ד – חגיגיות בלבוש וסעודות

שמחה בראש השנה

ד, א – הסוברים שמצוות השמחה בר"ה כמו בג' רגלים

בפשטות מצווה לשמוח בראש השנה כמו בכל המועדים, "דאמר רבי יונה: הוקשו כל המועדים כולם זה לזה" (ר"ה ד, ב; שבועות י, א). וכך למדנו מהמשנה בחולין (פג, א): "בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אִמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה… בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר – כופין אותו לשחוט". וכן מבואר בספר נחמיה ח, ט-יב, שהורו עזרא ונחמיה לעם בראש השנה לאכול משמנים ולשתות ממתקים ועשו שמחה גדולה.

וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (קכח): "ואתה כתבת דשבת הוי טפי שמחה מימים נוראים, לא כי! הא קמן דהוה כרגלים, ופסקי אבלות ז' ול', משא"כ בשבת, ונגינת קדושות וקדיש דידהו הוה כיום טוב, לבד מקדיש ראשונה למהר"ם כדי לקרות ק"ש בזמנה. וכל קולי דשמחת י"ט של ר"ה כמו שאר י"ט ומקרא קודש הוא, אלא שאין בו הלל, וכן שש ושבע של פסח נמי מטעם מעשה ידי טבעו בים".

וכ"כ יראים (רכז, על מצוות 'ושמחת בחגיך' במועדים): "וכתיב (דברים טז, יג): חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, וכתיב (שם, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שמחה בחג המצות וראש השנה לא כתיב, מנלן? מהיקש דר' יונה בשבועות פ"א (י, א) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כט, לט), א"ר יונה: הוקשו כל המועדות זה לזה. ויום הכפורים, אף על פי שהוא בכלל המועדים, אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה (ויקרא כג, כז): וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".

וכן נראה מדברי כמה גאונים. כ"כ רב שר שלום (מובא ברא"ש סוף ר"ה): "ומנין שנקרא 'שמחה'? שנאמר (במדבר י, י): וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, ואמר מר (סוכה נה א) חדשיכם כיצד? – זה ר"ה". וכ"כ רב נחשון גאון (מובא במרדכי ר"ה תשח'): "דר"ה איקרי חג ככל המועדים, דכתיב (תהלים פא, ד): בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, ואמרינן: איזה חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה. ועוד במקום אחר קרי ליה חג, וכתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וא"ר יוחנן: הוקשו כל המועדות זה לזה, הא למדת ששוה לשאר י"ט".

וכ"כ בשאגת אריה קב: "הרי זכינו לדין, דלא מיבעיא דאסור להתענות בר"ה, אלא דשמחתו מצוה היא כשאר י"ט, אלא שאין בו קרבן שלמי שמחה, דלא נקרבים קרבנות של רגלים אלא בג' רגלים בלבד, אבל בשאר מילי מצות שמחת י"ט עליו. ועוד ראיה, שהרי בעזרא נאמר גבי ר"ה (נחמיה ח, י): לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם, ודרשינן ברפ"ב דביצה: מאי כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם? אר"י משום ר"א בר"ש: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע. ומדקאמר לוו עלי וקדשו קדושת היום, אלמא אכילתו מצוה היא וקדושת היום קרינן ליה".

וכ"כ עוד ראשונים שמצוות השמחה קיימת גם בר"ה: שאילתות (חיי שרה טו); ספר פרדס הגדול קע; רוקח רא.

ד, ב – הסוברים שאין מצוות שמחה בר"ה

מנגד, יש אומרים שהואיל ואין בראש השנה מצוות עלייה לרגל ואין מקריבים בו שלמי שמחה, אין מצוות שמחה בר"ה. כ"כ מחזור ויטרי שכב: "אין אומרים בראש השנה 'והשיאנו ה' אלוהינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכינו', לפי שלא הוזכרו ברכה ושמחה אצל ראש השנה ויום הכיפורים כל עיקר, אלא אצל שאר הרגלים במשנה תורה. כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה מפני העולם התלוי לחובה…". וכן נראה מארחות חיים (סדר תפילת ר"ה ב).

וכ"כ יש"ש ביצה ב, ד: "ותדע, דהא פריך לעיל (ביצה טו, ב): והא שמחת י"ט מצוה היא. וזה אינו אלא בשאר י"ט, דכתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אבל בר"ה, נהי דק"ל אסור להתענות, וראוי לפנק עצמו ג"כ בתענוגים קצת, להראות שהוא בוטח במלך מלכי המלכים דיצדיקנו בדין, ויכריעו לכף זכות, מכל מקום לא מצינו להדיא שמצוה היא לשמוח".

וכ"כ שועה"ר תקכט, ה-ו: "ב' מצות אלו שהן כבוד ועונג הן נוהגות גם כן בראש השנה שהרי נאמר בו מקרא קדש… ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו. ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה, שנאמר (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וגו'". וכן נראה מעוד פוסקים: לבוש תקפב, ח; ביכורי יעקב תרלט, לט.

ד, ג – הזכרת מועדים לשמחה

הביא הרא"ש (סוף מס' ר"ה) מחלוקת בין הגאונים: "בתשובת מר שר שלום כתוב: בר"ה היו אומרים בשתי ישיבות, בין בתפילה בין בקידושא: 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום הזכרון הזה', שהרי כתוב (ויקרא כג, ד): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' בריש עניינא, ובסוף עניינא (שם מד): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה', וקאי אכל עניינא – פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת, וכולהו איתקוש להדדי לקרותם (שם ד): מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ… וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת, אומרים 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש'. ואם חל להיות בחול, אומרים 'יום תרועה מקרא קודש'. וכן כתב רב פלטוי גאון: 'ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון'.

ורב האי כתב: אין מנהג לומר 'חגים וזמנים לששון', וכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות". וכתבו בטור ושו"ע תקפב, ח, שפשט המנהג כרב האי גאון.

ביארו הלבוש תקפב, ח; והב"ח יב, שיסוד המחלוקת הוא האם יש מצוות שמחה בראש השנה. ¹

ד, ד – מצווה לשמוח בראש השנה אבל לא שמחה יתירה

כתב הרמב"ם הל' יום טוב ו, יז: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים – כולן אסורין בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ (דברים טז, יד). אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד ואחד בראוי לו". הרי לנו שגם בראש השנה מצווה לשמוח, שאם לא כן, למה כתב הרמב"ם 'עם שאר ימים טובים' בלשון רבים, הרי נותר רק שבועות (מקראי קודש ח, ב; משנת יעבץ נ; דברי יציב או"ח רכח). אלא שביאר הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה ג, ו: "… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה". הרי שיש מצוות שמחה בראש השנה, אלא שאינה שמחה יתירה כבשאר החגים. וכן נראה מתרומת הדשן (כתבים ופסקים ב): "ותו דימים הנוראים הם, ולא נתנו לשמחה כמו רגלים".

והסברא בזה פשוטה, שכן מצינו לגבי ראש השנה הן שמחה והן כובד ראש. מצד אחד, הוא נחשב כאחד החגים, הרי שיש בו שמחה, וכן למדנו ששחטו לקראתו הרבה בשר, וכן נהגו בימי עזרא. וכן נפסק לעניין ביטול אבלות שבעה ושלושים (יו"ד שצט, ו). ומצד שני אין מקריבים בו שלמי שמחה, ואין ראש השנה נחשב רגל לגבי אלמן שאסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים (יו"ד שצב, ב). וכן מצינו שנהגו ישראל שלא לומר בו 'מועדים לשמחה'.

וכן נראה מהשו"ע (או"ח תקצז, א): "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם, ותהיה יראת ה' על פניהם".

עוד אחרונים כתבו שיש מצוות שמחה בר"ה, אבל כיוון שלא חלקו על הגבלת השו"ע שלא יאכל כדי שבעם, משמע שמסכימים לרמב"ם ושו"ע. ומהם: שו"ת חת"ס (או"ח קסח); גר"א תקצז, א-ב; מ"ב תקצז, א; יפה ללב תקצז, א; שדי חמד אס"ד מע' ר"ה ב, ג; כף החיים תקצז, א; יבי"א י, או"ח מג. (עיין לקמן יד, ג, במנהגו של מרן הרב קוק בברכה לחברו בראש השנה).

ד, ה – אכילת בשר ושתיית יין

מכיוון שלמדנו שהעיקר כדעת הרמב"ם ושו"ע שיש מצווה לשמוח בר"ה, וכך עולה מדברי רוב הראשונים והאחרונים, הרי שחובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר בר"ה. וכ"כ שאג"א קב; יפה ללב תקצז, א; שדי חמד אס"ד מע' ר"ה ב, ג; ומשנת יעבץ נ.

וכך עולה מדברי רש"י (ע"ז ה, ב, 'וכן'), על המשנה בה נאמר שהיו שוחטים הרבה בשר בארבעה פרקים, שאחד מהם ר"ה: "יום טוב הוא, ואוכלין בשר". ותוס' שם 'ערב': "וראש השנה, מפני שהוא תחילת השנה – מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה עניינים עושים בו לסימן יפה, כדאמר במסכת הוריות (יב, א) וכריתות (ה, ב)". וכ"כ מ"ב תקכט, יא ושעה"צ יג. וכ"כ רמ"א תקפג: "ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה".

אמנם כבר למדנו שלדעת מחזור ויטרי, יש"ש ושועה"ר, אין מצוות שמחה בר"ה, וממילא חיוב הסעודה הוא כמו בשבת בלבד, מדין 'מקרא קודש'.

ובמגיד מישרים פר' ניצבים כתב: "ומ"מ איבעי דלא למיכל בהו בשרא ודלא למשתי חמרא ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואף על גב דאמר עזרא (נחמיה ח, י): אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, ההוא לכלל עמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה. ותו דמשמנים היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר, וכן בשתיה. ולא אמר שתו יינות אלא משקין אחרים דאינון מתוקים". על פי זה כתב מ"א בהקדמה לסי' תקצז, שאין לאכול בשר ולשתות יין בראש השנה, וכ"כ באר היטב א; מקור חיים לחוו"י. אבל בשדי חמד אס"ד מע' ר"ה ב, ג, העיר שמפורש בדברי המגיד שזאת הדרכה רק ליחידי סגולה, ואין לכל אדם לעשות כן, "כי קדוש היום ככל שאר ימים טובים". וכ"כ ביפה ללב תקצז, א, ובבית מאיר, לדחות דברי מ"א. ובכף החיים תקצז, יא, הוסיף: "וכן הוא המנהג גם ליחידי סגולה, ולית דחש לדברי המגיד הנזכר".

ויש שרצה לטעון שכוונת הרמב"ם שאין שמחה יתירה, פירושו שאין כלל חובה לאכול בשר ולשתות יין אלא המצווה לקיים סעודה כמו בשבת בלבד, ושכך ההלכה (רבבות אפרים א, שצח). וכעין זה כתב בחוט שני עמ' פז, שלמרות שיש מצוות שמחה בר"ה, "אין מקובל לשתות יין בראש השנה חוץ מיין של קידוש". ודברים אלו תמוהים, מפני שאין שמחה בלא יין, ומה שכתבו שאינו שמחה יתירה, היינו שלא ישתו הרבה יין, אלא רביעית או מעט יותר. ומה שהעיד בחוט שני שלא נהגו לשתות יין, אולי מפני שלא היו רגילים לשמוח בו, אבל מי ששמח ביין – מצווה שישתה ממנו בר"ה.

ד, ו – התשובה תלויה בדור

בספר הרב כתב: "אמנם בתקופת הגאונים והראשונים, היו חסידים ותלמידי חכמים שנהגו לצום בראש השנה. ומסתבר שבעקבות ייסורי הגלות הרגישו צורך להזדהות עם צער השכינה, שהיאך יהיו הם אוכלים ושמחים ביום הדין כשהשכינה בגלות. וחפצו לעשות תשובה יתירה, בקבלת ייסורים וסיגופים, כדי לבטל הרעה. אולם למעשה נפסק להלכה, שגם בימי הגלות המרים, מצווה לערוך סעודות בראש השנה, וקל וחומר שאסור לצום".

כתב מרן הרב קוק (אגרות שע"ח): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו. ועצת ה' אשר יעץ להחל אור הגאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע…"

נלענ"ד שעל פי זה אפשר לבאר מדוע בימי הגאונים והראשונים הרבו בתעניות, ואף בר"ה היו שהתענו, ומדוע היום ממעטים בהן. וזה מבאר גם מדוע בימי עזרא עודדו את העם לשמוח שמחה גדולה, מפני שאור הישועה החל לזרוח, ואף שהיו עמי הארץ, הכיוון היה של בניין. ומזה אפשר ללמוד לימינו.