איסור כישוף ודומיו בבני נח
סיכום
בברייתא (סנהדרין נו), לאחר שבע מצוות בני נח, מובאים דברי תנאים שמוסיפים עוד מצוות לבני נח. לענייננו, רבי שמעון מוסיף איסור כישוף, ורבי יוסי אומר שכל מה שנאמר בפסוק של כישוף גם אסור לבני נח (ניחוש, אוב וידעוני וכדומה).
כתבו המאירי ותה"ד שבני נח לא מוזהרים כל כישוף ודומיו, וכך נראה מהרמב"ם שלא הזכיר איסור זה.
כיוון נוסף ממנו נראה שבני נח מוזהרים על כישוף ודומיו. והוא מהגמרא בחולין, שאומרת שיש 30 מצוות שנצטוו בני נח, והסבירו שזו התפרטות של 7 המצוות. רב שמואל בן חפני גאון, וכן הרמ"ע מפאנו, מונים את הפירוט של 30 המצוות, כשחלק ניכר מהם זה כישוף והדומים לו (כפירוט של ע"ז), ומדבריהם נראה שסברו שההלכה שאלו אסורים לבני נח. גם מדברי רב ניסים גאון ניתן ללמוד כך.
כיוון נוסף שאולי יש מקום ללמוד ממנו שדעת ראשונים להחמיר, הוא מקושייה שחוזרת בכמה ראשונים על הגמרא בעניין אליעזר עבד אברהם. על הגמרא שאומרת שמה שעשה אליעזר הוא ניחוש, הקשו התוספות ועוד, איך אליעזר ניחש לדעה שניחוש אסור לבני נח. אמנם יש מהראשונים שלא הזכירו שזה לדעה מסוימת, אלא הקשו איך אליעזר ניחש והרי ניחוש אסור לבני נח (סמ"ג, ספר חרדים, ברטנורא, וכך נראה מהראב"ד). מכך ניתן לכאורה ללמוד שלדעתם הלכה שב"נ נצטוו על כישוף ודומיו, וכך הבין בכס"מ את דברי הראב"ד (ודחה, כי זה רק לשיטה אחת), אמנם אחרונים רבים כתבו שהם לא התכוונו שכך הלכה שהם התכוונו שזה רק לשיטה אחת, וממילא אין ראיה מה דעתם להלכה בזה.
עוד כיוון שיש ללמוד ממנו להחמיר, הוא דברי רבי נתן שבספרי, שהרגו את בלעם בבי"ד על הקסמים שעשה. והביאו דבריו בעל הטורים והרא"ם בסתם, ובנחלת בנימין הביא מזה ראיה שהלכה שכישוף אסור לב"נ. אמנם המלבי"ם פירש שדעת רבי נתן כדעת רבי יוסי, וכ"כ האדר"ת, והוסיף שבעל הטורים התכוון שזה לשיטה שסוברת ככה, אבל באמת הלכה לא כך.
דיון נוסף היה סביב שם טומאה שדרשו שאברהם אבינו מסר לבני הפילגשים, ושם רואים דעות כמה אחרונים שלהלכה כישוף ודומיו לא נאסרו לבני נח. ויש מי שהציע שבא"י אסורים [לדעת רבי יוסי] ובחו"ל לא.
לסיכום: נראה שהקו המרכזי הוא שההלכה היא שכישוף ודומיו לא נאסרו לב"נ, אך יש סוברים שכן נאסרו.
הברייתא ופסיקות ראשונים
סנהדרין נו, א-ב
בגמרא מובאת ברייתא על מצוות בני נח. ת"ק מזכיר שנצטוו על שבע מצוות, ותנאים אחרים מוסיפים עוד מצוות. בין השאר, רבי שמעון אומר שנצטוו גם על כישוף, ורבי יוסי אומר שכל מה שנאמר בפרשה של כישוף כלול בזה.
"תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנניה בן (גמלא) +מסורת הש"ס: גמליאל+ אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכישוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף – בן נח מוזהר עליו. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודורש אל המתים וגו' ובגלל התועבת האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך, ולא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן."
רמב"ם מלכים ט-י
הרמב"ם, מביא את שבע מצוות בני נח, ולא מביא את איסור כישוף וניחוש. משמע מזה, שלדעתו כישוף וניחוש לא אסורים לבני נח.
וכ"כ ריא"ז (סנהדרין ז, ב, ט)
מאירי סנהדרין נו, ב
המאירי כתב בפירוש שבני נח לא הוזהרו על כישוף ועל שאר הדברים המופיעים שם בפסוק.
בנוסף, המאירי מסביר את הדחייה לראיה של רבי יוסי. רבי יוסי הוכיח ממה שכתוב שבגלל התועבות האלה ה' מוריש את הגויים מהארץ, שכיוון שה' לא מעניש בלי אזהרה הרי מוכח שמוזהרים על זה, ודוחה המאירי, שכוונת הפסוק היא שהחטא בכישוף ודומיו הוביל אותם לחטוא בע"ז, ועל זה נענשו. ומסביר על פי זה את הגמרא (סנהדרין נט, ב) שאומרת שבני נח נענשו על ע"ז (וכן פירש רש"י שם, שבנענשו על ע"ז הכוונה לפסוק הזה). [גם הר"ן הסביר את זה באופן דומה, והיד רמ"ה כתב שלת"ק בגויים ה' מעניש גם בלי להזהיר[1]].
"וכן חקות הגוים כגון קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אע"פ שהם חקות הגוים ונמשכים הם לעיקרי ע"ז מותרים הם בכלם ואע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם י"י מוריש אותם וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו לא אמרה אלא שהם סולם ומבוא לעניני עבודות זרות שעליהן נענשו והוא שאמרו למטה בעבודה זרה דאיענוש גוים עלה:"
תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן צו
בתרומת הדשן כתב שנראה שלהלכה רק על שבע מצוות נצטוו, כפי שמופיע בסתמא בכל התלמוד, אבל אינם מוזהרים על הכישוף (כוונתו שגם לא על שאר הדברים שהוזכרו בברייתא שם).
"ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים? דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא. והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה, ולא ילפינן לה מכלל אוב וידעוני. ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני. וא"ת הרי עובר לפני עור כו', אפי' שואל לנכרי לדברי ר' ישמעאל פ' ארבע מיתות /סנהדרין נו:/, דבני נח מוזהרין על הכשוף. נראה דלא קי"ל כר' ישמעאל, דכולי תלמודא אמר דשבע מצות נצטוו בני נח וטפי לא, עיין פ' ארבע מיתות. וריב"א ואשירי נמי פסקו דלא כחזקיה, דסבר בני נח מצווין על הסירוס. וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם ע"ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר, נאם הקטן והצעיר שבישראל."
30 מצוות שקיבלו בני נח
בגמרא בחולין אמר עולא שבני נח קיבלו עליהם 30 מצוות, וכתב רש"י שהן לא נתפרשו. והרמב"ן והחינוך ביארו שזה פירוט של ה-7 מצוות[2].
אמנם יש מי שמנו את 30 המצוות, והם רב שמואל בן חפני גאון (דבריו לא היו מוכרים) והרמ"ע מפאנו (שרבים הפנו לדבריו או הביאו אותם במלואם), וחלק ממניין ה-30 מצוות שהם מונים זה איסור כישוף והאיסורים המצורפים אליו.
חולין צב, א-ב
"וישקלו את שכרי שלשים כסף רבי יהודה אומר אלו שלשים צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם עולא אמר אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא שלשה אחת שאין כותבין כתובה לזכרים ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין ואחת שמכבדין את התורה."
רש"י חולין צב, א
"שלשים מצות – לא נתפרשו ומהכא הוא דקא יליף."
פירוש רב שמואל בן חפני גאון על התורה, וישלח לד, יב
רב שמואל בן חפני גאון (נפטר ב-1013), נראה שסובר שכישוף ודומיו אסורים לבני נח.
הוא פירט את 30 המצוות שנצטוו בני נח, וחלק מהפירוט שלו הוא כישוף ודומיו. מדבריו ניכר בבירור שהוא מתכוון לדברי רבי יוסי שהובאו בברייתא.
"שאמרו רבותינו (חולין צב א) שלשים מצות נצטוו בני נח והן לפי ד' חלקים מקצתן בצווים ובאיסורים בלבד ומקצתן ברמז נסמך אל מחייבי השכל בהן ומקצתן השגנו אותן מתוך היענשם עליהן והחכם הצודק לא יעניש אלא על מה שכבר אסר אותו והבורא יתגדל ויתעלה חכם צודק וראינו שהוא כבר הענישם והאמננו שהוא לא הענישם [אלא לפי הראוי וכמאמר אבותינו (סנהדרין נו ב) לא ענש אלא אם כן הזהיר…
וט' מצוות בשני פסוקים, מאמרו "לא ימצא בך… וחובר חבר וגו', כי תועבת ה' אלהיך."
רב שמואל בן חפני גאון, מקץ מד, ה
"ובאמרו: והוא נחש ינחש בו נשאל האם היה יוסף מתיר את הנחוש וכבר היה זה אסור אפילו על אומות העולם לפני מתן תורה כאמרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וג' וחבר חבר וג' כי תועבת ה' כל עשה אלה וג'."
רב ניסים גאון – בהקדמתו לש"ס
מדברי רב ניסים גאון ניתן להבין שלדעתו הברייתא מתארת מעין התפתחות, ואין בזה בהכרח מחלוקת, אלא כל תנא הוסיף להזכיר עוד מצווה, אבל באמת גם ת"ק מסכים להכל. ואם כך, כמובן שהלכה שכל הדברים האמורים בברייתא אסורים לבני נח.
[וכך למדו מדברי רב ניסים גאון בהוצאה של זכרון אהרון לספר מצוות השם: "ומשמע לכאורה מדבריו דכולם הלכתא נינהו וכדברי הרמ"ע" (עמ' שב, בהערה)].
"שבע מצות נצטוו בני נח דינים וברכת השם ועבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מהחי ואמרי' מנהני מילי… וכבר הוסיף עליהן ר' חנניה בן גמליאל אף הדם מן החי ור' חידקא אף הסירוס ור' שמעון אף הכישוף ור' יוסי אף כל האמורים בפרשת מכשף ור' אלעזר אף הרבעת בהמה והרכבת אילן לפי שהוא מפורש בתלמוד, והיו מתוספים והולכים עת אחר עת עד שעלה חשבון המצות של שמועה כ"ח ויש שאמרו כי ל' מצות הן שנצטוו בהן קודם מתן תורה."
עשרה מאמרות (לרמ"ע מפאנו) ג, כא
הרמ"ע מפאנו הסביר שאין מחלוקת בין הגמרא בסנהדרין לבין הגמרא בחולין, אלא שעולא בחולין שאומר שיש שלושים מצוות, סובר שבני נח חייבים בכל המצוות שהוזכרו (ונחלקו עליהן) בגמרא בסנהדרין. מדבריו נשמע גם שהוא פוסק כך להלכה, שהם חייבים בכל המצוות הללו.
כתבתי כפי שפירש את דבריו הרב יהודה לייב בן שמעון ממגנצא ביד יהודה (נפטר בתע"ד, 1714).
"ואז ראה ויתר לכל זולתם שבע מצות כלליות ופרטן שלשים כדאיתא בפרק גיד הנשה (חולין צב.) ואלו הן (עי' סנהדרין נו. והלאה). ראשונה עבודת אלילים ונטפלות אליה מעביר באש קוסם מעונן מנחש ומכשף חובר חבר אוב ידעוני דורש אל המתים כרבי יוסי דאמר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו הרי עשר מצות…
וכל אלה נשנו בפרק ארבע מיתות בר מתלת דאיתנהו בפרק גיד הנשה ואתיא שמעתין ככלהו תנאי וכלהו אמוראי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי."
פירוש יד יהודה על עשרה מאמרות שם
"טו)… ודעת הרב דהני שלשים מצות דקאמר עולא נתפרשו בדברי אמוראי בפרק ארבע מיתות כי שם דף נ"ו אמרו תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופליגי אמוראי טובא וכל אחד מוסיף על אלו ז' ופסק הרב כדברי כולם וכעולא ובין הכל יעלו למנין שלשים, ומה דאמרינן בעלמא ז' מצות בני נח היינו משום דז' הם כללים דאינך נכללים בהן כמו פרטים.
לג) ואתיא שמעתין בפרק גיד הנשה דקאמרה שלשים מצות ככלהו תנאי ואמוראי דבפרק ארבע מיתות."
ספר מצוות השם, 'כללים בדיני בני נח', ה-ו
הרב יונתן שטייף הביא את דברי הרמ"ע מפאנו שמפרט איך ה-30 מצוות הן פירוט של ה-7 מצוות, ובתוך כך שהפירוט של ע"ז הוא כישוף ודומיו.
והקשה, שהרי האיסור בכישוף ודומיו הוא לדעת רבי יוסי, והרי הלכה כחכמים. ותירץ, שאמנם בן נח אינו נהרג על כישוף ודומיו, אבל זה אסור לו גם לדעת ת"ק. וכפי שכתב הרמב"ם, למרות שבע"ז רק בדבר שבית דין ממיתים עליו ב"נ מוזהר עליו, שבכל זאת הוא אסור בכל (על עשיית פסל וכדומה). אמנם בסוף דבריו העיר ש'יש לדחות', שהדעה שאומרת 30 מצוות היא כרבי יוסי והלכה לא כך. [יש לציין שגם בסדר משנה (מובא בהמשך) הציע את הפרשנות הזו, ודחה אותה כי זה לא מסתבר בגלל שדעת הרבה ראשונים לא כך].
"ה) והנה בחולין (צ"ב, א) אמרו שיש שלשים מצוות שקיבלו עליהם ב"נ והוא תמוה דבסנהדרין (נ"ו, א) לא נמנו רק שבע מצות ולא יותר, אמנם לפי דברי ספר החינוך[3] הנ"ל שהזכרתי י"ל שאותן שלשים מצות נכללים בכלל אותו המספר של שבע המצוות שמנאו החכמים, ומצאתי בספר המקנה בסופה בהשמטות שהעתיק מספר עשרה מאמרות (מהרמ"ע) מאמר חיקור דין חלק ג' פרק כא איזה הם השלשים מצות ואעתיקם הנה בס"ד ואף על פי שכבר הבאתים בפתיחה נחזירם בפרוטפרוט עוה"פ.
ו) ואלו הם: ראשונה ע"ז, ונטפלות אליה מעביר באש קוסם ומעונן מנחש ומכשף חובר חבר אוב וידעוני ודורש אל המתים הרי אלו עשר מצות [ולכאורה צ"ע, דזה כר' יוסי בסנהדרין נ"ו שס"ל שכל האמור בפרשת כישוף ב"נ מוזהר עליו אמנם אנן לא קיי"ל כן, וצ"ל דרק לענין זה לא קיי"ל כר"י שיתחייב ב"נ הריגה עליהן דאה אמרינן דרק ז' מצות נמנו שנהרגין עליהן ולא זולת אבל מ"מ בני נח מוזהרין כיון דהן תולדות וענפים לע"ז, ויתר מזה כתב הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ב) שאין מניחין אותו לעשות צורות אפילו לנוי ולהקים במה, וי"ל דה"ה כל הנך דאמרינן בכלל האזהרה אלא שאין ב"נ נהרגין עליהן]."
ספר מצוות השם, קונטרס דיני בני נח, סימן יג
"שלא לעשות מעשה אוב ושלא לעשות מעשה ידעוני… וכל אלו מיני עבודה זרה הן ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות ואל הידעונים.
ג) ולפי"ז נראה דגם ב"נ מוזהרין עליהן ובאמת ס"ל כן לר"ש ולר"י בסנהדרין נ"ו שכל האמור בפרשת כישוף ב"נ מוזהר עליו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים כו', אמנם להלכה לא קיי"ל כן.
ונ"ל דהיינו לענין שיהיה מוזהרין עליהן בעונש מיתה שיהיה בית דין ממיתין עליהן בזה לא סבירא ליה לתנא קמא כן אלא בשבע מצות בלבד בית דין עונשין עליהן ובעבודה זרה גם כן רק בדבר שבית דין של ישראל ממיתין עליהן ב"נ נהרג עליהן וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין ב"נ נהרג עליה ועם כל זה כבר כתב הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ב) דאף על פי שאינה נהרג אסור בכל ואם כן נראה דהוא הדין במעשה אוב וידעוני ומכשף וחובר חבר ומעונן ומנחש ודורש אל המתים שכולן אסורין גם לב"נ וכן נראה מדברי רבינו מנחם עזריה שהביא לפרש הא דאמרינן בחולין צ"ב שמנו שלשים מצוות בני נח ופירש שכולם כלולים בתוך ז' מצות בני נח וכתב שבכלל ע"ז נטפלות אליה כל אלו המנויין כאן ולכאורה צ"ע דזה לר"ש ולר"י דוקא בסנהדרין נו אבל ת"ק לא ס"ל כן וע"כ צ"ל דגם לת"ק ב"נ אסור בכולן אלא שבית דין אין הורגין אותם עליהן [ויש לדחות דתנא דחולין שמנה ל' מצות ס"ל כר' יוסי ולא קיי"ל כן]."
ראשונים שהזכירו שב"נ מוזהר על ניחוש
על הגמרא שאומרת שדוגמה לניחוש הוא הניחוש של אליעזר עבד אברהם, הקשו הראשונים איך אליעזר ניחש. תוספות, הג"מ, ועוד ראשונים (שלא הבאתי כאן), הזכירו שהקושיא בזה היא לדעה שניחוש אסור לב"נ. אולם כמה ראשונים (סמ"ג, ספר חרדים, ברטנורא) לא כתבו שזה לדעה מסוימת, אלא כתבו שב"נ מוזהר על ניחוש והפנו לגמרא בסנהדרין.
לענ"ד נראה שאין כאן מחלוקת, והכוונה שלהם היא שזו קושיא לדעה שניחוש אסור. אך ראה לקמן דיון זה בדברי הראב"ד.
תוספות חולין צה, ב
"כאליעזר עבד אברהם: ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את:"
ספר מצוות גדול לאוין סימן נא
"ואם לחשך אדם לומר והיאך עשו אליעזר ויהונתן הדבר הזה והלא [אפילו] בן נח מוזהר על הניחוש כדאמרינן בפ"ד מיתות (סנהדרין נו ב) יש לומר שאליעזר לא סמך על הדבר [הזה] ולא נתן הנזמים תחילה ואחר כך שאל בת מי את כמו שכתב בפרשה הראשונה אלא כמו שכתוב בפ' אחרת ששאל תחלה בת מי את ואחר כך נתן הנזמים ויונתן בן שאול לזרז את נערו עשה כן ובלאו הכי היה עולה כך מפרש רבי' יצחק בפרק גיד הנשה (חולין צה, ב תד"ה אליעזר וד"ה וכיונתן)."
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ד, נא
"גם בכלל לא תנחשו השם סימנין כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול לעתיד וסומך על הסימנים ומכוין מעשיו על ידי ניחוש זה אסור וא"ת יונתן ואליעזר היאך ניחשו והלא אסור לנחש אפי' לבן נח וי"ל דאליעזר לא סמך על הניחוש לגמרי אלא שאל בת מי את תחלה כדמוכח כשסיפר הדברים ואע"ג דכתוב בת מי את אחר שכ' שנתן אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן יונתן י"ל שרק כדי לזרז נערו עשה כן ובלאו הכי היה עולה."
פירוש ר' עובדיה מברטנורא על רש"י (עמר נקא) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד, יד
"ובה אדע. לשון תחינה וכו' לכך פי' שהוא לשון תחינה משום שלא יהיה נחוש דהא בן נח מוזהר על הניחוש כדאיתא בפרק ארבע מיתות בסנהדרין כל האמור בפר' מכשף בן נח מוזהר עליו מהר"ר:"
הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא
"[ד] וכן פסקו כל רבותינו שאין נקרא מנחש אלא בסומך על דבריו ומעשיו בעבור ניחושין כדאמר בפרק גיד הנשה אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש והקשו התוספות ויונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש האמר רבי יוסי פרק ארבע מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח נהרג עליו. וי"ל דסבר רבי יוסי שתחילה שאל בת מי את ואחרי כן נתן לה את הצמידין וכן מוכח בסיפור הדברים ואע"ג דבת מי את כתב לאחר הנתינה אין מוקדם ומאוחר בתורה. ועל יונתן י"ל שלזרז נערו עשה כן ובלא"ה היה עולה, ע"כ. וכן כתב בספר המצות בשם ר"י."
ביאור דעת הראשונים
עיקר ההתייחסות באחרונים לזה היא סביב דעת הראב"ד, אבל מצד התוכן זה נכון גם לראשונים אחרים.
הכס"מ כתב שנראה מהראב"ד שניחוש אסור לבני נח (ושכך דעת ההגהות. נראה שכוונתו להגהות מיימוניות). והוא דוחה, שרק יש שיטה כזו, אבל הלכה לא כך, וכפי שמוזכר בסתם בגמרא ש'שבע מצוות נצטוו בני נח'. והוסיף הכס"מ שכך פסק הרמב"ם (מלכים ט).
אמנם רבים פירשו שהראב"ד מקשה על הרמב"ם רק מעצם כך שיש שיטה כזו, ולפי שיטה זו יוצא מדברי הרמב"ם שאליעזר חטא. כ"כ הב"ח כדבר פשוט, וכך מצאתי גם שפירש רבי חיים אבולעפיה (1660-1744) בספר מקראי קודש, וכך גם כתב בארות המים, ועוד.
רמב"ם עבודה זרה יא, ד
"וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה."
ראב"ד שם
"וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה."
כסף משנה עבודה זרה יא, ד
"וכתב הראב"ד א"א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי"ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ"כ רבינו בפ"ט מהל' מלכים."
ב"ח יורה דעה קעט, ה
"אלא דלפי זה קשה היאך עשה אליעזר הדבר הזה והלא בן נח מוזהר על כל מה שנאמר בפרשת מכשף לחד מאן דאמר כדאיתא בפרק ארבע מיתות (דף נ"ו ב) וכך הקשה הראב"ד לשם בהשגות."
גופי הלכות (אלגאזי) כלל תכח
הרב שלמה אלגאזי (1610-1683) כתב שאפשר לתרץ את הרמב"ם, שהלך לפי שיטתו שניחוש לא נאסר לבני נח. גם כתב שכך דעת התוספות.
משמע קצת מזה שהוא מסכים להסבר הכס"מ, שדעת הראב"ד שניחוש אסור לבני נח.
"ולזה הוה אפשר לתרוצי בקל ובהא ניחא מה שהקשה הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל שאיך אפשר צדיק כאליעזר שעשה איסור נחש דהרמב"ם ז"ל לטעמיה כי כשמנה מצות בני נח לא מנה ניחוש שפוסק כמאן דאמר דבני נח לא הוזהרו על הניחוש ואליעזר בן נח הוה ואפשר דהרמב"ם ז"ל לא היה לו בגירסתו כיונתן רק כאליעזר גם התוס' סוברים דרב סבר דהלכתא דבן נח מותר בניחוש ולעולם הוא סמך על ניחושו ולהכי פריך בגמ' עליה דרב דכיון שהוא לא התנה אי מברא אתי לאפאי אם כן אינו כניחושו של אליעזר דלישראל אסור והתוס' ז"ל הקשו דלמ"ד מצווים בני נח ותירץ דההוא מ"ד פליג ארב וסבר דאליעזר מעולם לא ניחש כל זה היינו יכולים ליישב ומה גם להרמב"ם ז"ל שלא כתב אלא כאליעזר… (ובהמשך כתב שזה לא היה ניחוש אסור)"
מקראי קודש עבודה זרה יא, ד
"המשים סימנים כאליעזר אסור. כתב הר"א איך חשב על צדיקים עבירה זו ע"כ. ותירץ מרן שרבינו פסק פ"ט דמלכים דעל שבע מצוות בן נח נהרג ע"כ. וליתא דכונת הראב"ד למ"ד פרק ארבע מיתות דהוזהרו על הניחוש איך עשה עבירה ואין סברא לומר דפליג תנאים אי הוי ניחוש או לא."
בארות המים עבודה זרה יא, ד
"אם נאמר דאליעזר עבד כמ"ד דבן נח אינו מוזהר על הכישוף דהכי קי"ל קשה הענין דמאחר דאליעזר בן משק ביתו של אברהם אבינו היה ודולה ומשקה מתורת רבו צריך היה לצאת ידי חובת ממ"ד דבן נח מוזהר על הכישוף וכמ"ש התוס' ובפרט שהיה בשליחותו לקחת לבנו ידידו ידיד יצחק משם אשה ולא יאונה לצדיק כל און וזהו נראה שהוא כונת הראב"ד בהשגות."
סדר משנה (בוסקוביץ) ע"ז יא, ד
הרב בוסקוביץ הביא את דברי הרמב"ם והראב"ד והכס"מ.
לגבי ההגהות מיימוניות הוא כותב שמפורש כתב שזה לדעת רבי יוסי. וכותב שהראיה של הכס"מ מכך שמזכירים בסתמא 'שבע מצוות בני נח' חלשה יותר, והיה עדיף לו להביא ראיה מכך שרבי יוסי יחיד לגבי רבים.
והציע לומר, שלדעת הראב"ד גם ת"ק מודה שכישוף ודומיו אסורים לבני נח, אלא שלדעתו אין עליהם חיוב מיתה וכמו דברים אחרים שאסורים ולא נזכרו בברייתא, ולדעת רבי יוסי יש עליהם חיוב מיתה. ולכן הראב"ד מקשה כאילו ברור שניחוש אסור לבני נח. ודחה, שלא מסתבר לומר שהראב"ד חולק על הרמב"ם והתוספות והג"מ והר"ן שמוכח שסברו שזו מחלוקת, ועוד שאם כך הראב"ד היה צריך לחלוק על הרמב"ם בהלכות בני נח ולכתוב שזה אסור, וכיוון שלא כתב כך הרי שהוא מסכים שלהלכה אין בזה איסור.[4]
ותירץ את קושיית הכס"מ על הראב"ד, שודאי שכמו שאברהם קיים כל התורה כך גם עבדו בן משק ביתו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, ואם כך איך ייתכן לומר שהוא עבר על איסור ניחוש?
תירוץ על קושית הכ"מ
"ואחרי העתרת המחילה לפי כבוד קדושתו של מרן לענ"ד נראה שיש למקהי קיוהא בכל דבריו אלו כי מה שהשיב על הגהות הא לך לשון הגהמ"יי וכן פסקו וכו' והקשו התוס' ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש האמר ר' יוסי בפרק ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ נהרג עליו וכו' הרי שקושיתו לא היתה אלא על ר' יוסי דלר"י תקשה מהך קרא דאליעזר וכ"כ התוס' בחולין צ"ה ב וא"ת ואליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ מוזהר עליו וכו' הרי דגם הם דייקו דתקשה על ר"י דסובר דב"נ מוזהר על הכישוף ממקרא מלא של אליעזר עבד אברהם ולכך דייקו כלשונו הגהמ"יי וכתבו ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש ולא כתבו בקיצור ויהונתן ואליעזר היאך ניחשו אבל לפי האמור הוא ניחא בס"ד דהם שני אופני קושיות דמן יהונתן קשיא אף לדידן דישראל היה ובודאי מוזהר על הכישוף ומן אליעזר לא קשיא אלא על ר"י דמה יענה להך קרא דאליעזר."
ראיה שאין הלכה כר' יוסי
"ואף גם הראיה שהביא מרן דלית הלכתא כר"י מסוגיין דעלמא דאמרינן ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח' לענ"ד היה יכול להביא ראיה ברורה יותר לזה דהא ר"י הוא דפליג התם על הת"ק דהת"ק סובר דלא הוזהרו על מעונן ומנחש (ואפי' ר' שמעון התם לא פליג אלא במכשף אבל במעונן ומנחש מודה לת"ק) וידוע דת"ק ור"י הלכה כת"ק דרבים נינהו…
וראייתו של מרן היא חלושה ואפשר לדחותה דהא אפשר לומר דת"ק ור"י בהא פליגי ת"ק סובר דעל מעונן ומנחש הנאמרין בפ' כישוף לא הוזהרו עליהן להיותן כאזהרה ממילא אזהרתן זו היא מיתתן אבל איסורא איכא ואין נהרגין עליהן אבל חייבין מיתה בידי שמים וכמ"ש רבינו בהלכות מלכים סי' י הלכה ו לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן וכן יתר הדברים דקחשיב רבינו שם הלכה ח' וט' שבכולן איסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים וא"כ דלמא כל האמור בפ' כישוף ומכללן מעונן ומנחש הוא כאחת מהם ואיסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים ולא בידי אדם ור"י סובר דאף ע"ז הוזהרו וממילא אזהרתן זו היא מיתתן ונהרגין עליהן וא"כ שוב אין ראיה מהסוגיין דעלמא דקאמר בכ"מ ז' מצות דז' מצות שנהרגין עליהן בב"ד אבל שמונה ויותר לא קחשיב דהיינו מעונן ומנחש שעליהן אינן נהרגין בב"ד אלא מיתתן בידי שמים וכמו דלא קחשיב נמי הגמ' כל הנך דקחשיב רבינו בהלכות מלכים פרק י שאינן אלא במיתה בידי שמים.
… דהראב"ד סובר דאף להת"ק דר' יוסי הא מיהא איסורא קעביד הב"נ בכל אותן שנאמרו בפרשת כישוף וחייבין עליהם מיתה בידי שמים, וחלילה לאליעזר עבד אברהם לעשות איסור שחייבין עליו מיתה בידי שמים ובי דינא רבה ליתפרע מיניה כך עלתה במחשבה לפני לכאורה להמליץ בעד הראב"ד."
פירכא על מה שכתבנו בדבור הקודם
"ברם אחרי מעט התבוננות הדבר קשה בעיני לאמרו שהראב"ד יהיה יחיד בדבר זה להיות סובר דאף לדידן דקיי"ל כהת"ק דר"י הא מיהא ב"נ אסורין במעונן ובמנחש ובכל מה שהוא אמור בפ' כישוף רק שאין נהרגין עליהן בב"ד דהא מבואר דרבינו אינו סובר כן מדלא מביא דין זה בהלכות מלכים בפ' י שם וכן הגהמ"יי פה אות ד כמו כן התוס' בחולין צ"ה ב מדהם הקשו קושיתם על אליעזר רק אליבא דר"י ולפי האמור היו יכולים להקשות קושייתם אפילו אליבא דת"ק דר"י דהא גם לדידיה איסור רבה קעביד גם הר"ן בחידושיו בסנהדרין נ"ו ב בד"ה ר' יוסי אומר וכו' מדהוצרך לדחוק ולכנוס בפרצה דחוקה ולא תירץ כדברינו אלא ודאי דגם הר"ן ס"ל דאליבא דהת"ק דר"י ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולנחש והיאך נאמר שדעת הראב"ד יהיה נגד כל דעת קדושים הללו. ולא זו בלבד אלא אף זו דמוכח מהראב"ד גופא דגם הוא אינו סובר דיהיה לדידן איסור לב"נ לעונן ולנחש דאל"כ מה זה שתק רבינו בהלכות מלכים בפרק הנ"ל ולא השיג לרבינו על מה שלא הביא דאסור לב"נ לעונן ולנחש וכל הדברים הנאמרים בפ' כישוף ושאינן נהרגין עליהן אלא הן חייבין מיתה בידי שמים אלא ודאי כדאמרינן דאף הראב"ד מודה לדידן ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולכשף ושהוא מותר בכל האמור בפ' כישוף וא"כ לכאורה יפה הקשה מרן על הראב"ד דמאי מותיב על רבינו מאליעזר ולשון הראב"ד אינו מורה שתהיה קושיתו מאליעזר דעבד אברהם רק אליבא דר"י וכמו שתירצנו לעיל בס"ד על הגהמ"יי."
תירוץ מרווח על קושית הכ"מ
"אבל הן כל אלה עם האדון הכ"מ הסליחה כי לענ"ד נראה בס"ד דיש להשיב על קושיתו של מרן מה שהקשה על הראב"ד ותמה אני פה קדוש איך יאמר דבר זה אטו בני ביתו של א"א ע"ה לא היו אלא גרים תושבים וביותר אלעזר שהיה בן משק ביתו ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והי' ח"ו רק גר תושב וכשם שא"א קיים כל התורה כולה ואפילו ע"ת כך היו כל ב"ב צריכין לנהוג כך ואף אם אפשר בדקדוקי מצות דקדוקי סופרים לא היו מדקדקים כמו א"א (גם מה שהיו עושים מקצתן אפשר מיראה ואף אותן שעבדו את ה' מאהבה לא היתה מאהבה כ"כ אפילו חלק האלף מאהבתו של א"א ע"ה ומי כמוהו) אבל בעיקר המצות דאורייתא ודרבנן בודאי היו נזהרים בתכלית האזהרה והשמירה, ותדע לך דאל"כ היאך האמין אברהם לאליעזר עבדו על שבועתו והרי איסור שבוע' שקר אינו מז' מצות ב"נ ולא הוזהרו עליו, אלא ודאי דב"ב כולם היו גרים גמורים נוהגים ככל משפטי התורה וחוקותיה ומשפטיה כאשר א"א ע"ה ומכ"ש באיסור מעונן ומנחש ודומיהם שהיו נוהגים שהוא ענין מתועב לפניו יתברך והסרת הבטחון מאותו ית' ויש להביא ראיות לזה ג"כ מכמה מדרשים אלא שהוא מבואר מעצמו וכ"ש אליעזר עבדו ושפיר הקשה הראב"ד (א"ה עיין בדברי הרב משנה למלך פ"י מהלכות מלכים בענין איסור שבועה לב"נ)."
ברכי יוסף יו"ד רצה, א
גם החיד"א חלק על הבנת הכס"מ את הראב"ד, וכתב שגם אם אין הלכה שב"נ אסורים בשיתוף, אז הקושיה היא על מ"ד שב"נ מוזהר (הוא אומר זאת גם על הסמ"ג).
"מן האמור יש לי לדקדק עמ"ש מרן בכ"מ (פי"א דעכו"ם דין ד') שכתב על השגת הראב"ד שם וז"ל נראה מדבריו שהניחוש אסור לב"נ דהא אליעזר עבד אברהם ב"נ הוה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לב"נ ואני אומר דהיינו למ"ד פרק ארבע מיתות סנהדרין דף נ"ו דב"נ מוזהר על הכשוף אבל לפום קושטא לא קי"ל הכי דהא סוגיין דעלמא ז' מצות שנצטוו ב"נ וכ"כ רבינו פ"ט דמלכים עכ"ל ומ"ש שההגהות כתב והלא אסור לנחש אפילו לב"נ הרואה יראה בהגהות מיי' דפירש דבריו דפריך לר' יוסי דאמר כל האמור בפ' מכשף וכו' ואף הסמ"ג לאוין נ"א דכתב והלא ב"נ מוזהר על הנחוש כדאמר פ' ד' מיתות סנהדרין דף נ"ו ע"ש הן לו יהי דלא קי"ל הכי אמ"ד דב"נ מוזהר פריך וכן ראיתי שפירש הרב מהר"ר יוסף קונקי זלה"ה בביאורו לסמ"ג כת"י וכן תרגמה הרב דינא דחיי שם בלאוין נ"א דף ס' ע"ג ושם יש לדקדק בשאר דבריו כאשר יראה הרואה מתוך הסוגיא ולא ע"ט האסף."
הרגו את בלעם על 'קסימתו' – דברי רבי נתן בספרי
בספרי יש שני הסברים למה הרגו את בלעם, וההסבר של רבי נתן הוא שהרגו אותו בגלל שעבר על איסור כישוף, ודייק כך ממה שביהושע כשכתוב שהרגו אותו מוזכר שהיה קוסם [אמנם הגמרא (סנהדרין קו, א) דרשה מזה עניין אחר].
את הפירוש הזה הביא בעל הטורים על הפסוק, וכן הביא זאת ר' אליהו מזרחי, בלי להעיר. ובנחלת בנימין הביא מזה ראיה שבני נח נצטוו על שיתוף (אמנם יש בדבריו סתירה).
המלבי"ם כתב שרבי נתן סובר כרבי יוסי, ות"ק חולק על זה. וכן כתב האדר"ת בפירושו על בעל הטורים, שהדרשה הזו היא רק לסוברים שכישוף אסור לבני נח, ושהלכה לא כך.
ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו לפי שבא ליתן להם עצה אמר להם לכשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם ועכשיו אתם יכולים להם לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. ר' נתן אומר בבית דין הרגוהו שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל (יהושע יג כב)."
פירוש המיוחס לראב"ד (על הספרי)
"דכתיב הקוסם, דנוהו על קסימתו."
בעל הטורים במדבר פרשת מטות פרק לא
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. ביהושע (יג כב) אומר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל, מלמד שהביאוהו לפני משה ודנוהו כדין מכשפה לא תחיה (ספרי)."
רבי אליהו מזרחי במדבר פרשת מטות פרק לא
"ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, אמר להם: אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם, נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. בספרי.
ולא ידעתי מאין ידעו זה, כי מהכתוב אינו נראה רק שבאו על מדין ומצאוהו שם והרגוהו. ושמא יש לומר, שהוציאו זה, מפני שלולא זה לא היה להם להרגו, מכיון שלא היה הוא מהמדינים שחייב הקדוש ברוך הוא בהם ההריגה, כדכתיב (כה, יז): "צרור את המדינים והכיתם אותם", וישראל לא היו יודעים שבלעם נתן העצה של העשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל, עד שגלה להם משה בשובם ממדין (פסוק טז) – "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה", לפיכך אמרו בספרי: לפי שבא ליתן להם עצה, אמר להם: אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, עכשיו אתם יכולין להם, לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. רבי נתן אומר: בבית דין הרגוהו, שנאמר (יהושע יג, כב): 'ואת בלעם בן בעור הקוסם' וגו'. שתנא קמא סובר שסבת הריגתו לא היתה רק מפני העצה הרעה שנתן להם לישראל בצאתו ממדין לקראתם, שהיה מורד וממרה בגזירת ה', שהזהירם "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (פסוק ב). ור' נתן אמר, שבבית דין דנו אותו למיתה, מפני שהיה קוסם. והביא ראיה ממאמר: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב" מאי הקוסם, וכי לא ידענו שקוסם היה, למה נאמר הקוסם, לומר לך שמפני היותו קוסם הרגוהו."
מלבי"ם במדבר פרשת מטות פרק לא
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ת"ק סבר שהרגוהו מדין המלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר הרגו בחרב כי הריגה מדין המלכות הוא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שכל האמור בפ' כשוף ב"נ נהרג עליו ושם כתיב וקוסם קסמים, ועז"א ביהושע ואת בלעם בן בעור הקוסם ר"ל שהרגוהו ע"י שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין ב"ד לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בב"ד הרגוהו ומיתת ב"נ על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) שמיתה האמורה בב"נ הוא חנק ולמה הרגו בחרב וע"כ סובר שהרגוהו מדין המלכות שהוא מיתת חרב:"
האדר"ת – עטרות אדר (פירוש על בעל הטורים) לא, ח
"ואת בלעם ב"ב כו' ביהושע יג כ' ואת בב"ב הקוסם מלמד שהביאוהו לפני משה ודנוהו בדין מכשפה ל"ת. זה הדרש אינו רק למ"ד בסנה' נ"ו ב' שגם על הכישוף מוזהר ב"נ דאל"כ ל"ש בדידי' אזהרת מל"ת, אלא שא"כ לא ה"ל לרבינו לכתוב מדכ' מלת"ח, ות"ל מאזהרת התורה לב"נ כדיליף שם ס' א', ואולי אה"נ רק שקיצר למבינים לעיין שם. וק"ק לדידן דלס"ל הכי וכן לתנא דבי מנשה דס"ל שם נ"ז ב' דמיתת ב"נ הוא בחנק מפסוק זה אך י"ל דתד"מ לס"ל כר"ש דמוזהרים על הכישוף ול"ק לדידי' יותר מלכולהו תנאי דלס"ל כר"ש."
שם טומאה שמסר אברהם אבינו לבני הפילגשים
חכמת שלמה מסכת סנהדרין דף צא עמוד א
רש"י מסכת סנהדרין דף צא עמוד א – "[מלמד שמסר להם] שם טומאה – כשוף ומעשה שדים".
המהרש"ל מקשה איך אברהם אבינו מסר לבני הפילגשים שמות של כישוף, והרי בני נח מוזהרים על ניחוש ועל כשפים.
"בד"ה שם טומאה כישוף ומעשה שדים נ"ב ותימא הא בני נח מוזהרין על הניחוש והכשפים גם בפירוש החומש לא הזכיר רש"י אלא שם טומאה ולא פירש מידי ודו"ק:"
באר שבע מסכת סנהדרין דף צא עמוד א
מתרץ כמה תירוצים לקושיית המהרש"ל. התירוץ הראשון הוא שזו רק דעה אחת, אבל להלכה רק בשבע מצוות חייבים וכדברי הרמב"ם.
מדבריו נראה בבירור שלדעתו העיקר להלכה שבני נח לא נצטוו על שיתוף.
"שמסר להם שם טומאה. פירש רש"י שם טומאה, כשוף ומעשה שדים. וכתב רש"ל (ד"ה שם טומאה) וז"ל ותימה הא בני נח מוזהרין על הניחוש והכישוף, גם בפירוש החומש לא הזכיר רש"י אלא שם טומאה ולא פירש מידי ודוק עכ"ל. ולי נראה דלא קשיא מידי מכמה טעמים, חדא מה שכתב הא בני נח מוזהרין על הניחוש ועל הכישוף, היינו למ"ד בפרק ד' מיתות (לעיל נו, ב) דבן נח מוזהר על הכשוף, אבל לפום קושטא לא קי"ל הכי דהא סוגין דעלמא ז' מצות שנצטוו בני נח וטפי לא, וכן כתב הרמב"ם בפ"ט דהלכות מלכים (ה"א), ואפילו למ"ד דבן נח מוזהר על הכשוף… (והביא הסברים נוספים שהשבעת שמות טומאה זה לא נחשב כישוף, ועוד)."
מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צא עמוד א
המהרש"א תירץ שפירש"י הזה הוא כמ"ד שבני נח לא נצטוו על שיתוף [מזה אולי משמע שלדעת רש"י העיקר כדעה שאינם מצווים].
אמנם במקום אחר פירש המהרש"א בסתמא את הפסוקים כשיטה שב"נ אסורים בשיתוף. [ואולי גם שם כוונתו שכך מתפרש לפי הדעה הזו].
"שם טומאה מסר כו'. פרש"י כישוף כו' אע"ג דאברהם קיים כל התורה רשאי היה ללמוד מעשה כישוף כדאמרינן סוף פ"ד מיתות לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות וצריך לומר לפרש"י דסוגיא דהכא אתיא כמאן דאמר דבן נח לא נצטווה על הכישוף דלמ"ד דבן נח נצטווה על הכישוף ודאי דלא היה מוסר להן כישוף משום ולפני עור וגו' מיהו אי לאו פרש"י הייתי יכול לפרש שם טומאה דקאמר הכא מעשה שדים ולא כישוף וכדברי הרא"ש שמתיר במעשה שדים שאינו בכלל כשפים לכ"ע:"
מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף יז עמוד א
"ויודעין בע' לשון שלא תהא כו'. וכן היה בנימוסי מלכות מצרים שאמרו פרק אלו נאמרין שאמר פרעה על יוסף גנוני מלכות אני רואה בו דהיינו שהיה בעל קומה ובעל חכמה כו' וא"ל א"כ יהיה יודע בע' לשון בא גבריאל ולמדו ע' לשון כו' והוא ענין הויכוח בשינוי מקראות יוסף עם אחיו שא"ל שלוחו של יוסף הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש שהוא מבואר כדאמרינן פרק ד"מ כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וז"ש דאדוני שהוא מלך והוא מותר בניחוש שהוא מנחש בו כנגד המנחשים הבוטחים להנצל בו מידי דינו אבל אתם הרעותם וגו' ויש ברעה הזאת משמעות הגניבה שגנבתם הגביע הזה לעשות בו ניחוש ובן נח כמותכם שאינו מלך מוזהר עליו ואזהרתן זו היא מיתתן ועל כן אמרו אשר ימצא מעבדיך ומת כדין מנחש…"
עיון יעקב סנהדרין צא, א
הרב יעקב ריישר (1655-1733) הציע תירוץ אחר, שגם למ"ד שבני נח נצטוו כל הכישוף, הכוונה רק שבארץ ישראל כישוף אסור להם, אבל בחו"ל הוא מותר. נראה לי [אורי] שכוונתו שלדעת רבי יוסי אסור רק בא"י, אבל לחולקים מותר גם בא"י, שכן כל הקושיה היא דווקא על רבי יוסי.
"מלמד שמסר להן שם טומאה. עיין במהרש"א למ"ד בן נח נצטוה על הכישוף ואולי י"ל דלא נצטוו על הכישוף הבני נח אלא בהיותם על אדמת הקודש שהיא תועבת הארץ כדכתיב (דברים יח) ובגלל התועבות האלה ה' מוריש אותם וכן ישראל שבחר ה' בהם משא"כ כשבני נח הם על אדמה אחרת כמו בני קדם לא נזהרו על הכישוף ועיין לעיל בש"ס פרק ארבע מיתות."
פני מבין סנהדרין נו, א-ב
הרב בכור יצחק נאבארו (תקפ"ו, 1826) כתב שהלכה שב"נ לא מצווים על כישוף, וכפי שנראה מהרמב"ם שלא הזכיר כישוף במצוות בני נח.
והביא את דברי הבאר שבע שבפירוש סובר שההלכה שאינם מצווים. ודקדק שגם המהרש"ל בעצם סובר שההלכה שאינם מצווים, וקושייתו היא רק מכך שזה לא מסתדר למ"ד שמצווים. והביא שכך עולה מהמהרש"א.
"רבי שמעון אומר אף על הכישוף רי"א כל האמור בפרשת כישוף כו' ועיין בגמרא בסוף דנ"ט ע"ב דנפק"ל מדכתב מכשפה לא תחיה כל שוכב עם בהמה מות יומת כל שישנו כו' ע"ש ועיין להר"ן בסוג' בד"ה רי"א כל האמור כו' ע"ש ועיין פי' דבריו בס' בנין שלמה והנה אף דר"ש ור"י ס"ל דב"ן מצווין על הכישוף אפ"ה לא קיי"ל כותייהו וכמו שנראה מפסק הרמב"ם בפ"ט דה' מלכים דשם מנה המצוות שנצטוו ב"ן ואילו כישוף לא קא חשיב נראה ברור דלא ס"ל להלכה דב"ן נצטוו אכישוף. וכ"ר שתמה הרב באר שבע בתוספותיו לפ' חלק בדצ"א ע"א עמ"ש ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות ואמרו שם שמסר להם שם טומאה ופרש"י כישוף ומעשה שדים ותמה רש"ל הובאו דבריו שם וז"ל ותימא הא בני נח מוזהרין על הכישוף ועל הניחוש כו' וכתב ע"ד דלק"מ דהא דב"ן מוזהרין על הכישוף היינו למאן דאמר בפד"מ דב"ן מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא דמילתא לא קי"ל הכי דהא סוגיין דעלמא ז' מצות ב"ן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט דה"מ ע"ש, הרי להדיא דס"ל דלא קי"ל הכי. ודברי רש"ל ז"ל נ"ל לישבם על זה האופן דאיהו ג"כ ס"ל דלא קי"ל כמ"ד דב"ן מוזהר על הכישוף וכמו שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, מיהו ק"ל על רש"י ז"ל דפ' חלק איך פי' ן והלא ב"ן מוזהרין על הכישוף ר"ל למ"ד וכיון דלמ"ד מוזהרי' א"א לפרש דמסר להם כישוף אם כן איך [..] פי' כזה דע"כ צריך לפרש פירוש אחר למאן דאמר דנצטוו על הכישוף ולזה סיים תוקף קושיתו וז"ל גם בפי' החומש לא הזכיר רש"י אלא שם טומאה ולא הזכיר מידי וכונתו דכן היה לו לרש"י ז"ל למנוע עצמו מלפרש פירוש כזה דאם כן קשה למאן דאמר דב"ן מוזהר על הכשוף זה נ"ל לתרץ בדוחק וכך דייקי דברי רש"ל דלא כתב והא קי"ל ב"ן מוזהרין כו' אלא כתב ותימא דהא ב"ן מוזהרין על הכישוף ר"ל למ"ד הכי וא"כ ק' איך פירש"י ז"ל כזה ולא אהניא לן מאי דלא קי"ל כותיה… (והתייחס בקצרצרה לתירוצים האחרים של הבאר שבע)
ושו"ר להרב ח"א [חידושי אגדות למהרש"א. אורי] שם שכתב וז"ל וצ"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד דב"ן לא נצטוו על הכישוף דאי נצטוו ודאי דלא היה מוסר אברהם להם כישוף משום לפני עור ואי לאו פירש"י הייתי יכול לפרש שם טומאה ר"ל מעשה שדים כו' יע"ש הרי להדיא כדברינו וזה עצמו כונת רש"ל וברור. ולפי האמור נמצא דאף רש"ל ס"ל דאין הלכה כר"ש דב"ן נצטוו על הכישוף וכמו שכ"ן ממ"ש הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרב באר שבע… (והביא קצת באריכות את הסתירה בנחלת בנימין, והשאיר בצ"ע)."
אחרונים נוספים
נחלת בנימין – הרב יצחק בנימין וולף ליפמן אשכנזי (תמ"ב, 1682)
בדברי הנחלת בנימין יש קצת סתירה לכאורה, שבמצווה פא הסביר שהטעות של בלעם נגרמה בגלל שחשב שב"נ לא הוזהרו על כישוף (כדעת רוב התנאים), אבל ההלכה היא שבני נח כן נצטוו על כישוף. והביא ראיה, ממה שדרשו שהרגו את בלעם על 'קסימתו', וכפי שכתוב "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב" (יהושע יג ,כב).
ומנגד, במצווה סג, הביא טעמים שונים לאיסור כישוף, וכתב שמרובם יוצא שבני נח לא מוזהרים על כישוף. והביא ראיה, מאברהם אבינו שמסר שמות טומאה לבני הפילגשים.
נחלת בנימין מצוה פ"א סי' ד
"ואפשר נמי דבלעם הודה על הדבר שבא על אתונו ולא חישב הדבר לחטא דבלעם ראש המכשפים היה ובפרהסיא אף דב"נ נצטוה אכישוף צ"ל דבלעם היה קסבור דב"נ לא נצטוה אכישוף כדעת רוב התנאים דפליגי אר"ש במסכת סנהדרין ותמן תנינן במס' סנהדרין דף ס' רש"א אף על הכישוף נצטוה ב"נ דכתיב מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה סמכה התורה ללמד כל שישנו בכלל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה וכו'.
אמור מעתה בלעם דכישוף נעשית לו כהיתר באומרו דב"נ לא נצטוה אכישוף דן היקש איפכא סמכה התורה כל שוכב עם בהמה לכישוף ללמד דכל שישנו בכלל כישוף ישנו בכלל שוכב עם בהמה אבל ב"נ דלא נצטוה אכישוף גם אביאת בהמה לא נצטוה לכך הודה מעצמו והא דלא דנו המלאך על שכיבת הבהמה כיון דבאמת היה חייב ע"ז היינו משום דהודה מעצמו ואינו נידון ע"פ עצמו וראיה דהרי לדעת רבותינו דאמרו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב על קסימתו דנו אותו משום דב"נ נצטוה אכישוף א"כ הלא השתא דס"ל דב"נ נצטוה אכישוף גם אביאת בהמה נצטוה ומ"ש דדנו אכישוף יותר מביאת בהמה ש"מ כדכתיבנא דהואיל ולא היתה עדות א"א לדונו ע"פ עצמו."
נחלת בנימין מצוה סג שלא להחיות מכשפה
"והנה בטעם מצוה זו רבים שטו ולקטו איש איש לפי שכלו:
יש מהן שכתבו טעם לאיסורין כי הוא מקרב ב' כוחות נכריות ומוציא פעולה נוכראה מביניהם, ודומה לאיסור לאים שמערב הכוחות ביחד. ולפ"ז למ"ד ב"נ לא נצטוו אכלאים גם אכשוף לא נצטוו…
לטעם השני שכתבו המפרשים בטעם מצוה זו ובראשם האלשיך דלכך נאסר הכישוף לישראל כי הם בנו בכורו של מקום ואיך יכניע בן המלך לא' מעבדי המלך לבקש מאתו לעשות ולה"ט דוקא לישראל נאמרה מצוה זו ולא לבני נח כי להם נאה להכניע אפילו לעבדי המלך ולפחותים א"כ אף דבני נח לא נצטוה אכישוף אכתי אכלאים אפשר דנצטוו… הדרין למילתין דאברהם מסר לבני הפילגשים שמות הטומאה ואי מוזהר' בני נח אכישוף היכי עבר אלפני עור לא תתן מכשול דומיא דמושיט אבר מן החי לב"נ נשמע מן הדא דבנ אינו מוזהר אכישוף…
וכל זה לשיטת המפרשים בטעם מצוה זו אבל לדעתי נראה טעם לאיסור כשפים… משום דסותר רצון הבורא אשר ברא השדים בריאה פגומה בלא לבוש גוף והמשתמש בהם בורא להן גופו' דהחוקרים בלימוד חכמה זו מעשה שדים ומעשה כשפים כתבו דמש"ה השד משעבד עצמו לעבוד את האדם בכל אשר יגזור עליו כי תנאי מתנה עם האדם להקנות לו נפשו ורוחו להיות לשד אחר מות האדם להתלבש בו השד ההוא… (ולא התייחס לשאלה מה הדין לפי זה לבני נח)
ועוד טעם שהוא כעיקר באיסור מעשה שדים דכבר נודע דבריאת המזיקין הן הנה השדים היה בהכנסת שבת ממש… א"כ ודאי דהשדים היו מלאכת שבת… ולכך נאסרו מלהנות מהן בשום פעולה הבא על ידן… אמור מעתה גוי דלאו משמר שבת הוא אדרבה גוי ששבת חייב מיתה, א"כ לא שייך למסתר מעשה שבת לדידיה ומש"ה הותר כישוף לב"נ על ידי מעשה שדים ולמאן דלא מחלק בין מעשה כשפים למעשה שדים הכל שרי לבני לה"ט."
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת יח יט
הרב יהודה ירוחם פישל פערלא (1855-1937), למד שדעת המאירי שגם לדעת ת"ק כישוף אסור לבני נח, אלא שלדעתו זה רק סעיף של ע"ז ולא איסור בפני עצמו, ולכן אינו נמנה במספר המצוות.
הערה: הוא מסיק את דבריו מתוך ציטוט של החמרא וחיי שהביא את המאירי. אלא שבציטוט יש טעויות: 1. אצל הרב בנבנישתי בחמרא וחיי מדובר לפי הדעה שלא מחייבת על כישוף, בניגוד לדברי המאירי שלפנינו (הובאו לעיל) שאומרים בפירוש שזה מותר להם. 2. הציטוט של הרב פערלא שונה ("לא אסרה תורה כן אלא משום ש", במקום "לא אמרה תורה כן אלא ש"), לכן הוא למד שכך דעת המאירי.
"ומלבד זה נראה לפמש"כ בחמרא וחיי שם בשם הרב המאירי ז"ל שכתב שם וז"ל כל האמור בפרשת כישוף וכו' ולמאן דלא מחייב אכישוף אע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם השם מוריש אותם. וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו. לא אסרה תורה כן אלא משום שהם סולם ומבוא לעניני ע"ז שעליהם נענשו. והוא שאמרו למטה בע"ז דאיענוש עכו"ם עלה עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו ז"ל דס"ל דאפילו לת"ק אסורים בני נח באיסורין דמעונן מנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ולא פליגי אלא בטעמא. דלת"ק אע"ג דגם ב"נ מוזהרים באיסורים אלו. וכדמוכח מהך קרא דבגלל התועבות האלה וגו' דלא ענש אא"כ הזהיר. מ"מ אין איסורן לגבייהו אלא משום דררא דע"ז. ואין איסורן מחמת עצמן. ולכך לא חשיב אלא שבע מצות בלבד ולא חשיב נמי הנך משום דבכלל מצות ע"ז נינהו דחשיב לה בין הנך שבע. אבל רבי יוסי ס"ל דהנך איסורי נמי אסורין מצד עצמן הן ולא משום דררא דע"ז גרידא. ולזה איכא למיחשבינהו באנפי נפשייהו והו"ל טפי משבע מצות בבני נח. ומה שסיים הרב המאירי ז"ל והוא שאמרו למטה בע"ז דאיענוש עכו"ם עלה נראה כוונתו בזה לאפוקי מפירוש הרמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל. דלפי פירושו עכצ"ל דמאי דיליף ריב"ח מדנשנית ע"ז בסיני ואשכחן דענש עכו"ם עלה ש"מ לזה ולזה נאמרה. לא אתיא אלא אליבא דרבי יוסי. ולפ"ז תקשה מאי שנא דלא נקט אלא ע"ז לחוד. והא לר"י איכא להוכיח הכי גם מכולהו אחריני דכתיבי בההוא קרא. מעונן מנחש ומכשף ושואל אוב וידעוני וחובר חבר ודורש אל המתים. וצריך לידחק אליבא דהרמ"ה ז"ל דלאו דוקא נקט ע"ז. דודאי ה"ה דמוכח מכל הני. אלא דנקט ע"ז דכתיבא ברישא וקמייתא נקט. אבל להרב המאירי ז"ל ניחא טפי דבדוקא נקט ע"ז. ואליבא דת"ק דכולהו הנך נמי משום דררא דע"ז הוא שנאסרו לב"נ וכולהו בכלל מצות ע"ז נינהו. ואין ה"נ דמכולהו מייתי ראיה. אלא דכולהו ע"ז קרי להו. דבכלל ע"ז נינהו. ואפשר דזו היא דעת הראב"ד בפי"א מהלכות ע"ז ה"ד עיי"ש וניחא בהכי קושית הכ"מ שם עייש"ה. והשתא לפ"ז ממילא אין מקום לקושית הרשב"ץ ז"ל. דהרי לשיטה זו לכ"ע בן נח מוזהר על מעונן מנחש ומכשף ואינך אחריני דכתיבי התם. וא"כ אליבא דכ"ע מצוה זו דתמים תהיה לזה ולזה נאמרה. ואין בזה שום קושיא להבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו עשה זו. וגם רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו (בדבור אנכי) מנה עשה זו שכתב שם וז"ל כתפוח נאה שואל באורים הבה תמים ויורנו בחסדו כי תועבת השם נלוז ואת ישרים סודו עכ"ל עיי"ש."
משך חכמה שמות פרשת משפטים פרק כב
במשך חכמה הסביר את סמיכות הפסוקים שמדברים בין השאר על חיוב מיתה על כישוף לאונאת הגר, והוא כותב בהסבר שלו שבן נח שעבר על כישוף חייב מיתה. משמע מזה לכאורה שלדעתו הלכה כרבי שמעון שכישוף אסור לבני נח (ואולי גם כרבי יוסי, שגם שאר מה שנאמר בפסוק של כישוף אסור).
אבל, נוספו שם סוגריים, שזה לרבי שמעון שסובר כך, ומהסוגריים נראה דווקא שהלכה לא כך. קשה לקבוע האם המחבר עצמו הוסיף את הסוגריים, או שזו תוספת של המדפיס הראשון (את הספר הוא חיבר בצעירותו, אבל לא הדפיס אותו, ורק שנה לאחר פטירתו הדפיסו לראשונה את הספר, ושם הסוגריים מופיעות).
גם על "נחש ינחש" שאמר יוסף הוא פירש שב"נ הוזהרו על שיתוף, אז קצת יותר משמע שכך דעתו, אבל זה לא ברור וגם שם ניתן לפרש כך. ובפירוש דף על הדף בסנהדרין העירו על הפירוש הזה, שזה דווקא לדעה המחמירה אבל הלכה לא כך.
"(יז) מכשפה לא תחיה. "כל שוכב עם בהמה מות יומת… זובח וכו'… וגר לא תונה ולא תלחצנו". במסכת גרים (פרק ד) "לא תונה" – זו אונאת דברים, אל תאמר לו: אמש היית עובד הבל ועתה מקודש, עד עכשיו חזיר בין שיניך, עתה עומד ומדבר עמי. ומנין שאם הניתו שהוא יכול לענות? "כי גרים הייתם", מכאן היה ר' נחמן אומר, מום שבך אל תאמר בחברך, עכ"ל. והנה קיימא לן דבן נח שברך השם ונתגייר פטור, הואיל ואישתני דינא ואישתני קטלא, דבעודו בן נח אם ברך – בסייף, וכשנתגייר, אם יברך הוא בסקילה. אבל במילי דלא אישתני דינא כגון שהרג ישראל – דמעיקרא בסייף ועכשיו בסייף – חייב אף אם נתגייר. ואף אם אישתני דינא להקל. כל זה מבואר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין) דף ע, ב וברמב"ם הלכות מלכים (פרק י). וזה שאמר הפסוק "אל תונה אותו" – בדברים שלא נצטווה עליהם בעודו גוי, ודאי לא יתכן לבעל השכל לגנותו, כמו שלא יגונה האדם בהכרחיותיו, כי זהו מפעולת הטבע לא מבחירתו, כן לא יגונה הגר במה שנולד במעי נכריה, ונהפוך הוא, כי בזה יוגדל מעלתו אשר הכיר הבורא לדבקה בתורתו ובעמו, וצור מחצבתינו יחס אומתינו אברהם נולד במעי נכריה עד כי הכיר את בוראו. רק בדברים אשר נצטווה בעודו גוי ועבר עליהם, כמו שעבד עבודה זרה ובירך השם וכיוצא בזה, על זה יוכל להנות בדברים, לכן סמך לו "מכשפה" אשר בעודו בן נח היא בסייף [לר' שמעון שסובר כן (בסנהדרין נו, ב)] וכשנתגייר בסקילה, בכל אלה אם עבר בן נח ונתגייר פטור, דאישתני דינו ואישתני קטלא. וגר שעבר אלו הדברים ונתגייר – לא תונה, שלא תזכירנו מעשיו הראשונים כלל, שיכול לומר לך "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" כמאמר רז"ל (ילקוט ראובני בשלח פסוק חיל פרעה) על "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), וגם אתה עבדת עבודה זרה במצרים טרם גירותך, שבין בן נח ובין ישראל מצווין על זה ונהרגין על זה ודו"ק."
משך חכמה בראשית פרשת מקץ – ויגש פרק מד
"(טו) הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני. פירוש, שמא יאמרו שכיונו כמו שגנבה רחל התרפים להפריש לבן מעבודה זרה, כן כיוונו להסיר יוסף מניחוש, דבני נח הוזהרו על הכישוף. לזה אמר כי מובן הדבר כי בזה לא יפרישו אותו מניחוש, "ונחש ינחש" – אם לא בגביע, ינחש בדבר אחר."
דף על הדף סנהדרין דף נו עמוד ב
"בספר משך חכמה בפ' מקץ ביאר עפ"ז את הפסוק (מ"ד ט"ו) הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני, דכיון דב"נ הוזהרו על הכישוף, א"כ שמא יאמרו שגנב הגביע כדי להפרישו מאיסור ניחוש כדרך שגנבה רחל את התרפים להפריש את לבן מאיסור ע"ז, לזה אמר שהיו צריכים להבין שעי"ז לא יפרישוהו מניחוש, ונחש ינחש, אם לא בגביע ינחש בדבר אחר. עכ"ד. ולכאורה זה ניחא דוקא למ"ד דב"נ הוזהרו על הכישוף, אבל לפי מאי דקיי"ל דב"נ אינו מוזהר על הכישוף (וכ"כ הכס"מ בדעת הרמב"ם בפי"א מהל' עכו"ם ה"ד), א"כ אין מקום לביאורו זה."
שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן סט
הרב קוק כתב כדבר פשוט שלהלכה בני נח לא מצווים על כישוף.
"והנה ע"ד אוב, פשוט דאפילו אם העוסק בהעלאת האוב הוא גוי, מ"מ הנשאל הוא אסור מן התורה אע"ג דלא קיי"ל כמ"ד בסנהדרין נ"ו, דב"נ מוזהרין על הכישוף, ולר"י שם כל האמור בפרשה דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו' ודורש אל המתים הכל בכלל איסורי ב"נ, אלא כת"ק שם."
[1] ר"ן סנהדרין נו, ב
"ר' יוסי אמר כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו. אמעונן ומנחש וקוסם פליג(י) לפי שאלו אינן בכלל מכשפים וישראל העושה אותם אין בהם חיוב מיתה והיינו דמייתי להו מקרא דובגלל התועבות האלה כו' ומאן דפליג עליה דר' יוסי מוקים לקרא דובגלל התועבות למעביר בנו ובתו באש וכל אותן שיש בהם משום ע"א, ולר"ש מוקים ליה אף למכשף וכדאיתא לקמן".
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף נו עמוד א
"ר"י אומר כל האמור בפרשת מכשף כו'. ותנא קמא הני מילי ישראל אבל עכו"ם ענש אע"פ שלא הזהיר".
[2] ונראה שאפשר להביא ראיה לזה ממסכת גרים, ששם רבי יוסי משתמש בביטוי 'שבע מצוות שנצטוו בני נח', למרות שהוא זה שמונה אצלנו לכאורה מצוות נוספות.
מסכת גרים ב, ה
"נפרעין מן הגרים דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אין נפרעין ממנו, אלא הרי הוא כבן יומו. אמר רבי חנינא בן גמליאל מפני מה הגרים מעונין, מפני שהן מחשבין, קודם לשנה וקודם לשתים, שאגבה את חובי ושאעשה את צרכי. אמר לו רבי יוסי אלו ממון הן נחסרין, הרי הוא כדבריך, אלא שהם קוברים בנים ובני בנים וחלאים רבים וייסורין באין עליהן, מפני מה מעונין, מפני שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח".
[3] כוונתו לדברי ספר החינוך, ששבע מצוות בני נח אלו כללים שיש בהם הרבה פרטים.
אמנם קצת קשה, כי החינוך דווקא מסביר לאיזה סוג של פרטים הוא מתכוון בע"ז, שאלו דינים שונים בע"ז שבישראל חייבים עליהם מיתה, וזה לא קשור לדבריו בהמשך שהפרטים של ע"ז זה כישוף ודומיו.
ספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תטז
"ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד [סנהדרין נ"ו ע"ב], כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות, אבל יש בהן פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת, ויש בה פרטים כגון איסור אם ואיסור אחות מן האם ואיסור אשת איש ואשת אב וזכר בהמה [שם נ"ח ע"ב]. וכן ענין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת, ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחייבין בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה [שם נ"ו ע"ב]. וכמו כן נאמר, אחר שהוזהרו בענין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו. ואין כוונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרין על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבעה, כאילו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם והאחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאילו נאמר להם אל תגזלו אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה שלא לחמוד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להן מצוות יותר מהן, וגם באותן שנצטוינו אנחנו [והם, זכינו אנחנו] להיות ציוויינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים. וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד".
[4] גם בחסדי דוד השלם על התוספתא (ע"ז ט) כתב כיוצ"ב.
" … א"נ סברי רבנן [החולקים על רבי יוסי. אורי] דלעולם כלהו אסירי להו וחייבין מיתה [ביש'?] אבל מ"מ אין נהרגין, אלא דא"כ קשה להרמב"ם דהו"ל למימניהו גבי אידך דמנה התם דאסור ואינו נהרג, ולכך נ"ל דרבנן סברי דמש"ה לא כתיב ה' אלהיך ממית אותם וכיוצא אלא מוריש כלומר אם היו עושים דברים הללו במקום אחר אה"נ שלא היו חייבין כלל אלא לפי שעשו אותם בארץ וחללו קדושת הארץ מש"ה מוריש אותם ממנה, ואה"נ שאם לא היה בידם אלא זה לא היו חייבין מיתה רק תירוכין בלבד אלא דמ"מ נתחייבו מיתה משום ע"ז ושאר דברים של תועבות".