חלק ראשון

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א

דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה – לאו בר ירושה הוא; אי במתנה – מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה; אי במשיכה – ליתנהו גביה; אי בחליפין – אין מטבע נקנה בחליפין; אי אגב קרקע – לית ליה ארעא; אי במעמד שלשתן – אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא! אדהכי נפק אודיתא מבי איסור. איקפד רבא, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי.

המפרשים שאלו שלוש שאלות הלכתיות:

1. מדוע אין אומרים במקרה זה 'דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו'?
2. אנחנו יודעים ש'מצווה לקיים דברי המת' במקרה שבו המת גילה את רצונו, אף במקרה שבו המת אינו מעביר את הממון מבחינה משפטית. (כתובות ע, א; שו"ע חו"מ רנב, ב). מדוע לא קיים רבא את דברי רב מרי מדין 'מצוה לקיים דברי המת'?
3. במשנה שביעית (י, ט) מבואר ש'הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו', ואמנם הגמ' בקידושין חילקה בין דין גר שלידתו בקדושה לגר שאין הורתו בקדושה, אך רב מרי בר רחל היה גר לידתו בקדושה.

מעבר לכך דברי רבא מעוררים קושי מוסרי גדול, שכן היינו מצפים מאדם הגון לשמוח שאיסור מצליח לממש את רצונו להעביר את רכושו לבנו. ואילו רבא לא רק שלא שמח להעביר את הכסף לרב מרי, אלא להפך הקפיד על מי שהביא לו את הכסף.

נתייחס תחילה לתשובות המפרשים לקשיים הראשונים ומתוך כך ננסה לראות את התשובות לקושי הכללי.

מדוע אין כאן 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים'?

דעת רב האי גאון וסיעתו

כתב הרי"ף (ב"ב ע, א):

פירוש הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, במתנת יורש בלחוד הוא דקא אמר הכי ועיקרא דמילתא משום דקיימא לן דלגבי יורש לשון ירושה ולשון מתנה חד טעמא נינהו…שמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מלתא היא, ומכאן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והכי שדר רבינו האי גאון זצ"ל:

וכן פסק רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ז – ח

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו, כך אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכיב מרע, לא כל נכסיו ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הן, ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו.  לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.

טעמם של בעלי שיטה זו

הרא"ש הקשה בחריפות על הרי"ף, מה הסברה בחילוק זה:

רא"ש מסכת בבא בתרא פרק ט סימן כה

גם כי נתלה באילן גדול דברים תמוהין הן דמאי נפקא מינה בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא היה מאחר שהיתה הורתו שלא בקדושה ואין ראוי ליורשו מה לי איסור גיורא שנתן לרב מרי בנו ומה לי אדם אחר אי מהני לאדם אחר אמאי לא מהני נמי לרב מרי בנו ואין אלו אלא דברי נביאות:

מלחמת ה' מסכת בבא בתרא דף ע עמוד א

והשיב בתשובה זו השאלה שכשתקנו חכמים ואמרו שתקנת מתנת ש"מ לא תקנו אלא לאחר מיתה ואינו קונה אותה בתורת מתנה אלא בתורת ירושה כדרב אחא בר רב עויא לפיכך מי שאין בנו ראוי ליורשו אינו יכול ליתן לו מתנת ש"מ לפי שלא תקנו חכמים לבן שיקנה מתנת האב בדבור בלבד אלא מדין ירושה הוא קונה ומי שאינו יורש במה יקנה הרי אינו בכלל תקנת חכמים.

ויש מוסיפין בזה טעם אחר לומר דכיון דמתנת ש"מ כירושה היא עד שאנו אומרים בראוי ליורשו שאינו לשון מתנה גר שאין בנו יורשו א"ת יקנה עשיתו כאילו יורש והתורה אמרה לא יירש לפיכך לא נכלל הבן בכלל תקנת חכמים שתקנו לשאינו יורש והיאך יהיה בכלל תקנה והם עשו המחזיר לו כעובר על דעתם ואמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו במקצת הגרים.

דעת הרא"ש וסיעתו

כאמור, הרא"ש הקשה בחריפות על דברי הרי"ף,

וכן כתב בעל המאור (על הרי"ף ב"ב ע, א)

ולא ירדנו לסוף דעתו ולא לסוף דעת רבינו האי גאון ז"ל שנאמרו הדברים ההם משמו וגם חכמי הדור שלפנינו נתקשו על זה שכתוב בהלכות ואנו אין לנו אלא כלשון רבותינו כל דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה הילכך גר דליתיה בירושה ליתיה במתנת ש"מ לעולם.

תוס' ורשב"א – תלוי אם יש יורשים לנותן

תוספות מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א ד"ה כל דאיתיה

תלו את הדברים בשאלה אם למוריש ישנם יורשים נוספים:

כל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע – נראה לי דאם היו לגר בנים איתא במתנת שכיב מרע אף על גב דהמקבל גר דליתיה בירושה דעל הנותן הוא דאיכא קפידא.

ובשו"ת הרשב"א חלק ג סימן קכב

כתב שאין מתנת שכיב מרע כלום אלא מפני שראויה לזה מדין נחלה ועשו מקבל המתנה כיורשו והואיל וכל ישראל ראויין לירש זה את זה ע"י משמוש. ולא חש לקומחיה…ואין צריך לומר לדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב בשם הגאון רב האי ז"ל ולדעת כמה מחכמי ישראל שאחזו דרך פירושו בההיא דאיסו' גיורא, אלא אף הראב"ד ז"ל שחלק עליו בפי' אותה שמועה מודה בזה וביותר מזה שהוא ז"ל וכתב שם טעמא משום דרב מארי לא היה לו באותה שעה מוריש לא אב ולא בן ולא קרוב הלכך אינו קונה במתנת שכיב מרע ע"כ לשונו, הא יש לו בן או קרוב ישנו במתנת שכיב מרע. ופשטה של שמועה הכי פירושה גר שכיב מרע שאינו בירושה בשאין לו בנים שנולדו בהור' ולידה בקדושה אינו במתנת שכיב מרע הא ישנו בירושה לבניו או לקרוביו נותן לכל מי שירצה במתנת שכיב מרע ואפי' לישראל גמור מיוצאי ירך יעקב. וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב גר דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, דמשמע גר כל דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע הא גר דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע. וכן ודאי מוכיח בגמרא מדאמר רבא היכי קני להו רב מארי להני זוזי אי בירושה הא לאו בר ירושה, כמתנת שכיב מרע כל דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, אלמא כל דליתיה בשכיב מרע בירושה הוא דאינו במתנת שכיב מרע הא בישנו בירושה כגון שיש לו בנים או קרובים שראויים לירשו והרי  הוא בתורת ירושה והלכך ישנו בתורת שכיב מרע לכל מי שירצה.

דעת הרא"ה (שו"ת הריטב"א סי' עט) – רק כששניהם ברי ירושה

כתב הרא"ה שכדעתו סוברים גם בעל המאור, וראשונים נוספים:

הכל מודים בשאין המקבל ראוי לירש שאי אפשר לו לזכות במתנת שכיב מרע דהא ליתה בירושה כדברי הראב"ד ז"ל אבל כשהמקבל ראוי לירש ואין הנותן ראוי להוריש כגון שהוא גר בזה לא הושוו, שהראב"ד ז"ל סובר דכיון שהוא ראוי לירש כל המתנה עשו אצלו כירושה, והרב אדוננו דודנו הרב ר' אשר בן אדוננו זקננו הרב ר' משולם ז"ל ורבו הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל אדוננו זקננו סבורים דתרויהו בעינן הנותן ראוי להוריש והמקבל ראוי לירש כגון ישראל דראוין לירושה, ועד עליהם תלמידם הרב החסיד ר' אשר בן הרב החסיד הרב ר' שלמיה ז"ל שכתב כן בתוספותיו בפירוש דגר לא קני ולא מקני במתנת ש"מ, דרבנן תלו מילתא בפי' בירושה, והכי מוכח לישנא דהואיל ויורש יורשה, אלמא בירושה תלו לה רבנן למילתא ודחה דברי הראב"ד ז"ל בזה.

וכדעת הרא"ה כתב רבינו יהונתן בשטמ"ק בשם 'יש מן הרבנים':

דעת היד רמ"ה מסכת בבא בתרא (קמט א, אות צח)

יד רמ"ה ביאר שיסוד תקנת שכיב מרע הוא שמגדירים את מקבל המתנה כבן לאביו שהיא הקירבה , ולכן שייך רק במי שיש לו אב מוריש היינו שהורתו בקדושה. אמנם מי שהורתו בקדושה יכול לירש כל אחד אפילו גר אחר שאין לו יורשים:

ושמעינן נמי דמתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו באותה שעה, כגון בת במקום בן ואחר במקום בת, והוא הדין למי שאינו ראוי ליורשו כלל, כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה למקבל מתנה בירושה דראוי לירש את אביו, כגון שהורתו ולידתו בקדושה, איתיה נמי במתנת שכיב מרע למיקנא באמירה בעלמא אפילו מגר בעלמא. וכל היכא דליתיה למקבל מתנה בירושה לירש את אביו, אף על גב דאיתיה בשאר ירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו ואפילו מישראל ואפילו מאביו גר…

וביאר את הטעם

איתברר לך דכולה מילתא כי איתקון כעין דאורייתא אתקון, דומיא דירושת הבנים את האב. וכי קאמרינן סתמא כירושה שויוה רבנן, כירושה דומיא דמתנה דקדים בה מקבל לכל אדם קאמרינן, היינו ירושת הבנים את האב. מה שאין כן בשאר ירושות, דאי איכא אחרינא דקריב טפי מניהו אפילו משם אחד איהו קדים. וכיון דכירושת הבנים את האב שויוה, לא אלימא ליה למקבל טפי מהיכא דנפלה לה בירושה מאביו. דכל היכא דאיתיה למקבל בירושה לירש את אביו, איתיה במתנה אפילו ממי שאינו ראוי ליורשו ואפילו היכא דליתיה לנותן בירושה. וכל היכא דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, ואף על גב דאיתיה בשאר ירושות ואיתיה נמי לנותן בירושה, ליתיה למקבל במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכל היכא דלא שייכא גבי מקבל מדאורייתא זכייה וכיוצא בה לא תקון רבנן.

הכרעת ההלכה

תרומת הדשן דן במקרה של שתוקי שציווה את נכסיו לאימו וקדם אחר וזכה בהם וכתב שכיוון שזו מחלוקת ראשונים ואין מוחזק חולקים בנכסים:

תרומת הדשן סימן שנב

והשתא לדעת רב אלפס וחביריו זכתה האם במתנת שכ"מ, וזכיית ראובן לאו כלום דמיד כשמת השתוקי קם הבית בחזקת אמו ולא בא לכלל הפקר לעולם. ולדעת אשירי וראב"ד לא קנתה האם כלום במתנת שכ"מ, ובמיתת השתוקי נעשה הבית הפקר וזכה בו ראובן. ובפלוגתא דרבוותא כה"ג דלא תפיש חד מנייהו, דינא הוא דחולקין כמו שאבאר לקמן….

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנת שכיב מרע סימן רנו סעיף א

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ, לא כולן ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הם. ואם תאמר יקנה, נמצא זה יורש את אביו; לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים, מתנתו קיימת. הגה: וי"א דלא יוכל ליתן לשום אדם במתנת ש"מ, כי אם דרך הודאה (טור בשם הרא"ש ונ"י בשם הרשב"א ), וכן נראה עיקר.

האחרונים הוסיפו על דעת הרמ"א את הסתייגות בעלי התוספות:

ש"ך רנו, א

שלשון ירושה כו'. ובתוס' כתבו דאם היו לגר בנים שהורתן בקדוש' ונתן לגר אחר במתנת שכיב מרע קנה כיון דהנותן בירושה לא קפדינן אמקבל וע"ש:

מדוע אין כאן 'מצווה לקיים דברי המת'?

ראשונים שסוברים שמצווה לקיים דברי המת שייכת בגר

תירוץ ריב"ם – בתוס' (ב"ב קמט א-ב ד"ה דקא מגמרי) הובאו כמה תירוצים:

הובאו מספר תירוצים לקושיא זו. לדעת ריב"ם מצוה לקיים דברי המת דווקא כשאמר בפירוש 'תנו לפלוני' וכאן לא אמר איסור 'תנו' אלא רק הביע את רצונו שהכסף יינתן לרב מרי:

ותירץ הר"ר יצחק ב"ר מאיר דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאמר תנו מנה זה לפלוני אבל היכא דאמר מנה זה לפלוני ולא אמר תנו כל כי האי גוונא לא הוה אמרי' מצוה לקיים דברי המת.

תירוץ ר"י

תוס' הקשו על ביאור ריב"ם והביאו את תירוץ ר"י שמצוה לקיים דברי המת הוא דווקא כשהכסף נמצא ביד שליש, שקיבל את הכסף מראש לשם כך:

ור"י תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהוא ביד שליש כי הא דתנן שקל לבני כו' וכי ההיא דמס' כתובות פרק מציאת האשה (דף סט: ושם) המשליש מעות לבתו יעשה שליש מה שהושלש בידו… מיירי שהושלש מתחלה לכך כי היכי דלא תקשה ממעשה דאיסור גיורא דהכא לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דהוה ביד שליש.

הסוברים שמצווה לקיים דברי המת לא שייכת בגר

ספר הישר (חלק התשובות נב)

ביאר יותר, שכיוון שמצוה לקים דברי המת היא תקנת חכמים תיקנוה כעין של תורה ולא תיקנוה במי שאינו מוריש:

על הא דרבא ורב מארי בזוזי דאיסר נראין הדברים שלא תקנו חכמים מתנת שכיב מרע לגר ולא מצוה לקיים דברי המת, דרבא גופא אמר דרבנן היא ועשאוהו כשל תורה ולא תיקנוה אלא לגבי מת שיש לו יורשים. דמתנת שכיב מרע כעין חידוש הוא דבמקצת בלא קנין לא חשו לשמא תטרף דעתו עליו ולכולהו נכסי חששו ואין צריך קנין הלכך גבי גר שאין לו אב מוריש לא תקנוה דמילתא לא שכיחא היא…

הכרעת ההלכה

הגהת רמ"א על שו"ע רנו א

הביא את שתי הדעות

י"א אף על גב, דמתנת ש"מ של גר אינו כלום, מ"מ אמרינן בו מצוה לקיים דברי המת, אם הוא בדרך שנתבאר סוף סימן רנ"ב (מרדכי פ"ק דגיטין ור"ן). ויש חולקין (טור בשם הרא"ש כלל ט"ו ומרדכי פרק מי שמת). ושתוקי יש לו דין גר לענין מתנת ש"מ, והואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן דין המוציא מחבירו עליו הראיה; ואם שנים מוחזקין חולקין (תרומת הדשן סימן שנ"ב).

ונחלקו האחרונים בביאור הכרעת הרמ"א:

סמ"ע סימן רנו ס"ק ו

מבואר מזה דמ"ש מור"ם ושתוקי יש לו דין גר כו' והואיל דאיכא פלוגתא, לא אדסמיך ליה לפני זה אם מצוה לקיים דברי המת בגר קאי, דשם בתרומת הדשן לא הזכיר מצוה לקיים דברי המת, וגם לא היה הממון מושלש דבו דוקא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת כמ"ש בסימן רנ"ב [סעיף ב'], אלא אדלעיל קאי אפלוגתא אי שייך מתנת שכ"מ במי שאינו ראוי ליורשו.

מדוע אין במקרה זה: 'רוח חכמים נוחה הימנו'?

הראשונים שאלו מדוע לא החזיר רבא את הכסף מדין 'רוח חכמים נוחה הימנו'?

התוס' (קמט א, ד"ה מגמרי):

מגמרי טענתייהו לאינשי ומפסדי מנאי – ואם תאמר הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יז: ושם) הלוה מעות מן העובד כוכבים שנתגיירו בניו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו ל"ק כאן שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואם כן היה לו לרבא להחזיר.

דין 'רוח חכמים נוחה הימנו' הוא מעלה בלבד ואין חיסרון במי שאינו מקיימו:

הראשונים הביאו את תירוץ ריב"ם לפיו אף שמי שמחזיר את המעות עושה בכך את רצון חכמים, אין פגם במי שאינו מחזיר את המעות:

תוס' ב"ב קמט, א ד"ה ומפסדי:

והר"ר יצחק ב"ר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוה חייש לה רבא.

ובאופן דומה הביא הרשב"א בשם 'יש מי שאומר', שחכמים רק באו לאפוקי מההו"א שיש איסור להחזיר לו:

חדושי הרשב"א מסכת קידושין דף יח עמוד א

ויש מי שתירץ דרוח חכמים נוחה הימנו דקאמר לאו למימרא שיקפידו חכמים להחזירו לו אלא לומר שאע"פ שבלידתו שלא בקדושה הקפידו חכמים שלא להחזיר ואם החזיר אין רוחם נוחה הימנו בלידתו בקדושה אם רצה להחזיר מחזיר ואין חכמים מקפידין בדבר,

הראשונים הקשו על פירושים אלו שכן בשאר הבבות המוזכרות במשנה בשביעית בסמוך לדין זה משמע שמי שלא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו[1].

דין רוח חכמים נוחה הימנו שייך רק בהלוואה, כאשר המלווה עשה לו טובה

ר"ת סבר שדין 'רוח חכמים נוחה הימנו' נאמר רק לגבי מי שלווה מהגר, שכן הגר עשה לו טובה:

תוספות מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א ד"ה מגמרי טענתייהו (וכן בתוס' קידושין יח, א ד"ה כאן)

ותירץ ר"ת דהתם כיון שעשה לו העובד כוכבים חסד שהלוה לו יעשה עמו חסד ויתן לבניו אבל כאן שלא עשה עמו חסד כשהפקידם אצלו אין צריך להחזיר לבניו.

הר"י בתוס' (קידושין יח, א) הקשה על ר"ת שאין סברה לחלק בין פיקדון למלווה

ואין נראה לר"י לחלק כלל בין מלוה לפקדון

שיטה לא נודע למי (קידושין יז, ב ד"ה כאן)

החריף את הקושי שכן אם הבעיה היא של כפיות טובה לאב לא היה מקום לחלק בין מי שלידתו בקדושה למי שלידתו שלא בקדושה. ועוד, שאדרבה הסברה המוסרית מחייבת יותר את הנפקד שכן בכל זמן שהממון אצל השומר הוא עדיין ברשות המפקיד:

ולא נהירא דאי משום האי טעמא בהורתו ולידתו שלא בקדושה יחזיר, דלא להוי משלם רעה תחת טובה, ואדרבה טפי מסתברא דבפקדון ברשותיה דמריה איתיה יחזיר.

אין דין 'רוח חכמים נוחה הימנו' בבן של יהודיה שנבעלה לגוי

תוספות הרא"ש (קידושין יח, א) ד"ה וכאן

דוחה את תירוץ ר"ת ומתרץ שני תירוצים אחרים. התירוץ הראשון הוא שרב מרי בר רחל היה בן של יהודיה שנבעלה לגוי[2], ולכן לא שייך בו כלל חשש שמא יחזור לסורו שכיוון שגם בדיני העמים הוא נחשב יהודי ואינו מיוחס אחר האב. תירוצו השני יובא לקמן:

ונראה שאין לחלק ושאני התם דאימיה דרב מארי ישראלית היתה ברתיה דמר שמואל ונתעברה בגיות מאיסור, ולא חשיב גר כלל, דבדיני האומות נמי אפי' היו שניהם חוזרים לסורם לא היה יורש את אביו דאינו בכלל גוי יורש אביו דבר תורה דבתר אימיה שדינן ליה, אבל כששניהם גרים גמורים שאם היו חוזרים שניהם לסורם היה גוי יורש את אביו שייך התם רוח חכמים נוחה הימנו.

הסוברים שרבא לא שמר על 'רוח חכמים נוחה הימנו' כיוון שהיה זקוק לכסף לצורך חשוב

כן כתב הריטב"א (קידושין יז, ב)

שזהו הביאור המסתבר על פי דעת רש"י.

ור"ת ז"ל תירץ שלא אמרו רוח חכמים נוחה הימנו אלא בלוה דוקא שגמלו אביו של זה חסד שהלוה לו ואינו בדין שישלם לו רעה תחת טובה אבל בפקדון אם רצה אינו מחזיר, ולא נהיר דכיון דבמלוה דליכא שעבודא יש לו להחזיר כל שכן בפקדון שהוא בעין ואין שליחות יד בו שראוי להחזירו, ויש שפירשו דרב מארי בן גוי הבא על בת ישראל הוה דקיימא לן הולד כשר וישראל גמור הוא מעיקרו ואינו ראוי לירש את הגוי שאינו אביו כלל, ומתניתין דהכא בגוי הבא על הגויה, ולדידי מסתבר לפי שיטת רש"י ז"ל דצורבא מרבנן דדחיק ליה שעתא שאני.

ספר אסופות ופנינים ממרן שר התורה עמ'  48 בשם החפץ חיים

הוכיח מגמרא בסנהדרין שרבא ויתר על כספו ממידת חסידות אף כשהיה מגיע לו מן הדין:

והוסיף הגר"ח זצ"ל וסיפר: שמעתי מאבי זצ"ל שסיפר כי פ"א נסע ה"חפץ חיים" ברכבת וישב עמו רשע משכיל אחד ואמר הנה מצינו שרבא אהב כסף שאמר במסכת בבא בתרא (קמ"ט, א) 'איקפד רבא: אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי'. ענה לו החפץ חיים: 'מה שהיה שם איני יודע, אפשר שהיה צריך לפדיון שבויים וכדומה, אבל גמרא אחרת אני יודע בסנהדרין ע"ב א 'רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב' אף שהיה שלו לגמרי בדין לא לקח. הנה חזינן כמה שרבא לא אהב כסף.

וראה בגמרא בערכין (כג, א)

בה מצאנו שצורבא דרבנן דחוק מותר לעשות גם דברים שנחשבים בדר"כ כמכוערים:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה, ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא, אמר אביי: ליכא דנסבי עצה לרב הונא, דליגרש לדביתהו ותיתבע כתובתה מאבוה ולהדרה מיהדרי? א"ל רבא: והאנן ידור הנאה תנן! ואביי? אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש? לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה, אמר אביי: בתר עניא אזלא עניותא. ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: איזהו רשע ערום? זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל! בריה שאני, וצורבא מרבנן שאני.

הקושי המוסרי שבהתחמקות מקיום דברי איסור ובכעס על מי שלימדו אותו עצה זו

פני יהושע (יח, א) ד"ה כאן

שאל כיצד התחמק רבא מלתת את הכסף הרי בוודאי שחובה להחזיר לגר את רכושו, וביאר שהכסף היה מופקד מראש אצל רבא על מנת שיזכה בו לאחר מיתה או לאיזו מצוה, ועוד העלה אפשרות שלרבא הייתה טענה ממונית על איסור גיורא:

תוספות בד"ה כאן שהורתו כו'. ותימה כו' והשתא וכי לא היה רוצה רבא שתהא רוח חכמים כו' עכ"ל … מיהו לענ"ד אכתי לגירסת התוס' קשיא לי אמאי קאמר רבא אי שלח לי תא לא אילך, היאך היה רבא רוצה להישמט שלא להחזיר הפקדון לבעליו בחיי איסור, דעד כאן לא קאמרינן אין רוח חכמים נוחה אלא בהחזיר לבניו אבל לגר גופא ודאי חובה להחזיר. לכך נראה דאפשר שהפקיד איסור הנך זוזי לרבא באופן שיזכה לעצמו לאחר מיתה או לאיזה מצוה וקי"ל דמצוה לקיים דברי המת כשהשלישו מתחלה לכך כמו שדקדקו שם התוס' בעובדא דאיסור גופא, ובזה נתיישבה שיטת רש"י ז"ל. או שהיה לרבא שום זכות מחמת תביעה אחרת מאיסור ולא היה יכול לזכות בדין דאפשר שהפקיד אצלו הנך זוזי בשטר או בעדים:

חזון איש חו"מ ד"ה קמט א:

קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי. לכאורה קשה הא כל מזונותיו של אדם קצובין לו כדאמר לעיל (י' א'), אלא שהאדם חייב בעשיה בעניני של עולם, והכא אין ראוי לת"ח להשתדל להפסיד את רב מרי ואע"ג שאם מת איסור לא היה רבא חייב למסור לרב מרי ואם היה מוסר אין רוח חכמים נוחה הימנו כמש"כ תו', מ"מ אם איסור נותן לבנו מחיים אין נכון להפסידו. ואפשר דרבא היה לו צורך למעות בשביל צרכי ציבור דהא בתענית כ' ב' אמר רבא כולהו מצינא מקיימנא ובודאי קיים, והוי בני אשיתא רעיעתא דעניי, והוי זבין ירקא דפייש בע"ש, ובשביל זה נתחייב בהשתדלות יתירא. וגם רב מרי לא היה קפיד בזה שידע שבמעות מתעביד צדקה וחסד ורב מרי היו מזונותיו מצויות וכדמשמע קצת ב"מ ע"ג ב'[3]. ויתכן דהא דאמרו בגמ' ובי רב הוה היינו דאי לא היה בי רב לא הוי רבא משתדל לעכבם דחשיב כחילול השם כדאמר יומא פ"ו א' דצריך שיהא דבורו עם בני אדם בנחת וזה היה בעיני הדיוט כנוטה אחר הבצע אבל בי רב הוה וידע דמעשיו לשם שמים ולא קפיד סנהדרין דף ק"ח ב'.

הסוברים שדין 'רוח חכמים נוחה הימנו' נאמר רק על מי שנולד שלא בקדושה

כן כתבו תוספות (קידושין יח, א ד"ה כאן שהורתו) בשם ר"י

ביארו הטעם ש'אין רוח חכמים נוחה' ממי שמחזיר למי שנולד בקדושה שכן יש חשש שיבואו להחליפו בבן ישראל גמור ויבואו לידי מכשול בעריות:

אלא נראה לר"י לפרש הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שהוא קרוב להיות כישראל ואתי לאיחלופי ולשוויה ישראל גמור ואם ייבם אשת אחיו יאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו שהיתה הורתם ולידתם בקדושה.

אמנם המאירי הקשה על סברה זו, שלא זו בלבד שהיא קשה מלשון המשנה[5], אך גם הסברה אינה מובנת שכן גם אם יחזור מי שהורתו ולידתו שלא בקדושה יחזור לסורו לא יקבל את הכסף, ולחזרה 'דרך הקנטה' אין לחשוש כלל:

בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף יז עמוד ב

והבל הוא חדא שאם יחזור לסורו לא יועיל וכל חשש חזרת סורו שמדרך הקנטה אין חוששין לה כמו שכתבנו ועוד שהרי בזו שאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו אמר שנתגיירו בניו עמו כמו שכתבנו

הסוברים שרבא רק רצה ללמד את הדין

המאירי כתב שרבא רצה שהחזרתו תהיה ממידת חסידות וכך יצא לו שם חסידות ואולי המקבל אף יגמול עימו טובה:

בית הבחירה למאירי מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א

מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי והיה אומר בעצמו היאך אותו הבן קונה נכסים אלו אם בירושה אינו בר ירושה ואין אדם יכול להוריש מי שאינו בר ירושה אם במתנת שכ"מ מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל שהוא בירושה הוא במתנה וכל שאין בירושה אינו במתנה אם במשיכה אינם אצלו אם בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אם באגב קרקע אין לו קרקע אם במעמד שלשתן איני הולך אצלו ודין מעמד שלשתן אינו על ידי שליח כמו שביארנו בראשון של גיטין וסוף הדברים השיבו אחד מן החכמים שאם האב מודה שהם שלו קנאם בהודאה ונתפרסם הענין עד שעשה כן:

אין רוח חכמים נוחה מהמחזיר חוב – רשות או חובה

חדושי הרמב"ן מסכת קידושין דף יז עמוד ב

ותמהני למה אין רוח חכמים נוחה הימנו אם רצה להחזיר למה לא יחזיר שהרי רשאי ליזוק בנכסיו, ורש"י ז"ל פירש כלומר אין חכמים מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך, ואין זה נכון שבכל מקום שאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא שיחזיקו לו טובה בלבד אלא שמחזיקין לו רעה כאותה שאמרו (שם צ"ד ב') הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו ותניא נמי (ב"מ מ"ח א') כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו שמחזיקין לו רעה משום מחוסרי אמנה, ואפשר מפני שהוא משוה אותו לישראל כענין שאמרו (סנהדרין ע"ו ב') והמחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה וגו'.

וכן ברשב"א בשם רש"י – חדושי הרשב"א מסכת קידושין דף יח עמוד א

ובעיקר הדבר יש לדקדק מפני מה אין רוח חכמים נוחה הימנו ומה אלו רצה ליזוק בנכסיו ולתת משלו לגר אמאי אין רוחן של חכמים נוחה בכך, ולפי שהוקשה זה בעיני רש"י ז"ל פי' אין רוח חכמים נוחה הימנו כלומר אין מחזיקין לו טובה בכך ולומר אם עשה כן לא טובה ולא קללה, ויש מקשים עליו מדכתבינן לעיל דבמסכת שביעית לא נראה כן, ומפרשין דהכי פירושו אין רוחן נוחה שישוה אותו לישראל כענין שאמרו (סנהדרין ע"ו ב') והמחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וגו', ואינו מחוור דמ"מ עכשיו גר צדק הוא ולמה לא יתן לו כישראל, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר דהמחזיר למי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ואם לא עשה כן אין רוחן נוחה הימנו אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו לתת לו ברכה על זה ולא קללה אלא אם ירצה להחזיר יחזיר שלא אמרו רוח חכמים אינה נוחה הימנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.

שו"ת מים חיים (משאש) חושן משפט סימן כז

תשובה אין בזה שום עומק בפי' הדברים, רק להשוות ולהתאים דברי רש"י ז"ל, אהדדי, כי במסכת קדושין דף י"ז ע"ב איתא, לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, ופי' רש"י ז"ל, אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו, כלומר אין מחזיקין לו טובה, שלא הצריכוהו לכך, עכ"ל, ע"ש.

ובמסכת קמא דף צ"ד ע"א איתא, הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו, אין מקבלין מהם והמקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ופי' רש"י ז"ל, אין רוח חכמה וחסידות בקרבו, עכ"ל. ע"ש. ובמסכת מציעא דף מ"ח ע"א איתא, הנושא ונותן בדברים לא קנה, והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ופי' רש"י ז"ל, אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו, עכ"ל, ע"ש. הרי לך, שפי' ז"ל בג' מקומות הללו, פירושים שונים זה מזה

ולדעתי המעט נר', שאין לתמוה על רש"י ז"ל בזה, דלשון זה, לא יצדק לפרשו כפשוטו בכל מקום, רק מוכרחים לפרשו כפי הענין, וא"כ, במסכת קדושין, גבי לוה מן הגר והחזיר לבניו, לא יצדק לפרש, כמ"ש במסכת קמא, אין רוח חכמה וחסידות בקרבו, דאדרבה רוח חכמה וחסידות יתירה אשתכחת ביה, דשילם לבניו, ולא רצה ליהנות מן ההפקר, ורק רז"ל לא הצריכוהו לחסידות גדולה כזו, ולכן פי' ולא יחזיקו לו טובה, שלא הצריכוהו לכך, דהיינו לכל כך חסידות, גם לא יצדק לפרש כמ"ש במציעא, אין דעתם נוחה עליהם על ידו, דהיינו שיש להם צער, ומדוע ולמה? וכי בשביל שהתחסד יותר, יהיה להם צער? ולכן פי' כפי הראוי לענין כמ"ש.

ר' חננאל בן שמואל מסכת קידושין דף יח עמוד א

כתב שכיוון שפטור נקרא הדיוט

דתניא הלוה מעות וגו' לא יחזיר לבניו, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. פירוש אין דעת חכמים נוחה במעשיו, כלומר אין מחזיקין לו טובה, שלא הצריכוהו לכך. ובזה וכיוצא בו אנו אומרים כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט

מדוע אין רוח חכמים נוחה הימנו

תוספות יום טוב מסכת שביעית פרק י משנה ט

לא יחזיר לבניו. דאע"ג דמד"ס גר יורש אביו כמ"ש הר"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]:

בימינו

חמדת יחזקאל חו"מ רפג

ומסתימת הדברים נראה שדבר זה היה מוסכם אצל הכל בדיננו ודיניהם שהגר כקטן שנולד ואין יורש ואין מוריש וע"כ אף בדיניהם לא היה הגוי יכול לירש הגר ולכאו' לפ"ז בזה"ז שכמדומה אין דנים כן בדיניהם דלעולם הם מורישים הנכסים לקרובי המת בלא שום יחס לענין הדת הדר דינא שנחוש שמא יחזור לסורו ויירש גר את הגר ושמא תקנה קבועה ובמקומה עומדת וצ"ת

מעין אומר טו חו"מ ב

סימן ב שאלה משפחה שכולם התגיירו ויש בנים ובנות ומבחינת חוק המדינה נותנים גם לבנות האם מותר לבנות לקבל זאתנ תשובה למעשה כל מי שיחזיק ראשון בנכסים אפילו אדם אחר זכה ואם החזיק בבית או בשדה גם זוכה בכל מה שבבית ומ"מ יכולים בני הגר צדק להתנות חתימתם בפיצוי תמורת החתימה אך במידה ואף אחד לא זכה הרי הנכסים כהפקר ואם הערכאות חילקו בין כולם את הירושה והם מחוסר הבנתם בהלכה שתקו זכו הבנות במה שקבלו

קבורת הגר

ב"ח חושן משפט סימן רעה

ותו דהלא כל המטלטלין שהן בבית שמת שם חשוב כאילו הכל הוא בתוך ארבע אמותיו של מת וכיון דתיקון רבנן (ב"מ י א) דארבע אמותיו קונות לו לאדם בכל מקום כי היכי דלא ליתו לאינצויי כל שכן שהמת קונה לו נכסיו תוך ארבע אמותיו לקבורה ובין לטעמא דקבורה משום בזיון ובין לטעמא משום כפרה קבורה בארון ותכריכין ובקבר דאורייתא היא כדאיתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו ב) ואם כן כל מה שהוא בבית שמת שם חשוב הוא כד' אמות שזוכה בהם המת לקבורתו שהיא דאורייתא. ותו שהרי מת תופס ד' אמות לקריאת שמע (ברכות יח א) כל שכן שזוכה במה שתוך ד' אמות לקבורה. ותו דאיכא הכא אינצויי ביתר שאת שאלו באין ומבזבזין נכסיו ואחרים יתחייבו לקברו והתורה אמרה (משלי ג יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:

לכן נלפע"ד שורש הדין שיקברוהו תחלה ואחר כך יבזבזו איש לו ואם קדמו ובזבזו יקברוהו המבזבזים וכל אחד מהם יתן כפי החשבון שבזבז איש לו. כן נראה לי:

ליקוטי הלכות חו"מ הפקר ונכסי הגר ה"ג אות ב

ב וזהו בחינת נכסי הגר שהן הפקר. כי הגר, ישראל זוכין בו מן ההפקר, כי קדם שמתגיר ומקבל עליו התורה והמצות הוא בבחינת הפקר וכנ"ל ואי אפשר להגר שיתגיר כי אם על ידי ישראל…ועכשיו שזכינו לקבל את התורה כל מי שרוצה להתגיר ולקבל עליו את התורה אי אפשר להתגיר כי אם על ידי ישראל דהינו על ידי בית דין מישראל…נמצא שישראל זוכין בגרים מן ההפקר ועל כן נכסיו הם לישראל לאחר מותו כי ישראל זכו בו ובנכסיו מן ההפקר

תפארת ישראל [יכין] מסכת שביעית פרק י משנה ט

(מז) נוחה ממנו. שלא יחזור לסורו, ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבים, ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבים, כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב'], הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר, ודוחק לומר שיטעה בתרתי, ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו, ימאס בדת יהדות, ולא שיחשוב לירש השתא, או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים, [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים, וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, חששו לזה, אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אין רוח חכמים נוחה שיחזור, דאז טפי איכא למיחש, מדדמי לישראל, ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה, כמרדכי פ"ק דקדושין, ולרש"י בקדושין די"ז ב', הוה דינא איפכא, דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל, רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]:

[1] תוספות מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א ד"ה מגמרי טענתייהו

ואין נראה כלל דהא מדקתני אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דאם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וקתני לה לכולהו בבי במסכת שביעית (פ"י משנה ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו והמלוה מעות מן הגר והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וקתני נמי התם כל המטלטלין נקנין במשיכה ואם קיים דבריו שלא במשיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמר עלה בהזהב (ב"מ דף מח. ושם) דאם לא קיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דבכולהו בבי שמעינן מכלל הן לאו.

ובדומה בראשונים נוספים: ריטב"א מהדו"ק וריטב"א מהדו"ב

[2] נחלקו הראשונים אם רב מרי בריה דבת שמואל הוא בנו של איסור גיורא. לדעת רש"י (ב"מ עג, ב ד"ה רב מרי) ורשב"ם (ב"ב קמט ד"ה דאיסור) רב מרי נולד מביאתו של איסור גיורא על בת שמואל קודם שהתגייר. התוס' (ב"ב קמט ד"ה רב מרי) חולקים על כך וסוברים שאיסור גיורא אמנם שבה את בת שמואל אך לא בא עליה ורב מרי בנו של איסור גיורא אינו רב מרי בריה דבת שמואל.

[3] מבואר שם שגוי משכן לרב מרי את ביתו:

רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא, הדר זבנה לרבא. נטר תריסר ירחי שתא, שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא, אמר ליה: האי דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא, אי בעי נכרי לסלקי לא הוה מצי מסלק לי, השתא לשקול מר אגר ביתא. אמר ליה: אי הוה ידענא דהוה ממושכן ליה למר לא הוה זביננא ליה. השתא כדיניהם עבדינן לך, כל אימת דלא מסלקי בזוזי לא שקיל אגר ביתא, אנא נמי לא שקילנא מינך אגר ביתא עד דמסלקנא לך בזוזי.

ב'חשוקי חמד' כאן הוכיח מסופו של מעשה זה שרבא לא היה להוט אחר ממון שהרי ויתר על ממון שהגיע לו מן הדין כיוון של ידו נגרם הפסד לרב מרי.

בדומה הוכיח מהמעשה (סנהדרין עב, א) שרבא לא קיבל את העיזים שנגנבו ממנו על ידי 'בא במתחתרת' אף שהגיעו לו על פי ההלכה:

רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא, אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו, אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב.

[4] לפי הדעות שהוא זה ששבה את בת שמואל. יש שמקשרים בין שביית בת שמואל להחרבת נהרדעא בשנת תק"ע על ידי פפא בר נצר כמתאור באגרת רב שרירא גאון אות צ. בר נצר היה חציו מלך חציו ליסטים ולכן הנשים שנישבו על ידו נאסרו לבעליהן (כתובות נא, ב).

[5] קושיא זו הקשו עוד בניהם הרשב"א והריטב"א.

חלק שני – סיכום נוסף

רוח חכמים נוחה הימנו

גר את הגוי

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יז, ב

גר את העובד כוכבים – אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים, דתנן: גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים, גר יכול לומר לעובד כוכבים טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, משבאו לרשות גר – אסור; ואי סלקא דעתך דאורייתא, כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל – חילופי עבודת כוכבים הוא דקא שקיל! אלא מדרבנן, גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו. תניא נמי הכי: במה דברים אמורים – כשירשו, אבל כשנשתתפו – אסור. עובד כוכבים את הגר וגר את הגר – אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דתנן: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו – לא יחזיר לבניו, ואם החזיר – אין רוח חכמים נוחה הימנו. והתניא: רוח חכמים נוחה הימנו! לא קשיא: כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.

תוספות מסכת קידושין דף יז עמוד ב (למעשה אלו 'תוספות ישנים')

דן בתקנת חז"ל שגר יורש אביו הגוי והסביר שהחשש הוא שהגר יחשוב שאם יחזור לסורו יועיל לו

[אלא מדרבנן גזירה שמא יחזור לסורו כו' – והשתא לא הוי חליפי עבודת כוכבים דחכמים לא תקנו לו ירושה כי אם בהיתר דהם אמרו והם אמרו וא"ת אמאי יחזור לסורו הא מיד שנתגייר כקטן שנולד דמי ואם יחזור לסורו יש לו דין ישראל מומר וי"ל שיטעה להיות לו חלק ירושת אביו], ת"י.

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת דמאי פרק ו משנה י

יצא לחדש מכאן שאם הגר אכן חזר לסורו אינו יורש בנחלה

[אות סח] כתוי"ט ד"ה טול אתה..ולפ"ז באמת י"ל דאם חזר לסורו לעבודת כוכבי' ומת אביו אינו יורש דבכה"ג לא תקנו ואוקמוה אדינא דאינו יורש את אביו… דאילו מומר לעבודת כוכבים בעלמא יורש אביו ורק דהיה לב"ד לקנסו שלא יירש. ומ"מ אם יש לו בנים המה יורשים עי' חוה"מ (סי' רפ"ב) אבל בגר שחזר לסורו לעבודת כוכבים י"ל דאוקמוהו אד"ת דגר אינו יורש אביו. ולא מצאתי גילוי לדין זה עדיין:

בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף יז עמוד ב

ושמא תאמר והרי אם יחזור לסורו אין דינו כגוי אלא כישראל משומד וכמו שאמרו אי קדיש קדושיו קדושי ואם כן הרי לא חזרה הקורבה מכל מקום מזדקק הוא עם אחיו בערכאות שלהם ויירש בדיניהם ומתוך חששא זו עושין אותו כיורש גמור אף להוציא מיד ישראל המוחזק אף על פי שאם חזר לסורו אין מוציאין מיד המוחזק

כהמשך לזה יש להזכיר את דברי המאירי שהובאו לעיל שדחה את החשש מחזרה לסורו 'דרך הקנטה':

ולא עוד אלא אף גר את הגר כגון שנתגיירו האב והבן אין הבן יורשו לא מן הדין שהרי אין כאן קורבה ולא מתקנת סופרים שהרי חשש חזרת לסורו אין כאן שאין חזרתו מועלת לו כלום ואף על פי שהיה לנו להשתדל בתועלתו מכל מקום במקום שאין דין אלא תקנת חשש חזרת סורו לא הפקיעו את המוחזק ואם שתאמר לתקן לו כדי שלא יחזור לסורו דרך הקנטה לכל שמדרך הקנטה אין אנו חוששין ליזיל בתר שיבקיה:

שיטה לא נודע למי מסכת קידושין דף יז עמוד ב

שמא יחזור לסורו. כדי לחלוק עם אחיו, דהא אף על פי שיחזור לסורו ישראל משומד הוא, ומשעה שנתגייר הוה ליה כקטן [שנולד], ותו לא ירית אבוה מדינא אעפ"י שנשתמד, אלא להכי חיישינן שמא יחזור לסורו, משום דקא מפסיד בגירותו, יתקוטט בעצמו על שנתגייר ויחזור לסורו מתוך כעסו.

גר את הגוי

רש"י מסכת קידושין דף יז עמוד ב

אין רוח חכמים נוחה הימנו – אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך.

ולידתו בקדושה – היכא דלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א

דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה – לאו בר ירושה הוא; אי במתנה – מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה; אי במשיכה – ליתנהו גביה; אי בחליפין – אין מטבע נקנה בחליפין; אי אגב קרקע – לית ליה ארעא; אי במעמד שלשתן – אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא! אדהכי נפק אודיתא מבי איסור. איקפד רבא, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי.

תוספות מסכת קידושין דף יח עמוד א

כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה – פי' בקונטרס אז רוח חכמים נוחה הימנו ותימה דבפרק מי שמת (ב"ב קמט.) גבי עובדא דאיסור גיורא ה"ל תליסר אלפי זוזי בי רבא פי' בפקדון כי קא שכיב קאמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להנהו זוזי וכו' משמע דרבא לא רצה לשלם לרב מרי בר רחל אלא היה רוצה לזכות בהן והשתא וכי לא היה רוצה שתהא רוח חכמים נוחה הימנו שהרי רב מרי בר רחל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ואומר ר"ת דלגבי הלואה שעושה לו טובה אין רוח חכמים נוחה הימנו שמשלם רעה תחת טובה אבל התם פקדון הוה ואדרבה רבא טרח לשומרם ואין נראה לר"י לחלק כלל בין מלוה לפקדון אלא נראה לר"י לפרש הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שהוא קרוב להיות כישראל ואתי לאיחלופי ולשוויה ישראל גמור ואם ייבם אשת אחיו יאמרו שאינה זקוקה עוד לאחיו שהיתה הורתם ולידתם בקדושה.

ובשיטה לא נודע למי (קידושין יז, ב ד"ה כאן)

שאל על הסבר ר"ת:

ולא נהירא דאי משום האי טעמא בהורתו ולידתו שלא בקדושה יחזיר, דלא להוי משלם רעה תחת טובה, ואדרבה טפי מסתברא דבפקדון ברשותיה דמריה איתיה יחזיר.

הריטב"א (קידושין יז, ב)

העצים את דברי ר"י:

והנכון לפרש דכי הויא הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו גזירה שמא יחזור לסורו, וליכא למיחש דמשום הא חשבינן ליה כישראל גמור, דכולי עלמא ידעי דבן גוי הוא כיון דאף לידתו שלא בקדושה, אבל כשלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו דהא (איכא) [ליכא] למיחש ביה שמא יחזור לסורו ואם הוא מחזיר לו אתו למטעי ביה שהוא מתיחס אחריו ואין קדושין תופסין לו באשת אביו.

בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף יז עמוד ב

והבל הוא חדא שאם יחזור לסורו לא יועיל וכל חשש חזרת סורו שמדרך הקנטה אין חוששין לה כמו שכתבנו ועוד שהרי בזו שאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו אמר שנתגיירו בניו עמו כמו שכתבנו.

על קושיה זו השיב התפארת ישראל שיש חשש שישוב לדני הגויים, וכן שיתמרמר על כך שבגלל יהדותו הפסיד את הכסף:

תפארת ישראל [יכין] מסכת שביעית פרק י משנה ט אות מז

(מז) נוחה ממנו. שלא יחזור לסורו, ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבים, ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבים, כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב'], הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר, ודוחק לומר שיטעה בתרתי, ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו, ימאס בדת יהדות, ולא שיחשוב לירש השתא, או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים, [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים, וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, חששו לזה, אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אין רוח חכמים נוחה שיחזור, דאז טפי איכא למיחש, מדדמי לישראל, ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה, כמרדכי פ"ק דקדושין, ולרש"י בקדושין די"ז ב', הוה דינא איפכא, דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל, רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]:

תוספות יום טוב מסכת שביעית פרק י משנה ט

לא יחזיר לבניו. דאע"ג דמד"ס גר יורש אביו כמ"ש הר"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]:

תוספות הרא"ש מסכת קידושין דף יז עמוד ב

גר את הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ואין שייך שמא יחזור לסורו שאפי' אם היה חוזר אין הגוי יורש את הגר.

סמ"ע סימן קכז ס"ק ד

ד] ולידתן בקדושה רוח חכמים נוחה. כן פירש"י [קדושין י"ח ע"א ד"ה ולידתו בקדושה] והרא"ש [שם פ"א סי' כ"ד], אבל לפירוש ר"י [תוס' שם ד"ה כאן] הוא איפכא דבכה"ג אין רוח חכמים נוחה הימנו דמיחלף בישראל, ואם יקדש אשת אביו יאמרו שלא תפסי בה קדושין, וכשייבם לאשת אחיו יאמרו שפטרוה מחליצה, וגם יבוא לייבם לכתחלה [לדינא דגמרא דמייבמים], ובהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו במה שעשה לפנים משורת הדין, דלא אתא שום חורבה מיניה. ולפירוש קמא הקשו מעובדא דמרי בר רחל… ותירצו דשאני התם דאמו היתה ישראלית דנתעברה מאיסור בגיותו, ובכה"ג אינו יורש לאביו כלל, ואפילו לאחר שנתגייר, לא בדין ישראל [דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד (כמוהו) [כמותה]], ולא בדין גוים, דבדיני אומות אם היו שניהן חוזרין לגיותם לא היה יורש את אביו מאחר שאמו מישראל, משא"כ כשאמו היתה ג"כ גויה כשנתעברה וילדתו לאחר שנתגיירה, (ובר) [וגר] ירית את אביו (הגר) [הגוי] [כמ"ש הטור לקמן בסימן רפ"ג סעיף א'], משום הכי כשאביו גר רוח חכמים נוחה הימנו כשהחזירו לו, ועיין דרישה [סעיף ב'] מ"ש עוד מזה:

לבוש חושן משפט סימן קכז סעיף ב

הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו ומת לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, וטעמא לפי שכבר ידעת דנכסי הגר מיד שמת הם הפקר שאין לו יורש, דאפילו בניו ואחיו אינם קרוביו דגר כקטן שנולד דמי, לפיכך אם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, לפי שמיקל בכבוד בני ישראל שמשוה הגר ובניו לבני ישראל. במה דברים אמורים כשהיה הורתן ולידתן שלא בקדושה, אז הוי זילזול גדול לבני ישראל שמיקל כל כך בכבודן, אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, אף על גב דמדינא גם זה אינו יורש את אביו, מכל מקום אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין, וגם לא היקל כל כך בכבוד ישראל להשוותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה.

האם יש כאן חיסרון מוסרי?

משנה מסכת שביעית פרק י משנה ח – ט

המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר (שם יט) וזה דבר הרוצח:

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו:

תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק י הלכה ד

מתני' המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים דברי חכמים רוח חכמים נוחה הימנו: גמ' רבי לעזר אומר ובלבד לבניו רבי יוסי בעי מהו ובלבד לבניו אם יש לו בנים מחזיר לבנים ואם אין לו בנים מחזיר לבנותיו שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו כיוצא בו מי שמת סוף משפחתו ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו

חזון איש חו"מ סי' כא ד"ה קמט א:

קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי. לכאורה קשה הא כל מזונותיו של אדם קצובין לו כדאמר לעיל (י' א'), אלא שהאדם חייב בעשיה בעניני של עולם, והכא אין ראוי לת"ח להשתדל להפסיד את רב מרי ואע"ג שאם מת איסור לא היה רבא חייב למסור לרב מרי ואם היה מוסר אין רוח חכמים נוחה הימנו כמש"כ תו', מ"מ אם איסור נותן לבנו מחיים אין נכון להפסידו. ואפשר דרבא היה לו צורך למעות בשביל צרכי ציבור דהא בתענית כ' ב' אמר רבא כולהו מצינא מקיימנא ובודאי קיים, והוי בני אשיתא רעיעתא דעניי, והוי זבין ירקא דפייש בע"ש, ובשביל זה נתחייב בהשתדלות יתירא. וגם רב מרי לא היה קפיד בזה שידע שבמעות מתעביד צדקה וחסד ורב מרי היו מזונותיו מצויות וכדמשמע קצת ב"מ ע"ג ב'[1]. ויתכן דהא דאמרו בגמ' ובי רב הוה היינו דאי לא היה בי רב לא הוי רבא משתדל לעכבם דחשיב כחילול השם כדאמר יומא פ"ו א' דצריך שיהא דבורו עם בני אדם בנחת וזה היה בעיני הדיוט כנוטה אחר הבצע אבל בי רב הוה וידע דמעשיו לשם שמים ולא קפיד סנהדרין דף ק"ח ב'.

שו"ת מים חיים (משאש) חושן משפט סימן כז ["אוצר המכתבים" סימן תצח]

פירוש הבטוי אין רוח חכמים נוחה הימנו

טבת. לעוב"י והרא"ן יע"א. מעלת החכם השלם וכו' וכו', חריף ושנון, כמוהר"ר ליב וואלף ישצ"ו [ממלכת רוסיא]. שלמא דמר יסגא. ורוב שלום לאיש שלום, למשפחת העמרמי, על אכסניא של תורה, יברך ה' אותו, לרגל מעלתו. אמן.

שלשם נתמלא עלי הבית אורה, מנגה אמרי קדשו במכתבו הקצר, אשר בו שאול שאל מעלתו, הודיעו פירוש אמרם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכתב, אף כי בהשקפה נראה, כי שאלה קטנה היא, אחר העיון, שאלה עמוקה היא.

תשובה אין בזה שום עומק בפי' הדברים, רק להשוות ולהתאים דברי רש"י ז"ל, אהדדי, כי במסכת קדושין דף י"ז ע"ב איתא, לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, ופי' רש"י ז"ל, אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו, כלומר אין מחזיקין לו טובה, שלא הצריכוהו לכך, עכ"ל, ע"ש.

ובמסכת קמא דף צ"ד ע"א איתא, הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו, אין מקבלין מהם והמקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ופי' רש"י ז"ל, אין רוח חכמה וחסידות בקרבו, עכ"ל. ע"ש. ובמסכת מציעא דף מ"ח ע"א איתא, הנושא ונותן בדברים לא קנה, והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ופי' רש"י ז"ל, אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו, עכ"ל, ע"ש. הרי לך, שפי' ז"ל בג' מקומות הללו, פירושים שונים זה מזה, וכן תמה עליו הגאון מהרש"א ז"ל בח"א למסכת קמא, וכתב, ויש ליישב, ע"ש, וגם התויו"ט באבות פ"ג משנה יו"ד תמה עליו. ע"ש.

ולדעתי המעט נר', שאין לתמוה על רש"י ז"ל בזה, דלשון זה, לא יצדק לפרשו כפשוטו בכל מקום, רק מוכרחים לפרשו כפי הענין, וא"כ, במסכת קדושין, גבי לוה מן הגר והחזיר לבניו, לא יצדק לפרש, כמ"ש במסכת קמא, אין רוח חכמה וחסידות בקרבו, דאדרבה רוח חכמה וחסידות יתירה אשתכחת ביה, דשילם לבניו, ולא רצה ליהנות מן ההפקר, ורק רז"ל לא הצריכוהו לחסידות גדולה כזו, ולכן פי' ולא יחזיקו לו טובה, שלא הצריכוהו לכך, דהיינו לכל כך חסידות, גם לא יצדק לפרש כמ"ש במציעא, אין דעתם נוחה עליהם על ידו, דהיינו שיש להם צער, ומדוע ולמה? וכי בשביל שהתחסד יותר, יהיה להם צער? ולכן פי' כפי הראוי לענין כמ"ש.

הרב לוז – בית הדין הרבני בבאר שבע

ג. רוח חכמים נוחה הימנו במעביר ירושה למי שאינו יורש

הנה במסכת שביעית בסוף פ"י איתא שמי שלווה מגר ומת אם החזיר החוב לבנו שנתגייר, רוח חכמים נוחה הימנו (ואף שאינו יורשו על פי דין), ובקידושין י"ז ע"ב הקשו מהא דאיתא בברייתא שאם החזיר אין רוח חכמים הימנו, ויישבו שלא קשיא כאן שלידתו בקדושה וכאן שאין לידתו בקדושה. ונחלקו ראשונים בביאור יישוב זה. לדעת רש"י, כשלידתו בקדושה אתי למיחלף בישראל גמור ולא יחזירו גם לבן של ישראל שמת ולכן אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. וכשאין לידתו בקדושה אין בכך מעלה אם החזיר (וזו הכוונה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, לא שעשה דבר שאין ראוי לעשות אלא שאין לזה מעלה). אבל לדעת הר"י, הרמב"ן והריטב"א ועוד מהראשונים, ביארו יישוב הגמ' הפוך מרש"י, שאם לידתו בקדושה ויבואו להחשיבו כישראל אם יחזיר לו, יטעו בו בשאר דינים להחשיבו כישראל גמור, ולכן אין להחזיר לו, ואם החזיר אין רוח חכמים הימנו. אבל אם אין לידתו בקדושה דלא אתי למיחלף בישראל גמור, אדרבה, ראוי להחזיר ואם החזיר (אף שאינו מחויב) רוח חכמים נוחה הימנו דמצווה קעביד. וכך משמע בדעת ר"ת בתוס' שם, שכשאומרים שרוח חכמים נוחה הימנו, היינו, שכך ראוי לנהוג אף שאינו מחויב.

אולם, לא ברור מדוע רוח חכמים נוחה הימנו, ומדוע לא נימא, שאם החזיר לבן שאינו מיוחס אחר אביו הרי זה כאילו החזיר לאדם זר. והנה ברמב"ן ובריטב"א הנ"ל משמע שזהו שמא יחזור לסורו. ואף שלא תקנו חכמים שיירש שמא יחזור לסורו כדאשכחן בגר הבא לירש את אביו הגוי, כמבואר בריש דברנו, היינו ששם אם יחזור הבן לסורו יירש את אביו הגוי, מה שאין כן הכא. ונצטרך לומר, שבכל זאת, יש לדאוג שמא יחזרו הוא ואביו לסורו כדי שבנו יירש אותו כגוי. ואמנם, זה חשש רחוק שלא ראו חכמים לתקן ירושה מחמתו, אבל מי שמחזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ויותר נראה לי לומר, שכוונת הראשונים הנ"ל בשמא יחזור לסורו (בהאי דינא ולא בדינא דגמ') היינו, שיחזור לסורו מחמת כעס וקפידא על דת ישראל, שאינם נותנים לו לירש את "אביו", ולא שיחזור לסורו כדי לירש את ממונו, שזה לא שייך במקרה זה. ועיין בשיטה לא נודע למי, בקידושין שם, שמבאר גם את "שמא יחזור לסורו" שבלשון הגמ' באופן זה. ואף שהמאירי הביא פירוש זה ודחאו, שכתב "ואם יחזור לסורו רק מחמת כעס שהפסיד ירושתו אין אנו חוששין לו", זה בנוגע לדינא דגמ' שתקנו חכמים, אבל בנוגע לרוח חכמים נוחה הימנו, ייתכן שיודה לטעם זה. וכן כתב הרשב"א שם בשם יש מי שפירש טעם זה במפורש ביחס לרוח חכמים נוחה הימנו, וכך כתב הרע"ב בפירוש המשנה בשביעית שם ובתפארת ישראל שם, ועיי"ש בריטב"א ד"ה והנכון לפרש.

ונלע"ד להוסיף על ביאור המושג "רוח חכמים נוחה הימנו" בהאי דינא את הבאות.

הנה בירושלמי על שביעית שם איתא שרוח חכמים נוחה הימנו גם למי שמחזיר לאמו של אותו שמת ללא זרע, ולכאורה אי נימא דהטעם הוא שמא יחזור לסורו, מה זה שייך לגבי אמו, הלא אמו לא הייתה יורשת אותו גם אם היה ישראל גמור. לא התגיירותו היא זו שמונעת את הירושה מאמו, וצ"ע לנ"ל. ועוד יתרה מזו: לשון זו שרוח חכמים נוחה הימנו מוזכרת גם במי שמחזיר חוב שנשמט בשמיטת כספים, וזה עיקר הדין בשביעית שם, והשאר הובא אגב גררא. והרי בזה לא שייך כלל האי טעמא של "חזרה לסורו", כמובן.

ולכן נלע"ד פשוט, שכוונת הדברים לומר שמי ש"מחזיר" חוב שאינו חייב להחזירו או מחמת שזכה בו מההפקר או מחמת שנשמט החוב בשמיטה, אבל בעיני בני אדם נראה שאין זה צודק, ויש פה ניצול של דין התורה כדי להרוויח ממון, הרי שמי שמחזיר אינו נוהג מנהג שטות שמאבד ממונו בידיים, אלא אדרבה, נוהג כשורה ומפייס דעת בני אדם. זה ברור שבדעת בני אדם אין הבחנה בין בן ביולוגי שאינו מיוחס לשאר בנים, ומי שיש בידו ממון להחזיר הלוואה ואינו מחזיר רק בגלל השמטת כספים, בעיני בני אדם זה נראה ניצול של ההלכה. ואף מי שהחזיק בנכסי הגר כשאמו קיימת ומחזירם לאמו אע"פ שעל פי דין נכסיו הם הפקר, שייך היגיון זה. ולכן מי שמפייס דעת בני אדם בכה"ג, עושה צדקה בממונו ומקדש שם שמיים, כדאשכחן בכמה דוכתי .

ולזה כתבו "שרוח חכמים נוחה הימנו". וייתכן לפרש את זה גם בדברי המפרשים הנ"ל, שאף שזה ברור שזה מעשה ראוי וכך ראוי לנהוג, אבל לא מחמת זה נכנה את מי שנוהג כך שרוח חכמים הימנו, שהרבה עושי מעשים טובים יש בעולמנו, ואין זה עניין לרוח חכמים, ורק אם בעיני חכמים הוא עושה מעשה שהיה אולי ראוי לתקן תקנה שכך יהיה ראוי לנהוג, רק אז יכונה שרוח חכמים נוחה הימנו, ולכן ביארו המפרשים הנ"ל שהטעם הוא שמא יחזור לסורו, ולא רק מעשה ראוי הוא אלא קרוב להיות כתקנה של חכמים, ודו"ק. אבל הסיבה שראוי להחזיר זה בגלל שכך נראה הצדק הטבעי.

ואמנם, זה ברור שהצדק האמתי הוא מה שהוקבע בדת תורתנו הקדושה, אבל ראוי להתחשב במה שנראה בעיני בני אדם כדבר צודק, ומי שנוהג כן אינו טועה, ואדרבה ראוי לשבח.

ומצאתי בשו"ת הרשב"ש סי' תצ"ז, שדן במי שמת והניח בן קטן שאין לו יורשים כלל (כנראה מדובר בגר או בשתוקי לשיטות הנ"ל), ויש לו רק אם, והשאלה הייתה, האם למנות לקטן זה אפוטרופוס על נכסיו או להניח את נכסיו ביד אמו. והשיב הרשב"ש, שמכיוון שאם נניח נכסיו ביד האפוטרופוס וקטן זה ימות ללא יורש, יהיו הנכסים ביד האפוטרופוס, ויהיה ראוי הוא לזכות בהם מההפקר כיוון שמוחזק בהם – במצב שכזה, יהיה תלוי בשיקול דעתו של האפוטרופוס, האם להעבירם לאמו כדי שיהיה רוח חכמים נוחה הימנו, וכפי האמור בדברי הירושלמי הנ"ל או שיזכה בהם הוא. וכתב הרשב"ש, שמאחר שראוי להשתדל שתתקיים רוח חכמים, שזה להחזיר לאמו של הקטן, אם יילך הקטן לעולמו ללא זרע, הרי שעדיף כבר מעתה להניח ביד האם את נכסיו, ובכך לא נהיה תלויים בשיקול דעתו של האפוטרופוס בעתיד.

למדנו מדברי הרשב"ש הללו שלושה דברים. הראשון הוא שדינא דרוח חכמים נוחה הימנו זה לא רק בהלוואה שהלווה המנוח אלא בכל נכסי המנוח. השני הוא שרוח חכמים נוחה הימנו, היינו, שכך ראוי לנהוג ובלי קשר לשמא יחזור לסורו. השלישי, שהוא חשוב לענייננו, שעל ביה"ד מוטל לעשות ולהשתדל כדי שתתקיים ההוראה של רוח חכמים נוחה הימנו.

ולאור כל האמור, נוכל לומר, שבנידו"ד מאחר שאם לא נוציא צו ירושה על שם המבקש, יועברו נכסי המנוח לרשות האפוטרופוס הכללי ולא ליורש של המנוח על פי הדין, ואף לא יופקדו ביד נאמן עד שיבוא היורש האמתי, הרי שגם אם נאמר שאין נכסי המנוח הפקר, כמבואר לעיל, ראוי לעשות בנכסי המנוח, מה שבעיני בני אדם ראוי להיעשות, שזה ליתן את נכסיו לבנו הביולוגי של המבקש, וכאמור שרוח חכמים נוחה ממי שנוהג כך.

ואמנם, הבדל גדול יש בין נידו"ד לנכסי הגר, שבנכסי הגר הנכסים הם הפקר ואנו מצפים ממי שמחזיק בהם שיעשה מה שנדרש על פי רוח חכמים. מה שאין כן, בנידו"ד שהנכסים שייכים למישהו שאיננו יודעים ממנו, והיאך נוציא ממנו מה שהוא שלו על פי דין, ולכן מה שעלינו לעשות הוא שהרישום של העיזבון יהיה על שם המבקש, אך לא יהיה בזה משום זיכויו המוחלט בעיזבון. יש לדרוש מהמבקש להתחייב שאם יבוא היורש בעתיד וידרוש את ירושתו, יעביר לו אותה לאלתר. אפשרות זו, על פי כל האמור עד כה, עדיפה על פני העברת העיזבון לידי האפוטרופוס הכללי.

סוף דבר, העולה מכל האמור, שהברירה הטובה ביותר לעשות בעיזבון המנוח היא לרשום את העיזבון על שמו של המבקש שהוא בנו הביולוגי של המנוח, ואף שאינו מיוחס אחר אביו. יחד עם זה, יש לדרוש ממנו שאם יבוא יורש על פי דין, יחזיר לו את הקרן שקיבל בירושת "אביו" .

ובשולי פסק הדין נימא, שכל האמור זה בגר הבא לרשת את אביו הישראלי כבנידו"ד. בגר הבא לרשת את אביו הגר, ובשעת הגשת הבקשה להוצאת צו הירושה אף אחד לא מוחזק בנכסיו, בנכסים הדורשים רישום על שם הבעלים כמו דירה, רכב, חשבון בנק, זכויות ממקום העבודה, וכדומה – נוכל לומר בשופי שראוי לרשום העיזבון על שם ה"בן" ובכך רוח חכמים נוחה, וכפי המוכח מדברי הרשב"ש דלעיל, שיש לבי"ד להשתדל שיתקיים מה שרוח חכמים נוחה.

הנלע"ד כתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

שו"ת הרשב"ש סימן תצז

אמנם בנו של ר' משה כשריאל נ"ע אפילו הוא פחות מבן תשעה שנים אין למנות עליו אפטרופוס כיון שאין לו קרוב מצד אביו יהודי ראוי ליורשו ואין שם כי אם אמו, שאין להוציא הנכסים מידה, ושאם ח"ו ימות יטול הכל אפטרופוס ויהיה הדבר תלוי ברצונו אם ירצה שתהיה דעת חכמים נוחה הימנו או לא, דאמרינן בירושלמי דמסכת שביעית מי שמת והוא סוף משפחתו לא יחזיר לקרובי האם ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו, ולמה נהיה אנחנו סיבה לבטל זכותה ומצינו רז"ל מקפידים בכיוצא בזה, דאמרינן בפרק מי שמת, איסור גיורא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי רבא, רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי בירושה לא בר ירושה הוא אי במתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה אי במשיכה ליתנהו גביה [אי] בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ואי אגב ארעא לית ליה ארעא ואי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי אמאי לא לודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו באודיתא, נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו ליה. אלמא שהם ז"ל מקפידים בכיוצא בזה. אלא יכתבו כל הנכסים בב"ד ויניחום ברשות האם וכשיגדל הבן תתן לו אמו את שלו…

פסק בבית הדין הרבני בבאר שבע, בתיק מספר 104265/2

ביום י"ח באייר התשע"ב במקרה שבו אין זיקה ביולוגית בין אב לבנו המאומץ אך על פי החוק הוא נחשב כיורשו, זו לשון פסק בית הדין:

'לאחר שהכרענו שע"פ ההלכה ממונו של בן הנולד מתרומת זרע הוא הפקר, הרי שקל יותר לומר שדינא דמלכותא דינא, והמדינה יכולה להחליט, שממון ההפקר ילך לפלוני. הדבר הרבה יותר קל מבחינה הלכתית מאשר מקרה בו ע"פ ההלכה יש יורש מסוים, כגון הבן, ודינא דמלכותא יפקיע ממנו חלק מן הירושה ויעביר לבת. שהרי ע"ז צעק ככרוכיא הרשב"א בתשובה, הביאו הב"י (ס"ס כו), שנקרא מרים יד בתורת משה, משא"כ בממון שהוא הפקר, אם המלכות מחרימה ונותנת לפלוני הרי שקל יותר לומר שהדבר תופס'

תוספות הרא"ש מסכת קידושין דף יז עמוד ב

גר את הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ואין שייך שמא יחזור לסורו שאפי' אם היה חוזר אין הגוי יורש את הגר.

חמדת יחזקאל (ר' יחזקאל וויספיש, בני ברק תשס"ז) חו"מ רפג העיר על דבריו:

ומסתימת הדברים נראה שדבר זה היה מוסכם אצל הכל בדיננו ודיניהם שהגר כקטן שנולד ואין יורש ואין מוריש וע"כ אף בדיניהם לא היה הגוי יכול לירש הגר ולכאו' לפ"ז בזה"ז שכמדומה אין דנים כן בדיניהם דלעולם הם מורישים הנכסים לקרובי המת בלא שום יחס לענין הדת הדר דינא שנחוש שמא יחזור לסורו ויירש גר את הגר ושמא תקנה קבועה ובמקומה עומדת וצ"ת

מעין אומר טו חו"מ ב – כתב שיכולות בנות הגר לדרוש פיצוי עבור חתימתן לירושה על פי החוק

סימן ב שאלה: משפחה שכולם התגיירו ויש בנים ובנות ומבחינת חוק המדינה נותנים גם לבנות האם מותר לבנות לקבל זאת? תשובה: למעשה, כל מי שיחזיק ראשון בנכסים אפילו אדם אחר זכה ואם החזיק בבית או בשדה גם זוכה בכל מה שבבית ומ"מ יכולים בני הגר צדק להתנות חתימתם בפיצוי תמורת החתימה אך במידה ואף אחד לא זכה הרי הנכסים כהפקר ואם הערכאות חילקו בין כולם את הירושה והם מחוסר הבנתם בהלכה שתקו זכו הבנות במה שקבלו