א – ימי בריאה – ברכה ודין

ברכה ודין

א, א – ימי הברכה והדין

בימים הנוראים באים הברכה והדין כאחד. ימים אלו הם ימי התקרבות לה', וכפי שאמרו חכמים (ר"ה יח, א): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, ו): "אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". ובימים אלו הקב"ה בורא את העולם מחדש ומעניק שפע אלוקי לכל ברואיו, וכפי שאמרו חכמים (ויקרא רבה כט, יב): "אמר רבי תחליפא קיסרא: בכל מוספין כתיב: וְהִקְרַבְתֶּם, וכאן כתיב: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה (אולי צ"ל: וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה, במדבר כט, ב), הא כיצד? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני, כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה, הה"ד (ישעיהו סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה".

אמנם, ימים אלו הם גם ימי דין ומשפט, וכפי שאמרו חכמים (משנה ר"ה טז, א): "בארבעה פרקים העולם נידון… בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". ובגמ' שם טז, ב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה".

הרי שהברכה והדין צמודים ובאים כאחד, משום שכשהקב"ה קרוב לברואיו ורוצה להעניק שפע אלוקי לעולמו, מעשי העולם ודינם המדוקדק עולים לפניו. וכ"כ מהר"ל (חידושי אגדות ר"ה טז, א, 'דתניא הכל'): "כי אין המציאות אלא במידת הדין, ומידת הדין הוא מצד התייחסות והתדבקות אל הנמצא, כי כאשר הוא יתברך קרוב אליו, אז מידת הדין של ה' יתברך עליו. ולפיכך אמרו חז"ל: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, ו), אלו עשרת ימים שבין ר"ה ובין יוה"כ…"

וכך ביאר הרב בספר, והוסיף שכך ראוי וצודק לצורך שכר ועונש ותיקון העולם: "בכל שנה בורא הקב"ה מחדש חיים לכל אחד ואחד מברואיו. וכדי שחסדו לא יגיע לרשעים, דן ה' בראש השנה את כל ברואיו, מעניק שפע וברכה לטובים וממעט את השפע והברכה מהרעים. בנוסף לזה שכך ראוי וצודק, יש בזה גם צורך לתיקון העולם, שאם הרשעים ימשיכו לקבל שפע של חיים וברכה, יתחזקו על ידי כך ברשעותם ויגרמו רעה וקללה לעולם כולו.

נמצא אם כן, שאותם הימים שבהם ה' מתקרב אל ברואיו ומעניק להם חיים חדשים, הם הימים שבהם הוא דן אותם, והם גם הימים שהתשובה מתקבלת בהם יותר, הואיל ואז ה' קרוב יותר לברואיו".

וכ"כ שפת אמת (ר"ה תרמ"ח, 'איתא במשנה'): "… נקרא ראש השנה שבו יורד מוחין ובינה על כל השנה… וזהו שנאמר (תהלים לג, טו): הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, פירוש שהשי"ת נותן בינה לכל המעשים. וממילא יש משפט מי שיזכה לקבל הבינה והמוחין היורדים בר"ה לעולם…". שם תרנ"ז 'החיים': "וזהו החיים שיורד בר"ה שיש התחדשות משורש החיים. ולכן נקרא ראש השנה כי עיקר החיים בראש… והנה התמשכות חיות הנ"ל תליא ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ולכן הדין בר"ה לפי שיקול רוב הזכויות או רוב עוונות…".

א, ב – הברכה והדין צמודים מהשל"ה

וכ"כ של"ה (מס' ראש השנה תורה אור סא), בשם תולעת יעקב (סתרי ראש השנה): "… ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום הזה. והוא, כשהמאור עליון [רצה לומר: בינה], כי גם הוא שביעי יחשב, רוצה לשלוח שפע וברכה ולחדש טובה בעולם, משגיח על מעשה העולם [כי בינה מינה מתערין דינין] אם הוא כראוי, ואם הם ראויים לטובה ההיא אם לאו. וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא, עד שיבדלו הרשעים שאינן ראויים לטוב ההוא מבין הצדיקים, והוא סיבה שיתעכב החיבור למעלה, ואז מתעוררת מדת הדין. וכתיב (בראשית כז, א): וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, מה שהיה מסתכל בעין טובה מכלל הימין בלא דין, עתה וַתִּכְהֶיןָ מֵרְאֹת מכלל הרחמים, ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו, ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר (איוב כח, ג), ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח. וזהו בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא, ד). והטעם, מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטיגוריא על ישראל, וצד ציד חטאות ואשמות, להלשין בן לאביו. ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקדוש ברוך הוא אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב (שם): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, לשבר הכסה, שהוא המכסה את הירח לבלתי האיר, עכ"ל".

א, ג – ברכה ודין ממרן הרב קוק

הוסיף מרן הרב קוק שבעשרת ימי תשובה הקב"ה קרוב לכל קוראיו, ומסיר מכשולים ומחסומים כדי להקל על האדם לחזור בתשובה. על כן בימים אלו הדין והמשפט חזקים ומתוחים יותר, שאם הוא לא חוזר בתשובה בימים אלו, מתברר שלא היה אנוס כל השנה אלא עובר עבירות ברצון.

מאורות הראיה (ירח האיתנים עמ' קסב): "ועל פי דברנו נבין בעניין עשרת ימי תשובה שנראה מהם שני הפכים. שמכמה מקומות נראה שהם ימי רצון ושערי רחמים פתוחים בהם, והכתוב אומר דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ (ר"ה יח, א). ובשאר עניינים ניכר שהמה ימי דין ומשפט, ולכאורה המשפט הוא היפך הצדקה והחסד, וגם בתפילה אנו אומרים כל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט, והאידנא המלך המשפט ומשמיטים עניין הצדקה.

אלא הוא הדבר אשר דברנו, והא בהא תליא, שבכל השנה מוכרח הדבר שיהיה המשפט בדרך צדקה ולהעלים עין מסוררים להמתין שישוב, מפני שטבע הלב נוטה לרע, ותיכף כשעובר עבירה אחת – עבירה גוררת עבירה, ולבו מטומטם וקשה לו לשוב. והנה השי"ת הוא בוחן לבבות, יודע גם כן כח יצרנו, ויודע המניעה הגדולה שיש לשוב. אע"ג דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שמסר עצמו ביד יצרו מתחילה, ואם היה מרחיק עצמו מכל רע לא היה מושל עליו כלל, אדרבא וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ, מכל מקום עכשיו שכבר נאסר ביד יצרו דומה לאנוס. אבל בעשרת ימי תשובה הוא זמן שפותח הקב"ה שערי תשובה, שקדושת הימים גורמים שיצר הרע נכנע ואין לו כח לעכב את האדם מלשוב, אם כן אין לך עת רצון גדול מזה, שסילק השי"ת הכח המעכב והמונע מלשוב אליו, וכיון שהאדם אינו אנוס שוב הדין יותר חמור אם אינו שב ח"ו. והוא כענין דחז"ל שהקשו עמש"כ בהושע בן אלה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֽיו (מלכים ב' יז, ב), וכתיב: עָלָיו עָלָה וגו' מֶלֶךְ אַשּׁוּר (שם ג), והגלה אז עשרת השבטים. ותירצו: מפני פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים, וישראל לא עלו לרגל עד עכשיו באונס, עכשיו ברצון (גיטין פח, א). והכא נמי כיון שאונס יצר הרע בטל, ממילא הדין יותר חמור. ע"כ כשסדר הנביא דרכי חסד השי"ת לפתוח פתח לדופקי בתשובה ולהסיר מניעת היצר באלו הימים המקודשים בפרט, אמר כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם (הושע יד, י), שיהנו מהטובה הגדולה הזאת וימהרו לשוב בתשובה שלמה כיון שהשי"ת קרוב אלינו, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (שם), שעל ידי מניעת התשובה בימים המקודשים הללו ששערי התשובה פתוחין, מדת הדין חזקה עליו יותר".

א, ד – עוד על הצמדת הברכה והדין

כתב רמח"ל (קיצור הכוונה עמ' פב): "הנה בר"ה נעשה הדין, כי כיוון שבו נברא העולם, הבניין של נוקבא חוזר ומתחדש. והנה זה הבניין צריך להעלות כפי מעשי התחתונים, כי נוקבא היא שורש התחתונים, ולכן צריך לראות איך להתנהג השורשים עם הענפים, אם לקרב אותם – זהו החיים, אם לדחות אותם ח"ו – אז מתים בר מינן…"

א, ה – דברי הזוהר על הדין

זוהר פר' תצוה קפד, א: "פתח ההוא סבא ואמר: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא, ד), השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא… כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא, עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא (וכשבא הזמן לחדש את הברכות ולהאיר את הקדושות), בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו (רוצה להשגיח על כל תיקון העולמות) וכל אינון תקונים לאתקיימא (כדי שיהיה קיום לכל התיקונים), כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן (והכל עולה מלמטה כאשר הם כשרים), ואי לא כשראן, כדין קיימא דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין (ואם אינם כשרים, אז אין הארה עד אשר הרשעים מופרשים מהצדיקים), כדין אתער דינא (אז מתעורר הדין), ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא ואשתכח מקטרגא בגין דינתנון ליה אינון חייביא (ומזה מתחזק הס"א ונמצא מקטרג כדי שינתנו לו הרשעים), בגין דעליה כתיב (איוב כח, ג): וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, וחפיא לסיהרא (ומסתיר את הארת הלבנה, המלכות). אמאי (מדוע לא נמסרים לידו הרשעים)? בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי (אין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו). וההוא סטרא אחרא קיימא קליפא תקיפא דלא יכיל לאתברא בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר. וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר בטש באוירא ובקע רקיעין עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי כדין ההוא דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא ואעבר ההוא דינא. וכיון דלתתא אתערו רחמי הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי ואתערעו קלא בקלא רחמי ברחמי ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא".

תורגמו הדברים שעוסקים בדין שצמוד לברכה, אבל ההמשך שעוסק בהצלת הרשעים לא תורגם, מכיוון שהדברים לא נוגעים ישירות לענייני הסעיף. אעפ"כ מפני חשיבותם הובאו הדברים, ועל ידם גם מתבאר עניין השופר.

א, ו – זוהר על הדין וסדריו ותקיעת השופר

זוהר רעיא מהימנא (ח"ג אמור צח, ב – צט, ב): "(ויקרא כג, כד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וגו', פקודא דא לתקוע שופר בראש השנה דהוא יומא דדינא לעלמא… דכתיב (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ והא אתמר, דהאי איהו יומא דסיהרא אתכסי ביה וקאים עלמא בדינא, בגין דההוא מקטרגא חפי וכסי ואנעל פתחא על מלכא, אתר דדינא שריא, למתבע דינא על עלמא. ואי תימא: איך אתיהיב ליה רשו לההוא מקטרגא לחפאה ולמתבע דינא? אלא ודאי בידא דהאי מקטרגא שוי קודשא בריך הוא למתבע דינא על כל עלמא, ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא. דהא קודשא בריך הוא עביד ליה ושוי ליה קמיה, למהוי דחילו דקודשא בריך הוא סלקא ושריא על כלא (כדי שתהיה יראת הקב"ה עולה ושורה על הכל). ורזא דא (קהלת ג, יד): וְהָאֱלוֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו, מאי עשה? עשה להאי מקטרגא, ואתקין ליה קמיה למהוי סייפא שננא על כל עלמא, וכל דא בגין דידחלון מקמי קודשא בריך הוא כלא.

ודא איהו סנטירא דתבע חובי בני נשא ותבע דינא, ותפיס בני נשא וקטיל לון ואלקי לון כלא כמה דנפיק מן דינא, כגוונא דההוא ממונה בית דין דלתתא דאתייהיב ליה רשו לאדכרא קמי בי דינא פלוני עבד כך, ופלוני עבר על כך, ולמתבע עלייהו דינא. ותנן רשו אתייהיב לההוא ממונה ב"ד לאנעלא על בי דינא פתחא עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע (נתנה רשות לקטגור שבבית דין שבארץ לנעול את פתח בית הדין עד שיגזרו הדין על כל מה שהוא תובע). ולית רשו לבית דין לדחייא ליה, בגין כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט (ישעיהו סא, ח), ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא, ולמנדע דאית דין ואית דיין. כהאי גוונא שוי קודשא בריך הוא קמיה להאי דאיהו תבע דינא קמי מלכא על כל בני עלמא, ובהאי יומא אתייהיב ליה רשו לכסאה פתחא דמלכא וסיהרא אתחפיא לגו עד דיתגזר דינא על כל בני עלמא. ואף על גב דכלא אתגלי קמי קודשא בריך הוא, לא בעי אלא בדינא, כלא כגוונא חדא עילא ותתא… (מתאר מושב בית הדין של מעלה וסדר העדות. ואף אחר שנכתב הדין, הקב"ה מעכב את ביצועו, שאולי יחזרו בתשובה או שימצא זכות על החייב, ואז יקרע את הפתקאות. ואם לא, הוא נמסר למקטרג להענישו).

וכלא ידע קודשא בריך הוא אמאי אצטריך לכל דא, אלא בגין דלא יהא פטרא דפומא לבני עלמא, אלא לאחזאה דכלא עביד בארח קשוט. וניחא קמיה מאן דאשתזיב מן דיניה… יומא דר"ה איהו יומא דדינא, ומלכא יתיב בכרסייא דדינא, סנטירא קא אתי וחפי פתחא דמלכא ותבע דינא. ואף על גב דקודשא בריך הוא רחים ליה לדינא כמא דאת אמר (ישעיהו סא, ח): כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, נצח רחימוי דבנוי לרחימו דדינא (מנצחת אהבתו לבניו את אהבתו את המשפט). ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו, פקיד למתקע בשופר, בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא. בההוא שופר סלקא ההוא קלא כלילא באשא ורוחא ומיא, ואתעביד מנייהו קלא חדא ואתער קלא אחרא לעילא, כד ההוא קלא אתער מעילא ומתתא כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי…" ועל ידי כך ישראל נשארים קיימים תמיד, אמנם בפרטי הדין, יתכן שהמקטרג יצליח. ואח"כ מבואר רמז ר"ה בסוד יצחק והמטעמים שהביאו לו יעקב ועשו.

תשובה ותיקון בימי הדין

א, ז – התשובה מתקבלת בימים אלו

ראש השנה יח, א: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי! – אלא אף על גב שנחתם – נקרע, שנאמר (דברים ד, ז): כַה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. והכתיב (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ! – התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

רמב"ם הל' תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בצבור – כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר: כה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

מאירי חיבור התשובה עמ' 237: "רצה בזה שעם היות האדם צריך להשתדל תמיד בתשובה מבלי שייחד על זה זמן ידוע, אחר היות האדם נרדף ולהוט אחר עסקיו לא ימצא על הרוב מתמיד על זאת המחשבה, לסיבת היותו נמשך אחר תאוות עסקיו. וזה היה מזריזות דרכי הדת ומהפלגת עיונם בהשתדלות לייחד זמן בשנה (אשר) יתעורר בו כלל העם לתשובה, ובזה יתעורר גם המתרשל, בראותו הערה כללית לכל, ויתגלגל זכות על ידי זכאים". עוד כתב המאירי ר"ה טז, ב: "והמתרשל בזמן הזה (בר"ה ועשרת ימי תשובה) מן התשובה אין לו חלק בה' אלוקי ישראל, שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך, ואף מדת הדין מתייאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה".

א, ח – לשוב לפני תחילת הדין

כתב הרב בספר: "ואף שהדין עצמו חל בראש השנה ועשרת ימי תשובה, עדיף להתחיל להתעורר בתשובה לפני תחילת הדין, כדי שכאשר נגיע לעשרת ימי תשובה נוכל לזכות לשוב אל ה' באמת. בנוסף לכך, עדיף להקדים תרופה למכה, שכך הם כללי הדין, שלפני שאדם נתבע לדין על עבירות שבידו, בקלות יחסית הוא יכול להתחרט עליהן, לתקן אותן בתשובה ולבטל את הקטרוג שכנגדו או לכל הפחות להפחיתו, כפי שגם מקובל בבתי משפט שבעולם הזה. אבל לאחר שכבר הגיעה שעת הדין, והקטגור כבר התייצב לערוך את טענותיו, קשה יותר לבטל את הקטרוג. ולכן נהגו ישראל להתעורר לתשובה בחודש אלול".

וכך מבואר בספרי (במדבר, נשא מב): "כתוב אחד אומר יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ (במדבר ו, כו), וכתוב אחד אומר אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים (דברים י, יז), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?… עד שלא נחתם גזר דין – יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, ומשנחתם גזר דין – אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים. כתוב אחד אומר שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ (תהלים סה, ג), וכתוב אחד אומר סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה (איכה ג, מד), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? עד שלא נחתם גזר דין – שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, משנחתם גזר דין – סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ. כתוב אחד אומר קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה, יח), וכתוב אחד אומר לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק (שם י, א), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? עד שלא נחתם גזר דין – קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, משנחתם גזר דין – לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק. כתוב אחד אומר מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב (איכה ג, לח), וכתוב אחד אומר וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה (דניאל ט, יד), כתוב אחד אומר כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי (ירמיהו ד, יד), וכתוב אחד אומר כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי (שם ב, כב), כתוב אחד אומר שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (שם ג, כב), וכתוב אחד אומר אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב (שם ח, ד), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? עד שלא נחתם גזר דין – שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, משנתחתם גזר דין – אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב. כתוב אחד אומר דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נה, ו), וכתוב אחד אומר חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם (יחזקאל כ, ג), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? עד שלא נחתם גזר דין – דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, משנחתם גזר דין – חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם". (וכן מובא בבמדבר רבה יא, ז).