תשובות אחרונים על כישוף
תשובות בסגנון מתיר
לא דרוש הסבר הגיוני או כל דבר כזה בשביל להתיר, רק ניסיון חיובי מסוים
בנין ציון סי' סז, רבי יעקב אטלינגר
כותב על איזו רפואה שלא ברור אם היא סגולית או טבעית, וכותב שבכל מקרה אין בזה משום תמים תהיה, גם אם זה לא טבעי
"איש צדיק וחשוב נפל למשכב ויעצוהו לבקש תרופה על ידי הפעולה שקורין מאגניטיזערן שעל ידי הפעולה זו נעשה החולי כישן בלי הרגשה ועוד כפי הספור נעשה שינוי גדול בחולי שנהפך לאיש אחר ומספרים נפלאות שמתוך שינה יודע מה נעשה ברחוק מאוד ממנו ומספר מה שנעשה בחדרי חדרים וכדומה. אכן בשביל זה לב הצדיק מהסס אם יתעסק בדבר זה שנראה לעין שפועלים בזה כחות רוחניות חוץ לטבע ויש לדאוג שח"ו יש בזה פעולות כוחות הטומאות אשר כל שומר נפשו ירחק מהם ואחרי אשר הצדיק על פיו דמר נ"י ילך לכן יורנו רבנו מה דינו.
תשובה – שאלתי את פי חכמי אומות העולם מה דעתם בפעולת המאגניטיזירען אם יש בו ממש בשינוי הטבע כמו שמספרים או לא, ומצאתים בדעות חלוקות יש שאמרו שהכל הבל וכזב ואין נעשה שינוי כלל רק שנתעלה כח המדמה של החולה עד שחושב כאלו רואה נפלאות ויש מהם שאמרו שאמת נעשו מראות נפלאות אשר בודאי יש להם מקור ודרך בטבע אבל עוד נעלם ממנו כל ענין הדברים ורק מעט יש לקרב אל השכל איך אפשר שיהיה לטבע מהלך בין המראות האלה.
ולכן לענ"ד אפילו לו יהי כן שאין למצוא מפתח כלל איך בדרך הטבע יהיה שינוי גדול בכל הענינים על ידי פעולת המגניטיזירען עם כל זה אין אנו צריכים להרחיק ולחוש שמכוחות הטומאה נעשה שהרי לפי המבואר בפוסקים ופסק בטוש"ע י"ד מותר להתרפאות על ידי לחש מעובד עבודה זרה כשאינו בודאי שמזכיר שם ע"ז על הלחש וכשאינו כומר לע"ז, דכומר ודאי מזכיר שם ע"ז אבל בספק שרי והרי בלחש ודאי אין מבוא לטבע שיפעל על החולי ואף על פי כן אין חוששין שמא מרפא על ידי כחות הטומאה אלא תלינן שיש הרבה עניני טבע שנעלמו עדיין ממנו ולמה נחוש יותר בענין מאגניטיזירען שעל כל פנים העוסקים בו מאמינים שנעשה על ידי הטבע ולא על ידי פעולות רוחניים ואפילו להתרפאות על ידי כשוף יש מהפוסקים שמתריים וגם האוסרים מתירים על כל פנים ביש סכנת נפשות כמבואר בש"ך י"ד ריש סימן קע"ט וכן מצאנו בר' יוחנן שהניח עצמו להתרפאות ממטרוניתא נכרית אף שלא ידע איזו רפואה עושה לו כנראה בע"ז (דף כ"ח) ולא חשש שמא תרפא אותו על ידי כחות הטואמה וגם משום תמים תהיה אין לחוש דכל שעושין משום רואה אין בו משום דרכי האמורי אף שהם דברים שאין להם מבוא בטבע כל שכן שאין חשש להתרפאות על ידי דבר המאגניטיזירען אשר העוסקים בו אומרים שהוא דבר נהוג על פי הטבע אף שעדיין לא באו עד המקור לידע הענין על בוריו.
והרי אין לתמוה על זה שגם בשאר ענינים אחר כל החקירות אשר חקרו לא ידעו מגודל פעולת הטבע כטפה מן הים ולכן אין אתנו לאסור שנויי הטבע רק מה שאסרה התורה כגון כשוף ונחוש אשר לפני הבורא המצו' נגלו כל תעלומות והוא יודע מה שהוא שינוי טבע באמת והרי אפילו לדרוש מן המת בקבר מותר כמו שמצינו גדולי האמוראים שעשו כן כל שאיונ דורש לגוף המת רק לרוח […] הרי שאין בידינו לאסור בענינים כאלה רק מה שאסרה התורה בפירוש ולכן לענ"ד מותר להתרפאות על ידי מאגניטיזירען אפילו חולה שאין בו סכנה ויקבל עזרו מקודש."
שו"ת עשה לך רב חלק ה סימן יג
הרב חיים דוד הלוי מגיב כאן לתשובת הרב פיינשטיין שמסר הרב טנדלר ופורסמה בגיליון המאור רעב עמ' 34. הוא מתיר גם בלי שיש למדע הסבר, ובלבד שאדם מכוון להתרפא ורואה בזה רפואה ולא פולחן. הוא כותב שזה נכון אפילו לגבי רפואות מהמזרח שמעורבות בהם עבודה זרה, ובלבד שמנקה מהם את העבודה זרה ומשאיר רק את הרובד ה'רפואי'. ואין שום צורך בהוכחות שזה עובד.
"על עצם היתר השימוש בתרופות הומיאופתיות
הנני מאשר קבלת מכתב כב' מיום כ"ב טבת דנא, בענין כשרותם של תרופות הומיאופתיות לפסח, שבא כתשובה לתשובתי אל כב' באותו ענין מיום כ"ב חשון דנא. אל מכתבו צירף כב' העתק מכתבו של הרב ט', שנכתב בשמו ובידיעתו של הרה"ג פ' שליט"א וזו לשונו:
"… הרב פ' בקשני להודיעך שאינו רוצה להתיחס לשאלתך… הרפואה ההומיאופתית אינה ניתנת להחשב כרפואה בדוקה ומנוסה, שאפשר לאנשים להשתמש בה בלי שיהיה בניגוד לרצון ד'. שיטה רפואית שמגנה הסברה שכלתנית (רציונלית) מביאה לידי אמונות הבל ומסכנת את המתרפאים בה להשפעת פולחנים (זרים), אמונות נסתרות ובסוף להתכחשות של סדר העולם שסדר ה' יתברך. מאחר ואינו חפץ להיות מעורב עם שיטות אלה,… נאלץ לסרב מלהשיב לשאלתך".
האמת אומר כי מכתב זה מעורר תמיהה רבה, שכן גם אם נניח כפי שהרב ט' קבע בפתיחת מכתבו שאין הרפואה ההומ' נחשבת לבדוקה ומנוסה, מדוע יהא השימוש בה בניגוד לרצון ה', אתמהה. והלא רפואות סגוליות שאינן רפואה מבחינה טבעית כל עיקר לא נאסרו מכח ההלכה, אא"כ אסורות הן מצד עצמן, דוגמת מה ששנינו, מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (יומא פ"ג א), ופירש"י ואעפ"י שנוהגים הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר איסור בהמה טמאה. ומשמע שבדבר שאינו איסור מצד עצמו אין לאסור הריפוי בו משום שאינה תרופה בדוקה ומנוסה. והרמב"ם בפירושו על המשנה שם כתב: ואין הלכה כר' מתיא בן חרש שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה, וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצוות אלא ברפואה בלבד, ר"ל בדברים המרפאים בטבע וכו' עיי"ש. הרי שאכילת כבד של כלב שוטה שנשך היא תרופה סגולית ולא טבעית והיתה מותרת מצד עצמה אלמלא איסור בהמה טמאה.
ודבר זה נראה לי פשוט ביותר ולא צריך היה להרבות בהוכחות להראות היתרו, אבל כיון שראיתי שכב' נטרד מאד ממכתבו של הרב ט', לכן אוסיף חיזוק להוכיח שאין בכך שום שמץ של איסור עפ"י שנים או שלשה עדים.
זה יצא ראשונה, פסק הרמ"א (ביו"ד ס"ס קנ"א) שמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה וכו' (עיין שם הטעם שכל הנשרפין אפרם מותר וכו'). ואין ספק שאכילת אפר של שרץ שרוף הוא אמונה תפלה מאין כמוה, ולא עלה על הדעת לאסרה למי שרוצה להתרפא בה.
והחתם – סופר (בתשובותיו חיו"ד סימן של"ט) נשאל על דבר כהן שנכפה, ומצאו בספר שיתן ליד ערל מת וילחש וכו' אם מותר לעשות כן ולהטמא, ויצא לדון מדין טומאת כהן, ולא עלה על דעתו לאסור משום שזו היא אמונת הבל.
ועד אחרון אני בא, הוא מרן החיד"א, וזו לשונו (בשיורי ברכה חיו"ד סימן שמ"ט אות א'): "והנה אחד מאוהבינו גבר חכם מחס"י עז נר"ו שאל האיש אי שרי לעשות סגולה לחולי אחד לעשן עצמו החולה בשן מת גוי דהאיכא כמה רבוואתה דשרו, והן לו יהי דאסור מת גוי בהנאה ריחא לאו מילתא היא. והשבתי לכת"ר דאע"ג דאשכחן כמה גדולים דשרו בשר מת בהנאה מ"מ כיון דמרן אסר בפירוש ויש מן הראשונים נמי דאסרו לא מלאני לבי להתיר. מאי אמרת דסוף סוף ריחא לאו מילתא ואינה הנאה, דע דהכא ההנאה היא הרפואה, וזה נלמד ממ"ש בסנהדרין דף מ"ז דהוו נקטי (עפר) מקבריה דרב לקדחת ולא הותר אלא משום דהוא קרקע עולם. ומה שעשו בעפר קבריה דרב ודאי דהיינו עישון או להניח העפר עליו וכיוצא דבר שאינו הנאה, ואפי"ה לא התירו אלא משום קרקע עולם, מוכח דהנאת הרפואה הויא הנאה וה"ה לנדון דידן".
וברור שהרחת עפר קברו של רב, או עישון בשן של מת, אינם תרופה כלל, ואעפ"כ התיר שמואל עפר קברו של רב, ולא אסר מרן החיד"א עישון בשן על מת אלא משום איסור הנאה שבו, ואלמלא זה לא היה אוסרו משום שאינה תרופה בדוקה, ואף לא תרופה כלל ועיקר.
ומכאן פשוט וברור, שכל סוג תרופה שרוצה אדם להשתמש בה אף שהיא סגולית בלבד אין בה שום איסור, ואין היא בניגוד לרצון ה', ואין כל חשש שתביא לידי אמונות הבל ופולחנים זרים או אמונות נסתרות וכו' וכו' בדברי הרב ט'. וכל מי שחושב שתרופה מסויימת עשויה להועיל לו רשאי הוא להשתמש בה ללא שום חשש, וגדולה אמונה שמאמין אדם בכוחה של תרופה, שבזכות אותה אמונה בלבד עשויה היא להועיל לו.
ואליבא דאמת, אף כי אין שיטת הריפוי ההומ' מקובלת על המדע הרפואי, הרי שאין היא "מגנה הסברה שכלתנית", ואדרבא, היא עצמה בנויה על הסבר רציונלי משלה, וכפי שהיטיב כב' להסביר במכתבו הקודם. אין זה מתחום ידיעתי לצדד או לחלוק על שיטת רפוי זאת, המעונין ימצא חומר רב באנציקלופדיות. עיינתי היטב במה שנכתב בנושא זה ולא מצאתי שום קשר לאמונות תפלות והתכחשות לסדרי השגחה.
ובנוסף לשיטות ריפוי שהזכיר כב' במכתבו (מאגנעטיזירן, פסיכולוגיה, והיפנוזה) שלא נאסרו מעולם, אוסיף עוד שיטת הריפוי הסינית בדיקור – מחטים (אקופונקטורה) שעתה מתפשטת בעולם, וגם בארצנו, ודרכי ריפוי אחרות שהמדע הרפואי שולל אותן, ולא נאסרו מעולם מכח ההלכה למי שרוצה להשתמש בהן.
ואפילו המדיטציה – הטראנסצנדנטאלית שיש בסדרי הטקס והמנטרה שבה יסודות פולחניים ברורים של עבודה – זרה, וכפי שהוכחתי באורך בספרי "עשה לך רב" חלק שני סימן מ"ז, ואסרתים, אעפי"כ פסקתי שעצם הטכניקה של המ"ט אינה אסורה אף שאין היא מציעה שום הסבר הגיוני (אנו שם מצאנו לכך הגיון כל שהוא). אמנם המלצתי שם מטעמים אחרים להמנע מכך.
סוף דבר, כל שיטת ריפוי אף אם אינה רציונלית, וכ"ש אם יש לה הסבר הגיוני משלה, אף אם אינה מקובלת על המדע השיגרתי, אין בה שום חשש להשפעה פולחנית או אמונות נסתרות, ולכן אין לענ"ד שום בסיס הלכתי לאסרה."
מתיר לחשים שעושות הנשים
שו"ת קול גדול, מהר"ם בן חביב, סימן ו
"שאלה: אם מותר לשמוע דברי החברים שעושין פירקאנטי"ש למיני חולאים, והרוב אין נמצא זה אלא בנשים. ושכמ"ה.
תשובה: תמן תנינא', אלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו', רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו'. ואיתמר עלה בגמרא2, אמר רבי יוחנן וברוקק בה, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. וכתב הרי"ף והרא"ש, דהלכה כר"י דוקא היכא דמזכיר ש"ש, ומיהו איסור איכא אפילו אינו מזכיר ש"ש, אפילו בלא רקיקה כדאיתא פרק ידיעות הטומאה3, ריב"ל אמר להו להני קראי וגאני, היכי עביד הכי והאמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה, להגן שאני.
הרי בהדיא דשאר לחשים מותרים ללחוש, דלא מיתסר אלא דוקא בדברי תורה, כדכתב אסור להתרפאות. ואפילו בד"ת כתב רש"י4 משם רבו, דלא נאסר אלא בלשון הקודש, אבל בלשון לעז מותר.
ואפילו לדעת הרמב"ם" שפסק דלא כר"י, דאפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת ש"ש הרי בכלל הכופרים, שהן עושין ד"ת רפואת הגוף ואינן אלא רפואת נפשות, היינו דוקא בד"ת, אבל בשאר לחשים ודאי שרי. ואפילו למי שנשכו נחש או עקרב שהוא מסוכן דאין מועיל לו הלחישה, פסק הרמב"ם" דמותר ללחוש אפילו בשבת כדי שלא תטרף דעתו, כ"ש שאר לחשים דודאי שרו, כיון דמספקא לן אי מהני או לא.
ומשום דרכי האמורי ליכא, כדאמרינן בשלהי במה אשה", אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. ופרש"י שיש בו משום רפואה, שנראית רפואתו כגון שתית כוס ותחבושת מכה. אין בו משום רפואה, כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא. ע"כ. וכתב עליו הרא"ש' ז"ל: ולא נהירא לי דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושים, אלא מיירי כשעושה מעשה ואינו ניכר בו רפואה כלל, כגון אילן שמשיר פירותיו שסוקרו בסיקרא. וכ"כ שם הר"ן10 וז"ל: כל דבר שיש בו משום רפואה [אין בו משום דרכי האמורי], בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא, והכי מוכח בתוס', ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם משום רפואה מותרים מספק, ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילים. וכתב הרשב"א 11 שכן נראה שפירשו בתוס', אלא שראיתי לה"ר יונה12 שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי. עכ"ל [הר"ן]. וכן פסק הב"י בא"ח סימן ש"א 13. הרי בהדיא דרוב הפוסקים ס"ל דאף בלחש שאין אנו יודעים שהוא מרפא שרי. ואפילו שרוב הלחשים הללו אינו נמצא כי אם בנשים 14שרי כמו שכתב הבית יוסף סימן ש"ו15, דמדידה בשבת וללחוש עליה כמו שנוהגות הנשים מותר."
שו"ת חוות יאיר סימן רלד
"שאלה שאלת בענין הלחשים שיודעים איזה נשים לאיזה מיחושים וכאבים וחלאים אם יש בהם משום דרכי האמורי או לאו. במשנה ס"פ במה אשה יוצאין בביצת החרגול וכו' וחכמים אוסרים משום דרכי האמורי. כך גרס' ספרים שלנו ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי ופריך הא אין בו משום רפואה יש בו משום דה"א והתניא אילן שמשיר פירותיו סיקרו בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחש חיליה אלא סוקרו בסקרא מה רפואה קעביד ומשני כי היכי דלחזיה אינשי וליבעי עלי' רחמי וז"ל רש"י יש בו (ועי' פי' רש"י ספ"ד דחולין) משום רפואה שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה ופרכינן הא אין בו כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא ועל זה כתב הרא"ש ולא נהירא דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושין אלא מיירי בשעשה מעשה ואינו ניכר שיהא בו רפואה כלל כגון אילן שמשיר פירותיו שסיקרו בסקרא דמייתי עלה עכ"ל והעתיקו בב"י סי' ש"א וכתב עלה וכ"כ שם הר"ן וז"ל וכל דבר שיש בו משום רפואה בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעים שהוא מרפא והכי מוכח בתוספת' וכך הם דברי רבינו ועי' בפרק דרך ארץ בר"ח דפוס קראקא דת"ג ע"ב ות"ד ע"א. וכתב עוד הר"ן שם וז"ל ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים וכו' מותר בהם מספק ולא אסרו רק אותם שבדקו ואין מועילים אלא שראיתי להר"ר יונה שחשש בכל קמיע שאינה מומחה משום דה"א עכ"ל הר"ן עכ"ל הב"י עוד כתב הב"י שם על מ"ש הטור משנה הנ"ל יוצאים בביצת החרגול וכו' דאף לגיר' וחכמים אוסרים וכו' לא ק"ל כחכמים מדאמרו אביי ורבא כל דבר שיש בו משום רפואה וכו' ובגמ' מפרש למה מהני ביצת החרגול וכו' ותמהתי מאד על דברי ב"י שהשוה יחד דברי הר"ן לדברי הרא"ש והטור והרי אנהו ס"ל דלחש קיל טפי הואיל דלא עביד מעשה או מפני שידוע שיש כח במוצא פי אדם לפעול כנודע וס"ל דדברי אביי ורבא לא נאמרו רק בעשיית מעשה שבו יש חילוק אם יש בו משום רפואה וכו' ונראה מלשון הרא"ש שלא נחלק (ודברי התוס' פ"ב דב"מ כ"ז ע"ב ד"ה כיס צ"ע) על פי' רש"י במה שפי' על יש בו משום רפואה כגון תחבושת ושתיות ולא נחלק עליו רק במ"ש אין בו משום רפואה כגון לחש רק כגון מעשה שאין בו צד סברא וטוב טעם שיועיל כגון סיקרו בסיקרא וכלשון הגמ' מה רפואה קעביד ולכך הושוה יחד רש"י והרא"ש והטור בלשון אינו ניכר ואע"פ שר' חייא בר אבין ס"ל שם בגמ' דגם כל הלחשים אית בהו משום דרכי האמורי לבר מתרי דמפרש והוא חד חד וכו' וננעצת' כמחט וכו' מ"מ לא ס"ל כוותי' נגד כל בעלי לחש הנזכרים בגמ' ואלו דברי הר"ן ברור מיללו דס"ל פי' כל שיש בו רפואה ר"ל שנודע בנסיון שמרפא ולכך שרי ולא ס"ל שום חילוק בין מעשה או לחש ומ"ש ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים וכו' ה"ה ה"נ מעשים (ואפשר מפני שמצינו לחישות מועילות והרי אין זה מצד השכל לכן אפשר דכל הלחישו' בחזקת מועילות מ"מ בעיקר הדין אין בלחש קולא טפי ועי' בענין הלחישות בספר נשמת חיים מ"ג פכ"ה וכ"מ בי"ב דרשות של הר"ן סוף דרוש ד' וי"ב) דכל דבר שיש בו משום רפואה כולל אפילו אין השכל מסכים כגון לחשים וצורות דמ"מ פועלים בסגולה ולא אתי לאפוקי רק הנעשי' לתועלת ע"י רצון כחות השמיימים ושכך דעת הרב המורה בח"ג פל"ו ולדידי' כל הלחישות דשרי בש"ס כבר נודעו בנסיון ולר' חייא בר אבין לא נודע אמיתת הלחשים רק שנים שזכר ונראה דאזל בשיטת הרמב"ם הנ"ל דכל (ועי' בפי' קול יהודא על הכוזרי מאמר ד' ס"ס כ"ז) דרכי האמורי הבל המה ואין בהם שום צד אמיתות ומועיל כלל ולכן הב"י שהחבירם יחד וכ"כ בש"ע לא יפה עשה. והנה ודאי מ"ש בש"ס אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד צ"ע להר"ן דשמא נודע בנסיון סגולה הזאת אף שאין כאן בחינה שכלית לזה כמו שלא נודע בסברא ששן של שועל חי מקיץ רדומים ושל שועל מת מרדי' הנעורים מש"כ לרש"י והרא"ש אתי שפיר דבעינן דעביד מעשה שיהא רפואתו נראית וניכרת כגון שתיית כוס ותחבושת מכה שמצד טבע הסממנין פועל פעולתו האמנם בסוגיית רש"י והרא"ש תימא גדולה למה באמת שרי ביצת החרגול ושן של שועל ומסמר וכו' דנראה דס"ל להלכה כן כמ"ש הטור והרמב"ם בפי"ט דהלכות שבת רק דמסיים והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל והוא כדעת הר"ן מש"כ לרש"י והרא"ש צריך שיהא פעולתו שכלית וקשה שן של שועל וחבריו גם קשרי פואה או קשרים לבן שיש לו געגוע וכו' וכן אבן תקומה ומשקל ששקלו כנגדו. [ואפילו רפואות טבעיות שזכרו רז"ל בש"ס בכמה דוכתי הם רחוקים מן השכל ומן הסברא ומצאתי מהם בפרק שמונה שרצים ק"ט ע"ב שזכרו מי רגלים בני מ' יום ברזינא לזיבורא ריבעא לעקרבא וזה צ"ע איך נושא אחד יפעול שני הפכים כי זבורא ועקרבא הם שני הפכים כדרז"ל בפ"ק דחגיגה על רעות רבות וצרות ובפ"ב דע"ז חמימא לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופי סכנת' סוף דף כ"ח ע"ש תוס' ואיך יתכן שדבר אחד בעצמו מלא כוס אחד יקרר החמימות ואם ישתה עוד כוס ממנו יחמם הקרירות ע"ש בגמ' דשבת ק"י ע"א על לגימה מורכבת מחטים וכרכום ומלח וכמון דקמיט מרפי ליה ודרפי מקמיט ליה (ושאלתי דבר זה מאיש מסויים סבר הייתי שיהיה ברוחו פי שנים ובכחו להשיב בטבעי וגם בתלמודי והשיב מה שהשיב כפי השגתו וידיעתו ועיכב בידי שלא להדפיס דבריו) ואיך יתכן שיפעל גשם מורכב טבעי דבר והיפוכו. ולעד"ן דאפשר לקיים דרז"ל שאין כוונתם שאותן דברים יפעלו מצד עצמם לבד רק ע"י תערובות דברים ההם במיני סמים ואבקת רוכל אחרים וע"י אותן הסמים ותערובתן ובישולם יחד יכול להיות שישתנו פעולת הדברים שזכרו רז"ל מדבר להיפוכו ומצאתי ראיה לזה מספר הקנין /הקנון/ לאבן סינה. ובכה"ג ארז"ל בפא"מ מ"ט ע"א שריאה מאירה עינים ומסיק שר"ל ע"י סמנין ובלה"נ א"א להשתמש ברפואות שזכרו רז"ל הן מצד העדר ידיעת פירוש המלות הם שמות העשבים דזכרו רז"ל הן מצד העדר ידיעת כמותן ותשמישן הן מצד דנשתנו הדורות והטבעיי' כמ"ש התוס' והפוסקים בכמה דוכתא לדינא גבי יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין וגבי חולבת בדין בכורה. ולענין בריאות גבי כוורא סמוך לסריא מעלי כמ"ש התוס' ספ"ק דמ"ק בכלל רפואות דש"ס. וכתבו דנשתנו הרפואות. ומ"מ צ"ע דנהי די"ל דנשתנה מכח דירדה חולשה לעולם וכח אנשים מתמעט והולך +/צל"ח/ ע' מהרש"א שבת כ"ה דאמרי' בעלמא דירדה חולשא לעולם, וע' חולין פ"ד, ועשו"ת מהרי"ק שורש קע"ג במ"ש שאז היו קלין וחזקי הטבע לילך במרוצה יותר.+ מ"מ בענין שאין לומר סברא זו מהיכי תתי ישתנה. וגם בדבר חולשת כח בני אדם שאלתי פי רופא מומחה ולמדן מופלג אשר הרצותי דבריי אליו איך יכתבו מתוך ספרי רפואות הישני' רפואות מורכבות במדה ובמשקל לדורות תשי כח הללו והשיב לי כי באמת לרופא מומחה ומובהק חרפה היא וקלון לעשות כך ומ"מ אין כאן קושיא כי בערך חולשה מקבל הרפואה מכחו כך חולשת כח העשבים והשרשים והפרחים וב"ח והדומים וסגולתן כי האדם ניזון וחי מהם וכח עולם הקטן נתלה בגדול]. ולענין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מצאנו הנח לישראל דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר ולכך אין לאסור מה שמקיפין לילד שאחזתו חמה ונולדו בו סימני אבעבועות טרם שנראו את נקבי גופו בטבעת שהסירו מאצבע המת וכן כל כה"ג. וצ"ע ברפואות דמי שאחזו ס"ט דכהן דשמיה לוי יכתוב לוי למפרע לעצירת דם או מי שהוא יכתוב לו אנא פפי שילא וכו' +/מהגהות ציון לנפש חיה/ עשו"ת מים רבים יו"ד סי' נ"ה שתמה על הזהר, ולא ראה ד' המח'+ ונ"ל דבשב ואל תעשה אין חשש כגון יש נמנעין מלשחוט אווז דבי"ד סי' י"א עי"ד סי' קע"ט. ולשון הש"ע סי' ש"א סכ"ז צ"ע נ"ל יאיר חיים בכרך. +/מהגהות ב"ד/ ע' שו"ת קול בן לוי (סי' ב') ד"ה שוב ראיתי. ומש"ש מכח דירדה חולשה לעולם עי' הוריות (י"ג)+"
מתיר לחשים ונתינת יד לעצם מת
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלט
"חתימה טובה לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקים לה"ה הרב המופלג כבוד מהו' בירך ני' רב בק"ק סגאליץ יע"א.
ע"ד כהן שיש לו חולי נכפה ר"ל מסוכן מאוד לפעמים נופל באחת הפחתים ובא באש ובמים ונמצא בספר שיתן ידו ליד ערל מת ויאמר לחש קח ממני החולי שאינו מזיק לך ולי אתה מטיבו וכבר ניסה א' רפואה זו ונתרפא ועתה נפשו בשאלתו אם הכהן מותר לסמוך לטמא עצמו במגע על מת ערל.
הנה כיון שיש סכנת נפשות בהחולי אם הי' הרפואה בדוקה ואתמחי גברא וקמיעא פשוט שאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ =פקוח נפש= אך מסתפק מעלתו שנראה לו שאין הרפואה בדוקה כ"כ אי יש לסמוך על הספק.
לכאורה אין אי' דאוריי' על הספק אך דעת ר"ת דמייתי הרא"ש בהל' טומאת כהנים סי' ו' דבאותו יום שנטמא הכהן שוב אין באותו היום תוספת טומאה ומה"ת מותר לטמאות עצמו עוד וזה שכ' תוס' בשבועות י"ד ע"א ד"ה נזיר וכו' ומ"ש תוס' דסוגיא דנזיר לא אתי כי האי רצו לומר כיון דאין הטומאה בחבור כשמטמא עוד מוסיף טומאה וכמ"ש תוס' בנזיר מ"ב ע"ב ד"ה א"ל רב יוסף כו' מ"מ ר"ת מפרש סוגיא דנזיר כפירש"י ע"ש היטב נמצא לר"ת ורש"י אי נטמא כבר באותו היום שוב אין כאן אי' דאוריי' וכ"פ ר"א ממיץ בס' יראים סי' שי"א ע"ש והראב"ד מקיל עוד יותר בפ"ה מנזירות ה' ט"ז דאפי' אי נטמא פ"א =פעם אחת= שוב אין לוקה על טומאה כלל רק אי' דרבנן בעלמא והוא תמוה מה יענה מפלוגתת ר"ע ור"ט והלח"מ לא ירד לזה ע"ש והראב"ד בתמים דעים סי' רל"ו פסק להדיא כהרמב"ם ורוב הפוסקים ותרי ראב"ד הוא ודעת ס' יראים סי' הנ"ל דגוי אינו מטמא אפי' במגע אף על פי שהוא ממש דעת יחידי מ"מ חזי לאצטרופי לכל הנך קולות הנ"ל ומל"מ פ"ג מאבל לא ידע אלא דעת הראב"ד ולא דעת רש"י ור"ת ורא"מ ודגול מרבבה בי"ד סי' שע"ב ד"ה אמר יחזקאל כו' לא ירד לעומק הדרן להנ"ל אם יארע יום שמת עליו מת ישראל בשכונתו באופן שנטמא באותו יום ושוב יש לסמוך ארש"י ור"ת ורא"מ וראב"ד ומצורף לזה אידך דרא"מ דעכו"ם אין בו איסור מגע ויכול לסמוך במקום ס' סכנה ולכאורה לפי מה שכ' ש"ך /יו"ד/ סי' שע"ב דטומאה על ידי המשכת אוהלי' רק מדרבנן נמצא אף על פי שמת בשכונה עדיין לא נטמא מדאוריי' ואסור לו ליגע בגוי מ"מ הא כבר כ' מג"א סי' שי"א וסי' שס"ג דטעות הוא בש"ך וטומאת שכונה דאוריי' היא והארכתי בזה בתשו' אחרת [עיי' בסי' שאח"ז] ויומא קא גרים לקצר באמרים יעיי' מעלתו היטב בכל המקומות ואחתום בברכה. פ"ב יום א' ו' תשרי תקצ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ."
חיד"א, שיורי ברכה חיו"ד סימן שמ"ט אות א'
"והנה אחד מאוהבינו גבר חכם מחס"י עז נר"ו שאל האיש אי שרי לעשות סגולה לחולי אחד לעשן עצמו החולה בשן מת גוי דהאיכא כמה רבוואתה דשרו, והן לו יהי דאסור מת גוי בהנאה ריחא לאו מילתא היא. והשבתי לכת"ר דאע"ג דאשכחן כמה גדולים דשרו בשר מת בהנאה מ"מ כיון דמרן אסר בפירוש ויש מן הראשונים נמי דאסרו לא מלאני לבי להתיר. מאי אמרת דסוף סוף ריחא לאו מילתא ואינה הנאה, דע דהכא ההנאה היא הרפואה, וזה נלמד ממ"ש בסנהדרין דף מ"ז דהוו נקטי (עפר) מקבריה דרב לקדחת ולא הותר אלא משום דהוא קרקע עולם. ומה שעשו בעפר קבריה דרב ודאי דהיינו עישון או להניח העפר עליו וכיוצא דבר שאינו הנאה, ואפי"ה לא התירו אלא משום קרקע עולם, מוכח דהנאת הרפואה הויא הנאה וה"ה לנדון דידן."
דודאי השדה, הרב אליעזר דייטש, סימן נא
"לחוות דעתי גם אני על דבר עכו"ם אחד שמרפא על ידי סגולה הרבה אנשים בהתחדשות הלבנה אומר להחולה שיתפלל באמונתו (דהיינו בר ישראל לתפלל להקב"ה) וגם הוא מרחיש בשפתיו איזה לחש ובעצם אחד אשר בידו נוגע אל גוף החולה ובזה נתרפאו כבר כמה אנשים וחקר הדר"ג נ"י אי שרי למעבד הכי, כך הוא תוכן דבריו הקדושים, ונחזי מה דקמן בס"ד, הנה בעניןהזה לכאורה יש כמה חששות, האחד, אולי מזכיר שם עבודת אלילים ואיכא איסור משום שם אלהים אחרים לא תזכירו, שנית, אולי העצם הוא ממת לישראל, ועוד בה רבעיה אם החולה הוא כהן אם מותר ליגע באותו עצם אם הוא עצם המת, ונבארם לאחת על פי שיטות הפוסקים בס"ד […]
ואם כן מותר להתרפאות על ידי לחש שלו, אמנם אכתי לא פלטינן אולי אסור משום חשש כישוך, והנה הדר"ג נ"י שפיר כתב במכתבו דכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, והנה בלשון ריא"ז בש"ג מסכת ע"א כ"ז משמע להדיא דבלחשים לא שייך משום כישוף וכל זה מבואר למעיין שם, וז"ל הר"ן מסכת שבת (סוף פרק במה אשה) ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים אם מרפא מותרים מספק, וכן התיר שם להדיא בש"ג בלשון הריא"ז עי"ש, ובספר ברכי יוסף לאו"ח סימן ש"א דין ו' הביא מעשה באחד שכתב קמיע בשבת למי ששתה סם המות ונתרפא וכתב כיון שכבר אתמחי גברא לא עשה איסור בחילול שבת עי"ש עכ"פ נראה שם דאין בו משום כישוף כלל, וכן איתא להדיא בש"ע יו"ד סימן קע"ט סעיף י"א דבלחשים להדיא ליכא משום כישוף, וכן באו"ח סימן ש"א סעיף כ"ז כתב נמי הש"ע להדיא דכל לחש מותר אפילו בשבת, והוא מדברי הרא"ש מסכת שבת (סוף פרק במה אשה) ופקחתי עיני וראיתי בשו"ת חות יאיר סימן רל"ד כתב שם בסוף התורה אי יש בו משום דרכי אמורי וז"ל: ולענין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מצאנו הנח לישראל דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר ולכך אין לאסור מה שמקיפין לילד שאחזתו חמה ונולדו בו סימני אבעבועות טרם שנראו את נקבי גופו בטבעת שהסירו מאצבע המת וכן כל כה"ג. עכ"ל. והביא שם גם דברי הר"ן (שהבאתי לעיל) ואם כן כבר הועלנו מכל אלו דברי הפוסקים דבנידון דידן ליכא לא חשש הזכרת שם עבודת אלילים ולא משום דרכי האמורי אפילו אם לא היה עוד סגולה בדוקה ואתמחי גברא ואם כן מכל שכן בנידון דידן שכבר אתמחי גברא ודאי ליכא הני חששות ומותר כפי הנראה משיטות הפוסקים אלו בסייעתא דשמיא ומעתה לא נשאר לנו שום חשש איסור רק דלמא העצם הוא ממת ומת אסור בהנאה…"
תבואות השדה (הרב אליעזר חיים דייטש, הונגריה) חלק ד, השלמות סימן ג אות ג
"ועל דבר אשר שאל שיש שם ערלית דאקטארין אחת שההמציאה בחכמתה שנותנת ידה ליד החולה ותיכף נתרפא, ונסתפק מעלתו נ"י אם מותר למי שיראת ד' בקרבו להשתמש ברפואה כזו… ואם כן בנידון דידן גם כן אם הרפואה בדוקה ואתמחי גברא ואכא חשש סכנה כל שאין כאן הזכרת שם עבודת אלילים בוודאי מותר, אמנם מכל מקום כיון שיש על כל פנים נדנוד איסור ואין ההיתר רק משום חשש סכנה מה טוב שהחולה קודם שילך לשם יתפלל לד' ויאמר כי אינו הולך רק משום הכרח חליו ויקבל על עצמו איזה סף לצדקה ויקבע אומן בלבו כי הרפואה הוא מן השמים רק שעונותיו גרמו לו שמוכרח לסבה כזו אשר לא נמלט מחשש איסור על כל פנים ושב ורפא לו, ומצינו גם בשאר פוסקים דבמקום שלא התיר רק בשעת הדחק צריך לקנוס עצמו וליתן מעות לצדקה, והנני אומר בפירוש שאין מותר רק אם כבר אתמחי גברא וגם שיש חשש סכנה ושלא יהיה הזכרת שם עבודת אלילים בבירור."
מתיר פעולה מאגית עם שעווה בשביל חולה
האלף לך שלמה יו"ד רטו
"שאלה מה שנוהגין כמה אנשים ששופכין שעוה לחולה ומלחשין עליו וחשש רו"מ אולי יש בזה משום דרכי האמורי הנה ידע רו"ם שבהשקפה ראשונה עלה בדעתי שאיסור דרכי האמורי אינו רק אם ידענו שזה הוי דרכי אמורי מתחלה אבל אם לא ידענו אם הוי זה דרכי אמורי אין איסור בזה מספק ות"ל מצאתי אח"כ בד"מ סי' קע"ט בשם הר"ן כן דמספק אין לחוש לדרכי אמורי וא"כ ה"נ מאן לימא לן דהוי זה דרכי אמורי.
ואף שגם הם עושין כן אולי הוי להיפוך דהם למדו הסגולה מאתנו ועוד מפורש בש"ס פרק במה אשה הובא ג"כ בד"מ סק"א דאין במה שהוא משום רפואה דרכי אמורי ומוכח שם דאף במעשה אין בו משום דרכי אמורי עיי"ש ובשם תשובת הרשב"א גם עיין בא"ח סעיף ז' גבי למדוד איזור וליחוש עליו מוכח נמי דכל כה"ג אין בו חשש דרכי אמורי אף דהוי במעשה וה"ה נמי התכת השעוה מה לי זה או זה לכך הדבר ברור לי שאין בזה חשש דרכי אמורי ואין להאריך בזה ולא באתי רק להוציא מלב החושש לכך:"
תשובות בסגנון אוסר
מקרים שהפוסקים נשאלו על לחשים – וראו בזה חשש כישוף
שבלי הלקט סי' ט
מספר ששאל את רבו על רפואות על ידי כשפים או שדים וכל מיני טקסים מאגיים. הוא התלבט, ולצד להחמיר הציע שאולי זה חובר חבר, או שזה אפילו אביזרייהו דע"ז. רבי אביגדור השיב לו – אכן זה אסור, אפילו רק בשאלה בעלמא, משום 'תמים תהיה' כדברי הגמרא על כלדיים. ושדים וכדומה הם קל וחומר מכלדיים.
"סי' ט. שאלתי אני צדקיה בר' אברהם הרופא ינעם מלפני הר' אביגדור כהן צדק נר"ו, ילמדנו רבינו לפי שפעמים ישראל יחלה על ידי כשפים או על ידי שדים ומאריך בחוליו והולך ומתנוונה, שאינו מת ואינו חי, ויש בנשים שיודעות ללחוש על ידי מיתוק שעושין מדבש ומחלב או על ידי סיכה ועישון, מהו לעשות כך על ידי גוים, ואם יש להתיר כלל מטעם פיקוח נפש. ובדברי ר' יוסף קרא ז"ל פי' בענין מיכל בת שאול (ש"א יט, יג) שאותם תרפים לא היו לשם אמנה, ושמא תאמר נשאלין היו בהם שנ' בהן (זכריה י, ב) כי התרפים דברו און. שמא כדי להציל דוד היתה נשאלת בהם משום פקוח נפש, כי יש להבין שהיו מסתירין ממנו עצת רע שלא תגלה את אזן דוד בעלה, או נאמר שהוא אסור לפי שנ' (דברים יח, יא) וחובר חבר ושואל אוב וידעוני וגו', ופירש"י זצ"ל בסנהדרין חובר שייחבר אליו השד שיעלה לו המת, בסקילה, אבל אם מחברו לעשות שאר חפציו הוא בלאו. ועוד שהוא נראה כמקטיר לשד. ובכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.
ועל כיוצא בזה נאמר (ישעיה סה, יא) העורכים לגד שולחן. והשיב לי: לוחש לחישות על ידי מיתוק דבש וחלב או סיכה ועישון, אם הוא כדי להביא השד לעשות חפצו ודאי אסור לפירוש רבינו שלמה כמו שכתבת. וברייתא דפרק חלק אין שואלין בשבת. משמע בחול שרי. ואפילו לר' יוסי דפליג ואסר אף בחול, לא אסר אלא משום סכנה, יש לפרש דהתם מיירי בשאלה בעלמא שנשאל, עבר או עתיד, אבל מביאו בתחבולה כדי לעשות מעשה אסור, דהיינו חובר חבר. ואפילו בשאלה בעלמא איכא מאן דאמר בפרק ערבי פסחים אמר רב יוסף איש הוצל מניין שאין שואלין בכלדיין, שנ' (דברים יח, יג) תמים תהיה. ואין כלדיים בעלי אוב, כדפי' רבינו שלמה התם, דהא קרא בהדיא כתב (ויקרא יט, לא) אל תפנו אל האובות אלא כמו שפירש הערוך חוזים בכוכבים. וכן מצאתי בסיפרי דתניא מניין שאין שואלין בגורלות, שנ' תמים תהיה. וגורלות וכוכבים קרובי עניין הם. ואם השאילה אסורה בכלדיים, כל שכן בשדים. ומעשה דעכן, שאמר המקום ליהושע לך והטל גורלות, וכן ארץ ישראל שנתחלקה בגורל, לא תיקשי מההיא דסיפרי, דעל פי הדיבור שמע. ושמואל נמי דבדיק בסיפרא, בפרק גיד הנשה, לא תיקשי, דההוא לאו גורל הוא."
אוסר גילוי עתידות בעזרת לוח עם אותיות משום כישוף
תשורת ש"י תניינא, סי' קכט
דן באיזה מעשה של גילוי עתידות על טס שמסתובב על שולחן עם אותיות (נשמע כמו הפרקטיקה של סיאנס), וכותב שברור שהעושה כן עובר משום תמים תהיה, והוא לומד את זה מהשו"ע בקעט, כנראה דבריו לגבי אסטרולוגיה. ואף שהוא מתייחס לתרומת הדשן ואומר שאולי משום כך זה לא כל כך חמור – לא נראה שהוא מקבל את זה כל כך, והוא נשאר בעמדתו שהעושה כן עובר בתמים תהיה ואולי גם בקוסם.
"שאלה איש יהודי בא מא"י ועשה לו שלחן קטנה על שלשה רגליים ותחת רגליו טס או דף אשר עליו כתובים כל האותיות א"ב מצד אחד ועל צד השני אותיות של גוים וחמדה ילדים עומדים סביבו וסומכין עליו את ידיהם והולכין אצלו יהודים וערלים לשאול ממנו עתידות הן בעסקים הן בשידוכין או לצאת לדרך וכהנה רבות והוא שואל השאלה והשלחן מגביה את רגלו אחד ומראה על האותיות לצרף התשובה ועושה עם השואלים נפלאות גדולות אשר נעלם מעיני השכל ושמעתי שהוא הולך מקודם למקוה ואומר איזה קפיטל תהלים וההוא אומר שהוא חכמה ואין בו כישוף ולחש, ולמד חכמה זה אצל ת"ח גדול וירא שמים וגם שם בארץ ישראל משתמשים בזה צדיקים גדולים וקדושים את"ד, ונראה דהן בקדושיו לא יאמין כיון דעל כל פנים אסור לשואלים משום תמים תהיה כדאיתא ביו"ד ריש סימן קעט.
אלא דיש לומר עד אחד נאמן באיסורין לכולי עלמא כשלא איתחזיק איסורא ולא נפסל משום דמכשיל אחרים באיסור דתמים תהיה, כי זה לא חמיר כהעושה מעשה כישוף וכמו שכתב בתרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן צ"ו, ועוד הא לא משמע לאינשי איסורא בזה אבל כישוף כולי עלמא יודעין דאסור.
אך קשה הדבר להאמין כי חוששני שזה בכלל קודם קסמים דהרבה עניינים יש בקסמים דהרמב"ם כתב באופן אחר וסמ"ג באופן אחר ורי"ו כתב דעושין נקודות בכתב או בחול וכיוצא באלו הדברים ורצונו לומר מה שאינסי בדרך הטבע והשכל הוי קוסם, נמצא השואלים מוקפין (אולי מוסיפין? ד"ש) על תמים תהיה איסור לפני עיוור כי קוסם במלמות אם שואלים אצל ישראל.
ועוד לפי הענין דחשה ילדים עומדים סביבו וסומכין עליו את ידיהם וגם אומר מקודם איזה קפיטל תהלים נראה דעושה מעשה שדים וירא שלא יזיקוהו וכדאיתא בב"י ורמ"א ביו"ד סימן קע"ט דרוב העוסקים אינן נפטרים מהם בשלום ומבואר בב"י וש"ע ובש"ך שם סק"כ דאם עושה מעשה אסור ובלשון ר' ירוחם שבב"י דהיינו שלוקח דבר ועל ידו עושה מעשה מיקרי מעשה כשפים"
דוגמאות נוספות לשיוך של פרקטיקה סגולית לכישוף ודרכי האמורי
סגולות ישראל, ליפשיץ, מערכת ר אות כו, עמ' קג, א
"ומעתה בואו ונצווח על המנהג רע שנוהגין פה לעשות רפואה למי שנחלה פתאום לקרות אשה ערלית שתיקח עפר מבית הקברות שלהם והערלית ממחה את העפר במים ובמים האלו רוחצת את החולה ואומרים שהוא סגולה בדוקה, וזה רבות בשנים אשר שאלתי בכתב מהרב הגאון המנוח מו"ה רבי שלמה שפירא זללה"ה אבד"ק מונקאטש, והשיב לי שאסור לעשות כן, והגם שאני נטיתי קו להקל בזה כמ"ש בשו"ת מחנה יהודה (ח"ב סי' ו' אות ב'), ע"ש, אבל עתה כפי דברי הקדוש ז"ל בספר מדרש פנחס הנ"ל, אני חוזר בזה, ושומר נפשו ירחק מזה ואשרי הגבר אשר ד' מבטחו עכ"ל הס' סגולת ישראל, והנה תשובת הגה"צ מוהר"ש ממונקאטש יצ"ו נדפס שם בסוף הספר בשלימות עיי"ש."
שו"ת משפטי עוזיאל כרך ב – יורה דעה סימן כא
לאחר שהוא מביא את דברי הרמב"ם על רפואות שאינן רציונאליות, ואת קושיות הרשב"א על דבריו, הוא כותב:
"והנה תמיהות הרשב"א נראות לכאורה שהן אלימות וחזקות. אולם מאידך גיסא אין להניח שדברי הרמב"ם סותרין סופם לתחילתם. לכן נראה לי לפרש דהכי קאמר: שלשה סוגים יש בדברים אלו: א) דברים שגוזר עליהם העיון הטבעי זאת אומרת הכרת טבעם של הצמחים במהותם והרכבתם ובפעולתם בגוף האוכל או השותה מהם, והם אותם סמי הרפואה הנודעים או כל אלה שיתוספו עליהם מתוך העיון הטבעי הנתוחי או הכימי. ב) ההיקש הטבעי. והוא דעת סגולות המתכות, כגון מסמר הצלוב ושן השועל או העשבים שהם מסוגלים לרפאות בדרך תליתם בגוף כאלה שהזכיר הרמב"ם בדבריו, וכן כל הדומים להם, בהיקש הטבעי. ג) סגולות טבעיות כאלה שהתאמתו בכח הנסיון שהם מרפאות חולים ידועים, כל דברים שהם נכללים בגדר שלשה סוגים אלה הם מותרים לפי שכולם נכללים בגדר משום רפואה.
אבל כל יתר הדברים שאין בהם משום רפואה אלא השפעה כשופית הם אסורים, מפני שהם מעשי הבל ותוהו ככל מעשי קוסמים ומנחשים.
את זה אני אומר לתרץ דברי הרמב"ם, אולם עדיין דין זה בכללו צריך עיון רב מכל הנהו עובדי ומאמרי רז"ל שהביאם הרשב"א בתשובתו זאת. ולהלכה אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דכל שאין העיון הטבעי ולא ההיקש הטבעי גוזר אותו ולא הנסיון מאמת אותו ועל כולם אם אינו נעשה דרך רפואה כלומר מתוך נסיון רפואי, הרי הוא בכלל דרכי האמורי שאסור לעשותו מדכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים ההם.
לאור דברים אלה נשוב לשאלתנו. והאמת כי נבהלתי משמוע הזיות כאלה, שהן אסורות לשומען ואין צריך לומר לאומרן שכניסת היולדת או הכלה אצל יולדת או כלה אחרת בתוך ארבעים יום גורמת עקרות אחת מהן. והתרופה לזה היא ברחיצת הידים והרגלים במימי רגלים של הכלה או היולדת שנכנסה לביתה. אלה דברי שוא ותפל שאין בהם ממש ואסורין בהחלט משום דרכי האמורי, ולא עוד אלא כי אמונות תפלות אלה הם גורמות ריב ומדנים בין משפחות ישראל, בחושבן כי בקורה של כלה או יולדת בביתה גרמה למניעת הריונה ופרי בטנה. ולכן לא רק שלא מותר להאמין בזה ולעשות מעשי הזיה אלה שאין בהם לא מעיון והיקש הטבעי ולא משום נסיון רפואי. שהרי אנו רואין מעשים בכל יום שמבקרים יולדות וכלות אשה את רעותה ואינן נפגעות במאומה ואין שטן ואין פגע רע. לפיכך אסור להעלות על הדעת הזיה טפלה זאת וצריך לעוקרה מיסודה ולהכריז עליה. ברבים שהיא דבר שוא והבל וחלילה חלילה לאיש ישראל לחשוב על דבר שקר וכזב זה, שהוא אסור מצד עצמו וגם גורם מחלוקת בישראל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: חלילה לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך אחר הבלים אלה ולא להעלות על הלב שיש תועלת בהן אלא מצוה וחובה עלינו להאמין בה' אלקי כל בשר שבידו מפתח של חיה כדכתיב ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה (תענית ב א). ובזה נקיים בעצמנו תמים תהיה עם ה' אלקיך. והנלע"ד כתבתי."
אין להשתמש בקמיע שאינו מומחה, ואין להתרפא אלא ברופאים מומחים
ערוך השולחן אורח חיים סימן שא סעיף פ
"ויש מי שחושש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי והרשב"א בתשו' [חלק א' סי' תי"ג] האריך מאד בעניינים אלו ולא העלה דבר ברור ע"ש והדבר הברור בזה תמים תהיה עם ד' אלקיך ואין להשתמש רק ברופאים מומחים ובתפלה לה' ובצדקה שזה וודאי מועיל:"
אוסר לבצע פעולה מאגית עם ציפורניים ושערות – משום דרכי האמורי
שו"ת פנים מאירות חלק א סימן לו
"נשאלתי תינוק קטן המוטל בעריסה שאינו יכול לישן ונשי' זקינו' אומרו' שרפואתו לחתוך צפורני ידיו ורגליו וקצת שערות וליתן תוך ביצה ולהניח באילן ערבה אי מותר לעשו' כהאי מילתא ואמרתי ראי' ברורה לאסור דבר זה דאמרינן סוף פר' בהמ' המקשה דף ע"ז המבכרת שהפילה שלי' אין קוברין אותה בפרשת דרכים ופי' רש"י דרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד ואין תולין אותה באילן מפני דרכי אמורי ואמרינן בגמרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפוא' אין בו משו' דרכי אמורי אין בו רפואה משו' /צ"ל: משום רפואה/ יש בו משו' דרכי אמורי ופי' רש"י יש בו משום רפואה כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום רפואה כגון שעושין שלא על החולה כגון קבורת שליא בפ' דרכים וכיוצא בהן שדומין לניחוש יש בו משום דרכי אמורי עכ"ל הרי להדי' דדבר שאין עושין על חולי גופי' הוי דומי' דתולין שליא באילן דאסור משום דרכי אמורי וה"נ דכוותי' וכן הוראתי הלכה למעשה ואסרתי להם לעשות דבר זה."
חוששים לדרכי האמורי וכשפים ברפואות תמוהות שמגיעות מגויים
ארחות רבנו (הסטייפלר), סגולות, אות ז
"ז. מאנגלי' הגיע לארץ אחד שהי' מרפא את החולים במשמוש ידים שהי' מעביר על גופם ואמר לי מו"ר שזה כשוף וספר לי על עוד אחד שהוא ג"כ מכשף וזהו אחד מבאר שבע שמסתכל במזוזות של אדם ואומר לו את עברו הנכון אבל לא עתידות, ואמר מו"ר עליו שזה כשוף והוסיף מו"ר שבאנגלי' הרבנים גרשוהו אבל בצרפת אין רבנים וההמון הולך אליו."
שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן פ
חושש מאוד מריפוי מנוכרים שעושים משהו שנראה כמו כשפים, שיש בזה דרכי האמורי כי הרפואה לא ניכרת, ולפי מהר"ם בן חביב ברפואות שמגיעות בנוכרים אליליים יש דרכי האמורי. הוא משיג על הבנין ציון וכותב שנראה שיש חשש להשפעות אליליות ודרכי האמורי ברפואות תמוהות שאין להם הסבר ושורשם אצל הגוים.
"בענין אי מותר להתרפאות ע"י רופא כומר שלא כדרך ריפוי או סמי רפואה שאלה: הנני בזה בבקשה שטוחה שימחול להשיבני דבר ה' זו נחוצה מאד מאד ואתו הסליחה על הטירחא. זה עתה בא הידיעה מרופא במאניללא שבפיליפאפינס הכומר רעוו' טוני אגאפואה שהוא מרפא לכל החולאים ולכל הנגעים למגדול ועד קטן, והוא עושה ניתוחים בלי סכין ניתוח רק בידים גלוים עם חף אצבעותיו, דבר שלא ניתן להיאמן, אבל עובדא הוא. וכבר ריפא אנשים לאלפים בדרך זה והכל בלי שום מכשירים או סמי רפואה רק בחף אצבעותיו. כאמור. וגם אחר שחתך הוא מחבר את החתך באופן הנ"ל בחף אצבעותיו בלי כלום, שמעביר אצבעו על מקום החתך איזה פעמים, ואח"כ לא ניכר עוד במקומו אפילו שריטה אחת ונראה לעין כל. והשאלה הוא, אם מותר לחולה אנושי מסוכן ר"ל, שילך לאותו כומר להתרפאות מאתו היות והוא נגד הטבע שיחתוך ויחזור ויחבר בחף אצבעותיו. ומחשש שהוא מזכיר שמות עכו"ם אפשר דאסור, דדין מפורש הוא ביו"ד (ריש סימן קנ"ה), דאפי' לפק"נ =לפקוח נפש= אינו דוחה ע"ז, אבל באותו כומר לא ידוע לנו, אם משתמש הוא באמת בשמות עכו"ם או בכישוף, אדרבה אינו מדבר ומפתה על לב החולה כלום משום אמונה שהוא רק אומר שצריך להאמין בא'ל שרופא נאמן הוא, ולא יותר. ואבקש מאת כהדר"ג נ"י בכל לשון של בקשה שאל ישוב פני ריקם בזה ולא יאחר הדבר, כי נחוץ הדבר מאד להלכה ולמעשה. וה' הטוב יגדור פרצותינו ברחמים ונזכה כולנו בישועות ישרא' במהרה ישועות עולם על ראשינו בביאת הגוא' בב"א.
תשובה: בס"ד, יום ב' במדבר מ"א למנב"י ירושלים עיה"ק שנת השביעית תשל"ג לפ"ק. לכ' הרה"ג וכו' מוה"ר יצחק אייזיק טירנויער שליט"א, ברוקלין יצ"ו. אחד"ש. הנני בזה ע"ד שאלתו בדבר הכומר הרופא בחף אצבעותיו בלא כלום, שלא כדרך הטבע, אם מותר לחולה מסוכן להתרפא ממנו כמבואר הכל בלשון השאלה. הנה אף שמוטרד אני בחבלי הטרדות, מ"מ מחמת שכבר נשאלתי כיוצא בזה איזה פעמים אמרתי לבאר שאלה זו כפי אשר חנני השי"ת.
הנה יש לדון בענינים כאלה משום תלתא. א' משום דרכי האמורי. (ב') משום כשוף. והמה שתים שהם אחת, דגם דרכי האמורי המה אשר הוציאו האמורים מצד כחות הכוכבים וצורתם וכו' כמבואר בפוסקים. (ג') משום מזכיר שם ע"ז, ובכל אלו יש אריכות דברים, ואזכיר רק בקיצור היוצא מדברי הש"ע והפוסקים.
הנה בש"ע (או"ח סי' ש"א סעי' כ"ז) איתא וז"ל, יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי, וכן בכל דבר שהוא משום רפואה, אבל אם עושה מעשה ואין ניכר משום רפואה אסור משום דרכי האמורי, אבל כל לחש מותר, ולא אסור אלא באותם שבדקו ואינם מועילים, ויש מי שחושש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי עכ"ל, והוא מדברי הטור שם.
והנה מקור הלכה זו הוא (בשבת ס"ז ע"א) במתני' וגמ' שם, והובא בב"י שם בקיצור, וז"ל והא דאמרו אם עושה מעשה ואין ניכר שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי, אבל כל לחש מותר, הוא מדברי הרא"ש שם, אהא דאמרי אביי ורבא כ"ד שהוא בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ופרש"י יש בו משום רפואה, שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה, אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא, ע"ז כתב הרא"ש, ולא נהירא דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושין, אלא מיירי בשעשה מעשה ואינו ניכר שיהא בו רפואה כלל, כגון אילן שמשיר פירותיו שסוקרו בסיקרא, וכתב ע"ז הב"י, דכ"כ שם הר"ן, ז"ל כל דבר שיש בו משום רפואה בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוס', וכך הם דברי רבינו, עכ"ל, והנראה דרצונו לומר רק שס"ל להר"ן כהרא"ש, דגם לחשים לא יצאו מכלל ההיתר, אבל יש חילוק ביניהם בענין עושה מעשה, דלפי שיטת רש"י וגם הרא"ש מודה לו, בעושה מעשה צריך ניכר דוקא, אבל ממשמעות דברי הר"ן משמע דצריך שיודעין בו שהוא מרפא, אבל א"צ ניכר, וכן כתב הר"ן להדיא (בחולין ס"פ בהמה המקשה), שהביא שם את דברי רש"י דדבר שאינו ניכר שיש בו רפואה, יש בו משום דרכי האמורי, וכתב ע"ז ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתן ניכרת, אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה אע"פ שאינה ניכרת שרי, שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשה תוהו שלהם שאין בהם תועלת עכ"ל.
והנה בישוב קושי' הר"ן על שיטת רש"י והרא"ש דס"ל דצריך ניכר דוקא, כתב בס' פתח הדביר (או"ח) שם, דצ"ל דס"ל לאביי ורבא, דדוקא הני דאיתא במתני', דהוברר להם דהוי רפואה אין בו משום דרכי האמורי, אבל אין ללמוד מהני לגבי דידן להתיר בכיוצא בזה, אלא בדבר מבורר כתחבושת למכה לא זולת עיי"ש.
והנה ביש"ש (חולין) שם הביא את דברי הר"ן הנ"ל, ומשמע דפסק כן, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפיה"מ (שבת) שם דס"ל כהר"ן, וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' תי"ג), והביא כן מספרו במורה נבוכים, אלא שהקשה הרשב"א דברי הרמב"ם אהדדי, ובס' פתח הדביר שם כתב ליישב סתירתו עיי"ש, ונפלא ממני מש"כ במ"ב שם (סי' ש"א ס"ק ק"ה), ליישב לדיעה זו דצריך ניכר, דהא דמותר בדברים הנ"ל (כלומר ביצת החרגול וכו'), כיון שיאמרו היודעין שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר עיי"ש, ובשער הציון שם כתב: כן מוכח בפיה"מ עיי"ש, והוא תמוה דהרי לשיטת הש"ע ל"מ יודעין רק ניכר דוקא כנ"ל, ועיקר הוכחת הר"ן דל"צ ניכר הוא מדברים הנ"ל כנ"ל, ובאמת הרמב"ם ס"ל ג"כ כהר"ן כנ"ל.
ודאתאן מהנ"ל דאף לשיטת הרא"ש והטור והש"ע דצריך ניכר, מ"מ ס"ל דבלחש מותר, אף דלחש ל"ה ניכר כמ"ש רש"י, צ"ל כמ"ש בלבו"ש שם, דלחש עדיף, דידוע דלחש מרפא והוי כאלו ניכר הרפואה עיי"ש.
והנה הר"ן שם (בשבת) כתב, ואפשר דאף נחשים שאין אנו יודעין אם יש בהם משום רפואה מותר בהם מספק, ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילים, וכתב הרשב"א שכן נראה שפרשו בתוס', אלא שראיתי לה"ר יונה שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי עכ"ל, ובלבו"ש שם כתב, דאף לשיטת הש"ע י"ל דאפילו לחש שעדיין לא איתמחי, ואין אנו יודעים שמרפא אפי"ה מותר, כיון שידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא, והוי קצת כמו ניכר, כיון שהרגילות שהלחשים ירפאו, ואין אסור אלא באותן שידענו שאין מרפאים עיי"ש.
אמנם צ"ע מה שהביא בש"ע שם, ויש מי שחושש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי כנ"ל, והוא מדברי הר"ן בשם הרבינו יונה הנ"ל, והוא צ"ע גדול, דבשלמא הר"ן דס"ל דא"צ שיהא ניכר רק צריך שיהא נודע שמרפא, אתי' שפיר מה שהביא את הרבינו יונה לומר דצריך נודע בודאי ולא בספק כמ"ש מקודם, אבל להש"ע שפסק דצריך ניכר דוקא, חוץ מהדברים המובאים שם מקודם דאיתא במתני' (דשבת) כנ"ל, א"כ אף בקמיע המומחה, אמאי יהי' מותר הרי אין רפואתו ניכרת, ובפרט שהביא כן רק בשם יש מי שחושש, ומשמע דלדיעה הא' אין לחוש, והרי אדרבה לדיעה הא' אף בקמיע מומחה יש לאסור, וצע"ג.
ועוד אנו צריכין למודעי דהנה לפי משמעות דברי הר"ן שם, להרבינו יונה גם לחש שאין אנו יודעין אם מרפא, יש משום דרכי האמורי, א"כ מש"כ במ"ב שם (ס"ק ק"ו) אהא דאיתא שם בש"ע, אבל כל לחש מותר, דאפילו אם עדיין לא איתמחי וכו' עיי"ש, והמה מדברי לבושי שרד שם, דכ"ז לדיעה הא', אבל ליש מי שחושש, גם בלחש כזה יש לחשוש משום דרכי האמורי וק"ל, והנה בש"ע הרב שם (סי' ש"א סעי' ל"ג) כתב דכל בעל נפש יחוש לדברי היש מי שאומר, ובמוסגר שם הוסיף בזה"ל במקום שאין שם צורך כ"כ עיי"ש. ובס' כף החיים שם (אות קס"ד) כתב וז"ל וכ"כ לפי הכלל שבידינו, שכל מקום שסותם הש"ע, ואח"כ כותב יש מי שאומר, שדעתו לחוש לס' היש מי שאומר לכתחילה היכא דאפשר כמ"ש לעיל (סי' י"ג אות ז') עכ"ל. ופשיטא ואצ"ל דאין בכלל זה קמיעות הצדיקים אשר יסודתם בהררי קודש, וממקום קדוש יהלכון.
והנה להלכה ס"ל בפתח הדביר שם כדברי הפוסקים דא"צ ניכר דוקא, (אמנם צ"ע לפסוק להלכה דלא כסתימת הש"ע, ולכמה פוסקים דיעה שלא הובא בש"ע אינו מצטרף אפילו לס"ס =לספק ספיקא=), ולפי שיטתם יש להתיר אף אותם שאינו מבואר בש"ס להדיא היתרם, וצ"ב אמאי לא ניחוש דלמא המה מדרכי האמורי שיסודם ממעשה כשפים כנ"ל, אכן כבר נתקשה בזה שם בס' פתח הדביר, וכתב ליישב לפי מה דס"ל להרמב"ם (בפי"א מה' ע"ז) שכל מה שאסרה תורה מעניני כישוף מעונן ומנחש וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, כולם עניני התול ושקר וכזב, לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה, וא"כ היכא דמרפאה ודאי שאינה מהם, ולהפוסקים דלא ס"ל כהרמב"ם, וכמו שהקשו עליו ממעשה שאול עם בעלת אוב, ואמרו בש"ס למה נקרא שמם כשפים שמכחישים וכו', ועי' ביאור הגר"א (יו"ד סי' קע"ט אות י"ג) שהביא מכמה מקומות בש"ס מזה, וכתב הגר"א בתוך דבריו וכן קמיעין בהרבה מקומות בש"ס ולחשים רבו מלספר עיי"ש, א"כ שוב קשה אמאי לא נחוש לכל מה דלא מבואר בש"ס היתרם, דדלמא מעשה כשפים המה, וביותר יוקשה להמתירין אף בלא נודע שמרפאין כנ"ל, והגר"א מכללם שהעיר שם (בה' שבת סעי' כ"ז) על דברי המחבר בשם ויש מי שחושש וכו' כנ"ל, וז"ל שפי' הא אין כה"ג שאין ידוע, וצ"ע הא במתני' תנן ולא בקמיע וכו', משמע הא בחול שפיר דמי עכ"ל, והיינו שהוכיח להתיר מדברי המתני' הנ"ל, דכל קמיע שאינו מומחה מותר עכ"פ בחול, וקשה דלמא המה מעשה כשפים. וצריך לומר לדידהו, כמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' קס"ו ותי"ג ותתכ"ה) הובא בפתח הדביר שם, דכל שלא נאמרו בש"ס שהם מדרכי האמורי, אין לאוסרן, וכ"כ הגמי"י (פי"א דע"ז) בשם רא"ם, והובא בב"י (יו"ד סי' קע"ח), (אלא שדן שם בב"י אם גם כל המבואר בתוספתא (דשבת פ"ח) שהמה מדרכי האמורי אסור, ועי' מזה בכנה"ג (יו"ד סי' קע"ט), ובפתח הדביר שם האריך בזה).
אמנם בספר כפת תמרים (יומא פ"ג ע"א) בהביאו את תשו' הרשב"א מה שהקשה סתירת דברי הרמב"ם, כתב הוא לתרץ הסתירה דיש לחלק, דכל רפואה הכתובה בספרי חכמי הרופאים שמרפאים בהם דרך סגולה, כמשל שהביא הרמב"ם בתליית עשב על הנכפה, דזו הוא רפואה סגולית אמיתית מצד הניסיון, ר"ל דפעם קרה מקרה דתלו עשב על הנכפה ונתרפא אף שלא השיגו טעם הרפואה על צד הטבע שריא, אבל הרפואות שאנו אוסרים מדרכי האמורי, הם רפואות שהמציאו תחלה האמוריים בסגולה מכח שהיו עובדים לשמש ולירח והיו אומרים שיועיל בסגולה, מכח שברפואה זו יש בה ככב פ' וכל היוצא בזה, ע"ז נאמר ובחקתיהם לא תלכו עיי"ש. אך עדיין לא הועלנו בזה דהתינח מה דידוע, אבל מה דלא ידוע לנו מקור מחצבתם מהו, וכמו שהעיר בס' פתח הדביר שם, והי' נראה דבכה"ג אסור לדידי', אולם ראיתי בשד"ח (כללים מע' הלמד כלל קי"ז) דהביא שם בשם בעל כפת תמרים בעצמו בשו"ת קול גדול שנשאל אם מותר לשמוע בקול מלחשים למיני חלאים, ועל הרוב נעשה ע"י נשים, וכתב שם בתוך דבריו בזה"ל: ומשום דרכי האמורי ליכא כדאמרינן (בשלהי במה אשה) כל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ופי' רש"י וכו', והרא"ש כתב וכו', וכן כתב הר"ן וכו', וכן פסק מרן הב"י (באו"ח סי' ש"א) וכו', הרי דרוב הפוסקים סוברים דאף בלחש שאין יודעים שהוא מרפא שרי, ואפילו שרוב הלחשים הללו אינו נמצא כי אם בנשים שרי, כמ"ש הב"י (סי' ש"ו), דמדידה בשבת וללחוש כמו שנוהגות הנשים מותר אלו תורף דב"ק עכ"ל השד"ח, הרי שסובר להלכה דאף באין יודעים שהוא מרפא בלחש שרי, ועכ"ח אחת מתרתי סבירא לו, או דגם בקמיע כן, דא"צ ידוע מקור מחצבתם, דאם אין יודע אם מרפא בודאי אין ידוע מקורו כמובן וכנ"ל, או דס"ל לחלק בין קמיע ללחש, ובלחש עכ"פ א"צ ידוע מקורו.
אכן פשיטא דכ"ז בלחשים הידועים להנו נשי דידן, דבזה שייך מש"כ בתשו' חות יאיר (סי' רל"ד), בדנו שם בענין הלחשים שיודעים איזה נשים לאיזה מיחושים וכאבים וחלאתם, אם יש בזה משום דרכי האמורי, ואחרי פלפולו בדברי הש"ס והפוסקים (ואגב, שמחתי לראות שם שהעיר החו"י במה שהערותי /שהערתי/ לעיל בדברי הב"י והש"ע), סיים ולענין הלכה למעשה הנח להם לישראל דמסתמא נודעו להם בניסיון והורה להם מורה להתיר עכ"ל, אבל נחשים שעושין הגוים ולא ידוע טיבתם ומהותם בודאי יש לחוש שמקורם בדרכי האמורי ומעשה כשפים, ועי' בערוך השלחן שם (סי' ש"א סעי' פ') שדייק וכתב ובלבד שלא יהי' מן לחשי עבודת כוכבים עיי"ש.
אך עדיין אנו צריכין למודעי אם יש לחלק ולומר דשאני היכא דעושין בעצמן הלחש, לבין היכא דהגוים עושין הלחש, היינו דהולך לדרוש מהם והמה עושין לו, ובזה אנו צריכין לבוא לעיקרא דדינא במעשה כשפים כהאי גוונא, והנה בש"ך (יו"ד סי' קע"ט ס"ק א') הביא בשם פסקי מהרא"י (סי' צ"ו), דמבואר מדבריו דמותר לחולה לדרוש במכשפים וקוסמים כיון דאין איסור אלא משום תמים תהי'. ומהרש"ל בתשובה (סי' ג') וביש"ש (חולין פ' כל הבשר) מביאו, והאריך והעלה דאסור לחולה לשאול בקסמים ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר, ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר ע"ש, וכיוצא בזה כתב הב"ח, וכ"כ הב"י בשם הזוהר דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה עיי"ש, וז"ל הב"י (בסוף הסימן) שם, וכתב מהר"ר איסרלן (סי' צ"ו) וכו', ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול לדרוש במכשפים אפילו לחולה וכו' ולכן שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל, ומדלא הוציא הזוהר מהכלל היכא דיש סכנת נפשות, ש"מ דס"ל דאפילו בסכנת נפשות אסור, וכן ס"ל בתשו' משכנות יעקב (חיו"ד סי' מ"א, ומש"כ בפת"ש סי' ל"ט ט"ס), שלהזוהר אסור אפילו בחולה שיש בו סכנה, אלא שהוא למד זכות על הנוהגים לשאול, דהזוהר בזה לשיטתו דרשב"י דסבר ב"נ =בן נח= מצווה על כישוף, אבל אנן לא קיי'ל כרשב"י, א"כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהי' אולי בחולה שרי ובפרט בחולה שיש בו סכנה, ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם עכ"ד, ודאתאן מיני' דמה דלמד זכות הוי רק בדרך אולי, ובודאי ששומר נפשו ירחק אף ביש בו סכנה.
אמנם יש לדון דבדבר שאנו אוסרים רק משום חשש שמא יש בזה דרכי האמורי כנ"ל, אם אינו נכנס בהפלוגתא דקמיע שאינו מומחה הנ"ל, דבכה"ג החליט המ"ב שם (סי' ש"א ס"ק ק"ז), דאם החולי הוא דבר שיש בו סכנה נראה דלכ"ע שרי בכל גווני עיי"ש, ובפרט היכא דאינו עושה הישראל בעצמו כלום (ועי' בהנחלת שבעה סי' ע"ו), וצע"ג למעשה, ועי' להלן מה שהבאתי מהספר מדרש פנחס מזה.
וכל הנזכר הוא באף אם אין משום הזכרת שם ע"ז, אבל אם מזכיר שם ע"ז…
והנה ראיתי בתשו' בנין ציון (מהגאון בעל הערוך לנר ז"ל, ח"א סי' ס"ז), שדן שם בענין התרופה ע"י הפעולה שקורין מאגניטיזירען, ושאל דעת מומחין אם הוי בדרך הטבע, ויש בזה דיעות חלוקות, ובתוך דבריו כתב וז"ל, ולכן נלע"ד אפילו לו יהי כן שאין למצוא מפתח כלל איך בדרך הטבע יהי' שינוי גדול בכל הענינים ע"י פעולת המאגניטיזירען, עם כל זה אין אנו צריכין להרחיק ולחוש שמכחות הטומאה נעשה, שהרי לפי המבואר בפוסקים ופסק בטוש"ע (סי' קנ"ה), מותר להתרפאות ע"י לחש מעע"ז כשאינו בודאי שמזכיר שם ע"ז על הלחש, ושאינו כומר לע"ז דכומר ודאי מזכיר שם ע"ז, אבל בספק שרי וכו', ואפילו להתרפאות ע"י כישוף יש מהפוסקים שמתירים, וגם האוסרים מתירים עכ"פ ביש סכנת נפשות כמבואר בש"ך (יו"ד סי' קע"ט) וכו', וגם משום תמים תהי' אין לחוש דכל שעושין משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, אף שהם דברים שאין להם מבוא בטבע, כש"כ שאין חשש להתרפאות ע"י דבר המאגניטיזירען אשר העוסקים בו אומרים שהוא נהוג עפ"י הטבע וכו' עכ"ד, ופליאה גדולה על השמטתו את כל המבואר בש"ע ופוסקים (או"ח סי' ש"א) הנ"ל, אשר משם יש לראות שכמה דברים בלחשים אשר לא ידעו מקורם תלוי באשלי רברבי, ובפרט היוצאים מהגוים אף בסתם עכו"ם, ולשיטת המחמירים צ"ל מה דמבואר שם (בסי' קנ"ה) כמו שמחלקים המה בין לחשים ללחשים.
סו"ד בנוגע לשאלתו להתרפאות מאת הכומר שלא בדרך הטבע, הכל מודים דאסור אפילו בסכנת נפשות, ובסתם עכו"ם צריך עוד עיון גדול למעשה מכל אשר הזכרתי לעיל, ויש להתיישב הרבה בהגיע לתור הלכה למעשה, והרופא חולים ישמור אותנו שלא יצטרכו ח"ו לכל זה, ועי' בעה"ש שם שסיים בזה"ל והדבר הברור בזה תמים תהי' עם ד"א ואין להשתמש אלא ברופאים מומחים ובתפילה לד' ובצדקה שזה ודאי מועיל עכ"ל.
ושוב ראיתי שכתב בס' מדרש פנחס, שהרה"ק מהר"פ זלה"ה מקאריץ הקפיד מאד על אותן ההולכים להתרפאות מן הקדר ומן הגוי'. וכ"פ שמעתי ממנו שהי' מקפיד מאד על הנ"ל, אפילו ליקח עשבים מן הגוים ואפילו מן הנשים כי הוא מלא כשפים, ואמר שהנשים שמקבלים רפואות מן הנ"ל שהוא מזיק לבניהם ולבעליהם ופעם א' אמר המבלי אין א' בישראל וגו', וגם אמר שא"א שיעשו שום רפואה כלל, ושמעתי בשמו שכן הוא דרך רפואתם שמכניסים באדם טומאה גדולה ח"ו ומחמת זה בורחת החולשה או הטומאה אחרת ר"ל ואח"כ מתגברת ח"ו עד מאד הרחמן יצילנו, ופ"א אמר שהנשים שמקבלים רפואות מן הנ"ל שפניהם משתנות לפי ראות עיני עכ"ל, והביא דבריו הג' ר' שבתי מיולניצא ז"ל בספרו סגולות ישראל (מע' ר' אות כ"ו), והוסיף ע"ז, ועי' בס' אור עינים ח"ב מע' רפואה מש"כ בשם מדרש עשרה הדברות עיי"ש. ועי' בס' רפואה וחיים (פ"א אות כ"ב) שכתב בזה"ל, רפואה אין לרפאות ע"י גוים ומינים עע"ז ולא בהשבעות שלהם כ"א לקיים בנו מקרא שכתוב הרחק מעלי' דרכך זו מינות, וכדאי הוא זכות הרחקה הזאת לכונת קדושת שם שמים ואחדותו לבטל כל המאורעות הקשים מעל החולה כי כל העמים ילכו איש בשם א' ואנחנו בשם א' נזכיר ובתפילתנו אליו נעתיר ועלה לו רפואה שלימה בקרוב עכ"ל ע"ש, (הנה דבריו אלו האחרונים המה כמעט אות באות מס' דבר שמואל הנ"ל, ואולי הביאו שם, ואין הספר לפני), ומעתה בואו ונצווח על המנהג רע שנוהגין פה לעשות רפואה למי שנחלה פתאום לקרות אשה ערלית שתיקח עפר מבית הקברות שלהם והערלית ממחה את העפר במים ובמים האלו רוחצת את החולה ואומרים שהוא סגולה בדוקה, וזה רבות בשנים אשר שאלתי בכתב מהרב הגאון המנוח מו"ה רבי שלמה שפירא זללה"ה אבד"ק מונקאטש, והשיב לי שאסור לעשות כן, והגם שאני נטיתי קו להקל בזה כמ"ש בשו"ת מחנה יהודה (ח"ב סי' ו' אות ב'), ע"ש, אבל עתה כפי דברי הקדוש ז"ל בספר מדרש פנחס הנ"ל, אני חוזר בזה, ושומר נפשו ירחק מזה ואשרי הגבר אשר ד' מבטחו עכ"ל הס' סגולת ישראל, והנה תשובת הגה"צ מוהר"ש ממונקאטש יצ"ו נדפס שם בסוף הספר בשלימות עיי"ש.
העתקתי כ"ז כדי שאם יבוא ח"ו שאלה כזו לפני מורה הוראה ידע את אשר לפניו.
נ' ב' הנה כל הנ"ל כתבתי אף קודם קבלת הדברים דלהלן, וביותר נתחזקו דברינו, אחרי אשר נשאלתי בשאלה זו מאת הרה"ג מוה"ר מאיר כ"ץ נ"י והוא הוסיף לצרף מכתב מהכומר הרופא הנ"ל, והכותרת של המכתב" Spiritual Church of science" /הכנסיה הרוחנית של מדע/ וכותב במכתבו "שהוא אך אמצעי של האדון ורואים בו הכח של האדון" על ידו, ושחלק מהרפואה היא מהאמונה שבלבם אל "האדון", וכשהדבר נוגע לסכנה ופק"נ =ופקוח נפש=, רפואתו הוא על ריפוי הסדר רוחני – דהיינו שצריך ליתן להם חלקי עצות האיך לנהוג ברפואה הנ"ל. (הועתק מענגליש /מאנגלית/ ע"י הרה"ג הנ"ל), והוסיף הה"ג הנ"ל, דהגם שאינו מפרש כ"כ הדק אל מי כוון בזה "האדון", אבל ברור שכוון לאותו האיש ימ"ש, ושראה ב – Encyclopedia science /אנציקלופדי' של המדע/ בעניני" faith healing" /רפוי ע"י אמונה/ ושם כתוב שזה ענין של" Christian science" /מדע נוצרי/ ובעיונו בעניני" Christian science" כתוב שם באריכות הענין של" Christian science" הוא ענין של אמונה באותו האיש ימ"ש עכת"ד, ואמרתי בזה כמה גדולי /גדולים/ דברי החכמים דאסור להתרפאות מכומר בשלא כדרך הטבע אפילו בפק"נ דכל מעשיהם לע"ז כנ"ל, והקב"ה ישלח רפו"ש לכל חולי עמו בית ישראל ונזכה לישועה כללית בביאת גוא"צ בבי"א. והנני חותם בברכה מרובה. יצחק יעקב ווייס."