גבולות הציות לנביא
סיכום
מקורות קדמונים
הגמרא (סנהדרין צ,א) אומרת שבכל מצוה שיאמר הנביא לעבור- יש להקשיב לו מלבד ע"ז. והגמרא שם (פט,ב) מדגימה את הציות מכך שיצחק שמע לאברהם בעקידה, וישראל שמעו לאליהו לעשות שחוטי חוץ.
עוד מצאנו שהקב"ה ציוה את הושע לקחת אשת זנונים. וכן מצאנו שדוד מסר את בני שאול לגבעונים על פי אורים ותומים או דבר דומה.
מנגד, יש שני מקורות שמערערים מעט את עוצמת הציות:
- מסופר שנביאי שקר תבעו את ביתו של נבוכדנצר לתשמיש בדבר ה' כביכול. נבוכדנצר אמר 'א-לוהיהם של אלה שונא זימה. כנראה זה שקר, ובחן אותם בכבשן האש – ואכן הם נשרפו. ומשמע שיש דברים שלא סביר שנביא יצווה.
- הגמרא מפרשת 'אשר לא עלתה על ליבי' – זה יצחק בן אברהם. ומסביר רש"י שמעולם לא התכוון הקב"ה שישחט אברהם את יצחק. כלומר, גם בהוראת נביא היחידה לקרבן אדם – מסתבר שהקב"ה לא באמת רצה בזה מלכתחילה.
המרחיבים את הציות
מצאנו כמה מפורשים לכך שיש לשמוע לנביא גם בעבירות חמורות. בעריות:
הרמב"ן (דברים יג,ד) כותב שלא שומעים לנביא בעריות ובחזיר אם זה קבוע. אבל בהוראת שעה שומעים, וכן אולי עולה מהמלבי"ם (הושע א). הרדב"ז (ב,תרנב) נשאל האם שומעים לנביא ברצח, הוא משיב שזה אכן לפלא אך מסיק שכך הוא, כמו שבית מכין ועונשין שלא מן הדין.[1]
רבי יצחק בכר (דברי אמת דרושים א, ב עמוד ב) הרב קוק (משפט כהן קמד) אמרי שפר (כח,ו) אור אברהם (ה עמוד ח) ונס להתנוסס (עמוד 92) נקטו ככלל שנביא יכול להפר גם ג"ע ושפ"ד בהוראת שעה. וכן נראה מבאר מרים (א,ג,ט. עמוד קמ) וההשקפה הנכונה (קאהן. עמוד ע).
המצמצמים – בעריות
מנגד, לגבי גילוי עריות מצאנו סיעה גדולה וחשובה של אחרונים שסוברים שאין לנביא כח לצוות על גילוי עריות:
מהר"ל (גור אריה ויגש, עמודים רלה) רמח"ל (גנזי רמחל צח) ר"י אייבשיץ (לוחות עדות עמוד 155) אוצר חיים (חומש משכיל לדוד, היכל הברכה דברים יח,טו) והרב שמואל יעקב הכהן (חותן מהרב יחזקאל מקוזמיר, מאמר יחזקאל תמא).
וכן ניתן לדייק מכל הסוברים שסיפור לקיחת אשת הזנונים ע"י הושע היה בחלום ולא במציאות:
תרגום יונתן (הושע א,ב) ראב"ע (שם) מו"נ (ב,מו) רד"ק (הושע א,ב) ואדרת אליהו (פסחים פז,א). כמובן שיש עוד שסוברים כך, ויש גם רבים שחולקים. לא ראיתי להאריך בזה כי מצד אחד לקיחת אשת זנונים זה לא איסור ברור, ומנגד גם השוללים שכך היה אולי סוברים שאין זה נאות שכך ה' יצוה, אבל מודים שאם יבוא כזה ציווי יש להקשיב.
המצמצמים – בכל שלוש העבירות החמורות
לדעת מאמר יחזקאל (הרב יחזקאל מקוזמיר. תמא) ואמרי אמת (גולדשלג. ליקוטי חידושי הלכות צט) לא שומעים לנביא בשלוש עבירות חמורות, כי מצוות 'אליו תשמעון' לא חשובה מהם. והביאו ראיה מכך שלא די בהוראת נביא כדי לצאת למלחמת רשות. ותירצו שיצחק האמין לאברהם ובחר להקשיב לו, אבל לא היתה לו החובה לעשות כן. וכן נוטים השערי תורת בבל (165. סנהדרין צ,א) ועמק הלכה (בוימל. ב,נב). מ'ישא מדברותיך' (אפלבוים. סוטה עמוד רלז) עולה כך רק לגבי רצח.[2] המשכן שילה (ג,לט. עמוד צו) מתרץ את הקושיות על דעה זו, ואולי מסכים לה.
המחלקים בין הנביא לאחרים
לדעת בית המלך (בוים. יסודי התורה ט,ה) לנביא עצמו מותר להקשיב למה שנאמר לו אף בעריות ורצח (אברהם והושע) אבל לאחרים אסור להקשיב.
המצמצמים – בבן אדם לחברו
לדעת כלי חמדה לא שומעים לנביא בבן אדם לחברו כלל (אף באיסורים קלים יותר כמו חבלה) ולכן אם ה'קרבן' של הציווי לא מסכים – הדבר אסור. אך אם הוא מסכים נותר רק איסור 'בן אדם למקום' ובזה שומעים לנביא. ולכן יצחק שהאמין לחלוטין לאברהם הסכים להישחט. ובטענה זו השתמש אהלי יהודה (נג'אר. ספרי ראה, עמוד עב) לדחות את ראיית הרדב"ז.
מקורות קדומים
מחד נראה שמצווה לשמוע לנביא בכל דבר פרט לע"ז (ולעקירת מצוות בדרך קבע, עיין בסיכום 'מצווה לשמוע לנביא' בפרק על 'דברים שאינם בסמכות הנביא לומר') כמבואר בגמרא סנהדרין צ,א.
סנהדרין צ,א
"אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה – שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו."
סנהדרין פט,ב
"היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני"
אלא שהעיקרון הזה לא כ"כ פשוט:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד א
הגמרא מספרת על אחאב וצדקיה נביאי שקר שבאו לביתו של נבוכדנצר ואמרו לה שה' ציווה שתקיים יחסים עם אחד מהם. היא הלכה לאביה, והוא אמר 'אלוהיהם של אלה שונא זימה' וביקש לבודקם כפי שבדקו את חנניה מישאל ועזריה, ואכן הם נשרפו באש.
"כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיה בן מעשיה הנבאים לכם בשמי לשקר וגו' וכתיב ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש אשר שרפם לא נאמר אלא אשר קלם אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מלמד שעשאן כקליות יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם מאי עבוד אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר אחאב אמר לה כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה וצדקיה אמר כה אמר ה' השמיעי אל אחאב אזלה ואמרה ליה לאבוה אמר לה אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה אמר להו מאן אמר לכון אמרו הקדוש ברוך הוא והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי אסור אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו לדידהו לא אמר להו לדידן אמר לן אמר להו אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה אמרו ליה אינון תלתא הוו ואנן תרין אמר להו בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו אמרו יהושע כהן גדול סברי ליתי יהושע דנפיש זכותיה ומגנא עלן אחתיוהו שדינהו אינהו איקלו יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו' וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו' א"ל ידענא דצדיקא את אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל א"ל אינהו תלתא הוו ואנא חד א"ל והא אברהם יחיד הוה התם לא הוו רשעים בהדיה ולא אתיהיב רשותא לנורא הכא הוו רשעים בהדי ואתיהיב רשותא לנורא היינו דאמרי אינשי תרי אודי יבישי וחד רטיבא אוקדן יבישי לרטיבא מאי טעמא איענש אמר רב פפא שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן".
פסיקתא דרב כהנא [מנדלבוים, כד – שובה]
"אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נביאי שקר היו והיו מנאפים את נשי רעיהם, הד"ה יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם וגו' (ירמיה כט: כג). ומה הוון עבדין, הוו' חד מנהון אזיל לגבי איתתה וא' לה חמית בנביותי דייתי חברי לגבך ואת מקיימא נביא בישר'. והוה דין מסרסר לדין ודין מסרסר לדין, וכיון דקרבת שעתהון למיפיל אזלין לגב איתתה דנבוכד נצר, אמרין לה כן וכן, אמרה לית אנא יכלה למעבד כלום לבר מדעתיה דמלכא. וכיון דאתא נבוכדנצר אמרה ליה כן וכן. אמר איפשר כן, אלוה של אומה זו שונא זנות הוא, אלא הריני בודקן כשם שבדקתי לחנניה מישאל ועזריה, אם נוצלו הרי יפה ואם לאו נביאי שקר הם. מה עשה, עשה להם כמין טוגן של נחשת ועשה אותו נקבים נקבים ונתנן לתוכו והתחיל מסיק תחתיהם, וכיון שראו צרתם צרה שיתפו ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול עמהן, אמרין דילמא מזכותיה אנן משתיזבין. מה עשה להם הקב"ה, הם נשרפו והוא ניצול, הלא זה אוד מוצל מאש (זכריה ג: ב). הד' דכת' ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה וג' (ירמיה כט: כב), אשר שרפם מלך בבל אין כת', אלא אשר קלם מלך בבל באש (שם שם, /ירמיהו כ"ט/ כג), קליין כקליות הללו".
במדרש תנחומא ויקרא, ו
מובא עיקרון נוסף החושש לנבואת שקר כיוון שתוכן הנבואה אינו מתאים:
"וכן הוא אומר (משלי ו) שש הנה שנא ה' עינים רמות לב חורש מחשבות און ורגלים ממהרות לרוץ לרעה, זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא דים אלא משגלו לבבל היו מוסיפין חטא. ומה עשו בירושלים? נביאי שקר היו ולא הניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה בעבירות. היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבל, והיה אומר להם: הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך. והוא אומר לו, הרי היא לפניך הכנס. היה מתיחד עמה ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, והוליד ממנו נביאים, והיתה שומעת לו ומשלחת אחר צדקיה והוא בא ומשמש עמה. וצדקיה בן מעשיה אף הוא כך היה עושה היה מסרסר לאחאב, וזו אומנותן שלהם. בא וראה כמה היו רשעים, הוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים היתה אשה מעוברת רואה אחת /אחד/ מהם אומרת לו, אם נביא אתה מה אני מעוברת זכר או נקבה, והוא אומר לה זכר, היה יוצא לשכנותיה ואומר נקבה תלד פלונית, אם ילדה זכר אומרת נתקיימו דבריו של נביא, ואם ילדה נקבה שכנותיה אומרות לה כך אמר לנו הנביא אלא שלא רצה ליצר לך. היו עושין כך עד שהגיעו לשמורת אשתו של נבוכדנצר. נכנס צדקיה אמר לה הקב"ה שלחני אליך לכי ושמשי עם אחאב ותולידי נביאים. אמרה לו איני יכולה לעשות אלא על דעת בעלי אלא יבא ונודיענו שהוא חפץ בדבר זה. הלכה אצל בעלה ואמרה לו לנבוכדנצר. שלח בשבילם ובאו שניהם, ואמר להם כך אמרתם לאשתי, אמרו כן, שהקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים, אמר להם והלא שמעתי על אלוהיכם שהוא שונא זימה, ועל שפרץ זמרי בזימה עשרים וארבע אלף נפלו בשבילו, ואתם אומרים כך שמא חזר בו, אם אתם נביאי שקר או נביאי אמת איני יודע, אלא כבר בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי להם את הכבשן שבעת ימים ונפלו לתוכו ויצאו חיים ושלמים, ולכם איני מסיקו אלא יום אחד ונשליך אתכם לתוכו אם תנצלו מן הכבשן אני יודע ודאי שאתם נביאי אמת ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו. אמרו לו חנניה מישאל ועזריה שלשה היו ואנו שנים והנס נעשה ע"י שלשה, אמר להם יש כאן שלישי כיוצא בכם, אמרו יהושע כהן גדול והם חשבו בלבם לומר שעל זכותו הם ניצולים, הביאו ליהושע הכהן השליכוהו עמהם לתוך הכבשן שניהם נשרפו ויהושע הכהן הגדול ניצול שנאמר (זכריה ג) הלא זה אוד מוצל מאש".
תענית ד,א
"וכתיב (ירמיהו יט, ה) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מלכים ב ג, כז) ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם"
רש"י תענית ד,א
"ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם כלומר שאע"פ שצויתי לו מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו אלא לנסותו מפני קטיגורו היינו שטן כדאמר בסנהדרין בהנחנקין (דף פט:) ויהי אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן וכו'"
הנוקטים ששומעים לנביא בכל דבר
רמב"ם יסודי התורה ט,ג
כותב ששומעים בקלות וחמורות. אין מכאן ראיה כלל. רק נקודת פתיחה לסוגיא.
"וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו. וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים. והוא שיהיה הדבר לפי שעה."
רמב"ן דברים פרשת ראה פרק יג,ד
המתנבא בשם ה' לעקור דבר מהתורה כמו להתיר חזיר או אחת מן העריות – אין מקשיבים לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים חייבים לשמוע אליו. ומשמע שזה כולל גם את הדוגמא של העריות.
"והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד ע"ז, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א) שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו"
כלי חמדה, הרב מאיר דן פלוצקי, דברים יג ד
הרב פלוצקי מדייק מהרמב"ן שברצח לא שומעים.
"והנה לכאורה יש להעיר על הרמב"ן ז"ל דנקט עריות ושבק שפכ"ד דבשפכ"ד אין לשמוע לו אפילו בהוראת שעה דדוקא במה שנוגע רק בין אדם למקום ע"ז נאמנים ד' הנביא לעבור עד"ת במה שנוגע להוראת שעה אבל בשפכ"ד דאיתני' בהו תרתי א' בין אדם למקום כמו"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו משום שהורג אדם שנברא בצלם אלקים ב' במה שנוגע בין אדם לחבירו להרוג אותו בע"כ בזה לא נסמוך ע"ד הנביא וכבר העיר בזה בתשובות הרדב"ז…"
מלבי"ם הושע פרק א,ב
מסביר שהושע נאמר לו לקחת זונה, ואמנם הוא לא היה כהן והיא לא אסורה לישראל, ומצאנו שצוה ה' לנביאים גם דברים נגד חוקי התורה בהוראת שעה. לא לגמרי ברור כאיזה תירוץ הוא נוקט.
"והנה המפ' נתקשה להם הענין איך צוה ה' להנביא לקחת אשת זנונים? וע"כ יאמר הראב"ע שזה היה רק במראה הנבואה, והת"י יפרשו בדרך משל ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל, והלא מצאנו שצוה ה' להנביא גם דברים שלא יאותו כפי חקי התורה והיה הוראת שעה, כמו שצוה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו, ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות"
רבי יצחק דוד בכר, קושטא ראשית המאה ה18, דברי אמת, דרושים, א, דף ב עמוד ב
מדייק ממאמר חז"ל שכל דבר נביא יכול לעקור בהוראת שעה פרט לע"ז, אפילו שפ"ד וג"ע.
"ואקדים עוד מאמרם ז"ל ס"פ אלו הן הנחנקין וז"ל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע"ז… למדנו מזה שדוקא בעבודה זרה אין הנביא יכול לבטל בהוראת שעה אבל חוץ מע"ז דוקא אם יאמר נביא אמת לפי שעה לעבור על דברי תורה ואפילו ג"ע ושפיכות דמים וכל איסורין שבתורה יכול הנביא לוותר ולהתיר בהוראת שעה דוקא לשעה והעובר על דבריו דין עובר על דברי נביא חוץ מע"ז וכמ"ש כי דבר סרה על ה' אלקיך ולפיכך אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום שאין הנביא יכול לבטל ואפילו בהוראת שעה לשעה"."
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד
סובר שאין צורך ללמוד מדוגמאות פרטיות שמיגדר מילתא דוחה אפילו עריות, כי ישנו כלל ברור שיש כוח בידי חכמים וגם בידי נביא לעקור כל דבר שבתורה חוץ מע"ז, ואי אפשר לגרוע מכלל זה.
ועוד שראינו שנביא מוחזק יכול לדחות אפילו שפיכות דמים, כמו בעקידה
"תמיהני, וכי זקוקים אנו ללמוד מיעל ואסתר, הלא זהו כלל גדול שלמגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, ואין לנו שום יסוד לחדש ולומר דעריות דידי' לא יהי' בכלל זה, ולא שפ"ד. שהרי הגמ' (יבמות צ') מדמה עקירת ד"ת ע"י חכמים לעקירתם ע"י נביא, ובנביא יש לנו הכלל דלפי שעה שמע לו על הכל, ולא יצאה מן הכלל הזה אלא ע"ז, ואין כח לשום אדם בעולם משום איזו סברה שבלב להוסיף ע"ד חכמים, וכל המוסיף גורע (סנהדרין כ"ט).
ובסנהדרין פ"ט ב' אמרינן להוכיח הדין, שנביא מוחזק שומעין לו לעבור עד"ת לפי שעה, מהא דעקידה: דאלת"ה, אברהם בהר המוריה היכי שמע לי' יצחק, אליהו בהר הכרמל היכא סמכו עלי' ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכי דמוחזק שאני. הרי דמדמין את דינו של אברהם ויצחק בעקידה לדינו של אליהו בהר הכרמל, ובעקידה אם לא כח המצוה הרי יש כאן איסור שפיכות דמים"
כחלק מפרק זה נביא את אלו שכתבו במפורש שגם ברצח מקשיבים לנביא:
שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרנב
הרדב"ז נשאל האם נביא שאומר להרוג בן אדם או עיר פלונית – האם באמת נקשיב לו?
והוא משיב שאכן גם בעיניו זה תמוה, אבל מוכח מהגמרא שרק בע"ז אין מקשיבים לנביא. והטעם הוא שמי שצוה על כל התורה, הוא שצוה 'אליו תשמעון'.
"שאלת עלה דהא דקים לן שאם עמד מי שהוא מוחזק בנבואה ונודע לנו בבירור שהוא נביא וצוה לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעכו"ם שומעין לו כמעשה דאליהו בהר הכרמל שעבר על השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ועשה כן לא לבטל עיקר המצוה אלא לפי שעה כדי להכחיש נביאי הבעל וקשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית או לעלות על עיר פלוני לשלול שלל ולבז בז ולגזול ולחמוס אותם כדי לעשות גדר וסייג לתורה איך נשמע אליו כיון שאין ב"ד נראה להם לעשות כן אפי' לפי הוראת שעה ואפי' שיאמר כן נאמר לי מפי ה' הרי אמר לא בשמים וכיון שאין הדין נותן להרוג אלא בעדים והתראה איך נשמע אל דברי הנביא לעבור על מה שאמרה תורה אפי' שיתן טעם לדבר ולא די זה אלא שאמרו מצוה לשמוע אליו שנאמר אליו תשמעון.
תשובה גם בעיני יפלא עד שעלה בדעתי לומר שאין הדברים אמורים אלא במצות שבין אדם למקום אבל במצות שבין אדם לחבירו אין שומעון /שומעין/ לו אלא שראיתי דגרסינן סוף הנחנקין אמר אבהו בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים שאפשר מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו תניא ר' יוסי הגלילי אומר הגיעה תורה לסוף דעתה של ע"ז לפיכך נתנה תורה ממשלה בה שאפי' מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו ע"כ הרי לך בהדיא שאין להוציא מהכלל אלא ע"ז לפי שיש לה ממשלה להעמיד חמה באמצע הרקיע ואמרה תורה לא תשמע לו לפי שיבואו להמשך אחריה אבל בשאר המצות דליכא האי טעמא שומעין לו. ואע"ג דאמר ר' עקיבא ח"ו שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו אלא כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר כר' יוסי הגלילי קי"ל דאתי ר' יוחנן כוותיה ואמרינן בכל דוכתא למה נקראו כשפים לפי שמכחישים פמליא של מעלה. ותו דאפי' תימא דפליג ר' עקיבא אטעמא מודה אדינא דדוקא ע"ז משום דאתי לאמשוכי אבתרה ותו דא"ר יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה משמע על כל דברי תורה ואע"ג דאמר ר' יוחנן גופיה אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ הנ"מ היכא דפרישו הם ז"ל דאין הכלל כולל אבל מן הסתם הכל בכלל. והטעם שמי שצוה על המצות כלם הוא שצוה ואמר אליו תשמעון. וכיון שהוא מצוה לעבור ויש לו טעם לקיים התורה ושאר מצותיה כמעשה אליהו אליו תשמעון אפי' להרוג את הנפש או להחרים עיר מן הערים ודומה למה שאמרו שמעתי שמכין ועונשין שלא מן הדין לפי הוראת שעה ולעשות גדר לתורה ולמצותיה כך נ"ל."
אור אברהם, הרב אברהם גורביץ, חלק ה עמוד ח
כותב שאפילו כאשר הנביא אומר לאדם להכנס למקום סכנה חייב לשמוע לו, כי הרי גם להרוג או ליהרג שומעים לנביא. כפי שמוכח מעקידת יצחק.
"אלא דעוד היה נראה לומר באופן פשוט יותר, דהיכא דנאמר נבואה מפורשת לאדם שיכניס את עצמו אפילו למקום סכנה, הרי כל דהוי הוראת שעה חייב הוא לשמוע לדברי הנביא, ובכה"ג אין אומרים דאין סומכין על הנס, והרי אפילו להרוג שלא כדין או ליהרג יש חיוב לשמוע לנביא בהוראת שעה. והרי כן איתא להדיא בסנהדרין דף פט: דקאמר התם לגבי דין הנביא, היכא דמוחזק שאני, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק… ופירש רש"י שם וז"ל היכי שמע ליה יצחק, שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו עכ"ל. וכן עיי"ש בתוספות שכתבו וז"ל, והא דבעי הכא איתחזק, היינו משום דכי איתחזק בנביאות סמוכין עליו… הרי לן מבואר מזה דאפילו על רציחה ממש נאמר דיש חיוב שלמוע לנביא וכגון ההיא דעקידת יצחק, וכן מבואר שסמכו ישראל על אליהו הנביא במה שהבטיח ירידת האש מן השמים, והרי גם זה הרי הוי כסומכין על הנס. אלא ע"כ מבואר מזה, דכמו שיש מצוה לשמוע לנביא בכל דבר, הרי כל שנאמר נבואה מפורשת אף על דבר שהוא שלא כדרך הטבע, הרי שפיר יש לסמוך ולשמוע בזה לדברי הנביא."
אמרי שפר כח,ו
עוסק בחקירתו של אחיו ה'עמק הלכה', האם אדם צריך לקפוץ לאש אם נביא אומר לו לעשות כך. מביא את הרדב"ז, מפנה לאמרי אמת שמפלפל בזה.
לדעתו אין ספק שצריך להקשיב לנביא גם אם אומר לו לרצוח את פלוני, כיוון שכך אמר הקב"ה, ואף שאין זה משלוש עברות חמורות. הרי מקשיבים לבית דין להוציא להרוג אדם שחייב מיתה אף שאינו מג' עברות חמורות, כי יש ציווי מפורש לעשות כן, ואין שום ספק שצריך להרוג. והשאלה היא רק מה קורה אם נביא ציווה לעשות איזה דבר, ועכשיו הזדמן שאי אפשר לעשותו בלי למסור נפשו.
"בסימן נ"ב בענין החקירה כשהנביא מצוה לאחד שיקפוץ לתוך האש שעל פי טבע ודאי ימות אי מחויב לשמוע והביא ראיה מהא דיצחק שמע לדברי אביו ופשט את צווארו אף על פי שלא שמע רק מאביו נביא ד' ועל כרחו שמחויב לשמוע ולצוות להנביא…
והנה כבר נשאלה שאלה זו מהראשונים והוא בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תרנ"ב ועיין בספר אמרי אמת שמביאו ומפלפל שם אם מחויב לשמוע לנביא להרוג את עצמו או לאחרים כיון דהמצוה אינה מג' דברים שיהרג ואל יעבור ובפרט בשב ואל תעשה דאפילו באלו ג' עבירות ע"ז ג"ע ושפכ"ד דוקא לעבור בקום ועשה אמרינן יהרג ואל יעבור אבל בשב ואל תעשה לא אבל מביא שם דברי הרמב"ם ז"ל בהקדמה לפירוש המשניות שדעתו דמחויב לשמוע להנביא למסור נפשו עיי"ש ומתרץ דברי הרמב"ם באריכות.
ואם כי מי אני להכניס ראשי בין ההרים ולהכריע בזה אבל אני רוצה רק לבאר קצת יותר ענין מצוה זו של נביא מקרבך וגו' אליו תשמעון ואז לא יהיה קשה כלל על הרמב"ם שפסק שמחויבים למסור נפשו על מצוה זו הא אינה מהג' שיהרוג ואל יעבור, כי יש חלוקים שונים והיינו כי למשל באם צוה שלא לעשות איזה דבר מחויב האיש לעשות ככל אשר צוה עליו הנביא וגם אם יש בזה איסור שצוה הנביא כמו שחיטה חוץ וכדומה אז אם הנביא נותן אות או שהוא מוחזק לנביא אז גם כן מחויב לשמוע אליו וגם אם הנביא אמר לו בשם הקב"ה להרוג את עצמו או לאחרים לפי דעתי אין ספק שמחויב לשמוע להנביא כיון שאמר לו בפירוש שכן צוה הקב"ה ואף שאין זה מג' דברים שיהרוג ואל יעבור כיון שמצותו בכך דאי לאו הכי איך משכחת לה הדין להרוג את הרוצח וכתיב יד העדם תהיה בו בראשונה להמיתו אף שאינו מג' דברים אף על פי כן מחויב לשמוע להבית דין ולהרוג את הרוצח אלא כיון שפה הציווי הוא בפירוש לעשות זה, אז אין שום ספק שצריך להרוג והשאלה היא רק באם הנביא צוה לעשות איזה דבר ואחר כך נזדמן כך שאי אפשר לו לקיים דברי הנביא רק אם ימסר נפשו או יהרוג אחרים אז הוא ספק אם מחויב לשמוע להנביא כיון שאינו מג' דברים שיהרג ואל יעבור ואם כן לפי זה לא קשה שיצחק שמע לאברהם כיון ששם היה הציווי בפירוש והעלהו שם לעולה וזה ברור בסברא."
נס להתנוסס, הרב יואל שוורץ והרב יצחק זילברשטיין, עמוד 92
דנים מה ההווא אמינא של הרדב"ז, הרי זו גמרא מפורשת של יצחק. והשיב ששמע מחמיו שעקדת יצחק לא הייתה רצח אלא קרבן, ואולי זה שונה. ולפי החזון איש שהסביר שלעיתים חילול ה' דוחה פיקוח נפש, אפשר ליישב את פליאת הרדב"ז, ובעצם מוכח מהתנ"ך שיש להקשיב לנביא שאומר להרוג, כפי שדוד נתן לגבעונים להרוג את בני שאול, מפני חילול ה' והיה היה על פי רוח הקודש וכו' ומכאן הרמב"ם והגמרא למדו ששומעים לנביא לכל דבר, אף בשפ"ד וג"ע.
וזה שהרדב"ז לא הביא ראיה זו, זה כנראה משום שהוא סובר שדוד הרגם מדין מלך ולא בתור נבואה.
"צ"ע הרי מעקידת יצחק מוכח שנביא האומר להרוג שומעים לו, ולכאורה ההוי אמינא של הרדב"ז שרצה לומר דרק בדברים שבין אדם למקום שומעים לנביא, אבל לא בדברים שבין אדם לחברו ולכן אין שומעים לנביא הבא בדבר ה' לומר להרוג את פלוני הדבר צ"ע. דהרי בגמ' מבואר 'היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק? אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא היכא דמוחזק שאני". – הרי דגם כשמצוה הנביא בדבר ה' לרצוח חייב להשמע לו, אעפ"י שהוא במצות שבין אדם לחברו, דומיא דאליהו בהר הכרמל והגמרא עצמה מדמי לה ההדדי ומאי מספקא לי לרדב"ז?
ושמעתי ממו"ח שליט"א לתרץ, דעקדה של יצחק לא נחשבת להריגה כי אם קרבן. ואין זה בגדר שפיכות דמים ודברי הרדב"ז אמורים כשהנביא אומר להרוג את פלוני או עיר פלונית כדי לעשות גדר וסייג לתורה, דזה נחשב שפיכות דמים ורציחה לתועלת אבל בהקרבתו של יצחק אבינו לקרבן אמר אברהם אבינו שנתחדש לו קרבן חדש להעלות את בנו לקרבן לה' בבחינת 'ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך', דבר זה לא נחשב כעבירה על מצות בין אדם לחבירו, דמאחר ונאמר לו בנבואה שקיימת מצוה כזו שוב ההקרבה דומה להנחת תפילין…
לפי החזון איש הנ"ל מתיישבת פליאת הרדב"ז בטוב טעם ודעת, ולא עוד אלא שמוכח ממקראות מפורשות שנביא האומר בשם ה' להרוג את פלוני כדי לעשות גדר וסייג לתורה שומעים לו, דהרי דוד שמע מפי האורים ותומים ועל פי רוח הקודש וקליטת ארון הקודש דיש למסור שבעת בני שאול לגבעונים כדי להוקיעם ולתלותם על עץ. ואין כאן פלא כלל כי היה שם חילול ה', ושפיכות דמים נדחית מפניו, ולכן נדחה איסור שפיכות דמים. כמו כן מרדכי צוה על אסתר לעבור על גלוי עריות כדי למנוע חילול ה'. אולם לעבור על עבודה זרה כדי למנוע חילול ה' הכריע חושי הארכי לאיסור, והנה אלו הם דברי הרמב"ם ומסקנת הגמ' דשומעים לנביא לכל מה שיאמר אם הנביא הוחזק לצדיק ולנביא, ואם זו הוראת שעה גדי לעשות סייג לתורה. ואין כאן כל פלא מאחר ושפיכות דמים וגילוי עריות נדחו מפני חילול ה' פרט לעבודה זרה שלא נדחית וכמו שפסק חושי הארכי לדוד.
הרדב"ז שלא מצא במפורש במקרא, שנביא הבא בדבר להרוג את פלוני הורגים אותו, כנראה סובר שדוד מסר את בני שאול להריגה – לא מדין נביא אלא מדין מלך כמו שנאמר במלבי"ם… "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והקענום לה'. ובזה ילמדו העם ק"ו שאם לבני המלך נעשה משפט חרוץ על שהרעו אותנו, כל שכן ליתר העם. ויאמר המלך אני אתן. כי דבר זה הוא נגד משפט התורה שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו אבות על בנים, ובנים על אבות. וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כל זה רק מדין 'מלך' כמו שכתב הרמב"ם שהמלך הורג רבים ביום אחד, ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה."
אמנם, מצד שני כתב אגב אורחא כך:
הרב יצחק זילברשטיין, שיעורי תורה לרופאים ג עמוד 357
דן לגבי ההתאבדות שאול, מביא הסבר ששאול התאבד כי ידע מפי שמואל שהוא עתיד למות. ותמה על הסבר זה – וכי אפשר לסמוך על דברי נביא ולהתיר רציחה?
"ולכן נראה שמשאול ליכא ראיה. שכבר היה יודע שלא יחיה עוד, שאמר לו שמואל: "מחר אתה ובניך עמי", ומוטב שיהרוג עצמו ולא יתעללו בו פלשתים. אבל מי שהוא ספק שאם לא יהרוג עצמו אולי ינצל, אין לפגוע בעצמו", עכ"ד. [וכדבריו כתב גם ה'יפה תואר' על המדרש, אמנם דבריהם צריכים קצת עיון, וכי איך אפשר לסמוך על דברי נביא ולהתיר רציחה?!]"
עיונים בתשובת הרדב"ז
נביא כאן מעט פלפולים בתשובת הרדב"ז.
באר מרים א, פ"ג ה"ט, עמוד קמ
מסביר שהרדב"ז הסתפק האם השמיעה לנביא היא רק מצד ה'ציות' או מצד שחל איסור דרבנן ע"י הציווי. שאם הציווי הוא מצד שמיעה אז רק מי שקיבל את הציווי מצווה בו, אבל חברו (שאותו הוא צריך להרוג) לא חייב בו, וממילא לא יכול להתקיים הציווי. אבל אם הציווי מחיל שם איסור במציאות – הרי זה מחייב את כולם. ואכן המסקנה היא שציווי הנביא מחיל איסור במציאות והוא חייב את כולם, וגם בענייני בן אדם לחברו.
"ועיין בתשובת הרדב"ז סימן תרנ"ב שהקשוהו איך שרי להרוג אדם עפ"י נביא, ועיי"ש שכתב הרדב"ז, דגם בעיני יפלא… ואינו מובן דמ"ש בזה בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כל שיש מצ"ע לשמוע בקול נביא, ומה ס"ד דהרדב"ז, במה ניח"ל למסקנא, שאין חילוק בין למקום ולחברו.
ונראה מבואר מזה, כמו שהאריך בקונטרס דברי סופרים סימן א' דכח חכמים מצד לאו דלא תסור, אינו רק דין שמיעה למה שאמרה רבנן, אלא שחייל דין איסור שבת ע"י ציווי דרבנן, וכמו"כ איסור ערוה מדרבנן… ונמצא לפי"ז דיש כח ביד חכמים לאשווי גוף הדבר לדבר מצוה, וכח בתנאים מסוימים לעקור דברי תורה בשוא"ת וכדומה… ועל ענין זה הוא נידון הרדב"ז בתשובה הנ"ל, גבי חיוב לשמוע לבקול נביא, דס"ד דהרדב"ז שהיא חיוב שמיעה מצד שחייב לשמוע לנביא, ולא שחל ע"י נביא ענין בדבר עצמו, כפי מה שאמר הנביא על הדבר, ומשום מה שחל בדבר הוא המחייב עשייתו וזה שייך רק בין אדם למקום שאע"פ שהוא נגד דברי תורה מ"מ הוטל עליו חיוב שמיעה, אבל בין אדם לחברו כל שאין השני מחוייב בדבר, א"א לקיים בו דין מחמת שהמקיים מצווה ע"ז, ודמי למש"כ הגר"ש שקופ זצ"ל, דל"ש עדל"ת נגד איסור חפצא ולאו דלא תגזול, כיון שהאיסור מחמת החפץ אי הנגזל, וא"א דיחול ע"ז היתר מחמת שהעובר מצווה על המצוה, ועיין בדבריו בחידושי הגרש"ש לנדרים סימן א' עיי"ש, וה"ה כאן דחיובו לשמוע בקול נביא, איני מתיר לעשות לחבירו את מה שאין חבירו מחוייב וע"ז מסיק הרדב"ז, דלפי שעה יש כח לנביא גם בד"ת לאשוויי הדבר עצמו לדבר מותר או אסור, בניגוד למה שנקבע עפ"י התורה ומשום דכל דין שמיעה לנביא, הוא משום שע"י דברי נביא חל בדבר שדיבר עליו הנביא דבר מצוה, ומצד זה צריך לקיים מצוה זו. וכשאומר על ד"ת לפי שעה, הו"ל הדבר עצמי דבר מצוה, אי האדם שנאמר עליו חייב מיתה, הו"ל מחייב מיתה, ומש"ה מותר להרגו, ומש"ה אין כאן כלל מקום לנידון מצד אין עדל"ת שיש בן כרת, שהרי בכוחו לעשות הל"ת למצוה שאינה עבירה, דזהו דין שמיעה בקול נביא, ורק מקרא ילפינן שאין לו כח ע"ז בד"ת כל שאינו לפי שעה, אבל בלא זה, היה חייב לשמוע ואינו ענין כלל לעדל"ת, וכמשנ"ת."
ההשקפה הנכונה, הרב דוד קאהן, עמוד ע
מקשה מנין ששומעים לנביא לעבור על דברי תורה ואפילו לאוים שחמורים יותר יותר מ'אליו תשמעון', ומתרץ שזה מכך שהתורה אסרה להקשיב לנביא לגבי ע"ז. אמנם אפשר לטעון שגם ג"ע ושפ"ד בכלל זה, כי גם הם נובעים מתוך 'ואהבת את ה", אמנם לגבי נביא שאומר לעבוד ע"ז שאומר 'אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תראו, וזה משמע רק על ע"ז. וצ"ע.
"צ"ע מהיכי תיתי שהמצוה לשמוע לנביא איירי כשמצוה לעבור על דברי תורה להוראת שעה דילמא נאמרה המצוה שמחויבים לשמוע לו בדברי הרשות (כמו שמנע ישעיה מלהביא המים מבית לחומה) ואפילו לימנע מלעשות מצוה עשה דאז הוי עשה במקום עשה ושב ואל תעשה עדיף אבל כשמצוה לעבור על ל"ת ועשה או על ל"ת שיש בו כרת לא נעבור דאין עשה דוחה לל"ת ועשה או לל"ת שי"ב כרת. וכנראה שההכרח בה ממה שצותה התורה שלא נשמע לו לעבוד ע"ז לפי שעה הרי דכל שלא חמור כע"ז שפיר צריכים לשמוע לנביא. אמנם אי מהתם יש מקום לטעון שלא נשמע אליו גם כשמצוה להרוג או לבעול ערוה שהן בכלל המצוות החמורות שאומרים בהן ייהרג ואל יעבור. אמנם מפשטיה דקרא מוכח דרק בעבודה זרה לא נשמע שהקב"ה בוחן אותנו כי מנסה …הישכם אוהבים וגו'. אמנם אכתי יש לטעון דבכל עבירות החמורות שייהרג ואל יעבור עליהן נפ"ל מקרא דואהבת את ה' אל-דיך ונימא שכולן בכלל. אמנם מקרא דאחרי ה' א-לדיכם תלכו ואותו תיראו וגו' משמע דקאי על ע"ז דוקא וצ"ע."
הסוברים שלא מצייתים לנביא בגילוי עריות
ניתן להביא לכך שלא מצייתים לנביא בגילוי עריות, ראיה מכך שהקב"ה ציווה את הושע לקחת אשת זנונים. ואמנם, יש לפקפק על זה בשני כיוונים – 1. אולי אין בזה איסור עריות גמור, אלא זה רק דבר מכוער. 2. יש אומרים שזה היה במשל. דווקא אולי שאומרים שזה משל הם ראיה לכיוון השני – שלא ניתן להעלות על הדעת שהקב"ה יצווה נביא לעבור באיסור עריות. לכן, נביא אותם בקצרה בפרק נפרד, כי אפשר לדחות ולומר שאין זה ראוי וסביר, אבל זה לא חורג מסמכותו של הנביא.
אחר כך נעבור לאחרונים שכותבים להדיא שאין שומעים לנביא שאומר לעבור על ג"ע.
הסוברים שנבואה לא יכולה להתיר עריות
מהר"ל גור אריה, ויגש עמודים רלה-רלו (במהדורת תשל"ב, לפי המופיע בכרך שמות)
מסביר שיעקב אבינו נשא שתי אחיות כי שמירת התורה שלו הייתה דרך רוח הקודש, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל בכל זאת זה נחשב לו גנאי (כפי שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא ירצו לברך ברכת המזון ויעקב לא ירצה להיות המזמן כי הוא נשא שתי אחיות) למרות שנעשה על פי רוח הקודש, כי סוף סוף גנאי הוא שעושה דבר שלאחר שתנתן התורה יאסר, ואחר שניתנה התורה לא מצאנו שיהיה איסור ערוה נדחה.
כלומר, גם על פי רוח הקודש – איסור ערוה אינו נדחה אחר שנתנה התורה. ואמנם אפשר לחלק שהמהר"ל נקט דווקא 'רוח הקודש' אבל נבואה יכולה לדחות, אבל דיוק זה אינו הכרחי כי שום איסור לא נדחה אחר מתן תורה מפני רוח הקודש, ומה היחוד של עריות?
"כמו שבארנו וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות אף על גב שהאבות היו מקיימים את התורה כי כמו שידע יעקב התורה ברוח הקודש כך היה יודע שיש לו לישא שתי אחיות והם הגונים לו להעמיד י"ב שבטים עמודי עולם מב' אחיות, ואין זה קשיא אם ידע זה יעקב ברוח הקודש שהרי כל התולדות היו יודעים ברוח הקודש כמו שפירש רש"י אצל עתה ילוה לי אישי וגם זה היה ברוח הקודש, ואין זה שלא שמר התורה אך כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומי שהיה מודיע להם התורה הודיע להם ג"כ זה, והודיע ליעקב כי ראוי לו שישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחוץ, ואל יקשה לך למה נחשב ליעקב לגנאי מה שנשא ב' אחיות כדאיתא בפרק ערבי פסחים שלא ירצה לברך לעתיד מפני שנשא ב' אחיות אין בזה קשיא כי זה הוא הגנאי כי לא הותר ליעקב ב' אחיות רק בשביל שלא נתנה התורה לו וזה ידע יעקב ומפני שהותר לו דבר כזה בשביל שלא נצטווה אע"ג שעל ידי רוח הקודש עשה גנאי הוא דסוף סוף דבר זה יהיה נאסר כשתנתן התורה ונתנה התורה לא הותר דבר זה ליעקב שלא מצאנו שיהיה אסור ערוה נדחה."
כלי חמדה (רבי מאיר דן פלוצקי) ויגש מקונטרס אחרון אות ג, עמוד קנט
מדייק מדברי המהר"ל כפי שכתבתי לעיל.
"הרי מבואר מדברי רבינו ז"ל ביאור הדברים היטב דבאיסור ערוה לא שייך שיהיה לו היתר עפ"י נביא ולצורך השעה ולכן הותר לו ליעקב ולהשבטים עפ"י רוח הקודש רק משום שלא נצטוו הא אם היו נצטוו ע"ז לא היה שייך בזה היתר, ונראה דזה רק מיוחד באיסור ערוה כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה שונא זימה א"כ משעה שנאסרה ערוה זו והויו בכלל עריות הרי הוא זימה ולא שייך בזה שום היתר".
רמח"ל, גנזי רמח"ל עמוד צח (חלק מספר 'קנאת ה' צבאות')
הרמח"ל מסביר את התיקון העתידי שיהיה ב'הנשים תשכבנה', שיהיה בירור הקליפות ותיקון חטא 'נשים בציון עינו'. ומסיים בכך שזה כמובן רק הוראת שעה, אחרת זו המרת התורה. וגם זה הוא רק בנקבות שהם קרקע עולם, אבל לא בזכרים. כי הצדיק צריך להשמר מהערלה. ואפילו שאר כל המצוות לא הותרו אלא בהוראת שעה. מכך שהרמח"ל נוקט במילים ב'הוראת שעה' משמע שמדובר על הוראת נביא, ונראה שגם הטעם שהוא נותן הוא גורף וכולל הוראת נביא. אמנם ניתן לדחות שדבריו נאמרו לגבי קידוש ה' בהוראת שעה אבל בלי ציווי נביא, כמו ביעל ואסתר. אבל לא כך הבינו הרב קוק, לקמן.
"נמצאת למד, שאפילו עבירה לשמה לא תהיה אלא בהוראת שעה. אבל לא שיהיה אפשר לשנות סדר המעשה, כי זה נקרא המרת התורה, שאי אפשר לה להיות מומרת בשום פנים. כי אין סדרי המאורות משתנים, אלא שפעולה אחת אפשר שתעשה מצד המלכות העולה, ומיד ישוב הדבר לסדרו הראשון. וכל זה שאמרנו לא יתכן אלא בנקבות שהם קרקע עולם, שבהם נמצא הענין הזה שזכרנו, אך לא בזכרים שאין העריות תקון להם כלל. כי הצדיק יש לו להשמר מן הערלה, ולהיות נסוג אחור ולא יטמא. ואפילו כל שאר המצות הקלות מן העריות – גם כן לא תותר הרצועה לשנותם ח"ו, כי אם להוראת שעה, על פי המגיע להוראת כזאת".
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סוף סימן קמח
מבאר שאכן נביא יכול להצדיק קרבנות אדם, בתור מגדר מילתא, שרק ע"ז יוצא מכח הנביא, אבל ג"ע ושפ"ד נביא יכול לצוות. מביא את דברי הרמח"ל, ומסביר שאין זו קושיא, כי זה על פי סתרי תורה, ואמנם אין זה סותר את הכללים (שנביא רשאי להורות לשעה לעבור על עריות) של חז"ל, אלא שהנשמה מרגישה בסוד ה' ליראיו שנכון שלעולם לא יזדמן כזה מקרה. וה' ישמור שלא נגיע לכזה מצב לעולם
"ומה שכתבת שאם נאמר כך נצדיק קרבנות אדם – תמיהני, הרי אנחנו עוסקים במיגדר מילתא ובאמת יש כח לנביא לצוות על קרבן אדם… אבל הדין דין אמת, שיוצא מכח הנביא רק ע"ז, אבל גילוי עריות ושפיכות דמים וכדומה כלולים ב'מיגדר מילתא'.
וזה רבות בשנים ראיתי, שהמקובל רמ"ח לוצאטו הוכיח בקונטרס קנאת ד', שאע"פ שאירע ענין קידוש ד' ע"י עניני עריות, כיעל ואסתר וכיו"ב, מעולם לא אירע ולא יארע כן בעריות דגברי, כ"א דוקא באשה דק"ע היא אפשר מאורע כזה. ודבריו הם ע"פ עמקי סתרי תורה, שאין להם כאן מקום, וזה נוטה לדברי כת"ר, אבל אינו סותר את דברי, כי ביסוד ההלכה א"א לסתור את הכללים שיש לנו מחז"ל וגדריהם, אמנם מה שהנשמה מרגשת בטעם קדשה, סוד ד' ליראיו ולכל ישרי לב, הדבר נכון שלא יזדמן לעולם מאורע כזה. ומי שהוא קדוש ושמו מקודש בכל מיני קדושות ב"ה יגן על עם קדשו, בכל תפוצות הקודש, שלא יגיעו למדה זו לעולם."
לוחות עדות, רבי יונתן אייבשיץ, עמוד 155
סובר שכיוון ש'אלוהיהם של אלה שונא זימה' – לא יתכן שנביא יצווה לגלות עריות, וממילא אם אמר לעשות כן – כנראה אין זו נבואה.
"אבל יש להבין במה דאמרינן בפרק חלק גבי נביאי שקר אחאב וצדקיה דבאו לתבוע בדבר ה' לברתיה דנבוכדנצר אמר נבוכדנצר אלהיהם של אלו שונא זימה ויש להבין מה שונא זימה הלא כל תועבת ה' שנא גם מה צריך לכל זה הוא איסור בתורה וגם אמרו שם דאמר הא חנניה מישאל ועזריה אמרו דאסור דמה צורך להם הא בתורה מבואר דאסור אבל ודאי זה אינו מספיק דהם אמרו בתורת נבואה כי דבר ה' לעבור על מצוה ואם כן מותר לנביא לפי שעה ואין כאן ראיה דאסור בתורה דהם אמרו דנביא יכול לעבור ולזה דייק אלהיהם שונא זמה ולא יצוה לנביא לעבור כי אך ייטיב בעיני ה' מה שהוא שנוא ועומד וזהו מ"ש חנניה מישאל ועזריה אמרו דאסור היינו כמו שכתוב כי אמרו אין בא זה בנבואה לעבור כי אין הקב"ה מצוה לנביא לעבור בעריות כי שונא זמה".
ערוך השולחן העתיד הלכות שגגות סימן רה
מביא את הספרי שאומר שע"ז לא הותרה מכללה, (ומסביר שלא הותרה לנביא בהוראת שעה), כך גם משכב זכור ובהמה.
"וז"ל הת"כ שם: אשר לא תעשינה, יכול דברים שזדונן כרת ושאין זדונן כרת, ת"ל: תורה אחת וגו' מה עכו"ם מיוחדת מעשה שחייבין על זדונה כרת ושגגתה חטאת אף כל מעשה שחייבין וכו', או דבר שאתה לומדו בדרך אחת אתה לומדו בכל דרכיו מה עכו"ם מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה מכללה, (כצ"ל) [כלומר דלא הותרה לנביא בהוראת שעה] וחייבין עליה מיתת ב"ד ואיסורה נוהג בבני נח כישראל, אף אני איני מרבה אלא כיוצא בזה ומה אני מרבה, משכב זכור והבהמה שלא הותרו מכללן וחייבין עליהן מיתת ב"ד ואיסורן נוהג בבני נח כישראל וכו'"
אוצר החיים, הרב יצחק אייזיק ספרין (האדמו"ר השני מקומרנא) נדפס בחומש <משכיל לדוד, היכל הברכה> דברים יח,טו
מסביר שבע"ז אין שום ניצוצות לברר, ולכן אין להקשיב לנביא שאומר לעבודת ע"ז, ונראה שגם בגילוי עריות לא הדין כן.
"ובע"ז אף רגע אחד לא שימע לו כי כל מיני עבודה זרה קיא צואה בלי מקום אין שם בירור אף לפי שעה ואם אמר על ע"ז לעבדה הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק אפילו יעמיד השמש בחצי היום כיהושע נביא שקר היא והעובר על דברי נביא אמת בכל אשר יצוה עליו חוץ מע"ז חייב מיתה בידי שמים ונראה לי אף בגלוי עריות לא ישמע אל דברי הנביא".
שמואל יעקב קאפיל הכהן מאיוואנגראד (חותן המאמר יחזקאל, מאמר יחזקאל עמ' תמא)
כתב שמעמד עריות מיוחד, שרק לנביא עצמו מותר לעבור על פי נבואתו (ורק לצורך כלל ישראל, ואולי זה בכל העבירות):
"ואולם במה שכתבתי בשם דמדברי היע"ד שכתב בדברי הגמרא דסנהדרין (צג, א) שנבוכדנאצר אמר שלכך לא תשמע לאחאב ולצדקיה בשביל שאלוקיהם שונא זימה, אף שעל פי נביא מותר לעבור, מכל מקום לא שייך שיצווה ה' לעבור בענייני עריות דמשמע מזה דאין לשמוע לנביא בענייני עריות גם כן. על זה לכאורה יש סתירה מפסחים (פז) שאמר ה' יתברך להושע שיקח אשת זנונים וילדי זנונים דמשמע שזנתה תחתיו והיו הבנים ספר שלו ספק של אחרים ואם כן היתה סוטה שנטמאת ואף על פי כן צוה לו ה' יתברך לדור עמה, הרי ששייך צווי גם בעניין עריות. ואולי שזה הצווי היה למען טובת כלל ישראל כמבואר בגמרא שם וגם ה' יתברך אמר בעצמו להושע הנביא. אבל לשמוע לנביא שיאמר שה' יתברך צוה בעניין זה אולי אין לשמוע לו כיוון שנדע שה' יתברך שונא זימה. ואולם מלשון הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה בזרעים שכתב שאם יאמר נביא המוחזק לנו שנלחם בשבת ונבער אש ונשלול שללם ונכבוש נשיהם היה חובה עלינו לשמוע לדברי הנביא עיין שם. מלשון 'ונכבוש נשיהם' משמע שגם בעניין זה צריך לשמוע לנביא. אך מדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה נראה דאין אישות לעכו"ם והארכתי בזה במקום אחר ולכן לא נקרא גילוי עריות כלל וצריך עיון בזה".
בנין ציון (הרב"צ אבא שאול, סנהדרין צב)
מביא את הכלי חמדה בשם המהר"ל שלא שומעים בעריות, ולפי זה מובן שנבוכדנצר זיהה את נביאי השקר. אבל הביא מהרמב"ן שרק בע"ז לא שומעים, ונבוכדנצר לא שמע להם מסברא כי זו תועבת ה'.
"בענין נביא שאמר לעבור על איסור בהוראת שעה – אמר לה אלוקיהם של הללו שונא זימה. הכלי חמדה זללה"ה הביא בשם המהר"ל מפראג דכמו שאין שומעין לנביא שאמר לעבוד עבודה זרה הוא הדין שאין שומעין לו באיסור של עריות, ולפי זה אתי שפיר היטב שהבין נבוכדנצר שהם נביאי שקר ממה שאמרו לעבור עבירה של גילוי עריות, דזה לא יתכן שיצווה נביא. אבל הביא כלי חמדה שם מהרמב"ן דרק בעבודה זרה אין שומעין לו, אבל בשאר מצוות שומעין, והוכיח כן מהושע, ולפי זה מצד הסברא לא האמין להם נבוכדנצר, כי למה שיצטוו לעשות כן והוא תועבת ה' (והביא הכלי חמדה שהרמב"ם כותב דעובדא דהושע היה במראות הנבואה ולא בפועל ובפשוטו לפי זה אין להוכיח משם, ואולי גם במראות הנבואה אין היה ראוי שיעשה הנביא מה שאסור לעשות על פי נבואה, אמנם בלאו הכי אין משום קושיא, כי לא היה איסור בדבר, ויד ה' לא תקצר שמשעה שכנסה הושע שוב לא זינתה, והושע לא היה כהן כי היה משבט ראובן כמו שאמרו ז"ל ראובן פתח בתשובה וכו')".
כלומר, מצד אחד יש דעה שמקשיבים גם בעריות, אך מצד שני גם במקרה כזה, נבוכדנצר לא מקשיב מצד הסברא. כלומר עדיין יש סברא לפקפק כאשר נאמרת כזאת הוראה.
הסבורים שלקיחת אשת הזנונים ע"י הושע הייתה במשל
תרגום יונתן הושע פרק א
היונתן מפרש את כל פרשיית לקיחת האישה הזונה כמשל גמור, ואפילו לא מזכיר את המשל אלא רק את הנמשל.
"(ב) שריות פתגמא דיי בהושע ואמר יי להושע אזיל אתנבי נבואה על יתבי קרתא טעותא דאינון מוסיפין למחטי ארי מטעא יטעון דירי ארעא מבתר פולחנא דיי:
(ג) ואזל ואתנבי עליהון דאם יתובון ישתביק להון ואם לא כמתר עלי תינין יתרון ואוסיפו ועבדו עובדין בישין:
(ד) ואמר יי ליה קרא שומהון מבדריא ארי עוד צבחר כזעיר ואסער דם פלחי טעותא דאשד יהוא ביזרעאל דקטלינון על דפלחו לבעלא תבו אינון למטעי בתר עגליא דבבית אל בכן אחשביניה דם זכאי על בית יהוא ואבטיל מלכותא מבית ישראל:"
מו"נ ב,מו (אבן תיבון)
מסביר שהרבה נבואות היו במחזה ולא במציאות, ומכניס לרשימה זו גם זה שהושע לקח לו אשת זנונים. ומה הכריחו לכך? הרי אין מניעה במציאות לעשות זאת, מלבד העובדה שזה אסור.
"וכמו שבא באברהם "היה דבר יי אל אברם במחזה לאמר" – ונאמר ב'מראה הנבואה' ההוא "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים" – וזה מבואר שהוא ב'מראה הנבואה' היה רואה שהוצא ממקום שהיה בו עד שראה השמים ואחר כן נאמר לו 'וספור הכוכבים' – ובא סיפור זה כמו שתראהו. וכן אומר בענין אשר צווה בו ירמיה שיטמון את ה'אזור' בפרת וטמנו ופקדו אחר זמן גדול ומצאו שכבר התעפש ונפסד – כל אלו המשלים 'במראה הנבואה' ולא יצא ירמיה מ'ארץ ישראל' לבבל ולא ראה פרת. וכן אמרו להושע "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים" והענין ההוא כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני – הכל 'במראה הנבואה'."
אבן עזרא הושע פרק א,ב
"נאם אברה' המחבר חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנוני' ולהוליד ילדי זנונים והאומר דיו לעבד להיות כרבו לא נאמר על זה כי זנות מאחרי השם דרך משל רק באדם הוא במעשה והנכון בעיני כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה כל זה במראות הנבואה כאשר פירש אם יהיה נביאכם לבד ממשה לבדו ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו ואל תתמה איך יראה בחלום וילך ויקח והנה בחלום אדם בלא נבואה ותאכלנה הפרות וככה על ישעיהו הנביא כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף זה היה במראה הנבואה כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים וככה קח לך לבנה גם שכב על צדך השמאלי גם ואתה קח לך חטין גם דבר הזקן והעד על כל זה שאמר יחזקאל בתחילת ספרו ואראה מראות אלהים ואומר במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל ואל תתמה בעבור שלא הזכיר בתחילת הנבוא' מראות כי הנה כתב דבר ה' אשר היה אל זכריהו ושם כתב אחריו ראיתי הלילה ואשא עיני ואראה והנה כתב באברהם במחזה וכן היתה כל נבואתו והנה אמר לו בדרך הנבואה למה אשת זנונים כי זנה תזנה הארץ:"
רד"ק הושע פרק א,ב
"וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים, אף על פי שנמצא בדברי רבותינו ז"ל שהענין כמשמעו"
אדרת אליהו, פסחים פז,א
"קח לך אשת זנונים וגו' בעיני נראה שכל מעשה זה היה במראה הנבואה וה' יצילני משגיאות"
כמובן שרבים חולקים על סיעה זו, וסוברים שנבואה זו הייתה כפשוטה.
הסוברים שלא מקשיבים לנביא בג' עברות חמורות
מאמר יחזקאל עמוד תמא
רבי שמואל יעקב קאפיל הכהן (קליגסבערג) חיבר את הקונטרס ענף עץ אבות שהודפס בשולי הספר 'מאמר יחזקאל' – הוא בן הרב בנימין דוב הכהן אב"ד איוונאגראד, שהוא היה בן הרב ישראל מאיר הכהן שהיה מיוצקי מים על ידי הרב יחזקאל מקוזמיר. מי שהביא את הספר לדפוס הוא הרב יעקב יצחק הכהן קליגסבערג, חתן של המחבר הרב שמואל יעקב קאפיל.
דברי הרב ירחמיאל ישעיהו גינצבערג:
"אות ו: ומ"ש עוד תירוץ ג' דבשלש עבירות אין שומעין לנביא, הנה בש"ס סנהדרין (דף צ' ע"א) מבואר דבכל שומעין רק ע"ז ואף דר' יוחנן גופיה אמר בבכל מערבין דאין למידין מן הכללות אף במקום שנאמר בהן חוץ, כבר כתב הרשב"א דזה רק בתנאים אבל אמורא צריך לפרש דבריו, וכן ברמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות יסודי התורה כפל ושלש דבשאר המצוה שומעין לבד מע"ז, ודברי היערות דבש אינם במוחזק רק נתן טעם לדברי נבוכדנאצר, וגם הרי בש"ס גופא אמר היכא דמוחזק שאני מיצחק אם כן מוכח דאף שפיכות דמים דאם לא כן אסור היה לו לשמוע לו כמו עבודה זרה ולא רשות וז"ב".
והרב שמואל יעקב קאפיל השיב לו:
סובר שבשלוש עבירות לא שומעים לנביא. והראיה שדרשו 'לא עלתה על ליבי' לקרבנות אדם. ולא אמרו זאת בגמרא, כי נביא זה תמיד הוראת שעה, ולהרוג אדם זה לא לשעה אלא אדם זה נרצח לנצח, לכן ברור שלא שומעים לנביא.
"אות טו) "ומ"ש על מה שכתבתי. דיש לומר דבשלש עבירות אין שומעין לנביא וע"ז הקשה דהא אמרינן בפירוש בכל אם יאמר לך נביא עבור תשמע חוץ מע"ז משמע בכל העבירות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מיסדוה"ת. הנה לא אוכל לזכור מה שכתבתי אז. אבל לפי הנראה מגמרא תענית (דף ד') ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ועיין בפירש"י שפירש שלא עלתה על לבי לשחוט בנו משמע שלא שייך לומר שהשי"ת יצוה להקריב אדם לעולה ולכן נראה שאף אם יבוא נביא ויאמר שהשי"ת צוה להקריב אדם לא שייך לשמוע לו אחרי שידענו שהשי"ת לא ירצה דברים כאלה. והא דלא פרט רק ע"ז ולא כתב דגם בהקרבת אדם אין שומעין לו. יש לומר דכיון דאין מחויבים לשמוע לנביא רק לפי שעה אבל לא על תמידית. א"כ בהקרבת אדם שנהרוג אותו או שהוא ישחט עצמו. ממילא יהיה לעולם שזה האדם יהרג א"כ לגבי זה האדם היא תמידית וא"צ לשמוע לנביא רק לפי שעה. ונמצא לפי זה אם יצחק היה רוצה היה יכול לעכב. בסברא זו כמו שאנו אומרים כעת לדידן דאין צריכין לשמוע בדבר כזה. רק אעפ"כ יצחק מסר עצמו לשמוע לדברי נביא כיון שאז היה ספק שאולי גם בדבר כזה צריכין לשמוע לנביא."
אמרי אמת, הרב יחיאל מיכל גולדשלג, ליקוטי חידושי הלכות צט
מביא את הרדב"ז, ואומר שיש לדקדק כי שלוש עברות חמורות הוקשו זה לזה לעניין מסירות נפש, ולכאורה שפ"ד אינה 'הוראת שעה' כי לגבי הנרצח זו לדורות. ואין זה דומה לכך שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, כי אז השעה צריכה לכך כדי לקיים את התורה, אבל בנביא מקשיבים מצד המצוות 'אליו תשמעון', ואיך אפשר לדחות נפש מפני זה, ונראה שגם בהוראת שעה אי אפשר להתירם. וראיה מזה שהש"ס תרץ על אסתר שהיא קרקע עולם ולא תירץ שהייתה נביאה או שמרדכי היה, ועשו זאת בהוראת שעה. ואין להביא ראיה מזה שהיו יוצאים למלחמה בהוראת נביא, כי זה מצד שהאויבים הם 'דין רודף', ואדרבא יוצאים למלחמת רשות רק בהוראת נביא, סנהדרין, ואורים ותומים, ואם מצוות נביא מספיקה להתיר רצח – למה צריך את כולם?
ועוד יש לומר שמצות נביא איננה מצווה שמחויבים למסור עליה את הנפש, ואם כן כשהנביא מצווה אותו למסור עצמו – לא חייב להקשיב לו. וגם הנרצח לא מחויב לשמוע ולתת שירצחו אותו, וכן בגילוי עריות.
ואמנם הרמב"ם כתב שאם נביא יבוא ויאמר לנו בשבת להכין כלי מלחמה ולצאת למלחמה – חובה להקשיב, אולי הכוונה נגד אויבים שנלחמים בהם ברגיל, והחידוש הוא לגבי שבת. ואולי לכן הרדב"ז לא הביא את הרמב"ם הזה להסתייע בו. והדבר צע"ג למעשה.
ועוד, כיון שה'נרצח' לא מחויב למסור עצמו, הרי שגם הרוצח מסכן את עצמו בנפשו, ולכן אינו מחויב בכך. ואולי יצא דין זה מכך שהגמרא אומרת שיצחק שמע לאברהם כיון שהיה נביא מוחזק. ואמנם יצחק כנראה האמין בוודאות גמורה לאברהם ולכן לא הקפיד למסור נפשו, והתמיה רק איך אפשר להקריב אדם, הרי זה פסול להקריב כמו שאור ודבש, ובזה נביא מוחזק להתיר קרבן מיוחד לשעה. ויצחק הסכים למסור נפשו למרות שאדם לא רשאי, כי היה בו אמונה חזקה כאלו שמע מהקב"ה.
"בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תרנ"ב פסק…ולפענ"ד יש לדקדק עוד בד"ז דכמו דהוקשו עכו"ם ג"ע שפ"ד להדדי לענין מס"נ כמ"כ י"ל דהוקשו אהדדי נמ לענין בלי לשמוע אל דברי הנביא וסברא גדולה היא בענין שפ"ד דאין זה עבירה לשעה כ"א לדורות, ול"ש בזה דאין זה ביטול המצוה כ"א לפי שעה דהא לגבי הנפש ההוא היא ביטול לדורותיו, ואין להביא דמיון מהא דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כ"א לעשית סייג דהתם דינא הכי הוא ואין זה ביטול מצוה כיון דהשעה צריכה לכך לקיים כל התורה משא"כ כשאינו רק קיום המצוה דאליו תשמעון איך דוחין נפש מפני זה, וגם ג"ע לפענ"ד לא מהני מצות הנביא גם להתירו לפי שעה, וכדמות ראיה נלפענ"ד מהא דפריך בש"ס והא אסתר ג"ע הוי ומשני דקרקע עולם, והא אסתר היתה משבע נביאות, וא"כ הי"ל לתרץ דאסתר היתה ע"פ הדיבור ונבואה, אע"כ דג"ע לא משתרי ע"פ נביא, וגם מרדכי היה מאנשי כנה"ג ולא מתרץ דהיה מוחזק בנבואה, וע"כ דלולא דקרקע עולם והצלת כל ישראל לא היה מהני שום נבואה להתירו, ואין להביא ראיה ממלחמת מלכות יהודה עם בני אפרים דלא היו יוצאים אלא ע"פ נביא דהתם היו רשאין דהיו חשובין כ"א לגבי שכנגדם רודפין דרשאים להציל עצמן כמו', ואדרבא יש להביא ראיה מהא דאין יוצאין למלחמת הרשות כ"א ע"פ נביא וע"פ אורים ותומים וע"פ ב"ד של ע"א, ואי נימא דלנביא מצוה לשמוע גם לגבי הריגת נפש למה לן כל הני הא במצות הנביא לחוד סגי דהא כתיב אליו תשמעון, אע"כ דלענין למסור עצמו לסכנה או להרוג חברו וכל עניני שפ"ד ל"מ מצות נביא.
ועוד י"ל דמצות הנביא איננה עכ"פ מג' מצות דמחויבים למסור עצמו דאינו בכלל יהואי"ע (יהרג ואל יעבור. ד"ש) דוקא לעבור בקום ועשה אבל לא בשוא"ת וא"כ כשהנביא מצוה למסור עצמו אינו מחויב לשמוע לו וא"כ במצוה להרוג איש אחר אינו רשאי ג"ע כיון דהלה ג"כ אינו מצוה לשמוע לו בכך להניח להרוג עצמו וכן בגלוי עריות ג"כ דכוותיה, כנ"ל מצד הסברא.
אולם זה שעומד לנגדי הוא לשון הרמב"ם ז"ל בהקדמת פה"מ וז"ל אילו איש נביא שנתבררה אצלנו נביאותו כמ"ש יאמר לנו ביום שבת שנקום כולנו וכו' ונבעיר אש, ונתקן כלי וכו' ונלחם עם אנשי מקום וכו' היה חובה עלינו וכו' ואע"ג וכו' וכו' ע"ש היטב, ואולי יש לומר דהרמב"ם מיירי [חסר כאן תיבה א' או ב' תיבות] נגד האויבים ורק לענין איסור מלאכות שבת לזה מהני מצות הנביא כנראה בהמשך לשונו שם להמעיין היטב, ואולי מפני זה לא הביא הרדב"ז ז"ל בתשובתו שם לשון הרמב"ם שם שהיה לו להביאו לסמוך את דבריו שם והדבר צע"ג למעשה.
ועוד י"ל לפמ"ש שאין האיש אשר צוה עליו הנביא להרגו מחויב להניח עצמו ליהרג כיון שאין מצוה זו משלש מצות שהם ביהרג ואי"ע א"כ שרי להציל עצמו בנפשו של הרודף, וא"כ ההולך להרגו הוא מסכן עצמו וכבר כתבתי דאינו מחויב למסור עצמו לסכנה, וא"כ גם הוא אינו מחויב בכך כמבואר. והרמב"ם בעצמו כתב דבכל המצות שדנין ביעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר, ה"ז מתחייב בנפשו, ואיך כתב דהקדמתו לפירש המשניות שמחויב לשמוע להנביא שילך להלחם ולמסור נפשו, ואולי יצא לו להרמב"ם ז"ל מש"ס דפרק הנחנקין (דף פט ע"ב) דמייתי ראיה למיחזק לנביא דשומעין לו, דאל"כ אברהם בהר המוריה האיך שמע ליה יצחק ואליהו בהר הכרמל האיך שמעו לו ישראל, אלא מוחזק לנביא שאני, ולכאורה נראה מזה הוכחה דלנביא מחויב לשמוע אפילו למסור נפשו דאל"כ אכתי קשה מיצחק, אכן לפענ"ד צריך להבין טעם הש"ס ג"כ, ואולי יש לומר מס"נ לא היה קשה כלל, כי בודאי יצחק שהאמין שיצא כן מפי הקב"ה והוא רצונו ית"ש לא חש כלל על מה שנתחייב בנפשו כיון שיודע שהקב"ה כן צוה, אכן הש"ס מתמה על הא דשמע ליה יצחק להקרבת קרבן גוף אדם דהא בודאי עברה כמו שמקטיר שאור ודבש ומינים שא"ר להקרבה, וכן משמע מלשון רש"י ז"ל שם ע"ש היטב שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו, שגם קודם מ"ת לא הוכשר אדם לקרבן ומייתי מזה הש"ס ראיה דהוחזק לנביא שאני דלא בעי אות ומאמין לו אף במה שהוא נגד הדין לפי שעה כמו הקרבת אדם או שחוטי חוץ, אך לענין מה שהאדם אינו רשאי למסור נפשו על מצות הנביא זה לא קשה גבי יצחק כיון שהיה אמונתו חזקה כאלו שמע בעצמו מפי הקב"ה וא"כ אין להביא ראיה מזה להנדון של הרדב"ז ז"ל והרמב"ם ז"ל למסור נפשו מפני המצוה דאליו תשמעון גרידא וצע"ג עוד."
כלי חמדה, הרב מאיר דן פלוצקי (1866 – 1928), דברים יג ד
מסביר שבאמת לא שומעים לנביא בדברים שבן אדם לחברו, ורק בגלל שיצחק האמין לאברהם והסכים למסור עצמו (כפי שהמדרש מתאר על הדו שיח בין יצחק לשמעאל, שישמעאל מתפאר בכך שנימול ולא מיחה, ויצחק משיב שאילו היה נדרש להקריב עצמו לא היה מוחה) נמצא שיש כאן רק 'בן אדם למקום' וממילא בזה אפשר לסמוך על הנביא. ומתפלפל באריכות לגבי חיוב מילה לפני מעמד הר סיני ומדוע שמעו כולם לאברהם ומלו, והאם היו חייבים בכך. אך מסכם בנקודה שבה הוא מתחיל – לא שומעים לנביא בבין אדם לחברו.
"לכאורה יפלא על הרדב"ז ומהר"י נוגאר (צ"ל נג'אר. ד"ש) ז"ל דהלא שם בסנהדרין מבואר בגמ' לראיה דבנביא מוחזק שומעין לו דאלת"ה אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדו שחוטי חוץ אלא היכי דמוחזק שאני עכ"ל הגמ' הרי מבואר בגמרא דיצחק האמין לאברהם על שפכ"ד משום דהוא נביא מוחזק אך באמת א"ר מזה דבודאי במה שנוגע לעצמו בודאי היה יצחק מאמין לו שאברהם אינו משקר רק דהקשי' כיון דאין אדם בעלים על גופו וגם מאבד את עצמו הוי בגדר רוצח וא"כ איך היה רשאי יצחק להאמין לאברהם להניח להקריב עצמו קרבן אך לפי"ז הוי רק עבירה שבין אדם למקום וע"ז שפיר אמרינן דנביא מוחזק שאני אבל אם יבא הנביא ויצוה להרוג אנשים ע"פ הדיבור בע"כ של אותם האנשים דהוא מלבד עבירה שבין אדם למקום גם עבירה שבין אדם לחבירו אולי י"ל דא"צ לשמוע לד' הנביא ולכאורה יש לה"ר לזה מהא שאמרו חז"ל במה שנאמר בתוה"ק בפרשת העקדה ויהי אחר הדברים האלה אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה א"ל יצחק באבר אחד אתה מיראני אלו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא היתי מעכב ולכאורה צ"ע מה זה שהתפאר ישמעאל שלא מיחה אטו אם היה מיחה היה מהני מחאתו בודאי א"א ע"ה היה מל אותו ב"כ נראה מזה דלא היה מל אותו בע"כ וצ"ע אמאי אין מלין אותו בע"כ ויותר פלא מ"ש רבותינו בעלי התוספות בפרשת תולדות בשם המדרש דעשיו לא היה נימול דכשנולד היה אדום וסבר היה יצחק אביו דלא נבלע בו דמיו ואח"כ כשראה שהוא בטבע אמר אמתין עד י"ג שנה כשם שנימול ישמעאל וכשהיה בן י"ג לא הניח א"ע למולו ותמיה בשני דברים אחד אמא לא מל אותו לאחר ח' הא בכל יום ויום מוטל עליו מצות מילת בנו שנית מה בכך שלא הניח א"ע למול אמאי לא מל אותו בע"כ לכן נראה דהנה באמת אסור לחבול זא"ז והוא בכלל גזל וגם ב"נ נצטו על זה א"כ לכאורה כשבא א"א ע"ה ואמר שהשי"ת צוה מצות מילה לו ולזרעו א"צ להאמין לו כיון שהיא לעבור מד"ת במה שנוגע בין אדם לחבירו אך מי שמאמין א"צ לחוש שלא להאמין לו מצד דאסור לחבול בעצמו דזה הוה איסור שבין אדם למקום ומהני ע"ז נביא מוחזק אבל למול בע"כ א"א מפאת שבמה שנוגע בין אדם לחבירו ל"מ נביא מוחזק ומעתה אם היה ישמעאל מוחה בודאי לא היה אברהם יכול למולו בע"כ משום דבין אדם לחבירו לא מהני נביא מיחזק ועפ"ז י"ל דקודם מתן תורה לא היה מצית ב"ד כלל דב"ד ל"ש אלא במה שא"צ דעתו ויכולין הב"ד לעשות בע"כ משא"כ הכא קודם מתן תורה שהיה מצות מילה רק עפ"י נביא והיה לעבור עד"ת לא שייך ע"ז מצות ב"ד כלל ומעתה י"ל עפ"מ שכ' האחרונים להוכיח מדברי רש"י ז"ל דמצות מילה שעל האב לאחר ח' אינו בתורת אב כ"א מתורת ב"ד מקרא דהמול לכם כל זכר ומעתה א"ש כיון דבזמני לא היה יכול יצחק למולו שוב אח"כ לא מל אותו כיון דתורת ב"ד לא היה שייך קודם מתן תורה ואמר שימתין עד שיגדל וימל א"ע וכשנתגדל לא היה רוצה למול א"ע וכיון דלא היה רוצה לא היה חייב במילה כיון דבמה שנוגע בין אדם לחבירו ל"מ נביא מוחזק ובזה י"ל מה דקשה טובא בגמ' סנהדרין הנ"ל דמייתי ראיה דסמכינן על נביא מוחזק לעבור עד"ת מעקדת יצחק אמאי לא מייתי הגמ' ראיה ממצות מילה שאמר השי"ת לאברהם והוא לעבור עד"ת וסמכו הכל עליו אמנם להנ"ל א"ש לפ"מ דנראה דבאמת לא סמכו על אברהם ומי שלא רצה לסמוך לא כפו אותו לשמוע א"כ לא יכלה הגמרא להביא זה לראיה דלנביא מוחזק שומעין כיון דבאמת בענין זה היו בידם שלא לשמוע כיון דמה שנוגע לבין אדם לחבירו א"צ להאמין לנביא מוחזק וז"נ אך לכאורה עלה בדעתי דבאמת אין נפ"מ בין מה שנוגע לבין אדם למקום או מה שנוגע לבין אדם לחבירו רק דבמילה טעמא אחרינא איכא שלא יהיה צריכין לשמוע לו כיון דהא דנביא נאמן אם אומר לעבור עד"ת הוא רק אומר לשעה אבל לדורות א"נ אם הוא לעבור עד"ת וא"כ מצות מילה שאמר אאע"ה שנצטוו מהשי"ת לו ולזרעו אחריו לדורות עולם א"צ לשמוע לו אע"ג שהיה נביא מוחזק אך ז"א דא"כ יקשה באמת איך האמינו לאברהם אותם שהאמינו למול א"ע עפ"י דיבורו כיון דעכ"פ איכא איסור דבין אדם למקום לסבול בעצמו ונביא א"נ לעקור ד"ת בדבר הנוגע לדורות וע"כ צ"ל דהא דנביא א"נ לעבור עד"ת במה שנוגע לדורות היינו רק לאחר מתן תורה שנחתמה תוה"ק וא"א לבטל שום דבר מד"ת לעולם רק להוראת שעה אבל ע"ז שלא נתנה תורה אע"ג דנתנו ז' מצות ע"י נביא מ"מ יכול נביא לבטל עפ"י השי"ת פרט אחד ולעשות מזה מצוה לדורות ולכן שפיר א"א היה נאמן על מצות מילה שהשי"ת צוהו על ככה לדורות עולם אע"ג דיש בזה לעבור עד"ת כיון דהיה ג"כ רק עפ"י נביא וז"ב לענ"ד
איברא דאכתי אינו מיושב כל הצורך דא"נ דלא היו חייבין למול א"ע בע"כ לצער א"ע והיה בידם שלא להאמין לאאע"ה כיון דהוי דבר הנוגע בין אדם לחבירו א"כ איך אמר השי"ת לא"א וערל זכר אשר לא ימול א"ע חיי"כ הא בידו שלא להאמין כלל לא"א ואיך יתחייב כרת ע"ז אמנם לאחר העיון ל"ק ואדרבה יתישב לן עפ"ז מה שתמוה לכאורה לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דב"נ אזהרתן ז"מ גם בשוא"ת (שב ואל תעשה. ד"ש) אמרינן כן שכתב דמה"ט נתחייבו בני שכם מיתה משום שלא דנו את חמור וא"כ במצות מילה אמאי אמר השי"ת לאברהם עונש כרת ואמאי לא אמר לו עונש מיתת ב"ד כמו בכל הז' מצות וביותר פלא לפי"ז המל"מ בפ' י' מה' מלכים ה"ח דס"ל באמת בדעת הר"מ ז"ל דנהרגין אם עוברין על מצות מילה ודוקא בבני קטורה פסק הר"מ ז"ל דאינן נהרגין משום שנתערבו והי"ל חיוב ספק עיי"ש ואמאי בתורה בהציווי לא"א לא נאמר כי אם עונש כרת לכן נראה דהוא באמת מה"ט דבהציווי לאאע"ה לא היה יכול להיות מיתה על ביטול מצות מילה כיון דהיה בידם שלא להאמין לו דמה שנוגע לבין אדם לחבירו ל"מ נביא מוחזק וא"כ ל"ש עונש מתה אמנם עונש כרת שייך שפיר דקמי שמיא גליא אם שזה שאינו מל הוא מחמת שאינו מאמין להנביא או שרוצה לעבור בשאט נפש ע"ד הנביא בשם השי"ת ובכה"ג שפיר נתחייב פרת אך ז"ד קודם מתן תורה אבל לאחר מ"ת שנתאמתו דברי אאע"ה בתוה"ק ונגלה לכל שהקב"ה צוה ע"ז לאאע"ה שימולו בניו ובני קטורה בכלל שפיר חייב מיתת ב"ד על ביטול מצות מילה להר"מ ז"ל לשיטתו דאזהרתן ז"מ גם בשוא"ת כנ"ל."
אהלי יהודה, הרב יהודה נג'ארה (נדפס 1801), ספרי ראה עמוד עב
דוחה את הראיה של הרדב"ז מהגמרא בסנהדרין, כי דווקא ע"ז שהיא מצוות בין אדם למקום יצאה מן הכלל (ואין זה מלמד על בין אדם לחברו). הרי שדי בבירור עולה מדבריו שבבן אדם לחבירו לא מקשיבים לנביא.
"וראיתי להרדב"ז… אך ממ"ש ס"פ הנחנקין אם יאמר לך נביא עבור על ד"ת שמע לו חוץ מע"ז וכו' שאפילו מעמיד לך חמה וכו' מפורש שלא הוציאו מהכלל אלא ע"ז שיכולה להעמיד חמה אך בשאר מצות דליכא ה"ט שומעין לו ע"ש. ולע"ד אין ראיה דלא יצא מן הכלל רק ע"ז דבין אדם למקום היא והרי הכרנו (?) לימד על הכלל."
אמנם אומר את דבריו בדרך אגב, ולא כתשובה מוחלטת.
שערי תורת בבל עמוד 165, סנהדרין צ,א
(הרב זאב וולף רבינוביץ', הספר נדפס לאחר מותו בתשכ"א. אשתו וביתו נרצחו בשואה, הוא היה ציוני נלהב, ויתכן שהיה איש המזרחי)
תמה איך זה שמקשיבים לנביא לשפוך דם ולגלות עריות. והרדב"ז תירץ שזה כמו שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין. אבל עדיין בגילוי עריות זה תמוה. ומצאנו שדוד מסר את בני שאול לגבעונים, על פי מי שנקלט לארון צריך למות. אבל בירושלמי מופיע שמי שלא נקלט על ידי המזבח מת, וזה תמוה. איך אפשר להרוג על פי זה שהארון לא קלט. והרמב"ם כתב שמלך יכול להמית לפי שיקול דעתו. והמלבי"ם כתב שזה נלמד מדוד הנ"ל. ותמוה, וכי בשביל להטיל אימה יכול להמית בנים על חטא אבותם? אדרבה מדברי הרמב"ם עולה שאסור למלך להמית בנים של מורד במלכות. ואברהם בהר המוריה – זה היה לפני מתן תורה. ובאמת לפי פשוטו דוד ידע שבני שאול מורדים בו ומחכים להזדמנות, ורצה לסבב מיתתם באופן שלא יהיה בולט, וכפי שהירושלמי מסביר את הריגת אדוניה על ידי שלמה.
"…מכלל זה היה נראה שאפילו אם אמר הנביא לשפוך דמים ולגלות את הערוה שומעין לו. וזה פלא. ומצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ב סימן תרנ"ב שגם בעיניו יפלא דין שפיכת דמים, ונדחק לומר שהוא באופן שיש לו טעם כענין שאמרו שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה. והנה נתיישב דין שפיכת דמים, אבל עדיין הפלא בגילוי עריות שנמנע מהיות בזה סייג לתורה, ולמה לא הוציאו כאן גם גילוי עריות. ותימה על הרדב"ז שלא התפלא גם על ג"ע.
והנה מצינו שדוד עשה מעשה ומסר לגבעונים שבעת בני שאול להמיתם ולתלותם זמן רב. ולפי מה שאמרו ביבמות העבירם לפני הארון וכל שקלטו הארון למיתה. וא"כ י"ל דכ"ש שיכולים להרוג ע"פ נביא. אבל מצינו בירושלמי קידושין שיטה אחרת בזה: הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי" פירוש שנשאר בחיים ולפ"ז יש להתפלא: איך מסר דוד בני שאול להריגה ע"פ מזבח שלא קלטן? ועי רמב"ם שכתב שהמלך יכול להמית בהודאת פיו וכ"ש בעד אחד ושלא בהתראה. וכתב עוד שהמלך הורג רבים ביום אחד ותולה ומניחם תלויין ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם"… והגאון מלבי"ם זללה"ה כתב בפירושו לש"ב כ"א שזה נלמד משבעת בני שאול שם. אבל ערבך ערבא צריך, שהרי מיתתם ע"פ טעם זה נפלא מאד: וכי משום הטלת אימה על אחרים או סייג יהיה ביכולת המלך להרוג בנים על עון אביהם? היתכן כזאת? והנה מדבר הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ח) יוצא דאף מי שמרד במלך אין רשות למלך להרוג אלא אתא המורד בעצמו ולא את בניו. והא דכתיב 'כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך" (ש"ב יט כט) אינו אלא ע"פ מנהג מלכי קדם, שאם עמד מלך ממשפחה חדשה היה הורג כל בני משפחת המלך הקודם כדי שלא ימרדו בו (עי' ש"א כד כב). וגם מלכי ישראל היו נוהגים כן. ועין לעיל פט,א: אברהם בהר המוריה היכי שמע לי יצחק וכו' אלא היכא דמוחזק שאני" והיינו שפיכות דמים, אלא שזה היה לפני מתן תורה…
ולפי פשוטו נראה כי דוד ידע שבני שאול כולם רוצים להרים בו יד והם מורדים במלך וחייבים מיתה, אלא שלא רצה להורגם לעיני השמש פן יאמרו שונאיו, שאין להם חטא מאומה, ורק שמיראתו שלא ישובו העם אליהם לבחור מהם מלך לכך הרגם ושפך דמי נקיים. וכאן בגבעונים מצא עלילה ומסרם להם, וכענין שאמרו בירושלמי פיאה (פ"א ה"א טז ע"א): 'רבי זעירא בעא קומי ר' יסא מפני מה נהרג אדוניה בן חגית מפני שתבע את אבישג השונמית? א"ל עילא היו מבקשין להתיר דמן של בעלי מחלוקת'."
משכן שילה, הרב משה נוטוביץ' (נדפס תשנ"ג), ג,לט, עמוד צו
מביא שההרדב"ז הסתפק האם שומעים לנביא בשפיכות דמים, ובכלי חמדה דייק מהרמב"ן שלא. וצריך לפי זה לומר שאברהם לא אמר ליצחק שאיסור רציחה הותר, אלא שחל עליו דין עולה, ואז מדיני עולה צריך לשוחטו, ואין זה התרת איסור רציחה. וכן אברהם לא אמר לישמעאל שהותר איסור חבלה ועליו לחבול בעצמו באיבר המילה, אלא אמר לו שחיתוך הערלה זה תיקון לאדם, וממילא חוד שאין בזה חבלה, וזה ברור שכוחו של הנביא לחדש.
"וגדולה מזו מצאנו, דהנה הרדב"ז ח"ב דן במצוות שבין אדם לחבירו כגון שפיכות דמים אם צריך לשמוע בקול נביא, ובכלי חמדה פרשת ראה מדייק מהרמב"ן שאין שומעין בכה"ג לנביא, והקשה ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין פט,ב שאמרו דבנביא מוחזק שומעין לו, דאי לא תימא הכי אברהם אבינו בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק וכו', הרי שיצחק שמע בקול אברהם אף שהיה בזה שפיכות דמים, וגם איך שמע ישמעאל לאברהם למול עצמו, הא הוי חבלה דהוי עבירות שבין אדם לחבירו. וצ"ל דאברהם לא אמר ליצחק שאיסור רציחה הותר ונצטויתי להרוג אותך, אלא אברהם אמר לו שהוא נצטוה להיות עולה ורק זה החידוש מצוה נבואית שאדם יכול להיות עולה, וזה יכול נביא להתיר לשעה, וממילא מכיון שחל עליו דין עולה, הרי שמדיני העולה צריך לשוחטו ואין זה הריגה אל (צ"ל אלא) מצות שחיטת הקרבן, וכן אברהם לא אמר לישמעאל שהותר איסור חבלה, ונצטויתי לחבול בך באבר המילה, אלא אברהם אמר לישמעאל, שחיתוך הערלה זה חפצא של מילה ותיקון האדם, וד' ציוה לעשות זאת, ולא שאברהם בא להתיר איסור חבלה, אלא אדרבא הוא בא לתקן אותו בזה"
ישא מדברותיך (הרב דוב בער אפלבוים. נדפס תשע"ד) – סוטה, עמוד רלז
מביא שהילקוט שמעוני מסביר ששמואל יעץ לשאול שיתאבד במלחמה וכך יזכה לכפרה. ומכאן מוכח שמותר להרוג עצמו לכפרה, אחרת ודאי שהיה אסור לו לשמוע לשאול, הרי אסור לשמוע לנביא לעבור איסור.
"ועי' ילקוט שמעוני (שם) וז"ל שמואל נתנבא בחייו ולאחר מיתתו שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליהך ויהא גורלך עמי כו' ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו כו' עכ"ל, הרי לכאורה שהותר להרוג א"ע לכפר על עוונותיו, ואם היה אסור ודאי שאסור לשמוע לנביא לעבור על שום איסור (כמבואר בפרשת ראה) וע"ש ששאול ביקש מהנער להרוג אותו. הרי דהותר להרוג אחרים לכפרה וה"ה להרוג עובר."
בית המלך על הרמב"ם (בוים. יסודי התורה ט,ה) (תלמיד של מהר"ם שפירא מלובלין, הודפס תרצ"ה)
שואל האם שומעים לנביא בג"ע ושפ"ד. ולפי הטעם של החיד"א והעיקרים (שלא מקשיבים בע"ז כי שמענו באזנינו במעמד הר סיני, ונביא לא יכול להכחיש מי ששמענו בעצמנו) – הרי זה דווקא בע"ז. ובגמרא שאלו על יצחק איך שמע לאברהם, ולכאורה אברהם עצמו איך הותר לו? אלא שודאי שלעשות בעצמו מותר לנביא, אפילו אם אחרים לא יכולים להקשיב לו. ואף דבעבודה זרה הוא לא יכול להקשיב לעצמו, בשאר הדברים ודאי שכן, כפי שהותר לגדעון ליהנות מע"ז על פי ה'.
אחרי זה מצאתי בכלי חמדה שכתב בשם הר"י אייבשיץ שאסור לשמוע לנביא בגילוי עריות. וכן הגור אריה. אמנם מהרמב"ן דייק ההיפך. והסביר לפי זה את הושע. ואמנם לפי מה שכתבנו – לנביא עצמו מותר, ולכן היה מותר להושע, ורק לנו אסור לשמוע לנביא בזה.
"ודע שנתעוררתי מגדול א' שיחיה. בהא דקי"ל בג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור כאיסור עכו"ם אם שומעין לנביא להתיר לפי שעה ובגמ' לא מייתי רק עבודה זרה. והנה לפי הטעם של הגרחיד"א ז"ל בספר דבש לפי והעיקרים לא שייך זה רק בעבודה זרה. וגם מהא דקאמר דאלת"ה אברהם היכא שמע ליה יצחק וגם על אברהם גופיה קשה כ"ז היאך הותר לו רציחה דאפילו לפי שעה לא הותר. לא קשה דלעשות לעצמו בודאי מותר אפילו אם הוי מאיסור שאין שומעין לנביא. ואף דעבודה זרה בודאי יהיה אסור לעצמו אבל מ"מ שאר איסורים אף אם לא יהיו מאיסורין ששומעין לנביא מ"מ לעצמו מותר וכמ"ש הדבר לפי ליישב הא דהותר לגדעון ליהנות מעבודה זרה משום דע"פ ה' הוי. וכתבתי בכוונתו דהיינו לעצמו מותר וכמו שהבאתי …
היינו אפילו בנביא ולפי שעה. שוב אחז"ר מצאתי בספר כלי חמדה להגאון מאסטרוב ז"ל פרשת ויגש אות ג שהביא בשם הגאון רבינו יונתן ז"ל בסוף ספרו לוחות העדות שכתב בפירוש דה"ה גילוי עריות אסור לשמוע להנביא אפילו לפי שעה והוא ז"ל כתב דגם מדברי הגור אריה עה"ת פרשת ויגש מוכח כן ואח"ז הביא מדברי רמב"ן עה"ת פרשת ראה להיפך דשומעין לו ע"ש והנה מ"ש לה"ר להרמב"ן מפסחים דף פ"ז גבי הושע דמבואר דגם בעריות מתיר לפי שעה. אך לפי דברינו שכתבתי לחלק בין היכא שהנביא אמר לנו בשם הקב"ה. ובין היכא שהנביא שומע מהקב"ה לעשות לעצמו דהוא מותר ורק אנחנו אסורין לשמוע אליו אתי שפיר מאד דשם בהושע אמר לו הקב"ה ליקח האשת זנונים לעצמו ושפיר מותר."
מקורות עם רעיונות קרובים או דומים
שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן קכב
"ה) ויש לומר שבזה נחלקו יוסף עם השבטים…
ויש לומר עוד, דהנה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרנ"ב נשאל בהא דאמרינן בסנהדרין ז' ע"א אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעכו"ם, ואם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית, או לשלול שלל ולבוז בז ולגזול ולחמוס בשביל לעשות גדר וסייג לתורה, איך נשמע לדבריו בלי עדים והתראה. ומתחלה רצה לומר שם שאין הדברים אמורים אלא במצוות שבין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו אין שומעין לו, ושוב העלה דכיון דסתמא קתני ואינו מוציא מן הכלל אלא עכו"ם משמע דבכל שאר דברים ביש לו טעם לקיים התורה ושאר מצוותיה כמעשה אליהו אליו תשמעון אפילו להרוג הנפש או להחרים עיר וכו' עיי"ש. ולפ"ז י"ל שגם השבטים הודו דמראה חלום יש בו משום נבואה, אבל ס"ל דגם לנביא אין שומעין אלא בדברים שבין אדם למקום, ובזה שיוסף רוצה למשול ולהשתרר עליהם אין צריכים לשמוע לו. ויוסף ס"ל כמסקנת הרדב"ז שגם בדברים שבין אדם לחבירו שומעים לדברי הנביא, ולכן צריכים לשמוע לבעל החלום ולקבל עליהם את ממשלתו.
ואפשר עוד, דס"ל דאף אם נאמן גם בבין אדם לחבירו מ"מ על עצמו אינו נאמן, וכגון כשיבא ויאמר שנתגלה לו בחלום שיהרוג או שיגזול ממונו של פלוני לעצמו, ויוסף סבר דגם בכה"ג נאמן הנביא."
עמק הלכה, הרב יהושע בוימל (עוד היה חי בתשי"ט) ב,נב
כותב שיש להסתפק אם נביא אומר לאדם לקפוץ לתוך האש והנביא מבטיח לו שלא ינזק, האם חייב לשמוע לו, שהרי השמיעה לנביא היא לכאורה מצוה ככל המצוות ואינה דוחה פק"נ, או שכיוון שהנביא מבטיח שינצל אין כאן פיקוח נפש. ומאברהם אין להביא ראיה, שהרי הוא שמע מפי ה', אולם יצחק שהקשיב לאברהם יש ראיה שחובה לשמוע לנביא, ואפילו אם הנביא לא מבטיח לו שינצל. אך אולי לסוברים שמותר להחמיר ולהרג גם כאשר לא מחויבים – אין ראיה, כי אולי יצחק החמיר על עצמו.
"ונראה, דהנה קיי"ל בכל התורה כולה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז ג"ע ושפיכת דמים. ויש לספק, האיך הדין בנביא שאומר לאחד לקפוץ לתוך האש שעפ"י טבע ודאי ימות, אם מחויב לשמוע, דהרי הא דמצוה לשמוע לדברי הנביא הוא מצוה כשאר מצות התורה שדינם יעבור ואל יהרג, וא"כ אינו מחויב לשמוע אל הנביא, או דילמא כיון שהנביא מבטיחו שינצל שיעשה לו נס מחויב הוא לשמוע לו, והוא ספק עצום לדעתי. והנה מאברהם אבינו שעקד את יצחק אין ראיה, שהרי הוא שמע מפי הקב"ה, אולם מיצחק ששמע לדברי אברהם ופשט את צוארו אעפ"י שלא שמע רק מאברהם נביא ה', שפיר יש ללמוד שמחויב לשמוע אעפ"י שאין הנביא מבטיחו שינצל. אך לשיטת הרא"ה הנ"ל שממדת חסידות מותר לו להחמיר על עצמו וליהרג ואל יעבור, אין כאן ראיה, דאולי באמת אינו מחויב לשמוע, ורק יצחק החמיר על עצמו ממדת חסידות"
אמונה ותורה (הרב משה שטרנבוך) יסודי התורה ט,ג
כותב שזו מחלוקת הפוסקים האם שומעים לנביא באיסור רצח.
"ובהקדמה למשנה מביא וכשתתקיים נבואת הנביא ויצא לו שם כמו שמואל ואליהו וזולתם יש יכולת לנביא ההוא לבטל איזה מצוה לפי שעה ע"ש לשונו, הרי שדורש לנביא שיוכל לבטל מצוה שנבואתו התקיימה ויצא לו שם דוקא, והאחרונים נסתפקו אם שומעין לנביא כשאומר ליהרג, ולדעתי ראייה מיצחק ששמע לאברהם אבינו בעקידה מדין נביא וכמבואר בסנהדרין פ"ט, ע"ש."
[1] הדברי יציב (יו"ד קכב) כתב שבספק זה נחלקו יוסף והאחים, האם הם מחויבים לשמוע לחלומותיו שהוא ימלוך עליהם, או שחלומותיו מחייבים רק אותו.
[2] ואכן הרב שטרנבוך (אמונה ותורה יסודי התורה ט,ג) כתב שנחלקו האחרונים האם שומעים ברצח, אך לא ציין מקורות.