דין מסית לבן נח
תחילה יש להבדיל בין שלושה מקרים: בן נח שהסית את ישראל, ישראל שהסית בן נח, ובן נח שהסית בן נח.
בן נח המסית לישראל
פשט לשון הכתובים היא שפרשיית מסית עוסקת בישראל:
דברים פרק יג, ב-יב
"(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: (ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אלוהים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: (ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְקֹוָק אלוהיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְקֹוָק אלוהיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (ה) אַחֲרֵי יְקֹוָק אלוהיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: (ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְקֹוָק אלוהיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אלוהיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אלוהים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: (ח) מֵאלוהי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ: (ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: (י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: (יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְקֹוָק אלוהיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: ס "
אמנם, מאידך מצאנו שהתורה החמירה בעונשם של גויים הגוררים את ישראל לעבוד ע"ז:
במדבר פרק כה, יז-יח
"(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: (יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:"[1]
מדרש תנחומא (בובר) פרשת פינחס סימן ד
"[ד] וידבר ה' אל משה לאמר, צרור את המדינים (שם שם /במדבר כ"ה/ טז יז). למה כי צוררים הם לכם (שם שם /במדבר כ"ה/ יח), מיכאן אמרו חכמים בא להורגך השכם להרגו, [ר' שמעון אומר] שכל המחטיא את האדם יותר מן ההורגמדיןו, שההורגו הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא."
מנחת חינוך (תסב, ב)
כתב בפשטות שדין מסית אינו נוהג בבני נח.
"ופשוט דד"ז דמסית בישראל דוקא וב"נ המסית אינו חייב כלל דכל התורה לישראל נאמרה וגם בלאו נאמר וכל ישראל וכו' ולא וכו' א"כ הוא רק לישראל אף דב"נ מצווה על ע"ז היינו שלא לעבוד אבל על הסתה אינו מצווה כלל וכן המוסת דוקא ישראל אבל המסית לעכו"ם פטור ככתוב בתורה כי יסיתך אחיך וכו' וזה פשוט ואין צריך לכתוב."
ויש שחלקו על סברת המנחת חינוך מפני שהחשיבו דין מסית כאביזרייהו דע"ז האסורים אף לבני נח:
הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' – חסד למשיחו על מגילת רות ("שואל כענין" עמ' לג).
דבריו הובאו יחד עם דברי המנחת חינוך, בשדי חמד מערכת הג' סימן ו אות כו.
סבר שאיסור זה בכלל ע"ז, ועכ"פ בכלל דינים:
"…ואתמר נמי בסנהדרין נו, ב: "בעכו"ם דברים שבית דין של ישראל ממיתין עלהן בני נח מוזהרין עליהן" ואף שרש"י בדף נז, א פירש דלענין מיני העבודות אתמרא הך ברייתא, בכל זאת פשוט בעיני דבכללם נכלל גם מסית משום דההסתה עצמה נחשבת כעבודה… דאל"כ תקשה איך רצה רבא ללמוד מסיפא דברייתא זו דב"נ שעשה ע"ז ולא השתחוה לה פטור…
מה שכתב דכל התורה לישראל נאמרה, נראה פשוט דזהו דוקא כל התורה שעליה לא נצטוו בני נח אבל הני שבע מצוות דידהו דאמרינן סנהדרין ע"ד, ב אינהו וכל אביזרייהו וקיי"ל שם נט א דכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לתרווייהו נאמר, א"כ גם כל אביזריה דע"ז הוא דהא הדיוט שהסית לבטל כל מצוה אחרת מכל מצות האמורות בתורה פטור לגמרי ולית ביה דין מסית, ועל כרחך צ"ל דמסית בכלל אביזריה דע"ז הוא, וא"כ איך נוציא מכללו את הב"נ?
וגדולה מזו מצינו להרמב"ן ז"ל בפרשת וישלח שסובר דבני נח מצווין על כל דיני ממונות כאונאה ואונס ומפתה ואבות נזיקין ושמורין וכד' משום דכל אלו בכלל אביזרייהו דמצות דינים שעליה נצטוו בני נח…ואף דברמב"ם דפליג עליה דהרמב"ן וסובר בפ"ט ממלכים דב"נ לא נצטוו רק להושיב דיינים בלבד והם ידונו כתבונתם בכל זאת מודה הוא בנידון דידן דגם בן נח מוזהר עליו, דעד כאן לא כתב דב"נ איננו מצווה בכל הנך דחשיב הרמב"ן אלא משום דמצות דינים לא משמע ליה אלא להושיב דיינים בלבד ולא כל דיני ממונות וראיה לזה מדנצטוו על הגזל לבדנה וכמו שכתבתי באריכות בזה אבל במצוות ע"ז דנצטוו פשיטא שנכלל גם מסית דגם הוא כעובד ע"ז נחשב בזה שהסית והוא בכלל אביזריה דע"ז וכשנשנה בסיני גם לב"נ נאמר דין זה."
והוכיח כן מלשון הרמב"ם:
"…ועיין ברמב"ם פ"ה מה' עכו"ם ה"א שדקדק לכתוב "המסית אחד מישראל" ולא כתב "אחד מישראל שהסית את חבירו" משמע דגם איהו סובר כן, שרק הניסת צריך להיות ישראל דוקא, דעיקר החומרא שהחמירה תורה על המסית בשביל הניסת הוא כמו שהתבאר באות ב', אבל המסית אינו צריך להיות דוקא ישראל אלא אף אם הוא ב"נ חייב…"
וסיכם:
"…ולפ"ז גם פרשת מסית דהדיוט שכל עיקר אזהרתה הוא רק במסית לעבודת כו"ם פשיטא דהויא בכלל אביזריה דעכו"ם וכשנשנית בסיני נאמרה גם לב"נ אם הסית לישראל, ולכן שפיר כתב סתמא "המסית" יהיה מי שיהיה ישראל או ב"נ שהסית אחד מישראל חייב, דלא שייך בזה הא דכה"ת רק לישראל נאמרה."
וכן כתב בשו"ת יד חנוך (לאדמו"ר ר' חנוך מסאסוב[2]):
שו"ת יד חנוך סימן סא
"ח) והנה אחר המלחמה בשנת תרפ"ב לא תקפ"ץ בעת קבצי שארית הפליטה מהקונטרסים האלה והעתקתים נכון פה עיר לבוב, ראה בני היניק וחכים כמר ליפא שיחיה (כעת הוא הרב הגדול אבד"ק סעמיהאל בארץ הגר, ועכשיו נתקבל לראבד"ק סאטמאר יצ"ו) את הקונטרס הזה אשר נכתב בימי חורפי, והערני שיש לתמוה על הגאונים בעל מנחת חינוך ובעל שם משמואל שזכרנו באות א' וב' דפשיטא להו כולי האי דבני נח לא נצטוו שלא להסית דכל התורה לישראל נאמרה ולא לבני נח, ומה פשיטותא הלא בני נח נצטוו על אזהרת עבודה זרה, והסתה היא אביזרא דילה, והרי קי"ל גבי שבע מצות אינהו וכל אביזרייהו נצטוו, וכאשר נצטוו על הענפים השייכים להם, והרי כבר כתבו התוספות בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע' ע"ב ד"ה תשיך) דבכלל אזהרת גזל נכלל גם איסור אונאה ואיסור ריבית, עיין שם. וכן כתב הר"ן בחידושיו לע"ז (ע"ז דף נ"ט ע"א) שיין שנתנסך לאלילים הוא אסור גם לבני נח, דכיון שנצטוו על עבודה זרה אסורים גם ביין נסך שהוא אביזרא דילה, עיין שם. וא"כ הכא נמי הרי איסור הסתה לעבוד אלילים אביזרא דעבודה זרה היא, וכיון שנצטוו על עבודה זרה ממילא הרי הם בכלל איסור הסתה, ודבריו נכונים דפח"ח. אכן הגאון טורי אבן (חגיגה דף י"ג) כתב דאביזרא דשבע מצות אין בן נח חייב מיתה[3], והדברים צריכין בירור, ואין הזמן גרמא כעת:"
הרב שמעון היילפרין – הכשרת התורה עמ' פט
מוכיח בפשטות ממעשה הנחש שדין מסית שייך גם בבני נח:
"…ויש לך דין מסית ומדיח שגם בן נח מוזהר בזה כמו שאמרו חז"ל בסנהדרין (כט, א) גבי נחש אין טוענין למסית וכו' ובן נח לא גרע מהנחש כי ע"ז וכל אביזרייהו מכלל שבע מצות שמצווה בן נח ויש לך דין מיתה…"
דעות ביניים
יש בעלי דעה אמצעית שכתבו שאסור לגוי להסית, אף שאינו כלול באיסור מסית המפורש בתורה. [ונפ"מ שרשאי לטעון 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים].
על מנת להבין היטב את שיטתם נציג את יסודותיה בגמרא ובראשונים:
הגמרא בסנהדרין לומדת שאין אנו טוענים טענות לטובת המסית מנחש הקדמוני, שיכל הקב"ה לטעון לו 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אך כיוון שהנחש לא טען בעצמו, ה' לא טען לו:
סנהדרין דף כט עמוד א
"אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית – מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא – לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר – דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין?"
והקשו התוספות שם, אם טענה זו מועילה, מדוע לא יטען אותה כל מסית. ותירצו שיש לחלק בין מסית שהצטווה על עצם איסור ההסתה ובין מסית שלא הצטווה ונענש רק בגלל התקלה שגרם:
תוספות סנהדרין כט עמוד א
"דברי הרב ודברי התלמיד – וא"ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר."
ומבוארים הדברים יותר בלשון היד רמ"ה:
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף כט עמוד א
"ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית מנחש שהסית את האשה למרוד במקום ולעבור על דבריו וחייבו הקדוש ברוך הוא על כך ואף על פי שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכי מפני דברי היה להן להניח דברי המקום וכיון שלא טען לעצמו לא טען לו הקדוש ברוך הוא ואם תשאל טעמא דלא טעין הכי הא טעין הכי טענתיה טענתא והרי מסית דקרא אף על גב דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה על פיו חייב כדתנן (לקמן ס"ז א) אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכל שכן היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין שאני מסית דע"ג דחמיר ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה ושמעינן מינה דמסית דכל התורה כולה לבד מע"ג לא מיפטר אלא היכא דטעין אבל אי לא טעין לא טענינן ליה וש"מ דהא דקי"ל בעלמא דאין שליח לדבר עבירה דוקא היכא דטעין משלח דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין אבל היכא דלא טעין מיחייב:"
על פי זה כתבו כמה אחרונים שזהו גדרו של בן נח המסית לע"ז.
כן כתב בספר שם משמואל לרב שמואל סליר:
הרב שמואל סליר – שם משמואל דברים כה, יז
"ולפענ"ד נראה ליישב עפ"י מה דאיתא במסכת סנהדרין אין טוענין למסית מנ"ל….ומקשין התוס'… עכ"ל התספות ז"ל, וא"כ לפ"ז קשה למה נענשו בעון על שהסיתו את ישראל הלא איתא בגמרא שכל מצות שנאמרו לישראל, לישראל דוקא נאמרו ולא לבני נח, וא"כ הך ציווי דמסית דוקא לישראל נאמר ולא לב"נ א"כ למה נתחייבו המואבים כלייה מחמת שהסיתו את ישראל הא יש להם טענה גמורה דברי הרב ודברי התלמיד וכו'… אמנם יש ליישב קושיא הזו עפ"י מה דאיתא באלשיך … והנה בבואם להטעות את ישראל בזימה ובע"ז… ובנות מדין עשו בערמה…והשתא לפ"ז מתורץ נמי הקושיא שהקשיתי אמאי נענשו מדין… ז"א דהא איתא בשו"ע חו"מ דהיכא דהוי השליח שוגג וסבור דאין איסור בדבר לא שייך גביה 'דברי הרב ודברי התלמיד' וא"כ ה"ה הכא שהמדיינים הטעו את ישראל…"
כך פתח ביד חנוך: (ועי' לעיל שלמסקנה הכריע כדברי בנו שבן נח אסור בדין מסית כישראל מדין אביזרייהו)
שו"ת יד חנוך סימן סא
"א) תשובה. – בריש כל מילין אענה ואומר אנא מקרא מלא מפורש בתורה ידענא, וכתוב הדר הוא בפרשת פנחס (במדבר כ"ה י"ז), צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, הרי מבואר שציוה הכתוב להכותם מכת חרב הרג ואבדן על דבר הסותם את עם ה' זרע ישורון לעבודת האליל פעור, א"כ הרי לך להדיא שגם בן נח המסית לעבוד עכו"ם חייב, היפך דברי הרב דפשיטא ליה הך מילתא שבן נח המסית פטור. ונפלאת הי' בעינינו איך לא זכר שר מקרא מפורש בתורה:
ב) אמנם אשר אנכי אחזה כך הוא, הן אמת שגם בן נח המסית חייב מיתה כמבואר במקרא קודש שהבאתי, אכן הבדל גדול יש בין דין גוי המסית, ובין ישראל המסית, כאשר אבאר…
ולפי זה יוצא לנו דין חדש, כי גוי המסית אי טעין דברי הרב וכו' נפטר בטענה זאת מדין מיתה ואינו נהרג, שהרי כיון שהך אזהרה דמסית דכתיבה באורייתא לישראל נאמרה ולא לבני נח, כמ"ש הרב מנחת חינוך הנ"ל, וכיון שלא נצטוה שוב מהניא ליה טענת דברי הרב וכו', ולא כן ישראל המסית שאין מועיל לו טענה זו, כמ"ש התוספות…שוב מצאתי ככל החיזיון הזה להרב ר"ש סאליד ז"ל מלבובוב שבן נח המסית אי טעין טענת דברי הרב אינו נהרג…
והנה ביאור סברת התוספות הנ"ל הוא פשוט, כי אותו איש אשר הוא נצטוה שלא להסית הרי לא שייך גביה לטעון דברי הרב וכו' ולא הוה ליה למעבד דמה טענה היא זו, הלא עכ"פ הוא עבר על הציווי אשר נצטוה מאת הקב"ה שלא להסית, כיון שהרי אנן לא דיינינן ליה למיחייביה עכשיו מיתה מפני שהטה את חבירו אבל מי שלא נצטווה להסית א"כ אין אתה דן לענוש אותו אלא משום הפעולה שעשה חבירו, כלומר שעל ידו באה תקלה לזולתו.
…אבל מי שלא נצטוה שלא להסית א"כ אין אתה דן לענוש אותו אלא מפני הפעולה שעשה חבירו כלומר שעל ידו באה תקלה לזולתו, והמיט שואה ומכשול לבני אדם ונגד האשמה הזאת שאתה בא להאשים אותו ולמחייבו מטעם חבירו לעומת זאת יש לו טענה יפה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא הוה ליה למיעבד להניח דברי הקוב"ה מלך עולמים ולעשות כדברי בן תמותה וטענה זו מהניא ליה שפיר כיון שעל עצם ההסתה אי אתה מחייב אותו כיון שלא נצטוה מעולם שלא להסית והדברים פשוטים…"
וכן כתב מהר"ם שיק שדן בשאלה כיצד למדו דין 'אין טוענין למסית' מנחש הקדמוני שאין בו ציווי ואין בו גם דין והצילו העדה. ומדבריו עולה שדין זה שאין טוענין למסית נכון בבני נח אף שלא צוו על ההסתה ומשמע שיש איסור:
שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן רכט
"ומה שהקשה בסנהדרין דף כ"ט [ע"א] שם אין טוענין למסית וכו' ..והקשה מעלתו נ"י וכי כעורה זו דנפקא ליה מ'לא תחמול ולא תכסה עליו'. ועוד הקשה דמאי ראיה מן הנחש לאדם, דבשלמא בנחש לא כתיב 'ושפטו העדה והצילו העדה', אמנם באדם דכתיב [במדבר ל"ה כ"ה] 'והצילו העדה', מנין שאין טוענין אפילו למסית, עד כאן.
ונראה לפענ"ד ליישב, דהנה הש"ך בחשן משפט סימן ל"ב [ס"ק ג'] הקשה דמאי טענה יש להנחש, הא מכל מקום בדיני שמים הוא חייב, ואם כן אצל הקב"ה לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד, דאפילו הכי חייב בדיני שמים, אף על גב דאין שליח לדבר עבירה, עד כאן. ותירץ התומים שם בס"ק ב' דדווקא במקום שהמשלח בר חיובא ונצטוה בו חייב בדיני שמים, אבל במקום שהמשלח לא נצטוה בו אינו חייב אפילו בדיני שמים, עיין שם.
ואם כן יש לומר דנפקא מינה בכגון שהמסית הוא בן נח דלא נצטוה שלא להסית, אפילו הכי קמשמע לן שאין טוענין לו, והיינו דילפינן מנחש דאף על גב דאינו בר חיובא אפילו הכי אין טוענין לו. ואם כן שפיר מיושב גם הקושיא השניה, דאף על גב דבנחש לא שייך 'ושפטו העדה והצילו העדה', מכל מקום יש לו מעליותא אחרת לטיבותא שלא לחייבו, דהיינו שלא נצטוה, ואפילו הכי אין טוענין לו. ואם כן שפיר ילפינן מניה דגם לאדם אין טוענין אף על גב דכתיב 'ושפטו העדה' וכו', דמה בנחש שלא נצטוה אפילו הכי אין טוענין מכל שכן באדם, וגם בבן נח לא שייך 'והצילו העדה' והוי כאילו הוא בעצמו עבד עבודה זרה. כן נראה לי ליישב קושיות אלו."
ומצאנו מקור נוסף שנקט שיש להיזהר שלא לאהוב בן נח המסית אף שאינו בגדר מסית דאורייתא:
ספר מצוות קטן מצוה טז
כתב שאין לאהוב עובד כו"ם שמסית לע"ז.
"שלא לאהוב מסית דכתיב (דברים י"ג) לא תאבה לו ודרשו רבותינו (ספרי פ' ראה) לא לאהוב לו. ואסור לאהוב שום [עובד][4] עכו"ם אם הסיתו מעול' וכן הכופר באלהי ישראל."
ובביאור עמודי גולה על הסמ"ק הקשה שכן לשון הסמ"ק משמע שמדבר על גוי ומאידך ברור שפסוקי התורה מדברים על יהודי. ויישב שיש כאן הרחבה שעשה הסמ"ק כדרכו לדין דאורייתא:
עמודי גולה, שם
"ולפ"ז הדרא קושיא, דקראי מוכחי דאזהרת לא תאבה לו לא קאי אגוי המסית. וע"כ נראה דבאמת אה"נ דאגוי המסית קאי, וגם הנוסח שלפנינו שום עובד עכו"ם פירושו גוי שהוא עובד ע"ז. ובאמת לא מעיקר האיסור דאזהרת הך קרא הוא, אלא זה דומה לזה, וכדרכו של רבנו בכ"ד, דלאחר שהביא עיקר אזהרת הקרא, מוסיף עוד דברים הדומים שצריך לאסרם. וקאמר דכמו דישראל המסית אסור לאהבו, ה"נ גוי המסית אסור לאהבו."
וכע"יז כתב יד המלך שיובא לקמן לגבי נביא שקר גוי.
דין לפני עיוור בגוי
כיוון אחר להסביר את האיסור הוא מצד לפני עיוור. אמנם בדין חיוב גוי בלפני עיוור מצאנו מחלוקת.
התוספות (בתירוצם הראשון) כתבו שאין לגוי 'לפני עיוור' ולכן מותר לו למכור לגוי חבילה של לבונה, אף שיש חשש שימכור אותה לאחרים שישתמשו בה לע"ז:
תוספות מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב
"לעובד כוכבים מזבין ליה לישראל לא מזבין כו' – ובמסקנא מסקינן דאסור למזבן לישראל חשוד וא"ת מאי שנא מלפני דלפני דלעיל (דף יד.) וי"ל דהתם מיירי בעובד כוכבים שאינו מוזהר על לפני עור לפיכך אין אנו חוששין אם העובד כוכבים ימכור לחבירו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אנו מוזהרין שלא יבא שום ישראל לידי תקלה על ידינו הר"ר אלחנן. ועוד דחד לפני הוא שלא יחטא ישראל בשאלה ושכירות ונסיוני."[5]
מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה ו
כתב שהרמב"ם חלק על דין זה וסבר שיש דין לפני עיוור לגוי בשבע המצוות שבהן הוא מצווה.
"רבנו דחה מלתא דאביי מהלכה מהא דקי"ל בסמוך ה"ח דכל שאסור למכור לעכו"ם אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם אלמא דמקפדינן אלפני דלפני אף על גב שבתוס' ע"ז דף ט"ו ע"ב בד"ה לנכרי תירצו בשם ה"ר אלחנן דשאני מוכר לנכרי שאין הנכרי מוזהר אלפני עור ורבנו ימאן בזה דבשבע מצות ודאי מצווה הנכרי אלפני עור והא גדולה מזה דנהרגו אנשי שכם שלא דנוהו כמ"ש רבנו פ"ט מהל' מלכים הי"ד עיין שם."
שו"ת בית יצחק אורח חיים סימן קיז (אות ז)
דחה את הראיה מדברי תוספות וכתב שלפי תירוצם השני אין ראיה שגוי אינו עובר בלפני עיוור
"(ז) והנה הרב החריף ובקי מ' מתתיהו שוועבר מפה"ק העירני במ"ש הפמ"ג בס' גו"ר כלל מ"ג דכפי הנרא' נכרי נמי עובר בלפ"ע ותמה עלי' מתוס' ע"ז ט"ו ד"ה לנכרי שכ' להדיא דנכרי א"ע בלפ"ע דזה עיקר סברתם דאלפני דלפני לא מפקדינין עיי"ש ויפה תמה. אמנם למ"ש לעיל סי' ס"ד סוף אות י"ז דלתי' הב' מתוס' שם גם בישראל אמרינן אלפני דלפני לא מפקדינין. ול"ש לומר חד לפני הוא דמכשיל לחבירו בלפ"ע דלפ"ע לאו שאין בו מלקות וא"ע בלאו ע"ז עיי"ש. א"כ שוב י"ל דתוס' ס"ל נכרי ג"כ עובר בלפ"ע דא"ר מהך דלפני דלפני וזה סברת הפמ"ג אלא שקיצר כדרכו:
אך מה שהביא הרב הנ"ל ראי' מתוס' חגיג' י"ג שכ' דיכול ללמוד אצל נכרי אחר ולא כ' אצל ישראל ע"כ התוס' ס"ל דהיכא שממנ"פ אחד יעבור אלפ"ע הוה כתרי עברי דנהרי ורק שהנכרי ילמוד והוא לא יעבור בלפ"ע וכ"כ המ"ל פ"ד ממלו' ומזה מוכח דנכרי א"ע בלפ"ע הנה בתוס' קדושין נ"ו ד"ה אבל במתכוין מפורש דאפי' יוכל ליקח אצל ישראל א"ע אלפ"ע ול"ה כתרי עברי דנהרי. וזה הי' בהעלם עין מהמ"ל ומהברכ"י ח"מ סי' ט'. אך המ"ל יתרץ זאת דכונת התוס' דהמוכר הב' לא ידע שמעותי' מעות מעשר. ולפ"ז גם כונת תוס' בחגיג' דהנכרי המלמד לא ידע שיש איסור בדבר. וה"ה שהי' יכול לנקוט ישראל שא"י מהאיסור אך ניחא יותר לומר בנכרי. וא"ר מתוס' לפמ"ש בפי' תוס' קדושין ודוק:"
וכ"כ ר' יוסף ענגיל בגליוני הש"ס שלפני עיוור אסור לגויים כדין 'דינים' שהרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו: (וכעין דברי החסד למשיחו לעיל)
ר' יוסף ענגיל – גליוני הש"ס על התוס' ע"ז טו, ב
"שם תוד"ה לעכו"ם כ' דהתם מיירי בעכו"ם שאינו מוזהר על לפני עור כו'. נ"ב בזכרוני מס' חידושי חמדת שלמה דדן דגם עכו"ם מצווה על לפ"ע דהא מוזהר על דינים דבכללן שלא להזיק לאדם והרי המחטיאו יותר מההורגו, וה"ל בכלל דינים. וג' קצת ראי' לזה מגיטין מ"ד א' "לגר תושב מהו?" ולכאורה מה האיבעי' הרי גר תושב היינו רק שקיבל עליו ז' מצוות ב"נ וא"כ אכתי הרי יעבוד בעבד בשבתות ויו"ט ויבטלו משאר מצוות כעכו"ם ומאי עדיפותי' מעכו"ם? וכל הטעם במוכר לעכו"ם דיצא לחירות הרי הוא משום דמפקע לי' ממצוות ויחלל שבתות ויו"ט, כמבואר שם וזה הרי ישנו גם בגר תושב, וע"כ דאסור לעכו"ם באמת להכרית העבד לעשות מלאכה בשבתות ויו"ט ולבטלו משאר מצוות דהמחטיאו יותר מההורגו וה"ל מזיק ואסור בזה מפאת דינים וכנ"ל…"
וכן כתב הפרי מגדים בספרו גנת ורדים ש'כפי הנראה' שייך לפני עיוור בגוי:
גנת ורדים כלל מג
"ויש נפקא מינה גם לדידן דאם יש לישראל אבר מן החי ולגוי אחד אבר מן החי, ונכרי אחד רוצה לזבן אבר מן החי זה מישראל ואם לא ימכרנו לו יקח אבר מן החי מן הגוי, בזה שרי כאן דלא הוה בתרי עברי דנהרא, גם בלא עבירת הלאו הוא שהרי נכרי שני אינו מוזהר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול, אבל אם ישראל אחר רוצה ליתן לו, אסור. ויש לעיין בזה דכפי הנראה נכרי נמי מצווה על לפני עור. רק על מעל דמעל אינו מצווה. ועיין ביור"ד ושם אבאר."
ועיין עוד בספר למודי ה' (ר' יהודה נגאר מחכמי טוניס לפני כ200 שנה) למוד נד שהסתפק בדין לפנ"ע לגוי.
יהודי המסית גוי
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה א
משמע שרק המסית יהודי נענש בגדרי מסית:
"המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד, בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה."
וכן כתב הרלב"ג:
רלב"ג דברים יד, כא
"התועלת הששי הוא במצוות והוא מה שהזהיר שלא יסית ולא ידיח איש מישראל לעבוד ע"ז איש או אנשים מישראל שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך והנה התועלת בזאת המצוה מבואר"
ובביאור מוסד הרב קוק שם העיר שהוא כדברי הרמב"ם שאיסור מסית הוא לישראל.
וכן כתב המנחת חינוך כדבר פשוט שמסית הוא רק בישראל המסית לישראל ולא בגוי המסית לישראל או ישראל המסית לגוי:[6]
מנחת חינוך פרשת ראה מצוה תסב
"ופשוט דד"ז דמסית בישראל דוקא וב"נ המסית א"ח כלל דכה"ת לישראל נאמרה וגם בלאו נאמר וכל ישראל וכו' ולא וכו' א"כ הוא רק לישראל אף דב"נ מצווה על ע"ז היינו שלא לעבוד אבל על הסתה אינו מצווה כלל וכן המוסת דוקא ישראל אבל המסית לעכו"ם פטור ככתוב בתורה כי יסיתך אחיך וכו' וז"פ וא"צ לכתוב."
גם בחסד למשיחו הנ"ל הסכים שלגבי יהודי המסית גוי אין איסור מסית:
חסד למשיחו (שם)
"כבר כתבנו למעלה שמלשון הרמב"ם נראה להדיא שסבור שהניסת צריך להיות ישראל דוקא וכמו דכתיב בקרא כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים וב"נ הרי לא היו במצרים…וטעמו של דבר נראה לי משום דעיקר החומרא שהחמירה תורה במסית בשביל הניסת היא כי הקפידה תורה שלא תתפרץ ותשתרע מחשבת עכו"ם בישראל שחמורה ע"ז שאף מחשבה שלה מצטרפת למעשה ולכן לא החמירה תורה רק את המסית לעכו"ם אבל בהסיתו לעבור על שאר מצוות חמורות כמו גלוי עריות ושפיכות דמים לית ביה דין מסית בהדיוט שלא אמר שד' שלחו. והואיל כי כן התינח בהסית לישראל שפיר הוי מסית דהא אצל הניסת חמורה ע"ז מה שאין כן אם הסית בן נח לעבוד כו"ם דאצל הניסת הוי ע"ז כשאר השש מצוות…
ומכ"ש לפי מה שכתבו האחרונים דב"נ אינו מצוה כלל על ע"ז בשיתוף…פשיטא דהמסית ב"נ לעכו"ם פטור"
אך הוסיף שאף אינו אסור מדין 'ולא יוסיפו לעשות' אך אסור מדין 'לא ישמע על פיך' ומדין 'לפני עיור':
"ולכאורה היה נראה לי לומר דישראל שהסית ב"נ לעכו"ם אף שאין לו דמים מ"מ איסור לאו דולא יוסיפו לעשות שהוא אזהרה דמסית איכא ביה. אך לאחר העיון נראה דזה אינו וכל היכא דליכא חיוב מיתה גם איסור לאו איננו, וראיה לזה…
היוצא לנו מזה דבישראל המסית בן נח ללכת לעבוד כו"מ אף איסור לאו דמסית ליכא, אך בכל זאת נראה לי דאיסור דאורייתא איכא ביה והוא ד'ובשם אלוהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך' וכמו הא דלא יעשה שותפות עם הגוי…ולא עוד אלא שאף לאו דלפני עור לא תתן מכשול איכא בזה, דהא עכ"פ לא גרע מעצה שאינה הוגנת לו. ואף דלאקאי בתרי עברי דנהרא בכ"ז הלא כבר כתב הרדב"ז… דהא דבעינן תרי עברי דנהרא לעבור בלאו דלפני עור הוא דווקא כשהנזיר או העכו"ם
יודע שהדבר אסור ויש לחושב שמא יחזור בו ולא יעשה האיסור אבל היכא שהוא סובר שהוא מותר דבוודאי לא יחזור בו אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא יש בו איסור דלפני עור מדאורייתא."
ומכאן הסיק מסקנה מעניינת והיא שאף שמדחים גוי אין לשכנע אותו לשוב לאליליו:
"ואחרי כי כן יוצא לנו דין חדש והוא דבגר שבא להצגייר בזה:ב שקייל דמצוה לדחותו הוא דווקא לדחותו בדברים האמורים שם בגמ'… אבל להגיד לו בפירוש שוב לעבוד עכו"ם שלך פשיטא דאיסורא רבא איכא בזה"
לגבי גוי המסית גוי כתב:
"לפי מה שכתבתי באות הקודם בטעמא דפטורא דישראל שהסית לב"נ משום דהתורה לא הקפידה במסית רק כשהניסת ישראל וכדמוכח מקרא שהבאתי שם, א"כ מכל שכן כשהמסית וגם הניסת הוא בן נח פשיטא דלית ביה דין מסית."
אמנם נראה שכל הסברות שהבאנו לעיל, לגבי איסור מסית במי שנכשל בפועל, וכן לפני עיוור שייכות גם בגוי המסית גוי והראיה מדין הנחש שפיתה את אדם וחוה שהיו בני נח.
דין גוי נביא שקר
כתב הרמב"ם שהעומד מן האומות לבטל תורת משה הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק:
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט, א
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב."
ושאלו על דבריו מניין לו שדין נביא שקר נכון גם לבני נח, ויתירה מכך, מניין שעונשו בחנק, שהרי בני נח מיתתם בסיף?
ועוד שהרי לא שייכת נבואה כלל בגויים וכפי שדרש הספרי:
ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קעה
"(טו) נביא מקרבך, ולא מחוצה לארץ. מאחיך, ולא מאחרים. יקים לך ה' אלהיך, ולא לגוים…"
בן ידיד הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א
רק באופן זה של חידוש מצווה מחשיבים בן נח כנביא שקר וממיתים אותו.
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות וכו'. לכאורה קשה שהרי אמרו ז"ל על פסוק ונפלינו אני ועמך בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו וא"כ איך אפשר לקום נביא מאומות העולם…ואפשר שלא בא אלא לחדושו דאפילו מאומות העולם דאי אפשר להיות נביא אם אמר כן ממיתין אותו מדין נביא שקר ובלאו הכי לא שאם אמר אני נביא ועשה אות ומצוה בשם ה' בדברי הרשות אף דמשקר אין ממיתין אותו וק"ל."
עבודת המלך הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א
תירץ את הקושיא בדומה לבן ידיד.
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל (ובכת"י אברבנאל אם יעמוד איש בין מלך מישראל בין מאומות ואין לו מובן) ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה וכו' הרי זה נביא שקר. והנה דברי רבנו צריכים עיון במה שכתב בין מן האומות, הרי דגם בנביא מן האומות איכא דין נביא השקר, ובספרי שופטים פיסקא קע"ה דריש נביא מקרבך ולא מחוץ לארץ מאחיך לא מאחרים יקים לך ה' אלקיך ולא לגוים ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בנוהג מנהג גוים, הרי להדיא דממעט נביא מאחרים וקשה מאד לומר שאין זה לדינא אלא הבטחה לישראל שלהם יקים ה' נביאים מאחיהם, ולא מאחרים ולא לאחרים, וצ"ל דהספרי ממעט אחרים רק ממצוה דאליו תשמעון דגביה קאי, אבל לא מדין נביא השקר דשם לא כתיב מאחיך כלל"
והמשיך בדרכו אבן האזל ואמר שאכן דין נביא שקר נוהג כפשוטו גם בגויים כיוון הביטוי 'קרבך' לא בא אלא למעט נבואה שנאמרה בישראל, גם אם על ידי גוי:
אבן האזל הלכות יסודי התורה פרק ט, א
"בין מן האומות, בספרי שופטים נביא מקרבך מאחיך יקים לך ה' אלקיך מקרבך ולא בחוצה לארץ ואחיך ולא מאחרים יקים לך ולא לעובדי גלולים. ופשוט דזהו דוקא לענין מצוה דאליו תשמעון דלגבי' קאי, אבל בדין נביא שקר מפורש כאן ברמב"ם דשייך גם בין האומות, וראיתי בספר עבודת המלך שהק' דהא גבי נביא שקר ג"כ כתוב כי יקום בקרבך ומרבה בספרי לרבות את האשה ואמאי לא ממעטינן מניה כמו גבי מצוה דאליו תשמעון.
ונראה דבדין נביא אמת כתיב מקרבך ממעטינן ולא מחו"ל וזהו על הנביא, אבל בדין נביא שקר כתיב בקרבך ואינו על הנביא אלא על מעשה נבואת השקר ואם נבוא למעט חו"ל צריכין אנו לומר דדין זה אינו נוהג אלא בארץ ולא בחו"ל וזה א"א דהא קיי"ל כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ואף דמה דמרבינן אשה הוא על הנביא ולא על מעשה נבואת השקר יש לומר דכיון דלא נוכל למעט נביא מחו"ל כיון דלא כתי' מקרבך ע"כ אמרינן דבקרבך הוא רבוי דמי שיהי' בקרבך אפי' אשה."
ומדבריהם נראה שהבינו את האיסור כפשוטו, וכן לקמן מדברי החסד למשיחו:
חסד למשיחו (שם)
מסביר לשיטתו שנביא שקר כזה הוא בכלל אביזרייהו ע"ז. ומביא את שיטת דודו (האדר"ת[7]) לפיה החיוב הוא מדיין עוסק בתורה.
"וראיה לדברינו אלה היא ממה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות יסודי התורה ה"א בזה"ל: "לפיכך אם יעמוד אחד בין מב"נ בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שד' שלחו להוסיף מצוה או לגורע מצוה ומיתתו בחנק"
וכבר כתב לי דודי הגאון מוה' ר' אליהו דוד שליט"א הגאבד"ק מיר יצ"ו לתמוה עליו מנ"ל להרמב"ם האי דינא דגם אחד מב"נ חייב? ותו איך מחייבו רבינו חנק והא כל מיתה האמורה בב"נ סיף הוא, וכתב דודי הגאון נ"י גם לתרץ דבריו והוא דמ"ש רבינו מיתתו בחנק בודאי לא סיים רבינו כן רק על אחד מישראל אבל אחד מב"נ חייב כדינו בסייף. וטעם החיוה הוא משום שעסק בתורה וקי"ל דב"נ שעסק בתטרה בזה"ב חייב, והאריך בזה במכתבו אלי.
ולדידי נראה דא"א לומר כן מכמה טעמים והם:
א. כיון דכל איסורא דב"נ לעסוק בתורה ילפינן מקרא דלנו מורשה ולא להם מורשה סנהדרין נט, א, א"כ כשאומר דין שקר מה שלא שמענו מפי משה, דהיינו בהוסיף מצוה אחת איך נוכל לחייבו מטעם שעסק בתורה שלנו מורשה…
ב. גם בב"נ שעסק בתורת אמת לא נפסק כלל להלכה רק שמודיעין אותו שהוא חייב אבל אין הורגין אותו כמו שכתב הר"ם עצמו בפ"י ממלכים ה"ט
ג. היה לו להרמב"ם לפרש דבריו ולחלק דאם בה"נ הוסיף או גרע מצוה אחת מהשבע מצות דידיה שמותר לעסוק בהם כמבואר בסנהדרין שם, פטור לגמרי.
ד. למה דקדק הרמב"ם לכתוב 'ויאמר שד' שלחו' הלא אף אם לא יאמר כן חייב מטעם שעסק בתורה."[8]
כיוון אחר הלך יד המלך (לנדא) – אף שאין מקור לכך, כיוון שבא לישראל תקלה על ידם:
יד המלך (לנדא) הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א
"ודע דהא דכתב רבינו אם יעמוד איש בין מן האומות כו', יגעתי וחפשתי הרבה ולא מצאתי איך מוזהר ב"נ על נביאות שקר שיהיה מיתתו בחנק. ואף אם נבואתו היתה לישראל יכול להיות דהאזהרה הוא [רק] עלינו דאם ניבא נגד מצות התורה אז אין אנו רשאין לקבל ממנו, אבל בכל זאת על הבן נח בעצמו היכן מצינו אזהרה בתורה על כך ועל מה ולמה יומת. ואנו לא מצינו רק שבע מצות דב"נ נהרג עליהם, ורבינו בעצמו חשיב לכולם בפרק תשיעי מהלכות מלכים ולמה לא חשיב גם אם ניבא בשם ה' דנהרג. וביותר תמוה דהא אף ב"נ לא היו נהרגין בלי התראה אי לאו דאזהרתן הוא מיתתן, והיכן הוזהרו בני נח על נבואת שקר. ואפשר להסמיך דין זה של רבינו על פסקו בפי"ב מהלכות איסורי ביאה הל' י' דפסק בישראל הבא על העכו"ם בזדון דהרי היא נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה. וכתב שם ה"ה על רבינו דדבר זה של רבינו לא מצא מבואר בתלמוד.
אמנם רבינו סמכו לדין זה לענין הנאמר בתורה, וכתב שם וז"ל, ודבר זה מפורש בתורה שנאמר [במדבר לא, טז] הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ע"כ. הרי לך דהגם דלא מצינו בשבע מצות של ב"נ שתהיה האשה מצווה על זה, ובכל זאת הורגין אותה משום שבא לישראל תקלה על ידה.
והנה התם בנשי מדין היו הורגין גם אותן שהם ראוים לביאה, ואף דלא נבעלה כלל ולא בא לישראל תקלת זנות על ידה. וה"ה התעורר שם על רבינו בזה, ותירץ דע"י כולן שהיו ראויות לביאה והיו באותה עצה, והפקירו את עצמם לזנות, ואף דלא נבעלה ולא בא תקלת זנות על ידם מ"מ תקלת עון ע"ז שנכשלו ישראל ע"י בנות מדין היה ע"י כולם. הרי אנו רואין דגם בתקנת ע"ז הבא לישראל ע"י העכו"ם הרי העכו"ם נהרג, ולא משום שעבר בזה על שבע מצות רק מפני שבא לישראל תקלה על ידן. הלכך גם בנבואת שקר שניבא [עכו"ם] בשם ה' דענינו הוא כעין ע"ז שכוונתו הרעה היה ג"כ לפגום בשם ה', ולהכשיל את ישראל אשר ניבא להם בשקר, להדיח אותם מן תום אמונתם בה' כאשר יראו כי לא יהיה ולא יבוא הדבר הזה אשר ניבא בשם ה'. ואף דלא האמינו בו ולא הוכשלו על ידו, בכל זאת משום דכוונתו היתה לכך מיתתו בחנק כמו נביא ישראל שרצה להכשיל את ישראל בנבואת שקרים."
דברי ירמיהו הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א
אף שלא מצינו דין נביא שקר בעכו"ם הרמב"ם כיוון על 'מחוקק מהישמעאלים', ועונשו על כך שבדה דת:
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי הזמן היא, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. בין מן האומות וכו'. צ"ע האיך מצינו דבן נח נהרג על נבואת שקר, וראיתי בס' יד המלך שעמד ע"ז והרבה להפליא כי המפרשים לא התעוררו ע"ז, והנראה כי מ"ש בין מן האומות וכו' דעתו על מחוקק מהישמעאלים.
והנה מצינו עוד מה שהוסיף ז"ל בענין בן נח בהל' מלכים פ"י ה"ט עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול, אם עשהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע וכו' עכ"ל, ובפ"ח הי"א כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי או"ה וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם עכ"ל."
והלכו עוד בכיוונו של הדברי ירמיהו:
ר' מנחם דב גנק – ברכת יצחק (סי' נ)
"ודברי הרמב"ם תמוהין שכתב שיש דין נביא השקר אף בבן נח והיכן אזהרתן שרק נצטוו בז' מצוות? ועוד קשה שסיים ומיתתו בחנק וכל מיתת בן נח בסיף וצע"ג…
והנה עיין בפרק ח מהלכות מלכים הלכה י… "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב"…
דהרמב"ם סבר דמה דבן נח נזהר בשבע מצות לא סגי אלא דצריך קבלה על השבע מצות ושיקבל לעשותן משום שכך נצטוה בתורה…ולפ"ז י"ל דמה דהרמב"ם סבר דיש דין נביא השקר אף בבן נח יש לומר דמה שחייב בזה הוא משום שהרמב"ם בעצמו הגדיר איסור נבואת השקר שמכחיש נבואת משה וחסר הקבלה דחייב לקבל הז' מצות…והנה הרמב"ם בפ"ט מיסוה"ת רק הביא דין נביא השקר שהוסיף או גרע מצוה או פירש פירוש בתורה שלא שמענו ממשה שכל זה מכחיש נבואת משה. אבל נביא השקר שמתנבא מה שלא נאמר לו לא הביא כאן אלא בפ"ה מהל' ע"ז ה"ז וה"ח…דחלוקים הם בדינם דנביא שבא להוסיף מצוה וכו' מלבד מה שנבואתו הוי שקר שדבר דבר שלא שמע מה' אלא גן הוי מכחיש נבואת משה ושייך בהל' יסודה"ת אבל בנביא מה שמנבא בעתידות והדבר לא בא הרי זהו חיוב נביא שקר לבד…והנה מה דהרמב"ם סובר דבן נח גם חייב בשביל נביא השקר הביא דין זה רק ביסודה"ת ולא בהל' ע"ז דמשום החיוב הפרטי של נביא שקר אינו חייב, ורק במכחיש נבואת משה…
והנה במה שכתב הרמב"ם שמיתתו בחנק עיי"ש בהל' יסודה"ת וז"ל: "ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו…" דכתב ומיתתו בחנק בא משום שהזיד לדבר בשם ד' אשר לא צוהו וכמו שכתב בהל' ע"ג דהחיוב מיתה בא משום נביא השקרעל שנתנבא מה שלא שמע וזהו חיוב פרטי דנביא שקר ושייך רק בישראל…ולכן נראה דמה שכתב הרמב"ם שמיתתו בחנק זהו דווקא בישראל נביא שקר, אבל בן נח יתחייב בסיף משום שהכחיש נבואת משה"
וכ"כ ביד פשוטה וביאר שמיתת החנק היא 'מיתת כופר – לא מיתת עונש':
יד פשוטה, יסודי התורה ט, א
"בין מישראל בין מן האומות, דברים אלה מכוונים כנגד טענות האיסלאם לחדש דת. השווה אגירת תימן (עמ' קלח):
ואולם היותנו בלתי מאמינים בנבואת עומר וזיד אינו מפני היותם מזולת ישראל כמו שיחשבו ההמון… כי איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא כולם אצלנו נביאים, ואף על פי שלא היו מישראל, וכן חנניה בן עזור נביא שקר ארור אף על פי שהיה מישראל. ואולם נאמין בנביא או נכזיבהו מצד טענתו לא מצד יחוסו…
הנה כל נביא שיבוא יהיה יחוסו כהן או לוי או עמלקי שיאמר שאחת מכל מצוות שבתורה בטל חיובה כבר הכזיב משה רבינו האומר 'לנו ולבנינו עד עולם' על כן נכזיבהו ונהרגהו אם נוכל…
ועל דרך זו כתב כאן ומיתתו בחנק כלומר זוהי המיתה שמגיעה לו אם נתמלאו כל התנאים לחיוב. הערה זו שמיתתו בחנק היא בעצם רק הערת אגב, שהרי לא פה מקום הבהרת הלכות עונשו של נביא השקר. מקומן של דינים אלה הוא בהלכות עבודה זרה ה, ו-ט ולפיכך לא פרט כאן את כל התנאים לחייבו בודאי אין כוונתו לחדש מיתת חנק בגוי ואדרבה, לכאורה הגוי המתנבא בשקר למה יתחייב כלל הרי אין זו אחת משבע מצוות בני נח? אלא ברור שמדובר כאן בגוי על "הריגת כופר לא הריגת עונש" (כלשונו במורה ג מא) הואיל והוא מנסה להרחיק את ישראל מאביהם שבשמים. והשווה הלכות מלכים ח יא: "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן"
ובדומה לזה כתב מהר"צ חיות, והזכיר את מה שהצטוו בני נח לכבד את התורה[9] וביאר שהריגת נביא השקר היא חלק מזה:
מהר"צ חיות חלק א עמ' סח
"וראיתי להגאון בעל יד המלך שהרבה להקשות על זה…אבל לפי מה שראינו דמצוות כבוד התורה הוא אחת מן מצות בני נח ולהרב רמ"ע הוא ענף ממצות ברכת ה'…דמפני זה אין להוסיף ולא לגרוע על תורת משה מםני כי הדבר השלם בתכלית השלמות לא ידומה בו ההוספה וגרעון וא"כ נביא שקר זה שרוצה להוסיף או לגרוע על מ"ש בתורה פוגע בכבוד התורה…
אבל כשתעיין היטב תראה כי הדין בב"נ שבא על נערה המאורסה של ישראל בסקילה (רמב"ם פ"ט מהלכות מלכים ה"ז) ואע"ג דמיתת ב"נ בסיף מכל מקום דין דנערה המאורסה כיון שאינו נוהג בדיניהם א"כ בדיני ישראל דיינן להו ונסקל וגם כאן כיוון שעונש בי"ד על הוספה וגרעון על מ"ש בתורהאינו נוהג רק בדיני ישראל משא"כ בב"נ אין עונשין עונש ב"ד על חידוש הדת ואם כן בדיננו דינינינן כיוון דאינו נוגע רק לנו ומפני זה עונשו בחנק כדין נביא שקר מישראל"
[1] וכך כתב חתם סופר על התורה (במדבר כה, יא):
"הנה לכאורה לא נתחייבה כזבי מיתה כי מי אסר עליה שלא להתפתות לאיש? וזמרי חייב על בעילת ארמית, אבל היא לא נתחייבה! והאמת עיקר חיובה משום שתחלת כוונתה הי' להכשיל ישראל כי אלוהיהם של אלו שונא זימה וכמ"ש הרמב"ן כ"ה י"ח הכרח לזה דכבודה בת מלך מדין מה תעשה במחנה מואבים וגם לשמוע לפחות מערכה נשיא בית אב…"
[2] גליציה, תקופת מלחמת העולם הראשונה, עיין לקמן מה שכתב בשם עצמו בתחילה
[3] נראה שכוונתו לטורי אבן מסכת חגיגה דף יג עמוד א:
"ועוד בלא"ה הדבר ברור שאין ב"נ מצווין על לאו דל"י דמהיכי תיתי דהא אפי' בע"ז גופי' אין ב"נ מצווין אלא בדבר שב"ד של ישראל ממיתין עליהן למיעוטי גיפף ונישק כדאמ' התם בפד"מ כ"ש לאו דל"י דאינו אלא מאביזרייהו דע"ז דא"מ עליהן"
אך נראה דלא דק וכוונת הטורי אבן היא לומר שכיוון שישראל לא מתים על אביזרייהו, בני נח לא מוזהרים עליהם כלל. ודלא כשיטת היד חנוך.
[4] (בחלק מהגירסאות לא מופיעה המילה עובד)
[5] אמנם ייתכן לומר שבמקרה שלנו שבו האדם בעצמו יוצר את הרצון לעבירה ולא רק מאפשר אותה מבחינה מעשית דינו חמור יותר. וכעי"ז כתב החזו"א יורה דעה ס"ק יג [בעניין אחר]
"משום ל"ע הא איתה ליה כו'. נראה דכל שגורם העבירה ודאי אסור משום ל"ע, אע"ג שהיה יכול לעשות מבלעדו כגון הערב קעבר משום ל"ע, היכי דהמלוה לא היה מלוה מבלעדי הערב וכמש"כ תו' ב"מ ע"ה ב, ונראה דקעבר גם על המלוה ואע"ג שמבלעדי הערב לוא חפץ להלות לא נבצר ממנו היכולת, מ"מ כיון שהכריע את החפץ של המלוה הוי לפ"ע…"
(וייתכן שבמקום שמכשיל בפועל כו"ע יודו שאסור. ועי' עוד בספר תולדות נח עמ' תריט)
[6] לא כתב במפורש מה הדין בגוי המסית גוי.
[7] פרט ביוגרפי מעניין: למרות שם המשפחה הזהה האדר"ת היה אחי אמו של בעל החסד למשיחו
[8] נראה שאפשר להסביר שכוונת האדר"ת היא שעצם בדיית דת חדשה היא חמורה כמי שעוסק בתורה ובכך יתורצו כל קושיות החסד למשיחו.
[9] חולין צב א-ב: עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה: אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת – שאין שוקלין בשר המת במקולין, ואחת – שמכבדין את התורה