ה – איסורים מיוחדים לישראל

[5]. דין מסית ועונשו הוא בישראל שהסית ישראל, אבל אין דין ‘מסית’ בבני נח, אפילו אם הסית ישראל (מנחת חינוך תסב, א). ויש אומרים שדין מסית חל גם על בן נח שהסית ישראל (חסד למשיחו על מגילת רות קונטרס שואל כענין; מהר”ם שיק או”ח רכט; שם משמואל מסאליר דברים כה, יז). בכל אופן, לכל הדעות אסור לבן נח להחטיא את חברו ולמושכו לעבודה זרה כמו לכל עבירה (עי’ סנהדרין כט, א, בהסתת הנחש).

[6]. בר”ה כד, ב, וע”ז מג, א, מסופר שהיו לרבן גמליאל צורות של לבנה, לצורך קבלת עדות לקידוש החודש. ושאלו הרי אסור לעשות צורות של לבנה, והשיבו שנוכרים עשו לו את הצורות. ושאלו בתוס’ (בשני המקומות ד”ה ‘שאני’), והרי דבר שאסור ליהודי אסור מדברי חכמים משום ‘שבות’ לבקש מנוכרי שיעשה זאת עבורו. ותירצו שלצורך מצווה מותר לעבור על ‘שבות’. מדבריהם מובן, שלנוכרים עצמם מותר לעשות צורות אלו.

אמנם מנגד, כתב רמב”ם לגבי בן נח (מלכים ט, ב): “ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי”. בפשטות נראה שכוונתו שאם יש חשש שייכשלו מתוך כך בעבודה זרה, אסור להם לעשות דברים אלו, ואף לישראל יש מצווה להורות להם כך. אבל כשאין חשש שייכשלו על ידי כך בעבודה זרה, כי אין עובדי עבודה זרה ששם רגילים בכך, אין איסור. וממילא אין הרמב”ם חולק על התוס’. כיוצא בזה ביאר בשאלת שלמה כא, שלרמב”ם גוי אסור בכל האיסורים שיש להם שייכות לעבודה זרה, ובכלל זה עשיית צורות שעלולים לעובדן. והביא את דברי ‘ניר לדוד’ קסח, בהגה, שכל איסורי בני נח נלמדים באסמכתא, וממילא כל שהיה נראה לחכמים ששייך לעבודה זרה נכלל באיסור לבני נח. ובבנין שלמה (סנהדרין נו, ב, ‘הנה’), כתב במפורש שלרמב”ם מדברי חכמים אין מניחים לבני נח לעשות צורות, שמא יטעו לעובדן, שמצווה על ישראל בשעה שיש ביכולתם, למנוע מבני נח לחטוא בע”ז. כעין זה כתב בלחם משנה (מלכים י, ט), שכל הדברים שכתב הרמב”ם שאינם נהרגים עליהם, מצוותם מדרבנן. ולאבני נזר יו”ד קכג, ב, המצווה היא לישראל, שכאשר הם יכולים, ימנעו את בני נח מלהיכשל בע”ז. ולכן שינה וכתב ‘אין מניחין’, ואילו לגבי עבודה שאין נהרגים עליה כתב ‘אסור’ כי האיסור על הנוכרים (עי’ תולדות נח עמ’ קלח-ט). בכל אופן, משמע שרק כאשר יש חשש שייכשלו מהצורות בע”ז יש מצווה למונעם. וכך כתבתי למעלה.

ויש שהבינו ברמב”ם שהאיסור לבני נח הוא בכל אופן. ולמנחת חינוך כז, ז, לרמב”ם זו מצווה מהתורה, כי לא שייך שחכמים יאסרו איזה דבר עליהם. להבנה זו התוס’ חולקים על הרמב”ם, כי אם רבן גמליאל ביקש זאת מידם, הרי שלרמב”ם עבר על איסור לפני עיוור להכשיל בני נח. ולרמב”ם יש לבאר כפי שפירש רא”ש (ע”ז ג, ה), שהנוכרים עשו את צורות הלבנה לעצמם, או כפירוש ריטב”א, שהם עשו זאת מעצמם עבור רבן גמליאל.

[7]. רבים כתבו שאין איסור לבני נח להישבע באלילים, כי אין בכך הוכחה של קבלת אלוהותם (עליות דרבנו יונה סנהדרין סג, ב; רמב”ן, רא”ה, ר”ן, ערוך לנר שם; טו”א מגילה כח, א). יש אומרים שהודאה לאליל על דבר טוב שקרה היא בכלל הצהרה על האמונה באליל ואסורה (ט”ז קמח, ג), ויש אומרים שרק הצהרה ברורה של קבלת האליל כאלוה אסורה אבל הודאה אינה אסורה (ב”ח קמח, ז; נקה”כ).