ו, א – אין יצר הרע תאב אלא לדבר האסור
ירושלמי יומא פ"ו ה"ד: "על כל סוכה וסוכה אומר לו: הרי מזון והרי מים, לייפות את כוחו, למה? שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו. כהדא רבי מנא סלק למבקרה לרבי חגיי דהוה תשיש (הלך ביום הכיפורים לבקר את רבי חגי שהיה חלש, קרבן העדה), א"ל צחינא, אמר ליה שתה, שבקיה ונחת ליה, בתר שעה סלק לגביה, אמר ליה: מה עבדת ההיא צחיותך? א"ל כד שרית לי, אזלת לה (משהתרת לי לשתות, הלך לי הצמא, קרבן העדה)".
עוד מסופר שם: "רבי חייה בר בא הוה משתעי הדין עובדא: חד בר נש הוה מהלך בשוקא וברתיה עימיה, אמרה ליה ברתיה: אבא, צחייא אנא, אמר לה: אורכין ציבחר (המתיני מעט), א"ל: אבא, צחייא אנא, א"ל: אורכין ציבחר, ומתת. רבי אחא כד מפני מוספא הוה אמר קומיהון: אחינן, מאן דאית ליה מייניק ייזיל בגיניה (לבתר דסיים תפילת מוסף אמר לציבור: אחיי, מי שיש לו תינוק ילך בשבילו לביתו שיתן לו לאכול ולשתות, שלא יבואו לידי סכנה, קרבן העדה)".
למדנו מהירושלמי, שלפעמים חולים שטוענים שהם מוכרחים לשתות או לאכול, לא באמת צריכים זאת, ויש לתחושת הצורך באכילה ושתייה גם צד פסיכולוגי, אמנם מאידך, אסור להקל ראש בפיקוח נפש, כי לפעמים זהו צורך אמיתי של סכנת נפשות.
וכ"כ הרב בספר: "לפעמים עצם זה שמתירים לו לאכול ולשתות מחזיר לו את הביטחון, והוא נרגע וחש שבינתיים הוא מסוגל להמשיך לצום… וכן נוהגים מורי הוראה להיעזר בעצה זו. מאידך, צריך להיזהר מאד שלא להקל ראש בסכנה".
