מהותה של מצוות קידוש השם
ספר החינוך מצוה רצו
"שורש מצוה זו ידוע, כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב. והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."
רש"י מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב
ביאר לגבי דעת ר' ישמעאל שאין להתרפא ע"י מין בפרהסיא:
"בפרהסיא – יש חילול השם שיוצא [לחוץ] ולמידין ממנו לחלל בקדושת השם."
ספר יראים סימן תג [דפוס ישן – ה]
"ותניא בת"כ ממשמע שנאמר ולא תחללו אמור קדש מה ת"ל ונקדשתי אמרה תורה מסור עצמך על קדושת שמי פי' על קידוש השם [שלא] יפקיר אדם במעשיו ובדבריו [באחת] מכל מצות האמורות בתורה ואפי' דקדוק אחד מדברי סופרים כי אם יחבב תורה ודקדוקיה וישמח לבו לקראת המצוות ואפילו אינה מצוה אלא מנהג יהודית ואם יעבירנו נראה כעובר מצוה ומפקירה צריך שיהרג על הדבר"
העולה ממחלוקת הראשונים לגבי הנאת עצמן
מקובל להציג שיש בזה מחלקות ראשונים. יש סוברים שמקורו הוא בחילול השם, ויש סוברים שחיוב מסירות נפש הוא מחומר העבירה עצמה והנפ"מ מזה היא האם יש דין ייהרג ואל יעבור גם כשזה להנאת עצמן:
לדעת בעל המאור לגבי ג"ע אין חיוב מסירות נפש כאשר הנכרי עושה זאת להנאת עצמו, וכן הדין עקרונית גם לגבי משמשי ע"ז (ועקרונית גם לגבי ע"ז עצמה אלא שבפועל לדעת בעה"מ אין מצב כזה שכן תמיד הנאת עצמו של הגוי היא היא העברה על דת) אמנם לגבי שפיכות דמים מודה בעל המאור שהאיסור מצד איבוד הנפש עצמו ואין נפ"מ אם עשה להנאתו או להעביר על דת.
המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי… וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של האונס אפי' ערוה שריא אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש"ד אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן"
וכן המאירי (מגן אבות ענין יט) מרחיב בעניין זה, ולדעתו אף שברור שחומרת ג' עבירות היא חומרה מיוחדת בהם, אין זה אומר שבכל מקרה יש להחמיר בה אלא דווקא כשהגוי עושה אותה על מנת להעביר על דת או כשיהודי עושה אותה אזי זה עצמו חילול השם. כלומר מדבריו נראה שחילול השם אינו בתוצאת העבירה של מעשים אלו אלא במעבר עליהם נראה שהבנה זו היא עמדה גם ביסוד פסיקתו שרשאי האדם להחמיר על עצמו שכן כיוון שיש כאן קידוש השם המחמיר בכך נקרא חסיד.
ספר מגן אבות (למאירי) ענין יט
"וכתב בשיטה זו האחרונה דאף להנאת עצמן בהני תלת יהרג ואל יעבור, ולא התירו בהנאת עצמן אלא בשאר מצות, ונותן טעם לדבריו בשלש עבירות אלו, לא נאסרו מפני קדוש השם בלבד שהרי אף בצנעא נאסרו אלא מפני חומר המצוה ומתוך כך אף להנאת עצמן אסור. ומ"מ איני רואה הכרח בסברא זו, שהרי מ"מ אף על פי שלחומרתם נאסרו אף אני אומר כן, אלא שמ"מ זו היא חומרתם שמאחר שהוא מתכוון להעביר אף בצנעה חייב למסור עצמו…
ועוד יש לי לומר וכן שנראה לי עקר שלא נאמר הנאת עצמן שרי, אלא במי שראוי לחלק בין הנאת עצמו לכוונת העברה מתורתו, והיינו גוי הבא לאנוסת ישראל… אבל כל שבישראל אצל חבירו כשהאחד מגזם לחברו או ישראל בעצמו כשמסתכן מחמת החולי אינם בכלל, שהכל בכלל העברה הוא, אחר שהם מצוום על קדושת השם מדכתי' ואהבת וגו'. וכן בערוה מקראי דנערה המאורסה, ושפ"ד מן הסברא, ואין לחלק בהם כלל בין להנאת עצמם בין לכונת העברת דתו שהרי שניהם בכלל הדת ואין הענין בלא כונת העברה, הא כל שבגוי לישראל יש לחלק ביניהם בין כונת העברה להנאת עצמן. ..וכבוד הרב במקומו מונח, דכל שבקדוש השם אין עבירה בעשיית לפנים משורת הדין אף על פי שאינו מחוייב בכך, אדרבה יש לו בכך שבח מרובה. וכדאיתמר התם עליהו גבורי כח עושי דברו, וכן בר"ע מצינו (עירובין כ"א א) שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי. וכן כמה גדולים וקדושים שמסרו עצמם על קודשת /קדושת/ השם אשריהם ואשרי חלקם."
ובפירושו השני של מהר"ם חלאווה עולה שחומרתן של שלוש העבירות היא זו שגרמה לנו להבין שעליהן יש להחיל את הפסוק 'ולא תחללו…'.
מהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף כה עמוד א
"אפי' הוא נוטל את נפשך. וכי תימא מנ"ל דבע"ז היא א"ל הפך קבלת מלכות שמים דלעיל מיניה. אי נמי כיון דכתיב וחי וכתיב לא תחללו שדי' לא תחללו אחמור שבהן שהן שלש אלה."
הרמב"ן חולק על זה וסובר שכיוון שיסוד האיסור של ג' עבירות אינו משום קידוש השם אלא משום חומרתן, לא הותרו אפילו להנאת עצמן. וכפי שהציג הרמב"ן במלחמות ה' את מחלוקתו על בעל המאור בעניין הנאת עצמן בג' עבירות.
מלחמות ה' לרמב"ן, סנהדרין דף יח עמוד א
"וש"מ אף להנאת עצמן לא הותר מכללה תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם"
וכ"כ הר"ן ופירט יותר את החומרה המיוחדת של עבירות אלו.
ר"ן סנהדרין עד, א
"חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג ואל יעבור. ע"א טעמא מבואר שלא יכפור בהקב"ה. ושפיכות דמים ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו. ג"ע נמי מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה בנפשו וא"כ בדין הוא שיהרג ואל יעבור….ובאלו הג' מצות דאמרינן יהרג ואל יעבור מפני חומר שבהן אין הפרש בין צנעא לפרהסיא אלא בשאר עבירות. וטעמא דידהו משום ולא תחללו דבצנעא יעבור ואל יהרג ובפרהסיא יהרג ואל יעבור:"
וכן עולה מדברי הנימוקי יוסף.
נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
"הנאת עצמו. שאין מתכוין הנכרי להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו הוא מתכוין ואין כאן חילול השם ליהרג על כך ודעת רבותינו ז"ל דלא שרינן להנאת עצמן אלא בשאר עבירות אבל בשלשה עבירות חמורות לא דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי דהא אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד דליכא חילול השם יהרג דמשום חומר עצמן הוא ומשום הכי אסירי בכל ענין ואפילו להנאת עצמן נמי…אבל בשאר עבירות דאיסורא דידהו בשעת השמד או בפרהסיא משום חלול השם הוא דשרינן להנאת עצמן דליכא חלול השם כולי האי אלא במתכוין להעביר:"
ואכן כמה וכמה אחרונים הציגו דין זה כמחלוקת בטעם המצווה.
אמנם נראה להביא כמה הוכחות שאפשר להבין שאף הסוברים שזהו משום חומרת מצוות אלו, מודים שיש כאן בחינה של קידוש השם.
על הפסוק: לאוהבי ולשומרי מצוותי ביאר הרמב"ן שאוהבי ה' הם אלו המוסרים נפשם עליו. ואע"פ שהפסוק עוסק במוסרים עצמם על ע"ז המדרש הרחיב עניין זה לכל המצוות כולן שהתרבו מ'ונקדשתי'. הרי שאף שהרמב"ן סובר שהמקור בפסוק שונה, מודה שיש כאן עניין אחד.
רמב"ן שמות פרק כ (ו)
"לאהבי ולשומרי מצותי – הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו…ומצאתי במכילתא (כאן) לאוהבי, זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב לב). …"
וכן ניתן לשמוע בהמשך דברי הנימוק"י שגם בשלוש עבירות יש עניין של חילול השם.
נימוקי יוסף שם יח, א
"ודע דכל היכא דאמרינן יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אין ב"ד ממיתין אותו דאמרינן [קדושין דף מג א] הוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ואעפ"כ עבירה גדולה היא בידו שחלל שמו של הקדוש ברוך הוא שבראו לכבודו:"
וכן נראה בהמשכו שם שהמקדש על המצוות הוא בגדר מקדש השם.
"והמקדש את השם ומוסר עצמו למיתה על קדושת שמו ומצותיו [סנהדרין דף קי ב] עליו הכתוב אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"
וכן מפורש שאיסור שלוש עבירות הוא משום קידוש השם גם בצינעא וגם בהנאת עצמן:
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף נג עמוד ב
"אלא הנכון דכשאנסוהו אונס מיתה והיה ספק בידם לעשות, ומפני קדוש השם ע"ז ג"ע ושפיכות דמים אפילו בצינעא ואפילו להנאת עצמו יהרג ואל יעבור כדאיתא בכמה דוכתי ועיקר' במסכת סנהדרין".
והשווה לפירושו במסכת פסחים דף כה עמוד א שם נראה כפירוש הרמב"ן שדין ונקדשתי דווקא לגבי פרהסיא (וכ"כ בהערות מוסד הרב קוק שם):
ריטב"א פסחים דף כה עמוד א
"וכן אין הפרש בג' עבירות אלו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, והכי מוכח להדיא במסכת סנהדרין (ע"ד א'), אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא תרתי שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא, א"נ שעת השמד דאפילו בצינעא ואפילו אערקתא דמסאנא שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכוונים להעביר וזהו משום ונקדשתי בתוך בני ישראל. והתם (שם ע"ד ב') פירשו דפרהסיא היינו בי' מישראל."
גם הרמב"ם, תלה במקומות רבים את מסירות נפש בג' עבירות משום קידוש השם (עי' למשל יסדוה"ת ה, א-ב; אגרת השמד; סה"מ ל"ת סג) . ואעפ"כ כתב שנאסרה גם להנאת עצמו של הגוי:
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה א-ב
"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים ב וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, ג יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד."
וכן הוא בספר החינוך:
ספר החינוך (רצו)
"שנצטוינו לקדש את השם, שנאמר [ויקרא כ"ב, ל"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל, כלומר שנמסור נפשינו למות על קיום מצות הדת. וכבר ביארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה ענין ובאי זו מצוה נצטוינו בזה. ואף על פי שכתוב בתורה [שם י"ח, ה'] וחי בהם, דמשמע ולא שימות בהם, כבר קיבלו הם שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עבירה, ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה.
ובפירוש אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ע"ד ע"א] כי ג' מצוות הן שחייב האדם שיהרג עליהן ואל יעבור בהן לעולם, והן, עבודה זרה וכל אביזרהא, כלומר כל ענין שלה האסור לנו מכח הלאוין המיוסדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם, וכן גילוי עריות וכל אביזרהא, ושפיכות דמים, שאם יאמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה או נהרגך יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונת השם, אף על פי כן נצטוה שיהרג ולא יעשה המעשה הרע ההוא, ולא יתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כפר בשם. ולשון ספרי, על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבור כמו שאמרנו.
שורש מצוה זו ידוע, כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב. והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [שם] שבאלו הג' עבירות שזכרנו חייב האדם למסור נפשו בכל ענין, בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעביר או אפילו להנאת עצמו. אבל בשאר עבירות אמרו דשלא בשעת השמד ובצנעה יעבור ואל יהרג, ואפילו יתכוין הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא כלומר בפני עשרה מישראל, אם להנאתו מתכוין המעביר יעבור ואל יהרג, ואם להעבירו יהרג ואל יעבור.
ובשעת השמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה [שם] אפילו אערקתא דמסאנא, כלומר שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם."
הרב ישראלי מחדד יסוד זה לפיו מהותן של ג העבירות היא עצמה חילול השם. זו הסיבה לדעתו שאף שהרמב"ם סובר שיסוד מסירות נפש בג' עבירות הוא חילול השם הן אסורות אף בצנעה. והראיה לכך:
הרב שאול ישראלי – תורה שבעל פה יד, עמ' עד
"…כנראה סובר הרמב"ם שמאחר שכל עיקר האיסור של ג"ע הוא מצד ההנאה שבו כמו שאמרו בגמרא שגם לאותה דעה ששמאי סובר שבכל התורה כולה יש שליח לדבר עבירה "מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה… שהוא חייב ושלוחו פטור שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב" והרחיב את הדיבור בטען איסור העריות בספורנו על התורה (ויקרא יח, ו. שם ביאר שעיקר איסור העריות משום ההמשכות אחר ההנאה ולא התועלת. א.ש.) ואשר על כן סובר הרמב"ם שקידוש השם שבמצוה זו היא בזה שמוסר נפשו שלא להינות הנאה זו האסורה".
והסביר שלדעת הרמב"ם מוכרחים לומר שחומרת ג העבירות יוצרת חילול השם ולא רק העבירה עצמה שכן מצאנו שנאסרו גם במקומות שאין את האיסור עצמו: (שם עה)
"ומאחר שהגענו לכאן הרי לא יתכן לומר שהחיוב של מסי"נ הוא מצד חומר העבירה שבשלוש עבירות הללו. שהרי החיוב הוא גם על אביזרייהו וגם על גרם, שבזה אין חומר העבירה. על כרחך אתה אומר שהוא מצד קידוש השם שהוא מתבטא ומתאפיין בעבירות אלה במידה יותר גדולה ובולטת מאשר בעבירות אחרות. ואשר על כן גם בצנעא ושלא בשעת גזירת מלכות מתקדש שם שמים במיוחד בעבירות הללו כשמוסר נפשו ואינו עובר עליהן."[1]
וכך ביאר בקונטרס אשי כהן, שחיבר דעת הרמב"ם עם הרמב"ן. שרק מפני שנאסרו העבירות הלו מצד עצמן הפכה מסירות הנפש עליהן לקידוש השם אבל אלמלא כן לא הייתה נחשבת לקידוש השם:
אשי כהן כתובות עמ' כו
"ואפי' שכל הנהרג על ג' עבירות קידש את השם וכדכתב הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד שכל הנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קדש את השם מ"מ אין החיוב ליהרג משום קידוש השם אלא דאחר דנקבע דינו שצריך ליהרג ונהרג מקיים גם מצות קידוש השם ומשא"כ בפרהסיא בשאר מצות שכל חיובו משום קידוש השם וכך כ' הרמב"ן במלחמות בסנהדרין וז"ל תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם ע"כ"
וכיו"ב כתב בשו"ת אבני נזר שביאר בדעת הרמב"ם שכיוון שנאסרו ג' עברות שוב חזרה לנהוג בהם מצוות קידוש השם ואפילו במקום שבו אין עובר באמת אלא רק נראה כעובר:
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכח
"ד) וראיתי להרמב"ם [פ"ה מיסוה"ת] שכתב דמה שמחויב למסור עצמו בג' עבירות הוא משום קידוש השם. ודבריו נפלאו ממני דקידוש השם הוא בשאר עבירות בפרהסיא. אבל בע"ז בצינעא מואהבת שמעינן לה. וש"ד מסברא. וג"ע מהיקשא. ובהא דאין מתרפאין בע"ז שם כתב הרמב"ם [שם הל"ז] טעם דואהבת. וראיתי בסמ"ק במצות ואהבת כתב לאסור ע"ז בצנעא. ובמצות ונקדשתי לאסור שאר עבירות בפרהסיא:
ה) והנראה דהרמב"ם הוקשה לו קושיא הנ"ל דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור. וכבר עמדו התוס' [שבת עב ע"ב] בזה. ועל זה תי' הרמב"ם דמ"מ כיון שנראה להנכרי שעובד באמת ועובר בעשה דואהבת. הוי חילול השם נגד הגוי. ודוקא בשאר עבירות כיון דפקוח נפש דוחה ומותר שוב אין חילול השם כלל. משא"כ בע"ז דאם הי' נחשב עבודה הי' עובר בעשה דואהבת. וכיון שאצל הנכרי נחשב עבודה שוב הוי חילול השם [לא זכיתי להבין דהתינח בפני נכרים אחרים שאינם יודעין מכפייתו. אבל באם אין שם אלא היודעין בכפייתו ויודעין שהוא עובד מיראה ושאין זה עבודה כלל ואינו עובר על מ"ע דואהבת שוב אין כאן חילול השם כלל. המגיה ע"א] וע"כ ניחא בבן נח דאפי' אם ב"נ מצווה על קידוש השם. מ"מ מבואר בש"ס סנהדרין (ע"ה ע"א) דבע"ז בצנעא אינו חייב למסור עצמו. ולכאורה קשה להרמב"ם. ולמ"ש ניחא. דב"נ כיון דאינו מצווה בעשה דואהבת שוב לא הוי חילול השם כלל כשאינו מוסר עצמו בצנעא כנ"ל.:"
ובשפת אמת ביאר שבעבודה זרה יש שתי הבחינות: חומרת העבירה וקידוש השם:
שפת אמת פסחים דף כה עמוד א
"שם בגמ' לעולם דאיכא סכנה ובעצי אשירה לא כדר"א דתניא כו' בכל נפשך אם יש אדם שגופו חביב כו' ותמוה כמו שהקשה הר"ן למה הביאו הכא הך דר"א דהרי גם בלא דברי ר"א מוכח דבע"ז יהרג ואל יעבור כיון דכתיב בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך רק דר"א מפרש ל"ל נפשך ומאודך ומאי ענין זה לכאן וי"ל דלכאורה י"ל דצריך לכתוב ג"כ בכל מאודך אף למי שנפשו חביב עליו מממונו דהנה בהא דיהרג ואל יעבור בע"ז י"ל ב' טעמים, א' מצד גודל העבירה שהוא למרוד במלכו של עולם ולכך מחויב כל אדם למסור נפשו שלא יהי' נראה כעובד ע"ז ברצונו ח"ו וי"ל עוד מצד מצות קידוש השם שהוא גדול מאוד שאדם מישראל מוסר נפשו עבור קדושת שמו ית' וא"כ אם נימא טעם השני הי' מקום לומר דדוקא נפשו חייב למסור מצד קידוש שמו ית' אבל ממונו דינו ככל המצות ולא יותר שמסירת מאודו אין כל כך קידוש השם ומדפשיטא לי' לר"א דאם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ע"כ מוכח דעיקר טעם התורה דציוותה למסור נפשו הוא מטעם גודל העבירה לא מצד הקידוש שם שמים לבד כנ"ל והשתא א"ש דהוצרך להביא הך דר"א דמגוף הפסוק הו"א כטעם השני וא"כ הו"מ למימר דבמתרפא בעצי אשירה דלא שייך כלל האי טעמא כיון דאינו עובד ע"ז באמת רק שלא יהי' נראה כעובד ע"ז ובמניעת הרפואה לא שייך כ"כ קידוש השם אך כיון דאמר ר"א למה נאמר בכל מאודך מוכח דהטעם הוא משום גודל העבירה כנ"ל א"כ גם במה שלא יהי' נראה עובד ע"ז מצד גודל העבירה חייב למסור נפשו גם בזה שלא להתרפאות כנ"ל:"
מדוע לא למדנו מ'ואהבת' את כל המצוות?
הר"ן שאל: מדוע לא נאמר ש'ואהבת את ה' אלוקיך' כולל את כל המצוות. ויישב שמהפסוק 'וחי בהם' למדנו שלא כל המצוות נדחו ולכן העמדנו על העיקר שהוא עבודה זרה.
חידושי הר"ן מסכת פסחים דף כה עמוד א
"וה"ט דמפקי' מקרא דואהבת ע"ז בלחוד ולא מוקמינן ליה בכל המצות שקיומן הוא אהבתו של הקב"ה, ה"ט משום דכיון דמקרא א' מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם, ומקרא א' מחמיר דהיינו ואהבת, מסתברא לאוקומי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בע"ז בלבד, שכל הכופר בה מודה בכל התורה כולה ובה תלוי עקר אהבתו של הקב"ה."
ובדומה לזה הסבירו התוספות שכל הלימוד של 'וחי בהם' נצרך רק לאחר שידענו שיש מצוות שצריך למסור עליהן את הנפש, והייתה הו"א ללמוד מהן לשאר המצוות:
תוספות (סנהדרין עד, ב)
"בן נח מצווה על קידוש השם – וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם ויש לומר דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור לכ"ע."
ועי' לעיל בדברי מהרם חאלווה שהביא שני תירוצים אחרים לעניין זה.
בדומה לזה לדעת הרמב"ם יש לשאול: אם שייך חילול השם גם בצנעה, אם כן למה לא ימסור נפשו בכל העבירות, כשם שמוסרים עליהם בפרהסיא?
מסביר הרב ז'ולטי כאשר האדם נמצא בצנעה הרי קידוש השם הוא כלפי עצמו בלבד. בכך שהתגבר על עצמו ולא עבר עבירה. וא"כ כאשר האדם אנוס ופטור מן המצווה אינו עובר עבירה כלל ואין כאן שום קידוש השם. ורק בפרהסיא כאשר נראה כעובר עבירה בפני הרואים יש חיוב קידוש השם גם בשאר העבירות:
תורה שבע"פ יד עמ' סז-ח
"ונראה שחילוק דין קידוש השם בפרהסיא מדין קידוש השם בצנעא, שבפרהסיא אע"פ שאינו עושה מעשה עבירה, מ"מ יש בזה משום קידוש השם, כיון שלאחרים זה נראה כמונע עצמו מעביר, אבל בצנעא לא הוי קידוש השם אא"כ מונע עצמו ממעשה עיברה, אבל אם אין בזה משום מעשה עבירה אין זה קידוש השם כיון שנאמר קרא 'וחי בהם' ולא שימות בהם, שבאונס אין כאן משעה עבירה, א"כ לא שייך בזה קידוש השם ורק בפרהסיא יש משום קידוש השם כיון שהבפרהסיא עצמה עושה זה לקידוש השם."
דין הברכה על קידוש השם
מדברי השל"ה נראה בבירור שאין קידוש השם כאשר הדברים בצנעה מפני שכתב שאין מברכים על קידוש השם שאינו בפרהסיא משום שאין בו דין ונקדשתי.
של"ה שער האותיות אות אל"ף – אמת ואמונה
"סב. ודע, כי הברכה הזו היא, משום שמברכין על מצות עשה, 'ונקדשתי' (ויקרא כב, לב) הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא, אף על פי שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה, ורציחה, וערוה, וכן כל העבירות בשעת השמד, זהו חיוב מצד עצמו, ואינו משום 'ונקדשתי', אז אין מקום לברכה."
אבל מדברי הרב מנחם מירקנאטי שהביא השל"ה שם קודם לכן (באות ס) משמע שאין לחלק ובכל מקרה יש לברך:
"אחר כתבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל הרב רבינו מנחם מריקאנטי (דיני תשובה) סימן ע', וזה לשונו: המקדשים את השם, חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מצות עשה (מ)דאורייתא, דכתיב (ויקרא כב, לב) 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', עכ"ל. ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול."
וכדבריו סתם בשיירי כנסת הגדולה:
שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קנז
"יא כל אדם המקדש את ה' צריך לברך על קדוש ה' הנכבד, והיא מצות עשה דאורייתא, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. מהר"ם מריקאנאטי."
האם ג' עבירות הן אכן העבירות החמורות בתורה?
הרב פערלא מסביר עפ"י דברי השאילתות מדוע לעניין ייהרג ואל יעבור מחמירים ברציחה וג"ע יותר ממחלל שבת וכיו"ב, למרות שעונשם (הרג וחנק) קל יותר ממחלל שבת שעונשו בסקילה. וכפי שיבואר:
בספר חסידים כתב שאין להוכיח את חומרת העבירה מעונשה. והוכיח זאת מכך אע"פ שעונשם של רוצח ומגלה עריות קל יותר ממחלל שבת, הם בייהרג ואל יעבור. ומדבריו עולה שג' עברות הן העברות החמורות:
ספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים מצוה קנז)
"דע לך כי לא לפי חומר הפורענות תוכל לידע מצות עונשן ושכרן שהרי שבת בסקילה ומקצת עריות בחנק ובכרת אע"פ שמחלל שבת בעבור פיקוח נפש מותר אינו יכול לעשות כן באיסור עריות וברציחה שאינו בסקילה"
הרב פערלא הביא מדברי רמב"ם ורס"ג שכן משתמשים בחומרת העונש כדי למדוד את חומרת העבירה והוכיח כדבריהם מכמה מקומות. את ראייתו של ספר חסידים מחובת יהרג ואל יעבור דחה בהסברו של השאילתות שחומרתן של ש"ד וג"ע היא בכך שפוגע באחר:
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מנין ע"א העונשין עונש מ מא (ד"ה וכן בפרק)
"ובלא"ה מה שהביא מרציחה שלא הותרה לצורך פיקוח נפש. תמוה מאוד דבאמת גם רציחה הותרה משום פקוח נפש היכא דשייך. וכגון להציל את הנרדף בנפשו של רוצח….ואם כוונתו שלא הותר להרוג נפש בעלמא כדי להציל נפש אחר. הוא דבר מתמיה ביותר. דפשיטא דבכגון זה לא שייך היתר פקוח נפש כלל. דאיך יתכן לאבד נפש משום פקוח נפש. ומאי חזית לדחות נפש זה מפני זה…אלא ודאי לא מיבעיא מרציחה דאין ראיה כמו שנתבאר. אלא אפילו מגילוי עריות נמי כבר ביאר בשאילתות (פ' וארא. שאילתא מ"ב) דטעמא משום דכיון דקא פגים לה הוה ליה כדקטלה עיין שם. והוא מסוגיא דפרק בן סו"מ (ע"ג ע"ב) ע"ש היטב."[2]
דין קידוש השם בקטנים
את אופייה המיוחד של חובת מסירות נפש ניתן לראות מדברי הפוסקים שחייבו בה גם קטנים.
בספר עבודת המלך דקדק מלשון הרמב"ם שגם קטנים מחוייבים במסירות נפש:
עבודת המלך הלכות יסודי התורה פרק ה א
"ודייק רבנו לכתוב לשון כל בית ישראל כדי לכלול גם הנשים שגם הן מצוות על קדוש השם כמבואר בסנהדרין שם גבי אסתר, וגם קטנים אף דלא שייך למימר בהו דהם מצווין אבל מ"מ בכלל דין קידוש השם איתניהו ועובדא דאשה ושבעה בניה תוכיח שהרי אחרון שבם, היניקתו, ומוכרח דגם קטנים נכנסין בגדר קדוש השם."
וכן כתב בדרכי תשובה
דרכי תשובה סימן קנז, כה
"חייב ליהרג ולא יעבור. נרשם בזכרוני שראיתי בתשו' א' מחכמי הספרדים ושכחתי שם הס' ושם מחברו שהאריך במה שעמד על המחקר לענין קטן אם חייב למסור נפשו בג' עבירות הללו ואם בא למלוך אם משיאין לו עצה שיהרג ואל יעבור או דלמא כיון דאינו חייב במצות אין אומרים לו שיהרג ולא יעבור והאריך בזה ובסוף דבריו סיים לדינא דגם בקטן שייך הדין שיהרג ואל יעבור ומשיאין לו עצה שיהרג ולא יעבור דאע"פ דליתא בעשה דקדה"ש אפ"ה הדין הוא שיהרג ולא יעבור ואותו המעשה שהביא הב"י בבדה"ב שרב א' חלק על זה החכם וקרא אותו רוצח אינו מפני שהרג את הקטנים רק משום שהי' על ספק אבל בודאי שאמרו לקטנים או שיהרגו או שיעברו גם זה הרב מודה שבודאי יהרגו ולא יעברו ח"ו עיי"ש:"
ובספר אמת ליעקב על התורה הסביר שמכיוון שעיקר המצווה הוא בקידוש השם שיוצא הרי זה שייך גם בקטנים:
אמת ליעקב (לר' יעקב קמינצקי) ויקרא כ"ב ל"ב
"ונקדשתי בתוך בני ישראל עיין ברמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה הל"א שכתב וז"ל כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה וכו' עכ"ל במה שכתב כל בית ישראל וכו' כיון לרכות אפילו קטנים כדכתינ תהלים קט"ו פי"ב יברך את בית ישראל גו' הקטנים עם הגדולים וגו' והטעם נראה לי מדלא כתוב תקדישו את שמי דאז י"ל דלא דיבר הכתוב אלא עם המקדשים אבל מכיון דכתיב ונקדשתי שהקב"ה כביכול הוא הנפעל א"כ גם ע"י הקטנים אפשר שיעשה הענין הזה…"
וכן כתב להלכה בשו"ת ממעמקים שאין למסור תינוקות לגויים מפני שגם הם שייכים במצוות קידוש השם. אמנם בשונה מהפוסקים שהוזכרו, לדעתו הם אינם מחוייבים בה, אך הם שייכים בה ולכן היו הקטנים רשאים למסור עצמם, ולכן חל על ההורים איסור למוסרם:
שו"ת ממעמקים (ה, ט)
"והנה מכל הנאמר זכינו דגם קטנים כלולים הם בחפצא של מצות קידוש השם אף על פי שאינם מחוייבים בה דאילו בכל המצוות ליכא בקטנים בכלל החפצא של המצוה וכמו שמשמע ממה שכתב הרא"ש בתקרובותיו כלל ט"ז דשיעורין מחיצין וחציצין הן הלכה למשה מסיני ובכלל זה נאמרה הלכה למשה מסיני שרק מי"ג שנה ואילך הוי גדול ונכנס בחיובי המצוות"
קידוש השם בבני נח
כמדומה שיש מה ללמוד לענייננו גם מסוגיית קידוש השם בבני נח.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב – עה, א
"בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם? – אמר אביי, תא שמע: שבע מצות נצטוו בני נח. ואם איתא – תמני הויין! – אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו. מאי הוי עלה? – אמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי רב: כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי, וכתיב ויאמר לו לך לשלום, ואם איתא – לא לימא ליה! – הא – בצנעה, הא – בפרהסיא."
וביאר רש"י שאף למ"ד שהצטוו בני נח בקידוש השם זה דווקא בפרהסיא, אבל לא בצנעה.
רש"י שם
"בצנעה – נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם, וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב, ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הנכרים אלא בתוך ישראל."
ונמצא שלדעתו בצנעה פשוט שאין לאסור לבני נח ורק בפרהסיא יש להסתפק.
ולמדנו מדעתו שאע"פ שמסירות נפש בפרהסיא היא חלק מה'אביזרייהו' של המצוות, מ"מ היא עניין של קידוש השם ולכן אם בן נח אינו מצווה על קדושת השם הרי שאינו מחוייב למסור עליה את הנפש.
ומדברי רש"י יש לדקדק שלגבי ישראל שייך קידוש השם גם בצינעא ורק בגוי לא משום שאין כאן דין 'ונקדשתי' כי אין שם יהודים.
והתוספות העלו גירסה נוספת לפיה החילוק בין צנעה לפרהסיא היא בהוו"א ומסקנת הגמרא היא שבני נח אינם מצווים בקידוש השם כלל, אפילו בפרהסיא. גם לדעה זאת ניתן להוכיח מההו"א של הגמרא שקידוש השם בפרהסיא הוא חלק מאביזרייהו של אותן מצוות. עכ"פ נמצאנו למדים שבן נח פטור ממסירות נפש לפי שאינו בדין 'ונקדשתי'. (אמנם לא ברור מהו הטעם שהיה ברור לגמרא מראש שאין קידוש השם בגוי בצנעה האם זה כרש"י – משום שאין שם יהודים, או שזה מפני שמסירות נפש על שלוש עבירות אלו אינה שייכת לדין קידוש השם ולכן אף אם היו בני נח מצווים על קידוש השם לא היו נאסרים בצנעה)
תוספות מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"ואם איתא לא לימא ליה – לא היה לו להודות לדבר איסור דא"ל לך לשלום ש"מ אין בן נח מצווה על קידוש השם ומשני הא בצנעה הא בפרהסיא נעמן צנעה הוה דלא היו ישראל בבית רמון וגבי קדוש השם בתוך בני ישראל כתיב ואפילו למאן דאמר בצנעא נמי יהרג ואל יעבור הני מילי ישראל אבל כותי לא ולעולם אימא לך דבן נח מצווה על קדוש השם כגון פרהסיא ולמסקנא זו לא איפשטא בעיין ולשון מאי הוי עלה משמע דמסקנא דפשיטות היא ונראה יותר כספרים דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא וקא פשיט דלא מפקיד מדאמר ליה סתם לך לשלום."
בירושלמי מבואר שלהלכה בני נח אינם מצווים על קידוש השם:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק ג, ה
"ר' אבונא בעי רבי אמי עכו"ם מהו שיהו מצווין על קידוש השם. אמר ליה ונקדשתי בתוך בני ישראל ישראל מצווין על קידוש השם ואין העכו"ם מצווין על קידוש השם. רבי ניסי בשם רבי לעזר שמע לה מהדא [מלכים ב ה יח] לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו'. ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובדי כוכבים מצווין על קידוש השם."
וכן פסק הרמב"ם פסק שגויים פטורים
רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה ב
"בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות."
וכן מפורש בדברי המלחמות שביאר שמעשהו של נעמן היה בצנעא ולהנאת עצמו ואעפ"כ גויים פטורים ממנו ומבואר בגמרא הטעם משום שלא נצטוו על קידוש השם
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה כדכתיב והוא נשען על ידיו אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בה קראי אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא:"
וכן פסק הר"ן:
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"אבל גרסת הספרים שלנו ואם איתא לימא לי' הא בצנעא והא בפרהסיא כלומר דמהכא מוכחינן דבן נח אינו מצווה על קדוש השם דאם איתא למה התירו אלישע במוחלט לנעמן לך לשלום היה לו לומר בצנעא מותר בפרהסיא אסור אלא ש"מ מדלא קאמר לי' מידי דבן נח אינו מוזהר על קדוש השם והכי מסקנא דתלמודא וזו גירסא נכונה גרסת ר"ת ז"ל כמו שהעידו בתוס' והכי איתא בהדיא בירושלמי במס' שביעית פ"ג ר' אבינא בעי קומי רבי אמי כותים מהו שיהיו מצווין על קדוש השם ר' ניסא בשם ר' אלעזר שמע לה מן הדא לדבר הזה יסלח י"י לעבדך בבאי בית רמון וגו' ישראל מצווין על קדוש השם כותים אינן מצווין על קדוש השם:"
לדעת הרמב"ן והר"ן שהעובדה שג' עבירות נאסרו גם בצנעה מוכיחה שאיסורן אינו משום קידוש השם וממילא אין בהן חילוק בין הנאת עצמן ללא הנאת עצמן, א"כ כיוון שגויים אינם מחוייבים למס"נ בצנעה, למה יאסרו להנאת עצמן? והביא שני תירוצים:
תירוץ הר"ן:
כל היתר הנאת עצמן שייך רק במי שניכר בו שהוא משום 'הנאת עצמן' אבל כאשר הדבר אינו ניכר שייך חילול השם:
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"ואכתי איכא למידק ואף אם היו בני נח מצווין על קדוש השם והיה פרהסיא למה יהרג להנאת עצמן היה שהמלך היה נשען ע"י נעמן ולא היה מכריחו להשתחוות אלא להנאת עצמו שהיה נשען על ידו. ולפי מה שתירצנו למעלה בן נח הרי הוא בע"א כישראל בשאר מצות וכל הנאת לעצמן מותר אפילו בפרהסיא. וי"ל שנעמן לא היה ידוע לכל שהיה כופר בע"א והרואה אותו שהיה משתחוה עם המלך היה סבור שישתחו' ממש לע"א והיה חלול השם בדבר."
תירוץ בעל האור חדש (יסודי התורה ה, א):
אף שהגוי עצמו לא שייך בו איסור בע"ז להנאת עצמן, מ"מ כאשר הדבר נעשה בפני ישראל יש לדון בו מדין קידוש השם כפי הלכות ישראל.
"דהנה כל הטעם דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן כתב הרמב"ן שם משום דג' עבירות אלו לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אעפ"י שאין מתכוין להעבירו אסור אבל שאר עבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן, וא"כ בגר תושב שגם ע"ז וג"ע הותרו בצינעא א"כ לא נאסרו בפרהסיא לגבי דידהו רק מפני קדוש השם מונקדשתי א"כ שוב שוו ע"ז וג"ע לשאר עבירות שלהנאת עצמן יש להיות מותר אף בפרהסיא דלא שייך קדוש השם. א"כ גם לדידי' תקשי על הא דקאמר דבפרהסיא הי' מחויב נעמן למסור נפשו.
…והנראה לבאר דעתו של הרמב"ן עפ"י מה דדקדקתי לעיל בדבריו, דנראה מדבריו דס"ל דאפשר דבעשה ונקדשתי הואיל והיא מצוה כללית על כל המצות קאי נמי על ב"נ על מצוות ב"נ ואפ"ה אינן מצווין רק על פרהסיא בפני ישראל ולא בפני בני נח, א"כ כיון דנצטוו בפני פרהסיא דישראל כל היכא דישראל חייב למסור נפשו גם בן נח מצווה בפני פרהסיא דישראל דכיון דהקידוש השם והחילול השם הוא בפני ישראלים וישראלים מצווין על ע"ז ליהרג ולא לעבור אף בצינעא לכן אף בן נח צריך לקדש השם בפני ישראלים אף בלהנאת עצמן כיון דגם הוא מצווה על ע"ז והקידוש השם הוא בפני הישראלים דמצווין ע"ז אף בלהנאת עצמן ואיננו דומה לשאר עבירות דגם ישראל איננו מצווה על זה בלהנאת עצמן דכל שאינו מכוין להעבירו ליכא קה"ש אף בפרהסיא משא"כ בע"ז דישראל מצווה על זה אף בצינעא והנאת עצמו שפיר שייך קה"ש וחה"ש בפניהם אף בלהנאת עצמו, דלענין קה"ש במצות דשייך בהו בפרהסיא הוי כמו ישראל כיון דהקה"ש הוא נגד הישראלים, דהא קודם מתן תורה לא נצטוו כלל על קה"ש דלא הוו ישראל בעולם, ולאחר מתן תורה שנצטוו יען כי היא מצוה כוללת על כל המצות אמרינן דקאי נמי על בני נח במצות שנצטוו בהו, לקדש השם בפני ישראלים שפיר דינן לענין פרהסיא כמו ישראל במצות דשייך בהו. ושפיר הביא הרמב"ן ראי' מזה דישראל אף בצינעא ולהנאת עצמן יהרג ואל יעבור דאי ס"ד דלהנאת עצמן יעבור ואל יהרג א"כ אף בפרהסיא להנאת עצמן ליכא קה"ש וחה"ש כמו בעריות אף בישראל וכ"ש בבני נח וא"כ יקשה מהא דנעמן דאף בפרהסיא הי' מותר כיון דהי' להנאת עצמו. כנ"ל ביאור דברי הרמב"ן בזה."
[1] הרב ישראלי אומר את דבריו בדעת הרמב"ם, ומציג אותו כדעה שלישית בין הרמב"ן והמאור
[2] הערה: לדעתי, לענייננו, היינו הרעיון הכללי של הרב, ייתכן מאוד שגם ספר חסידים יודה וזו גופא טענתו שבג"ע וש"ד יש חומרה מעברות אחרות בגלל שפוגעות באחר.