האם בדיקה פנימית אוסרת מהתורה

תוכן עניינים

הרב דני קלר

בגמרא (נדה נז ב):

אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר בבשרה – עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה – מיבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ! א"כ לימא קרא בבשר, מאי בבשרה – שמע מינה: עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מיבעי ליה: בבשרה – ולא בשפיר, ולא בחתיכה! תרתי שמע מינה. תא שמע, האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, רבי מאיר אומר: אם עומדת – טמאה, ואם יושבת – טהורה. היכי דמי? אי דארגשה – יושבת אמאי טהורה? אלא לאו – דלא ארגשה, וקתני עומדת – טמאה! לעולם – דארגשה, ואימור הרגשת מי רגלים הואי. עומדת – הדור מי רגלים למקור ואייתי דם, ויושבת טהורה. ת"ש: עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול – טהור, ואם משוך – טמא. היכי דמי? אי דארגישה – עגול אמאי טהור? אלא לאו – דלא ארגישה וקתני משוך – טמא! לא, לעולם – דארגישה, ואימור הרגשת עד הואי, משוך – ודאי מגופה אתא, עגול – טהור. תא שמע: נמצא על שלו – טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אתיום – טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן – טמאים מספק, ופטורין מן הקרבן. היכי דמי? אי דארגישה – לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן? אלא לאו – דלא ארגישה, וקתני נמצא על שלה אתיום – טמאין וחייבין בקרבן! לא, לעולם – דארגישה, ואימא הרגשת שמש הוה.

מדברי הגמרא עולה שאין האשה נאסרת עד שתרגיש בבשרה. הגמרא מנסה לאתגר קביעה זו, ומביאה מקרים בהם בסיטואציה מסוימת האשה טהורה ובסיטואציה אחרת היא טמאה. מטרת הגמרא היא לומר שמכיוון שלא ניתן להעמיד בשהרגישה, שכן כיצד טהורה אם כן, והלא ראתה דם בהרגשה, מוכרחים לומר שמדובר שלא הרגישה, ובכל זאת בכל אחד מהמקרים, בסיטואציה מסוימת (שמספקת ודאות גדולה יותר שהדם בא מהמקור) האשה נטמאת. על מנת לדחות קושיות אלו, מחדשת הגמרא שבלשות המצבים המתוארים, תיתכן טעות בהרגשה:

  • עקב הטלת מי רגליים.
  • עקב בדיקה פנימית בעד.
  • עקב תשמיש.

בכל שלושת המקרים לשון הגמרא הוא "לעולם דארגישה, ואימור/אימר הרגשת ____ הוה". בלשון זו יתכנו שתי הבנות, בנוגע לשאלה איזה מהדינים באה הגמרא לתרץ – המקרה בו היא טהורה, או המקרה בו היא טמאה. בהתאם, יוצאות שתי אוקימתות מהגמרא, עם השלכה לנידוננו:

  1. מדובר שהאשה אומרת שהרגישה. איך יתכן אם כן שטהורה? שאנו מרגיעים אותה, ואומרים שמה שהרגישה הוא הטלת מי רגליים / העד / השמש.
  2. מדובר שהאשה אומרת שלא הרגישה. איך יתכן אם כן שטמאה? שאנו חוששים שבאמת הרגישה, רק שאמרה לעצמה שזוהי הרגשת מי רגליים / העד / השמש.

המחלוקת בין ההבנות היא קיצונית, שכן להבנה השניה נמצא שמחמירים אפילו אומרת שלא הרגישה, וכ"ש אם אומרת שהרגישה. ואילו להבנה הראשונה ודאי אין להחמיר אם לא הרגישה, אלא אפילו אם הרגישה, לעתים אנו מטהרים מן הספק שמא מקור ההרגשה הוא אחר[1].

להלן נביא את הבנות הראשונים בסוגיה.

ראשונים

יש להקדים, שלהלן יובאו הבנות ראשונים בסוגיה דנן; אולם גם אם ראשון פירש כהבנה המקלה, אין זה אומר בהכרח שלדעתו אין חוששים לטעות גם לחומרא, אלא רק שיתכן לתלות בטעות גם לקולא[2].

מלשון רש"י (ד"ה דארגישה) נראה שהבין כהבנה הראשונה:

דארגישה – בשעת בדיקה, ועגול להכי טהור, לעולם דאימור הרגשת עד הואי שציערתה בדיקת העד.

רש"י מבין שהגמרא באה לתת טעם לדין בו האשה טהורה, וממילא ההעמדה היא שהאשה הרגישה, ובכ"ז טהורה מאחר שתולים את הרגשתה בבדיקת העד.

כלומר, לדעת רש"י השימוש בטעות האפשרית בין הרגשת עד וכד' להרגשת יציאת דם, נעשה כאן לקולא. כיוצא בזה עולה מדברי רש"י בדף ג (א, ד"ה מרגשת). הגמרא מסבירה את דעת שמאי שאישה שראתה כעת דם אינה מיטמאת למפרע, במשפט "הואיל ואשה מרגשת בעצמה", ומסביר רש"י:

כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה, והא מדלא ארגשה מאתמול, ודאי השתא בבדיקת עד נפק.

כלומר, לדעת רש"י מדובר שבדקה כעת ומצאה דם[3], ולדעת שמאי אם לא הרגישה עד עתה אין סיבה לחשוב שראתה דם קודם. והלא גם עכשיו לא הרגישה? כך אכן מקשים שם התוס' (ד"ה מרגשת), וכותבים בשם רש"י:

ורש"י פירש מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא.

כלומר, לדעת רש"י (להבנת התוס') כאן אנו דווקא כן אומרים שהיא טועה לחשוב שהרגישה את העד, אך באמת היתה זו הרגשת יציאת דם, אלא שאנו משתמשים בטעות זו לקולא[4], כדי לומר שהחזקה שדם צריך לבוא בהרגשה כל כך חזקה, שודאי אם לא הרגישה עד עכשיו אין סיבה לטמא אותה, ורק מנקודת הזמן יש לטמאה, שיש להניח שטעתה ובאמת כן הרגישה עכשיו.[5]

וכן נראית דעת המאירי (ד"ה ולענין ביאור):

ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו הרגשת מי רגלים היא, וכן הרגשת עד היא וכן הרגשת שמש היא, פירושן שמתוך שנצטערה לעקיצת מי רגליה או לבדיקת העד בדוחק או שנצטערה לכניסת שמש בדוחק עד שאי אפשר לה בשמושו, היא סבורה שאותו צער יארע לה מצד יציאת הדם.

ויתכן שכן דעת הרמב"ם, שכתב (איסו"ב ה יז):

האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים, בין שהשתינה והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת, שהרגשת מי רגלים היא זו, שאין מי רגלים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא.

כלומר, גם כאשר האשה אומרת שהיא הרגישה, אנו 'מרגיעים' אותה שלא תחשוש, ואומרים שזו הרגשת מי רגלים ולא הרגשת יציאת דם. וכתב המגיד משנה שם, שהרמב"ם למד כן מהסוגיה בדף נז:

ומ"ש רבינו ואפילו הרגיש גופה. מבואר בפרק הרואה כתם (דף נ"ז).[6]

אמנם, בפרק ט, א כתב הרמב"ם לגבי בדיקה פנימית:

אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.

ומשמע אם כן שמחמיר בבדיקה פנימית אף אם האשה אינה אומרת שהרגישה. יתכן לומר שאין מכאן ראיה בהכרח שמבין כהבנה המחמירה בגמרא, אלא שלדעתו דם שבוודאות בא מן המקור, חזקתו שבא בהרגשה. משא"כ בהטילה מי רגלים, שם מבין בגמרא כהבנה המקלה, שאנו תולים את דיווח האשה שהרגישה, בהרגשת מי הרגלים, ומקילים. מכל מקום, נראה שאע"פ שהגמרא כללה את שלושת המקרים ביחד ובכולם היתה אותה הוו"א ואותו תירוץ, להלכה הרמב"ם מחלק ביניהם, ולדעתו לעניין מי רגלים יש להבין את הגמרא לקולא ולומר שאף שהאשה הרגישה אנו אומרים שאין זו אלא הרגשת מי רגלים, ואילו לגבי בדיקה פנימית כתב שחזקתה שבאה בהרגשה, משמע גם כשהאשה אומרת שלא הרגישה. ולהלן בדברי האחרונים ידונו עוד בדברי הרמב"ם.

יש שהבינו[7] בדעת הגמ"י (איסו"ב ד כ) בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג שסבר שבדיקת עד היא מדרבנן. שכך כתב לעניין בדיקה פנימית אחר תשמיש:

כל הבדיקות האלו לא הוזכרו אלא לענין עסוקה בטהרות, אבל לדידן כל לבעלה לא בעי בדיקה וכל הנשים בחזקת טהורות לבעליהם כדלעיל בפרק זה… וכן מורי רבינו מיחה באשה שהיתה בודקת תמיד אחר תשמיש, ואף על פי שאין לה וסת, למה תחמיר לקלקל עצמה בדבר שאסרו לה חכמים, כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש בבשרה, אלא דרבנן אסור רואה בלא הרגשה כמו כתמים, והם אמרו דהיכא דאשכחה דם אסרו והם אמרו שלא לבדוק, ע"כ.

המהר"ם אומר שאין לאשה לבדוק עצמה כשלא ציווה חכמים לעשות זאת. והטעם לכך הוא, שמכיוון שמדאורייתא אין ראייה אוסרת בלא הרגשה, הרי שאם תראה האשה בבדיקה פנימית – ללא הרגשה – תיאסר רק מדרבנן, והרי אותם רבנן ציוו כעת שלא תבדוק, וממילא הם אמרו והם אמרו. אילו בדיקה פנימית היתה אוסרת מן התורה, לא היה מקום לחשבון זה של המהר"ם, שכן היינו אומרים שהטעם שבודקת הוא שמא תראה בבדיקה ותיאסר מדאו', ואין לחכמים כח להפקיע איסור זה, משא"כ כאשר כל יכולתה להיאסר אינה אלא מדרבנן, חכמים פטרו אותה מכך[8].

ולכא' עולה מדברי מהר"ח או"ז (סוסי' קיב) שאכן כוונת המהר"ם שכל בדיקה אינה אוסרת מדאו', שכן הוא מבין תשובה זו של המהר"ם, ומתקשה בה, שכמה פעמים מצאנו שאשה נאסרת מדאו' כתוצאה מבדיקה, ואע"פ שלא הרגישה:

ומורי הרב ר' סעדיה כתב לי תשובה ומורי /אולי צ"ל ממורי/ רבינו מאיר זצוק"ל: "אלא יפלא בעיני למה לה כל אלו בדיקות הללו ולבדוק פעמיים ולאחר תשמיש? הא אמרינן כל לבעלה לא בעי בדיקה. לא אמרו אלא באשה עסוקה בטהרות. ואמר מהו שתבדוק אשה לבעלה? ואמר לא תבדוק. ומה בכך? א"כ לבו נוקפו ופורש. ואפילו אשה שאין לה ווסת, למה תחמיר לזלזל את עצמה בדבר שאסרו לה חכמים לעשות? כיון דמדאורייתא בעינן עד שתרגיש בבשרה, אלא דרבנן אסרו אפילו רואה כמו כתמים. והם אמרו והם אמרו. הם אמרו היכא דמשכחה דם אסורה, והם אמרו שלא לבדוק. מאיר בר ברוך זלה"ה", עכ"ל מורי רבינו מאיר זצוק"ל. ואיני מבין, כל הבודקת ומצאה טמא בעלה בחטאת? וכמה ענינים שאפילו אם אינה מרגשת נעשית נדה ודאית. ובהיותי בנאוישטט, דברתי בזה עם מורי הר' עובדיה, והשיב לי שפי' עד שתרגיש בבשרה, כלומר שמצאה דם בבשרה אפילו אם אינה מרגשת ביציאתו, כגון דם הנמצא בפרוזדור, שחייבים עליו ביאת מקדש אעפ"י שלא הרגישה בו ביציאתו מן המקור. וא"כ אז אם הוחזקה צריכה בדיקה.

וכן נראית דעת רבנו חיים המובא בשו"ת הרשב"א (החדשות מכתב יד צט). נידון השאלה הוא (ככל הנראה) הוא איש שדרכו להוציא טיפות דם מאמתו, ואחר ששימש עם אשתו נמצא דם על עד בדיקתה. השואל שואל האם יכולה לתלות טיפות אלו בבעלה. משאלה זו התפתח שקלא וטריא בין רבנו חיים, חכם נוסף והרשב"א, וחלקו מופיע בבשו"ת. החלק הרלוונטי דווקא אינו מופיע בפירוש, אלא בהתייחסות הרשב"א לדברי רבנו חיים, וכך כתב:

עוד כתב[9], אבל בנדון שלפנינו שיש הוכחה גדולה לתלות כמו בכתמים, ודאי תלינן, שלפי הנראה גם חששא זו אינה אלא מדבריהם, שהרי אין האשה מיטמאה מן התורה עד שתרגיש בשעת ראיית דם וכו' כמו שכתב.

הרשב"א משיב על דברים אלו כך:

הוא חכם ויבן את זאת אני לא ידעתי. דודאי כל שראתה שלא בהשגח' [צ"ל בהרגשה] טהורה כדשמואל בריש פרק הרואה, ומכל מקום הני מילי כשבדקה בגד וישבה עליו, או שנטף על חלוקה או על דבר המקבל טומאה. אבל דם שראתה בבדיקה טמאה, דכיון שהרגישה בעד טמאה, שהיא ודאי הרגישה אלא שהיתה תולה הרגשתה בהרגשת העד. ואם ראתה בעד שלאחר תשמיש, סבורה היתה שהיתה הרגשת שמש, ואינו אלא הרגשת דמים.

ונראה שכך גם הבין ר' יהושע המובא בתרה"ד (פסקים וכתבים מז), שרצה לומר לגבי אשה שרואה בכל בדיקותיה 'שערות וכתמים' במקום אחד, שמכיוון שלעולם אינה מרגישה, יש לדון את הספק האם זהו דם מכה או דם מן המקור כספיקא דרבנן. וכך מביא תרה"ד את דבריו:

גם אשר כתבת דנראה לך ספיקא [דספיקא] דרבנן היא, הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה, אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא.

כלומר, ר' יהושע מכיר בכך שבדיקה עלולה להקהות הרגשת יציאת דמים, רק שלדעתו כאשר כל ראיותיה בלא הרגשה, הספק נעשה רחוק יותר, ואין סברה לומר בכל פעם שחוששים שמא הרגישה.
תרה"ד דוחה דברים אלו (כפי שיובא להלן) מדין רמ"ת ממנו רואים ש"אמרינן הרגשת שמש הוא אף על גב דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה, וחשיב לה התם ספיקא דאורייתא."

נראה שר' יהושע השיב על דברי התרה"ד הללו, שכן בלקט יושר (ב, יו"ד עמ' יט עניין א) מופיע תשובה נוספת שמתייחסת לתגובת ר' יהושע לדברים[10]. וכך מובאים דברי ר' יהושע:

אשר כתבת לי עתה וקאתית לסתור ראייתי מפ' הרואה כתם, לא העלית בידך כלום, דלא הבאת ראייה אלא משום דחזינא התם דספיקא דהרגש' עד מפיק מדאורייתא ודאי לספק דאורייתא, דקא' לעולם דארגשה. ואפ"ה לאחר זמן ספק דתלינן בהרגש' שמש וכן בעגול טהור לגמרי, דתלינן בהרגשת עד. א"כ אפי' לא ארגש' מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט בתחילתו, דאם בדקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא. ואתה שגגת מאד וערבבת הבבות במיימוני שם, וקרית "ומד"ס" אדלעיל, וטעות הוא, דבבא אחרת היא ורוצה לפרש דין כתמים. ואי סמוכים קדרשת אין דורשין סמוכין בפסקי הגאונים. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

מדברים עולה עולה שר' יהושע רצה להוכיח מסוגייתנו שתולים בהרגשת עד ושמש להקל, ומסוף הדברים נראה שרצה להבין מדברי הרמב"ם (איסו"ב ט א-ב) שבדיקה אוסרת רק מדרבנן, שבהלכה א כתב " ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו", ומיד לאחר מכן בהלכה ב' פתח בדיני כתמים וכתב "ומדברי סופרים שכל הראוה כתם וכו'". ויתכן שלפני ר' יהושע לא היתה מהדורה מפוסקת כדבעי, והבין ש'ומדברי סופרים ממשיך את שהיה קודם לכן, ואם כן מה שכתב הרמב"ם שבדיקה אוסרת אפילו לא הרגישה, הוא מדברי סופרים. על כך משיב מהרא"י שאין להבין כן ברמב"ם. מכל מקום, נמצאת דעת ר' יהושע שבדיקה אוסרת מדרבנן.

מנגד, מלשון התוספות (ד"ה אימור הרגשת שמש הואי) נראה שהבין כהבנה השניה:

וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים, כמו לעיל, ואף על פי שלא הטילה כדאמר בריש מכילתין, והל"ל כסבור' הרגשת מי רגלים הוא? וי"ל דהכא זמן מועט בין תשמיש למציאת הדם, והיתה יודעת אם תרגיש במי רגלים, אבל לעיל בין פקידה לפקידה יש זמן ארוך, והרבה פעמים יש הרגשת מי רגלים בינתיים.

התוספות מקשים מדוע הגמרא נזקקת לחדש 'מקהה הרגשה' חדש, כאשר יש כבר בידינו (מדף ג') הרגשה שאנו יודעים שאשה עלולה לטעות בה לעניין הרגשת יציאת דם, והיא הרגשת מי רגלים. והלא שם הרגשה זו מובאת בטעם הלל, מדוע לדעתו בדיקה מטמאת מפקידה לפקידה, ואינו אומר כשמאי שהרי עד עתה לא הרגישה – שיתכן שהרגישה אלא שתלתה ההרגשה במי רגלים. נמצא שגם כאן להבנת התוספות כוונת הגמרא לתרץ מדוע יש לטמא את האשה אפילו שלדבריה לא הרגישה יציאת דם, שאנו אומרים שכן הרגישה רק תלתה הרגשה זו בדבר אחר[11].[12]

וכן נראה מדברי הרשב"א (משמרת הבית ז ד), שכתב:

דאילו משום נדה אפילו בכל שהוא היה לטמא, דאלמא בעד הבדוק שניהם מודים דאפילו בכל שהוא טמאה נדה, התם בשהניחתו בקופסא וכדתניא בהדיא בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ודכותה וודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה דוודאי מגופה אתא ובהרגשה אתא, אלא דקא סברה הרגשת עד היא כדאיתא בפרק הרואה.

כלומר, מהסוגיה שלנו בפרק הרואה לומד הרשב"א שחשש הטעות בין הרגשת עד להרגשת יציאת דם נאמר (לכל הפחות גם) לחומרא, וממנו יש ללמוד שדם שנמצא על עד אוסר מדאורייתא[13] משום שודאי בא בהרגשה, רק שהיא חושבת שמה שהרגישה הוא הרגשת העד.

וכן כתב בפירוש בתשובה (החדשות צט, הובא לעיל):

דודאי כל שראתה שלא בהשגח' [צ"ל בהרגשה] טהורה כדשמואל בריש פרק הרואה, ומכל מקום הני מילי כשבדקה בגד וישבה עליו, או שנטף על חלוקה או על דבר המקבל טומאה. אבל דם שראתה בבדיקה טמאה, דכיון שהרגישה בעד טמאה, שהיא ודאי הרגישה אלא שהיתה תולה הרגשתה בהרגשת העד. ואם ראתה בעד שלאחר תשמיש, סבורה היתה שהיתה הרגשת שמש, ואינו אלא הרגשת דמים. והיינו מתניתין דנמצא דם על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, וכדאמרינן עלה בריש פרק הרואה, היכי דמי אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן, אלא לאו דלא ארגישה וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, ופרקינן לעולם דארגישה ואימר הרגשת שמש הוא, אלמא הרגשת שמש והרגשת עד הרגשה היא, וכל שמצאה אותיום אני אומר שזו היתה אותה הרגשה שהרגישה. זהו שפרשתי באותה הלכה זה כמה, והוא נכון, וכל שכן בשל תורה.

וכן דעת השואל בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ח), ששאל לגבי אשה שרואה שמרגישה צער בזמן הטלת מי רגלים, ואח"כ בבדיקה רואה דם, והתייחס לדם על הבדיקה כספק דאורייתא:

ולהכי הכא שמצאה דם בבדיקה, אין לטהר כלל, ויש לחוש שחזקת דמים מן המקור… אך שאין אנו יודעים אם לפעמים אגב דדחיק לה עלמא אם מביא דם גם מן המקור, א"כ צריכה להכניס מוך בכל פעם כשמשתנת. דאע"ג דגבי חדר אמרינן (נדה י"ז ע"ב) שחזקתו מן המקור בנמצא בפרוזדור. היינו לחומרא, אבל שחזקתו לקולא לא אמרינן. ועוד דאי האי אתחזק גם החדר איתחזק, והוי ספיקא, ואפילו בבדיקה ג' פעמים לא נקל בספיקא דאורייתא, וצריכה לבדוק בכל פעם שמשתנת.

וכן נראית דעת תרה"ד (פסקים וכתבים מז), שלא קיבל את עמדת השואל להחשיב ראייה על עד בדיקה כאוסרת רק מדרבנן מכיוון שהיא בלא הרגשה, וכתב:

גם אשר כתבת דנ"ל דספיקא דרבנן היא, הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה, אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא[14]. אין נראה, דרואה מחמת תשמיש נמי אין מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה, אלא אמרינן הרגשת שמש הוא, אף על גב דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה, וחשיב ליה ספיקא דאורייתא.

נראה שהשואל רצה לומר שלא יתכן לחשוש בכל בדיקת עד שמא מה שהאשה מעידה שאינה הרגישה, הוא משום שמפרשת את הרגשתה כהרגשת עד (אך באמת זו הרגשת יציאת הדם). תרה"ד אינו מקבל סברה זו, ומוכיח מרמ"ת שגם שם ברור שאין האשה מדווחת שמרגישה (אחרת לא היתה שאלה), ובכל זאת אנו חוששים שמא הרגישה אלא שתלתה את הרגשתה בהרגשת השמש[15]. וכן מתבאר מתשובת ההמשך לתשובה זו שמופיעה בלקט יושר (ב, יו"ד עמ' יט עניין א):

א"כ אפי' לא ארגש' מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט בתחילתו דאם בדקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא.

ואפשר שכבר מהתרומה (סי' צב) משמע כן[16]:

ודין אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו, אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם, או אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם, טמא, ואינה תולה במכה.

נראה מדבריו שבדיקה הינה שוות ערך להרגשה.

סיכום:

ישנן שתי הבנות בגמרא ביחס למקהי הרגשה: להבנה המקלה, מסקנת הגמרא שלמרות שהאשה חושבת שהרגישה, יש לטהרה בגלל שאנו תולים את הרגשתה בהרגשת העד. להבנה זו, לכאורה אין מקור לומר שכאשר האשה אומרת שלא הרגישה, אנו בכ"ז חוששים שבאמת הרגישה רק תלתה הרגשה זו אחד ממקהי ההרגשה.

להבנה המחמירה, מסקנת הגמרא שהאשה טוענת שלא הרגישה, ובכל זאת מטמאים כי חוששים שבאמת הרגישה רק תלתה הרגשתה באחד ממקהי ההרגשה.

מפירושי רש"י והמאירי עולה כהבנה הראשונה, אולם אין להוכיח מכאן שלדעתם אין לחשוש במקרה שלא הרגישה, אלא שלכל היותר אפשר להשתמש בטעות הן לקולא והן לחומרא, תלוי במצב[17].

הרמב"ם כתב שכל בדיקה אוסרת מדאו' ואפילו לא הרגישה, שחזקתה שבאה בהרגשה, אמנם לגבי מי רגלים עולה מדבריו שיש להקל ולתלות בטעות אפילו כשאומרת שהרגישה, והיינו כהבנה המקלה.

לתוס' ולרשב"א לעומת זאת מסקנת הגמרא כהבנה המחמירה, ולכן כל בדיקה מוחזקת כמלווה בהרגשה, וכן כתב תרה"ד, ואף מדברי התרומה לכא' נשמע שבדיקה אוסרת בכל מקרה מהתורה, וכן דעת רבנו עובדיה.

מנגד, כמה פוסקים הבינו בדעת מהר"ם מרוטנבורג שבדיקה בלא הרגשה אינה אוסרת מדא' בכל מקרה. וכן היתה דעת רבנו חיים בשו"ת הרשב"א, ור' יהושע בתרה"ד.

אחרונים

את האחרונים בסוגיה ניתן לחלק לפי שתי חלוקות; האחת, פוסקים שכתבו בסתמא שבדיקת עד אוסרת מדאו', ולא חילקו בין הרגישה ללא הרגישה ­– ולעומתם פוסקים שכתבו שאם אומרת ברי לי שלא הרגשתי, טהורה מדאורייתא. השניה, בהנחה שאכן טמאה מדאורייתא, האם טמאה רק מספק, או נחשבת טמאה ודאי.

כתבו בסתמא שבדיקת עד אוסרת מדאורייתא

הפלתי (קפג א) מציג את שתי ההבנות האפשריות. את הרמב"ם כתב בדעת המחמירים, על פי דבריו בפרק ט לעניין בדיקה, אולם סייג שהרמב"ם יקל בקינוח ודווקא בבדיקה פנימית מחמיר. הפלתי עצמו מכריע לעניין בדיקה פנימית כדעה המחמירה:

והנה יש כאן ספק עצום, בכל בדיקות שבדקה ומצאה דם, או שקינחה עצמה אחר תשמיש ומצאה דם, בלי הרגשה כלל [שהדין שהיא טמאה], אי הוי חשש איסור דאורייתא [דאמרינן שהרגישה וטעתה בהרגשת הבדיקה או התשמיש], או לא. כי בגמ' (אמרינן) בפרק הרואה כתם (נז ע"ב) על הך [מתני'] (יד ע"א) דנמצא על שלו חייב קרבן [נמצא על שלה לאחר זמן פטורין מקרבן, ועל מתני' (נח ע"ב) עד וכו' נמצא עליו דם משוך טמא, אמרינן] לעולם דארגישה, ואימור הרגשת שמש או הרגשת עד הוא.
ויש כאן ב' פנים, או כפשוטה, דודאי מיירי [דהיא אומרת] (ב)דארגשה, רק לאחר זמן פטורה מקרבן דאמרינן אפשר [שטעתה ב]הרגשת שמש או עד וכו', [ולפ"ז כשאומרת שלא הרגישה טהורה מן התורה]. או הפירוש [דהיא אומרת שלא הרגישה, רק] דאנן אמרינן מסתמא הרגישה, רק היא חושבת שלא הרגישה כי תולה הרגשתה בהרגשת שמש או עד וכו', [ולפירוש זה אפי' אומרת שלא הרגישה הוי חשש איסור דאורייתא, דטעתה בהרגשת שמש או עד]. וכבר האריכו בזה בשו"ת שב יעקב (סימן לו) הגאון המחבר ההוא עם הגאון מ' גבריאל ז"ל עי"ש. אבל שניהם לא הביא[ו] דברי התרומת הדשן בפסקיו סימן מ"ז, דכתב להדיא דרואה דם מחמת תשמיש נמי אין מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה, אלא אמרינן הרגשת שמש הוא, אף על גב דבכל פעם בלי תשמיש אינה רואה כלום בלי הרגשה, (וחשב) [וחשיב] ליה ספיקא דאורייתא ע"כ. הרי מבואר הדברים כפירוש השני, [דאע"פ שאומרת שלא הרגישה, אנו תולין שהרגישה וטעתה בהרגשת שמש]. וכן הרמב"ם פ"ט מהלכות איסורי ביאה (הלכה א – ב) כתב אין אשה מתטמאה (מהתורה) [מן התורה] וכו' עד שתרגיש וכו', ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור, הרי זו בחזקת שבא בהרגשה, כמו שבארנו… אבל אם קינחה עצמה, בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא, [ו]לכך דייק הרמב"ם [בפ"ט וכתב] ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור, לאפוקי דאם יצא דם לחוץ וקינחה עצמה בזו לא שייך [לומר] הרגשת עד הוא. והכי משמע (בג"מ) [במשנה] (יז ע"ב) דנמצא בפרוזדור [ספקו טמא לפי ש]חזקתו מהמקור… ועל כרחך הטעם דבדיקה הוי חזקת הרגשה, [ואף על גב דאומרת שלא הרגישה תולין שהרגישה וטעתה בהרגשת עד]… וכן מוכח מתוס' דנדה בשמעתין הנ"ל (דף נז ע"ב), דהקשו בד"ה אימור הרגשת שמש, דלמה לא אמרינן אימור הרגשת מי רגלים אף על פי שלא הטילה מים, כדאמרינן בפרק קמא (דף ג ע"א) כסבורה הרגשת מי רגלים. ולכאורה אין מקום לקושית התוס', דלעיל בפ"ק אמרינן להחמיר לטהרות דמטמא מעת לעת, (דאימור) [דכסבורה] הרגשת מי רגלים [היא], אבל כאן [אם נפרש דאומרת שהרגישה, א"כ כיון] דבאמת הרגישה רק הא דפטורה לאחר זמן מקרבן משום דתלינן בהרגשת עד, איך נתלה בחשש רחוק כזה בהרגשת מי רגלים מה דלא הטילה, ולפטרה מקרבן, וכי דנין להקל מלהחמיר. אלא וודאי דעת התוס' דבאמת לא הרגישה כלל, וא"כ על הא דלאחר זמן פטורה מקרבן לא קשה מידי, רק כל הקושיא למה תוך זמן או [נמצא] על שלו חייב קרבן, למה הא לא ארגישה, בזו שפיר י"ל כמו דאמרינן סבורה הרגשת שמש הוא ולהחזיק הדם שבא בהרגשה ולחייב בקרבן, כן י"ל (קסבר) [כסבורה] הרגשת מי רגלים, להחזיקו בחזקת הרגשה ולחייבו בקרבן, והכל להחמיר הוא ולא להקל [(עבקו"א)]…
ובאמת לא מצינן בפוסקים דבר נגד זה, ראה זה לבד מצאתי בהגהת מיימוני בפ"ד מהלכות איסורי ביאה באות כ', שכתב הטעם, בשם מורו ורבו הוא מהר"מ ז"ל, דאין לאשה לבדוק עצמה אחר תשמיש אף על פי שאין לה וסת דלמה תחמיר וכו', כיון דמהתורה בעינן שתרגיש בבשרה, אלא דרבנן אסרו רואה בלי הרגשה כמו כתמים והם אמרו [דהיכא דאשכח דם אסרו והם אמרו שלא לבדוק] וכו' עכ"ל. מזה מבואר דלאחר תשמיש די"ל הרגשת שמש הוא, מ"מ הוא רק דרבנן כמו כתמים. ודוחק לומר דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא אי ארגישה, וס"ל כשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא דקיי"ל לחומרא אפי' במקום דלא אתחזק איסורא, הוא רק דרבנן, וא"כ שפיר יתכן הם אמרו והם אמרו, אך מלשונו, כמו כתמים, מבואר דאין (בו) איסורו רק דרבנן מגזרת כתמים. (עבקו"א)…
ומ"מ אף דיש כאן חלוקי דיעות, להרמב"ם ותרומת הדשן שומעין, ובפרט(ות) כי דברי תוס' דנדה מסייעין. ובפרט לפמ"ש [ד]בזה יש לתרץ לתמיהת התוס' על הגמ' דשבועות, משא"כ לפי שיטת מהר"ם תמיהת התוס' בשבועות במקומה עומדת כהנ"ל, וא"כ ברור דהעיקר כדבריהם וק"ל:

וכן דעת רעק"א (שו"ת קמא סב):

דנ"ל דמוכח כן להדיא מסוגיא (דף י"ב) מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה בחטאת, א"כ לבו נוקפו ופורש, ובזה יקשה ממנ"פ אם הרגישה הא בודאי מדינא צריכה בדיקה כיון דאיכא ריעותא דהרגשה בפנינו, ואי בלא הרגשה הא לא יתחייב בעלה חטאת? אע"כ דגם בלא ארגשה חייב חטאת, דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, וזהו לכאורה ראיה ברורה.

וכן נראה מדברי הש"ך (קצ מה) שהתייחס לשאלה האם מראה על עד הוא מהבדיקה או לא, כספיקא דאורייתא:

ומכ"ש כשטחתו בירכה ונמצא עליה יותר מכגריס, דכה"ג ליכא חשש מאכולת כלל, וכדאיתא בתוס' שם וברשב"א בת"ה, וא"כ תימה היאך תהא טהורה בכה"ג? דהא כיון דהוא כגריס ועוד ליכא למימר דמן המאכולת שבירכה הוא, וכדאיתא בפוסקים להדיא, אם כן ליכא הכא אלא חדא ספיקא, שמא מקמי הכי הוי על העד או שמא מן הקינוח הוא, אם כן ה"ל ספק דאורייתא וטמאה, ודמי לבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא בסעיף ל"ו דטמאה בכגריס ועוד, וה"ה הכא.

וכן נראית דעת הט"ז (קצ כט), שהזכיר את דעת רבי לטמא מראה על עד שאינו בדוק, ובתוך דבריו כתב:

ואף על גב דס"ל לרבי בפ' כל היד בעד שאינו בדוק ומצאה אח"כ דם עליו, דטמאה משום נדה, היינו משום דכיון דהיה בחזקת בדוק קצת תחלה… הוה לרבי כאלו ראתה בבירור דם על העד אחר הבדיקה, והיא טמאה מן התורה אבל אנן לא קי"ל כרבי אלא כר' חייא דלא מטמא אלא משום כתם, וא"כ היאך נחלוק בינו לכתם.[18]

וכן דעת חוות דעת (ביאורים קצ א):

ואם בדקה עצמה ומצאה דם, טמאה אפילו בלא הרגשה, מדאורייתא, דאמרינן דודאי ארגשה רק שטעתה ותלתה בהרגשת עד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה [הלכה א], וכן מוסכם מכל האחרונים.

וכ"כ הפרדס רימונים (פתחי נדה, עמ' נב בחדש):

ומעתה לפי"ז הנה נתבאר לנו הדין אם מצאה ע"י בדיקה ולא ארגשה, דאם הוא משוך מטמאי' לה אפי' הניחתו תחת הכר, ואפי' לא ארגשה, וטמאה נדה אפי' בכ"ש. ואם הוא עגול מטהרי' לה אפי' בטחתו ביריכה ולא נמצא רק על העד לבד, ואפי' ארגשה, דעגולו מוכיח עליו שהוא דם מאכולת ולא דם קינוח, רק אם יש בו כגריס ועוד מטמאי' לה, ובזה נחלקו הרמב"ן והרשב"א, דלהרמב"ן אינה טמאה רק משום כתם, דכללא הוא: כל שצריך שיעור כתם אינה טמאה רק משום כתם. ולהרשב"א טמאה נדה. ואם הוא ספק השקול כמו טיפין דקים דא"א לעמוד על הבחינה אם הם משוכין או עגולים, בזה יש חילוק בין תחת הכר לטחתו ביריכה, דבתחת הכר תלי' בהרגשה, אי ארגשה טמאה נדה ואי לא ארגשה תלי' במאכולת וטהורה לגמרי, אי ליכא שיעור כתם; בטחתו ביריכה, אם נמצא על הירך ועל העד, לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דמי ממש להניחתו תחת הכר וכנ"ל, ואם לא נמצא רק על העד מטמאי' לה בספק השקול לכ"ע אפי' לא ארגשה ואפי' בכ"ש, דזה שלא נמצא רק על העד מוכח לן דדם קינוח הוא, ודמי למשוך כנ"ל. אך כ"ז לדעת הרמב"ן והרשב"א וסיי', אולם דעת הר"מ הוא דאין לחלק בין משוך לעגול רק בתחת הכר ולא בטחתו ביריכה.

מדבריו עולה, שכאשר יש ודאות שהדם על העד מקורו בקינוח (וכפי הדוג' של משוך), האשה טמאה מן התורה אפי' בכלשהו ואפי' לא הרגישה.

וכן דעת השב יעקב (לו), שכתב שכאשר הדם על העד ודאי מגופה אוסר מדאורייתא, שאנו אומרים שהרגישה אלא שטעתה לתלות בעד, ורק כאשר אין ודאות ויש אפשרות של תליה, לא חוששים לטעות הזו[19]:

אבל היכא שאין לנו במה לתלות הוי ע"י בדיקות העד טומאה דאו'… אלא ודאי היכא דליכא למתלי בשום דבר, רק צ"ל ודאי מגופה אתא, אמרינן שהרגישה ולאו אדעתיה, משום דסברא הרגשת עד היא. יצא מזה שפיר כתב בתשובת הגאון הנ"ל[20] דהיה חושש בשאלתו חומר האיסור כרת… וא"כ כיוון שהוא ספק דאורייתא באתי לדון לפני כת"ר…

גם מעבודת הגרשוני (כב)[21] לכא' פשוט שבדיקת עד אוסרת מדאו', שבנידון אשה שרואה כל הזמן כתמים בבדיקותיה, כתב שחושש להורות באיסור כרת[22]:

בענין האשה שאינה יכולה להיטהר לבעלה כמה שנים של צער מחמת שבכל זמן שהיא בודקת את עצמה מצאת על העד קרטין קטנים כמו טיפין של זבוב אדומים ומובלעים בבגד ובדוחק שהעין שולטות בהן בין בימי עיבורה או ימי מניקתה וביני ביני אעפ"י שיש לה ווסת קבוע כשאר כל הנשים ואין לה שום צער ולא כאב לא חלי ולא מרגשת שום דבר לתלות בו. אך מקרוב עלה לה קצת צער בגבה נגד הכליות. זהו תורף השאלה:

תשובה הנה מכת"ר פרק ממנו עול ההוראה ושדי' עלי באמת קשה עלי מאד להורות בזה הלכה למעשה. מחמת חומרות האיסור שהוא בכרת רחמנא ליצלן.

וכן דעת ר' גבריאל (אליו פנה השב יעקב לו):

דאיך יעלה על הדעת דמה שבא ע"י בדיקה לא יהא בה איסור דאורייתא? והפקפוק היה קצת לעיין קרבן או לחייב כרת, אבל על ידי בדיקה ודאי יש לאסור דאורייתא, וחס לשום מורה לפקפק בזה.

ובפירוש הסוגיה נקט כתוס' שכוונת הגמרא להסביר מדוע טמאה אפילו לא הרגישה, ולא מדוע טהורה אף שנדמה לה שהרגישה.

בבינת אדם (ז ח) הביא את שתי ההבנות שמציג הכו"פ, ולדעתו שתיהן אמת, והיינו שלדעת חכמים תיתכן טעות לכל כיוון בהרגשות מי רגלים, שמש ועד[23]. אלא, שכאשר הדם ודאי מגופה של האשה, חזקתו שבה בהרגשה ולכן נאמר שהטעות היתה לקולא, כלומר האשה טעתה ליחס את הרגשתה לגורם חיצוני, אך באמת הרגישה ביציאת הדם. ואילו כאשר אין ודאות כזו, ניתן לייחס את הטעות לחומרא, כלומר שהאשה אומרת שהרגישה, אך אנו אומרים שהיתה זו הרגשת מי רגלים:

…אך צריך עיון דלפי דבריהם משמע דאם אמרה להדיא דהרגישה לא אמרינן שטעתה, וזה אי אפשר, שהרי להדיא כתב הרמב"ם בפרק ה' האשה שהשתינה וכו' אפילו הרגיש גופה ונזדעזעה וכו', הרי שמפרש הא דאמרינן לעולם דארגשה, רצה לומר שאומרת שהרגישה, ואפילו הכי אמרינן הרגשת מי רגלים, וכן כתב שם ברש"י ד"ה לעולם דארגשה. ולכן נראה לי דשני הפירושים בגמרא הם אמת, דבין שאמרה שהרגישה או אפילו שאמרה לא הרגישה, ידוע היה לחכמים דאפשר לאשה לטעות בזה, ולעולם הוא ספק, דמהיכי תיתי לא נאמין לאשה כיון שהתורה האמינתה, רק דידוע לחכמים שתוכל לטעות, דדוקא הרגש הבא לאשה בלא שום מעשה נאמנת, אבל הכא על ידי תשמיש או בדיקה יכולה לטעות. ובזה לא קשה מידי קושית האחרונים דמנא ליה לש"ס דאפילו בדאמרה הרגישה, לתלות דטעתה, לוקמי בדאמרה שלא הרגישה, ובזה אנו אומרים שטעתה, אבל בדאמרה הרגישה למה ניחוש לטעות? ולדידי לא קשה מידי, דידוע היה לחכמים שטועה היא בכך ואין אמירתה ממש.
ולפי זה יצא לנו, דאם מצאה דם על ידי בדיקה, כיון דודאי דם זה מגופה – אף על גב דיש להסתפק שמא לא הרגישה, ואפילו אומרת שלא הרגישה, הוי ודאי דאורייתא ולא נכנס אפילו בגדר ספק, שחזקה שבא בהרגשה, והיא תולה ההרגש בהרגשת עד וכדאיתא במשנה י"ח ובגמרא שם וחייבין חטאת. אבל אם אנו מסופקים בדם זה אם הוא מגופה או מעלמא, כמו במי רגלים, בזה אמרינן שפיר דאפילו אמרה שהרגישה – אמרינן דטעתה ובאמת לא הרגישה, דלא איתרע חזקתה כלל, מה שאין כן כשהדם בודאי מגופה הרי איתרע חזקתה.

ולשיטתו אף שעקרונית טעות יכולה לקרות לכל כיוון, היחס לבדיקה פנימית הוא כאוסרת ודאי מדאו', מדין חזקה[24].

וכן עולה מדברי הסד"ט (קפג ב), שכתב שהטעות תיתכן לכל כיוון, אלא שלעניין בדיקה יש לחשוש אם כן שגם כאשר אומרת שלא הרגישה, שמא הרגישה אלא שתלתה בהרגשת עד, וכתב שכאשר הדם ודאי מגופה חזקתו שבא בהרגשה ולכן אסורה מדאו', ולמד כן מהרשב"א ומהרמב"ם:

האחרונים זלה"ה האריכו בדין אשה שמצאה דם אחר תשמיש או אחר בדיקת עד ולא הרגישה, אם הוא ספק דאורייתא ונימא הא דלא הרגישה משום דסברה הרגשת שמש הוא או בדיקת עד הוא, או נימא דאינו אלא ספיקא דרבנן… ובאמת נעלם מהם דברי הרשב"א בספר משמרת הבית בסוגיא דריש כל היד [שם יד, א] בבדקה בעד שאינו בדוק לה, וז"ל שם [בית ז] שער ד' דף קע"ח [יח, ב ד"ה אמר הכותב], דההיא דרבי ורבי חייא דקאמר ליה רבי חייא לרבי אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד, אמר ליה אבל, [אמר לו] אם כן עשיתו כתם. כלומר, דאלו משום נדה, אפילו בכל שהוא היה לטמא. דאלמא בעד בדוק שניהם מודים דאפילו בכל שהוא טמאה נדה. התם כשהניחה בקופסא, וכדתניא בהדיא בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא, ודכותיה ודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה, דודאי מגופה אתא ובהרגשה אתיא, אלא דקסברה הרגשת עד היא, כדאיתא בפרק הרואה, עכ"ל.
הרי בהדיא סברא זו דהיכא דודאי מגופה אתיא ועל ידי בדיקת עד, טמאה נדה מן התורה, דחזקה דבהרגשה אתיא, ומה שלא הרגישה דסבורה הרגשת עד הוא. מה שאין כן במצאה הכתם בבגדים או על גבי קרקע, אמרינן כיון דלא הרגישה אינה טמאה אלא מדרבנן, משום דליכא למיתלי דטעה בהרגשת עד, דהא נמצא שלא על ידי בדיקה. וזה כוונת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה [הלכה א] וז"ל, אין האשה טמאה מן התורה וכו' עד שתרגיש, ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ודאי טמאה, שחזקתו מן המקור והרי זו בחזקת שבא בהרגשה, יעוין שם, וכמו שכתב בפרק ה' מהלכות הנ"ל, והיינו טעמא דכיון דמצאה ע"י בדיקת עד ואיכא למיתלי דטעה דסברה שלא הרגישה אלא בדיקת עד היא, טמאה ודאי מדאורייתא, מה שאין כן בכתם. וכן הוא בפסקי מהרא"י [תרומת הדשן ח"ב] סימן מ"ז גבי הרגשת שמש, ע"ש, הביאו בית יוסף סימן קפ"ז [עמוד לח ד"ה וכתוב].

אמנם יש להעיר שמלשון הרשב"א והרמב"ם שהביא יוצא שהיא טמאה ודאי מדאו' בבדיקה פנימית, ואילו מתרה"ד שציין אליו עולה שאינה טמאה אלא מספק, וכן העיר על דברי הסד"ט מהר"ם בנעט. אך דעת הסד"ט עצמו לאסור מספק, שכן בהמשך דבריו כתב: " ומיהו אף על גב דבהרגשת עד הוא ספק דאורייתא, מכל מקום היכא דאפשר למיתלי תלינן…"[25]

גם לחתם סופר (חי' ליו"ד ריש קפג, דינים העולים ג-ד) דם על בדיקה אוסר מדאו':

בדקה בעד… הכניסוהו בעומק קצת יותר מהנ"ל, אף ע"פ שלא הרגישה כלום, הוי ליה ספיקא דאורייתא, אימר מפני הרגשת עד לא הרגישה פחיחת המקור. לכן כל שמוצאה דם על עד הוי ליה ספיקא דאורייתא. ומכל מקום, אם יצטרף לזה עוד ספק אחר, כגון שהעד היה מונח בצד העוסקים בכתמים וכיוצא בזה, יש לטהר מטעם ספק ספיקא, ספק מעלמא, ואם תמצי לומר מגופה – דילמא לא ארגשה, כיון שיש לה חזקת טהרה בלאו הכי.

בשו"ע הרב (קפג ג) לא הביא כלל אפשרות מקילה להבין, אלא חילק בין אפשרות מחמירה למחמירה יותר: הוא מחלק בין שיטת הרמב"ם, לפיה ברגע שאין אפשרות לתלות שהדם בא מעלמא אנו אומרים שחזקתו שבא בהרגשה, אלא שהיא טועה לתלות הרגשה זו בהרגשת עד או שמש, לבין שיטת התוס' שאנו חוששים תמיד לטעות במקרים אלו ואפילו כשיש אפשרות לתלות שהדם בא ממקום אחר. להבנה זו, מחד הרמב"ם מחמיר יותר, שכן כשאין אפשרות לתלות, האשה טמאה מדאורייתא ודאי מכוח החזקה, ואילו לתוס' רק מכוח ספק[26]. מאידך, כשאפשר לתלות לרמב"ם תהיה טהורה, ואילו לתוס' עדיין תישאר בספק טמאה מדאו':

וכל דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, וכסבורה הרגשת עד הוא שציערתה בדיקת העד (עיין רש"י נ"ז), והיא טועה לתלות בזה הרגשתה, אבל באמת הוא הרגשת הדם, שחזקת הדם שבא בהרגשה, שכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה. וכן ברואה מחמת תשמיש, אף על פי שלא הרגישה אמרינן כסבורה הרגשת שמש הוא, דחזקת הדם שבא בהרגשה, כן דעת הרמב"ם וסיעתו.
אבל דעת התוס' וסייעתם דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה (אפילו הכניסה העד בעומק), אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא, והוה ליה ספיקא דאורייתא (מהרא"י וב"י סי' קפ"ז)…
ולפי דעת הרמב"ם כל היכא דאיכא למתלי דמעלמא אתא הדם על העד ולאו מגופה הוא, תלינן, דרגלים לדבר דאם מגופה הוא היתה מרגשת ממש, דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה, ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא אלא היכא דליכא למיתלי הדם במידי אחרינא, כדלקמן סימן ק"צ סעיף ל"ד. ולפי דעת התוס' דלא אמרינן דכל אשה מרגשת בעצמה למימר דודאי הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא, אלא אימא הרגשת עד הוא, הכי נמי אף דאיכא מידי למיתלי, מידי ספיקא לא נפקא. וכן פסק מהרא"י +הגהה: אבל משמעות התוס' שלפנינו ריש פ"ק וכן משמע בספר התרומה דאף אם ברור לה שלא הרגישה כלל נמי טמאה ודאי מדאורייתא (עיין בקונטרס אחרון בהג"ה)+. ואין כן דעת הב"י ורמ"א כדלקמן סי' קפ"ז וסימן ק"צ.

מסוף דבריו נראה שנוטה יותר לרמב"ם כפי שהבינו, והיינו שכאשר יש אפשרות לתלות שהדם על העד בא ממקור אחר, תולים, ולא חוששים שהרגישה ביציאתו אלא שתלתה זאת בהרגשת העד. אמנם בעיקר הדין האם דם שנמצא בבדיקה אוסר מדאו' גם כשלא הרגישה ביציאתו, סובר להחמיר, וכך כתב בקונטרס אחרון (ג) שם:

והנה מאי דפשיטא ליה למהרא"י דבבדיקה הוה ספיקא דאורייתא לכולא עלמא, לבד שיש לומר שהוציא כן מלשון ספר התרומה וסיעתו דלעיל, ראה זה מצאתי שאי אפשר כלל לומר שהוא איסור דרבנן משום טומאת כתמים לחוד, דאם כן בדקה בדבר שאינו מקבל טומאה טהורה כמו בדקה קרקע עולם כו', וזה אינו, דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאה, כדאיתא בגמ' (דף י"ז) וכדלקמן סי' קצ"ו. וגם צמר סתם אינו מקבל אפילו טומאת נגעים עד שיהא טווי. וגם בגד פשתן דלקמן שם, הם שחקי דכיתנא דמעלי לבדיקה כדאיתא בגמ' שם, וגם הם אינן מקבלים טומאה אלא אם כן יש בהם ג' על ג'. אלא ודאי דליכא למאן דאמר דהוא מדרבנן.

ראוי להזכיר גם את החלקת מחוקק (אה"ע קיט כב), שכתב על רואה דם מחמת תשמיש שהוא איסור דאורייתא. הרמ"א (סע' ז) דן שם במי שגירש את אשתו אם מותר לו לדור איתה באותו מבוי, וכתב: "גירשה משום שאסורה עליו, אפילו לא נישאת, אסור לדור עמה". וכתב על זה הח"מ:

משום שאסורה עליו. אם הוא איסור דרבנן כגון שבויה וכיוצא בזה, אסורה לדור בחצר ומותרת במבוי. ואם הוא איסור דאורייתא כגון סוטה ורואה דם מחמת תשמיש, אסורה לדור אף במבוי, וכמו שנתבאר לפני זה. וא"כ מ"ש כאן כאלו נישאת לאחר מיירי דאסורה עליו מן התורה.

לערוה"ש (קפג נד-נה) שיטה משלו (על פי דברי הרמב"ם ב-ט א): לדבריו, ראייה שהאשה רואה ואומרת שלא הרגישה, אינה יכולה לאסור מן התורה לעולם. ממילא, גם להרגשת עד לא חוששים כשהאשה אומרת שהבדיקה לא גרמה לה להרגיש שום דבר. אלא שמכיוון שהעד אינו מגיע עד לפתח המקור, טיפת הדם שהעד מוצא במקום אליו כן מגיע, כבר נעקרה מן המקור קודם לכן. ומאחר והיא נמצא בעומק, הרי שהיא בוודאות הגיעה מן המקור, ולכן יש לומר שחזקתה שבאה בהרגשה, ואוסרת מן התורה:

אלא וודאי דכוונתו[27] דאם בראייה ממש, והיינו שזב דמים מגופה, ואומרת שלא הרגישה כלל – אין טומאתה מן התורה אלא מדרבנן, דלא שייך לומר על זה בחזקת שבא בהרגשה, כיון שאומרת מפורש שאינה מרגשת כלל. אבל בבדיקה שפיר י"ל כן, והיינו שבדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, וא"כ מהמקור כבר נעקר, ולזה אנו אומרים שבאותו עת שנעקר מהמקור וודאי הרגישה ולאו אדעתה, וזהו שאומר ואם לא הרגישה, כלומר שאומרת עתה שאין לה הרגשה, ועכ"ז אם בדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור – ה"ז בחזקת שבא בהרגשה, כלומר מכבר, כשנעקר מן המקור אל הפרוזדור, היתה הרגשה ולאו אדעתה. אבל אם עתה היתה ראייה ממש מהמקור בלא הרגשה, טומאתה רק מדרבנן.
ובזה נפשט לן ספק גדול שנסתפקו גדולי האחרונים דאם ע"י בדיקה מצאה דם אם טומאתה מן התורה כיון שהוא שלא בהרגשה, או דנימא שהיה בהרגשה וסברה דההרגשה הוא מן העד שבדקה בו, והאריכו לחקור בזה. ולפי מה שבארנו בכוונת הרמב"ם אין שום ספק בזה, דזה ידוע דכל הבדיקות שהאשה בודקת אינו מגיע עד המקור ממש, רק במקרה וכרגע מפני ריחוק המקום, מפני שהמקור הוא בעומק הגוף וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה [הל' ד'], דבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור, וכמ"ש בסעי' מ"ה ע"ש. ובדיקת האשה הוא עד מקום שהאבר נכנס כמ"ש בסי' קצ"ו, וא"כ בשם כשמצאה דם כבר נעקר מן המקור, ואמרינן שוודאי היתה בהרגשה אז, ואין אנו צריכים לההרגשה דבשעת הבדיקה, ולחנם כל חקירה זו ובוודאי טמאה מן התורה [כנלע"ד ברור בס"ד].

ובדומה כתב בצמח צדק (לובאוויטש צח, ו):

ועוד הרי מה שאנו חוששין הוא שמא הדם הנמצא עתה העמידוהו כותלי בית הרחם ובא לבית החיצון מקודם, לא עתה, א"כ אין נפקותא אם מצאתו עכשיו בהרגשה או בלי הרגשה. כיון דבאנו לומר שבא מקודם, לא עתה, ומה ענין זה לכתם שי"ל בו דמעלמא אתיא, ע"כ אין להחמיר בו למפרע לפ"ד הכו"פ? משא"כ בדם שודאי יצא מהחדר רק שנמצא עתה שלא ע"י הרגשה, כיון שאנו חוששין בו שמא העמידוהו כותלי בית הרחם ובא מקודם, א"כ הרגשה דעכשיו אין מעלה ומוריד, אדרבה כשנמצא עכשיו שלא בהרגשה יש הוכחה יותר שבא מקודם ואז הרגישה כנ"ל.

מקלים שלא לטמאה מדאורייתא כשברור לה שלא הרגישה

כמה אחרונים כתבו להקל כאשר האשה לא הרגישה, בין השאר על סמך ראשונים שקדמו להם, ויובאו להלן דברים עם דברי הראשונים עליהם הסתמכו:

בשו"ת מהר"ם מלובלין (ב) חקר האם הרגשה היא סימן או סיבה, והוכיח שהרגשה היא סיבה ונדרשת על מנת לאסור מהתורה. בתוך דבריו הביא בכפיפה אחת את הרמב"ם (ט א) שאסר דם שנמצא בבדיקה מדאו', משום שחזקתה שהרגישה, ואת המהר"ם שהבוא בהגמ"י, ממנו עולה לכא' שדם הנמצא בבדיקה אינו אוסר מהתורה כי בא שלא בהרגשה:

וכן משמע מדברי הרמב"ם… הרי לך בהדיא שלא כתב שהיא טמאה אלא מטעם דהרי הוא בחזקת שבא בהרגשה וכו', ואי לא הוי בהרגשה היתה טהורה אף על גב שממנה יצא בודאי שהרי מצאתו בפנים. וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוני… וכן מורי רבינו מיחה באשה שהיתה בודקת תמיד אחר תשמיש, ואעפ"י שאין לה וסת, למה תחמיר לקלקל עצמה בדבר שאסרו לה חכמים, כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש בבשרה, ודרבנן אסרו רואה בלא הרגשה כמו כתמים, והם היכי דמשכחת דם אסרו, והם אמרו שלא לבדוק כו'. אם כן נשמע בהדיא, דאפילו רואה ממש אינה אסורה אלא מדרבנן כשאינה מרגשת, שהרי ר"ל למה תחמיר לבדוק, שאפילו יצא ממנה דם, מאחר שאינה מרגשת אינה אסורה אלא מדרבנן, וכשהוא נמצא ע"י בדיקה הוא ודאי ממנה בלי שום ספק, ואפ"ה קאמר שאינה אסורה אלא מדרבנן.

אף שראינו לעיל שנחלקו האחרונים האם אכן יש להבין בדברי המהר"ם שסובר שבדיקה אינה אוסרת מן התורה, מדברי המהר"ם נראה בעליל שאכן מבין כך במהר"ם. אמנם, קשה מאוד להבין כיצד מביא ברצף את דברי הרמב"ם ודברי המהר"ם תוך ציון 'וכן נראה' ביניהם, כשלכאורה סותרים זה את זה[28]. ובפשטות יש לומר שכוונתו שמשניהם מוכח שחייבים הרגשה כדי לאסור מדאו'. מ"מ, מהר"ם מלובלין לא כותב דבר כנגד הבנתו זו בדברי המהר"ם, וכמה אחרונים הביאו את המהר"ם מלובלין בעקבות כך כדעה שבדיקות אוסרות רק מדרבנן.

בשו"ת מהר"י וייל (כה) דן באשה שרואה דם עם מי רגלים ומצטערת[29], וכתב לטהרה ע"י בדיקה, אם הכניסה מוך לפני הטלת מי רגלים, ומצאו דם במי רגלים אבל המוך נקי. ואפילו שמצטערת, יש לתלות את הצער במי רגלים, ואין לומר שאולי זו הרגשת דם מהמקור, שכן ההרגשות שונות:

ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותה מקום, כיון שמצערת בשעת הטלת מים, מוכח מילתא שבא הדם עם המי רגלים ממקום מי רגלים. וכיון דודאי בא ממקום מי רגלים, למה לנו לתלות לחומר' ולומר שבא גם כן מן המקור. הוי כאן ספק וודאי, דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו לחומרא אלמא דמהדרי רבנן למיתלי להקל במאי דאפשר, ומכ"ש בעובדא דידן דאיכא כמה מילתא דמוכח דלא בא מן המקור. ודוחק הוא לומר ולחלק, דהתם איירי דלא הרגישה מידי, ומשום הכי תלינן, כיון דלא הרגישה לא הוי אלא דרבנן, כדדרשינן: בבשרה עד שתרגיש בבשרה, דשמא ה"נ דהרגישה, לא הוי הרגשת דם המקור. דודאי דבר זה מצערת אותה בעניין אחר ממה שמצערת אותה דם המקור, ולא מיקרי האי הרגשת בשרה, דהרגשת מי רגלים הוא ולא הרגשת דם נידות.

ומדבריו עולה לעניין מי רגליים, שכשראתה ללא הרגשה כלל פשוט שאפשר לתלות במי הרגלים כשהנסיבות מטות לשם, ואפילו כשראתה עם הרגשת כאב – מסתבר יותר לתלות את הכאב במי הרגלים ולא בהרגשת יציאת דם, שכן ההרגשות הן שונות.

בשו"ת פני יהושע[30] (יו"ד א), נשאל על אודות אשה שכל פעם בזמן שבעה נקיים בא לה כאב גדול שמלווה בהפרשת לחה ירוקה, ולאחריו לעתים גם דם אדום. וכשעושה צרכיה אז לרוב גם מופיע דם. וכאחד מצדדי ההיתר כתב שהוא ספיקא דרבנן, שהרי לא הרגישה ביציאת דם מן המקור, וכתב שכן משמע מהמהרי"ו:

ועוד נראה דאפילו בחד ספיקא יש להתיר כאן, כיוון דספיקא דרבנן היא דמן התורה אין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה, ונראה פשוט שאין הכוונה שמרגשת שיצא ממנה דם, אלא דבעינן שתרגיש שיצא ממקורה… וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' איסורי ביאה, אין האשה וכו', עד שתרגיש ותראה דם יצא בבשרה, משמע דעד שתרגיש אין פירושו הרגשת יציאת דם מבשרה אלא הרגשת המקור, וכן כתב אח"כ נמצא דם בפנים ה"ז בחזקת שבא מהרגשה, משמע שהרגישה שבא מן המקור, ובנידון דידן ליכא הרגשת מקור. וכן כתב בהדיא הרב מהר"י וייל בתשובותיו סי' כה וז"ל, כיוון דלא הרגישה לא הוי אלא מדרבנן וכו', דמשמע ה"נ דהרגישה לא הוי הרגשת דם המקור, דודאי דבר זה מצערת אותה בעניין אחר ממה שמצערת אותה אותה דם המקור, דהרגשת מי רגלים היא ולא דם המקור, עכ"ל.

אמנם, בהמשך דבריו נראה שהסתפק בקביעה זו (הן בנידונו והן בדין המהרי"ו):

ועוד, דגם בנידון דמהר"י, למה הוא ספיקא דרבנן, הרי הוא ספק דאורייתא שמא היה כאן הרגשה, דאם הוא דם מקור הרי יש כאן הרגשה כמ"ש, וכיוון דמספקא לן שמא הוא דם מקור, א"כ מספקא לן בהרגשה גם כן וק"ל.

וכן בהמשך דבריו, אחר שפלפל בדעת מהרי"ו והקשה עליו מן התוס', כתב "ועוד נראה די אפילו אי הוי ספיקא דאורייתא אוקי אתתא אחזקתה…", משמע אין מוכרע לו שדם הבא עם מי רגלים הינו ספק מדרבנן.[31]

נמצא, שלעניין דם הנמצא במי רגלים ומלווה בכאב, ניתן לומר שאינו אוסר מדאו' בכל מקרה, לשיטת מהרי"ו ופנ"י, והיינו משום שהרגשת הצער כתוצאה מחולי של מי רגלים שונה מהותית מהרגשת הצער של פתיחת פי המקור. ואולם, שניהם לא דיברו על הרגשת עד[32]. אמנם, הנטע שעשועים (שיובא להלן), השליך את דברי המהרי"ו גם על בדיקה, ולדבריו יצא המהרי"ו מקל מכולם, שאפילו כשיש הרגשת צער מטהר מדאורייתא[33].[34]

בשו"ת נטע שעשועים[35] (יו"ד כא)[36] הזכיר את שתי ההבנות בסוגיה, והוכיח שההבנה המקלה היא הנכונה וכמו שפירש רש"י, והיינו שכוונת הגמרא להסביר מדוע טהורה אף כשאומרת שהרגישה, שאנו תולים שטעתה. וממילא אין מקור לחשוש לטעות כשאומרת שאינה מרגישה, בין במ"ר ובין בבדיקת עד. ובדעת הרמב"ם (איסו"ב ט א) הסביר שהתייחס לסתם אשה שלא נתנה דעתה כשבדקה להבחין האם הרגישה, שחזקתה שהרגישה, אבל אם נתנה דעתה ויודעת לומר שלא הרגישה, בזה לא דיבר הרמב"ם. וחיזק הבנה זו בתשובת מהר"ם מלובלין שסמך את דברי הרמב"ם לשיטת מהר"ם מבלי לנגד את השתיים. ובדעת תרה"ד העמיד שדיבר דווקא במקרה שמרגישה איזה צער בבדיקה[37], ולכן חשש תרה"ד שמתחלף צער זה בהרגשת פתיחת המקור להוציא דם[38]. וסיים:

העולה מכל זה, דאם בדקה ולא ארגישה מידי, אין טומאתה אלא דרבנן, וכדבי הג"מ המפורשים. ומהרי"ו ס"ל גם בגדולה מזו דהוי רק דרבנן, אף שמצטערת בבדיקתה, משום דודאי אין מצערת אותה כמו שמצער אותה הרגשת דם המקור, וכמו שהבאתי לעיל. ובשו"ת פ"י מביא דברי מהרי"ו אלו, ואיה מותיב ומפרק לדברי מהרי"ו שם. ומוהרא"י בפסקיו נראה דמודה לדברי הג"מ בשאינה מרגשת מידי דווקא, ולא ס"ל הקולא של מהרי"ו לבד. ומהות הרגשה פשוט שהיא כדברי כת הקודמין[39], כמ"ש בשו"ת פ"י וכמו שהוכיח ג"כ בעל הש"י ז"ל[40] ואין להאריך בזה. ולפי זה בנד"ד, אם אינה מרגשת כלל, וכפי שכתב הרב המה"ג השואל – ודאי אינו אלא מדרבנן, וס' דרבנן הוא, וכ"ז היינו כשאינה רואה כ"א אחר הכאב ע"י המכה, והבדיקה אינה מצערתה כנ"ל, דבלי כאב ומכה אינו בגדר ספק כלל כמ"ש בשו"ת פ"י שם משום דרוב דמים מן המקור, בעינן הוכחה ורגלים לדבר, וכפי שכ' הפ"י שם בתשובה.

ובהמשך דבריו כתב שאין לסמוך על דעת מהרי"ו כשמרגישה צער בשעת הבדיקה עצמה:

כלל העולה מכל מ"ש, דבנידון שלפנינו, אם בכל פעם כשבודקת ברור לה שאינה מרגשת דבר, ס' דרבנן הוא ולקולא, וכמפורש בהגהת מיימוני, ואם אולי מצטערת ע"י בדיקת העד, הנה בזה לפנינו סברת מהרא"י בפסקיו לחומרא כמ"ש לעיל, ועל דברי מהרי"ו אי אפשר לסמוך.

ולכא' מה שסייג את דבריו דווקא לנידון השאלה שידוע שיש מכה, היינו לעניין החשבת המקרה כספק, לצורך ההקלה מדין ס' דרבנן. אבל לעצם הגדרת דם בבדקה כשברי לה שלא הרגישה, נראה מדבריו שאינו תלוי דווקא במקרה שלפניו, אלא כך הבנתו בסוגייה באופן כללי, שאין לחשוש לטעות כל שברי לה שלא הרגישה.

ובדומה כתב הלחו"ש (שמלה קפג ב) והזכיר את דעת נטע שעשועים, ותלה שיטה זו ברמב"ן:

לשון הרמב"ן בהלכות נדה פרק ג': האשה מיטמאה בין באונס בין ברצון, ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן המקור, ועדיין הוא בבית החצון, טמאה, ובית החיצון זהו בין השנים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה, ובין השנים עצמו כלפנים. בזמן הזה שאין בקיאות בדבר, כל שהאשה מוצאה דם בעד שלה טמאה, עכ"ל… ולפע"ד י"ל דהרמב"ן ס"ל דהא דאם ראתה ע"י בדיקת עד טמאה מדאורייתא, משום דרוב דמים באים בהרגשה, ואמרינן ארגשה וקסברה הרגשת העד הוא – זהו רק כשלא נתנה דעתה ולבה בשעת הבדיקה, אבל אם נתנה אז אל לבה ויודעת בבירור שלא הרגישה, אינה טמאה רק מדרבנן. ובשו"ת נטע שעשועים סימן כ"א החזיק בדעה זו, ע"ש… ולפי"ז מאחר דלא הוי רק דרבנן, והיינו ככתם, א"כ אם אירע שבדקה בעד שאינו מקבל טומאה או בבגד צבוע והוציאה דם מבין השנים ולמעלה, אפילו מדרבנן אינה טמאה, ולכן הוצרך לומר דטמאה, משום דבזמן זה אין בקיאות בדבר.

ובסי' קצ בלחם (ב) כתב שזו מחלוקת אחרונים[41], ובשמלה שם (ב) נראה שנוטה לדעת הנטע שעשועים, שהזכיר דבריו, וסיים לגביו:

ומכל מקום גם לפע"ד מיסתבר כותיה, יען לפי"ז נוכל להשוות הפוסקים ושלא להרבות במחלוקת. ובסימן קפ"ג סק"ב כתבתי לישב עפי"ז דברי הרמב"ן התמוהים.

בשו"ת שערי ציון[42] (א, כו ענף א, ד; ט)[43] מציג את העניין כמחלוקת גדולה[44] שנעוצה בביאור הגמרא בסוגייתנו, וכתב שמלבד הרמב"ם כולם הסכימו כהבנה המקלה, וממילא לפי זה אין מקור לחשוש להרגשה כשאומרת שלא הרגישה:

ואם כי קשה מאוד לחדש דבר בזה במה שהאחרונים האריכו מאוד, בכ"ז מקום הניחו גם לפעוט כמוני לחדש בזה דהנה פשטות דברי הגמרא כתבו כל האחרונים דנראה כפירוש  השני, דהאשה אומרת הרגשתי, דכן מורה בעליל הלשון לעולם דארגשה, וכן מלשון הגמרא ואימר הרגשת מי רגלים הוא ואימר הרגשת עד הוא. ולדעת הרמב"ם הכי הול"ל: וכסבורה הרגשת עד הוא, כמו דמבואר בגמרא דף ג ע"א, והל"ל כסבורה הרגשת מ"ר הוא, והלשון אימר הרגשת מ"ר הוא מורה בעליל כהחולקים על הרמב"ם, שדחקו להאחרונים איזה ראיות, והנלענ"ד לסלק את הראיות… אבל בדאורייתא לא חיישינן לארגשה ולאו אדעתה… הרי זכינו ליתן פנים מסבירות להשיטה החולקת על הרמב"ם, ואף כי מה אני ומה חיי להכריע בין ההרים הגדולים, בכ"ז התורה מונחת בקרן זוית, ודי לי במה שהעליתי דברים ברורים אשר לא הקדימוני האחרונים בע"ה ופסקו בדינא חריפא דבדיקת עד הוי מה"ת, ולדעתי הפעוטית אין הדבר ברור כל כך. ומעתה נבוא למאי דקמן, דלהחולקים על הרמב"ם וס"ל דלא חיישינן כלל לארגשה ולאו אדעתה, בודאי ליכא בעובדא שלנו רק חשש מדרבנן, דנימא נהי דאולי ראתה כיוון שתמיד מקורה פתוח, מ"מ הא שלא בהרגשה חזיא, ולארגשה ולאו אדעתה לא חיישינן.

בשו"ת מהר"ש ענגיל[45] (ב, סא) דן באשה שמוצאת על עד הבדיקה שערות קטנות אדומות. לשיטתו, עקרונית לא אמורים לחשוש מן התורה שאשה הרגישה, וממילא כל שאין הרגשה טהורה, שהרי יש לה חזקת טהרה, ואין חזקת דמים באים בהרגשה מוציאה מחזקה זו. אמנם, מאחר שחכמים גזרו טומאה גם כשאין הרגשה, גזירה זו מרעה את חזקת טהרתה של האשה, וממילא מתגברת עליה אז חזקת דמים שבאים בהרגשה, ואז חוששים לומר שמא הרגישה גם כשהיא אומרת שלא הרגישה. בתוך דבריו מזכיר את השב"י כסובר שמחמירים לחשוש להרגשה אפילו כשלא הרגישה:

והנה באמת דלכאורה כיון דיש ח"ט של האשה נגד חזקת דם שבא בהרגשה, א"כ אמאי יהי טמא מה"ת? אך כיון דלענין הבגד שנמצא עליו הכתם טמא אף שלא בהרגשה, וא"כ יש עכ"פ על בגד זה דם טומאה, ממילא יש על האשה ג"כ טומאת מגע, וכבר איתרע ח"ט, ושוב מסייע חזקת דם שבא בהרגשה ותולין דטעתה בהרגשת מ"ר, ובוודאי ארגשה…
ונשמע דאם היינו יודעין בוודאי שלא הרגישה, אז לכ"ע היה טהור, אך לדידן היכי דלא מצאו בבדיקה אז ל"ח מה"ת שמא ארגשה, ורק היכי דמצאה ע"י בדיקת העד, אז לדעת השב"י אף בלא הרגשה, מ"מ טמאה מה"ת, דמחמת חזקת דם שבא בהרגשה אמרי' דוודאי טעתה בהרגשת עד, וי"ל דזה ג"כ הוא רק אחר שגזרו חז"ל דכתם מטמא אף בלי הרגשה, א"כ לא תלינן דמעלמא בא, וכיוון דוודאי מגופה בא וטמא אף בלי הרגשה עכ"פ מדרבנן, א"כ כבר כתב בשו"ת מהרי"ט סי מ"א דאם איתרע חזקה אף מדרבנן, שוב איתרע חזקה גם מה"ת, א"כ איתרע חזקת טהרה וממילא תולין דטעתה בהרגשת עד, אבל אם היה הדין דבלי הרגשה אינו טמא אף מדרבנן, א"כ שוב הח"ט היה בתוקפו ושוב היינו תולין שלא טעתה בהרגשה וכמ"ש הפוסקים לענין מצאה בבדיקה, דאי יש במה לתלות תולין ומצרפין, דבאמת לא היה בהרגשה, הכא נמי אי לא גזרו חז"ל דין כתמים והיינו תולין מעלמא, אז היה בדיקת עד ג"כ טהור. אבל כיוון שגזרו חז"ל כתם היכי דלא עברה ותולין ודאי מגופה, ועכ"פ טמאה מדרבנן, שוב מחמת חזקת דם שבא בהרגשה תולין דוודאי טעתה בהרגשת עד, וא"כ באמת גם בזה מה"ת אין טמא, רק אחר שגזרו טומאה בלא הרגשה, שוב בזה טמא מן התורה.

לאחר מכן מזכיר שפוסקים רבים חלקו על דעת השב"י בזה:

ובאמת רבו הפוסקים החולקים דדווקא באם באמת הרגישה, נהי דאפשר לתלות שהיה הרגשת עד, בזה מחמירין מחמת חזקת דם שבא בהרגשה, אבל באומרת שלא הרגישה, אינה טמאה מן התורה.[46]

וזה לכאורה כדעת הנטע שעשועים, אמנם צ"ע מי הם אותם פוסקים שרבו, ומהר"ש לא ציין שמות. מכל מקום, דעתו עצמו לחשוש לדעת השב"י, כפי שכותב בהמשך:

א"כ אפ"ל כיוון דעכ"פ הוחלטנו במה דלא נימוח שהרופא אומר אמת, א"כ י"ל דגם הקרטין שלא נבדק ג"כ בא מהכליות, אף שלא היה הרגשה, אף שכתבתי דע"י בדיקת עד חשיב כהרגשה, כ"ז היכי דליכא במה לתלות, אבל היכי שיש במה לתלות שוב מצרפין גם ס' שמא לא ארגשה, ואף דמדרבנן טמא בלי הרגשה,מ"מ הו"ל ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן, דמהני.

בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, יו"ד צח-צט) מאריך מאוד בכל העניין. למסקנתו בסי' צח, השאלה האם בכלל צריך הרגשה כדי להיאסר מהתורה, היא מחלוקת גדולה, וספיקא דדינא. מנגד, בהנחה שצריך הרגשה, הוא סובר שאין מקור לומר שכשלא הרגישה חוששים שמא הרגישה, ובשאלה האם יש חזקה שדם שמצאה מגופה בא בהרגשה, לדעתו רבים חולקים על הרמב"ם[47]:

עכ"ז אפ"ל דזה חשוב ספיקא דדינא אם בעינן הרגשה או לא. אבל הא דחזקת הדם כו', אין לזה שרש כ"כ. וכן לומר בבדיקה דודאי הרגישה וכסבורה כו' י"ל זה לא אמרינן להחמיר. רק עכ"ז חשוב ספק אם בעינן הרגשה או לא בעינן כלל. ואם בעינן הרגשה, זיבת דבר לח אינו נק' הרגשה.

ובסי' צט הוסיף לכתוב כמה פעמים שלא מסתבר לומר שכשאינה הרגישה אנו חוששים שמא טועה בהרגשת העד ובאמת הרגישה, וכתב שכן דעת ר' גבריאל שהובא בש"י (אלא שלבסוף החמיר בגלל דברי הרמב"ם), וכן נטה השב"י עצמו (בסי' לו וביתר שאת בסי' מה, אלא שהחמיר בגלל דברי תרה"ד). וסיכם כמה מקרים בהם אין להחשיב בדיקת עד כדאו':

ומיהו יש כמה גווני דלא מחמירין לומר אימור ארגישה וכסבורה כו'. הא' כמ"ש הכו"פ סי' קפ"ג והיינו דוקא בבדיקה שהכניסה העד לפרוזדור, בזו אמרינן אף דהרגישה תולה הדבר בעד כנ"ל. אבל אם קינחה א"ע בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא… הב' ע"ד שכתבתי לעיל בשם הגאון מהו' גבריאל בשב"י סי' ל"ו[48]. הג' מ"ש בשב"י סי' מ"א (ד"ע ע"ד) היכא שהרגישה תחלה דבר לח וזיבה בא"מ כו', וא"כ כשאח"כ בדקה א"ע כו' אין לומר דבשעת בדיקת העד היה הרגשה כו', ע"ש. אלא דלמ"ד דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה הרי הרגישה זיבת כו'. אך השב"י ס"ל דזה אינו הרגשה. הד' מ"ש השואל בפסקי מהרא"י סי' מ"ז, הואיל ותמיד רואה בלא הרגשה אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא. ומהרא"י שם כ' ע"ז אין נראה, דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמא, אלא אמרינן הרגשת שמש, אף ע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה, וחשיב ליה ספיקא דאורייתא בלא הרגשה עכ"ל. ובשו"ת שב"י סס"י מ"א פקפק ע"ז. והנה הרז"ה כ' בהשגותיו על הבעה"נ להראב"ד בשער הספירה והבדיקה אות ה', דרואה מחמת תשמיש ראיית הרגשה היא, ולא ראיית בדיקה, וכאותה ששנינו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, הביאו אאזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז סק"ב. וזה היפך מ"ש מהרא"י דרמ"ת נמי אינה מרגשת כו', וכן משמע בגמרא גבי נמצא על שלה אות יום, דאמרינן לעולם דארגישה כו'. ואעפ"כ בדאיכא למיתלי תלינן. א"כ בכה"ג י"ל מיירי ג"כ הברייתא דס"ו דהרגישה בשעת תשמיש, ואעפ"כ כשלא נמצא על ראש המכחול אמרינן דמן הצדדים הוא, ותלינן ההרגשה דהרגשת שמש הוא. ומהרא"י צ"ל דלא ראה ד' הרז"ה. וא"כ לפ"ז מובן דמה שדחה מהרא"י סברת השואל מהך דרמ"ת, אין זה דחיי' כלל לסברת הרז"ה. גם לכאורה ראיה להשואל מהא דאם רוב ימיה בהרגשה כו'. ה"נ כיון שתמיד רואה בלא הרגשה, זהו ראיה שלא הרגישה. ה"ה יש לספק באומרת דברור לה שאין זה רק הרגשת עד, שמא י"ל דנאמנת, דאע"ג דשייך בזה טעות, מ"מ כיון שאומרת שברור לה, י"ל דנאמנת, כעין שמצינו רפט"ו דיבמות גבי החזיקה היא מלחמה, דאף במקום ששייך לומר בדדמי, יש סברא דנאמנת לומר שלא אמרה בדדמי. וכ"ש הכא דבלא"ה אין ברור סברא זו דתלינן להחמיר בהרגשת עד. וגם אולי דומה למ"ש רמ"א בהג"ה בש"ע סי' קפ"ז ס"ו אם אמרה ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה עכ"ל.

מסוף דבריו עולה שכשדרכה של אשה תמיד לראות בלי הרגשה, נאמנת לומר שלא הרגישה בבדיקת העד הרגשה אחרת מאשר בדיקת העד[49].

ועוד הזכיר בתוך דבריו את תשבות גבעת שאול[50] (סז) שמשמע ממנה שאם בדקה עצמה בעד ללא הרגשה הוא דרבנן[51], ואת חתן דודו ר' מרדכי המוזכר בתשובה שם, שהקל עוד יותר אף כשהרגישה, לתלות בהרגשת עד, מכח חזקת טהרה.

בשו"ת הרי בשמים[52] (תניינא, סי' קכא דף צד ע"ג) הביא את דעת הנטע שעשושים כדבר פשוט, שכל שהאשה אומרת שלא הרגישה, סומכים עליה, ואינה אסורה מהתורה:

הרי מבואר בתשו' נטע שעשועים סי' כא, דהא דמחזקינן שבוודאי בא דם בהרגשה הוא רק כשספק להאשה אם ארגשה, אבל אם כשאומרת דברי שלא ארגשה ל"א חזקת דם בה בהרגשה.

וכן צידד בדעת הנטע שעשועים בשו"ת שערי צדק[53] (יו"ד קכח):

האמנם שבזה יפה כ' הגאון וכן אמרתי בענ"ד תיכף בראותי השאלה, שאין לדון בנ"ד בבדיקת עד ממש[54], שכ' רוב הפוסקים דהוי מדאו' דאימא ארגשה וכסבורה הרגשת עד, ובשו"ת נ"ש האריך בזה דמ"מ כשיודעת בודאי שלא הרגישה כלום, לא הוי מדאו', ודבריו נראים, דהא דחיישינן להרגשת עד מדאו' היינו מכח חזקה דדם בא בהרגשה, ובאומרת ברי לא שייכת חזקה כעין דברי הפנ"י בסוגי' דתו"ת, וכ"ש בכה"ג דנ"ד דבבדיקה אינה רואה רק במונח שם, דל"ש חשש הרגשת עד, בודאי הוי רק חשש איסור דרבנן.

בשו"ת לבושי מרדכי[55] (קמא יו"ד קכח) מצרף את דעת הלחו"ש והנטע"ש על מנת להקל בין אשה שלא עשתה מוך ביום בו פסקה מלראות, והמעניין בדבריו שאין מדובר באשה אומרת ברי לי שלא הרגשתי, אלא אנו אומרים שמסתמא הדבר כן, וזו לכא' קולא גדולה יותר מדעת הנ"ש:

ובנדון זה יש עוד להמציא קולא, דכנראה שלא הרגישה פתיחת המקור ולא זיבת דבר לח, ורק שמצא' על עד הבדיקה. והא ידוע במ"ש האחרונים אם דם הנמצא בעד הוא דאורייתא לומר דקסברה הרגשת עד הוא, ועי' בכרתי ופלתי סי' קפ"ג [סק"א] דהביא דברי הגהות מיימוניות [הל' איסו"ב פ"ד אות ב'] בשם הרמב"ב דנראה מדבריו שהוא רק ככתם אם לא הרגישה, והוא מסיק דיש להחמיר כדעת התרומת הדשן [ח"ב סי' מז] דהוה ספק דאורייתא, וכן בסדרי טהרה סי' קפ"ג [סק"ב] מסיק דהוה ספיקא דאורייתא, עיין בלחם ושמלה סי' קפ"ג [סק"ב] סי' ק"צ סק"ב שהביא בשם שו"ת נטע שעשועים [סי' כא], דאם נתנה אל לבה בשעת בדיקה ואומרת ברי לי שלא הרגישה, לכ"ע אינו רק ככתם, והא בכתם גם הסדרי טהרה מודה שאי"צ מוך דחוק כל בין השמשות, כמ"ש שם בסוף דבריו, עי"ש. וגם בבדיקת עד לדידיה ג"כ רק ספיקא, ואם מצורף עוד ספק לתלות נחתינן להתיר ע"י ספק ספיקא, והודה לו בחתם סופר [בחי' לה' נדה] דאם אירע ספק כזה בתוך ימי לבון דכבר יצאה מחזקת טומאה, וכיון דספיקא הוא ונוסף לזה כנראה דהמורה לא טימאה לה רק מספיקא, דבקיאה דהי' רק נוטה לאדמומית, דהא היא היתה סוברת בטח שיטהר, והא משמע בגמ' בסוגיא דמראות דמים [נדה כ ע"ב] דאשה בקיאה קצת ולומר כזה טיהר לי חכם, וא"כ ודאי כדאי לסמוך בזה שאם בדקה עצמה כדינא בחורים וסדקים כדרך שבודקות בהפסק טהרה, לסמוך ע"ד לחם ושמלה בזה. ואפשר דגם הסדרי טהרה וחוות דעת יודו בבדיקת עד וכנידון זה.

והיינו שלמרות שמצרף כאן עוד ספיקות שונים, בסופו של דבר הסניף עליו נשען הוא הלחו"ש (שנקט כנטע"ש) ולא הספק-ספיקא שעשו הסד"ט והחת"ס.

וכן בתשובה אחרת (תניינא יו"ד צא) לעניין אשה שמוצאת מראה ירוק על עד, הביא את דעת כל המקלים והנטע"ש כדי לנגד את דעת השואל שכל בדיקה מדאו', וכתב:

והנה חומרת מראה ירוק שהביא הסדרי טהרה [סי' קפ"ח ס"ק ב'] הרי הם דברי של"ה הקדוש בשער אותיות אות ק' בכלל סור מרע, ושם סיים דבכתם יש להקל בפשיטות, וע"י בדיקת עד יש לצדד לכאן ולכאן לפי ראות עיני המורה[56]. חזינן ג"כ דאינו מחליט להיות ודאי דאורייתא. ואפשר אם האשה עושה כן בכוונה כמ"ש בתשו' נטע שעשועים ואומרת שלא הרגישה, גם השלה"ק יאמר להקל גם לבעלי נפש, כנלענ"ד.

ואם כן לפחות בדין מראה ירוק המסופק, סמך על הנטע"ש.

מנגד, בשו"ת מהרש"ם (ב קפב) כתב לדחות את סברת הנטע"ש מכח דברי שו"ת מהר"ח או"ז (שהובא לעיל), מהם לכא' עולה שכבר נעשה ניסיון לומר שכשלא מרגישה אין הבדיקה מדאו', ודעה זו נדחית[57]:

והנה מ"ש רו"מ לענין מה שאומרת שראייתה בלא הרגשה, והביא מדברי הנט"ש סי' כ"א דאם אומרת שלא הרגישה, אף שראתה ע"י בדיקה אינה טמאה אלא מדרבנן, והשיג על דברי כמה אחרונים בזה – הנה אני מצאתי בתשובות מהר"ח א"ז סוס"י קי"ב שכתב בפשי' דהבודקת ומצאה דם בעלה, בחטאת, ואפי' אינה מרגשת נעשית נדה ודאית. ובהיותי בנייאשטאט דיבר' עם הר' עובדיה ואמר עד שתרגיש בבשרה, כלומר שמצאה דם בבשרה אפי' אינה מרגשת ביציאתו, כגון דם הנמצא בפרוזדור שחייבים עליו אף על פי שלא הרגישה ביציאתו מהמקור, ע"ש. אך לפמ"ש שם לעיל דהיכי דהדם משונה מדם ווסתה יש ספק לתלות בצדדים וליכא למימר בכה"ג רוב דמים מן המקור כיון שמשונה מדם הווסת ע"ש וע' בסד"ט סי' קפ"ז סקי"ד שהשיג ע"ד תשו' ש"י שצירף סברא זו והוא דחה דבריו אלא שגם בתשו' דב"ש צירף ד"ז ע"ש ולא ידע מדברי מהר"ח א"ז הנ"ל וא"כ לפ"ז י"ל דגם לענין חזקת דם בא בהרגשה י"ל דבכה"ג ליכא חזקה וכמ"ש כה"ג בסד"ט רס"י קפ"ג בשם הש"י לענין קרטין דכיון דאינה רואה כדרך דם וסתה י"ל דבא בלא הרגשה.

סיכום מקוצר מאוד

נראה שכל האחרונים מסכימים שדם שנמצא על בדיקת עד אוסר עכ"פ מספק מדאורייתא. ואף שחלקם פתחו דבריהם בכך שיש בזה ספק גדול ומחלוקת גדולה, בפועל לא מצאנו למי שיכתוב אחרת בדין זה. לגבי השאלה האם דם על העד אוסר רק בספק או בתורת ודאי, כמה פוסקים כתבו בהדיא שאינו אלא ספק, וא"כ ניתן לצרף לו ספיקות אחרים, וקצת פוסקים כתבו שאוסר בתורת ודאי, וממילא אי אפשר לעשות לגבי זה ס"ס בהצטרף ספק אחר (אולם זה בתנאי שאין ספק שהדם בא מן הגוף; כאשר יש בכך ספק, כבר בגמרא מצאנו בכתם עגול שטהורה). כמו כן, יש מן הפוסקים שהסכימו שכאשר רואה ראייה משונה (קרטין וכד'), לא שייכת לגביה חזקת רוב דמים באים בהרגשה, ואז אין הכרח לומר שטמאה מדאורייתא כשלא הרגישה.

הנטע שעשועים חידש שכאשר ברי לאשה שלא הרגישה – אין חוששים לטעות. להבנתו אין להבין מהסוגייה בגמרא שחוששים לטעות כשלא הרגישה, אלא להיפך, ואת דברי הראשונים שמשמע מהם לחומרא העמיד דווקא בשמסופקת אם הרגישה. בעקבותיו הלכו כמה פוסקים, חלקם (דוגמת הלחו"ש) ממש, וחלקם בהצטרף נסיבות נוספות. מנגד, המהרש"ם דחה את חידושו, וכן בפשטות חולקים כל האחרונים שהבינו בגמרא כהבנה המחמירה לפיה חוששים לטעות גם כשאומרת שלא הרגישה, וגם האחרונים שמבינים שפשטות הסוגיה שהטעות לקולא, אך כ"ש שאם תולים בטעות לקולא יש לחשוש לה גם לחומרא. נמצא שאף שלא הובאו כאן דעות שחולקות חזיתית על הנטע שעשועים (מלבד המהרש"ם), אין זאת אלא משום שדעה זו יחסית מאוחרת, אך למעשה דעתו עומדת בסתירה להבנת כמה מן האחרונים שהובאו כאן. מכל מקום, לדעת הנטע"ש מצטרפת דעת המהר"ם שיש שהבינו בו שמקל בכל בדיקת עד שלא הרגישה בה, ואף בה עשו המקלים שימוש.

כאשר טמאה מדאו' – האם בתורת ודאי או בתורת ספק?

בפשטות, מדברי הרמב"ם ש"חזקתה" שהרגישה, נשמע ככל דיני חזקות, שדם על העד אוסר מדאו' בתורת ודאי ולא בתורת ספק. מנגד, לכא' להבנה המחמירה בסוגייתנו בגמרא, לפיה אנו חוששים לטעות גם כשלא הרגישה, יש מקום לומר שאין זה אלא ספק דאו' אך לא ודאי, ואכן בתרה"ד כתב בפירוש שהוא "ספיקא דאורייתא"[58]. אמנם, רוה"פ בעיקר דנו בשאלה האם יש מקום לומר שכשלא הרגישה אינה אסורה מן התורה כלל, ופחות התבטאו בפירוש לגבי השאלה האם טמאה ודאי או מספק מדאו'. להלן נביא את מי שבכל זאת ניתן להבין מלשונו לכאן או לכאן.

מקלים

הסד"ט (קפג ב) כתב שכאשר יש ספק נוסף, כמו למשל האם הדם מגופה, מצטרף ספק זה לספק שמא לא הרגישה, אע"פ שרוב דמים בהרגשה, משום שסומכים פלגא של ספק מעלמא, למיעוטא של לא בהרגשה[59]:

וטעמא דמלתא יש לומר, משום דכיון דחזיא שלא בהרגשה, אף על גב דאיכא למימר דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא, מכל מקום כיון דלפעמים חזיא בלא הרגשה, איכא כאן ספק ספיקא, שמא לאו מגופה חזיא, ואם תמצא לומר דמגופה חזיא שמא לאו בהרגשה אתיא, שהרי לפעמים איכא דם בלא הרגשה ואף על גב דאכתי מדרבנן טמאה, מכל מקום מדאורייתא טהורה משום דאיכא ספק ספיקא… ואין להקשות הא קיימא לן דלא מקרי ספק ספיקא אלא היכא דאיסור והיתר שוין, אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מן ההיתר לא הוי ספק ספיקא, וכמו שכתב בש"ך סימן ק"י [דיני ספק ספיקא ס"ק לג] ובסימן נ"ג [ס"ק יד], זה אינו, דוקא היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מהנהו תרי ספקי להיתר, מה שאין כן בנדון דידן דהוא ספק שקול אם מעלמא או מגופה, ואיכא נמי מיעוטא דלא חזיא בהרגשה, אם כן סמוך הך מיעוטא להך פלגא דמעלמא, והוי רובא להתירא.

בדומה כתב החתם סופר (חי' ליו"ד ריש קפג, דינים העולים ג-ד):

בדקה בעד… הכניסוהו בעומק קצת יותר מהנ"ל, אף ע"פ שלא הרגישה כלום, הוי ליה ספיקא דאורייתא, אימר מפני הרגשת עד לא הרגישה פחיחת המקור. לכן כל שמוצאה דם על עד הוי ליה ספיקא דאורייתא. ומכל מקום, אם יצטרף לזה עוד ספק אחר, כגון שהעד היה מונח בצד העוסקים בכתמים וכיוצא בזה, יש לטהר מטעם ספק ספיקא, ספק מעלמא, ואם תמצי לומר מגופה – דילמא לא ארגשה, כיון שיש לה חזקת טהרה בלאו הכי.

בצמח צדק (לובאוויטש יו"ד צט ה) כתב להדיא שאפשר לצרף ספק זה לס"ס:

ע"כ אפשר לומר דגם לדידן בבדיקת עד ולא הרגישה נחשב רק ספק דאורייתא, ולא ודאי ונפ"מ להצטרף לס"ס.

הכו"פ (קפח ב), אף שמדבריו בסי' קפג לא ברור האם בדיקה אוסרת מדאו' ברמת ודאי או ספק, מסכים להתחשב בדעת המהר"ם שכלל אינה אוסרת מדאו' כשלא הרגישה, בהצטרף ספק משמעותי אחר. כך, בנידון חולי שהיה מצוי בזמנם, של אשה שרחמה צנח אל תוך הפרוזדור, התחשב בדעת המהר"ם לטהר דם שמצאה על ידי בדיקה כשלא הרגישה, על גבי דעת הר"ש מקוצי שראיה כזו שאינו יוצאת מהבית הפנימי לחיצון אינה אוסרת מהתורה, שאינה כדרך ראיה רגילה:

וזה לענ"ד ברור ואמת בפירושו של הר"ש הנ"ל, ומצינו לאחותנו תקנה. ואף כי יש לפקפק בזה, כי מי יאמר באיסור חמור דם נדה לסמוך אהר"ש במקום דרש"י (נדה כב ע"א ד"ה כי פליגי) ותוס' (שם ד"ה כי פליגי) חולקין, מ"מ נתתי אל לבי לטהר אשה כזו בבודקת ומוצאה בלי הרגשה, הואיל ובלא"ה כבר כתבתי לעיל בסימן קפ"ג (סק"א ד"ה ובאמת) דדעת [מ]הר"מ (מובא בהגה"מ פ"ד איסורי ביאה אות כ) דבעינן דווקא הרגשה גמורה אפי' בבדיקה דבר תורה, וסמכתי בצירוף שניהם והוא במקום עיגון והקלתי, ובפרט כי נראים דברי הר"ש, כי לפירוש התוס' קשה קושית המהרש"א (כב ע"א ד"ה תוד"ה כי פליגי) עי"ש. וה' הטוב יכפר.

מחמירים

הרעק"א (שו"ת קמא סב) דן שאשה שצמח רחמה אל תוך הפרוזדור, והחמיר בדם שמוצאת בבדיקה גם כשלא מרגישה. בדבריו דחה הן את הצעת הכו"פ לצרף בזה את שיטת המהר"ם מרוטנבורג, והן את שיטת הסד"ט שאפשר לצרף לס"ס את הספק שמא לא הרגישה:

והגאון מהר"י[60] בסיום דבריו כתב לסמוך על זה למעשה היכא דמוצאת דם בבדיקת עד בלא הרגשה, כיון דלדעת הר"מ הוא דרבנן בבדיקת עד בלא הרגשה עיין שם. ואני בעניי הי' נראה לי דדי לנו אם ניקו ונסמוך היכא דיצא הדם ממנה בלי בדיקת העד ובלי הרגשה, אבל היכא דהוי ע"י בדיקת עד הלא רבו כמעט כל הפוסקים דטמאה ד"ת בלא הרגשה דאמרינן ודאי ארגשה אלא דסברה דהרגשת עד הוא… אך מ"מ הלא מצינו מפורש דעת הרבה מרבותינו דהוי דאורייתא בבדיקת עד בלא הרגשה. וכמ"ש הרב בעצמו שם דלא מצא מפורש נגד זה, אלא דהוכיח מדברי הר"מ בהגמיי' דס"ל דלא הוי ד"ת. ולענ"ד יש לדחות די"ל דכוונת הר"ח כך…[61] ואף אם יהיבנא דהר"מ הוא דחולק בזה היסוד מ"מ קשה לעשות מזה סניף כיון דרובא דרבוואתא לא ס"ל הכי.
… מ"מ אין לדונו בס"ס ולומר דהוי ספק השקול אם מכה או מקור… וספק שמא לא ארגשה,  דאף שרוב דמים בהרגשה ואפילו בבדיקת עד בלא ארגשה משוי ליה לודאי כמ"ש הרמב"ם דחזקת דמים באים בהרגשה, מ"מ בצירוף ספק אחר הוי ס"ס כמו סמוך מעוטא לפלגא… וכן ראיתי בספר ס"ט (סי' קפ"ג), דבבדיקת עד בלא הרגשה היכי דאיכא למיתלי דמעלמא דהוי ס"ס ספק מעלמא וספק שלא ארגשה, ולגבי דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא[62] – אמנם נראה דזהו נסתר, דהא במתני' קתני לאח"ז טמאים מספק, ואמרינן לעולם דארגשה וכו' כפי מה דפירשנו לעיל בפרכת הש"ס והא נמצא קתני, היינו דמשמע דלא הוי מקודם ענין ספק דמיירי בלא ארגשה.

וכן כתב בפירוש הבינת אדם (ז ח):

ולפי זה יצא לנו, דאם מצאה דם על ידי בדיקה, כיון דודאי דם זה מגופה – אף על גב דיש להסתפק שמא לא הרגישה, ואפילו אומרת שלא הרגישה, הוי ודאי דאורייתא ולא נכנס אפילו בגדר ספק, שחזקה שבא בהרגשה, והיא תולה ההרגש בהרגשת עד וכדאיתא במשנה י"ח ובגמרא שם וחייבין חטאת.

וכן נשמע מדברי ערוה"ש (קפג נד-נה) שהלך בדרכו של הרמב"ם, ועל פיו כתב:

וא"כ בשם כשמצאה דם כבר נעקר מן המקור, ואמרינן שוודאי היתה בהרגשה אז, ואין אנו צריכים לההרגשה דבשעת הבדיקה, ולחנם כל חקירה זו ובוודאי טמאה מן התורה.

וכן קצת משמע מדברי שו"ע הרב (קפג ג)[63], שתחילה חילק בין שיטת הרמב"ם לתוס', שלרמב"ם טמאה ודאי מדאו', ולתוס' רק מספק, אמנם בהגהה מאוחרת יותר כתב שגם לתוס' טמאה ודאי:

וכל דם שנמצא על העד שהכניסתו בפנים ובדקה עצמה בו הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, וכסבורה הרגשת עד הוא שציערתה בדיקת העד (עיין רש"י נ"ז), והיא טועה לתלות בזה הרגשתה, אבל באמת הוא הרגשת הדם, שחזקת הדם שבא בהרגשה, שכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה. וכן ברואה מחמת תשמיש, אף על פי שלא הרגישה אמרינן כסבורה הרגשת שמש הוא, דחזקת הדם שבא בהרגשה, כן דעת הרמב"ם וסיעתו.
אבל דעת התוס' וסייעתם דלא אמרינן שחזקתו בהרגשה (אפילו הכניסה העד בעומק), אלא דאימא הרגישה וכסבורה הרגשת עד ושמש הוא, והוה ליה ספיקא דאורייתא (מהרא"י וב"י סי' קפ"ז)… +הגהה: אבל משמעות התוס' שלפנינו ריש פ"ק וכן משמע בספר התרומה דאף אם ברור לה שלא הרגישה כלל נמי טמאה ודאי מדאורייתא (עיין בקונטרס אחרון בהג"ה)+.

וכן עולה מדברי שו"ת המהרש"ם (ב קפב) שכתב לדחות את דברי הנטע"ש ע"פ דברי המהר"ח או"ז, וכתב:

הנה אני מצאתי בתשובות מהר"ח א"ז סוס"י קי"ב שכתב בפשי' דהבודקת ומצאה דם בעלה, בחטאת, ואפי' אינה מרגשת נעשית נדה ודאית.


[1] והיינו מדאו', אולם מובן שדיני כתם נשארים.

[2] גם להבנה המקלה כתם שנמצא משוך על העד, טמאה, והרי העמדנו שהיא חוששת שהרגישה ביציאת דם אלא שאנו מרגיעים אותה שהיתה זו הרגשת העד, ומדוע אם כן טמאה, והרי לא הרגישה? אלא שלכא' צ"ל שיש לתלייה גבול, וכולם יודו שבנסיבות בהן מסתבר יותר שההרגשה שהאשה הרגישה היא הרגשת יציאת דם, אנו אכן חוששים שכך היה.

[3] וכן עולה מפירוש רש"י בתחילת המשנה, ד"ה שמאי אומר: "אם ראתה דם, די לנו אם תטמא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראייה ואילך, ולא אמרי' כי היכי דהשתא אישתכח דם בבית החיצון, אי הות בדקה נמי מקמי הכי הוה אישתכח, וכותלי בית הרחם העמידוהו."

[4] וכך הר"ן (חי' שם) מציג את דעת רש"י שמובאת בתוס': "הקשו בתוס'… וכ"ת תלינן לקולא ואמרינן דבשעת בדיקה ראתה והרגישה, וכסבור' הרגשת עד היא, כדאמרינן לקמן בפ' הרואה."

[5] והתוס' הקשו על כך: "וקשה, מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה, כסבורה הרגשת שמש הוא, ואמאי מטהרין למפרע?", ולאור קושיה זו מתעצמת לכא' דעת רש"י שמשתמשים באפשרות הטעות לקולא ולא לחומרא. כפי שנראה להלן, דעת התוס' עצמם שדווקא לחומרא יש לחשוש לטעות זו.

[6] וכך הבין בו שו"ע הרב (קו"א קפג ג), שסידר את דבריו ביחד עם שיטת רש"י שניתן להשתמש באפשרות הטעות בהרגשה, לכל הפחות גם לקולא, בניגוד לדעת התוס' שיש להשתמש בה רק לחומרא. אולם לדעתו כולם מודים שלחומרא ודאי חוששים לטעות, אלא שלרש"י ולרמב"ם יתכן בנוסף להשתמש בה גם לקולא, ואילו לדעת התוס' (ואולי גם לר"ן שהביא את דבריו) רק לחומרא חוששים לה: "עיין במשמרת הבית בהדיא בעד הבדוק טמאה נדה, דודאי מגופה אתא ובהרגשה, אלא דקא סברא וכו'. וכ"ד רש"י (דף ג' ע"א גבי אשה מרגשת בעצמה פי' והא כיון דלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק), מדתלינן בהרגשת עד אפילו לקולא שלא לטמאות למפרע, מכלל דחזקה אלימתא היא, כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ט (בחזקה שבא בהרגשה)… והתוס' שם ד"ה מרגשת… אלא דלא תלינן לקולא בהרגשת עד, ע"ש בר"ן בשם התוס', אבל לחומרא מודו… ועיין רש"י (דף נ"ז ע"ב שם) אמר שמואל בדקה קרקע עולם… משמע שפירש הסוגיא כפשטה דארגישה ממש. וכן דעת הרמב"ם בפירוש הסוגיא, מדכתב בפ"ה (ה' י"ז) ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה כו'. אלא דסבירא להו לרש"י ורמב"ם דאף המקשה, דלא סבירא ליה הא דמשני אימא הרגשת עד הוא, היינו להקל בדארגישה ממש, אבל להחמיר בדלא ארגישה לכולא עלמא אמרינן הכי, כדפירש"י בריש פ"ק."

[7] שו"ת מהר"ם מלובלין ב, כו"פ קפג א, צ"צ (לובאוויטש צח, ו). ובשו"ת רעק"א (קמא סב) הציע לבאר את דברי המהר"ם באופן אחר כך שלא יגיד שבדיקת עד מדרבנן, וכן בבינת אדם (ז ח) דחה הבנה זו, וכן בסד"ט (קצ סז) ובשו"ע הרב (קפג, קו"א ב) הציעו הבנות שיהלמו את דברי מהר"ם עם דברי הרמב"ם.

[8] ואמנם באופן פשוט אין צריך לכך, וניתן לומר שאף אם דם בבדיקה אוסר מדאורייתא, עדיין אין חיוב לבדוק מדאו', וממילא פשוט שאין לבצע בדיקה אם חכמים אמרו שלא צריך, אבל לשון המהר"ם מורה שהלך בדרך אחרת ודיבר דווקא על תוקף איסורה של האשה באם תמצא דם בבדיקה (אמנם כך אכן הסביר את המהר"ם בבינת אדם (ז ח)).

[9] רבנו חיים.

[10] אמנם לקט יושר נכתב על ידי תלמידו של מהרא"י, אך הרבה מן הכתוב בו הוא תשובות מהרא"י.

[11] ומתאימים לשיטה זו דברי התוס' בדף ג (א, ד"ה מרגשת בעצמה), שהקשו על שמאי שאם מסכים לטמא בבדיקה אע"פ שלא הרגישה, למה לא חושש שגם קודם לכן ראתה אע"פ שלא הרגישה, והביאו בשם רש"י ש"מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא", כלומר שעניין הקהיית הרגשה נאמר על מצב בו האשה טוענת שלא הרגישה, אך אנו חוששים שבאמת הרגישה אלא שתולה את הרגשתה בדבר חיצוני, אמנם באמת סיבת הרגשתה היא יציאת דם (אמנם התוס' מקשים שם על פירש"י זה; ויש להעיר שברש"י לפנינו ליתא, ובאמת פירוש זה לא מסתדר עם רש"י בדף נז וכמ"ש למעלה, אם לא שנאמר שלרש"י הקהיית הרגשה מתפרשת לשני הכיוונים). וכן הבין הסד"ט בחידודי הלכות (ג א על התוס' שם) בדעת התוס': "מזה משמע דלהלל דחשש להרגשת מי רגלים כמו כן חשש בהרגשת עד, דהוי ספק דאורייתא דלמא הרגישה וסבורה דהרגשת עד הוא, וכדעת בעל תרומת הדשן בכתבים ובפסקים [חלק ב סימן מז] דסבירא ליה דבמצאה ע"י בדיקת עד הוי ספק דאורייתא, דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא, וכן כתב בשו"ת מורי ורבי שב יעקב [חלק א סימן לו]".

[12] וכן יש להוכיח בדעת תוס' מד"ה הקודם (הרואה כתם), שהקשו אם כעת ההוו"א בגמרא ששמואל בא לטהר דם שלא בהרגשה לגמרי, מדוע מקשים עליו מהדינים הללו (מי רגלים וכו') ולא מכל המשניות המדברות על דיני כתמים, שברור מהן שכתם אוסר מדר' אף שלא בהרגשה, ומיישבים: "ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למפרך, דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכבוס, ואימור הרגישה ולאו אדעתה. אבל בשמעתין פריך מכתמים דבבשרה, דאין רגילות לשהות כתם בבשר בלא דעתה, שלא ייבש ויפול." – כלומר, אין להוכיח מדיני כתמים שאשה טמאה אף בלא הרגשה, שהרי ניתן לומר שחוששים שהרגישה אלא שאינה זוכרת כי יש פער זמן בין יציאת הכתם מגופה למציאתו על הבגדים. לפי זה מסתבר שלדעת התוס' מהלך הגמ' הוא להקשות ממקום שבו האשה טמאה למרות שכביכול אין הרגשה, ולתרץ שבאמת גם שם היה חשש להרגשה. ממילא כך גם בדינים מהם בחרה הגמרא בפועל להקשות, היישוב היא שהאשה טמאה משום שבאמת חוששים שכן היתה הרגשה, רק שהאשה תלתה אותה בטעות בגורם חיצוני.

[13] כך בפשטות יש להבין את הלשון 'טמאה נדה', וכך הבין בשו"ע הרב (קו"א קפג ב).

[14] תרה"ד מביא בראשית התשובה את תיאור השואל: "חדא כמו שכתבת, שכ"ז =שכל זמן= שהיא בודקת בכל החורים וסדקים, אינה מוציאה אותן כתמים ושערות דקות בזה המקום. נראה דר"ל במקום אחד מצאה לעולם, א"כ אם אותו מקום בצדדין, קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא."

[15] תשובה זו הובאה גם בבית יוסף (קפז ז) בשלמותה, ולא העיר עליה דבר. אולם בשו"ע לקח ממנה חלק אחר להלכה.

[16] בשו"ע הרב (קו"א קפג ב) כתב שהתרומה הלך בזה בעקבות רבו הר"י, והיינו שיטת התוס' שהובאה לעיל, ותרה"ד (שהובא לעיל) הלך בעקבותיהם: "…אלא דלא תלינן לקולא בהרגשת עד, ע"ש בר"ן בשם התוס', אבל לחומרא מודו. כמבואר ממ"ש בספר התרומה גבי מכה שאינו ידוע אם מוציאה דם, שהחמיר בבדיקה כמו בהרגשה (ע"ש סי' צ"ב. ויובא קצת לשונו לקמן בסמוך), ונודע שתרם תרומת מדותיו של רבו ר"י בעל התוס'. וע"ז סמך מהרא"י (סי' מ"ז), הובא ב"י (סוף סי' קפ"ז), וכתב בפשיטות דהוה ספיקא דאורייתא.

[17] בדף ג' רש"י פירש להדיא שאשה שבדקה אנו אומרים שהרגישה ביציאת הדם בכל מקרה, ומהסבר התוס' בדבריו משמע שאפילו שהיא תולה את הרגשתה בהרגשת העד, כלומר אומרת שלא הרגישה ביציאת דמים, בכל זאת מטמאים אותה.

[18] אמנם בס"ק כג כתב: "משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה מהני בו לתלות בשום דבר, ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה, ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק, ובשעת הבדיקה נגעה גם שם, דתולה בה שלא בשעת וסתה, דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור." ולכאורה משמע מדבריו שאין בבדיקה דין דאורייתא. אבל דבריו שהובאו מעלה סותרים לזה, ולכן כמה אחרונים תירצו בדבריו שבדיקה אכן אוסרת מדאורייתא, אלא שהאיסור הוא רק מספק, וכשיש במה לתלות יש כבר ספק ספיקא (סד"ט קפג ב; ובדומה כתב פרד"ר (מקשה זהב כג) שכשאפשר לתלות במעלמא, סומכים מיעוטא של רואות בלי הרגשה, לפלגא של מעלמא, ומתקבל רוב להיתר מן התורה), או שגם האיסור מדאו' אינו אלא מצד שכשאין במה לתלות מסתבר יותר לומר שבא ממנה ובהרגשה אלא שטעתה לתלות זאת בהרגשת העד, ואילו כאשר יש במה לתלות מסתבר יותר לומר שמשם בא מאשר לתלות שבא מגופה ובהרגשה אלא שטעתה לייחס את ההרגשה לעד (מהר"ם בנעט על הט"ז שם; שב יעקב לו בדעת הט"ז, ועיקרון זה עצמו עולה מהב"י בסי' קצ). וכיו"ב בתירוץ השני כתב חוות דעת (ביאורים קצ כז) בדעת הט"ז, והוסיף שכשיש במה לתלות את הדם, אפילו הרגישה – גם את ההרגשה תולים בטעות: "אבל כשיש ספק בדם אי מעלמא אתי אי מגופה, תלינן מדאורייתא הדם מעלמא, ובהרגשה אמרינן דהרגשת עד הוא, כמו ביש לה מכה במקור, דטהורה אפילו במרגשת כשידוע שהמכה מוציאה דם, וההרגשה תלינן שהיא מחמת דם המכה כיון שהמכה במקור, ומחמת דם המכה גם כן מרגשת בפתיחת המקור כמבואר בסימן קפ"ז [סעיף ה בהגה], הכא נמי תולין ההרגשה בעד ואמרינן הרגשת עד היא, דכל שיש לתלות הדם בעלמא תולין מדאורייתא, רק שטמאה כתם כמו שאר כתמים דרבנן, משום הטעם דבצפור לא נתעסקה, כדאמר בדף ג' [ע"א], והכא נמי טמאה כתם. והוא ברור דכל שיש לה לתלות באיזה דבר ההרגשה והדם במעלמא, דתולין מדאורייתא".

[19] וצ"ע על טהרת הבית (א, במשמרת עמ' יט בחדש) שהביא את השב יעקב כמקל, כשלכא' רק בהוו"א בתחילת דבריו כתב כך, אך לבסוף מסקנתו כפי שכתבתי מעלה.
והשב יעקב הבין בגמרא כהבנה הראשונה, שהתרצן בא להסביר מדוע האישה טהורה, אלא שכותב השב יעקב שבאותה מידה ניתן היה להסביר לכיוון ההפוך, שלא הרגישה ומדוע טמאה בכתם משוך – שאנו חוששים שהרגישה, והיינו משום שהטעות עובדת לשני הכיוונים. רק כוחא דהיתרא עדיף, ולכן העדיף להשמיע מצב בו עקב אפשרות הטעות נקל ולא נחמיר.

[20] עבודת הגרשוני, יובא לקמן.

[21] היא התשובה אותה מזכיר השב יעקב בתחילת תשובתו.

[22] וכן הבין בדעתו בשב יעקב שב.

[23] והגיע לכך מתוך הקושי שעלה לעיל בדברי הרמב"ם, שמחד גיסא כתב שבדיקה אוסרת מדאו' אפילו לא הרגישה, ומאידך כתב להקל במי רגלים אפילו שהרגישה. וכיו"ב עולה מדברי החוו"ד שהובאו בהערה הקודמת. וכיו"ב כתב גם מהר"ם שיק (יו"ד קעז ג) ביישוב אותה סתירה ברמב"ם: "ולענין מ"ר פסק הרמב"ם… בהדיא דאפילו ארגשה שנזדזע אביר' תלי' בהרגשת מ"ר, ובאמ' קשה לי למה לא הביא הרמב"ם חידוש הזה גם גבי עד… הו"ל לכתוב דאפילו ארגש', אפי"ה אם הוא עגול תלינן במאכולת ואמרינן דהרגשת עד הוי. ונראה לפי ענ"ד דאין כל ההרגשות שוות בזה, דוודאי אם האשה ידעה שנפתח מקורה אין מקום לתלות לא בשמש ולא בעד ואינך, וכמ"ש התה"ד הנ"ל, וא"כ לתה"ד הנ"ל אפילו לא מצאה טמא', וכ"ש אם מצאה אלא דהי' מקום לתלות, דלא תלי' בשום דבר, כיון דוודאי ראתה, והש"ס לא קאמר אלא דארגש' באופן שיש לתלו'. ולענין מ"ר ביאר לן הרמב"ם דארגשה היינו שנזדזעו אבריה, וה"ה לענין שימוש יש לפרש כן, ולענין בדיקת עד דמשני נמי דארגש' היינו ע"כ דהיינו הרגש' קלה וקטנה בפי המקור עד שא"א לה לידע אם היא מהעד או מהמקור, ובדבר זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי החקיר' מפי', ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה, דאין בזה שום חידוש דין דדינו שוה לאם לא ארגש', דג"כ חיישינין שמא הי' הרגש' קלה וקטנה, ומתוך שהיתה טרודה בדבר אחר סברה הרגש' עד ושמש הוא.

[24] ובזה חלק על הכו"פ שהציג זאת רק כספק, וכך כתב עליו שם: "ומכל מקום מה שכתב הכרתי ופלתי דהוי ספק דאורייתא, אינו מדוקדק, דעל ידי בדיקת עד הוי ודאי דאורייתא כמו שכתב הרמב"ם, בחזקת שבא בהרגשה, וכיון שהוא חזקה ודאי הוי דאורייתא, שהרי בנמצא על שלו או אותיום חייבין בחטאת, ולא אמרינן שמא הרגשת שמש היה, דכיון דדם זה ודאי מגופה ובשעת תשמיש, רק שאנו מסופקים שמא לא בהרגשה, אמרינן חזקת דם בהרגשה, והוא הדין בעד… אך מכל מקום לשון רמב"ם משמע שהוא ודאי."

[25] ובסי' קצ בתשובה לבנו שנדפסה בתוך ס"ק סז האריך הרבה מאוד בסוגיה זו, וגם שם עולה מסקנה דומה, ולדעתו אין מחלוקת בין הגמ"י בשם מהר"ם לבין הרשב"א וסייעתו, וכולם מסכימים שכשהגיוני יותר לתלות שאינו מגופה, אין חוששים לטעות, ואילו כאשר להיפך, חוששים: "וכבר כתבתי בחדושי דאין דבריו (של הכו"פ בהבנת הגמ"י) נכונים, שאין מדברי הגהות מיימוניות ראיה שחולק על שאר פוסקים, דהא וודאי שטעות כזה לא שכיחא שתטעה האשה בהרגשה, וכמו שכתבתי לעיל [ד"ה ואם], אלא היכא דהדם לפנינו והיכא דוודאי מגופה הוא כיון דחזקת דם שבא בהרגשה, משום הכי תלינן בטעות האשה, אבל היכא שאין שום דם לפנינו טפי מסתבר לומר שלא ראתה כלל מלומר שראתה וטעתה בהרגשה, כיון דלא שכיח שתטעה, ואם באת לחוש לשמא ראתה בלא הרגשה, לזה כתב כיון דאינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכו'."
ועוד כתב שם שאפשר שטיפות קטנות מאוד חזקתן לבוא בלא הרגשה: "ותו, בטיפין קטנים כאלו אפשר לומר דחזקתן שבא שלא בהרגשה, דמכח קטנותן לא הרגישה", והיינו שלגביהן לא נאמר חזקת דמים שבאים בהרגשה, ולכן אין לחשוש לטעות כשאומרת שלא הרגישה.

ולפי זה אין כאן מחלוקת, דלכולי עלמא סבירא להו אף דלא הרגישה היכא דאיכא למתלי בטעות תלינן ואמרינן דהרגישה.

[26] אמנם בהגהה שם העיר שמהתוס' נראה שטמאה ודאי.

[27] של הרמב"ם.

[28] בנטע שעשועים (יו"ד כא) הוכיח מזה לאידך גיסא, שאין להבין ברמב"ם שמחשיב בדיקה גם בלא הרגשה כראיה מדאו'.

[29] גוף השאלה לא הובא, אבל כתב שמצא במהר"ח או"ז שאלה דומה. ושם מצאתי (סימן ח) שאלה כזו בזו הלשון: "אשה שיש לה חולי במקום השתן, ודרך אותו החולי שאין לה מכה ידועה באותו מקום. אך בשעה שמשתנת כואב לה מאד בירכים, ששם מקום השתן לפנים מן הרחם. והרחם שם יש בו שני נקבים, האחד הוא המקור הנקרא חדר בלשון המשנה ומשם יוצא דם הטמא, ולשם נכנס הזרע בו ונקלט בתוכו ומתעברת. ועוד נקב אחר בצדו, והוא מוציא השתן. והנשים החכמות, כשמכניסות אצבע שלהם ברחם, עם העד לבדוק הם יודעות להבחין בין נקב זה לזה, ואותה האשה שיש לה החולי כשמשתנת אז יוצא דם ממנה. וגם אחר שהשתינה, בודקת ומוצאה דם, אך היא אומרת שמצאה דם במקום נקב המוציא השתן."

[30] לר' יהושע העשיל חריף, בעל המגיני שלמה, רבם של הש"ך ועבודת הגרשוני.

[31] אמנם, מתשובה אחרת שלו (סי' ו) נראה שכן עומד על קביעה זו, שכן נשאל שאלה דומה ובתשובה חוזר על פסקו מהתשובה שהובאה כאן, ומזכיר את טעמי ההיתר בקצרה, וביניהם כותב בפשטות:

"ועוד דאפי' בספק אחד נראה להתיר כיוון דק"ל כשמואל דאין אשה טמאה מן התורה אא"כ הרגישה, ופי' התוס' בנדה דף ג' שמרגשת שנעקר הדם מן המקור, אבל שלא בהרגשה אין אשה טמאה כי אם מדרבנן, כדאיתא ריש פ' הרואה כתם, א"כ ספיקא מדרבן לקולא." (ברם יש להעיר שבשאלה זו לא מוזכרים מי רגלים כלל והציור קצת שונה, אך מכל מקום הפנ"י בחר להזכיר את שכתב שם).

[32] אמנם הגמרא משווה בין מי רגלים, עד ושמש, שבשלושתם תיתכן הטעות, אבל כידוע הפסיקה כן מחלקת ביניהם. אף בפנ"י הקשה על מהרי"ו איך יכול לומר בביטחון כזה שההרגשות שונות, כשהגמרא משווה ביניהם, והוסיף שאי אפשר להסביר שמה שחששה הגמרא במי רגלים לטעות, הוא בגלל שלא היתה בטוחה מה הרגישה או האם הרגישה, אך בסתמא אין אומרים שהרגשה דומה לחברתה – שהרי התוס' שם שאלו מדוע לעניין נמצא על שלה אותיום העמידה בהרגשת שמש, ולא העמידו כמו קודם בהרגשת מי רגלים, הרי שלדעת התוס' כל ההרגשות שוות ואפשר לטעות בהן. והציע בזה פירושים שונים, אבל הודה שהם דחוקים.

[33] ובפשטות זה היפך דברי הפנ"י שהובא לעיל, שרצה לומר שדווקא משום שמרגישה צער ששונה במהותו בצער פתיחת המקור, והאשה יודעת לשייך אותו לחולי מי הרגלים שלה, הדין קל יותר, משא"כ בסתמא.

[34] ולגבי הפנ"י נראה שפחות משליך מדבריו לעניין בדיקה, שכתב: "והנה עתה עת לדבר בצדדי ההיתר שבשו"ת פ"י, במה שראתה בלי הרגשה, שבאותו הנדון שבשו"ת פ"י שם אפשר שראתה בלא הרגשה בלי בדיקה, אולם אם ראתה שלא בהרגשה ע"י בדיקה, הנה הרבה האריכו בדבר…" אמנם בטה"ב (א במשמרת עמ' כא בחדש) כתב בדעת הנטע שעשועים שהפנ"י סובר כמותו.

[35] לר' צבי הירש קארא, שהיה אב"ד בוטשאטש. על ספרו יש המלצה (לצרכי מימון) של הישועות יעקב, החוו"ד והרא"ז מרגליות. חתנו הוא האשל אברהם מבוטשאטש, שכתב גם את העזר מקודש על שו"ע אה"ע.

[36] נידון השאלה הוא אשה שבכל בדיקותיה מוצאת לחה לבנה עם קרטין אדומים, וידוע שיש לה כאב מחמת מכה, וכשבודקת את עצמה אחרי הכאב מוצאת כמתואר, אמנם המראות שרואה הם בלא הרגשה.

[37] וכתב בטה"ב (א במשמרת עמ' כא בחדש) שכיו"ב כתב גם בשו"ת אריה דבי עילאי (ב ח), שאין להבין בתרה"ד כפי שהבין הכו"פ. ותורף דבריו, שאין הוכחה מדברי תרה"ד לאחת משתי הפרשנויות בגמרא שהציע הכו"פ: שהכו"פ הציג את ההבנה המקלה והמחמירה, והזכיר שדנו בזה הש"י ור' גבריאל, והעיר עליהם שלא הביאו את התרה"ד ממנו מוכח כהבנה המחמירה. על כך העיר הראיה דבי עילאי שאין מוכח כן מהתרה"ד, אלא מדבריו אפשר להבין או כהבנה הראשונה או כהבנה השניה, ולא נכנס לזה כלל, אלא כוונתו לסתור את דעת השואל ולהראות שכשיש ספק בהרגשה, נידון כספק דאורייתא, ולמ"ד שכוונת הגמרא דווקא בהרגישה, הספק הוא מה הרגישה (ומ"ש תרה"ד "לא הרגישה" לגבי רמ"ת שבכ"ז אוסרים, כוונתו לא הרגישה גם פתיחה וגם יציאת דם מהמקור, אבל כן הרגישה משהו שלגביו מסופקת), ולמ"ד שכוונת הגמרא כשאומרת שלא הרגישה, הספק הוא שאנו חוששים שמא הרגישה. וזה קרוב לדברי הנטע שעשועים, שמעמיד את דברי נידון השאלה של תרה"ד בשהיתה הרגשה כלשהי ולגביה מסופקים.
אמנם, קצת קשה להלום את דברי הנטע שעשועים ואריה דבי עילאי עם דברי לקט יושר שהובאו לעיל, ומבארים מעט יותר את דעת תרה"ד: "א"כ אפי' לא ארגש' מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט בתחילתו, דאם בדקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא." – הרי לכא' מפורש מדבריו כפי שכתב הכו"פ, והיינו כהבנה המחמירה בגמרא.

[38] והיינו לא כשיטת מהרי"ו שההרגשות שונות ואין לחשוש כך (נטע שעשועים שם; והוסיף להסביר שמה שהביא ראיה תרה"ד מרמ"ת שגם שם באותיום אוסרים אף שלא הרגישה, צ"ל שכן היתה הרגשה, אלא הרגשה קלה שיתכן לתלותה בהרגשת שמש; ועוד הוסיף שלא מסתבר שיחלוק תרה"ד על דברי הגמ"י בשם מהר"ם)

[39] כוונתו שההרגשה האוסרת מן התורה היא פתיחת המקור להוציא דם, ולא הרגשת זוב דם רגילה.

[40] לכא' כוונתו לשב יעקב.

[41] שהכו"פ וחוו"ד מחמירים, ונטע שעשועים ותפ"צ מקילים כשיודעת לכוון לדעתה ולומר שלא הרגישה.

[42] לר' בן ציון שטרנפלד, שהיה בליטא בזמן הח"ח. הסכמתו מופיע על המשנה ברורה.

[43] נידון השאלה הוא אשה שלא מצליחה להתעבר כי רחמה מכווץ, והזרע לא מצליח להיכנס, ויעצו הרופאים להחדיר שפופרת שתשאיר את הרחם פתוח תמידית, והספק מצד שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

[44] אמנם לא מזכיר מי המקלים בה, ורק את דעת המחמירים מייחס לרמב"ם. וצריך להעיר שכבר הכו"פ פותח את הצגת הדיון בלשון "והנה יש כאן ספק עצום, בכל בדיקות שבדקה ומצאה דם… אי הוי חשש איסור דאורייתא". וכן בנטע שעשועים מדבר על 'הגאונים המחמירים' מול 'הגאונים המקלים'. וכמה אחרונים שדנו בסוגיה הפנו לשקלא וטריא בזה בין השב יעקב לר' גבריאל. אולם קשה לכפי שראינו למעשה קשה לראות כאן מחלוקת שקולה ואיתנה, ודברי הרמב"ם והרשב"א ברורים, ובדברי המהר"ם יש מבינים כך ויש כך, ולא לגמרי ברור אם כן לאיזו מחלוקת עצומה וידועה מכוונים הפוסקים שמציגים זאת כמחלוקת. ונלענ"ד שיתכן שלא לפני כולם היו תשובות השב יעקב ועבוה"ג, ומלשון כמה אחרונים היה ניתן להבין שיש בזה דיון עצום, והשב יעקב הקל ועבוה"ג החמיר, והכל מתחיל מההבנה בגמרא. אולם לכא' כפי שהובא מעלה, גם השב יעקב מסכים שכאשר הדם ודאי מגופה היא אוסר מאו'. וצ"ע.

[45] תלמיד הדברי חיים מצאנז, היה רב בסלובקיה.

[46] וכן כתב בהמשך שם, אמנם בלשון מסויגת יותר: "נחזור לעניין דינא, דדם שמצאה על ידי בדיקת עד, לשי' כמה פוסקים אינו מהתורה, ול"ח דטעתה בהרגשת עד, ולשיטת כמה פוסקים אי ליכא במה לתלות אז הוי ס' ד"ת."

[47] ובתוך דבריו שם (סע' ו) הביא את המהר"ם, והסכים להבנת הכו"פ בו שגם דם שנמצא בבדיקה הוא מדרבנן, וכתב שאין סיבה לדחוק אחרת בדברי המהר"ם (כפי שעשה סבו בשו"ע הרב) שכן אין זו דעת יחיד, אלא הוא חבר לכל הראשונים שלדעתם אין חזקה שדם שנמצא ודאי בא בהרגשה, וכוונתו למ"ש בסע' א, שכל מי שסובר שכתמים מותרים מדאו' כי לא הרגישה, ע"כ אינו יכול לומר שחזקת כל דם שבא מגופה שבא בהרגשה, אחרת כל הכתמים צריכים לטמא, וכתב שכ"ד הרמב"ן והרשב"א והר"ן והטור ועוד. וא"כ גם המהר"ם סובר כמותם שאין חזקה כזו, ואם לא הרגישה אינה אסורה מהתורה. אמנם לכא' קשה על זה מדברי הרשב"א במשמרת שהובאו לעיל, שמפורש מדבריו לגבי בדיקת עד שאנו חוששים שטעתה בהרגשת העד. והצ"צ עצמו הביא את דברי הרשב"א הללו בסי' צט ו, והסביר שלדעת הרשב"א לטעות בהרגשת עד זה דבר מצוי, ולכן חוששים לו הן לקולא והן לחומרא, וכמ"ש השב"י.

[48] נראה לכא' שכוונתו למ"ש שם בסע' ה, שלר' גבריאל אין לומר שחוששים שהרגישה כשלא הרגישה, אולם חשש לרמב"ם שאמרינן חזקתה שהרגישה – על זה כתב שבמקרה בו לא שייכת חזקה זו, אפשר להקל. וכך כתב שם: "והגאון מוה' גבריאל (דמ"ז ע"ג בד"ה ומ"ש מעלתו לבטל) לא נ"ל סברא זו, וז"ל: 'ומ"ש רו"מ סברא מלבו לחלק בעד שמא תרגיש דם ותסבור הרגשת עד הוא, זה לא מצינו גזירה וחששא זאת כו', וא"כ הוא מהי תיתי לתלות בהרגשת העד אם לא יש הוכחה נגד זה לתלות בעד כו'? ועוד דהרי האמינה תורה לאשה בעסק נדה ולא חששו שדעתן קלות? ועוד הרי נאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם יוצא, ולא חששו שמא יטעה?'. אלא דבסוף תשובתו מסיק להחמיר בבדיקת עד עפמ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה וכמו שביאר דבריו שם לעיל מיניה (דמ"ו ע"ב ד"ה ועוד), דלכאורה הש"ס שלנו סותר כללא דכייל הרמב"ם. ומסיק בסוף תשובתו, דבקרטי' כיון שאין דרך נשים לראות דמים כאלה, ע"ז לא שייך לומר חזקה שהרגישה כו'."

[49] אמנם זה יהיה תלוי בתשובה לשאלה לשאלה מדוע נדות של היום אסורות מהתורה אם לעולם אינן מרגישות, שלמי שירצה לומר שמרגישות רק לא שמות לב, אי אפשר יהיה להשתמש בסברה זו.

[50] היה רב בליטא לפני כ-250 שנה.

[51] נידון שאלתו הוא אשה שבדקה עצמה אחר שהרגישה, וראתה מראה טהור ועמו מראה טמא קטן מאוד, ומסתפק האם אפשר לתלות את ההרגשה במראה הטהור, ואת המראה הטמא במאכולת. ומזכיר תשובת רמ"א לעניין כתם שנמצא עליו כה"ג, וכותב שאי אפשר להשוות, כי שם מדובר שלא בהרגשה, אבל כאן הרי ראתה הרגשה, וכוונתו להרגשה שתיארה שהרגישה, ומשמע שללא הרגשה זו אינו סובר שעצם הבדיקה בעד – גם אם לא הרגישה – חיישינן בה להרגשה.

[52] לר' אריה לייבוש הורוויץ, היה רב באוקראינה לפני מאה חמישים שנה. נינו של החוו"ד, למד אצל השואל ומשיב והדברי חיים.

[53] לר' מנחם מנדל פאנט, בנו של המראה יחזקאל. למד בצעירותו אצל החת"ס.

[54] הנידון בשאלה הוא האם אשה שרואה כתם ודאי מגופה נאסרת גם בפחות מגריס, והרמ"מ פאנט דן בדברי הגאון מטשענגער (אולי הוא בעל 'מנוחת אשר', ר' אשר יונגרייז; מצאתי בספרו (תש' יב) דברים דומים למצוטט בשמו) שכתב על כך.

[55] לר' מרדכי יהודה וינקלר, למד אצל הכתב סופר; היה רב בהונגיה.

[56] לכא' צ"ע שאין כן בשל"ה (שער האותיות ק, קדושת הזיווג שסז), אלא כתב כך לגבי קינוח: "בענין המראות, נתבאר ב[שולחן ערוך] (יורה דעה) סימן קפ"ח (סעיף א'), דמראה לבן טהור, וכן מראה ירוק, אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים. והגאון רש"ל (בהגהות טור יו"ד שם) כתב, בירוק צריך עיון, כי מהר"ם מינץ כתב בתשובותיו בשם הגדולים, דאסרינן גם בירוק, עכ"ל. על כן אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה, ומכל שכן כמראה הזהב, אלא אם יש גם כן צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו נדות. ואם מצאה מראה הירוק הזה על ידי הרגשה, נראה לי להחמיר. ואם בלא הרגשה מצאה כתם, בזה יש להקל. ואם בקנוח ממנה בלא הרגשה קנחה מראה זו, אזי יש לצדד כך וכך, והכל לפי ראות הענין."

[57] ובטה"ב (א, במשמרת עמ' כב בחדש) כתב דאדרבא דעת המהר"ח ורבנו עובדיה הינה יחידאה דחויה מההלכה.

[58] בשו"ע הרב ערך ניתוח כיוצא בזה, ודבריו יובאו להלן.

[59] וכיו"ב כתב פרד"ר (מקשה זהב קצ כג). אמנם הקשה מהר"ם בנעט (על הסד"ט הערה ג) שלא מדין ס"ס יש להקל בזה, אלא גם מדאו' ברור שכשיותר מסתבר לתלות שבא מעלמא, תולים כן ולא חוששים לטעות בהרגשתה, וכתב שכן מפורש בב"י: "הנה הב"י [סימן קצ עמוד קט דיבור ראשון] כתב וז"ל, והטעם מבואר, דכיון שלא הרגישה, רגליים לדבר שלא בא מגופה וכו', לא יניח מלתלות במה שאפשר לתלות כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה, עכ"ל. הרי להדיא דהקולא משום דתולים דמעלמא אתי לחוד ולא משום צירוף שיצא הדם שלא בהרגשה. ולא ידעתי מאי צריך לספק ספיקא, והלא הסברא ברורה מדאורייתא ומדרבנן דיותר יש לתלות דמעלמא אתי, מדנימא שמגופה ושהרגישה ושהיא סברה שלא הרגישה וסברה שהרגשת עד הוי וכו', מדנימא שיצאה מגופה בהרגשה, מה שאין כן בדליכא למיתלי אז יש יותר סברא לתלות שמגופה ושהרגישה ושהיא סברה שלא הרגישה וסברה שהרגשת עד הוי, מדנימא שיצא מגופה שלא בהרגשה, וזה ברור.

[60] הכו"פ.

[61] נדצ"ל "הר"מ" ולא הר"ח, ומכאן מסביר אחרת בדברי המהר"ם באופן שלא יצא מדבריו שדם שנמצא בבדיקה שלא בהרגשה, אינו אוסר מדאו'.

[62] לענ"ד עד כאן הצעת הס"ס, וכוונתו לומר שלמרות שהספק שמא הרגישה נידון כודאי, בכל זאת מצאנו דוגמאות שהצטרף ספק אחר חוזר להחשב כספק (ועל הדוגמאות דילגתי), וכתב שכן דעת הסד"ט. ואחר הצעת הדברים, ממשיך בשפתח  "אין לדונו בס"ס", וכותב שס"ס זה נסתר וכו'.

[63] וכן משמע מדבריו בקו"א שם (ב), שפתח: "עיין במשמרת הבית שער הכתמים (דף קע"ח) בהדיא (בעד הבדוק טמאה נדה דודאי מגופה אתא ובהרגשה אלא דקא סברא וכו')." ולאחר מכן כתב שם במהדורא בתרא: "והשתא אתי שפיר נמי מ"ש הרמב"ם וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר כו', משמע דאילו הוה דם החדר טמא מדאורייתא… ממילא משמע דאי הוה מהחדר היו שורפים אף שלא הרגישה, ואי אינה טמאה אלא מדברי סופרים, על דברי סופרים אין שורפים כמ"ש שם ספ"ב."

תפריט