ייהרג ואל יעבור – התחפשות לגוי

פתיחה

סוגייתנו עוסקת בשאלה האם מותר ליהודי להתחפש לגוי או לומר שהוא גוי. אין סוגיה אחת שמתעסקת בשאלה זו מפורשות, אך רמזים פזורים על גבי הש"ס. לכן, ראשית נסקור את המקורות בגמרות, ונקדיש פרקים ייעודיים לשתי גמרות שהן מרכזיות יחסית בדיונים.

לאחר מכן נראה את שיטות הראשונים בשתי השאלות, ואת פסיקת ההלכה, יחד עם דיון קטן בנו"כ של השו"ע.

לבסוף, סביב השואה התפתחה ספרות ענפה על איסור זה, וננסה להקיף עד כמה שהדבר ניתן את הסברות המרכזיות שהפוסקים העלו בשאלת הדמיון או השוני בין האיסור המקורי לבין המצב שהיה בשואה.

מקורות קדומים

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סב עמוד ב

הגמרא אומרת שמותר לתלמיד חכם לומר שהוא לא נותן מס מסוים. ועוד אומר רבא שמותר לתלמיד חכמים לומר 'אני עבד האש ולכן אינני נותן מס', מפני שהוא מבריח את האריה ממנו (כלומר מגרש שודד אלים שמנסה לקחת את רכושו שלא כדין).

"אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא, דכתיב: אמנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהון, וא"ר יהודה: מנדה – זו מנת המלך, בלו – זו כסף גולגלתא, והלך – זו ארנונא. ואמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא, מ"ט? לאברוחי אריא מיניה קאמר".

 

בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה פב אות ח (על פרק לה פסוק יז)

המדרש מספר על שני תלמידי רבי יהושע ששינו עטיפתם כך שלא יזהו אותם שהם יהודים בשעת השמד. פגע בהם שוטר משומד ואמר להם – אם אתם בניה של התורה אז תהרגו עליה, ואם אינכם – למה אתם נהרגים עליה (כלומר השתמדו ותנצלו ממוות). אמרו לו – אנו בניה של התורה ומוכנים להרג עליה, ובכל זאת אין דרכו של אדם לאבד עצמו לדעת ולכן ניסינו להסתתר.

"ויהי בהקשותה בלדתה וגו', שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד אמר להם אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה, אמרו לו בניה אנו ועליה אנו נהרגים אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת".

בבא קמא קיג, ב

הגמרא בבא קמא מביאה מחלוקת האם מותר לאדם ללבוש כלאיים כדי להבריח את המכס.

"איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס"

 

הראשונים נחלקו באיזה אופן לבישת הכלאיים מבריחה את המכס. יש שפירשו שהכוונה ללבוש בגדים של גויים שיש בהם כלאיים, ומדובר במכס שחל רק על יהודים. לפי זה מדובר כאן על היתר להתלבש כגוי. מנגד שיש שפירשו באופן אחר ואין מכאן ראיה. הדעות יובאו בשיטות הראשונים

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ב

הירושלמי שואל מדוע המשנה אומרת שאסור לאשה להתייחד עם הגויים משום עריות ולא מסתפקת בכך שגם בה שייך החשש של שפיכות דמים שיבואו להורגה, כפי ששייך בגבר יהודי. האמוראים משיבים שתי תשובות: 2. רבי אמי אומר שמדובר באישה בריאה וחזקה שאין חשש שינסו להורגה. רבי אבין מתרץ שאפילו אם נאמר שמדובר באשה חלשה, היא יכולה להטמין עצמה כלומר להסתוות לגויה, ואין חשש שיהרגו אותה, ושייך רק החשש של גלוי עריות, מה שאין כן גבר יהודי שאינו יכול להסתוות לגוי.

"ואין האשה בכלל שפיכות דמים א"ר אמי תיפתר בבריאה. א"ר אבין ואפילו תימר יכולה אשה להטמין את עצמה ולומר נכריה אני ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר נכרי הוא."

מעילה יז, א

הגמרא מספרת שפעם אחת רבי ראובן סיפר את שערו באופן שנראה כגוי כדי להכנס בתוך השלטון ולשכנעם לבטל את הגזרה. לבסוף הכירו בו שהוא יהודי והחזירו את הגזרות ששיכנע אותם לבטל.

"אמר להם תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נדות הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם אמר להם.. הכירו בו שהוא יהודי – החזירום".

מכאן ראיה שלפחות בשעת סכנה מותר להתלבש כגוי כדי לבטל גזירות מעל ישראל

רש"י שם:

"וסיפר קומי – שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי:"

עבודה זרה יז, ב

הגמרא מספרת על רבי אליעזר שנחשד על ידי המלכות במינות, השופט שאל אותו מה לזקן שכמותו שיעסוק בדברים בטלים שכאלה, והוא השיב 'נאמן עלי הדיין'. השופט סבר שהוא מתכוון לומר שהוא סומך עליו כשופט, ומשכך פטר אותו מן הדין. רבי אליעזר שהתכוון לשמים הצטער על שכך פורשו דבריו וסירב לקבל תנחומים… עוד מספרת הגמרא שתפסו את רבי אליעזר בן פרטא למשפט, והאשימו אותו שגנב ולימד תורה. אמר להם – אם אדם עוסק בספר ודאי אינו גונב, ואם עוסק בחרב (כלומר גונב ושודד) ודאי אינו עוסק בספר. לכן ההאשמות שלכם כלפי סותרות זו את זו, ושתיהן אינן נכונות. שאלו אותו אם כך מדוע קוראים לך 'רבי', השיב שזה משום שהוא 'רבן של תרסיים' כלומר מחשובי מלאכת האריגה… שאלו אותו אם כך מדוע הוא לא מגיע לבית אבידן – והשיב שזה משום שפחד למות שם מחמת הדוחק והצפיפות.

"תנו רבנן כשנתפס רבי אליעזר למינות העלהו לגרדום לידון אמר לו אותו הגמון זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו אמר לו נאמן עלי הדיין כסבור אותו הגמון עליו הוא אומר והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים אמר לו הואיל והאמנתי עליך דימוס פטור אתה כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומין… אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא אמרו מאי טעמא תנית ומאי טעמא גנבת אמר להו אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומאי טעמא קרו לך רבי רבן של תרסיים… אמרו ליה ומאי טעמא לא אתית לבי אבידן אמר להו זקן הייתי ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם.."

 

על כך שרבי אלעזר מכחיש את היותו תלמיד חכמים אין כל כך מקום לתמוה, שהרי אין זו כפירה. אבל על כך שהוא מסכים עקרונית ללכת לבי אבידן – יש לתמוה, לכאורה זו הודאה בכפירה. אלא שעלינו לברר מהו אותו בית אבידן.

אמירה המשתמעת לשתי פנים

לעיל הבאנו את הגמרא לגבי 'עבדא דנורא', עתה נקדיש פרק לפרשנות של גמרא זו ולהלכה הנובעת ממנה.

המפרשים שאומר שהוא עבד של עבודה זרה ממש

רש"י מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מפרש שמדובר על עבד של עבודת כוכבים כלשהי.

"עבדא דנורא – עבד של עבודת כוכבים פלונית אני ואיני רוצה ליתן מס, נורא שם עבודת כוכבים."

רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי) מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מפרש כרש"י

"דבי נורא. עבודת אלילים שכך שמה"

פירוש הרא"ש מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מפרש כרש"י

"עבדא דנורא אנא. עבודת כוכבים שעובדים לאש:"

המפרשים שהוא עבד לכמרים ולא לע"ז עצמה

תוספות מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מפרשים שהכוונה שמשועבד לכהנים של עבודה זרה, שעבדיהם פטורים ממכס, ולא נראה כמודה להם, כי ברור שאמר כן כדי להפטר ממס.

"עבדא דנורא אנא – כלומר שהוא משועבד לכהנים של אותה עבודת כוכבים שעבדיהם פטורין מן המכס ואינו נראה כמודה להם שהדבר ידוע [דליפטור] ממס [אמר הכי]."

 

ר"ן מסכת נדרים דף סב עמוד ב

הר"ן מסביר כתוספות שמדובר בעבד של הכמרים, וההיתר הוא אפילו לתלמיד חכם, וודאי שלשאר אנשים, ומותר משום שמכוון ליבו לשמים שה' נקרא 'אש אוכלה'.

"עבדא דנורא אנא – עבד לאיש שהוא כהן לעובדי האש שעבדיו פטורין מכרגא ולא הוי כמודה בעבודת כוכבים דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא וכי קאמר צורבא מרבנן רבותא קאמר דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי דהן סבורים לעבודת כוכבים והוא לבו לשמים כדכתיב ה' אלהיך אש אוכלה הוא"

 

חידושי הרשב"א מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מסביר שהכוונה עבד לכמרים, ומוכח שאומר כן כדי להפטר מן המכס, ולתלמיד חכם התירו וק"ו לאדם אחר, ויש מי שפירש שעבדא דנורא הענין הוא שמכוון ליבו לשמים. והפירוש הראשון נראה כעיקר.

"פי' לומר עבד הכומרים של ע"ז פלונית דכיון שהוא אומר לא יהיבנא כרגא מוכחא מלתא דלא אמר כן משום דמודה למעשיהם אלא להפטר מן המכס שהיו הכומרים ואנשיהם פטורין ממנו, וצורבא מרבנן דקאמר אפי' צורבא מרבנן קאמר וכ"ש אדם אחר דאפי' בצורבא מרבנן ליכא משום חילול ה', ויש מי שפירש שאומר עבדא דנורא מכוין לבו לשמים דכתיב אש אוכלה הוא, והראשון נראה עיקר"

 

כלומר, הרשב"א מצדד כאן שעיקר ההיתר הוא משום שברור שעושה כן כדי להפטר ממס, אבל דוחה את הפירוש שזה בגלל שמדובר בלשון המתפרשת לשני הצדדים

שו"ת הרשב"א חלק א סימן פד

השואל פירש שעבדא דנורא זה כומר לעבודה זרה, והרשב"א כותב שזה פירוש מוטעה, אלא אומר עבד לכמרים. ויש מפרשים שהטעם הוא שמכוון לשם יתברך, כמו בסיפור על רבי אליעזר שאמר נאמן עלי הדיין, והדיין זיכה אותו בשל כך והוא עצמו כיוון לשם יתברך, והדיין הטעה עצמו, כך גם המוכס בנידון דידן.

"ואותה שאמרו בנדרים (דף פ"ב /ס"ב/ ב) שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא. מאי טעמא? לאברוחי אריא מיניה קאמר דאמרת. ופרשו עבדא דנורא כומר לעובדי האש. פירוש מוטעה נזדמן לך. חס ושלום לא כומר קאמר אלא עבד אני לכומרי נורא. … ומותר לו לומר להם הניחו לי המס שאני איש לכומרי האש שהן ואנשיהן פטורין בינכם מן המס. ויש מפרשין עבדא דנורא עבד לשם יתברך שכתוב בו אש אכלה הוא. ושרי ליה להוציא לשון שהן שומעין ממנו נורא שלהם. וזה כענין מה שאמר רבי אליעזר לאותו הגמון נאמן עלי הדיין. וסבור ההגמון שעליו הוא אומר ושהאמינו. ואמר לו האמנתני דימוס פטור אתה. ולא השיבו רבי אליעזר לא עליך אני אומר אלא על השם יתברך שהוא הדיין האמיתי. לפי שההגמון הטעה את עצמו וכן זה מתכוון לשם יתברך וגבאי המס מטעין את עצמן."

בית הבחירה (מאירי) מסכת נדרים דף סב עמוד א

כותב שההיתר הוא לתלמיד חכם וכל שכן לשאר אדם, ופרשו רבותיו שליבו לשמים שמכוון לה' שנקרא אש אוכלה, אבל בע"ז אחרת שאי אפשר לעשות בה תרגיל כזה אסור. ויש מפרשים שבכל עבודה זרה מותר, ובלבד שהוא עבד שלהם ומחוקם שגם העבדים שלהם פטורים ממכס וכן שיאמר מיד שהוא לא נותן מכס, כלומר שברור שזו מטרת האמירה.

"הוא שאמרו שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דבי נורא אנא לא יהיבנא למכסא וכל שכן למי שאינו צורבא מרבנן ובי נורא היתה ע"ז לעובדי האלילים שהיו עובדים ליסוד האש מותר לו לומר שהוא מהם ופרשו רבותי שיהא בלבו לומר כן על התורה הנקראת אש אבל בע"ז אחרת שאי אפשר להניח שמה על איזה דבר שבקדשה אסור ויש מפרשין כן אף בכל ע"ז ובלבד שיאמר עבדא כלומר שמשועבד הוא להם והיה מחוקם שאף עבדיהם פטורין וכן שיאמר ולא יהיבנא מכסא כלומר שאינו אומר אלא להבריח ארי מעליו:"

הסוברים שדווקא לתלמיד חכם מותר

פירוש הרא"ש מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מסביר שהתירו דווקא לת"ח שאין חכם שיבוא להתפקר ולזלזל יותר, ורק לו התירו לומר שהוא עבד של הכמרים.

"לצורבא דרבנן. דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר התירו לו לומר שהוא עבד של המשרתים העובדים עבודת כוכבים:"

הסוברים שלכל אדם מותר לומר כך

חידושי הרשב"א מסכת נדרים דף סב עמוד ב

מסביר שהכוונה עבד לכמרים, ומוכח שאומר כן כדי להפטר מן המכס, ולתלמיד חכם התירו וק"ו לאדם אחר, ויש מי שפירש שעבדא דנורא הענין הוא שמכוון ליבו לשמים. והפירוש הראשון נראה כעיקר.

"…צורבא מרבנן דקאמר אפי' צורבא מרבנן קאמר וכ"ש אדם אחר דאפי' בצורבא מרבנן ליכא משום חילול ה',…"

 

בית הבחירה (מאירי) מסכת נדרים דף סב עמוד א

"… וכל שכן למי שאינו צורבא מרבנן …"

 

ר"ן מסכת נדרים דף סב עמוד ב

"…וכי קאמר צורבא מרבנן רבותא קאמר דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי …"

דוגמא בראשונים לאמירה המשתמעת לשתי פנים

שו"ת מהרי"ל סימן עב

כותב בתשובה לגבי נשים שנשבו לגויים ונאנסו, שאשה יכולה להטמין ולומר שהיא גויה, ואפילו לפי אור זרוע אין זו כפירה, שמא היא מתכוונת לגוי קדוש, ודברים שבלב נחשבים לעניין זה. ובמכתב המשך שמצוטט באותה התשובה הוא מסביר שודאי יכולה להערים בכל לשון כמו לומר שהוא מצרית או אדומית וכו' כי גם יש ישראלים שנקראו כך. ואפילו הנוצרים שקוראים עצמם משיח על שם אותו האיש – הרי עם ישראל נקראו משיחי השם, וכל כהאי גוונא תוכל להערים. אבל לומר בפירוש שרוצה להמיר לדתם – זה אסור, ואם זה היה מותר לומר כך אז גם האנשים היו יכולים להנצל כך, וחלילה וחס. ואפילו אותה הערמה שציינו – הרא"ש אוסר אותה, כיוון שפיו סותר את ליבו.

"וההיא דיכולה להטמין ולומר גויה היא אפי' לפי א"ז אין זו כפירה ממש דשמא בלבה גוי קדוש, דדברים שבלב הוו דברים במקום אונס כמו נודרים להרגים כו'…

ומה [שכתבתי] גוי קדוש אמנם כן ידעתי כשכתבתי שיש לטעות בדברי אלא שלא חשתי לבאר לנבון כמוך, דודאי בכולהו לישנא תוכל להערים ולומר מצרית אדומי' וכה"ג על שם האומות, וישראלים נמי מקרו הכי כמו אוריה החתי צלק העמוני חנן המצרי  וכאלה רבות, [ואפי' הנוצרים לשונ' שנקרא בו בלטין משיח על שם ההוא גברא שאומרים שהיה משיח] וישראל נקראין משיחי השם כמו אל תגעו במשיחי וכה"ג בכל לשון תוכל להערים ולכוון, תן לחכם ויחכם עוד. אבל אי הוה שרי לומר בלא לב שרוצה להפך לדתם, גם האנשים היו יכולים להנצל ע"י כך וחלילה וחס כמ"ש כבר. ואפילו אותה הערמה אוסר הרא"ש כיון דבפיו סתרו אף על גב דלבו לשמים."

פסיקת הלכה בסוגיית 'עבדא דנורא'

דרכי משה הקצר קנז, ה

הרמ"א מביא את שני הפירושים האם עבדא דנורא זה עובד עבודה זרה או רק עבד לכומרים, אבל מה מבאר שמה שמוסכם הוא שבגלל זה חושבים שהוא גוי, שהרי אין יהודים שהם עבדים של כמרי האש.

"ומסיים שם לפי שצורבא מרבנן יודע לכוון לבו נגד הקב"ה שהוא אש אוכלה אש וי"מ עבדא דנורא עבד לכומר העובד אש וה"ה לאליל אחרת ומ"מ אין ספק שאין מחשבין אותו כיהודי אחר שעובד לכומרים:"

 

 רמ"א קנז, ב

הרמ"א פסק כראשונים שסוברים שההיתר הזה נאמר לכל אדם, ולא רק לתלמיד חכם.

"ואע"ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ' הגוזל) והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבי' והוא יכוין לדבר אחר וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים שרי"

 

תורת חיים עבודה זרה יז, ב

מספר על אחד הגדולים הקדמונים שבשעת הגזרה שאלוהו אם הוא יהודי והשיב 'קיין יוד' שמשמע שבגרמנית 'אינני יהודי' אך הוא התכוון 'כן יוד' בעברית, כלומר כן אני יהודי. וכך ניצול.

"וכבר שמעתי על גדול אחד מן הקדמונים ששאלוהו בשעת הגזרה אם יהודי הוא והשיב להם כן יו"ד כסבורים דיו שמשיב להן בל"א שאינו יהודי וניצול"

 

אמת קנה עמוד 260 הרב יניב עזיז

"ומ"מ נראה לענ"ד שמותר לו לומר "אני גוי" בלבד, בלי שיאמר עובד ע"ז, כי זהו דבר אשר מתפרש לשני פנים, שגם ישראל נקראו גוים וגם עכו"ם נקראו גוים, וכאשר הוא אומר אני גוי, יתכן לישראל שנקרא גוים"

 

אמרי יעקב יורה דעה צג ב

מתיר ליהודי שמפחד שיהרגו אותו אנטישמיים ורוצה לומר שהוא צרפתי או אוקראיני – כי האמירה שאני צרפתי משתמעת לשתי פנים, ועיקר עניינה הגדרה אזרחות ולא דת.

"ולמסקנת הדבר אודות השאלה ששאלתם נראה דאם רואה אדם שרוצים להרגו מותר לו לומר שהוא צרפתי או אנגלי וכיו"ב דזה הוי כמשתמע לתרי אפי כמ"ש הרמ"א דשפיר יש לפרש שהוא אזרח צרפתי או אנגלי אבל אין כונתו שהוא גוי צרפתי".

דעות הראשונים בהכחשת יהדותו

אמירת רבי אליעזר בר פרטא שאינו ת"ח ושאינו הולך לבי אבידן

בפרק 'מקורות קדומים' הבאנו את הגמרא לגבי רבי אליעזר בן פרטא שאמר שהוא מוכן ללכת לבי אבידן אלא שמפחד מהצפיפות. נראה שכמה ראשונים פירשו שבי אבידן הוא בית עבודה זרה ברמה מסוימת, ולפי זה לכאורה רבי אליעזר היה מוכן לומר שהוא איננו מתנגד לעבודה זרה, וזאת כדי להנצל. מנגד, נביא את הגמרא בשבת ממנה עולה שאין איסור חד משמעי ללכת ל'בי אבידן' וככל הנראה לא מדובר בבית עבודה זרה, ונביא את הראשונים שכך הסבירו את המושג 'בי אבידן' ואת דבריו

רש"י ע"ז יז, ב

רש"י על המקום מפרש שבי אבידן הינו בית שבו אוכלים ושותים לכבוד ע"ז ומפקחים מה היא צריכה.

"לבי אבידן – בית שאוכלין ושותין לכבוד עבודת כוכבים ומזבלים זיבול לעבודת כוכבים ומפקחין על עסקיה לידע מה היא צריכה ומתנדבין"

 

רבינו חננאל מסכת עבודה זרה דף יז עמוד ב

"בי אבידן. פי' לשכה בבית עבודת כוכבים שלהן ומתקבצין שם כל בעלי חכמה ודנין בדברי חכמה"

 

תוספות רבינו אלחנן (ע"ז יז, ב)

"דלבי אבידן. מקום מינין כדאיתא בשבת והיו כולם מתאספין שם"

מנגד, נראה את הגמרא בשבת:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטז עמוד א

הגמרא עוסקת בהצלת ספרים מהדליקה, ומביאה שיוסף שואל את רבי אבהו האם יש להציל את הספרים שבבי אבידן, ותשובתו לא הייתה ברורה. הגמרא מספרת שרב לא הלך לבי אבידן וקל וחומר לא לבי נצרפי. שמואל הלך לבי אבידן. אמרו לו לרבא מדוע לא באת לבי אבידן – והשיב, ישנו דקל שעומד בדרך ומקשה עלי את ההליכה. אמרו לו 'נעקרנו'. אמר להם – אז הבור שיווצר במקום יקשה עלי את ההליכה. מר בר יוסף אמר: אני מהם ואינני מפחד מהם. הגמרא מספרת שיום אחד הלך ורצו לפגוע בו. הגמרא מסיימת שרבי מאיר קרא לספרם של המינים אוון גליון ורבי יוחנן קרא לו עוון גליון.

"גופא, הגליונים וספרי מינין … בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו: הני ספרי דבי אבידן, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין? אין ולאו ורפיא בידיה. רב לא אזיל לבי אבידן, וכל שכן לבי נצרפי. שמואל, לבי נצרפי – לא אזיל, לבי אבידן – אזיל. אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא, וקשי לי. – ניעקריה! – דוכתיה קשי לי. מר בר יוסף אמר: אנא מינייהו אנא, ולא מסתפינא מינייהו. זימנא חדא אזיל, בעו לסכוניה. +/השמטת הצנזורה/ רבי מאיר הוה קרי ליה אוון גליון, רבי יוחנן הוה קרי ליה עוון גליון.+"

 

כאן, ראשונים רבים, ובהם רש"י ור"ח פירשו את המושג בי אבידן מעט אחרת:

רש"י מסכת שבת דף קטז עמוד א

"דבי אבידן – ספרים שכתבו להם הגלחים להתווכח עם ישראל, ומקום שמתווכחים שם קרי ליה בי אבידן"

 

וכך גם מפרשים רבינו חננאל והריטב"א, למרות שדברי רבנו חננאל במסכת עבודה זרה מזכירים מעט את דברי רש"י הראשונים:

רבינו חננאל מסכת שבת דף קטז עמוד א

ר"ח מסביר שבי אבידן שחצר שיש בה ספרים מכל החוכמות, ולא ידוע אם ספרי הקודש ששם נכתבו על ידי יהודים. ורבי אבהו התלבט האם להצילן. ובבי אבידן היו מתקבצים חכמים מכל האומות ודנים בדברי חכמה. וכן בי נצרפי, אלא ששם הייתה ע"ז.

"ספרי דבי אבידן. חצר ידועה ויש בה ספרי חכמות מכל אומה ויש בה ספרי תור' קדש ונביאים וכתובי' כתובי' בלשה"ק. ומפני שאינו ידוע מי כתבו או ישראל או זולתן. אמרו על ר' אבהו שהיה הדבר רפיא בידיה להורות עליהן להצילן או לא. וזה [בי] אבידן היו מתקבצין שם חכמי' ונבונים מכל אומה ונושאין ונותנין בדברי חכמה. וכן בי נצרפי. מהו בבי נצרפי היתה שם ע"ז."

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קטז עמוד א

מסביר שהפירוש הנכון הוא כרבנו חננאל שזה היה מקום שבו התקבצו חכמי האומות והיו דנים שם בענייני דתות וחוכמות. והיו שם ספריות גדולות ובהם גם ספרי קודש.

"הני ספרי דבי אבידן מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין. עיקר הפירוש כדפירש ר"ח ז"ל דבי אבידן היה מקום קיבוץ לחכמי האומות שמתעסקין בעניני חכמות והאמונות ומתקבצין שם כל החכמות וספרי האמונות ויש להם כתבי הקדש…
לבי נשרפי. פי' בית [ע"ז] כדאיתא במסכת ע"ז גבי אשירה (מ"ח א'), ומיהו היה בו מקום כינוס לחכמים דומיא דבי אבידן דאמרינן לעיל"

תוספות ר"ש משאנץ (ע"ז יז, ב)

מביא את דברי רש"י בע"ז שהרי במסכת שבת מתואר ששמואל הלך לבי אבידן לכן ודאי שאין זה בית ע"ז, והעיקר כפירוש רש"י שם.

"מ"ט לא אתית לבי אבידן. …כך פירש הקונטרס. ואין אפשר לומר כן כדמוכח בפרק כל כתבי דאמרינן שמואל אזיל לבי אבידן ורב לא אזיל לבי אבידן ואמרינן התם הני ספרי דבי אבידן מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין ופירש שם הקונטרס ספרים כתבו להם הגלחים כדי להתוכח עם ישראל מקום שמתוכחין קרי בה אבידן ומאן דלא אזיל שהיו יראין שמא יעמדו עליהם ויהרגום."

סיכום: לפי פירושו של רש"י שבי אבידן הוא בית ע"ז, יוצא שרבי אלעזר בן פרטא הסכים לומר כלפי חוץ שהוא כופר ומוכן להשתתף במסיבה של עבודה זרה. וכך לכאורה עולה מפירוש רבנו חננאל במקום, וגם מתוספות רבינו אלחנן שאומר שזה היה מקום מינים. לפי זה יתכן שהם יחלקו על הרא"ש שאסר לומר 'גוי אני' בטענה שזו כפירה בכל התורה וזה כעבודה זרה.

מנגד, לפי הגמרא בשבת משמע לא כך שהרי שמואל הלך לשם, וכמה ראשונים ובהם רש"י עצמו פירשו שם שבי אבידן אינו בית עבודה זרה אלא מועדון חכמים שנועד לדיונים וויכוחים דתיים. ור"ש משאנץ חלקו על רש"י בעבודה זרה.

המחמירים בהכחשת יהדותו

רא"ש עבודה זרה ב, ד

הרא"ש מצטט את הירושלמי בעניין אישה שיכולה להטמין עצמה ואומר שאין לדקדק מכאן שיהיה מותר ליהודי לומר שהוא גוי כדי להנצל, שהרי הוא כופר בעיקר, כי הם רוצים להורגו כדי שיהפך לדתם, ואם הוא אומר שהוא גוי הוא מודה לדתם ומקבל את האלוה שלהם. והירושלמי לא התכוון שמותר לה לומר כך, אלא שתיאורטית היא יכולה. והסיפור על רבי אליעזר בן פרטא שאמר שלא למד ולא נסמך אינו קושיא, כי יש הרבה יהודים שלא למדו ולא נסמכו ואין זו כפירה.

"דא ירושלמי יכולה האשה להטמין עצמה ולומר עובדת כוכבים היא. והאיש אינו יכול להטמין עצמו. אין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר עובד כוכבים הוא כדי שלא יהרגוהו. דודאי כופר בעיקר הוא. דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד כוכבים כמותם. ודאי כשאומר עובד כוכבים הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן. וההיא דירושלמי ה"פ ותיפוק ליה משום שפיכות דמים ומשני מילתא דפסיקא נקט דאפשר דזימנין דליכא שפיכות דמים אי אמרה עובדת כוכבים אני. ולא שיהא מותר לעשות כן. ולהכי נקט טעמא דעריות דאפי' אם תאמר עובדת כוכבים היא יבואו עליה. וההיא דפ"ק (דף יז ב) דר"א בן פרטא דכפר שלא שנה ושלא נסמך. אין זה כופר בעיקר דהרבה יהודים יש שלא למדו ושלא נסמכו:"

רבנו יונה ספר היראה, 'בדרך'

"פגעת גויים, אל תשנה דבורך כאלו אינך יהודי. גם אם יאמרו לך "גוי אתה", אמור 'יהודי אני'"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א

כותב שהעובר בבית המכס אסור לו לומר שהוא גוי כדי להפטר מהמכס כי נמצא נהנה מעבודה זרה

"…ומכאן שהעובר בבית המכס אסור שיאמר שהוא גוי מפני שיפטר מן המכס דהא מתהני מע"ז"

 

אין מכאן ראיה שהוא יגיד את זה גם במקום סכנה

דרכי עזרי, מסכת עבודה זרה עמוד שט

כותב שהריטב"א חולק על הרא"ש וסובר שרק הברחת מכס על ידי התחזות לעובד עבודה זרה אסורה משום שנהנה מע"ז, אבל עקרונית אין בזה איסור. וצריך לומר שהוא סובר שאפילו אין בזה משום מראית עין, כי כל מי שמכיר אותו יבין שהוא עושה את זה כדי להנצל, והריטב"א לא חושש לעצם זה שהיהודי אומר דברי כפירה, כי רחמנא לבא בעי ואמונתו תלויה בפנימיותו ואין משמעות לדיבורו.

"אבל דעת הריטב"א דליכא שום איסור באמירה שהוא גוי ואף למנוע הפסד ממון אי לאו משום שנהנה מע"ז ע"י שמניחין לו את המכס. וצ"ל דאף משום מראית העין ליכא דדעת הריטב"א בסוגיא דמעיין דמראית עין דע"ז יהרג ואל יעבור כדעת הרשב"א והיינו טעמא דכל הרואה אותו אם איתא דמכירו יודע שאינו עושה כן אלא להשמט מן המכס. ואי משום דברי כפירה והודאה לע"ז סובר הריטב"א דרחמנא לבא בעי וכיון דאמונתו תלוי בפנימיות מחשבתו אין בדיבורו כלום."

ספר החינוך תיז

החינוך מגדיר שמצוות היחוד כוללת את המצווה להרג על קידוש שמו שלא לכפור ביחודו יתברך. ומצווה זו נכללת באיסור עבודה זרה.

"שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד" (דברים ו, ד)…

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא:) שחיב כל אחד מישראל להרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן הרי, מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצוים להרג עליה בכל מקום ובכל שעה. ויתר פרטיה, מפזרין במדרשות ובמקומות הגמרא, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה."

ספר החינוך מצוה כה

"ענין האמונה בה' שיקבע בנפשו שזה האמת ואי אפשר אחרת, ואם ישאל עליה ישיב שזה מה שהוא מאמין בליבו, ולא יודה בהפך זה אפילו אם יאמרו להרגו, כי מימוש האמונה היא רק כשיקיים פיו מה שליבו מאמין

וענין האמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חלוף (בחלוף) זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר"

טור יורה דעה קנז

"אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו, דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר"

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן צב (אלף קסג)

מצטט את הרא"ש ומסביר דברים וסותם בכך (כמענה לשאלה האם מותר להתאסלם ולא למות, תשובתו היא שלא).

"וז"ל הרא"ש ז"ל פרק שני דע"ז… ודאי כשאומר עכו"ם הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהם עד כאן…"

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן סה (אלף קלז)

מוסיף שאפילו במקום סכנה אסור לומר שהוא גוי, אלא אם ישאלו יאמר שהוא יהודי, כי אמירת 'אני גוי' היא כפירה בתורה והודאה לדתם. והרבה טעו בזה בגזרת פורטוגל, שחשבו שאם הם לא מוטבלים לנצרות אלא רק אומרים הם בסדר.

"ואפילו במקום סכנה אסור לומר שהוא עכו"ם ואפילו אם ישאלוהו יאמר יהודי אני ויבטח בו ית' דכיון שאומר עכו"ם הוא הוי מודה לדתם כדי שלא יהרגוהו. וכן כתב הרא"ש פ"ב דע"ז עיין שם. ובזה טעו הרבה בגזרת פורטוגאל שחשבו שבאומרם שהם עכו"ם כיון שלא עברו עליהם המים שלא היו חייבים למסור נפשם וה' הטוב יכפר בעדנו ואל יביאנו לידי נסיון אמן

כלומר, ראינו כאן כמה ראשונים שאסרו לומר גוי אני,הריטב"א עסק בסוגיית הברחת המכס וכלל לא ברור מה יאמר במקום סכנה, רבנו יונה דיבר כהדרכה עקרונית וגם דעתו אינה ברורה, אבל רא"ש טור ורדב"ז נקטו מפורשות שאפילו במקום סכנת נפשות.

המסתפקים בזה

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קמג

האור זרוע מביא את הירושלמי ומסביר שרבי מנא ורבי בון נחלקו בשאלה האם מותר לאדם לומר שהוא גוי כדי להציל את עצמו.

"מתני' לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהם מפני שחשודין על שפיכות דמים. ופרכינן גבי אשה ותיפוק לי' משום שפיכות דמים. אמר ר' ירמיה באשה חשובה עסקינן. רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה וכו'. ירוש' ואין האשה בכלל שפיכות דמים. א"ר מנא תפתר בבריאה פי' שיכולה לסבול התשמיש שבאים עליה ואינם הורגין אותה. א"ר בון אפי' תימר בתשה פי' שאינה יכולה לסבול התשמיש אפי' הכי אין לה לירא משפיכות דמים למה יכולה היא להטמין עצמה ולומר גויה אני. ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי הוא פי' מפני שמילתו מוכחת שהוא יהודי. ובהא פליגי דר' מנא סבר אסור לאדם לומר לגוים שהוא גוי כדי להציל עצמו שלא יהרגוהו ור' בון סבר שמותר:"

האו"ז צוטט בתרומת הדשן שמובא בהמשך. יש להעיר שלפי שיטה זו – בפשטות יש לפסוק להקל, שהרי ספק נפשות לקולא אא"כ שמענו אחרת (ואמנם תרומת הדשן והש"ך כתבו שהכל לפי העניין, ולא אומרים את הכלל 'ספק נפשות' בדינים כאלו, אבל שם הנידון קצת אחר, מדובר במי שרוצה למסור את נפשו במקום שאינו חייב, והראיה שהשו"ע פסק להקל בכמה מחלוקות ראשונים כמו עצי אשרה, בריחה לכנסיה, שתיה ממעיין שיש בו מראית עין של עבודה זרה).

המקילים בזה

ספר חסידים (מרגליות) סימן תשב

"האשה שהלכה בדרך ושמעה שפוגעים בה גוים ויראה פן ישכבו עמה יכולה ללבוש בגדי כומרת כדי שיהו סבורים שהיא כומרת ולא ישכבו עמה. ואם היא שמעה שפריצי ישראל יפגעו בה כמו כן מותרת ללבוש מלבוש נכרית ולומר היא גויה. ויכולה לומר להם שהיא תצעוק ותלשין עליהם. וגם יכולה לצעוק קודם כדי שיבואו גוים לעזור לה אע"פ שיהרגו הפריצים."

 

ספר חסידים (מרגליות) סימן קיז

"ישראל ששומע שאומר עליו שהוא גוי צריך לומר יהודי אני מנלן ממרע"ה…"

 

עיין בפרק על התלבשות כגוי, שם נראה שיש סתירה לא פשוטה בדעת הספר חסידים, ויש מקום בו נראה שאוסר אפילו התלבשות גרידא וק"ו אמירה. וצ"ע בדעתו.

אוסיף כאן להביא את שיטת הרמב"ם באיגרת השמד, וכמובן אביא את פרשנות האחרונים בדעתו:

איגרת השמד

מדובר בשמד יוצא דופן שבו לא מכריחים לעבור עברות אלא רק לקבל את נבואת מוחמד (ודת האיסלאם), ובסתר אפשר להמשיך לקיים תורה ומצוות.

"…והמין הרביעי מעניין זה השמד בין השמדות ומה שראוי לאדם שיעשה בו. דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים, היו מצווים בה לעבור על המצות, והיה בם עשיית מעשה. כמו שאמרו בתלמוד שלא יתעסקו בתורה, ולא ימולו את בניהם, או שיבעלו נשיהן נדות. ואולם זה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה, זולת הדיבור בלבד. ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצות בסתר – יקיים ואין אשם לו.

אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת, והוא אינו בכך אנוס, כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדיבור בלבד. וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדיבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך, כדי להפיס דעתו בדיבורים מן הדיבור.

… כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא, שאין כופים בו כי אם על הדיבור בלבד. ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו ייהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה. אבל ייהרג כאשר יחייבוהו לעשות מעשה, או על דבר שהוא מוזהר עליו…."

 

כלומר, אם רק בסתר ניתן להמשיך לקיים מצוות – ברור שאין אפשרות להמשיך להתלבש כיהודי בפרהסיא. הרי שהרמב"ם מתיר להתלבש כגוי כדי להינצל. ועוד, האמירה שחייבים לומר היא הכרה בנבואת מוחמד וקבלת פרהסיא של התאסלמות, הרי היא כפירה בכל התורה (כי נבואת מוחמד מבטלת את כל הנבואות שקדמו לה, לפחות באופן מעשי). הרי שהרמב"ם מתיר להזדהות כגוי (אמנם, מדובר במקרה בו המוסלמים יודעים שהאמירה הזאת היא מן השפה ולחוץ. ואפשר שיתיר דווקא במקרה כזה, ואפשר שהיה זה צירוף בעלמא)

אמנם, בשיורי ברכה כתב שאין איסור ללבוש מלבושי ישמעאלים, ולא הספקתי להכנס לסוגיא, ורק אביא את דבריו:

שיורי ברכה יורה דעה סימן קעח

"ב. ולא ילבש מלבוש המיוחד וכו'. מותר ללבוש מלבושים המיוחדים לישמעאלים, ולכא איסורא. שו"ת כהונת עולם סימן ע"ה, תשובת הרב מהר"ש שפמי ז"ל והסכמת רבו הרב המחבר הרמ"ך ז"ל, דלא כמאן דאסר בתשובה שם סימן ע"ד. עיין שם דבריהם באורך וברוחב בצביונם ובקומת"

אם כך יוצא שהרמב"ם לא התיר כאן באופן חריג להתלבש כגוי, אלא שכלפי ישמעאלים האיסור כלל לא חל (כנראה כי אינם עובדי עבודה זרה). ואפשר שכך יאמר גם לגבי אמירת 'גוי אני' שדווקא כשגויי הארץ הם מוסלמים מותר, כי אין בזה עבירה עצמית להיות מוסלמי, מה שאין כן אם מדובר אם מדובר בנוצרים.

ניצני ארץ חלק א סימן ו (עמוד 156) הרב שלמה גליקסברג

"לכאורה ניתן היה לראות בשיטת הרמב"ם באיגרת השמד שיטה החולקת על זו של הרא"ש ואולי אף לראות בדברי רבי אבין שבסגויית הירושלמי כמקור לשיטתו… אולם המעיין בדברי הרמב"ם יווכח לתנאי מגביל שהציב, והוא שהגויים יודעים שאינו מתכוון לכך ואמירתו אינה אלא להפיס דעתם"

וכאמור, לכאורה יש לצרף לשיטה זו את רבנו חננאל רש"י ותוספות רבנו אלחנן בסוגיית רבי אלעזר בן פרטא שאמר שמוכן ללכת לבי אבידן, הובאו לעיל.

האוסרים להתלבש כגויים

מהר"ם מרוטנבורג מוסד הרב קוק חלק ב תשובה נח

כותב שאסור להתלבש בבגד של גויים כדי שלא ידעו בדרכים שהוא יהודי, משום שאסור בפרהסיא לשנות אפילו ערקתא דמסאנא אפילו לא בשעת השמד

"ועל ששאלת, אם מותר ללבוש בגד רוייאי שקורין שטריפט בל"ע שלא יכירוהו בדרכים שהוא יהודי, זה ודאי בפרהסיא ואסור, דאמר' סוף פרק בן סורר ומורה, כי אתא רב דימי א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו יעבור ואל יהרג אלא בצנעא, אבל בפרהסיא אפילו במצוה קלה יהרג ואל יעבור. וכמה מצוה קלה? אמר רבה בר יצחק אפילו לשנויי ערקתא דמסאני וכה היא בפהרסיא י' מישראל"

והובא גם בכלבו, שהביא גם את דעת רבי יצחק שמקל

ספר כלבו סימן צא

מצטט בשם רבי יצחק (אולי הסמ"ק) להקל, ובשם הר"מ להחמיר משום ערקתא דמסאנא.

"וה"ר יצחק פסק ללבוש כלאים לעבור על המכס מותר כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר והר"מ אוסר דאפילו שלא בשעת השמד אפילו ערקא דמסנא אסור כמו שאמר אם עושה כדי שלא יכירוהו ביהודי בדרכים דהיינו פרהסיא"

ספר תשב"ץ קטן אות קסט

התשב"ץ אוסר ללבוש בגד שקורין שטרייכחט כדי שיחשבו שהוא גוי, כפי שלמדנו שאפילו לא בשעת השמד בפרהסיא אסור לשנות אפילו ערקתא דמסאנא.

“וששאלת, אם מותר ללבוש בגדים שקורין שטרייכחט, כדי שלא יכירהו יהודי בדרכים, היינו בפרהסיא, ואמרינן בפרק בן סורר ומורה, דאפילו שלא בשעת השמד, אפילו לשנוי ערקתא דמסאנא, אסור".

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ב אות ד

הבאנו את הרא"ש לעיל, ושם הוא אסר ליהודי או יהודיה להטמין עצמם ולומר גוי אני. השאלה היא האם הוא אוסר גם התלבשות בלבד – ובזה אין הכרע בדבריו שם. כמו שנראה בהמשך, הנימוקי יוסף טען שגם הוא יודה להקל בהתלבשות.

רא"ש מסכת בבא קמא פרק י אות יא

כותב לגבי הגמרא של הברחת המכס שאין לפרש שרצה להבריח את המכס על ידי התחפשות לגוי, כי זה אסור כדין ערקתא דמסאנא.

"ואין לפרש שמתוך שהוא לבוש יהא נראה כנכרי ולא יטלו ממנו מכס. דבהא לא הוה שרי ר"ע דנראה ככופר שהוא יהודי כדי ליפטר מן המכס."

 

כמובן, שכאן מדובר בענייני ממונות ולא בסכנה, לכן דעתו עדיין פתוחה לפרשנות

הגהות מיימוניות הלכות יסודי התורה פרק ה אות ה

כותב בשם חדושי ר"מ לגבי הגמרא של הברחת המכס שאין לפרש שרצה להבריח את המכס על ידי התחפשות לגוי, כי זה אסור כדין ערקתא דמסאנא.

"אבל אין לפרש להבריח בו את המכס שיהא נראה ככותי שהוא לבוש כלאים דבהא לא הוה שרי ר"ע דאפילו (לשנויי) ערקתא דמסאנא אסור לשנויי מחדושי ר"מ ז"ל"

 

המתירים ללבוש מלבושי גויים

רוב הראשונים הללו התירו משום סכנה, ולכן לכאורה יאסרו סתם כך, וחלקם אמרו כך מפורשות.

אשכול (אלבק עבודה זרה מד)

כותב ששמע שיש מקומות בגלות שאסור ליהודים לעבור בהם אלא אם כן לובש בגדים של גויים. ודבר זה אינו חמור כל כך לעניין הצלה, אבל יש מנהג חמור יותר שהגוים כאשר הולכים עם עצים וכלים מסוימים הם מסמנים שהם בדרכם אל הכנסיה, וכך השודדים נמנעים מלשדוד אותם, ואסור ליהודים לעשות כך, ללכת עם הכלים האלו, ובשל הנאת ממון לעבור על איסור כזה. ומילא מי שהוא לבדו במקום גויים ועושה כן משום סכנת נפשות, אבל מי שבוחר ללכת בדרכים אלו ומציל עצמו על ידי כלים אלו בודאי זה איסור חמור. וכל שכן אם לובש צלב שזה קרוב לכפירה בעיקר ואין דבר העומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד.

"והאי דאצטריכינון לפרושי הני מילי מפני ששמענו שיש מנהגות קשים בכל ארץ אדום ומלכות חייבת שיש בה מקומות הרבה בגלות צרפת שלא יוכל ישראל לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר שדרין <בה> ישראל אלא אם אינו מתנכר עצמו באותן המלבושים שנוהגים בהם הגוים. וענין המלבושים אין איסורם חמור כל כך לענין הצלה, אבל יש להן עדיין מנהגות אחרים שהגוים הולכים בעצים ובכלים ידועים, ואותן שהולכין באותן הכלים אינן אלא בני אדם ידועין שהולכין לתרפות והולכין מטעות לטעות בדרך רחוקה, אבל מי שאינו הולך לתרפות לא יוליך אותן העצים <ואותן האבנים> והכלים, והרי הדבר ידוע ביניהם שיש להם ליסטים בדרכים או מלכות שמקפדת על חברתה ששוללים ובוזזים את עוברים ואת השבים, ויש הרבה באותן השוללים שמניחין מי שמהלך באותן עצים וכלים על שום יראתם וטעותם ואין נוטלים מהם כלום.

ולעניות דעתין חזי לן שאסור לעבור לבר ישראל עם אותם כלים ממקום למקום בחזקת גוי, וכאלו כופרים בעקר אותן שעושים כן, ומי הכניסן בצער הזה לשום <סחורה ולשום> הנאת ממון, דהא תינח מי שהוא לבדו במקום גוים והוא מסוכן בנפשו אע"פ שאסור עושה משום סכנת נפשות, אבל מי שמשים עצמו באותן הדרכים ומציל עצמו באותן הכלים ודאי אסור גדול הוא, וכל שכן לתפור צורת הצלוב בבגדו שחדשו מלכות הרשעה שאסורו חמור וקרוב להיות כופר בעיקר. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד, ובשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ושלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעה אבל בפרהסיא שהן עשרה וכולהו ישראל יהרג ואל יעבור."

 

בפירוש מתיר ללכת עם כלים ואבנים שמסמנים שהם בדרכם לבית עבודה זרה במקרה של פיקוח נפש. ויתכן שזה אף יותר מרחיק לכת מסתם ללבוש בגדים שגורמים שיחשבו שהוא גוי.

ספר חסידים אותיות קצט, רא, רכ, רכא, תשב

כותב שיהודי לא יקח תכשיט או יתקן עצמו שיראה כעובד עבודה זרה, אבל ישנה בגדיו ולא יגלח זקנו. ומעשה היה ביהודי שבשעת גזירה לבש בגדי גויים כדי לברוח, ואמרו לו שצריך כפרה כיוון שהיה זה בגד שעטנז והיה צריך להתכונן מראש ולהכין בגד שאינו שעטנז. ואדם שהולך בשיירה יביא בגדי גויים, כי אם ילך בבגדי יהודים ובגללו יתפסו את השיירה נמצא שגרם רעה לכולם, וכאלו עשאה בידיים. ומביא עוד שני מעשים שעניינם זהה – שבשעת סכנה מותר וצריך לשנות לבגדי נכרים כדי להנצל.

"אות קצט

אבל יהודי שלא המיר לא יקח עליו שום תכשיט ולא יתקן עצמו כעין כהניהם כדי שלא יכירוהו אבל ישנה בגדיו ולא יגלח זקנו מעשה היה בשעת הגזירה באחד שהלביש מלבוש נכרי וברח כסבורים שהוא נכרי ושאל צריך אני כפרה אמרו לו כיון שמתחילה חשבת כך היה לך לקנות מלבוש נכרי ולתקנו בחוטים שאינם של פשתן וצריך כפרה. אדם שהולך בשיירא יהא לו שינוי בגדים כשל נכרים בלא שעטנז ואם ילך במלבושי יהודים שמזיק לאחרים ונמצא גורם רעה לכולם לא יעשה שהגורם טובה לרבים כאלו עשאה בידים וכן הגורם רעה לרבים. 

מעשה בחסיד אחד שהלך בדרך עם החבורה אמרו לו הלבש בגדי מקטורן שלא יכירו בך אמר מפני שתפור בשעטנז לא אלביש תפשו אותו והוצרכו לפדותו ואותו חסיד טרח עד שפרע כי אמר אני גרמתי. וכל מי שצריך לילך בדרך צריך שיכין מלבושים בחוטי קנבוס או במשי שלא יהא שעטנז שיהא מזומן לו כשיצא לדרך.

אות רא

מעשה באשה יפת תואר שהלכה בדרך עם בעלה ועשתה משער של חברתה זקן והניחה על פנים שלה והרואה אותה סבור שהיא איש וניצלה וכגון בחורים שאין להם זקן מלבישים בגדי נשים להנצל או לבוש נכרי להטעות האויבים כגון רבי מאיר אצבעו אחד הכניס בדבר האיסור ואצבעו השני הכניס בפיו.

 

אות תשב

האשה שהלכה בדרך ושמעה שפוגעים בה גוים ויראה פן ישכבו עמה יכולה ללבוש בגדי כומרת כדי שיהו סבורים שהיא כומרת ולא ישכבו עמה. ואם היא שמעה שפריצי ישראל יפגעו בה כמו כן מותרת ללבוש מלבוש נכרית ולומר היא גויה. ויכולה לומר להם שהיא תצעוק ותלשין עליהם. וגם יכולה לצעוק קודם כדי שיבואו גוים לעזור לה אע"פ שיהרגו הפריצים."

מנגד, ישנו מקום שבו הספר החסידים מתבטא אחרת:

"אות רכ

חכם אמר לאנשים שלא טוב שהלכו בין הגויים בבגדי כהניהם כדי שלא ידעו שהוא יהודי, או אמרו מזמורים של גויים כשנמצאים ביניהם כדי שלא יזהו אותם. ובגוים לא יתחשב, שכשמגיע חיילים של גויים שלא ישימו סימן ע"ז על בגדיהם או ישימו סימן ע"ז על בתיהם, או יגלחו ראשם שיראו כגויים. ואם מגיעים גוים בדרכם לכנסיה – לא יצטרפו אליהם לדרך כאילו הם גם הולכים לשם.

אחד סיפר לחבירו אני הלכתי בין הגוים בבגדי כהניהם כדי שיהא דומה להם ולא יזיקוהו ואחד סיפר למדתי ספרי גלוליהם וכשאני בין הנכרים אני אומר מזמורים בלשונם לקיים והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז' י"ב) אמר החכם עליכם נאמר (יחזקאל כ' כ"ה) חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם שהרי ר' אליעזר אמר נאמן עלי הדיין ונצטער שעל כן ניצול.

אות רכא

ובגוים לא יתחשב (במדבר כ"ג ט'), כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' (ישעי' ס"א ט') כיצד שלא יאמרו ישראל אם באים חיילות עליהם שהם עכו"ם ושלא יעשו על בגדיהם סימן מע"ז ושלא יעשו עצמם כאלו הם כומרים שלא ישימו על בתיהם סימן מע"ז ושלא יגלחו בגובה הראש שיהיו הנכרים סבורים שהם נכרים. ואם נכרים עוברים ופוגעים בהם יהודים והנכרים הולכים לבית תפלתם לא ילכו עמהם היהודים שיהיו סוברים שהם נכרים שנאמר (תהלים מ"ד כ"א) אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקור זאת. וכתיב (מ"ב י' כ"ג) ויבא יהוא ויהונדב בן רכב בית הבעל ויאמר לעבדי הבעל חפשו וראו פן יש פה עמכם מעבדי ה' כי אם עובדי הבעל לבדם כי היו יראים פן יהיו מעבדי ה' עמהם מיראת המלך."

 

ואפשר לומר שכוונתו לא בשעת סכנה של ממש, כלומר החיילים לא מגיעים ממש כדי להרוג אלא סתם עוברים במקום כפי שקורה הרבה, ויש בזה סכנה מסוימת.

נימוקי יוסף מסכת בבא קמא דף מ עמוד א-ב

הנימוקי יוסף מביא את הדין שיש ליהרג על ערקתא דמסאנא שזה כשגזרו שיהודים יתלבשו כגויים, אבל היכן שגזרו להרוג את כל היהודים מותר להתחפש לגוי כדי לברוח. ואין זה דומה להתרפאות בעצי אשירה, כי שם נעשה ברצונו וכדי להנות מהאיסור, ואילו כאן האדם מצטער שהוא נאלץ להתחפש לגוי, ובמקום פיקוח נפש אין לו להחמיר. ומביא כמה ראיות: 1. אין להחמיר בפקוח נפש יותר ממה שפירשו לנו חז"ל. 2. רבא התיר לתלמיד חכם לומר שהוא עבד האש, ואפילו לשיטה שהכוונה היא שהוא עבד של כומר ע"ז – הרי ודאי שזה אומר שהוא אינו יהודי. 3. המדרש מספר על תלמידי רבי יהושע ששינו לבושם למלבושי גויים כדי להנצל, ולמרות זאת רצונם היה להרג על קידוש ה' שהרי כשנתפסו הודו ביהדותם.

"…אמר המחבר ונראה לי דודאי אם גזרו שמד כדי להעביר על יהודי שלא ילבש לבושי עובדי כוכבים שיהרג אע"פ דלאו דשאר עבירות הוא לא תלכו בחוקות העובדי כוכבים ובחוקותיהם לא תלכו אפ"ה יהרג ואל יעבור כדאמרינן [סנהדרין דף עד ב] על ערקתא דמסאנא שיהרג ואל יעבור. אבל היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד כוכבים וזה כדי שלא יכירוהו מפני פקוח נפש משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר. דלא דמי לאין מתרפאים מעצי אשרה [פסחים דף כה א] וכן לההיא דגלוי עריות דאמרינן [סנהדרין דף עה א] ימות ואל תספר עמו מאחרי הגדר דהתם הוא [שבדעתו] ורצון בחירתו ליהנות מן האיסור וכדי שלא יבא להמשך ולהכשל בעבירה ההיא או שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות החמירו בלאו דהנך העבירות כעבירות עצמן אבל זה אדרבה אינו מכוין אלא להטעותם ורצונו מצטערת בזה בשעת מעשה מותר תדע דהא לא היו מחמירין חכמים אם תבא אשתו לספר עמו אחורי הגדר להטעותו ולא אמרו בזה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר עם שהוא מכוין וסבור ליהנות מן הערוה וכ"ש הכא שאין רצונו ליהנות מן האיסור כדי שנחוש ונגזור שמא ימשך אחריו וגם האיסור מצד עצמו מותר מפני פקוח נפש שאין ראוי לחוש כלל ומותר.
ורבי צדוק [בקדושין מ א] ורב כהנא [אם] היו יכולין להטעות למטרוניתא שתבעתם להנצל מן העבירה שתסבור שדעתם למלאת רצונה לא הוו מסכני נפשייהו.
ועוד שאין להחמיר בפקוח יותר ממה שפירשו לנו חז"ל כנ"ל
ועוד לי ראיה בזה מהא דאמרינן בנדרים פרק קונם יין שאני טועם וכו' (דף סב ב) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהבינא כרגא מ"ט לאברוחי אריא מיניה הוא דקאמר ופירשו המפרשים ז"ל בשם התוס' [עבדא דנורא] שעובד האש שאותן שהיו עובדין האש היו פטורי' ממכס ומס והתירו לפי שהצורבא מרבנן יודע לכוין בלבו כנגד הקב"ה שהוא אש אוכלה ומעתה ק"ו הוא להא ואפילו לפירוש שאר המפרשים ז"ל דלא פירשו הכי ופי' עבדא דנורא אנא עבד לכומר העובד עבודת כוכבים אש וה"ה לעכו"ם אחרת מכ"מ אין ספק שאין מחשבין אותו ביהודי אחר שעובד כומרי עבודת כוכבים וכל שכן הא דאינו אומר כלום כנ"ל.
אח"כ מצאתי במדרש רבה פרשת וישלח שני תלמידין של רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד פגע בהם איסתרייטו"ס מומר אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו' אמרי ליה בניה אנו ועליה אנו נהרגין עכ"ל המחבר. הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עכ"ז היו רשאין לשנות מלבושיהן למלבוש עכו"ם שמא לא יכירום ולא ימיתום עליהם:"

שו"ת מהרי"ק סימן פח בשם הגהת סמ"ק

מהרי"ק דן בלבישת קאפא שהוא מלבוש שרופאים גוים לובשים, ומטרת הלבישה היא כדי לפרסם שהם מומחים ולמשוך לקוחות. ואומר שאין לאסור את זה משום דרכי האמורי כי הלובש את זה לא מתכוון להדמות לגויים, וגם לא הנהיגו את זה אלא לכבוד ולתועלת. ומביא לזה ראיה מדין הברחת המכס על ידי לבישת כלאיים, שבהגהת סמ"ק יש מפרשים שהברחת המכס על ידי לבוש הכוונה שיתלבש כגוי, ובמכס שמוטל רק על יהודים. ועל זה יש שחלקו שאמרו שזה כערקתא דמסאנא שאין לשנות. ומדברי המתיר יש ללמור קל וחומר ללבישת הקאפא. והרי שם פשוט שלא מדובר במקום סכנה, אלא רק בניסיון לברוח מהמכס.
ועוד שבהגהות הגדולות על הסמ"ק כתב שהאיסור הוא דווקא כאשר הגויים מכריחים את היהודי להתלבש כגוי כדי לחלל את ה' אבל מותר להתלבש כגוי כדי שלא ידעו שהוא יהודי, או כדי להעביר מכס.

ומביא עוד ראיה מהגמרא שאומרת שמים ראשונים האכילו את הנבלה, כלומר שיהודי לא נטל ידים וכך בעל החנות לא ידע שהוא יהודי. והרי זה אומר שהוא התלבש כגוי. ואם זו עבירה – היו אמורים לומר שחוקות הגויים האכילו את החזיר, שזו הייתה עיקר הבעיה, ונטילת הידיים זה רק חלק שולי. ומכאן שאין איסור להתלבש בבגדים שגם גויים מתלבשים בהם, גם אם בגלל זה נראה כגוי, ועיקר הבעיה זה אם מדובר בבגד שמיוחד לגויים.

"וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ' שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ' ההיא ואין לתלות לבישתה כ"א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו' הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות' חכמ' ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמו' אליה' וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד' ולתועלת'… עוד נלע"ד להביא ראיה להתיר מדתניא בבריית' ומייתי לה בפרק הגוזל בתרא (דף קיג) גבי בגד של כלאים אסור להבריח בו את המכס וכו' רבי עקיבא אומר מותר להבריח את המכס וכו' וראיתי בהגהת סמ"ק אחד ויש מפרשים דמאן דשרי להבריח בו דהיינו להראו' בו שאיני יהודי וכגון במכס שאינו מוטל אלא ליהודי' וע"ז נחלק החולק ואמר דבכי האי גוונא אסו' מידי דהוה אשינוי ערקתא דמסאנא דשילהו /דשילהי/ פרק בן סורר ומורה (דף עד) ומדברי המתיר נלמוד ק"ו לנדון שאנו עומדי' עליו (ב) דהשת' אפי' במקו' שנרא' ככופר ח"ו בלבשו בגדים האסורי' לישראל דבר תור' אפ"ה מותר היכ' שאינו מתכוין ללובשו ואין בה משום איסו' כלאים ואע"ג דלובש בגדים האסורי' לישראל מ"מ במקו' הפסד ממון לא גזרי כגון להבריח בו את המכס ואע"ג דפשיט' דלא מיירי במקו' סכנה כלל… 

ועוד נרא' להביא ראיי' להתי' ממה שמצאתי כתוב בהגהות הגדולו' אשר הוגהו על הסמ"ק וז"ל ואו' דהא דאמר אפילו ערקתא דמסאנא אסו' וכו'. עד היינו דווק' כשהגוים אומרים לו עשה כך כדי לחלל השם אז הוא אסו' אפי' בשנויי ערקת' אבל כדי שלא יהא ניכר שהו' יהודי כגון ללבוש בגדי נכרי שקורי' רא"יי או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מות' או כדי להעביר המכס דה"ק לא ילבש אדם כלאים כדי להעביר בו את המכס אבל ד"א מות' עכ"ל ההגהות בספר ישן. …
ועוד נלע"ד להביא ראיי' ממה דגרסינן בחולין (דף קו) פ' כל הבשר כי אתא רב דימי אמר מים ראשוני' האכילו בשר חזיר וכו'. עד ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא כלומ' להרבו' בחומר איסו' מים ראשוני' ואחרוני' ופי' שם רש"י וז"ל האכילו בשר חזיר וכו' שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוט' לישראלים ומבשל ומאכיל וכשהגוי בא בחנותו מאכילו נבלו' ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור שגוי היה והאכילו דבר טמא עכ"ל. ואם אית' שהישראל יצטרך להיו' מובדל במלבושיו עכ"פ ואפי' יעש' הגוי מלבוש כדרך כל הארץ יצטרך הישראל להימין או להשמאיל כדי לשנו' לבושו מלבוש הגוי כאשר חשבו האוסרי' א"כ למה תלה התקל' בחומר מים הראשוני' אדרב' יש לתלותו באשר עבר על בחקותיהם לא תלכו דהוי מדאורייתא ולכל הפחות עדיפא ממים ראשונים דלא הווין אלא משום סרך תרומ' ומשום מצו' והוי ליה למימר דאיסו' בחקותיהם לא תלכו האכיל בשר חזיר דהא ע"כ היהודי ההוא היה לבוש בלבושי הגוים דאלת"ה היאך טעה בו החנוני ויחשבהו לגוי אם היה לבוש ישראל אשר אין הכותים לובשים אותם יותר היה לו לחשוב שהיה מזלזל בנטילת ידים אלא ודאי צריך לומ' דאפי' ילבש הישראל לבושי' כלבושי הגוים ואין הלבוש ההוא מיוחד לגוי יותר מלישראל דאין כאן בית מיחוש ולכך תלה התלמוד התקלה דאכילת בשר חזיר או נבילה באיסור דמים ראשוני' לבדו…"

 

מנידון השאלה (רופאים שמעוניינים ללבוש חלוק של רופאים שיגרום להם להראות כגויים) מוכח שהוא מתיר להתלבש באופן שגורם להראות כגוי לא רק בשעת הסכנה אלא סתם כשגרה, ובכלל אין הכרח ליהודים לשנות מלבושיהם מהגויים, אא"כ מדובר בלבוש שהוא מיוחד לגויים.

האגודה מסכת שבת פרק ד – (דף מט, א) אות עה

כותב שאלישע בעל כנפיים הורידם מראשו כי זה לא גורם לו להראות ככופר, מה שאין כן ערקתא דמסאנא. ודוקא שהכירו בו שהוא יהודי והוא משנה כדי שיחשבו שכפר אז אסור. אבל ראה מרבותיו שמתירים ללבוש בגדי שטרייכהייט בשעת הסכנה כדי שלא יבינו שהוא יהודי, ואין בזה חילול ה'. ודוקא שאין בו שעטנז, ודוקא מפני צורך הגדול.

"כאלישע בעל כנפים פירשו בתוס' כל אדם חייב להניח תפילין רק שלא יהי' חולה מעים שיוכל להזהר שלא יפיח וישן בהם, אבל אם הוא בעל קרי אין להמנע מלהשים תפלין. נטלם מראשו כי עבור זה לא הי' נראה ככופר אבל לשנויי ערקתא דמסאנא נראה ככופר, ודוקא שהכירו בו שהוא יהודי ומשנה כדי שיהיו סבורים שכפר אז אסור. אבל ראיתי רבותי מתירין ללבוש בגדי שטרייכהיי"ט בשעת הסכנה כדי שלא יבינו שהוא יהודי ובזה ליכא חילול השם ודוקא שתפור בקנבוס שלא יהא שעטנז ודוקא מפני צורך גדול."

לא לגמרי ברור לי מדוע הוא מביא את הוראת רבותיו במילה 'אבל', כי לכאורה היא תואמת בדיוק את מה שהוא כתב לפני כן. יתכן שכוונתו היא שרבותיו מתירים אפילו במקרה שכבר עקרונית יודעים שהוא יהודי, ובכל זאת יכול להתחפש ולברוח, ואילו הוא סבר לאסור בתחילה, ובמקרה שעוד לא יודעים שהוא יהודי – מוסכם שמותר לשנות גם בלי קשר לסכנה. וצ"ע. עוד אעיר כי מוכרחים לומר שהם לא התירו רק במקום פיקוח נפש, כי הם אמרו 'דווקא כשאין בזה שעטנז' ואילו היה מדובר במקום פיקוח נפש ודאי שאין להתעכב על זה.

תרומת הדשן סימן קצו

נשאל האם במקום שבו הגויים גוזרים שאסור ליהודי לעבור ומי שימצא ייהרג מותר ליהודי להתחפש לגוי או לא. מצטט את הספר חסידים. ומבאר את ראייתו שרבי מאיר עשה עצמו כאוכל דבר איסור, ומכאן שמותר להתדמות לנכרי ונראה שאפילו בשעת השמד. ודין ערקתא דמסאנא זה דווקא כשיודעים שהוא יהודי ורוצים לכופו לשנות מדתו מנהג היהודים שאז חייב למסור את הנפש, אבל להתחפש שלא יכירו בו שהוא יהודי – אין בזה חילול ה' ומותר. אמנם יש לדחות את הראיה מרבי מאיר כי המעשה שעשה לא גרם שחשבו שהוא גוי אלא שחשבו שהוא יהודי אוכל נבלות. אמנם צריך עיון, כי הרא"ש כותב שאסור לאישה להטמין עצמה. ובפרק הגוזל לגבי כלאים כתב שאסור להתלבש כגוי כדי להבריח את המכס, כי אסור להראות ככופר כדי להבריח מכס. מכאן משמע שאסור להתדמות לגוים, בכל אופן שיחשבו שהוא גוי. אמנם, אפשר לומר שהרא"ש דיבר דווקא לגבי הברחת המכס אבל במקום סכנה יודה שמותר. אך צריך עיון עם הנידון כאן נחשב מקום סכנה, כי הרי היהודי יכול לבחור פשוט לא ללכת במדינות המסוכנות האלה (שהרי מנגד במקרים של רבי מאיר וספר החסידים לא הייתה שום ברירה). ועוד שיש לחשוש שמא יגלו שהוא יהודי ונמצא חילל את ה', וכמו שאמרנו לגבי ערקתא דמסאנא שאם יכריחו אותו לשנות וישנה יהיה בזה חילול ה'. ואם תאמר שגם אם יגלו יכחיש ויאמר שהוא גוי – שכך סבר רבי בון בירושלמי, יש להשיב שאולי יש לפסוק כדעת רבי חגא. ויש לדקדק בדברים אלו, שלא יהיה נראה כמודה בע"ז שהוא ככופר בתורה כולה.

"שאלה: יש מקומות שגוזרין רשעי האומות שלא יעבור בן ברית בהן, ואשר ימצא דתו לתופשו על נפשו, רשאי בן ברית להשתנות להתדמות בגדיו /בבגדיו/ לנכרי, ללכת בגלוי ראש כמו הנכרים כדי שלא יכירוהו או לאו?

תשובה: יראה דצריך לדקדק בדבר, בספר חסידים מצאתי וז"ל…עכ"ל. עובדא דר"מ בפ"ק דע"ז /דף יח ע"ב/ גבי ברתי' דרבי חנינא בן תרדיון, שרצו האויבים לתפוש את רבי מאיר וברח ונזדמן אל תבשיל של נבילה וטבל אצבעו האחד ומצץ השני, אמרו האויבים חס ושלום רבי מאיר שיאכל דבר האיסור ודאי אחרינא הוא וניצל שלא רדפו אחריו יותר. לפי דעת ספר חסידים מוכח מהא דרבי מאיר דאפי' להתדמות לנכרי בדבר איסור גמור כההיא דנבילה שריא, ונראה דאפילו בשעת השמד שרי כה"ג. והא דאסור לשנות אפילו ערקתא דמסאנא היינו דווקא כשמכירים בו שהוא יהודי ורוצים לכופו שישנה מדתו מנהג יהודים, חייב למסור את עצמו שלא יחלל השם, אבל כשעושה את עצמו כנכרי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ליכא חילול ולא מידי. אמנם נראה דאין ראייה מהא דרבי מאיר, דאיכא למימר דסברי הנכרים דישראל חשוד לאכול נבילות הוא, ולהכי אמרו ח"ו שזהו ר"מ ולא אמרו ח"ו שזה יהודי. וצ"ע באשירי בפ"ב דע"ז מהא דמייתי בירושלמי, יכולה אשה להטמין א"ע =את עצמה= ולומר נכרית היא, ומפרש אשירי שם דאין ר"ל דמותר לה לומר הכי ע"ש. ובפ' הגוזל כתב אשירי אהא דתניא לא ילבוש אדם כלאים אפי' י' בגדים זה ע"ג זה כדי להבריח בהן את המכס, ופי' אשירי לפי שאין נותנים מכס מאותם שהוא לבוש. אבל אין לפרש דלפי שהוא לבוש כלאים יסברו שהוא נכרי ולא יטלו ממנו מכס, דהא ודאי אסור לפי שנראה ככופר בשביל להבריח המכס ע"כ. מכאן משמע דאסור להתדמות לנכרי כדי שלא יכירוהו, ולאו דווקא ללבוש כלאים אלא אפי' בגדים העשויים מב' או מג' צבעונים, או שהן עשויין בציצין וחתיכות בשוליהן ובקצוות, כמו שרגילים הנכרים בהן וללכת בכל העיר בגילוי הראש, כל אילו הצורות סוברים הנכרים באשכנז שהוא אסור גמור לבר ישראל כמו כלאים בבגדים, והעושה אותו נראה ככופר כמו בגדים של שעטנז. אמנם י"ל דדוקא כדי להבריח המכס אסור, אבל בשביל סכנה כההיא דס' חסידים, וכמו שאלותינו שרי. אמנם בנ"ד כדמבואר בשאלתינו צ"ע אי חשיב סכנה, הואיל ומתחילה מכניס א"ע לכך לעבור דרך אותו מדינה, ולא דמי לעובדא דרבי מאיר ולההוא דס' חסידים שבא הסכנה עליו שלא ברצונו. ותו דיש לחוש בנ"ד אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם, וידעו שנתדמה לנכרי בשביל שלא יכירוהו ונמצא חלול השם למפרע, כמו ערקתא דמסאנא דלא חלקנו לעיל אלא משום דהנכרים אינם יודעים שהוא משנה מן הדת. וא"ת אם יכירוהו לאחר שעבר לפניהם יאמר להם נכרי אני, דהכי סבר ר' בון בירושלמי, ובא"ז פ"ב דע"ז מייתי לה דמותר לומר נכרי אני מיראת מות. וי"ל דלמא קי"ל כר' חגא דפליג אר' בון ואסר כדאיתא התם בא"ז, ולכך צריך לדקדק יפה בדברים הללו שלא יהא נראה כמודה בע"ז, שכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה כולה, הנראה לע"ד כתבתי."

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן סה (אלף קלז)

הרדב"ז נשאל האם מותר ליהודים שעוברים במכס בדרכם לארץ ישראל ללבוש בגדי גויים כדי להיפטר מהמכס. משיב שכיון שאין בזה אלא הפסד ממון – אסור, אם מדובר בבגד שמיוחד לגויים. וכן כתב הרא"ש. אבל כותב שודאי במקום סכנת נפשות מותר לשנות. ומקשה הרי מוסרים את הנפש על ערקתא דמסאנא. ומשיב שזה דווקא כשמכירים בו שהוא יהודי ומנסים להכריח אותו לשנות, אבל כשעושה עצמו גוי כדי שלא יזהו אותו – מותר, ולמרות שאפשר שיזהו אותו (ובזה יתחלל שם ה' כי יחשבו שהשתמד. הסבר שלי). והביא ראיה מרבי מאיר. ומוסיף שאפילו במקום סכנה אסור לומר שהוא גוי, אלא אם ישאלו יאמר שהוא יהודי, כי אמירת 'אני גוי' היא כפירה בתורה והודאה לדתם. והרבה טעו בזה בגזרת פורטוגל, שחשבו שאם הם לא מוטבלים לנצרות אלא רק אומרים הם בסדר.

"(אלף קלז) שאלה שאלת ממני אותן העולים לארץ ישראל שיהודים פורעין גפר כך וכך לכל אחד אם מותר לשנות מלבושיו כדי שיחשבו שהם עכו"ם ולא יפרעו דבר:

תשובה כיון שאין בדבר אלא הפסד ממון אסור הוא לישראל ללבוש מלבוש עכו"ם. ואם הוא מלבוש שאינו מיוחד לעכו"ם אלא שלובשים אותו כל עוברי דרכים מותר אבל ללבוש מצנפת לבן או כיוצא בו שהוא מיוחד לעכו"ם אסור חדא שיש חלול ה' בדבר שאפשר שיכירוהו ויאמרו החליף דתו מפני הממון. ועוד כי לפעמים נמשך מזה סכנה בדת כמו שראינו בעינינו כמה פעמים. ועוד שנראה ככופר בדת כדי להבריח את המכס. וכן כתב הרא"ש ז"ל….
אבל היכא דאיכא ספק נפשות ודאי מותר לשנות מלבושו.
וא"ת הא דבשעת הגזרה אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור.
וי"ל דשעת גזרה שאני. והנכון דאפילו בשעת הגזרה מותר לעשות עצמו כעכו"ם כדי שלא יכירוהו וההיא דערקתא דמסאנא היינו שמכירין בו שהוא יהודי ורוצים לכופו שישנה מדתו ומנהג יהודים חייב למסור נפשו שלא יחלל את השם. אבל כשעושה עצמו עכו"ם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי אע"ג שאפשר יבא לידי שיכירוהו מכל מקום ספק הוא ובמקום ספק לא אמר. וכן משמע מההיא דרבי מאיר פרק קמא דע"ז גבי ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון שרצו האויבים לתופסו וברח נזדמן לו תבשיל של נבלה וטבל אצבעו אחד ומצץ השני אמרו האויבים חס ושלום לרבי מאיר שיאכל דבר איסור אחרינא הוא ולא רדפו אחריו יותר."

 

כלומר, הרדב"ז מתיר בשעת סכנה להתלבש כגוי, אבל סתם כך כדי להבריח מכס אוסר.

פסיקת ההלכה

בית יוסף יו"ד קנז, ב

מביא את הרא"ש שאסור לאדם לומר שהוא גוי, וכותב שמיהו נימוקי יוסף כתב שמותר לשנות מלבושו, וכן מהרי"ק בשם הגהת סמ"ק, שדווקא כשאומרים לו לשנות – אסור, אבל כאשר משנה כדי שלא יכירוהו – מותר.

"אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו וכו' וכן כתב הרא"ש ברפ"ב דע"ז ומיהו כתב בנימוקי יוסף בפרק בתרא דקמא שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד אליל וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר… וכיוצא בדברי נ"י כתב מהר"י קולן בשורש פ"ח בשם הגהת סמ"ק וז"ל הא דאמרינן אפי' ערקתא דמסאנא אסור וכו' היינו דוקא כשהעכו"ם אומרים לו עשה כך כדי לחלל את השם אז הוא אסור אפי' בשינוי ערקתא אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי כגון ללבוש בגדי עכו"ם שקורין ראי"י או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מותר ומ"מ כתב דאיכא סתם מן דפליג ואמר דללבוש בגדי רא"י שלא יכירוהו ביהודי בדרכים אסור מההוא דבן סורר ומורה: (ב"ה) ובת"ה סימן קצ"ז כתב בדינים אלו באורך:"

 

שולחן ערוך ורמ"א יו"ד קנז, ב

השו"ע פוסק גם כרא"ש וגם כנימוקי יוסף, שאסור לומר שהוא גוי אבל מותר לשנות מלבושו. הרמ"א מסייג שכל ההיתר הוא במקום סכנה, אבל אסור לעשות זאת כדי להבריח מכס.

"אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי' כדי שלא יהרגוהו אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר' מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי':

הגה: ואפי' לובש כלאים (נ"י פרק הגוזל בתרא) ואע"ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ' הגוזל) והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבי' והוא יכוין לדבר אחר וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים שרי (ת"ה סי' קצ"ז) וכן בדרך זה מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש אם תוכל אשתו לבא אליו ושיסבור שבא על הערוה שרי (שם בנ"י) וכל זה לא שרי רק במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי עובד כוכבים שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור מכס או כדומה לזה אסור. (אשיר"י ונ"י פרק הגוזל בתרא ות"ה סימן קצ"ו ושאר פוסקים):"

 

ב"ח קנז

כותב שנראה שגם לא בשעת גזירה אלא סתם כשהולך בדרך ויש סכנה לישראל באותן דרכים – מותר לשנות, ובלבד שלא ילבש כלאיים וכן נהגו רוב הסוחרים הולכי הדרכים. מצטט מהגהות מיימוניות שאוסר ללבוש בגדי גויים כדי להבריח מכס. ומביא מהר"ם מץ שמתיר ליהודי להתחפש לגוי כדי לרגל אחר הגויים ולשמוע מה הם זוממים על ישראל. ומשמע שבלאו הכי יהיה אסור, ונראה שדווקא סתם להנאת עצמו אסור לשנות בגדיו כדי לא לשלם מכס וכיוצא בזה, וכן פסק הרמ"א.

"אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם…ונראה דאף כשאינו שעת הגזירה אלא שהולך בדרך ואיכא סכנה לישראל באותן דרכים טפי מלעכו"ם יכול לשנות מלבושו ובלבד שלא ילבוש כלאים וכך נהגו רוב סוחרים והולכי דרכים וז"ל הגהות מיימונית פ"ה מיסודי התורה הא דשרי ר"ש משום ר"ע ללבוש כלאים כדי להבריח בו את המכס אין לפרש שיהא נראה לעכו"ם כשהוא לבוש כלאים דבהא לא הוי שרי ר"ע דאפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור לשנות אלא ה"פ לפי שאין נותנין מכס מכל מה שהאדם לבוש ור"ש לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוון מותר מחידושי ר"מ ז"ל עכ"ל. וז"ל מהר"ם מ"ץ אדם יכול לשנות בגדיו שלא יכירוהו שהוא יהודי כדי לחקור דעת העכו"ם כשרוצים לגזור פרצות על ישראל ע"כ משמע דבלאו הכי אסור ונראה דהיינו דווקא כשאין שם שום חשש סכנה אלא להנאת עצמו הוא משנה בגדיו שיחשבוהו לעכו"ם ולא יתן מכס וכיוצא בזה אסור ואפי' אינו לבוש כלאים אסור וכן פסק הרב בהגהת ש"ע ולא כיש מתירין וע"ל ריש סי' קע"ח מ"ש בשם האגודה."

כלומר הב"ח למעשה מתיר לסוחרים להתחפש לגויים, ומחלק בין זה לבין הברחת מכס שאסורה משום שהיא הנאת עצמו גמורה.

ש"ך קנז, יט

מצטט את הב"ח וכותב שבימינו נהגו כך בכל הדרכים, כי כולם בחזקת סכנה, ובניגוד לדעת התשב"ץ, אלא כסברת החולקים שהם מהרי"ק וספר חסידים, ולמרות שתרומת הדשן  פסק שבמקומות שגזרו הגויים שלא יכנסו יהודים אסור להכנס בתחפושת כי הוא מכניס את עצמו לסכנה בידיים – יש לחלק כי שם אפשר לא לעבור במקום ספציפי זה, משא"כ בימינו שבכל מקום מסוכן, ודרך העולם לנסוע ממקום למקום, ועוד שאחד הטעמים של תרומת הדשן להחמיר הוא שמא אחר שילך היהודי יכירו בכך שהוא היה יהודי ונמצא שחילל את ה' למפרע בכך שיחשבו שהשתמד, ובימינו זה לא רלוונטי כי בגלל שרבים עושים כן הגויים יבינו שעשה כך בגלל שהוא בנסיעות ולא בגלל שהשתמד

"וכל זה לא שרי רק במקום סכנה כו'. כתב הב"ח… עכ"ל והאידנא נהגו כן בכל הדרכים משום דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ומ"ש התשב"ץ סי' תט"ז דאסור ללבוש בגדי עובד כוכבים בדרך לא קי"ל הכי אלא קי"ל כסברת החולקים ע"ז שהביא מהרי"ק שורש פ"ח וכ"כ בת"ה סי' קצ"ו בשם ס' חסידים דבמקום סכנת דרכים מותר ואע"ג דבת"ה שם פסק במקומות שגזרו העובדי כוכבים שלא יעבור שם יהודי באבוד נפשו דאסור ליהודי לשנות בגדיו לילך שם דלא חשיב סכנה הואיל ומתחלה מכניס עצמו לכך לעבור דרך אותה מדינה ע"כ שאני התם דאפשר שלא יעבור דרך שם משא"כ הכא דדרך העולם הוא להיות עוברים ושבים ורוב הולכי דרכים למצוא טרף לנפשם ולא סגי בלאו הכי ועוד נראה דשאני התם מטעם שכתב מהרא"י שם וז"ל ותו דיש לחוש אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם וידעו שנתדמה לעובד כוכבים ונמצא חלול השם למפרע ע"כ מה שאין כן בהולכי דרכים שידוע הוא לעובדי כוכבים שדרך היהודים ללבוש בגדי עובד כוכבים בשעה שהולכים בדרך ואפשר דהאידנא כיון דרוב הסוחרים והולכי דרכים יהודים לובשים בגדי עובד כוכבים גם באותן המקומות שגזרו העובדי כוכבים שלא לעבור בם יהודי יכול לעבור דאף אם יכירוהו יחשבו שמחמת שהוא בדרך שינה לבישתו וכמדומה לי שכן נוהגין להקל וע"ל סימן קע"ח ס"א בהג"ה:"

נתיבי עם, הרב עמרם אבורביע, יורה דעה קנז

"כתב הסמ"א דחיי דשליחי א"י לקבץ נדבות בשביל עניי ירושלם מותרים לשנות בגדיהם בדרכים מחשש הפסד ממון עניים ואפילו במלבוש המיוחד לגויים".

שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קנז מט שטה ס"א

מביא את דברי הב"ח והש"ך וסותם בזה. ונראה שמקל כמותם

"נ"ב: ובת"ה סימן קצ"ז, ובהרדב"ז במודפסות סימן ס"ה, מבואר מדברי הרב הנמק"י דדוקא במקום סכנה. וכ"כ הרא"ש ות"ה, וכ"כ בספר המפה. וכתב הב"ח דהוא הדין כשהולך בדרך ואיכא סכנה לישראל באותה הדרך טפי מלעכו"ם, יכול לשנות מלבושו ובלבד שלא ילבש כלאים, וכך נהגו רוב הסוחרים והולכי דרכים. ע"כ. וכתב ש"ך, והאידנא נהגו כן בכל הדרכים משום דכל הדרכים בחזקת סכנה… וע"ל סימן קע"ח ס"א בהגהה."

לבוש יורה דעה סימן קנז סעיף ב

פוסק כשו"ע והרמ"א בפשטות (בלי קשר להיתר של ב"ח וש"ך)

"אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו, שכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר. אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הסכנה מותר, כיון שאינו אומר בפירוש שהוא גוי הוא אינו עושה שום הודאה באלהותם אלא שהם מטעים נפשם ואינם מכירים אותו, ואפילו כלאים מותר ללבוש כדי להציל עצמו. ואע"פ שאסור לומר שהוא גוי מכל מקום יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפי, שהגוים יבינו שהוא אומר שהוא גוי והוא כוונתו לדבר אחר ואינהו דמטעי נפשייהו, וכן כל כיוצא בזה שיוכל להטעותם שהם יסברו שהוא גוי מותר דאינהו אטעי אנפשייהו. וכן בדרך זו בעריות מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש, אם תוכל אשתו לבא אליו להטעותו באופן שיסבור שבא על הערוה שרי. וכל זה דוקא במקום שיש בו סכנה, אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי גוים כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור המכס או כדומה לזה, אסור לעשותו שמציל ממונו בע"ז, וזה לא התירה התורה."

 

בירת מגדל עוז, יעב"ץ פינה א אות נג

מביא את דברי הספר חסידים שמתיר לאישה לומר שהיא גויה כדי למנוע מיהודים פרוצים לאנוס אותה. ונראה שדיבר בהווה, והוא הדין אם הגויים ימנעו מלאונסה אם תגיד שהיא גויה – רשאית לעשות כן. ולפי זה גם במקום סכנת נפשות שכמובן חמורה מזנות – פשוט שרשאי אדם להציל עצמו באמירה שהוא גוי מאיזשהי אומה ובלי להזכיר שם עבודה זרה. וצריך עיון. באות שלאחר מכן הוא מצטט את השו"ע בפשטות שהסיבה שמותר להתלבש כגוי זה כי הוא לא אומר שהוא גוי, ולכן קשה לומר שהוא באמת פסק כספר חסידים, אך ללא ספק הוא הסתפק בזה מעט.

"פשוט שגם האשה אסורה לומר שהיא ערלית, ובס"ח התיר לה לומר שהיא ערלית כדי שלא יתעללו בה הפריצים, ונראה שלא דיבר אלא בהווה, כי מפריצי ישראל דרכה להמלט בכך, וה"ה עם [הטעות במקור] ידוע שהעכו"ם ימנע מלחללה כשתאמר שהיא ערלית, רשאה לעשות כן, לפ"ז משמע קצת דבמקום סכנת נפשות דחמירא טפי מזנות, פשיטא שרשאי אדם להציל עצמו באמירה בעלמא שהוא עכו"ם ומאומה ידועה בלי שיזכיר שם עבודת אלילים. וצריך עיון. אות נד. אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי, משנה מלבושו בשעת השמד מותר כיון שאינו אומר שהוא עכו"ם."

בירת מגדל עוז, יעב"ץ פינה א אות נו

לפי דברי הספר חסידים שמתיר לאשה שחוששת שיאנסו אותה ללבוש בגדי כומרת, היעב"ץ מתיר ללבוש בגדי כומר ליהודי שיודע שרק לבישת בגדי כומר יצילו אותו ולא די בבגדי גוי. הוא מסביר שהסיבה שבסימן קצט הס"ח לא התיר בגדי כומר אלא רק בגדי גוי בלי שעטנז זה כי שם היה מדובר שדי בזה, אבל במקרה של אשה – הגויים מסוגלים לאנוס גויות, ורק כמרות הן לא אונסים, ולכן זה הכרחי.

"אשה ההולכת בדרך ושמעה שפוגעים בה עכו"ם ויראה פן ישכבו עמה יכולה ללבוש בגדי כומרת כדי שיהו סבורים שהיא כומרת ולא ישכבוה, כ"כ בספר חסידים סימן תש"ב לכאורה קשיא דידיה אדידיה, דבסימן קצ"ט לא התיר בגדי כומרים לאש להציל עצמו בשעת הגזרה אע"פ דנפשות חמירי ודאי מעברה זו, ולק"מ דהתם מיירי באפשר לו להציל עצמו בשינוי בגדים בעלמא משא"כ באשה, שלא יועיל לה להנצל בזה ממשכב שהעכו"ם מתעלל גם בערלים אם לא בבגדי כומרת שבה נזהרין מלחללה ומתיראים ביותר מלנגוע בה וה"ה אם ידוע שאינו מספיק שינוי בגדים גרידא לאיש רשאי נמי כן להציל עצמו בבגדי כומר."

סיכום פרק זה

להלכה השו"ע פסק שאסור לומר 'גוי אני' אך מותר להתחפש לגוי. הרמ"א הוסיף את ההיתר לומר דבר המשתמע לשתי פנים, וסייג את ההיתר להתחפש לגוי דווקא למקרה של סכנה, ולא סתם כדי להבריח את המכס.

מה הדין כשגזרו לא ללבוש בגדים של יהודים?

דרכי משה הקצר יורה דעה סימן קנז אות ו

דרכי משה עומד על כך שיש הבדל מסוים בין תרומת הדשן לנימוקי יוסף ביחס לשאלת ההבדל של שאלתנו מדין 'ערקתא דמסאנא'. נמוקי יוסף מתרץ שערקתא דמסאנא נאמר כשהגויים גוזרים שאסור ליהודים ללבוש אלא בגדי גויים – שעל זה יהרג, ואילו תרומת הדשן מתיר אפילו במקרה שבו גזרו לא ללבוש בגדים של יהודים – והוא לובש כדי שלא ידעו שהוא ידעו שהוא יהודי, כי אין בזה חילול ה' כי הרי הם עוד לא יודעים שהוא יהודי.

"…עוד כתב מהרא"י שם דאפילו בשעת השמד אין אסור אלא כשהגוים מכירים אותו ורוצים לכופו כדי להעביר אבל ללבוש בגד העשוי כבגדי גוים שרי דאז ליכא חלול השם שהרי אין הגוים מכירים אותו ומיהו מדברי נמוקי יוסף דלעיל אינו משמע דמחלק בהא דהא משני דאסור לשנות ערקתא דמסאנא בענין אחר"

ש"ך יז

הש"ך מצדד בדעת הנימוקי יוסף, במה שהדרכ"מ הציג כמחלוקת עם תרומת הדשן. הוא מצטט את הדרכ"מ ותמה, הרי דעת תרומת הדשן ממש כדעת הנימוקי יוסף בזה

"משנה מלבושו כו'. היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש לבוש עובד כוכבים יהרג ואל יעבור נ"י פרק הגוזל בתרא ומהרי"ק שורש פ"ח בשם הגה' סמ"ק ובד"מ ס"ס כתב… עכ"ל ותימה דאדרבה דעת מהרא"י ממש כדעת הנ"י עיין שם בתה"ד מבואר כך להדיא:"

 

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קנז

הגר"א מצדד בשיטת תרומת הדשן כפי שהציגה הדרכ"מ שגם אם גזרו להתלבש כגויים – האיסור יהיה רק כאשר הגוי מכריחו להדיא, אבל אם מתחפש כדי שלא ידעו שהוא יהודי – מותר.

"(כא) (ליקוט) ואפילו לובש כלאים. פשוט דאף ע"ג דבשעת הגזירה אפילו אערקתא כו' היינו שעובד כוכבים מעבירו אבל בכהאי גוונא דאין מכירו וליכא חילול השם. תה"ד סימן קצ"ו ועיין ש"ך ס"ק י"ז (ע"כ):"

בירת מגדל עוז, יעב"ץ פינה א אות נה

מצדד בשיטת הגר"א שגם בשמד שגזרו שחובה ללבוש בגדי גויים שמותר ללבוש כדי לברוח, כי לא יודעים שהוא יהודי ואין בזה חילול ה', ובערקתא דמסאנא זה שונה כי שם הוא לבוש כל גופו כיהודי ורק נעליו כגוי, ובזה ניכר שהוא משנה ויש חילול ה'.

"ואם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש מלבוש עכו"ם יהרג ואל יעבור ויש מחלקין בו דאינו אסור אלא כשהעכו"ם מכירין אותו שהוא יהודי ורוצים לכופו לעבור, אבל באין מכירין שרי דאז ליכא חלול השם, והכי מסתברא [והיינו דתר"י ששינו עטיפתן בשעת השמד] ולא דמי לערקתא דמסאנא, דמאחר שהוא לבוש כל גופו כישראל ניכר הוא בשינוי דערקתא דמסאנא ואיכא חלול ה'."

מקור מים חיים (הרב יעקב מאיר פאדווא) יורה דעה קנז ב

מביא את דברי הש"ך ואומר שדווקא דברי הנימוקי יוסף ותרומת הדשן שונים זה מזה, וכפי שטען הדרכ"מ. כי לשיטת הנימוקי יוסף החילוק המרכזי בין נידוננו ל'ערקתא' זה שבערקתא גוזרים על כל מי שילבש מלבוש יהודי, ועל זה צריך למסור את הנפש, מה שאין כן מקרה שבו גוזרים על כל היהודים, ואז מותר להתחפש לגוי כדי להינצל. לעומת זאת תה"ד סובר שעיקר החילוק הוא האם כבר יודעים שהוא יהודי – שאז חל דין 'ערקתא' לבין מקרה שבו עוד לא יודעים שהוא יהודי, ואז מותר לו להתחפש לגוי. ולכן דברי הדרכ"מ נכונים.
ולגבי השאלה למי הותר לומר בלשון המשתמעת בשתי פנים מתפלא על כנה"ג שהשיג על הרמ"א עפ"י דברי הרא"ש, שהרי הר"ן חולק שם.

"ולענ"ד המעין היטב בדבריהם יראה דרחוקים זה מזה דעיקר חילוק של הנ"י למדקדק היטיב בלשונו והוא דאם הגזירה היתה על כל הנקרא בשם יהודי להרוג אז רשאי לשנות מלבושו שלא יכירו שהוא יהודי אבל אם הגזירה על כל הלובש מלבוש ישראל שיהרג אינו רשאי לשנות מלבושו כמלבוש א"י והיינו ערקתא דמסאנא דחייבין אנחנו למסור את עצמנו בשעת השמד ואף דאם ילבוש מלבוש אינו יהודי אין אנו מכירים או הוא יהודי או אינו יהודי מכל מקום כיון דהגזירה גופא היתה על מלבושים של ישראל מחוייבים למסור עצמן זה דעת הנימוקי יוסף לחלק בזה אבל סברות מהרא"י בתה"ד לחלק בענין אחר והוא היכא דמכירים אותו שהוא יהודי וכופו אותו ללבוש מלבושים של אינו יהודי מחויב למסור עצמו בשעת השמד והיינו ערקתא דמסאני אבל אם אין האינם יהודים יודעים אם הוא ישראל או אינו יהודי רשאי ללבוש מלבוש האינו יהודי כיון דאין האינו יהודי מכירים וסוברים שהוא אינו יהודי אין בזה חילול השם ומשמע דאפילו הגזירה הוא בפרטות על מלבוש יהודים כל שאין מכירים אותו שהוא יהודי רשאי לשנות מלבושו שלא יכירוהו זה ברור למדקדק בהם ודברי הד"מ נכונים.

בהג"ה ואע"ג דאסור לומר שהוא אינו יהודי מ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין ועיין בכנה"ג שנדפס  על הש"ס פלפול הרבה בזה ובמה שהקשה דהא שם מפורש שלא להתיר אלא לצורבא מרבנן וכ"כ מהרש"ל וכן מתבאר בדברי הרא"ש שם תמהני עליו דלאו מילתא דפשיטא דהא דעת הר"ן שם דנקט צורבא מרבנן לרבותא דאפ"ה שרי ופשיטא לכל אדם…"

כתיבה של שם גוי או זיוף תעודות של גוי – האם דינה כאמירה?

מקילים

מהרשד"ם יורה דעה קצט

נשאל לגבי אנוסים שחזרו ליהדותם וחזרו לשמותם היהודים, ועתה כשהם שולחים מכתבים לקרוביהם שעדיין אנוסים הם צריכים לכתוב לפי שמם הישן. האם זה נחשב כאמירת 'גוי אני'. משיב שאמנם אין בזה מידת חסידות, אבל מעיקר הדין זה מותר מכמה סיבות (הגמרא בנדרים ועוד) ובסוף מסיים בתורף הטענה: כל האיסור הוא כשהאדם משנה עצמו וגופו בפני הגויים כדי שיחשבו שהוא גוי, אבל מה שהאדם חותם לצרכיו בשם גוי והנמענים ודאי יודעים שהוא באמת יהודי, והסביבה אינה יודעת דבר וסתם חושבת שמדובר באיזשהו גוי מעבר לים – אין בזה חלול השם, ואין בזה פרהסיא כלל ומותר.

"אלו האנוסים שבאו מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים ואחר שבאו לבקש את ה' ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוים אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונותן ממונם אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם או אם יש חשש איסור בדבר מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ה'. תשובה: אמת כי מדת חסידות לא קאמינא דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקת שאיפשר ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדונים אכן מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל…

כל זה נראה לע"ד שאינו צריך אלא לרווחא דמלתא להפיס דעת השואל אבל כפי האמת כל מה שאוסרים ומחמירים הפוסקים ז"ל אינו אלא שלא ישנה האדם עצמו וגופו בפני הגוים שלא יחשבוהו לגוי ויאמרו ויראו באצבע פ' זה גוי הוא ואיכא חלול השם אבל במה שכותב צרכיו ואחר כך חותם שמו כשם גוי ומי שנשלחה אליו הכתב יודע בודאי שהוא יהודי ואחרים הרואים הכתב חושבים שנכסים אלו אינם מיהודי אלא מגוי ואינם יודעים האיש בעצמו וכל זה ג"כ אינו דבר של פרהסיא דלימא דאיכא חלול השם חלילה מותר הנלע"ד כתבתי."

הרב יהודה גרשוני (תלמיד של מרן הרב קוק) מאמר 'השואה בהלכה' בספר היובל לר' מרדכי קירשבלום עמוד נו

מביא שמותר להתלבש כגוי כדי להנצל, ולפי זה הרבה יהודים בזמן השואה התחפשו לגויים על ידי תעודות מזויפות – וזה מותר כמו מלבוש.

"והת"ת דעתו לשמים בתרי אנפי ולפי זה התעודות של הגוים שהרבה יהודים התחפשו שהגוים יחשבו שהם לא יהודים וזה באמצעות תעודות מזויפות אפשר שרק בפה אסור להגיד שהוא גוי אבל ע"י שמראה לו דרכון או תעודה מזויפת אין כאן איסור כמו שיהודי משנה מלבושיו שיחשבו שהוא גוי"

משנה הלכות ט סימן קע

כותב שמותר ומצווה לעשות תעודות זהות מזויפות, וכן עשו וניצלו רבים מגדולי ישראל כידוע וכמפורסם, ומותר לומר את מה שכתוב בהם ובלבד שלא יאמר בפירוש שהוא גוי. ואם ישאלו אותו אם הוא יהודי יאמר בלשון המשתמעת לשתי פנים. ומספר שבמחנה ריכוז בבוכנוולד שבוע לפני השחרור שאלו אותו אם הוא יהודי והשיב בטריק שכתבו הפוסקים, לומר 'קיין יוד' ואכן ניצל כך. ומסכם שאין שום איסור בתעודות גוי מזויפות ולא פקפק בזה אדם.

"ולפענ"ד דלא מיבעיא דליכא בזה שום איסור לעשות תעודת זיהוי אלא אדרבה מצוה איכא דבזמן המלחמה הגדולה שהיתה סכנה מרחפת על כולנה מצוה רבה עשה להציל עצמו וכל משפחתו שאפשר מיד הרשעים ואלפים בנ"י ניצלו באופן זה מאז ומלפנים ואין פוצה פה ח"ו ומצפצף, וגם גדולי ישראל וצדיקים כמה מהם ניצולו באופן זה כידוע לכל והמפורסם אין צריך ראי'…
נלפענ"ד דאפילו אם היו שואלין אותו מה שמו ויש לו ניירות של עכו"ם מותר לומר לו השם של עכו"ם שנכתב על הניירות וגם העיר אשר נולד בה שנכתב בהניירות מותר לו לומר רק שאם ישאלוהו אם הוא יהודי או לא אז אסור לו לומר שאינו יהודי אלא מותר לו לומר מילתא דמשתמע בתרי אנפי ..
ודכירנא כד הוינא בקאנצענטרעשאן קעמפ בבוכענוואלד והי' שם סעלעקציע שבוע אחת קודם השחרור ובאו אלי ושאלו אותי האם אני יהודי כי התחבאתי בין החולים שם ובין המתים ונזכרתי אז מדברי החו"י שכתב שאם ישאלוהו אם הוא יהודי יכול לומר בלשון אשכנז כן יודע [צריך לומר יוד] שמשמע בלשונן שאינו יהודי ובלשון קודש משמע כן כלומר שכן הוא יהודי ואמרתי ג"כ מילתא דמשתמע בתרי לישני והי' ה' בעזרתי ונצלתי בעזה"י.

ומעתה בהא סלקינן ובהא נחתינן דלפענ"ד ליכא בזה שום איסור להיות לו ניירות של עכו"ם ואפילו לומר שמו על הניירות בשעת הסכנה ליכא איסור כ"ז שלא יאמר שאינו יהודי, וכמ"ש בריש דברינו שכן נהגו הלכה למעשה גדולי עולם ולא פקפק בזה אדם לפענ"ד."

שמועה בשם הרב יוסף גרינוולד (האדמו"ר מפאפא), מובא ב'אור ישראל' מאנסי – סה עמוד קיט

"ישנה עדות שאחרי כניסת הנאצים להונגריה התיר אדמו"ר הגה"צ בעל ויחי יוסף מפאפא זצ"ל להשתמש בתעודות של גוים אף לכתחילה. ואשר אין זה קשור לדין הנ"ל שביו"ד סימן קנז. כאשר נשאל ליסוד ההיתר, ענה: "אינני יכול לענות לך על זה כעת, אבל אני אומר לך שברור שזה מותר"."

מחמירים

ברוך השם חלק הרב משה רוטמאן, יורה דעה עז עמוד לג

נשאל על זיוף תעודות גוי כדי להנצל מנישול כלכלי ברוסיה לפני השואה.

"ובאמת הוא טעות לומר ולדמות פאס למלבוש דבשלמא מלבושים הרי מאי ראיה ממלבושיו שהוא לבוש כמלבושי הנכרים… אבל כל שמוציא את לבם מידי ספיקא ומחליט בלבבם שיגזרו ברור עליו שהוא נכרי זה גופא הוא הכפירה ח"ו והוראה להם ושאסרה התורה דבר זה. א"כ פאס זה אי אפשר לומר שהם טועין עדיין שהרי רק בדבר הפאס הם מבררין הספק דאחרי שהן מדמין פן הוא יהודי ורק לבוש כמו נכרים אזי חוקרין בו ע"י הפאס"

האדמו"ר מקלויזנבורג שפע חיים חלק ב עמוד רס

כותב שגם בשואה היה אסור להוציא תעודות מזויפות ולומר 'גוי אני' ורוב היהודים אכן העדיפו למות ולא לעשות כן, כי להלכה קיי"ל כשו"ע בדין הפשוט הזה.

"גם בדורנו זה בשנות הזעם, אמנם היו כאלו שעשו לעצמם תעודות בשמות גויים ועי"ז ניצולו ונשארו בחיים, אבל מבינינו איני מכיר אף אחד שהיה עושה דבר כזה, ורוב היהודים הלכו ברצון למות בטוח ולא רצו להציל עצמם באופנים כאלו. ולהלכה קיי"ל בשו"ע דמותר לשנות מלבושו כדי שלא יכירוהו אבל אם שואלים אותו אסור לו לומר שאינו יהודי והגם שהגריעב"ץ פלפל בזה מ"מ להלכה נקטינן כדברי השו"ע."

חידושים סביב השואה

בימי החושך הנוראים של השואה האיסור לומר 'גוי אני' יצר קושי עצום אצל יהודים שביקשו להמלט מאימת הנאצים, ורבים גם לא עמדו בפיתוי וזייפו תעודות והתחבאו כגויים. הפוסקים דנו במצב הקשה הזה והעלו סברות להקל.

הסברא שהאיסור הוא דווקא כאשר מנסים לכפותו להמיר

ממעמקים הרב אשרי, חלק ה עמוד מט (תשובה ג)

הרב אשרי נשאל לגבי יהודי שרוצה לכתוב בפספרוט שלו ר"ק כלומר ראשי תיבות של רומי קתולי, כלומר נוצרי. ומשיב שזו לשון שמשתמעת לשתי פנים, כפי שראה שסיפר ר' חיים שור שאחד הגדולים אמר 'קיין יוד' שזה בגרמנית אינני יהודי, והוא התכוון 'כן יהודי' כלומר אני יהודי. וודאי שיש להקל בכתיבה שהיא קלה מדיבור. ומוסיף על זה חידוש גדול יותר שמותר לעשות זאת כי כל האיסור לומר גוי אני זה כאשר יודעים שהוא יהודי ועתה הוא אומר שהוא גוי כלומר עוזב את דת אבותיו כדי להנצל, אבל בסתם אם אינם יודעים שהוא יהודי מותר לומר שהוא גוי, כי זה בסך הכל דרך לברוח מהם, ואין חילוק בין אמירה להתלבשות.

"והנה ראיתי בספר תורת חיים להגאון ר' חיים שור על מסכת ע"ז שכתב שם בדף י"ז וכבר שמעתי על גדול אחד מהקדמונים ששאולוהו בשעת הגזירה באשכנז אם הוא יהודי והשיב 'קיין יוד' והרשעים היו סבורים שהוא משיב להם בלשון שאינו יהודי כמשמעות לשונם והוא ניצל מידם, אולם כוונתו היתה לומר להם בלשון הקודש 'כן יוד' כלומר כן יהודי היינו שהוא יהודי, והוא כמו שכתב הרמ"א הנ"ל שהוא 'יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין'. ולפי זה גם בנידון דידן אולי יש לצדד להתיר לו לכתוב את שתי האותיות הללו ר.ק. דאף על פי שהגויים יטעו במשמעותן ויחשבו שהן מורות שהוא רומי קתולי מכל מקום הוא יוכל לכוון בשעת כתיבת האותיות הללו למה שכתוב רק ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים, ואם כן גם בנידן דידן שתי אותיות הללו הן לשון דמשתמע לתרי אפין וכמו שכתב הרמ"א הנ"ל, ואל יכפת לן כלל מה שהגויים יבינו מלשון זה,ועיין בסנהדרין דף מו דמוכח מהתם דכתיבה היא פחותה מדיבור..

תבנא לדינא דכל מה שעליתי נראה להורות בנידן שאלתנו דודאי מותר לו ליהודי זה להכניס בפרפורט שלו שתי אותיות הללו כדי להציל את נפשו מסכנת הכליה שהיתה צפויה אז על היהודים בעתותי השמד וההרג שהגרמנים הארורים אמרו לעשות ביהודים. חדא בכדי להציל את עצמו מסכנת נפש מותר לו להטעות את הגויים שלא יכירוהו שהוא יהודי, ואינו דומה כלל למה שכתב הרמב"ם בספר המצות דהרמב"ם איירי שיודעים בו ומכירים אותו שהוא יהודי אלא שבכדי להנצל הוא רוצה לומר שהוא עובד כוכבים היינו שהוא מתכחש לדת אבותיו, בזה אית ליה לרמב"ם שאסור, אבל היכא שהגויים אינם מכירים בו ואינם יודעים שהוא יהודי מותר לו להטעות אותם בכל טצדקי ואמצעים אפילו באמירה שהוא כאחד מהם מאז ומעולם וכמו שכתבתי לעיל."

סברתו האחרונה יכולה להסתדר עם הרבה מקורות, אבל קשה מהסיפור שרבים עסקו בו על יהודי שהלך בדרך עם גויים ושואלים את הקבוצה כולה האם יש כאן יהודי והגוי ענה שאין, והיהודי שאל אם צריך כפרה, והשיבו שלא משום שהוא עצמו היה מוכן לומר שהוא יהודי ולא איכפת לו במה שגוי אחר ענה במקומו ושיקר. ואם סברתו של הרב אשרי נכונה – הרי מלכתחילה מותר ליהודי זה לומר שהוא גוי. אמנם, מוכרחים לומר שלשון הרא"ש שהוא מקור הדין ממש נשמעת כך: "אין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר עובד כוכבים הוא כדי שלא יהרגוהו. דודאי כופר בעיקר הוא. דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד כוכבים כמותם. ודאי כשאומר עובד כוכבים הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן". כלומר התרחיש הוא שהם רוצים שימיר, וכדי להינצל הוא אומר שהוא גוי. זו ממש כפירה וקבלת אלהות – אבל סתם אמירת גוי אני בלי שיבוא רקע של ניסיון כפיית המרה – אין בו איסור.

הרב זילברשטיין בשם הרב אלישיב 'חכם לב יקח מצוות' עמוד מח

מביא בשם הרב אלישיב שכל האיסור הוא כאשר רוצים להרגו אם לא ימיר, וכלשון הרא"ש (והזכרתי את זה לעיל בהערה על הרב אשרי). אבל כשנכנס לבית חולים במקום ששונאים יהודים וכדי לקבל טיפול טוב יותר מותר לו לומר שהוא ערבי במקום פקוח נפש. כי לא רוצים להעבירו על דת. והלכה זו בעצם לא שכיחא בימינו כי לא שכיח כפיה לעבור על דת.

"ומו"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי, דכל מה שנפסק שאסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו, היינו דוקא כשרוצים להרגו אם לא יהפוך לדתם, וכמו שכתב הרא"ש: "ודאי כשאמר עובד כוכבים הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהם". עכ"ל. אבל כשנכנס לבית חולים במקום ששונאים ישראל וכדי לקבל טיפול טוב הוא אומר שהוא ערבי מותר במקום פקוח נפש. כי לא רוצים להעבירו על הדת. והלכה זו שאדם חייב ליהרג ולא לומר עכו"ם אני, לא שכיחא בזמן הזה, כי כיום אין שכיח כפיה לעבור על דת."

אמרי יעקב יורה דעה צג ב

מעלה את הסברא שדווקא כאשר רוצים להרוג את היהודים כדי שימירו את דתם – אסור לומר גוי אני, כי אז הוא מצהיר שמקבל את דתם וכופר בעיקר, אבל במקרה שבו הגוי רוצה להרוג סתם מאנטישמיות, ויתכן שהוא עצמו כלל אינו שומר שום דת – מותר. וכן יש לדייק בנימוקי יוסף. אולם כותב שצריך עיון גדול האם אפשר לסמוך על זה, כי מראשית דברי הרא"ש נשמע שעל עצם הכפירה צריך להרג, ואז יוצא מזה שעל כל אמירה של כפירה צריך להרג, כמו לא לומר שאינו מאמין בבורא עולם, ולכאורה מסתימת הטור והשו"ע משמע להחמיר בכל עניין, ויש כאן חידוש גדול שגם על אמירה שאין בי מעשה חל דין ע"ז שיש להרג עליו, ואפילו אם לא מקבל אלוהים אחרים אלא רק כופר בבורא עולם.
ולמסקנת הדבר יש להתיר בנידון השאלה (יהודי שמפחד שיהרגו אותו אנטישמיים ורוצה לומר שהוא צרפתי או אוקראיני) כי האמירה שאני צרפתי משתמעת לשתי פנים, ועיקר עניינה הגדרה אזרחות ולא דת.

"ומשמע לכאורה מדבריו דדוקא היכא שבאים להורגו כדי שימיר דתו אסור, דאז כשאומר שהוא גוי הרי מצהיר הוא בזה שהוא מקבל דתם והו"ל כופר בעיקר ומקבל אלוה שלהן, אבל בנדו"ד שאין זה מטרת ביאת הריגתו ויתכן מאוד שהרוצח עצמו אינו שומר שום דת, בזה לא נאסר הדבר ורשאי הוא להציל נפשו ממוות. וכן הנמוק"י כשדן לענין ללבוש בגדי עכו"ם אי שרי כדי שלא יהרגוהו כתב בלשונו: אבל היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד כוכבים וכו' עכ"ל, נמי משמע שמדובר כשהגוי בא להרוג כדי לכפות דתו…
אולם הדבר צריכא עיונא רבה כדי לסמוך ע"ז, דמרישא של הרא"ש נמי משמע שעל עצם הכפירה צריך לההרג, ועכ"פ אם ננקוט דגם על עצם כפירה יש דין של יהרג ואל יעבור נפקא דאף אם לא רוצים לכפות שיעבוד ע"ז ממש, רק רוצים שיגיד בפיו שאינו מאמין שיש בורא עולם נמי צריך ליהרג ולא לעבור, גם אם אינו עושה שום מעשה ואינו מקבל עליו אלוה אחר, ומסתימת הטור וש"ע משמע לכאורה להחמיר בכל ענין וצ"ע ובדרך זו יוצא דהא דקיי"ל דעל ג' עבירות יש דין של יהרג ואל יעבור וביניהם ע"ז, דבפשטות היה משמע שהגוי מכריחו לעשות מעשה לעבוד ע"ז, דאם עושהו במזיד חייב מיתה וע"ז באה הקבלה דגם באונס צריך למסור נפשו, אבל לפי דברים דלעיל יוצא חידוש דגם בלי מעשה הדין כן דאסור לומר שהוא גוי, ועוד דגם אם הגוי אינו מכריחו על ע"ז שיקבל עליו אלוה אחר רק שיכפור בבורא עולם נמי הדין כן ועיין…"

מנגד, ברוך השם דחה סברות אלו (אך יש לציין שחי לפני השואה):

ברוך השם חלק הרב משה רוטמאן, יורה דעה עז עמוד לג

נשאל לגבי יהודי שרצה לזייף תעודת זהות (פאס בלשונו, כנראה כמו פספורט) כדי להנצל מנישול כלכלי כבד שהשלטון הרוסי רצה להביא על כל היהודים שגרו באזור שהיה מחוץ לתחום המושב. היהודי ביקש לזייף תעודה של קראי, שלהם היה מותר לגור שם.

בתחילה מעלה בהתלהבות של ממש את הסברא שכתב המעמקים, שכל האיסור לומר גוי אני הוא כאשר יודעים שהוא יהודי ועכשיו הוא ממיר דתו, כי איזה חילול ה' יש בזה שיש איזה גוי אחד בהם. כמה גויים איכא בשוקא. ודוחה אותה באריכות ובראיות רבות שהרי הובא בב"י הסיפור על גוים שהתנפלו על חבורת הולכי דרכים והם לא אמרו שהם יהודים ושאלו אם צריכים כפרה על כך, והרי שם ודאי הגויים לא ידעו שהם בעברם היו יהודים אלא סתם טעו שהם גויים ולפי סברא זו אין בכך צל איסור. ועוד שהשו"ע נימק את היתר ההתחפשות לגוי בכך ש'אינו אומר שהוא גוי' ומכאן שסבר באופן נחרץ שבאמירת 'אני גוי' אסור גם כאשר הוא מתחפש כלומר הם לא יודעים שהוא בעברו היה יהודי. ועוד שהרא"ש עצמו סתם במקום אחד שאסור לומר גוי אני ולא הזכיר שום סיוג או רקע, והיה לו לפרש.
לאחר מכן דוחה את הסברא שזיוף תעודת זהות הוא כמו לבישת בגדי גויים, כי תעודת זהות היא הבירור החזק ביותר שקיים, והוא מוציא כל ספק מליבם של הגויים שהוא אכן גוי, מה שאין כן לבוש שהוא ספק.

"א"כ י"ל דעד כאן לא רשאין לומר שעכו"ם הוא גם כשיהרגו אותו רק היכא שמכירין אותו שהוא עד רגע זו יהודי ועכשיו אומר להם שהוא עכו"ם הרי הא לא קידש השם לקיים כי עליך הורגנו כל היום וגם חילל השם ית"ש. וזה שאמר הרא"ש בע"ז הנ"ל דהרי הודה לדתם אחרי שרוצין להורגו אם לא יהפך לדתם ויהיה עכו"ם כמותם עיי"ש. א"כ זה לא שייך רק בגוונא דהם מכירין היטב שהוא היה יהודי גמור עד רגע זו אבל היכא שאין מכירין אותו שהוא יהודי עד עתה ואומר להם שהוא מיום הולדו עכו"ם ולא היה יהודי מעודו והם טועים בזה ומאמינים לו ומדמים באמת שכן הוא שהוא מבני עכו"ם ולא מבני ישראל כלל ועי"ז מניחים אותו הרי הא כה"ג לא הוי חילול השם כלל, כי הרי אטו לא נמצאו עכו"ם בעולם כלל הרי הא כמה עכו"ם ועובדי אלילים איכא בשוקא. ואיזה חילול השם בזה והיא באמת סברא ישרה ואמיתית דכה"ג ליכא חילול השם אפשר דכה"ג לא אסר הרא"ש כלל…

ולפי האמת לא כן הוא. ונציגה בראשונה לבאר איך שאין הסברא השניה אליבא דהלכתא נאמנה. ראשית הלא קא חזינא מהמ"ר דכששואלים מאיזה עם לא רצו להשיב מנכרים אע"ג דהיו לבושין בבגדי נכרים ולא היו מכירים אותם שהם יהודים וסברו שהם באמת נכרים דאל"כ במאי הועילו להם, א"ו דטעו בהם באמת ואפ"ה לא רצו להשיב בפה שנכרים הם… אבל הרי מה נענה על הב"י כאן שהביא להלכה מהמ"ר דכששאלו אסור לומר עכו"ם. והרי לפי הסברא הב' הסברנו דצריך להיות שרי א"ו דהב"י לא סבר כן. השלישית למה מסיים המחבר בשו"ע בדין הלובש במלבושים שלא יכירוהו מסיםי כיון שאינו אומר שהוא עכו"ם והרי כיון שאין מכירים הרי הסברנו דצריך להיות שרי מפי הסברא גם לאמר עכו"ם הוא. א"ו דלא סבירא ליה ועוד הרי א"כ למה סתם הרא"ש בע"ז כלל פשוט כזה דאסור ויהרג עי"ז ולמה לא ביאר דכשאין מכירין אותו וסוברים דזה שאומר עכו"ם הוא הוא מעודו עכו"ם שרי. אלא ודאי מדסתם אין חילוק אצלו."

הסוברים שיש לחלק בין אנטישמיות דתית לאנטישמיות גזעית

לקח הקמח החדש חלק ד קכה ס"ק קמח

מעלה סברא להקל, כי יסוד הדין הוא במלחמה דתית, אבל הנאצים בכלל לא עסקו בזה, וראו ביהודים גזע אחר, וניתן לומר שאין לזה דין מלחמה דתית ולכן האומר שהוא גוי לא מודה לדתם אלא ל'גזעם' כביכול. ואמנם קשה לחלק כך, שהרי קב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. ומסיים שה' ירחם אבל צריך לחפש זכות למי שעשה כך.

"ויש לעיין אם תעודות גוי בהנאצים אינו קל מן להנאתו. ואפשר גם אומר שהוא גוי בהנאצים קיל יותר מעובד ממש. הגם להרא"ש ריש אין מעמידין באומר גוי הוא הוי כעובד דאין כפירה יותר מזה דהוי כמודה לדתם. אבל בהנאצים אינו מושג גוי שעובד ע"ז שלהם, רק הוא מין אנושי אחר, והוא דומה כצלם שעשה נבוכדנצר שלפי הר"ת לא היה ע"ז שעשה לכבוד עצמו. וכן בהנאצים לא משום ע"ז אלא שהיהודי מין אנשים אחרים. אבל קשה לחלק כן דקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא, ממילא כשכופר שהוא יהודי ככופר באלקי ישראל…

וה' ירחם שלא יצטרכו לשאלות אלו, אבל צריכין לחפש זכות לאותם שהצילו עצמם באופנים הנ"ל."

הרב ישראל שצפיאנסקי, 'ארץ ישראל בספרות התשובות' חלק ב עמוד שמא הערה 5

כותב שבשואה רבים ושלמים הצילו עצמם על ידי אמירת גוי אני, ומדייק מהנימוקי יוסף שמתיר להתלבש כגוי במקרה שגזרו על כל היהודים להרוג, וקל וחומר לדידן שגזרו אפילו על המשומדים שמותר להסתיר יהדותו ולומר שהוא גוי, שהרי לא נהנה מע"ז כי עבודתה לא תצילנו. ועוד שהרא"ש כתב שטעם האיסור שהוא כמודה לדתם, וכאן ממילא אין שום תועלת אם יודה.

"ולפי דברי רבינו לכאורה אף בגזירת הנאצים ימ"ש אסור היה ליהודי להציל עצמו ע"י שיכחיש ויאמר גוי אני. אולם רבים וכן שלמים עשו כן ונוצלו. ועי' בנמוקי יוסף "היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד כוכבים וזה כדי שלא יכירוהו מפני פיקוח נפש משנה מלבושו כמלבושם – מותר". ונראה דכש"כ בנ"ד שגזרו על כל מי שנולד יהודי ואפילו עובד עכו"ם עכשיו, שהרי אף המשומדים הרגו, שמותר לו להסתיר יהדותו, שהרי אינו נהנה כלל מאיסור ע"ז שעבודתה לא תצלינו. ועוד שהרי הרא"ש הנ"ל ורבינו וגם בתרומת הדשן סימן קצו כתבו הטעם שבמה שאומר שהוא עכו"ם ה"ז כאילו מודה לדתם וזה לא שייך כאן כיון שאפילו היה מודה ממש היה נהרג".

הרב יעקב יצחק ניימאן מובא ב'אור ישראל' מאנסי – סה עמוד קכ

כותב שדברי הרא"ש נאמרו דווקא במקרה בו ההמרה לדתם היא הצלה, אבל בשואה הרגו גם משומדים, לכן ממילא האומר גוי אני לא מודה לדתם.

"רבינו לא אמר ח"ו כנגד הדין המוסכם בשו"ע אולם מקור דברי השו"ע הוא מדברי הרא"ש ושם מבואר שמיירי אם רוצים להעבירו מן הדת. ממילא אם יאמר על עצמו שהוא גוי כאילו מודה ח"ו לדתם. אבל הרשעים הרגו אפילו המשומדים, כל שיש לו איזה אחיזה בזרע ישראל ר"ל, אפשר לומר ע"ז שאין שייך שהוא מודה לדתם".

 

מאיר מלהבה עמודים רלז-רלח בשם הרב דוד ליסקר

מביא שאולי כל מה שהרא"ש החמיר זה כאשר רוצים להרוג אותו אם לא ימיר, אבל במקרה שגם ככה רוצים להרוג מחמת השנאה – מותר לומר שהוא גוי.

"וידידי הרה"ג ר' דוד ליסקר שליט"א הכיר, דבזמנינו שאין הגויים אדוקין בע"ז כ"כ יתכן דגם לדעת השו"ע יהיה מותר לומר שהו אנכרי כדי שלא יהרגוהו דשוב הוי כמילתא דמשתמע לתרין אנפי עכ"ד. ויש להביא ראיה לזה ממה דמשמע ברא"ש שהוא מקור דברי השו"ע שאיירי רק באופן שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם. דאז כשאומר נכרי הוא הודה לדתם וקיבל עליו אלוה שלהן. ע"כ. וא"כ בזמנינו דאין כוונתם דווקא להורגו מחמת שרוצין שיהפוך לדתם, אלא מחמת שנאה בעלמא א"כ גם לדעת הרא"ש מותר לומר דנכרי הוא."

 

המעיין, הרב יחזקאל יעקובסן, טבת תשע"א, עמודים 19-20

כותב כסברת הפוסקים שהבאנו לעיל

"סברא מחודשת להקל ולהתיר – לימוד זכות
אכן לעניות דעתי נראה כי בשנות השואה ניתן היה להקל ולהתיר ליהודים היתר רחב וגורף יותר היינו אף לומר בפירוש שאינם יהודים ואף לומר שהם נוצרים ואין היתר זה סותר כלל את פסק השו"ע הנ"ל והפוסקים במהלך כל הדורות כמדומני כי לכל הפחות יש לראות בסברת היתר זה לימוד זכות על כל אותם יהודים אשר מחמת הסכנה שינו את זהותם בשנות השואה נקודה יסודית היא העומדת לעניות דעתי ביסוד היתר גורף זה ההלכה האוסרת לשנות זהות אף במקום סכנה בנויה כאמור על ההכרה כי המושג יהודי ונכרי הם מושגים שמבטאים אמונה ולפיכך יש כאן הודאה בעבודה זרה או לכל הפחות אביזרייהו דע"ז ולכן חובה היא ליהרג ולא לעבור על כך עמדנו בראשית דברינו הוכחנו את הדבר מדברי הראשונים והבהרנו כי הנימוק למסור את הנפש ולא להתכחש ליהדות היא מכה הדין שבעבודה זרה אנו פוסקים יהרג ובל יעבור דבר זה היה נכון במהלך כל הדורות אך לא כן בשואה הנאצית הגדרת המושג יהודי בשנות היה השואה שונה לחלוטין בשנים אלו משמעות המושגים יהודי או נוצרי הייתה הגזע לא הדת בסביבה העוינת של אותן שנים כל המבררים והחוקרים אחר זהותו של אדם לא התעניינו כלל באמונתו בזיקתו לאמונה היהודית או להבדיל לאמונתו הנוצרית חוקי ההשמדה והגזע של היטלר והנאצים ימ"ש הגדירו את המושג יהודי כגזע ולא כדת. לעובדה זו השלכות מרחיקות לכת לנושא ההלכתי שאנו דנים בו שהרי כאמור היסוד ההלכתי לאסור שינוי זהות בנוי דווקא על שאלת האמונה ניתן לחדד את הדברים בהתבוננות בשני מצבים הפוכים זה מזה מחד יהודי אשר היה מסכים להמיר את דתו ואף מי שבפועל אכן המיר דתו שנים רבות קודם אף הוא לא ניצל מתאי הגזים מאידך גיסא נוצרי אשר כפר בדת הנוצרית בריש גלי לא היה נתון לשום סכנה או רדיפה כתוצאה מכך הצורר היטלר ימ"ש רצה לחסל את כל מי ששייך לגזע היהודי בלי קשר לאמונתו או דבקותו בדתו הדברים הנוראים הללו נחקקו בתורת הגזע ובחוקי הנאצים הידועים לשמצה ברור אם כן כי בשנים הללו כאשר פנו לאדם בשאלה האם יהודי הוא או נוצרי הרי שזו לא הייתה שאלה המתייהסת לאמונתו של הנשאל אלא לגזעו ממילא גם התשובה של אדם לעניו זהותו התייחסה למוצאו וגזעו ולא לאמונתו בדתו הוכהנו לעיל כי איסור ההתחזות נובע מאביזרייהו דע"ז ומהזהות הדתית הנובעת מן ההודאה בדתם וכלשון הראשעבודה זרה פ"ב סי' ד כי ודאי כשאומר גוי הוא הודה לדתם וקיבל עליו אלוה שלהם ולא זה המצב ששרר בזמן השואה לפיכך מסתבר כי פסקו של השו"ע לאסור שינוי זהות אף במקום סכנה אינו חל כלל על המציאות אשר שררה בשנים הנוראות הללו"

 

 אהלי שם – הרב מיכאל פרץ, עמוד קעט (יו"ד קנז,ב)

כותב שכאשר הגוי רוצה לרצוח מטעמי גזע וסכסוך אדמה ולא מסיבות דתיות – אין איסור לומר גוי אני. ולדוגמא מי שמאתשפז בבית חולים ורוצה לומר שהוא אנגלי כדי לקבל יחס יותר טוב מותר. ודן האם מותר גם ללבוש בגדי כומר כאשר הגויים מתנכלים ליהודים אבל לא במטרה להעביר על דת, ומוכיח מספר חסידים שמותר כאשר מדובר בהתחפשות גרידא שבה הם הטעו את עצמם.

"ז. ונראה דוקא כשאומר כן כשרוצים להרגו אם לא יהפוך לדתם ובזה שאומר חשיב כהודאה להם וקבל עליו ח"ו אלוה שלהן אבל אם אומר כן כדי שיחשבוהו לנכרי ויתיחסו אליו יותר טוב אין לזה שייכות כלל לדתם שרי שהרי זה כאילו אומר שהוא מהסוג הזה של אנשים שיתכן שהם אפילו שומרים שבע מצוות בני נח כי המטרה רק להיטיב עם בני גזעם ולא קשור לדת ולדוגמא ערבי מחבל שממית יהודים רח"ל בגלל שלדעתם לקחו את מדינתם אם יאמר יהודי היודע ערבית אני ערבי כדי שלא יהרגוהו אין בכך כלום כיון שאין בזה הודאה על דתו אלא שאני מהגזע הערבי והרי יש הרבה ערבים שרק מאמינים בה' ולא בשאר הבליהם וגם לא מחמת דתו הצילו אלא בגלל שהוא ערבים מבני הגזע שלו ודו"ק
ח. ולדוגמא המתאשפז בבית חולים ועדיף לו לומר שהוא אנגלי או אמריקאי ולא לומר שהוא יהודי שרי שאין זה שייך לדת אלא לסוג העם שהוא משתייך אליו אבל שרי ללבוש בגדים שיראה כעובד כוכבים כ"כ הרמ"א וכן לומר לשון שמשתמע לשני פנים שרי וכהנ"ל
ט. והנה אם אינם רוצים להעביר על דת ורצונם הוא רק להתנכל ליהודים
האם מותר ללבוש בגדי כמורה לאות שהם נכרים ונראה שמצד אחד אין מעבירים על דת וגם אינו אומר בפירוש שהוא כומר שבזה הרשב"א כתב להדיא ח"ו לומר כן אלא הוא רק לובש בגדי כומר והגוי מטעה עצמו לחשוב שהוא כומר ומאידך בגדי כומר הם עדות לאמונה שלהם אלא שאינו אומר ורק לובש וגם אין מטרתם להעביר על הדת וצ"ע ובספר חסידים סימן תשב כתב וז"ל האשה שהלכה בדרך ושמעה שפוגעים בה גויים ויראה מהם יכולה ללבוש בגדי כומרת כדי שיהיו סבורים שהיא כומרת ולא יעשו לה רע ואם שמעה שפריצי ישראל יפגעו בה מותרת ללבוש מלבוש נכרים ולומר היא גויה עכ"ל וא"כ מבואר שמותרת ללבוש בגדי כומרת כיון שאינה אומרת בפה וגם אין רצונם להעביר על הדת וא"כ בזמן סכנה יש מקום לדון להתיר ללבוש בגדי כומר כיון שאין כוונתם להעביר על דת והוא רק לובש ולא אומר שהוא כומר והוא הרי חושב שזה רק התחפשות והם הטעו עצמם וה' יזכינו לכוין לאמיתה של תורה"

 

הסברא שבמקום שבו יש גויים חילונים הדין לא שייך

היכל יצחק, הרב הרצוג, חלק ב תשובה פט אות יא

בתשובה על היחס ליהודים שהמירו דתם בשואה וחלקם עדיין מפחדים להזדהות כיהודים הרב הרצוג אומר שהתחפשות לגוי סתם שאינו עובד עבודה זרה לכאורה מותרת, ומה שהחמיר השו"ע והפוסקים היה בתקופה בה כל גוי היה בהכרח עובד ע"ז, אבל בימינו יש רבים שאינם דתיים. ואמנם לכאורה עדיין הרוב דתיים, וצריך להתבונן בזה, אך הוא לא דוחה יסוד זה אלא שצריך עוד להתיישב בדבר.

"לפי מיטב ידיעותי עשו את עצמם לאיריים לאו דוקא לנוצרים, וכלום א"א היה לאיריים להיות כופרים בע"ז, אלא שאינם שייכים לגזע היהודי, ומשום זה בלבד איני יודע בבירור שנקראים מודים בע"ז. ומה שמפורש בשולחן ערוך וכו' שאני. שבימינם לא היה במציאות גוי שאינו מודה בע"ז, ואם לא היה מודה היו הורגים אותו, וכיון שאמר שהוא גוי הרי הודה בפיו בע"ז, וכך הבין הגוי שהיה מוכן להורגו, משא"כ בימינו שבודאי היו כבר אז הרבה אריים "טהורים" – כלומר טמאים – שלא היו משתעבדים לדת, אלא שי"ל שכיוון שרובם של הגויים השתייכו לדתם הרי זה כמודה בדתם ועדיין יש להתבונן בזה. ומכ"מ איני דוחה יסוד זה אלא שצריך עוד להתיישב בדבר…"

מנגד, בצל החכמה חולק על סברא זו

שו"ת בצל החכמה חלק א סימן נא

דן ביהודי שהלך להצהיר לשלטונות שהוא חסר דת כדי להיפטר ממס גבוה שהוטל על הקהילה היהודית. מגנה את המעשה בכל פה ואומר שזה אסור לפי דברי השו"ע דידן. ואמנם שם נאסר רק לומר גוי אני, וכאן היהודי רק אמר שהוא לא יהודי, אבל נראה לדעתו שאין חילוק בזה, וכן מוכח מהרא"ש שהוא מקור הדין, שהרי הוא מסביר לגבי רבי אלעזר בן פרטא שאמר שהוא לא למד תורה, שאין זו כפירה כי יש הרבה יהודים שלא למדו לא נסמכו, הרי שזה תלוי בזה שלא אומר דבר שסותר את יהדותו.

"ואם כי בשו"ע אינו מבואר לאסור רק לומר עכו"ם אני ובנ"ד הרי אינו אומר שהוא עובד עכו"ם אלא שהוא אינו יהודי מ"מ נלענ"ד פשוט כי אין חילוק בין אומר בהדיא עכו"ם אני או שאומר רק שאינו יהודי כאשר נלענ"ד מוכח כן מדברי הרא"ש (פ"ב דע"ז הל' ד') שהוא מקור לדין השו"ע שהעתקתי בסמוך. דאחר שהוכיח הרא"ש שאסור לומר עכו"ם אני כדי שלא יהרגוהו כ' וז"ל וההיא דפ"ק (שם דף י"ז), דר"א בן פרטא דכפר שלא שנה ושלא נסמך, אין זה כופר בעיקר דהרבה יהודים יש שלא למדו ולא נסמכו עכ"ל, וכדברים אלו כ' גם הב"י סוסי' קנ"ז בבד"ה ע"ש. עכ"פ מוכח לדהיא דדוקא לומר שלא שנה ושלא נסמוך הוא דשרי דאף שלא שנה ולא נסמוך עדיין יהודי הוא וכמש"כ שהרבה יהודים יש שלא למדו ולא נסמכו אבל לומר שאינו יהודי ודאי דאיסור גמור הוא ואפי' לבו שלם לאלקיו דומיא דר"א בן פרטא, וא"כ ה"ה במי שכותב וחותם שאין לו חלק באלקי ישראל ר"ל להיותו (קאנפעסיאנסלאז) אף שאין לבו פונה מעם ה' אלקיו איסורא רבא עבד."

 

ואף שאמר זאת בסוגייתנו, כיון שנידון השאלה הוא ניסיון להמנע מתשלום מס – ייתכן שבשאלת פיקוח נפש היה סובר אחרת.