הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – סוכה – דירת ארעי

א,א – הכל מודים שהסוכה דירת ארעי ועיקרה הסכך

במשנה הראשונה (ב, א): "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר". ונחלקו שלושה אמוראים בהסבר דעת חכמים, והלכה כרבא שבאר (שם ב, א): "עד עשרים אמה אדם עושה דירתו ארעי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע". (שו"ע תרלג, א; מ"ב ג). בדעת רבי יהודה באר אביי (ז, ב): "סוכה דירת קבע בעינן". יש אומרים שרבי יהודה מצריך דירת קבע דווקא (רמב"ן, קרבן נתנאל), אבל לרוב הפוסקים דעת רבי יהודה שסוכה יכולה להיות קבע או ארעי (רא"ש, ריטב"א, מהרש"א ועוד). מכל מקום כוונת רבי יהודה רק לגבי הדפנות, אבל גם הוא מסכים שהסכך צריך להיות ארעי. וכן מוכח מכך שגם ר' יהודה מודה שיש גזירת תקרה (סוכה יד, א), אלא שנחלקו על מה גזרו, ולר' יהודה אליבא דשמואל על ארבעה טפחים (וכן הלכה). וכ"כ הר"ן: "דאע"ג דרבי יהודה סבירא ליה דדירת קבע בעינן, אפילו הכי אין דרך לסכך אלא בדבר קל, ומשום הכי אצטריך להאי טעמא שאם יש בו שיעור מקום ד' טפחים פסול". הרי שגם ר' יהודה מודה שצריך לסכך בדבר קל, כי הסכך צריך להיות ארעי.

וכן ביארו בתוס' (ב, א, 'כי'), שעיקר הארעי נוגע לסכך "שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי". וצריך לומר שדיבר גם לשיטת ר' יהודה, שכן אמרו חכמים בסתם משנה (תענית א, א) שגשמים בחג סימן קללה, שעל ידי שהגשמים חודרים לסוכה אי אפשר לקיים את המצווה. ומשמע שכולם מסכימים לזה, וכ"כ בפני שלמה ובשפת אמת.

א,ב – וכן משמע מהגמרא סוכה ז, ב

סוכה ז, ב: "אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבן גמליאל, ובית שמאי, ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן. רבי דתניא, רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות – פסולה. רבי יאשיה הא דאמרן (שאם חמתה מרובה מחמת דפנות – פסולה). רבי יהודה דתנן: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, רבי יהודה מכשיר. ורבי שמעון דתניא: שתים כהלכתן שלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. רבן גמליאל דתניא: העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל, ורבי עקיבא מכשיר. בית שמאי דתנן: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. רבי אליעזר דתנן: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין. אחרים דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך – פסולה, לפי שאין לה זויות".

הרי שכולם דיברו רק על הדפנות, או על הצורה החיצונית של הסכך, שלא יהיה כשובך, אבל אף אחד מהם לא הצריך שהסכך יהיה של קבע.

א,ג – גם לגבי הדפנות דרישת הקבע היא יחסית

נראה שמוכרחים לומר שגם כל הסוברים "סוכה דירת קבע בעינן", מודים שמהותה של הסוכה שהיא איננה בית, כלומר הבית נועד למגורי קבע והסוכה למגורי ארעי. אלא כוונתם שלא תהיה ארעית מדי, אבל אינם מצריכים שתהיה קבועה כבית ממש. וכך משמעות לשון 'סוכה' – דירת ארעי.

וכן רואים מכל דעות התנאים. למשל, כל דרישתם של בית שמאי שיהיו בסוכה ו' טפחים לאדם ועוד טפח לשולחנו, שלא כמו בית הלל שהסתפקו בו' טפחים. הרי שיחסית לבית הלל דרשו שתהיה בסוכה בחינה של קבע. וכן מה שר' שמעון דורש שיהיו לסוכה ארבע דפנות, גם הוא מודה שדפנות של לבוד, שחמתן מרובה, כשרות, ואין זו דירת קבע.

אמנם לכאורה לרבי צריך שהסוכה תהיה ממש קבע, שהרי דרש שתהיה בגודל של ד' על ד' אמות, כגודל של בית קטן. וכן דעת רבי יהודה, ולכן סבר שהיא חייבת במזוזה (יומא י, א). אבל לא דרש שצל הדפנות יהיה מרובה מחמתם, כפי שדרש ר' יאשיה, וממילא אין זו ממש דירת קבע. ואפשר לומר שהטעם לכך שחייב במזוזה, מפני שגם שער חצר חייב במזוזה.

א,ד – סוכת היוצרים

וכן מוכח מדין סוכת היוצרים (סוכה ח, ב): "אמר רבי לוי משום רבי מאיר: שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה, וחייבת במזוזה". הרי שלמרות שהפנימית עשויה כמו החיצונית, ומצד החומרים שלה היתה ראויה להיות סוכה, כיוון שגרים בה בקביעות מסוימת, כבר אינה דירת ארעי. וכן עיין שועה"ר תרכו, א, שכל שהקים סוכה, וכוונתו שתשמש גם לדירת קבע, פסולה למרות שהיא מחומרים כשרים ובצורה של סוכת ארעי.

א,ה – סוכה קטנה של שבעה טפחים על שבעה טפחים

סוכה ג, א: לדעת בית שמאי, סוכה כשרה היא המחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ואילו לדעת בית הלל, אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו כשרה. ושם: "אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה, צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו", כבית שמאי. כתב הרא"ש (א, א): "והיינו ז' טפחים על ז' טפחים, דגברא באמתא יתיב (עפ"י סוכה ח, א), ושולחנו טפח". שיעור השולחן הוא על פי ירושלמי ב, ח: "לא סוף דבר שולחנו, אלא אפילו כדי שולחנו. כמה הוא כדי שולחנו? טפח". וכך נפסק להלכה (רמב"ם ד, א; ושו"ע תרלד, א).

קשה שלכאורה די בסוכה של ו' על ז', שכן אדם יושב בו' טפחים וטפח לשולחנו. וביאר הר"ן (יג, א, 'הלכה' בפירוש הראשון), שרק בגודל של ז' על ז' המקום נחשב דירה, ופחות מזה דירה סרוחה (ומשמע שלטעם זה פסולה מהתורה). והביאו במ"א תרלד, א, ושם הביא עוד הסבר עפ"י רש"י, לפי שדרך סעודתם בהסבה ואין אוכלים זקופים ויושבים כמונו, לפיכך צריך ז' על ז' להיות בזה ראשו ורובו ושולחנו. ובמאמר מרדכי תרלד, א, באר, שכיוון שצריך שבעה מצד אחד, צריך להיות ז' מכל צד, כדי שיוכל האדם לישב בכל מקום ומקום (וכל זה סוכם בשעה"צ תרלד, א). ועיין ב"ח תרלד, ב, שיש לו שיטה מיוחדת בזה, ורוב הפוסקים חולקים עליו, כמובא בשעה"צ תרלד, ב.

א,ו – היושב בסוכה ושולחנו בבית

עוד אמרו שם ג, א, שלבית שמאי, היושב בסוכה סמוך לשולחן העומד מחוץ לסוכה, לא יצא ידי חובתו, ואפילו סוכתו גדולה ויש בה מקום גם לשולחנו, לפי שגזרו חכמים, שמא יימשך אחר שולחנו. ולבית הלל לא גזרו. יש שפסקו כבית שמאי, מפני ששני הדינים תלויים בטעם אחד, ואם פסקנו בסוכה קטנה שצריך מקום לשולחן שמא יצא מהסוכה, כך צריך לפסוק גם בסוכה גדולה ושולחנו בבית (רי"ף, ראב"ד, רמב"ם ו, ח). וכן נפסק בשו"ע (תרלד, ד). ויש סוברים שרק בסוכה קטנה אמרו בגמרא שהלכה כבית שמאי, אבל לגבי סוכה גדולה לא אמרו, וממילא חוזרים לכלל שהלכה כבית הלל, והיושב בסוכה ושולחנו בבית – יצא (רא"ש, ר"ן, מאירי).

באר בבאו"ה 'אפילו', שיוצא מדעת הרי"ף והרמב"ם שהלכה כבית שמאי, משום החשש שמא ימשך אחר שולחנו, שמן התורה די בששה טפחים על ששה טפחים כדעת בית הלל, וכ"כ שו"ת בית הלוי, ג, נג. ובבאו"ה שם נשאר עליהם בתימה. ובשעה"צ ז, הביא את דעת רמב"ן ששיעור שבעה טפחים על שבעה טפחים מן התורה. ונשאר בצ"ע לגבי דעתו בסוכה גדולה.

כתב רע"א (למשניות סוכה ב, ז) שבסוכה של ו' טפחים על ו' טפחים שפתוחה לסוכה גדולה ובה הניח את שולחנו – יתהפכו הדעות, לרי"ף ורמב"ם, היושב שם יוצא ידי חובה כי אין לגזור שמא יגרר אחר שולחנו, שכן שולחנו בסוכה כשרה. ולרא"ש ור"ן, לא יצא, כי מקום שרחב ו' טפחים אינו כשר לסוכה. ולדעת ערוך לנר ושפת אמת, גם לדעת הרי"ף והרמב"ם היושב באופן זה לא יצא, כי קביעת חכמים אחת, שהיושב בסוכה שאין בה ז' על ז' לא יצא. ולכך יסכימו דברי המ"א המובאים בסעיף הבא.

א,ז – סוכה קטנה מהשיעור שפתוחה לסוכה גדולה

למ"א תרלד, א, אם יש בצד הסוכה קיטון שאין בו ז' על ז' טפחים, פסול מלשמש כסוכה, ואסור לשבת בו, ובבאו"ה 'סוכה', באר שיסוד דעתו מפני שסוכה קטנה מז' טפחים פסולה בעצמותה, ובאר שכיוון שלא נוח תשמישה, גם אינה מצטרפת (כדין קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שאינו מצטרף לרשות הרבים, שבת ז, א).

הבגדי ישע וביכורי יעקב (תרלד, ב), פקפקו על דברי המ"א, ולדעתם הקיטון מצטרף לסוכה הגדולה, וכן פסק למעשה בבגדי ישע. ומ"מ בדבר אחד בוודאי אפשר להקל, שאפשר להניח את השולחן בקיטון הזה. והסכים לכך בבאו"ה. וכן ברור שבסוכה עגולה, כל הסוכה כשרה.

ולדרך החיים (דיני סוכה, סט), אם הקיטון רחב ז' טפחים, רק שאין בו אורך ז' טפחים ממקום הסוכה הגדולה ועד הדופן – כשר לסוכה, כיוון שאינו צר לישיבת אדם, והחלק שבסוכה מצטרף לקיטון לעשותו ז' על ז'.

א,ח – הטפחים השונים

מידת טפח היא כמידת רוחבם של ארבעה אגודלים (מנחות מא, ב), וכתבו ראשונים שניתן למדוד אותו בפועל ברוחבן של ארבע אצבעות כף היד, בלא האגודל (רד"ק ספר השורשים ערך טפח), שרוחב כף ידו של אדם במקום שורש האצבעות הוא כרוחב ארבעה אגודליו (מידות ושיעורי תורה לרב ביניש ה, 109*).

טפח שוחק, הוא טפח הנמדד כשאצבעות כף היד מופרדות ואינן צמודות זו לזו, והוא גדול מהטפח הרגיל (שנקרא גם טפח עצב) באחד חלקי 48 (להלן א, יא).

עוד טפח נזכר לגבי שיעור האורך של ארבעת המינים (סוכה לב, ב, שו"ע או"ח תרנ; להלן יז, ז, 4), והוא טפח קטן. לשם חישובו מחלקים 5 טפחים ל-6 חלקים, וכל חלק הוא טפח קטן. כלומר, טפח קטן הוא חמש שישיות של טפח רגיל (עיין בהלכות ד' מינים יז, 4).

חשוב לציין שכל המידות שנכתוב כאן הן בקירוב, מפני שהמעבר ממידות חז"ל לשיטת חישוב מטרית אינו נותן מידות שלימות של ס"מ ומ"מ. וכבר חז"ל הורו לחשב בטפח שוחק כדי לצאת מן הספק, על אחת כמה וכמה שאין לחשב את המידות לפי חלקי ס"מ אלא להחמיר ולצאת מהספק.

א,ט – שיעור המידות והנפחים

חכמים בגמרא לימדו מהו היחס שבין מידות הנפח ומידות האורך (פסחים קט, א): "אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע". וכן אמרו על גודל המקווה הנדרש לשם טבילה (שם, ב): "אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה". שני החישובים הללו זהים. רביעית היא 10.8 אצבעות מעוקבות. 40 סאה הן שלוש אמות מעוקבות (40 סאה הן 5760 ביצים, שהן 3840 רביעיות – נפח רביעית הוא ביצה ומחצה. שלוש אמות מעוקבות הן 41,472 אצבעות מעוקבות. היחס נשמר: גם כאן רביעית היא 10.8 אצבעות מעוקבות).

א,י – פענוח מידות האורך של חז"ל לפי מידות האורך הנהוגות בימינו

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (עדויות א, ב): "ואני עשיתי מדה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים 'דרהם' בערבי ומן המים קרוב לכ"ז 'דרהם'". עוד כתב (כלים ב, ב): "ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב והגובה אצבעיים וז' עשיריות אצבע, והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד. וכן ביארנו המדה אשר זה מדתה יחזיק מהמים כ"ז דרהם מצריים בקירוב".

הגר"ח נאה חישב את הרביעית לפי דרהם טורקי שהיה מקובל בימיו, שמשקלו 3.2 גרם. נפח של מים במשקל 27 דרהם הוא כ-86 סמ"ק. משיעור זה ניתן לחשב גם את מידת האצבע: נפח רביעית שווה 2 אצבעות כפול 2 אצבעות כפול 2.7 אצבעות, כלומר: 10.8 אצבעות מעוקבות. 1 אצבע מעוקבת (קוביה שאורכה, רוחבה וגובהה אצבע) = 8 סמ"ק; אצבע = 2 ס"מ.

הרב חיים פנחס בניש, בספרו מדות ושיעורי תורה, ביאר על פי כל הממצאים שבידינו, שמשקלו של הדרהם שהיה בתקופת הרמב"ם, היה קטן ממשקל הדרהם הטורקי, ומשקלו היה 2.83 גרם. לפי זה, נפח של מים במשקל 27 דרהם הוא כ-75 סמ"ק. כיוון ששיעור זה שווה ל-10.8 אצבעות מעוקבות, יוצא שאצבע מעוקבת שווה 7 סמ"ק, ואצבע שווה 1.9 ס"מ. לפי זה, חושבו המידות בטבלה הבאה:

רביעית

ביצה

אצבע

טפח

אמה

רמב"ם

75 סמ"ק

50 סמ"ק

1.9 ס"מ

7.6 ס"מ

45.6 ס"מ

גר"ח נאה

86 סמ"ק

57.6 סמ"ק

2 ס"מ

8 ס"מ

48 ס"מ

למעשה יש לנהוג על פי השיטה העדכנית שהיא מדויקת, וכפי שכתבתי בהלכות ברכות י, 6, 11; שבת ו, ה, 5; כא, 1; כט, 1; ל, 1.

א,יא – טפח וטפח שוחק

סוכה צריכה שלוש דפנות (סוכה ב, א). ואמרו בברייתא (סוכה ו, ב), שצריך לפחות שתי דפנות שלמות, ולגבי הדופן השלישית – די בדופן שרוחבה טפח. טפח זה, צריך שיהיה טפח שוחק (שם ז, א). ביאר רש"י שם: "מודדין בד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו".

בערובין (ג, ב) מבואר שבהלכות סוכה, כלאים וערובין, בשיעורים בהם הריבוי הוא קולא יש למדוד באמה עצבה (מדויקת), כמו למשל, בעשרים אמה של סוכה. ובשיעורים בהם הצמצום הוא קולא, כמו בהרחקה הנדרשת בהלכות כלאים, יש למדוד באמה שוחקת.

כתב הרשב"א (הובא בב"י או"ח שסג), שאמה שוחקת יתרה על אמה עצבה חצי אצבע. ובשער הציון (שסג, ס) כתב על פי זה, ששוחק יתר על עצב 1/48 (מעט יותר משני אחוז. מידות ושיעורי תורה לרב ביניש ג, 36).

בספר שיעורין של תורה (ג, יב) כתב על פי רבינו מנוח, שיתרון השוחק הוא 1/8 (כ-12%. חצי אצבע לטפח, בכל מידה שמודד).

מהרי"ץ כתב (ספר יד שאול מט), שחצי אצבע היא התוספת לכל מידה שמודדים, ואם מודדים בקנה שאורכו אמה, יש להוסיף חצי אצבע לכל אמה, ואם מודדים בטפחים (כלומר בכף היד), יש להוסיף חצי אצבע לכל טפח.

בספר דרכי הוראה (לרבי יהונתן עליאסברג, קנה המדה פ"י) כתב על פי הרמב"ם, שיתרון השוחק הוא חומש.

ונראה שהעיקר כשיטת הרשב"א כמובא בשער הציון (שסג, ס), ואם כן טפח רגיל (עצב) הוא 7.6 ס"מ, וטפח שוחק הוא 7.76 ס"מ. ואמה רגילה 45.6 ס"מ ואמה שוחקת – 46.55 ס"מ. ומ"מ כיוון שיש מחמירים יותר, אפשר להורות ככלל כשיטת ר"ח נאה, שהיא קרובה יותר לדעות המחמירים בטפח שוחק.

א,יב – אי התאמה בין המידות בשיטת הרמב"ם

כפי שראינו לפי חישוב הדרהם שהביא הרמב"ם, מידת האצבע היא 1.9 ס"מ. אמנם בהלכות ספר תורה (ט, ט) כתב: "רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי תורה כולה הוא אצבע הבינוני. וכבר דקדקנו בשיעורו, ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק, והן כאורך שתי שעורות בריוח. וכל טפח האמור בכל מקום הוא ארבע אצבעות מזו, וכל אמה ששה טפחים".

וקשה שאורך שעורה הוא סנטימטר אחד בערך, ורוחבה 3.3-3.5 מ"מ. לפי שיעור האצבע הראשון, כאורך שתי שעורות בריוח, שיעור אצבע הוא כ-2 ס"מ (כשיעור ר"ח נאה), ואילו לפי שיעור האצבע השני, רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק, הוא קרוב ל-2.5 ס"מ.

א,יג – שיטת הנודע ביהודה והחזון איש

לדעת הנודע ביהודה, שיעור האצבע הנכון הוא הגדול יותר, כ-2.4 ס"מ. לפי זה, שיעור אמה הוא 57.6 ס"מ (4 אצבעות בטפח, ובכל אמה 6 טפחים). שיעור המקווה (אמה על אמה ברום שלוש אמות) הוא 573 ליטרים ועוד כשליש ליטר, וכיוון שבמקוה יש 5760 ביצים, הרי שנפח ביצה הוא כ-100 סמ"ק. ביצה זו כפולה בנפחה מהביצים המצויות אצלנו, ועל כן קבע הנודע ביהודה שהתקטנו השיעורים, ואין לנו לסמוך על ביצה שלנו, אלא עלינו להחמיר על פי השיעורים הכפולים (אך לא להקל על פיהם). גם החזון איש פסק כשיטת הנודע ביהודה.

יש להסביר, שאמנם במידות האורך, שיעורו של הנודע ביהודה גדול משיעור הרמב"ם רק בכ-26% (5 מ"מ ל-19 מ"מ במידת האצבע), אך בשיעור הנפח גדל הפער ל-100%, כיוון שכדי להגיע לנפח מכפילים את האורך בעצמו שלוש פעמים (חזקה שלישית), ולפי החישוב, 1.26 (יתרון מידת האורך) בחזקת שלוש הוא 2.

א,יד – ביאור השיטה העדכנית

על מנת ליישב את שני שיעורי השעורות שכתב הרמב"ם, כתב בספר שארית יהודה (יו"ד יא) בשם אחיו בעל התניא, שיש לחשב את השעורות באופן שמעמידים אותן בדוחק על עוביין זו בצד זו. עובי שעורה הוא כ-2.75 מ"מ, ושבע שעורות בעוביין הן מעט יותר מ-1.9 ס"מ. כשיטה זו כתב גם בירורי המדות (א, לא) לרב טוביה בן מאיר ליב הלוי.

כתב פרופסור אברהם יהודה גרינפלד (תחומין ה, 393) ששיעור זה גם נמצא מתאים לאמות שהיו מקובלות בין הגויים. אורך אמה מצרית הוא 44-45 ס"מ, והיא מחולקת ל-6 חלקים (טפחים) וכל אחד ל-4 חלקים (אצבע) שכל אחד כ-1.83-1.88 ס"מ. שיעורים דומים נמצאו למידות היווניות והאיטלקיות. ובמאמרו בתחומין שם (384-392) הציע למדוד אגודל בעוביו ולא ברוחבו, וביסס שיטה זו ותירץ את הקושיות עליה, עיין שם. (ועיין ירחון מוריה יא, יא-יב; יב, א-ד, בדברי הרב קנייבסקי ועוד רבנים שהשיבו על דבריו לפי שיטת החזו"א).

א,טו – הלכה למעשה

מידת הטפח להלכה היא 7.6 ס"מ, והאמה 45.6 ס"מ. על פי ההלכה של טפח שוחק למדנו, שאין לצמצם במדידה, אלא להוסיף מעט או להפחית מעט לחומרא, ולכן, בגובה הסוכה המינימלי אין להסתפק ב-76 ס"מ, וברוחב המינמלי אין להסתפק ב-53.2 ס"מ, אלא יש להוסיף מעט. המידות השוחקות הן תוספת של כ-2% על המידות המצומצמות, ומידות הגר"ח נאה הן תוספת של כ-5% על המידות המדויקות, וכיוון שמידות הגר"ח נאה הן המידות השגורות בפי רבים, והן גם מידות עגולות בס"מ (טפח 8 ס"מ), כתבתי בספר כשיעור הגר"ח נאה, שיש בו תוספת קלה על השיעור. יחד עם זאת, כאשר התוספת היא לקולא, כמו בגובה 20 אמה של סוכה, או בדין לבוד לגבי מרחק של 3 טפחים לעשיית דופן, יש לחשב לפי השיעור המדויק, 9.12 מטר לגובה 20 אמה, ו-22.8 ס"מ ל-3 טפחים, וממידות אלו להחמיר ולהוריד מעט, כדי שלא להכשל בשיעור תורה. (בפס"ת תרלג, א, כתב להחמיר כחזו"א וכגר"ח נאה, אך לא הזכיר את החישוב העדכני, והבונים סוכה כפי המידות שהזכיר, יימצאו לעיתים עושים חשבון לבוד שלא כדין והדופן שיעשו פסולה).

א,טז – מזוזה בסוכה – סוכה פטורה ממזוזה

יומא י, א: "סוכת החג בחג, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין". ומבואר בגמרא, שלחכמים הסוכה פטורה כי היא דירת ארעי, ולר' יהודה חייבת כי היא צריכה להיות דירת קבע (עיין לעיל א, ג, שגם לר' יהודה יש בדפנות הסוכה צד של ארעי). בשו"ע (יו"ד רפו, יא) נפסק כחכמים, שסוכה פטורה ממזוזה כי היא דירת ארעי.

א,יז – מזוזה בסוכה – האם מבנה שהסירו את גגו וסיככו על גביו חייב במזוזה?

יש אומרים שמבנה קבוע שסיככו על גביו, גם בסוכות הוא חייב במזוזה, הואיל ובכל השנה הוא נחשב דירת קבע (שו"ת ארבעה טורי אבן יד; דרך החיים רלח, ח; ערוה"ש יו"ד רפו, כז; קיצוש"ע קלד, ח).

ויש אומרים שהואיל ובחג הסוכות מקום זה נחשב דירת ארעי – בחג הסוכות הוא פטור ממזוזה (פרי חדש המובא בשו"ת ארבעה טורי אבן הנ"ל; פמ"ג מ"ז ס"ס תרמג; בכורי יעקב תרכה, ד; מ"ב תרכו, כא). וכ"כ למעשה בספר הסוכה השלם עמ' קכט. וכן מקובל להורות, שסוכה שנעשתה בחדר רגיל, פטורה מהמזוזה בסוכות.

א,יח – מזוזה בסוכה – האם יש להסיר את המזוזה ולקבעה מחדש בסיום החג?

הפרי חדש כתב שכיוון שבחג הסוכות החדר פטור ממזוזה, לאחר החג יש לקבוע בו את המזוזה מחדש משום תעשה ולא מן העשוי. ובשערי תשובה (תרכו, ז), המליץ שהרוצה לצאת ידי כולם יקבענה לאחר סוכות בלי ברכה (כיוצא בזה כתב בהלח"ב עמ' יד).

אולם בשו"ת ארבעה טורי אבן (יד) כתב, שגם לסוברים שחדר זה שעשוהו סוכה פטור ממזוזה, אין צורך לקבוע בו את המזוזה מחדש אחר החג, הואיל ומתחילה נקבעה בהכשר, ולכן אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי.

וכתב בכורי יעקב (תוספת ביכורים תרכה, ד), שכך מנהג העולם שלא לקבוע מחדש את המזוזה אחר החג. וכ"כ במסגרת השולחן (קיצוש"ע קלד, י; וכן מובא בס' הסוכה; פס"ת תרכו, יא).

א,יט – מזוזה בסוכה – כאשר בעקבות הסרת הגג התהפך כיוון הכניסה

לסוברים שסוכה פטורה ממזוזה, יש לברר מה הדין כאשר כיוון הכניסה התהפך, שכן צריך לקבוע את המזוזה בצד ימין של הכניסה, וכאשר כיוון הכניסה מתהפך, גם מקום המזוזה מתהפך. כלומר, לפני הסרת הגג, כיוון הכניסה היה ממרכז הבית לחדר הפנימי, ולאחר הסרת הגג, והפיכת החדר לסוכה, נעשתה הסוכה כמרפסת שפטורה ממזוזה, וממילא כיוון הכניסה התהפך, מהסוכה לבית. (אם יש לחדר שבו עשו את הסוכה פתח לחצר, בוודאי מקום הכניסה התהפך, ואם החדר סגור, הרי דינו עתה כמרפסת סגורה שלדעת רוה"פ ומרן הרב קוק, הכניסה מהמרפסת לבית).

כתב בשו"ת בנין ציון צט (לבעל ערוך לנר ובכורי יעקב), שצריך להפוך את מקום המזוזה בימי החג. ובשבט הלוי (ב, קנג) כתב שלרוב הפוסקים סוכה שבחדר חייבת גם בחג, וממילא אין להפוך את מקום המזוזה, ואפילו מפני הספק. ורבים מספרי זמנינו הזכירו את דבריו להלכה, וגם העידו שכך נהגו רבנים שלא שינו את מקום המזוזה. אולם מבואר לעיל א, יז, שמקובל להורות שבסוכות מקום הסוכה פטור ממזוזה.

ונראה שאכן אין לשנות את מקום המזוזה אבל לא מטעמו של שבט הלוי. שהוא נשען רק על דברי הסוברים שסוכה זו חייבת במזוזה. אבל באמת גם לסוברים שהיא פטורה, אין צריך לשנות את מקום המזוזה, מפני שכיוון הכניסה לא נקבע לפי שינוי ארעי של שבעה ימים, אלא על פי השימוש הקבוע. ובאגור באהליך מא, יט, כתב שגם בסוכות עיקר הביאה מהחדר לסוכה, ולכן צד המזוזה לא משתנה.

תפריט