ה – תוכן האמונה – הגילוי האלוהי

שמות כ, ב

"אָנֹכִי ה' אֱלֹוהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

ספר ה'כוזרי' (א, יא-כה)

"יא – אָמַר לוֹ הֶחָבֵר: אֲנַחְנוּ מַאמִינִים בֵּאלוֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים.

יב – אָמַר הַכּוּזָרִי: מַסְכִּים הָיִיתִי שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל יְהוּדִי מִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי אִבּוּד זִכְרָם וְחֶסְרוֹן עֲצָתָם, כִּי הַשִּׁפְלוּת וְהַדַּלּוּת לֹא עָזְבוּ לָהֶם מִדָּה טוֹבָה. וַהֲלֹא הָיָה לְךָ לוֹמַר, הַיְּהוּדִי, כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמְסַדְּרוֹ וּמַנְהִיגוֹ, וּבְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ וְהִטְרִיפְךָ וְהַדּוֹמֶה לַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֵם טַעֲנַת כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ-לוֹ דָת, וּבַעֲבוּרָהּ הוּא רוֹדֵף הָאֱמֶת, לְהִדַּמּוֹת לַבּוֹרֵא בְּצִדְקוֹ וּבְחָכְמָתוֹ:

יג – אָמַר הֶחָבֵר: זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וְנִכְנָסִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבּוֹת. וְאִם תִּשְׁאַל הַפִּילוֹסוֹפִים עָלֶיהָ אֵינְךָ מוֹצֵא אוֹתָם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלֹא עַל דַּעַת אֶחָת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעָנוֹת, יֵשׁ מֵהֶם מַה שֶּׁהֵם יְכוֹלִים לְהַעֲמִיד מוֹפֵת, וּמֵהֶם מַה שֶּׁיַּסְפִּיקוּ בָם, וּמֵהֶם מַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיקוּ בָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַעֲמִידוּ בָם מוֹפֵת.

יד – אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ, הַיְּהוּדִי, טוֹב מִפְּתִיחָתוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה עַתָּה שֶׁאוֹסִיף לְדַבֵּר עִמָּךְ.

טו – אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל פְּתִיחַת דְּבָרַי הִיא הַמּוֹפֵת, וְעוֹד כִּי הִיא הָרְאָיָה אֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לֹא רְאָיָה וְלֹא מוֹפֵת.

טז – אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה.

יז – אָמַר הֶחָבֵר: תֵּן לִי רְשׁוּת לְהַקְדִּים לְךָ הַקְדָּמוֹת, כִּי אֲנִי רוֹאֶה דְבָרַי כְּבֵדִים עָלֶיךָ וְנִקְלִים בְּעֵינֶיךָ:

יח – אָמַר הַכּוּזָרִי: הַקְדֵּם הַקְדָּמוֹתֶיךָ וְאֶשְׁמָעֵם.

יט – אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הֹדּוּ אִישׁ חֶסֶד רָאוּי לְרוֹמְמוֹ וְלָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצוֹ וּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה.

כ – אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הָיִיתִי חַיָּב בּוֹ, וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם צֶדֶק אַנְשֵׁי הֹדּוּ מֵעַצְמָם וְאֵין לָהֶם מֶלֶךְ, אוֹ צִדְקָתָם מֵחֲמַת מַלְכָּם, אוֹ אִם מִשְּׁנֵי הַפָּנִים יָחַד.

כא – אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם הָיוּ בָאִים אֵלֶיךָ שְׁלוּחָיו בִּתְשׁוּרוֹת הֻדִּיּוֹת, אֵינְךָ מִסְתַּפֵּק שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בְאֶרֶץ הֹדּוּ בְּאַרְמְנוֹת הַמְּלָכִים, בִּכְתָב מְפֻרְסָם שֶׁהוּא מֵאִתּוֹ, וְעִמּוֹ רְפוּאוֹת שֶׁהֵן רוֹפְאוֹת אוֹתְךָ מֵחָלְיְךָ, וְשׁוֹמְרוֹת עָלֶיךָ בְּרִיאוּתְךָ, וְסַמֵּי הַמָּוֶת לְשׂוֹנְאֶיךָ וְהַנִּלְחָמִים בְּךָ, שֶׁאַתָּה יוֹצֵא לָהֶם בָּהֶם וּמֵמִית אוֹתָם מִבְּלִי כְלֵי מִלְחָמָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב לִהְיוֹת סָר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וְאֶל עֲבוֹדָתוֹ.

כב – אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא, וְהָיָה הַסָּפֵק הָרִאשׁוֹן סָר מִמֶּנִּי אִם יֵשׁ לְאַנְשֵׁי הֹדּוּ מֶלֶךְ אִם לֹא, וְהָיִיתִי אָז מַאֲמִין שֶׁמַּלְכוּתוֹ וּדְבָרוֹ נוֹגְעִים אֵלָי.

כג – אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַשּׁוֹאֵל עָלָיו בְּמַה תְּתָאֵר אוֹתוֹ.

כד – אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּתְאָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּרְרוּ אֶצְלִי לָעָיִן, וַאֲחַבֵּר אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ סָפֵק אֶצְלִי וְהִתְבָּרְרוּ בְאֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים.

כה – אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבוֹתִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעֹה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: אֱלוֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּוֹת, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלוֹהִים וְהִנְהִיג אוֹתָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאוֹת, וְלֹא אָמַר: אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלֹא: בּוֹרְאִי וּבוֹרַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן:"

בראשית יב, א-ג

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ‏אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת ‏הָאֲדָמָה".

מהר"ל נצח ישראל יא

"ולהורות לך, כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם, והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב א). והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה, לא נגלה עליו השכינה ואמר לו לך מארצך, לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו ח), ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח, קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו. אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך, לא יקשה כלל. כי אצל נח לא היה, רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול"[6], וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה, בחירה כללית בו ובזרעו. ואל יקשה לך מה שכתוב (דברים ט ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך", בודאי דבר זה, מה שהביא אותו הדור אל הארץ, היה תולה בזכות אבות, וגם דבר זה פרטי. אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם, לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל, ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם, קודם שנגלה עליו השכינה, ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'" (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה, ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטל[ה] האהבה. לפיכך אל בחירה הפרטית יש שנוי, ולא אל הבחירה [ה]כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו "לך לך מארצך", לא היה זה בשביל צדקת אברהם, עד שתאמר אם בטל דבר בטל[ה] האהבה (משנה אבות ה טז), כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל[ה]. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל. ודברים אלו ביארו חכמים, בדבריהם הנאמנים במדרש (ילקוט שמעוני ירמיהו ל – רמז שיב):

"'מי זה ערב לבו לגשת אל ה' ' (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא[7] בר רב הונא: מעלה זו יש בין ישראל לגוים[8]. דאילו בישראל כתיב (יחזקאל לז כז) "והייתי לכם לאלהים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה', להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלהים". עד כאן.

בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות. כי השם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך, אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלהים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם". כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו, לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך, בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים, אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. וא[י]לו יבינו זה בני אדם, לא עלה על מחשבתם מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום.

ובשמות רבה (שמות רבה ג ב):

"'ראה ראיתי את עני עמי…וארד להצילו…כי ידעתי את מכאוביו' (ר' שמות ג, ז-ח)[9] , יודע אני כמה עתידים להכאיבני [במדבר, כמה דתימא], 'כמה ימרוהו במדבר וגו', ואף על פי כן איני נמנע מלגאלן. אמר רבי שמואל בר נחמן, הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא, [אמר לפניו] רבון העולם, [כך] הבטחת את משה, בין עושים רצונך ובין אין עושים רצונך אתה גואלם, שנאמר (ר' שופטים ג, י) 'ותהי עליו רוח (אלהים) [ה'] וישפוט את ישראל', לכך כתיב 'כי ידעתי את מכאוביו' – [אעפ"כ אני גואלם]". עד כאן.

ורצה לומר, כי בודאי הברית שכרת עם אברהם לא סר, שהרי לא נתן גבול וקץ לברית הזה, רק אמר (בראשית יז, יז) "לברית עולם". ואחר שכן הוא, למה יהיה בטל הברית בשביל דור אחד או שתים שחטאו, ויהיה בטל הברית מזרע אברהם, שעדיין לא נולדו? לכן אמר בפרשת "אתם נצבים" (דברים כט יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה וגו'". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית, עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר (דברים כט, ט-י), שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם "ישראל". ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר, כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית, אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד. והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות. ולכך לא שייך לומר בסור הסבה, שהוא צדקת ישראל, יסור המסובב, מה שלקח אותם לעם אליו. ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל."

נחמיה ט, ז

"אַתָּה הוּא ה' הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם".

דברים ז, ו

"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה".

בראשית יז, א-ב

"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד…".