תפקיד הנביא להמשיך בדרכו של משה רבנו וללמד תורה לישראל, לחזקם בשמירת המצוות ולהדריכם בדרכי קיומן לפי צורכי השעה, הכלל והיחיד. אבל בשום פנים לא לעקור דבר מדברי התורה, כי נצטווינו לקיים את דברי התורה עד עולם. שנאמר (דברים כט, כח): "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ונאמר (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". ונאמר (ויקרא כז, לד): "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי", ללמדנו "שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה", וזהו שנאמר (דברים ל, יב): "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (תמורה טז, א). לפיכך, אם יאמר נביא שצריך לשנות דבר בתורה, לבטל מצווה או להוסיף מצווה, בידוע שהוא נביא שקר ועונשו מיתה בחנק.
אין זה משנה אם נביא השקר שיקר במודע או שדימה בליבו שקיבל נבואה מאת ה' שסותרת את התורה. כיוון שטען שצריך לעקור דבר מהתורה או לעבוד עבודה זרה כהוראת שעה – חייב מיתה. כי אף אם דימה בליבו שקיבל על כך נבואה, היה עליו לדעת שאמונת הייחוד והתורה שקיבלנו כולנו יחד במעמד הר סיני מחייבת לדורי דורות, וכל דמיון על אלילים שונים או על עקירת דבר מהתורה הוא שקר שנובע מיצרים רעים או ממחשבות עקומות, שמשבשות את דימויָו הפנימיים לכיוון רע.
גם מי שכבר התקבל כנביא בישראל, אחר שנתן אותות ומופתים להוכיח את דבריו (כמבואר להלן הלכה יג), אם יורה בניגוד לתורה, אסור לשמוע לו. שנאמר (דברים יג, ב-ו): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא… וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹוהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים, לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".
ואל נתמה איך ייתכן שנביא שקר יצליח לעשות אות או מופת, כי נתן ה' לאדם אפשרות לבחור בין טוב לרע, ולעשות מופת ברמאות או בכוח מאגי (ראו להלן יט, ד-ה). וזה הניסיון העומד בפני השומעים, להאמין בה' ובתורתו, ולא להאמין לנביא שמתנבא בניגוד לתורה. שנאמר (שם ד): "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹוהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".
ואף שנתן ה' לנביא השקר יכולת לעשות אותות ומופתים, כל האותות והמופתים הללו אינם משתווים לקבלת התורה במעמד הר סיני. שכל אות או מופת שנביא יעשה, אינו מוכיח באופן מוחלט שהוא אכן נביא, כי תמיד יש חשש מסוים שמא עשה אותו בכישוף או ברמאות, אלא שכל עוד דבריו אינם סותרים את דברי התורה, יש לשער שהוא אכן נביא ומצווה לשמוע בקולו. וכפי שסומכים על שני עדים, למרות שקורה לעיתים ששני עדים משקרים ובית הדין לא מצליח בחקירתו לגלות זאת. לעומת זאת, במעמד הר סיני כל ישראל השתתפו; ובכל ישותם, נפשם, רוחם ונשמתם, ראו ושמעו כיצד ה' נותן את התורה לישראל על ידי משה. לכן נביא שמכחיש את התורה הוא נביא שקר וחייב מיתה (רמב"ם יסה"ת ח, א-ג).
אמנם במצבים מיוחדים כהוראת שעה, מצווה לשמוע לנביא גם כאשר הוא מורה לעבור על מצווה מהתורה. כפי שהיתה מצווה לשמוע לאליהו הנביא, שהורה להקריב קורבן לה' בהר הכרמל כדי לקדש את השם, למרות שמאז הקמת בית המקדש נאסר להקריב קורבן במקום אחר (סנהדרין פט, ב). אולם אם יבוא נביא ויורה שבאופן קבוע מותר להקריב קורבן לה' בהר הכרמל, כיוון שהורה לעבור באופן קבוע על מצווה מהתורה, בידוע שהוא נביא שקר, ועונשו מיתה בחנק. וכן נביא שהורה שמותר לעבוד עבודה זרה, אפילו כהוראת שעה, בידוע שהוא נביא שקר, ועונשו מיתה בחנק (רמב"ם יסה"ת ט, א; ד-ה).[8]
כוונת הרמב"ם למצב שהוראת השעה לעבור על דברי תורה מחזקת ככלל את שמירת התורה, כגון עיר שהיתה במלחמה עם ישראל, ופעמים שלפי המקובל באותם ימים, נצרכו להרוג את כל לוחמיה כדי להרתיע את האויב ולחזק את ביטחון ישראל, אבל אין מדובר בהוראה שמנוגדת למצוות התורה ומגמותיה. שכן כלל הוא שאין הנביאים מצווים ציוויים שנוגדים את מצוות התורה או יסודות המוסר שלה, כגון להקריב קורבנות אדם או לחטוא בגילוי עריות (תענית ד, א; סנהדרין צג, א; ערוה"ש העתיד שגגות רה, ו). לפיכך נראה, שאם יצווה נביא על דבר שברור לנו בוודאות שאינו מוסרי, לא נוכל להאמין שדבריו דברי נבואה. ואף שהוכיח באותות ובמופתים שהוא נביא אמת, נשער שהוא מרמה או שמידותיו אינן מתוקנות ועל כן נשתבש בקליטת הנבואה (רס"ג אמונות ודעות ג, ח; עי' פוקד עקרים לר' צדוק אות ה).
כיוצא בזה, רדב"ז (ב, תרנב), העלה בתחילה סברה שבכל העניינים שנראים כנוגדים את כללי מוסר התורה שבין אדם לחברו – אין לשמוע בקול הנביא. אולם מסקנתו שכיוון שהוראת השעה היא כדי "לקיים התורה ושאר מצותיה כמעשה אליהו", יש לשמוע בקול נביא גם בהוראה לשפוך דמים וכדומה. אחרונים רבים ציטטו את דבריו. וכ"כ מרן הרב קוק (משפט כהן קמד), והוסיף שסתם אמירת נביא היא בגדר 'מיגדר מילתא' וקידוש השם גם כשאיננו יודעים כיצד הם פועלים למגדר מילתא. אמנם כפי שלמדנו מדבריהם, גם רדב"ז ודעימיה מסכימים שאם הדבר נוגד בעליל את מגמת התורה ויסודות המוסר שלה, אין לשמוע לו, שהרי גם הוראת השעה צריכה להיות כדי לחזק את שמירת התורה ככלל. ואכן, לא מצינו בנביאים דוגמא להוראה לא מובנת. ויש אומרים, שכדין עבודה זרה כך גם דין גילוי עריות, שאין לשמוע לנביא אפילו בהוראת שעה (ר' יהונתן אייבשיץ בלוחות עדות; האדמו"ר השני מקומרנא באוצר החיים דברים יח, טו). ויש אומרים שכך הדין בכל שלוש העבירות החמורות שעליהן לעולם ייהרג ואל יעבור, ואין לשמוע בהן לנביא אפילו בהוראת שעה (אמרי אמת לרבי יחיאל מיכל גולדשלג, חידושי הלכות צט; בית המלך יסה"ת ט, ה; שערי תורת בבל לסנהדרין פט, ב, לרב זאב רבינוביץ' הי"ד). ויש אומרים, שבכל המצוות שבין אדם לחברו אין לשמוע לנביא (כלי חמדה דברים יג, ד).
