יג – ישראל ואומות העולם

פורסם בקטגוריה פרק א - חג הסוכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/13-01-13/

יג,א – שבעים הפרים והיחס לגויים

אמרו ששבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, ויש בזה פנים רבות ביחס לאומות העולם, ואביא מקורות רבים מהזוהר, והמעיין יראה שיש בזה שלושה פנים: א) להוסיף להם ברכה כדי לקיימם. ב) ואם אינם אוהבים אותנו, אזי שיתעסקו במזון שאנו נותנים להם ולא יזיקו לנו. ג) ואם שונאים אותנו, אזי הברכה שאנו מביאים להם תהפך להם לרע, עונש על כפיות הטובה שלהם כלפינו. ובכל אופן לאחר הסוכות יש יום אחד מיוחד לישראל בלבד, הוא שמיני עצרת. ולא אצטט את הנוגע לשמיני עצרת, כי עיקר כוונתי כאן לעמוד על היחס לשבעים עמים.

המדרגה הראשונה: זוהר ויחי (ח"א רכא, א) מתאר שמחת חג הסוכות לאחר הניצחון בדין, "עד כאן חדוות הכל, חדוות האושפיזין, ואפילו אומות העולם שמחים בשמחה הזו ומתברכים ממנה, ועל כן מקריבים קרבנות עליהם בכל יום, לשים עליהם שלום, ויתברכו ממנו".

זוהר פנחס (ח"ג רנו, א, רעיא מהימנא): "כי שבעת ימים של סוכות בהם היו מקריבים ישראל שבעים פרים לכפר על שבעים שרים (של אומות העולם), כדי שלא ישאר העולם חרב מהם".

המדרגה השנייה: זוהר נח (ח"א סד, א): "ואז מחלקת (הלבנה, נוקביה) חלק מברכותיה לכל אלו הממונים של מטה (שבעים שרים), כדי שיתעסקו בחלקם ולא יבואו לינוק וליקרב לצד חלקם של ישראל. כעין זה למטה (בעוה"ז) כאשר שאר האומות כולם מתברכים, הם מתעסקים בנחלת חלקם, ואינם באים להתערב עם ישראל ולחמוד את נחלת חלקם. ומשום זה ממשיכים ישראל ברכות לכל אלו הממונים, כדי שיתעסקו בחלקם ולא יתערבו בהם".

זוהר תצוה (ח"ב קפז, א): "… צריך בשבעה ימים אלו הקדושים לזון את שאר הממונים שרי העולם, בעוד שהיא מקבלת שמחה בבעלה, שלא יקטרגו בעת השמחה. (ולכן גם הם) מתעדנים במזון ההוא. והקרבנות שלהם מרובים יותר מבשאר הימים, כדי שיתעסקו בהם ולא יתערבו אח"כ בשמחת ישראל. ומהו שמחת ישראל? זהו יום שמיני עצרת. בא וראה, בעוד שאלו שאר הממונים שמחים ואוכלים מזון ההוא שישראל מתקנים בשבילם, הם מתקנים כסא אל הקב"ה מלמטה ולהעלות אותה למעלה באלו המינים ובשמחת הלל ובהקפת המזבח. אז היא (המלכות) עולה ומקבלת ברכה ושמחה בבעלה (ז"א). ושאר החיות (שבעים) שרים הממונים על העמים אוכלים ולועסים הדק (והנשאר מאכילתם) דרכו ברגליהם וניזונו…"

המדרגה השלישית: בזוהר (ויקרא כד, א-ב), מבואר שיש צד שעקרה ילדה שבעה זה ישראל ורבת בנים אומללה אלו אומות עכו"ם, "שעולים ביום ראשון לחשבון גדול ואח"כ מתמעטים והולכים בכל יום ויום".

שם (ח"ג רנט, א): "בימים אלה נאמר 'אִשה' בקרבן העולה, כי אז המלאכים הנקראים אישים אוכלים חלקם, שבעים פרים הם כנגד שבעים שרים ממונים ששולטים על שבעים עמים, ועולים ביום הראשון לקבל שפעם (י"ג פרים), ויורדים ומתמעטים בכל יום ויום, ונקראים פרים המנגחים ביום שלהם. (הקרבנות שכנגד ישראל שאין לאומות חלק בהם הם:) אילים ארבעה עשר, שניים בכל יום, הם סימן י"ד הויה, היד ששולטת עליהם תמיד בכל יום ויום. כבשים בני שנה מניין שלהם ח"ץ (14 כפול 7). ואם תאמר, אם כך 'רע עין' אנחנו לגבי האומות (שאנו ממעטים הקרבנות שמהם הם יונקים שפעם)? אכן כן (שזה ממעט אותם), וכפי שנאמר (משלי כה, כא-כב): [אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם…] כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ. אבל אנחנו נותנים להם את חלקם בשמחה, שאין בשנה ימים שמחים כימים הללו, ומפני שאנחנו נותנים להם בלב טוב ובשמחה ורצון, (והם שונאים אותנו) מתהפכת מתנתנו אליהם לגחלים על ראשם, גחלים לוהטות, שהשמחה שלנו עושה להם רע. י"ד ע' וח"ץ, כך עולה חשבון הקרבנות (י"ד רומז לשליטת ה' בעולם, ע' לעמים, ח"ץ כנגד הרשעים שבהם).

ואם תאמר, מי ביקש מאיתנו להקריב עליהם קרבנות, שמא הם לא רוצים שנקריב עבורם? אלא אין שמחה לכל אותם הממונים על העמים (הנקראים אישים) בכל הפרים והאילים והכבשים (שמעלים בכל השנה לקרבנות, והם ניזונים מעשנם), כמו בשעה שישראל נותנים להם מהסעודות האלו (של שבעים פרים. אלא שמתוך שאינם מצליחים שלא להרשיע, נהפך השפע להם לרועץ).

ועם כל זה (שהפרים עבור העמים), אנו מקריבים את הפרים לקב"ה לבדו, והם מתקרבים לשם והוא נותן להם חלקם. ועל זה נאמר: אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, אלו הם קרבנות החג, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם, הם ניסוך המים הרשומים (רמוזים כאן בימי החג, ביום שני, ביום שישי ושביעי, וסימן בו"ז יבוזו לו מימים אלו נמשך להם שפע)…"

פורסם בקטגוריה פרק א - חג הסוכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן