האם מקבלים מומר?

גמרות

עבודה זרה יז, א

"כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים למימרא דכל הפורש ממינות מיית והא ההיא דאתאי לקמיה דרב חסדא ואמרה ליה קלה שבקלות עשתה בנה הקטן מבנה הגדול ואמר לה רב חסדא טרחו לה בזוודתא ולא מתה מדקאמרה קלה שבקלות עשתה מכלל דמינות [נמי] הויא בה ההוא דלא הדרא בה שפיר ומשום הכי לא מתה איכא דאמרי ממינות אין מעבירה לא והא ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא ואמר לה [רב חסדא זוידו לה זוודתא] ומתה מדקאמרה קלה שבקלות מכלל דמינות נמי הויא בה"

 

רש"י שם

"לא ישובון – כל המשתמדים לעבודת כוכבים אחר שנאבקו במינות אינם שבין ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזירת מלך עליהם למות:"

חגיגה טו, א

"יצתה בת קול ואמרה (ירמיהו ג, יד) שובו בנים שובבים חוץ מאחר אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא נפק אחר לתרבות רעה נפק אשכח זונה תבעה אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה אמרה אחר הוא"

סנהדרין צ,א

"שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה ר' יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (דברי הימים ב לג, יג) ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי:"

 

סנהדרין קג, א

"אמר רבי יוחנן: כל האומר 'מנשה אין לו חלק לעולם הבא' – מרפה ידיהן של בעלי תשובה.

דתני תנא קמיה דר' יוחנן: מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנים, דכתיב (דברי הימים ב לג א) בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [ושם אמו חפצי בה – [סיום הפסוק במלכים ב כא,א]] (מלכים ב כא ג) [וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו ויקם מזבחת לבעל] ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל [וישתחו לכל צבא השמים ויעבד אתם]; כמה מלך אחאב? – עשרין ותרתין שנין; מנשה כמה מלך? חמשים וחמש; דל מינייהו עשרים ותרתין, פשו להו תלתין ותלת.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מאי דכתיב (דברי הימים ב לג יג) וישמע אליו ויחתר לו? 'ויעתר לו' מיבעי ליה!? – מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין."

פרקי דרבי אליעזר פרק מג

"רבי יהושע אומר תדע לך כח התשובה, בא וראה ממנשה בן חזקיה, שעשה כל תועבות רעות שבעולם, והרבה לעשת הרע, וזבח לאלהים אחרים, שנאמר [שם ב, לג, ו] והוא העביר את בניו באש בגי בן הנם וגו' הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, והוא יצא לירושלים מפריש יונים וזובח לכל צבא השמים. ובאו שרי גדודי אשור ואחזו אותו במיניקת ראשו והורידו אותו בבלה ונתנו אותו במחבת אש, ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם, ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו, אמר אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה לי ככל נפלאותיו שעשה לאבי. וקרא לאלהי אבותיו בכל לבו, ונעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר [שם יג] ויתפלל אליו ויעתר לו. באותה שעה אמר מנשה אית דין ואית דין:"

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שג

"העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו. רב אבא בר כהנא אמר כעצב הזה של מוח בעת שאתה מנפצו עוד אינה יפה למאומה, ר' חלבו אומר כחותל הזה של תמרים משעה שאתה מנערו עוד אינה יפה למאומה. אם כלי אין חפץ בו, ר' חמא בר חנינא אמר ככלי של מימי רגלים, ר' שב"נ אמר ככלי של מקיזי דם, אמר ר' מאיר נשבע הקב"ה שאינו מעמיד מיכניה מלך הה"ד כי אם יהיה כניהו בן יהויקים וגו' חותם על יד ימיני כי משם אתקנך, ר' חמא בר חנינא אמר משם אני נותק מלכות בית דוד. ד"א אתקך אין כתיב כאן אלא אתקנך בתשובה ממקום נתיקתו תהא תקנתו:

כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, בימיו אינו מצליח בימי בנו מצליח. גדולה תשובה שבטלה את הגזרה ובטלה את השבועה, בטלה את השבועה מנין שנאמר חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו וגו' וכתיב ביום ההוא אקחך זרובבל, בטלה את הגזרה מנין כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי וכתיב ובני יכניה אסיר שהיה חבוש בבית האסורים, שאלתיאל שממנו נשתלה מלכות בית דוד, אמר ר' תנחום אסיר שאסר הקב"ה עצמו בשבועה, שאלתיאל שנשאל לב"ד של מעלה והתירו לו:"

דעות הגאונים

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן יא

"רב עמרם ז"ל. וששאלתם: משומד שאמר רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשע, מנגדינן ליה וצריך טבילה או דילמא מהימנינן ליה ולא צריך טבילה, א"נ חיישינן שלא יהא הערמה ומטמא כשרים בהדיה באכילה ובשתיה ולא מהימן ולא אכלינן בהדיה עד דמקבל מינגד על שכפר וטבילה על שקצים ורמשים.

– כך ראינו: שמלקות ודאי צריך שעבר על כמה עבירות עשה ול"ת וכריתות ומיתות ב"ד, טבילה לא צריך, דלאו גר הוא דצריך טבילה דהתם קא אתי מטיפה פסולה והורתו ולידתו שלא בקדושה צריך טבילה, דאפילו גר דמל וטבל אי הדר לגיותיה לא צריך טבילה כי הדר אתי, דקא אמרינן טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר. ואף על פי שמקבל מלקות צריך שיעמוד בפרהסייא לפני צבור ויתודה על מה שעשה ויתחרט על מעשים רעים שבאו לידו. וכיון שעושה כן יודעין הכל שעשה תשובה מוחלטת ואין חוששין לערמה ומותר לאכול ולשתות עמו. +(בכורות ל', י"ד קי"ט ה – ו)+."

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן י

"וששאלתם בשביל מטעה שעמד בגלותינו ושריע שמו והיה אומר אני משיח וטעו אחריו בני אדם ויצאו למינות אינם מתפללין תפלה ואינן רואין את הטרפה ואינם משמרין יינם משום יין נסך ועושין מלאכה ביום טוב שני ואין כותבין כתובות כתיקון חז"ל, כגון אלו שיש בידם מינות הרבה, כשהן חוזרין צריכין טבילה או לא, וכיצד התרתן, ועוד שאומרים לא נקבלם לפי שאין בקיאין בתורת גיטין וקידושין, ועוד אותו מטעה התיר להן עריות, אם אנו מקבלין אותן ואתו לאיערובי בכשרים מי איכא למיחש להא מילתא או לא. נדין אותם כקדריים ותרמידיים או לא. יליף מרנא. +(עיין לעיל סימן ז')+

– כך ראינו שאלו פושעים אע"פ שיצאו לתרבות רעה וכפרו בדברי חכמים ובזו מועדות ומצות וטמאו עצמן בנבילות וטריפות, אף על פי כן, טוב לקרבן מלדחותן. ועבירות שעשו כגון נו"ט =נבילות וטריפות= והפסדת כתובות הלקו אותן בב"ד וענשו אותם בקנס כל אחד לפי מעשיו הרעים ויסרו אותם. ויעמדו בבתי כנסיות ויקבלו עליהם ששוב אין חוזרין לסורן. וקבלו אותן ואל תדחו אותם. ושכתבתם נידון אותן כקדריים ותרמידיים – מה ענין לאלו עם אלו, הללו משבעת גוים והללו מישראל, אלו שיצאו לאפקרסיות אם חוזרים קבלום. אבל ודאי צריכין אנו לבדוק אחריהם ולחקור ולדרוש אם פרצו בעריות והתירו עריות, וכל שיש עמו אשה מן עריות הפרישו אותן מהן והכריזו על זרעם כל מי שנתברר עליו בן ערוה הוציאו לממזרות והכריזו עליו שהוא פסול לבא בקהל. ועיינו בכתובות שלהן וכל כתובה שאינה כמנהגכם יחזרו ויכתבו אותה כהוגן וכראוי. עד הנה. +(יבמות ט"ז)+"

 

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן כח

מר רב גאון. וששאלתם: ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל, חוששין לו משום מגע ועושה יין נסך או לא.

– כך ראינו שאם הולך למקום שאין מכירין אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל מצוות, מקבלין אותו להיות כישראל כשרים. ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו שהכל יודעין שאם חוזר לשם הורגין אותו. לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין ואין חוששין לו משום מגע גוי. עד הנה."

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן ח

(במודפסות סימן שי"ג ולקמן סימן י"ו)

"וששאלתם בשביל משומד שחזר בו אם צריך לטבילה או לא.

כך ראינו דמלקות הוא צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות ב"ד. טבילה לא צריך, דלאו גר הוא דצריך טבילה דהתם לעילויה מגיותו דהיותה הורתו ולידתו שלא בקדושה, והאי בר ישראל הוא והורתו ולידתו בקדושה ולא צריך טבילה, דאפילו גר דמהיל וטביל אי הדר לגיותו וחזר ונתיהד לא צריך טבילה. +(י"ד רס"ח י"ב)+."

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קפ

"שאלה לרבינו משה גאון ז"ל. ישראל שהמיר וחזר. לדת ישראל אח"כ אם עושה יין נסך ואם לא,

תשובה כך ראינו שאם הלך למקום שאין מכירים אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצות מקבלים אותו להיות כישראל גמור ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירים אותו. שאם חזר לשם הורגין אותו. לפיכך מותר לשתות עמו בכוס יין ואין חוששין משום מגעו. דבפרק עד כמה בבכורות עלה דההיא וכלם שחזרו בהם, פירש ר"י בר' אברהם ז"ל מומר השב בתשובה בדין הוא שלא יהיה צריך שלשה לקבל בפניהם. דבקל יש לנו לומר ששב אל בוראו. ואפילו לדברי המחמירים מ"מ אין יינו יין נסך כיון שנוהג כדת יהודית ואפילו לא טבל. ואפילו אם היה מלוה ברבית לישראל ולא החזיר הרבית מ"מ חשבינן ליה בעל תשובה כיון שהניח כל מעשיו ושב אל בוראו. ואע"ג דאמרינן בסנהדרין מפריחי יונים ומלוי רביות לא סגי בקבלה שלא יעשו, אלא עד שיחזירו הרבית. הכא תקנתו קלקלתו. דכיון שחזר ושב הו"ל בעל תשובה לכל דבר ודומה לגר רק לשוב אל בוראו ולתקן אשר עוותו. ואם לא יתקן לא התעכב בכך בתשובתו. וגם ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל לא החמיר עליו לקבל ייסורים להתכפר כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר. וה"ט משום דאדם שחטא באשה או בשאר עבירות כשעושה תשובה אם לא קבל עליו דינין אין ניכר שעשה תשובה עולמית. דשמא אין העבירה מזומנת לו או שמא אין יצרו תוקפו עתה כ"כ. אבל מי שכפר בעיקר ושב אל בוראו להיות בגלות אחיו תשובתו ניכרת שהיא שלמה. שמייחד חמש /ה'/ פעמים בכל יום ונזהר מאיסור כישראל. ואע"פ שהרבה עבירות עשה בעודו מומר דישראל העושה כיוצא בהן בדת יהודית יצטרך לקבל עליו דינין חמורים מומר שאני דכל מה שעשה לפי שהוא כופר בעיקר. וכיון ששב אל בוראו לא יחטא עוד באלה. ואין להחמיר עליו כ"כ לקבל יסורים ולהתאפק ביצרו. כי מאחר ששב נרפא לו. ובא ליטהר מסייעין לו. עכ"ל הרב /רבינו משה גאון/ ז"ל.

 

הראשונים המקבלים מומר בתשובה

תשובת ר' אברהם מן ההר לרמב"ן – מתוך ספר גבול מנשה[1], עמ' 5

כותב על אחד שהמיר דתו ואחר כך היו שמועות שחזר בו מעט וכו'. לדעתו, יש לחשוד שלא פירש מדרכי הגויים, ורק עשה כן כדי להציל ממונו, ורק אם יהיו לנו עדים שסמוך למיתתו חזר בתשובה – אז נקבלו. והיחס לכל המשומדים הוא שצריכים לשוב בפרהסיא מרצונם החופשי בלי שום אונס, ולעמוד בין היהודים ולקיים המצות כבתחילה. ואז יקראו בעלי תשובה, ואין צורך ביסורים.

"זאת התשובה השיב הר' שלמה בר אברהם מההר אל החכם ר' משה בר נחמן ז"ל. יודע לאדוני כי האיש אשר יצא מן הכלל אין להפך בזכותו וללמד עליו זכות במסית ומדיח אם לא בראיה שלימה מפני שכל הגולה נתחללה ונתבזית על ידו כי לא שמענו כמקרה הרע הזה ועדין לא נשתקע חילולו מפי הגוים ומאד תמהו כל ישראל עליו ויהי קללה בפיהם ואין איש שיזכירהו אם לא יקללהו תוך כדי דבור. ומאד נפלאו עליכם כל חכמי עירנו למה אתם מפקפקים בזה. אם הוא בעל התשובה בעוד שהשרץ בידו ועומד עם הגוים ואוכל עמהם ואע"פ שהיה מתודה בעמדו לפני היהודים ואוכל ממאכליהם אולי היה עושה לרמותם למען לא יבזוהו והיה מבטיחם על שקר לשוב בארץ הצבי והוא היה בורח להציל ממונו מפני שממונו חביב עליו מגופו, וכגון זה ראוי לחשדו מכל רע כי הרשיע לעשות. ועוד כי לא העידו העדים שהתודה ופירש חטאו סמוך למיתתו כשהוא גוסס ועומד על מיטתו ערום בלא סימן פסול על גופו ולא העידו אם מת מתוך ודויו שלא שב על קיאו. אבל אם יעידו כן יש לחוש על תשובתו, מפני שאין אדם משטה בשעת מיתה ולא מת מתוך רשעו ואם היה כן אומר אני שראוי להקרות רבי כבתחילה אחר שנים עשר שקבל דינו כאותה ששנינו סנהדרין מ"ו ע"א בנסקלין ונשרפין שמלקטין העצמות וחוזרין לקברות אבותיהן אחר שקבלו את דינם. ועל כל המשומדים השבים בודאי צריך שישוב בפרהסיא מאליו בלא שום אונס ויעמוד בינינו ויעשה המצות כבתחלה, ובזה נקרא בעל תשובה לקרוא רבי בלא טבילה ובלא שום ויסור (מלשון ליסרו ד"ש) ואף על ההרהור חששנו לקרותו צדיק כל שכן כשישוב בדבור ובמעשה. כאותה ששנינו קידושין מ"ט ע"ב על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר בלבו תשובה. ואין קריית רבי קריית שררה, אבל להחזיקו בכשר לגמרי להכשירו לעדות ולהאמינו בכל ענין איסור והיתר בזה נראה דבעינן חזרה גמורה כאשר כתבת דלא גרע מחשוד, וצריך ויסור גדול לפי חטאו כפי ראות ב"ד שבעירו. ואחר שיקבל ויסור ויתחרט מחטאו, ראוי להכשירו לכל דבר. ועל הפושעים שאינם שבים הסכימו כל חכמינו לכנות את שמו לגנאי בכל ענין כמו שעשו לאלישע בן אבויה שקראוהו אחר [חגיגה ט"ו ע"א] ושלא יקראו בניהם לספר תורה על שם אביהם וכל שכן שאין ראוי לכבדו לקרותו רבי וגנאי הוא לבנים לשאול דבר זה, שהרי אם היו כהנים לא היו מטמאים לו. כאותה ששנינו סנהדרין מ"ז ע"א יכול אפילו פרשו מדרכי צבור ת"ל ויקרא כ"א בעל בעמיו בעושה מעשה עמיו. ואין חייבין עוד בכבודו אלא שאם לא יכבדוהו נזכירם לשבח כדכתב דברים ל"ג האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ושנינו פסחים נ"ו ע"א גרר עצמות אביו במטה של חבלים והודו. ומן הקבלה אשר שמעת להקרות בשם אבי אביהם אמת הוא, וכן עשו במרשלייא בנכדו של הנדיב ר' משה הנקרא בוטין שהחתימו אותו בכתובתו ר' משה בן בנו של ר' משה וכן קראוהו בספר תורה, ומזה יש עדים בעיר הזאת, ואשר כתבת בשם הרב שרמ"ן אין מקבלין אותן שנאמר משלי ב' כל באיה לא ישובון דרשא זו לא מצאנו בתלמוד ודעת רבותינו היה [ע"ז י"ז ע"א] משום דמשכא אמריה לא ישובון שאין שבין, אבל לא אמרו שאין מקבלין אותן."

ספר חסידים אות רח-רט

"רח. מי שהחטיא אחרים כגון שהביא בניו בין הגוים או אחיו להשתמד והוא יוצא ואומר שרוצה לשוב אם שלא באונס עשה כגון שלא רצו להרוג אותו והוא הכניס אחרים עמו להשתמד כיון שהוא החטיא אחרים להשתמד אין מקבלים אותו עד שיוציא אותם שהחטיא מן הגוים וכך אומרים לו תוציא תחילה אותם שהחטאתה ואם יאמר איך תדחקוני ללכת בין הגוים אומרים לו אין אנו דוחקים אותך אלא שאתה שואל להורות לך איך יהיו לעונותיך כפרה לא נורה לך עד שתשיב אותם שנאמר (דה"ב לג, ט) ויתע מנשה את יהודה וכתיב (שם שם טו) ויסר את אלהי הנכר וכתיב (שם שם טז) ויאמר יהודה לעבוד את ה' א-להי ישראל וכתיב (יחזקאל ל לא) נאם ה' א-להים שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם וגו' והשיבו וחיו, שובו אתם והשיבו אותם שהחטאתם, כך יאמרו למשומד שהסית והדיח שישיב אותם שהחטיא אך יקבלוהו ויורוהו איך לעשות דין.

רט. ומי שנשתמד וחזר להיות יהודי וקיבל עליו לעשות תשובה כאשר ירוהו, החכמים, הרי משעה שקיבל יכולים לשתות יין עמו ולהתפלל אם הוא משלים המניין ובלבד שיעשה כשאר יהודים, שהרי ברגלים נאמנים עמי הארץ על טהרת הקדש."

 

משנת אברהם על ספר חסידים חלק א', פרייס, אות רט

"משה שקיבל וכו'. בפירוש החיד"א לספר חסידים הנדפס, הקשה מדברי הרח"ו ז"ל שפעם אחת שתה עם מומר ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו, והצריכו רבו הוא האר"י להתענות ע"ג תעניות, ובספרו חיים שאל חלק ב' סימן ל"ח אות ט"ל, תירץ דהתם מיירי שזה המומר התעצל בהשלמת תשובתו.

ולפ"ע יש לחלק בין מומר למומר, דהא מפורש כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ע"ז: וכן האפיקורוסים מישראל ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, ועי' בכ"מ שם, והפר"ח הקשה עליו, ועי' בספר מעשה רקח שם שמחלק בין עובד כוכבים ומזלות בפרהסיא לעכו"ם שלא מפרהסיא, ואם כן, אפשר דרבינו מיירי במומר שלא בפרהסיא, או יש לחלק כעין שכתב הש"ל יו"ד סימן קכ"ד ט"ו, דהיכי דידעינן דזה המיר לא מהימן לומר נתגיירתתי אבל היכי דלא ידעינן דהוא היה מומר הגם שלא ידענו שהוא ישראל נאמן לומר תשובה עשיתי במיגו דאיבעי אמר מעולם לא המיר, וישראל הוא, ואפשר דבאופן כזה מיירי רבינו. ועי' בשדי חמד מערכת המ"ם כלל קנ"ו. שהאריך."

[צ"ע גדול על דברי הרב פרייס, שלוקח את דברי הספר חסידים ומישבם על פי שיטת הרמב"ם, בניגוד גמור לפשט דבריו, ובעוד שדעת הרמב"ם קשה ומנוגדת לדעת גאונים וראשונים רבים. אפשר בהחלט לומר שהוא מתייחס רק לעניינים שדרושה בהם נאמנות, כי זה בעצם הנידון שלו, ודווקא בדברים כאלה, כמו לעניין יי"נ – שם דרושה ודאות שעשה תשובה ואין מקבלים אמירה. אבל בעצם העיקרון שמקבלים תשובתו – בזה לא מחמירים כלל]

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן ח

(במודפסות סימן שי"ג ולקמן סימן י"ו)

"וששאלתם בשביל משומד שחזר בו אם צריך לטבילה או לא.

כך ראינו דמלקות הוא צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות ב"ד. טבילה לא צריך, דלאו גר הוא דצריך טבילה דהתם לעילויה מגיותו דהיותה הורתו ולידתו שלא בקדושה, והאי בר ישראל הוא והורתו ולידתו בקדושה ולא צריך טבילה, דאפילו גר דמהיל וטביל אי הדר לגיותו וחזר ונתיהד לא צריך טבילה. +(י"ד רס"ח י"ב)+."

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ספר סיני וליקוטים סימן תקנ

"ואפילו אם אינו חוזר בו או אינו בעולם, נראה דאיתתא שריא, דכיון דנשתמד וכפר בעיקר ואכל נבלות וטרפות ועבר על כל עבירות שבתורה פסול לעדות, ומשום דבא במים וטבל לא הוכשר לעדות עד שיעשה תשובה מעלייתא, כדגרסינן פרק זה בורר [סנהדרין כה, א] ההוא טבחא דנפק טריפתא מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה, אזיל רבי מזייה וטופריה, סבר רב נחמן לאכשוריה, אמר ליה רבא דילמא איערומי קא מערים, אלא מאי תקנתיה כדרב (דימי) [אידי] בר אבין דאמר החשוד בטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב וכו'. וגרסינן נמי התם [שם, ב] גבי מלוה רביות מאימת חזרתן משיקרעו שטריהם ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לגוים נמי לא מוזפי, כלומר דאפילו בדבר מותר מרחיקין עצמן מכעין העבירה שחטאו, ומשחקי בקוביא חזרתן דאפילו בחנם נמי לא עבדי, וסוחרי שביעית נמי, וכן כל עבירה ועבירה צריך שיחזור חזרה מעלייתא, ולעולם הוא בפסולו עד שיתברר שעשה תשובה שלימה, כדאמרינן פרק זה בורר [סנהדרין כז, א] חד אמר קמי דידי גנב קבא דחושלא וכו', ולא אכשרינן ליה דילמא השיב את הגזילה. וראיה נמי ממאי דפרישית דאף על גב דרבי מזייה וטופריה לא מכשרינן ליה לעדות אלא אם כן ילך למקום שאין מכירין אותו וכו', וכל שכן התועב הזה וכיוצא בזה שטובלין ושרץ בידם, והדבר ידוע שאין מחזיקין עצמם כיהודים אלא כדי שיתנו להם לאכול ושיוכלו לגנוב ולעשות כל תאוותם, דודאי פסול לעדות הוא, בהא כל אפיא שוין דכיון [ד]אידי ואידי פסולי עדות נינהו דאזלינן בתר רוב דעות, ושרינן לאשה לינשא על פי שלשה הגוים המסיחין לפי תומן ואין דבריו של עד פסול במקום שנים, ואפילו לזות שפתים ליכא כדפרישית לעיל."

ריקאנטי סימן סז

"כתב רבי שמחה דכל בעלי תשובה צריכין טבילה כאבות דר' נתן מיהו אין הטבילה מעכבת אלא מיד שהרהר תשובה ה"ה צדיק גמור אלא שצריך לצער עצמו:"

תרומת הדשן סימן קצח

"שאלה: מומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת, צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצות שבתורה או לא צריך כולי האי?

תשובה: יראה דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדי /מדאי/ מפני שסורו רע יותר מבעל שאר עבירות. לפי שהורגל בין הנכרים בכל שרירות לבו ואיכא למיחש פן יבעט בתשובתו. וכן מצאתי בספר המצות (קוצ' באורך שנקרא ס"מ מצורך דאין) [קוצי באורך שנקרא סמ"ג דאין מצורך], להכביד עליו סיגופים כפי מה שהי' ראוי מטעם אחר. לפי שאין לך סיגופים גדולים ורעים מאשר סובל בכל יום שמסתלק מכל הטובות וההנאות שהנכרים שרוים בהן. והוא היה ג"כ כבר שרוי בהן עמהם ומקבל עליו תמיד פחדים ובהלות ורשעות וצרות שהאומות מצירים לישראל. וקודם ששב לא היה לו דאגה בכל זאת ונמצא תשובתו גורמת לו כל סיגופים הללו. ולא דמי לשב מן העריות או רציחות דברשעו נמי היה בכל צרות הללו ותשובתו לא גורמת לו צרות הללו וקל להבין, הנראה לע"ד כתבתי."

תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רכא

(בעניין פסילת גט שהיה על ידי עדות מומר או משהו כזה… מתאר שיש מציאות שחוששים שמומר מרמה אותנו, ועדיין יהיה פסול לעדות, אבל מי שחוזר בפה מלא – ודאי חוזר לכשרותו מעיקר הדין, ובכל זאת לפעמים אנו חוששים (אולי מדרבנן) שהתשובה לא כראוי)

ומה הבאת ראיה ממומר שהפקיר כיחו דליכא התם אלא אומדנא בעלמא, אבל מי שחוזר לדת האמת ע"י טבילה ותעניות ומלקיות וכופר בע"ז בפה מלא, ואמרו רבנן כל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, אלא דחיישינן שמא אין לבו שלם בתשובה, וכוונתו לאיערומי כדי שיוכל למצוא תאותו כמ"ש מור"ם בתשובתו אכה"ג, רצית לומר דחששא זו מדרבנן הוא, ושכתבת דמ"מ מומר לתיאבון הוא או חשוד על העריות הוא, אם פסלת כל הריקים ופוחזים שבמדינה זו ואהא לא דיינינן, אך כל מו"מ דידן לא הוי אלא תשובה דלאו מעלייתא פוסל מדאורייתא או מדרבנן."

שו"ת בנימין זאב סימן עב

"ועל דבר המשומד היאך יתנהג כששב בתשובה יעשה כפי פרסום החט /החטא/ שעשה אם נשתמד ברצון או באונס ואמרינן במסכת יומא פי"ה אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא הא בחט מפורסם כאן בחט שאינו מפורסם ופירש"י בחט מפורסם טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו בחט שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד ה' הו' שכל מה שאד' חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא רב זוטרא בר טוביא אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום ופירש"י עבירות שבין אדם לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו ונראה דאין להכביד עליו סיגופים כפי מה שהיה ראוי לפי שאין לך סיגופים גדולים ורעים בגופו מאשר סובל בכל יום שמסתלק מכל ההנאות שהגוים שרויין בהם והוא היה כבר שרוי עמהן ולפ"ז אין להחמיר עליו כולי האי אמנם אם הוא בעל תשובה גמור שגמר בלבו לעשות תשובה מעלייתא יעשה הוא התשובה כפי חטאו שידע ממה שעבר עליה כדי לצאת ידי שמים וה' יאיר עינינו בתורתו אמן העני בנימין בכה"ר מתתיה ז"ל ה"ה:"

שיטה מקובצת בכורות לא, א

"עוד נכתב בעמוד זה ואומר הריב"א דמשומד השב בתשובה כדין שלא יהא צריך ג' לקבל בפניהם דבקל יש לנו לומר ששב אל בוראו ואפי' לדברי המחמירין מ"מ אין יינו יין נסך כיון שנוהג בדת יהדות ואפי' לא טבל ואפי' אם היה מלוה ברבית לישראל ולא החזיר הריבית מ"מ חשבי' ליה בעל תשובה כיון שהניח כל תרפותם ושב לבוראו ואע"פ שאמרי' בסנהדרין מפריחי יונים ומלוי ברבית לא סגי בקבלה שלא יעשו עוד אלא עד שיחזירו הרבית הכא תקנתו קלקלתו דכיון שנשתמד ושב ה"ל בעל תשובה לכל דבר ודומה קצת לגר רק שיש לו לשוב לבוראו ולתקן עוותתו אשר עוות ואם לא יתקן לא יתעכב בכך תשובתו וגם הר"ר אליעזר מגרמיזא לא החמיר עליו לקבל ייסורין ולהתכפר כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר והיינו טעמ' משום דאדם שחטא באשה או בשאר עבירות כשעושה תשובה אם לא יקבל עליו דינים אינו ניכר שעושה תשובה שלימה ד שמא אין העבירה מזדמנת לו או שמא יצרו אינו תוקפו עתה כ"כ, אבל מי שכפר בעיקר ושב לבוראו להיות בגלות אחיו נכרת תשובתו שהיא שלימה שמייחד לבוראו שתי פעמים בכל יום ונזהר מאסור והיתר כישראל ואע"פ שהרבה עבירות עשה בעודו משומד דישראל העושה כיוצא בהם בדת יהדות יצטרך לקבל עליו דינים חמורין משומד שאני דכל מה שעושה לפי שהיה כופר בעיקר וכיון ששב לבוראו ולא יחטא עוד באלה אין להחמיר עליו כ"כ לקבל יסורין לכפר לו ולהתאפק נגד יצרו כי מאחר ששב לבוראו ורפא לו ובא ליטהר מסייעין אותו תוס' חיצוניות."

ספר הרוקח הלכות תשובה סימן כד

"הכופר בעיקר הרי עבר על כל התורה צריך להסיר ממנו כל מלבושי תפארתו ולא ישית עדיו עליו ויתאבל ויבכה ויצטער ויתענה כמה שנים בכל יום ויום וינמיך רוחו ויתודה ג"פ בכל יום ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ירחץ כלל כי אם בע"ש בעי"ט ירחץ מעט ולא ירחץ ראשו כי אם פעם אחד בחודש או פעמיים ולא ילך לשחקות ולא לנשואין כי אם לברכה ומיד כשמתחרט וטובל במקוה דינו כישראל ומכל ענינו שחטא ישוב אל בוראו ויצטער כנגד הנאתו הוא היה שמח ביום אידם וחילל שבתות וכפר בעיקר וקיבל אלוה והשתחוה לה ואכל כל איסור ובעל בת אל נכר ועבר כריתות ומיתות ב"ד על כן ישוב מכל אשר חטא ויעבוד את בוראו בכל נפשו ובכל לבבו ובכל מאודו וישכב על גבי קרקע ויסבול צערים הרבה ואם יאמר לו מומר רשע ישתוק וכל מחשבותיו יהיה לטובה:"

חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף מז עמוד ב

"דאי הדר ביה ישראל משומד הוי ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין. ושמעינן מינה דישראל משומד כישראל נדון וקדושיו קדושין גמורים וה"ה דגטו גט אפילו לקדושין שקדש (בגיותו) [בגירותו] ומסתברא דלדיני ממונות בהקנאותיו וחיוביו כולם כישראל הוא נדון, מיהו אם דין המלכות שהוא קונה ומקנה כגוי דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפ"ק דגיטין (י' ב'), וישראל שחטא וחזר בתשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת חבירות בפני ב"ד לכתחלה, ואעפ"כ הוא טובל מדרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן, וכן כתוב בתוס' האחרונות."

נימוקי יוסף מסכת יבמות דף טז עמוד ב

"קדושיו קדושין. דישראל רשע הוא וה"ה דגטו גט ואפילו לקדושין שקדש בעובד כוכבים וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דבדיני ממונות בהקנאות וחיובין כולם כישראל הוא נדון ומיהו אם דין המלכות הוא שיהא קונה ומקנה כעובד כוכבים דינא דמלכותא דינא כדאיתא פ"ק דגטין (דף י א) וישראל שחטא ועשה תשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת חברות בפני ב"ד לכתחילה ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתבו בתוספות אחרונות:"

ספר אור זרוע חלק א – הלכות גיד הנשה סימן תמח

"וכבר הי' מעשה במומר אחד שנגע ביין ואמר אח"כ שעשה תשובה בינו ובין עצמו ובא מעשה לפני חכמים. רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל התיר והוא מפני שהפקיד כיסו בשבת. ונחלק עליו רבינו שמשון אחיו זצ"ל ואסרו מההוא מעשה דההוא טבחא דזה בורר כדפרישת."

הגהות אשרי מסכת חולין פרק ז, טז

"** כתב ראבי"ה (אפילו) נמצא אחריו כזית אפילו בשנים ובשלשה מקומות מלקינן ליה וגם מעברינן עד שיקבל עליו דין שמים עד שיתקן עוותו ע"פ תלמיד חכם. ונראה שיש להכריז עליו בב"ה שני וחמישי ושני פלוני הטבח העבירוהו מאומנותו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חדש ימים שלא יעסוק באמונתו ולאחר חדש ימים יבא אצל ת"ח שבעירו או עיר הסמוך לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו הדין לפי ראות עיניהן ואח"כ יכריזו בבית הכנסת פלוני הטבח שהעברנוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תהא ונתחרט על מעשה הרע הזה וקבל עליו מה שצוהו ת"ח ומכאן והלאה החזירוהו לאומנותו והרי הוא נאמן לסמוך עליו כבראשונה וקודם שישמעו הכרזה זו בבית הכנסת אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר ואם נמצא אחריו כזית היו מלקין אותו ברבים בבית הכנסת ולאחר המלקות יאמר בעצמו בקול רם אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי כזית חלב והכל כמו שכתבנו אבל אם מוכר חלבים בחזקת שומן או טריפות בחזקת כשירות מחמרינן עליו טפי מפני שהוא מזיד וצריך לקבל דין בפני ת"ח ואפילו הכי לא סמכינן לאכשורי ואפילו ליעשות חנוני למכור אגוזים לא שבקינן ליה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו ומעשה במומר לעבודת כוכבי' שנגע ביין ואמר אח"כ שעשה תשובה בינו לבין עצמו ובא מעשה לפני ריב"א והתיר היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ונחלק עליו רשב"ם ואסר עד שיעשה [תשובה] כדפרישית והמוכר טריפות בחזקת כשרות ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו ואפילו כלבים אוכלים את בשרו ולוקקין דמו אסור להבריח מעליו אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה. מא"ז:"

אורחות חיים הלכות יין נסך

"ישראל מושמד יינו יין נסך כגוי עד שישוב בתשובה והוא נאמן לומר נתגיירתי וכן פסק הרי"ט ז"ל. שאם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן דמה שארז"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אינו נאמן הני מילי בגוי דתשובתו אינו כלום עד שיהיו עמו שלשה דכתיב ביה משפט אבל במשומד דלא כתב ביה משפט נאמן. והעיד הר' י"ט שבבית הר' אברהם בא משומד אחד ואמר נתגיירתי ושתו מיינו והר' אהרן הלוי ז"ל כתב על ההוא גוי דהוה סליק לירושלים ואכיל פסחים דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ עכ"ל:

תשובה למר רב משה גאון ז"ל על ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל אם עושה יין נסך או לא. והשיב כך ראינו שאם הלך למקום שאין מכירין אותו ומשמר כל המצות מקבלין אותו להיות כישראל כשר. ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו מפני הסכנה. ומותר לשתות עמו בכוס אחד עכ"ל: והר' שם טוב פלכו ז"ל אמר לי בשם הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה ישראל שנשתמד מחמת יראה מגעו ביין כשר. ויש מי שכתב ששחיטתו כשרה ע"כ."

שו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן פח

"+על ששאלתם על מי שעבד ע"ז בילדותו ושב בתשובה שלימה ומעשיו לשם שמים אם ראוי להמנות ש"צ להוציא את הרבים ידי חובתם או לא.+ על ששאלתם על מי שעבד עבודה זרה בילדותו ושב בתשובה שלימה ומעשיו כלם לשם שמים אם ראוי להמנות שליח צבור ולהוציא את הרבים ידי חובתם או לא אשיבכם את אשר בלבבי לעניות דעתי כפי מה שהורוני מן השמים.

נראה לי לפי עניות דעתי דהא מילתא דפשיטא היא ולא צריכא רבה ואינה צריכה לא לפנים ולא לפני לפנים כי מאחר שהוא בעל תשובה פשיטא דיכול לרדת לפני התיבה להוציא את הרבים ידי חובתם דבמקו' שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב, ואף על גב דפליג עליה ר' יוחנן כבר פסק הרמב"ם ז"ל כרבי אבהו בהלכות תשובה פרק ז' ונתן טעם לדבריו מפני שטעם טעם חטא ופירש הימנו וכבש את יצרו מה שאין כן במי שלא חטא מעולם ואף רבי יוחנן גופיה לא פליג עליה דרבי אבהו אלא בעדיפותא דר' יוחנן סבר שמי שלא טעם טעם החטא עדיף ממי שחטא וטעם טעמו וחזר בו ורבי אבהו סבר איפכא אבל לענין צדיק ורשע כולי עלמא מודו דבעלי תשובה צדיקי' גמורים הם ובני העולם הבא הוו ואין שם רשע עליהם ומכיון שהדבר כן למה לא ירד לפני התיבה להוציא את הרבים ידי חובתם, הא אפי' לרבי יוחנן לית ביה משום נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רבי אלעזר זה שליח צבור היורד לפני התיבה שאינו הגון כדאיתא בתענית פרק סדר תעניות ופירש רש"י ז"ל שאינו הגון רשע ואף על פי שבעל הטורים פירש שאינו הגון שאין לו כל התנאים הצריכים לו כדלקמן הינו לפי סברתו כדלקמן אבל סברת הרמב"ם ז"ל עיקר כמו שאנו צריכים לפרשו בעזרת האל. וכמו שכתב בהלכות תפלה פ"ח ז"ל אין ממנים שליח צבור אלא גדול שבצבור בחכמתו ובמעשיו ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר ומשתדלים להיות שליח צבור אדם שקולו ערב ורגיל לקרות ומי שלא נתמלא זקנו אף על פי שהוא חכם גדול לא יהיה שליח צבור מפני כבוד הצבור וכן העילג שקורא לאלפין עינין ולעינין אלפין וכיוצא בזה אין ממנים אותו שליח צבור, הרי שלא הקפיד על מעשיו הראשונים כלל אלא על המעשים דהאידנא דמכיון דהשתא הוי בעל מעשים טובי' תו לו חיישינן ולכן לא הזכיר כלל בתנאים אלו אם היה בעל עבירות בראשונה ושב באחרונה כמו שהזכיר גבי נשיאות כפים ששם כתב ששה דברים מונעין נשיאות כפים ומינה העבירה מכללם ואמר העבירה כיצד וכולי וכהן שעבד עבודה זרה אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו, וליכא למימר דהרמב"ם ז"ל מירי בשליח צבור דאקראי אבל בשליח צבור דקביע לא דהתם במעשיו הראשונים נמי קפדינן, משום דשליח צבור דאקראי אפילו בלא נתמלא זקנו שפיר דמי כמו ששנינו במגילה פרק הקורא את המגילה קטן קורא בתורה ומתרג' אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה וקטן היינו שלא הביא שתי שערות אבל הביא שתי שערות אף על פי שלא נתמלא זקנו שפיר דמי והינו בשליח צבור דאקראי דאי בקבוע אפי' הביא שתי שערות נמי אינו יורד לפני התיבה אלא אם כן נתמלא זקנו כדתניא בחולין פ"ק נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה וכן פרשוהו רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל מיהו אין להוכיח מדאיצטריך קרא למימר לא יעלו כהני הבמות למיסר עובדי עבודה זרה ששבו בתשובה משירות ונשיאות כפים מכלל דשליח צבור דקל מיניה שפיר דמי דאיכא למימר הוא הדין גבי שליח צבור אלא נשיאו' כפים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינ' אף על פי שעבד עבודה זרה ישא את כפיו מכיון שאינו רשע ובעל עבירה בשעה שהוא נושא את כפיו לית לן בה כדכתב הרמב"ם ז"ל מפני שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאות כפים ואין אומרים לאדם הוסף רשע והמנע מן המצוות קא משמע לן.

וליכא לאקשויי מהא דתניא בפרק שני דתעניות דתנו רבנן עמדו בתפילה אף על פי שיש שם זקן וחכם אין יורד לפני התיבה אלא הרגיל רבי יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם זקן ופרקו נאה ואמר רב חסדא מאי פרקו נאה שלא נשמע עליו שם רע בילדותו משמע שאם יצא עליו שם רע בילדותו אף על פי שעשה תשובה בזקנותו אינו עובר לפני התיבה דאי בלא עשה תשובה קא מיירי הינו וביתו ריקם דאמר רב חסדא ריקם מן העבירות משום דההיא בריתא מיירי בשליח צבור דשבעה תעניות בלבד דהתם בעינן שיה' מעוטר בכל אותם התנאים משום דצבור שרוי בצער והוא עומד במקומו למליץ להתכפר עון הצבור על ידו אבל בשליח צבור דעלמא לא בעינן כולי האי תדע דבכלל התנאים האמורים שם שיהיה לו יגיעה בשדה ושיהיה מיטפל ואין לו וכל זה אין צורך אלא בשליח צבור דאותן תעניות כדי שיהיה לבו דואג על הפסד ממונו שלא יפסדו שדותיו מעצירת הגשמים, ושיהיו לו בנים רבים הצריכים לו ואין לו במה לפרנסם כדי שיהיה דואג וצעור ויתפלל בכל לבו ונפשו, ואילו בשליח צבור דעלמא אין צורך לכל זה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכו' תעניות פ"ד ואי זהו הראוי להתפלל בתעניות אלו שהוא רגיל בתפלה ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים ומיטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה ולא יהי' בבניו ובני ביתו וכל קרוביו וכל הנלוים עמו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקם מן העבירות ולא יצא עליו שם רע בילדותו. הרי לך בפירוש שהרמב"ם ז"ל פירש דההיא ברייתא דתעניות מיירי בשליח צבור דשבעה תעניות בלבד לא בשליח צבור דעלמא ולכן לא הזכיר גם כן כל אלה התנאים בשליח צבור דעלמא בהלכות תפלה אלא בשליח צבור דשבעה תעניות בלבד, וכן כתב בעל הטורי' נמי דההיא בריתא דתעניות מיירי בשליח צבור דאותן תעניות בלבד ומפני זה השמיט משליח צבור דעלמא מטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה דקתני להו בההיא בריתא ואף על גב דפליג על הרמב"ם ז"ל בשליח צבור דעלמא והתנה בו שיהיה ביתו ריקם מן העבירות ושלא יצא עליו שם רע בילדותו ושפל ברך ומרוצה לעם היינו משום דסבירא ליה דכל אותם התנאים האמורים בשליח צבור דתעניות צריכים להיות אף בשליח צבור דעלמא חוץ מאותם שאינן צריכים לשליח צבור דעלמא כגון מטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה דלא שיכו אלא בשליח צבור דתעניות בלבד מפני שצריך להיות דואג בקרבו כדאמרן כדי שתקובל תפלתו מרוב שמוסר נפשו בתפלתו ובזה יכופר עון הצבור ויתרצה השם להביא גשמים אבל בש"צ דעלמא לא. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל שאין ללמוד מאותה ברייתא לש"צ דעלמא כלל מכיון שאותה מיירי לכ"ע בש"צ דתעניות. ומטעם זה לא מנה גבי ש"צ דעלמא אלא מאותם התנאים האמורים בו והם שיהיה גדול בחכמה ובמעשה מידי דהוי אשאר מברכין דעלמא דק"ל גדול שבכולם מברך וגדול סתם בחכמה ובמעשים, וכן אמרו במגילה ת"ח שבירך לפניו עם האר' חייה מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי כל משנאי אלא כל משניאי כל מי שגורמי' לשנאתי, וקולו ערב נמי משום דיהבי דעתיהו למשמע, ורגיל לקרות נמי דא"ר אלעזר בפרק בתרא לעולם יסדר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל ואמר רבא מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ר"ה וי"ה משום דלא רגילי בהו, אלמא רגיל בעינן. ונתמלא זקנו נמי מדתניא בפ"ק דחולין נתמלא זקנו ראוי להיות ש"צ ולירד לפני התיבה. ועילג פסול כגון מי שקורא לעיינין אלפין ולאלפין עיינין וכיוצא בו מדתניא במגלה פרק הקורא את המגלה עומד ויושב אין מורידים לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן ולא אנשי טבעוינין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ומי שכתפיו מגולות אינו נעשה ש"צ עד שיהיה עטוף נמי מדתנן במגילה פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ופירוש פוחח קרוע בגדיו שכתפיו וזרועותיו מגולות. הנראה לי לעניות דעתי אליה מזרחי."

דרך מיעקב, ע"ז יז, א

"עי' רמב"ם המצוין דאין מקבלין אותו בתשובה ובכסף משנה הקשה מסוגיין ע"ש. ובספר מפתח שם ציין לתשובת ר"ש מן ההר וז"ל: דרשה זו לא מצאתי בתלמוד, ודעת רבותי וכו' שאין שבין, אבל לא אמרו שאין מקבלין אותן עכ"ל. גם בתרומת הדשן סי' קצ"ח והובא ביו"ד בהגה סוף סימן קנח משמע דמקבלין אותן, ואדרבה מקילין להן ע"ש, וכן מוכח שם סוף סימן רסח, הרי דלא קיי"ל כהרמב"ם בזה."

הרמב"ם והדיון בדעתו

רמב"ם הלכות ע"ז פרק ב הלכה ה

"ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים."

 

רמב"ם הלכות תשובה, ג, ט

"שנים הם המומרים מישראל:

המומר לעבירה אחת,

והמומר לכל התורה כולה.

מומר לעבירה אחת – זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס.

מומר לכל התורה כולה – כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם ויאמר: 'מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה', הרי זה מומר לכל התורה כולה.

 

רמב"ם שם, יד

"במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט).

כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד, ירמיהו ג, כב). אע"פ שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה."

תשובת הרמב"ם סי' רסד

"שאלה המכילה שני עניינים. ויורנו… ועוד, מה שאמר הדרתו בפרק השני מהלכות ע"ז וכן המינים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם. ואמר הדרתו בפרק השלישי מן הלכות תשובה בד"א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. וקשה מה שנאמר על המינים אין מקבלין אותן בתשובה לעולם, והרי נאמר בסוף הפרקה על מי ששב מן הכל, (שמקבלין) אותו. יורנו הדרתו הקדושה, המקום יאיר עינינו במאור תורתו, אמן.

התשובה… ומה שאתם חושבים לסתירה בדבר המינים, אין בו סתירה כלל, לפי שאחד משני המאמרים (הוא) אין מקבלין אותן בתשובה, ר"ל בזה, שאנו לא נקבל מהם תשובה ולא נראם בחזקת בעלי תשובה, אלא בחזקת מינים, כפי שהיו, והצדיקות שהם מראים היא או מסיבת הפחד או לגנוב דעת הבריות. וזה המאמר האחרון הוא, שאם שבו באמת במה שבינם לבין בוראם, יש להם חלק לעולם הבא, וזה דין בדבר מה שבינם לבין בוראם, וזה הראשון בדבר מה שבינם לבין בני האדם. וכתב משה."

כסף משנה

"ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ"ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע"פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: כתב הראב"ד ישראל כו' א"א אעפ"כ וכו' או ליטלו מעצמו, עכ"ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא:
וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע"פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. ומ"ש ואין מקבלין אותם בתשובה, נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ"ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: ומ"ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': כתב הרמ"ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע"פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ"ע עכ"ל. וזה שכתב הרמ"ך הוא בפ"ק דע"ז (דף י"ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: ומ"ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל"ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי:"

שו"ת הרדב"ז ב בתשובות החדשות ח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ה

"שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פ' ב' מהלכות עכו"ם ישראל שעבד עכו"ם וכו' וכן המינים מישראל אינם כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם ע"כ וקשה דהא נביא קאמר לישראל שובו אלי ואשובה אליכם אע"פ שעבדו עכו"ם בני אותו הדור בפרהסיא ואין לך דבר שעומד בפני התשובה והוא ז"ל כתב בפי"ג מהלכות תשובה בד"א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעה"ב בשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת וכו' כל הרשעים והפושעים והמומרים וכיוצא בהם שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלים אותם שנאמר שובו בנים שובבים וכו'.
תשובה יפה שאלת וכבר נבוכו בה רבים ודעתי הוא כי אין לך דבר עומד בפני התשובה ואפי' מין כל ימיו וחזר מקבלין אותו ויש לו חלק לעוה"ב אבל יש חילוק בין שאר עבירות למינין שבשאר עבירות אפי' עבד עכו"ם כל ימיו וחזר בתשובה מקבלין אותו ומחזיקים אותו בבעל תשובה וחוזר לחזקתו הראשונה כאלו לא עבד כלל אבל המינין נהי דמקבלים אותם בתשובה אבל אין מחזיקים אותם בבעלי תשובה ואינו חוזר לחזקתו לעולם וטעמא דמלתא כיון שהם תרים אחר מחשבות לבם ועוברים על דברי תורה בשאט נפש לפי שהמצות בזויות בעיניהם היום אומר לו לבו לשוב בתשובה ולמחר אומר לו מה בצע בתשובה ויחזור לסורו ונמצא כיון שהוא תר אחר מחשבות לבו אין אנו בטוחים בו. והמקרא אשר הביא הרב ז"ל לראיה מעיד על כונתו שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים כלומר לא ישובון בתשובה שלימה ולכן לא ישיגו ארחות חיים. ומה שכתב אין מקבלין אותם בתשובה לעולם ה"ק אין מקבלין אותם להחזיקן בבעלי תשובה ואפשר שלזה כיון הרב ז"ל במלת לעולם כלומר אין מקבלין אותם להיות תשובתם לעולם. הנראה לענ"ד כתבתי:"

לחם משנה, שם

"כן האפיקורסים מישראל אינם כישראל וכו'. בפ"ק דע"ז (דף י"ח) אמרו כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים למימרא דכל דפריש ממינות מיית וכו' משמע מהתם דאפשר להם לשוב אלא שמי שהוא שב מת מחמת כפיית יצרו וצרת לבו וכן רבינו בפ"ג מהלכות תשובה אחרי שכתב (מה שהובא) בגמ' וכל הנזכרים באותו הפרק כתב בד"א שכל אחד מאלו אין להם חלק לעולם הבא כשמת בלא תשובה אבל שב מרשעו כו' משמע שאפשר לו לשוב וא"כ קשה מה שכתב כאן ואין מקבלין אותו. ונראה דכונתו לומר שאנו לא נקבל אותם לפי שהוא דבר קשה שיחזור שמי שחוזר הוא מת מחמת כפיית יצרו וזה שלא מת ודאי שלא שב כהוגן כדאמרינן בגמרא גבי ההיא איתתא דלא מתה משום דלא הדרא שפיר ולכך ודאי אין מקבלין אותו ומחזיקין אותו ששב דודאי לא שב דאם היה שב היה מת אבל ודאי שאפשר לו לשוב ואם שב יש לו חלק לעוה"ב. וזהו שכתב בהלכות תשובה שאם שב האדם מרשעתו שתשובתו מתקבלת כלומר האל יתברך היודע ששב בלב שלם מקבל תשובתו:"

 

בארת מים שם

"וכן האפיקורוסים אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון וכו' והאפיקורוסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים וכו'. וכתב מרן כ"מ ז"ל וכן האפיקורוסים כלומר אע"פ שאין עובדים עכו"ם אינן כישראל וכו' ומ"ש ואין מקבלין מהם תשובה נלמד ממ"ש לאלישע אחר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שידע ברבו ומרד ואמרינן נמי בפ"ק דע"ז אין מקבלין קרבן ממומר לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא ע"כ ומ"ש ואין מקבלין לא קאי אמומר דלעיל מיניה דהא מומר מקבלין אותם בתשובה כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ג דתשובה וז"ל כל הרשעים והכופרים והמומרים שחזרו בהם מקבלין אותם וכו' ואע"פ שכתב רבינו וכן האפיקורוסים לא קאי אלא אמאי דקאמר דישראל שעבד עכו"ם הרי הוא ככותי לכל דבריו ואינו כישראל וכו' וכן האפיקורוסים אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלין אותם בתשובה ופי' רבינו דמ"ש אין מקבלין אותם בתשובה הם אותם האפיקורוסים התרים וכו' ולא אותם האפיקורוסים המפורשים בהל' תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעכו"ם ואותם מקבלין אותם בתשובה כמ"ש מרן כ"מ ז"ל בסמוך.
וא"כ קשיא לי מה ראיה מייתי מרן כ"מ ז"ל ממ"ש בפ"ק דע"ז דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך יין לע"ז ומחלל שבתות בפרהסייא דאדרבה משם קשיא על דבריו דרבינו לא כתב דאין מקבלין תשובה אלא מאותם האפיקורוסים התרים אחר מחשבות לבם וכו' אבל משאר אפיקורוסים ומינים ממינים שונים המוזכרים בהל' תשובה ומכ"ש מומר דמקבלין אותם בתשובה כמ"ש רבינו סוף פ"ג דהל' תשובה יעו"ש.
וכתב הרמ"ך ז"ל תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מיד מיית ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו בזוודתא והכי פירושו דקרא אע"פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נוכל לקבל לכל בעלי תשובה וצ"ע עכ"ל וכתב מרן כ"מ זה שכתב הרמ"ך הוא בפ"ק דע"ז ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא ע"כ. ושם פ"ק דע"ז דף י"ז משמע כמ"ש הרמ"ך ז"ל וז"ל כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים משמע דמקבלין תשובה מהם מכח קושית הפסוק וכי מאחר וכו' אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דיש תשובה להם אבל מיד מייתי וכן מוכח מעובדא דההיא איתתא דאתאי קמיה דרב חסדא וא"ל קלה שבקלות עשתה וכו' ואמר לה רב חסדא טרחו לה בזוודתא וכו' וכתב רש"י ז"ל דההיא אתתא אתיא לקבל דין ותשובה מרב חסדא ומדקאמר להו טרחו לה בזוודתא משמע דהורה לה תשובה אבל מיד מייתא וטרחו לה וכו' ואם לא היה לה תשובה לא הוה אמר להו טרחו לה בזוודתא אעיקרא תשובה ליתא למה תמות ובודאי כי רב חסדא דא"ל טרחו לה בזוודתא אהאי קרא דכל באיה לא ישובון ואם שבו לא ישיגו דאל"כ תקשי להו למאי דס"ד מעיקרא דלא מיית תיקשי להו בעובדא גופא דרב חסדא אמאי קאמר להו טרחו לה בזוודתא אלא ודאי דרב חסדא גופיה אקרא קא סמיך כמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות יעו"ש וכבר הר"ב לח"מ ז"ל הקשה זה ותירץ דמן השמים מקבלין אותו אם שב אבל אנו אין אנו מחוייבים להקביל להם פנים כמו שאר השבים יעו"ש.
ולא ידעתי מה יתרץ הרמ"ך ז"ל לההיא דאלישע דא"ל שובו בנים שובבים חוץ מאלישע וכן ההיא דפ"ק דע"ז דאין מקבלין קרבן ממומר וכו' וקאמר התם דמקבלין קרבן מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה אבל אין מקבלין ממומר משמע דלא יש לו תשובה ולכך אין מקבלין אלא מוכרחים אנו לתת חילוק כי היכי דלא ליפליגי אהדדי דכל באיה לא ישובון ותרצינן הכי דיש אפיקורוסים שהם כמו אלישע שכופרים בתורה ועוברים בגופי עבירות ביד רמה להכעיס ובאלו אמרינן דאין מקבלין אבל שאר אפיקורוסים הם בכלל דכל באיה לא ישובון דאם שבו מקבלין מהם אף על פי שהם מיד מתים אבל כבר הם מתים בתשובה להצילם מני שחת ואבדון ואם כן מה הקשה על רבינו דמה שיתרץ הוא לב' הגמרות יתרץ גם רבינו.
אבל כפי זה עוד היום קשה דלא היה לו לרבינו להביא פסוק דכל באיה לא ישובון לאפיקורוסים שאין מקבלין מהם תשובה כמ"ש לעיל כיון שכתב רבינו אין מקבלין מהם תשובה לעולם ואפשר דמילת לעולם בא לרמוז מ"ש הר"ב לח"מ ז"ל דכיון דנקטינן דכל הפורש ממינות מיד מיית ודאי דשב אע"ג דהוא אמר דשב כיון דחי הוא לא אהדר שפיר כמ"ש בגמרא גבי איתתא דאתא לקמיה דרב חסדא וכו' וזה שכתב רבינו אין מקבלים מהם תשובה שכיון שעדיין חי הוא מסתמא לא שב בתשובה שלימה לפנינו אבל היודע מחשבות אדם הוא ימחול לו יעו"ש ולהכי אתי שפיר דנקט רבינו כוליה קרא כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים דכיון שלא ישיגו ארחות חיים מאין לנו לקבלו בתשובה ולומר שכבר הוא שב בכל לבבו וכו'."

בן אברהם שם

"ואין מקבלין אותם בתשו' לעולם כו'. והנה כדי לתרץ מה שנתחבטו בו המפ' מההיא דפ"ג מה"ת צריכים אנו לדקדק בדברי ר' דקדוק קטן והוא דמילת לעולם אך למותר דמדנקט מילת לעולם יש במש' דאין מקבלים אותם לעולם אבל יש זמן שמקבלים אותם ועל זה היה נ"ל דיש פעמים דמקבלים אותם והוא כמ"ש הראב"ד פ"ד מה' אלו ה"ו וז"ל טוב הדבר שתועיל תשו' אבל לא מצאתי תשו' מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל. וכתב המע"י שט"ס היה בספרו וכבר בדק בס' שהוגה בכת"י ר"מ יע"ש. הרי דגם רבינו ס"ל כס' הראב"ד ועל זה אפשר דבא מילת לעולם לומ' דמקבלים אותם בתשו' אבל לא לעול' דאם התרו בו ואפ"ה חזרו לאיסו' הא' אז אין מקבלין אותם וק"ל. ומ"ש שמחשבה של אפיקורוס לע"ז הכי איתא בפרק השולח דמ"ה ע"ב ס"ת שכתבו מין ישרף ופרש"י מין אדוק בע"ז כגון כומר ישראל לע"ז דודאי לשם ע"ז כתבו כו' יע"ש."

בן ידיד שם

"וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל וכו' ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה וכו'. מלת לעולם צריכה ביאור ונראה ע"פ מ"ש בפ"ק דע"ז דף ז' ת"ר וכולם שחזרו בהם וכו' דפליגי התם בין במטמוניות לבפרהסיא ופסק רבינו כאותו הזוג דבין כך ובין כך מקבלין בסוף פ"ג מהל' תשובה והכא שאין מקבלין ביאר ואמר שאין מקבלין לעולם בין כך ובין כך. ועיין להר"ב לח"מ ז"ל קושייתו ותרוצו ודברי מרן נכונים בטעמם. ויש לתמוה על הרב ז"ל לפי דרכו דא"כ איך סיים שם רבינו ז"ל וקאמר דמקבלין אותם דמשמע דמחזקינן להו כישראל כשר. הא לפי דבריו אין תשובתו מקובלת אלא לפני האל שבוחן לבות וכליות ויודע שלבו שלם אבל אנו לא מחזקינן ליה לישראל כשר מדלא מת. והאמת הוא כמ"ש מרן ז"ל דהנהו דהתם ישובו וחיו לא ימותו ומקבלין אך הכא שהם להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואמרו שאין בו עון זה ודאי בינו לבין קונו ישוב וכמ"ש שם ואם ישובו לא ישיגו וכו' אבל אנו לא מחזקינן להו כישראל כשר ופשוט.
והרמ"ך ז"ל תרתי קא דייק חדא מדאמר הש"ס ואם ישובו לא ישיגו וכו' דמשמע דכששב מקבלין ואידך מדאמר טרחו לה אזוודתא משמע דקבלה אך א"ל שתכין התכריכין דלא ישיגו אורחות חיים דאל"כ איך תמות כיון שתשובתה לא נתקבלה. ומרן ז"ל לקמייתא לא חש להשיב דהתרוץ מבואר דאם ישובו בינם לבין קונם לא ישיגו אבל אנו לא מקבלים אי מההיא דאלישע ואי מההיא דפ"ק דחולין כמ"ש מרן לעיל. אך אההיא דרב חסדא הוצרך להשיב דלא קאמר בהדיא שקבלה בתשובה ומ"ש הכי הוא דנראה כי שבה אל אלקיה ולכן אמר לה שתמות ודאי כן נ"ל.
והנה הר"ב פר"ח ז"ל הקשה על מ"ש מרן דלמד כן רבינו מההיא דאחר דשמע מאחרי הפרגוד. דאדמייתי ראיה מאחר ניתי ראיה מר' מאיר דקאמר ליה חזור בך ואי משום דשמע וכו' לא עדיף מבת קול דקי"ל אין משגיחין בבת קול ולק"מ דמדחזינן דר"מ לא השיב לו כן ושתק משמע דהודה לו ומתחילה טעה ר"מ שאמר לו חזור בך, ועוד דהן אמת דאין מקבלין ונלמד מההיא דשמע מאחרי הפרגוד מ"מ בינו לבין קונו אם היה שב היה הקב"ה שהוא בוחן לבות מקבלו והבת קול לא היה אלא ללמד דעת את העם שלא יקבלו אותו וכאמור וא"כ שפיר קאמר ליה ר"מ חזור בך בינך לבין קונך אלא שהוא היה תולה באותו בת קול ועודנו מחזיק בטומאתו ומאי קושיא. ועיין עוד שם מה שהקשה והצריך עיון על מה שהביא עוד מרן מפ"ק דחולין. ונ"ל להליץ בעד מרן דהכי הוא כונתו דבש"ס שם אמרו מכם ולא כולכם להוציא את המומר וכו' מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה עי"ש. נמצא דמומר אף דמקבלין אותו בתשובה אם שב אפ"ה משום דחמיר דהרי הוא ככופר בכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן אף דבראותו שאין מקבלין ממנו הקרבן לא ישוב בתשובה משום דחמיר כל שכן הני האפיקורוסים דחמירי כמ"ש כאן ובפ"ג מהלכות תשובה דאפילו שב אין מקבלין אותו בתשובה וכל שכן הקרבן שלהם. ועיין מה שהאריך בזה בס' צרור החיים וק"ל."

דברי ירמיהו שם

"כן האפיקורסים אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון וכו' והאפיקורסים הם התרים אחרי מחשבת לבם וכו' עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון וכו'. אף כמ"ש להלן מחשבת האפיקורס לע"ז וכמ"ש בפי' כתב ביחיד ממנו משום שנמצא חלוק בעינינו, והנה כל מפרשי דבריו עמדו לתרץ שלא יהי' סתירה למ"ש בהל' תשובה בפ"ג אחרי שפרט שם בהל' ד' חמשה הנקראים מינים וכו' ובהל' ח' שלשה הנקראים אפיקורסים וכו' ובה"ט שתים הם הנקראים מומרים וכו' אחר כל זה כתב בהל' י"ז שם "בד"א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה אין לך דבר שעומד בפני תשובה אפי' כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעוה"ב וכו' כל הרשעים והמומרים וכיו"ב שחזרו בתשובה וכו' מקבלין אותן שנאמר שובו וכו'".
ובכ"מ כתב במ"ש רבינו והאפיקורסים הם התרים וכו' בזה בא לפרש ההבדל בין האפיקורסים בהל' תשובה וז"ל האפיקורסים הנזכרים בהל' תשובה שאותם כופרים באלוקות והיינו מומר לעכו"ם ואותם מקבלין אותם בתשובה כמו שנתבאר בהל' תשובה ספ"ג אבל האפיקורסים הנזכרים כאן הם התרים וכו' עכ"ל, וכונתו כי כאן כתב התרים וכו' להכעיס בשאט נפש כמ"ש רז"ל שיודעין רבונם ומורדין בו ובלי טעות במחשבה כופרים ועל אלו כתב שאין להשיב על דבריהם וכיו"ב כי לא ישמעו מוסר וכמ"ש רז"ל באפיקורס ישראל כ"ש דפקר טפי, וכן הקדים בכ"מ להביא מאלישע אחר עיי"ש.
ובלח"מ כתב לחלק שמ"ש כאן הוא שאנחנו לא נקבלם ובהל' תשובה מה' ית"ש הבוחן לבבות יקבלם עיי"ש, ובשו"ת רדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ה פי' שמ"ש כאן שאין מקבלין אותם הוא להחזיקם בחזקת כשרות ולבטוח בהם שיהיו בחזקת ישראל לכל דבר, כי תמיד נחוש כי יחזרו לסורן למחשבתם הרעה, ונראה כונתו לענין נאמנות באיסורין בזה לא נבטח בהם אבל לא כי לא נקבלם להרחיקם מתשובה וכן נראה לכאורה מסברה, ועיין בריטב"א במס' מכות דף י"ג ע"א בד"ה ת"ר בענין מנוי בעלי תשובה ומומרין ששבו לעבודתם עיי"ש ובפלפלא חריפתא לתוס' יו"ט ב"ק פ"י סי' ל"ג."

דעת ומחשבה שם

"ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם. עיין בכ"מ, ובספר "הדרך לתשובה" ספ"ג הבאנו שבתשובותיו (ק"א), הרמב"ם נשאל על סתירה בדבריו, שכאן פוסק דלא מועיל תשובה, ובספ"ג דתשובה מביא שאפילו כפר בעיקר אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ותירץ שבשמים מקבלין אותם, רק אנו לא נקבלם במעלות בעלי תשובה, שמא חזרו רק מפני יראה או גונבים דעת הבריות, וע"ש שבארנו שהרמב"ם מיירי באדם שדעותיו מקולקלות בכפירה, חושדין אותו אף לאחר שחזר בתשובה, אבל בתינוק שנשבה וחזר, אין לחושדו יותר מדאי לא לקרבו אם מתנהג בדרך ישרה, וע"ש עוד מה שבארנו דרך אחר ביישוב פסקיו."

זיו משנה שם

"וכן האפיקורסים מישראל אינם כישראל וכו' ואין מקבלים אותם בתשובה. עיין כ"מ שהביא דברי הרמ"ך שכתב תימה הוא זה דהא מפורש בגמ' בהדיא דמקבלים אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא וכו' עכ"ל. ולענ"ד נראה דאדרבא משם ראיה גמורה דאין מקבלין אותן כדברי רבינו, והוא בגמ' ע"ז דף י"ז אמר על קרא זה למימרא דכל הפורש ממינות מיית והא ההיא דאתאי לקמיה דר' חסדא ואמרה ליה קלה שבקלות עשתה בנה קטן מבנה הגדול ואמר לה ר"ח טרחו לה בזוודתא ולא מתה, מדקאמרה קלה שבקלות עשתה מכלל דמינות נמי הוה בה, ההוא דלא הדרא בה שפיר ומשו"ה לא מתה ע"כ, הרי מפורש דאם הדר ביה שפיר מוכרח הוא למות מיד ואין עוד מי לקבל, ואם לא מת מיד על כרחך לא הדר ביה שפיר ואין זה תשובה ואינו ראוי לקבלו, וגם רב חסדא ודאי עשה זה לסימן דאם לא תמות לא יקבלה כי לא הדרה בה שפיר, ואם הדרה בה שפיר בודאי תמות ולמאי יקבלה וד"ל."

יד איתן שם

"וכן האפיקורסים מישראל כו' ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם כו'. עיין בכס"מ והפר"ח הניח דברי הכס"מ בצ"ע. אך דברי רבינו יש להם טעם כמ"ש הרדב"ז בתשובה דאע"ג דאין דבר שעומד בפני התשובה מ"מ אין יוצאין אצלנו מחזקתן דאפשר שאין תשובתן שלימה ויחזרו בהם כיון שעוברים בשאט בנפש ותרים אחרי מחשבות לבם הרע והמצות בזויות בעיניהם. וי"ל בזה הא דאיתא בסוטה ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' בארור סגי ליה והיינו משום דמשמע דאיירי באפיקורס שעובד ע"א להכעיס דלא מהני תשובה לקבלו ובארור אמרינן בו קללה בו נדוי כו' כמו מנודה משמע שמקבלין אותו לאחר שעבר הזמן. ועיין מ"ש מהרש"א שם שדבריו א"מ. ויש לה"ר לרבינו מריש חולין דהקשה אהא דאכל יהושפט משחיטת אחאב והקשה בס' חפץ ה' דאימא דאחאב עשה תשובה בסוף ימיו, ולפ"ד רבינו א"ש:"

לב שלם, שם

"ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם שנאמר כל באיה וכו'. כתב מרן ז"ל כתב הרמ"ך ז"ל תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך וכו' יעו"ש. ואני תמה על תמיהתו דבגמרא לא אמרו דמקבלין אלא שאם שבו מעצמן ר"ל בינן לבין עצמן לא ישיגו אורחות חיים. ואם משום עובדא דההיא אתתא דאתא לקמיה דר' חסדא ואמרינן מכלל דמינות ג"כ הוה בה לא דקבלה רב חסדא אלא היא שבה ובאה לפניו ואמר לה רב חסדא טרחו לה זוודתא דכיון דשבה היא מתה אבל לעולם אימא לך דרב חסדא לא קבלה ומייתי הש"ס ראיה מההיא דמאן דפריש ממינות לא מיית ודחי וזה פשוט לענ"ד דאין ראיה משם כלל. ובמדרש על פסוק כל הדברים יגעים הכי איתא מעשה באשה אחת שבאת אצל רבי אליעזר להתגייר אמרה רבי קרבני אמר לה אמרי פרטי מעשיך אמרה בני קטן מבני גדול נזף בה הלכה אצל ר' יהושע וקבלה אמרו לו תלמידיו ר' אליעזר מרחק ואתה מקרב אמר להם כיון שנתנה דעתה להתגייר אינה חיה לעולם דכתיב כל באיה לא ישובון ואם שבו לא ישיגו אורחות חיים ע"כ. ומשמע דר"א ור"י בהא פליגי דרבי אליעזר סבר לא ישובון וכו' ר"ל דאין מקבלין אותם ומקרא זה איירי במינות ובזנות לפי המדרש הזה וכן משמע בגמ' וא"כ הא קמן דר' יהושע דהלכה כוותיה ס"ל דמקבלין וזו היא שקשה להרמב"ם ז"ל. ואולי יש לומר דס"ל להרמב"ם דמדאמרו תלמידיו דרך פשיטות ר"א מרחק ואתה מקרב ש"מ דמסתבר טפי טעמיה דר"א ולהכי פסק כוותיה. וזה דוחק. ומה גם דהש"ס דריש לקרא כדפריש ליה רבי יהושע דהיינו ואם שבו וכו' ש"מ דס"ל מקבלין עכ"ד מורי הרב זלה"ה. וגם אני תלמידו הארכתי בזה בספרי לבב שלם בהל' שבועות."

מעשה רקח, שם

"וכן האפיקורוסים מישראל וכו'. כתב מרן הקדוש דנפקא ליה מההיא דאלישע וכו' והקשה הפר"ח ז"ל דאדמייתי ראיה מאחר נייתי ראיה מר' מאיר דקאמר ליה חזור בך ואי משום דשמע מאחורי הפרגוד לא עדיף מבת קול דקי"ל אין משגיחים בבת קול ע"כ ונראה דהכרח מרן ז"ל דאם איתא אמאי לא השיב לו ר"מ אין משגיחים בזה דלא עדיף מבת קול ומדקאמר ליה אפילו הכי חזור בך משמע דהודה לו במה ששמע שהוא אמת אלא דא"ל אף על פי כן חזור בך והיינו לומר דאף דבעבירות כיוצא באלו אין הקב"ה מקבלו מ"מ הוא מצד עצמו חייב לשוב דאין לך דבר שעומד בפני התשובה דושבת עד ה' אלהיך כתיב ובטורח גדול יועיל לו ולהכי השיב לו ר"מ חזור בך. עוד הקשה הרב וז"ל גם מה שהביא ראיה מההיא דאין מקבלים קרבן ממומר לנסך את היין ליתא דאין תלוי קרבן בתשובה ותו דאיהו גופיה כתב בסמוך דמומר לע"ז מקבלים אותו בתשובה אף שאין מקבלים ממנו קרבן וזהו היפך מ"ש כאן וכו' ע"כ ולא ידעתי היכן כתב מרן דמומר בפרהסיא מקבלים אותו בתשובה דההוא שכתב בסמוך אינו בפרהסיא ואותו מקבלים בתשובה כמ"ש רבינו שם וגם קרבנות מקבלים ממנו כמ"ש בהל' מעשה הקרבנות ועיין בדברי מרן שם. ומ"ש דאין תלוי וכו' אפשר לומר דכיון שהקב"ה צוה שלא לקבל קרבנותיו וכמ"ש רבינו פ"ג מהלכות מעשי הקרבנות מדכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כולכם להוציא את המומר וכו' מכלל שאינו חפץ בתשובתו כלל תדע עוד דמגוים גמורים מקבלים עולות וממומר בפרהסיא אף עולות אסור כדמשמע באותו פרק ומרן ז"ל סמך בזה ממ"ש מההיא דאלישע:
בכ"מ סוד"ה כתב הראב"ד וכו' מפני שאינו כתוב בגמ' ע"כ. בהגהות מהרמ"ע מפאנו ז"ל מצאתי בכ"י וז"ל ועיין בנמוק"י פרק איזהו נשך דף ק"ב ע"ב שחילק בענין זה בין מסור למומר דבמסור הוא דחיישינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע ביניהם ע"כ:"

נוה שלום (שולאל) שם

"וכן אפיקורוס ואין מקבלים אותם וכו'. עיין תמיהת הרמ"ך שהביא הכ"מ ז"ל והצריך עיון יעו"ש באורך. ולי ההדיוט נראה דלק"מ דבגמ' דעבודה זרה איירי בסתם מינים ועלה קאמר בסוגיא ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים דמשמע שמקבלים אותם בתשובה ועל אלו המינים פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' תשובה שמקבלים אותם אבל אפיקורוסים שבפרק זה שהם תרים אחרי מחשבות לבם וכו' ס"ל לרבינו דאין מקבלים אותם וטעמא דמילתא כיון שהם תרים אחר מחשבות לבם ועוברים על דברי תורה בשאט הנפש לפי שהמצות בזויות בעיניהם היום אומר בלבו לשוב בתשובה ולמחר אומר לו מה בצע בתשובה ויחזור לסורו נמצא כיון שהוא תר אחר מחשבות לבו לעולם אינו שב בתשובה שלימה ולפ"ז שפיר קמייתי ראיה הכ"מ לדברי רבינו מהך דאלישע אחר דשמע מאחורי הפרגוד וכו' וס"ל לרבינו דטעמא דמילתא דהתם נמי משום שהוא תר אחר מחשבות לבו וא"א לשוב בתשובה והגם שר' מאיר אמר לו חזור בך היינו משום דאין לך דבר שעומד בפני התשובה אם יכפה יצרו באמת אבל בשמים הוו ידעי בטוב שאין לזה וכיוצא בו שום תקנה ואינו שב לעולם דבדבר התלוי במחשבה אינו יכול לכפות יצרו הרע אם הורגל בזה:
ומן האמור תנוח דעתנו במה שהקשה הפרי חדש ז"ל בנימוקיו להרמב"ם ז"ל וז"ל דאדמייתי ראיה מאחר ניתי ראיה מן ר' מאיר דקאמר ליה חזור בך עכ"ל דמאי דקאמר ר"מ היינו אם יחזור בו באמת ודבר זה קים ליה בשמיא דלא אפשר לחזור בו תשובה ראויה:
ומה שהביא רבינו פסוק זה אע"ג דמסוגיין מוכח דלא קאי על אלו אין זה מן התימה שכן דרך רבינו לסמוך פסקיו על איזה פסוק דמשמעותיה יתפרש כהך דינא ועיין להרב יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ד' ועיין להרב לח"ם ז"ל מה שכתב בפי' דברי רבינו ז"ל ובשיטתו כתב הרדב"ז ז"ל בחדשות בלשונות הרמב"ם ז"ל סי' מ"ה עיי"ש ודו"ק:"

עבודת המלך (קרקובסקי) שם

"ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם שנאמר כל באיה וכו'. עי' כ"מ מה שהביא תמיהת הרמ"ך ז"ל ומ"ש על זה ועי' לח"מ ועי' יד המלך שטרח לישב סוגית הגמ' בביאור חדש לדעת רבנו, וכמדומה שדברי רבנו פשוטים, דרבנו סובר דכל באיה לא ישובון אינה נביאות, אלא דין הוא דאין מקבלין אותו בתשובה, ולא דאינו יכול לשוב, שמלבד דאיהו בעצמו כתב בהל' תשובה אבל שב מרשעותו כמ"ש הלח"מ הנה בסוגיא שם גופא אמרו ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים, הרי דאפשר להם שישובו, אלא שאין מקבלין אותן משום דאם עושין תשובה באמת מתים, וקרא קאמר דכל באיה לא ישובון אין מקבלין אותן בתשובה ואולי כוון לזה גם הלח"מ והוא פשוט ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"ה מה שכתב בזה, ודעתו דאין מקבלין אותן להחזיקן לבעלי תשובה, עי"ש מה שחיזק הדברים."

צרור החיים שם

"וכן האפיקורוסין וכו' ואין מקבלין אותם בתשובה וכו'. כתב הפר"ח גם מה שהביא הכ"מ ז"ל ראיה מההיא דאין מקבלין מהם קרבן ממומר לנסך את היין ליתא דאין תלוי קרבן בתשובה. ותו דאיהו גופיה כתב בסמוך דמומר לע"ז מקבלין אותו בתשובה אף שאין מקבלין ממנו קרבן וזהו היפך ממ"ש כאן ונמצאו דבריו סתרן אהדדי וצ"ע עכ"ד:
הנה לקושיא קמייתא נ"ל דלק"מ דמרן ז"ל דייק לישנא דברייתא דקתני מכאן אמרו מקבלין קרבן מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ ממומר לנסך את היין וכו' דמדקאמר כדי שיחזרו בתשובה וקאמר חוץ ממומר לנסך את היין וכו' מוכח שאין אנו רוצים בתשובתם ולפיכך אין מקבלין ממנו קרבן ומינה ודאי שלא יקבלו אותם בתשובה ונמצא א"כ דהא בהא תליא:
אך אי קשיא הא קשיא דמנ"ל למרן ז"ל לפרש כן הברייתא לדעת רבינו ולא שנפרש כמ"ש שם התוס' ד"ה כדי שיחזרו אותם בתשובה דמוכח מדבריהם לפי פירושם דלא תליא הא בהא כמבואר שם למעיין בדבריהם. ואף שרבינו בריש פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות נקט בלישניה כדי שיחזרו בתשובה כלשון הברייתא נקט ונפרש בו כפי' התוס' ז"ל דאם כדברי מרן ז"ל דהא בהא תליא דכיון דאין מקבלין ממנו קרבן אין מקבלין אותו בתשובה א"כ רבינו ז"ל פליג דידיה אדידיה דבפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות כתב דאין מקבלין קרבן מן המומר ובסוף פ"ג מהלכות תשובה כתב דמקבלין אותו בתשובה אלא ודאי מהא שמעינן לדעת רבינו ז"ל דס"ל כפי' התוס' ז"ל דאין תלוי קרבן בתשובה. ולפי דבריו רבינו ז"ל פליג דידיה אדידיה:
אשר על כן נ"ל להליץ בעד מרן ז"ל דמוכרח לדעת רבינו דהא בהא תליא ושפיר מייתי ראיה מהא דפ"ק דחולין דאם איתא דס"ל לרבינו כפי' התוספות דאין זה תלוי בזה א"כ כשבא למנות המומר בפ"ג מהלכות תשובה וכתב בסופו דמקבלין אותו בתשובה אמאי לא מנה המומר לנסך את היין או לחלל שבתות בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה כדאסיקנא שם בחולין אלא ודאי דטעמו של דבר הוא שרבינו שם רצה לומר בסוף דבריו דמקבלין אותם בתשובה לאותם שזכרם שם לפיכך לא מנה לאלו משום דס"ל דאין מקבלין אותם בתשובה והטעם משום דאיכא הפרש טובא בין מומר לנסך את היין או לחלל שבתות בפרהסיא לאותו מומר שמנה שם וגם כל אותם שמנה שם דכל הנך כופרים באלהותו יתברך שסוברים שאין שם אלוה וגם המומר שמנה שם הוא שחזר לדתי הגוים מפני השמד אבל זה המומר שמנסך את היין לע"ז או מחלל שבתות בפרהסיא וגם המומר דרישא דברייתא שהוא מומר לכל התורה כולה היינו שיודע ברבו ומכוין למרוד בו דומיא דאלישע אחר ולפיכך מן המומר הזה דוקא אין מקבלין ממנו קרבן וגם אין מקבלין אותו בתשובה ותליא הא בהא כדמשמע מלישנא דברייתא כדאמרן מעיקרא שזהו דעת רבינו ולזה דייק לשון רבינו שם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות שכתב אין מקבלין מן המומר הזה כלומר שזה רשע גמור ביותר שיודע ברבו ומכוין למרוד בו בכי האי גוונא מיירי רבינו הכא ובפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות לאפוקי המומר שכתב בהל' תשובה וכדכתיבנא מעתה עלו דברי מרן ז"ל כהוגן וגם דברי רבינו ומתורץ הכל והבן הטב ודוק:
אך קשה למ"ש מרן כ"מ לדעת רבינו דמומר לע"ז מקבלין אותו בתשובה והאפיקורוסים שכתב כאן רבינו שהוא מומר להכעיס אין מקבלין אותו בתשובה לעולם וזהו היפך ממ"ש רבינו בריש פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות הל' ד' דמומר לע"ז אין מקבלין ממנו קרבן ובמומר להכעיס מקבלין ממנו קרבן כדי שיחזור בכולן בתשובה והא ודאי כלפי ליא דבמומר לע"ז היה לן לקבל ממנו קרבן כדי שיחזור בתשובה אחר שהדין הוא שמקבלין אותו בתשובה משא"כ במומר להכעיס אחר שאין מקבלין אותו בתשובה. וי"ל דשאני אותו מומר להכעיס שכתב כאן שהם אותם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שכתב רבינו לעיל מיניה עד שמחמת המחשבות הרעות הללו באים לעקור גופי תורה להכעיס זה ודאי חמיר ממומר לע"ז משא"כ במומר להכעיס דבעלמא שאינו כמו זה אלא שהורגל בעבירה להכעיס ודוק:
גם מה שדחה מרן ז"ל לדברי הרמ"ך ז"ל דהתם בגמ' לא קאמר שקבלם רב חסדא וכו'. נ"ל לומר דכוונת הרמ"ך מבוארת דמדחזינן דרב חסדא שמע לדבריה ולא דחאה בשתי ידים אלא אמר טרחו לה בזוודתא שמע מינה שהיה מקבלן בתשובה ומשום דידע דהפורש מן המינות מיד מיית מחמת התשובה לזה אמר טרחו לה בזוודתא וכו' ודוק:"

האם יש צורך בטבילה

שו"ת הרשב"א חלק ה סימן סו

"וששאלתם מומר לעבודת כוכבים שחזר בו אם צריך טבילה או לא,

תשובה כך ראינו דמלקות היה צריך (בזמן הסנהדרין) לפי שעבר על כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות ומיתות ב"ד. וטבילה לא צריך דלאו גר הוא דצריך טבילה. דהתם להעלותו מגיותו /אולי גויותו/ דהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. והאי בר ישראל דאשתמד לעבודת כוכבים הורתו ולידתו היה בקדושה ולא צריך טבילה. דאפי' גר דמהיל טביל אי הדר לגיותו וחזר ונתייהד לא צריך טבילה"

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תיא

"נשאל הגאון מי שנשתמד ורוצה לחזור בו שלא באותה מדינה שפשע בה אם צריך טבילה ומלקות ואם חוששין לערמה כי שמא מטעה אותנו בכך:

תשובה מלקות ודאי צריך שהרי על כמה עבירות עבר אך טבילה אינו צריך כיון שנולד בקדושה וכן גר שנשתמד לא צריך טבילה דהרי הוא כישראל לכל דבר אך צריך שיקבל עליו דברי חברות בפרהסיא ויתחרט ממה שעשה ומכאן ואילך אין חוששין להערמה בענין זה:"

רשב"ש סי' פט

"ואין צריך גם כן טבילה, לפי שאין הטבילה מעכבת אלא בגר כדאיתא בפרק החולץ ובכריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה, והרי הוא כישראל משומד לערלות, וכמי שלא מל אותו אביו או בית דין שחייב למול הוא את עצמו שאין צריך טבילה. וכן כתבו רבני צרפת ז"ל שישראל משומד אפילו לעבודה זרה אין צריך טבילה ולא קבלה בפני שלשה. ואעפ"י ששנינו בפרק האשה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, דוקא להצריכו הזאה לענין טהרות ולענין אכילת קדשים, אבל אנחנו בעונותינו טמאי מתים אנחנו ואף הוא כמונו. ועוד שלא אמרו כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אלא בערל גוי, אבל בערל ישראל לא אמרינן הכי כדאיתא התם, ועוד שהטבילה אינה מעלה מטומאת הקבר, ואף לא מטומאת הערלה."

האם יש צורך בקבלת חברות בפני בית דין

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן י

"וששאלתם בשביל מטעה שעמד בגלותינו ושריע שמו והיה אומר אני משיח וטעו אחריו בני אדם ויצאו למינות אינם מתפללין תפלה ואינן רואין את הטרפה ואינם משמרין יינם משום יין נסך ועושין מלאכה ביום טוב שני ואין כותבין כתובות כתיקון חז"ל, כגון אלו שיש בידם מינות הרבה, כשהן חוזרין צריכין טבילה או לא, וכיצד התרתן, ועוד שאומרים לא נקבלם לפי שאין בקיאין בתורת גיטין וקידושין, ועוד אותו מטעה התיר להן עריות, אם אנו מקבלין אותן ואתו לאיערובי בכשרים מי איכא למיחש להא מילתא או לא. נדין אותם כקדריים ותרמידיים או לא. יליף מרנא. +(עיין לעיל סימן ז')+

– כך ראינו שאלו פושעים אע"פ שיצאו לתרבות רעה וכפרו בדברי חכמים ובזו מועדות ומצות וטמאו עצמן בנבילות וטריפות, אף על פי כן, טוב לקרבן מלדחותן. ועבירות שעשו כגון נו"ט =נבילות וטריפות= והפסדת כתובות הלקו אותן בב"ד וענשו אותם בקנס כל אחד לפי מעשיו הרעים ויסרו אותם. ויעמדו בבתי כנסיות ויקבלו עליהם ששוב אין חוזרין לסורן. וקבלו אותן ואל תדחו אותם. ושכתבתם נידון אותן כקדריים ותרמידיים – מה ענין לאלו עם אלו, הללו משבעת גוים והללו מישראל, אלו שיצאו לאפקרסיות אם חוזרים קבלום. אבל ודאי צריכין אנו לבדוק אחריהם ולחקור ולדרוש אם פרצו בעריות והתירו עריות, וכל שיש עמו אשה מן עריות הפרישו אותן מהן והכריזו על זרעם כל מי שנתברר עליו בן ערוה הוציאו לממזרות והכריזו עליו שהוא פסול לבא בקהל. ועיינו בכתובות שלהן וכל כתובה שאינה כמנהגכם יחזרו ויכתבו אותה כהוגן וכראוי. עד הנה. +(יבמות ט"ז)+"

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן יא

"רב עמרם ז"ל. וששאלתם: משומד שאמר רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשע, מנגדינן ליה וצריך טבילה או דילמא מהימנינן ליה ולא צריך טבילה, א"נ חיישינן שלא יהא הערמה ומטמא כשרים בהדיה באכילה ובשתיה ולא מהימן ולא אכלינן בהדיה עד דמקבל מינגד על שכפר וטבילה על שקצים ורמשים.

– כך ראינו: שמלקות ודאי צריך שעבר על כמה עבירות עשה ול"ת וכריתות ומיתות ב"ד, טבילה לא צריך, דלאו גר הוא דצריך טבילה דהתם קא אתי מטיפה פסולה והורתו ולידתו שלא בקדושה צריך טבילה, דאפילו גר דמל וטבל אי הדר לגיותיה לא צריך טבילה כי הדר אתי, דקא אמרינן טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר. ואף על פי שמקבל מלקות צריך שיעמוד בפרהסייא לפני צבור ויתודה על מה שעשה ויתחרט על מעשים רעים שבאו לידו. וכיון שעושה כן יודעין הכל שעשה תשובה מוחלטת ואין חוששין לערמה ומותר לאכול ולשתות עמו. +(בכורות ל', י"ד קי"ט ה – ו)+."

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קפ

"שאלה לרבינו משה גאון ז"ל. ישראל שהמיר וחזר. לדת ישראל אח"כ אם עושה יין נסך ואם לא,

תשובה כך ראינו שאם הלך למקום שאין מכירים אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצות מקבלים אותו להיות כישראל גמור ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירים אותו. שאם חזר לשם הורגין אותו. לפיכך מותר לשתות עמו בכוס יין ואין חוששין משום מגעו. דבפרק עד כמה בבכורות עלה דההיא וכלם שחזרו בהם, פירש ר"י בר' אברהם ז"ל מומר השב בתשובה בדין הוא שלא יהיה צריך שלשה לקבל בפניהם. דבקל יש לנו לומר ששב אל בוראו. ואפילו לדברי המחמירים מ"מ אין יינו יין נסך כיון שנוהג כדת יהודית ואפילו לא טבל. ואפילו אם היה מלוה ברבית לישראל ולא החזיר הרבית מ"מ חשבינן ליה בעל תשובה כיון שהניח כל מעשיו ושב אל בוראו. ואע"ג דאמרינן בסנהדרין מפריחי יונים ומלוי רביות לא סגי בקבלה שלא יעשו, אלא עד שיחזירו הרבית. הכא תקנתו קלקלתו. דכיון שחזר ושב הו"ל בעל תשובה לכל דבר ודומה לגר רק לשוב אל בוראו ולתקן אשר עוותו. ואם לא יתקן לא התעכב בכך בתשובתו. וגם ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל לא החמיר עליו לקבל ייסורים להתכפר כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר. וה"ט משום דאדם שחטא באשה או בשאר עבירות כשעושה תשובה אם לא קבל עליו דינין אין ניכר שעשה תשובה עולמית. דשמא אין העבירה מזומנת לו או שמא אין יצרו תוקפו עתה כ"כ. אבל מי שכפר בעיקר ושב אל בוראו להיות בגלות אחיו תשובתו ניכרת שהיא שלמה. שמייחד חמש /ה'/ פעמים בכל יום ונזהר מאיסור כישראל. ואע"פ שהרבה עבירות עשה בעודו מומר דישראל העושה כיוצא בהן בדת יהודית יצטרך לקבל עליו דינין חמורים מומר שאני דכל מה שעשה לפי שהוא כופר בעיקר. וכיון ששב אל בוראו לא יחטא עוד באלה. ואין להחמיר עליו כ"כ לקבל יסורים ולהתאפק ביצרו. כי מאחר ששב נרפא לו. ובא ליטהר מסייעין לו. עכ"ל הרב /רבינו משה גאון/ ז"ל."

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תיא

"נשאל הגאון מי שנשתמד ורוצה לחזור בו שלא באותה מדינה שפשע בה אם צריך טבילה ומלקות ואם חוששין לערמה כי שמא מטעה אותנו בכך:

תשובה מלקות ודאי צריך שהרי על כמה עבירות עבר אך טבילה אינו צריך כיון שנולד בקדושה וכן גר שנשתמד לא צריך טבילה דהרי הוא כישראל לכל דבר אך צריך שיקבל עליו דברי חברות בפרהסיא ויתחרט ממה שעשה ומכאן ואילך אין חוששין להערמה בענין זה:"

רשב"ש סי' פט

"ואין צריך גם כן טבילה, לפי שאין הטבילה מעכבת אלא בגר כדאיתא בפרק החולץ ובכריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה, והרי הוא כישראל משומד לערלות, וכמי שלא מל אותו אביו או בית דין שחייב למול הוא את עצמו שאין צריך טבילה. וכן כתבו רבני צרפת ז"ל שישראל משומד אפילו לעבודה זרה אין צריך טבילה ולא קבלה בפני שלשה. ואעפ"י ששנינו בפרק האשה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, דוקא להצריכו הזאה לענין טהרות ולענין אכילת קדשים, אבל אנחנו בעונותינו טמאי מתים אנחנו ואף הוא כמונו. ועוד שלא אמרו כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אלא בערל גוי, אבל בערל ישראל לא אמרינן הכי כדאיתא התם, ועוד שהטבילה אינה מעלה מטומאת הקבר, ואף לא מטומאת הערלה."

אורחות חיים הלכות יין נסך אות ז

"ישראל מושמד יינו יין נסך כגוי עד שישוב בתשובה והוא נאמן לומר נתגיירתי וכן פסק הרי"ט ז"ל. שאם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן דמה שארז"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אינו נאמן הני מילי בגוי דתשובתו אינו כלום עד שיהיו עמו שלשה דכתיב ביה משפט אבל במשומד דלא כתב ביה משפט נאמן. והעיד הר' י"ט שבבית הר' אברהם בא משומד אחד ואמר נתגיירתי ושתו מיינו והר' אהרן הלוי ז"ל כתב על ההוא גוי דהוה סליק לירושלים ואכיל פסחים דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ עכ"ל:

תשובה למר רב משה גאון ז"ל על ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל אם עושה יין נסך או לא. והשיב כך ראינו שאם הלך למקום שאין מכירין אותו ומשמר כל המצות מקבלין אותו להיות כישראל כשר. ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו מפני הסכנה. ומותר לשתות עמו בכוס אחד עכ"ל: והר' שם טוב פלכו ז"ל אמר לי בשם הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה ישראל שנשתמד מחמת יראה מגעו ביין כשר. ויש מי שכתב ששחיטתו כשרה ע"כ."

שבולי הלקט, חלק ב', סימן ה', ד"ה 'מעשה במשומד'

"מעשה במשומד שנגע ביין ואמר אחרי כן שנתגייר בינו לבין עצמו ובא מעשה לפני רבינו יצחק והתיר היין מפני שהפקיד כיסו בשבת והר"ר שמשון ב"ר אברהם זצ"ל אסרו. מפני ההוא מעשה בפרק זה בורר בסנהדרין דההוא טבחא דנפק טריפתא מתותי ידיה פסליה ר' נחמן, אזל רבי טורפיה ומזייה סבר ר' נחמן לאכשוריה, א"ל רבא דילמא איכא למימר איערומי קא מערים אלא אין לו תקנה עד שילך במקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים דאיכא למימר איערומי קמערים, ועוד שהולך בעזות פנים, וא"כ אפילו אם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי לא מהימן ליגע ביין.

שאלו את רבי על האנוסים אם יש לפרוש מיינם עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים שתשובה שלהם מפורסמת וגלויה, ואילו שבאו מחדש ואין בקיאין בהם ותשובתם לא ראינו, אם יש עלינו להחמיר ולפרוש מיינם. והשיב רבי שחלילה לפרוש מן יינם ולביישם כי לא מלאן לבם לנסך אף לע"ז, ולא גזרו רבותינו אלא על מגע גוי אבל על מגע פושעי ישראל לא גזרו ובלבד שלא יהיה משומד לנסך היין, ובמקומינו אף הגוים אינן מנסכין וכל שכן אלו שכל מה שעשו עשו משום אבחת רעב ומיהרו לפרוש בכל יכולתם.

ועוד מצאתי שאילה ששאל על האנוסים, משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר אם כשנשתמד לא חילל את השבתות שותין עמו דאמרינן גר שנתגייר וקבל עליו כל המצות ומולין אותו ונתרפא ומטבילין אותו וטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו"

בית יוסף יורה דעה סימן קכד, ח (ב)

"כתוב בשבלי הלקט (ח"ב סי' ה כא.)ד משומד שנגע ביין ואמר אחר כך שנתגייר בינו לבין עצמו והתיר ר"י היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ורבינו שמשון ב"ר אברהם אסרו משום דאיכא למימר דאיערומי מערים כדאמרינן בסנהדרין (כה.) בההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה עכ"ל ובארחות חיים (שם אות ז) כתוב ישראל משומד יינו יין נסך עד שישוב בתשובה ונאמן לומר נתגיירתי: כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' שטו) שאלת אדם שהיה חשוד על העבירות ולא היה לו שעת הכושר ומגדף את ה' ועתה הוסיף לחטוא והלך בבית הגוים וישראלים רצים אחריו להשיבו מדרכו הרעה וכפר בפניהם בה' והעיד על עצמו שזמן רב יש שבחר בדרכי הגוים ובעבודתם שנשאלת אם נדיננו כעובד עבודה זרה והשבת שהחשוד על הדבר ראוי להתרחק ממנו מהדברים שחשוד בהם כדאיתא בפרק עד כמה (בכורות כט:) תשובה יפה דנת וכל שכן זה שהוא משומד לדבר זה כיון שעובר בפרהסיא ומה שאמרת שאיש זה אינו בכלל התר אלא הרי הוא משומד לכל התורה יפה דנת דאפילו משומד לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא משומד לכל התורה וכדתניא (חולין ה.) מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המשומד לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא עד כאן: תשובות הרשב"א עוד בדיני משומד לענין יין נסך כתבתי בסימן קי"ט (קפח: ד"ה החשוד):"

שו"ע יו"ד, קכד, סעיף ח

"משוך בערלתו אינו עושה יין נסך ומומר אע"פ שהוא מהול עושה יי"נ במגעו ונאמן לומר ששב בתשובה:"

לבוש יורה דעה סימן קכד

סעיף ח

"ישראל משוך בערלתו אינו עושה יין נסך, שאין הניסוך תלוי במילה אלא בכונת הלב, וזה אף על פי שהוא משוך בערלתו לבו לשמים, אבל משומד אע"פ שהוא מהול מגעו אסור כמו בשל גוי דלבו לע"ז, מיהו נאמן לומר ששב בתשובה."

כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קכד

"לב. באותה שטה: ונאמן לומר נתגיירתי כו', נ"ב: וכן פסק בס' הקצר. והקשה עליו ש"ך למה פסק בא"ח נגד ר"י ורשב"א וחילק בין כשנגע ביין ואח"ך אמר שנתגייר בזה אינו נאמן, אבל אם קודם שנגע אמר שנתגייר אף ר"י ורשב"א מודים דנאמן, והוא דין הא"ח ואין אלו אלא דברי נביאות. עוד חילק דהיכא דידוע שהיה מומר אז אינו נאמן, אבל היכא דאינו ידוע שהיה מומר ולא ישראל נאמן לומר שעשה תשובה דמגו דלא המיר וכה"ג מיירי הא"ח."

כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן ב

"כט. כתוב בשבלי הלקט, הביאו רב"י בסימן קכ"ד משומד שאמר שנתגייר בינו לבין עצמו, התיר ר"י מגעו ביין מפני שהפקיר כיסו בשבת. ורשב"א אסרו מפני דאיכא למימר איערומי אערים. ובא"ח כתוב, משומד יינו יין נסך עד שישוב בתשובה, ונאמן לומר נתגיירתי. וכן פסק שם רב"י בס"ה, והוא הדין לענין שחיטה. וכתב הש"ך שם דה"ד היכא שאינו ידוע שהוא מומר אף על גב דאין ידוע גם כן שהיה ישראל, נאמן לומר עשיתי תשובה במגו דאי בעי אמר לא המיר וישראל הוא, אבל אם ידוע שהיה מומר אינו נאמן לומר שנתגייר."

כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קכד

"ל. שטה מ"ז: עד שישוב בתשו' כו', נ"ב: כך ראינו שאם הלך למקום שאין מכירין אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצות מקבלין אותו להיות כישראל גמור, דאין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שאם חזר לשם הורגים אותו, לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין ואין חוששין משום מגעו. דבפרק עד כמה פי' ריב"א, משומד השב בתשו' בדין הוא שלא יהיה צריך ג' לקבל בפניהם דבקל יש לומר ששב אל בוראו, ואפילו לדברי המחמירין אין יינו יי"ן כיון שנוהג כדת יאודי אפילו לא טבל, ואפילו היה מלוה לישראל ברבית ולא החזיר הרבית מ"מ חשבי ליה בעל תשובה כיון שהניח כל טרפות ושב אל בוראו, ואע"ג דבסנהדרי' אמרי' עד שיחזיר הרבית, הכא תקנתו קלקלתו דכיון דנשתמדו ושב ה"ל תשובה לכל דבר, ודומה לגר רק לשוב אל בוראו ולתקן את אשר עותו ואם לא יתקן לא יתעכב בכך בתשובתו, גם מהר"א מגרמיזא לא החמיר עליו לקבל יסורין כו', תשובות להרמב"ן סי' ק"פ."

דרכי תשובה סימן קכד, (יא)

"ומומר. עי' בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' כ"ז בא' מהאנוסים שבא בקהל ה' ומל וטבל והי' בחזקת ישראל נכנס ויוצא בביהכנ"ס מעוטף בטליתו ולובש תפילין וטיהר יינו בגת ע"י ישראלים כדת וכהלכה וכו' וע"פ הוראות חכם ואח"כ הפקיד היין ביד ישראל אחר ומכרו לראובן בחזקת כשר וכמשלש חדשים חזר האנוס לסורו הראשון ונשתמד מדעתו לע"ז ועד א' מעיד ואמר לראובן נתנסך יינך כי רגיל הייתי בביתו של אותו רשע ושמעתי כי מעולם לא נשתקע שם ע"ז מפיו ומקיים בידו דברי תפלה שלהם והיה עובר עבירות בסתר ומחלל שבתות ועד עתה לא רצה לגלות כי חשב שישוב בתשובה ורפא לו אך עתה הוא מגלה הדבר ונשאל אם יש לחוש לדברי העד הזה לאסור יינו של ראובן זה הנעשה למפרע בחזקת טהרה והשיב שאין ממש בדברי העד לאסור היין למפרע כי מיד שמל וטבל הרי הוא כישראל גמור וכו' ומה שמעיד העד עליו שהיה מקיים התיפלה בביתו ועבר כמה עבירות וחילל שבת בצנעה אין עדות זה כדאי לנסך יינו של ראובן ולומר שמגעו אוסר את היין ברשותו של ראובן בזמן שהפקידו בידו של ראובן והלא גם העד אינו מעיד שראה שנגע בהיין כשהיה עומד ברשותו וגם עדות העד במה שעבר כל העבירות הנ"ל לא היו בזמן שהיה היין ברשותו רק בזמן שהיה היין ביד ראובן הנפקד ע"כ עתה לאחר שכבר קנה ראובן היין אין לאסור ולהפסיד ממונו של ראובן בשביל זה עיי"ש באריכות:"

ש"ך יורה דעה סימן קכד, טו

"ונאמן לומר כו'. וז"ל הב"י כתוב בשבולי הלקט מומר שנגע ביין ואמר אחר כך שנתגייר בינו לבין עצמו והתיר ר"י היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ורשב"א אסרו משום דאיכא למימר איערומי קמערים ע"כ ובא"ח כתב ישראל מומר לעבודת כוכבים יינו יין נסך עד שישוב בתשובה ונאמן לומר נתגיירתי עכ"ל וקשה לכאורה אמאי פסק המחבר כהא"ח דהא ר"י ורשב"א פליגי עליה ואפשר משמע ליה דהם לא מיירי אלא היכא דנגע ביין ואחר כך אמר שנתגייר אבל אם קודם לכן אמר שנתגייר אינו עושה יין נסך ודוחק ויותר נראה לחלק דהיכא דידוע שהיה מומר דבכה"ג מיירי הרשב"א אינו נאמן לומר שנתגייר אבל היכא דאינו ידוע שהיה מומר אע"ג דאינו ידוע ג"כ שהיה ישראל נאמן לומר תשובה עשיתי במגו דאי בעי אמר מעולם לא המיר וישראל הוא ובכה"ג מיירי הא"ח והמחבר וכ"כ הפוסקים והט"ו לקמן סי' רס"ח ס"י לענין גר שאמר נתגיירתי אינו נאמן אלא דוקא כשלא ידענו שהיה עובד כוכבים דאז נאמן במגו דאי בעי אמר ישראל אני:"

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קכד, יז

"ונאמן. כ"כ ב"י בשם א"ח. וצ"ע מ"ש מהאי טבחא בפ"ג דסנהדרין (כ"ה א') דאמרינן איערומי קמערים וכ"ש בדלא חזינן כלל ועהג"א בפ"ז דחולין סט"ז בד"ה כ' ראבי"ה כו' ומעשה במומר כו' ואף ריב"א לא התיר אלא משום שהפקיד כו' ואף בזה נחלק הרשב"א משום איערומי וכ"כ ב"י בשם ש"ל ואמרינן בפ' החולץ (מ"ז א') בגר צריך להביא ראיה ועש"ך שכתב דא"ח מיירי שאינו ידוע שהיה מומר כ"א ע"פ וכמש"ל סי' רס"ח ס"י בגר:"

באר היטב יורה דעה סימן קכד, יא

"ונאמן. והיינו דוקא שאינו ידוע שהיה מומר רק על פיו דאז נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני כך מחלק בש"ך:

תפארת למשה, הרב משה בן אברהם מגזע צבי, ברלין תקל"ו, דף כד, ב (הלכות יין נסך)

"בב"י דף קכ"ב ע"ד בד"ה כתב רבינו ירוחם כו' וז"ל כתוב בשבלי הלקט משומד שנגע ביין ואמר אחר כך שנתגייר בינו לבין עצמו והתיר ר"י היין מפני שהפקיד כיסוי בשבת כו' עכ"ל. נראה לי רצונו לומר שעדיין הוא בין הגוים אלא שאומר שחזר בתשובה בצינעה והכי דייק לישנא ואמר שנתגייר בינו לבין עצמו ולכך לא התיר ר"י אלא משום שהפקיד כיסו מה שאין כן הא"ח מיירי שאין ידוע אם הוא עדיין בין הגוים והוא אומר שנתגייר וחזר לן הודים [כנראה ליהודים. ד.ש] ולכך נאמן, כעין זה כתב' מור"ם בח"מ סי' ל"ד לענין עדות מומר ע"ש, זה נראה לי ברור דלא כש"ך שדחק."

שו"ת חיים ביד סימן א – מגיב על החקרי לב (סבו)

"ולע"ד אחרי המח"ר מכבוד תורתו ורבנותו יש להשיב דיש מחלוקת בין הראשונים בזה אי בעי קבלת דברי חברות בב"ד או לא ומ"ז הר' ז"ל הכריח להחמיר ממה שראה רוב הראשונים שהצריכו כן וכוותיה דמר ראיתי להרב בית הילל ביו"ד סו"ס רס"ח שמחמיר בתשו' מומר וסיים וכתב וזהו דלא כהרב תה"ד שכתב בסי' קצ"ח שהביא הסמ"ע בח"מ סי' ל"ד יע"ש.

ברם לא ראה ס' א"ח ח"ב כ"י בה' יי"ן שהביא כמה מהראשונים דס"ל נגד סברה זאת דמהני תשו' מומר בינו לבין עצמו ונאמן שעשה תשובה ואילו היה רואה לכל הראשונים הללו אפשר שלא היה מחמיר כ"כ, ואם שספר א"ח ח"ב כ"י לא היה לעט"ר מז"ה ז"ל בעלותו לא"י ת"ו שהניחו כאן באזמיר יע"א ביד בניו הי"ו לכן לא שלטה בו מאורי עיניו כשהיה בא"י ת"ו לא היה בידו ספר הנז' כי בודאי הגמור אילו היה בידו היה מזכירו לא"ח ולס' כל אלו הראשונים ז"ל אלא דעדין לא איפרק מחולשא שיש מן ההרגש ע"ד הרב מ"ז ז"ל שכבר מרן בב"י ביו"ד סי' קנ"ד הביא דברי הא"ח. וגם מור"ם בד"מ שם מזכירו וגם הרב הלבוש פסק כן שנאמן לומר שעשה תשובה וגם בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' ק"פ שהביא תשו' ר"ס גאון בדברי ריב"ה נראה דא"ץ =דאין צריך= קבלה בב"ד וכ"נ מדברי רש"י בס' הפרד"ס דכ"ג ע"ג וכ"נ מדברי הראשונים פ"ק דע"ז ז' ע"א ומכללם הרמב"ם בה' תשו' סו"פ ג' הי"ד דאפי' שב בתשו' בסתר מהני ולדעת הריטב"א בחי' שם התשו' בסתר היא יותר מעולה יע"ש גם מה שהוכיח מתשו' מהריק"ו שו' פ"ה מלשון המרדכי שכתב ועד שהותר בציבור וכו' יע"ש אינה ההוכחה דלא איירי בעיקר התשו' שיתודה בציבור אלא אדרבא הרואה יראה בתשו' מהריק"ו דתכף ששב ניכשר לעדות וצ"ע גם בדברי הרוקח שם סי' כ"ד כתב בהדיא ומיד כשמתחרט וטובל במקוה היינו כישראל יע"ש הרי דאפי' שהוא המחמיר בתשו' בסיגופים ותעניות כמבואר שם עכ"ז כתב שמיד כשמתחרט וטובל דינו כישראל וס"ל כסברת הראשונים דמביא בס' א"ח דמיד כששב הרי הוא כישראל והתשו' יעשנה אח"כ שלא זכר מזה כלום וגם על מה שחילק שם מז"ה הגדול ז"ל בין זמנם לזמנינו כמ"ש שם דפ"ו ע"ד יע"ש.

לע"ד אחרי המחי"ר מכבוד תורתו וגדולתו אין לחלק כי כל עיקר חי' הראשונים ואת האחרונים שכתבו להקל בתשו' מומר הוא משום דהיה בן חורין שיצא מתחת הגלות והיה עושה כל מה שלבו חפץ וזה שחזר לדת ישראל ליכנס תחת הגלות אין לך סיגוף גדול מזה כמבואר שם בספר א"ח ובשאר הפוסקים ראשונים וכמ"ש ג"כ בתשו' הרב בנימין זאב סי' ע"ב והרב משפט צדק ח"א סוס"י ח"י יע"ש ועמ"ש במ"א בקונ' תשובה מחיים בס"ד ובסה"ק כף החיים הבאתי ראיה לדברי הפוס' דאין להחמיר בתשובתו ותכף ומיד ששב בתשוב' בכל לבו מהני ממ"ש בירוש' פ"ט דברכות אמרין הוא היה שהחזיק עצמו לע"ז ואותו היום חזר בתשו' ושרתה עליו רוה"ק וה"ד הוא דבר ה' אל הנביא אשר השיבו יע"ש. הרי דמהני תשו' למומר אפי' לבו ביום בלי סיגופין ותעניות וברור. וזהו כשברור לנו שעבד ע"ז ונעשה מומר כ"ש כשלא נודע לנו דאיכא ס' הרש"ך דמיקל בזה וגם כשיצא מבין הגוים ואינו שם דמיקל בזה הרב תפארת למשה. גם ראיתי להרב מהרימ"ט בח"ב חא"ח סי' ח' דמיקל בתשו' מומר מטעם כי אין עע"ז אלא להתיר עריות וכו' יע"ש והוא תימא לדברי מז"ה הגדול ז"ל דמטעם מה שרצה להחמיר בתשו' מומר מה"ט גופיה בא מהרימ"ט להקל ונראה לומר כי כל אחד בא להקל מאיסור ע"ז ולהא שוים הם. ואה"נ דעל שאר עבירות יהיה חייב ואדרבא הוי סיעתא לדברי הרב מ"ז. אלא דעדין קשה כי לא זכר מז"ה ז"ל מדברי מהרימ"ט דהאריך הרחיב בתשו' מומר וגם על הרב מהרימ"ט ק' כי לא זכר שר מכל דברי הראשונים המדברים בתשו' מומר והו"ל להזכירם ולחלק ע"ד וצ"ע. וכל זה אינו לענין נ"ד כי לא החמיר הגאון מז"ה ז"ל בתשו' וגם הרב מהרימ"ט ודעימייהו בתשו' מומר דבעי טבילה ותעניות וקבלת ד"ח =דברי חבירות= ויסורין וכיוצא זהו במומר בודאי שיש ב' עדים או שהודה מעצמו שבא בדרך תשובה. אבל בנ"ד כי הוא מכחיש ואפילו עד אחד כשר ליכא אין מקום לפוסלו בשביל זה וזה ברור.

וגם מ"ש וז"ל ומ"ג דהחר"ר הנז' העיד על השוחט וכו' זת"ד כבר נתבאר כי עדות הח"ר הנז' אינו מועיל כלל כי הוא פסול לעדות. וממילא אזדא להו גם מ"ש דאם עשה תשובה כראוי מחמת סירא כמ"ש מז"ה הגדול בס' חק"ל חאה"ע סי' ז' דבעי תשובה ומלקות בב"ד וקבלת ד"ח בפניהם וגם קבלת תעניות מה שיגזרו עליו זת"ד אין אנו צריכים לכל זה כי לא היה שום חששא מענין סירא לפי מה שדרשנו וחקרנו וכ"ש שיש לנו ג' הרועים רבני מתא ומכללם מוה"ר הפרד"ס ז"ל ובדה"ץ כי היה בימיהם ענין סיר'א ומלבד כי לא הצריכו לא שום תשוב' אדרבא סמכו אותו לשוחט וזה הוי עוד עדות וראיה לדבר וכמו שהוכחנו לעיל.

גם מ"ש בענין שלבש בגדי אשה כעת לא בא שום עדות לפני על זה. ואם אמת הדבר הזה בודאי שהוא איסור גמור כי אפי' לשמחת חתן וכלה ושמחת פורים דיש בפוסקים מתירין עכ"ז כבר דחו דבריהם רבנן סבוראי וגם אנכי הצעיר הסכמתי לאסור כמ"ש בס' סל"ח חא"ח סי' א' די"א ע"ב יע"ש בס"ד וכ"ש כשלא יש שום שמחה של מצוה דפשיטא דעובר על לאו וחייב מלקות כמ"ש הרב החינוך ס' כי תצא סי' תקמ"ב ותקמ"ג יע"ש. והרמב"ם בה' ע"ז פי"ב ה' יו"ד /י'/ והטור וש"ע יו"ד סי' קפ"ב יע"ש וא"כ אם יהיה אמת שלבש בגדי אשה ועבר על לאו הרי כבר חייבתי בכלל תשובתו שילקה מלקות וכבר לקה בב"ד של ג' עכ"פ ההוא אמר השוחט הנז' כי לא לבש בגדי אשה אלא שעשו דרך שחוק לפני שרים וסגנים זולת שנתעטף בסדין אחת לבנה כאילו היא אשה זו בלבד עשה שנראה לפי דעתו לומר שהוא היתר ולא שחשב שיש איסור בדבר ועשאו חלילה וכיון שהיו באותו ועד אנשים חכמים ונבונים אם איתא דהיה הדבר אסור היו מוחים בידו והאמת כי בשביל זה או אפי' משום מ"ש בחשש איסור של תיריא /תורה/ לא יש מקום לפסול לשוחט משו"ב וכמבואר בש"ס ובפוסקים וכמ"ש בתשו' במ"א בס"ד. ומעיד אני עלי שמים וארץ איך בא לפני הרב ר' חיי'א ז"ל ושאל מאיתי על השוחט אחד שנחשד בא"א =באשת איש= והוא חשוד על העריות ונשאו ונתנו עמו בפ' חשוד על העריות שיש בפוסקים ג' פירושים והחמור שבכולם שהוא מהפי' שפי' הרמב"ם ז"ל שהוא שבא על א"א שהוא עובר על איסור לאו וכרת והוא מן החמורות ועכ"ז אחר שקרינו בש"ס ובפוסקים זו הלכה העלינו לפום דינא כי אין לפסול שו"ב אלא דיש לב"ד לייסדו ושילקה מלקות מ' וכיוצא משום בהיות טוב וכן נעשה מעשה ועמ"ש בס' סל"ח חח"מ סי' י"א בס"ד. ושוב בא לפני עד אחד כשר והעיד בפני על נפשו ועל יהידותו איך בעיניו ראה שלבש בגדי אשה ולא שנתכסה בסדין לבד. ואי לזאת כבר מילתי אמורה דכל שקיבל מלקות מ' הרי נתכפר לו עון.

עו"כ איכו השתא נבוא לדבר על מה שנמצא בכתב ידו של הרב ר' חיי'א ז"ל וז"ל ובנ"ד העידו על השוחט הנז' שדיבק ניירות בליל שב"ק =שבת קודש= ואין לך אדם שלא ידע שזה חילול שבת עיין תשו' מרן מהריק"א ז"ל בתשו' הישנות חאה"ע ד"ד ע"ב ד"ה ובעדות וכו' יע"ש ועדות זה היה אחר שהיה שוחט דהיה בקרוב בש' התר'ח כידוע דודאי דחמיר גופי וצריך שתהיה תשובתו ככל מ"ש לעיל זת"ד גם את זה כבר נעשה בירור גמור כי לא היה שום עדות מדיבוק ניירות על השוחט הנז' כי בא לפנינו העד המעיד בדיבוק ניירות וקבלנו עדותו במושב כל החמשה ביחד והעיד בפנינו על נפשו ועל יהידותו כי לא היה המדבק ניירות השוחט הנז' כ"א היה אדם אחר ובדדמי חשבו ואמרו שהיה השוחט הנז' יען יש מקום לטעות ולומר שהיה השוחט הנז' עכ"פ נתברר שלא היה השוחט הנז' וכמש"ל בפסקי הראשון בס"ד.

ועו"כ וז"ל ועוד כתוב שם וז"ל והנה בנ"ד מלבד שחילל שבת בפרהסייא כמה פעמים וכו' עג' וכו' זת"ד. והאריכו למעניתם בענין תשובתו כבר כתבנו כי כל לגבי דידי לא יש שום עדות אפי' עד אחד כשר שיעיד על השוחט הנז' שחילל שבת כי מ"ש בציונים של הרב ר' חייא ז"ל כבר הוכחנו כי אין משם ראיה כי לא כתבם כי אם לפי מה ששמע ולעת שיעמוד על הבירור יראה ויבין כי לא היה מעיקרא שום עדות כי לא יתכן שידע וראה שיש עדים בדבר והוא מניחו בעיר ואם בישראל להיות שוחט ולא יגלה את הדבר ויכשיל לרבים וכמה הכרחיות יש לזה וכמ"ש בפסקי הראשון בס"ד.

עו"כ וז"ל כל זה על העדויות שבציוני הרב ר' חיי'א ז"ל ברם על שאר העדויות שנתחדשו עכשיו צריך שיחקור אדונירם נר"ו עליהם היטב דאיכא בינייהו חילול שבת החמורה דדינו כמש"ל עכ"ל. כן עשיתי כי דרשתי וחקרתי בעדות הח"ר משה ן' עזרא ה"י שקריתי אותו לפני ובפני הרב כמהר"א אשכנזי נר"ו וכמהר"י די שיגורה נר"ו שנים מב"ד שבעירנו יע"א ועשיתי קבלת עדות בפניהם ובאותו מעמד היו גם ממוני הזמן וברורי הקנסות והפרנסים ה"י ואחר האיום והגיזום והטלתי עליו חרמות ואלות התורה שיגיד לנו את האמת מה שיודע מענין זה שנענע הנר דלוק בשבת השוחט הנז' וכה היו דבריו על נפשו ועל יהודותו עדות ה' נאמנה שכן שמע לשמע אוזן קודם לכתו השוחט ליוזיל חיסאר להיות שוחט מתא שם שנענע נר דלוק בשבת אבל הוא אינו עד בדבר ולא ראה ולא ידע והטלנו עליו חומרות התורה שיאמר לנו ממי שמע דבר זה וכה השיב שאינו זוכר ממי שמע זת"ד העד המעיד והרי אין כאן שום ממשות שאפשר ששמע מפי אשה וקטן או ממי שאינו כשר לעדות ולו יהי הוא עצמו המעיד עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכמש"ל.

עו"כ וז"ל ועדות שחוק הקארטין שהועד ונתברר כנז' שעבר על החרם אחר שהוכרז בקרב ימים דיש חרם הקדמונים ז"ל בזה זת"ד גם על זה דרשתי וחקרתי ובא העד לפני ה"ה הח"ר ג'יליבי עזרא שאול הי"ו ונתקבל עדותו בפני ובפני מע' שנים מהב"ד כנז"ל ובפני מע' ממוני הזמן ובירורי הקנסות והפרנסים הי"ו ואחר האיום והגיזום וגם הטלתי עליו כל חרמות שבתורה ההוא אמר שכה ראה שהיו משחקים עם השוחט הנז' אבל לא ראה והביט אם היה קרטין או דבר אחר וכיון שהשוחט הנז' ואחרים שהיו שם אומרים שלא היה השחוק בקרטין כ"א בדברים אחרים שלא אסרו בהם האמת איתם כי אין בידו להכחישם לומר בבירור שהוא קרטי'ן זת"ד א"כ עדות זה כמאן דליתיה דמי.

עו"כ וז"ל ושמיעת קול מהליכתו אצל המינים דודאי נראה שתשובתו קשה כיון דמינות חמור מע"ז שהלך ביום ש"ק לשמוע הדרשת המין הגדול ולנשק ידיו ולפי מה שהוגד לנו מפסק רבה דעמיה מני"ר נר"ו הא מילתא חמיר טפי מע"ז דשאני מינות דמשכא וגם זה צריך חקירת חכם אם כנים הדברים זת"ד האמת איתם כי הלך השוחט הנז' בשבת אחד לבית המינים וגם בעיני יפלא באותן הימים ששמעתי שביום ש"ק הלוך הלך השוחט הנז' לבית המין הגדול ואחר הדרישת והחקירת נתברר שהלך לשם בשביל איגרת אחת ולא לשמוע הדרשה ולנשק ידיו. והראיה לזה הוא כי ביום הראשון נתרעם המין הנז' וחרה אפו על השוחט הנז' איך בא בחצירו ולא עלה למעלה לשמוע הדרשה וכן שמעתי מפי עד אחד שנשבע בפני שבועות חמורות שכן היה והגם כי לא יבצר מזה וכדומה לזה מאיסור דאיכא משום אל תקרב אל פתח ביתה ומשום ליהנות מהמינים כי כל זה אסור מדינא וכאשר כתבתי בזה בתשו' במ"א בס"ד. מ"מ אין זה מקרי שנעשה מין לפסול שחיטתו חלילה. והרי מצינו בהרא"ש ז"ל בתשו' בס' בשמים ראש סי' ר"מ ששאלו ממנו בסופר שכתב המגילה וביום הפורים כשנכנס היין נזרקו כמה דברי מינות מספרי פילוסופייא האומות מפיו ונסתפק אם המגילה כשירה כיון שאין בה אלא סיפור מעשה בעלמא והשיב וז"ל תשובה מגילה הרי היא מן הספרים הקדושים ואין קורין בו עד שתכתב אשורית על הספר ובדיו וצריכה שרטוט כאמיתה של תורה ור"ת הצריך עבוד לשמה מהיכא תיתי יעלה על הדעת שתכשר בכתיבת אפיקורוס אמנם בדינא דידך אומר אני לך שלא כאשר יפתח האחד את פיהו בפיקפוקים בדברים אחרים נידון אותו לאפיקורוס והנה בעינינו גדולי ישראל דברו לעתים דברים קשים ואסור לשמעם ונכתב בספר גם באלה ההי"ב ולא יקרא אפיקורוס אלא בבועט בדברים מן הדברים וכו' אבל זה שלא נודע ממנו שעובר עבירה רק שלפרקים הוא הטינא שבלבו וכו' לא יקרא זה אפיקורוס גמור המין וכו' יע"ש הרי מבואר מדברי הרא"ש דאפי' שמצינו בדבריו שמדבר דברי מינות וחשש אם יקרא מין ולפסול המגילה עכ"ז כתב הרא"ש שלא בשביל זה יקרא מין וכ"ש כשהלך לבית המין והוא אומר כי לא הלך לשם מינות אלא לצורכו הגם שיהיה אסור מן הדין עכ"ז אינו בדין לחוש עליו שהוא מין ומ"ג כי זה היה בזמן המחלוקת והיו טועים דליכא איסור לילך למינים כדי לבקש עזר וסיוע והיה להם כהיתר וההי"ב מ"מ אין ספק כי אין מקום לפוסלו מן הדין בשביל זה מלהיות שוחט.

גם מ"ש שהעידו עליו שאכל פירא /פרי/ אחת בט"ב =בט' באב= בפרהסייא בהיותו בריא גם זה צריך חיקור זת"ד כן עשיתי ודרשתי וחקרתי ולא מצאתי שום גילוי אפי' מעד אחד וקריתי להשוחט הנז' בפני ושאלתי אליו והוא אמר כי אמת הכי הוה עובדא כי בימיו לא אכל בשום ט"ב כ"א בט"ב אחד שאכל פירה אחת מסיבה שהיה חולה והרב מר אביו נר"ו אמר שיאכל מסיבה שהיה חולה ומעולם לא אכל בשום תענית ציבור כ"א בפעם ההיא לבד ונשבע שבועה חמורה על זה. וצא ולמד מ"ש מהרשד"ם כדומה לזה בתשו' חיו"ד סי' ר"ך ורמזה מרן החבי"ב בכנה"ג בא"ח סי' תקנ"ד הגה"ט שכתב וז"ל גם במה שכת"ר תופס עליו שהולך בנעילת הסנדל ביו"כ =ביום כפורים= ובט"ב מביתו לביה"כ =לבית הכנסת= גם בזה אני אומר שמי יודע אם הוא עלול מכאב הבטן או מדבר אחר. וידוע מ"ש חכמים בברכות במשנה בר"ג שרחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ והשיב להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני הרי שלא העמידו רבנן דבריהם במקום חולה אפי' אין בו סכנה יע"ש.

עו"כ וז"ל כ"ע ידעי שהשליך הספר מידו בתוך קהל ועדה מתוך כעס זת"ד. הנה זה הענין אמת וגופא דעובדא הכי הוה כי בסעודת ברית מילה היו מזמרים מתוך ספר בית עובד שהיה בידו. ויען נשתכר מתוך שכרות השליך הספר מידו ושוב כשנתיישב בדעתו הכיר בחטאו ועמד בביה"כ בפני ג' אנשים מיראי ה' ואמר להם שהוא רוצה לקבל עליו נידוי ולישב ע"ג קרקע בעבור מה שחטא בהשלכת הספר וכן היה שישב ע"ג קרקע בחליצת מנעליו בביה"כ ועשו לו התרה בפני הג' אנשים הנז' וכן באו בפני הג' אנשים הללו והעידו דברים כהוייתן ומתוך כך הוא דנתודע לכל שהשליך הספר מידו מחמת תשובתו. וכיון שהכיר בחטאו ושב בתשובה בודאי כי אין מקום לערער עוד בזה. גם ראיתי בסוף דבריהם שכתבו וז"ל מלבד מה שנשמע מפי מגידי אמת שכתב הרב ר' חייא ז"ל בסוף ימיו פסקא דדינא בא בארוכה על דנא פתגם לפוסלו לגמרי ואין לו תקנה. ושמענו עוד מפי מגידי אמת שחרה אפו הרבה על אחיו כמהר"ר הי"ו על אשר שלח כתב לאיידי'ן בלתי ידיעתו והפליא לעשות ולדבר עליו וגם טרח וכתב לאורלה יע"א להזהירם שלא יאכלו משחיטתו. וקצת מהם נמנעו מלאכול וכו' זת"ד. הנה ממ"ש הרב ר' חייא ז"ל פסק על זה גם אנכי שמעתי כדבריהם עכ"פ כיון שלא זכינו לאורו אין לנו לחוש על מס' עדויות שמא היו היה בדדמי או אחר שעשה פסק הדר בו וגנזו או היה עיקר פסק דינו בנוי על מס' עדויות הללו וכיון שנתברר שאין ממש בעדויות ממילא אזדא להו גם מה שחרה אפו על אחיו כמהר"ר נר"ו זה אינו מעלה ומוריד כי מאחר כי האגרת אשר שלח היה מחתימת ידו ממורינו הרב מר אביו ז"ל וכתוב בתוכה שיפה דן יפה הורה מוה"ר הפרד"ס ז"ל בהכשר השוחט הנז' בודאי דאין מקום להשגיח בדברי ר' חייא ז"ל נגד ב' המאורות הגדולים וזהו למטונייהו.

כי לע"ד אומר אני דהאמת במה שהוא אמת כי גברא רבא כר' חייא ז"ל שלם במידות ובדיעות וביראת ה' כל היום לא היה כועס נגד ב' הרבנים ואחד מהם מר אביו ז"ל ואם יהיה שיש לו ידיעה מה שלא היה להם להרבנים מה כעס שייך בזה יבוא נא אליהם ויודיעם והמה בחכמתם ביראת ה' על פניהם בודאי דהוו הדרי בהו דש"מ כי כל זה הוא פטפוטי דברים. גם מ"ש ששלח כתב לאורלה אני איני מאמין ואם יהיה הדבר אמת ואחר שכתבנו הגזרה בפנקס שלא להיות שוחט מתא אפשר שהיה נראה לו לר' חייא ז"ל שהעדים שהעידו עליו היו כדי לפוסלו בפנינו ולא מדין קנס ולכן חשש לפוסלו או מחמת הציונים שלו ששמע שהיו עדים בחטא חילול שבת וכדומה ועל ספק חששות הללו דן בדעתו לפוסלו וכבר נתברר דאין בכל זה עדות ברורה כלל וכאשר נתבאר וכבר כתבתי בס' סל"ח חאה"ע סי' ט' דס"א ע"א וז"ל ועוד דאין סומכים על עדויות כאלו בע"פ דודאי דהנדונות מתחלפים וכמה פעמים שמעתי מאת עט"ר מז"ה נר"ו שהיה אומר כי אין לסמוך על מס' עדויות כלל דשמא הרב באותו פרק לאו אדעתיה או לא היו הנדונות שוים או שטעה המעיד בדמיונו יע"ש וכ"כ הריב"ש סי' ס"א והרב בנימין זאב סי' קל"א וה"ד הרב כנה"ג בא"ח בכללי הפוסקים אות ס"ג יע"ש.

עו"כ וז"ל ועוד שמענו כי טרח עם מע' השוחטים נר"ו ע"י כמהר"ח הלוי נר"ו לקושרם היטב שלא ישחטו עם הנז' כלל ואח"כ דיבור עם אחד מאוהביו הי"ו וכה אמ"ל יהא סמוך לבך בטוח אל תירא שכבר נתקשרו השוחטים בקשר אמיץ שלא לשחוט עם הנז' כלל עכ"ל. זהו אמת ויציב כי אחר שכתבנו הגזרה על השוחט הנז' שלא להיות שוחט מתא חשש הרב ר' חייא ז"ל פן ואולי לא ציית השוחט הנז' וילך לשחוט במקולין ויהיה מחלוקת בעיר כדי לגדור גדר שפיר עבד לקושרם שלא ישחטו במקולין עם השוחט הנז' ואין מזה שום סתירה לכל מה שאנחנו דנים כמובן.

עו"כ וז"ל גם שמענו מפי דובר אמת שאמר כמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו לג' אנשים מהוגנים זה ימים מועטים בהיותם בביתו שהוא אינו אוכל משחיטת השוחט הנז'. אשר מזה יובן שיודע שום דבר עליו שראוי שלא לאכול משחיטתו ואפי"ה הוא טורח למנותו לשוחט אתמהא ובזאת יבחן על אשר אמר בפנינו שבזמן הרב ר' חייא ז"ל ישבו לבודקו בבדיקת הסכין והרב חייא ז"ל שלחו למקולין במקומו ומי יודע מה היתה כונתו וכו' זת"ד גם זה אמת שאחד מרשומי העיר מיראי ה' שמע כן מפי כמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו שאם שחט השוחט הנז' אינו אוכל משחיטתו ויפה אמר כי זה העדות הוא בימים ההם ובזה"ז כאשר כתבו רו"מ מעלתם בדבריהם כי זה ימים מועטים. וכיון שהיה זה הדיבור בימים ההם ובזה"ז ולא מזה זמן רב יפה דיבר ובזמנו דיבר שכן התריתי לו לכמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו שלא יוכל השוחט הנז' לשחוט שום שחיטה עד שאברר דינו אם כשר הוא. ולכן היינו דקאמר להו אם שוחט השוחט הנז' עתה שהוא מעוכב מהב"ד נר"ו שלא ישחוט. גם אני איני אוכל משחיטתו עד שיצא לאור משפטו וכן בא לפני העד המעיד הנז' וכה אמר כי זה היה בקרב הימים הללו וכה היה דברו אם ישחוט השוחט הנז' אני איני אוכל משחיטתו כיון שהוא מוזהר מהב"ד שלא ישחוט עד שיתברר דינו. ומ"ש ובזה יבחן על אשר אמר בפנינו שבזמן הרב ר' חייא ז"ל ישבו לבודקו בבדיקת הסכין והרב ר' חייא ז"ל שלחו למקולין. ומי יודע מה היתה כונתו ככתוב בד"ק בדברים אלו נכנסו לדבר על כמהר"ן ארייאס נר"ו שרצה לערער עליו כי מה שהעיד בפנינו ששלחו ר' חייא ז"ל במקומו יבחן שאין בו כדי להאמין דכיון שהוא המעיד על השוחט דכשר לשחוט ולבדוק איך יתכן שיאמר שאינו אוכל מידו אתמהא. ובכן יבחן שיש מזה סתירה על כמהר"ן הנז'. ואפשר שמפני הכבוד הבליעוהו בנעימה ואתא את ופסקיה. וחזרו לדבר על הרב ר' חיי'א ז"ל שאפי' היה אמת ששלחו מה היתה כונתו ואם היו מסתפקים בדברים הללו לומר מה היתה כונתו וברור והפשוט הוא כי כיון שבדק סכינו ויצא כשר ואמר לו ר' חייא ז"ל לכמהר"ן הי"ו שהוא אינו יכול לילך למקולין וילך הוא במקומו וכן עשה שהלך הוא במקומו למקולין ובדקו אותו בבדיקת הריאה ויצא כשר והודיעוהו וחזר והלך השוחט הנז' למקומו להיות שוחט ובודק שם אין לך מעשה רב ופירסום גדול שהוא כשר ומה מקום יש לנו לו' בעד כונתו של הרב ר' חייא דמה כונות שייכי בזה בדבר פשוט וברור לעיני השמש והירח שלא יש שום ספק ופקפוק כלל כלל לא.

ואנכי תמיה אחרי המחילה מכבוד תורתם שלא די במ"ש בסתם מה היותה כונתו חזרו ופירשו וז"ל ואפשר דמה שישב לבדוק סכינו ה"ט דמורא עלה על ראשו פן ישתרבב המחלוקת כדמעיקרא ויגיע בזיון למוה"ר מר אביו ז"ל וגם נזק לכל עם הקהל כבתחילה וכלפי לייא ימנוהו ביד חזקה גם במקולין ואמר מוטב שיהיו שוגגין. ומה ששלח למהר"ן נר"ו על בדיקת הריאה ל"מ מידי די"ל בדרך הקנטה ולשמוטי נפשיה הוא דעבד ור"ל שהוא יבדקנו וליה לא ס"ל וידיו מסולקות עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אם כל טעמו של הרב ר' חייא ז"ל הוא שיש בו פיסול להשוחט הנז' מה מקום פטור יש לו שלא יגלה הדבר לרבני מתא ולחכמי הב"ד ולא זו בלבד כי ישב במקום אחד לבודקו אם יש לו הרגשת פגימות הסכין ואה"נ אם היה דיצא עכשיו פסול והיה מעבירו היה אפשר שישתוק כי בלא"ה כבר יצא פסול אבל עתה שיצא כשר בבדיקת סכינו מה מקום לשתיקת זו שלא לגלות מומו להרבנים ולב"ד. ומ"ש שמורא עלה על ראשו פן ישתרבב המחלוקת וכו'. הם דברים תמוהים ביותר וכי לא ידעו ולא הכירו להרב ר' חייא ז"ל שלבו כלב אריה ולא ירא ולא יחת מלומר דבר ובפרט הנוגע באיסור מכשול לכל ישראל אפי' קטן שבקטנים אינו מתיירא מלו' מה שהוא האמת שלא להכשיל את ישראל ומכ"ש אדם גדול בתורה. ועוד דמה יראה ופחד שייך אם אומר אדם מה שהוא יודע על חבירו שהוא פסול דאה"נ אם היה יראה מחמת סכנת נפשות ואפילו בהיזק ממון היה פטור מלהעיד וכמ"ש מרן בתשו' אבקת רוכל סימן קצ"ג וחתמי עלה הרב המבי"ט והרב מהר"י די קוריאל ז"ל יע"ש ועמ"ש בסה"ק חקקי לב ח"א חאה"ע סי' ז"ן דק"ד ע"ג. וכי מי חשידי ישראל הכשרים ובפרט רבנן ותלמידהון דכאשר יהיה האופן שנתברר להם כי השוחט פסול מן הדין שיניחו אותו לאכול משחיטתו ואם יש לחוש ח"ו חששא רחוקה כי מחמת מחלוקת איכא אינשי דלא מעלי דאפי"ה שהוא פסול שאוכלים וכי בשביל שיש רשעים שאינם שומעים לד"ת יכשיל גם לרבים מישראל הכשרים. ומה בזיון יגיע להרב מ"א ז"ל בזה דאם הוא פסול מן הדין הכשרים שהם הרבים שומעים ופורשים מלאכול וא"כ כנגד הבזיון שיש מאינשי דלא מעלי דלא צייתי דינא שהם מיעוטא דמיעוטא הרי איכא רובא דרובא מאנשים כשרים שומעים. ועוד וכי בשביל שיראה הדיין שיגיע בזיון שלא ישמעו לו ימנע מלומר מה שהוא הדין ומי שמע כזאת מי ראה כאלה דמשום חשש ספק בשביל בזיון שהיה מגיע להרב מר אביו ז"ל שלא ישמעו לקולו או בשביל מחלוקת שיהיה בעיר שיכשיל את הרבים ולא יאמר מה שהוא יודע לפי הדין שזה דבר שאין לו שחר.

גם מ"ש דמה ששלח לכמהר"ן נר"ו על בדיקת הריאה ל"מ די"ל דבדרך הקנטה ולשמוטי נפשיה הוא דעבד ור"ל שהוא יבדקנו וליה לא ס"ל וידיו מסולקות ככתוב בד"ק כל זה. אין לסמוך לכל הדברים אלו כי לא יתכן בדרך הקנטה אחרי שהיה במעמד אחד עם הסומכים אחרים לבדוק סכינו ומה הקנטה שייך אחרי שבדקו ואמר שהיה סכינו יפה ובפה מלא שהוא כשר וגם בפירוש אמר שילך כמהר"ן נר"ו במקומו וגם אחרי שיצא כשר גם בבדיקת הריאה לא פיקפק בו והלך לאיידין להיות שו"ב שם ולא עשה שום פירכוס. זה מורה בהדיא כי לא היה בו שום עדות וראיה כדי לפוסלו. ואיך נניח מה שמורה בפירוש מדבריו ולילך בעקיפין בדחיק ואתי מרחוק לומר בכונת דבריו מה שאינו לפי האמת ועל הכל כי מינם ובם תברא כי השתא ומה כי זכינו להוציא לאור משפטו לבטל כל העדויות והקולות על השוחט הנז' בראיות ברורות ומפי סופרים וספרים שכעת נתברר ונתפרסם כי ליכא עדות ברור על השוחט עכ"ז כתבו בפה מלא שאפי' יהיה כשר לפי הדין שיש מוחים מכמה בעלי בתים וכמה ת"ח וגם מדלת העם שאינם רוצים בשוחט זה לאכול משו"ב כ"ש וק"ו כשהיה מתברר מפי חכם מומחה ופקיע שיש עדויות על השוחט הנז' והיה הענין מתברר לרבנים ולב"ד שבעיר שכפי העדויות היה הדין נותן שאסור לאכול משחיטתו ובדיקתו כי בודאי הגמור לא נמצא ולא ימצא שום אחד מישראל ואפי' מהריקנים שבהם שיעבור על ד"ת בשאט בנפש ולאכול מה שאסרו הרבנים והב"ד שבעיר אוסרים. וזו אינה צריכה לפנים כי דבר זה הוא פשוט וברור לעיני כל רואה.

לא נשאר לברר אצלי כעת כי אם דין זה לבד והוא מ"ש כי יש מיחידים שבעיר מוחים במינוי השוחט הלזה אפי' יהיה כשר שאינם רוצים בו והחליטו מאמרם כי כגון דא יחיד מוחה כמ"ש בד"ק. כעת איני מטפל בדין זה עד שאראה ואדע מי הם המוחים ויעמדו יחדיו למשפט עם כוללות העיר ממוני הזמן וטובי העיר הי"ו אשר מינוהו להשוחט הנז' ואשמע טענות שתי הכיתות שניהם כאחד מדברים יחד ואז אפסוק להם את הדין כפי מה שיורני מן השמים.

כל זה כתבתי בנחיצה רבה לעיני כל ישראל ידיעה בתחילה כי לא היה חפצי ורצוני להכנס בתגר זה מכמה טעמי תריצי הבו דלא להוסיף עלה ומשום שאי אפשר בלא"ה כידוע לכל כי עיני כל ישראל עלי להורות להם על הדין ועל האמת ברחובות תתן קולה. כי כן דחקתי את עצמי לברך על המוגמר דבר דאתיא מכללא על הדין ועל האמת ועל השלום כי אין לפסול להשוחט הלזה ולא לדבר עליו שום דבר סרה שאין הפה יכולה וצור ישראל יצילנו משגיאות להבין ולהורות דברים המחוורים כשמלה וכל בית ישראל שקטים ושאננים שבע רצון ומלא ברכת ה' טובה כפולה.

וזה זמן נשאלתי במי שהוא חשוד על העריות אם נותנים סמכה כדי לשחוט ולבדוק אם כשר הוא לשחיטה ולבדיקה או לא. והשבתי הנה לא פורש מהות החשוד עה"ע =על העריות= הלזה באיזה מין הוא כי יש בראשונים בפי' חשוד עה"ע ג' פירושים וכבר הארכתי בזה בס' סל"ח חח"מ סי' י"א.

ועתה אנכי אומר כי לו יהיה שהוא חשוד עה"ע =על העריות= כפי' הרמב"ם ודעימיה שהוא היותר חמור שעבר עבירה ממש בא"א =באשת איש= עכ"ז נראה דאינו פסול לא לשחיטה ולא לבדיקה דל"מ לדעת הרא"ש בריש חולין דס"ל דמומר לאחד משאר עבירות כל שאינו מומר לע"ז ולחלל שבתות בפרהסייא א"ץ =אין צריך= לבדוה /לבדוק/ סכין וכו' אלא אפי' לס' הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה דס"ל דצריך לבדוק סכין וכמ"ש הרא"ש גופיה שם טעמו כמו שיע"ש זהו דוקא במומר גמור שהוא מועד לכך לעבור עבירה אבל בפעם אחת לא וכמ"ש מרן בב"י ביו"ד בסי' ב' וכ"פ בש"ע שם ס"ו וז"ל מומר לאחד משאר עבירות א"ץ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה א"ץ לבדוק לו סכין אפי' להרמב"ם יע"ש וא"כ זה החשוד על העריות אפי' עבר עבירה עם א"א נראה לי דמותר לשחוט ולבדוק כי לא נחשד להכשיל לאחרים ולפרוק עול מצות כ"א שיצרו תוקפו וכן נראה להכריע עוד ממה שפסק מרן בש"ע יו"ד לקמן סי' קי"ט סעי' ז' מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה חוץ מע"ז וחילול שבת בפרהסייא או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל נאמן בשאר איסורים וכו' ע"כ הרי דכל שהוא חוטא בשאר עבירות קלות וחמורות חוץ מע"ז וחילול שבת נאמן הוא באיסורים וא"כ בנ"ד נראה דפשיטא ודאי דמותר לו לשחוט ולבדוק אלא דבהיות טוב ראוי לב"ד שבאותו מקום לייסרו על לעבר ולהיות צועק עליו על העתיד לבוא שלא ישוב עוד לכסלו ויתקן את אשר עיות בסיגופין ותעניות וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח."

לחיים בירושלים (ר' חיים פאלאג'י), תעניות, פרק ב' (עמ' כז, ב – 55 באוצר החכמה)

"שם השליכו מידו מיד טהר. כתב הרב יפ"מ קשה מאי קמ"ל ויש לומר שאף על פי שמתחילה התודה ועשה תשובה ועדיין העון בידו דסלקא דעתך אמינא אף על פי שלבסוף הסיר העון מידו לא תהני ליה תשובתו כיון דמתחילה היתה תשובתו ברמאות קא משמע לן דאפילו הכי ה' ירחמהו ולא ינעול דלת התשובה בפניו עכ"ל. ויתכן לרמוז זה בישעיה סי' ה"ן יעזוב רשע דרכו זה התשובה מעליא, אך ואיש און מחשבותיו עדיין דעשה תשובה של רמאות לא יועיל לו"א אפילו הכי וישוב אל ה' וירחמהו לזה דהוא דרך התשובה באמת וגם לזה דעשה תשובה של רמאות ואל אלהינו כי ירבה לסלוח הכפל בא לאשמועינן דאפילו לא כשה כסדר הזה אלא שב בתשובה של רמאות ולא עזב רשע דרכו ועדיין איש און מחשבותיו על כל זאת ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ירבה דייקא אפילו באופן זה. וכשאני לעצמי נראה ליישב לקושייתו של הרב יפ"מ דמ"ש השליכו מידו מיד טהר הדברים מגיעים למה שהבאתי בהס"ק ברכת מל"ח ח"א דרוש ד' לתשובה ממאמר הירושלמי פ"ט דברכות ומהראשונים דהשב בתשובה אינו צריך לסיגופין ותעניות ומלקיות כדי שיטהר אלא תכף ומיד ששב בתשובה הקב"ה מקבלו אלא דשוב כדי לתקן הפגמים צריכין התקונים ע"ש בארוכה ואל כונה זו אמר הכא השליכו מידו מיד טהר וקל להבין."

 

האם יש צורך במלקות

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ו סימן ח

(במודפסות סימן שי"ג ולקמן סימן י"ו)

"וששאלתם בשביל משומד שחזר בו אם צריך לטבילה או לא.

כך ראינו דמלקות הוא צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות ב"ד. טבילה לא צריך, דלאו גר הוא דצריך טבילה דהתם לעילויה מגיותו דהיותה הורתו ולידתו שלא בקדושה, והאי בר ישראל הוא והורתו ולידתו בקדושה ולא צריך טבילה, דאפילו גר דמהיל וטביל אי הדר לגיותו וחזר ונתיהד לא צריך טבילה. +(י"ד רס"ח י"ב)+."

טור יו"ד רסז

"תשובה לגאון: עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעכו"ם וחזר ישראל וקנאו ממנו, כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי השכינה, אף ע"פ שחזר אינו חוזר לעבדותו והרי הוא כישראל מומר שאין צריך טבילה אלא מלקות."

שו"ע יו"ד רסז, ח

"עבד עובד כוכבים שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעובד כוכבים וחזר ישראל וקנאו ממנו — הרי הוא כישראל מומר ואינו צריך טבילה אלא מלקות."

מומר שחוזר בתשובה- יו"ד קיט

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן קעט

עוד מפי הר' יונה ז"ל פסק בענין יין נסך ששמע לפסוק לחכמי צרפת כי משומד לע"ז והוא הולך ממקום למקום ובעיר אחת הוא מאמין בע"ז בפני גוים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי ואין אנו יודעים אם הוא יהודי אם לאו. אם נכנס בתורת יהודי מסתם. הפסק כן הוא יען שהוא אומר לנו שהוא יהודי אינו עושה יין נסך והטעם כי הע"ז מלתא דמסתבר הוא שיהיה שקר וכשהוא אומר שמאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע ואינו מאמינו בלבו וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב שלם מפני שאמונתנו היא אמונה ישרה וטובה ונכונה ואמתית ומילתא דמסתבר היא. אבל משומד לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו הוא מין ויינו יין נסך וספריו ספרי קוסמין ויש אומרים אף בניו ממזרים וענין חלול שבתות או מי שעבר על דברי רבותינו לדעתו או שהוא עובד ע"ז שהוא מוחזק בו שלשה פעמים אבל בפעם א' או שתים אינו עושה יין נסך ובפני עשרה צריך שיחלל:"

שו"ע יו"ד קיט, יא

"מומר שבעיר אחת מאמין בעבודת כוכבים בפני עובדי כוכבים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי אינו עושה יין נסך:"

כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה קיט, סח א׳

"סח) [סעיף יא'] מומר שבעיר א' מאמין בע"ז בפני עכו"ם. ובעיר אחרת וכו' ואומר שהוא יהודי אינו עושה יי"נ. מיירי הכא שאינו לא אנוס מחמת ממון ולא מחמת נפשות אלא שהאמין לרצונו, ואעפ"כ כיון דאתי השתא ואמר שהוא יהודי נאמן. פר"ת ס"ק יג. זב"צ ס"ק נז. וטעמא דמילתא כ' הב"י מתשו' הרשב"א בשם רבינו יונה ששמע מחכמי צרפת, משום דמילתא דמסתברא דהע"ז שקר וכו'. ואינו מאמין בה בלבו. וכשאומר שהוא יהודי הוא מכל לבו, שאמונתינו אמונה טובה ואמתית, ומילתא דמסתברא היא. ע"כ. והנה בפר"ת שם ד"ה ולדעתי, רצה לחלוק ע"ד ר' יונה, וכ' שכל שעושה כן ברצון בלי אונס דינו כמומר לכל התורה. ע"ש. ואנו אין לנו אנא דברי מרן שפסק כר' יונה. וע' בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' כה) ד"ה נחזור.

 

סט) ובעיר אחרת וכו'. ואפי' דרכו כשילך למקום אחר חוזר ואומר בפני גוים שהוא מומר לע"ז. אפ"ה נאמן. דאי מיירי שחוזר בתשובה, פשיטא. שהרי אפי' גוי גמור שמתגייר ומקבל עליו מהיכא תיתי שלא יהיה דינו כדין ישראל, אלא מיירי במומר שכן דרכו כמה פעמים, שאצל הגוים אומר שמאמין בע"ז ואצלינו אומר שהוא יהודי. פר"ת שם. זב"צ ס"ק נח. ואע"פ שיש לדחות ראייתו בזה, דהא קמ"ל שכל שעשה תשובה ואמר שהוא יהודי נאמן מיד. אע"פ שלא עשה תעניות וסיגופים. וכמ"ש כן מהריק"ו (שרש פה) בשם המרדכי. וכ"ה בחו"מ (סי' לד סכ"ב). וכן יש לכוין בד' ר' יונה. כיעו"ש. מ"מ הדין דין אמת ע"פ טעמו ונימוקו של ר' יונה הנ"ל בס"ק סח.

 

עג) גם נ"ל דדוקא אם אנו מרגישים כשאומר שהוא יהודי שאין לו שום הנאה בזה בשום אופן כלל, ולא מפני הבושה. אבל אי איכא למיחש לחדא מהני לא מהימן. פר"ת שם. זב"צ ס"ק סב. ומכאן יש להעיר עמ"ש מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קסז דקי"ז ע"ב). שהיה מעשה בבהכ"נ שהיה מומר א' רוצה לעלות לס"ת. ושאלו את פיו, והשיב. שאם מקבל על עצמו קבלה גמורה שלא לחלל עוד שבת, וע"מ שחילל יבקש תיקון, יעלוהו לס"ת. כי בקבלה זו סגי. שהיאך סמך על קבלה זו שעשה מפני הבושה כדי שיוכל לעלות לס"ת ככל עדת ישראל. (או שיש לו יארצייט וכדומה). ובכה"ג שיש לו הנאה כל שהיא אינו נאמן. וצריך שיחזור בתשובה עוד לפני כן. וע' בש"ך להלן (סי' קכד ס"ק טו). ובמ"א כ' בזה. ואכמ"ל. וע' בפתחי תשו' סק"ב."

שו"ת מהרי"ק סימן פה

"מביא מהמרדכי שמספיק שיקבל תשובה ויתחיל בה

ועל אודות היבמה אשר התיר לשוק אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעת /שומעות/ דמה ראה על ככה דאפילו היה המת מומר ובן מומר לבלתי עשות תשובה הנה כתב הגאון רבינו שלמה דאעפ"י שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין וזוקק את אשתו ליבום כמו שכתוב במרדכי בשמו בפ' החולץ ואפילו הגאונים שאמרו (א) היבמה שנפלה לפני יבם מומר שהיא פטורה מן היבום ומן החליצה מודים דמומר זוקק אשתו ליבום לפני אחיו הכשר ולא מיבעיא היכא שקדשה קודם שהמיר אלא אפילו קדשה לאחר שהמיר פשיטא דמודים שאשתו מקודשת וכיון שהיא מקודשת פשיטא שהיא זקוקה ליבם שאינו מומר דפשיטא שהגאונים אינם חולקים על תלמוד ערוך בסוף פ"ק דיבמות (דף יו) דגרסינן שם אמר רב יודא אמר רב אסי כותי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא ואפילו שמואל לא פליג עליהם התם אלא משום דלא חייש לבני הכיתית /הכותית/ משום דאינו קרוי בנך ולבני הישראלית נמי לא חייש משום דגמירי דבנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו כדאיתא נמי התם והלא אין לך מומר גדול מכותי ואפ"ה היכא דאיכא למיחש שמא מעשרת השבטים הוא קדושיו קדושין וה"ה שאשתו זקוקה ליבם ועוד שהרי אשתו היתה יהודית ואפילו היה נחשב ככותי הא קי"ל דכותי ועבד הבא על הישראלית הולד כשר כ"ש וכ"ש ששב בתשובה וכתב המרדכי הארוך וז"ל מומר שחזר בו וכו'. עד וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית אעפ"י שלא סיים כשחזר בו וקבל עליו תשובה מיד חוזר לכשרותו דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסיל עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש אלמא כיון שחוזר בו כשר עכ"ל. והרי לך שמכיון שקבל עליו לעשות תשוב' והתחיל בה שחזר לכשרותו והרי הוא כישראל גמור ופשיטא שאשתו היא מקודשת לו קדושי תורה ככל חומר קדושין וגם זקוקה היא ליבם. ועוד גדולה מזו מצאתי בסמ"ק מצורי"ך בשם רש"י וז"ל מעשה היה בפני רש"י באנוס שקדש עלמה בפני אנוסים חביריו וחזרו בתשובה ואמרו שקדושיו קדושין להצריכה גט דאעפ"י שחטא ישראל הוא ועוד שמא הרהרו תשובה בלבם והוו להו צדיקי כדאמרינן האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע כל ימיו היא מקודשת מספק עכ"ל"

שו"ע חושן משפט לד, כב

"המוסרים והאפיקורסים והמומרים פחותים מהעכו"ם ופסולים לעדות:

הגה: ואפי' מחל לו הנמסר פסול עד שישוב בתשובה (ב"י בשם מ"כ ובדברי הרמב"ם בפי"ב וכן משמע באשרי פ' זה בורר) מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין (מהרי"ק שורש פ"ה):"

חמדת שלמה אה"ע ו'

דן על יתומה שנקלעה לעבודה בזנות אצל נוכרים, ויצאה מדת ישראל, ועברה כל העברות, וכדי להחזירה סידרו לה שידוך, ואחרי מאמצים רבים הסכימה, אבל אז זינתה, והחתן לא רצה לשאתה, ושידלו אותו שוב, והסכים אם יוכל להנשא מיד, בלי להמתין ל'מינקת חבירו'. החמדת שלמה דן בהיתר האיסור הזה כדי להצילה מכך שתחזור לסורה. בהמשך הוא כתב שאנו מקבלים את התשובה שהיא עושה, אבל לכאורה צריכים לדעת שהיא עושה תשובה גם בסתר, ולא רק להסתפק בעצם אמירתה. ואף שאמר הרמ"א שמומר שקיבל תשובה הרי הוא כשר מיד, מכל מקום במהרי"ק שהוא מקורו משמע שכן צריך תחילת תשובה כלשהי. ובאמת הכל לפי ראות עיני בית הדין. נמצא לשענייננו, הוא מקבל את תשובתה כמומרת, אך דורש תחילה כלשהי של תשובה כדי שנוכל לסמוך עליה ולהתאמץ להתיר איסור 'מינקת חברו' בשביל הצלתה.

"על דבר עסק ביש יתומה אחת אשר היתה לזונה מופקרת בבתי זונות של נכרים, וקרוביה עשו השתדלות ודברו על לבה בלא יועיל, כי מצח אשה זונה היה לה בהוצאת כלל וכלל מדת ישראל, ועשתה שם כל התועבות… {והצליחו לפייסה, אך שוב זינתה אחרי השידוכין לפני החתונה, ונצרכו להתיר איסור 'מינקת חברו' אחרת היא תחזור לסורה} וקרוב הדבר שתחזור לסורה…"

[אחר שדן בהיתר האיסור, שואל מצד חזרה בתשובה של מומר, וזה נוגע לענייננו]

"יג) היוצא מזה דלפי מה שכתב כבוד תורתו דהוי מופקרת גמורה, ונוסף לזה החשש שכתבתי שתצא בתה לתרבות רעה, הואיל והיתה מקולקלת, נמצא קלקלתה תקנתה שיש מקום להתיר מטעם כל החששות, אך הואיל והיתה מוחזקת ברשעה כל כך צריכין אנו לחוש אולי עדיין עומדת ברשעתה, ועל כל פנים צריך להיות כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק ג' מהלכות תשובה (הי"ד) כל השקעים והמומרים שחזרו בהם מקבלים אותם, שנאמר שובוב בנים שובבים אעפ"י שבסתר שב ולא בגלוי, ועיי"ש בר"ן ע"ז (ב. מדפה"ר) שפירש דהווא אמינא הואיל ולא שב בגלוי בפני הבריות יש לחוש שיחזור לסורו, כוונתו אף על גב דבחטא מפורסם כתיב מכסה פשעיו לא יצליח והיה מהראוי להיות תשובתו נודע ברבים, קמ"ל דאף שאינו עושה תשובה ברבים רק בסתר ויש לחוש שיחזור לסורו, אפילו הכי מקבלין אותו, אבל מכל מקום צריכין לידע שעושה תשובה בסתר, ואם כן בנידון דידן להכניס עצמו להתיר מינקת חבירו צריכה על כל פנים לקבל תשובה על מעשים הרעים, דאם לא כן איכא למיחש שתקלקל חס וחלילה על בעלה בכמה ענינים.

יד) אמנם בח"מ (סי' לד סעי' כב) כתב הרמ"א ומור שחזר בו וקיבל תשובה כשר מיד אף על פי שלא עשאה עדיין, עי' מוהרי"ק (שורש פה) ועיי"ש בסמ"ע (נד) וש"ך (כא) ועיי"ש במוהרי"ק עצמו שכתב וז"ל וכיון שהותר בציבור וקיבל עליו תענית אל על פי שלא סיים, וכ"כ אחר כך וז"ל, והרי לך שכיון שקיבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה, ע"כ, מזה הלשון משמע דעל כל פנים התחלת עשיית תשובה צריך, והני דאין מחמירין כל כך בתעניות וסיגופים, כמו שכתב הסמ"ע שם בשם תרומת הדשן (קצח) [ודברי הסמ"ע שם מגומגמים בהעתקת התרומה"ד וצ"ע בתרומה"ד עצמו, ושם לא נאמר רק דאין מחמירין כל כך בתעניות וסיגופים ואין להכביד עליו לעשות כל כך כפי מה שהיה ראוי על גודל עונותיו, עיין שם, מזה משמע דעל כל פנים צריך סיגופים קצת], ועי' ביו"ד סוף סימן רס"ח בהג"ה, ובדבר הזה הכל לפי ראות עיני בית דין אשר ראוי להושיב על ככה, ומלבד זאת הלא כתב הגאון בית מאיר דלא להתיר בכל מופקרת בלא בית דין של שלשה, וגם לעשות כל חיזוקים האפשרים, שתשבע המינקת על דעת רבים שלא תחזור בה מלהניק עד סוף הנקה, ובאם תעכר חבלה לאיזה סבה שתמסמס להתינוק בביצים וחלב ותעסוק בדברים המועילים לרפואת החלב… הק' שלמה זלמן מפוזנן"

שו"ת מבי"ט חלק א סימן יט

"תשובת שאלה לרב עמרם ששאלתם יש בינינו מקום של מינין מישראל ופרשו מדרכי ישראל ואין משמרין לא מצות ולא שבת ואין שחיטתן כשחיטתנו ואוכלין חלב ודם וי"ח טרפיו' ופרוצין בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מיבמין ויש מביניהם שמבקשים לחזור לישראלות ולהיות נוהגים כדיני ישראל יש תקנה לחזרתן וכשהן חוזרין צריכין טבילה או לא ועוד לאחר שחוזרין ראוין הן לבא בקהל או לא וצריכין להטיף מהן דם ברית או לא. כך ראינו שאותן מינין משונין הן מכל מינין שבעולם שכל מינין פוקרין בדברי חכמים כגון טרפות וי"ט שני ושניות מדברי סופרים אבל בדברי תורה ומקרא מחזיקין ומשמרין כעיקר ישראל והללו שפירשת' פקרו בעיקר תורה ונשאו עריות והולידו ממזרים וחללו שבתות ואלו לא היה עיקרן מישראל היינו חושבין אותם גוים כשאר /שמא צ"ל: כשאר גוים/ שמגיירן וטובלין ונעשין כשאר ישראל כמו שכתוב כאזרח מכם יהיה לכם הגר והגר /צ"ל: והגר הגר/ אתכם אבל הללו כיון שעיקרן מישראל ועדיין שם ישראל עליהם ומצות נוהגת בהם מחוייבי' בתרי"ג מצות וכיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבי גיטי נשים בניהם ממזרים ואי איפשר לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וישיאו בנותיהם לבני ישראל ומרבי' ממזרים בישראל לפיכך אי אפשר לקבלם כל עיקר. והוו יודעין שמלפני שאלות אלו יצאו שאלות לפנינו שבאו משם וכתבו בהן שאלה שדומה לזו ומפורש בה שיש במקומינו בני אדם שיצאו לתרבות רעה ולמינות ופקרו בדברי חכמים ואין כותבין כתובות וגיטין בישראל /כישראל/ ועכשיו יש מהן שמבקשין לחזור בהן ולהיות כישראל ולפרוש מן הדרכים שהיו בהן כיצד נעשה להם נקבלם או לא וצונו וכתבנו להם (שלא) /[שלא]/ לקרבן ולהכניסן בישראל לעולם אלא אם באין האבות וחוזרין בהן ומקבלין עליהן עול מצות כשאר כל ישראל קבלו אותן שנולדו מטיפה כשרה ונולדו בכשרות ובידקו בולדותיהן ודקדקו בהם שכל מי שיש לו מין פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל שממזר הוא ואין לו תקנה לעולם עכשיו הודיענו אתכם שאם היו אותם התועים הם בעצמם שפרשו למינותם יש להם תקנה להלקותם ולהכניסם כמו שפי' בשאלות הראשונות ואם בניהם הם אין להם תקנה לעולם.

וששאלתם בשביל מטעה שעמד בגלותינו ושריני שמו והיה אומר אני משיח ותעו אחריו בני אדם ויצאו למינות ואינם מתפללים תפלה ואינם רואים את הטרפ' ואינם משמרים את יינם משום יין נסך ועושין מלאכה בי"ט שני ואין כותבין כתובות כתיקון חז"ל כגון אלו שיש בידם מינות הרבה כשהן חוזרין צריכין טבילה או לא וכיצד התרתן ועוד (שאומרים) (שאפשר) /[שאפשר]/ לא נקבלם לפי שאין בקיאין בתורת גיטין וקידושין ועוד אותו מטעה התיר להם עריות אם אנו מקבלין אותן ואתו לאערובי בכשרים מי איכא למיחש להא מלתא או לא נדין אותם כקדרים ותדמוריים או לא יליף מרנא. כך ראינו שאלו פושעים אע"פ שיצאו לתרבות רעה וכפרו בדברי חכמים ובזו מועדות ומצות וטמאו עצמם בנבלות וטרפות אעפ"י כן טוב לקרבן מלדחותן ועבירות שעשו כגון נבלות וטרפות והפסד כתובות הלקו אותם בב"ד וענשו אותם בקנס כל אחד לפי מעשיו הרעים ויסרו אותם ויעמדו בבתי כניסיות ויקבלו עליהם ששוב אין חוזרין לסורן ויקבלו אותם ואל תדחו אותם ושכתוב נדון אותם כקדריים מה ענין לאלו עם אלו הללו משבעה גוים והללו מישראל אלו שיצאו לאפקריסות /לאפיקורסות/ אם חוזרים קבלום אבל ודאי צריכין אנו לבדוק אחריהם ולחקור ולדרוש אם פרצו בעריות והתירו עריות וכל שיש עמו אשה מן העריות הפרישו אותו מהם והכריזו על זרעו כל מי שיתברר עליו בן ערוה הוציאוהו לממזרי' והכריזו עליו שהוא פסול לבא בקהל ועיינו בכתובות שלהן ולכתוב' שאינה כמנהגכם יחזרו ויכתבו אותן כהוגן וכראוי. עד הנה דברי רב עמרם ז"ל."

תשובות האחרונים

טור רסז

"תשובה לגאון: עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעכו"ם וחזר ישראל וקנאו ממנו, כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי השכינה, אף ע"פ שחזר אינו חוזר לעבדותו והרי הוא כישראל מומר שאין צריך טבילה אלא מלקות.

 

ב"ח רסז

"תשובה לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו וכו' אינו חוזר לעבדותו וכו' פי' לא תימא כיון דחזר לגיותו דין עבד עכו"ם יש לו וכשחזר ישראל וקנאו לחזור ולהכניסו תחת כנפי השכינה צריך לחזור ולהטבילו לשם עבדות אלא אינו חוזר לעבדות כעכו"ם אלא תורת יהדות נשאר עליו מטבילה ראשונה כגון ישראל מומר שחזר ליהדות דלא בעי טבילה דאינו אלא ישראל ונלקה על חטאת ועבד זה דכוותיה וכן פי' ב"י אבל נ"י בפרק החולץ כתב בישראל מומר שעשה תשובה דטובל הוא מדרבנן משום מעלה ע"כ ולפ"ז אף בעבד שחזר לגיותו צריך לחזור ולקבלו ומהרש"ל כתב והמנהג האידנא לטבול המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל. ועיין במה שכתבתי בהל' גרים בס"ד וכתב עוד בנ"י שם בשם הריטב"א דבד"מ בהקנאות וחיובים בישראל מומר בכולם כישראל הוא נידון ומיהו אם דין המלכות הוא שיהא קונה ומקנה כעכו"ם דינא דמלכותא דינא עכ"ל."

בית יוסף רסח

"ומ"ש רבינו שהרי אם קדש בת ישראל קידושיו קידושין פשוט בהחולץ: וכתב נמ"י בשם הריטב"א מסתברא דבדיני ממונות בהקנאות וחיובים כולם כישראל הוא נדון ומיהו אם דין המלכות הוא שיהא קונה ומקנה כנכרי דינא דמלכותא דינא וכתב עוד ישראל שחטא ועשה תשובה דכולי עלמא שורת הדין א"צ טבילה אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן משום מעלה דומיא דעבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכ"כ בתוס' עכ"ל. ורבינו כתב בסימן רס"ז בשם גאון ישראל מומר א"צ טבילה: ב"ה וכ"כ הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה בני האנוסים כל שאמם מישראל אפי' מכמה דורות ואפי' נכרי הבא על המומרת זרע הבן הוא מישראל אפי' עד סוף העולם ואין להם דין גרים כלל ואין לנו להבהילם ולההרידם כשבאים לחזור בתשובה וא"צ להודיעם קצת מצות קלות וחמורות לפי שהם מחוייבים במצות כמונו והם מושבעים ועומדים מהר סיני וא"צ טבילה וכשמל את עצמו צריך לברך אקב"ו להכניסו דמצוה דרמיא עליה הוא עכ"ל:"

רמ"א, יו"ד רסח, יב

"(ישראל מומר שעשה תשובה א"צ לטבול רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג') (נ"י פ' החולץ):"

שו"ת ב"ח (ישנות) סימן קב

"ותו דהלא לפי סדר הגט שבידינו מהגדולים הקדמונים שמזקיקין לעידי הגט שיהרהרו תשובה בלבם על עבירות שעשו שמא עברו עבירה שנפסלו בה וכן נוהגים להזקיק לשליח השתא ודאי לפי זה כיון שהרהר בתשובה בלבו חשוב צדיק גמור כדאי' פ"ב דקידושין וכ"כ מהרי"ק בשורש פ"ה על בקערטר שחזר וקבל עליו תשובה דכשר מיד אעפ"י שלא עשאה עדיין ומביאו הרמ"א בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ב והשתא דכת' הרא"ש ע"ש הרמ"ה בפ"ז דגיטין דשליח שהיה פסול כשנתמנה שליח וחזר בתשובה קודם שמסרו לאשה דכשר דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ה"ה בקבלות תשובה בלבו אעפ"י שלא עשאה עדיין נמי כשר: 

וראיה לזה מביא מהרי"ק ע"ש המרדכי מדתנן ס"פ מומין אלו כהן שהיה נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש אלמא כיון שחוזר בו כשר ואע"ג דנראה לפקפק על ראיה זו דדלמא התם שאני דמדרינין ליה ע"ד רבים הא לאו הכי חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' כדמסיק התם וא"כ הכא דלא מדרינין ליה כל עיקר כ"ש דאיכא למיחש דלמא לא קעביד תשובה אפשר ליישב ולומר דלא מייתי ראיה אלא דבקבלת תשובה מכשרינן לי' אעפ"י דלא עשאה עדיין מיהו הא דמדרינין ליה התם טעמא אחרינא הוא והוא כיון דאפשר בכהן אחר לא הוה לן למשכוני נפשן להכשירו שיעבוד עבודה מקמי דעביד תשובה אבל מאחר דמדרינין ליה ע"ד רבים לא חיישינן תו למידי אבל בעלמא כנ"ד דהוא עד או ראה או ידע אע"ג דלא מדרינין ליה נמי סמכינין אקבלת תשובה דהא לא אפשר באחר וק"ל והכי מוכח בפסקי מהרא"י בסי' ר"ך בויכוחו עם מהר"יו בעדות דמיכל שרנץ דס"ל למהרא"י בהא דכתב מהר"ם בתשובתו וז"ל וכ"ש התועב הזה וכיוצא בו שטובל ושרץ בידו והדבר ידוע שאין מחזיקין עצמם יהודים אלא כדי שיתנו לו לאכל ושיוכלו לגנוב ולעשות כל תאותם דוודאי פסול לעדות נינהו כו' דהיינו לומר דאינו פסול אלא דרבנן ואע"ג דמהר"יו חזר וחלק עליו כמבואר בתשובה בסי' קי"ד נראה דדוקא באותו שקראה מהר"ם תועב הוא דחלק עליו אבל בשאר ריקים ופוחזים שמחזיקין אותן שיש בהן רעות מרובות אינן פסולין מדאורייתא כל זמן שלא נפסלו בב"ד דאינן נקראין פסולין אלא חשודין וכדכתב מהרר"י לשם בסי' רכ"א ואף מהר"יו מודה בזה ואצ"ל דמודה בנ"ד דבפירוש קיבל עליו לעשות תשובה לפי מנהגינו שמזקיקין לעדים ולשליח להרהר תשובה בלבם כדפי' דהא לא כתב מהר"יו לשם אלא דאין ראיה מההיא דפ"ב דקידושין דהתם חששא בעלמא איכא משום חומרא דא"א כו' אבל כאן דידעינן שהירהר תשובה פשיטא דלא נקרא פסול לא לעדות אשה ולא להבאת הגט:"

שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן עט

"שאלה אדם שגנב ממון ונפש מישראל ונאף אשת רעהו ועבד ע"א =עבודת אלילים= והוציא שם רע על משפחה כשרה מה דינו, וחכם א' מתירו לבוא בקהל רב לצרפו לכל דבר שבקדוש' ולקרותו לס"ת לפי שהועד עליו שעשה וקיים התשוב' המסודרת לו מרב א' שבה מבואר שהטיל עליו לבקש מחילה בבה"כ =בבית הכנסת= מה' ומישראל, ושיגדל זקנו על זמן מה, וישב במקום שפל בבה"כ. לכן דעת החכם להכשירו ע"פ מ"ש בש"ע בא"ח סקכ"ח סעיף ל"ה ול"ז. והנה אחי הנגזל בא לכאן וצועק חמס כנגד אנשי הק"ק שלא יקראו אותו לתור' ולא יצרפוהו עמהם. להיותו גואל דם אחיו המת בדאבון נפשו אי לו על אשתו ואי לו על הגזל והחמס הנעש' לו. ועדיין לא השיב הגזיל' ולא ביקש מחילה למת ולקרובים כראוי. זהו תורף המכוון בקצרה בלי שמירת הלשון, ושאל השואל אחוה דעי אף אני. ועם היות הדברים פשוטים אינם צריכים לי ולמטלעתי, ומיעוט ערכי ידעתי גם ידעתי. מה גם באתרא דמרא תלא זיינא, אית דינא ואית דיינא, יש אלקים מומחים שופטים ושוטרים, עיר מלאה חכמים וסופרים, זקן ויושב בישיבה. ודאי שתיקתי יפה מדיבורי כי מה מני יהלוך ואנה אני בא, לעמוד במקום גדולים חקרי לב במקום שבעלי תשוב' עומדים, חלילה לי מרשע חף אנכי מפשע חשוך מזדים, רק להיות שאין מסרבין לגדול המפציר בי, אשר לרוב ענותנותו אשתרבובי אישתרבוב כסא כבודו ונחית להכא למטה מעשרה, והרגיזני להעלות אותי מעומק שפלותי לנערני מעפר להושיבי עם נדיבי עם אלהי יעקב אשר עליהם המשרה, להיות סעיף לאריות לאפושי גברא. וכשומר מצות אדוני מוכרחני לצאת חוץ מגדרי לעשות כרצונו רצוני, ואומר עם קני. קן קולמסא הנראה בעיני, לא כגוזר ומורה. אלא כדן לפני רבותיו הלא הם יורוני, ודבר מה יראוני, אשתה בצמא דבריהם ואשכח ריש. אשמיע לאזני ואני אחריש. מעתה ריש מילין אומר בלי שאטריח עצמי ברשימת מ"מ בדברים נודעים, ולא אאריך במה שאינו צריך. לפי תואר הנושא.

+חכם אחד סידר תשוב' לעובר חמור מה טיבה ומחכו עלה במדינחא ובמערבא.+ תשובה קטיר קחזינא הכא, האי דישנא להאי פרדשנא אשתני דינא יש קונה עולמו בשעת א' בכדי גמיעה ומלחך פינכא, מי שמע כזאת מי ראה כאלה קשות לא זורו ולא חובשו ולא רוככה. מי אלה כעב תעופינה וכענן מוחה פשעים עצמו ספו תמו כרגע זדונות נהפכו לזכיות והקללה לברכה, מימי לא ראיתי בספרי המחברים רופאי הנפש תרופה קלה כיוצא בזו כל השומע יצחק ומיחזי כי חוכא, ותמה על עצמך מי שעבר על כל העבירות החמורות אם יש בתשו' הגדול' שבגדולות כדי להעלות ארוכה, להשלים הכפרה זה לא עלה על הדעת מעולם והא ודאי בורכא, אלא אם עשה כל האפשרי בחק האנושי בתיקון המעוות בכל פרטיו וקבל וסבל כל עינוי יסורין קשים ומרים שבעולם די בהם לתלות ומיתה ממרקת כמבואר בשילהי יומא ודבר זה פשוט לתשב"ר, והרוצה לידע תשובתו של זה בביאור. יעמוד עמ"ש הגאון מוהרי"ט ז"ל בשניות סי' ח' מחלק א"ח שסידר לעבריין כיוצא בזה תשובה נצרכת. וביאר בשלמות היאך דינו ובמה תיקונו, ע"ש שהעמיק הרחיב וכלל תשובתו בשלשה דברים של שלשה שלשה שהן תשע. ושב ורפא לו אם כה יעשה ולא יכביד לבו עיניו לא השע. +תשובה כתקנה ודאי מועלת לכל דבר פשע.+ ואולם בנ"ד אפי' עשה כל המעשים הללו, והקריב כל אילי נביות. וגם מת בתשובה גמורה, עדיין לא עלתה לו כפרה בשלימות, מאחר שלא קיים השבת הגזילה, דממונא לית ליה תקנתא עד דמהדר למריה אם לא מחל לו הנגזל. ואע"ג דכתב שם מוהרי"ט דתשובה מועלת אפי' לבא על א"א =אשת איש= והוליד ממנה ממזר. אע"פ ששנינו שהוא מעות שלא יוכל לתקון, דבריו ז"ל נכונים בלי פקפוק שבודאי אם עושה כל טצדקי דאפשר ליה למיעבד. פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, כמ"ש רז"ל בכמה מקומות באופנים ודרכים שונים, עד שא"צ לטרוח בזכרונם. גם מלכי ישראל יוכיחו שאעפ"י שחטאו והחטיאו מאד לא ננעל הפרגוד בפניהם, ואלמלי באו לשוב נתקבלו, ואפי' בירבעם שהוא המקולקל שבכולן שהתחיל בעבירה וכולן ניתלין בו. אמרו רז"ל שתפסו הקב"ה וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע =בגן עדן=, ואף ג' מלכים וד' הדיוטות אם היו חוזרין בהם, היתה תשובה מועלת להם (אלא דקשה מנשה. מ"מ הא לא קאי במסקנא, דמסיק תלמודא האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב, מרפה ידיהם של ב"ת =בעלי תשובה=) וזה פשוט אין מן הצורך להאריך בו. ויש עדים רבים על זה במקרא וגמרא. וכן אני אומר גם בגזל שאם אי אפשר לו לשלם שאין לו, והבטיח להשיב לנגזל כשתשיג ידו, ונתחייב בשטר לפרוע, ופייס לחבירו, הרי עושה מה שביכלתו, ואל חנון ורחום הוא יתברך ונחם על הרעה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וכן יש להוכיח עוד מאותה שאמרו על מנת שאני צדיק גמור. אע"פ שהי' רשע גמור כל ימיו מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו, ומדפסיק ותני אע"פ שהוא רשע גמור ולא מפליג, משמע אף שגנב וגזל (וכן הדבר סתם רשעים אינן אלא גנבים כדאיתא שילהי סנהדרין. אמנם שכל הלומד דבר זה עומד משתומם מה ראה ר"י לומר מאן רשעים אטו עד השתא לא ידעינן רשעים מאי נינהו. וקשה מזו שלא מצא ידיו לפרש אלא גנבי, ואמאי לא נקט עע"א דבה עסקינן, וכן תמה בס' ב"ש ונדחק מאד ולא עלתה בידו ישוב הגון, אבל לענ"ד א"צ אלא מענינא דקרא מוכח, דפשיטא ע"א גופה לא אצטריך דהכי משמע ולא ידבק וגו' אע"פ שאינו מודה בע"א. אלקיחה גרידא קמזהר, וסיפא דקרא נמי להכי הוא דאתא. דאל"ה מאי למען ישוב וגו' דמשמע הא כל זמן שנדבק בידך מאומה לא ישוב, ולא תחשוב מה בכך, אינו אלא חימוד ממון בעלמא ואם חטא בידו אתו תלין עונו בו ואשמו בראשו. וכל העם נקיים, על כן הודיעך שאינו כן אלא קולר תלוי בצואר כל הקהל כענין עכן שמעל בחרם וגנב בלבד ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, ולא שב חרון אף ה' עד שעשו בו משפט ובערוהו מן העולם אז נסתלק חרון אף, הרי הדבר מפורש במקרא, אבל טעם הדבר שסתם גנבי רשיעי מיקרו. למדנו מפ"ב דמס' שמחות שם מבואר היטב כל הגונב הרי הוא כעע"א ומג"ע (ואתיא כי הא דפ"ב דכתובות (כ"ז ע"א) אמתני' דע"י נפשות אסורה לבעלה, וא"ר כגון נשי גנב' וק"ל) וזה ברור שלזה נתכווין ר"י בלי ספק) ועבר כל העבירות שבתורה, מיד שמהרהר בלבו לשוב, הרי דינו כצדיק גמור, ומי לא עסקינן דלית ליה לשלומי, ואפ"ה הוי צדיק משעה שהסכים לעשות תשובה שלמה, וגמר בדעתו לפרוע ולצאת ידי חובתו, ככל אשר תמצא ידו. דמחשבה טובא הקב"ה מצרפה למעשה, ואם אח"כ נאנס ולא עשאה, מעלין עליו כאלו עשאה.

מ"מ אין הדברים אמורים אלא בעושה המוטל עליו. והאפשרי בחקו להשלים חוקו בתשובתו לעשותו משלם. והעיקר להוציא גזלה מתחת ידו. ואם אי אפשר להוציאה בפועל אנוס הוא. אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם לנגזל. פשיטא דאין בתשובתו כלום. והרי הוא כטובל ושרץ בידו. שעבירות שבין אדם לחבירו אינן מתכפרין לו עד שירצה את חבירו במה שבידו לעשותו. אם בממון שנתחייב לו. אם בבקשת מטו ומחילה כדבעי. א"כ זה האיש העובר את כל אלה עשה. וגם תובעין ממנו ממון הגזלה שתחת ידו. אם לא מחל לו הנגזל על זה קודם מיתתו. ודאי שאין לו כפרה עד שישלם ליורשיו כדתנן בהגוזל. ויבקש מחילה מן המת כדינו. בשורה של עשרה בני אדם על קברו דוקא. זולת אם מפני האונס. יעשה כן ע"י שלוחו. ויפייס ליורשי המת ומשפחתו אשר נגע בכבודם ויתרצה להם בכל כחו. כה משפטו בענין העבירות שבינו לחבירו.

וכל זמן שמתרשל בכך. צריכא למימר דאין לו כפרה אפי' בתשובה שיעשה על מה שהכעיס בדברים שבינו למקום. כ"ש בהיותו עומד במשובה. ומצואתו לא רוחץ כל עיקר כמו שבא בשאלה. ואינו מקיים נדרו אשר נדר להשי"ת. הוכיח סופו על תחלתו שחרטתו ותשובתו קשת רמיה לצוד את הבריות ואינה כלום כי אין התשובה תלויה בדבור בלבד. אלא המעשה הוא העיקר. לתקן בראשונה עצם המעוות בכל מה שבידו. ולהשליך הטרף מידו אח"כ לנקות נפשו מחלאתה ע"י סגופים ויסורים וחבילות של מע"ט =מעשים טובים=. שאם כה יעשה הרי הוא נחשב צדיק גמור למפרע. משעה שנדבו לבו לעזוב דרכו הרשעה וללכת בדרכי יושר. כדמוכח מהא דלעיל. וקי"ל בנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש. דההסכמה המוחלטת והקבלה בלב. נחשבת למעשה. כשקיים נדרו אח"כ בעת וזמן אשר יוכשר. משא"כ בהולך בחושך שובב בדרך לבו. לא די שלא נחשב לו נדרו ושאלת מחילתו לכלום אלא שהוסיף חטא על פשע להכפיל עונו. והרי הוא טמא כשהיה עוד טומאתו בו. ומה זו שאלה. איני יודע מה טיבה ולא ידעתי מה חשב אותו חכם שאמר שיכולין לקרותו לתורה ולצרפו לכל דבר שבקדושה. כי בעל תשובה יקרא לדעתו ע"פ מ"ש בעלי הש"ע סקכ"ח כנז' בשאלה. שאינני יודע מה ענינו לכאן. שם מדבר מב"ת =מבעל תשובה= גמור. משא"כ בנ"ד כמבואר בשאלה. ואם בשביל המחילה שביקש בב"ה כדברי העד המעיד (אפילו נימא דסגי בעד א' כמו באיסורין דעלמא) הלזה יקרא תשובה להפיק רצון מה' על כל אשר עשה.

והיותר פלא על אותו חכם עד שיעשה את שאינו ישנו להתירו בקה"ת =בקריאת התורה=. ולהכשירו לבוא בקהל ה' להצטרף לדבר שבקדושה מחמת היותו ב"ת. הלא טוב שיתירנו ויכשירנו בלא"ה. שהרי כבר הדין פשוט שהעבריין אע"פ שהוא חייב נידוי. כל זמן שלא נתנדה בפירוש הרי הוא נמנה לעשרה ולכל דבר שבקדושה. כמבואר בי"ד סשל"ד וא"ח סנ"ה. וכ"ש שהוא מותר בקה"ת. דקילא מצירוף עשרה לדבר שבקדושה. שהרי אפי' אשה וקטן עולין למנין שבעה ואין מצטרפין לעשרה, ואפי' המנודה עצמו מותר בדברי תורה, כמבואר בהל' נדוי, אלא שבודאי אינו קורא בתורה בצבור, מ"מ כשעדיין לא נתנדה, לא ידענא היכא רמיזא שלא יקרא בתורה, ולאו ק"ו הוא מצירוף לעשרה כנז'. ואע"ג דסברא היא, דהא כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל בתשוב' י"ג מספרו (וכ"כ עוד ביותר ביאור בסי' ל"ח מספרו וגם זולתו מהאחרונים ז"ל בתשובותיהם כך כתבו, מ"מ לא דמי נמי לענ"ד עיין ותדע). איהו נמי לא אמרה אלא במי שהמיר דתו ועודנו לא ישוב מע"א. משא"כ בנ"ד שחזר קצת למוטב. אלא שלא השלים כפרתו. ולא נזכר בשאלה שנדוהו בפירוש, מאין הרגלים לאוסרו בקה"ת כל שלא נידוהו.

ולא דמי לנ"כ =לנשיאת כפים=. דאפי' עבד תשובה איכא לספוקי, משום דהוה ליה פסולו בגופן כשעבד ורצח שהן דברים המעכבים בנ"כ (אפי' בשוגג למאן דאמר) דכתיב אך לא יעלו כהני הבמות. וכתיב ובפרישכם כפיכם כו'. משא"כ בקה"ת דליכא מאן דסליק אדעתיה שיאסר בה אפי' עבר כל העבירות שבתורה במזיד. ואח"כ חזר למוטב. אלא מיד שחוזר בו חוזר להכשירו, וכמו שחוזר להיות כשר להעיד תיכף משקבל עליו תשובה כדאי' בח"מ סל"ד, אדרבא זכות הוא לו לסגל מצות להרבות רפואתו, שיש עבירות קשות שאינן מתכפרין בזבח ומנחה אבל מתכפרין בתורה. ושוב מצאתי לבכה"ג בא"ח סקל"ח שכתב מי שברור שבא על עריות ולא שב. ראוי לקרותו בפ' עריות כדי שיתבייש. הרי בפירוש דמילתא דפשיטא דקרינן לעבריינא לס"ת, ואדרבא היינו תקנתיה, כדאמינא בס"ד מסברא דנפשי. דאי ס"ד משום זילותא לחוד שרי. אטו משום הכי נעביד איסורא ח"ו, אלא ודאי לא איתסר בקה"ת כל עיקר כנז'. ולמדנו ממנו שאפי' רשע גמור מותר בקה"ת. על כן אין משם ראיה לא להקל ולא להחמיר.

אמנם אין כל זה מועיל לאיש הלזה לקרבו בזרוע. שהרי עכ"פ צריך לנטות עלינו קו הדין למגדר מילתא לעשות כתורה וכמשפט. ולא ידעתי מהו המונע משמוע צעקת החמס של הבע"ד גואל דם אחיו. ומדוע לא יחתכו עליו הדין וינדוהו בפועל. ולכפותו ולנגשו בכל מיני רדיפה, כל זמן שלא יצא י"ח העבריין הלז אם לא יפייס לאשר חטא בדבר שבממון כשיש לו לשלם לא יהא אלא תביעת ממון בעלמא, הלא נזקקין שם בעירם לתובע בדיני ישראל. וכופין את המחויב בנידויים ושמתות עד שיפרע. כ"ש הכא דאיכא תרתי ממון ודמים והוצאת ש"ר =שם רע=. דאע"ג דקי"ל ביישו בדברים פטור מדין המשנה. מ"מ הלכה רווחת בישראל שמנדין המבייש עד שיפייס למבוייש מתקנת הגאונים. ותנן נמי התם אע"פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ואי בר שמתא הוא אין ב"ד יכול לוותר לו שלא מדעת הנחבל. ואפי' עשה תשובה הוגנת כמ"ש בכ"מ הביאו הר"מ רבקש ז"ל בח"מ סוף סי' כ"ז. ועוד שלא עשה תשובה הגונה ועודהו מחזיק בטומאתו. לא כל שכן דנצינן ולייטינן ועבדינן הרדפה, דאל"כ מה כח ב"ד יפה. ועל מה זה לא יעשו משפט חרוץ בעושה רשעה. למתחו על העמוד לרדותו במקל ורצועה. ואפשר טעם הנמנעים הוא שיש לחוש שיחזור לסורו ויצא לתרבות רעה. וכמ"ש הרב בט"ז ריש סי' של"ד דהיכא דאיכא למיחש חיישינן לחיי עולם ק"ו מחיי שעה, ולא סמכינן אדברי ההג"ה שם. ואי משום הכי הא מחי לה מאה עוכלי בעוכלא הרב בחו"י בתשו' קמ"א. עם שיש לדקדק קצת בדבריו, אלא שאין פנאי. וכנראה באותה תשובה שכתב אגב שטפיה שהנמכר לעקר הוא מומר כופר ביחוד ובבורא עולם. דלפום ריהטיה לא דכיר מר מאי דפירש"י בהא בחומש ובגמרא. גם בסוף התשובה שם בשטה אחרונה סותר דברי עצמו כי אחר שהשיב הרב על בט"ז לקיים דעת האגודה בהחלט. חזר ואמר כלשון הזה ואין זר לומר שר' אחאי לא יפה עשה דלא עדיף מבן פרחיא. והרי זה עולה כדעת הט"ז אשר כבר דחה בשתי ידים (והרמ"ח גנובי גנב מדברי אלה בב' הלחם שלו תוך אגרתו שכתב להר"י פינטשוב. אחר שחקר ודרש אותי). על כן אי אפשר לעמוד על אופיה של מסקנתו ותכלית דעתו באותה תשובה עמקו מחשבותיו ז"ל. (ויש להתרעם עליו ז"ל אותו התרעומת עצמו שנתרעם הרב הנזכר במקום א' מספרו על ה"ר יש"ר שאמר שלא יוודע לאדם באמת דעת המחברים ומה שבלבם מתוך הספרים) מ"מ לי אני בעניי נראין דבריו בכל מה שאמר הרב בחו"י בקיום דעת האגודה. שאם אי אתה אומר כן. לקחה עדת הדין. ח"ו יצא משפט מעוקל, ותפשה המספחת בעזיבת ביעור הרע והשאר המקולקל.

ועוד נ"ל שאף הרב ט"ז לא אמרה להלכה אלא במילי דרבנן. כההיא דמהר"י מינץ, שהיא עיקר ראייתו, כנראה שם מלשונו ז"ל. אלא שבסוף הסימן הנ"ל הוסיף שנית ידו, והביא משם גדולים מהאחרונים ז"ל שמקילין אפי' לעוברי עברות גדולות במקום שיש לחוש שיוסיפו בני עולה חטא על פשע. והרי דבר זה נועל דלת בפני גודרי פרץ ומסלקי המכשולות. ועכ"ז אין בי כח להציל העובר הלז מיד התובעו טענת דמים. דמעשים בכל יום באותה הק"ק שכופין בכל מיני כפיות על דררא דממונא. ואין חוששין לכלום. ומדוע יורע כחו של זה גואל דם אחיו.

לכן פשוט מאד דהאי גברא בר נידוי ושמתא הוא. כל זמן שלא יפייס לקרובי הנחבל במידי דמפייסי כאשר יושת עליו מב"ד ממוצע. ואעפ"כ מדת חסידות הוא שלא לנעול דלת בפני השבים. והרי כבר אמרו הגזלנין שהחזירו אין מקבלין מידן. וראוי למוחל שלא יהא אכזרי, ולא יעמיד דבריו על דין תורה. שלא לסגור דלת התשובה בפני האיש הלזה, אולי יש תקוה להוציא יקר מזולל, להשיב נפש מישראל מבאר שחת, ולהביאו לחיי העוה"ב, שמא יעשה תשובה גמורה, ותשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות, והכל לפי האיש ולפי התכלית הטוב המקווה ממנו כאשר עיני הב"ד רואות בלבד שיכוין לבו לשמים, והיה ה' עם השופט שלא תצא תקלה מתחת ידו אין פרץ ואין יוצאת ברחובותיו והשי"ת יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הנלע"ד כתבתי במיעוט פנאי, מה שיספיק למבין יותר מדאי, ולא שאני כדאי, רק שלא לעבור ע"ד חבירי ורבותי. וחתמתי בעמדין יום ג' כ"ה אייר תצ"ב לפ"ק. הטרוד יעקב בהגאון החסיד המפורסם כמוהר"ר צבי אשכנזי זצללה"ה ס"ט."

דברים אחדים, סימן א (לכל המאוחר שנת תרצ"א, שנת הדפסת הספר)

"בדבר מה שכתב כ"ת בענין שזה זמן כביר ששורר תנועה בקרב האנוסים שבספרד ובפורטגל לסור לברכי היהדות, והאנוסים מחזיקים את עצמם ליהודים גמורים ועדיין הם אדוקים אפילו במסירת נפש באיזו מצות וביחוד שחוגגים את חג הפסח בחגיגות רבה וברצונם לשוב בלב שלם אל היהדות. והשאלה היא אם אין חוששים לחשש ממזרות כי בודאי לא התנהגו בטהרת המשפחה. ואם נניח שבעת השמד נעשים כגוים גמורים אז ממילא אין כאן ממזרות, אבל זה אי אפשר לומר בשום אופן לומר שדינם כגוים גמורים אחרי שנשתמדו רק מתוך כפיה ואונס, ואפילו משומדים גמורים אין להם עוד דין גוים גמורים"

[הוא פותח בשאלת הממזרות, בדברים שאינם נוגעים לענייננו כלל, לא תמללתי הכל. הוא מסכם:]

"וגם מבואר בתרומת הדשן בהשמטות לענין שאלתו במומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת אם צריך להתכפר בסיגופים גדולים, והשיב על זה דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדי וכו' ואיכא למיחש פן יבעט בתשובתו וכו' ואם כן לענין נידון דידן נמי אם נימא דאסורים לבא בקהל הרי אתה נועל דלת בפניהם – אך בענין הגירות יש לדקדק כראוי שיקבלו עליהם עול התורה והמצות וכמבואר ברמב"ם וז"ל ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום חשבם הכתוב כאלו הם עכו"ם ובאיסורין עומדין, על כן יש לדקדק בזה הרבה שיקבלו עליהם הדת באמת.

ועוד יש סברא שצריך – בגרים כעין אלו – לדקדק בהם יותר בדיני התגירותם שיהיה בכל פרטי הדינים כמבואר בשו"ע, לפי שהם חושבים את עצמם כיהודים, ומתיחסים אחריהם, ומקיימים מנהגי ישראל אחדים, אם כן אפשר שיחשבו את כל משפט דיני הגירות כעין צערעמאנרע, ועל כן צריך לדקדק שדעו שרק מעתה נעשים יהודים, ויקבלו עליהם בלב שלם להכנס בתוך ישראל מקבלים עליהם עול כל התורה והמצוה."

שו"ת איתן אריה סימן סט 

"בע"ה יום טו"ב חדש מנחם אב, גאולה וישועה במהרה לפ"ק פאלטשען התרצ"ד.

ברך אשיב לכבוד ידידי המופלא והמופלג בתורה וביראה מוקיר ורחים רבנן מו"ה שמואל זאב ק"מ שו"ב בפאבריקוס מוינעשט שליט"א"

 

שאלה ראשונה – אמירת א-ל מלא רחמים כשלא אומרים תחנון:

"א) ע"ד שאלתו הראשונה אי מותר לומר א' מלא רחמים בר"ח ובשאר הימים שא"א בהם תחנון הן בבהכנ"ס והן בהלוית המת ובביה"ק וכ' שבמדינת אונגארן המנהג לעשות אמ"ר בכל שבת להנפטרים בשנה ראשונה חוץ משנתות שא"א בהן אה"ר שכת"צ הנני להעתיק לו מה שהשבתי כבר לבוקורעשט בענין זה מתשו' סי' ס"ת"

שאלה שניה: גיור משפחה של יהודי מומר שרוצה לחזור ליהדות:

"ב) ועל דבר שאלתו השניה באחד שחשקה נפשו בנכרית ודר עמה כמה שנים והוליד ב' בנות ובן א' והמה קטנים, והאב המיר דתו רחמנא ליצלן לדת של אדווענטיסטים (השומרים את השבת לשבות מכמה מלאכות אבל לא מכל המלאכות שאסרה תורה, ושאר מצות אינם מחזיקים כלל) ועתה רוצה לעשות תשובה, ואשתו רצונה להתגייר עם כל ג' ילדיהם ושואל רום מעלתו מה דינם."

מפנה לעיין בהלכות גיור, ומאריך במקורות על קריאת שם לגר

"הנה אין עתותי אתי להעתיק לו כל הדינים המבוארים בש"ע בהדיא, וע"כ בנוגע להנכרית וילדיה יעיין ביו"ד הל' גרים סי' רס"ח מן סעיף א' עד סעיף ח' ובט"ז וש"ך ופת"ש שם, ונוהגין לקרות לזכר אברהם ולנקבה שרה, ועי' קידושין ע"א. תוד"ה קשים שמובא השם הר' אברהם גר צדק, ועי' יבמות ע"ו,ב וע"ח,א וסוטה ט,א מנימין גר המצרי, ועי' ידים פרק ד' משנה ד' יהודה גר העמוני, וכן יוסף אביו של רבי עקיבא וכן אונקלוס ועקילס עי' ירושלמי פרק קמא דמגילה הלכה י"א ובכמה מקומות ועי' פסיקתא רבה פרק י"ד סוף סימן א' בגר שנתגייר והיו קורין אותו יוחנן או יהודא בן תורתא, עי' תוספות ישנים ביומא ט,א מזה ועי' רוקח סי שי"ט שאל ר' יצחק הגר כו' ועי' יבמות ק"א,ב רב שמואל בר יהודה הוא ואביו נתגיירו ע"ש בפרש"י וכ"כ התוס' בנדה מ"ט סוף עמוד ב' וכן ר' יהודה הינדאה דבקידושין כ"ב,ב ובבא בתרא ע"ד,ב וכן יהודא גר עמוני הנ"ל המובא בידים פ"ד וברכות כ"ח ועי' תוס' חגיגה ט' בן הא הא ובן בג בג גרים היו ונקראו כן ע"ש אות ה' שנתוספה לאברהם ושרה ובמדרש שמואל סוף אבות ובתוספות יו"ט שם הביאו גם כן בשם הרשב"ם בשם ר"י בן הרא"ש ולא הביאו התוס' הנ"ל, גם במחזור וויטרי סוף אבות מובא דבר זה וע"ש בהערות שמביא גם ממרי בר רחל ועי' סדה"ד ע' שמעיה ואבטליון. ועי' שו"ת הרמב"ם שהשלב למרנא ורבנא הר' עובדיה גר צדק."

תשובת המומר (מצריך הבחנה וחו"ק מחדש):

"ויכול לקרות לאחת צפורה ולא' רות דשניהן נתגיירו. והאב דינו כדין מומר השב בתשובה דצריך לטבול מדרבנן ולקבל עליו דברי חברות בפני ג' כמו שכתב הרמ"א בסוף סימן הנ"ל וע"ש בט"ז וש"ך ובאר הגולה בסי' רס"ז לסעיף ח' בשם הרש"ל והב"ח דאף מומר צריך לגלח כל שערותיו ומאליו יובן שאסור לגלח שער זקנו ופאת ראשו כי דינו כישראל, דמומר אע"פ שחטא ישראל הוא, כמו שהביא הט"ז ביו"ד סי' קל"ט סק"א מכמה דוכתי ובסי' רס"ו ובש"ך שם סקט"ז גם הדגמ"ר ביו"ד סי' קנ"א והרבה ספרים אחרים הביאו דבר זה וכולם לא הראו המקור, ובסנהדרין מ"ד איתא גבי עכן אע"פ שחטא ישראל הוא אבל לא נזכר דמומר גם כן ישראל נחשב ומצאתי במדרש אגדה פ' מטות וז"ל משומד אחד מישראל היה שם במדין והרגוהו ישראל ואע"פ שחטא ישראל הוא ע"ש.

ויטול צפרני ידיו הרגליו קודם הטבילה ויחוף ויסרוק שערות זקנו ופאת ראשו שלא גילח וצריכים להפרישם אחר הגירות זה מזה לג' חדשים כביו"ד סי' רס"ט ואהע"ז סי' י"ג ואח"כ יקדשנה בחופה וקידושין כדת משה וישראל כמו שכתב בדגמ"ר ופת"ש יו"ד סי' רס"ט…"

דיני תשובת המומר – להקל, ולא להכביד, לא בטוח שיציית, ועצם הגיור הוא ניסיון גדול:

"ודין התשובה שמוטלת עליו הנה המג"א באו"ח ס תר"ד הראה לכמה מקומות המדברים מזה, אבל דברים אלו תלוים בראות עיני המורה.

ועובדא ידענא שאחד שמקטנותו היה שבוי ברוסיא בזמן שהיו חוטפים ילדי ישראל ומחנכים אותם להיות אנשי צבא לכשיגדלו והילדים היו תפוסים במקום רחוק מאדם העיר שהיו יהודים דרים שם ונטמעו בין הגוים כידוע, ובא לפני כ"ק הרה"צ האדמו"ר הזקן רד"מ מצורטקוב זי"ע ושאל ממנו שיורה לו דרך תשובה ואבי הרב הצדיק היה נוכח בשעת מעשה ואמר האדמו"ר לאבי ז"ל שלאיש כזה שהיה נשבה בין הגוים והיה רגיל לעבור על כל התורה אין להכביד עליו בתשובה ע"פ המובא בספרים רק שישמור התורה הק' כישראל מהיום והלאה.

ועיין מה שכתב השל"ה הקדוש בחלק א' מס' יומא בהלכות תשובה בזמן השובה כת הד' בד"ה כ' בעל באר מים חיים, ועי' סדר הדורות החדש אות ה' ובאהל אלימלך אות ש"א דרכו של הרב הקדוש הר"ר אלימלך להתנהג עם בעלי תשובה, והבט וראה בב"ק צ"ד,ב וצ"ה,א שתיקנו כמה דברים מפני תקנת השבין, ובפרט בנידון דידן שנראין הדברים שאם יכבידו עליו יותר מדי מאן יימר דציית ולגייר כל בני ביתו הוא נסיון גדול ובכגון דא החכם עיניו בראשו ואין לו אלא מה שעיניו רואות.

והנני ידידו דושו"ט בלב ונפש חפצה

הק' אברהם אריה ליב ראזען האבד"ק הנ"ל"

שערי רחמים – א, או"ח ה'

"…עכ"פ לכל הדברות ולכל האמורות נקיטינן בדעת מרן ז"ל שבעשה תשובה מיהא נושא כפיים וחוזר לכשרותו דבכל עז יש להפך בזכות בעלי תשובה אפילו בעובדי עבודה זרה ממש.

איברא דבתשובת המינים והאפיקורסים כתב הר"מ ז"ל פרק ב' מהלכות ע"ז הלכה ה', דאין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים כיע"ש, והרמ"ך ז"ל הובאו דבריו בכסף משנה שם תמה על דבריו, דמפורש בגמרא בהדייא דמקבלין אבל אינו מאריך דכל דפריש ממינות מת מיד. והלחם משנה ז"ל פירש דכונתו לומר שאנו לא נקבל אותם לפי שהוא דבר קשה שיחזור שמי שחוזר הוא מת מחמת כפיית יצרו ומה שלא מת ודאי שלא שב כהוגן, ולכך ודאי אין מקבלין אותן ומחזיקין אותו ששב דודאי לא שב, דאם היה שב היה מת, אבל ודאי שאפשר לו לשוב ואם שב תשובתו מתקבלת כלומר האל יתברך היודע ששב בלב שלם מקבל תשובתו עכ"ד, ולפי דבריו ז"ל נראה לכאורה דאין תקנה לכהן הזה דנידון דידן דעל כל פנים תשובה גמורה בעינן. ואנן בדידן אין מקום להחזיקו ששב להניחו לישא כפיו, דאם היה שב היה מת מיהו אחר הישוב הא ל"מ לנעול את הדלת בפניו ושערי תשובה הנם פתוחים. דעל כרחך לא אמרינן דכל הפריש ממנות מיד מית אלא דוקא באפיקורוס ומין הנשתרש במניות בכל לבו ועובר על גופי תורה להכעיס בשאט פש ביד רמה כמפורש בדברי הרמב"ם שם, ובמין כזה בודאי דקשה עליו לשוב מה שאין כן במומר דנידון דידן דלא המיר דת רק מתוך דוחקו וצערו ומעיקרא לא שם אל לבו להבלי המסיתים והמדיחים ולא נשרש בלבו טעותם ואמונתם כי אם בעבור בצע כסף אשר היו מחזיקים בידו ועל ידם היה ממציא פרנסתו, על כן היה מוכרח לעשות כמעשיהם ולהחזיק באמונתם לפנים לבד וראיה לזה כי כאשר הרחיב ה' קצת את גבולו ולא נצרך עוד לעזרתם ברח מהם מאליו ומעצמו כבורח מן הנחש. ועדיפא מינה כתב הגאון נו"ב במ"ת שם סי' יו"ד בכהן שנשא נכרית והכומר סדר להם זווגם ולפי הנשמע צריך לומר עם הכומר על אליל אלי אתה ושוב חזר בו ופירש מן האשה ועשה תשובה. על כל זאת לא נחשב בזה מומר שכיון שעשה מאהבת האשה ודאי לא קבלה בלב וכו' יעויין שם. ובכגון דידן ודאי דתשובתו מקובלת ורצויה ושב ורפא לו חיה יחיה ולא ימות.

והנה בעתה יצא לאור ספר הנחמד גנזי חיים להרב הגאון מרן החבי"ף ז"ל וראיתי לו בקונטרס תשובה מחיים דף קנ"ג שנושא ונותן בזה בתשובת המינים וזה הלכה העלה כי בענין ההולך למינים יש בהם ג' סוגים: סוג הא' הוא מה שכתוב בגמרא הפורש ממינות וכו' וזהו במי שנשתרש במינות בכל דעתו המשובשת ואביק בה טובא דעל זה נאמר כל באיה לא ישובון וכו'. מה שאין כן סוג הב' שכבר נטמא בטומאת המינות ועבר על כל התורה כולה שהוא מומר גמור אבל אינו אביק בה טובא כשחוזר בה מהני תשובתו ככל מומר דעלמא דכן כתב הרב שאלת יעבץ חלק א' סי' ל' דע"ה ע"א. ואין ספר הנזכר מצוי אצלי כעת. הסוג הג' שהתחיל ליכנס אצלם ללמוד מספריהם אכן לא פרק עול שום מצוה. זולת שהלך למקומם כי צריך תשובה מיהא על שעבר על לאו מד"ק א"ד ז"ל יע"ש אופן התשובה. ועיין גם כן מ"ש בתשובה הובא דבריו בספר מעשי אברהם סי' כז ובדברי הרב המחבר ז"ל.

ובכן זאת תורת העולה מכל האמור בענין דהכהן הזה יכול הוא לישא את כפיו ולחזור לקדושתו ככל אחיו הכהנים אחר שעשה תשובה שלימה וניכרת לכל זהו הנלע"ד."

גנזי חיים, קונטרס תשובה מחיים, אות מב, (307 באוצר החכמה)

"מומר לעבודה זרה שידענו בבירור שהיה בעיר אחרת מומר לעבודה זרה ובא לכאן והוא אומר שהוא יאודי ושחזר בתשובה ולא ראינו בו שום ריעותא ופיסול כי הוא מתנהג ביהדות גמור ומקיים התורה והמצות יש להאמינו ואינו עושה יין נסך כשנוגע ביין כדין ישראל מומר והרי הוא נלמד בק"ו מתשובת הרשב"א שהביאה מרן בב"י ביו"ד סי' קי"ט ופסקה בש"ע שם סעיף י"א שכתב וז"ל מפי רבינו יונה ששמע מחכמי צרפת כי מומר לע"ז והוא הולך ממקום למקום ובעיר אחת מאמין בע"ז בפני הגויים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יאודי כיון שאומר לנו שהוא יאודי הוא נכנס בתורת יאודי ואינו עושה יי"ן והטעם כי הע"ז מילתא דמסתבר שהוא שקר וכשאומר שמאמין בה הוא עושה להנאת יצר הרע ואינו מאמינו בלבו וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב טוב לפי שאמונתינו אמונה היא טובה ואמיתית ומילתא דמסתברא הוא יע"ש. וזהו מן הסתם שלא ידענו שחזר בתשובה לגמרי כל שכן כשראינו בו סימני תשובה ושחזר לגמרי שלא לילך עוד לאותו מקום שהיה עובד ע"ז דאיכא שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה דודאי דעדיף טפי ועם דקי"ל דתשובה צריכה באותו פרק באותו זהוא דוקא כשלא יש פחד וסכנה מהאומות אבל במקום שיש סכנה ופחד סגי ליה שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור בתשובה וזה פשוט. וכן מצאתי בפירוש שכתב הרב רבינו אפרים ז"ל בפירושו על התורה כ"י סו"ס ויחי ע"פ ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך וז"ל כאן כפרו שלא היו עבדיו אלא עבדי ה' לפי שכמה פעמים אמרו עבדיך אנחנו לפיכך חזרו והודו להקב"ה מכאן רמז למי שכפר בעיקר שאין לו כפרה אלא אם כן ילך למקום שכפר ויודה להקב"ה עכ"ד והביאו הרב חומ"א (אולי תומ"א/תוע"א) שם אות ט' והשיב עליו וז"ל ואני בעוניי אחר התאבקי בעפרות רגליו אומר שאין זה כפירה שהרי וכו' ע"ש דשמע מינא מדברי הרב ר"א והרב חיד"א דאם יש כפירה צריך שיהיה כפרתו ותשובתו במקום שכפר והוא ברור.

ועתה אסדר לפניך תשובה ותיקון למי שהמיר דתו ויצא.

האחד – טבילה…

זאת ב' – קבלת דברי חברות ועול תורה ומצות ובהא אם צריך קבלה בבית דין…

ועוד ג'- לו' בא מלקות דצריך על שעבר על כמה עבירות עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין כמ"ש הרשב"א…

מג – מינים, תשובה למינים לא ראיתי כעת בשום ספר, ולכאורה נראה דלא מהני להו תשובה וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"ב הלכה ה' וז"ל וכן האפיקורוסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואינן מקבלים אותם בתשובה לעולם, שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות יע"ש והרמ"ך הביא דבריו מרן בכסף משנה, רצה להוכיח מסוגייא דע"ז דף י"ז ע"א דתשובה מהני גם למינות ועיין מה שכתב עליו מרן שם וכן הוא דעת הלחם משנה שם דאפילו חטא במינות אם שב בתשובה מהני ויש לו חלק לעולם הבא יעויין שם, ועיין מה שכתב עוד הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' ומה שחילק הרב כסף משנה דיש ב' מינים ואפיקורוסים הם התרים במחשבותם ואינן חוזרין לגמרי ועיין מה שכתבתי אני בעניותי בספרי הקטן ראה חיים חלק ב' ס' נצבים דף קי"א ע"א. יעש"ב בס"ד ובה"ק ברכת מועדיך לחיים ח"א דרוש ד' לשבת תשובה דף צ"ו ע"א יע"ש.

ומכל מקום נראה לי כי יש לו לשב בתשובה כשחטא במינות שהאמין בסברותיהם הכוזבות וחזר בו שיתענה ש"א תעניות כמספר תעניות עוע"ז כי כמו שבע"ז דינו לדון בגהינם באש לא נופח וכמ"ש בסו' כתובות על הפסוק לא ידע כי רפאים שם במרפא עצמו לע"ז כמו כן הוא החוטא במינות ועמ"ש בס' עיר מקלט ס' יתרו סי' כ"ו בשאר תיקונים לשב מחטא ע"ז ובכלל שלא יתקרב אל פתח ביתם כמו כןצריך לעשות השב ממינות, ואין צריך לומר אם בכלל מה שהאמין בסברת המינים כפר בעיקר או עבר על מצות שבורה עשה ול"ת וחילול שבת ועריות ומאכלות אסורת כי בלאו הכי צריך כפרה ע כלן ועיין בספר הכונות בתפילת י"ח פח"י כי פגם המלשינים והמינים הוא בכתר עליון יע"ש.

ואולם זהו החוטא במינות שהאמין בסברתם הכוזבת ועושה כמעשיהם, ברם, מי שהולך למינים כדי להתחיל להתלמד בין בשוגג, שלא ידע שזה אסור בין במזיד אף דלא חטא בשום חטא כלל כי אם בזה לבד כל כל זאת הרי הוא חוטא שעבר על לאו ולא תקרב אל פתח ביתה, ואפילו לדבר עמהם אסור… וצריך כששב בתשובה להתענות ל"א תעניות כמספר ה"ל תקרב אל פתח ביתה וגם ילקה מלקות מ' כי כן מצינו שמלקין על לא טובה השמועה והוא מלקות מדברי קבלה מקרא דלא בני כו' לא טובה השמועה…

והאמת אגיד כי בענין ההולך למינים יש בהם ג' סוגים סוג הא' וא מה שכוב בגמרא הפורש ממיות מיד מיית מדכתיב כל באיה לא ישובון ואם ישובון לא ישיגו ארות חיים זהו במי שנשתרש במינות בכל דעתו המשובשת ואביק בה טובא מה שאין כן סוג הב' שכבר נטמא בטומאת המינות ועבר על כל התורה כולה שהוא מומר גמור אבל אינו אביק בה טובא כשחוזר בה מהני תשובתו ככל מומר דעלמא, וכן ראיתי בתשובת הרב שאלת יעבץ ח"א סי' ל' דע"ה ע"א וז"ל… הרי לך בהדייא שכתב הרב ז"ל דאפילו במין ומומר ממש כל שאינו אביק בה הרבה מהני תשובה  וכל שכן כשיהיה בסוג הג' שהתחיל להכנס למינים ללמוד מספריהם אכן לא פרק עול שום מצוה עשה ולא תעשה מעליו ולא חטא בשום חטא זולת שהלך למקומם ועבר על לא תקרב אל פתח ביתה ולדבר עמהם כי צריך תשובה הא מיהא משום שעבר על לאו מדברי קבלה כאמור."

שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קט

הרב סופר נשאל על יהודי שהמיר דתו לפני כמה שנים, ולאחר שהמלך הוציא צו שמתיר לחזור לדת הקודמת – הוא מיד חזר ושב ועשה תשובה עמוקה ובכה והתאבל וכו', ומאז הולך בדרכי ישרים. כעת רצה לעשות יארצהייט לאחד מקרוביו, ושנים מנכבדי הקהילה ביקשו לדחותו ולבוז לו.

"בין המצרים, יערה ה' רוח קדשו על פליטת עמו הנשארים, וקרנם ירים, ובתוכם מע"כ הרב המופלג בתורה, מורה לעדתו, אשרי יולדתו והורתו, ברוך אומרים לעומתו, כש"ת מו"ה ליפמאן טויסקי נ"י, מורה בהלכה בק"ר פעלעטיהאז יע"א:

מהמון טרדות דעדו עלי בלי שיעור, פניתי מעט רגע להשיבו על מכתבו שהגיע לידי אלי כתוב ממע"כ יחי', לא ידעתיו אכנהו ולא שמעתיו לתארהו, וכבודו מחול, ונפשו בשאלתו ע"ד א' מאנשי עדתו שהמיר דתו לפני איזהו שנים ר"ל, ועכשיו כאשר יצאה הורמנא דמלכא בחסדו שכ"א יוכל לחזור לדתו מיד חזר ושב ורפא לו חזר בתשובה באמונה אומן והשתטח לפני אה"ק ובכה בכי רב כי עגמה עליו נפשו ותאבל על העבר וכן עשה הרבה פעמים ערב ובוקר, ומני אז הולך בדרך ישרים עוסק במצות משכים ומעריב לב"הכנס כאחד מב"ב, ולע"ע רוצים ליסד בקהלתו חברא אחת בשמה תקרא תקון הנפש ללמוד ולהתפלל עבוד תקון נשמתו של המת תוך יב"ח וביום יא"צ שלו וקמו ב' ב"ב מנכבדי העדה להתנות תנאי כפול שלא תכונן חברא זו אלא בתנאי שאיש הנ"ל לא יבוא לעולם בקהלם להיות א' מבני חברייא, בכל הון דעלמא בוז יבוזו לו ובאו לפני כבודו לשאול פיו עד"ז, ונפשו בשאלתו להודיע קושט דברי אמת, אלו דבריו בשינוי לשון והכוונה מכוונת"

 

תשובתו – אף שהדוחים מתכוונים לשם שמים, באמת אין דבר שעומד בפני התשובה

"תשובתי בצדו בקצירת דברים ויומא וטרדותי המרובים קגרים, ואומר בלא ספק האנשים האלו כוונתם לשם שמים לפי דעתם וידיעתם ולמצוה קמכוונין שלא יבא זר בתוכם ובקהלם אל יחד איש כזה אשר היה רחוק משוקץ ומתועב בכל מיני תיעוב לפני ה' רחמנא ליצלן, האמת שכן הי' אבל עכשיו הוא בע"ת ושב ורפא לו ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ואמרו ודרשו שובה ישראל עד ה"א אפי' כפרת באלקיך אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואין חולק כי התשובה מועלת ע"כ עבירה, ולא פליגו אלא אם בע"ת גדול מן צדיק גמור או נחית דרגא ממנו והויא פלוגתת ר"י ור"א בש"ס ברכות… [מאריך מאוד בביאור מעלתם של בעלי תשובה על צדיקים]:

ואמרו ז"ל אפי' עבר עבירה כל ימיו ועשה תשובה באחרונה מוחלין לו דכתיב ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו…

העולה מכל דברינו אלו שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפילו המיר דתו וכפר בה' ואפילו כ"י ועשה תשובה באחרונה תשובתו מקובלת ומעלתו גדולה עד מאוד ואפי' שב בעת צרה ועומד אח"כ בתשובתו, ומ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכ' תשובה הלכ' ד' אע"פ שתשובה מכפרת והוא מברייתא יומא פיה"כ היינו לענין העבר שלא יענש על מה שעשה, וחברו כמה מיני תשובה בספרים בנגלה ונסתר, אבל מכאן ולהבא הוא מיד כששב באותה שעה מקורב והולך לפני ה' וכ"ז פשוט:

ואמרו ז"ל עוד תנאי א' ה"ד בע"ת באותו מקום ובאותה אשה, היינו שיש בידו לעשות עבירה זו והא בכחו ותאותו כמו שהיה בשעת עבירה ואין דבר מעכב על ידו זהו המעולה בבע"ת ונ"ל משו"ה דייקו ואמרו במקום שבעלי תשובה עומדים, דייקו ואמרו בעלי תשובה ול"א במקום ששבים עומדים, כי תנאי התנו כשהוא בעל התשובה שמרצונו הטוב עושה תשובה ואין מעכבו מלעשות העבירה לא מצד המקום והזמן והענין ואין מי שמכריחו ומאנסו על התשובה והוא בעל דבר של התשובה והיינו במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', וכל הני מילי מעליותא איתנייהו בבעל תשובה זה שבמקומו לפי שהבנתי מתוך מכתבו שהוא אהוב וחביב לפני הרוצה בתשובה ממקומו יפן ברחמים עליו ויעלהו במות, אגרות רמות אשר בית אל עולות:

ועיי' או"ח סי' נ"ו סעי' ה' בהג"ה רמ"א ובבאר היטב מי שהמיר במזיד וחזר ראוי' להיות ש"צ אפי' בתענית כ"ש כל השנה ועיי' בתשובת האחרונים שמביא וביתר אחרונים שם, ואפי' ליש מחמירים משום דסני שומעני' וש"צ צריך דלי' ס"ש, ועיי' ח"צ סי' י"ג שכ' נגד המערערי' לקרוא למומר שחזר לדת ישראל לחתן תורה, וכ' דאין בדברי המערער כלום דאף לדסוברים דכהן שהמיר וחזר בתשובה אינו נושא את כפיו היינו משום דס"ל כיון דאיתקש ברכה לשירות כי היכא דפסול לעבודה פסול נמי לברכה, וכן הפוסלים ש"צ שהמיר אף אם חזר בתשובה היינו משום דבעינן שלא יצא עליו שם רע אבל בקורא בתורה לא קפדינן בכל אלה אלא שבהיותו עומד ברשעו אין נכון לקרותו לתורה כענין שנא' ולרשע אמר אלקים מה לך לכפר חוקי אבל בבעל תשובה לא עלה על לב לעולם למונעו מלקרות בתורה, אלו דבריו ז"ל, וכ' עוד שאם אחר שהאריך למעניתו כי אין בח' פסוקים אחרונים מעלייתא טפי מכל התורה, וז"ל ואף אם באנו לחוש לתקנת מהר"א קאפסאלי שהביא בכנ"הג שתיקן בעירו שלא יסיימו התורה אלא על חשוב שבעיר, אין זה מונע איש הלזה ממצוה זו כי במקום שבע"ת עומדים א"צ גמורים יכולים לעמוד וחשובים הם לפני המקום יתברך עכ"ל, ומנדון ודברי ח"צ אנו למדין בק"וח לנדון שלנו, שאין למנוע ממנו להיות חד מן בני חבריא ללמוד ולומר קדיש עבורו לתיקון נשמתו ובתשובת רד"ק אשר ציין עליו הרמ"א סי' שע"ו כתוב לאמור דמצוה שיאמרו בניו של מומר קדיש כשמת ברשעו לתקן נשמתו ומביא כמה ראיות על זה דמצוה קעבדו, אלא שנכנס לחלק כשיש יתומים אחרים שמחוייבים משום כבוד אב ולדסוברים דליכ' מצות כיבוד אב ואם אם הוא רשע יש ליתומי' אחרי' קדימה שהם מחוייבים ביותר משום מצות כיבוד, חוץ כשנהרג דמיתתו כפרתו עיי"ש, וכבר עמדתי בתמיה קיימא על הרמ"א דכ' דיש אומרים דאומרים קדיש על מומר כשנהרג ועיי' ש"ך וט"ז, ולהמעיין ברד"ק כ' אפי' אינו נהרג מצוה הוא וצלע"ג:

עכ"פ אנו למדים מדבריו כי מצוה לתקן נשמתו אפי' מת ברשעו, וגם למ"ש הרמ"א הגם שלא שב ונהרג אומרים עליו קדיש, כ"ש וק"וח כששב בתשובה שלימה לפי ראות עיני בני אדם ואדם יראה לעינים וכו' ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות ואמרו ז"ל המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק ונמצא רשע חוששין שמא הרהר בתשובה, כ"ש כשרואים שבוכה צועק ומתחנן ומבקש תרופה רפואת הנפש שאין לחוש שמא לא שב בכל לבו, ועיי' רמ"א טאהע"ז סי' י"ז סעי' י', והוא מפסקי רמ"א סי' ר"כ ריקים ופוחזים שהמירו ואינם חוזרים בתשובה גמורה וכו' היינו שיודעים שאין חוזרים בתשובה גמורה, אבל מסתמא ל"ח לו, וכ"ש כשיש רגלים לדבר ונראה וניכר, וכ"ז פשוט:

ונגד אלו שרוצים להתנות תנאי הנ"ל והמסכימים עמהם ובוז יבוזו לו ברבים, חוששני להם מחטאת עוברים על לא תונו איש את עמיתו דדרשו ז"ל במתניתין ב"מ נ"ח ע"ב דאת' קרא לאונאת דברים לא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, ועיי' רמב"ם הלכ' מכירה פ"ז הלכה י"ג, ובהלכ' תשובה פ"ח הלכ' ח', והאנשים האלו לא ידעו ולא יבינו כל אלה שוגגים ומוטעים המה יבקשו מחילה מאתו ויקבלוהו מיד בסבר פנים יפות להיות מחוברי חבר למחברת הקודש, קדוש יאמר לו, ישובח ויתרומם במושב זקנים ויהללוהו במעללו, נחלתו לעו"הב שפרה לו, וכל עם ה' יתברכו ממקבץ נדחו וגואלו, הכ"ד באמת וצדק למען לא ידח ממנו נדח לפני בוחן ובודק, דש"ת חותם בברכה מרובה ברכת שים שלום או"הנ. פ"ב עש"ק כ"ג תמוז לס' הנני נותן לו את בריתי שלום תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל:"

בית הילל יורה דעה סימן רסח, א

"א ישראל מומר שעשה תשובה אין צריך לטבול רק מדרבנן. עיין באו"ח סימן תקל"א סעיף ז' בהגה מי שהמיר דתו וחזר בתשובה ודרכו לגלח מותר לגלח במועד, תרומת הדשן סימן פ"ו. וכתב שם בגוף התשובה דנהיגין לגלח על פי דברי ר' משה הדרשן כדפירש רש"י בפרשת בהעלותך [במדבר ח, ז ד"ה והעבירו] שנתן טעם להתגלח הלוים [לפי] שהיו כפרה על בכורי ישראל שחטאו בעבודה זרה, ועבודה זרה קרויה מת, ומת איתקש למצורע ובמצורע טעון תגלחת וכו', ובעלי תשובה נמי נראה להתיר כדי שלא ישהא כמה מצות, שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול, ואע"ג דאינו מעכב, מכל מקום מנהג אבותינו תורה היא וכדאסמכינן אקרא וכו', ע"ש. ועיין מה שכתבתי למעלה בסימן (קנ"ו) [קנח] בסופו בדין שכתב מור"ם בשם תרומת הדשן [סימן קצח] שאין מחמירין עליו כשבא לשוב שקשה לפרוש מן העכו"ם, ע"ש. אבל מכל מקום טבילה וגילוח צריך, דאם לא טבל וגלח אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה. אבל לענין עדות נראה מלשון השו"ע שכתב בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ב בשם מהרי"ק וז"ל, מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין, מהרי"ק שורש פ"ה. משמע דצריך לעשות תשובה מלבד מה שפירש מן העכו"ם. וכתב סמ"ע שם [ס"ק נד] וז"ל, מומר שחזר בתשובה, בתרומת הדשן סימן קצ"ח מפורש טעמו כיון שהמומר היה מעורב בין הכותים שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ובודאי יעשה תשובה שלימה, ע"ש. וכתבתי לשונו בסמ"ע ביו"ד הלכות גרים, ע"ש, עכ"ל הסמ"ע בחו"מ. וכבר כתבתי בסימן (קנ"ז) [קנח] [שם] שמן לשון (התוס') [התרומת הדשן] לא משמע הכי אלא אין צריך לגמרי שום תשובה רק מה שהוא פורש מן העכו"ם זהו תשובתו, אבל מלשון מהרי"ק בסימן פ"ה נראה שצריך תשובה מלבד מה שפירש מן העכו"ם ומקיים דת יהדות וז"ל מהרי"ק בסימן פ"ה, כתב במרדכי הארוך וז"ל, מומר שחזר בו וכו' עד כיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית אע"פ שלא סיים, כשחזר בו וקיבל עליו תשובה, מיד חוזר לכשרותו, דתנן [בכורות מה, ב] כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן, ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש, אלמא כיון שחוזר בו כשר, עכ"ל. והרי לך שמכיון שקבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה שחזר לכשרותו והרי הוא כישראל גמור וכו', ועוד גדולה מזו וכו', מעשה היה בפני רש"י באנוס שקידש עלמה בפני אנוסים חביריו וחזרו בתשובה, ואמרו שקידושיו קידושין להצריכה גט, דאע"פ שחטא ישראל הוא, ועוד שמא הרהרו בתשובה בלבם והוי ליה צדיקי כדאמרינן [קידושין מט, ב] הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע כל ימיו היא מקודשת מספק, עכ"ל. והרי לך שהכשירם אפילו לעדות לאחר שחזרו בתשובה, קל וחומר בן קל וחומר שלא יפקע זיקת ייבום מאשתו של זה ששב בתשובה, עכ"ל [המהרי"ק]. אם כן מלשון זה משמע של מהרי"ק דעיקר הטעם משום דהתחיל בתשובה, היינו שקבל לעשות תענית אע"פ שלא סיים, דהיינו שישב בתענית עכ"פ יום אחד, אבל אם לא התחיל כלל אע"פ שחזר לדת יהודית לא הוי תשובה ופסול. ואפשר דלזה הפירוש יכול להיות שטעות סופר הוא בהגה [בחו"מ שם] וצריך להיות מומר שחזר בתשובה וקבל עליו לעשות כמה תענית, דהיינו שהתחיל בתענית אף שלא עשה עדיין (כלום) [כולם] כשר לעדות. אבל אם לא עשה כלום, אף שחזר לדת יהודית במלבושים ובתפילין ולא יאכל נבילות וטריפות וילך לבית הכנסת אע"פ כן אינו כשר לעדות, וזהו דלא כתרומת הדשן שכתב בסימן קצ"ח שהביא הסמ"ע, ששם משמע שאין צריך כלל שום תשובה כמו שכתבתי למעלה בסימן (קנ"ז) [קנח] [שם], ע"ש. ועיין באהע"ז סימן מ"ב סעיף (ה') [ה] [בהגה] המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא [מכח רשעתן] כגון לפני (אונסים) [אנוסים] ושאר רשעים יש אומרים חיישינן לקידושין דלמא חזרו בתשובה, ר"י מינץ סימן י"א. ויש מקילין, ב"י [שם עמוד שפא ד"ה ותשובה] ומהר"מ פאדווה סימן ל"ז. ולא הכריע מור"ם בשו"ע שם, אם כן אפילו אם קידש בפני בעלי עבירה צריכה גט מספק. אלא ודאי נראה שאינו כשר לעדות ממון אלא אם כן קיבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה, אבל אם לא עשה כלל שום תשובה אף שהולך במלבושים יהודים ומניח תפילין וציצית ושאר דברי יהדות אע"פ כן אינו כשר לעדות ולהוציא ממון, כן נראה לי לפי דברי מהרי"ק בשורש פ"ה. ועיין במהר"מ פאדווה מה שהקשה על לשון מהרי"ק הנ"ל, ומה שפירש על הגמרא על מנת שאני צדיק והוא רשע גמור קידושיו קידושין, ודלא כסמ"ע שהביא דברי בעל תרומת הדשן אדברי מהרי"ק שורש פ"ה וק"ל:"

משפט צדק (סלוניקי, ה'שע"ה), חלק א' סימן יח

"שאלה: ראובן שהיה משומד שנעשה תוגר בבחרותו ועכשיו חזר בתשובה, מה יכולים לשים אותו שיהיה שליח צבור קבוע או לא אחר שזמן רב יש שחזר לדת יהודית ונוהג עצמו ביהדות…

הרי דמצינו להרא"ם ז"ל דהכשיר אפילו שעבד עבודת עכו"ם אחר דשב בתשובה והנה הרש"ך בח"ב סימן ק"ו/ז כתב לגמגם בהכשרו, אך אחר כך הביא  מה שכתב הרא"ם בתשובה שכתבנו וז"ל אך אמנם ראיתי אל הרב הגדול מוהר"ר אליהא מזרחי שכתב בפסק בפשיטות וכו' להכשירו וכו' עד סוף דב' מי שיעיין בזאת התשובה של הרב הגדול הנז' יראה איך פסק בפשיטות בלי שום פקפוק למנות לשלוח צבור מי שעבד עכו"ם ושב בתשובה, ובזה אכא (?) לנ"ד ואומר שאם במי שעבד עכו"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה כלה, פסק הרב בפשיטות להתיר כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בנידון דידן וכו' עד ונעשה תוגר שאין כאן הדך (??) עכו"ם וכו' והעלה הדין להכשירו יע"ש, אם כן דכותה בנדון דידן שנעשה תוגר שאין כאן הדך (??) עכו"ם שמכל שכן אתיא בהיותו בילדותו ובחרותו שגבורת יצר הרע שבו ואפילו הכי לא עבד עכו"ם כאטו' וכן הרשד"ם בתשובות השייכות לא"ח סימן ל"ב כתב וז"ל וידוע שהשליח צבור עומד במקום כהן המקריב וצריך שיהיה פרקו נאה מנעוריו וגם כי אין דבר עומד בפני התשובה מכל מקום צריך הרבה לידע מה היה ושיתברר הדבר היטב באופן שלא יהא חשש כלל לחוש שתשובתו כדאי שיחזירוהו לאומנתו ועדיין כלי האי ואולי כמו שאכתוב בה"ח וכו' עד ואם כן פשיטא שאין להחזירו אלא לאחר שיראו עינינו וישמח לבנו בתשובתו שהיא תשובה שלימה בלי מרמה עכ"ל

אם כן הרי דתפס במושלם שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ונראה לנדון דידן שהוא הדין לדעתו הגם ששאלתו לא היתה על המיר דתו השליח צבור רק יראה משום עבירות אחרות, מכל מקום אחר שכתב שאין דבר עומד בפני התשובה, הוא הדין בנדון דידן והוא אם חזר בתשובה לעבוד את ה' שכם אחד, הגם שלא ראינוהו מתענה ומסגף עצמו על מה שעשה בילדותו אחר שראינוהו נוהג בכשרות זמן הרבה די, ויש להביא ראיה ממה שכתב הרב בעל תרומת הדשן סימן קצ"ח על מה שנשאל משומד לעכו"ם שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת צריך להתכפר בסיגופין גדולים כפי מה שעבר על כל מצות שבתורה או לא וכו', והשיב.. אם כן נמי בנדון דידן שפרק עול מלכות שמים, אחר זמן רב חזר לדת האמת ונוהג ביהדות כדת וכשורה אין לך תשובה גדולה מזאת שכלה סיגופים לו וכל זה בראית שתשובתו מלב ונפש באופן דראובן זה אם עשה תשובה כדת וכהלכה כשר להיות שליח צבור קבוע אחר דכל רביותא אילין מסכימים אכן לשבעה תעניות אחרונות לכלי עלמא פסול ולשאר תעניות צבור לפי מה שיראה מתשובת רבינו האיי גאון… הנראה לעניות דעתי כתבתי נאם עבד כל יודעי דת ודין מאיר בכמוהר"ר שם טוב מלמד זלה"ה"

האנוסים

תשובות רש"י, מהדורת מכון אבוקה, סימן קסט

"סימן קסט אותה שאלה ששאל רבי על האנוסים מצא תשובה אחת רבי ושלחה פני רבי משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר אם כשנשתמד לא חילל שבתות שותין עמו דאמרינן יבמות מז א גר שנתגייר וקיבל עליו כל המצות ומולין אותו ונתרפא ומטבילין אותו וטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו ואי אשתמד ומקדש (הני) קידושיו קידושין וצריכה גט ומשומד זה שחילל שבתות בפרהסיא אינו כישראל שנאמר שמות לא יז ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המשמר שבת נקרא ישראל ותניא עירובין סט ב מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא הלכך מחלל שבתות בפרהסיא כגוי הוא ואנוסים שחיללו שבתות בפרהסיא ותשובתם לא נתפרסמה עד מתי מותרים לשתות יין עם אחיהם אם בגלוי ניכר תשובתם מותר ואם לאו לא.

והשיב שכתב בתשובה שמצא דמחלל שבתות כעובד עבודה זרה ומייתי ראיה מהא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכו' לא נוטה דעתי אחריה אלא בעודו במשומדותו חדא דיחידאה היא ולא עבדינן כוותיה דאמר רב הונא שם סט א איזהו ישראל משומד זה המחלל שבתות בפרהסיא והוינן בה למאן אי לרבי מאיר וכו', ואמר רב הונא אשי האי תנא הוא דחמירא ליה שבת כעבודה זרה דתניא מכם ויקרא א ב ולא כולכם מדקאמר האי תנא הוא שמע מינה לית הלכתא כוותיה ועוד משקיבלו על עצמן לשוב ליראת צורנו בפרהסיא הרי הן בכשרותן."

שו"ת הרשב"ש סימן פט

"אמר שלמה בן הרב רבי שמעון נ"ן בן החכם רבי צמח זלה"ה.

בני אלו המשומדים הנקראים אנוסים הערלים כשבאים לחזור בתשובה צריך לברר דינם בענין תשובתם ומילתם וטבילתם.

ואומר שדינם הוא כישראל לכל דבריהם, דהלכה רווחת היא בישראל, דישראל משומד אע"פ שחטא ישראל [הוא] כדאיתא בבכורות ובפרק עד כמה ובסנהדרין בפרק נגמר הדין, וקדושיו קדושין, ובניו כמוהו אם נולד ממשומדת, כדאיתא בפרק האומר בקדושין וביבמות בפ"ק ובפ"ב ובפרק החולץ. ולא תימא דוקא ישראל משומד, אלא אפילו גר שחזר לסורו כדאיתא בפרק החולץ, ואפילו עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה. ולא תימא במשומד הבא על המשומדת, אלא אפילו גוי הבא על בת ישראל או משומדת, זרע זרעה על סוף כל הדורות ישראל הוא, דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי במעיה דישראלית כדאיתא ביבמות ובקדושין ובדוכתי טובא.

וראיה לדבר דאפילו בתר כמה דרי ישראל מתקרי, מדאמר (רב אסי אמר) רב יהודה [אמר רב אסי] בסוף פרק קמא דיבמות גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא, כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי בנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו. כלומר נקבע רחמן ולא נתעברו. איכא דאמרי כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. משמע דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בנה של ישראלית אפילו הבא מגוי אפילו מכמה דרי ישראל הוא וישראל מתקרי דאסא דקאי ביני חלפי אסא הוא ואסא מתקרי כדאיתא בסנהדרין. ואי לאו דבנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו אי נמי שגזרו עליהם, הוה חיישינן לקדושין דגוי בזמן הזה שמא מעשרת השבטים הוא.

ואין לטעות ולומר שמה שגזרו עליהם, שהיא כוללת לכל גוי הבא על בת ישראל דהוי גוי, דהא בכוליה סוגיין דתלמודא דישראל משומד דיניה כישראל. והכי פסקי כלהו רבוותא נ"ן, אלמא דלא הויא ההיא גזרה אלא לבני בנאתא דההוא דרא בלחוד. והרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בפ"ב דיבמות, והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, לאו ולמימרא דישראל שנעשה גוי גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותם הוא שעשאום גוים גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהם. הילכך אלו בני המשומדים, כל שאמם מישראל אפילו מכמה דארי, ואפילו גוי הבא על המשומדת, זרע הבן ההוא עד סוף כל הדורות, ישראל הוא, דאי לאו דבנאתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו, אי נמי גזרו עליהם להיות גוים גמורים גוי שקדש בזמן הזה אפילו לאחר כמה דרי חוששין לקדושיו. אלמא לית להו [ל]בני אלו המשומדים דינא דגרים. והגע עצמך בן המשומדת שחזר בתשובה סלקא דעתך שיהא מותר בממזרת כדין גירי דלא אקרי קהל, כדאי' ביבמות ובקדושין, זה לא עלה על דעת, דאחינו הוא מכל מקום.

ותלמידי רש"י ז"ל כתבו משמו שאסור להלוות לבן משומדת ברבית. ואף לר"ת ז"ל שסובר שמותר, היינו מטעם שהוא מן המורידין ואין אתה מצווה להחיותו אבל לא מטעם שאינו אחיך דכתיב ולאחיך לא תשיך, אלא מטעמא דוחי אחיך עמך, וזה אי אתה מצווה להחיותו אע"פ שהוא אחינו. וכן מתברר מלשון הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך. וכן כתב א"ז אבי אמי הרב ר' יונה דיסמאשתרי ז"ל וא"א מורי הרשב"ץ ז"ל בתשובותיהם. ועוד שכבר כתבו, שאפילו לדעת המתיר להלוותן ברבית, אסור להלוות מהן ברבית משום ולפני עור לא תתן מכשול.

ואחר שנתברר שאין להם דין גרים, אם כן אין להודיעם קצת מצות קלות וחמורות ועונשן. והדבר הזה מוכרע מעצמו הוא, שאם תאמר שהוא אינו רוצה לקבלם, אם כן נפטור אותו מהם כגוי, חלילה וחס שלא עלתה על דעת, לפי שהוא מחוייב בהם כמונו. ואין ליראו ולבהלו אבל למשכו חסד, ומושבע ועומד מסיני הוא, ועונש הוא עליהם, וכשמקיימם נוטל עליהם שכר ככהן גדול.

וכל שהפר דת אבותיו ולא חזר עליו, מן המורידין הוא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכן הר"ן ז"ל בפרק איזהו נשך. אע"פ שלכאורה לא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים בפ"ג שכתב גבי הכופרים בתורה שבעל פה זה לשונו, אבל בני אותם הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו הרי הוא כתינוק שנשבה בין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע מאחרים שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהם גדלוהו על טעותם וכו'.

אבל יש לומר שדברי הרמב"ם ז"ל הם כשהכיר היהודים וראה אותם ודתם, ולא היה שם מי שיבינהו אמתת הדת, והוא אינו מכיר בה שהיא אמת, אבל אם מכיר בה שהיא אמת ולא חזר אליה בלא ספק שמן המורידין הוא כיון שהכיר האמת […] לביה אנסיה וחשב שאינה אמת, אבל אחר שהכירה ומודה בה שהיא אמת אין שם אונס כלל ומשומד גמור הוא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן מוכיח לשונו ז"ל שכתב שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו, משמע שדוקא שהדיחום אבותיהם וגדלום על המינות, שזה אנוס הוא שאביו הדיחו וגדלו על כך, וכל אדם מאמין בדברי אביו יותר ממאה איש, מחמת שחושב שאין אביו רוצה שיאמין בשקר אלא באמת, וזה אנוס הוא על דרך זו. אבל מי שמכיר דת אבותיו ולא הדיחוהו אבותיו להאמין אותו טעות, אבל כלם יודעים שדת משה ע"ה היא אמתית ואינו שב אליה אינו אנוס כלל, וכל שכן לדעת הרמב"ן ז"ל שאינו מדמה אותו כלל לתינוק שנשבה לבין הגויים דהתם לא הכיר כלל, אבל זה כיון שהכיר ולא חזר אין לך משומד גדול מזה.

ואין צריך גם כן טבילה, לפי שאין הטבילה מעכבת אלא בגר כדאיתא בפרק החולץ ובכריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה, והרי הוא כישראל משומד לערלות, וכמי שלא מל אותו אביו או בית דין שחייב למול הוא את עצמו שאין צריך טבילה. וכן כתבו רבני צרפת ז"ל שישראל משומד אפילו לעבודה זרה אין צריך טבילה ולא קבלה בפני שלשה. ואעפ"י ששנינו בפרק האשה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, דוקא להצריכו הזאה לענין טהרות ולענין אכילת קדשים, אבל אנחנו בעונותינו טמאי מתים אנחנו ואף הוא כמונו. ועוד שלא אמרו כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אלא בערל גוי, אבל בערל ישראל לא אמרינן הכי כדאיתא התם, ועוד שהטבילה אינה מעלה מטומאת הקבר, ואף לא מטומאת הערלה.

וכיון שהוא ישראל ואינו צריך טבילה ולא קבלה, ושהוא מחוייב בכל המצות, אם כן כשם שאבי הבן חייב לברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דמצוה דרמיא עליה היא, הכי נמי כשמל עצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להכנס בבריתו של אברהם אבינו, דמצוה רמיא עליה היא, שאם לא מל אותו אביו חייב הוא למול את עצמו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין כמו שכתבתי שהוא מחוייב כרת כל זמן שלא מל, שאין לך חיוב כרת במילה אלא בגדול שלא מל את עצמו, כדאיתא התם בקדושין.

ואע"פ שהרב רבי יהודה ברבי יקר ז"ל כתב בספרו הידוע מעין גנים שכשאדם מל בנו אינו מברך להכניסו לפי שלא נמצא זה בגמרא ולא בדברי שום גאון ולא בסברא, והמובן מדבריו שם שכל שאינו נותנו לאחר להכניסו למילה דאינו מברך. וכתב שגזרת להכניסו היא כמו בשעת המכניסין, או כמו כונס כנד. וחוץ מכבודו שאינן גזרות שוות. ועוד כתב שהוא מגזרת מכניס רגליו, וזה אמת הוא. ועוד כתב שהיא כמו הגשה, ולפי דבריו הוה משמע כל בן שלא מלו אביו והוא מחוייב למול עצמו שאין לברך. והנה רבנו ז"ל אוצר בלום לשני התלמודים, ואשתמיטתיה אותה שאמרו בפ"ב דכריתות במה נכנסו אבותינו לברית דמילה והרצאת דמים וטבילה, והם מעצמם נכנסו, והרי לשון הכנסה במילה. על כן כשם שאבי הבן חייב לברך כן הוא חייב לברך. וכך נהגו בכאן באלגזיי"ר לברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו כשאבי הבן הוא מל. ולא מצינו חילוק בברכות בין מל אותו אביו למל אותו אחר, אלא אם מברך בלמ"ד או בעל, שהר"מ ז"ל כתב שמברך בלמ"ד וכבר חלקו עליו הכל.

ועל פי דרכנו למדנו שמברך גם כן שתי ברכות, על המילה ואשר קדש ידיד, ואינו כוללם בברכה אחת כדרך שכוללם במילת עבדים, כדגרסינן התם המל את העבדים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית, לפי שכבר נתברר שבן משומדת אינו גר.

וכבר נתחבטו הראשונים ז"ל, למה הוא כוללם בברכה אחת, וכתבו שמפני שאינו גר עד שימול ויטבול, ולפיכך לא ברכו עליה על המילה, כשם שאין מברכין על הטבילה, אלא הוא בעצמו מברך עליה בעליתו, אבל כללו הכל בברכה זו, לפי שדם המילה הוא בריתן של ישראל, ועל הברית אנו מברכין. ולפי זה הטעם גם כן זה שהוא ישראל ומחוייב במצות אינו צריך טבילה, אינו צריך לכללם. ואני לעניות דעתי אין זה התירוץ נוח לי, שכמו שהוא מברך הראשונה מברך השניה, או לא יברך כלל, ומה הועילנו בכלל הזה.

אבל יש לי לומר כי המילה לא נתנה אלא לזרעו של יעקב, כדאיתא בפרק ארבע מיתות, וכן מוכח נמי בפרק אין בין במסכת נדרים. וכיון שכן איך נאמר אשר קדש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש והלא לא חתם באות ברית קדש אלא ישראל, ובין שיהיה ידיד אברהם, כדאיתא במנחות בפרק כל המנחות, או יצחק כדאיתא במדרש אין זרעם של אברהם ויצחק אלא יעקב כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו בפרק ארבעה נדרים ביצחק ולא כל יצחק, וכל שכן אם ידיד הוא יעקב כדאיתא נמי במדרש, אם כן אין ראוי לברכה זו אלא זרעו של יעקב. ולפי זה התירוץ גם כן ראוי הוא זה לשתי ברכות.

ומיהו יש לעיין בזה אם מברך בלמ"ד או בעל. לפי שגירסת הריא"ף ז"ל והרמב"ם היא למול את העבדים בלמ"ד, וכן הוא בספר המצות גדול. והקשו על זה, והא קיימא לן בפ"ק דפסחים דכל מצוה שהוא עושה אותה על ידי שליח היא בעל, וזו על ידי שליח היא שהרי הוא אינו מל את עצמו. ותירץ הרמב"ן ז"ל שכיון שהוא צריך להמציא עצמו למילה אינה על ידי שליח דלא סגיא ליה בלאו הכי. ולפי זה התירוץ אע"פ שאינו גר, כיון דסוף סוף צריך הוא להמציא עצמו למילה בלמ"ד מברכין. אבל בנוסח בעל הלכות גדולות היא בעל, וכן היא נוסחת רב עמרם גאון ז"ל. ובספר יורה דעה כתוב שתי הדעות. ובעל המנהיג גם כן כתב שתי הדעות, אבל כתב שבבראשית רבא פי"ז היא בעל, וכתב שכן עמא דבר, עד כאן, הילכך כיון שנהגו בכך מברכין בעל, וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהגין ונהג כמותם, ותו לא מידי.

בכאן נהגו להטיל על המכה אחר המילה והפריעה אבק מחובר מדברים קובצים הדם. ואע"פ שדבר זה מועיל לקטנים שבשרם רך ומיד תחיה המכה ולא תתמגל, אבל בגדולים שהמכה גדולה ובשרם קשה חוששין שמא תתגלע המכה. ובספר המנהיג כתב שתי תחבושות האחת כמון שחוק עם לובן ביצה מטורף, או כרפס ושמן זית וחלמון ביצה צלויה ושומן תרנגולת.

ואני אומר ששתי הרטיות הם צריכות. בראשונה לובן ביצה וכמון, לפי שהלובן הוא מקרר ויפסיק הדם, והכמון עוצר וגם דוחה הרוחות שלא יכנסו במרה, ואחר שנפסק הדם יעשה רטיה האחרת להברות המכה ושלא תקבץ שם ליחה. אבל אני אומר שצריך להחליף שמן זית בשמן ורד, לפי שיש בו כח הקרור והקביצה, מה שאין כן בשמן זית שהוא חם, וצריך להוסיף בו מי לשון השור הנקרא בערבי מצאצ"ה ובלע"ז פלנסאג"ה, לפי שצריך לערב עם דברים המתירים בתחלת הענין דברים המרתיעים, כפי מאמר בקיאי הרופאים. והנה מי הכרפס הוא מתיך אבל אינו מרתיע, ואנו צריכים לדברים המרתיעים בכאן להחזיר הדם לאחור שלא יתמגל בכאן, ומי לשון השור הוא מקרר ומרתיע. והש"י ירפאנו רפואת גוף ונפש וימציא לנפשותינו וגופותינו מרגוע ונופש ומעברת היצר הצופה לצדיק ישלח לנו חופש ויכתבנו בכת אוהבי שמו וידידיו ברחמיו וכרוב חסדיו.

אלהינו ואלהי אבותינו הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך, וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלימה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך, וכן יהי רצון ונאמר אמן."

 

שו"ת הריב"ש סימן ד

"/בענין אנוסים לגבי יין נסך שחיטתם ומגעם/ עוד שאלת בכתב האחרון אם יוכל אדם מאנוסי הזמן לעבודת ככבים לדרוך ענבים בגת של ישראל ויהיה היין כשר כאלו דרכו ישראל אם אין. ג"כ יש מהם רבים עושין יין בביתם או באוצרות מיוחדים להם ואומרים שעשאוהו בהכשר כראוי. הנוכל לסמוך עליהם לשתותו, ואם ישאוהו מעבר לים להעיד עליו שהוא כשר וגם מהם שיזמין ישראל לאכול עמו וישים לפניו בשר ויין היבטח בו שהוא כשר כדבריו ויעמידהו על חזקתו שלא יניח ההיתר ויאכילהו אסור בידים, ואעפ"י שחטא ישראל הוא ולא יחוש לכליו אולי בשל בהם דבר אסור, ולענין שחיטתן ומגען אם נחשבם כישראלים גמורים אם אין ע"כ.

תשובה דע שמי שעבר על כל מצות התורה באונס ואפי' עבד עבודת גלולים שהדין שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא נפסל לעדות וכישראל הוא לכל דבריו כיון שעשה כן באונס ומפני אימת מות נפלו עליו. שהרי אין ב"ד עונשין אותו על כך דאנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר /דברים כב כו/ /נדרים כז/. ואע"פ שבאותן עבירות שהדין בהם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' /דברים ו ה/ ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מן ישראל לא קיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל ועבר על לא תחללו את שם קדשי מ"מ כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד עונשין אותו. וז"ל הגמ' (בפ' זה בורר כו:) עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, בתמיהא עם היות שבעבירה אחת שחייבין עליה מלקות נפסל לעדות כמו שכתב הר"ם ז"ל (פ"י מה' עדות). ועוד כתב (בפ' כ' מה' סנהדרין) כל מי שעושה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ממיתין אותו ואפי' היה מצוה שיהרג ואל יעבור אע"פ שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שלא יענשו האנוס עכ"ל. וגם בדיני שמים פטור מן הכרת כמו שדרשו רז"ל בתו"כ מה שנא' בנותן מזרעו למולך ושמתי פני באיש ההוא לא אנוס ולא מוטעה. גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה ישראל שהמיר מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא ואע"פ שהיה לו ליהרג ואל יעבור מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שמחמת יראה הוא עושה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ישראל הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען ע"כ. אמנם ראוי להבין שזהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שבתורה בכל יכולתו אבל אם אפילו בינו לבין עצמו שלא במקום שיראוהו עובדי ככבים עובר על אחת מכל עבירות שבתורה שחייב עליהן מלקות כגון שאוכל נבילות וטריפות בין לתיאבון בין להכעיס הרי הוא פסול לעדות וחשוד לאותו דבר. אע"פ שמומר לדבר אחד אינו מומר לכה"ת =לכל התורה= אמנם מומר הוא לאותו דבר, אין צ"ל אם עובד עבודת ככבים או שמחלל שבת בפרהסיא שזה מומר לכהת"כ =לכל התורה כלה= והרי הוא כעובד ככבים גמור לכל דבריו כמוזכר בריש חולין (ה). ואע"פ שתחלת השמד היה באונס הרי הוא עתה עובר ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקו' רואים שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו. ולזה אלה האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כל זה הזמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים מהם עשירים ומהם עניים מרודים כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ושאין בידם לצאת ולהמלט אל מקום שיוכלו לעבוד את השם בלי פחד. ואם הם בגדר זה הרי הם כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען1 ואם /האנוסים/ עוברים ברצון על א' מן העבירות אפי' בינם לבין עצמם אם העבירה היא עבודת ככבים או חלול שבת בפרהסיא הרי הם כעובדי ככבים גמורים לכל דבר ושחיטתן נבילה כשחיטת נכרי ואוסרים יין במגען, ואם העבירה היא משאר איסורין הרי הוא מומר לאותו דבר ולא לדבר אחר אך אינו אוסר יין במגעו כיון שאינו כעובד ככבים גמור, אמנם היין שבידו אסור2 לפי שאין האנוסים הדרים בבלנסיא"ה או בשאר ארצות נזהרין להשמר מסתם יינן ואף אם נזהרין בו אין יכולין להזהר במגע עובד ככבים ביינם וכלם חשודים שאם נגע עובד ככבים ביינם אין אוסרין אותו לא בהנאה ולא בשתיה וכיון שהם חשודים לאותו דבר אינן נאמנין על של עצמם לכולי עלמא. אבל אם נאמנין על של אחרים אם לאו בהא איכא פלוגתא בבכורות (פ' כל פה"מ לה) דר"מ סבר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ורשב"ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו, ויש מי שפוסק כר' מאיר משום דהת' (בפ' עד כמה ל) איכא סתמא כותיה דתנן התם זה הכלל כל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. אבל רוב הפוסקים ז"ל וכל האחרונים פסקו כרשב"ג משום דבפ' בתרא דיומא (עח) איפסיקא הלכתא בהדיא כותיה ולא חיישינן לההוא סתמא דבפ' עד כמה דסתם ואח"כ מחלוקת הוא הילכך נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו, וכ"כ הר"ם ז"ל (פי"א מהלכות עדות), וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה."

שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן לא

"מוסתגאנים אל הדיין ה"ר חגי יצ"ו בר שלמה בן אלזוק נ"ע.

מעשה שהיה כך היה שיש תשעים שנה ויותר שבארץ הנוצרים מרוב הגזרות והשמדות נשתמדו הרבה אנשים ונשים וטף וזה הדור שנשתמד עם היות שהיה להם מקום לברוח לא"י =לארצות ישמעאל= הקרובה להם לחזור לדתם הראשונה לא ברחו אלא עמדו בגיותם והולידו בנים ובנות בגיותם וכן בניהם אשר קמו אחריהם עמדו בגיותם כל ימי חייהם אח"כ קמו בניהם מהם לדור שלישי ומהם לדור רביעי ונתעוררו לשוב אל ה' אלהי ישראל וברחו מארץ אדום לארץ ישמעאל וחזרו לדתם הראשונה ואלו האנשים בעודם בגיותם רובם נשאו נשים כיוצא בהם משומדות מזרע ישראל והמיעוט מהם נשאו גויות מזרע אדום ועכשו בא לכאן מדור שלישי אחד או מדור רביעי ונתגייר ואחר שנתגייר נשא אשה ומת בלא בנים ועתה שואל אני אם האשה הזאת זקוקה ליבם שנשאר אח מומר בארץ הנוצרים לאותו הבעל ונולד בגויות הוא ואביו או נאמר שאינה זקוקה.

תשובה מה שראוי לומר בזה תחלה הוא דהלכה רווחת היא בישראל דיש' מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא כדאי' בבכורות בפ' עד כמה ובסנהדרין בפ' נגמר הדין וקדושיו קדושין ובנו כמוהו אם נולד לו ממומרת כדאי' בפ' האו' בקדושין וביבמות בפ"ק ובפ"ב ובפ' החולץ ולא תימא דוקא בישראל מומר אלא אפי' גר שחזר לסורו הרי הוא כיש' לענין זה וכדאמרי' בפ' החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה כישראל מומר הוי דאי קדש בת ישראל קדושיו קדושין ואמרי' נמי בבכורות בפ' עד כמה הגר שקבל עליו דברי תורה נחשד לדבר א' ואפי' נחשד לכל התורה כלה היא הוא כיש' מומר נפקא מינה דאי קדש קידושיו קידושין ואע"ג דאמרי' בפ' השולח דגר שחזר לסורו מין הוא אפ"ה אסיקנ' דקדושיו קדושין כ"ש אלו האנוסים שהם תולעת יעקב שאם קדש אחד מהם את האשה קדושיו קדושין ואפי' עד כמה דורות עד סוף העולם חשבינן ליה ולא תימא במומר הבא על המומרת אלא אפי' עכו"ם הבא על בת יש' או מומרת זרע זרעה עד סוף הדורות יש' הוא דרחמנא אפקריה לזרעה דעכו"ם במעיה דיש' כדאי' ביבמות ובקדושין וראיה לדבר דאפי' בתר כמה דרי יש' מתקרי מדאמר רב אסי אמר רב יהודה בסוף פ"ק דיבמות גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטי' הוא כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי בנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו כלומר נבקעו רחמן ולא נתעברו איכא דאמרי כי אמריתא קמי דשמואל אמר לי לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים שנא' בה' בגדו כי בנים זרים ילדו משמע דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בנה של ישראלית אפי' הבא מעכו"ם אפי' מכמה דרי ישראל הוא וישראל מתקרי דאסא דקאי ביני חלפי אסא הוא ואסא מתקרי כדאי' בסנהדרין ואי לאו דבנת' דההו' דרא אצטרויי אצטרו א"נ שגזרו עליה' חיישי' לקדושיו דעכו"ם בזמן הזה שמא מעשרת השבטים הוא ואין לטעות ולומר /שמה/ שמא שגזרו עליהם שהיא כוללת לכל עכו"ם הבא על בת ישראל דהוי גוי דהא סוגיין בכוליה תלמודא דיש' מומר דיניה כיש' והכין פסקו כלהו רבואתה ז"ל אלמא דלא הויא ההיא גזרה אלא לבני בנתא דההוא דרא בלחוד והרש"בא ז"ל כתב בחדושיו בפ"ב דיבמות והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים לאו לממרא דיש' עכו"ם גמור ועובד ע"ז שאין חוששין לקדושיו אלא אותן בלבד הוא שעשאום גוים גמורים הלכך אלו בני המומרים כל שאמם מיש' אפי' מכמה דרי ואפי' עכו"ם הבא על המומרת זרע הבן ההוא עד סוף כל הדורו' ישראל הוא דאי לאו דבנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו אי נמי גזרו עליהם להיות גוים גמורים עכו"ם שקדש בזמן הזה אפי' לאחר כמה דרי חוששין לקדושיו אלמא לית להו לבני אלו המומרים בינא /דינא/ דגרים והגע עצמך בן המומרת שחזר בתשובה ס"ד שיהא מותר בממזרת כדין דין דלא אתם /אתקרו/ קהל כדאי' ביבמות וקדושין זה לא עלה על דעת דאחינו הוא מכל מקום ותלמידי רש"י ז"ל כתבו משמו שאסור להלוות לבן המומרת ברבית ואף לר"ת ז"ל שסובר שמותר היינו מטעם שהוא מן המורידין ואין אתה מצוה להחיותו אבל לא מטעם שאינו אחיך דכתיב ולאחיך לא תשיך אלא מטעמא דויחי /דוחי/ אחיך עמך וזה אי אתה מצוה להחיותו אעפ"י שהוא אחינו כן מתברר בלשון הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך וכן כתב הרב ר' יונה די סמאשתרי ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובותיהם נמצא מטעם זה ישראל מומר שקדש קדושיו קדושין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות ישראל מומר שקדש אעפ"י שהוא עובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורין וצריכה ממנו גט עכ"ל ומאחר שקדושיו קדושין גטו גט ואעפ"י שהרמ"בם ז"ל לא פירש לענין גטו אם הוא גט או לא ובאו דבריו סתומי' בזה שהוא ז"ל כתב לענין כתיבת גט אם כתבו מומר הוא בטל לכדין נכרי וסמך על מה שאמרו בראשון מחולין דמומר לע"ז ומחלל שבתות בפרהסיא דהוי כגוי לכל דבריו ופי' הוא ז"ל דהוא הדין לענין כתיבת גיטין וכבר הגיה הר"ם הכהן ז"ל וכתב נר' מדבריו שאמר הרי הוא כעכ"ום לכל דבר שישראל שנשתמד אין גרושיו גרושין וכל הגאונים פוסקים דיש' מומר לע"ז קדושיו קדושין ולא חשבי' להו כעכו"ם כי אם לדברים המנויין בתלמוד דקיימא לן אעפ"י שחטא יש' הוא ובהל' קדושין כתב דקדושיו קדושין וצריכה הימנו גט ובהל' גרושין לא כתב דיכול להתירה בגט אעפ"י שנשתמד וכתב הרי הוא כעכו"ם לכל דבר צ"ע עכ"ל וכתב א"א מורי הרב ז"ל שאין כונת הרמב"ם ז"ל שגרושי מומר אינן גרושין דהא איתיה בתורת קדושין וכמו שכתב הוא ז"ל אבל הכונה היא שכיון שהוא עובד ע"ז אינו כותב לשמה שכן כתב הוא ז"ל שהעכו"ם לדעת עצמו הוא כותב ואעפ"י שהיה צריך לומר מפני שאינו בתורת קדושין כמו שנתן הוא הטעם בעבד אבל מפני שאמר שהמומר העובד ע"ז דינו כעכו"ם נתן טעם בעכו"ם מפני שהוא כותב על דעת עצמו ע"כ א"כ דעתו ז"ל היא שגטו גט אעפ"י שלא פי' כן כיון שכתב קדושיו קדושין שאין טעם לחלק בין גטין לקדושין אלא שהוא ז"ל כתב מה שנמצא במפורש בגמרא שאמרו קדושי מומר קדושין ומה שלא נז' בגמ' בפירוש הניחו סתום וילמד סתום מן המפורש ואין ספק שזהו דעתו וכן היא דעת ר"י ז"ל בעל התוספות דכתב יש לומר דדוקא עבד פסול לכתיבת גט שאינו בתורת גטין וקדושין כלל שאין לו אישות ומשום הכי פסול בשליחות גט בין להולכה בין לקבלה אבל מומר כיון דאיתיה בתורת גטין וקדושין בר בריתא הוא ובר שליחות הוא ואעפ"י שחט' ישראל הוא וכתב הרב בעל העטור ז"ל ומעשים בכל יום שהמומר מגרש אשה שנתקדשה לו אפילו ביהדותו וכתב ר"ת ז"ל שאין כותבין בגט אלא שם יהודית לא שם גויות נר' שדבר פשוט הוא דגט מומר גט הוא ולאו דוקא הם אלא אפילו הנולד מהם בשמדותם והוא ערל אפילו עד עשרה דורות כך הוא דינו כל שאמו אנוסה אפילו היה אביו עכו"ם דקיימא לן בפ' כיצד דיבמות בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך כ"ש אם היו אביו ואמו אנוסים וכתב בה"ג ז"ל בסוף הל' קדושין בר מומר דאתיילד ממומרת תפסי ליה קדושין לפי דרכנו למדנו שמומר ומומרת דינם לענין עריות כישראל ובנים אשר יולדו להם ג"כ כך הוא דינם לפיכך גטן גט וקדושיהן קדושין וכן כתב הרב בעל מגיד משנה וז"ל ומן הסוגיא שבפ"ק דיבמות נ"ל שאפילו זרע שהוליד משנשתמד אם קדש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא זרע שהולידו מישראלית ואפילו ממומרת אבל הולידו מן הגויה אין חוששין לו שהרי אפילו ישראל גמור הבא על הגויה והולד ממנה בן אינו קרוי בנו אלא בנה וזה ברור עכ"ל נמצא שהעלינו שקדוש /שקדושי/ מומר בבת ישראל הוו קדושין גמורין הוא הדין בקדושי ישראל במומרת הוו קדושין גמורין והוא הדין קדושי מומר במומרת דאעפ"י שחטא ישראל הוא שייך בכלהו.

ואחר שנתישב זה שקדושי אלו בני האנוסים אפילו עד כמה דורות כשבאים מאנוסות קדושיהן קדושין לפי שבקדושתן קיימי ונקראים אחים אם כן ה"ה והוא הטעם לענין יבום וחליצה שתהא אשת אח המומר זקוקה לו וכן כתוב בהל"ג בהל' יבום וחליצה בלשון הזה שומרת יבם שנפלה קמי מומר לא משתריא עד דחליץ לה דהא קיימא לן דאי קדש תפסין ליה קדושין עכ"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל הוכיח שהיא זקוקה ליבם דהא לא גרע מעכו"ם גמורים דאית ליה חייס כדאיתא ביבמות בפ' הבא על יבמתן כדילפי' ממרודך בלאדן בן בלאדן ומהדד רימון בן טברימון וכי היכי דאית להו חייס דאבות הכי נמי אית להו חייס דאחוה וה"ה למומרים דאית להו חייס דאחוה בהדדי /בהדי/ הדדי עכ"ל.

ומאחר שהמומרים יש להם אחוה זקוקה היא דהא כתב כי ישבו אחים יחדיו לא תלה הכתוב הדבר כי אם באחוה ומה שכתב הרשב"א ז"ל בשם מר רב יהודאי גאון ז"ל שהוא מחלק בזה שאם נשתמד אחר שנשאה אחיו היא זקוקה ואם כשנשא' אחיו היה מומר כתב דלא בעיא חליצה ועוד כתב משמו שאם הבעל הוא מומר וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דלאו אחיו הוא ואינה נמי זקוקה לחליצה והרב ז"ל חלק על שני דינים אלו ותמה הרבה וכתב על דין הראשון דהא לא מפקינן במתני' אלא ולד שפחה ונכרית ועוד דמומר אפילו שחטא ישראל הוא וקידושיו קדושי' וכן כתב הרמ"בם ז"ל בהל' אישות וכיון שיש למומרים קדושין זיקא נמי יש להן כדמשמע בהרבה מקומות דכל שקדושיו קדושין זיקתו זיק' ועל הדין השני כתב ואמר וכ"ש שאשתו הנשואה לו בקדושה שאם נשתמד לאחר מכן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנה וגם בעל הטורים ז"ל כתב על דברי מר רב יהודאי גאון ז"ל לא ידענא למה לא תהיה אשת המומר זקוקה וגם מה שחלק בין אם הוא יבם מומר כשנשאת אם לאו עכ"ל.

ומדברי הרמ"בם ז"ל בהל' יבום וחליצה נראה שסובר שלא כדעת מר רב יהודאי גאון ז"ל שהרי לא חלק אם הוא עובד ע"ז היבם בשעת נישואין בין אם נשתמד אח"כ וכ"ש דבעל מומר ואח כשר שאם מת שהיא זקוקה לחליצה ויבום ודעת הרמ"בם ז"ל בדינים אלו כדעת הרש"בא ז"ל וכתב בעל מגיד משנה ז"ל על דברי רבנו מדברי רבנו נראה שלא כדברי מר רב יהודאי גאון ז"ל עכ"ל וכבר הראה פנים א"ז הרש"בץ ז"ל בראיות ברורות לסתור דברי הגאון מר רב יהודאי גאון ז"ל נמצא שדברי הגאון ז"ל בטלים הם במעוטם ולעולם לא מצינו ולא שמענו ולא ראינו מי שעשה הלכה למעשה על פיו אדרבה הגדולים אשר מעולם קמאי דקמאי לא היו מתירין אשה כזו אלא בחליצה אם לא איפשר ביבום ואם לאו, תשב עד שילבין ראשה.

ומה שנמצא כתוב בספר עטור סופרים בשם תשובו' הגאוני' ז"ל דמומר לחלל שבתות בפרהסי' אינו כישראל שנאמר ביני ובין ביני /בני/ ישראל אות היא לעולם כל המשמר שבת נקרא ישראל וכן הא דאמרינן בפ"ק דחולין דאין מקבלין קרבנו' מן המומר מדכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ואמרינן מכם ולא מכלכם להוציא את המומר לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא בזה כתב בעל העטור דעכו"ם דבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם כדאי' בפ"ק דחולין א"כ האידנא לא מומר לע"ז מיקרי ומחלל שבתו' ליתיה אלא בעבודת קרקעות וקדושיו קדושין וגירושיו גרושין עכ"ל ובעל הטורים ז"ל כתב שמעשה היה בכותי שקדש ואצרכוה גיטא מר רב יהודה ומר רב שמואל ואפילו שכבר גזרו על הכותים להיו' כעכו"ם גמורים כמו שמבואר בפ"ק דחולין ואעפ"כ קדושיו קדושין וכתב הרב ר' יונה דיסמאשתרי ז"ל בתשובה שהשיב על אלו האנוסי' שאפילו נדונם כמומרים לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא כשרים הם לשליחות ואיתנהו בתורת גטין וקדושין ואפילו על ידי שליח ואע"ג דלית שליחות לעכו"ם הני איתנהו בתורת שליחות ואע"ג דגבי שחיטה הוי כנכרי לא נלמוד שליחות משחיטה והביא כמה ראיות לדבריו ובסוף דבריו כתב הילכך מומר לכל התורה כלה או מומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא אעפ"י שהוא כמומר לכל התורה כדמוכח בבריתא מכם להוציא את המומר מ"מ קדושיו קדושין גמורין ומוציא בגט ובחליצה ומשוי שליח והרי הוא בעניינים אלו כישראל ובטל דעת הגאונים ז"ל שכתבו דמומר לכל התורה ולע"ז ולחלל שבת בפרהסיא שאין חוששין לקדושיו ולא הסכים עמהם א' מהגאונים האחרונים ושכלם פסקו שקדושיו קדושין וגטו גט.

וגם אין לפסול הזרע מחזקת ישראל לפי שבא מן הערלה כי לא מצינו מי שנולד מן הערלה שיהיה פסול מהיות ישראל כי ישראל אעפ"י שהם ערלים נק' מהולים ואעפ"י שהוא עובר על שאינו מל את עצמו מ"מ זרע כשר הוא ונחשב כמהול כדאמרינן בפ' הנודר במס' נדרים הנודר מן הערלים אסור במהולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל שהעכו"ם אפילו מהול נקרא ערל וישראל אפילו ערל נקרא מהול שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל ישראל ערלי לב הילכך אפילו יבאו האנוסים מן הערל הבא מהם ישראל הוא וישראל מתקרי ולא גריעי מעכו"ם הבא על בת ישראל אעפ"י שהם ערלי בשר וערלי לב הולד כמוה וכשר הוא וישראל מתקרי כ"ש אלו בני האנוסים ואין לחוש לבעלי תשובה אלו ולומר שאין אמם מישראל אם אין עדים מעידים באמו שהיא מישראל לפי שחזקת כל האנוסים אין נושאין גויות ודבר זה מפורסם לנו שהם מתנהגים בכך וכיון שנודע לנו חזקה זו והם מעידים זה לזה שבזה הם מתנהגים דור אחר דור מזמן הגזרה עד היום הזה הויא חזקה זו חזקה לדון על פיה בכל אנוס הבא לעשות תשובה כשם שמחזיקין אותו שאביו מישראל כך מחזיקין אותו שאמו מישראל ואינה גויה.

ומצינו שבתלמוד בהרבה מקומות דנין עפ"י החזקה ואפילו באיסור דאורית' משום דהו' חזקה דאורית' וכדאמרי' גבי מלתא דעבידא לאגלויי חזקה היא דלא משקרי בה אינשי וכן בפ"ק דמציעא אמרינן גבי דאין אדם מעיד עדות שקר חזקה היא דאין אדם חוטא ולא לו וכן נמי מי שאמר לשלוחו צא ושחוט לי תרנגולות והלך ומצאן שחוטין חזקתן כשר וכן במסכת שבועות אמרינן חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכמה דוכתי בתלמוד אשכחנא דדייני על פומא דחזקה א"כ אנו גם כן נדון עפ"י חזקה זו המפורסמת שאין האנוסים נושאים נשים נכריות אשר לא מזרע ישראל המה ויש ראיה על חזקה זו ממעשים בכל יום ובכל מקום בפני הגדולים שכל הבאים מהאנוסים ישוב בתשובה אין אנו מצריכים אותם כי אם מילה בלבד לא טבילה מטעם שאין אנו חוששין שמא אמו גויה דחזקה היא שאינן נושאין גויות והגע עצמך שאלו באת לבטל חזקה זו ובאת לחוש לשמא אמו גויה ויהיה מקום לחששה זו מצריכין טבילה עם מילה לכל מי שבא מן האנוסים לעשות תשובה ולשוב לדת ישראל לפי שכיון שאמו גויה אעפ"י שאביו מהאנוסים שנחשבים כישראל לא היה נחשב הבן אלא עכו"ם לפי שאין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך כמו שהתבאר לעיל וכיון שנחשב לעכו"ם אינו נחשב מישראל ואינו מותר לבא בקהל אלא במילה וטבילה אך הרשאת /הרצאת/ דמים עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו לפי שלא נכנסו ישראל בברית התורה אלא בג' דברים הללו וכל הבא להתגייר מחויב בהם כדאיתא במסכ' יבמות וכיון שאלו האנוסים שבאים לשוב בתשובה אין אנו מצריכין אותם ולא הצריכו אותם הגדולים אשר קדמונו כי אם מילה בלבד א"כ לא חששו לשמא אמם גויה וסמכו על החזקה הזו שאין האנוסים מתערבים עם העכו"ם לקחת מבנותיה' להם לנשים ובעלי תשובה אלו אינן צריכין טבילה לפי שדינם כדין ישראל משומד לערלות וכמי שלא מלה אותו אביו או ב"ד שחייב למול הוא עצמו שאין צריך טבילה וכן כתבו רבני צרפת ז"ל שישראל מומר אפילו לע"ז אין צריך טבילה ולא קבלה בפני שלשה ואעפ"י ששנינו כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר דוקא להצריכו הזאה לענין טהרות ולענין אכילת קדשים אבל אנחנו בעונות טמאי מתים אנחנו ואף הוא כמונו ועוד שלא אמרו כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אלא בערל עכו"ם אבל בערל ישראל לא אמרינן הכי כדאיתא התם ועוד שהטבילה אינה מעלה מטומאת הקבר ולא מטומאת הקבר /שלש תיבות האחרונות מיותרות/ לפיכך אנוסים אלו לא חששו להצריכם טבילה מפני שסמכו על חזקתם שאמם מזרע ישראל ואעפ"י שיש מקצת מהם שמתערבים בעכו"ם ולוקחים נשים מבנותיהם אין עושה זה כי אם מעט מן המעט אחד מעיר ושנים ממשפחה ומן הדין אין אנו חוששין לאותו המעט משו' דכל דפריש מרובה פריש והוי כמו תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלה וכן תשע צבורין מצה ואחד חמץ שבמקומן הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי ואם פירש הולכין אחר הרוב ומותר משום דכל דפריש מרובה פריש וכן בכאן נאמר כיון שאין נושאין גויות אלא מעט ואותן שאין נושאין גויות הם הרבה מאד עד שכמעט שאין יחס לאותו המעט בערך אל הרוב א"כ כל הפורש מהם אצלנו לעשות תשובה מרובה פריש ומזרע ישראל קאתו ואשתו זקוקה לאחיו המומר.

וגם אין לפטור אשת אח מומר מן החליצה ומן היבום מטע' דהוה הורתו שלא בקדושה שלא נאמר זה אלא לענין גר בלבד דהכי תנן ביבמות בפ' נושאין גיורת שנתגיירה ובנה עמה לא חולצין ולא מיבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה וכן שנשתחררו בניה עמה וקאמרי בגמ' ש"מ אפיקורוס פקריה רחמנא לזרעיה דכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם ויהבי טעמא אחרינ' דעכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי משמע דאין להם אחוה והני טעמי לא שייכי במומר חדא דזרעיה זרע הוא דאפילו עכו"ם הבא על המומרת זרע הבן ההוא עד סוף כל הדורות ישראל הוא כמו שהוכחנו לעיל מהנהו בנתא אלמא זרעיה זרע הוא ועוד דמומר אחוה לית ליה כמו שביאר הרמ"בן ז"ל בחדושיו לענין רבית ואין לטעות ולומר מאחר שנולדו בגיותן לא בקדושה היא לידתן דהא סוגיין בכוליה תלמודא דישראל מומר דיניה כישראל אפילו לכמה דרי בקדושתיהו קיימי והגע עצמך שאם קדש זרע המומר הבא מן המומרת ממזרת התהיה מותרת לו כדין גר דלא איקרי קהל זה לא יעלה על דעת דאחינו הוא מכל מקום וגם היהיה ח"ו המומר מותר באחותו כמו שהיא מותרת לגר דלא אסרוה לגר אלא משום שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל המומר לענין אחוה אחינו הוא ואסור באחותו כמו ישראל דאעפ"י שחטא ישראל הוא ואין צד לומר הורתן שלא בקדושה בענין אחוה כזו ואף אין לפסול הזרע מלהיות מעדת ישראל מפני שבא מן הנדה כי הבא מן הנדה מחוייב הוא בכל המצות כלם ואע"ג דממז' מחייב כרת הוא הבא מן הנדה אינו ממזר אעפ"י שהיא בכרת ולא גרע מכהן הבא מן הנדה שהוא כשר ולא הוה חלל דהא אמרינן בפ' הבא על יבמתו מאלה אתא /אתה/ עושה חלל כלו' מזונה וגרושה וחללה ואין עושה חלל מנדה ואם הדין כן בכהן כ"ש וכ"ש בהבא מן הנדה דאינו נבדל מעדת ישראל נמצינו למדין מכל צדדין אלו שבני אלו האנוסים יש' הם נקראים אפילו עד כמה דרי לענין קדושים וגטין ויבום וחליצה ולא שמענו באחד מן הגדולים אשר קדמונו שהורה להקל בזה וכל המקל בדבר שבערוה צריך להתישב בדבר ולא יסמוך על סברתו שהרי הראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם לא מלאם לבם להורות להקל כ"ש דורות אלו שאין להם יחס לראשונים כקוף בפני אדם כי דבר הערוה לא ניתן לתשלומין:"

באר היטב חשן משפט לד, כו

"תשובה. ודין אנוסים ביום הרג עיין בתשובת הרא"ש כלל כ"ד וריב"ש סי' ד' י"א י"ב וכתב בת"ה הטעם דמומר שקבל תשוב' שמקבלין אותו מיד כיון שהי' מעורב בין העובדי כוכבים שיש להם כל התאוות וזה בא להבדל מהן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך מזה משמע דדוקא במומר לעבודת כוכבים דינא הכי וזה אינו אלא הטעם הוא דמסתמא יקיים כמה שקיבל ובכל מומר דינא הכי ע"כ:"

ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט לד, נ

"מומר שחזר. מדאמרי' ספ"ז דבכורות כהן שנושא נשים בעבירה פסול כו' נודר ועובד כו':"

הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט לד, י

"(רמ"א סכ"ב) מומר שחזר בו כו'. נ"ב יעוין י"ד סי' קכ"ח ס"ח:"

פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט לד, לב

"כשר מיד כו' עיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה"ע ס"ס ו' שכתב דבמהרי"ק עצמו מבואר דעל כל פנים התחלת עשיית תשובה צריך וכ"מ בתה"ד דעכ"פ צריך סיגופים קצת ע"ש וע' ביו"ד ס"ס רס"ח בהגה:"

 

מדרש פנחס, לר' פנחס מקוריץ (שפירא), לח, ב

"סיפר מזקנו של הרב ז"ל שהיה שמו גם כן ר' פנחס, והרב היה דרכו לנסוע אצל משומדים רח"ל שהיה מבטיח להם עולם הבא, ור' שמחה אומר שהיה אומר להם שהוא נותן להם העולם הבא שלו, ובקש מהם מאוד שיאמרו בכל יום פרשת שמע ישראל וכו', ואני מסופק אם סיפר על פרשה ראשונה או סתם קריאת שמע, והיה מפציר בהם עד מאוד, עד ששמעו אליו ויצאו מהכפירה רבים על ידי כן, ופעם אחד סיים ע"ז מוהר"ר נ"י מכאן אנו רואין כמה גדול כח של ק"ש של שמע ישראל שעל ידה יצאו משומדים מהכפירה מכל שכן ישראל רשע שאומר שמע ישראל בכל יום בודאי יש בזה כח להוציא מרשעתו לכך לא יפחד אדם ביותר ולא יתיאש עצמו מהעבודה."

חקרי לב מהדורא בתרא, א, אה"ע ו, ד"ה גם ראיתי במה שהרבה

"גם ראיתי במה שהרבה להשיב על התר זה מה בכך אם נשתמד על פי כמה עדים אף על פי כן הרי חזר לדתינו וחזרתו זהו טהרתו ונכשר לכל עדויות שבתורה בלי שום קבלה ולא שום דבר אחר, והביא על זה חבילות ראיות ופשיט ליה כביעתא בכותחא ותמה הפלא ופלא על המתיר בזה.

וכשאני לעצמי לא נתחוורו לי דבריו כי על כן חל עלי חובת ביאור הנ"ל איך הוא תיקון המומר ששב לדתינו להתיר לאכול ולשתות עמו משום יין נסך וגם במה יוכשר לעדות ואחר כך הבא נבא להשיב על כל דבריו, ותחילה צריך לבאר אם צריך טבילה כדין הגר דקיימא לן דבלי טבילה אינו גר שהרי המשומד גרע מן הגוי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א בהלכות עדות, שידע רבונו ומרד בו.

והנה ראיתי בתשובות הגאונים שערי צדק… וכן ראיתי להרשב"ש בתשובת סי' פ"ט שכ"כ בשם רותינו הצרפתים שאין צריך טבילה, גם הטור בי"ד סימן רס"ז הביא תשובה לגאון דמומר אין צריך טבילה, וכן פסק מרן ז"ל בשולחנו הטהור שם בס"א.

אך הרב הנמק"י ז"ל בפ' החולץ כתב בשם הריטב"א ז"ל דמומר שעשה תשובה מדינא אין צריך טבילה ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן וכ"כ בתוספות הביא דבריהם הב"י ביו"ד סס"י רס"ח ע"ש ומור"ם במפה בי"ד סי' רס"ז ס"ח שכתב ויש אומרים שמכל מקום לכתחילה מטבלין אותו וכתב הרב באר היטב שהמנהג להטביל המומרים ע"ש.

והוא דרישה בשם רש"ל וכן עיקר שראיתי בתשובה מהר"ם בתשובת מיימוני סדר נשים סי' יו"ד שכתב וז"ל וכיון שנשתמד וכפר בעיקר ואכל נבילות וטרפות פסול לעדות ומשום דבא במים לא הוכשר לעדות כו' ע"ש.

מכלל נשמע דבעי טבילה, גם ראיתי למהרא"י בפסקים וכתבים סי' רכ"א שכתב אבל מי שחזר לדתינו על ידי טבילה ומלקויות כו' יע"ש. וכיון דהריטב"א ותוס' ומהר"ם ומור"ם והנמק"י ז"ל ומוהרא"י הצריכו טבילה מדברנן בודאי דהכי נקטינן וכן נראה בתשובות המיוחסות סי' ק"פ, בשם ריב"ם, שבעי טבילה, גם הרוקח הצריך טבילה בסי' כ"ד יע"ש.

והנה כי כן צריך לבאר אם צריך קבלת דברי חברות בפני בית דין שלשה כדי שיוכשר להיות כישראל שהרי אפילו בחשוד על השביעית ועל המכשר תני בבכורות דל"א דלהיות נאמן צריך לקבל עליו דברי חברות בפני שלשה פסקו הרמב"ם בהלכות מעשר ובהלכות משכב ומושב כל שכן במומר לכל התורה כולה דבודאי דבעינן שיקבל עליו בפני בית דין דברי יהדות, ולא ישוב לפשוע כו' דתנן שם בדמ"ה (דף מ"ה) והמטמא למתים פסול ע שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים, ופי' הרמב"ם בפרק ו' בהלכות ביאת המקדש הלכה ט' דהיינו שיקבל עליו בפני בית דין יעויין שם, וא"כ קל וחומר למומר לכל התורה כולה, וכן מבואר בתשובה הרשב"א… בטבח שהוציא טריפה…

ומינה נפיש במכל שכן למומר לכל התורה כולה, דאינו נכשר לעדות עד שיקבל עליו בפני בית דין של שלשה שלא לעשות עוד. וגם מצאתי הדבר בבירור במומר ממה שכתב הרב נמוקי יוסף בפרק החולץ בשם הריטב"א הביאו הב"י סימן רס"ח שכתב וזה לשונו ישראל שחטא ועשה תשובה לעולי עלמא שורת הדין אינו רציך טבילה אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן משום מעלה ע"ש. ואין להשיב ממה שכתב דלכתחילה לבד בעי קבלת בית דין ואל בדיעבד, שזה אינו שהרי נתבאר שגם לאחד מן הלאוין אינו נכשר כי אם בקבלת בית דין, אלא האי לכתחילה אטבילה קאי דמדברי תורה גם לכתחילה אינו צריך טבילה ועל דרך זה נראה מדברי מור"ם סימן רס"ז ס"מ שכתב וי"א דמכל מקום לכתחילה חוזרין ומטבילין אותו וגם בסוף סימן רס"ח סתם דמומר צריך לקבל דברי חברות בפני ג' ע"ש, ודברי הלבוש שהבין שגם קבלת דברי חברות בבית דין הוא דרבנן קשה, שהרי הריטב"א לא כתב כן אלא אטבילה, נראה דלקבלת דברי חברות מדברי תורה הוי, גם בהגהות הריק"ש בי"ד סימן רס"ח הבין דלכתחילה לבד הוא דבעי קבלת דברי חברות, וקשה שהרי בהדיא פסק מור"ם בסי' ד"ל סכ"ב דברי קבלת אינו נכשר לעדות וכ"כ שם בסל"ג על שאר עבירות וכ"ש וי"ל דסבירא ליה שאין דברי הריטב"א להכשירו לעדות כי אם לאכול ולשתות עמו שמא יכשילנו באיסור יין נסך, אבל להכשירו לעדות דבלי קבלת דברי חסידות בפני בית דין אינו נכשר.

והנה ראיתי בתשובות המיוחסות סי ק"פ… נראה שריב"ם מקל בלי קבלת דברי חברות, אלא שיש מחמירים, אלא שמה שכתב אחר כך ואע"ג דאמרינן בסנהדרין דמפרחי יונים ומלוה בריבית לא סגי בקבל הכו' נראה דעל כל פנים נטה דעתו להחמיר דלבעי קבלה בפני שלשה דאי לא הוי ליה למימר אפילו בקבלה.

שוב מצאתי בקובץ תשובת הרשב"א באותיות מרובות סי' תי"א שהביא בשם גאון דמשומד אין צריך טבילה אך צריך שיקבל עליו דברי חסידות בפרהסיא ויתחרט ממה שעשה ע"ש בסוף הסי' דלא סגי בקבלת דברי חברות בפני ג' כי אם דבעי בפני צבור וכן ראה בתשובות הגאונים ז"ל שער וי"ו סי' יו"ד, שכתבו שצריך שיעמדו בבית הכנסת ויקבלו עליהם שלא ישובו לסורן ושם בסי' י"א תשובה לרב עמרם כתב דאף על פי שמקבל מלקות צריך שיעמוד בפרהסיא לפני צבור ויתודה וגם יתחרט על כל מה שעשה, ואז מותר לאכול ולשתות עמו ע"ש, הרי דאפילו לאכול עמו לא הוכשר כי אם בקבלה בצבור, ושם בסי' כ"ח תשובה להר"ם גאון שהיא תשובה שהביא במיוחסות סימן ק"פ, שכתב ואם שומר השבת ושומר של המצות מקבלין אותו להיות כישראל כשר כו' ואין חוששין משום מגע גוי אינו חולק לכל מה שהבאתי שיש לומר דמקבלין אותו, היינו קבלת דברי חברות, אי נמי דלא איירי הכא אלא לאכול ולשתות עמו משום מגע יין נסך שסיים אבל אין הכי נמי דאינו נכשר לעדות וזה יותר נכון.

גם מהריק"ו שורש פ"ה… נראה מדבריו דמלבד  דבעי קבלת דברי חברות בפני בית דין בעינן שיהיה בפני צבור כדברי הגאונים, וכן פסק מור"מ ח"מ סימן ד"ל סכ"ב מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד ע"ש, ואין לדחות דקבל עליו היינו אפילו בינו לבין עצמו אף שלא בבית דין זה אינו שהרי אפילו בעבר בלאו אחד מן הקלות הצריך שם בסי' ל"ג קבלת דברי חברות בפני בית דין כל שכן במומר ומה גם שבפירוש כתב בי"ד בסוף סי' רס"ח דמומר בעי קבלת דברי חברות בפני בית דין של ג', אך את זה קשה דאיך השמיטו מה שכתב המרדכי דבעי הקבלה בפני הצבור, והנראה דכיון שראה להריטב"א והר' הנמק"י ז"ל שהביאו הב"י שם שלא כתבו אלא קבלה דברי חברות בפני שלשה, דחה דברי המרדכי.

אכן נראה דלא כתבו כן אלא שלא ראה דברי הגאונים שכתבנו לעיל דבריהם דברי קבלה באופן שאין מקום להכשיר את המומר כי אם על ידי טבילה וקבלת דברי חברות בפני בית דין של ג' ולכתחילה בעינן נמי שיהיה הקבלה בפני רבים כדברי הגאונים ז"ל, וראיתי להרשב"ש סי' פ"ט שכתב בשם התוספות דלא בעי קבלה בפני בית דין של ג' וקשה שהב"י בי"ד סי' רס"ח הביא דברי הריטב"א בשם התוספות ז"ל להפך, מקרוב נפס הריטב"א לבימות לדף מ"ז וכתוב שם בשם תשובות האחרונות ע"ש.

פש גבן לבאר אי בעי נמי מלקות דאף על גב דמלקות אחר האמוראים מדברי תורה ליכא כיון דבטלה סמיכה מכל מקום מדרכי התשובה הוא התעניות דלכריתות ומיתות בית דין אינו מתכפר אלא ביסורים והמלקות מכלל יסורין ונראה ודאי דבעי מלקות שהרי בתשובת הרשב"א סי' תי"א שהזכרתי לעיל נשאל על זה והשיב וז"ל מלקות ודאי צריך… וכ"כ בתשובת הגאונים שערי צדק שער ו סי' א/ח וסי' י' ושם בסי' יא תשובה רב עמרם כתב דאינו מותר לאכול ולשתות עמו כי אם אחר המלקות ויעמוד לפני צבור ויתודה ויתחרט על מעשים רעים שעשה ע"ש.

ומינה דכל שכן דאינו נכשר בלאו הכי, גם מהרא"י בפסקים וכתבים סי' רכ"א הצריך מלקות להכשירו, גם הטור יו"ד סי' רס"ז כתב בשם גאון דצריך מלקות להכשירו וכן פסק מרן בשולחנו הטהור שם בס"ח ומינה דמה שכתב מור"ם בח"מ סעיף לד,כב דמומר שקבל עליו כשר מיד הוא אחר טבילה ומלקות שהרי בי"ד סוף סימן רס"ח כתב שצריך טבילה, ושם בסי' רס"ז ס"ח שכתב דאין צריך טבילה אבל מלקות צריך הגיה דצריך טבילה, שמע מינה דמכל שכן דצריך מלקות אלא שסמך כיון שהצריך קבלת דברי חברות בבית דין בודאי דהבית דין יטבילוהו וילקוהו כפי הדין."

דרכי תשובה סימן קכד, י-יא

"ומומר. עי' בשו"ת ידי דוד (להרב מהר"ד קאראסוי) חלק אה"ע סי' י"ג שנשאל במומר מחמת אונס שרצו ליקח כל אשר לו ולדעתו שפיר עביד ומצוה עביד דלא נתן לאחרים חילו וחושב בדעתו שאין בידו שום עון בזה מאחר שהבוחן לבות וכליות יודע שלא עשה זאת במרד ובמעל כי אם לצד האונס ולדעתו הוא ישראל גמור או דילמא כיון דסוף כל סוף עבר עבירות ע"ז ועשה נבלה כזאת בישראל הוי מומר לע"ז ויינו יי"נ ועיי"ש במה שהאריך בזה והעלה שהוא פלוגתת הפוסקים שדעת הרשב"א דישראל שנשתמד מחמת אונס הרי הוא כמומר לכל דבריו ויינו יי"נ וכשאר מומרים יחשב דדוקא באונס מחמת מיתה לא נחשב למומר כיון דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משא"כ באונס ממון אבל דעת הרמב"ן והריב"ש ורבינו יונה דגם באונס מחמת ממון לא מקרי מומר ואין אוסר יין במגעו דכל שלא קבלה הע"ז בלבו לאלהות לאו כלום הוא ואם מתנהג כישראל גמור דינו כישראל עיי"ש באורך:

(יא) ומומר. עי' בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' כ"ז בא' מהאנוסים שבא בקהל ה' ומל וטבל והי' בחזקת ישראל נכנס ויוצא בביהכנ"ס מעוטף בטליתו ולובש תפילין וטיהר יינו בגת ע"י ישראלים כדת וכהלכה וכו' וע"פ הוראות חכם ואח"כ הפקיד היין ביד ישראל אחר ומכרו לראובן בחזקת כשר וכמשלש חדשים חזר האנוס לסורו הראשון ונשתמד מדעתו לע"ז ועד א' מעיד ואמר לראובן נתנסך יינך כי רגיל הייתי בביתו של אותו רשע ושמעתי כי מעולם לא נשתקע שם ע"ז מפיו ומקיים בידו דברי תפלה שלהם והיה עובר עבירות בסתר ומחלל שבתות ועד עתה לא רצה לגלות כי חשב שישוב בתשובה ורפא לו אך עתה הוא מגלה הדבר ונשאל אם יש לחוש לדברי העד הזה לאסור יינו של ראובן זה הנעשה למפרע בחזקת טהרה והשיב שאין ממש בדברי העד לאסור היין למפרע כי מיד שמל וטבל הרי הוא כישראל גמור וכו' ומה שמעיד העד עליו שהיה מקיים התיפלה בביתו ועבר כמה עבירות וחילל שבת בצנעה אין עדות זה כדאי לנסך יינו של ראובן ולומר שמגעו אוסר את היין ברשותו של ראובן בזמן שהפקידו בידו של ראובן והלא גם העד אינו מעיד שראה שנגע בהיין כשהיה עומד ברשותו וגם עדות העד במה שעבר כל העבירות הנ"ל לא היו בזמן שהיה היין ברשותו רק בזמן שהיה היין ביד ראובן הנפקד ע"כ עתה לאחר שכבר קנה ראובן היין אין לאסור ולהפסיד ממונו של ראובן בשביל זה עיי"ש באריכות:"

חזרה בתשובה לעניין ריבית

ברית יעקב (יו"ד נ')

כותב שההשלכה של דברי הרמ"א היא גם לגבי ריבית, שמעת שקיבל עלי עצמו לחזור, כבר חוזר דינו להיות כישראל ואסור להלוות לי בריבית (על בסיס ההנחה שמומר דינו כגוי).

"והנה בחו"מ (לד, כב) כתב הרמ"א בשם מוהרי"ק מומר שחזר בו וקיבל עליו לעשות תשובה כשר לעדות מיד. אף על פי שלא עשאה עדיין. והש"ך כתב לאו דוקא מומר לעכו"ם שנטמע בין העכו"ם אלא אפילו כל מומרים נמי מיד שקיבל סגי דמסתמא יקיים שהרי דין זה למד מוהרי"ק מכהן שנשא נשים בעבירה דנודר ועובד ויורד ומגרש. ואם כן בכל מומר דינו הכי, אם כן ודאי דאסור להלותו בריבית דהוי כמו ישראל מעליא. ואפילו היכי דקיבל עליו לעשות תשובה לא מיד אלא לזמן ארוך. אפילו הכי אסור להלות בריבית למומר זה לזמן שיומשך הריבית אחרי שישוב. וריבית קצוצה מיקרי דומה למלוה היום מעות שיתן לו ריבית לזמן שקבע."

דרכי תשובה סימן קנט

הביא דברי הברית יעקב

"(כב) אם אפשר. עי' בתשו' ברית יעקב שם (כנראה חיו"ד נ' – ד"ש) בסוף התשובה שהעיר ממ"ש בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ב דמומר שחזר בו וקיבל עליו לעשות תשובה כשר לעדות מיד אע"פ שלא עשאה עדיין והש"ך כ' שם דבכל מומרים דינא הכי ולפ"ז ודאי דכל שקיבל עליו לחזור בתשובה אסור להלוותו ברבית דהוי כמו ישראל מעליא לענין זה וכ' שם עוד דאפי' היכא דקיבל עליו לעשות תשובה לא מיד אלא לזמן ארוך אפ"ה אסור להלות ברבית למומר זה לזמן שיומשך אחרי שישוב ורבית קציצה הוא עיי"ש באורך:"

חזרה בתשובה לעניין נשיאת כפיים

שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אורח חיים סימן י

"ב"ה עש"ק כ"א מרחשון תקל"ח לפ"ק: תשובה לכבוד אהובי ידידי הרב המופלא מור"ר ליב בומסלא נר"ו:

על דבר השאלה מלונדן אשר שלח אתמול בלילה לידי בכהן אשר נשא נכרית מעכו"ם במדינות הודו בנימוסיהם והכומר סידר להם זיווגם ולפי הנשמע צריך הוא לכרוע באותו שעה ולהזכיר שם אשר אומר אז בפני הכומר ואחר זמן חזר בו ופירש מהאשה הכותית ועושה תשובה כפי שיורו עליו המורים אם הוא כשר לעלות לדוכן. ורום מעלתו פתח בכחא דהיתרא כהכרעת ש"ע א"ח סימן קכ"ח שע"י תשובה הוא חוזר לכל דבר שבכהונה וגם הוסיף לפלפל שאפילו לדעת הרמב"ם ג"כ לית כאן חשש שהרי לא המיר ואם שהזכיר שם עכו"ם הלא עבר רק על לא ישמע על פיך וכו'. לא אמנע להשיב ופשיטא דלית דחש בזה להחמיר אחר התשובה בדבר שכל המורים שוים להתיר זולת הרמב"ם והלא אף באיסור תורה הולכים אחר הרוב וק"ו בזה שאין כאן חשש איסור כי ההיקש דברכה לשירות עיקרו רק לענין עבודה אבל לשאר דברים הוא רק אסמכתא כמבואר במסכת תענית דף כ"ז ע"א וימחול ויעיין בחיבורי נודע ביהודה מהדורא קמא חלק א"ח סימן ה'. ועוד אמינא שאפילו היה זה הכהן בשעה שכנס הכותית אומר על אליל אלי אתה לא נחשב בזה מומר שהרי לא דיבר דבר זה רק מחמת שהכותית לא הסכימה להנשא לו רק בנימוסיהם על פי הכומר והי' צריך לענות אחר הכומר כל מה שאמר לו הרי זה כעובד מאהבה ויראה והלכתא כרבא דאמר פטור. ואף שהרמב"ם בפ"ג מע"ז חולק שאם קבלה באלוה חייב סקילה אפילו עשה מאהבה ויראה. ונלע"ד שהרמב"ם לשיטתו דפירש מאהבת הצורה או מיראת הצורה שסובר שיש ביד הצורה להרע ולהטיב ושייך שקיבלה באלוה אבל זה שעשה מאהבת האשה ודאי לא קיבלה בלב והראי' שהרי בכל הדברים נשאר גם אז בדת יהדות וא"כ לא המיר כלל. ועוד אמינא שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות תפלה לא החמיר בעשה תשובה רק בעבד עבודה דעביד שירות ופסול לכ"ע כמבואר בשלהי מנחות אבל בקיבלו לאלוה דלא עבד שירות ובעבודה עצמו נחלק רב נחמן ורב ששת לא החמיר הרמב"ם בעשה תשובה לענין נ"כ. ודוק בלשונו הצח שם בהל' ג' בעבירה כיצד כהן שהרג הנפש אע"פ שעשה תשובה וכו' וכהן שעבד עכו"ם בין באונס ובין בשגגה אע"פ שעשה תשובה וכו' וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו וכו'. והרי שבהרג הנפש ובעבד עכו"ם דהיינו שעשה לה עבודה כתב אע"פ שעשה תשובה ובהמיר לא הזכיר שעשה תשובה אלא אע"פ שחזר בו וכוונת חזר בו ששוב אינו מומר אבל לא מיירי בעשה תשובה על מה שכבר המיר ומעתה קם דינא וכהן זה יקבל על עצמו עד"ר =על דעת רבים= שלא ישוב לכסלה ויקבל על עצמו וידוים ותשובה כפי שיסדר לו המורה וכשר תיכף אחר הקבלה לדוכן ולכל דבר שבכהונה לעלות לתורה ראשון ככל הכהנים והאריכות בזה ללא צורך. דברי אוהבו."

לב חיים, סי' קטז, סימן יא, אות ג

כותב שמומר לע"ז וחילול שבת אסור להעלותו לתורה, אבל אם יקבל קבלה גמורה שלא לחלל שבת ולתקן מה שחטא – ניתן להעלותו מידית, משום שדי בקבלתו שיחזור בתשובה. והביא ראיה מהנו"ב.

"דף ט"ל ע"א במומר לע"ז ולחלל שבת בפרהסייא דאין להעלותו לספר תורה הוה עובדא בבית הכנסת שהיה רוצה מומר א' לעלות לספר תורה ושאלו את פי ואמרתי להם אם מקבל על עצמו קבלה גמורה שלא לחלל עוד שום שבת ועל מה שחילל לבקש התיקון יעלוהו כי בקבלה זאת סגי וכן נראה לדקדק מדברי הרב נודע ביאודה ח"ב מא"ח סי' י' גבי כהן שנשא נכרית דאם חזר ופירש מן האשה הכותית ועשה תשובה כפי מה שהורו עליו המורים המורים כשר לעלות לדוכן ולישא את כפיו ואם הכהן הזה וכו' יעויין שם הרי דבקבלה שקיבל לשוב בתשובה סגי."

 

שערי תשובה סימן קכח

 "[ס]  תשובה. עבה"ט, ועיין שו"ת נ"ב מ"ת סי' כ"א [זו שגיאה. צ"ל סי' י. ד"ש] וכהן שנשא נכריות בנימוסיהם וחזר ופירש ממנה ועשה תשובה שקיבל ע"ד רבים שלא ישוב עוד לכסלה ויקבל על עצמו וידויים כפי שיסדר לו המורה כשר תיכף אחר הקבלה לדוכן ולכל דבר שבכהונה ע"ש:"

חזרה בתשובה לעניין שימוש כשליח ציבור – חזן

כתב סופר או"ח קט

"ועיי' או"ח סי' נ"ו סעי' ה' בהג"ה רמ"א ובבאר היטב מי שהמיר במזיד וחזר ראוי' להיות ש"צ אפי' בתענית כ"ש כל השנה ועיי' בתשובת האחרונים שמביא וביתר אחרונים שם, ואפי' ליש מחמירים משום דסני שומעני' וש"צ צריך דלי' ס"ש, ועיי' ח"צ סי' י"ג שכ' נגד המערערי' לקרוא למומר שחזר לדת ישראל לחתן תורה, וכ' דאין בדברי המערער כלום דאף לדסוברים דכהן שהמיר וחזר בתשובה אינו נושא את כפיו היינו משום דס"ל כיון דאיתקש ברכה לשירות כי היכא דפסול לעבודה פסול נמי לברכה, וכן הפוסלים ש"צ שהמיר אף אם חזר בתשובה היינו משום דבעינן שלא יצא עליו שם רע אבל בקורא בתורה לא קפדינן בכל אלה אלא שבהיותו עומד ברשעו אין נכון לקרותו לתורה כענין שנא' ולרשע אמר אלקים מה לך לכפר חוקי אבל בבעל תשובה לא עלה על לב לעולם למונעו מלקרות בתורה, אלו דבריו ז"ל, וכ' עוד שאם אחר שהאריך למעניתו כי אין בח' פסוקים אחרונים מעלייתא טפי מכל התורה, וז"ל ואף אם באנו לחוש לתקנת מהר"א קאפסאלי שהביא בכנ"הג שתיקן בעירו שלא יסיימו התורה אלא על חשוב שבעיר, אין זה מונע איש הלזה ממצוה זו כי במקום שבע"ת עומדים א"צ גמורים יכולים לעמוד וחשובים הם לפני המקום יתברך עכ"ל, ומנדון ודברי ח"צ אנו למדין בק"וח לנדון שלנו, שאין למנוע ממנו להיות חד מן בני חבריא ללמוד ולומר קדיש עבורו לתיקון נשמתו ובתשובת רד"ק אשר ציין עליו הרמ"א סי' שע"ו כתוב לאמור דמצוה שיאמרו בניו של מומר קדיש כשמת ברשעו לתקן נשמתו ומביא כמה ראיות על זה דמצוה קעבדו, אלא שנכנס לחלק כשיש יתומים אחרים שמחוייבים משום כבוד אב ולדסוברים דליכ' מצות כיבוד אב ואם אם הוא רשע יש ליתומי' אחרי' קדימה שהם מחוייבים ביותר משום מצות כיבוד, חוץ כשנהרג דמיתתו כפרתו עיי"ש, וכבר עמדתי בתמיה קיימא על הרמ"א דכ' דיש אומרים דאומרים קדיש על מומר כשנהרג ועיי' ש"ך וט"ז, ולהמעיין ברד"ק כ' אפי' אינו נהרג מצוה הוא וצלע"ג:"

יין נסך

שער הגלגולים, הקדמה ל"ח – מהרח"ו

בין העוונות השונים שהאר"י הורה לו לתקן, מתאר רבי חיים ויטאל כיצד נכשל בעוון יין נסך, על כך ששתה עם ישראל משומד, שאמר לו שבכוונתו לחזור לצפת ולחזור לדת ישראל, וזה היה 'לפנים' ואחר כך חזר לסורו הרע. האחרונים הבינו מכך שהוא חשש שעצם הכרזת המשומד שבכוונתו לחזור בתשובה איננה מספיקה כדי להחשיבו כיהודי.

"גם עשיתי תקון תעניתי על ידי מורי ז"ל, על עון שאירע לי בימי חופתי, אחר שנקשרתי והזרעתי לבטלה. ועל עון כבוד אב ואם. ועל יין נסך ששתיתי עם ישראל אחד שנשתמד והטעה אותי, ואמר לי שהיה אז בא לעיר צפת תבנה ותיכונן, לחזור לדת ישראל, ולא היה אלא לפנים, ואחר כך חזר לסורו הרע, ועל עון הגאוה, ועל הליצנות, ועל שפיכת דם כנז"ל שידעת ועל בטול ק"ש ותפילין."

דבר משה, אמראיליו, יו"ד סוף סימן יט

"מעשה בא לידינו באיש שהמיר דתו ושוב אחר זמן שב בתשובה על פי דיבורו ועושה מעשה שהולך לבית הכנסת להתפלל ומניח תפילין אך אומרים העולם שהוא רשע גמור ועדיין עומד במרדו ולאחר ימים משתמד שנית בשביל הכראג'ה, שאם שואלים ממנו כראג"א אומר שהוא תוגר, לזה אמרנו שעושה יין נסך במגעו, דאף שכתב מרן ז"ל בס"י קכ"ד ס"ח שנאמן לומר ששב בתשובה כל שכן זה שהולך להתפלל בבית הכנסת מכל מקום כבר חילק הש"ך ז"ל שם ס"ק ט"ו דמיירי שאינו יודע שהיה מומר, מה שאין כן בנידון דידן וכל שכן שלא עשה זה תשובה מעלייא כדינו, ואומרים עליו שעושה מעשים רעים שהוא יותר ממומר לע"ז ועיין בספר פמ"א ח"א ס"י קכ"ה כמה החמירו בדין המשומד שיהא נאמן ובסי' קי"ט ובס' כנה"ג סי' קנ"ד בהגהת ב"י אות ל'."

שו"ת חיים שאל חלק ב סימן לח

"ט"ל). ת"ח אחד שלא רצה לשתות מקנקן יין שנגע בו א' שהמיר שהיו רוצים להרגו ואח"ך נסתכן בעצמו וברח וזה ג' שנים שחזר להיות יהודי כשר ועשה קצת תעניות על מה שעבר. ושאלתני אם יפה עשה הת"ח. דע שטעה הת"ח הוא משום מ"ש בשם מהרח"ו ז"ל שכתב פעם א' שתיתי עם מומר ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו והראו במצחי ששתיתי יי"נ =יין נסך= ואמר לי מורי שצריך לעשות תשובה שותה יי"נ שהם ע"ג תעניו' עכ"ל ובנ"ד שלא קבל סדר התשוב' מחכם דפקיע או מב"ד לכך לא רצה הת"ח לשתות מקנקן היין הנז'.

והנה אני הדל זה שנים שעמדתי על זה שכתבו משם הרב מהרח"ו ז"ל שהרי כתוב בס' החסידים סי' ר"ג וז"ל מומר שחזר בו ואמר שקבל לעשות תשובה כאשר יורוהו החכמים משעה שקבל יכולים לשתות עמו יין. וזה הפך ממ"ש מהרח"ו בשם רבו כי מומר שעש' תשו' ולא השלים תשובתו העלה עליו הכתוב והיה על מצח ששתה יי"נ. והזקיקו הרב לעשות ע"ג תעניות כמי ששותה יי"נ. וכבר אנא זעירא באתי אל הישו"ב בשיורי ברכה י"ד סי' קכ"ג ובקונט' ברית עולם (הגהות על ס' החסידים) שם. ועוד אפשר לומר דבנדון מהרח"ו היה מתעצל להשלים התקון והתשוב' ומ"ש ועדיין לא השלים תשובתו היינו מעצלות שזה מודה שלא הכיר בגודל חטאו ומשו"ה הקפידו מן השמים על מהרח"ו ז"ל. אך בס' חסידים מיירי שקבל תשובה ורוצה לעשותה מיד כי לבו מר לו וטוב מרדות וכו' (ודברי מהרח"ו ז"ל בהוייתן לא ראיתי רק מ"ש סלת בלולה) ובנ"ד יש כמה טעמים לשבח אחד שמה שהמיר מעיקרא מעלילה א' שאם לא המיר הרגו אותו ואע"פ שהי"ל למסור על ק"ה =קידוש ה'= מ"מ מי שעבר ולא נהרג אם היה אנוס פטור ממלקו' ומיתה כמ"ש הרמב"ם פ"ה דיסודי התורה. ועוד דאח"ך ברח ומסר עצמו לסכנ' שאם היו משיגים אותו וכיוצא אחת דתו להמית. וזה שנים שחזר לצורו צור ישראל ועשה כמה תעניות. ואפשר דבנ"ד גם הרב האר"י ז"ל היה מתיר לשתות עמו. ומה גם דבנ"ד היה נגיעה בקנקן לבד. והנה אם זה הת"ח שהחמיר על עצמו היה באופן שלא הכיר בו זה הישראל שחזר בו. תבא עליו ברכה דרשאי אדם להתקדש במותר לו. ואין בנ"ד משום מה שאמרו בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ומה גם דהוא בשב ואל תעש'. ועוד שהוא מתנהג ביתר ענינים בחסידות ואמרו בירושלמי פ"ח דתרומות דלא נגלה אליהו זכור לטוב לריב"ל ואח"ך אמר לו ולא משנה עשיתי א"ל לאו משנת חסידים היא. אמנם אם היה זה שלא רצה לשתות בפני ישראל החוזר ואמר הנה נגע זה ואיני שותה ודאי לא נכון לעשות כן שהוא מרפה ידי בעלי תשובה ומביישם כי אין נ"ד דומה לנדון מהרח"ו ז"ל כמבואר."

שיורי ברכה יורה דעה סימן קכג

"ב. …והנה ראיתי בספר חסידים סימן ר"ג, שכתב, מומר שחזר בו ואמר שקבל לעשות תשובה כאשר יורוהו החכמים, משעה שקבל יכולים לשתות עמו יין. וזה נראה הפך ממ"ש גורי האר"י. ואולי שלא קבל בפני ב"ד במעשה מהרח"ו ז"ל. [אי נמי מעיקרא התשובה לא הייתה כראוי. והוא דוחק]. ועיין מ"ש הרב דבר משה ח"א י"ד סוף סימן י"ט. ודוק היטב כי קצרתי."

הערות על שיורי ברכה יורה דעה סימן קכג

"ט. בברית עולם ע"ס חסידים שם, כתב רבינו יישוב נוסף, דלפי חסידותו של מהרח"ו נחשב לו עוון, משום שיכל להישמט ממנו, והס"ח מיירי רק באופן שיש חשש שאם יסרב לשתות עמו יפגע כו'. ובחיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ל"ט, יישב דמיירי כשלא השלים תשובתו מחמת עצלות והתרשלות ולכן היה קפידה כו'. ע"ש. וכאן [בהוספה בסוגריים משירי שיריים] כותב שהוא דוחק, כנראה משום שלא משמע כן פשט הלשון. ועי' במ"ש בהערה ה'. [ובעיקר הא דקידו' מתי חיישי' שמא עשה תשובה, עי' בשיו"ב להלן סי' ר"מ אות ז' ובמ"ש שם בהערה]."

חזרה בתשובה על עבודה זרה (לא מומר)

שו"ת מהרי"ט חלק ב – אורח חיים סימן ח

"שאלה ראובן מוחזק בעירו מיום היותו לכשר וכל מעשהו באמונ' ובא לפני ב"ד עירו ובקש מהם שיראו לו איזה דרך ישכון אור התשובה כדי שיחזור למוטב ויתכפרו עונותיו ושאלו ממנו הב"ד הגד לנו מה פשעך מה חטאתך כי כפי החטא כן היא התשוב' מיוחדת לו ואמר שחטאתיו עצמו מספר וגדלו עונותיו מנשוא ואלו דבריו.

ראשון לחטאתיו אמר ששנה תמימה היה לסטים עומד בפרש' דרכים בחברת פועלי און הורג נפשו' ולוקח ממונם.

ועוד שנה אחרת צד נשים ישראלית בעולות בעל והיה משמש ב' פתילות בנר א' זה עשה שנה תמימה שנה

שלישית כפר בעיקר ולא הניח ע"ז שלא עבדה.

והנה ב"ד של המקו' ההוא נתקשו בענין תשובתו אם בעריות והוליד ממזר שע"ז אמרו מעוות לא יוכל לתקון ואם על שפיכות דמים שלא נתנו להשבון וכתיב ולארץ לא יכופר לדם וכו' כי אם בדם שופכו. ובמה שהמיר ועבד ע"ז הו"ל מין וכתיב כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים על כן באו לשאול מאת רבינו שיחיה מה תשובת האיש הזה שיתכפרו בה עונותיו העצומים והרבים הללו מאחר שבא הוא עצמו בב"ד לבקש תשובה בלי שום עדות משום נברא עליו על שום דבר מהדברים שהודה בפיו. ושואל ראובן ג"כ שכל ימיו היה מכבד שבתו' ומועדי' טובי' בכל האפשר אם יהיה ענשו שלא ינוח גם בשבתות וימים טובי' וכן שאלו הב"ד של מקום ראובן מהאדון מאחר שהוא בן תורה אם תהיה תשובתו בביטול תורה על הכל תבא תשובתו הרמתה כי באורו נראה אור ושכר האדון כפול מן השמים ולך האדון חסד לכתוב תשובת כל חטא בפני עצמו ושלום האדון יגדל.

תשובה איברא ששלש עברות חמורות הללו שנשתרש בהן תשובתן קשה אם בא"א שאמרו בפ"ק דחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ואמרו בגמר' מאי איריא הוליד אפילו לא הוליד דתניא הבא על א"א ואסרה על בעלה נטרד מן העולם והלך לו פרש"י אין לו עוד תשובה לפי שעשה דבר שאין לו רפואה ע"כ. ובשפיכו' דמים רבי' אשר שפך גדול עונו מנשוא שהרי שנינו בפרק אחד דיני ממונות כל המאבד נפש א' מישראל כאילו אבד עולם מלא ודמו ודם זרעיותיו תלויים בו דכתיב קול דמי אחיך דם לא נאמר אלא דמי ואמרי' בפ' איזהו נשך הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים ששופכי דמים לא נתנו להשבון אע"ג דאדמים קאי דא"א להחיותו מ"מ אתשובה נמי קאמר שלא נתן זדונן לכפרה כדכתב רש"י גבי א"א דמאחר שעשה דבר שאין לו רפואה אין לו תשובה. וכתיב אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. וכתיב ולא תחניפו את הארץ ולא תטמא הארץ ואמרו בספרי מגיד ששפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שמסתלק מישראל. והאחרון הכביד שכפר בעיקר ועבד ע"ז כמכיר בכבודו ומתכוין למרוד בו ואמרו בפרק אין דורשין בעובדא דאחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר ובפרק אין מעמידין אמרו אי זהו מין זה העובד ע"ז לענין דמורידין לבור אע"ג דעכו"ם כלם עובדי ע"ז לא מיקרו מינין ולא מורידין ולא מעלין והכי משמע בפרק בתרא דהוריות דישראל עובד ע"ז נקרא מין ולא גוי וגבי מינות כתי' כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים.

אמנם כי אחרי שובו ניחם על רעתו ואחרי הודעו והכיר מרדו ספק על ירך אין לך דבר שעומד בפני התשובה שהוא ית' נותן יד לפושעי' וימינו פשוטה לקבל שבים ואפי' הרבה לפשוע ושב בתשובה שלמה לפניו ית' הק"בה מקבלו דכתיב רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. וזה שאמרו מעוות לא יוכל לתקון בבא על הערוה והוליד ממנה ממזר אי נמי אם היה ברצון שאסרה על בעלה אין לומר כי מפני שא"א לתקן את אשר עוותו לא יהא לא תשובה כלל שאם כן יקשה למה לא אמרו בשופך דמים שא"א לו לתקן כדאמרי' בפ' איזהו נשך שופכי דמים לא נתנו להשבון והרי זה מעוות שא"א לתקון ובפ"ק דע"ז בההיא איתתא דאתיא קמיה דרב חסדא וא"ל קלה שבקלות בנה הקטן מבנה הגדול ועלתה לה תשובה אע"פי שהולידה ממזר וא"כ לתקן ובתוס' כתבו שם בחגיג' במשנתינו זה הבא על הערוה דטפי בשתו ניכר שהממזר נראה לעולם אבל שאר עברות רוצח וגזל אין עדיו לפניו ע"כ. משמע שרוצים לפרש לא לענין תשובה קאמר אלא שבשתו ניכר ועדיו לפניו מה שאין כן ברציחה וגזל אע"פי שא"א לתקן מ"מ אין עדיו לפניו וא"ת היכי פריך בגמ' מאי אירי' הולי' אפי' לא הוליד ומשמע /ומשני/ מתני' כשלא אסרה הא אם אסרה אפילו לא הוליד מקרי מעוות לא יוכל לתקון והרי זה אין בשתו ניכר ואין עדיו לפניו ונראה שלא אמרו מעוות על גוף העבירה שאין לה תקון וכפרה שא"כ הו"ל לדמותו לאיש שכב ולא יקום ולמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו אלא ודאי יש לו תקון בתשובה אבל על העון שהוא נמשך קאמר שחטאתו נגדו תמיד זה שהוליד ממזר בעולם ונדבק בישראל וכל שעה ושעה הרי הוא בלא יבא ממזר וכן כשאסרה על בעלה הרי היא בכל שעה באיסור טומאה לבעלה שאע"פ שיש לו תשובה מכל מקום בשתו ניכר ועדיו לפניו שמעשיו עושי' פירות וא"א בידו לתקנו מה שאין כן ברוצח וגזלן אף על פי שאין בידו להשיב תשובה מכפרת ואין מעשיו עושים פירות. וראיתי בפסקי התוס' שם בחגיגה הבא על א"א אפשר בתשובה אך קלונו ניכר ומתכפר ביסורין ותשובה גדולה. ולענין שפיכות דמים הא דאמרי' באיזהו נשך הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים שלא ניתנו להשבון לאו לענין תשובה קאמר דתרוייהו יש להם תשובה אע"פ שא"א לתקן אלא שאף על פי שהשיב לא נתקן איסור הלאו בכך דומיא דגזל שנתק לעשה ונתקו הלאו בתשובה משום דרבית מדעתיה יהיב ואע"פ כן אסריה רחמנא הילכך כי יהיב לי' מדידיה קא יהיב כיון דלא ניתן להשבון דומיא דשופכי דמים שלא נתנו להשבון. אבל מ"מ תשובה מועלת לו כמו שמועלת בכל איסורין ועברות שבתור' שלא לתקן מה שעשה למפרע אלא שהתשובה אין דבר עומד לפניה והא דכתיב אדם עשוק בדם נפש וכו' דרשוהו בפ' בתרא במחטיא את האדם שהוא יותר מן ההורגו כדילפינן לה מאדום דכתיב קרך בדרך וכתיב דור שלישי יבא להם וכו' ובעמון ומואב כתיב עד עולם שקדמו בעבירה והמחטיא את אחרים אין מספיקים בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם אבל ההורגו לא טרדו אלא מן העולם הזה ויש לו תשוב' לכך לא העמידו הכתוב כפשטו בהורג ממש ומה שכתב ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו זו הזהרה לב"ד שלא יעמעמו על הרוצח בעדים והתראה להצילו שאין מתכפר להם אלא בדם של רוצח כמו שכתוב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות זה שיצא מב"ד חייב אבל אין שם עדים והתראה שאין דמו מסור בידינו הרי ענשו בידי שמים וכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג ואמרו הרי שיצא מב"ד זכאי וראו לו חובה מנין שאין מחזירין אותו לב"ד ת"ל וצדיק אל תהרוג וכתיב בתריה כי לא אצדיק רשע כלומר דינו מסו' לשמים שמא גלוי לפניו שיעשה תשובה ואם לאו אעפ"י שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו ומה שבאחרונה מרד וכפר בעיקר ועבד ע"ז בשאט בנפש כמה עונו אמנם יש תקוה לישראל על זאת בהכיר חטאו גדול הרבה לפשוע בהכנעו לפני אלהיו ושב בתשובה שלימה אין הפרגוד ננעל לפניו דכתי' קול על שפאים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את דרכם שכחו את ה' אלהיהם שובו בנים ארפא משובותיכם וגו' ומה שאמרו באחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר מונעים היו לו מן השמים דרכי התשובה והחליקוהו בדברים לטורדו מן העולם על כמה מרדים שעשה והחטיא את הרבים כדמייתי בירושלמי ותנן כל המחטי' את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשוב' ואני שמעתי משמא דגמ' דבהא טעה אחר שלא היה לו להשגיח בבת קול ששמע שובו בנים שובבים חוץ מאחר דקי"ל כל מה שאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא כדאמרי' בס"פ מי שהיה טמא והיה לו לשים פניו כחלמיש לשוב בתשובה שאם היה שב בתשובה שלמה היו מקבלים אותו והרי אמרו בירושלמי כשאמר לו ר' מאיר בשעת מיתתו אף אתה חזור בך א"ל וע"כ מקבלין אמר תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות באותה שעה בכה ומת אמר כמדומה שמתוך תשובה מת והועילה תשובתו למדייניה ולאתוייה לעלמא דאתי ואמרו בפ' בתרא דיומ' ובפ"ק דשבועות ובספרי והנפש אשר תעשה ביד רמה זה העושה עברות ביד רמה כיהויקים וגו' את ה' הוא מגדף זה המברך את ה' כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואת מצותו וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה הא אם עשה תשובה מתכפר. ואיפליגו התם בפ"ק דשבועו' רבי ורבנן בפורק עול ומגלה פנים דר' סבר הכרת לפני י"ה תכרת לאחר י"ה יכול אפי' עשה תשובה ת"ל עונה בה. ורבנן סברי הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת למדנו שפורק עול אין כח בתשובה וי"ה לכפר ביסורין למרק עד יום המיתה. וא"ת אמאי לא חשיב בד' חלוקי כפרה הפורק עול דאינו מתכפר עד יום המיתה וי"ל רבותא קמ"ל דאפי' בעשה ולא תעשה אם היה בה חילול ה' אין כח בתשובה ולא בי"ה ולא ביסורין אלא עד יום המיתה ומייתי לה מדכתי' אם יכופר העון הזה לכם וגו' ופרש"י דיליף מהתם שיש עברה שאין לה כפרה אלא במיתה. וא"ת והאיכא פורק עול לרבנן ומנ"ל דאחילול ה' קאי ונ"ל מדכתיב לכם דייק דמשמע לכם אינו מתכפר הא לאחרים היה לו כפרה ואי זה עון חילול ה' דלגבי דידהו חשיב עבירה כדאמרי' היכי דמי חילול ה' כגון אנא וכו' ובפ"ק דע"ז אמרו כל באיה לא ישובון ואם ישובו אל ישיגו ארחות חיים פרש"י אחר שנאבקו במינו' אינם שבים ואם שבים ממהרי' הם למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזרת מלך עליהם למות למימרא דכל הפורש ממינות מת והא ההיא דאתאי לגבי דר' חסדאי א"ל חסדא טרחו לה בזווגא ולא מתה ומשני ההיא דלא הדרא בה שפיר ומשום הכי לא מתה ומסיק התם דמעבירה נמי היכא דאבק בה טובא כמינות דמיא.

ויש לחקור בנדון זה הואיל ונמשך למינות וכפר ועבד ע"ז וגם עבירות אחרות דאביק בהו טובא אם איתא שעשה תשובה בשנים הללו היאך לא מת ונצטרך לומר דלא הדר ביה שפיר כדאמרינן התם אלא כפי מה שאני מבין מתוך השאלה שאדם זה היו נסתרין מעשיו ואין שום אדם שיעיד עליו על שום דבר מהדברים שהודה יראה שהיה במחשך מעשיו והלך לעיירות של עכו"ם והראה עצמו כאחד מהם ועשה כמעשיהם. ואפשר נמי דמה שהמיר דת ועבד ע"ז לא שהודה בו ולא שקבלה עליו לאלוה אלא מומר לתאבון היה לעשות מה שלבו חפץ כאותה שאמרו יודעים היו ישראל שע"ז אין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. וגם לא מיקרי אביק מיבק כההוא דאלעזר בן דורדיא שרוב ימיו היו בעביר' אלא איסור' קטעים ולהנאת עצמו קא עבד. ויש ללמוד דלא מקרי עובד ע"ז והנ"ל מאותה סוגיא דפרק ד' מיתות אפסקא דהעובד ע"ז דאמר ר' אלעזר מנין לזובח למרקוליס שהוא חייב כלו' דאין עבודתה בכך אלא בבזיון דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' אם אינו ענין וכו' ופריך דאי ס"ד השתחואה יצתה ללמד מהשתחואה נפקא שלא כדרכה ומשני התם בזובח להכעיס פרש"י שאינו מקבלו עליו לאלוה וקמ"ל דעובר בלאו אלמא אפי' להכעיס לא מקרי עובד ע"ז ואת"ל דקרא להכי אתיא אין בו אלא לאו גרידא ולפי המסקנא דהשתחואה לא יצתה אלא לידון בעצמה אצטריך קרא לשלא כדרכה דהיינו זובח למרקוליס ובזובח להכעיס אפי' לאו ליכא דהא לא קבליה לאלוה אפי' עשה להכעיס כ"ש אם לא עשה אלא להתיר לעצמו עריות בפרהסיא ואפשר לו בתשובה ומן השמים ירחמו עליו.

וכפרת של זה תלויה בשלשה דברים. בתשובה ביסורין במעשה התשוב' בג' דרכים בעזיבה בחרטה בהכנעה. עזיבה כיצד שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. ופי' הרמ"בם ז"ל בפ"ב שיסירהו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכן כתב להלן כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו וכו' עד שכ"כ ומודה ועוזב ירוחם אבל רבינו יונה ז"ל כתב יש טועים בחשבם שעזיבת החטא הוא שיגמור לבלתי שוב אליו עוד וא"כ לא נגמרה תשובת האיש הזה כל ימי חייו עד שנודע שלא שב על קיאו וכיצד הקדים העזיבה לתשוב' דכתיב יעזוב רשע דרכו כו' וישוב אל ה' ואם אתה אומר לא כי אלא תכף נמחל עדיין לא עזב אלא פתרון המקרא כך הוא יעזוב רשע דרכו הרעה אשר הורגל בה שהיא שגרמה לו לחטא ואיש און מחשבות גילוליו שהם הרהיבוהו לדבר עברה כמ"ש עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה לפיכך יעזוב דרכו הרע שהיה גבה ענים וימנע מלהסתכל הדבר המביא לידי כך כמו שאז"ל אפי' בבגדי צבע השטוחים בכותל ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ויסיר מחשבות לבו הזונה ואז כי אמיד נפשי' והרגיל עצמו זמן וידע ששלט במרא' עיניו ובדרכי לבו אז בשובו אל ה' יהיה בטוח שתתקבל תשובתו אבל כל זמן שלא אמד עצמו בכך ונפתה אחר גילולי עיניו ומחשבות לבו טמא הוא עוד טמאתו בו וזש"ה פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה וכו' וכן הוא אומר כה אמר ה' לאיש יהודה וליושבי ירושל' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים המולו לכם ערל' לבבכ' פי' התוס' בפ' ערבי פסחי' שהתשוב' מבלי שישרש אחר דרכים המביאים לדבר עבירה דומה לאדם שזורע בקרקע בורה שהיא מעלה סירים וזריעתו לריק אלא המולו לכם ערלת לבבכם כדי שאח"כ תכון בידכם התשובה כ"ש באדם כזה שנשתרש בעבירות גדולות אלו שצריכים חרטה והכנעה רבה וטורח מרובה לשרש אחר אגודות מוטה ולעוקרן.

החרטה כיצד שיכיר וידע כמה הרבה לפשוע נגד קונו וכמה הכעיס את בוראו בהבליו ובתרמית לבו הזונה ויהא בוש ונכלם ממעשיו הרעים כדכתיב כי אחרי שובי נחמתי כו' בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי ואז"ל כל העושה דבר ומתבייש ממנה נמחל לו ומייתי לה משאול לפיכך מחוייב השב שיהיו כל הפשעים ומרדי' ומעילות שמעל לנגד עיניו ויתבייש מהם כמו שנאמר בדור המדבר זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר מנאה הרמב"ם ז"ל במנין המצות להיות החוטא חטאיו לנגד עיניו ויזכרם בפיו ולא ישכחם בלב כמ"ש במקום אחר זכור בפה ואל תשכח בלב ויהיה דוה ודואג ירא וחרד שח ושפל לפני קונו כמ"ש אדאג מחטאתי ואם בחטא' שבשוגג אמרו במזידין ובפשע עאכ"ו ואמרו בגמ' ג' מתישין כחו של אדם וחד מנייהו עון שנאמר כשל בעוני כחי ופירשו התו' עון דאגת העון כי בהכירו חטאו וידאג ויהיה לבו דוה ונעצב ונכנע עד שיתיש כחו.

ההכנעה כיצד לא תכון ההכנעה אלא במעשה ובמחשבה במעשה ירגיל עצמו בשפלות ובנמיכות רוח וירגיל עצמו במענה רך וקול נמוך דכתיב ושפלת מארץ תדברי נעלב ואינו עולב שומע חרפתו ואינו משיב כפוף ונכנע יושב בשפל ונעשה שירים לכל כמ"ש נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו ודרשו מי שמשים עצמו כשירים. ויש לו ללמוד מהא דתנן בשלהי שביעית רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו בני העיר לכבדו אומר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנא' וזה דבר הרוצח ואמרו שם בירושלמי אמר ר' יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מכילא והוה אזיל לאתר דמוקרין ליה בגין תרתי צריך למימר להון חדא מכילא אנא חכם מכאן לבעל תשובה שמכבדין אותו לפי שאין מכירין אותו צריך שיאמר להם חוטא אני דמשמע דלאו דוקא רוצח לפי שהוא חטא מפורסם דא"כ היכי יליף מיניה בירושל' למאן דמוקרין ליה בגין תרין מכילין דילמא שני /שאני/ רוצח דכתיב מכסה פשעיו לא יצליח אלא דלאו לענין תשובה קאמר דאם כן מאי אריא משום דרצו בני העיר לכבדו אלא משום גנבת דעת הוא אלא דקשיא לי בה דהא בפ' ג"ה מוכח דכל היכא דאינהו מטעו נפשייהו לא שייך גנבת דעת לא מבעיא לרש"י ז"ל שפירש דליכא גנבת דעת אלא במוכר טריפה בחזקת שחיטה /שחוטה/ אלא אפי' למ"ד שחלקו עליו ואמרו אף בסתם שייך גנבת דעת היכא דלא הוה ליה להכירו לאסוקי אדעתיה הו"ל לאסוקי אדעתייהו דלא גמיר אלא חדא מכיל' שהרי הוא לא אמר להם שהיה יודע שתים. וי"ל שמקלסים אותו בפניו ושותק דמשתיקתו טועים בכך. וכן נ"ל בבעל תשובה שצריך להנהיג עצמו בשפלות ונמיכות רוח ושברון הלב כי יותר מדאי בני אדם מכבדים אותו בחסידות וענווה צריך שיאמר להם שכך היא חובתו לפי שחטא והכעיס את בוראו. ולענין אם צריך לפרסם את חטאיו בפ' בתרא דיומא אמר רב יהודה רב רמי כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוי פשע לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טורנא אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעברות שבין אדם למקום והרמב"ם ז"ל בפ' ב' כתב בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו וכתב עליו הראב"ד ז"ל וכן עבירות המפורסמות והמגולות אע"פ שאינם עם חבירו צריך לפרסם התשוב' כמו שנתפרסם החטא. והרב מהרי"ק ז"ל בכסף משנה כתב שהמדקדק בדברי רבינו ימצא דבשאינן מפורסמות קאמר בעבירות שבין אדם למקום שהן /שכן/ כתב ועזות פנים הוא לו אם גילם וכן כתב וטובה היא לו שלא נתגלה עונו. וקשה דלמה לא כתב דבמפורס' צריך לגלות ותירץ בנ"מ /בכ"מ/ שאין חובה לפרסם אם לא ידעו וגם אין לו להעלימם א"כ יאמרו לו עברת עבירה. וקשה דמנ"ל הא קרא דכתיב מכסה פשעיו לא יצליח אוקמינן ליה במפורסם משמע שמחויב לגלות. ונראה שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא שכן הרא"ש והרי"ף ז"ל לא הביאו לישנא קמא דכאן בחטא מפורסם ומשמע להו דרב יהודה ורב נחמן כלהו אליבא דרב אמרו וכלישנא בתרא נקטינן. ומה שכת' ועזות פנים הוא אם גילה דמשמע דתרתי בעינן שיהא בינו למקום ובסתר משכחת לה שעשה בגלוי במקום אחר אבל במקום הזה אינם יודעים בדבר דללישנא קמא אפילו שבינו למקום היה צריך להודיע שכמו שנתפרס' בחט' יתפרסם בתשובה כמ"ש הראב"ד ז"ל אלא שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא. ואי קשיא ללישנא בתרא דלא מפליג אלא בין אדם למקום לבין אדם לחברו מנ"ל דבחבירו צריך לפרסם לאחרים שלא ידעו שכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ומגלה עברות שבין אדם לחבירו לאחרים ואומר להם וכו' משמע שאותם אחרים לא ידעו בדבר ולמה לו לגלות להם הא מתוקמא קרא דמכסה פשעיו לא יצליח שצריך לגלות היינו לחבירו שימחול לו ויש לומר דלא מוקמינן קרא בחברו לבד דלו לא צריך קרא דפשיטא דלא יצליח דהיאך ימחול לו הא ידעינן דאפילו הביא כל אילי נביות שבעולם לא עלתה לו עד שיבקש מחבירו וימחול לו ותנן מכל חטאתיכם לפני ה' עבירות שבין אדם למקום י"ה מכפר וכו' וכ"ת הא קמ"ל דאע"ג דחברו מוחל לו סתם בלא הודעה סגי ליתא דודאי אין זו מחילה דמי ידע דמחיל כדאמרינן גבי אונאה בפ' הזהב דבעי למימר ליה כך וכך הונאה יש בו כדי שימחול אלא הכי קאמר שיודיע לרבים שישמעו שמכיר הוא שחטא באותם הדברים שעשה לחבירו וזהו הגילוי שכתב הרמב"ם כנ"ל. ובפ' זה בורר גבי סוחרי שביעי' קתני ואימתי חזרתה משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ר' נחמיא או' לא חזרת דברים בלבד אלא אף חזרת ממון כיצד אני פלוני בן פלוני אנסתיו מאתים זוזים וכו' ומדקאמר אני פלוני בן פלוני אנסתי משמע דצריך לפרסם עצמו. והשתא בנ"ד אם במקום שעשאם היו מפורסמים אעפ"י שבמקום הזה אינו ידוע ללישנא קמא צריך לפרסם מאחר דפלוגתא דרבוותא היא לא יפרסם מעשיו אלא לפני קונו יפרט מעשיו ויתודה עליהם. ולכ"ע נ"ל שאסור לו לגלות ענין איסור אשת איש אפילו בסתם שלא להוציא לעז על בנות ישראל ולא על בניהם.

היסורין בג' פנים ע"י שמים ע"י אדם ע"י עצמו. ע"י שמים כיצד ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ובד' חלוקי כפרה שהיה ר' מתיא בן חרש או' עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד תשובה וי"ה תולה ויסורין ממרקין ואמרינן התם אבל מי שיש בידו חילול ה' אין כח בתשובה וי"ה לתלות ולא ביסורין למרק אלא תשובה וי"ה ויסורין תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והא דקאמר אבל מי שיש בידו חילול ה' ולא חשיב לה מילתא באנפי נפשה דאפילו אותם עבירות קלות כגון עשה ולא תעשה שאמר תשובה וי"ה מכפר' אם היה בידו חילול ה' בעשותם עונשו חמור והכל לפי מה שהוא אדם כדאמר היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו' ומכאן אתה דן לשאר איסורין חמורים לאדם חשוב. ע"י אדם כיצד דכתיב אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וזו קשה מן הראשונה כדכתיב נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה וכתיב ורדו בכם שונאיכם שאהיה מעמיד עליכם מכם ובכם ובבעל תשובה כתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו יתן בעפר פיהו ישבע בחרפה ונ"ל מ"ש ישבע בחרפה לפי שאמרו בפ"ב דתעניות חזן הכנסת נותן אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב ב"ד שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים לזה אמר ההכנעה המובחרת שיכנע לפני מכניעו שאז ודאי ישבע בחרפה שאילו היה עושה זה מעצמו לא היתה הכנעה ואפשר שזו היא שאמרו הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם וכו' עושים מאהבה שמחים בייסורים דשמחים בייסורים לאו מילתא אחריתי היא אלא שמחים בחרפה זו בייסורים למרק עון שאילו היה מתבייש מעצמו אינה כפרה דכתיב ונקלה אחיך לעיניך משנקלה לעיניך הרי הוא אחיך. ודמי למ"ש באותו חסיד ששכח עומר בתוך שדהו ושמח שמחה גדולה על ישבאת /שבאת/ מצוה לידו שאינה מתקיימת במתכוין אף כאן הקב"ה המציא לו ייסורין שאילו היה מביאן על עצמו לא היתה לו כפרה כ"כ כמ"ש לכן אמרו ואם קבלם מאהבה מה שכרו וכו' שנ' אם תשים אשם נפשו וגו' ומאחר שהייסורין צריכים אל השב למר' עונותיו אם באו עליו יסורי' ישיש וישמח בהם. לא באו עליו יסורין צריך לקבלם על עצמו. וכ"ת לסגף עצמו מי שרי והתנן בס"פ החובל החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ומייתי לה מבל תשחית דמיירי בממון וכ"ש בל תשחית דגופא. והא דאמר רבי אלעזר הקפר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו מיהו הא לא הויא איסורא אלא במצער עצמו דרך אבל ודרך עגמת נפש אבל במקבל עליו לשם מצוה השכר מרובה על העונש כמ"ש התוספות בפ' החובל ובפ"ק דנזיר דומיא דמתענ' בשבת דאמרי' ליתב תענית לתעניתא וכ"ש אם העינוי צריך למר' עון שאין שם עונש כלל כמו שמצאנו לראשונים על דברים קלים אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו כ"ש מפני עבירות חמורות כאלו. ראשונה יגלה ממקומו שהגלות מכפר' עון וילבש בלויי הסחבות וילך למקום שאין מכירים אותו שלא יכבדוהו. הגלות מכפר על שפיכות דמים אעפ"י שאינו מכפר אלא על השוגג מצינו שהוא מועיל אף על המזיד כדאמרי' בפ' א' דיני ממונות גלות מכפרת מחצה דכתיב נע ונד תהיה בארץ ובתר דגלי כתיב וישב בארץ נוד. ותו אמרינן התם גלות מכפר על הכל דכתיב היושב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר והיוצא אל הכשדים וחי והיתה לו נפשו לשלל. וגם על שאר העבירות ע"ז וג"ע הגלות מכפרת לפי מה שאמרו בפ' ד' דע"א דבעון ע"ז וג"ע גלות בא לעולם ומייתי לה מקראי והיא ששנינו באבות גלות בא לעולם על עע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד וכתיב והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ובגלותו במסתרים תבכה נפשו נכח פני ה' כמו שנ' קומי רוני בלילה וגו' שפכי כמים לבך וגו' וכתיב פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ראוי שיתכפר בהם הואיל והלך אחריהם וכדאי היה שינקרו את עיניו כמו שאמרו שמשון הלך אחר עיניו לפי' נקרו פלשתים את עיניו לפיכך יכלה בדמעות עיניו כמ"ש רבינו יונה בזאת יכופר עון הסרסורי' בשבר אשר הם שוברי' את עצמם בדמעות שליש. ולענין מה ששאל השואל אם גם יתענה ויצטער בשבתות וימים טובים הואיל והוא היה מכבדם לעולם מסתברא שלא יתענה ולא יצטער בהם ואדרבה צערו כפול בימות החול כשהוא מפסיק בנתים כפי מה שאמרו בתעניות לא היו מתענים ביום ראשון כדי שלא יצאו ממנוחה ותענוג ליגיעה ותענית וימותו ונ"ל שזהו שאמרו שכל האוכל ושות' בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי לפי שישראל מתענים כל אותם ימי תשובה ויש נוהגים להתענו' אף בשבת בנתים ואומרי' ששמחה היא לו שמכין עצמו לכפר' י"ה מ"מ צרי' לאכול ולשבוע בתשיעי כדי שירגיש בצער העינוי' לפי שהגוף קובע וסת לעצמו בפרקים שמרגיל עצמו בהם כך נ"ל אבל הראשונים אמרו בו טעם אחר.

ועל מה ששאלו הב"ד מאחר שהוא בן תורה אם יהיה תשובתו בביטול תורה יש בדבר להקל ולהחמיר דלכאורה משמע דתורה ותפלה עדיפא ליה דאמרינן בברכו' אלו הן יסורין של אהב' שאין בהם ביטול תורה וביטול תפלה דכתיב ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי משמע דכשיש בהם ביטול תורה ייסורי' מכוערים מקרו ויצא שכרן בהפסדן ואשכחן בר' אלעזר בן ר' שמעון בן יוחאי דקביל עליה ייסורים והוה אמר באו אחי באו רעי וביום היה פורקן מעליו מפני ביטול תורה ובירושלמי דמס' דמאי מייתי עובדא ברבי יוחנן דאזל לההוא אתרא ואשכח לההוא דהוה מלמד תורה תנא ליה לא יחרוך מפני שהו' ממעט במלאכתו של בעל הבית מלאכת שמים עא"כו. ומיהו מאחר שהייסורין חובה על השב בתשובה אעפ"י שיהיה בהם ביטול תורה צריך לקבלם ואין ראיה מרא"בש דאות' ייסורין לא היו על חטא ח"ו והת' בברכות אסיקנא דאלו ואלו ייסורי' של אהבה פי' אפי' אותם שיש בהם ביטול תורה וביטול תפלה דכתיב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה ותניא נאמר ברית במלח ונאמר ברית בייסורין וכו' ומאחר שכן אעפ"י שיהיה בהם ביטול תורה ייסורין של אהב' הם שהב"ה מייסרו באותו ענין שיהיו עונותיו מתמרקין ואין לחוש על ביטול תורה. ואדרבא נ"ל דבתחלת תשובתו ראוי לו שינהוג נזיפה ונדוי בעצמו שלשים יום בתענית שק ואפר וה' עינויים ויאסור עצמו מד"ת שלא ילמוד אלא דברי תוכחו' שבנביאים וקינות ויבוש ויכלם מלהתעסק בד"ת כדכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנו' חכמה ולב אין וכתיב כדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת וכו' וכשם שהאבל אסור בד"ת לפי שמשמחים לבו של אדם כך לא יתעסק הוא בד"ת. ועוד שאמרו בפ' אלו מגלחי' מוחרם אסור בד"ת לא שונה ולא שונין לו אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו והמנודה שונה ושונין לו ובטור י"ד י"מ דדוקא כשנידוהו על ממונא או אפקירות' אבל על מילי דשמיא אסו' בד"ת. ומ"מ איני רואה להחמיר שיהא בנדוי ושמתא אלא שלשים יום כסדר הזה ואח"כ ינהוג גלות בעצמו ושם יקבל עליו ייסורין לכל הפחות כימים שהכעיס את בוראו שלש שנים שנה אחר שנה כדכתיב כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה וכו' וכתיב כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. ומייתי לה בספ"ק דסוטה והקשו בתוס' אהא דאמרינן מרים שהמתינה למשה שעה א' קשה דבמרגלי' נפרע להם יום לשנה והלא מדה טובה מרוב' ממדת פורעניות וכו' והרב אבא מארי ז"להה תיר' דלא היו ימי העונש אלא כימי החטא בלב' לפי שאמרו בפי"נ דבכל יום של תשעה באב היו חופרים להם קברות וכו' והיו מתים י"ד אלף (ופרוטות) בכל שנה נמצא שלא היו נפקדי' לדונם אלא יום א' בכל שנה שהוא יום ט' באב קבעו בכיה לדורות והכי דייק דהי"לל שנה ליום תשאו את עונותיכ' אלא הכי קא' כמספר הימים ארבעים יום יום בכל שנה תשאו את עונותיכם. והנה האיש הזה שלש שנים שנה אחר שנה הכעיס תמרורים יגלה ג' גליות לג' מקומות שנה אחר שנה גלות על ש"ד גלות על ע"ז גלות על ג"ע ובצום ובכי ובמספד שק ואפר. שנה ראשונה יתמרר על דמי' אשר שפך וילך וישתטח על קברם אם מכירם דאפי' הקניט' בדברי' צריך לבקש מטו על קברם ובפ' אין דורשי' גבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם וטעה וכל לילה ולילה היה משתטח על קברו כדאיתא התם והממון ישלם ליורשיו בכל מקום שהם. שנייה יתמרר על ג"ע ויסגף עצמו בשק שעל בשרו וחרולים תחת כבודו יקוד כיקוד אש לפי שאמרו בדור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו ועברות אלו קשין לעולם מדור המבול ודמים בדמים נגעו וכתיב על כן תאבל הארץ. שלישית יתמרר על ע"ז יבכה ישוח ויכוף כאגמון ראשו כי היכי דליהוי ליה אימתא דשמיא דכתיב ושפלת וגו' לאחר מכאן יקל מעליו הסגופי' ויעשה תורתו קבע ולא יתענה ענויין כעורין אלא ימעט באכילה ושתיה ולא יאכל אלא לקיים גופו פת במלח ומים במשור' ובשר לא יבא אל פיו וסיכה של תענוג לא יסוך כמ"ש בדניאל ואיקרי עינוי דכתיב למן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות וירגיל עצמו במיעוט מאכל במיעוט שינה במיעוט שחוק במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ ואף בשבתות וימים טובים שיאכל בשר וישתה יין לא יאכל למלא בטנו ולא ישתה וישתכר ולא ימלא תאותו באכילה ושתיה שמשם בא לידי גאוה כמ"ש ואותי השלכת אחרי גוך אחרי שנתגאה זה וכן הוא אומר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כ"ש השב שצריך שיהא לעולם תאותו נשברת כדכתיב תאוה נהיה תערב לנפש ולא יאכל בחבורת אנשים שלא יבא לידי שחוק וקלות ראש וכתיב גם בשחוק יכאב לב וכתיב לשחוק אמרת מהולל וכתיב בכל עצב יהיה מותר.

המעשים דכתיב בחסד ואמת יכופר עון ובגזר דין שיש עמו שבועה אמר /אם/ יכופר העון הזה לבית עלי בזבח ומנחה עד עולם בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח ואמרו במדרש צרור עון אפרים משל לאדם שיש לו צרורות מעות רעים מה יעשה יחליפם בטובים ואז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדם חבילות של מצות. ולפי שאמרו עבירה מכבה מצוה הנה בגודל העבירות שעשה נתכבו המצות שבידו ומהו הכיבוי ששכרן הוא לעה"ב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא וכשנתכבו ע"י העבירות אוכלן בעה"ז דעבדי ליה יו"ט בעה"ז ויום ביש לע"הב כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לפיכך צריך השב שיזדרז בחבילות של מצות שיהיו מזומנות לעה"ב ויקבל יסורין בעה"ז כדי שיהיה חלק שכרו למועד שמור לעה"ב ולפי שאדם זה עשה חמורות הללו שא"א לתקון ומעשיו עושים פירות תדיר כמ"ש בפ"ק דקדושין עבירה יש לה קרן ויש לה פירות והכתיב פרי מחשבותם כאן בעבירה שיש לה פירות צריך האדם הזה לעשות כנגדן מצות שעושים פירות תמיד לרדוף פעולות החסד ולכתת רגליו בג"ח ובהבאת שלום בין אדם לחבירו ואמרו עושה צדקה בכל עת זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו והקונה ס"ת נביאים וכתובי' ומשאילן לאחרים ועכשיו שנתנה תורה שבע"פ ליכתב ספרי הגמ' וספרי הפוסקים שכרן מרובה כשישאילם לאחרים. ולפי שאמרו הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים צריך לדקדק להתרצות בכל אבר ואבר שהכעיס בו פה דובר נבלה יתרצה בד"ת ובהבאת שלום ופיוס לעני בדברים כדכתיב ותפק לרעב נפשך. ידים שופכות דם נקי יתרצו בזה שכף יפרוש לעני יד ישלח לאביון וכן הוא אומר וחטאך בצדקה פרוק ועוייתך במיחן עניין רגלים ממהרות לרוץ לרעה יכתת אותם לדבר מצוה ולג"ח ולד"ת מעיר לעיר לשמוע שריקות עדרים כדכתיב והם תוכו לרגליך. עינים רמות על יתום ישגיחו ועל דל ישכילו כמ"ש עינים הייתי לעור וכו' ויבכה לקשה יום ויוריד דמעות על אדם כשר שהקב"ה סופרן ומניחין /ומניחן/ בבית גנזיו וישתמש מהם לדבר מצוה כמו הגהת ספרים ותפלין ומזוזות לזכות בהם את הרבים ולמצות ראיית ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אז"ל ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה. לב חורש מחשבות און יהגה אימה ומורא מלכות שמים לקיים מצות היראה כדכתיב מי לא יראך מלך הגוים וכו' ולפני זעמו מי יעמוד. ונורא הוא ומי יכילנו. וגם ישים בלבו עול המצות כדכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם ושנינו בברכות שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה."

[1] הספר גבול מנשה הוא אוסף של כתבי יד ותשובות קדומות שנאספו על ידי מנשה גרוסברג, ונדפס בשנת תרנ"ט בפרנקפורט.