הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ה – איזה חולה עדיף שישתה ויאכל לשיעורים

אכילה ושתייה לשיעורים לחולה מסוכן

ה, א – מקור דין אכילה לשיעורים ביום הכיפורים

מצווה לחולה מסוכן לשתות ולאכול ביום הכיפורים, ובפשטות מותר לו לשתות ולאכול כרגיל את הכמות הנצרכת לו. ואכן במסכת יומא לא מובא שחולה מסוכן צריך לאכול פחות מכשיעור של כותבת הגסה או מלוא לוגמיו. וברור שחולה מסוכן צריך למעט באיסור, ואם אכל מספיק ויצא מחשש סכנה, אסור לו להמשיך לאכול ביום הכיפורים, וכפי שלמדנו במשנה יומא פב, א: "עוברה שהריחה מאכילים אותה עד שתשיב נפשה". ובמשנה שם פג, א: "מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו". ובברייתא שם: "מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו הקל הקל", וכל זה כדי למעט באיסור.

בכריתות יג, א, מובאת ברייתא העוסקת באכילת מאכלים טמאים (נחלקו הראשונים אם מדובר על אכילת חולין בטומאה, אכילת תרומה או אכילת איסור ממש), ומפרטת הברייתא שאם אכל כזית ממאכל טמא בזמן כדי אכילת פרס – נטמא. ובהמשך הברייתא: "התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה". התירו חכמים לעוברה שהריחה, ועלולה להסתכן מתאוות המאכל, לאכול פחות מכשיעור מאכלים טמאים. ושואלת הגמ': "מפני הסכנה? אפילו טובא נמי תיכול! אמר רב פפא הכי קתני – התירו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא (כלומר לאכול הרבה פעמים פחות מכשיעור), מפני הסכנה". וביאר הרמב"ן (תורת האדם, עניין הסכנה) שלמרות שהמעוברת צריכה לאכול כשיעור, "מאכילין אותה פחות פחות, כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בה"ג".

על פי זה חידש הרמב"ן שגם חולה מסוכן צריך לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים: "ונראה שאף בחולה עושין כן, כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות, לאיסור בלחוד". וכ"כ כמה ראשונים: רא"ש (יומא ח, יג); הגה"מ (שביתת עשור ב, אות ה); ר"ן (ג, א, מדפי הרי"ף 'מתני"); מגיד משנה (שביתת עשור ב, ח); טור (תריח, ז).

וכ"כ שו"ע שם: "כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור. הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבע ביצים. והשתיה, יבדוק בחולה עצמו כמה היא כדי שיסקלנו לצד אחד ויֵראה כמלוא לוגמיו". רוב האחרונים נמשכו אחר דברי השו"ע.

ה, ב – הסתייגויות הראשונים

הרא"ש (יומא ח, יג) העתיק את דברי הרמב"ן אך סייג: "ונראה לי דבחולה אין עושין כן אלא על פי רופא, אם אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט, וכן בעוברה נמי אם אין דעתה מיושבת בכך, צריך להאכילה כשיעור". ולמרות שודאי שגם הרמב"ן יסכים לזה, שהרי אין לקחת סיכון אצל חולה מסוכן, אעפ"כ הרא"ש הדגיש שאין להקל ראש בפיקוח נפש, ושיש לשקול ברצינות מתי ראוי לחולה מסוכן לאכול לשיעורים ומתי לא.

ובהגהות מיימוניות (שביתת עשור ה, אות ה) הדגיש שאכילה לשיעורים היא רק לכתחילה: "ויען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר, טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי אכילת פרס, כדאשכחן פרק אמרו לו (כריתות יב, ב), ובשתיה מלא לוגמיו, דהיינו חצי רביעית, שלא יבוא לאיסור כרת". וגם הדגיש שאין להורות תמיד לאכול לשיעורים, ויש להיזהר מלהקל ראש בפיקוח נפש: "אמנם צריך ליזהר שלא יפשיעו בנפש, שאם לא יוכל לסבול ולעמוד בכך, יאכילוהו וישקוהו להדיא".

ה, ג – להרבה ראשונים אין דין אכילה לשיעורים ביוה"כ

הרבה ראשונים לא הביאו שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים ביוה"כ, ובראשם הרמב"ם (שביתת עשור ב, ח): "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים – אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי". וגם הרי"ף לא הזכיר הלכה חשובה זו, ויתירה מכך מציין הר"ן (ג, א, 'מתני"), שהרי"ף לא הביא את המשנה שהאוכל ככותבת הגסה ביום הכיפורים ושותה מלוא לוגמיו חייב כרת, "שלפי דרכו ז"ל, כל שיש איסור בדבר, אינו מכניס עצמו לבאר אם יש בו חיוב כרת אם לאו".

וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה קסז, יז, עמ' שז) שלרי"ף ורמב"ם אין דין אכילה לשיעורים לחולה מסוכן ביום הכיפורים: "הדבר יצא מפה קדוש הרמב"ן ז"ל, ונמשכו אחריו הרא"ש ור"ן ובעלי השו"ע, ואני תמה שלא הזכירו עיקר גדול כזה הרי"ף ורמב"ם, והרי הוא באיסור כרת ומצוי. ויותר מזה שהר"ן הקשה על הרי"ף שלא הביא משנה דהאוכל ככתובת הגסה וכו', הרי יש נפק"מ בזה לחולה, ובאמת מזה גופא למדנו דעת הרי"ף ז"ל, דס"ל שאין נפקא מינא למעשה כלל, וע"כ היינו הך שכתבנו, שאין בדין חולה פחות פחות מכשיעור". 1

ה, ד – קושיא מהלכות פיקוח נפש בשבת

ויש לתמוה על מה שכתב שו"ע (תריח, ז) שהלכה כרמב"ן ודעימיה שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים ביום הכיפורים, ממה שכתב בהלכות שבת (שכח, ד), שעושים לחולה מסוכן בשבת, "כל שרגילים לעשות לו בחול". ובשלמא לרמב"ן שדעתו שגם בהלכות שבת, כשניתן, יש לחלל את השבת בשינוי, אבל השו"ע פסק כרמב"ם שעושים לחולה כל שרגילים לעשות בחול ללא שינוי (עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק כז, ד, א – ה, יג).

יתירה מזאת, כתב השו"ע שכח, יב (על פי יומא פד, ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים, אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת". וביארו בתוס' (יומא פד, ב, 'אלא'): "ואפילו היכא דאפשר בנכרי – מצוה בישראל, שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה, ויבא לידי סכנה". והר"ן (יומא ד, ב, מדפי הרי"ף) ביאר: "שמא יאמרו הבאים: בקושי התירו פקוח נפש, ואין מתירין אותו לכתחילה על ידי המחויבים במצוות, שמא יבוא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים, לא ירצו לחלל את השבת על ידי גדולי ישראל".

ואם מחשש התרשלות לא רצו להתאמץ להפחית איסור דאורייתא לדרבנן, מדוע מורים ביום הכיפורים למעט באיסור, כאשר בכל מקרה מדובר על איסור תורה? (ולקושיות מעין אלו מהלכות שבת, עיין חשב האפוד א, עא; תוספתא חזון יחזקאל שבת טז, יב; ציץ אליעזר ט, יז, פ"ט; העמק שאלה קסז, יז, ואור שמח שביתת עשור ב, ה).

ובספר (הערה 6) ביאר הרב את דעת הרמב"ן ושו"ע: "ויש לומר שהואיל ומצבם של רוב החולים המסוכנים ידוע מלפני יום הכיפורים, ואפשר להתארגן לכך באופן מסודר, לא חששו לסכנה". 1

ה, ה – דעת האחרונים שחולה מסוכן לא צריך לאכול לשיעורים

על פי הנ"ל, כתבו כמה אחרונים למעשה שחולה מסוכן אינו צריך לאכול לשיעורים, ומותר לו לאכול את הכמות הנצרכת לו.

וכ"כ האור שמח (מאכ"א יד, יד; יעויין עוד מה שכתב בהל' שביתת עשור ב, ה): "וכבר כתבתי בהלכות שביתות עשור, דהא שכתב הרמב"ן (בתורת האדם שער הסכנה) דמאכילין פחות פחות מכשיעור, מהך דכריתות דף יג (ע"א) דמאכילין לאשה עוברה אוכלין טמאים פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה, כדי שלא יצטרף לשיעור, לכן במסוכן אפילו צריך טובא מאכילין פחות פחות מכשיעור, דאינו מוכרח, דתמן השיעור כדי אכילת חצי פרס, ואם אכל בכזית או יותר, הלא דרך אכילה אכל, משא"כ להאכילו פחות מכדי שביעה או פחות מכזית, דלאו דרך אכילה בפחות מכשיעור, אימור דכיון דהוא מסוכן והרופא אומר שצריך לאכילתו, יהבינן ליה למיכל כשיעור וכדרך אכילה, ויעוין ברא"ש (יומא ח, יג) מש"כ בזה". 1

וכ"כ בחידושי הרי"ז הלוי (שביתת עשור ב, ח) בשם אביו ר"ח מבריסק: "והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל היה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה כו', שיאכילו אותו ביום הכיפורים כל צרכו, ולא פחות מכשיעור. ואמר הטעם דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה, הרי יום הכיפורים נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב להחולה, ממילא דגם זה בכלל פיקוח נפש שדוחה יום הכיפורים. ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה, רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ – יכבד עליו החולי ויסתכן, דנמצא דכל הסכנה היא רק מחמת מניעת האכילה בלבד, ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם על ידי פחות מכשיעור, אסור להאכילו שיעור שלם. 1 אבל בחולה שכבר יש בו סכנה, כל מה שמועיל יותר להחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו, הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש שדוחה שבת ויוה"כ, ואין אנו צריכין לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה עכ"ד".

וכ"כ הרב יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל תוספתא שבת טז, יב), שאין להקשות ממה שכתב השו"ע בהל' שבת שעושים כל צרכי החולה, על מה שכתב בהל' יוה"כ שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים, "דהמחבר מיירי שם (בהלכות יום הכיפורים) בחולה בעלמא, שמאכילים אותו רק משום זה שאם לא יאכל יסתכן, אבל בחולה שיש בו סכנה מחמת מחלתו – מאכילים אותו מיד כל צרכו, אע"פ שאין סכנה לו על ידי זה שהיו מאכילים אותו מעט מעט".

וכ"כ בשו"ת עמק הלכה או"ח קד (מובא בציץ אליעזר ח"ט, יז פ"ט), "דבחולה שיש בו סכנה, כל דבר הצריך לו למאכל, היינו כל דבר שיש בו משום יתובי דעתא להחולה כמאכל ומשקה, וכן מדברים שאף לבריאים עונג הוא, אינו צריך אומד כלל, ומותר לעשות לו בשבת, וכן להאכילו ביום הכיפורים".

ה, ו – עוד אחרונים ודברי מרן הרב קוק

לכך נטה גם הנצי"ב (העמק שאלה קסז, יז). ולגבי אכילה לשיעורים ליולדת (עיין לקמן ה, ט), העיר על מה שכתב מ"א (תריז, ג) שתוך שלושה ימים מהלידה יש ליולדת לאכול לשיעורים: "זה ודאי תמוה, שהרי יולדת בתוך שלושה אין צריך אומד, והרי דומה לאמדוה שצריכה כשיעור בפעם אחת, והבו דלא לוסיף על הוראת הרמב"ן". 1

לכך נטה גם מרן הרב קוק (נפש הראיה עמ' יג): "יש לעיין גם כן בדבר השיעורים לחולה שיש בו סכנה, שהרי אם הוא רגיל לאכול כדרכו, הרי הפסק השיעורים ומיעוט האכילה הוא נגד צרכיו. ובירושלמי שבת: כל מילתא דעבדין בחולה – עבדין בשבתא. ולפי זה יש מקום לומר שדקדוק השיעורין אינו כי אם בחולה שאין בו סכנה, אלא שיש לחוש שלא יבוא לסכנה, דאין בו היתר צרכיו, אבל בחולה שיש בו סכנה יש לומר דכל זה בכלל צרכיו. אמנם מפשטות הפוסקים נראה דביום הכיפורים גם בחולה שיש בו סכנה אומדין את השיעורים ואת הצורך, ומילתא דבעי טעמא היא". וביאר: "ואולי יום הכיפורים חמור משום דהכל חולים אצל אכילה, וחשש רחוק של סכנה יש אצל הכל, אלא דמצוותו בכך, על כן לא מקילינן כי אם במה שהוא ממש חשש סכנה ולא מטעם 'צרכים', וצריך עיון".

עוד כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ו, יג): "ובזה ברצוני להסב את תשומת לב כתר"ה לעיין גם בירחון הפרדס שנת תרצ"ט חוברת ז' שכתב שם הגרש"ד כהנא ז"ל בירור בדבר חולה ביוה"כ, והעלה במסקנתו דהטעם שמצינו חומרות ביום הכיפורים לענין אומד ומאכילין הקל ופחות מכשיעור, הוא רק מטעם שהסכנה של רעבון עדיין איננה בעולם, אבל היכא שהאכילה איננה מפני רעבון רק לשם רפואה, אז לא בעינן אומד, עיין שם". וכ"כ סברא זו גם בשו"ת עמק ברכה (מובא בצי"א ט, יז פ"ט).

ה, ז – הלכה למעשה

כתבו הרבה אחרונים שההוראה המקובלת היא כפי שפסק בשו"ע תריח, ז, שלכתחילה חולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים. וכ"כ ערוה"ש תריח, טו, שלמרות שלרי"ף ורמב"ם אין דין אכילה לשיעורים לחולה מסוכן, המנהג כטור ושו"ע. וכ"כ הרב פרנק (מקראי קודש מב); ציץ אליעזר (ו, יב-יג); חשב האפוד א, עא; יביע אומר ב, לא; שש"כ לט, ו. וכ"כ הרב זוין (המועדים בהלכה עמ' ק, מהדורה החדשה), אחרי שהביא את דברי ר"ח מבריסק: "אמנם למעשה נוהגים הרבנים ומורי הוראות בישראל כבשולחן ערוך".

וכ"כ למעשה הרב בספר, שכאשר על פי ההוראה הרפואית החולה המסוכן אינו חייב לשתות ולאכול בדחיפות כמות גדולה, ישתה ויאכל לשיעורים.

אלא שהוסיף הרב: "אמנם כאשר יש חשש שהשתייה והאכילה לשיעורים עלולה לגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל". והביא לכך כמה דוגמאות: "למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות ולא תצטרך להישאר ערה על מנת שתספיק לשתות כפי צרכה לשיעורים". ולגבי חולי סכרת: "וכן חולי סכרת שלא נמצא למצבם פתרון יציב, צריכים להיזהר בזה מאד. שאם יש חשש שבעקבות האכילה לשיעורים יתרשלו ולא יאכלו כפי צרכם, יאכלו ברציפות". ובהערה 6 הרב ביאר יותר: "מצוי שחולי סכרת שנצרכים לאכול ביום הכיפורים מתים מחמת הצום. שהואיל והם יכולים לתפקד כרגיל, הם באים לבית הכנסת, ושם קשה להם לאכול לשיעורים, וכך הם נחלשים ובלא משים מגיעים לעלפון ומיתה".

וסיים הרב: "וכאשר יש צל חשש סכנה, יאכלו כרגיל וילכו לבית הכנסת, שאין ההידור של אכילה לשיעורים קודם להידור של התפילה בבית הכנסת".

בדומה לזה כתב בהלכות חג בחג (עמ' תטז-תיז, הערה 33) בשם הרב אלישיב: "ומהגרי"ש אלישיב שמעתי דלמעשה נותנין לחולה פחות פחות מכשיעור, מכל מקום חזי לאצטרופי סברת הנצי"ב, האור שמח והגר"ח במקום כל חשש קטן אחר, אם סגי ליה לחולה בזה או במקום ספק בשיעור עצמו וכדו'".

גם בשו"ת ציץ אליעזר (ו, יב) כתב שלמרות שלהלכה פוסקים כשו"ע, "מ"מ כדאי גם לדעת ולזכור זאת לעת מצוא" את דעות הפוסקים שחולה מסוכן אינו צריך לאכול לשיעורים ביום הכיפורים. ואחרי שהביא את הדעות, כתב: "כאמור הזכרנו זאת לשם זכירה בעלמא, למקרה שמורה הוראה נמצא במצב מסובך ובלתי נוח, כשלפניו חולה מסוכן אשר חייו ומותו יכולים להיות תלויים במידת מה בהכרעתו, שיהא לו אז בכך כח הכרעה של כף המאזנים לפי שיקול דעתו בצירוף מצב החולה, אבל בדרך כלל אין לנטות מדעת השו"ע ונושאי כליו". (עיין ביביע אומר ח"ב, לא, י, שצירף את דעת המקילים).

ה, ח – האם חולה מסוכן שיצא מכלל סכנה חייב במצוות עינוי

בתשובת בנין ציון (א, לד, לבעל הערוך לנר) נשאל: "חולה שיש בו סכנה, שעל פי הרופאים צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים יותר מכשיעור, אם צריך לשער בכל אכילה ושתייה אם יש סכנה כשלא יאכל וישתה, או אם נאמר דמצוות תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט) היא למערב ועד ערב, וכיון דלא יכול לקיים מצווה זו מפני הסכנה, שוב אין קפידא אם יאכל וישתה באותו יום גם בלא סכנה".

והראה פנים לשני הצדדים מכמה גמרות, ולבסוף מסיק מתוך גמ' בכריתות יח, ב, ותוס' (שם 'הא'), שגם אם אכל ביוה"כ בהיתר, יש חיוב כרת על אכילתו השנייה, אם יצא מכלל סכנה. והסיק להלכה: "ולכן צריך לשער באכילת חולה ביום הכיפורים שלא להאכילו, בין כשיעור, בין שיש בו איסור כרת, בין פחות מכשיעור, שעל כל פנים אסור מן התורה, רק מה שמספיק להוציאו מספק נפשות, וקשה מאד לשער כן בכל אכילה ושתייה שיותן לחולה. ותמהתי שלא ראיתי לאחד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים שהעיר על זה במה שנוגע לאיסור חמור דכרת, וצריך זהירות ובקיאות יותר מעיקר היתר אכילה, שלזה יספיקו דברי הרופא שצריך להאכילו דרך כלל, אבל בענין זה צריך לשער דרך פרט בכל אכילה ואכילה".

וכ"כ הרבה אחרונים שכל עוד החולה הוא מסוכן מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים, אבל לאחר שיצא מכלל סכנה, חובה עליו לקיים מצוות עינוי ואסור לו להמשיך לאכול ולשתות. וכ"כ מנחת חינוך (שיג, יח): "ואפילו אם חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול, מכל מקום אם אוכל בשעה שאינו צריך – בודאי חייב, רק בזמן שצריך מותר". וכ"כ ערך השולחן (תריח, ב); מהרש"ג (ב, נג); שואל ומשיב (רביעאה א, כ); שדי חמד (מע' יוה"כ ג, ו); מהרש"ם (ד, קמה, ג); באו"ה תריח, ח 'ואם'; חזו"ע (עמ' של-שלג הערה מ).

וכן מפורש בכמה ראשונים, כ"כ הרשב"א (קידושין כא, ב): "ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס, שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ומשם ואילך באיסוריה קאי". וכ"כ רבנו מנוח (הל' שביתת עשור פרק ב): "וכתוב בפסקים: חולה ביום הכפורים שיאמר הוא או רופא שצריך לאכול, מאכילין אותו עד כדי הצורך, אבל אם די לו בגרוגרת אחת או בחתיכת לחם שיוכל להמתין עד שתחשך באותה אכילה – אין לו לאכול יותר. ואין אומר: כיון שהותר היום באכילה יאכל כמה שירצה כדי שבעו, וכן בשתיה, אלא אוכל מעט ושותה מעט כדי יישוב דעתו לפי הצורך שיוכל לעמוד באותה אכילה או שתיה עד הערב בלא סכנה, ואין לאכול ולשתות יותר".

אמנם יש שנטו לומר שאחר שהחולה המסוכן אכל או שתה ביום הכיפורים, אין עליו עוד חובה להתענות, עיין שו"ת שם משמעון או"ח כ; שו"ת רב"ז יא. (ע"ע ציץ אליעזר ו, יב; חזו"ע עמ' שלב-שלג). 1

והלכה כבנין ציון ודעימיה, שכך מבואר ברוב רובם של האחרונים, וכן מפורש בראשונים.

ה, ט – עד כמה צריך לדקדק באכילתו של חולה מסוכן

כפי שלמדנו באות הקודמת, הלכה כבנין ציון ורוב הפוסקים שאם ברור שהחולה יצא מכלל סכנה, אסור לו לשתות או לאכול יותר. ואעפ"כ לא דקדקו הפוסקים לכתוב שצריך לשער ולדקדק על כל אכילה של חולה מסוכן אם כבר יצא מסכנתו.

וזאת משום שקשה לשער לאיזו כמות בדיוק זקוק החולה לאכילתו, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. וכ"כ הרב בספר (הערה 6): "ומכאן תשובה לדברי הבנין ציון לד, שכתב שכל מה שהותר הוא בדיוק לפי הנצרך להצלת הנפשות, ומעבר לזה אסור מהתורה. ותמה למה לא הזכירו זאת הפוסקים. ויש לומר שקשה לקבוע כמה בדיוק צריך החולה לשתות ולאכול, וכדי לצאת מהספק יש להתיר לו לשתות ולאכול כפי שיצטרך, וכפי שנפסק לגבי שבת שמטפלים בחולה כדרך שמטפלים בו בחול".

כיוצא בזה עולה מדברי רשז"א (מובא בנשמת אברהם תריב, א): "שאלתי את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הדין ברור שמה שקובע ביום הכיפורים הוא כמות האוכל ולא איכותו, כך שאם חולה שצריך לאכול ביום הכיפורים זקוק למשל לאלף קלוריות, ויוכל לקבל את זה על ידי עשר פעמים 'פחות מכשיעור', אסור לו לאכול אותה כמות קלוריות באחת עשרה פעמים 'פחות מכשיעור'. ולכן מוטב ליתן לחולה כזה אוכל עשיר בקלוריות, דהיינו בשר שמן, ולא עלי גפנים, כדי לחסוך באיסורי תורה. חולה כזה שצריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, ניתן בקלות ליתן לו כל האלף קלוריות בתוך השתייה שהוא חייב לשתות, וממילא לא יהיה לו כל צורך לאכול. אם כך, יוצא שאין לך חולה, אפילו המסוכן, שחייב לאכול ולשתות ללא הגבלה, שלא ניתן מבחינה רפואית, ובקלות, לספק כל צרכי המזון שלו באמצעות השתיה, וישתה בדיוק אותה כמות נוזלים שבלאו הכי היה שותה. ואם כך הדבר, יוצא שאין לך חולה שיהיה מותר לו לאכול ביום הכיפורים, כי אפשר ליתן לו כל צרכו בשתייה בלבד.

וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נלע"ד שאם נחייב את החולה לחשוב על מספר הקלוריות כדי למעט באכילה, היינו צריכים גם להתחייב להשתמש בחוקן, אינפוזיה, זונדה, ועוד מיני תחבולות. וגם עבור מי שיש לו אבן בכליה מסתבר שאפשר להכניס איזה דבר מר שבהחלט לא מזיק, ויהיה על ידי זה שלא כדרך אכילתו דפטור. גם הרי תמיד ידוע דבישרא דתורא או ביצה מזין יותר מירקות, ולא נזכר כלל בשום מקום שצריכים לחייבו בכך. והטעם, מפני שכל התחבולות והחשבונות האלה יכולים להביא לידי סכנה למי שלא יוכל לעשותם, וימנע משום כך לגמרי מלאכול ולשתות. ולכן מתירים לאכול ולשתות כדרכו רק מעט פחות מכשיעור, כדי לא לבלבל את החולה. אך מי שיודע ורוצה דוקא בתחבולות, תבוא עליו ברכה".

ה, י – אכילה לשיעורים ליולדת תוך שלושה ימים מהלידה

בשו"ע תריז, ד, כתב: "יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל". אם היולדת אמרה שהיא צריכה לאכול, נותנים לה כמה שהיא צריכה. וכתב שועה"ר תריח, יג, שאם היולדת לא אמרה צריכה אני, מאכילים אותה לשיעורים. וכ"כ כה"ח תריז, יט; יחוה דעת ו, לט, בסוף ההערה.

אמנם בהגהות רבי ברוך פרענקיל כתב שמאכילים אותה כדרכה, וכ"כ מ"ב תריז, י ושעה"צ יב, למעשה. וכ"כ הנצי"ב (עיין לעיל ה, ה). וכ"כ בהל' חג בחג כה, ג, עמ' שצ. וכ"כ למעשה בחוט שני (עמ' קסז), שבימינו לא מחמירים ואוכלת כרגיל.


  1. . וביאר הנצי"ב את דעת בה"ג ודעת הרמב"ן: "ודוקא בעוברה למד בה"ג מסוגיה דכריתות שנותנין לה פחות פחות מכשיעור, דשמא תשיב נפשה בכך, ואין מחללין יוה"כ בשביל ספק עובר. משא"כ חולה, דהזריז הרי זה משובח, וכיון שאמדוהו לאכילת שיעור הזריז הרי זה משובח, ואין להמתין על שעה אחרת… והרמב"ן לטעמיה, דגם בעובר מחללין על הספק, ומכל מקום מאכילין פחות פחות מכשיעור, ושפיר למד בחולה מינה".
  2. . מעניינים דברי המהרי"ל (הל' יום כיפור ד), שגם ביום הכיפורים יש להאכיל חולה מסוכן על ידי גדולי ישראל: "אמר מהר"י סג"ל: אם מאכילין חולה מחמת אונס, אז מאכילין אותו חשובים גדולי העיר, משום דאינם בקיאין הכל, דילמא יפשעו בנפש וסבורים שאינו צריך וימות".
  3. . והעלה האור שמח שם חידוש: "ועלה בדעתי דכל הדין דמאכילין אותו הקל הקל תחילה (יומא פג, א) הוא רק על המאכיל, אבל האוכל, הוא המסוכן בעצמו, אינו צריך לדקדק בזה. דוגמא למה שכתבו המחברים גבי רודף דניתן להצילו בנפשו, דאם יכול להצילו באחד מאיבריו, דאסור להרוג אותו, ובכל זאת הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה, כמו שהובא במשנה למלך סוף הלכות חובל. ואתי שפיר לשון משנתנו (שם פ"ב ע"א) מאכילין כו'. ופוק חזי לשון הגמרא (ברכות ס, א): מכאן שנתנה רשות לרופא כו', ולא אמרו דנתנה רשות לחולה להתרפאות עצמו, דהחולה עצמו אינו מצווה שלא להתרפאות במה שאין לו רשות, יעוין ברמב"ן פ' בחקותי, אמנם לשון הברייתא ביומא (פג, ב) בהך דמי שנשכו נחש כו': לא יאכל עד שיעשר, לא משמע כן, ודוק". ועיין בציץ אליעזר יט, נג, ג, שדחה דבריו.
  4. . עיין לקמן ה, ו, בדברי מרן הרב קוק שגם העלה סברא זו, אך כתב שלא משמע כן מהפוסקים.
  5. . ולגבי חולה מסוכן כתב הנצי"ב למעשה שיש מקום לדברי הרמב"ן: "ועדיין יש מקום לפסק הרמב"ן מצד הסברא, דבחולה שמאכילין על פי בקיאין שאומדין אם מוכרח לאכול, ואחר שאומדים אותו, שדי לו כשיאכל פחות פחות מכשיעור, הרי זה דומה לאמדוהו שאין צריך כלל לאכול כשיעור".
  6. . בשו"ת שם משמעון כתב: "ומ"מ הא ודאי פשיטא לי, שאף לפי אותן הדעות שמשאכל תו אין עליו חיוב להתענות, מכל מקום ודאי שאין לו לאכול עכ"פ מדרבנן או מדברי קבלה, מצד שלא יהיה כל העולם רעבין ומעונין והוא שבע, וכמ"ש בפ"ק דתענית יא: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה וכו' עיין שם". ועיין בציץ אליעזר ו, יב.

תפריט