עבודה זרה אסורה על כל בני האדם, שאין עבירה שמטה את דעתו של האדם מהאמת אל השקר ומהטוב אל הרע יותר מעבודה זרה. לכן מוסכם שהיא המצווה הראשונה שכבר אדם הראשון נצטווה עליה.
כדין ישראל כך דין בן נח, שהעובד עבודה זרה חייב מיתה. אמנם כפי שלמדנו (לעיל ג, ב), עיקר הכוונה לבטא בכך את חומרת החטא בדיני שמיים, אולם בפועל היחס לאנשים שחטאו בכך מורכב. שכן כשם שיש מצוות שעונשן מיתה כדוגמת עבודה זרה, כך יש מצוות רבות שמזכות בחיים, והחשבון הכולל לכל אדם נעשה בבית דין של מעלה. וכדרך שה' חפץ בטובתן של כל בריותיו, כך ראוי לצדיקים להיטיב גם לעובדי אלילים ולקרבם לאמונה בה'. וכפי שנהג אברהם אבינו, שהתייחס באהבה לכל, והיה מחזר אחר אורחים להכניסם לביתו ולכבדם במאכל ובמשקה ולקרבם לאמונה, למרות שבימיו כולם עבדו עבודה זרה. וכך נהג אף כלפי עובדי עבודה זרה שפלים שעבדו לאבק שברגליהם (רש"י בראשית יח, ד). וכן מוכח מכך שלימד זכות על אנשי סדום, שנוסף על כל חטאיהם החמורים, בוודאי גם עבדו עבודה זרה.[1]
גם בהגדרת הפולחן דין בני נח כדין ישראל, האיסור החמור שעונשו מיתה הוא להצהיר על קבלת האליל כאלוה או לעובדו בדרך הפולחן המיוחדת לו, או באחת מארבע העבודות החשובות שהיו במקדש, שהן: א) השתחוויה. ב) זביחת קורבן. ג) הקטרת קורבן על המזבח. ד) ניסוך יין או זריקת דם וכדומה לכבוד האליל.
כמו לישראל כך לבן נח אסור לבטא כבוד או חיבה לאליל גם כשהדבר נעשה שלא כדרך הפולחן המקובל לאותו אליל, כגון לחבק את הפסל או לנשקו או לנקות לפניו. אבל אין חייבים מיתה על כך. כמו כן אסור לבן נח לעשות פסל, אבל העושה אותו אינו חייב מיתה (סנהדרין נו, ב ומאירי שם, רמב"ם מלכים ט, ב; לעיל ג, ג).[2]
על כל שבע מצוות בני נח חייבים מיתה, אולם אין הכוונה שכך חייבים לנהוג בפועל, אלא הדבר בא ללמד על חומרת העבירה, שכאשר היא נעשית בהתרסה חמורה רשאים השופטים בהסכמת אומתם להוציא על כך להורג. וכפי שלמדנו לעיל (ג, ב), לגבי חייבי מיתה בישראל, שרק לעיתים נדירות ביצעו עונש מיתה, בעיקר ברוצחים, שכן בחטאם היתה פגיעה קשה באמונה ובהסכמה הלאומית. ועיקר מה שהזכירו עונש מיתה בחטאים השונים נועד כדי לבטא את חומרת האיסור בדיני שמיים. ועי' בתוס' ע"ז סד, ב, 'איזהו', שביארו לגבי גר תושב, שאף שעבר על שבע מצוות ולכאורה התחייב במיתה, כל זמן שלא דנו אותו למיתה, מצווה להחיותו (ראו עוד בתוס' ע"ז כו, ב, 'ולא מורידין'; עמוד הימיני טז).
[2]. יש שביארו, שכל דברי הכבוד לאלילים אסורים מחמת הספק, שכן בסנהדרין נו, ב, נחלקו מה כלול באיסור מעבר לעבודתה הרגילה, האם גם עשיית פסל או עבודה שלא כדרכה ולא באחת מארבע עבודות שבמקדש. ומספק נפסק שהכל אסור אבל אין חייבים על כך מיתה (כך פירשו ערוך לנר סנהדרין נו, ב; ליקוטי הלכות לחפץ חיים שם; אור שמח מלכים ט, ב). ויש מבארים שהספק בסנהדרין הוא לגבי חיוב מיתה, אבל מוסכם שיש איסור כללי על כל בני נח לכבד אלילים או לעשותם (בניין שלמה סנהדרין נו, 'הנה'; חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה ל"ת ב' 'ולפי"ז'; שאלת שלמה כא; אג"מ יו"ד ב, נה, 'ומטעם'). בכלל האיסור החמור של עבודה זרה, גם אסור לנוכרי להצהיר שהוא מקבל עליו אליל כאלוה, ומשמע שהוא במדרגת חיוב מיתה (ט"ז יו"ד קמח, ג; נקה"כ שם; מנחת חינוך פו, ט). להלן בהלכות ח-י נלמד שלדעת רוה"פ עבודה זרה בשיתוף מותרת לבני נח, ואזי כל האיסורים שהוזכרו כאן הם כאשר אינם משתפים שם שמיים.
