גוי שקיבל על עצמו את האליל כאלוה

עיקר הדין

במשנה הובא באילו אופנים אדם מתחייב מיתה כאשר הוא עובד עבודה זרה, ואחד מהם הוא באופן שמקבל על עצמו אליל כאלוה שלו, אע"פ שלא עשה מעשה:

משנה סנהדרין ס, ב

"העובד עבודה זרה, אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה.[1] אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרבץ, והמרחץ, והסך, והמלביש, והמנעיל – עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו – עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור – זו היא עבודתה, הזורק אבן למרקוליס – זו היא עבודתה".

וכן פסק הרמב"ם להלכה את דין המקבל עליו את האליל לאלוה:

רמב"ם ע"ז ג, ד

"המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה חייב סקילה. ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדבור זה חייב".[2]

הסוברים שאין חילוק בין יהודי לגוי

שנינו בתחילת מסכת עבודה זרה (ב, א) ששלושה ימים לפני ימי החג של הגויים אסור לישא ולתת עמהם. ובגמרא (ו, א) הסתפקו האם האיסור הוא משום 'הרווחה' או משום 'לפני עיוור':

גמרא עבודה זרה ו, א

"איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול".

וביאר רש"י במקום (שם, 'משום') שהרווחה היינו שע"י שהגוי מרוויח מהמקח, הוא הולך ומודה על כך לאלוה שלו, ועובר הישראל על איסור 'לא ישמע על פיך':

רש"י (שם)

"דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים, ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך (שמות כג)".

והקשה הב"ח (יו"ד קמח, סק"ז) מדוע פירש רש"י שאסור משום 'לא ישמע על פיך' ולא משום 'לפני עיוור', שכן ע"י המקח הולך הגוי ומודה לע"ז ויוצא א"כ שמכשילו היהודי באיסור ע"ז שאסור לבן נח! ויישב, שההודאה היא כמו גיפוף ונישוק שאינה אסורה לבן נח, ולכן אין כאן 'לפני עיוור':

ב"ח יו"ד קמח, סק"ז

"ואיכא למידק אמאי דפירש"י בדף ו' דבאזיל ומודה אסור משום לא ישמע על פיך וכ"כ רבינו, ואמאי לא אמרינן דאסור משום לפני עור? י"ל דהאי אזיל ומודה לא חמיר טפי מגיפוף ומנישוק שאין העכו"ם מוזהר עליו, וא"כ ליכא הכא משום לפני עור דכללא הוא אף בעבודה זרה, היכא שאין הישראל חייב מיתה אלא באזהרה בלחוד אין העכו"ם מוזהר עליו".

ותמה הט"ז (שם, סק"ג) על תירוץ הב"ח, שהרי שנינו שישראל האומר 'אלי אתה' חייב מיתה, וממילא גם בן נח חייב בזה ויש בזה 'לפני עיוור':

ט"ז יו"ד קמח סק"ג

"ומו"ח ז"ל הקשה למה פרש"י דבמודה לאליל עובר על לא ישמע ואמאי לא אסור משום לפני עור? ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה"ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו. ותמהתי כן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים, כדאי' פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') מתניתין באומר אלי אתה כו'…".[3]

אמנם בנקה"כ (שם, א) דחה את תמיהת הט"ז, וכתב שיש לחלק בין הודאה לע"ז, לבין אמירת 'אלי אתה' שהיא ממש קבלת אלוה ואסורה:

נקודות הכסף יו"ד קמח א

"לא קשה מידי, דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה".

אם כן יוצא שלדעת הט"ז והש"ך, בן נח המקבל על עצמו אליל כאלוה, חייב מיתה וכמו ישראל המקבל עליו אלוה.

וכן היא דעת המנחת חינוך (מצווה פו, ט) שביאר בפירוש רש"י שהישראל אכן אינו עובר על 'לפני עיוור', משום שהגוי הולך ומודה לע"ז שלו באופן שאין בן נח מוזהר עליו, אלא הוא רק משבחו ומודה. משמע שאם הגוי אומר 'אלי אתה' הוא מוזהר עליו וכמו הישראל:

מנחת חינוך מצווה פו, ט

"ועיין פירש"י שם, שפירש משום הרווחה דאזיל ומודה ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך, ונראה מדבריו דאינו עובר על לפני עור, דאזיל ומודה לא חששו שיהיה בדרך שבן נח מוזהר כגון אלי אתה, אלא בדרך שאינו חייב רק דנוהג כבוד, והוי כמגדף וכו' או נודק ומקיים וכו'…".

וכ"כ היעב"ץ בהגהתו לספר ציצת נובל צבי, שלעניין אמירת 'אלי אתה' אין חילוק בין ישראל לבן נח:

יעב"ץ, הגהות לציצת נובל צבי (דף כב, עמ' ב)

"… אמנם התוס' בסנהדרין (סח, ב) כתבו בהדיא דאין בני נח מוזהרין על השיתוף, וכן קבע בהגה דשו"ע (א"ח סי' קנ"ו, ויו"ד קע"ח, וח"מ קפ"ב) משו"ה לכאורה תמיהא לי על מחבר זה דפשיטא ליה איפכא, איברא לכי מעיינינן בה שפיר קאמר, ואין סתירה מדברי תוס' הנ"ל, דודאי בההוא גוונא דאיירו תוס' דהיינו לישבע בשיתוף, בזה אין בן נח מוזהר לפי שבישראל אינה אלא בלאו אפי' בעכו"מ גרידא כדאיתא במשנה הנודר בשמה וכו' עובר בל"ת, ותניא (שם נו, ב) בע"א דברים שאין ב"ד של מטה ממיתין עליהן, אין בן נח מוזהר (על כן מחמת זה תמהתי על התוס' הנ"ל דאצטריכו לטעמא דשיתוף). אבל לעבוד בשיתוף ולומר לו אלי אתה אין חילוק בין ישראל לבן נח זה ברור…".

וכן משמע דעת הנודע ביהודה (תניינא יו"ד קמח) שדן בשאלה האם בני נח מוזהרים על השיתוף, וכתב שבן נח האומר 'אלי אתה' נחשב כעובד ע"ז:

נודע ביהודה תניינא יו"ד קמח

"ונ"ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף, היה ע"פ טעות שראו בהתוס' במסכת בכורות דף ב' ע"ב ד"ה שמא יתחייב לו כו', כתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נשבעין בקדושיהם כו', ואף על גב שמשתף שם שמים ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דב"נ לא הוזהרו על כך, ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ"ל. ועפ"ז פסק הרמ"א בא"ח סימן קנ"ו בהגה"ה ויש מקילין בשותפות עם נכרים משום שאין הנכרים נשבעין בע"ז כו', אלא משתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרין על השיתוף עכ"ל. ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין ב"נ מצווה לעבוד ע"ז בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע"ז ממש, רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב: "ובשמו תשבע" – והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף ש"ש ודבר אחר, כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב', והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי".

וכן משמע בשו"ת בנין ציון (סי' סג) שנשאל אודות בית ששימש לתפילה עבור הגויים, ורצו לקנות אותו עבור בית מדרש, והעלה סברות לכאן ולכאן, ובאחת מהן כתב שיש מקום להקל משום שלא הכניסו לשם ע"ז ממש, אלא שדחה סברא זו מטעם שעכ"פ התפללו שם לאל שלהם, ואף בבן נח שייך דין האומר 'אלי אתה' שנחשב עובד ע"ז:

שו"ת בנין ציון סג

"אשר שאל מר נ"י כי נדחקו ראשי ביהמ"ד לקנות להם בית לביהמ"ד ולא יוכלו להשיג רק בית שנבנה בתחלה לבית דירה ואח"כ קנאו אותו כהני האומות שעובדים ע"ז בשיתוף והתפללו שם לאליל שלהם איזה שנים אבל לא הביאו שם שום תמונת ע"ז ועתה מכרוהו אם מותר לעשות בית זו לבית המדרש לתורה ולתפלה.

הנה מצד איסור הנאה ודאי אין חשש בזה, דאפילו היו עע"ז ממש ואפילו נדון הבית כתשמישי ע"ז, הרי כיון שמכרוהו בטלוהו כמבואר יו"ד (סי' קל"ט) וא"כ מותר בהנאה, אכן אם מאוס לגבו' או לא תלוי בפלוגתא דלפי מש"כ המג"א (סי' קנ"ד ס"ק י"ז) בשם הרא"מ, בבית שעבדו שם ע"ז אין בו משום מיאוס להשתמש בו דבר שבקדושה. אבל העיר שם בדגול מרבבה שמהתוספ' מגילה (דף ו') משמע שס"ל שאסור ע"ש. ולכן הי' נראה קצת לאסור אם לא מצדדי היתר דלאו לע"ז ממש נשתמש הבית דב"נ לא מצווים על השיתוף, וגם לא הכניסו בתוכו ע"ז ממש. אכן בזה יש לפקפק דמה בכך שלא הכניסו ע"ז מכ"מ הרי התפללו בו לאליל להם, והאומר לע"ז אלי אתה והמקבלו לאלוה אפי' שלא בפניו ג"כ מקרי עע"ז, כדילפינן בסנהדרין (דף ס"ג) מויאמרו לו אלה אלהיך. וגם מה שב"נ אינם מצווים על השיתוף לא מהני שהרי ישראל נצטו' ואכתי לגבי ישראל מקרי עע"ז ממש כנראה (שם)…".

וכ"כ בספר מצוות השם למהר"י שטייף (ח"ב, עמ' שיח) שבן נח שקיבל על עצמו ע"ז ואמר 'אלי אתה' חייב מיתה וכמו ישראל:

מהר"י שטייף – מצוות השם ב, עמ' שיח

"והנה לדעת הרמב"ן נכלל בלאו זה ('לא יהיה לך') גם שלא לעבוד ע"ז, הן בדרך עבודתה או בד' עבודות דהיינו השתחוואה וזובח ומקטיר ומנסך, וכן זורק שהוא בכלל מנסך, ועליהם בודאי ב"נ חייב כאשר יתבאר בסימנים הבאים בס"ד. אמנם על מה שמעלה על דעתו להאמין בעבודה זרה ואפילו אומר בפירוש בפה שהעבודה זרה הוא אמת, כל שלא קיבלו עליו באלוה ואין כאן עבודה אינה חייב עליה ומ"מ כבר כתבתי שודאי שגם ב"נ מוזהר מלהעלות על דעתו כן. וכ"כ החינוך מצוה כ"ו שזאת המצוה היא בכלל השבע מצוות שנצטוו כל בני העולם בכלל, אלא שהוא הולך כאן בשיטת הרמב"ן, ומ"מ התחיל בלשון הרמב"ם שלא להאמין באלקים זולת השי"ת, אם כן משמע שגם האמונה הזאת בכלל האזהרה של ע"ז שבן נח מוזהר עליה. ומ"מ י"ל שאין ב"נ נהרג עד שיעבוד במעשה או שיקבל עליו העבודה זרה לאלקי לאמור אלי אתה, כנ"ל".

וכן משמע דעת החזו"א (יו"ד סב, יט-כ) שדן אודות הזכרת שם אלוה על כוכבים ומזלות לבן נח, ומשמע מדבריו שבן נח האומר 'אלי אתה' ומקבל על עצמו את הע"ז נחשב עובד ע"ז:

חזו"א יו"ד סב, יט-כ

"סנהדרין סג ע"ב תוד"ה אסור, נראה ביאור דבריהם דהא דאסור הזכרת שם כו"מ, היינו שמה שהונח על גושמה כמו פעור מולך וכיוצ"ב, אבל שם אלוה שהניחו עליה שעיקר שם הזה פי' הכח אלא שבכוזבם הניחו שם הזה על גשם ההוא, אין אסור בהזכרת שם אלוה. והלכך כשהפוער ישבע בשם אלי לחוד ולא הזכיר פעור, אין איסור לשראל בגרם הזה. והעכו"מ שבזמנם היו נשבעין בשם אלוה לחוד ולא היו מזכירין את שם הפרטית של כו"מ שלהם, וזהו שכתבו אע"ג שמזכירין ש"ש וכוונתם לד"א וכו', והוסיפו עוד שכונתם לעושה שמים וכו', ר"ל שהעכו"מ שבזמניהם האמינו בבורא אלא שיחסו לו גשמות ומקרים והשתנות עד שחשבו את גשם נברא לאלוה, והלכך בהזכרת שם שמים משתפים את בורא שמים וד"א, והלכך יש בזה קולא בדין לא ישמע כיון שבאמת השם שמזכירין הונח אצלם על עושה שמים, אבל יש בזה משום שיתוף ש"ש וד"א, שזהו איסור יותר חמור מהזכרת שם כו"מ. ולזה כתבו דעל האיסור הזה אין אנו מוזהרין על גרמו, ומשום ל"ע ליכא, דב"נ אין מוזהר על שתוף השם שזה אינו דבר שישראל נהרג ע"ז ואין ב"נ מוזהר. ומדבריהם למדנו שאילו היו מזכירין את כו"מ שלהם בשמה הפרטית היה אסיר לישראל משום לא ישמע. ומבואר דלא עלתה על דעת רבותינו להסתפק שלא יהי' לה ולעובדיה דין עכו"מ, מפני אמונתם בעושה שמים, דכל שעובדין נברא ומיחסין לו בחירה עצמית וממשלה זהו עיקר כו"מ… ועי' פ"ת יו"ד סי' קמז סק"ב שהביא כן בשם אחרונים ז"ל. ובנוב"י שם בתשובה מב"ה, אין הלשון מכוון, ובפמ"ג שם נראה שמפרש משום שיתוף ש"ש וד"א היינו הקדשים שכתבו, וכמדומה שאין זה שיתוף… והנה מדבריהם מבואר שהמזכיר שם אלוה על כו"מ לא חשיב כאומר אלי אתה, וכמש"כ לעיל, ונראה דבדין מקבלו דוקא כשאומר אלי אתה אבל כשאומר אל אתה אינו אלא מודה בכו"מ, אבל אין זה עובד. ולפ"ז אולי היו מזכירין בלשון זה, ויש לעיין בדברי תוס' דאכתי יהיה ב"נ מוזהר משום מינות, דנראה דב"נ מוזהר אמינות דהלא קבלת מלכות שמים הוא היסוד של ציווי ז' מצוות, ואפשר שאין האיסור בדיבור אלא בלב, ואפשר דבמינות על שיתוף אין ב"נ מוזהר, כל שיש קיום לציווי ז' מצוות מפי אדון עולם וצ"ע".

וכ"כ במפורש בספר אמרי כהן (לרב מאיר הכהן וילמן, מבני זמננו. שביעית, סי' יג) בביאור דבריו של הרא"ש שאסור לישראל למכור לגויים סידורי תפילה שלהם מטעם 'לפני עיוור', שהטעם הוא משום שהתפילה נחשבת כמו אמירת 'אלי אתה' שבן נח נאסר בזה:

הרב מאיר הכהן וילמן – אמרי כהן זרעים, שביעית יג

"כתב הרא"ש (ע"ז סי' טו) וכן ספרי תפלתם של עכו"ם אסור למכור להם דעובר משום לפנ"ע לא תתן מכשול – י"ל שבתפלתם הו"ל כאומר אלי אתה, דהו"ל עובד ע"ז שאצל ישראל ה"ז במיתה ועכו"ם מצווה על זה".

הסוברים שיש חילוק בין יהודי לגוי

מנגד, הרב משה פיינשטיין (דברות משה, ע"ז ב, א) הביא את ביאור רש"י בתחילת מסכת ע"ז, שטעם האיסור לשאת ולתת עם הגויים הוא משום שהגוי הולך ומודה לעבודת כוכבים. וכתב על זה שאפשר שאיסור ההודאה הוא גם מצד 'לפני עיוור', והקשה על פירוש רש"י והר"ן בסוגייא בגמרא הנ"ל, שפירשו שהטעם הוא רק משום 'לא ישמע על פיך' וכקושיית הב"ח. ולכן רצה לחדש עפ"י דבריהם, שבן נח לא מתחייב על אמירת 'אלי אתה' כמו ישראל, שכן אין בזה מעשה של עבודה זרה, ורצה לתלות זה בסוגייא האם בן נח מוזהר על השיתוף או לא:

דברות משה, ע"ז ב, א

"רש"י ד"ה לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם, וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו. אפשר שגם ע"ז דמודה הוא מצד לפני עור, אבל ברש"י דף ו ע"א (ד"ה משום) כתב משום דעבר על 'לא ישמע', וכן איתא בר"ן (ריש מכילתין). ולכאורה יקשה למה הוצרך לאיסור אחר כיון דגם לפני עור יש, והיה לו רק לומר אם לפני עור הוא מחמת דמודה או מצד הקרבה, ולכן אולי יש לומר מזה דבר חדש, דרש"י ור"ן סברי דעכו"ם אינו מוזהר אלא על מעשה שהוא על הקרבה והשתחואה וכדומה, אבל לא על אמונה ולא יתחייב אם אמר אלי אתה או קבלו באלוה אף שישראל חייב גם על זה מיתה (סנהדרין דף ס' ע"ב), ומסתבר שתלוי זה בדין אם מצווין בני נח על השיתוף, דלתוס' (שם דף ס"ג ע"ב ד"ה אסור) שאין מצווין על השיתוף, מסתבר דעל אמונה אין מצווין אלא על מעשה, ולכן שייך לומר דעל שיתוף אין חייבין משום דאין מיוחד המעשה לעבודה זרה דוקא. אבל להסוברים דגם על שיתוף חייבין אפשר שגם על אמונה חייבין, דגם הוא יודה שאין נחשב מעשה כשהוא גם לה' אבל באמונה ודאי הוא חסרון…".

וכן כתב בספר נתיב בינה (מצווה כו) שבן נח אינו מוזהר על אמירת 'אלי אתה' וקבלת האליל כאלוה, אלא חייב רק כאשר עובד ע"ז ממש:

הרב ישראל בונם שרייבר – נתיב בינה, מצווה כו

"אבל הנראה בס"ד לכאו' בזה הוא, דודאי גוי שעובד ע"ז בשיתוף חייב מיתה וזהו הע"ז המוזהרת בתורה, אבל הכא מיירי לענין מה שהוא מאמין בע"ז בשיתוף ואומר אלי אתה, והרי בסנהדרין דנ"ו ב איפליגו בגוי שעשה ע"ז ועדיין לא השתחווה לה אם חייב, ולכאורה תיפוק ליה דבעשיה גרידא האיכא קבלת אלהות ויחוייב מצד זה, אלא וודאי דגוי אינו חייב אלא על עבודה ממש ולא על אלי אתה. וטעמא דמילתא משום דכשעובד ע"ז הוא חייב על עצם העבודה ובזה הא הוא עובד רק את אלילו בלבד, וגם אם עובד גם להבדיל את הקב"ה מ"מ בעבודה כל אחד ואחד הוא בפנ"ע, דעובד את הקב"ה ולהבדיל עובד גם את אליליו…"

[1] נחלקו הראשונים האם 'המקבלו' ו'האומר אלי אתה' הם שני עניינים או עניין אחד. רש"י (שם, 'המקבלו') בפירושו הראשון ביאר שהכל עניין אחד. ופירוש 'המקבלו' היינו אפילו באמירה בעלמא כגון שאומר לו 'אלי אתה'. ובפירושו השני ביאר שאלו שני עניינים שונים. וביאור 'המקבלו' היינו שלא בפניו, והאומר לו 'אלי אתה' היינו בפניו. ולכאורה לפי"ז מספיק שנלמד דין 'המקבלו' ונדע מכל שכן שהאומר לו בפניו חייב. אלא שאם התנא היה שונה רק 'המקבלו' היינו מפרשים שהכוונה בפניו, וממילא לא היה נלמד דין שלא בפניו, לכן נכתבו שתי הלשונות:

"ואפילו אמירה בעלמא, כגון האומר לו: אלי אתה, דאיתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, לישנא אחרינא: והמקבלו לאלוה – שלא בפניו, והאומר לו אלי אתה – בפניו, ותנא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו, אבל שלא בפניו – לא, תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו – ואפילו הכי חייב".

וכפירוש זה כתב הרי"ד (פסקים, 'העובד') וז"ל:

"והא דתני תרתי, חד בפניו וחד שלא בפניו, דאי הוה תני חדא הוה אמינא דוקא בפניו, תנא סיפא והאומר לו אלי אתה דהוי בפניו, מכלל דרישא דתני והמקבלו עליו לאלוה, אפי' שלא בפניו".

והריא"ז (פסקים ג, ג):

"וכן המקבל עליו הפסל לאלוה שלא בפניו, או שאמר לו לשון אלי אתה בפניו כעניין שנאמר 'אלה אלוהיך ישראל', הרי זה חייב עליו אע"פ שלא עבדו".

מנגד, היד רמ"ה ('מתני') הקשה על דבריהם, שאם כן מדוע שינתה המשנה את הלשון, והיה לה לכתוב: 'המקבלו לאלוה בין בפניו בין שלא בפניו'. ולכן ביאר, ש'המקבלו' היינו שאומר הריני מקבלו עלי לאלוה, והאומר 'אלי אתה' היינו שאומר לו בלשון זו. והוצרכו שניהם, שאם היה נאמר רק 'המקבלו עליו לאלוה' חייב, היינו סבורים שדווקא שאמר בלשון זו והזכיר שהוא מקבל את הע"ז לאלוהות, נקרא עובד ע"ז וחייב, אך כשאומר 'אלי אתה' אינו אלא סיפור דברים בעלמא ופטור. ומאידך אם היה נאמר רק 'אלי אתה', היינו סבורים שדווקא באופן כזה שמודה שהוא האלוה שלו כעת חייב, משא"כ כשמקבלו לאלוה אינו מודה שהוא האלוה שלו, אלא שמקבל על עצמו לעבדו בעתיד, ואינו נקרא כעת עובד ע"ז, לכן הוצרך התנא להשמיענו את שתי הלשונות שבשתיהן נקרא עובד ע"ז וחייב:

"והמקבלו עליו לאלוה – דאמר הריני מקבל עליו לאלוה דאפי' באמירה בעלמא מיחייב, דהא איתקש לעבודה דכתיב: "וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו וגו'". והאומר לו אלי אתה, וצריכי דאי תנא המקבלו עליו לאלוה הוה אמינא התם הוא דמיחייב דהא קבליה עילויה, אבל אמר ליה מעיקרא אלי אתה דשיחה בעלמא היא, ודמיא לההיא דאמרינן בגטין (ל"ב א) גט זה בטל הוא לא אמר כלום, וכי אמר יהי בטל דבריו קיימין, הכא נמי כי אמר אלי אתה לא ליחייב קמ"ל. ואי אשמועינן אלי אתה הוה אמינא התם הוא דמיחייב, דהא קא מודי ליה מהשתא אודיי, אבל קבליה עליה לעתיד קא מקביל ליה והשתא מיהת לא אודי ליה אודויי, אימא לא ליחייב קמ"ל. ואית דאמרי המקבלו עליו לאלוה שלא בפניו האומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא. ולאו מילתא היא, דאם כן למה לי לשנויי במילתא ליתני המקבלו עליו לאלוה בין בפניו בין שלא בפניו".

 

[2] הלחם משנה (שם, 'המקבל') פירש שהרמב"ם ג"כ מבאר ש'המקבלו' והאומר 'אלי אתה' אלו שני עניינים שונים. והחילוק הוא, ש'המקבלו' היינו שכבר היתה עבודה זרה, ועכשיו קיבל אותה לאלוהות על עצמו. והאומר 'אלי אתה' היינו שכלל לא היתה עבודה זרה עד עכשיו, והוא עושה אותה עבודה זרה, וכגון שמגביה לבינה ואומר לה אלי אתה, ואף באופן כזה חייב, וז"ל:

"בפרק ארבע מיתות (דף ס') אמר במשנה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה, ומפרש רבינו דמקבלו באלוה ר"ל שהיה כבר עבודת כוכבים ועתה קבלו עליו באלוה, ואומר לו אלי אתה ר"ל שלא היה מתחלה עבודת כוכבים אלא שהוא עשה אותה עתה עבודת כוכבים…".

 

[3] אמנם, בסוף דבריו ביאר הט"ז שאין חשש 'לפני עיוור' מצד שאין כאן תרי עברי דנהרא כמובא בסוגייא בע"ז, שכן הגוי היה יכול להודות לע"ז אף ללא הישראל, אך איסור 'לא ישמע על פיך' יש כאן, שמ"מ על ידו נשמע שם אלוהים אחרים.