עבודה זרה של גוי יכולה להתבטל על ידי גוי, ובכך היא נעשית מותרת בהנאה. שנאמר (דברים ז, כה): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ". כל עוד הפסלים הם אֱלֹהֵיהֶם, אסור לקחתם וליהנות מהם, אבל אם ביטלום, כיוון שכבר אינם אלוהיהם, אין בהם איסור הנאה (ע"ז נב, ב; רמב"ם ע"ז ח, ח).
הביטול נעשה על ידי מעשה של גוי עובד אלילים שפוגע בפסל ומבטא בכך באופן נחרץ שאינו מאמין בו, כגון שקטע את ראש אוזנו או חוטמו או אצבעו. וכן אם היכה אותו בפרצופו עד שצורתו השתנתה, למרות שלא חיסר ממנו כלום – ביטלו. אבל אם מחמת כעסו על האליל ירק על הפסל או עשה עליו את צרכיו או גררו על הרצפה – לא התבטל, כי כך עשו לעיתים עובדי האלילים בעת כעסם, ואח"כ היו מתפייסים ושבים לעובדם. לכן, רק מעשה של פגיעה ממשית בגוף הפסל מבטא החלטה לבטלו, ומפקיע ממנו את איסור ההנאה.
גם כאשר הגוי ביטל את הפסל בעל כורחו – ביטולו ביטול, הואיל והבין שהוא עושה מעשה שמבטל את מעמדו כאליל. אמנם רק גוי "שיודע בטיב עבודה זרה", היינו עובד עבודה זרה, יכול לבטלה. וגם אם הוא עובד אליל אחר, כיוון שככלל הוא עובד אלילים – יכול לבטלם. אבל נוכרי שאינו עובד אלילים, אינו יכול לבטלם. נוכרי קטן או שוטה, אינו יכול לבטל עבודה זרה, הואיל ואינו מבין את משמעות מעשיו (ע"ז מג, א; נב, ב; רמב"ם ח, ט; שו"ע קמו, ה).
ביטל הגוי את הפסל, הותרו גם כלי תשמישו ונויו. אולם התקרובות שהקריבו לפניו, נשארות באיסורן לעולם. ביטל הגוי כלי פולחן של האליל, רק הכלים שביטל הותרו, אבל הפסל ושאר כלי תשמישו ונויו נותרו באיסורם (ע"ז נב, ב; שו"ע קלט, ב; קמו, יג).
פסלים שנשברו מעצמם – אסורים בהנאה, הואיל ולא ביטלום. וכן פסלים ומזבחות שבעליהם ברחו מחמת מלחמה, אסורים בהנאה. אבל אם בעליהם יכלו לחזור לעובדם לאחר המלחמה ולא חזרו לעובדם, וכן פסלים וכלי פולחן שנזנחו כי במשך הדורות הפסיקו להאמין בהם – בטלו ומותר ליהנות מהם (ע"ז נג, ב; שו"ע קמו, י-יא).[5] נראה לפי זה, שמקדשים ופסלים עתיקים שהפסיקו לעובדם, למרות שלא ידוע שהתכוונו להזניחם, מותרים בהנאה, שהואיל ועבר זמן רב מאז שעבדום, הרי שיורשי עובדיהם הזניחום לגמרי ופקע מהם האיסור (ראו להלן יב, ח, לגבי כניסה למקומות אלו).
מכר הגוי את הפסל, בין לגוי ובין לישראל – אינו מתבטל, כי המוכרו מקווה שיימצא לפסל קונה שיעבוד אותו (ע"ז נג, א; שו"ע קמו, ח). מכר הגוי את הפסל בסתם, הכסף שקיבל עבורו אסור בהנאה, כי אולי התכוון להשתמש בכסף לצרכי עבודה זרה. אבל אם הגוי מכר את הפסל או את כלי תשמישו כדי להשתמש בכסף לדברי חולין, הכסף שקיבל מותר (ע"ז סד, א; שו"ע קמד, א).[6]
[6]. משנה ע"ז נג, א: "מְכרהּ או מִשְׁכְּנה (את הע"ז) – רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל". בגמ' שם נחלקו אמוראים האם מחלוקתם במוכר את הפסל לצורף גוי, אך כשהגוי מוכר את הפסל לצורף ישראל הוא מניח שיתיך אותו, ולכן מבטלו, או שנחלקו גם כשהגוי מוכר לצורף ישראל, ולחכמים לא ביטל כי הוא מקווה שימכור את הפסל לאדם שיעבוד אותו. לרא"ש (ע"ז ד, ב), ר"ן (ע"ז כד, ב, בדפי הרי"ף), נימוק"י (ע"ז נג, א, 'כיצד'), טור (יו"ד קמו, ח) ועוד, הלכה כחכמים לפי הדעה המחמירה, שגם כשמוכר לצורף ישראל – לא ביטלו, והפסל אסור בהנאה. ולרמב"ם (ע"ז ח, י), סמ"ג (לאווין מה), כלבו (צז) ועוד, הלכה כחכמים לפי הדעה המקילה, שאם מכר את הפסל לצורף ישראל – ביטלו ומותר בהנאה. בשו"ע ולבוש קמו, ח, סתמו לחומרה כרא"ש וסיעתו, והביאו כי"א את דעת רמב"ם.
לתוס' (ע"ז נג, א, 'אבל'), למקילים וסוברים שמכירה לצורף ישראל מבטלת, כך הדין אם מכר לישראל שאינו צורף. וכן דייקו ראשונים רבים בדעת רש"י (שם 'סתם'). מנגד, לרמב"ם (ע"ז ח, י); רמב"ן בשם ראב"ד; רשב"א, ריטב"א (ע"ז נג, א) ועוד, רק אם מכר לצורף ישראל ביטלו, אך לא לסתם ישראל, כי הישראל הקונה יודע שדמיה של ע"ז גבוהים מסתם מתכת, ולכן המוכר מקווה שהישראל ימכור את הפסל לגוי ולא יתיכו.
ביטול מזבח נעשה על ידי הריסת רובו, שנאמר (ישעיהו כז, ט): "בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים", הרי שרק כאשר כל אבני המזבח נופצו אין לו תקומה יותר, ורובו ככולו (ע"ז נג, ב- נד, א, ראב"ד ותוס' רי"ד שם; רמב"ם ח, יב; לבוש קמו, יב. לקרית ספר, מהתורה די שינפץ כלשהו, ומדרבנן צריך לשבור רובו). כתב רמב"ם שצריך שהמזבח "ינתץ רובו ביד גויים". ביאר בב"י (קמו, יב), שאם לא כן, איסור ההנאה נשאר, כמו ע"ז שנשתברה מאליה. וכ"כ בשו"ע קמו, יב, ובאחרונים שם (לבוש, ש"ך, גר"א ועוד). ויש סוברים שלרמב"ם אין הכוונה שצריך דווקא שגויים ישברו, אלא שהמזבח יישבר בעודו אצל הגויים קודם שעבר ליד ישראל (חידושי הרי"ם, יד פשוטה).
לעומת רמב"ם ודעימיה, ביאר רשב"א (ע"ז נד, א, 'הא'), שגם בהריסת כלשהו – המזבח מותר כדין ביטול פסל, ורק אם נחרב מעצמו צריך שיחרב רובו. וכ"כ תלמידי רבנו יונה (מובא בקובץ שיטות קמאי ע"ז נג, ב).
