ביטול עבודה זרה
עיקר הדין – מכרה לצורף
מסכת עבודה זרה נג, א
במשנה בע"ז (נג, א) מובאת מחלוקת רבי וחכמים אם גוי שמכר ע"ז ביטל אותה בכך או לא:
"מכרה או משכנה – רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל".
ושם בגמ' מובאת מחלוקת אמוראים האם כל מה שחכמים סוברים שהמוכר לא ביטל, זה דווקא אם מכר את הפסל לצורף גוי, שאז המוכר סבור שאפשר שהקונה ישתחווה לפסל ולא יתיך אותו. אך אם מכר לצורף ישראל, גם חכמים מודים שביטל את הפסל מדעתו, ובטל ממנו איסור ההנאה, כי הוא בטוח שהישראל יתיך אותו. ולדעה השנייה (גם[1]) כשמוכר לצורף ישראל נחלקו רבי וחכמים אם ביטל או לא:
"מכרה או משכנה – רבי אומר: ביטל [וכו']. זעירי א"ר יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב, חד אמר: מחלוקת – בצורף עובד כוכבים, אבל בצורף ישראל – דברי הכל ביטל; וחד אמר: בצורף ישראל מחלוקת. איבעיא להו: בצורף ישראל מחלוקת, אבל צורף עובד כוכבים דברי הכל לא ביטל, או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת?…".
רש"י שם מבאר את המחלוקת על הצד שנחלקו במוכר לצורף ישראל, שלחכמים לא ביטל, כי הגוי אומר לעצמו: שמא הצורף ימכור אותו לגוי אחר, והוא יעבוד לו. ורבי סובר שכיוון שיודע שהצורף הוא ישראל, אומר לעצמו שמן הסתם הוא יתיך את הפסל ולא ימכור אותו. וזו לשון רש"י:
"זעירי משמיה דרבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא משמיה דרב – פליגי בטעמא דמתני'.
סתם לוקחי מתכת – צורפים הן.
בצורף עובד כוכבים – שמכרה עובד כוכבים לצורף חבירו, התם קאמרי רבנן דלא בטלה, דסבר המוכר כיון דלוקח זה עובד כוכבים הוא – פלח לה ולא תבר לה.
אבל מכרה עובד כוכבים לצורף ישראל – מסתמא בטלה מדעתיה, דמידע ידע דהאי תבר לה…
ומנו צורף ישראל – והאי סתמא זבין ליה, ודקאמרי רבנן דלא ביטל, מימר אמר האי צורף ישראל: הדר מזבין לה לעובד כוכבים, ופלח לה. ור' סבר: כיון דצורף ישראל הוא, מידע ידע האי עובד כוכבים דסתמא חבולי מחביל לה ומתיכה בכור".
דעות הראשונים
הסוברים שאף במכר לצורף ישראל לא בטל
יש מהראשונים שכתבו, שאף שבמכרה הגוי לצורף ישראל, הע"ז לא בטלה.
כך למשל כתב הרא"ש (ע"ז ד, ב) שבגמרא נחלקו על מה מוסבת מחלוקת רבנן, וכיוון שכך קיימא לן לחומרא:
רא"ש ע"ז ד, ב
"מכרה או משכנה וכו' זעירי א"ר חנינא ור' ירמיה בר אבא אמר רב, חד אמר: מחלוקת בצורף עובד כוכבים, אבל בצורף ישראל ד"ה בטל. וחד אמר אפי' בצורף ישראל מחלוקת. וקיימא לן לחומרא".
וכן פסק הר"ן (ע"ז כד, ב מדה"ר 'מכרה') לאחר שהציג את המחלוקת, שכיוון שמדובר בספק תורה, קיי"ל לחומרא:
ר"ן ע"ז כד, ב
"ולענין הלכה מסתברא דכיון דפלוגתא דאמוראי היא, אי בצורף ישראל דברי הכל בטל או דלמא אפילו בצורף ישראל מחלוקת, ולא ידעינן מאן אמר הא ומאן אמר הא נקיטינן לחומרא כרבנן דאמרי לא בטל דרבים נינהו אליבא דמ"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת דספקא דאורייתא הוא ולחומרא".
והאשכול (כל הצלמים, נג. ההפנייה לפי מהדורת נחל אשכול) פסק גם כן לחומרא:
אשכול
"וכן אם מכרה ומשכנה לזמן ובא הזמן ולא פדאה לא בטלה. ואם מכרה ומשכנה לצורף ישראל פליגי אמוראי אי בטלה ולחומרא אזלינן".
וכן כתבו הפוסקים שזו דעת הרי"ף (ע"ז כד, ב) שכן הביא את המשנה כפשוטה בלא השקלא וטריא בגמ', ובמשנה מבואר שלדעת חכמים בכל עניין אם מכר את הע"ז אינה בטלה:
רי"ף ע"ז כד, ב
"כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אפי' שלא חיסרה בטלה רקק בפניה השתין בפניה גררה וזרק בה את הצואה הרי זו אינה בטלה. מכרה או משכנה (נ"א רבי אומר) רבי מאיר אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל".
וכ"פ ר"י מלוניל (על הרי"ף שם) שהעמיד את המשנה באופן כזה שמדובר במכר לצורף ישראל, ואעפ"כ הע"ז לא בטלה לדעת חכמים, והלכה כידוע כמותם שיחיד ורבים הלכה כרבים:
ר"י מלוניל על הרי"ף
"מכרה או משכנה וכו', כלומר לצורף ישראל שהוא עתיד לחבלה אפי' בתורת משכון סבר ר' שכוונתו לבטלה וכ"ש כשמכרה לו לגמרי, ורבנן סברי אפי' כשמכרה לו לא בטלה דסבר דכיון דע"ז דמיה יקרין לא ירצה זה הצור(ה) [ף] לחבלה ולעשות ממנה כלים אחרים אלא ימכרנה לגוי ויפלח ליה ותנא משכנה להודיעך כח דר' ותנא מכרה להודיעך כח דרבנן דאסרי"
כך מבואר גם בנמוקי יוסף (ע"ז נג, א 'כיצד'):
נמוקי יוסף
"מכרה או משכנה. מכרה משום כח דרבנן, דאפילו לצורף ישראל לא בטלה, דסבר כיון דדמיה יקרים לא יחבל אותה אלא ימכרה לגוי".
המאירי בבית הבחירה (שם, 'מכרה') ציין למחלוקת הפוסקים בסוגייה, וכתב שאמנם "גדולי הפוסקים" פסקו שאם מכר לצורף ישראל הע"ז בטלה, אך העיקר היא כדעה שאף שמכר לצורף ישראל הע"ז לא בטלה. אמנם אם מכר הגוי את הע"ז ובפירוש אמר שהוא מוכר להתכה – בטלה:
מאירי
"מכרה או משכנה ר' אומר בטלה… וחכמים אומרים לא בטלה והלכה כחכמים. וטעם הדברים דאי גוי הוא מימר אמר פלח לה ואי ישראל הוא מימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבן לה לגוי ופלח לה. ואפילו היה הגוי או הישראל צורף, שהדברים מראין בו שלהתיכה לקחה אין אומרין כן שאם גוי הוא עבודתו חביבה לו יותר ואם ישראל הוא נותן הוא עיניו על הריוח המזדמן לו במכירתו וא"כ הלכה כלשון האמור בגמרא אף בצורף גוי וצורף ישראל מחלקת, ובכלם אמרו חכמים לא בטלה. ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כלשון אחר שבגמרא דדוקא במכרה לגוי אפילו צורף או לישראל שאינו צורף הא אם מכרה לישראל צורף ביטלה, שהרי מסתמא להתכה הוא לוקחה והוא סבר וקביל. ושאר הפוסקים חולקים לפסוק שאף לישראל הצורף לא בטלה כמו שכתבנו וכן עיקר ויש פוסקים בזו דעת שלישית והוא שכל שמכרה לישראל בטלה אף על פי שאינו צורף ואין הדברים נראין. ומ"מ כל שמכרה בפירוש להתיכה ודאי בטלה וכמו שאמרו בגמרא מכרה לחבלה מאי טעמא דמאן דאמר לא בטלה".
כיוצא בזה בפסקי רי"ד (שם) כתב להחמיר שבכל עניין אין הע"ז בטלה במכירה. וזו לשונו:
פסקי רי"ד
"מכרה או מישכנה, פי' מישכנה, דומיא דמכרה, כגון שמישכנה לזמן קצוב, אם לא אפדנה עד זמן פל' תהיה שלך, והגיע זמן ולא פדאה. וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ואינה מתבטלת במכירה".
וכן פסק להחמיר פסקי הריא"ז (ע"ז פ"ד, הלכה ב):
פסקי ריא"ז
"נכרי שמכר ע"ז שלו, אם מכרה לחבלה הרי היא בטילה ומותרת, הואיל ומכרה לחבלה אין דעתו עליה. מכרה סתם, בין שמכרה לגוי בין שמכרה לישראל ואפילו מכרה לצורף ישראל הרי זו אסורה".
והיראים (סימן קב) לא הביא את השקלא וטריא שבגמרא, אלא רק את הדין במשנה, וביאר שהלכה כחכמים שע"ז שנמכרה לא בטלה:
יראים
"מכרה או משכנה – ר' אומר בטל, וחכמים אומרים לא בטל [והלכה כחכמים][2] ואם מכרה על מנת לחבלה אמרינן בפ' ר"י דברי הכל בטל".
ומצאתי שגם בעל ההשלמה (ע"ז פ"א, א) פסק מפורש להחמיר:
בעל ההשלמה
"מכרה או משכנה – רבי אומר ביטל, וחכמים אומרים לא ביטל. והלכתא כרבנן ואפילו בצורף ישראל".
ורבינו ירוחם (תולדות א"ו, חלק ה, נתיב יז) פסק לחומרא שאף במכר לצורף ישראל אינה בטלה:
רבינו ירוחם
"מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטל".
גם הטור (יו"ד קמו, ח) הלך בדרך אביו הרא"ש ופסק להחמיר שאפילו במכרה לצורף ישראל הע"ז אינה בטלה:
טור יו"ד קמח
"מכרה או משכנה אפי' לצורף ישראל לא בטלה כל שכן אם מכרה לצורף עכו"ם או לישראל אחר שאינו צורף".
הסוברים שבמכר לצורף ישראל בטל
הרמב"ם (ע"ז ח, י) פסק שאם הגוי מוכר את הע"ז לצורף ישראל הע"ז מתבטלת [בהמשך נדון האם דווקא שמכר 'לצורף' או גם לישראל רגיל שאינו צורף]:
רמב"ם ע"ז ח, י
"כיצד מבטלה, קטע ראש חוטמה ראש אזנה ראש אצבעה פחסה בפניה אף על פי שלא חסרה או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטילה. אבל אם משכנה או מכרה לעובד כוכבים או לישראל שאינו צורף או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה לסטים ולא תבעוה, רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה".
גם הכל בו (סימן צז – הל' ע"ז) הלך בדרך זו, שבמכרה לצורף ישראל – בטלה:
כל בו
"כיצד מבטלה… או שמכרה לצורף ישראל, הרי זו בטלה. ואם משכנה או מסרה לגוי או לישראל שאינו צורף… הרי זו אינה בטלה".
וכן כתב סמ"ג (לאוין מה) שדווקא במכרה לצורף ישראל, הרי שהע"ז בטלה:
סמ"ג לאוין מה
"ושנינו שם (ע"ז נג, א) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה או ראש חוטמה, פחסה בפניה, פירוש השפיל בליטת צורת הפנים (ע"ש פי' רש"י ור"ח), אף על פי שלא חסרה בטלה, מכרה או משכנה בין לגוי בין לישראל לא בטלה, לרבנן דרבי, אבל מכרה לצורף ישראל הרי זה בטלה (ע"פ רמב"ם שם הל' י ע"ש) דמסתמא לחבלה מכרה".
וכן מוכח דעת המרדכי (כל הצלמים מג, א, 'אי') שהקשה על תוס' בסוגייה אחרת, וכדרך אגב ביאר שקיי"ל למסקנה שבמכרה לצורף ישראל הע"ז בטלה. יש לציין שהמרדכי לא כתב על הסוגייה שלנו, ולכן הבאתי רק את דבריו כאן:
מרדכי
"אי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים מזבין לה – וקשה דהכא משמע דגם כשהיא ביד ישראל מ"מ הגוי אינו מבטלה. ולקמן (נג, א) אמרינן מכרה או משכנה לצורף ישראל מותר משום דביטלה. וגם מוכח לקמן דהוא הדין לשאינו צורף נמי מדפרכינן עלה מההיא דגרוטאות אלמא שהגוי מבטלה כשבאה ליד הישראל…".
כיוצא בזה, רבי ישמעאל הכהן טנוג'י (ספר הזכרון, ע"ז פ"ד. חי במאה ה 16) פסק שבמכרה לצורף ישראל ביטל העבודה זרה:
ספר הזכרון
"מכרה או משנה לא ביטלה, וכן דין המחתה והגביע שנמסך בו לעבודה זרה. מכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה…".
בספק
האור זרוע (ח"ד, פסקי ע"ז ריב-ריג) הסתפק כמו מי הלכה. מחד, הגמ' דנה בדעה הסוברת שגם במכרה לצורף ישראל אין הע"ז בטלה. מנגד, אולי כיוון שמדובר באיסור דרבנן לדעתו, הלכה כדברי המיקל. ולא הכריע:
אור זרוע
"מתני' מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. זעירי אמר ר' יוחנן (אמ') (ר') חייא בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף של ישראל ד"ה ביטל וחד אמר בצורף ישר' מחלוקת. לא ידענא היכי הילכתא ומדשקיל וטרי תלמודא אליבא דמאן דאמר בצורף ישראל מחלוקת משמע דהילכתא כוותיה. ואית לן למימר דבין זה ובין זה מחלוקת לחומרא: הילכך הלכה כחכמים דלא שנא בצורף גוי ולא שנא בצורף ישראל לא ביטל. או שמא י"ל הואיל דכל איסורי ע"ז דרבנן הם כדפרי' לעיל בסמוך אית לן למימר דהלכה כמאן דאמר מחלוקת בצורף גוי, אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל:"
האם לכל ישראל יש דין צורף
נחלקו הראשונים בשאלה האם שאמרה הגמ' 'צורף ישראל' הכוונה שמכרה דווקא לצורף ישראל, או אפילו לאו דווקא, וגם ישראל שאינו צורף חל עליו דין זה והע"ז בטלה.
הסוברים שלכל ישראל יש דין צורף
תוספות (ע"ז נג, א, 'אבל') ביארו שמה שנקטו האמוראים "צורף ישראל" אין זה בא למעט ישראל שאינו צורף, אלא הוא הדין בכל אדם מישראל. והביאו ראיה מכך שהגמ' הקשתה לגבי הלוקח גרוטאות מן הנכרי והיו בהן ע"ז שלא נתבטלו, ורצתה הגמ' להוכיח משם שע"ז לא מתבטלת במכירה. ולכאורה מה הקושייה, הרי אפשר להגיד שמדובר במציאות שמכרו גרוטאות לישראל שאינו צורף:
תוספות
"אבל בצורף ישראל – לאו דווקא צורף, דאפי' שאינו צורף נמי, דכל ישראל לגבי עבודת כוכבים כצורפין. מדמותיב מהלוקח גרוטאות, ואי כשאינו צורף אסור מאי קפריך? דלמא בשאינו צורף איירי! אלא איידי דנקט צורף עובד כוכבים נקט נמי צורף ישראל".
וכן כתב רבינו יהודה מפריז (תוס' רבינו יהודה משירלאון, ע"ז שם. 'בצורף'):
תוס' רבינו יהודה משירלאון
"בצורף ישראל. נראה דכל ישראל הוו כצורפין גבי ע"ז. ולאו דוקא צורף. (מדמייתי) [מדמותיב] מהלוקח גרוטאות מן הגוים ולא משני דאיירי ההיא בשאינו צורף. אבל צורף גוי דוקא".
הסוברים שאין לכל ישראל דין צורף
מנגד, לדעת הרמב"ן (ע"ז נג, א, 'מחלוקת') בשם הראב"ד הגמרא מדברת דווקא שמוכר לצורף ישראל, ולא לסתם ישראל. והטעם, שאם מדובר בסתם ישראל כיוון שדמיה של הע"ז יקרים, המוכר יודע שהקונה הישראלי ימכור אותה לגוי אחר ואין כאן ביטול.
וביאר הרמב"ן את הקושייא מ'גרוטאות', שמן הסתם הקונה גרוטאות הוא צורף. ותירוץ נוסף בשם הראב"ד, אפילו אם לא מדובר בצורף, ידוע שהקונה גרוטאות לוקחן להתכה:
רמב"ן
"פרש"י ז"ל סתם לוקחי מתכות צורפים הם, ואינו מחוור לי אלא דוקא בצורף דאי לאו צורף כמי שמכרה לעבודה דמי ואפי' לרבי לא בטיל, ואפי' לישראל (בישראל) נמי לא בטיל כדאמרינן גבי גנבוה ליסטים דבין ישראל בין גוי סבר כיון דדמיה יקרין מזבין לה למיפלח לה, והכי נמי אמרינן בפרק כל הצלמים (מ"ג א'), ואף על פי שיש לומר דסוגיין כרבנן ואליבא דמאן דאמר אף בצורף ישראל מחלוקת, אינו מחוור, אלא דוקא בצורף ואפי' הכי פליגי רבנן, ללישנא קמא בגוי משום דכיון דאיהו גופיה פלח ע"ז מימר אמר אידי דדמיה יקרין חאיס עלה ולא מתבר לה, אבל בצורף ישראל כיון דצורף הוא ואיהו לא פלח ע"ז מסתמא לבטלה לקחה, וללישנא בתרא אף בצורף ישראל מחלוקת דכיון דדמיה יקרים לא מסיק אדעתיה (ו)לבטלה, והא דאקשינן מלוקח גרוטאות מן הגוי ולא מפרקינן בשאינו צורף משום דסתם לוקח גרוטאות צורף הוא, אי נמי אפי' אינו צורף כיון שלוקח גרוטאות כצורף הוי שהדבר ידוע של[התיכן] הוא לוקח, הרב ר' אברהם ז"ל".
וכן ביאר גם רשב"א (שם, 'הא דאמרינן') על פי דברי הראב"ד והרמב"ן, שמדובר דווקא בצורף ישראל ולא בסתם ישראל ללישנא השנייה:
רשב"א
"הא דאמרי' מחלוקת בצורף וכו'. פרש"י ז"ל דלאו דוקא נקט צורף אלא אפילו לסתם בני אדם, דכל סתם לוקחי מתכות צורפים הם, ובריתא דגרוטאות מסייעו דקתני סתם הלוקח גרוטאות מן הגויים ואפי' הכי מקשינן מינה למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל ואם איתא דדוקא בצורף ודאי קאמרינן אמאי לא אוקמוה אליבא דכולהו תנאי ובסתם בני אדם שאינו צורף, אבל הראב"ד ז"ל מפרש דוקא בצורף, והא דקתני בבריתא דגרוטאות לוקח סתם משום דגרוטאות שאני דודאי בגרוטאות אפי' בסתם בני אדם בטל לכו"ע למאן דאמר דבצורף ישראל דברי הכל בטל משום דכל סתם לוקחי גרוטאות לצורפן בעי להו מה שאין כן בלוקח ע"ז בפני עצמה, והרמב"ן נ"ר הכי פירשה בצורף דוקא, והביא ראיה מדאמרי' לקמן גבי גנבוה לסטים דבין דגנבה גוי בין גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרין מזבן זבין לה למפלחה והכי נמי אמרי' גבי מציאה בפרקין דכל הצלמים, אלמא אפי' כי מזבין לה לישראל אי לא צורף הוא לא מבטל לה, דמימר אמר איידי דדמיה יקרין מזבין לה למפלחה, אלא דוקא בצורף ישראל ואפי' הכי פליגי רבנן ללישנא קמא בגוי דכיון דאיהו גופיה פלח ליה מימר אמר איידי דדמיה יקרין חאיס עלה ומזבין לה למפלחה, אבל בצורף ישראל כיון דצורף הוא לא חייס עלה ואף על גב דדמיה יקרין דמסתמה לחבלה לקחה, וללישנא בתרא פליגי אפי' בצורף ישראל דאיידי דדמיה יקרין מסיק אדעתיה דילמא מזבין לה, והלכתא כרבנן, ולמאן דאמר אפי' בצורף ישראל מחלוקת, כפשטה דבריתא דגרוטאות, ודאמר רבי נראין דברי וכו' הכי משמע".
וכן הכריע הריטב"א (שם, 'מחלוקת') לאחר שציין למחלוקת הפוסקים, שהעיקר כדעת הראב"ד והרמב"ן:
ריטב"א
"גמרא מחלוקת בצורף גוי. פרש"י ז"ל דלאו דוקא צורף אלא אפי' לסתם בני אדם ומשום דסתם לוקחי מתכות צורפין הן, והכי משמע ממאי דאקשינן ממתניתא דלוקח גרוטאות למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל, ולא אוקימנא אליבא דכולהו תנאי ובשאר כל אדם שאינם צורפין כו', אבל רבינו הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הראב"ד ז"ל שפירש דדוקא בצורף, וההיא דגרוטאות משום דסתם כל אדם הלוקח גרוטאות להתיכן ולצורפן בעי להו, מה שאין כן בלוקח עבודה זרה בפני עצמה, והביא ראיה מדאמרינן לקמן גבי גנבום ליסטים דאפילו גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרים מזבן לה לגוי והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרק כל הצלמים (מ"ג א'), אלמא סתם ישראל לא מבטל לה אלא דמזבן לה לגוי בדמים יקרים, וכן עיקר".
גם הכל בו (סימן צז – הל' ע"ז) הלך בדרך זו, שדווקא במכרה לצורף ישראל – בטלה:
כל בו
"כיצד מבטלה… או שמכרה לצורף ישראל, הרי זו בטלה. ואם משכנה או מסרה לגוי או לישראל שאינו צורף… הרי זו אינה בטלה".
וכך מוכחת דעת הרמב"ם (ע"ז ח, י) שפסק שאם מכרה 'לישראל שאינו צורף' הע"ז אינה בטלה, אך אם מכרה לצורף ישראל בדווקא הרי זו בטילה:
רמב"ם ע"ז ח, י
"כיצד מבטלה, קטע ראש חוטמה ראש אזנה ראש אצבעה פחסה בפניה אף על פי שלא חסרה או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטילה, אבל אם משכנה או מכרה לעובד כוכבים או לישראל שאינו צורף או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה לסטים ולא תבעוה, רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה".
וכן נראה דעת סמ"ג (לאוין מה) שדווקא במכרה לצורף ישראל, הרי שהע"ז בטלה:
סמ"ג
"ושנינו שם (ע"ז נג, א) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה או ראש חוטמה, פחסה בפניה, פירוש השפיל בליטת צורת הפנים (ע"ש פי' רש"י ור"ח), אף על פי שלא חסרה בטלה, מכרה או משכנה בין לגוי בין לישראל לא בטלה, לרבנן דרבי, אבל מכרה לצורף ישראל הרי זה בטלה (ע"פ רמב"ם שם הל' י ע"ש) דמסתמא לחבלה מכרה".
כך גם פסק המאירי (בית הבחירה ע"ז נג, א, 'מכרה') לאחר שכתב להלכה שהעיקר כדעה שאף במכרה לצורף ישראל אין הע"ז בטלה וכפי שהבאנו לעיל, כתב שישנה דעה נוספת המקילה בישראל שאינו צורף וכתב שאין הדברים נראים:
מאירי
"ויש פוסקים בזו דעת שלישית והוא שכל שמכרה לישראל בטלה אף על פי שאינו צורף ואין הדברים נראין".
פסיקת שו"ע ואחרונים
בשולחן ערוך (יו"ד קמו, ח) פסק בדעת סתם להחמיר כדעת רוה"פ שאף במכרה לצורף ישראל אינה בטלה, וביש אומרים הביא את דעת הסוברים שכן בטלה:
שו"ע יו"ד קמו, ח
"מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטלה ויש מתירין בצורף ישראל".
וכן כתב לבוש (שם) שאפילו מכר לצורף ישראל, וכ"ש לישראל שאינו צורף – אין הע"ז בטלה. אך ציין לדעה המתירה:
לבוש
"מכרה אפילו לצורף ישראל לא בטלה, דמימר אמר הישראל יחזור וימכרנה ביוקר לצורך עבודה זרה, וכל שכן משכנה שלא בטלה שדעתו עליה לפדותה, ואין צריך לומר אם מכרה לצורף גוי או לישראל אחר שאינו צורף שלא בטל מן הטעם שכתבנו. ולא אמרינן אדרבה איפכא מסתברא דלצורף ישראל לא בטלה משום שחושב הגוי אף כשישברנה לא איכפת לה בו, שאין הישראל יודע מה היא, והיא בכחה עתה ככחה אז ואינה בטלה, אבל לצורף גוי נימא הוא תלה דעתו באותו צורף וחושב הרי הוא יודע מה היא כמוני ואם ישברנה ודאי אין בה ממשות ובטלה. וכן גבי ישראל אחר לא אמרינן אדרבה היא בטלה יותר, מפני שכשמוכר לצורף ישראל הוא חושב הצורף יתקננה וייפנה וימכרה עם כלים חדשים לגוים, לכך לא בטלה. אבל לישראל אחר דליכא למימר הכי, שאין דרכו למכור כלים חדשים, ובודאי ישברנה לפיכך בטלה, דלא אמרינן הכי דסברות רחוקות הן אלו. ויש מתירין במכרה לצורף ישראל, דודאי מתייאש ממנה ויאמר שהצורף יתיכה לעשות ממנה כלי אחר ואין לך ביטול גדול מזה".
וכן עולה ממצוות השם (סימן ט, טו):
מצוות השם
"מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטלה. ויש מתירין בצורף ישראל".
אמנם, יש שנראה מדבריהם כי לא הכריעו באופן מובהק והסתפקו.
כך משמע מחכמת אדם (או"ה כלל פו) שלעניין מכרה לצורף ישראל הביא יש אומרים ויש אומרים:
חכמת אדם
"כיצד הוא הביטול?… אבל אם מכרה לישראל שאינו צורף או אפילו לנכרי צורף לא הוי ביטול… אבל אם מכרה לצורף ישראל יש אומרים דהוי ביטול ויש אומרים דלא הוי ביטול…".
[1] הגמ' הסתפקה אם למ"ד זה, המחלוקת היא רק במוכר לצורף ישראל, אך בגוי לכו"ע לא ביטל, או שגם וגם, ולא הכריעה.
[2] כך מובא בכמה גרסאות ביראים. ומכל מקום גם בלא התוספת ברור שהלכה כחכמים, שיחיד ורבים הלכה כרבים.