בחזקת שבא בהרגשה

תוכן עניינים

הרב יאיר וייץ

מקורות הדין

במשנה נדה יז, ב, מובא שדם הרחם טמא, ודם ה'עליה' טהור, ודם שנמצא בנרתיק ספקו טמא, "לפי שחזקתו מן המקור":

"משל משלו חכמים באשה: החדר והפרוזדור והעלייה; דם החדר – טמא, דם העלייה – טהור, נמצא בפרוזדור – ספקו טמא, לפי שחזקתו מן המקור".

בגמרא שם מובאת מחלוקת בפירוש המשנה, ולדעת רב הונא כוונת המשנה היא שאם נמצא הדם 'מן הלול ולפנים' הרי שחזקת דם זה שבא מהמקור, והוא טמא בטומאה ודאית. אם נמצא 'מן הלול ולחוץ' ייתכן שהגיע מהעליה, ולכן טומאתו בספק:

"רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו נדה בי רב הונא. אשכחינהו רבה בר רב הונא דיתבי וקאמרי: החדר מבפנים, והפרוזדור מבחוץ, ועלייה בנויה על שתיהן, ולול פתוח בין עלייה לפרוזדור. נמצא מן הלול ולפנים – ספקו טמא, מן הלול ולחוץ – ספקו טהור. אתא ואמר ליה לאבוה: ספקו טמא אמרת לן מר? והא אנן שחזקתו מן המקור תנן! א"ל, אנא הכי קאמינא: מן הלול ולפנים – ודאי טמא, מן הלול ולחוץ – ספקו טמא… תני רבי חייא: דם הנמצא בפרוזדור – חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה".

דברי הרמב"ם

הרמב"ם איסו"ב ה, ה, פסק כדעת רב הונא, שמן הלול ולפנים טומאתו וודאית, כי חזקתו שבא מהמקור, ומן הלול ולחוץ טומאתו בספק, כי אולי הגיע מהעליה דרך הלול:

"דם הבא מן החדר כולו טמא, חוץ מדם טוהר שהתורה טיהרתו ודם קושי כמו שיתבאר, ודם העליה כולו טהור שהוא כמו דם מכה שבמעים או בכבד או בכוליא וכיוצא בהן. ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים – הרי זה טמא, שחזקתו מן החדר, וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר. נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק, שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הלול, לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבין עליו על ביאת המקדש".

באיסו"ב ט, א-ב, כותב הרמב"ם שאשה שבדקה בדיקה פנימית בעד, ומצאה דם "לפנים בפרוזדור" – חזקה שהדם בא בהרגשה, ולכן טמאה מהתורה. ואם ראתה כתם מחוץ לגופה, על בשרה או בגדיה – טמאה מדברי חכמים, שמא הכתם הגיע מדם הרחם:

"אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, כמו שביארנו. ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – ה"ז בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה, אף ע"פ שלא הרגישה, אף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם – ה"ז טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה. וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא".

הסוברים שטמאה מספק

הכרתי ופלתי קפג, א, כותב בדעת הרמב"ם שדם שעל עד מטמא מטעם ספק דאורייתא[1], שאף שלא הרגישה (עי' הערה 2), אנו תולים שהעד הקהה את ההרגשה:

"וכן הרמב"ם פרק ט' מהלכות איסורי ביאה: אין אשה מתטמא מהתורה וכו' עד שתרגיש וכו'. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור, הרי זו בחזקת שבא בהרגשה, כמו שבארנו. ומדברי סופרים שכל וכו'. הרי מבואר מדכתב אחר כך "ומדברי סופרים", דמה שכתב קודם לזה הוא הכל דברי תורה, דהא כתב "כמו שבארנו", והיינו מה שכתב בפרק ה' מהלכות הנ"ל: 'דם שנמצא בפרוזדור ודאי טמא שחזקתו מהמקור. ושם: דין תורה הוא דשורפין עליו תרומה וקדשים. לכן ברור דסבירא ליה לרמב"ם דבדיקה הוי ספק דאורייתא. והיינו דווקא בדיקה שהכניסה העד לפרוזדור, בזו אמרינן אף דהרגישה[2], תולה הדבר בעד כנ"ל, אבל אם קינחה עצמה, בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא".

כיוצא בזה כתב הנטע שעשועים יו"ד כא, טו, ד:

"… והנה שבתי וראיתי שאין לדברי שניהם ראיה מכרעת לאחד מן הצדדים, אלא שהמחמירין העמידו יסוד דבריהם על מה שכתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות איסורי ביאה, וזו לשונו: ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, עכ"ל הרמב"ם. ועל זה כתבו שטעמו של הרמב"ם היינו מפני שבדקה, אמרינן חזקה שהרגישה אלא שטעתה וסבורה הרגשת עד היא. ולדעתי הקלושה יש להביא ראיה שלא כדבריהם מפרק קמא דנדה שם… ומעתה נשאר לנו לבאר דברי רמב"ם, מה שכתב 'ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנינו – הרי זה שבא בחזקת הרגשה[3], וכמו שביארנו', עכ"ל. וראיתי תשובה אחת בשב יעקב, להגאון המפורסם מוה' יהודא מיליר, שהפליג והחמיר יותר, וכתב על דברי הרמב"ם הללו שנראה מדבריהם הללו דלעולם אמרינן דארגשה ולאו אדעתה, הגם שלכאורה קשה על הרמב"ם שלכאורה הוא נגד דברי הש"ס דפריך ואי לא ארגשה, אמאי חייבין בקרבן, וגם מה שכתב 'וכמו שביארנו', לא נודע איה מקום כבודו, מכל מקום פשיטת לשונו משמע שתופס בפשיטות ומוחלט לומר דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה, וכן משמע קצת לשון הפוסקים, ולשון מוהרא"י בפסקיו וכתבים סי' מ"ז, עכ"ד הגאון הנ"ל בקצרה… אלא מחוורתא דמלתא דדברי הרמב"ם המה דברים ככתבם וכפשטם, מה שכתב 'הרי זה בחזקת שבא בהרגשה', היינו ככל חזקה שבש"ס שהיא בדבר המסופק, והיינו דודאי אין לומר כלל שאינו בנמצא כלל שתרגיש ולא אדעתיה, דהרי על כל פנים בהא דמשני הש"ס בבשרה טמא, משום דאימור ארגשה ולאו אדעתיה, וכן שלא בהרגשה דגזרו רבנן דטמאה, דלדעת רש"י בריש פרק הרואה שם הוא משום הך חששא, על כרחן ודאי שישנו במציאות שיהיה בהזדמן לפנינו ויקר מקרה דלא יהבה דעתה אי הרגישה או לא, אלא דמדאורייתא אלא דבסתמא לא חיישינן לזה, אבל על כל פנים באם נזדמן שהיא מסופקת שלפי דבריה לא יהבה דעתה אי ארגשה, בזה אנו דנין על פי החזקה דבחזקת שבא בהרגשה הוא, וכן נראה שהבין מהר"ם מלובלין בתשובה סי' י"א, והביא שם דברי הרמב"ם הללו ודברי הגהת מיימוני דפ"ה מהלכות איסורי ביאה הנ"ל תכופים וסמוכים בלא שום סתירה מזה אל זה, וזה דלא כמו שכתב הגאון מוה' יונתן ז"ל בסי' קפ"ג, דפליגו אהדדי יע"ש במוהר"ם מלובלין…

העולה מכל זה, דאם בדקה ולא ארגישה מידי – אין טומאתה אלא דרבנן, וכדברי הג"מ המפורשים ומהרי"ו סבירא ליה גם בגדולה מזו, דהוי רק דרבנן אף שמצטערת בבדיקתה, משום דודאי אין מצערת אותה כמו שמצער אותה הרגשת דם המקור…".

הסוברים שהרואה דם בעד טמאה טומאה ודאית

בשו"ת שב יעקב מא, ד"ה: 'ואחר שביארנו', כותב שלרש"י, רי"ף, רא"ש וסמ"ג, אשה שלא הרגישה שהדם יוצא מן המקור, אך יודעת שהוא יצא ממנה – טמאה מן התורה טומאה ודאית שאינה מצטרפת לספק ספקא. וגם לרמב"ם, אם מצאה את הדם מן הלול ולפנים – טמאה טומאה ודאית מהתורה, אף שלא הרגישה (ואין מצרפים זאת לספק ספקא), ומן הלול ולחוץ טמאה מספק. השב יעקב מבאר בדעת כל הראשונים הללו, שטמאה אף שלא הרגישה משום ש"אימור ארגשה ולאו אדעתא", אך לא מבאר האם הכוונה ש'לאו אדעתא' הכוונה שסבורה הרגשת עד הוא, או כפשוטו, שאנו מחזיקים שהרגישה, אלא שהיא לא שמה לב להרגשתה:

"… ונראה לי דדם המקור טמא אע"פ דלא ארגישה, דאימור ארגשה ולאו אדעתא, וכדשני בגמ' גבי היסטות: 'הלך אחר הרוב', ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא התם אמרינן הכי משום הוכחה דרוב, ולא בשארי דברים, מכל מקום על כרחך גבי דם מן המקור דחזקה הוא דארגישה, נמי אמרינן הכי, וכן דם הפרוזדור מן הלול ולפנים, שחזקתו מן המקור, אע"פ שלא הרגישה – טמאה, דאימור ארגשה ולאו דאעתא. מבואר מכל הלין, דלדעת רש"י והרי"ף והרא"ש והסמ"ג אשה שרואה דם בלי הרגשה – טמאה מן התורה. וגם הרמב"ם מודה דדם שבא מן המקור ומן הפרוזדור מלול ולפנים, אע"ג דלא ארגישה – טמאה, משום חזקה דארגשה ולאו אדעתא, ומלול ולחוץ טמאה משום ספק דלמא מן החדר, ששם חזקה דארגשה. והיינו טעמא דאסרו חכמים אשה שרואה דם ג' פעמים מחמת תשמיש, ולא התירו אלא היכא דמוכחא מלתא דלאו מן המקור הוא… וכיון שכן, וודאי שאין שום מורה שבא לפניו איזה ספק בדיני נדה, לצרף עוד הספק שמא לא הרגישה, שהרי לרוב גדולי הפוסקים טמאה אפילו וודאי לא ארגשה, ולהרמב"ם במקור ופרוזדור לפנים מן הלול אימר דארגשה ולאו דאעתא, ואין חילוק בינו לשארי פוסקים בזה".

וכן החוות דעת קצ, א, כותב בדעת הרמב"ם ובדעת עצמו, שאם בדקה עצמה וראתה דם, טמאה מדאורייתא כיוון שודאי יצא בהרגשה, אלא שטעתה וסברה שהרגשה זו היא הרגשת העד. והוסיף ש"כן מוסכם מכל האחרונים":

"ואם בדקה עצמה ומצאה דם, טמאה אפילו בלא הרגשה, מדאורייתא, דאמרינן דודאי ארגשה, רק שטעתה ותלתה בהרגשת עד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה, וכן מוסכם מכל האחרונים".

וכתב מהר"ם בנעט על דברי הסד"ט, שמהרמב"ם ומהרשב"א אכן משמע שטמאה טומאה ודאית, אך מתרוה"ד משמע שהטומאה היא מספק:

"אמת, כך משמע מלשון הרמב"ם והרשב"א הנ"ל, אבל המהרא"י דבסמוך סיים וז"ל: וחשיב לה ספיקא דאורייתא, עכ"ל".

הבינת אדם שער בית הנשים ז, ח, מביא תחילה את דברי הכו"פ, שמציג את שתי האפשרויות לפרש את הגמרא לגבי הרגשת עד וכו', ולאחר מכן הוא חולק על קביעתו שבדיקת עד היא ספק דאורייתא, וסובר שלרמב"ם (וכך היא מסקנתו האישית) בדיקת עד מטמאה טומאה ודאית מהתורה, ולא רק מספק, כיוון שחזקת הדם שמגיע מהרחם – שיצא בהרגשה, וזה שלא הרגישה, כי העד הקהה את הרגשתה. ולכן אין לצרף את האפשרות שאולי הרגישה לספק אחר כספק ספיקא:

"נחקור אם דם שנמצא על ידי בדיקה הוי נדה דאורייתא או לא. בכרתי ופלתי ריש סימן קפ"ג הביא בשם תשובת שבות יעקב דתליא בפירוש הסוגיא בנדה דף נ"ז, דמשני 'לעולם דארגשה, ואימר הרגשת שמש או עד', ובזה יש לומר דהכי פירושו: לעולם דארגשה כפשטא דלישנא, דרצה לומר שהאשה אומרת שהרגישה, רק דאנו אומרים שטעתה בהרגשה ותולין אפילו לקולא (ולפי זה דוקא כשאומרת שהרגישה, אבל אם גם האשה אומרת שלא הרגישה – לא אמרינן כלל שהיא טועה, ואין כאן ספק כלל. ואפילו היכא דליכא הוכחה לטהר – נמי טהור) או יש לומר דהכי פירושו לעולם דארגשה, רצה לומר אף על פי שהיא אומרת שלא הרגישה – אנו אומרים שהרגישה, רק שטעתה (ולפי זה בכל בדיקות אפילו לא הרגישה הוי ספק דאורייתא, ואם אמרה שהרגישה אין כאן ספק כלל, ואפילו נוכל לתלות לא תלינן) והביא ראיה מרמב"ם פרק ט' מהלכות איסורי ביאה שכתב אין האשה וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מפרוזדור – הרי זו בחזקת שבא בהרגשה. ומדברי סופרים וכו'. ומדכתב 'ומדברי סופרים' מוכח דמה שכתב מקודם הוי דאורייתא, ולכן ברור דסבירא ליה לרמב"ם דעל ידי בדיקה הוי ספק דאורייתא. ומיהו כתב הכרתי ופלתי דדוקא כשהכניסה העד לפרוזדור בזו אמרינן שסברה הרגשת עד אבל אם רק קנחה מבחוץ לא אמרינן שטועה בהרגשה ולכך מדייק הרמב"ם וכתב ובדקה ומצאה לפנים מן הפרוזדור ואף שאין מוכרח כל כך, מכל מקום מילתא דמסתבר הוא דמהיכי תיתי תטעה כיון שלא הכניסה לעד.

ומכל מקום מה שכתב הכרתי ופלתי דהוי ספק דאורייתא אינו מדוקדק, דעל ידי בדיקת עד הוי ודאי דאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם: בחזקת שבא בהרגשה. וכיון שהוא חזקה, ודאי הוי דאורייתא, שהרי בנמצא על שלו או אותיום חייבין בחטאת, ולא אמרינן 'שמא הרגשת שמש היה', דכיון דדם זה ודאי מגופה, ובשעת תשמיש, רק שאנו מסופקים שמא לא בהרגשה, אמרינן "חזקת דם בהרגשה". והוא הדין בעד. ויש לדחות, דהא מוקי מתניתין בשבועות במשמש סמוך לוסתה, ולכך לא תלי בהרגשת שמש, אך מכל מקום לשון רמב"ם משמע שהוא ודאי. ובזה נדחה מה שכתב הסדרי טהרה בסימן קפ"ג, דדעת הט"ז בסימן ק"צ באשה שנגעה בעד בבית ריעי, שכתב להקל דמטעם ספק ספיקא מיקל שמא מבית הריעי ושמא שלא בהרגשה, דזה אינו ספק כלל, כיון שסותר לחזקה, וכמו שכתב הט"ז סוף סימן ק"י. ומצאתי בכרתי ופלתי סימן ק"צ שכתב כדברי, ודעת הט"ז אם ירצה ה' נבאר בסימן י"ב…

ולפי זה יצא לנו דאם מצאה דם על ידי בדיקה, כיון דודאי דם זה מגופה, אף על גב דיש להסתפק שמא לא הרגישה, ואפילו אומרת שלא הרגישה – הוי ודאי דאורייתא, ולא נכנס אפילו בגדר ספק, שחזקה שבא בהרגשה והיא תולה ההרגש בהרגשת עד. וכדאיתא במשנה י"ח ובגמרא שם, וחייבין חטאת…".

גם בשו"ת שיבת ציון לו, כתב שלרמב"ם חזקה שהדם בא עם הרגשה[4], ומה שלא הרגישה הוא משום שהעד הפריע לה להרגיש את יציאת הדם:

"הכלל העולה בענין זה, דדם שיצא מן האשה הוא חזקה שבא מן המקור, שדרך המקור להוציא דם. אמנם העדר הרגשה מוציא מחזקה זו, וכל היכא שיש לתלות העדר ההרגשה בשגיאה ובחסרון ידיעה, או בטעות – הדרינן לחזקה שדם בא מן המקור ותלינן העדר ההרגשה בשגיאה וחסרון ידיעה. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' א"ב הל' ב'. וכוונת דבריו שם שדם שמצאה לפנים מפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, ותלינן העדר ההרגשה בטעות כנ"ל. ומעתה צדקו דברי מהרא"י בפסקיו וכתביו אות מ"ז, דכמו שאסרינן ברואה דם מחמת תשמיש מדין תורה אף שלא היה לה הרגשה פרטית, ותלינן שההרגשה נתבטלה ע"י אבר התשמיש, כמו כן אין להקל במצאה דם בבדיקה על העד, ואמרינן שנתבטל הרגשת יציאת דם ממקור על ידי הרגשת העד".

בסימן לז חוזר השיבת ציון וכותב שכאשר אפשר לתלות שאי ההרגשה נבעה מכך שמשהו הסיח את דעתה, כגון תשמיש, עד או מי רגלים – אזי מעמידים על חזקת הדם שבא בהרגשה, וטמאה מהתורה. ואם אין במה לתלות את אי ההרגשה, גם כשברור שבא מגופה – טהורה:

"ובאמת אף לדעת הפוסקים שיש הרגשה בלא דם, מ"מ כ"ע מודים שאין דם יוצא מן המקור שיהיה טמא כ"א ע"י הרגשה, ומן הסתם מחזקינן שכל דם שיצא מן המקור שבודאי היה בהרגשה, רק שהוא אפשר שנתבטל הרגשת זיבת הדם במקרה הרגשה אחרת שקרה לה, כגון הרגשת השמש או הרגשת מי רגלים או הרגשת בדיקת העד, כמו שמבואר ברמב"ם אשר הבאתי במכתבי הקודם, שפסק בפ"ט מהל' א"ב הל' ג': דם שמצאה לפנים מן הפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, ע"ש. ואין חולק בזה. ולכל הפוסקים אם מצאה דם שבא לפנים מן הפרוזדור ואין לה מקום לתלות במכה וכדומה טמאה לבעלה וצריכה טבילה מדאורייתא ואף שהאשה אומרת שלא הרגישה אינו מועיל ואנן אוקמינן אחזקה שהיה לה הרגשה רק שהיתה סבורה אז בשעת הרגשה שמה שמרגשת הוא מסיבת מקרה אחר אשר קרה לה. אבל היכא שידעינן שבודאי לא היה לה שום הרגשה, וכגון שלא אירע לה דבר לתלות ולומר שנתבטלה הרגשת זיבת הדם באיזה מקרה חיצון – דם זה אינו אוסרה על בעלה מדין תורה רק מדרבנן, ודבר זה יצא לנו מדרשא דשמואל, דדריש קרא: דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ולכן דם שיצא בלי הרגשה, אף שידעינן בודאי שבא מן המקור, כגון שיצא ע"י שפופרת או שהיה דם סגור בשפיר ובחתיכה – אין האשה טמאה".

המרכבת המשנה איסו"ב ט, א, מבאר את דעת הרמב"ם, שלשיטתו כאשר האשה ראתה דם מן הלול ולפנים, שחזקתו מן המקור ובהרגשה, אנו תולים שהדם יצא כבר לפני זמן מה, ויצא אז בהרגשה אלא שלא נתנה דעתה על כך, ואילו אם מצאה מן הלול ולחוץ, אפשר שאין זה דם המקור, ולכן טומאתה רק בספק, וכל מה שהצריך שמואל שתרגיש, זה רק מהלול ולחוץ, כדי להוכיח שהדם הגיע מהמקור ולא מהעליה. כלומר בכל אופן לא העד הוא זה שגרם שלא תרגיש, אלא מדובר שהדם יצא הרבה לפני הבדיקה, וכשיצא היא "ארגשה ולאו אדעתא":

"ולמד זה רבנו דכיון דקי"ל כרב הונא דהא דתני רבי חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו היינו מן הלול ולפנים והא דתני רב קטינא אין חייבין עליו היינו מן הלול ולחוץ. וקשה לשמואל, אי דארגשה – מן הלול ולחוץ נמי, ואי דלא ארגשה – מהלול ולפנים נמי לא, דלא שייך לתרץ כאן כתירוץ הש"ס אימור הרגשת עד, דאכתי מה חילוק בין מהלול ולפנים או לחוץ. לזה מחלק רבנו דמהלול ולפנים שחזקתו שהוא מן החדר, תולין שמזמן רב בא, וארגשה ולאו אדעתא, וזהו מ"ש רבנו: שחזקתו שבא מן החדר בהרגשה, דכל שבא ודאי מן החדר, איכא חזקה דבר תורה שהרגישה, ולא הצריך שמואל הרגשה אלא א"כ בנמצא מהלול ולחוץ".

גם הלבנון נטע קפג, ג, סובר שלרמב"ם בדיקת עד היא טומאה ודאית, והסיבה לטומאה על אף שלא הרגישה, היא שהרגשת העד הטעתה אותה:

"והנה במצאה דם בפנים על ידי בדיקה בלי הרגשה, האריך בכפתור ופרח דהוי דאורייתא, דאמרינן הרגישה אלא דסברה הרגשת עד הוא, כמו שכתב רמב"ם רפ"ט מאיסורי ביאה: ואם לא הרגישה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו, עכ"ל. והיינו מה שכתב בפרק ה' שם הלכה ה: דם הנמצא בפרוזדור – מן הלול ולפנים ספקו טמא. ואי בהרגישה פתיחת המקור, פשיטא! אלא ודאי בלא הרגשה, ועל ידי בדיקה, ע"ש. וכ"כ החוו"ד ריש סימן ק"ץ".

השולחן ערוך הרב יו"ד קפג, ג, כותב שלרמב"ם דם שנמצא על עד מטמא מהתורה טומאה ודאית אף אם לא הרגישה, כיוון שחזקת הדם שיצא בהרגשה, ואנו תולים שלא הרגישה בגלל העד. אמנם אם אפשר לתלות שהדם הגיע ממקום אחר – תולים, שרגליים לדבר שהגיע ממקום אחר, שאם היה מגיע מהמקור היתה מרגישה. ולתוס' מטמאים מספק, אלא שבסוף דבריו מציין שמתוס' שלפנינו בתחילת מסכת נדה, ומהתרומה, משמע שגם אם ברור לה שלא הרגישה – הדם על העד מטמא אותה טומאה ודאית מהתורה, אך אין זו דעת הבית יוסף והרמ"א:

"וכל דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, וכסבורה הרגשת עד הוא, שציערתה בדיקת העד (עיין רש"י נ"ז) והיא טועה לתלות בזה הרגשתה. אבל באמת הוא הרגשת הדם, שחזקת הדם שבא בהרגשה. שכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה. וכן ברואה מחמת תשמיש, אף על פי שלא הרגישה, אמרינן כסבורה הרגשת שמש הוא, דחזקת הדם שבא בהרגשה. כן דעת הרמב"ם וסיעתו.

אבל דעת התוס' וסייעתם דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה (אפילו הכניסה העד בעומק) אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא, והוה ליה ספיקא דאורייתא (מהרא"י וב"י סי' קפ"ז) (וכן אם שהתה זמן רב שלא בדקה אף על פי שלא הכניסה העד בעומק). והא דמן הלול ולפנים ודאי טמאה, מיירי כשהרגישה ביציאת הדם אלא שאינה יודעת אם מן המקור או מן העליה.

ולפי דעת הרמב"ם כל היכא דאיכא למתלי דמעלמא אתא הדם על העד ולאו מגופה הוא – תלינן, דרגלים לדבר דאם מגופה הוא היתה מרגשת ממש. דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה, ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא אלא היכא דליכא למיתלי הדם במידי אחרינא, כדלקמן סימן ק"צ סעיף ל"ד. ולפי דעת התוס' דלא אמרינן דכל אשה מרגשת בעצמה למימר דודאי הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא, אלא' אימא הרגשת עד הוא', הכי נמי אף דאיכא מידי למיתלי, מידי ספיקא לא נפקא. וכן פסק מהרא"י +הגהה: אבל משמעות התוס' שלפנינו ריש פ"ק וכן משמע בספר התרומה דאף אם ברור לה שלא הרגישה כלל נמי טמאה ודאי מדאורייתאואין כן דעת הב"י ורמ"א כדלקמן סי' קפ"ז וסימן ק"צ".

בשו"ת בנין עולם יו"ד לו, כתב שכאשר רואה דם רגיל על העד – חזקה שבא בהרגשה, וטמאה טומאה ודאית, אולם כאשר רואה על העד דם שאינו רגיל, כגון 'קרטין', ולא הרגישה ביציאתו – אפשר שבזה לא אומרים שיש חזקה שיוצא בהרגשה, ואז אפשר לעשות ספק ספקא:

"עוד נלע"ד, דכל זה ברואה מחמת תשמיש בהרגשה, דיש כאן חשש דאורייתא. אבל באם מוצאת קירטון ע"י בדיקת העד, נלע"ד שיש להתיר בלא"ה שלא בשעת וסתה, מטעם ס"ס דהא מן התור' אינה טמא' אא"כ ראתה בהרגשה ואף שכתבו הפוסקים דבדיקת עד לא מהני הך סברא די"ל דסבר' דבדיקת עד הוא ולאו אדעתה, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ יש כאן ס"ס: שמא הוא דם מכה, ואת"ל דם נדות – דילמא שלא בהרגשה הואי. ואף שלשון הרמב"ם משמע דכל שמצא' דם ע"י בדיקת עד אין כאן ספק וחזקתו שבא בהרגשה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהא"ב) וז"ל: "ואם לא הרגישה ומצאה דם ודאי טמאה, שחזקתו בא בהרגשה", וכמ"ש בס' סד"ט (סי' קפ"ג ס"ק ב) באריכות, מ"מ הרי כתב שם בשם תשו' שבו"י (סי' לו) דהיינו דוקא כשהיא רואה בדרך ראיות שאר נשים, מה שאין כן במוצאת קירטין שאין מדרך הנשים לראות כך יצאה מגדר הרוב ולא אמרינן בכה"ג חזקת דם בהרגשה ע"ש. ובלא"ה כתב שם בסד"ט, דכל היכא דאיכא למיתלי בדבר אחר שפיר מיקרי ס"ס, דכיון דיש נשים שרואות שלא בהרגשה, א"כ יש ס"ס: ספק שמא לאו מגופה קא חוי', ואת"ל מגופה, שמא לא בהרגשה הוא, והוה ס"ס בדאורייא, וספק אחד בדרבנן".

גם בשו"ת הר צבי יו"ד קנב, כתב ע"פ הרמב"ם (ועוד), שאשה שבדקה בעד ומצאה דם, טמאה טומאה ודאית מהתורה:

"הנה מש"כ הגרמ"ג ז"ל וחשיב לס"ס: שמא לא יצא דם, ואת"ל דיצא דם שמא היה בלי הרגשה, לענ"ד יש לפקפק בהיתר זה, לפי מסקנת האחרונים במצאה דם ע"י בדיקה ולא הרגישה, דהוי טמאה דאורייתא, עיין פליתי (סימן קפג), ובסימן ט שם מביא לשון משמרת הבית דמבואר כן. וכן משמע מהא דמבואר (סוף סימן קצ) אין בכתמים משום וסת וכו' חוץ מכתמי עד הבדוק לה, שהם וכו' כראיות לכל דבר. הרי מבואר דזה הוי דאורייתא כודאי, דאם לא כן, אמאי קובעת וסת? דאתיא נמי לידי קולא, כדאיתא בסימן קפט. ויעוין חוו"ד (סימן קפז, ביאורים ס"ק ח) דבמוצאות דם בבדיקה ל"ש כלל לומר דהוי ספק, אלא דהוי ודאי (ומדאורייתא), וא"כ בנ"ד איך נצרף לס"ס? דאת"ל הוי דם, שמא לא הרגישה? אדרבה, יש לנו לתלות בהרגשת דם ולא בהרגשת כלי! וכמו שכתב הרמב"ם הל' איסורי ביאה (פ"ט): ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה. ועיין תוס' (נדה דף סב ע"א) שכ"כ ומיהו מטעם ס"ס לחוד לא מטהרינן וכו' ובתוס' כתובות (דף ט ע"א)".

וכ"כ שערי יושר שער ד, ג:

"ומלבד זה, דברי הש"ש (שב שמעתא) בזה הם דברי שגגה, דאשתמיט ליה דברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה הלכה א', וזו לשונו: 'אין האשה מתטמאה מן התורה…', עכ"ל. הרי מפורש בדברי הרמב"ם דבדם הנמצא בפרוזדור, גם כשלא הרגישה – טמאה מן התורה, שהטעם בזה כמו שתלינן שבא מן המקור מחמת שרוב דמים מן המקור, כמו כן תלינן שהיה בהרגשה מחמת שעל פי רוב הוא כן, ודיני הכתמים שהוא מדרבנן, הוא רק אם נמצא הדם שלא בפנים, כמו על בשרה ועל בגדה, כמו שכתב הרמב"ם שם הלכה ב', משום דכיון דראיה כזאת אינו כפי הרגיל ויצאה מן הרוב, לא שייך לדון על זה לילך אחר רוב ראיות שהם על ידי הרגשה. אבל על כל פנים מפורש בדברי הרמב"ם על ענין זה גופא, דמיירי בלא הרגשה".

וכ"כ בשו"ת קנה בושם (לרב מאיר ברנדסדורפר) נדה קצ, א, ג:

"והנה שיטת הרמב"ם ידועה, דסבירא ליה חזקת הדם שבא בהרגשה, ולכן אם בדקה בעד ונמצא דם, היא טמאה טומאה ודאית מדאורייתא, דמחזקינן לה שהרגישה וכסבורה הרגשת עד היא, וכן ברואה מחמת תשמיש מחזקינן שהרגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא, ושיטת התוס' הוא דליכא חזקה שאשה מרגשת ביציאת דם, אלא שיש ספק הרגשה, ואם בדקה ומצאה דם, הוא ספק טומאה דאורייתא שמא הרגישה. וכמו שהאריך בזה בשו"ע הרב סימן קפ"ג סק"ג".

השיעורי טהרה (לרב מרדכי גרוס) פרק ג, עמ' מט, כותב שלרמב"ם, וכך הכרעת האחרונים הלכה למעשה, אם ראתה על עד ללא הרגשה, אנו אומרים שהתחלפה הרגשת העד בהרגשת הדם, וטמאה טומאה ודאית מהתורה:

"הדרך השני, וכך הכרעת האחרונים, וכן ההלכה למעשה, דאף אם לא הרגישה שום אחד מההרגשות הנ"ל, מכל מקום כיון שחזקת דמים באים בהרגשה, לכן אמרינן ד"לעולם דארגשה", פירוש, דאף שבפועל לא הרגישה, אמרינן שבאמת הרגישה, ומה שבפועל לא הרגישה זהו משום שהפריע לה הרגשת העד, מי רגלים או שמש. וכן הכריעו גדולי האחרונים, הסדרי טהרה… שו"ת רע"א… חוו"ד… מלבושי טהרה, לחם ושמלה וחכמת אדם ושואל ומשיב, ביוסף דעת, ועוד. ומכאן שלעולם אם ראתה בבדיקת עד, מי רגלים או תשמיש, הוי ראיה על ידי הרגשה שטמאה מהתורה, וחשבינן כודאי טומאה ולא מצרפים לספק ספקא, כמבואר שו"ת בית שלמה יורה דעה סי' י"ז".

וכ"כ הרב משה לוי בתפילה למשה כב, ו:

"ונראה לכאורה שכשם שאשה שאומרת 'הרגשתי ביציאת דם' יכולה לטעות ולהחליף בין הרגשת שמש ועד להרגשת יציאת דם, כך אם אומרת 'לא הרגשתי', יכולה לטעות ולהחליף בין הרגשת יציאת הדם להרגשת שמש ועד, והיא סבורה שהרגישה את השמש והעד, ובאמת הרגישה ביציאת דם… וכ"כ הרמב"ם… שדם הנמצא בפרוזדור בפנים חזקתו שבא בהרגשה, ע"ש… מבואר איפוא שכתמי בדיקה אסורים מן התורה אע"פ שלא הרגישה, והיינו משום שכיון שבודאי הדם יצא מגופה, יש לומר שבא בהרגשה וכסבורה הרגשת עד הואי, וכנ"ל. וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם, וז"ל: 'ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפניו בפרוזדור, הרי זה 'בחזקת שבא בהרגשה', כמו שבארנו, עכ"ל. ומוכח להדיא שכשנמצא דם על ידי הבדיקה בעומק הרחם, הרי זה בחזקת שבא בהרגשה וטמאה מן התורה, אע"פ שאומרת שלא הרגישה. ועל כרחך היינו טעמא, מפני שאשה יכולה לטעות בהרגשתה, וכיון שדם שבא מגופה חזקתו שבא בהרגשה, על כרחך שטעתה בהרגשה, וסבורה הרגשת עד הוא, ולכן סבורה שלא הרגישה… אולם ממה שכתב הרמב"ם וז"ל: 'ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זה "בחזקת" שבא בהרגשה, עכ"ל. מבואר להדיא שבודאי טמאה ולא מספק… שוב ראיתי להחכמת אדם בבינת אדם, שהעיר על דברי הכריתי מלשון הרמב"ם הנ"ל, שמוכח שבודאי אסורה מן התורה. וכן העיר בזה הגר"ז…

המורם מכל האמור: אשה שבדקה בעומק בנייר לבן רך, נקי מכל מראה אדמומית ומצאה עליו דם, הרי היא טמאה מן התורה. אבל אם בדקה עצמה בשפת אותו מקום ומצאה דם, ואומרת שלא הרגישה ביציאת הדם הרי היא טהורה אם בדקה בנייר".

וכ"כ תוספת אהל נדה, קצ, לג, ב:

"… מבואר אפוא ברמב"ם, שהמוצאת דם לפנים בפרוזדור טמאה מהתורה בלא ספק, אע"פ שלכאורה לא הרגישה, כי חזקתו שבא בהרגשה, וכ"כ גם בסד"ט סי' קצ ס"ק א ד"ה 'וכבר'. וראה שם בכרו"פ שכן מוכח אף בפסקי תרה"ד סי' מז. וראה בערוה"ש סי' קפג סע' נד, שהמוצאת דם לפנים בפרוזדור טמאה ודאי מהתורה, כי חזקה שדם זה בא בהרגשה בשעה שנעקר מהמקור, גם אם נעקר קודם הבדיקה".

הסוברים שלרמב"ם טמאה טומאה ודאית מחמת החזקה, אך מצרפים לספק ספקא

בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סב, כותב שהרמב"ם מחשיב בדיקת עד בלא הרגשה, כוודאי הרגישה, כי חזקת דמים שבאים בהרגשה. ואעפ"כ, כיוון שלא בטוח שבאו בהרגשה, כשיש ספק שמא הדם כלל לא בא בהרחם, מצרפים את מיעוט המקרים שהדם יוצא ללא הרגשה, לספק הנוסף, ומקילים כדין ספק ספיקא. וכתב שכן כתב הסדרי טהרה (שיובא בסמוך[5]):

"עוד יש לדון למצוא צד היתר מדין מכה, אשר ג"כ התירו רחוק, דמאן יימר דניתק קשרי אם מקרי מכה אם אינו, בענין דנופל חתיכות חתיכות. וידידי הגאון רבי יעקב בספרו חוות דעת נקט לה בדרך הכרע, דהא מכה שאין ידוע אי מוציא דם, ולא ידענו הכרח לזה, גם לו אם יהיבנא כן, מ"מ אין לדונו בס"ס ולומר דהוי ספק השקול אם מכה או מקור [דאף דהמקור בודאי מוחזק בדמים והמכה בספיקא מ"מ כיון דיש לה ווסת קבוע מש"ה שלא בשעת ווסתה דאין דרך המקור להוציא דם הוי ספק] וספק שמא לא ארגשה, דאף שרוב דמים בהרגשה ואפילו בבדיקת עד בלא ארגשה משוי ליה לודאי, כמ"ש הרמב"ם דחזקת דמים באים בהרגשה, מ"מ בצירוף ספק אחר הוי ס"ס, כמו סמוך מעוטא לפלגא… וכן ראיתי בספר ס"ט (סי' קפ"ג) דבבדיקת עד בלא הרגשה היכי דאיכא למיתלי דמעלמא דהוי ס"ס: ספק מעלמא וספק שלא ארגשה, ולגבי דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא".

ואכן כך נראה מדברי הסדרי טהרה קפג, ב, שכותב תחילה שלרמב"ם טמאה טומאה ודאית מהתורה, כיוון שיש לתלות שטעתה וסברה שלא הרגישה אלא את העד, ובאמת הרגישה את יציאת הדם. אמנם בהמשך דבריו כותב שהיא טמאה מספק, ואחר כך הוא כותב שוב שאם אין סיבה לתלות את הדם ממקום אחר, חזקה שבא בהרגשה. ונראה שסובר שבדרך כלל רואה בהרגשה אך לפעמים לא. ואזי אם אין סיבה לתלות את הדם במשהו אחר, חזקה שהדם שבא ממנה, יצא בהרגשה וטמאה טומאה ודאית. אך אם יש סברה לומר שהגיע ממקום אחר (כמו ממאכולת, אם הסתכלה על העד רק למחרת) מצרפים את הספק שאולי לא הרגישה לספק שמא אין זה מהמקור:

"וזה כוונת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה, וז"ל: אין האשה טמאה מן התורה וכו' עד שתרגיש, ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור – ודאי טמאה, שחזקתו מן המקור, והרי זו בחזקת שבא בהרגשה, יעויין שם. וכמו שכתב בפרק ה' מהלכות הנ"ל. והיינו טעמא, דכיון דמצאה על ידי בדיקת עד, ואיכא למיתלי דטעה, דסבורה שלא הרגישה אלא בדיקת עד היא, טמאה ודאי מדאורייתא, מה שאין כן בכתם…

ומיהו, אע"ג דבהרגשת עד הוא ספק דאורייתא, מכל מקום היכא דאפשר למיתלי תלינן… וטעמא דמלתא יש לומר, משום דכיון דחזיא שלא בהרגשה, אע"ג דאיכא למימר דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא, מכל מקום כיון דלפעמים חזיא בלא הרגשה, איכא כאן ספק ספיקא: שמא לאו מגופה חזיא, ואם תמצא לומר דמגופה חזיא, שמא לאו בהרגשה אתיא, שהרי לפעמים איכא דם בלא הרגשה. ואע"ג דאכתי מדרבנן טמאה, מכל מקום מדאורייתא טהורה, משום דאיכא ספק ספיקא, ויצאנו מאיסור דאורייתא ואינו אלא איסור דרבנן. ומדרבנן תלינן דמעלמא אתיא…. מה שאין כן היכא דליכא למיתלי ובודאי מגופה חזיא, אמרינן דטמאה נדה דמסתמא בהרגשה חזיא".

כיוצא בזה באר ה'שעשועי תורה' (לרב יוסף מרדכי שוורצמן) נדה א, ה, בדעת הרמב"ם, שכשמצאה דם בפנים – טמאה טומאה ודאית, כיוון שרוב דמים שיוצאים מהרחם – יוצאים בהרגשה. אך כשמצאה בחוץ, אף שכפי הנראה יצא ממנה – מצרפים את מיעוט הדמים היוצאים ללא הרגשה, לסיכוי הקטן שאולי הדם לא הגיע ממנה כי לא בדקה טוב וכדו', ולחזקת הטהרה שהיתה לה, ומטהרים:

"ולכאורה דבריו צריכים ביאור, למה דוקא אם מצאה הדם בפנים אמרינן כן? והלא אף אם מצאה הדם בחוץ, אם בודאי ממנה יצא הדם, כגון בבדקה קרקע עולם, היה לנו לומר 'חזקה שבא בהרגשה'! ונראה שהביאור בזה הוא דדם שמצאה בפנים הוה ודאי ממנה, ואין להסתפק רק אם הרגישה או לא, דאף דיש מיעוט דם שבא בלי הרגשה, אבל רוב דם בא בהרגשה, לכן כתב הרמב"ם שהוא בחזקה שבא בהרגשה. מה שאין כן במצאה דם בחוץ, אף דאמרינן דלאו מעלמא אתא, משום דבדקה קרקע עולם, עם כל זה יש חשש דאולי בא מעלמא, דאימא לא בדקה שפיר, וכיון שיש מיעוט דם שבא בלא הרגשה, וגם מיעוט שהדם אינו ממנה, יש להצטרף להני שני מיעוטים חזקת טהרה של האשה, ולא אמרינן שבא בהרגשה".

הסוברים שטעם הטומאה הוא שהרגשת העד הקהתה את הרגשת יציאת הדם או בלבלה אותה

החוות דעת קצ, א, כותב בדעת הרמב"ם ובדעת עצמו, שאם בדקה עצמה וראתה דם, טמאה מדאורייתא כיוון שודאי יצא בהרגשה, אלא שטעתה וסברה שהרגשה זו היא הרגשת העד. והוסיף ש"כן מוסכם מכל האחרונים":

"ואם בדקה עצמה ומצאה דם, טמאה אפילו בלא הרגשה, מדאורייתא, דאמרינן דודאי ארגשה, רק שטעתה ותלתה בהרגשת עד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה, וכן מוסכם מכל האחרונים".

גם הסדרי טהרה קפג, ב, כותב שלרמב"ם טמאה טומאה ודאית מהתורה, כיוון שיש לתלות שטעתה וסברה שלא הרגישה אלא את העד, ובאמת הרגישה את יציאת הדם:

"וזה כוונת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה, וז"ל: אין האשה טמאה מן התורה וכו' עד שתרגיש, ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור – ודאי טמאה, שחזקתו מן המקור, והרי זו בחזקת שבא בהרגשה, יעויין שם. וכמו שכתב בפרק ה' מהלכות הנ"ל. והיינו טעמא, דכיון דמצאה על ידי בדיקת עד, ואיכא למיתלי דטעה, דסבורה שלא הרגישה אלא בדיקת עד היא, טמאה ודאי מדאורייתא, מה שאין כן בכתם".

וכ"כ בינת אדם ז, ח:

"ולפי זה יצא לנו דאם מצאה דם על ידי בדיקה, כיון דודאי דם זה מגופה, אף על גב דיש להסתפק שמא לא הרגישה, ואפילו אומרת שלא הרגישה – הוי ודאי דאורייתא, ולא נכנס אפילו בגדר ספק, שחזקה שבא בהרגשה והיא תולה ההרגש בהרגשת עד. וכדאיתא במשנה י"ח ובגמרא שם, וחייבין חטאת…".

גם הלבנון נטע קפג, ג, סובר שלרמב"ם בדיקת עד היא טומאה ודאית, והסיבה לטומאה על אף שלא הרגישה, היא שהרגשת העד הטעתה אותה:

"והנה במצאה דם בפנים על ידי בדיקה בלי הרגשה, האריך בכפתור ופרח דהוי דאורייתא, דאמרינן הרגישה אלא דסברה הרגשת עד הוא, כמו שכתב רמב"ם רפ"ט מאיסורי ביאה: ואם לא הרגישה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו, עכ"ל. והיינו מה שכתב בפרק ה' שם הלכה ה: דם הנמצא בפרוזדור – מן הלול ולפנים ספקו טמא. ואי בהרגישה פתיחת המקור, פשיטא! אלא ודאי בלא הרגשה, ועל ידי בדיקה, ע"ש. וכ"כ החוו"ד ריש סימן ק"ץ".

וכ"כ שולחן ערוך הרב יו"ד קפג, ג:

"וכל דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, וכסבורה הרגשת עד הוא, שציערתה בדיקת העד (עיין רש"י נ"ז) והיא טועה לתלות בזה הרגשתה. אבל באמת הוא הרגשת הדם, שחזקת הדם שבא בהרגשה. שכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה. וכן ברואה מחמת תשמיש, אף על פי שלא הרגישה, אמרינן כסבורה הרגשת שמש הוא, דחזקת הדם שבא בהרגשה. כן דעת הרמב"ם וסיעתו".

גם בשו"ת שיבת ציון לו, כתב שלרמב"ם חזקה שהדם בא עם הרגשה, ומה שלא הרגישה הוא משום שהעד הפריע לה להרגיש את יציאת הדם:

"הכלל העולה בענין זה, דדם שיצא מן האשה הוא חזקה שבא מן המקור, שדרך המקור להוציא דם. אמנם העדר הרגשה מוציא מחזקה זו, וכל היכא שיש לתלות העדר ההרגשה בשגיאה ובחסרון ידיעה, או בטעות – הדרינן לחזקה שדם בא מן המקור ותלינן העדר ההרגשה בשגיאה וחסרון ידיעה. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' א"ב הל' ב'… כמו כן אין להקל במצאה דם בבדיקה על העד, ואמרינן שנתבטל הרגשת יציאת דם ממקור על ידי הרגשת העד".

וכ"כ מראה כהן (לרב יצחק מרדכי רובין, בעמח"ס 'אורחות שבת') א, ד:

"מבואר בפוסקים שאשה שהכניסה עד בדיקה לאותו מקום וראתה עליו דם, נחשבת הראיה כראיה בהרגשה, ואע"פ שבמציאות לא הרגישה אף אחת מההרגשות דלעיל, מכל מקום אנו אומרים שמא הרגישה והרגשת העד בלבלה אותה, היינו שיתכן שאכן באמת היתה כאן הרגשה, אלא שהכנסת העד לתוך המקום גרמה לאשה לחשוב שלא הרגישה, ואנו אומרים חזקת דם שבא בהרגשה. וזו הלכה פסוקה, ולכן אף אם תגיד האשה בוודאות שלא הרגישה כלום, מכל מקום טמאה מהתורה".

השיעורי טהרה (לרב מרדכי גרוס) פרק ג, עמ' מט, כותב שלרמב"ם, וכך הכרעת האחרונים הלכה למעשה, אם ראתה על עד ללא הרגשה, אנו אומרים שהתחלפה הרגשת העד בהרגשת הדם, וטמאה טומאה ודאית מהתורה:

"הדרך השני, וכך הכרעת האחרונים, וכן ההלכה למעשה, דאף אם לא הרגישה שום אחד מההרגשות הנ"ל, מכל מקום כיון שחזקת דמים באים בהרגשה, לכן אמרינן ד"לעולם דארגשה", פירוש, דאף שבפועל לא הרגישה, אמרינן שבאמת הרגישה, ומה שבפועל לא הרגישה זהו משום שהפריע לה הרגשת העד, מי רגלים או שמש. וכן הכריעו גדולי האחרונים, הסדרי טהרה… שו"ת רע"א… חוו"ד… מלבושי טהרה, לחם ושמלה וחכמת אדם ושואל ומשיב, ביוסף דעת, ועוד. ומכאן שלעולם אם ראתה בבדיקת עד, מי רגלים או תשמיש, הוי ראיה על ידי הרגשה שטמאה מהתורה, וחשבינן כודאי טומאה ולא מצרפים לספק ספקא, כמבואר שו"ת בית שלמה יורה דעה סי' י"ז".

גם הרב משה לוי בתפילה למשה כב, ו, כותב שהסיבה שטמאה מהתורה אף שלא הרגישה, היא משום שהאשה עלולה לטעות בין הרגשת העד להרגשת יציאת הדם:

"ונראה לכאורה שכשם שאשה שאומרת 'הרגשתי ביציאת דם' יכולה לטעות ולהחליף בין הרגשת שמש ועד להרגשת יציאת דם, כך אם אומרת 'לא הרגשתי', יכולה לטעות ולהחליף בין הרגשת יציאת הדם להרגשת שמש ועד, והיא סבורה שהרגישה את השמש והעד, ובאמת הרגישה ביציאת דם… וכ"כ הרמב"ם… שדם הנמצא בפרוזדור בפנים חזקתו שבא בהרגשה, ע"ש… מבואר איפוא שכתמי בדיקה אסורים מן התורה אע"פ שלא הרגישה, והיינו משום שכיון שבודאי הדם יצא מגופה, יש לומר שבא בהרגשה וכסבורה הרגשת עד הואי, וכנ"ל. וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם, וז"ל: 'ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפניו בפרוזדור, הרי זה 'בחזקת שבא בהרגשה', כמו שבארנו, עכ"ל. ומוכח להדיא שכשנמצא דם על ידי הבדיקה בעומק הרחם, הרי זה בחזקת שבא בהרגשה וטמאה מן התורה, אע"פ שאומרת שלא הרגישה. ועל כרחך היינו טעמא, מפני שאשה יכולה לטעות בהרגשתה, וכיון שדם שבא מגופה חזקתו שבא בהרגשה, על כרחך שטעתה בהרגשה, וסבורה הרגשת עד הוא, ולכן סבורה שלא הרגישה…".

הסוברים שהרמב"ם מתייחס להרגשה שקדמה לבדיקה

המרכבת המשנה איסו"ב ט, א, מבאר את דעת הרמב"ם, שלשיטתו כאשר האשה ראתה דם מן הלול ולפנים, שחזקתו מן המקור ובהרגשה, אנו תולים שהדם יצא כבר לפני זמן מה, ויצא אז בהרגשה אלא שלא נתנה דעתה על כך, ואילו אם מצאה מן הלול ולחוץ, אפשר שאין זה דם המקור, ולכן טומאתה רק בספק, וכל מה שהצריך שמואל שתרגיש, זה רק מהלול ולחוץ, כדי להוכיח שהדם הגיע מהמקור ולא מהעליה. כלומר בכל אופן לא העד הוא זה שגרם שלא תרגיש, אלא מדובר שהדם יצא הרבה לפני הבדיקה, וכשיצא היא "ארגשה ולאו אדעתא":

"ולמד זה רבנו דכיון דקי"ל כרב הונא דהא דתני רבי חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו היינו מן הלול ולפנים והא דתני רב קטינא אין חייבין עליו היינו מן הלול ולחוץ. וקשה לשמואל, אי דארגשה – מן הלול ולחוץ נמי, ואי דלא ארגשה – מהלול ולפנים נמי לא, דלא שייך לתרץ כאן כתירוץ הש"ס אימור הרגשת עד, דאכתי מה חילוק בין מהלול ולפנים או לחוץ. לזה מחלק רבנו דמהלול ולפנים שחזקתו שהוא מן החדר, תולין שמזמן רב בא, וארגשה ולאו אדעתא, וזהו מ"ש רבנו: שחזקתו שבא מן החדר בהרגשה, דכל שבא ודאי מן החדר, איכא חזקה דבר תורה שהרגישה, ולא הצריך שמואל הרגשה אלא א"כ בנמצא מהלול ולחוץ".

הערוך השולחן יו"ד קפג, נג – נו, האריך לבאר שכאשר אשה מרגישה שיוצא ממנה דם טרי, אך יודעת בוודאות שלא הרגישה ביציאתו מהמקור – טהורה מהתורה. אולם כאשר עשתה בדיקה פנימית ומצאה דם לפנים בפרוזדור, הדבר מצביע על כך שהדם יצא מן המקור כבר לפני זמן מה, ודפנות הנרתיק העמידוהו שם, וכעת היא מוצאת את הדם שיצא זה מכבר. וכיוון שהדם לא יצא עכשיו אלא לפני זמן, היא לא יכולה להעיד שהוא יצא ללא הרגשה, כיוון שהיא לא יודעת מתי הוא יצא, ושמא יצא בהרגשה ולא שמה לב לכך. וכיוון שחזקה שדם שיצא מהרחם יצא בהרגשה, אנו תולים שכנראה יצא בהרגשה ולאו אדעתה:

"וגם מדברי הרמב"ם מבואר כל אלה, שכתב בריש פ"ט: אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, כמו שאמרנו, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שבארנו. ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה, אף על פי שלא הרגישה, אף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם – הרי זו טמאה, וכאלו מצאה דם לפנים בבשרה. וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא. עכ"ל. הרי מפורש דמן התורה אינה נטמאת בלא הרגשה, רק מדרבנן גזרו, אף שוודאי היה בלא הרגשה. וזהו גזירת כתמים, אבל סתם ראיית דמים גם מן התורה טמאה, דחזקה שבא בהרגשה. וזה שכתב: 'ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, עכ"ל. צריך ביאור, דאם וודאי לא הרגישה, איך בא בהרגשה?

ונלע"ד דהכי פירושו: כשנדקדק למה הוצרך לומר 'ומצאה הדם לפנים בפרוזדור וכו", בקצרה הוה ליה לומר: 'ואם לא הרגישה וראתה דם – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה', אלא וודאי דכוונתו דאם בראייה ממש, והיינו שזב דמים מגופה, ואומרת שלא הרגישה כלל – אין טומאתה מן התורה אלא מדרבנן, דלא שייך לומר על זה 'בחזקת שבא בהרגשה', כיון שאומרת מפורש שאינה מרגשת כלל. אבל בבדיקה שפיר יש לומר כן, והיינו שבדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, ואם כן מהמקור כבר נעקר, ולזה אנו אומרים שבאותו עת שנעקר מהמקור – וודאי הרגישה ולאו אדעתה, וזהו שאומר: 'ואם לא הרגישה', כלומר שאומרת עתה שאין לה הרגשה, ועם כל זה אם בדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה. כלומר מכבר כשנעקר מן המקור אל הפרוזדור היתה הרגשה, ולאו אדעתה, אבל אם עתה היתה ראייה ממש מהמקור בלא הרגשה – טומאתה רק מדרבנן. [ובזה מתורץ בטוב טעם בדף יח א בהא דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבים על ביאת מקדש וכו', שתמהו כמה מהגדולים למה שביק עיקר דין נדה לבעלה, וכמ"ש בסוף סעי' מ"ו, ע"ש. ועתה מתורץ בפשיטות, דרבותא קאמר: דלא מיבעיא לבעלה, דעל כל פנים מדרבנן אסורה, אף בלא הרגשה, אלא אפילו על ביאת מקדש חייב בקרבן, ובמזיד בכרת, ושורפין עליו את התרומה, מפני שאנו אומרים שוודאי היתה בהרגשה מכבר, אף שאומרת שאינה מרגשת עתה וכמ"ש ודו"ק]:

ובזה נפשט לן ספק גדול שנסתפקו גדולי האחרונים, דאם ע"י בדיקה מצאה דם, אם טומאתה מן התורה כיון שהוא שלא בהרגשה, או דנימא שהיה בהרגשה וסברה דההרגשה הוא מן העד שבדקה בו, והאריכו לחקור בזה. ולפי מה שבארנו בכוונת הרמב"ם, אין שום ספק בזה, דזה ידוע דכל הבדיקות שהאשה בודקת אינו מגיע עד המקור ממש, רק במקרה, וכרגע מפני ריחוק המקום מפני שהמקור הוא בעומק הגוף, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה [הל' ד'] דבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור, וכמ"ש בסעי' מ"ה, ע"ש. ובדיקת האשה הוא עד מקום שהאבר נכנס, כמ"ש בסי' קצ"ו. וא"כ בשם כשמצאה דם – כבר נעקר מן המקור, ואמרינן שוודאי היתה בהרגשה אז, ואין אנו צריכים לההרגשה דבשעת הבדיקה, ולחנם כל חקירה זו ובוודאי טמאה מן התורה [כנלע"ד ברור בס"ד].

ולפי זה הדבר ברור דהחקירה בהרגשה הוי דווקא על מה שאנו חוששין שזה מקרוב ממש ראתה, דאז בוודאי אם לא הרגישה טהורה מן התורה. אבל באשה הבודקת את עצמה ומצאה דם – וודאי טמאה מן התורה, משום דהבדיקה הוא בהפרוזדור, ואמרינן דאף אם עתה אינה מרגשת, כבר היה הדם שם מאיזה זמן שירד לשם מן המקור, וכותלי בית הרחם העמידוהו, ואז וודאי הרגישה ולאו אדעתה. ולכן בהך מימרא דשמואל, דהש"ס פריך שם מג' מקומות מאשה שעושה צרכיה וראתה דם דתלינן שהדם הלך עם המי רגלים מן המקור, שפיר חקרה הגמ' אם הרגישה אם לא הרגישה, שהרי על רגע זו אנו מסתפקין בירידת הדם מן המקור. והשנית מעד שתחת הכר שבדקה מיד אחר תשמיש ומצאה דם על העד, דחקרינן אם ראתה הדם בשעת התשמיש – שפיר שקלינן וטרינן אם הרגישה אם לא הרגישה, דהא על שעה קלה זו חיישינן לראיית הדם מן המקור. והשלישית בנמצא על עד שלה תיכף לאחר התשמיש, ובלשון הגמ' 'אותיום', כלומר לאלתר אחר התשמיש דחייבין שניהם בקרבן, גם כן שפיר חקר הש"ס אם היה הרגשה אם לאו, שהרי על אותו זמן אנו מסתפקים בראייתה מן המקור. [ולפ"ז אזדא לה כל הספק שנסתפקו הגדולים בסוגיא זו על בדיקה דעלמא, דלא דמי כלל…".

ושנה הדברים בסימן קצ, א:

"… וגם בארנו שם בסעי' נ"ד מ"ש הרמב"ם בריש פ"ט ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, עכ"ל, דכוונתו דווקא כשמצאה בפרוזדור שכבר נעקר מהמקור, אמרינן שבעת עקירתו ממקור הרגישה ולאו אדעתה, אבל אם בעת זיבת דם מהמקור אומרת שאינה מרגשת – אין איסורה מן התורה, ע"ש. ובסעי' נ"ה כתבנו דמזה נפשט לן ספק גדול שנסתפקו כמה מהגדולים דכשמצאה דם ע"י בדיקה אם אסורה מן התורה, ובארנו דוודאי אסורה מן התורה משום דהבדיקה הוא בפרוזדור ולא יותר, וא"כ כבר נעקר הדם מהמקור ואמרינן שוודאי היתה בהרגשה ולאו אדעתה, ע"ש. וכל זה מן התורה, אבל מדרבנן טמאה אף בלא הרגשה [ורש"י ז"ל בדף נ"ח א ד"ה מדרבנן כתב דילמא ארגשה ולאו אדעתה והתוס' שם כתבו דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה – טמאה, ע"ש בד"ה 'מודה', וכן מבואר מלשון הרמב"ם רפ"ט, והטור, שכתבו 'אף על פי שלא הרגישה טמאה', ע"ש".

כיוצ"ב כתב בספר זכרון שלום עמ' תרפה, אלא שהוא באר שההרגשה היינו הרגשת הסימנים הגופניים שקודם יציאת הדם, וממילא לא יעזור שהאשה תגיד שבעת הבדיקה לא הרגישה, כיוון שמדובר על הרגשה שקדמה לבדיקה:

"ונראה דבזה מבואר היטב מה שכתב הר"מ בפ"ט ה"א: "ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זה בחזקת שבא בהרגשה". וקשה טובא, מה חזקה שייך בזה? הא יכולה ליתן דעתה ולהבחין אם יש לה הרגשה, וכמו שכתב באמת הנטע שעשועים, דאם אומרת 'ברי לי שלא הרגשתי', הוי רק דרבנן. והאחרונים ז"ל דחוהו מכח דברי הר"מ הללו, דהוי בחזקת שבא בהרגשה, אך אינו מובן למה באמת לא יועיל הבחנתה בזה. וביותר תיקשי, הרי בדם הנמצא בפרוזדור עסקינן, ואנן בעינן הרגשה ביציאתו למקור, כמו שכתבו האחרונים, והרי שפיר יכולה ליתן דעתה אף עם הרגשת העד, אם יש לה במקור הרגשה. ואמנם למה שנתבאר אתי שפיר היטב, דהר"מ לאו בהרגשה דבשעת יציאה מיירי, אלא בהרגשה דקודם יציאה מיירי, והינו בהרגשות פיהוק ווסת הגוף הנ"ל, וזהו שכתב הר"מ דהוי בחזקת "שבא בהרגשה", ורוצה לומר שהיתה הרגשה בגוף קודם ליציאת הדם, כגון שחם בשרה או שסמרו השערות או זעזוע וכדו', אלא שלא נתנה דעתה לכך, וזהו שכתב "שבא בהרגשה", וממילא לא יועיל כלל מה שתתן דעתה בשעת בדיקת העד עצמו, דאנן בהרגשה דקודם לכן עסקינן, ונכון בעזהשי"ת".

הסתפקות שבט הלוי

בשו"ת שבט הלוי ט, קפא, א, הסתפק האם לרמב"ם אם אומרת שבוודאות לא הרגישה בזמן בדיקת העד, טמאה מדין ספק דאורייתא, כי יש חשש מסוים שהרגשת העד התחלפה לה בהרגשת הדם (אף שהסיכוי להחלפה יחסית נמוך), או שנאמר שהדם יצא קודם לכן, ואז לא שמה לב אם מרגישה ביציאתו או לא, ואזי אפשר שתהיה טמאה טומאה ודאית, כיוון שחזקה על דם שיוצא בהרגשה, והיא לא יכולה לטעון בוודאות נגד החזקה, כיוון שלא ידעה מתי צריכה לשים לב שלא מרגישה:

"בענין דם ע"י בדיקה בלי שהרגישה הרגשה הרגילה, בכל זאת פשוט כמש"כ כבודו, דאסורה מהתורה, כמש"כ החוו"ד סי' ק"צ וס"ט סי' קפ"ג, ועוד להקת גדולי אחרונים. וראית החוו"ד מלשון הרמב"ם ריש פ"ט מאיס"ב, ממה שכתב: 'ואם לא הרגישה ומצאה דם לפנים מפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה', והיינו חזקה זו דרוב וחזקה שבא דם בהרגשה, מסייע לקבוע דטעתה בהרגשת עד. אף שהרגשת עד רחוק עדין מדם שבא בהרגשה, דהיינו פתיחת המקור או זעזוע הגוף, מכל מקום החזקה בזה מכריע להחמיר, זה כוונת החוו"ד. מכל מקום עדין אין הוכחה אלא ספק של תורה להחמיר, ויש בזה ב' פנים: דאם יודעת ודאי שלא הרגישה כלל וכלל, כי שמה לב על זה, ואח"כ בדקה והרגישה רק בדיקת העד – יש פנים לכאן ולכאן, כי החלפת הרגשת עד עם הרגשת ראית דם רחוקה קצת, ויש מקום דלא הוי לכל היותר רק ספק דאורייתא או נדון כספק דאורייתא. ולשון הרמב"ם 'ולא הרגישה' יתכן שמתפרש שעכשיו לא הרגישה, אבל כיון שמצאה דם בפנים ויש חזקה שדם הנמצא שם באה בהרגשה, ואינה יכולה לברר ולהעיד כי ודאי לפני זה לא הרגישה – אז החזקה עושה את שלה לדונה כדם הרגשה של תורה".

הסוברים שלרמב"ם בנרתיק לא צריך שתרגיש ביציאת הדם

התפארת צבי קצ, יד, מבאר שכאשר אשה רואה כתם על בגדיה, או אף בקינוח חיצוני, ייתכן שהדם הגיע מהעליה, ולכן נדרשת הרגשה כדי לוודא שהדם מגיע מהרחם. אולם כאשר אשה מוצאת דם מן הלול ולפנים, הרי שאין ספק שהכתם הגיע מהרחם, ולכן התורה לא הצריכה שתרגיש את יציאת הדם כדי לטמא[6]:

"וכן שמעתי מנשים צדקניות, דרוב נשים ורובא דרובא לא הרגישה ביצא דם מן המקור, ואם כן לשמואל ולפוסקים אחריו דאינה טמאה מן התורה עד שתרגיש, ביטל ח"ו אצל כמה נשים נדה דאורייתא! אבל אחר העיון מצאתי תה"ל ישוב הגון ואמיתי בדבר הזה. דאמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר: 'בבשרה', עד שתרגיש בבשרה. לא רצה לומר דהיא כגזירת הכתוב בלי טעם, שצריכה דוקא הרגשה, זה אינו, דאע"ג דהאי דם ודאי מן האשה יצא, הואיל דבדקה קרקע עולם דליכא דם עליה, ואחר ישיבתה מצאה דם עליה, מכל מקום הספק היא דלמא דם עלייה היא, דטהורה. משום הכי אינו טמאה עד שתרגיש שיצא דם מן המקור, ואם כן אין חילוק בין נמצא דם על הקרקע בדוקה או מצאה דם לפני אותו מקום על ידי קינוח – לעולם טהורה עד שתרגיש, דאי לא הרגישה, יש לומר: דם זה מן העליה בא, ואינו טמאה אלא משום ספק מדרבנן, אבל לא מן התורה, דאית לה חזקת טהרה. מה שאין כן אי בדקה בעד הבדוק לה, ובדיקות העד הוא עד מקום שהשמש דש, ושמש דש לפנים מן הלול, מקום שדם עליה יורד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה, אם כן דם על העד ודאי מן המקור בא, וטמאה מן התורה אפילו לא הרגישה. אלא דעדיין יש לומר בהוציאה העד מלפנים מן הלול לחוץ נפל עליה דם מן הלול, אם כן הוא דמן הלול נטוף עליו צריך להיות עגול, כדרך הטיפה הנופלת, משום הכי עגול טהור מן התורה משוך טמא. והיינו דמדייק הט"ז בס"ק כ"ג דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה שדם בא מן המקור, דהואיל דעל ידי הקינוח חוץ מאותה מקום יכול לבוא הדם מהמכה שהזכיר שם, צריכה להיות לה הרגשה שבא מן המקור, אבל במצאה דם על עד הבדוק בשעת הבדיקה, כולי עלמא מודי דנדה דאורייתא היא, ודוק היטיב כי ברור הוא".

גם בשו"ת משפטי עוזיאל א, יו"ד ט, כתב שלרמב"ם כל מה שדרש שמואל הרגשה, זה כשמצאה דם מחוץ לנרתיק, שאז יש אפשרות שבא ממקום אחר, ומהתורה זה מותר כי ספק דאורייתא לקולא מהתורה. אך חכמים גזרו על זה (כמו כל ספק דאורייתא, שלחומרא מדרבנן). אולם אם מצאה דם בנרתיק – חזקה שבא מהמקור, וחזקה על דם מהמקור שבא בהרגשה, ובזה לא דרשה התורה שתרגיש בפועל בדם:

"והרמב"ם סובר שדינו של שמואל נאמר רק במצאה דם על בגדיה או בבשרה מחוץ לפרוזדור, אבל אם בדקה ומצאה דם בפרוזדור – הרי זו בחזקת שבא בהרגשה, ומטעם זה אסרו חכמים גם כשנמצא הדם בגופה או בבגדיה, מדין ספק דאורייתא, שמא כתם זה בא מן החדר (ה' אסורי ביאה פ"ט ה' א' י"ב). ולדעתו צ"ל דאין כאן ספק ספקא להתיר: ספק שמא מגופה או שלא מגופה, ואת"ל מגופה – שמא מן העליה בא ולא מן הפרוזדור. שהואיל והכריעו חכמים ואמרו שכל שנמצא בפרוזדור הרי הוא בחזקת שבא בהרגשה, והואיל ואין הרגשה מצויה אלא בבא מן החדר – הרי זה כודאי, ולא נשאר אלא ספק אחד שמא בא שלא מגופה, וספקא דאורייתא לחומרא לענין אסור אשה לבעלה, עד שתטהר".

ושנה הדברים בח"ב יו"ד כח:

"מדין תורה אין האשה נטמאת לבעלה מדין נדה וזבה, אלא אם כן ראתה דם והרגישה שדם זה יוצא ממקור דמיה, שנאמר: בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ומדרבנן נטמאת גם בלא הרגישה, אם ראתה כתמים בבגדה. ובטעם אסור זה דרבנן נחלקו הראשונים ז"ל, דרש"י ז"ל מפרש דגזרו חכמים משום דילמא ארגשה ולאו אדעתא (נדה נח). מזה יוצא לכאורה שאם ברור לה שלא הרגישה – היא טהורה אפילו מדרבנן. אבל מדברי הרמב"ם נראה שאפילו אם ברור לה שלא הרגישה – טמאה מספק, שפוסק: ומדברי סופרים שכל הרואה כתם על בשרה או על בגדיה, אעפ"י שלא הרגישה ואעפ"י שבדקה עצמה ולא מצאה דם – הרי זו טמאה, וכאלו מצאה דם לפנים בבשרה. וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר הוא בא (הל' אסורי ביאה פ"ט ב'). מדבריו למדנו שאע"ג שברור לה שלא הרגישה – נמי טמאה משום ספק: שמא בא מן המקור, שהיא טמאה אעפ"י שלא הרגישה, דכל דם הנמצא בפרוזדור הרי זה בחזקה שבא בהרגשה (שם ט', א'). והספק הוא אם בא מן הפרוזדור או מבחוץ ומשום ספק זה טמאוה חכמים אף על גב שמוחזק לה שלא הרגישה".

כיוצא בזה כתב הרווחא שמעתא (לרב יצחק סולובייצ'יק, נין של ה'בית הלוי' מבריסק) על בבא בתרא פרק לא יחפור עמוד פט, שאשה שמצאה דם בפרוזדור טמאה מן התורה, כיוון שהתורה טימאה את האשה כשהיא תראה דם בבשרה, ואין זה רק בירור שהדם יצא מרחמה, אלא כאילו כעת ממש ראתה את הדם יוצא מהרחם:

"והנה יעוין בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה הלכה א', שכתב וזו לשונו: 'אין האשה מתטמא מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה וכו'. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו', עכ"ל. ונראה לדייק ממה שכתב 'בדקה ומצאה לפנים בפרוזדור', ולא רק שבדקה ומצאה דם, דדם הנמצא בפרוזדור הוי ראיה גמורה מהתורה, מקרא ד'אשה כי תראה דם בבשרה'[7], ולא דהוי רק בירור שראתה, אלא דזאת גופא הוי ראייה גמורה, ומשום הכי נקט לי הרמב"ם להך דינא דחזקת הדם לבוא בהרגשה במיוחד לגבי דם הנמצא בפרוזדור דוקא, ולא נקט ליה בכלל שאר בדקה ומצאה דם, לאשמועינן זאת גופא, דדם הנמצא בפרוזדור הוי ראייה גמורה מהתורה, ולא רק דהולכין אחר הרוב ודנין שראתה, וטעמא דמילתא, כמו שכתב בפרק ה' הלכה ה' הנ"ל, דעל ידי דרוב דם הנמצא כאן הוא מן החדר, תו ליכא לקרוב כלל, ולא דאיכא רובא וקורבא ואזלי בתר רובא משום דרובא עדיף, אלא דאחרי דאזלינן בתר רובא, הוי זאת ראייה גמורה מקרא ד'אשה כי תראה דם'".

ומעין זה כתב תועפות ראם ז, עמ' רנט:

"ובאמת יש מקום גדול לומר, דמה שכתב הרמב"ם 'שתרגיש ותראה', אין זה משום דבעי הרגשה, ולהכי אמרינן שודאי הרגישה וטעתה בהרגשת עד, דהיכן ביאר הרמב"ם זה? ובכל הלכותיו השמיט עיקר הסברא דטעתה בהרגשת עד. אתמהה! ומוכח דלא בעי כלל דדין הרגשה הוא במה שמוצאת הדם במקום דליכא דין תליה, והוא בודאי מהמקור. וזה מה שכתב הרמב"ם דחזקתו בהרגשה, היינו דודאי מהמקור הוא, כמו שכתב הרמב"ם פ"ה ה"ה. ולא דמי לכתמים, דמקום מציאתן הוא במקום שיתכן ואינם בודאות מהמקור, להכי לא קרינן ביה 'בבשרה'… והא דתלינן בהרגשת עד, היינו למימר דלאחר זמן פטורין מן הקרבן. אבל אם נמצא מיד, חשיב כנמצא בבשרה בפנים. ועיין רמב"ם פרק ט' הלכה ב'. שוב אחר העיון ראיתי שכנראה זכיתי לכון בדעת הרמב"ם לדברי שו"ע הגר"ז סו"ס קפ"ג בקונטרס אחרון מהדורה בתרא, ממה שכתב בזקנותו אחר חיבור השו"ע שנים רבות, כמצוין שם, עיי"ש ד"ה: 'אך', ועומק עיונו מי ימצא…".

וכ"כ הרב אסף קמינצקי, בינת טהרה עמ' 51 הערה 6:

"הרמב"ם לא מנמק אם כן כלל את דין ההרגשה, אף שמתייחס אליו כאן, כמבואר. ושמא סובר הרמב"ם שדין ההרגשה אינו גדר דין עומד לעצמו (משום כך גם לא כתבו בפרקים קודמים, בביאור גדרי דין הנדה והזבה מן התורה), אלא רק האופן שבו מתוודעת האשה ליציאת הדם מהמקור אל הפרוזדור. גם כאשר הדם שמצאה בא ודאי מגופה, אין היא טמאה עד שתרגיש, ותכיר בבירור שמקורו בחדר ולא בעליה. אמנם גם אם לא הרגישה, אך בדקה ומצאה לפנים בפרוזדור, דהיינו מן הלול ולפנים, חזקתו שבא מהחדר, וטמאה כמו אם היתה מרגישה בכך באופן ישיר. עבורנו, שאיננו יודעים להבחין בלול, כל דם שנמצא בבדיקה פנימית מטמא אליבא דהרמב"ם, ובחוץ נידון ככתם".

מהלך דומה לזה עושה השערי חיים (לרב חיים כהן, בן דורנו). ב'מאמר בדין הרגשה וטומאת כתמים', סעיף ח', עמ' תשסב-תשסד, שבו הוא מבאר שכאשר אשה בדקה בדיקה פנימית ומצאה דם מבלי שהרגישה ביציאתו, היא טמאה מהתורה משום שהידיעה הוודאית שנוצרה בתודעתה שיצא דם מרחמה, מעצימה ומעוררת את ההרגשה הכמוסה שהתלוותה ליציאת הדם, שאותה היא לא הרגישה, ומחשיבה אותה כהרגשה גמורה:

ע"ע 'עלי טהרה' חלק א', סימן קפג, עלה ח, עמ' י"ד והלאה.


[1] ותמה עליו הבינת אדם (לקמן) ואחרונים נוספים, מדוע כתב בדעת הרמב"ם שזהו ספק דאורייתא, כאשר מבואר מדברי הרמב"ם שמן הלול ולפנים הטומאה היא וודאית.

[2] במהדורה שעם 'ליקוטי הערות' הערה י' כתבו שנראה שצריך לומר: 'דלא הרגישה'.

[3] לכאורה צ"ל: 'בחזקת שבא בהרגשה', אא"כ היתה לו גרסה אחרת ברמב"ם.

[4] אמנם הוא לא כותב להדיא שאסורה באיסור ודאי, אך כך עולה מדבריו.

[5] לא התחלתי מהסד"ט, כי דבריו לא כ"כ בהירים וחד משמעיים, אך כך נראה מהם, כדלקמן.

[6] התפארת צבי לא כותב במפורש שהסברו הוא בדעת הרמב"ם, אך כל עולה מתוך דבריו.

[7] אין פסוק כזה "אשה כי תראה דם בבשרה", ודומה שהוא 'מתרגם' את הפסוק: "דם יהיה זובה בבשרה" כ"תראה דם בבשרה".

תפריט