אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין

מקור ורקע

תענית ח, ב אומרת הגמרא:

"אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין (שמתברך ורבה מאליו. רש"י) שנאמר (דברים כח, ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין. רש"י). תנא דבי ר' ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (שנאמר באסמיך לשון גנזים. רש"י).

ת"ר הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה (ומזכיר בה מלכות ואזכרה ככל הברכות כולן. רש"י), מדד ואחר כך בירך הרי זו תפילת שווא (דשוב אין ברכה נכנסת בה. רש"י) – לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" (שאינו יודע הסכום. רש"י).[1]

בפרשנים נאמרו שני כיוונים עיקריים להסבר מניעת הברכה בדבר שאינו סמוי מן העין:

א) כדרך עין הרע. כאשר התבואה גלויה בחוץ ולא באסמים אזי הרואים עלולים לקנא ולעורר עין הרע. ואף כאשר התבואה סמויה בתוך האסמים, הברכה שורה רק בסמוי מן העין ולא במנוי ובמדוד, ואזי החידוש הוא שאפילו האדם על עצמו יכול לעורר עין הרע כשסופר את רכושו, משום שכאשר הברכה שזכה לה מוגדרת במציאות באופן כמותי אזי עשוי להתעורר עליו קטרוג האם אכן ראוי לכל השפע הזה (וכל זמן שהיתה הברכה נסתרת לא התעורר הקטרוג).[2]

ב) הברכה אינה חלה כאשר אדם מגדיר את הכמות בצורה מוחשית במציאות (והיינו ש"העין שולטת בו"), משום שבעת שאדם מגדיר את הכמות במציאות הרי הוא כאומר שזה מה שיש לו ותו לא, ואם כן אין מקום לברכה האלוקית לחול, משום שהברכה והריבוי האלוקי אינם נשפעים באופן הנוגד את הטבע בצורה גלויה, אלא בתוך הטבע באופן הסמוי מן העין כדרך הניסים הנסתרים ("כבוד הנס הוא לבוא בהצנע").

בנוסף לכך כפי שיבואר בהמשך אם סיבת מניית התבואה זה לצורך מצווה של הפרשת תרומות ומעשרות אזי הברכה שורה אע"פ שבכך כבר אינו סמוי מן העין.

המבארים משום עין הרע

משום עין הרע של אחרים

מהר"ל נתיב עין טוב (פרק א)

ביאר שהטעם לכך שהברכה חלה בדבר הסמוי מן העין הוא, משום עין הרע שעלולה לשלוט בנכסים כאשר הם גלויים לאחרים (אומנם בחידושי אגדות להלן, ביאר זאת מהטעם ששליטת העין המגדירה את הכמות היא המונעת את הברכה):

"מאוד מאוד צריך האדם להיזהר מעין הרע, הן הוא בעצמו כמו שאמרו במדרש (ילקוט מקץ מ"ב) שיעקב צווה את בניו שאמר להם 'למה תתראו' שלא יהיו נכנסים כולם ביחד מפני עין הרע שלא ישלוט בהם, וגם ממון שלו ישמור מעין הרע, ובפרק מקום שנהגו (פסחים נ', ב') המשתכר בקנים ובקנקנים אין רואה סימן ברכה לעולם מאי טעמא? משום דנפישי שלטא בהו עינא בישא, הרי לך כי מאוד יש לשמור ממונו מעין הרע, ולכך אמרו ז"ל יצו ה' אתך את הברכה באסמיך – אין הברכה שולטת אלא בדבר הסמוי מן העין, וזה מפני כח העין, ודבר זה ענין גדול ואין להאריך בזה".

חידושי הריטב"א (מיוחס לו. בבא מציעא מב, א)

ביאר גם הוא שהטעם הוא משום חשש עין הרע, והוסיף ביאור מחודש שדרשת הגמ' היא מכך שכתוב בפס' 'יצו ה' איתך את הברכה באסמיך' – שה' שולח ברכה במה ש'איתך' דהיינו שמוצנע איתך ואינו ידוע לרבים (ולא מהמילה 'באסמיך' שסמוי מן העין. כפי שביאור רוב הפרשנים):

"אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולט – פירוש מילתא דלית ליה ניפחא ואין ניכר לעולם, כדאמרי' בפסחים בפרק מקום שנהגו המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם משום דנפיש נפחייהו ושלטא בהו עינא בישא. ודריש מ"איתך" – דבר שהוא איתך ואינו ידוע לעולם".

תוס' הרא"ש (בבא מציעא דף מב עמוד א)

"אלא בדבר שאין העין שולטת בו – למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנים ובקנקנים (שאינו רואה סימן ברכה לעולם. א"ב), משום דשלטא בהו עינא בישא כדאיתא בפסחים בפ' מקום שנהגו (נ', ב')".

שיטה מקובצת (בבא מציעא מב, א)

"זה לשון תוספות שאנץ: אלא בדבר שהעין שולטת בו – למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים כדאמר בפסחים פרק מקום שנהגו דשלטא בהו עינא בישא, ודרש מדכתיב יצו ה' איתך את הברכה – בדבר שאיתך".

מהרש"א (בבא מציעא מב, ב)

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין – משום עין הרע של אדם כדאמרינן פרק המקבל 'הכל בעין'".

עוללות אפרים (לבעל הכלי יקר) מאמר שכא

מבאר שהעניין שהברכה מצויה בסמוי מן העין, זה משום עין הרע מהזולת, וסייג שאין עין הרע מאישתו משום שאישתו כגופו והוי כאילו לא גילה כלל:

"שאין הברכה מצויה כי אם בדבר הסמוי מעין זולתו, מצד עין הרע השולט בכל, ולפי שהתשועה היא ברוב יועץ וצריך כל אדם לגלות סודו לזולתו בלקיחת עצה, וא"כ שוב לא יהיה הדבר סמוי מן העין – אך בנשיאת האישה אז יגלה סודו לאישתו… אז נכון לגלות סודו לה, לפי ששניהם גוף אחד והרי כאילו לא גילה הדבר כלל, כי אם לעצמו וא"כ ישאר הדבר לעולם סמוי מן העין ולכך הברכה מצויה בו".

ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש חלק א' דרוש ד')

"וכלל הוא, כל דבר הסמוי מן העין אין עין הרע שולט בו… ואם כן אינו סמוי מעין, וחל עליו עין הרע, כי כך הדבר, בכל מקום צנוע, אין סטרא אחרא כלל חל, כמאמר [ישעיה כו, כ] "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך", לכך דבר בעיר כנס רגלך (בב"ק ס, ב). ועיין בזוהר [ח"א כב, א] כי בדבר צנוע לית סטרא בישא מקום לחול".

רבינו בחיי בראשית (ל, לח)

בעניין אחר, שבברכה שבאה ע"י ניסים יכול לשלוט היזק עין הרע ולכן יש להשתדל להסתירה בטבע, והביא דוג' רבות לכך, למשל מיעקב אבינו ששם מקלות מגולפים לנוכח הצאן שיתעברו, ואע"פ שהריבוי היה באופן ניסי, עשה מעשה בטבע כדי להעלים את הנס בכדי שלא ישלוט בו עין הרע מצד לבן ובניו (וכן בנד"ד הנכנס למוד את גורנו יש בו ברכה ניסית של ריבוי – רק כל זמן שסמוי מן העין):

"ודע כי מה שלקח לו יעקב מקל לבנה לא עשה זה מעצמו רק ע"פ המלאך… והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן… ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני ענינים: האחד – להעלים הנס ולהסתירו כדי שלא תשלוט בו עין הרע, וכן תמצא שאמר אלישע לגחזי: (מלכים – ב ד, כח) "וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער", והיתה כוונת אלישע כדי שלא ירבה בדברים עם בני אדם ושלא יגלה שליחותו ולא ישלוט בו עין הרע, וגיחזי לא נשמר מזה כאשר צוהו וגלה הדבר ושלטה בו עין הרע, הוא שכתוב: (שם, לא) "לא הקיץ הנער".

ואל תתמה בזה אם כח עין הרע גדול כל כך שהוא שולט אפילו בדברים שהנס מתפשט בהם, שכן מצינו בלידת השבטים שבשביל דיבור אחד של לאה שאמרה: "אודה את ה'", שנתנה הודאה בבן רביעי על שהכירה שנטלה יותר מחלקה, שלט בה עין הרע, הוא שכתוב מיד: "ותעמוד מלדת".. (כאן מאריך בדוג' נוספות) ומזה עשה יעקב ענין המקלות שהוא מעשה טבע כדי להעלים מעשה הנס, שלא יבינו לבן ואנשיו ושלא ישלוט בו עין הרע.

השני, כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע, כמו שמצינו שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע במלחמת העי: (יהושע ח, ב) "שים לך אורב לעיר מאחריה", וכיון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב, אבל צוהו שיעשה דבר שיהיה סבה לנס".

פנים יפות שמות פרשת יתרו פרק יט

כתב גם הוא שדבר שאינו סמוי מן העין מעורר קנאה ולכן נפגע. שם מבאר את ההבדל בין ברכת הצדיקים 'עולמך תראה בחייך' שמקבל בעולם הזה מעין עולם הבא – שזו ברכה הנסתרת מעיני הבריות ולכן מצויה בה ברכה, לבין תענוגות העולם הזה, שהם גלויות לכל ולכן מעוררים קנאה בין בני אדם, ואין בהם ברכה אלא אם כן 'דבר הסמוי מן העין:

"מה שפרשנו בפסוק [תהלים לא, כ] מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם תסתירם וגו'. עניינו, כי האור הגנוז והתענוג הנפלא הנתגלה לצדיקים, כמו שאחז"ל [ברכות יז א] עולמך תראה בחייך, שמטעימם הש"י מעין עוה"ב, יש לו מעלה יתירה על כל תענוגות בני אדם בטובתם בעה"ז, כי להיותם דבר הנגלה לכל לא ינצלו מקנאת בני אדם והיא מניעת הברכה, כמחז"ל [תענית ח ב] אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין – והיינו כי מחמת הקנאה יבואו לדברי ריבות, אבל מאור הצדיקים הגנוז מעין הרואה והברכה מצויה בו".

ר' צדוק פרי צדיק פרשת כי תצא אות י'

"יום חמישי משבעת ימי בראשית, וביום זה היה בריאת הדגים וברכה דדגים שבהם הריבוי מאד שהם סמוי מן העין וכמו שאמרו (תענית ח':) דאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. ויוסף נתברך 'וידגו לרוב' – מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהם, וכתיב (יהושע יז, טו) 'ויאמר אליהם יהושע אם רב אתה עלה לך היערה' – לכו והחביאו עצמיכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע, אמר ליה זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא (סוטה ל"ו:)".

אפילו מעין הרע של עצמו

עקידת יצחק (לר' יצחק עראמה. 1420-1494) ויקרא פרשת תזריע, שער סא

מבאר שטעם למניעת ההיזק בדבר שאינו סמוי מן העין הוא גם מהיזק עין הרע שלו עצמו על רכושו וגם מעין הרע של אחרים. שם עוסק בדברי ר' אליעזר בן הוקרנוס שאמר (אבות ב,ט) "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר עין טובה", וכתב שכפי שבעין רעה אפשר להזיק כך ע"י עין טובה אפשר להמשיך ברכה. ובתוך דבריו מבאר שההיזק של עין הרע מגיע כאשר האדם עצמו או אחרים מביטים על רכושו הרב, וזה מעורר אצלו גאווה, אזי מאת ה' מגיע ההיזק מחמת עין הרע הזו (נראה שהכוונה שגאווה זו ברכושו, גורמת לעורר עליו את מידת הדין שאינו ראוי לשפע זה).

עוד הביא ביאור נוסף לעין הרע שנמשך מרוע המזג של המביט שמביא לכך ש"יזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחיצים":

"…ולזה שיבח לפי מהללו 'עין טובה' שהיא ודאי ג"כ מדה אלוהית לתת ברכה במושגחיו בשומו עינו עליהם לטובה כמוזכר בכל מקום בנבואות ובתורת משה כתוב לאמר (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך וגו'. וגינה העין הרעה לפי שעם היות שכבר תזיק ההבטה באדם מצד ההשגחה, כאשר יהיה שמגיס האדם דעתו מפני הבטתו ורום לבבו בענין המובט[3], כי מזה אמרו (בבא מציעא מ"ב, ב) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו', אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, ואמרו (בבא מציעא ק"ז, א) אסור לו לאדם לעמוד על שדה חבירו בעודו בקמותיו. ולא הבדילו בין אוהב לשונא, כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה, אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב, או בענייני עצמו (נוסח אחר: 'בעיני עצמו') כמו שאמר (איכה ג׳, נ״א) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע על דרך חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ, אות ב) ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (שמואל ב, כד, א-י) כמו שכתבנו בפרשת שקלים שער נ"ב עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוט מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) "ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר" – כדי שלא תשלוט העין בהם כמו ששלטה בראשונות.[4]

אמנם עיקר היזק העין הרע הוא נמשך מרוע מזג המביט ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות עד שיזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחיצים כמו שסופר מהבעל חיים שממית בהבטתו. ועל זה העניין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו ואל כל אשר יפנו ירשיעו, וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה או איבה ושנאה, ומזה העניין היה בלעם הרשע כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה). וכבר סופר בדבר חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד.) יהב ביה עינא וקטליה, כי ההבטה באיבה וכעס תטיל מארה והפסד בדבר המובט, כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן".

בן יהוידע תענית ח, ב

כשביאר את ההבדל בין המימרות כתב שר' יצחק שגרס שהברכה שורה ב'סמוי מן העין' כוונתו אפילו מעיני הבעלים עצמו, שגם הוא לא ידעו את המניין, מחשש מעין הרע. מבואר שלדעתו שייך עין הרע אפילו של האדם עצמו על תבואתו שלו. (ובכך מובן המשך הגמ' שגם אדם שנכנס לבד לָמוֹד את גורנו שייך בזה עין הרע):

"אי נמי רבי יצחק איירי שיהיה סמוי גם מן עין הבעלים שלא ידעו מניינו ומשקלו, אבל תנא דבי רבי ישמעאל קפיד על עין של אחרים דוקא".

ואכן מצינו בדברי הראשונים שגם האדם בעצמו יכול לעורר על עצמו עין הרע:

ספר מעלות המידות (של רבי יחיאל ב"ר יקותיאל עניו, מרבני רומא. 1260-1289)

"דבר קשה הוא עין הרע, שהוא שקול כנגד כל החולאים כולן, כענין שנאמר (דברים ז, טו): "והסיר ה' ממך כל חולי" – ואמרו חכמים ז"ל (בב"מ קז, ב): זו עין הרע. ואמרו (שם): תשעים ותשעה מתו בעין, ואחד בדרך ארץ. שכל מקום שהעין שולטת בו אוכלת ממנו. ושמא תאמר אין עין הרע קשה אלא עין של אחרים, אבל עין הרע שיש לו לאדם על עצמו ועל נכסיו אינה אוכלת בו ואינה מזקת? תלמוד לומר (איכה ג, נא): "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" – כלומר, שאכלה בי עין הרע שלי יותר ממה שאכלה בי עין הרע של אחרים.

ומפני שעין הרע דבר קשה מאד ואוכלת במקום שהיא נכנסת בו, לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא למשה וא"ל כשאתה רוצה לעמד על מניינן של ישראל אל תמנה את עצמן, לפי שכל מקום שיש שם מנין שם הנגף מצוי, מפני עין הרע שאוכלת בו, אלא הוי גובה מהן שקלים לכפרתן, ואתה מונה את השקלים ועומד על מנינן. לפיכך, כל המשים עין הרע על חברו מעלין עליו כאלו הרגו".

מדרש לקח טוב (איכה ג, נא)

"עיני עוללה לנפשי – יותר חזקתני עין הרע שלי בראותי עצמי בשלוה, מכל בנות עירי מכל האומות שהיו סביבות ירושלם".

תוספות רי"ד (בבא קמא פג, א)

"מה דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי (איכה ג, נא): – פירוש האי 'עוללה' מלשון עלילות דברים, והכי קאמר עיני העלולה לעצמו בעין רעה יותר מכל בנות עירי, שאני בעצמי שמתי בי עין רעה מרוב טובה שהייתי רואה לעצמי, יותר ממה שהכניסו בי עין רעה כל בנות עירי, ועין רע שבי שלטה בי ולקיתי וחסרתי כל אותה הטובה".

המבארים שהגדרת הדבר במציאות על ידי העין היא המונעת את הברכה

מהר"ל בחידושי אגדות (בבא מציעא מב, א)

מבאר שהברכה חלה רק בדבר הסמוי מן העין ולא בגלוי, משום שהעין השולטת בדבר ונותנת בו גבול ומידה גורמת לכך שלא יהיה מקום לברכה לחול:

"אין הברכה מצויה וכו' והטעם ידוע מפני כי העין הוא שנותן גבול לכל דבר והברכה אין גבול לה שזהו עניין הברכה".

אין דרך הנס להיות ניכר במציאות אלא בסתר

התורת חיים[5] (בבא מציעא מב, א)

ביאר שהטעם לכך שאין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין אינו שייך לחשש מעין הרע שהרי הגמ' מבארת שזהו הטעם גם לאדם בעצמו שנכנס למוד את גורנו, ולעצמו פשוט שלא יכניס עין הרע. אלא הטעם הוא משום שאם הדבר אינו נסתר והעין שולטת בו, אזי אין דרך הברכה האלוקית לחול עליו משום שדרך הנס לבוא בצנעה ובסתר:

"אלא בדבר הסמוי מן העין – אין לפרש משום עין הרע, דבסמוך גבי הולך למוד את גרנו נמי קאמר הכי, ופשיטא דלא יהיב איניש עין הרע לנפשיה, אלא טעמא משום דאין דרך כבוד הנס והברכה לבא אלא בסתר כדאשכחן גבי אלישע דאמר לה ובאת וסגרת הדלת בעדך וגו'".

שפת אמת (תענית ח, ב)

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי כו' – נראה הטעם דדרך הנס להיות בהסתר כי אין הטבע משתנה בפרהסיא".

מלבי"ם (שמואל ב, כד, א)

מבאר ע"פ כלל זה את סיבת איסור מניין ישראל, שאין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין, וכאשר מונים את עמ"י אזי נודעת כמותם ואין הברכה מצויה בהם ח"ו. והוסיף שהטעם לכך שהברכה מצויה רק בסמוי מן העין הוא משום "שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי".

עוד מביא טעם נוסף שזה משום שכאשר מונים את עמ"י אז כל פרט מודגש בפנ"ע ובכך עלול להיפגע שמא אין זכותו מספקת, משא"כ כשעמ"י כגוף אחד גדול לא מנוי אז זכויותיהם מרובות:

"…מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הכוכבים והמזלות אל ההשגחה האלוהית, ודרכי ההשגחה כולם הם ניסים נסתרים לא גלויים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה. ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף".

ערוך השולחן (רל, ה)

"הנכנס למוד את גורנו אומר… מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילה שווא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין – כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש דרוב ניסים הם נסתרים".

ישמח משה (לרבי משה טייטלבוים. 1758-1841)

ישמח משה תולדות י"ז:

"והנה הטעם דאין הברכה שורה בדבר המדוד – נ"ל דהא יש לדקדק למה תקנו השולח ברכה וכו', ולא הנותן ברכה. אך הענין הוא, דהנהגה הסתמית היא השגחה מסותרת בהטבע והיינו השולח, דהטבע הוא השליח. ואם כן בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר, אין בו ברכה".

קדושת יו"ט (הרב חנניה יום טוב טייטלבוים. 1836-1904). פרשת אמור אות ב

שם מבאר את דברי חז"ל עה"פ "ולא יהיה בהם נגף" משום שהמניין שולט בו עין הרע. אחרי שמביא את דברי סבו, כתב:

"כי אמרו חז"ל אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין – והטעם כי השי"ת יסד ארץ להנהיגה ע"פ הטבע ואין רצונו לעשות ניסים בכל עת לשדד הטבע רק לעיתים מועטים, וא"כ בדבר המדוד ומנוי היעשה ה' ארובות בשמים לתת בו ברכה באופן אשר ינגד לשכל האנושי? אולם בדבר אשר מספרו לא נודע ולא ניכר כ"כ הברכה, בזה יתן ה' ברכה מרובה. וכן הוא בכל העניינים אם יתבונן וישיג אדם בשכלו שע"פ הטבע אי אפשר שירוויח בעסקיו כל כך, לא יתברך באופן שהוא נגד שכלו, על כן טוב לאדם אם לא ישכיל ויבין הדבר לאשורו בחושבו המכוון ואז תבואהו זאת הברכה ברכת שמים מעל, וזהו יוסף דעת יוסף מכאוב".

כבוד הנס לבוא בהצנע

מחלוקת דומה בפרשנים (ראשונים ואחרונים) אנו מוצאים בביאור הוראת אלישע לאשת עובדיה, שתסגור את דלת החדר שבו בא לעשות לה נס בריבוי השמן – "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בנייך", יש שביארו זאת מחשש עין הרע (מחמת השתוממות של הרואים, או מחמת קנאה). ויש שביארו זאת ע"פ העיקרון הנ"ל שהברכה האלוקית אינה חלה כאשר הדבר מנוי/מדוד ומוגדר במציאות, משום שדרך הנהגת ה' בעולם היא, שהניסים שיוצאים מגדר הטבע יהיו סמויים מן העין, באופן הנראה כטבעי (כדרך הניסים הנסתרים):

מלכים ב, ד, א-ד

"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה', וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ? הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת?, וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן, וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ, כֵּלִים רֵיקִים אַל תַּמְעִיטִי, וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה…".

משום עין הרע:

אברבנאל (שם): "והנה צוה שיהיה הדלת נעול מפני שלא ישלוט בעניינו עין הרע…".

מלבי"ם (שם) – "וסגרת הדלת בל יחול עין הרע, ובל יקרב איש בלתי ראוי, שעל ידי רוע מעשיו תופסק צינור השפע".

משום שדרך הנס לבוא בצנעה:

רש"י (מלכים ב, ד, ד): "וסגרת הדלת – כבוד הנס הוא לבא בהצנע".

הר"י קרא (שם): "וסגרת הדלת – כבוד הנס לבוא בהצנע".[6]

בן יהוידע בבא מציעא מב, א

מבאר שהואיל הואיל והברכה שרויה בסמוי מן העין, לכן הברכה האלוקית דרכה לבוא בצנעה. ומביא לכך דוג' נוספות שלכן הטל שיורד בלילה יש בו יותר ברכה מהגשם (שהטל לא נעצר לעולם, וכן תמיד בא בנחת ולא בזעף), וכן גשם שיורד בלילה יש בו יותר ברכה:

"אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן – נראה על כן הטל יהיה ממנו ברכה יותר מן המטר בשביל שהוא סמוי מן העין, גם המטר שיורד בלילה יש בו ברכה יותר מן המטר שיורד ביום, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית כב:) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם (ויקרא כו, ד) – שיהיו יורדין בלילי שבתות ולילי רביעיות שאין בני אדם הולכין – והטעם מפני שבזה יהיה סמוי מן העין, וכן היה בימי שמעון בן שטח שהיו יורדין הגשמים בלילות דווקא והשמש זורחת ביום והולכין למלאכתם והיה בהם ברכה שהיו חיטים גדולים ככליות כנזכר בתענית (כג.)".

רבינו בחיי (שמות ל, יב)

ביאר שישנם שני סוגים של ניסים, מפורסמים וגלויים, וביאר שהניסים הנסתרים הם בעצם הניסים שבתוך הטבע, שמושגחים ומונהגים ע"י ה'. והוסיף שעניין זה של הניסים הנסתרים, שכל המאורעות הקורים לנו הם ניסים נסתרים שבדרך הטבע הוא יסוד גדול באמונה (וכמובן שגם כל חוקי הטבע וקיום הבריאה כל הזמן הוא חלק מהניסים הנסתרים). על פי זה ביאר שזו כוונת דרשת חז"ל מהפס' "יצו ה' איתך את הברכה באסמיך" – אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין" – כלומר שדרך השפעת השפע של ה' לעולם הוא 'באסמיך' – בסמוי מן העין, באופן של ניסים נסתרים, ולכן אינה חלה בדבר המדוד והמנוי משום שאז הנס שבדבר ניכר ומפורסם. והוסיף לבאר לפי זה את האיסור למנות את עמ"י (שלא ע"י מחצית השקל) "כדי שתהיה הברכה חלה עליהם בריבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי":

"יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז) – שלמה המלך ע"ה לימדנו בכתוב הזה כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש – וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהניסים כולם נחלקים לשני חלקים: יש ניסים מפורסמים ויש ניסים נסתרים: המפורסמים – הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף, וירידת המן והשלו, והוצאת המים מן הצור, המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים – הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב, כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר, וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר.

ועל זה אמר שלמה: "יראת ה' תוסיף ימים", לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה: כי מי שיש בו "יראת ה'" ודואג על עונותיו יאריכו ימיו, והנה זה נס נסתר. "ושנות רשעים תקצרנה", לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו, על כן יאמר: הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצורנה שנותיו, וגם זה נס נסתר… ובין כך ובין כך אין התוספת והקיצור אלא נס גמור, כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו.

והעניין הזה הוא יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים נסתרים, אין להם טבע ומנהגו של עולם לא ליחידים ולא לרבים, אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו, ובעשותו העבירה יכריתנו עונשו, וזהו ענין יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד בישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, וכן דרשו רז"ל (נדה לא, א) אין בעל הנס מכיר בניסו. וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד, הוא שאמרו: (בב"מ מב, א) הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא, שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: (דברים כח, ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהניסים הנסתרים הם בכל יום ויום, ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם הייתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא, שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר, ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד, וכן בעצם הדבר השקול והמנוי.

ומטעם זה צוותה התורה שלא ימנו ישראל לגולגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי, ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יוודע מניינם בחשבון חצאי השקלים".

אם מונה או מודד לצורך מצווה – אין עין הרע, והברכה מצויה

בראשית רבה (פרשה סד, סימן ו)

"ויזרע יצחק בארץ ההיא" – א"ר חלבו 'בארץ ההיא בשנה ההיא' – הארץ קשה והשנה קשה, ואילו היתה יפה על אחת כמה וכמה. "וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'" – מאה כורים מאה שערים (דרש שערים לשון שיעור ואומדנא. מתנות כהונה), מאה מניינים, מאה שערים – מלמד שהאמידו אותה ועשת מאה כמה שהאמידוה, והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין? מפני מה מדד אותה מפני המעשרות".

עץ יוסף (הרב חנוך זונדל. נפטר ב- 1859) תענית ח, ב

"הנכנס למוד גורנו… שאין הברכה שורה לא במדוד… אלא בסמוי מן העין – קשה למה ליה למדוד הא ניחא ליה יותר שלא ימוד כדי שיהיה הברכה שורה בגורנו תמיד? וי"ל מפני המעשרות כדתנן (אבות א, טז) אל תרבה לעשר אומדות. ובזכות המעשר אדרבה מתברך, ומכל מקום הברכה הוא קודם המידה והמניין ולא אחר כך וכדאיתא כאן".

פירוש נזר הקודש על מדרש רבה (של הרב יחיאל מיכל. נפטר בשנת ת"ץ – 1729)

"מפני המעשרות – והיינו כדתנן אל תרבה לעשר אומדות, ובזכות המעשר אדרבא מתברך… ועל זה נאמר ויברכהו ה'. ומ"מ הברכה הוא קודם המידה והמניין וכדאיתא בבבא מציעא (מב, א). ולכן בזכות מעשר מתברך בעולם הזה יותר מבשאר מצוות, מפני שבטבע היה מתחסר ע"י מניין המעשר לפיכך ברכת ה' באה לרגלו, ואין קללה במקום ברכה, וברכת יצחק היה על אחת מאה – כלפי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה. וחכמי האמת פירשו שהוא מכוון כלפי המאה ברכות שאדם מברך בכל יום שהם בסוד 'מאת אדנים' (שערי אורה שער א'. של"ה פרשת תולדות תורה אור אות ז)".

פני יהושע (בבא מציעא מב, א)

הראשונים ביארו שהגמ' בתענית "הנכנס לָמוֹד את גורנו…" עוסקת באדם שמודד לצורך הפרשת תו"מ (ריטב"א, רמב"ן) וזהו הטעם שנתקנה על כך ברכה בשם ומלכות ('ברוך השולח ברכה בכרי הזה'), כי כשמונה לצורך הפרשת תו"מ מובטח לו שתיהיה לו ברכה (שכתוב במעשרות 'ובחנוני נא בזאת… אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די'). וא"כ קשה מדוע אומרת כאן הגמרא "מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי…" משמע שאם מונה אזי אין הברכה מצויה, והרי כל מנייתו כאן היא לצורך הפרשת תו"מ?

ותירץ שבהבטחת התורה לשפע ברכה בעקבות הפרשת התו"מ, אין הכוונה באותה התבואה שנמדדה לצורך ההפרשה (שעליה חל הכלל דידן שהברכה לא מצויה בדבר המדוד, אלא רק בסמוי מן העין) אלא בתבואות אחרות שלו שעתידות לצמוח:

"לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול וכו' – ואף על גב דכתיב הביאו המעשר אל בית האוצר וכתיב בתריה והריקותי לכם ברכה וגבי מעשר לא סגי בלא מדה או משקל או מנין דאין מעשרין מאומד, איכא למימר דהאי והריקותי ברכה לא קאי על אותה התבואה שניטל המעשר ממנה אלא שבשביל זכות המעשר יתברכו לו תבואות אחרות שבשדות לשנה הבאה, כדמשמע בפסיקתא דעשר תעשר".[7]

עירובין סד, ב

עיקרון זה שאין עין הרע שולטת בנכסים כאשר אדם עושה בהם מצוות מפורש בגמרא:

"פתח אידך ואמר, המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו? יקח בהן ספר תורה, אמר רב ששת אפילו בעל בנכסי אישתו, רבא אמר אפילו עבד עיסקא ורווח, רב פפא אמר אפילו מצא מציאה, אמר רב נחמן בר יצחק אפילו כתב בהו תפילין, ואמר רב חנין ואיתימא ר' חנינא מאי קראה? דכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם".[8]

רש"י

"המחזיק בנכסי הגר – מידי דתמיהה היא ותווהי בה אינשי, לפי שבאו לו בלא יגיעה, לפיכך אין מתקיימין אם לא על ידי מצוה.[9]

יקח בהן ספר תורה – במקצתם, ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו. אפילו כותב בהו תפילין – נמי מיקיימו בידיה (נחשב מצווה. א"ב).

בעל בנכסי אשתו – בעי למיעבד בהו מצוה, דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא, ושלטא בהו עינא בישא:

מאי קראה – דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה? דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הֶקְדֶש, ועל ידי כך נשמעת תפילתם ונפלו בידם".[10]

בן יהוידע עירובין סד, ב

"מאי קראה? דכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל נדר לה' ויאמר – נ"ל הכי קאמר מאי קרא דעושין מצוה בממון כדי להגין מן עין הרע? ולזה הביא הכתוב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לֵאמֹר פירוש הקדישו הממון כדי להגין עליהם מן עין הרע, שלא יטילו אומות העולם בהם עין הרע בראותם הצלחתם גדולה כל כך שנלחמו והכו אומה חזקה ומהם לא נעדר איש במלחמה. וז"ש וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר להקדיש הרכוש בשביל לֵאמֹר, חלק התיבה לשתים וקרי בה לֹא מַר, רצונו לומר שלא יהיה להם מר מצד העין הרע שיטילו בהצלחתם".

פלא יועץ ערך עין הרע

מביא גם הוא שבמעשי מצווה שמכוון לשם שמים אין לחשוש מעין הרע, ולכן לא ימנע ממצוות מחשש עין הרע:

"ועל כל פנים לא ימנע מעשות מצוה מפני חשש עין הרע, כגון להביא עני לביתו, או לדרוש ברבים ללמד דעת את העם, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא והיא מגן וצנה".

עניין זה חוזר על עצמו במקומות רבים, שכאשר אדם עושה מצוות ברכושו ומקשר את רכושו למקורו האלוקי אזי אין עין הרע שולטת בו. ראשית במצווה למנות את עמ"י מבואר שיש לעשות זאת ע"י שיתנו את מחצית השקל לבית המקדש בכדי שלא יהיה בהם נגף (שמות ל, יב), וכך אצלנו שאם מונה את תבואתו לצורך מצווה של מעשרות הברכה שורה בה (בראשית רבה סד, ו. הוא לא מונה לשם התפעלות או גאווה אלא לשם מצווה ומתוך כך מבין את מהות רכושו), או הזוכה במציאה יעשה בה צדקה בכדי שלא תשלוט בה עין הרע. וכן מצינו בחז"ל שהדבר שמשמר את ממונו של האדם הוא בכך שהוא עושה איתו מצוות וחסדים. כתובות סו, ב: "כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון – חסר, ואמרי לה חסד" (הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו, ואמרי לה חסד – יעשה ממנו חסד. רש"י). ביצה טו, ב: "וא"ר יוחנן משום רבי אליעזר בר' שמעון הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'" ופירש ר' חננאל: "כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום. כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף…". וזהו אותו עניין שהוא בעצם מקשר את הרכוש למקורו האלוקי (שבכך מבין שכל רכושו מאת ה'). ואולי זהו הטעם לכך שיש אומרים שאין עין הרע בארץ ישראל משום שבארץ ישראל גם הדברים החומריים והרכוש מקושרים אל הקדושה ולכן ממילא פחות שולטת בה עין הרע (משא"כ בחו"ל ששם אין קדושה בחומר, והואיל והחומר לא מקושר לקדושה ממילא יש יותר לחשוש מפני עין הרע).

ר' שלמה קלוגר (חכמת התורה, פרשת מקץ) שאין עין הרע בארץ ישראל

"במדרש [ילקו"ש קמח] למה תראו עצמיכם שְׂבעים לפני עשו וישמעאל – והכונה בזה, דהנה יוסף נתברך [בראשית מט,כב] "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", ואמרו חז"ל [ברכות כ,א] דהכונה 'עולי עין' שיהיו למעלה מן העין שלא ישלוט בו עין הרע, ומוכח מדבריהם שמי שהוי למעלה מן העין, אין שולט בו עין הרע. והנה בכל ישראל נאמר בפרשת תבוא [דברים כח,א] "ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ", וכיון שנתברכו כן שיהיו עליון על כל הגויים, יהיו למעלה מן העין ולא ישלוט בכל ישראל עין הרע… ולכך היתה ארץ ישראל גבוה מכל הארצות [קידושין סט,א] להראות שהם למעלה על כל הגויים, ולא ישלוט בהם עין הרע של כל הגויים… ישראל אם הם בארץ ישראל אין שולט בהם עין הרע, כי ארץ ישראל מגין עליהם, אבל בחוץ לארץ שולט בהם עין הרע".

בן יהוידע (ברכות סב, ב)

שם מבאר שטעותו של דוד שמנה את העם ובעקבות כך אירעה בהם מגפה מחמת העין הרע, היתה משום שחשב שבארץ ישראל אין עין הרע שולט. (אומנם כאן מבאר שזוהי היתה טעותו, אך ניתן לומר שהפגיעה היתה מחמת חטאי עמ"י (וכפי שכתב בתחילה) ואכן מה שסבר דוד בתחילה שזכות ארץ ישראל מגינה, הדבר נכון מצד עצמו):

"וקשה אם הוא שגג שלא דיבר כהוגן, אלה הצאן מה עשו? ונראה לי בס"ד דוודאי נתחייבו במכת הדֶבֶר מכח עונותיהם בלאו הכי, אך הואיל ונכשל בדיבור זה נתגלגל הדבר על ידו… צריך להבין במה טעה ונכשל, ועוד יואב ושאר סנהדרין איך לא הראו לו שיש בזה איסור למנות את ישראל בלתי כופר? ונראה לי בס"ד כי חשבו שלא הוצרכו כופר בימי משה רבינו ע"ה אלא בשביל שהיו במדבר ויש פחד מעין הרע, אבל עתה שהם בארץ ישראל זכות ישיבת ארץ ישראל יגין עליהם, ואין צורך לכופר שלא תשלוט בהם עין הרע".

אלשיך דברים כג, כא

"ואמר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך – הנה אחשוב כי בפסוק זה גילה טעם באיסור הריבית, ועל פי דרכנו יצא טעם אל אשר התירוֹ יתברך לנכרי. והוא כי הנה הפליגו חז"ל לומר שהמלוה בריבית כופר בה' אלוהי ישראל (בבא מציעא עא א, וירושלמי שם ה ח) וביציאת מצרים (תורת כהנים פרשה ה ג), וראוי לבקש טעם לדבר, כי לפי גזירת שכל אדם לגוזמא תחשב. אך אפשר יען כי כל הפינה אשר כל התורה תלויה בה הלא היא ההשגחה, כי באמונת ההשגחה אשר נראתה לעיני הכל ביציאת מצרים ידעו ישראל וכל העולם כי ה' ברא כל העולמות כלם, כמפורש במקומו בס"ד כי על כן באו נסים כוללים כל חלקי העולמות כלם. והכל עשה על אודות ישראל כמפורש בהתראות המכות. וגם נודע יציאת מצרים בהשגחה ההיא כי מאתו יתברך היתה כי על כן שידד שר ומזל כנודע. והנה הזורע ונוטע בוטח בה' יצו את ברכתו, או נושא ונותן בבטחה בו יתברך שממכון שבתו ישגיח וישלח ברכה במעשה ידיו, ההוא יקרא יהודי מודה בה' אלהיו וביציאת מצרים כי הכל הוכר בהשגחה. אך אשר יאמר הנה אני הייתי מרויח בממוני אחד מעשרה, ועל כן אם אלווה לך תתן לי הסך ההוא. הנה זה יורה כי ההצלחה והריוח טבעי הוא ולא בהשגחה או על פי המזל או שר שאינן בלתי בעלי תכלית, ויראה לו שיש קצבה לברכתם כפי מה שנהוג להרויח, ובחשבו כי מהם הוא גם הוא קוצב על השערתו כברכתו. אך אשר הוא יהודי ונזר אלהיו על ראשו לא יאמן בשוא נתעה, כי אם יהיה לבבו שלם עם אלהיו כי הוא יתברך המשגיח והמשפיע וכאשר הוא בלתי בעל תכלית כן ברכתו משוללת קצבה, כי אם לפעמים מפליג בברכת המעט ולפעמים ימנענה מהמרובה לפי מעשה האיש ההוא. וכאשר הוא יתברך לא יקשה לפניו עשות יש מאין, כן אפילו בהיות התבואה בכרי וישערוהו בסך כורים שם במקומו ירבה יותר על מה שהיה הכרי אשר הוציא השדה, נמצא כל העודף הוא יש מאין, ועל כן נצטוינו (תענית ח ב) לבקש טרם מדוד הכרי ולומר יהי רצון וכו' שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואחר כך אמר הרי זו תפילת שוא, ואילו אין הברכה שימצא יותר מאשר הוציא השדה, כך הוא המבקש רחמים קודם מדידה כמו אחר מדידה, ואם יהרהר איש על זה נמצא בלתי מאמין דברי חכמים ושכל אשר אמרו שיאמר קודם מדידה וכשהתחיל למדוד הם דברי בטלה חלילה, וכן מה שאמרו שאם אמר אחר כך לא אמר כלום גם אלה לא כן הוא כי הכל אחד, ובכלל הדבר הוא כופר בהשגחה ובתורה שבעל פה ולא מישראל הוא. כלל הדברים כי פנת יקרת תורתינו והאמנת יציאת מצרים ששם ניכר לעיני הכל מושלו יתברך בשלשת העולמות ושודד מערכות ושרי מעלה, והיותו אלהי ישראל ביחוד, הכל תלוי באמונת ההשגחה. ואם כן איפה הקוצב ריוח מעותיו על חבירו הלא יגע באמונה הגדולה הזאת ויפיל את הכל חלילה. וזה אחשוב גילה הוא יתברך פה באמור לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, לומר לנכרי ההולך אחר הטבע או אחר המזל או שר גם אתה התנהג בו לשיטתו, אך לאחיך שהוא בעל אמונת ההשגחה כמוך לא תשיך".

בברכה הניסית שבאה בדבר הסמוי מן העין – המזיקים יכולים לשלוט

חולין קה, ב

הגמ' מספרת על מזיק (שד) אחד שרב אשי חייב אותו בדין לשלם את הנזק שגרם, ואותו שד לא הצליח להשיג את סכום הכסף הנדרש משום שטען שאסור לשדים ליטול מדבר שהוא ספור או מדוד וכד' , אלא מותר להם ליטול רק מדבר הפקר ולא מצא כזה:

"כל מילי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא למשקל מיניה, עד דמשכחינן מידי דהפקרא".

מקשה התוס' (תענית ח, ב), שמדברי הגמ' כאן עולה שבדבר שאינו מדוד או מנוי אלא סמוי מן העין מותר למזיקים לקחת. וקשה אם כן איך אמרנו שהברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין? ומתרץ שמה שאמרה הגמ' בחולין שיש להם רשות לקחת מדבר שאינו מדוד היינו מדבר שהוא גם הפקר, אך אם הוא סמוי מן העין בלבד הוא לא מופקר וכולו שייך לבעליו. אבל כאשר הוא גם סמוי מן העין (שאינו מדוד) ובעקבות כך גם יש בו ברכה, הברכה הזו אינה חלק מהקרן וממילא אינה שייכת לבעלים, אלא נחשבת הפקר, ומזה המזיקים יכולים ליטול. ולכן אמרה הגמ' כאן שבדבר שאינו ספור ומדוד יש למזיקים רשות, היינו משום ששורה בו הברכה והואיל והברכה הזו מעבר לקרן היא בגדר הפקר. וא"כ בדבר הסמוי מן העין אכן יש ברכה ובעליו אינו ניזוק בקרן, אלא כל מה שהמזיקים יכולים לקחת לעיתים זהו רק מן הרווח:

תוספות שם

"אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' וגו'. תימה דאמרינן פרק כל הבשר (חולין דף קה:) גבי הני שקולאי דדרו חביתא דחמרא בעו לאתפוחי אותבוהו תותי מרזיבא פקע חביתא – ומפרש שם בשביל השד שהיה שם עד דאכפייה מר בר רב אשי לשד לשלם, אמר ליה שידא למר בר רב אשי ליקבע לי מר זימנא דאיזיל ואשלם, קבע ליה זימנא, כי מטא זימניה איעכב, ואמר ליה אמאי לא אתית בזמנך? אמר ליה כל מידי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשות למישקל מיניה – אלמא בדבר המדוד והמנוי לית ליה רשות למשקל מיניה ובדבר הסמוי אית ליה רשות אלמא אין ברכה בדבר הסמוי? וי"ל דלא קשה מידי דהא דקאמר התם – היינו טעמא דלית להו אלא בדבר הפקר ולא דבר דכייל ומנוי או צייר וחתים היינו בשביל דאין ברכה מצויה בהני ולית בהו דבר הפקר והאי דבעלים נינהו, אלא בדבר הסמוי – והיינו מטעם דהברכה מצויה בדבר הסמוי, ומה שמתרבה בשביל הברכה אית להו רשות למישקל בסמוי דהיינו כמו הפקר שאין לשום אדם זכות בו. א"נ הכא מיירי בדבר המנוי והמדוד בלא צייר וחתים ובהא אית להו רשותא, והתם מיירי במדוד ומנוי וכייל וצייר וחתים ובהא לית להו רשותא".

יוצא אם כן לפי דברי התוס' שגם שאנו אומרים שיש ברכה בדבר הסמוי מן העין, זה לא מוחלט משום שמהברכה הזו לעיתים יוכלו המזיקים לקחת.

שפת אמת תענית (ח, ב)

מבאר כשיטתו לעיל שהטעם לכך שיש ברכה בדבר הסמוי מן העין זה משום שדרך הנס להיעשות בסתר, ובהתאם לכך במקביל גם בהיזק הסגולי אין דרכו להיעשות בפרהסיא אלא בסתר (שאין הקב"ה חפץ לעשות דבר הנוגד את הטבע בפרהסיא). ולכן כפי שבדבר המדוד והספור שניכר בו השינוי אין הברכה שורה, כך גם אין למזיקים שליטה בו כדי שלא יראה היזקם בגלוי, וכן להיפך בדבר שאינו מדוד וספור הואיל ולא ניכר בו השינוי שורה בו הברכה, וכנגד זה עלול גם להינזק מהמזיקים. ובכך מתורצת קושיית התוס' שהיא הנותנת הואיל ויש בדבר מקום לברכה ניסית, במקביל לכך יש בו גם חשש של פגיעה מהמזיקים:

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי כו' – נראה הטעם דדרך הנס להיות בהסתר כי אין הטבע משתנה בפרהסיא. ומהאי טעמא ניחא מה דמקשין התוס' הלא המזיקין שולטין בדבר הסמוי שאינו נמנה כו'? דאידי ואידי חד טעמא היא שגם הנזק שאינו ע"פ הטבע אינו בפרהסיא. ותירוץ התוס' דחוק לכאורה דבמה שהיה הברכה יהיה אח"כ נזק ע"י המזיקין הלא כתיב 'ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עימה'? ותו דאטו לא יהי' דין גזילה במה שניתוסף ע"י הברכה הא ודאי זוכין בו הבעלים ואמאי כתב התוס' דהוי כמו הפקר?".

נפקא מינות הלכתיות בעניין הסמוי מן העין

איסור מניית עמ"י

רבינו בחיי (שמות ל, יב)

ביאר שאחד הטעמים לאיסור מניית עמ"י הוא משום שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין:

"עין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד, וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה ציותה התורה שלא ימנו ישראל לגולגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם בריבוי זרעם בנס נסתר ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי, ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יוודע מניינם בחשבון חצאי השקלים, וזהו שכתוב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם"

מלבי"ם (שמואל ב, כד, א)

"מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה, שהוציאם ה' והיפלם מממשלת הוראת הכוכבים והמזלות אל ההשגחה האלוהית, ודרכי ההשגחה כולם הם ניסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך ניסי, אבל כשימָנוּ ויוודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה".

ברכת המודד את גורנו

הואיל ואין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין תקנו חכמים שכאשר אדם נכנס לָמוֹד את גורנו, דהיינו לספור את רכושו שבכך נהפך לדבר הגלוי לעין, קודם לכן עליו להתפלל לה' שיהיה ברכה ברכושו כל זמן שעוד הברכה האלוקית יכולה לחול באופן נסתר. אך לאחר שכבר סיים לספור אזי אין לו להתפלל משום שזו תפילת שווא כפי שלמדנו שהברכה האלוקית לא חלה בדבר המדוד והמנוי. (ויש מבארים שבנוסף זו תפילה שאע"פ שמודד לא יארע נזק לתבואתו מחמת עין הרע).

תוך כדי שמודד תקנו לו חכמים ברכה נוספת והיא "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם השולח ברכה בכרי הזה", וביארו הראשונים שברכה זו נתקנה רק כאשר מודד את תבואתו לצורך הפרשת תרומות ומעשרות, שבכך הוא מובטח שיהיה לו ברכה אלוקית בתבואה ולכן מברך להודות לה' על ברכתו (אך התפילה "יהי רצון…שתשלח ברכה במעשה ידינו" זה שייך בכל סחורה שמונה ומודד).

רמב"ם (ברכות י, כב)

העתיק את לשון הגמ' אומנם השמיט את המשפט "לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין":

"ההולך למוד גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שתשלח ברכה במעשה ידי, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה, מדד ואחר כך ביקש רחמים הרי זו תפילת שווא, וכל הצועק לשעבר הרי זו תפילת שווא"[11].

חידושי הריטב"א (בבא מציעא מב, א)

מביא מהרמב"ן שברכה זו היא שבח לה' על ריבוי התבואה ונתקנה רק למי שמודד ומונה על מנת להפריש תרומות ומעשרות שבזה הוא מובטח שאכן תיהיה לו ברכה:

"התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. פירוש ברכה שלמה בשם ומלכות, דאי לא לאו ברכה היא כדכתי' במסכת ברכות בפרק הרואה. ודעת הרמב"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומות ומעשרות שהבטיח הקב"ה בברכתו עליהם שנאמר הביאו את כל המעשר וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקב"ה קיימת, ואין זו ברכה לבטלה".

כסף משנה (ברכות י, כב)

"וכתב הריטב"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות, ודעת הרמב"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר 'הביאו את המעשר… אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקב"ה קיימת, ואין זו ברכה לבטלה עכ"ל".[12]

אבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה)

ברכה זו נאמרה במפריש תו"מ:

"ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתשלח ברכה בכל מעשה ידינו (ב"מ מב, א) על שם שכתוב בפרשת מעשרות למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשי ידך אשר תעשה. כי ידוע הוא שהקב"ה שולח ברכה בכרי כיון שהוא רגיל לעשר שנאמר הביאו את המעשר אל בית האוצר… אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די… התחיל למוד אומר בא"י אמ"ה השולח ברכה בכרי הזה השולח ר"ל אשר שלח כמו המוציא לחם אשר הוציא, כי בוטח הוא בשם שכבר שלח לו ברכה כיון שהתחיל למוד כדי לעשר".[13]

כדברי הרמב"ן, הריטב"א והאבודרהם פסקו כל האחרונים שברכה זו בשם ומלכות נתקנה רק במודד להפרשת תו"מ, וכמובא להלן.

אומנם יש לציין שמצינו בראשונים שאמרו שברכה זו נוהגת גם כשמונה סחורתו לצרכים אחרים.

ספר הפרדס (לרבי אשר ב"ר חיים נביו. חי במאה ה13) שער הראיה

"אמרו חכמים ז"ל שחייב אדם להתחנן לפני הבורא ב"ה קודם שיעשה שום מעשה שצריך סיוע אלוהי, ויברך ויבקש רחמים שישלח השם הצלחה במעשה ידיו. גרסינן (בבא מציעא מב, א) ת"ר ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד אומר בא"י אמ"ה השולח ברכה בכרי זה. מדד ואחר כך בירך הרי זו תפילת שוא, לפי שאין ברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין… נראה לי דשמעינן מהכא גם כן דאלו שמונין מה שיש להן, בשעת השבועות של מיסים ותשחורת, שחייבין לומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למנות אומר בא"י אמ"ה שולח ברכה במה שנתת לנו… לא מצינו נוסח זה בתלמוד, אבל אני רואה שרב עמרם גאון ז"ל כתב נוסח בפני עצמו בפ"ק דברכות, שבשעה שאדם קורא ק"ש על מטתו מברך אקב"ו לקרות את שמע. ונוסח זה אינו בכל התלמוד. כן נראה לי".

שו"ע (רל, ב)

פסק כך גם כן. אלא שבניגוד לרמב"ם כתב את לשון הגמ' במלואה כולל ההסבר "שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין":

"הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שתשלח ברכה בכרי הזה. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך הרי זה תפילת שווא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פירוש הנעלם ואינו נראה) מן העין".

חיי אדם חלק א כלל סה, סעיף ב

כתב שתפילה זו לא אינה רק בתבואה אלא הוא הדין בכל רכוש שלו שמונה:

"הנכנס למוד גרנו של תבואה, או לחשוב סחורות של חנותו, אומר "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתשלח ברכה בכרי הזה, או בסחורה של חנות הזה. וכשהתחיל למוד, אומר "ברוך… מלך העולם השולח ברכה בכרי הזה" – ולא יאמר בשם, כי יש אומרים דלא נתקנה ברכה רק כשמודד להפריש מעשר. ואם מדד ואחר כך בירך, הרי זו תפילת שוא".

שלטי הגיבורים (רל, ה)

אין לברך משום שעיקר העניין שיש ברכה במניין היינו דווקא כשמודד לצורך הפרשת תרומות ומעשרות:

"ואין המנהג לברך דעיקר הברכה לא נתקן רק בעת המדידה להפרשת תרומות ומעשרות כמ"ש הרמב"ן והריטב"א בב"מ שם".

ערוך השולחן (רל, ה)

"הנכנס למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתשלח ברכה בכרי הזה שהיא תפילה על להבא, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה – לפי שהוא מובטח שתהיה ברכה, מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילה שווא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין – כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש דרוב ניסים הם נסתרים".

משנה ברורה סימן רל, ס"ק ד

"וכתב האליה רבה דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב"ה ברכה עד בלי די כמה דכתיב הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

ברכי יוסף (ר"ל, ס"ק ד)

אומנם לא נוהגים לברך ברכה משום סברת הרמב"ן ודעימיה שנאמר רק בתו"מ, מ"מ כתב שראוי לברך ברכה זו בלא שם ומלכות גם כשמודד את רכושו לא בשביל תו"מ:

"העולם לא זהירי לברך ברכה זו. וכתב הרב שיירי כנסת הגדולה דסמכי על סברת הרמב"ן, עכ"ד. ונכון לברך בלא שם ומלכות".

פסקי תשובות אורח חיים סימן רל, ב

"הנכנס למוד את גרנו אומר יהיה רצון מלפניך ה' אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה וכו' שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכן סוחר כשמונה וסופר מלאי חנותו יתפלל תפילה זו.

ואף כי אין אדם רואה ויודע המספר זולת ממנו, מ"מ כשהאדם סופר ומונה רכושו, ורואה עצמו בטובה על ידי כך, עלול לשלוט בו עין הרע יותר מעל ידי אחרים, וכמו שכתב בתוס' רי"ד (בבא קמא פ"ג א) עה"פ (איכה ב') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי "שאני בעצמי שמתי בי עין רעה מרוב טובה שהייתי רואה לעצמי יותר ממה שהכניסו בי עין רעה כל בנות עירי ועין רעה שבי שלטה בי ולקיתי וחסרתי כל אותה טובה".

ובכלל הזהירות שלא למדוד ולספור, גם חובת ההשתדלות שלא לפרסם מעבר להכרחי את מעשיו השונים ותוכניותיו אשר זקוקים לברכת שמים שיצליחו, ובפרט כשצריך ישועה דרך מופת שיש להחזיק הדבר בסוד כל כמה דאפשר קודם שיצא הדבר לפועל".

תפילת בדיעבד במקרה של חשש ל'אין ברכה אלא בסמוי מן העין' –משום עין הרע

חשוקי חמד (נדרים נד, ב)

נשאל ע"י פועל שזכה בלוטו, ורוצה להמשיך לקום להתפלל במניין פועלים קודם הנץ בכדי שזכייתו תהיה 'סמוי מן העין' ולא ישלוט בה עין הרע. והשיב שהחשש מהיזק עין הרע מריווח שאינו סמוי לעין, נחשב שעת הדחק שמתירה תפילה קודם הנץ החמה. אומנם הביא שגיסו הרב קנייבסקי חולק עליו וסובר שעדיף שיתפלל תפילה בזמנה:

"שאלה מעשה ביהודי קשה יום, שלפרנסת משפחתו עבד כפועל בעבודת כפיים מייגעת, משעות הבוקר המוקדמות. כדי להתייצב למלאכתו בזמן, נאלץ מחוסר ברירה, להתפלל מידי יום שחרית ב'מניין פועלים', בו מתפללים שמונה – עשרה לפני הנץ החמה, לאחר עלות השחר. באחד הימים רכש כרטיס הגרלה, וכעבור מספר ימים, התקשרו והודיעו לו שהוא זכה בהגרלה ונהפך למיליונר. אשתו נתקפה בבהלה וחרדה רבה, שמא ינזקו ח"ו בעין הרע, ולכן היא ביקשה ממנו שימשיך לשמש כפועל במקום עבודתו הקודם… באופן שאף אדם לא ירגיש שהתעשר, מחשש לעין הרע, האיש קיבל את עצת אשתו, אך בא לשאול כיצד ימשיך להתפלל תפילה של "בדיעבד", לפני הנץ החמה, בזמן שהותר להתפלל בו אך ורק במקום שעת – הדחק ואונס, כמבואר בשו"ע (או"ח סימן פט)… (כאן מאריך בחומרת עין הרע ובמקורותיה. ומסכם כך:)

לאור הדברים, נוכל ללמוד שחששה של האישה מוצדק, ולכן, נראה שאם כוונת האיש ואשתו לשם שמים, אזי יתכן שמותר לבעל להמשיך להתפלל משעלה עמוד השחר, כפי שנפסק בשו"ע (סימן פט ס"ח, ובסימן נח ס"ג): "בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים [בבוקר] לדרך [במקום גדודי חיה וליסטים, ואין השיירא ממתנת לו] – יכול להתפלל משעלה עמוד השחר", וכתב המשנ"ב (ס"ק לח), שהוא הדין לשאר דחק ואונס. ובענייננו, שה' יתברך זיכה את האיש בעושר, אפשר לומר שהוא נחשב לאנוס להמשיך לנהוג כפי שנהג עד עתה, כדי שלא תפגע בו עין רעה…

אולם, כשהצעתי דברי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש להורות ליהודי להתפלל בזמן הראוי להתפלל בו לכתחילה, ולא בזמן שהוא בדיעבד… ומה שחושש מעין הרע, אמר גיסי, שאף על כגון זה יש לומר "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וכדברי הגמרא בשבת (דף סג ע"א) "כל העושה מצוה כמאמרה, אין מבשרים אותו בשורות רעות, שנאמר: שומר מצוה לא ידע דבר רע". וגם בענייננו, אם יתנהג האיש כפי הדין, ויקיים את מצות התפילה כהלכתה, 'יהא בטוח בתכליתו ובעלות נפשו על המזל, עד שלא יהא המזל מושל עליו כלל' (לשון המאירי בשבת שם). ובספר 'פלא יועץ' כתב: לא יימנע מעשות מצוה מפני חשש עין הרע, כגון להביא עני לביתו, או לדרוש ברבים, ללמוד דעת את העם; כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגינא, והיא מגן וצינה

לסיכום: לענ"ד מותר לזוכה להמשיך להתפלל ב'תפילת הפועלים'. אך גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א סובר, שיתפלל עם הנץ. והשומע לקולו, יתברך מן השמים".

בדיקת אולטראסאונד – ש'הברכה מצויה בסמוי מן העין' –שדרך הנס לבוא בסתר

חשוקי חמד (בבא מציעא מב, א)

דן האם להימנע מבדיקות אולטרסאונד בהריון, מצד זה ש"אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין" – כדרך השניה בפרשנים בפירוש מימרא זו שרק בסמוי מן העין יש ברכה משום שדרך הנס לבוא בסתר, ואם ידעו מה מצבו של העובר הרי שכבר אין זה נסתר ואז גם אם יש בעיה כבר לא יוכל להיעשות נס, משום שהקב"ה לא חפץ לעשות נס גלוי אלא בדרך נסתר. ולכן הביא בשם חמיו ר' חיים קנייבסקי שלא כדאי לעשות בדיקות אולטרסאונד אלא עדיף להתפלל לה' כאשר המצב סמוי מן העין שהעובר יהיה בריא ושלם וכו' (וסייג שאם כבר יודעים שיש בעיה וודאי שיש לעשות את כל הבדיקות). והביא ראיה נוספת מהגמ' בנדרים לגבי חולה שכל זמן שמחלתו לא התפרסמה, היא בקלות מסוגלת לחלוף, ולעומת זאת כשהמחלה התפרסמה, קשה יותר לסלקה. אומנם סייג וכתב שהנשים שדרכן בחיים לפעול במסלול הטבעי עם כל הבדיקות, אזי להן יש חשיבות רבה לעשות את בדיקות האולטראסאונד:

"האם יש ענין לאשה מעוברת, לעשות אולטרסאונד כדי שאם יש מומים בעובר, ידעו הרופאים איך לקבלו ולפעמים זה מציל את חייו, או שמא יש להימנע מלעשות בדיקת אולטרא סאונד, כדי שאפילו אם יש מומים לעובר, הדבר יהיה מוסתר עד הלידה, ויוכלו ההורים להתפלל על ילדם שיצא בריא ושלם?….

ואמר רב יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כח ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". תנא דבי רבי ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמך…. ופירש התורת חיים [ש]הטעם הוא דאין דרך וכבוד הנס והברכה לבוא אלא בהסתר, כמו שמצינו אצל אלישע שאמר 'ובאת וסגרת הדלת בעדך'…. (כאן מאריך להביא מקורות נוספים לכך שדרך הנס להיעשות בסתר וכפי שהובא לעיל. ומסכם כך:)

מדברים אלו למדנו שהנס עלול להימנע בהיוודע עניינו ברבים, ולכן כל עוד לא נתגלה החולי או המום, התפילה תועיל בקלות יותר, מאחר וכבוד הנס לבוא בהצנע. וע"פ זה אמר לי גיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א, שנשים הבאות לחכם להתברך מפיו להצלחת הריון ולידה, ואינן יודעות מכל בעיה, עדיף להן לא להיבדק. ואע"פ שיתכן מאד שהבדיקה תביא תועלת, בכל זאת כל עוד לא נודע בעולם שקיים מום בעובר, התפילות להשי"ת מועילות יותר. לעומת זאת, כשרואים באולטרא סאונד שהעובר פגום, צריך נס גלוי לשנות ולרפא את העובר, ולא כל אדם זוכה לכך.

אולם ישנן נשים הבוחרות במסלול הטבעי, שחקק הבורא בעולמו, והן פונות לרופא שיטפל בהן, כפי שמורה חכמת הרפואה. לנשים אלו יש חשיבות רבה לבדיקת האולטרא סאונד, ועל פיה ניתן לנווט את מהלך הלידה, ולהתכונן לקבל את פני הילוד לחיים ולבריאות.

יש להוסיף, שפעמים רבות עשו נשים בדיקות, כפי שיעץ להן הרופא, והתוצאות הראו חשש קטן למחלות. הנשים נחרדו, כמה מהן בצעו הפלה, והיו מהן ששמעו שיש סיכוי של אחד לחמש שיוולד ילד עם תסמונת דאון, וכמעט שהן ירדו מדעתם, עד שמיהרו לחכם שבעיר ובירך אותן וזכו לבנים מוצלחים. אך החיל הרעדה והפחד היו גדולים, ובפרט שמספרים להן גם על חשש מחלות, שאין להם תקנה, כי אם לבצע הפלה, ודבר זה אסור בהחלט, ואם כן מכאיבים את ליבם חינם, כי רוב הסיכויים הם שיוולד ילד בריא ושלם. ולכן, לקבוצת הנשים הללו מוטב היה מראש שלא תבדקנה…

גם במסכת נדרים (מ, א) נאמר שרבא, ביום הראשון לחוליו, העלים את דבר מחלתו מאנשים, ופירש שם המפרש: "דלא לישתעי מילי עילויה", כלומר שאל ידברו עליו האנשים. כי כל עוד המחלה לא התפרסמה, הרי היא בקלות מסוגלת לחלוף, ולעומת זאת כשהמחלה התפרסמה, קשה יותר לסלקה.

ושמעתי בשם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, דמה שכתב ברמ"א (יו"ד סימן שלה ס"י): "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים", הכוונה היא שילך לחכם לפני שפונה לרופא, דאם יקבע כבר הרופא שמחלתו אנושה, יהיה קשה מאד לחכם לשנות. ויש קצת סמך לדבריו, מזה ש"ילך אצל חכם" נכתב בשו"ע לפני דיני רופא. לאור כל זאת, עדיף להתפלל בטרם נודע המום או המחלה בעולם".

השבת גזילה בדבר שאינו סמוי מן העין

שו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן קס)

דן במקרה שאדם גזל, וכשבא לחזור בתשובה ולהשיב את הגזילה השיב במעות שאמרו עליהם חז"ל "שאין הברכה שורה בהם" או "שאינו רואה בהם סימן ברכה". כגון שגזל כספת עם כסף וספר את הסכום, שבאופן זה כבר אינו סמוי מן העין, וכעת שבא להשיב טוען הנגזל, שהגנב גרם לו נזק בכך שספר את הכסף משום שכעת לא תשרה בו הברכה. האם קיים את מצוות והשיב את הגזילה או שיש לנגזל טענה כלפיו. והשיב שאין זה נקרא היזק לעניין חובת השבת הגזילה, וודאי שקיים את המצווה ואין לנגזל טענה כלפיו, משום שחובת ההשבה היא סכום כסף זהה השווה באותו המדינה, ואין דין השבה של השטרות הספציפיים שגנב:

"על דבר אשר שאלת בגנב שגנב מבעה"ב כיס מלא כסף ורצה לדעת כמה יש בו וספר ומנה כל הכסף ושוב הרהר בתשובה ורוצה לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל, ואמר לבעה"ב הנה זה הסכום כסף שלקחתי ממך מאה דולר הנני מחזיר לך, וטוען הבעה"ב למה ספרת הכסף היה לך להחזירו כמו שלקחת ועכשיו גרמת לי היזק שאמרו ז"ל (ב"מ מ"ב א) אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ועכשיו שספרת המעות כבר ליכא ברכה וגרמת לי היזק הברכה… מספקא לך אי קיים מצות עשה של והשיב את הגזילה?

הנה אפילו לפי דעתך הרי ביד הנגזל לערב ממון זה עם ממון אחר שיש לו שעדיין אינו מסופר, ונמצא חוזר לברכתו.

אמנם אפילו בלי הני טעמי, הרי הגנב אין עליו חיוב להחזיר ממון שיש בו סימן ברכה, כגון ראובן שגזל ממון משמעון והלך ראובן והשכיר עצמו להיות ש"צ או שלקח שכר מצוה שאינו רואה ממעות זה סימן ברכה כמבואר בשו"ע, ומשלם ממון זה להנגזל ודאי תשלומין גמורין הן, כי הגנב אשר גנב ממון אינו חייב להחזיר לו אותו ממון שגנב, דדוקא אם גנב כלי או חפץ והרי הוא בידו או ברשותו ע"ז כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל ואם נשתברה אז משלם ממון, אבל הגונב כסף חייב לשלם לו כסף ואין נפ"מ אם מחזיר לו אותו כסף ממש שגזל או כסף אחד כל שהוא כסף אותו מדינה ושויות אחד להם מחזיר לו מה שרוצה, ואמרו (ב"ק דף ז' ע"א) "ישיב" לרבות שווה כסף ואפילו סובין, ואע"פ שגזל ממנו מידי דקפצה עליה זביני ומשלם לו מידי דלא קפצה עליה זביני תשלומין מיהא הוי, וה"ה בכל כיו"ב".

הסתכלות בחשבון השקעות מניות וכד'

אתר דין

נשאל האם הכלל אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין, חל גם על הסתכלות בחשבון השקעות לבדוק רווחים והפסדים בלי צורך מיוחד. והשיב שלכאו' אין בזה בעיה משום שכל החשש הוא משום שאין הברכה שורה בדבר המדוד כי ה' לא עושה נס גלוי, אך בחשבון השקעות כמניות וכד' אין הדבר כן הואיל ומטבעו הוא עולה ועשוי להרוויח:

"לכאורה ביחס לאדם עצמו, כשאינו מספר את רווחיו לזולתו שאז יש נושא של עין הרע, החשש הוא בעיקר מצד שצריך נס גלוי כדי להוסיף לו עוד רווח, אבל בדבר שמטבעו עשוי להרויח עוד, כמו מניות, אין חשש כזה.

הגמ' אומרת: א"ר אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך – הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין". (בבא מציעא מב ע"א).

ומבאר העיון יעקב שם וכן הוא בישמח משה (פרשת תולדות) שאחרי שאדם כבר מדד את גורנו, כדי להוסיף לו עוד תבואה צריך נס גלוי ממש, והקב"ה לא עושה ניסים גלויים, ולכן לא ימדוד. אבל כאן גם אם יראה מה הרוויח עדיין הוא יכול להרויח עוד למחר".[14]

איסור תשמיש לאור הנר – לפי הקבלה

ריקאנטי (רבי מנחם רקנאטי 1250-1310. דברים כד, א)

מבאר על פי כלל זה שאין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין את ההלכה שאסור לשמש מיטתו לאור הנר, משום שבאותו הזמן נמשך ברכה מלמעלה ליצירת הוולד ולכן צריך שיהיה בסתר, בחושך, משום שאין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין:

"ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא מקור הנפש החכמה כי נמשכת משם, ויש בה כח לעלות ולהשיג עד מקום מוצאה, ובהגיעה עד מקום מוצאה אל המקור אז היא נדבקת באור העליון שנמשכה ממנו ונעשית היא והוא דבר אחד, וכשהמחשבה היא חוזרת להמשך מלמעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה בכח המחשבה המושכת אותו למטה, ונמצא שכינה למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה ההיא יושב שם, ולכן החסידים כשמדבקים מחשבתם בעליונים ממשיכין האור העליון למטה, ומתוך כך הדברים מתרבים ומתוספים, על כן צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, כי אם הרהורו ומחשבתו דבקים בעליונים, הרי אותה המחשבה ממשכת האור העליון למטה ושורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה… ועל זה אמרו רז"ל אסור לאדם לשמש מיטתו לפני הנר – ואף כי לפי הפשט הטעם הוא שלא תתגנה עליו. עוד יש בו סוד כעניין ונטיל ברכאן בחשאי, כי אין הברכה מצוייה אלא בסתר, כעניין שאמרו רז"ל במסכת תעניות [ח ע"ב] אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר [להלן כח, ח] יצו יי' אתך את הברכה באסמיך. וידעת כי הראיה מכח מדת הדין. סימן לדבר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו, והנחש היה ערום [בראשית ג, א – ב], ואילו היו מתבוששים לא אירע להם כך".

פתיחה לברכת כהנים ע"י ישראל

שפתי כהן על התורה (הרב מרדכי כהן חי במאה ה16. במדבר ו, כב)

מבאר על פי כלל זה שאין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין, את ההלכה שצריך לפתוח הישראל בקריאה לכהן שיברך:

"…אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין – ולזה אמר 'אמור להם'. קבלת חז"ל (ספרי נשא ל"ט) שיהיה ישראל מקריא לכהן. כל זה הוא להעלים מן העין שהקב"ה רוצה לברך את ישראל, ומתחיל ישראל ואחר כך הכהן ואחר כך הקב"ה שנאמר ואני אברכם, אם כן היא משולשת, שהיא מפי שלושה, ישראל וכהנים והקב"ה, לזה היא שלושה פסוקים, וכתיב (קהלת ד', י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

ההבדל בין המימרות

הפרשנים התקשו בשאלה האם יש הבדל בין שתי המימרות הסמוכות "א"ר יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" לבין "תנא דבי ר' ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו", ואם כן מהו ההבדל למעשה?

מהרש"א (בבא מציעא מב, ב)

מבאר שאין הבדל בין המימרות, ונחלקו בפירוש הפס' 'יצו ה' איתך את הברכה באסמיך' – האם "באסמיך" מלשון סמוי ומכוסה מן העין, או כפשוטו שהברכה מצויה באסמים ובאוצרות שהם מכוסים מעיני האנשים ואין צורך לדרוש את הלשון:

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי כו' ואין הברכה מצויה אלא בדבר שהעין כו' – כוונת העניין הוא אחד אבל משמעות דורשין איכא בינייהו, מ"ד אלא בדבר הסמוי כו' דריש באסמיך מלשון סימוי עין, ומ"ד אלא בדבר שהעין כו' משמע ליה באסמיך כפשוטו מלשון אוצר דבדבר המונח באוצר ואין העין שולט בו הברכה מצויה. ועוד י"ל דדריש ליה ממלת אתך שהוא מיותר דבר שהוא אתך ואין אחר שולט בו הברכה מצויה בו וק"ל" (כפירוש המובא בריטב"א לעיל).

תורה תמימה

מבאר שהנ"מ בין המימרות היא האם כל החשש הוא לדעת במדויק או אפילו ידיעה באומדן בעייתית: שלפי הדרשה 'דבר הסמוי מן העין' הברכה שורה גם אם יש אפשרות לשער או להעריך את הכמות, וסמוי מן העין פירושו שא"א לדעת באופן מדוייק את הכמות. ולפי הדרשה 'שאין עין שולטת' הברכה שורה רק אם העין לא שולטת ורואה כלל באופן שאפילו אינו יכול להעריך את הכמות. (תורה תמימה דברים כח, ח בהערה):

"המפרשים עמלו למצוא נפקא מינה בין דרשה זו להקודמת. ולי נראה פשוט דלשון דבר הסמוי מן העין מורה על כמות שאינו מדוד ומנוי ושקול, אף שהעין שולטת בו לדעת שיעורו בְּקֵרוּב, למשל, יודע הוא אותו האיש ע״פ ההרגל כי בכרי כזה שהוא לפניו ימצא כך וכך סאה אך איננו יודע זה בצמצום. אבל הלשון שאין העין שולטת בו, משמע שהתבואה היא מפוזרת במקומות שונים שאי אפשר באופן זה לשער בראיה כלל, משא״כ אם היא מונחת בכרי ואז יש שעין האדם שולטת בו לדעת המידה בקרוב אז אין הברכה שורה. וראיה לזה מהא דאיתא בגמרא בסמוך בסוגיא, ת״ר, הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ א׳ שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואח״כ ברך הרי זו תפילת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, והיא כדרשה דר׳ יצחק. ולכאורה קשה למה לא אמר כתנא דבי ר׳ ישמעאל לפי שאין הברכה שורה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, אבל לפי מש״כ הדבר פשוט, יען כי לפי הלשון 'שאין העין שולטת בו' משמע שאינה שולטת בו כלל, הא אם שולטת בו בְּקֵרוּב אינה יכולה הברכה לשרות גם בטרם מדד את הכרי, וכמ״ש, לכן לא יכול לומר בהברייתא לשון זה".

בן יהוידע (תענית ח, ב)

"נראה לי בס"ד דרבי יצחק קאמר סָּמוּי מִן הָעַיִן היינו שאין ידוע מניינו ומשקלו… (ואז) אם הוא גלוי לית לן בה, ותנא דבי רבי ישמעאל איירי אפילו אם אין ידוע מניינו ומשקלו, אם הוא גלוי לעיני הכל תשלוט בו עין הרע וכמו שאמר רב לבריה (בבא מציעא קז.) לא תזבין שדה הסמוכה לעיר, שהיא גלויה לעיני הכל.

אי נמי רבי יצחק איירי שיהיה סמוי גם מן עין הבעלים שלא ידעו מניינו ומשקלו, אבל תנא דבי רבי ישמעאל קפיד על עין של אחרים דוקא".

בן יהוידע (בבא מציעא מב, א)

"אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ (דברים כח, ח). נראה לי בס"ד דרבי יצחק איירי שיהיה מכוסה מעין החושית דוקא דהיינו כיס מלא זהובים וקשור הנה הזהובים מכוסים מעין החושית כיון שהם תוך הכיס אין העין רואה אותם וכן כרי דגן מכוסה במחצלאות וכיוצא שאין העין רואה את החיטים הרי זה שורה בו ברכה אף על פי שבעין השכלית רואה את הזהובים והחיטים שהוא מצייר בדעתו שיש כאן זהובים, אך תנא דבי רבי ישמעאל איירי שיכסנו גם מעין השכלית שלא יוודע לאדם שיש כאן חיטים או זהובים ולכן נקיט האי לישנא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ כלומר אף על פי דליכא ראיה ממשית כלל ולהכי לא אמר שאין העין רואה אותו".

הרי"ף על העין יעקב (רבי יאשיהו פינטו מגדולי חכמי סוריה. 1565–1648). תענית ח, ב

"בדבר הסמוי מן העין. צריך לבאר מה בין הסמוי ובין תנא דבי רבי ישמעאל שאמר שאין עין שולטת ונראה שלזה דקדק רש"י ז"ל שאמר דבר הסמוי שאין יודע הסכום שהכוונה לפי זה אע"פ שיהיה העין שולטת יש בו ברכה דכיון שהסכום אינו ידוע בו הרי הוא נקרא סמוי מן העין ולתנא דבי רבי ישמעאל צריך שלא יהיה העין שולטת בו לאפוקי כשהעין שולט דאף ע"פ שאינו יודע סכומו וכן אם אין העין שולט אע"פ שיודע סכום המניין, מ"מ יש בו ברכה".

עיון יעקב (תענית ח, ב)

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין – כלומר שעכשיו בשעת ברכה הוא סמוי מן העין אע"פ שכבר שלט בה העין למנותן, ותנא דבי ר' ישמעאל אוסופי דקמוסיף דכל ששלט בו פעם אחת העין אין הברכה מצויה בו".

עיון יעקב (בבא מציעא מב, א)

"..יש לומר דלישנא הסמוי מן העין – משמע כסומא שלא ראה מאורות מימיו שלא ידע מעולם המניין והסכום, אבל לתנא דבי ר' ישמעאל (שגרס "שאין העין שולטת בו") אף שידע פעם אחת המניין והסכום, כל שעכשיו לא ידע ולא שלט בה העין אפשר הברכה לבוא".

מהר"ל (חידושי אגדות בבא מציעא מב, א)

"ויראה כי דברי רבי ישמעאל יותר מרבי יצחק כי רבי ישמעאל אמר בדבר שאין העין שולט בו דהיינו שהוא כמו אוצר שלא יוכל האדם לראות, וזהו שהוא בפנים, אבל דבר הסמוי מן העין שהוא רואה אותו לפניו כמו כרי של תבואה ואינו מדוד – העין שולט בו רק שאינו יודע כמה הוא. ולפיכך בברייתא שאחר כך אייתי קרא באסמיך אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, משום דהולך למוד גרנו קתני, והעין שולט בו רק שהוא סמוי מן העין ואפילו הכי ברכה יש בו, אבל באוצר שאין העין שולט בו הוי ברכה טפי. ואפשר לומר נמי כי רבי ישמעאל מפרש טעמא טפי בלשון זה דקאמר אין העין שולט בו והוא דבר ידוע למשכילים כי הברכה היא מדריגה עליונה שאין העין שולט בו וזה מסתבר טפי דטעמא אתא לאשמעינן".

נספח

ביאור הרב קוק לנזק עין הרע

עין אי"ה ברכות נה, ב – פסקאות סב-סג

"פתח אידך ואמר, האי מאן דסליק למתא ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפא (אגודל) דיָדָא דיָמינֵיה ביָדָא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי אנא פלוני בר פלוני (בנוסח של הרב קוק היה "פלוני בר פלניתא") מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא שנא' בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין וכו'".

מבאר הרב קוק שחלק גדול מהיזק העין הרע הוא שהאדם שמסתכלים עליו מרגיש בכך וזה מוציא אותו מאיזון, או חוסר בטחון עצמי, וזה גורם לכך שיתכנן את פעולותיו לא לפי שכלו ורצונו אלא ע"פ מבט עיניהם של אנשים אחרים. ואנשים חלושים עלולים אף להינזק מההשפעה החיצונית של ההתבוננות הרעה הזו של הסובבים אותם – "שיעשה מרכז ענייניו רק הסכמת הזולת ומציאות החן בעיני זולתו בערכו החיצוני לבדו. וזאת היא עבדות פנימית וחלישות נפשית ומצב נמוך מאד, מה שמכשרת את האדם לידי כל מצב מושחת ועושהו להיות נפעל בעצמו מכל עין רעה, בשכל במידות ובמעשים".

ומבאר הרב שאנשים חלושים עלולים יותר להינזק מהיזק זה של עין הרע, והעצה לכך היא, שכאשר אדם יודע שהוא מגיע למקום שבו יש יותר חשש שיושפע מעין חיצונית של אנשים אחרים (כמו "דסליק למתא" כשנכנס לעיר ובא יש אנשים רבים ונורמות שונות) אז עליו להיות מודע לכך, ולחזק בעצמו את הכרתו הפנימית באופן שלא השתעבד להשפעות מעיני האנשים. וזהו שאמרה הגמ' שיתפוס את אגודלו הימנית בידו השמאלית, ואת אגודלו השמאלית בידו הימנית, להורות שהאדם יחבר ויחזק את הצדדים השכליים שבו (אגודל ימין) ואת הצדדים המעשיים שבו (אגודל שמאל) בצורה שלימה, וע"י כך שתתבהר אצלו תכונתו ועמדתו יושפע פחות מעין הרע. ומדגיש הרב שזה מאד חשוב לחבר את השכל למעשה ואת המעשה לשכל, משום שאם אדם ינתק ביניהם ח"ו עלול או השכל (לימוד התורה) להיפגע מעין הרע והשפעות של אנשים אחרים שסביבו בגלל שלא מחבר אותו לכח המעשי. או הכח המעשי (הנהגות האדם בעולם) עלול להיפגע מעין הרע והשפעות של הסביבה משום שלא מקשר אותו אל השכל (הדרכת התורה).

ובהמשך מאריך הרב להסביר את כל זה למהותו של יוסף שהיה גם הוא תקיף ונחרץ בעמדתו ולא הושפע כשהורד למצרים. ולכן אומרים את הנוסח "אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא", הואיל ומכח תכונתו זו של יוסף "זכה באמת להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שְאֶת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי"[15]:

"על ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו, יש מקום לעין הרעה שתפעול לרעה, אמנם לא תפעל כי אם על ידי חלישות הנפש המתפעלת. ותוכן החלישות בא על ידי מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כי אם מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה גם כן.

והנה באשר בכלל יתחלקו פעולות האדם, למעשיות גופניות הבאות מצד הכרח ותועלת התבצרות מצבו החומרי, ומעשיות שכליות הבאות להקנותו הדרכים המושכלים. והנה כל זמן שלא ישכיל האדם בדבר הקשר החזק שצריך לקשר את שני חלקי כללי פעולותיו, ואיך שמגמתו השכלית תהיה נשלמת רק אם יראה שתהי' כולה מתאמת בהיותה יוצאת מכחה אל הפועל להכתיר ולהשלים את הכח המעשי. והכח המעשי כשיהי' משוכלל כל צרכו ישים מקום להשלים ביותר את כל הקנינים השכליים. אז ימצא האדם את מטרתו בחיים ישר בעולמו הפנימי, ונפשו תדבק ביראת יוצרה ואהבתו, שהוא חופש חדרי בטן ע"י נר אלהים נשמת אדם. אז תהיה הנפש רוממה הרבה יותר, מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים… ומתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהי' משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהי' מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות.

פעולת יד הימין מכוונת נגד הפעולות השכליות, ופעולות היד השמאלית אל המעשים החומריים, האמצעי להוציא אל הפועל את פעולות הידים. אם אמנם האצבעות בכלל המה כלי המעשה, "מעשה אצבעותיך", אמנם הגורם הראשי להוציא אל הפועל הגמור את כלל פעולות האצבעות היא אצבע האגודל המשמשת ומסייעת לכולם. ובאשר יסוד התורה הוא שהפעולות לעולם פועלות על הדיעות ע"פ ערך של הפעולות עצמן (מעין 'אחר המעשים נמשכים הלבבות'. א"ב), אע"פ שאין הפועל יודע איכותם הפרטיות, אבל כח הפעולה הוא גדול עד מאד ופועל על כל אחד כפי הכנתו וכשרונו…

הנה "כדעייל למתא" – עיר כפי המובן שהוא רוצה בטבע לקנות לו חברה וריעות המועלת לכל עניניו הגשמיים והרוחניים. אז האדם ראוי ביותר להשפעה של שיעבוד העולם החיצוני, שיעשה מרכז עניניו רק הסכמת הזולת ומציאות החן בעיני זולתו בערכו החיצוני לבדו. וזאת היא עבדות פנימית וחלישות נפשית ומצב נמוך מאד, מה שמכשרת את האדם לידי כל מצב מושחת ועושהו להיות נפעל בעצמו מכל עין רעה, בשכל במדות ובמעשים… כל שהנפש יותר חלושה, יותר נבובה בערכה הפנימי, היא יותר עלולה לאלה ההשפעות. ע"כ צריך שיכין עצמו בעושר פנימי, להשלים את הכרתו הפנימית על כל אופק החיים שלו, באופן שלא יהי' צריך להשלימם מצד הכרח מנהגי זולתו, שאז כבר הוא משתעבד להשפעתם במדה יתירה.

מובן הדבר שאין הדרכה זו חולקת על ערך השלום ושיווי הדיעות וההתרחקות ממחלוקת, ושינוי הנהגות המקום שהוא בו, שהם ראשי אשיות החברה האנושית והלאומית, כי אם שתהיינה כל אלה תוצאות הכרתו הפנימית, שכך הוא ראוי לפי היושר והצדק, ע"פ דרכה של תורה ומצותיה, שיתנשא לקיימה באהבה גמורה וחפץ עליון וקדוש, השוכן עמק בנפש פנימה. וההשלמה זו של ההשקפה תבא בהראותו לנפשו את קשר החיים המעשיים והשכליים, איך הם-קשורים זה בזה וצריכים זה לזה, ושראוי להכיר שהכח הפנימי המוציא אל הפועל את המעשים השכליים, יהי' בגלל ההשלמה המעשית ביחש הגופניות. כי הקנינים השכליים כשישארו בלתי מכוונים למעשה יאבדו תכליתם, ואז מבלי משים ימצא להם מקום אותה התכלית המדומה המוצאת קן בנפשות החלושות ליחש המרכז אל צד השפעת הבריות החיצוניות עליו, שהוא מאבד כל טוב פנימי ועושק כל כח הגון מכשרון ומוסר ויראת ד' טהורה, עושה את האדם לחנף ויהיר בגאווה חיצונית ועבדות של שפלות פנימית. וכן הכח המוציא אל הפועל את המעשים הגופניים צריכים למצוא להם מרכז עולמו השכלי הפנימי. אז למשל כאשר יעסוק בתורה יהי' למען ידע את המעשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכאשר יעמול לצְבוֹר הון יהיה למען תעודת הטוב והצדק, לכלכל נפשו ונפשות ביתו בכבוד מבלי שיהי' למשא על אחרים, ולמצא ידו לו להרבות צדקה וחסד ביד נדיבה. אמנם בהינתק קשר פעולות השכל מעסקי המעשה, ותכלית המעשי אל הפועל ממגמת השכל, אז ימצא לו ציור חלוש וכוזב לעשות את תורתו לעטרה של ציצת נובל לכבוד המדומה של השפעת זולתו עליו, והמעשים יהיו ג"כ משועבדים למגמות כאלה שמזה מקור לכל חלישות נפשית, ושיעבוד של שלילת שליטת עצמו על נפשו באמת, המכשרת את הנפש לכח השפעה של עין רעה מרפיונה וכשלון כחה הפנימי.

על כן לנקוט זקפא דידיה דימיניה, שמוציא אל הפועל פעולותיו המתיחסות על מטרת השכל, בידא דשמאלא, להראות יחש השכליות כולם אל צד המעשי שבאדם, ובזה ימצא סקירה כללית למגמת השכל בעולמו הפנימי. וזקפא דידא דשמאלא, הכח המוציא אל הפועל עסקי המעשים הגופנים כידא דימינא, להשלימם לפי תכונת השכל ותביעותיו. וכשיהי' אדם שלם שהשכל וכל סעיפיו ופעולות הבאות מכחו ומכח תולדותיו והמעשים על כל עניניהם וסעיפותיהם יהיו נארגים בארג אחד ע"פ הכרה פנימית, תתחזק נפשו בשלימות פנימית ולא תוכל יד השפעה זולתו לגעת בו לרעה.

והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו, עלם יפה תואר עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" – יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שְׂאֶת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשיו "בית יוסף להבה ובית עשו לקש" שעשו אינו מוציא את חובת מרכז עולמו כי אם ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה, אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה. ובאשר יחש כלל ישראל גדול הוא אל יוסף, ובפרט שע"י עירוב המשפחות א"א כלל כמעט שיהי' אדם מישראל שלא נתערב בו מאומה מגזע יוסף. ובזה נתברכו להיות "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" היינו יופי עם גבורה, מתאים לגבורה, לא יופי המחליש את הגבורה הפנימית האמיתית. ע"כ נקראו כל ישראל בשם יוסף, כמו שהעיר ג"כ המהרש"א. ובאמת מפני ההשפעה הגדולה של הכשרון המיוחד של השליטה הפנימית שהוחן בזה יוסף ויצא אל הפועל ע"י נסיונו, שמאז נקראהו בשם צדיק כדברי הזוהר. אמנם אין די שהכח של השליטה הפנימית יהי' רק בערך מושכל אצל האדם כ"א צריך לו ג"כ שיהי' מורגש ומוטבע. ובאשר חינוך ההרגשה והטבעיות של קניינים גמורים התלויים ברב פעולות מני ילדות תלויים בחינוך האם. ע"כ באמרו אנא פלוני מזרעיה דיוסף קא אתינא, יאמר בר פלניתא ע"ש אמו. וגדולה היא פעולת האמירה עם המעשה המתיחש להוראות הנשגבות והקדושות הללו, להפעיל על האדם כח של חוזק פנימי מוסרי וטבעי, וממילא ינצל מעין רעה מכל הצדדים, בהיות נפשו מתרוממת לשאיפות גדולות וברורות אצלו, מתיחדות בכל חלקי חייו המפוזרות לכלל גדול ושלם. ע"כ יהי' עולי עין, יותר רוממים מאפשרות שליטת העין וכל השפעה חיצונית נפרזה לרעה. וביותר ביאור וצד כללי, לבד ההתרוממות, גם החפצים הנמוכים יש להם התבצרות בטוחה, מפני היות מרכז חייו עולמו הפנימי וממנה ישלח קוים אל עולמו החיצוני, מצד ההכרה הברורה של חובתו הגדולה והצודקת. אבל כדגים הללו שבים שמים מכסין עליהם כן אין עין הרע שולטת בהם, בזרעו של יוסף הבאים בכוחו ויורשים השפעת קדושתו, המתעוררת בכל אחד מישראל מצד כללותו ויחוסו ליוסף, שמוֹרה על גדולת ההשפעה שהשפיעה עליהם מידתו של יוסף הצדיק, להכיר את הגבורה הפנימית הבאה באמת ע"י נסיון כביר…".[16]

בהמשך הגמ' שם נאמר:

"ואי דחיל מעינה בישא דיליה ליחזי אטרפיה דנחירי דשמאלא".

ומבאר הרב קוק שהכוונה שאם ירא מהיזק עין הרע שהוא עלול להזיק לאחרים ע"י זה שיסתכל עליהם בעין רעה, ויגרום להם שיהיו מושפעים מראיה חיצונית של אחרים ולחולשת הדעת. העצה לכך היא שהאדם יתמקד בחסרונות עצמו בלבד ויהיה טרוד בהשלמת עצמו. הואיל וכאשר יודע שיש לו חסרונות אזי לא ירצה להתערב ולהשפיע יותר מדאי על אחרים, ומתוך כך יסתכל על אחרים בעין טובה מתוך הבנה שגם הוא עצמו עם חסרונות. וזהו שיסתכל על נחירו השמאלי, שהוא מבטא את הצד החלש שבו ואת חסרונותיו, שכאשר יתמקד בהם יהיה לו עין טובה על אחרים:

"כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהיה מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור להיות אפשר עבד נאמן ליוצרו. אמנם לא יאבה להיות נכנס כ"כ בעומק עולמו הפנימי של חבירו לרעה, כי בזה ירכש לעצמו כשרון של עין רעה, והעין הרעה תוכל להשפיע לרעה על זולתו מחלושי הנפש.

אומנם במה יוכל האדם להגביל את שאיפתו לשליטתו העצמית, הוא בהכירו באמת חסרונות עצמו. ובהיותו יודע תוכן חסרונותיו וחסרון כח השלמתו, יהי' טרוד בהשלמת עצמו וימוד לחבירו ג"כ כח של חופש ושליטה במדה הגונה וראויה המביאה לשלום הבריות, וע"י השלום והאהבה מכיר כל אחד יותר את הגיוני חבירו, ומתוך כך מתרבה הדעת והאמת מתבררת והנזקין מתמעטים.

והנה באשר באמת תכונותיו של אדם ניכרות בפרצופו לטוב ולהופכו – "חכמת אדם תאיר פניו" , ו"הכרת פניהם ענתה בם". וכבר נודע הוא למדי כי יש לחכמים דרך להחוות תכונת איש וערך מוסרו וחכמתו על פי פרצופו. עיקר הכרת הפרצוף הוא החוטם, "אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם" (יבמות קכ, א), ובזוהר (נשוא קל, א) "בחוטמא אשתמודע פרצופא", ובירושלמי יבמות פרק בתרא (פרק טז, הלכה ג) "הכרת פניהם ענתה בם – זה החוטם, מאן דבעי דלא מתחכם (שלא יכירוהו) יהיב אספלני על נחיריה ולא מתחכם". והנה האדם אינו יכול לראות את פרצוף פניו בטבע, רק צדדי החוטם יוכל להסב עליהם את עיניו, ובאשר יש לחוטם ב' צדדים ימין ושמאל, ראוי ליחש את רושם פעולות הטובות והתכונות הטובות לצד הימין של הכרת הפרצוף, ורושם הפעולות והתכונות הרעות לצד השמאל. ע"כ יהיה הרמז המביא לידי מעשה ועיון פנימי, להיות מכיר חסרונותיו הפנימיות, שהם ודאי ניכרים למבין וחכם גדול וקדוש עליון בפרצופו. ובהיותו יודע שיש עמדו חסרונות פנימיים לא יהי' חפץ להגדיל השפעתו באין מעצור, עד שעי"ז תתפתח אצלו ג"כ כוחה של עין רעה, ותבא לו הערה זאת הנכונה במה שיחזיר לעצמו, בהיותו דחיל מעינא בישא דיליה שלא יזיק את אחרים בעין רעה. יחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאלא, צד השמאל של נחיריה, כלומר הצד השמאלי של הכרת פרצופו, שמזכירו אמנם שיש ג"כ מה להכיר אצלו מצד השמאלי, מצד החסרון, ע"כ יביט ג"כ על זולתו בעין טובה ויסבול חסרונות זולתו ג"כ. וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת".

עין איה ברכות כ, א

שם מסופר שר' יוחנן ישב על שערי הטבילה כדי שיסתכלו בו ויהיו להם בנים טובים כמוהו, ושאלו אותו האם הוא לא חושש מעין הרע, והשיב שהוא מזרעו של יוסף שלא שולט בהם עין הרע. הרב קוק ביאר שם דברים דומים למובא לעיל, והוסיף לבאר שזהו שתי הבחינות שנלמדו מהפסוקים כנגד עין הרע, מצד אחד זרעו של יוסף "עולי עין" – שעולים מעל העין הרע וחזקים ממנה לעמוד על עמדתם. ומצד שני זרעו של יוסף "ידגו לרוב בקרב הארץ" – שדומים לדגים שמתחת למים ומכוסים, שיכולים להתכנס בתוך עצמם וליהיות שלמים בדעותיהם ללא יחש לעיני האחרים:

"העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבלת נפש אחת מזולתה ע"י קשר נעלם שביניהם. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, ע"כ הננו רואים ש"הולך את חכמים יחכם", ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהי' כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עז בנפשו שתהיה חזקה ולא תהיה מוכנה להתפעלות מזולתה ע"כ אין עין הרע שולטת בה.

ויש בזה שני עניינים: (א) האחד הוא שהנפש המתרוממת למעלה מערך הדברים והסיבות שיוכלו להפעילה הדברים שחוץ לה, מפני היותה יודעת כי גדול ערכה במגמתה לעלות תמיד אל השלימות, ע"כ לא תחול עלי' פעולה של זולתה מפני שהיא מתיחדת וחזקה בשלימותה. (ב) והשני, מפני היותה משימה כל תכליתה בשלימותה הפנימית שהיא עלומה מזולתה מהנפשות, ממילא אין יחש וקשר פנימי אל נפשות זולתה לפעול עליה לרעה. על כן על הצד הראשון אמר "עולי עין", שהם נעלים מהעין, גבוהים ממדה זו שיתפעלו מזולתן. ועל הצד השני אמר "וידגו", שהם מכוסין מהעין, ואין לעין זולתם עמהם יחש אמיתי מפני היותם מתיחדים בפנימיות שלימותן. וע"ז סיים, ואבע"א עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו. שיוסף הקנה לנפשו ע‍‌ֹז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות. ע"כ לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים".

מקורות נוספים בעניין עין הרע של האדם על עצמו

ברכות נה, ב

"האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה ולימא הכי אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא שנאמר (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין, ר' יוסי בר' חנינא אמר מהכא (בראשית מח, טז) וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם, ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה…".

נחלקו הפרשנים מה הכוונה "עינא בישא דיליה" יש מפרשים שהכוונה שהוא ירא מכך שהוא יזיק לאחרים ע"י עין הרע שלו. ויש מפרשים שמדובר שירא מעין הרע שלו, שלא יזיק לעצמו":

עין ישראל (הרב ישראל איסר שפירא. 1886-1971) ברכות נה, ב

"ואי דחיל מעינא בישא דיליה – שגם עין שלו אפשר לשלוט בו בעצמו".

בארות המים (הרב משה מרדכי שטגר. 1858-1944) ברכות נה, ב

"ואי דחיל מעינא בישא דיליה – ר"ל שלא יתן הוא עין הרע באחרים".

מרכבת המשנה להר"י אלשקר על המשנה (אבות ב, יא)

"רבי יהושע אומר, עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם":

"לבעל עין הרע… ואם הוא מזיק לאחרים כל שכן שהוא מזיק את עצמו, שכן אמרו על בעל עין הרע שיותר הוא שמזיק את עצמו ממה שיזיק את האחרים…".

 

מדרש שמואל (לר' שמואל די אוזידא. אבות ב, יג)

"והרב ר' יצחק אברבנאל ז"ל פירש… כי כבר חשבו אנשים שהאדם בעל עין הרע יפעל פעמים בגופו ויזיקהו ושעל זה אמר הנביא עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי".

האמונה והבטחון לרמב"ן (פרק כד'. ח"ב עמ' ת"מ ו-תמ"ג. במהדו' מוסד הרב קוק)

כתב הרמב"ן שיש מצב שאדם יעורר עין הרע על עצמו, אומנם סייג זאת והוסיף שעין הרע של האדם על עצמו אינה מזיקה כל כך כמו עין הרע של אחרים עליו (שלא כתוס' רי"ד לעיל שאמר הפוך שעין הרע של האדם על עצמו מזיקה יותר מעין הרע של אחרים). שם מבאר הרמב"ן על דרך הקבלה את שמות השבטים ואת סדר לידתם וכו'. ולאחר מכן מביא הסבר נוסף שהטעם לכך שלאה פסקה מללדת לאחר לידת יהודה בנה הרביעי, זה משום שנתנה עין הרע בעצמה בכך שאמרה "הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת" – "הפעם אודה" – שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות" (מדרש רבה מובא ברש"י שם):

"ולי פשט ההמון בנוהג שבעולם לפי ששלטה בה עין הרע באומרה הפעם אודה את ה', כלומר אחר דעתה שנטלה יותר מחלקה, ועמדה מלדת… ועוד יש לומר על דרך הפשט כי מתוך שהיתה שמחה ומתפארת ואומרת ילדתי לאישי שישה בנים[17], שלטה בה עין רע, כמה ששלטה בה שאמרה הפעם אודה את ה'…ובאומרה כי ילדתי לו שישה בנים, אחר שלא נטלה עדיין יותר מן הראוי לה כל כך, אין כח לעין הרע שתשלוט בה שאין אדם גורם לעצמו כל כך כמו לאחר".

בן יהוידע עירובין סד, א

מבואר שאם אדם זכה במציאה עלול להתעורר עליו עין הרע מצד הבריות שיקנאו בו, ושואל הרב מדוע שייך עין הרע מצד הבריות במציאה, והרי הם לא יודעים מניין לו רכוש זה (ואולי עבד עליו קשה וכד')? ומתרץ שמדובר בעין הרע שלו על עצמו:

"אפילו מצא מציאה – קשה והלא המציאה תהו בה אינשי טפי מכולם ואיך נקט לה לבסוף ואמר עלה לשון 'אפילו'?

ונראה לי בס"ד דבמציאה אין פחד מעין הרע של בני אדם דאין העולם יודעין בה, וגם המוצא אותה לא יגיד לשום אדם ומי יטיל בו עין הרע?! אך יש לחוש מעין הרע של האדם המוצא את המציאה, וכבר אמרו בגמרא דאפשר דינזק האדם מעין הרע דידיה ועשו לו סגולה על זאת וכנזכר בגמרא ברכות דף נ"ה ע"ב. ולהכי נקיט לה לבסוף לומר אף על פי שבמציאה לא ימצא עין הרע של בני אדם דאין מכירים בה, עם כל זה פן ישלוט בה עין הרע דידיה יעשה שמירה על ידי המצוה".

בעניין שדרך הנס לבוא בצנעה ובסתר – ניסים נסתרים

רמב"ן (שמות טז, יג)

מבאר שדרך הנהגת ה' בעולם באופן כללי היא בדרך הטבע, ואם יש נס אז הוא סמוי מן העין -נסתר, ובאמת כל קיום סדרי הטבע ע"י ה' הוא נס נסתר. למעט מקרים חריגים שבהם ה' גילה בעולם את יסודות האמונה (השגחת ה', ייחוד ה' ועוד), שאז בכדי להשרישם בלבבות ה' עשה ניסים מחוץ לגדר הטבע באופן גלוי – כדוגמת יציאת מצרים וכל הניסים הנלווים אליה, ומתן תורה. ומבאר הרמב"ן שזהו הטעם לכך שנצטווינו במצוות רבות לעשותן כזכר ליציאת מצרים, בכדי שנזכור את הניסים הפלאיים הגדולים שהיו, והאמונה שלנו תהיה איתנה, שמתוך הניסים הגלויים אדם מכיר בכך שבעצם גם כל חוקי הטבע והקורות אותו הם בהשגחת ה' (ניסים נסתרים):

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות: הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה'… וכאשר ירצה האלוהים בעדה או ביחיד, ויעשה עמם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, יודע ומשגיח ויכול… ולכן יאמר הכתוב במופתים (עשרת המכות. א"ב): 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' – להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. וכן יאמר 'למען תדע כי לה' הארץ' – שבראם מאין… א"כ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא והתורה כולה, ובעבור כי הקב״ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון (וזהו כל המצוות שהן זכר ליצ"מ)…

ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבר עליהן יכריתנו עונשו הגדול בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר".

ספר החינוך מצווה קלב

"ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע. כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד, כא). והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס".

משך חכמה (ויקרא כו ,ד)

מבאר את דברי הגמ' בשבת קיח, א: "א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום! איני? והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף? כי קאמרינן בפסוקי דזמרא", לפי רש"י טעם הדבר הוא משום שהוא מוזיל את אמירת ההלל שנועדה לניסים גדולים.

המשך חכמה ביאר שהטעם לחומרא הגדולה באמירת הלל זה ('הרי זה מחרף ומגדף') היא, שהלל זה ('הלל המצרי'), אנו מהללים בו את ה' על הניסים שיוצאים מגדר הטבע, כל ניסי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה, וניסים נוספים בהיסטוריה (כמבואר בפסחים קיז.), ובאמירתו בכל יום יש מעין כפירה בהשגחת ה' בכל המקרים הטבעיים – בניסים הנסתרים שבכל יום, כאילו הוא אינו מכיר בהם ובהשגחה של ה' על העולם בכל רגע, ומטעם זה משבח רק על הניסים המופלאים היוצאים מדרך הטבע, ולכן הרי זה כמחרף ומגדף. ולכן מסקנת הגמ' היא ש'יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום' מוסב על פרקי "הללויה" שבפסוקי דזמרא, שבהם אנו מהללים לה' על ההשגחה הפרטית וכל הניסים הטבעיים שמידי יום ביומו, הן בחידוש וקיום הבריאה בכללותה, והן בדאגה לכל פרט:

"הענין, דההנהגה הניסית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלוהים… רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק ניסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור גם באופן טבעי יוכל להתברך, ובזה נתברכו ישראל אם בחקתי תלכו, אז גם חוקות שמים וארץ ילכו במישור, כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלהית, מכוונות ומגבלות לדרכי התורה והמצוה, ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר ליבות בני אדם על מפעלות הבורא ב״ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיווצר אחרי שבראן – ה״ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהילה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא… הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות וכבוד השי״ת למבין, יותר ממה שמורה הנסים, ולכן אמרו משום דאיתא באלפא ביתא, שעניין אלפא ביתא מורה על סדור טבעי… ולכן בברכת המאורות בחול ושבת סדרו באלפא ביתא… והנה בענין הטבע צריך גם פועָל היצורים, וזה כמו חרישה, וקצירה, וזריעה וכיו״ב, רק שהאדם מוצא הכל מוכן לפניו וכל העולם עומדים הכן לשרתו, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ולכן דייק רש״י משום דאית ביה תרתי, דאתי באלף בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי דעל דרך סדור הטבעי והכל מוכן, זה עיקר מטרה יותר ממפעלות הנסיי…".

ר' צדוק

רסיסי לילה אות מז (פסקה ז'), שם עוסק בכמה השגות ודרכים לעבוד את ה', ומבאר שיש דרגה של תמימות שהיא בחינת יעקב איש תם . וכתב:

"ובזמן הוא נגד זה קדושת ימי הפורים דמחיית עמלק זרעו של עשו שאז היה ההשגה הגלויה, דגם ההנהגה הטבעית הכל מהשם יתברך דהיה נס מתלבש בדרך הטבע כידוע דלכן נקרא (יומא כט.) סוף כל הנסים שהוא המדריגה האחרונה מנס שהוא התגלות, שכל ההנהגה הטבעית הוא מניסים נסתרים שזה תכלית כל הנסים להגיע להשגה זו שאין כאן נס, כי כך לי נס כמו דרך הטבע מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ כו' (תענית כה.) כי גם דרך הטבע פעולת השם יתברך. וזהו השגת היחוד הגמור דיעקב אבינו ע"ה ואז הוא מחיית עשו ועמלק שהוא שורש הרע דעשו הבא מאליפז שהיה מנביאי אומות העולם וישב באהלי יעקב אבינו ע"ה. כי הוא קלט כל הטוב שבעשו מאבות ותמנע שחשקה לידבק בזרע האבות רק לפי שהיא ממקור רע דשעיר נדבקה בו שבו היה השורש שהיה בעשו. ולפי שבעשו נתהפך הכל לרע ונפסק החבל תיכף בעמלק שבו נתגלה שורש הרע דעשו שהוא היפך היחוד והדביקות שממנו בא ההתלהבות כי ה' אלהיך אש אוכלה. ועמלק היפך מזה אשר קרך שמקרר ומפסיק הדביקות כי הוא מלא התלהבות לחמדות עולם הזה שנמשל לתנור בוערה מאש וכאז"ל (קדושין פא.) על יצר הרע חזי דאת נורא. ואולם על האמת הוא קרירות והיפוך אש האמיתי ונאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אבל עמלק אף לקש לא יהיה כי אין בו שום ממשות על האמת כי הוא ממש הפוך דרגא דאמת ליעקב שהוא תכלית השקר".

דברי סופרים אות ח':

"כל ישועת השם יתברך לאדם נקרא נס כמו שאומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, ובבבא מציעא [ק"ו סוף עמוד א'] נקרא ניסא זוטא כאשר ההצלה בדרך טבע קצת כלעמוד נגד אריה שפעמים האדם גובר עליו, או בדאשתדיף רובא דבאגי ואכלן חגב וזה ממיעוט הניצולים, [ושם מבואר דכל אחד ראוי לנס שהרי כל אחד יכול לטעון כן ולא חילקו בין אדם לאדם ואפילו לניסא רבא כר"ח בן דוסא עיין שם, ובשבת [נ"ג ב'] כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית, הרי אדרבה לאדם גרוע שהיה הרבה מקטרגים נגדו למעלה ולא יכול לעזרו דרך טבע להשפיעו ריוח, הוצרך עשות ניסא רבא שהוא למעלה מהנהגת הטבע המסורה למנהיגי הטבע ואין כח המקטרגים מגיע לשם], ובשבת [ל"ב א'] אל ירד למקום סכנה שיעשו לו נס, והיינו לדבר סכנה ברורה דמהיכי תיתי יסמוך על נס רק לחשש סכנה, ואף על פי שאפשר שניצול זה נקרא נס למי שהשגחת השם יתברך עליו ואינו מסיר למקרה, כל הצלה קרוי נס מנסים נסתרים".[18]

מהר"ל

בכמה מקומות מבאר המהר"ל שהטבע הוא בחינת היום, שבאופן גלוי ה' מנהיג את העולם לפי חוקי הטבע שברא. ולעומת זאת הנס (ה'על טבעי') הוא בחינת לילה, משום שאינו כחלק מהסדר הטבעי של העולם, ולכן ה' עושה אותו בסתר ובחושך, וביאר את המדרש שזהו הטעם שמרבית הניסים שנעשו לישראל היו בלילה, שהוא מיוחד לניסים.

בנוסף לכך ביאר שהגלות נקראת בכל מקום לילה, שאין זה המצב הטבעי של עמ"י, ולכן דווקא בגלות פעמים רבות היו ניסים (גלות מצרים ועוד), אך במצב של גאולה (יום) ההנהגה היא הנהגה טבעית:

במדבר רבה (פרשה כ סימן יב): "…זה שאמר הכתוב (שמות יב, מב): "ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה" כל הניסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה היה… "ויהי בחצי הלילה" (שמות יב, כט), וכתיב "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה" (שמות יד, כ), "ויחלק עליהם לילה" (בראשית יד, טו), וכן כולם". (וכן מפלת כל חיל סנחריב היתה בלילה. ועוד).

מהר"ל גבורות ה' (פרק לז):

"כל דבר שתולה בנס היה בלילה ולא ביום, לפי שהלילה מיוחד לניסים ונפלאות".

מהר"ל בהקדמה לאור חדש (נג:):

"הניסים שייכים ללילה כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והניסים הם בלילה, וכך תמצא שהיתה מכת בכורות בלילה, אבל היציאה ממצרים ביום כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע והיציאה עצמה הוא כסדר העולם… הלילה מיוחד לניסים ובסוף הלילה הוא קרוב אל היום כאשר מתחיל להאיר, ואינו נחשב לא מן היום ולא מן הלילה, וגם כן הנס של אסתר נס נסתר… אינו דומה אל הלילה ששייכים לו הניסים ומפני שהיה נס על כל פנים אינו מדמה אותו ליום שבו הנהגת הטבע… (אלא) כמו השחר שהוא קרוב ליום וקרוב אל הלילה".

נר מצווה (חלק ב):

"היום הוא מיוחד להנהגת העולם בטבע ובמנהגו, והתחלת הלילה שהוא אחר היום מורה על הניסים. שהיום הטבע, והלילה הוא מיוחד ביותר לניסים, ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי הלילה הוא מיוחד לניסים".

שו"ת משנה הלכות חלק י סימן סו

דן בביאור דברי חז"ל במקומות שונים שאמרו על כסף מסויים שאינו רואה בו סימן ברכה, ומבאר שהטעם לכך הוא שברגע שאדם להוט אחר כסף שאמרו עליו חז"ל שאין בו סימן ברכה, או שמונה את רכושו סתם שעל זה אמרו שאין ברכה במדוד ובמנוי, אזי ניכר שלא מבין לעומק שכל כספו הוא מאת ה', וכתוצאה מכך פועל להרוויח כסף שלא כדרך הרצויה ולכן אין בו סימן ברכה. ובתוך דבריו מבאר גם הוא שהברכה אינה שורה במדוד ובמנוי משום שדרך הנס להיות נסתר:

"ובעיקר דין שכר שבת כבר מילתי אמורה דאינו רואה סימן ברכה מה הוא ומה איסור יש בזה ומאי נפ"מ בזה? ואמרתי בס"ד לפי מה שאמרו ז"ל בברכת כהנים יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין דכל ממון שהאדם מרויח בהיתר נכנס בו ברכה – כיון שיודע דלאו כוחו ועוצם ידו עשה לו את הממון וא"כ ממילא השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל וכל מה שעושה הוא בהצלחת השי"ת.

ולא זאת בשעת עשיה אלא אפילו לאחר שכבר אסף את תבואתו גורנה ועשה כרי אמרו ז"ל ההולך למוד את גרנו אומר יה"ר מלפני ה' אלקי ואלקי אבתי שתשלח ברכה בכרי הזה מדד ואח"כ ברך הרי זה תפילת שוא שאין הברכה מצויה בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין (דברים כ"ח) והוא מן הנסים הנסתרים בכל יום ויום ולכן אינו אלא בדבר שאינו מנוי ומדוד כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, והוא כדי להאמין בהשגחה פרטית מן השמים על כל דברינו ומקרינו אין בעולם טבע ומנהגו של עולם לא ביחיד ולא ברבים אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו ובעשותו עבירה יכריתנו עונשו וזהו ענין של יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד מישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, עד שתקנו ברכת הודאה ג' פעמים ביום ועל נסים שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכן דרשו חז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו ועיין רבינו בחיי פ' כי תשא יראת ה' תוסיף חיים…

וכל עיקר ההשתדלות להתפרנס הוא רק לדעת שהקב"ה הוא הזן ומפרנס, אבל היכא שרוכש ממון שאינו רואה בו סימן ברכה נראה לו כאילו הוא בעצמו וכוחו ועוצם ידו מפרנס עצמו שהרי אין רואה בו סימן ברכה ונמצא ח"ו כופר בברכת ה' ובהשפעתו ולכן אסור לו לקבלו וזה ענין של אינו רואה סימן ברכה שאמרו ז"ל, ומיהו לא רצו חז"ל לאסור הממון בעצמו ליהנות בו כיון דהמלאכה שעשה בהיתר עשה שהרי זה לא חילל שבת אלא עסק במצות תפילה וכיוצא בו ולכן שפיר אמרו דמותר לקבל השכר ורק שאינו רואה סימן ברכה כנלפענ"ד".

בעניין שהגדרת הדבר במציאות מונעת את הברכה האלוקית מלחול

מהר"ל (נתיבות עולם נתיב הענוה פרק ח)

מבאר ע"פ יסוד זה גם את הצורך הבסיסי של מידת הענווה בלימוד התורה, שאם אדם הוא גאוותן אזי הוא מגביל את עצמו ומגדיר את גדולתו במציאות, כך שאין לתורה האלוקית שאין לה גבול ולברכה מקום לחול עליו ולכן התורה אינה משתמרת בגאוותנים. מעבר לכך שבאופן רציונלי, הגאוותן מגביל את עצמו בכך שמרוב גאוותו אינו חוזר מספיק ואינו לומד מאחרים וכו':

"ולכך אמרו בפרק קמא דעירובין (י"ג, ב') לא בשמים היא לא בגסי רוח היא כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה מאוד. וזה שהביא משל מהמים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, כלומר כי המים אינם מוגבלים כמו שהוא העפר אבל הם מתפשטים ואין המים מוגבלים, ולפיכך אין עמידה להם על המקום הגבוה שהוא נבדל ומיוחד בעצמו, כמו שתראה שהמים מניחים מקום שהוא מוגבל והולכים למקום שאינו מוגבל, וכך השכל שאינו מוגבל אבל הוא שכל פשוט מניח הגס רוח שהוא מוגבל, כי גס רוח מגביל עצמו בחשיבות מיוחד ומוגבל, לכך אינו נמצא אצלו התורה כמו שלא ימצאו המים על הר גבוה שהוא מיוחד לעצמו, והיא נמצאת אצל מי שיש לו מדת הענוה שהיא מדה של פשיטות".

הסברים נוספים בעניין הברכה מצויה בסמוי מן העין

עקידת יצחק (לר' יצחק עראמה. ויקרא שער סז)

מבאר שברכה בסמוי מן העין היינו הברכה האמיתית, הרוחנית שהיא הצלחת הנפש שהיא סמויה מן העין, והיא "ברכת אברהם":

"נאמר (שם כ"ח) ויתן לך את ברכת אברהם ולא פירש בהם כי לא פורש מה נעשה יקר וגדולה מזה המין כי אין הפה יכולה לדבר ולפרש כמו שפירש הטובות החיצונות באומרו (שם כ"ז) ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. ואז"ל אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' (ב"מ מ"ב א) והכוונה שהברכה אשר אצל הדברים אלו אינה ברכה אמיתית על דרך הפשט אבל הברכה האמיתית היא הנאמרת על הצלחת הנפש אשר הוא דבר הסמוי מן העין כד"א (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וזאת הברכה היא מה שכוון באומרו אלהים יחננו ויברכנו והיא ודאי שאלת הימין ולזה גמר הפסוק יאר פניו אתנו סלה כי היא הנתונה באור הפנים וביד הימין כד"א (תהלים מ"ד) כי ימינך וזרעך ואור פניך כי רציתם".

הרב צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי (אות טז)

ביאר בדומה לכך, שהכלל שהברכה מצויה בסמוי העין, מורה על שמירת סתרי התורה העמוקים והדברים הצנועים שבתורה באופן סמוי מן העין, בכדי שאכן תגיע מהם הברכה הראויה, ויעשו את הרושם הנכון:

"כל גילוי דברים שלא כהוגן, שלא באופנים הישרים והראויים, של עריות, של רזי תורה וסתרי פנימיותה, של כל עניני סוד פרטיים וצבוריים, מלבד גרעונות תוצאותיו המעשיות, הרי עיקר קלקולו הוא הרפיון והטשטוש של עצמיות המהות, האופי, הצורה והכח, באדם ובדברים, מצד עיוות ההתייחסות החיצונית. לעומת זה, הצניעות וההסתרה, בשמירת היחס הראוי, היא מגבירה ומאדירה את כל עצמיות מהותם, ובזה מוסיפה רב עז ותעצומות לקיומם, פעלם והשפעתם להם ולאחרים. והברכה שורה במה שסמוי מן העין החיצונית, וטוב עין הוא יבורך, ומתברך המברך. והגילוי כהוגן וכהלכה הוא קובע את הרחבת ההתיחסות הנכונה והמתאימה מבפנים ומבחוץ, ובזה מברר ומחזק את המהות העצמית וכל ערכיה".

בן יהוידע תענית ח, ב

מבאר מימרא זו על דרך הרמז והקבלה, שהברכה מצויה ע"י מה 'שסמוי מן העין' היינו המילוי של אותיות האות עי"ן, שהוא סמוי, הגימטריא שלהן יוצא 3 פעמים שם מ"ב שעל ידו משתלשל שפע הפרנסה:

"אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. נראה לי בס"ד מילוי אותיות עַיִן כזה: עי"ן יו"ד נו"ן – עולה קכ"ו [126] שהוא מספר ג' פעמים מ"ב [42×3=126], שהם סוד שלשה יד [14×3=42] שעל ידם ישתלשל שפע הפרנסה בסוד (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, 'יָדֶךָ' דייקא רמז לג' פעמים מ"ב שהוא סוד הידיים, והפשוט הוא גלוי, והמילוי הוא סמוי ומכוסה. ולזה אמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, רוצה לומר בג' פעמים מ"ב שהם רמוזים במלוי אותיות עין".

[1] ובאותה לשון מובאים דברי הגמרא הנ"ל במלואם גם בבבא מציעא מב, א. וכן בילקוט שמעוני דברים כח, ח.

[2] והקטרוג העשוי לבוא מעין הרע של האדם על עצמו הוא משני פנים: א – מצד זה שבא לידי גאווה כשמונה את רכושו (רמב"ן ועקידת יצחק), וק"ו כאשר מתפאר על כך בפני אחרים (וכפי שיבואר). ב – מצד זה שאם מודד סתם את רכושו עלול לעורר את מידת הדין לבדוק האם הוא אכן ראוי לכל השפע הזה מעין (ראש השנה טז, ב) "ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם". (אומנם כאשר עושה מצווה במניין זה כמעשרות, ומוכיח שיודע את המקור האלוקי של נכסיו, ואת מגמתו, ממילא אין עין הרע).

[3] גם מדברי הרמב"ן עולה שההיזק של העין הרע מגיע מחמת הגאווה של האדם שמביט בעינו על כל רכושו מתוך גאווה, כך ביאר הרמב"ן את המגיפה שבאה בעקבות מניית העם בימי דוד המלך. ומבאר שרחוק לומר שדוד טעה בכך שמנה את ישראל ללא כופר, אלא טעותו היתה בכך שמנאם ללא שום צורך אלא כדי "לשמח ליבו שמלך על עם רב". וז"ל: "… רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם… ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח ליבו שמלך על עם רב. והוא מאמר יואב: ויוסף ה' אלוהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים, ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה? (שמואל ב כ״ד:ג׳). וראיתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה ב׳:י״ז): ר׳ אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא:⁠ כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. איזה זמן נמנו לצורך – בימי משה בדגלים ובחלוק הארץ. שלא לצורך – בימי דוד".

[4] כאן אומנם קשה לפרש שהעין הרעה בלוחות ראשונות היתה משום הגאווה של עמ"י לאחר קבלתם, אלא נראה שפירוש העין ששלטה היא שהואיל וזה היה בפרהסיא לעיני כל, התעוררה מידת הדין לקטרג שאולי עמ"י עדיין לא ראויים לקבלת הלוחות. ובדרך זו ניתן גם לבאר את ההיזק מכך שאדם גורם לקנאה אצל חבריו בהבלטת רכושו, ואזי הצער שהוא גורם להם מעורר עליו קטרוג שאולי אכן הוא לא ראוי לשפע זה.

[5] הרב אברהם חיים שור (נפטר בט' בטבת ה'שצ"ב, 1632) היה מגדולי רבני גליציה.

[6] כהמשך לעניין שכבוד הנס לבוא בצנעה כי ה' לא חפץ לשנות את הטבע בפומבי, רעיון זה בא לידי ביטוי גם בכך שקיום הנס מותנה בכך שקיים דבר שממנו יימשך הנס, 'שיהיה לברכה על מה לחול', באופן שלא יהיה בריאת יש מאין (ולכן שאל אותה אלישע 'מה יש לך בבית' שדרכו יימשך הנס). ועל דרך זו של הצנעת הנס, מבאר הרד"ק את הסיבה לכך שאמר לה אלישע שלא תזיז את האסוך ששופכת ממנו אלא תזיז את הכלים המלאים ותכניס תחתם כלים נוספים: "ובאומרו לה 'והמלא תסיעי' הודיעה שלא תזוז היא ממקומה והאסוך בידה, כי מעשה נס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו". בדומה כתב גם רש"י: "לפי שהקב"ה עושהו (את האסוך) כמעיין, ואין דרך מעיין לזוז ממקומו". וכן כאשר אלישע החיה את הילד בדרך נס, עשה כאילו עושה זאת בצורה טבעית כ"החיאה" – "ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו".

[7] אומנם קצת קשה על עיקרון זה שאם מונה לצורך מצווה אין עין הרע, מדברי הגמ' ביומא כב, ב. שם עוסקת הגמ' בפייס שעשו הכהנים מדי בוקר לחלוקת עבודות המקדש, שעמדו כולם במעגל, ואמר להם הממונה להוציא את האצבעות כדי שלא ימנו את האנשים אלא את אצבעותיהם, מצד זה שאסור למנות את ישראל: "תנא הוציאו אצבעותיכם למניין… א"ר יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה". וכפי שבפיס זה שהיה לצורך חלוקת עבודות המקדש נאסר למנות את האנשים אלא רק ע"י מניה של האצבעות, והובא ברמב"ם (בפיהמ"ש יומא ב, א. וכן בהלכות תמידין ומוספין ד, ד) ובפוסקים. נראה שצריך לומר שיש חילוק בין שאר החששות של עין הרע שבהם אם מקשר את הדבר למצווה אין חשש, לבין חשש עין הרע במניין אנשים בעמ"י, שבזה שייך גם טעם נוסף שבמניין האנשים כל פרט מתבלט לעצמו ועלול להינזק מחמת שיעיינו במעשיו.

[8] גרסת העין יעקב בגמ' היא שהראיה היא מפס' שנאמר ביעקב "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני….וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

[9] מגמ' זו ופירושו של רש"י, מקור נוסף להסבר שעיקר עין הרע הוא מצד מציאות מיוחדת במינה בצורה לא רגילה (לפי"ז נראה שיש הבדל מחשש עין הרע, בין אם אדם התעשר מאד מכך שעמל שנים רבות ביזע, לבין אדם שזכה בלוטו וכד'). וכן מבואר בברכות (לא,ב) שחנה ביקשה מה' שיתן לה 'זרע אנשים' – זרע שמובלע בין אנשים ואינו מתבלט, שיהא לא חכם מדאי וכו', ופרש"י: "לא חכם יותר מדאי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". בדומה לעיקרון שהובא בחזו"א (ליקו' חושן משפט, בב"ת, סי' כא) "כיוון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא.. לא מסתפי מר מעינא בישא (בב"מ פד,א)… ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה", ובזוהר בלק ריא, ב: ""תא חזי כל מאן דבעי לאסתכלא בעינא בישא לא יכיל אלא כד משבח ואוקיר לההוא מלה דבעי לאלטייא בעינא בישא, ומה ארחיה אמר חמו (ראו) כמה טבא דא, כמה יאה דא, בגין דישלוט ביה עינא בישא"

[10] בית הבחירה למאירי (עירובין סד, ב) כתב: "מטכסיסי המעלה ומחוקי יראת שמים להתבונן בהצלחתו כי מאת ה' הייתה לו, לא בכוחו ועוצם ידו, ומתוך כך יהא זריז בכל עת שתקרהו אי זו הצלחה בנכסיו שיכיר בה את בוראו אם לצדקה אם לשאר דברים משאר מצות. והוא שאמרו דרך הערה המחזיק בנכסי הגר היאך יעשה ויקיימנו בידו? יקח בהן ספר תורה או תפלין והוא הדין לשאר מצות, ודרך הפלגה אמרו אפי' בעל בנכסי אשתו אפי' עבד עסקא ורווח אפי' מצא מציאה וכן כל כיוצא בדברים אלו". וכ"כ גם בחידושי המאירי על עירובין סד, ב: "שמתוך שעושה בהן דבר מצווה יקיימו הנכסים בידו…".

[11] לעומת זאת בשו"ת הרמב"ם סימן שצה – כן הזכיר עניין זה של עין הרע, וחילק לגבי כותל שבין בית לבית שטעמו הוא משום היזק ראיה, לבין כותל שבין גינה לגינה שטעמו הוא משום שלא יעיין בו בעין רעה מצד מדת חסידות: "וכי לא שני לכו בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי, שיראה אדם חברו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא שאלו דברים חסידות הם שלא יעיין בו בעין רעה".

יש לציין שר' יעקב סקילי תלמיד הרשב"א מבאר שהאיסור של הסתכלות בעין רעה הוא המשך של איסור התורה 'לא תחמוד' תורת המנחה (פרשת משפטים, כה): "ובלא תחמוד תלוי כל היזק שיבא לאדם מחברו על ידי ראיית העין, וכמו שאמרו רז"ל (בבא בתרא ב:) אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקומתיה. והוא הדין לכל דבר נחמד למראה, שאסור להסתכל בו ולעיין בעין רעה, מפני שהוא מכלה ומשחית אותו בהבטת העין. ואמרו חכמי הטבע כי כשאדם מעיין בדבר נחמד למראה ומדביק מחשבתו באותו דבר ונפשו קשורה בו, אם אינו יכול להנות מאותו דבר שאינו יכול להשיגו, שהבל המחשבה עולה ושורף ומכלה ומשחית לדבר הנחמד וגם לחומד".

[12] וכך מבואר בלבוש (רל, ב), שאין אומרים ברכה זו בשם אלא כשמודד להפריש תו"מ הואיל ו"אינה ברכה מבוררת": "הנכנס למוד את גורנו… התחיל למוד אומר ברוך השולחו ברכה בכרי הזה – ויאמר אותה בלא הזכרת שם ומלכות שאין כאן ברכה מבוררת…" – וביארו האחרונים בדעתו שכשאמר 'שאין כאן ברכה מבוררת' כוונתו כדברי הרמב"ן היינו שאין זה בטוח שתהיה ברכה ולכן הברכה אינה וודאית, ורק כשמודד כדי לעשר מבאר.

[13] אומנם בחידושי הריטב"א (מיוחס לו) (בבא מציעא מב, א) ביאר שפירוש ברכה זו היא לעתיד, כלומר אינה כברכת שבח על הריבוי אלא כתפילה לעתיד שעד שיגמור את המניין עוד תיהיה ברכה. והוכרח לפרש כך (בשונה מראשונים אחרים) משום שסובר שמה שאמרו 'מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא' מתייחס לברכה זו 'השולח ברכה בכרי הזה' ולא לתפילת ה'יהי רצון', ולכן וודאי שפירושה על העתיד וכתפילה. אומנם רוב הראשונים ביארו שמה שאמרו 'הרי זו תפילת שווא' מוסב על תפילת ה'יהי רצון' ולא על הברכה. ולכן הברכה היא ברכת שבח על הריבוי שכבר יש לו: "התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. ודאי הא ברכה לשעתיד קאמר שישלח, דאי הודאה הוא ולשעבר, מכי מדיד נמי מצי בריך, ומאי שייך למימר לפי שאין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין? אלא ודאי לעתיד היא והברכה שמתברך ורבה מאליו".

[14] אומנם יש להעיר על דבריו שכל זה הוא כפי ההסבר השני בביאור אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין, אך כפי ההסבר הראשון שזה משום עין הרע, וכפי שלמדנו עלול להיות עין הרע גם של האדם על עצמו, אזי ניתן לומר שזה תלוי במגמת ההסתכלות, אם מסתכל מתוך מגמה להתפאר או להתגאות על רווחיו ללא שום תועלת לכאו' בזה עלול לעורר עין הרע על עצמו. אך אם יש צורך אפילו כלשהו בדבר (כגון איך לייעל את השקעותיו וכד') נראה שבזה כבר אין את החשש של עין הרע. ולהלן בהערה 16 יש עוד נידון בזה ע"פ ביאורו של הרב קוק.

[15] מדברי הרב קוק עולה שגם בעניין עין הרע חל הכלל "כל דקפיד קפדיה בהדיה, ודלא קפיד לא קפדיה בהדיה". כלומר שאין ההיזק שלה מוחלט, אלא אם אדם חושש מעין הרע – היינו שחושש כל הזמן מה דעת הבריות עליו ואיך הבריות רואות אותו ומסתכלות עליו, אזי הוא יושפע לרעה מהעין שלהם. אך אם הוא יציב בדעותיו ובמעשיו ולא מייחס חשיבות עליונה מדאי לדעת הבריות, אזי ההיזק מראייתם של הסובבים לא תפגע בו. (נראה שגם לפירוש שעין הרע נובעת מקנאה על האדם וכד', ניתן לומר שאם אינו חושש משום שמבין שכל רכושו הוא מאת ה' ולשם שמים, וממילא לא מחצין אותו ולא מתגאה בו, אזי עין הרע לא נוגעת אליו).

וכ"כ שכלל זה חל גם בהיזק עין הרע: בספר נוהג כצאן יוסף (קריאת ספר תורה, סעיף ח'), בשו"ת שאילת שלום (לרב טויבש, נדפס בשנת תרכ"ט. חלק ב' מהדורא תניינא, סי' פו), שו"ת הרמ"ץ (נדפס בשנת תרלב, יו"ד סי' פז). ערוך השולחן (או"ח קמא, ח). שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג, כו), שו"ת מנחת יצחק ח"ט קלז, וכ"כ בשו"ת יביע אומר (אה"ע ח"ד, סי' י'. והוסיף שזה משום שאין לחוש כל כך בזה"ז לעין הרע, בדומה למה שמצינו בכמה עניני רוח רעה שבטלו בזה"ז).

[16] בדרך זו ניתן לבאר גם את עניין עין הרע של האדם על עצמו, שכאשר מסתכל על רכושו הרב שלא לצורך אלא בכדי להתפעל מכמות כספו או מתוך גאווה וכד' אזי עלול להכניס לעצמו עין הרע, משום שבכך יפעל מתוך שיקולים לא ענייניים ולא יתנהל נכון כלכלית ואזי מתוך כך יפסיד, אך אם מונה את רכושו לצורך מסויים וק"ו לצורך מצווה אין בכך משום עין הרע. ואכן כך עולה מלשון הרמב"ן לעיל שלא רק לצורך מצווה ממש אין עין הרע, אלא כאשר יש צורך מסויים ואין זו ספירה סתמית כבר אין חשש. שהרי כתב על טעותו של דוד במניית העם: "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה, ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח ליבו שמלך על עם רב" משמע שאם יש צורך מסויים כבר מותר. כלומר נראה מדבריו שאם אדם מעיין בחשבון הבנק או בהשקעותיו הכספיות וכד', בכדי לראות איך יכול להתנהל יותר נכון כלכלית או להשקיע טוב יותר וכד' אין חשש של עין הרע על עצמו.

[17] בראשית ל, כ-כא: "ותאמר לאה זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבלון, ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה".

[18] וזהו שבְּרָכָה היא משורש 'הָבְרָכָה' שבכרם, שהריבוי נעשה בהסתר ובצנעה (ע"י ההברכה שמכוסה באדמה, יוצא עץ חדש) שבו חלה הברכה (דברי הנצי"ב על 'הבא נא ידך בחיקך' שרגע ההתהפכות נעשה בהסתר), וכן ביאר הרב זאב בשיעור על עניין הבגדים והלבוש, שמצניעים את הגוף ומורים על כך שיש מעבר לגוף החומרי גם עומק רוחני, ובו תמיד יש התחדשות וברכה.