הבחירה החופשית והדין
ב, א – הבחירה החופשית כיסוד לדין לשכר ולעונש
הבחירה החופשית היא היסוד לדין ולשכר ועונש, וכ"כ הרמב"ם בהל' תשובה ה, ד: "אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטיפשים הוברי שמים – היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לו לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואי זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית יח, כה)".
עוד כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג, יז): "יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת. כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ, כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי-החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל-יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. זה הוא יסוד שמעולם לא נשמע שונה ממנו באומתנו, תודה לא-ל. וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים. זה מה שהוא יתעלה אמר: כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא] (דברים לב, ד). אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים…. ואנו מאמינים שכּל המצבים האנושיים האלה הם בהתאם למה שכּל אדם ואדם ראוי לו. והוא נעלה מלעשׂות עוול. הוא איננו מעניש אלא את מי מבינינו שראוי לעונש. זה מה שתורת משה רבנו אומרת במפורש, שהכול בהתאם למה שכּל אדם ואדם ראוי לו. על-פי דעה זאת התנהלו דברי המון חכמינו, שמוצא אתה אותם אומרים ברורות (שבת נה, א): אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון. הם אמרו (סוטה ח, ב): במידה שאדם מודד בה מודדין לו. זה לשון המשנה. והם אמרו מפורשות בכל מקום שהצדק מחויב והכרחי באשר לא-ל יתעלה, כלומר, שהוא גומל למציית על כל מעשׂי הטוב והיושר שעשׂה".
וכ"כ כל הראשונים והאחרונים, וכך פשוט.
ב, ב – הקב"ה רוצה שנקבל את השכר בדין
הרב כתב בספר: "וזו מתנה טובה שנתן ה' לאדם, שהעניק לו בחירה חופשית, ועל ידי כך כל הטובות שהוא מקבל מה' הוא מקבל בדין ובצדק, ויש לו מכך נחת ושמחה, שכן הוא עצמו על ידי מעשיו קנה את מקומו ומעמדו בעולם. אבל אם ה' היה נותן לאדם את כל החסדים במתנת חינם, לא היתה לו בכך נחת ושמחה".
הרמח"ל ביסס עניין זה ביסודיות בהרבה מספריו. עיין דרך ה' חלק א, פרק ב; דעת תבונות יב-לב. ועוד מקומות רבים.
ב, ג – הדין על פי רוב המעשים
כתב הרמב"ם הל' תשובה ג, א-ב: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו – צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכויותיו – רשע, מחצה למחצה – בינוני. וכן המדינה, אם היו זכויות כל יושביה מרובות על עוונותיהם – הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין – הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו.
אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו – מיד הוא מת ברשעו, שנאמר (ירמיהו ל, יד): עַל רֹב עֲוֹנֵךְ, וכן מדינה שעוונותיה מרובין – מיד היא אובדת, שנאמר (בראשית יח, כ): זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וגו', וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין – מיד הן נשחתין, שנאמר (שם ו, ה): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם. ושקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלן, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר (מלכים א יד, יג): יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר (קהלת ט, יח): וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות".
ב, ד – הדין מדוקדק ומפורט ואין וויתור ללא תשובה
הרב כתב בספר: "ועל כן הדין צריך להיות דין אמת, מדוקדק ומפורט, על כל מעשה ומעשה, ועל כל דיבור ודיבור, ועל כל מחשבה ומחשבה. ולכן אף שהאדם נידון על פי רוב מעשיו, שאם רובו זכויות נידון לטוב, מכל מקום ייענש על כל עבירה שלא תיקן בתשובה. וכן אם נידון על פי רוב מעשיו לרע, יקבל שכר על כל מצווה שעשה. ומלך המשפט הוא היודע לחשב כל זאת, והוא הקובע אימתי יגיע זמן השכר ואימתי זמן העונש".
וכ"כ הרמב"ם בפירושו לאבות ד, כב: "שאין לפניו לא עַוְלָה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד", כתב על כך הרמב"ם: "ואמרו: ולא מקח שוחד, כמו שאמר גם כן בתורה (דברים י, יז): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, אין עניינו שהוא לא יקח ממון ויטה הדין, כי שטות היא לשלול ממנו יתעלה מה שלא יצויר אפילו בדמיון, איך ישולם לו השוחד ומה יהיה השוחד. ואמנם עניינו מה שבארו שהוא לא יקח שוחד הטובות, כגון שיעשה האדם אלף טובות ורעה אחת, הרי לא ימחוק לו ה' זאת העבירה לרוב טובותיו וייחשבו לו אלף טובות חסר אחת או יותר, אלא יפרע ממנו על זאת ויגמל על ההן". וכ"כ רמב"ן וספורנו על התורה דברים י, יז; שערי תשובה לרבנו יונה א, מז; מאירי על אבות ב, כב; ועוד רבים.
וכן למדנו בבבא קמא נ, א: "אמר ר' חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יותרו חייו, שנאמר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט". וכ"כ ים של שלמה שם בהסבר רש"י: "אפילו אומר על עבירה אחת הקב"ה ותרן הוא להעביר אותו הפשע בלא תשובה, יותרו לו חייו".
עוד למדנו בחגיגה ה, א: "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי (קהלת יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם (ואף על הנעלמות ממנו, שעשה שוגג, הוא מביאו במשפט, רש"י), עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו? מאי עַל כָּל נֶעְלָם (אפילו דבר מועט במשמע)? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס".
ב, ה – הטעם שהקב"ה לא מוותר, מנפש החיים
נפש החיים א, יב: "ולכן אמרו רז"ל (ב"ק נ, א): כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו… ולכאורה יפלא, הלוא אפילו אדם איש חסד מתנהג במידת ותרנות. אמנם הוא כמו שכתבנו לעיל, שאינו על דרך העונש ונקימה ח"ו, רק חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא), שהחטא עצמו הוא ענשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך שמו כל דברי הנהגת העולמות שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשה האדם, הטובים ואם רעים ח"ו, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקורו ושרשו… לזאת אין שייך ותרנות בזה, וזהו שאמרו באבות (ב, א): וכל מעשיך בספר נכתבים, היינו שמעצמן נכתבים ונרשמים מלמעלה".
ב, ו – הקב"ה מוותר על עבירות שכל ישראל ערבים בהן
של"ה (מסכת ראש השנה תורה אור נו), הביא ממדרש תנחומא (אמור, כב): ערב ראש השנה הקדוש ברוך הוא מוותר שליש מהעוונות, בעשרה ימים מוותר שליש השני, וביום כפורים מוותר הכל. ע"כ. וכתב השל"ה: "והיה עולה על דעתי לומר, שהויתור הנזכר כאן, אינו על העבירות מה שהאדם עושה בעצמו, כי כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן כו' (בבא קמא נ, א), אלא קאי על העבירות שכל ישראל ערבין זה בזה (שבועות לט, א). והשם יתברך מוותר בערב ראש השנה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה. ואחר כך בעשרת ימי תשובה, השליש השני כו'".
ב, ז – סיגופים תעניות ומרירות יכולים להועיל לויתור עוונות
צדקת הצדיק קכח: "כשאדם עושה עבירה כענין עֵת לַעֲשוֹת וגו' (תהלים קיט, קכו) ובְּכָל דְּרָכֶיךָ וגו' (משלי ג, ו), מכל מקום צריך כפרה על העבירה שעשה, וכאותה שאמרו (ברכות לא, ב) דמתענין תענית חלום בשבת, וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה. וכן בסנהדרין (כו, ב): סברי מצוה קעבדי, ומכל מקום צריכה כפרה… ולכך בעל תשובה, אף דזדונות נעשו זכויות, מכל מקום צריך סיגופים ותעניות לכפרה, משום דעל כל פנים לא עדיפי מעבירה לשמה. ועל זה אמרו (בבא קמא נ, א) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו', דעל כל דבר שעשה מימיו נפרעים בעונש הקצוב וראוי לכך, אלא שיש לזה עצות רבות ברחמי שמים על דרך שאמרו ז"ל (ראש השנה יז, ב) בגזר דין דראש השנה בירידת גשמים: הרי שהיו וכו'. וכן כאן לפעמים נותן לו היסורין באותו עת שהוא טובה לו, וגם יש חליפין בדברים הדומים זה לזה ועד שמגיע לתכלית יסורין שאמרו ז"ל (ערכין טז, ב). וגם פעמים הוא שלא מדעתו, כמו שאמרו (אבות ג, טז) דנפרעין שלא מדעתו [וכל שלא בהרגשתו משום עונש, מיקרי שלא מדעתו, שפעמים אדם שמח בחלקו ומדמה שטוב לו מאד ואחרים מבינים שאין טוב]. וגם על ידי המרירות בתשובתו זה ממש עונשי גיהנום, כמו שכתבתי במקום אחר".
ב, ח – אף שהמשפט מדוקדק רוצה ה' שנזכה בדין
פסיקתא רבתי (איש שלום מ', בחודש השביעי): "ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם? בר"ה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם, שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם, שנאמר (יחזקאל לג, יא): חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע. וכן הוא אומר (ישעיהו מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, שהוא חפץ להצדיק בריותיו. ולמה הוא חפץ להצדיק את בריותיו? אלא אמר רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש, אמר הקב"ה: בשעה שאני נוצח אני מפסיד, ובשעה שאני נצוח אני משתכר. נצחתי לדור המבול והפסדתי, שאבדתי כל אותן האוכלוסים, שנאמר (בראשית ז, כג): וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם. וכן בדור הפלגה, וכן בסדומיים. אבל במעשה העגל נצחני משה, שנאמר (שמות לב, יא): לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ, ונשתכרתי כל אותם האוכלוסים…".
ב, ט – המשפט והדין נובעים מאהבת ה'
מקורות רבים לכך שגם המשפט והדין נובעים מאהבת ה', וכ"כ רמח"ל בדרך ה' חלק ב, פרק ח: "שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע, ואין מוסרו של הקב"ה מכת אויב ומתנקם, אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו". וכ"כ בדעת תבונות קלח.
