תנועת הצטלבות
נענוע ארבעת המינים
עניין אחד שבו כתבו על תנועת שתי וערב, נענוע של ארבעת המינים.
הובא בגמרא (סוכה לז, ב) שסדר נענוע הלולב נלמד מסדר הנפת שתי הלחם וכבשי העצרת במקדש:
"תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב…".
דעת העיטור ודעימיה
כתב בעל העיטור (הלכות לולב צב, ב) שהמנהג בנענוע הלולב הוא – מוליך ומוביא מעלה ומוריד, שהמושל בשתי רוחות מולך בארבע. ומי שמנענע לארבע רוחות הרי זו 'דעה חיצונית':
"… תנן התם שתי הלחם ושתי כבשים מעצרת, כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על שתי כבשי עצרת ומניח ידו תחתיהן, ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. אר"ח אר"י מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, אמר רבא וכן לולב. וכן מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו והמושל בשתים הוא מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב דעת חיצוני הוא…".
וכן כתב ר"י אבן שועיב בדרשותיו (דרשה ליו"ט ראשון של סוכות. תלמידו של הרשב"א) כדברי בעל העיטור:
"… ונצטוינו ליטול אלו ד' מינין שבלולב בששה מקומות בנטילת המצוה ובהודו לה' ובאנא ה' ב' פעמים, ובהודו לה' האחרון ב' פעמים. ובכל אחד מוליך ומביא לשני רוחות העולם ומעלה ומוריד, ואין צריך לצפון ולדרום. והעושה זה הוא דעת חיצוני. וכן בכבשי עצרת לא היו מניפי אלא לשני רוחות, שהמושל בשתיהם מושל באחרים…".
הריטב"א (סוכה לז, ב 'תנן') כתב ג"כ שיש לנענע לשתי רוחות ולא לארבע כדברי העיטור, אך לא הזכיר את עניין 'דעת חיצוני':
"תנן התם כבשי עצרת כו' מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו. פי' אף על פי כן דיו לנענע לשתי רוחות ולא כמי שנוהג להוליך ולהביא לארבע רוחות כי אין זה אלא במחשבה, והמושל בשתי רוחות העולם הוא המושל בארבע. וכן נוהג מורי נר"ו וכן היו רבותיו נוהגין".
וכ"כ הר"ן על הרי"ף (סוכה לז: "מוליך') כדברי בעל העיטור, שיש לנענע בשתי רוחות, וכך נהגו:
"ואעפ"כ דיו לנענע בשתי רוחות, שהמושל בשתי רוחות העולם הוא מושל בארבע, אלא שמכוין למי שארבע רוחות שלו, וכן נהגו".
וכן מצינו בדברי המאירי (מגן אבות, סוף עניין כא) שכתב, שאין להוליך את הלולב לארבע רוחות והעושה כן דעת חיצוני הוא, וכ"כ גם הגאונים[1]:
"… ואף על פי שאמרו (סוכה ל"ז ב) מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מ"מ כשמצייר בעצמו שהוא מושל בשתים אף הוא מצייר שמושל בארבע, ואין טעם מכאן להושיט הלולב ולנענעו לארבע רוחות, ואף הגאונים כתבו שהעושה כן דעת חצוני הוא".
דעת הרא"ש ודעימיה
הרא"ש על מסכת סוכה (פ"ג, כו) הביא את דברי בעל העיטור, שהמנהג בנענוע הוא מוליך ומביא מעלה מוריד בלבד, ומי שמוליך לצפון ודרום זוהי דעה חיצונית. ודחה דבריו הרא"ש, וכתב שנראה שהראשון שהנהיג כך, חשב שאם מנענעים לארבע רוחות יש בזה ש"ו, ואדרבה, שמנהג זה של העיטור הוא הנראה כמו שתי וערב:
"ובעל העיטור כתב כיון דנענוע דרבנן הוא, לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. עוד כתב מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד, ומוליך ומביא למי שד' רוחות העולם הם שלו והמושל בשתים מושל הוא בד' רוחות, וההמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא ע"כ. והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד' רוחות ומנהג כשר הוא, הקצרה ימיננו מלהודות שד' רוחות העולם שלו, ומנהג אחר חיצוני הוא. והראשון שהנהיג כך היה נראה לו שהמוליך ומביא לד' רוחות נראה כעושה שתי וערב,[2] ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב כי ד' קצוות יש לו, אבל המוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד ששה קצוות יש לו".
וכן הביא ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ח, ח"ד, דף ס טור ב):
"… ועוד פשוט ומוליך ומביא למי שארבעה רוחות שלו וכדי לעצור רוחות רעות ומעלה ומוריד למי שהשמים שלו וכדי לעצור טללים רעים. וצריך לנענע בכל הולכה והובא' שלשה פעמים וכן כתבו בתוספו' כי הא בעיא בירושלמי ולא איפשיטא ועבדינן לחומרא. וכן כתב רבינו חננאל בשם רבינו האיי ואף על גב דנענוע זה מדרבנן משום חביבות מצוה אמרו כך, ונמצא שצריך שלשה הולכות ושלשה הובאות לכל צד וצד שהם ל"ו בין הכל ע"כ. ונראה לי מן הירוש' כי הוא הדין למעלה ומוריד. ובעל העטור כתב דאזלינן לקולא שאין צריך אלא למוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם הם שלו והמושל בב' מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא עד כאן. וכתב הרא"ש כי נראה לו כי מי שנהג כך שלא לנענע לצפון ולדרום שהיה סבור שהעושה כן עושה שתי וערב כדרך הגוים ואדרבא כשמעלה ומוריד ומוליך ומביא לשני רוחות נרא' שתי וערב כי הן ארבע קצוות ולא יותר אבל המוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד הן שש קצוות ואינו שתי וערב ע"כ…".
וכן הביא הטור (סי' תרנא):
"…וכ' עוד (העיטור) מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו והמושל בב' מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא. וא"א ז"ל כתב והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד' רוחות ומנהג כשר הוא הקצרה יד ימיננו להודות למי שד' רוחות שלו. ומנהג אחר הוא חיצוני והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך ומביא לד' הרוחות נראה כמו שהעו"ג עושין והבל הוא, דאדרבא כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד נראה כו' שיש לו ארבע קצוות, אבל כשמוליך ומביא לד' רוחות ואח"כ מעלה ומוריד יש לו שש קצוות ע"כ".
וכן נפסק בשו"ע (שם, ט) כדברי הרא"ש:
"הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג' פעמים בהולכה וג' פעמים בהובאה, (טורף הלולב ומכסכס העלין בכל ניענוע), ואח"כ מטה ידו לצד אחר ועושה כן; וכן לכל צד מארבע צדדין ומעלה ומטה".
בספר מנהגי ישראל (ג, עמ' צא) לרב פרופ' דניאל שפרבר, התייחס לעניין שינוי בסדר הנענוע מטעם התרחקות מכל הדומה לצלב:
"ההתרחקות מכל הדומה לצלב אף היא הסיבה לשינויים מעשים בדרך נענועי הלולב, כפי שהראה לנו לנכון מירון ביאליק לרנר. הנפת שתי הלחם וכבשי העצרת במקדש נעשה על ידי הכהן בצורת "מוליך ומביא מעלה ומוריד" (משנה מנחות ה, ו). ועל זה העיר ר' יוחנן "מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" (מנחות סב ע"א). סוגיה זו שבמנחות הועתקה לסוכה לז ע"ב לח ע"א על המשנה (סוכה ג ט). בגלל הערתו של רבה (או רבא): "וכן לולב", דהיינו שאף הלולב צריך תנופה כזו (וראה שו"ע או"ח תרנא ט-י). וכותב לרנר שם בזה הלשון:
תיאור ההולכה וההבאה לארבעה כיוונים ביחס לשתי הלחם והלולב אף נתקבלה על דעתם של הראשונים (עיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' תלז). אף על פי כן לא יכלו תמיד לקיים הלכה זו בארצותיהם באופן מעשי מטעמים דתיים מחשד של דמיון הכיוונים של "מוליך ומביא" לתנועות ההצלבה "שתי וערב" של הנוצרים. בעקבות תופעה זו נאלצו לסטות במקצת מן הפשט בפירושיהם… וכן כותב הריטב"א בחידושיו לסוכה לז ע"ב (המודפסים בז' שיטות לרשב"א) ד"ה "תנן התם": "… פירוש, אע"פ כן דיו לנענע לשתי רוחות, ולא כמו שנוהג [אולי צ"ל נהוג] להוליך ולהביא לד' רוחות.. וכן נוהג מורי נו"ר (הרא"ה?), וכן היו רבותיו נוהגים". דברים דומים כתב המאירי (מגן אבות סוף הענין העשרים ואחד) המצהיר שאף הגאונים [כנראה גאוני פרובינציאה] כתבו שהעושה כן דעת חיצוני הוא"… כנראה שרק הודות לפסקו הנועז של הרא"ש לסוכה שם, "הקצרה ימיננו מלהודות שד' רוחות העולם שלו", נשתמר המנהג המקורי. וכמובן, לא היה כל צורך לדיון זה בסביבה מוסלמית, שבה לא היו רגישים היהודים כל כך לצורת הצלב".
בכתב עת שמעתין (158, תשס"ה עמ' 92-106) חקר שלומי רייסקין את המנהג הנהוג בקרב בני אשכנז שרווקים אינם מנענעים את הלולב בשעת ההלל. אחת ההשערות שהועלו היא, שכיוון שבדברי חלק מהראשונים היה חשש של דמיון בין הנענועים להצטלבות, מנעו מהנערים לנענע בשעת ההלל שלא יעשו צורה הדומה לצלב:
"… אם כן, בימי הראשונים בארצות הנוצרים עלה חשש לדמיון בין צורת הנענועים לדרך ההצלבה של הנוצרים. ולשם כך חלו שינויים בדרכי הנענוע. יתכן שכאן גבר ועלה החשש שילדים ואולי אף נערים עלולים לטעות ולנענע בבית הכנסת בצורה הדומה למעשה צלב בלא ידיעה, ולפיכך מנעו מהם מלנענע בציבור בשעת ההלל (שאז מנענעים בלולב פעמים רבות, בפומבי), והניחו לקטנים לבצע את הברכה והנענוע שלאחריו בין כותלי ביתם…".
שו"ת עשה לך רב – סימון שתי וערב במתמטיקה
בשו"ת עשה לך רב (ה, כא) נשאל אודות סימון 'פלוס' בצורה של ש"ו במתמטיקה וכד', והעלה להתיר ושאין כל חשש בזה, משני טעמים: האחד, שמדובר בכתיבה שוקעת שאינה בולטת, והעולם נוהג לעשות סימנים אלו ואין מוחה. והשני, שמצאנו היתר להשתמש במטבעות שיש עליהם צורת ש"ו אף שהיא בולטת, שכן אין בזה כוונה לע"ז, וה"ה בנד"ד.
אך לכאורה מדברי הרא"ש הנ"ל משמע שיש לאסור, שכן אפילו בדבר שאין בו רושם אסור, וכ"ש שממש כותב סימן של ש"ו. ונראה שהחמירו לא משום ע"ז ממש אלא משום שצורת הפולחן שלהם היא להצטלב, ויש חשש שיחשבו שהנענועים מכוונים לאותה צורת פולחן, ועוד שהוא דבר שברבים:
"שאלתני על מה שנוהגים במתמטיקה לסמן סימן "פלוס" בצורת שתי – וערב, וכן מערכת צירים וכו'. האם דבר זה מותר וכו'. ישנם רבים המסמנים ללא הקו התחתון, האם זה מחוייב מן הדין או שהוא מנהג חסידות… ופתרון זה אינו מתאים למקרים שונים כגון שרטוט, עבודות חשמל וכו'.
פשוט ביותר שאין שום איסור בציון שתי – וערב לסימן פלוס. ונכון ציינת להלכה שאין איסור בצורות הנעשות לשם נוי (כפסק מרן בסימן קמ"א סעיף א'), וכ"ש בזה כמובן מאליו. אלא כל ההיתר הוא ליהנות מאותה צורה, אבל להשהותה אסור כפי המבואר שם משום חשד. אלא שכל עיקר האיסור הוא בפסל ממש, אבל בציור שהוא דבר שאינו בולט ודאי שיש מקום להקל (ועיין עוד בחכמת אדם כלל פ"ה אות ב'). ובנדון דידן הרי הוא כתיבה שוקעת ומותר. ופוק חזי מאי עמא דבר שהכל נוהגים להשתמש בסימנים אלה במטימתיקה ואין מוחה.
זאת ועוד מצאנו היתר ברור יותר בצורת שתי – וערב שעל גבי מטבעות כסף. ומעולם לא שמענו איסור שימוש במטבעות שיש בהם צורת שתי – וערב (עיין למרן החיד"א בברכ"י סימן קמ"א אות ל' מ"ש בשם הרב בית – דוד סוף סימן ע"ד טעם להתיר). ושם הרי היא בולטת ואעפי"כ התירו, ופשוט שכל שאין הכונה לעבודה זרה אין צורך להחמיר.
והנה ציינת דברי הרא"ש (במסכת סוכה פרק לולב הגזול סוף סימן כ"ו) שכתב על דברי בעל – העיטור, הסובר שנענועי הלולב הם, מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד. וכתב הרא"ש שהראשון שהנהיג כך היה נראה לו שהמוליך ומביא לארבע רוחות נראה כעושה שתי וערב (והשיגו), ואדרבא כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה שתי – וערב וכו'. ומזה נראה שיש לאסור ציור שתי וערב אפילו בדבר שאינו עושה שום רושם כלל וכ"ש בנדון דידן.
והנראה לי בזה שלא משום עבודה זרה "גופה" נגעו בה, שהרי אין כאן שום מציאות עבודה זרה בפועל, אלא משום דרכי פולחן נגעו בה, שכן נוהגים הם בשעת תפלתם להצטלב שתי וערב כידוע. והחשש כאן הוא שהרואה יחשוב שנענועים אלה מכוונים לאותה צורת פולחן, ודוק. וכבר ידוע כמה הקפידו רבותינו ז"ל בכל דבר הנעשה ברבים משום חשש עבודה זרה".
הטיית הראש בק"ש
נושא נוסף אליו התייחסו הפוסקים בעניין עשיית צורת ש"ו, הוא לעניין הטיית הראש בק"ש.
וכך הובא בשו"ע (או"ח סא, ו):
"… ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות".
החוששים לצורת ש"ו
וכתב על זה העטרת זקנים (שם, ס"ק ח) שיש להטות את הראש בסדר של: מזרח, צפון, מערב ודרום, ולא מזרח, מערב, צפון ודרום, משום שנראה כמרמז צורת ש"ו:
"והטייה צ"ל כדרך ד' מתנות מזבח, דהיינו מזרח צפון מערב דרום, ועכ"פ לא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום כדי שלא יהא נראה ח"ו כמרמז שתי וערב".
והביא דבריו הבאר היטב (שם, ס"ק יב):
"והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב".
וכן הביאו באליה רבה (שם, ס"ק יב):
"מצאתי [בעטרת זקנים סק"ח] שהטייה תהיה מזרח צפון מערב דרום, אבל לא מזרח מערב דרום צפון".
וכן הוא בכף החיים (פלאג'י. יד, לז):
"המטה ראשו לכוין באמירת פסוק שמע כה יעשה להטות ראשו כענין ארבע מתנות המזבח מזרח צפון מערב דרום, ולא מזרח מערב צפון דרום דנראה כמרמז שתי וערב. כ"כ בס' עטרת זקנים…".
וכ"כ גם המ"ב (סק"כ) על אתר:
"… והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב".
פוסקים שלא חששו
מנגד, האשכול (הל' ק"ש וברכותיה, דף ז, א, מהדורת אלבק) כתב שינענע ראשו מעלה מטה, מזרח מערב דרום צפון. ודבר זה נלמד מספר יצירה, שכך ברא ה' את עולמו. ולא חשש לרמז שתי וערב:
"… וצריך להמליך תחלה למטה ולמעלה בחית ואחר כך בדלת לד' רוחות: וכשמעיין לארבע רוחות בנענוע הראש תחלה למזרח ואחר כך למערב ואחר כך לדרום ואחר כך לצפון. וגמרינן להא מילתא מיהא דתנינן בהלכות יצירה חמש בחר ג' אותיות מן הפשוטות וקבען בשמו הגדול יהו וחתם בהן שש קצוות חתם רום ופנה למעלה וחתמו ביהו. שש חתם תחת ופנה למטה וחתמו ביוה. שבע חתם מזרח ופנה לפניו וחתמו בהיו. שמנה חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהוי. תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בויה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוהי. וכיון דהכי תנינן ראוי להמליך להב"ה בקרית שמע כדרך שברא הב"ה עולמו וחתמו…".
וכן דעת שלטי הגבורים (על המרדכי, ברכות פ"ב, סק"ב) שיש לנענע הראש בסדר מזרח מערב צפון דרום,[3] ולא חשש לשתי וערב:
"… בנענוע הראש למעלה ולמטה למזרח ולמערב לצפון ולדרום, וגמירא להא מלתא דתנינן בהלכות ג' בספר יצירה שקבע בשמו הגדול וחותם שש קצות חתם רוח ופנה למעלה וחתמו ביה"ו".
והביא דבריו המהרש"ם בדעת תורה (או"ח סא, ו):
"עי' בס' האשכול סימן ו' מ"ש בזה מס' יצירה [פ"א מי"א וז"ל: ובנענוע הראש בד' רוחות יפנה תחלה למזרח, (ואח״כ למערב, כצ"ל וכדלקמן), ואח״כ לדרום, ואח״כ לצפון, גמרינן הא מילתא מספר יצירה וז"ל חמש וכו', וכיון דהכי תנינן ראוי להמליך הקב"ה כדרך שברא עולמו, להחזיר פניו למעלה, למטה, למזרח, למערב, לדרום ולצפון עכ"ל]".
וכן היקל בשו"ת ויצבור יוסף בר המובא לקמן.
נישוק הציציות בק"ש
בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח, או"ח יג, ג-ד) נשאל אודות נישוק הציציות בק"ש, שיש מהתימנים שנוהגים להעביר הציצית על העיניים המצח והפה, באופן שזה נראה כמו צלב, האם הדבר אסור. והשיב שאין בכך חשש, שכן כל כוונתו לשמים, וכמו שהיו רבנים שהשתחוו למלכי אומה"ע והתכוונו לשמים. ועוד, שזהו גם דבר שאינו ניכר לעין. ואף שראינו שיש שחששו לש"ו בהטיית הראש בק"ש, מ"מ האשכול לא חש לזה. ונראה שהוא מאותו טעם כנ"ל, שכוונתו לשמים ואין חשש בזה. עוד י"ל, שכיוון שמטה את ראשו ניכרת יותר הצורה, משא"כ בנישוק הציציות:
"ג) במ"ש בש"ע סימן כ"ד להסתכל בציצית כשמגיעין לפ' וראיתם אותו, וישנם מאחינו התימנים שנוהגים להעביר הציצית על העינים ועל המצח משום חבוב מצוה, ושוב מורידים הציצית לפה ומנשקים, ולרואים נראה כדבר מוזר שהאדם עושה בזה, כמו 'צלב' שתחילה מעבירים על העינים, ושוב על המצב, ושוב מורידים לפה ומנשקים…
אשר לשאלה השניה, בנשיקת הציצית על עיניו ועל מצחו, ואח"כ בפה, שנר' בעיניו כמו צלב, אף שלגבי דידי איני רואה שום ענין של אותות צלב ח"ו, אבל גם להנחתו איני רואה ריח של איסור בזה, מכיון שכל ענינו ודעתו הוא מתכוין לשמים, וכזאת מצינו לכמה גדולים בבואם לפני איזה מלך והיו צריכים להשתחוות לו היו מתכונים לשמים, אף שהיה נראה לרואים כאילו משתחוים לד"א, ומקרא מלא דיבר הכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם, היינו דבר שיש בו עשייה שלמה, וכ"ש דבר כזה דבר היולי שאינו ניכר לעין, ואינו מתכוין לשום דבר ח"ו, ודאי שאין כאן שום איסור, והנח להם במנהגם אשריהם ישראל שמחבבין את המצוות.
ד) שו"ר מ"ש העט"ז בסי ס"א ס"ו או"ח והובא בבאה"ט שם סק"ז ובמ"ב סקי"ט ובכה"ח או"ל וז"ל ועכ"פ לא יטה הראש לצד מזרח מערב צפון דרום, כדי שלא יהא נראה ח"ו כמרמז שתי וערב ע"כ. ולכאו' ה"ה כאן בנ"ד, כאשר מנשק בשתי עיניו, הרי זה בבחי' ערב, ואח"כ מעלה אותם למצח ושוב מורידם לפה, שהם באורך הרי זה בבחי' שתי. אמנם הנה הכה"ח שם, הביא מס האשכול שכ' דראוי להמליך הקב"ה כדרך שברא הקב"ה עולמו להחזיר פניו למעלה ולמטה, למזרח ולמערב לדרום ולצפון, או לצפון ולדרום. והוא כ' ול"נ דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב, סיים דזה הס' אין בו כמרמז לש"ו כיון שעושה ההטייה שלמעלה ומטה קודם מערב ע"ש, הרי לד' האשכול שעושה למעלה ולמטה למזרח למערב לדרום ולצפון, הרי כשמסתובב מזרח מערב דרום צפון, או צפון דרום, הרי זה נר' כש"ו ולא חשש לה מר. וע"כ לומר, דכיון דהוא מתכוין בזה להמליך להקב"ה שברא עולמו, אין חשש בזה, וה"ה כאן בנ"ד, כיון דמתכוין בזה להמליך הקב"ה בד' רוחות העולם אזלינן בזה בתר הכוונה. ועוד דאפשר דשם בהטייה, שמטה הראש אורך ולרוחב ניכר יותר כש"ו, לא כן כאן בנשיקת הציציות אין שום הטייה ברוחות, רק באותו הרוח עצמו היינו בצד הפנים שלו, מוליך הציציות לכאן ולכאן, ובפרט אם אוחז הציציות ומניחם על שתי עיניו בבת אחת, ואח"כ מעלה אותם על מצחו היינו על רוחב כל מצחו, ואח"כ מורידם על רוחב פיו הרי הכל ערב, ואין כאן שתי בכלל, וכ"ע יודו בזה להתיר, זה הנלע"ל וצוי"מ ומי"נ כיר"א".
בשו"ת עולת יצחק (לרב רצאבי. ח"ב סימן כג ד"ה ובענין) דן בצורת קשר דל"ת של תפילין של ראש, שלמנהג תימן אינו דל"ת אלא מרובע כמו אות 'ם'. ולכאורה מאחורה הוא יוצר צורת ש"ו. והזכיר את דברי הישכיל עבדי לעניין נישוק הציציות אך חלק עליו, מכמה טעמים: ראשית, שאכן לא ידעו בעבר שש"ו הוא סימן ע"ז. שנית, מש"כ הישכיל עבדי להתיר מטעם שאין זה עשיה, יש לדחות שכן הנוצרים עושים תנועה זאת על עצמם. ועוד שראינו שהחמירו בנענוע הלולב ובק"ש אף שאין בזה עשייה:
"ובענין צורת שתי וערב, יש להוסיף כי גם בכריכות התפילין על גב היד, יש שנהגו לעשות באופן שנראה כצורה זו שנראה כצורה זו, ונראה דראוי מהשתא לשנות ע"י הוספת עוד כריכה לצד שמאל, וכמו שביארנו בתשובה דלעיל סימן י"ד אות ב' ד"ה וידוע. וכן יש להעיר למקצת הנוהגים כשמנשקים הציציות בק"ש מניחים אותם תחילה על עין ימין ושמאל, ואח"כ על המצח ומנשקים, שזהו כצורת שתי וערב. וראיתי בשו"ת ישכי"ע חלק ח' סימן י"ג אות ג' שנשאל בזה על מה שיש מהתימנים נוהגים בנשיקת ציצית שנראה כשתי וערב, ומסיק להתיר משום שאין כוונתם לזה ודוקא עשייה אסור יעוש"ב. אבל יש להעיר שעיקר דבר זה מפני שהם לא ידעו שם כלל שצורת שתי וערב הוא סימן עבודה זרה. ולכן גם בקשר של תפילין של ראש כולם היו עושים כזה כמ"ש לעיל, אלא דקיל טפי כיוון שאינו נראה כלל לצד חוץ. ומה שכתב הישכי"ע שדוקא עשייה אסור ולא דבר שאינו ניכר לעין, הנה שמעתי שהנצרים עושין על פניהם צורה כזו באצבעות ידיהם כשהם נכנסים לבית תיפלותם וא"כ יש לאסור זאת לכאורה. ועיין להרא"ש פ"ג דסוכה מה שדן בעניין נענוע הלולב אם יש בזה צורת שתי וערב ומה שכתבתי בזה בבארות יצחק הלכות לולב דף רס"ה רס"ו. ובכף החיים סימן ס"א סק"ל בשם אחרונים שלא יטה הראש בקריאת פסוק שמע ישראל מזרח מערב צפון דרום, כדי שלא יהא נראה ח"ו כמרמז שתי וערב עש"ב. והרי בלולב ובהטיית הראש אין צורת שתי וערב קיימת ואעפ"כ מנעו זאת…".
והניף ידו בשנית בשלחן ערוך המקוצר (ח"א, עמ' קיז הערה כט) לעניין נישוק הציציות:
"והנוהגים להניחם קודם הנישוק גם על המצח, יש להעיר להם לימנע מזאת כי עי"ז יוצא צורת שתי וערב וכמ"ש בשו"ת עולת יצחק ח"ב סימן כג אות א' ד"ה ובענין…".
בשו"ת ויצבור יוסף בר[4] (ח"א, פרק רביעי, סימן כ) דן באריכות בעניין מנהג נישוק הציציות, וכתב בחריפות כנגד המפקפקים במנהג זה מחשש שתי וערב, והעלה כמה סברות להתיר:
האחת והיא המרכזית בדבריו, שהכל הולך אחר הכוונה. ולכן, כיוון שנישוק הציציות הוא מטעם חיבוב המצווה ממילא אין מקום לחשוש לצורת שתי וערב וע"ז.
ועוד, שמצינו עניין של שתי וערב בהלכות שונות, כגון לעניין הפרשת תרו"מ, וכן שינוי במלאכת לישה בשבת. וכן הזכיר את דברי הרא"ש בלולב, ודייק מדבריו שאין לחשוש לש"ו כיוון שעסוקים במצווה. לא זו בלבד, העובדה שמחזיקים בחפצי מצווה של ציצית וארבעת המינים מוכיחה שכל כוונתו לשמיים.
כמו"כ, הזכיר את עניין הטיית הראש בק"ש, וכתב שאין לחשוש לעטרת זקנים, שכן כל הכוונה היא לשם שמים, ועוד שיש החולקים עליו.
עוד ציין בדבריו, שאין גם לחשוש למראית עין, שכן מבואר בפוסקים שכל החשש הוא דווקא בצורה מוחשית של ע"ז, ולא כמו בנד"ד.
ובסוף דבריו כתב לעניין הציצית שאין כלל תמונה וציור של שתי וערב. ונביא כאן את תורף דבריו:
"ועתה קורא נעים למען תדע מה שתשיב לכת לצים חדשים מקרוב באו, דור אביו יקלל הלועגים על מנהג אבותינו בנישוק המצות, כפי שהזכרתי לעיל (רס"י ב' ורס"י ז') מקצת תעלוליהם, דע כי עוד נגע אחד פשה בקרבם, ופערו פיהם להוציא דבה רעה ותחבולה נגד המנהג הטהור, השחיתו התעיבו עלילה והסיתו בלשון רמיה באמרם שהמעביר הציציות על שתי עיניו ואח"כ מעבירם על מצחו ונושקם כפי שנהוג, הרי זה רומז ומדמה חס ושלום כדמות שתי וערב כמנהג הנוצרים, אוי ואבוי לאזנים שכך שומעות, ורחמנא ליצלן מהאיי דעתא. משום כך חובה עלינו להקהות שיניהם בדברי תשובה ניצחת, יען כי בזאת הפריזו לזלזל ולבזות עד כדי כך במנהגי אבותינו ואבותיהם…
כי חובתינו היא להוכיח להם את טעותם ולסתור את טענתם, להראותם שאין מקום לדבתם ושאינם אלא כמגששים באפילה, מטילים מום בקדשי שמים ומכניסים צלם בהיכל ה', לא ידעו את העיקר ולא יבינו את האמת כי לאמיתתם של הדברים ועיקר העיקרים בכל עניני אמונה, הכל הולך אחר הכוונה, והכא כיון דעיקר כוונתינו בהעברת הציצית כנהוג, אינה אלא לשם חיבוב המצוה ולכפר בזכותה על עזות המצח, בודאי שאין שום חשש להעלות על הדעת את הדבה הרעה הזאת כלל, שאם לא תאמר כן לא שבקת חיי לעלמא, דלפי דעתם הנבוכה יצטרכו לבטל כמה הלכות ומנהגות מפורשות בתלמוד ובפוסקים הנוהגות בעולם, ושגם הם בעצמם נוהגים בהן, והיינו דבדרבה מינה מוכח שלא נמנעו חכמים מלהשתמש להדיא בסימן שתי וערב במקומות רבים בהלכות קבועות הנהוגות בחיי עם ישראל יום יום.
לגבי מצות הפרשת תרומה, הנה הרמב"ם ז"ל העלה להלכה וז"ל מאימתי תורמים את הגת, משיהלכו בה שתי וערב (רמב"ם פרק ה' מהלכות תרומות הלכה ו' מתוספתא פ"ג דתרומות הלכה י"א…) והרב מנחת בכורים על התוספתא (שם) פירש וז"ל משיהלכו בה הפועלים הדורכים שתי וערב, אז לוקחים יין להפריש מזה תרומה על כל היין שידרוך עוד, שאם לא כן, יבואו הבעלים ויטמאו את היין, דאינם נזהרים שוב לשמרו בטהרה, דסבורים שכבר נתרמה התרומה, לכן לוקחים יין מיד שהלכו שתי וערב ומפרישים על כל היין וכו' עיי"ש… לגבי מצות שמירת שבת נפסקה הלכה, כשנותנים מורסן להאכיל בהמה או תרנגולים בשבת, אין גובלים אותו, אבל נותנים מים על גבי מורסן ומוליך בו התרווד או מעביר בו מקל ש"ו (רמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת הלכה ל"ד, שו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ג, מגמרא שבת דף קנ"ו ע"א)…
ונמצאת למד ברור דשפיר נקיטינן במנהג העברת הציצית, דכיון שהכל הולך על טהרת הכוונה כמבואר לעיל…
והנה בדומה לענינינו, כבר התעורר אחד מעמודי ההוראה הרא"ש ז"ל בענין נענוע הלולב, דבפרק לולב הגזול (סוכה פ"ג סס"י כ"ו) מוכח מדבריו דמי שחושש לכל צל ודמות שתי וערב בהליכות חיינו ותנועותינו, אינה אלא חששא של שוא והבל דמאחר שאנו עסוקים בקיום המצוה בפועל בתנועותינו כדרכה וכוונתה, אף אם איזו תנועה נראית מאליה כשתי וערב, אין בכך כלום, שהרי אין כוונתינו לכך…
שוב צא וראה את דברי מרן בשו"ע (סי' ס"א סעיף ו) דלגבי קריאת שמע באמירת ה' אחד שצריך לכוין שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם, כתב שיש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה בזה מעלה ומטה וארבע רוחות עכת"ד. ועל זה כתב הרב עטרת זקנים (שם) דהטייה זו צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום, ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו כמרמז שתי וערב עכ"ל.
ואמנם עם היות שאין מנהג הטייה זו נהוגה אצלנו ולא נהגו בה אבותינו, מ"מ הנוהגים כן אינם צריכים לחשוש למה שחשש הרב עטרת זקנים, דהא מוכח מדברי הרא"ש דחשש זה הבל הוא. ואדרבה מצאתי בליקוטי הגאון מהרי"ח ז"ל (סדר ק"ש דף צג) שהעלה בשם שלטי הגבורים בהדיא היפך דברי הרב עטרת זקנים, שכן כתב דהטיית הראש לארבע רוחות צריכה להיות דוקא בדרך זו מזרח מערב צפון דרום כדרך שנסדר בספר יצירה, עכת"ד.
ותהלה לשי"ת שזיכני למצוא דבר זה מבואר לראשונים ז"ל, שכן כתב רבינו אברהם ב"ר יצחק אב"ד מנרבונא ז"ל בספר האשכול (הל' ק"ש) בהדיא בזה"ל, וכשמעין לארבע רוחות בנענוע הראש, תחלה למזרח ואח"כ למערב, ואח"כ לדרום ואח"כ לצפון, וגמרינן להא מילתא מהא דתנינן בהלכות ספר יצירה וכו'… ושם בהערות להר"ר שלום אלבק ז"ל העיר, שכן כתוב דבר זה בספר העתים להר"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל עיי"ש. מוכח מזה דשני הרבנים מגדולי הראשונים רבינו אברהם בעל האשכול, ורבינו יהודה בעל ספר העתים, שניהם בדעה אחת לכוין הרוחות כדרך שכתבנו מזרח ומערב דרום וצפון דוקא. והיינו הך טעמא, דכיון שיש בזה מחשבה טובה וכוונה טהורה, אין להעלות על הדעת שום חשש רמיזה לשתי וערב ח"ו ופשוט…
מכל האמור עלה בידינו ברור לנדון דידן, שהעברת הציצית שנהגו בה אבותינו כאמור, אין בה שום חשש איסור כפי שטוענים בעלי דמיון שדימו לעצמם צורת שתי וערב, דמאחר שאין אנו מעלים חשש זה במחשבתנו וכמו שביארנו לעיל דיש לנו בזה כוונה טהורה וברה, בודאי כי דמיונם להבל דמה, כפי שהוכחנו לעיל מדברי הרא"ש ז"ל ובראיות מהלכות ברורות וקבועות…
ואפילו אם תרצה לחוש ולאסור בנדון דידן לכל הפחות משום מראית העין, אין מקום ואין יסוד לזה כלל, שהרי לא אסרו חכמים משום מראית העין אלא בעניינים המוחשיים שישנם במציאות ונראים לעינים, כמו שפסקו להלכה באמרם פרצופות המקלחות מים (בפני ע"ז), לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה (גמרא ע"ז דף י"ב ע"א והרי"ף והרא"ש שם, רמב"ם פרק ג' מעבודה זרה הלכה ח', טושו"ע יורה דעה סי' ק"נ סעיף ג), דמוכח מהגמרא שם וכגרסת הרא"ש שכל עצם חומרא זו שאסרו משום מראית העין, אינה אלא כשיש שם דמות פרצוף ממש, וכל שכן לגרסת הרי"ף והרמב"ם ושולחן ערוך דגרסי בפני עבודה זרה, דמוכח שלא החמירו לאסור מפני מראית העין, אלא כשיש שם עם הפרצוף עוד דמות עבודה זרה דוקא.
וכמו כן פסק מרן הקדוש בשולחן ערוך (או"ח סי' קי"ג סעיף ח' בשם הגהות אשירי ואור זרוע) וז"ל המתפלל ובא כנגדו אדם ויש לו שתי וערב בידו, והגיע בתפלתו למקום ששוחין בו, הרי זה לא ישחה אע"פ שלבו לשמים, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה (פר"ח ושת"ז ומשנה ברורה) ע"כ. דוק בלשון ההלכה שלא אסרו ההשתחוייה משום מראית העין, אלא כשיש שתי וערב ממש כנגד עיניו, מה שאין כן בנדון דידן, דאזלינן בתר כוונה, ולא חיישינן להחמיר משום מראית העין, לפי שאין שום חשש איסור בדבר, שהרי אין לפנינו במציאות שום דמות ותמונה, לא פרצוף ולא שתי וערב, ורק לפי מראה עיניהם של בעלי מחשבות זידוניות התועים בעיונם על ידי שמצרפים ומדמים לעצמם צירופי רמיזות ותנועות בדמיונות שוא, דפשיטא שכולם דמיוני הבל שאין בהם ממש.
ויש עוד להעיר בפרט לגבי הערבת הציצית או נענוע הלולב וכדומה כפי שהסברנו, שאין מקום אפילו לחשש חשד שיחשדו שמא הוא מתכוין לעשות כמנהג הנוצרים, דכיון שהוא אוחז המצוה בידו, כמו ציצית או לולב אין לך הוכחה גדולה מזו שהמצוה מוכחא לרואים שכוונתו טהורה, שהרי בחוקי הנוצרים אין להם לא ציצית ולא לולב.
בר מן כל דין, לאמיתו של דבר כד דייקת שפיר הנך רואה ברור, דלגבי העברת הציצית ונישוקו כאמור, אין שום צל או בבואה של תמונת שתי וערב כלל, שהרי בהעברתו תחלה על עין ימין ועל עין שמאל, מצטייר קו ישר במאוזן מעין אל עין, ואח"כ בהעברתו מעל עין שמאל למעלה אל המצח, מצטייר קו אלכסוני, ובהעברתו אח"כ לצד מטה אל הפה לנשקו, מצטייר קו ישר במאונך, שבצירוף כל שלשת הקוים כסדרן, מצטיירת תמונה שאין בה שום דמיון לשתי וערב כלל כזאת הצורה:".
[1] צ"ע לאיזה גאונים התכוון, שכן גאוני בבל לכאורה לא היו צריכים לחשוש לש"ו. ולקמן כתב הרב שפרבר שכנראה הכוונה לגאוני פרובינצה. ובספר חקרי זמנים (א, סוכות עמ' רא) לרב אלתר הילביץ' ביאר, שיתכן שמדובר בגאוני בבל ואף שלא היו מצויים נוצרים בארצם ידעו ממנהג זה. או שכוונת המאירי ב'גאונים' לפוסקים בדורות שלפניו, וכפי שמובא בהרבה מקומות בדבריו:
"ולפי דברי המאירי אף הגאונים ידעו ממנהג זה, אף על פי שהם לא היו בארצות הנוצרים. ולא עוד אלא שגם הקפידו שהיהודים לא יעשו כמנהג זה, אם כי לא מצויים אצלם נוצרים. אבל יתכן שאין כוונת המאירי ממש לגאוני בבל, ובפרט שיתר הראשונים המביאים את ה"דעת חיצוני" אינם מביאים זאת בשם הגאונים. וכבר מצאו בהרבה מקומות שהמאירי מביא "גאונים" ואין כוונתו אלא למחברים בדורות שלפניו".
[2] בכמה מקומות הובא שיש צנזורה בדברי הרא"ש, ואחר תיבות אלו צ"ל: "וכן מנהג הגויים לעשות בידיהם כן, והבל הוא". וגרסא זו הובאה באבודרהם בסדר תפילת סוכות ופירושה, ובדפוסים ראשונים של דברי רא"ש. וגרסא דומה יש בדברי הטור לקמן.
בכתב עת סיני (מ, מאמרו של הרב אלתר הילביץ', עמ' לה) רצה לומר שאין הכוונה רק לתנועת ההצטלבות, אלא שכך גם היה ממש מנהג הגויים לעשות עם ערבות. שהיו הולכים עם ערבות בידיהם במשך שבוע לאחר חג הפסחא, ויתכן שהיו מנענעים את הערבות בצורת ש"ו, ולכן הקפידו הראשונים על עניין זה בנטילת לולב: "… המלים "וכן מנהג הגוים לעשות בידיהם כן" הנוספות שאינן ברא"ש מראות שיש כאן רקע ממשי שהגוים עושים כן. אמנם הלשון באבודרהם הוא "לעשות בידיהם" כדאי להביא את לשון האבודרהם הלשון הובאה בתחילת ההערה, אבל יתכן שאין כאן תיאור מדוייק ממעשי הגוים. אם כי ודאי שהגוים עושים כן גם בידיהם, אבל כאן דומני שהכוונה לא רק לעשייה בידים אלא שמעשה הגוים היה ממש לעשות כן בנענועי ערבות. והדבר יכול אולי להתפרש על פי מנהג הנוצרים גם בזמן האחרון לחוג אחר חג הפסחא שלהם את "שבוע הערבה", שהולכים בשבוע זה עם ערבות בידיהם. נראה שמנהג זה של הנוצרים יסודי במסורת הנוצרית שבאונגליון שאותו האיש בבואו לירושלים יצאו לקראתו בכפות תמרים וגם צעקו לפניו "הושענא" (ואף ביוונית כתובה המלה העברית "הוסננה". וכן בכל התרגומים של האונגליון). וזה היה בזמן הפסח, ועל כן כנראה הם חוגגים את שבוע הערבות בזמן הפסחא. ויתכן מאד שהנוצרים היו גם כן מנענעים עם הערבות והיו עושים שתי וערב, ובאופן זה נצטרף השתי וערב עם הנענועים של הערבות או אף עם הלולב ומיניו, שהרי עצם המנהג לצאת עם לולב ומיניו בזמנים מסויימים של שמחה וכדומה היה נפוץ מאד, וכפי שאנו מוצאים גם בזמן החשמונאים שעשו כן אחר נצחונם, ואולי גם במקרים אחרים, וכך נהגו לפי המסורת הנוצרית לקראת אותו האיש. ועכשיו יהיו הדברים מובנים מאד שהראשונים הקפידו בדבר הנענועים של הלולב שלא יהיו דומים לנענועי הנוצרים כשתי וערב".
[3] באשכול מובא דרום ואח"כ צפון, וכן הגרסה בספר היצירה שלפנינו. ואולי נפלה ט"ס. ובישכיל עבדי לקמן רמז על זה שכתב בדברי האשכול: "לדרום ולצפון או לצפון ולדרום".
[4] לרב יוסף צוברי, חי בין השנים 1916 – 2000. היה פוסק תימני, רבה של העדה התימנית בת"א, חיבר את הסידור 'כנסת גדולה'. ושו"ת ויצבור יוסף בר על ד' חלקי שו"ע.