כוח עיניהם של חכמים
רקע
בדברי חז"ל בגמרא מצינו פעמים רבות שחכמים גרמו לפעולה במציאות ע"י עיניהם, וזהו שאמרו חכמים במקומות רבים "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני", וכן "יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה" או "נתנו בו חכמים עיניו ונעשה גל של עצמות".
ראשית צריך להבין מה הביא את חכמים להסתכל כך ולגרום להיזק ע"י ראייתם, ובזה מצינו שני טעמים מרכזיים: א) משום ביזוי כבוד התורה וכבוד חכמים. ב) משום התפעלות מדבר חריג בהצלחתו שמעוררת עין הרע.
בנוסף לכך יש לברר מהו מקור כוח זה שבעיניהם, וגם בזה ישנם כמה כיוונים: א) משום מעלת מחשבותיהם של חכמים המגיעות למקורות עליונים (דבר זה מעניק תוקף גם לדיבורם וכפי שיבואר). ב) מקור התוקף הוא מצד מידת הדין שמצויה בעיניים. ג) מקור הכוח הוא ע"י בירור ניצוצות הקדושה המקיימות כל דבר בעולמינו. ד) כל היזק ראייתם של חכמים הינו משל לייסורים שבאים על האדם מהרהורי התשובה בעקבות מבטו של החכם.
דוגמא לכוח זה, בסיפור אלישע והנערים (מלכים ב, ב, כג-כד):
"ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, ויפן אחריו וַיִּרְאֵם ויקללם בשם ה', ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים".
ומבארת הגמ' (סוטה מו, ב):
"ויפן אחריהם ויראם ויקללם בשם ה' – מה ראה? (שקיללם שהרי אסור לקלל בשם ה' אדם מישראל) אמר רב ראה ממש – כדתניא רשב"ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני…".
המהרש"א (סוטה מו, ב) מבאר את דברי הגמ' שבאמת רב לא קיללם ממש, אלא הקפיד עליהם ונתן בהם את עיניו (וזהו שדקדק הפס' "ויפן… וַיִּרְאֵם") וע"י כך באה להם מיתה מהדובים:
"רוצה לומר מה ראה לקללם בשם והרי הוא אסור בלאו דלא תקלל חרש? וקאמר רב ראה ממש, דהיינו שלא קללם בפה שהוא איסור לאו, אלא דקללם בראייה ממש דכל מקום שנתנו עיניהם או מיתה או עוני".
רבים פירושו שהנזק הנגרם מראייתם של חכמים הוא "או מיתה או עוני" משום שזה מקביל למעלתם של חכמים שזכו לה בזכות התורה, התורה היא חיים ולכן נותנת אריכות ימים (וכנגד לכך הענישו במיתה) וכן מביאה ברכה ועושר (וכנגד לכך הענישו בעניות).
כך פירש העיון יעקב (חגיגה ה, א):
"או מיתה או עוני – כשכרה כן עונשה כי בימינה אורך ימים, ובשמאלה עושר וכבוד".
וכך ביאר הבן יהוידע (חגיגה ה, ב):
"כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני – נראה לי הטעם לשניים אלו, שיהיו ע"י חכמים בעלי תורה, משום דבתורה כתוב: אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד, ולכן נותנת כח ללומדיה להעניש במיתה מצד כח הימין, ובעוני מצד כח השמאל".
הגורמים לנתינת העין
קהילות יעקב (בבא קמא סימן מה – "בדבר המזיק ע"י סגולה")
ביאר את הפגיעות שנגרמו באופן סגולי ע"י חכמים בש"ס. וחילקם לשלושה סוגים: שני סוגים של נזקים מכוח ראייתם של חכמים, א) התפעלות מדבר חריג בהצלחתו המעוררת עין הרע, ב) זלזול בכבוד חכמים שהביאה אותם להקפיד, ג) וסוג שלישי נזק מכוח דיבורם של חכמים:
"…נלענ"ד בזה דמצינו ג' סוגים בענין זה: האחד – שלא נתכוין כלל להזיק איזה אדם רק הביט עליו דרך תמיהה על שהוא מצטיין באיזה פרט יותר מחבריו, וע"י זה ניזוק כי כך הוא סגולת העין,[1] ומענין זה הוא ההיא דבבא בתרא (יד, א) בדרב אחא בר יעקב שכתב ס"ת אחד ונזדמן ליה ארכה כרחבה יהבו רבנן עינייהו ונח נפשיה[2], ופשיטא שלא כיוונו כלל להזיקו רק תמהו וזה גרם דנח נפשיה, ומענין זה הוא ג"כ ההיא דחגיגה (ה, ב) דאמרו ליה רבנן לרבא מר אינו ב"והיה לאכול כו'[3] שלא היה כלל כוונה לעשות רעה, ומסוג זה הוא ההיא דיבמות (קו, א) אבוך היכא במתא כו' יהיב ביה עיניה ושכיבן ע"ש, ומסוג זה הוא בברכות (נח, ב) בדרב חנינא בריה דרב איקא דאמר חשבתינכו עלוואי כשיתין רבוון בית ישראל… אמרו ליה חכימת כולי האי? יהבי ביה עינייהו ושכיב, וכל כה"ג נחשבים כאנוסים כי א"א שלא להתפעל על כל פנים רגע כמימריה ולהביט עליו בתמיה וכשזה גורם לרעה הוה ליה כשגגה שיצאה מלפני השליט.
השנית – אשכחן שנתן עיניו ביה בתורת הקפדה כההיא דשבת (לד, א) דרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שעדיין קיים ועשאו גל של עצמות [ויש לצדד שהיה גם כן מהסוג הראשון הנ"ל ולא בכוונת קפידא] וכן בברכות (נח א) בדרב ששת שנתן עיניו בההוא צדוקי שביזהו ונעשה גל של עצמות[4], וכן ביבמות (מה, א) בההוא דאטרדיה לרב טובא דניהב ליה ברתיה ונתן עיניו בו ונח נפשיה, וכן בבבא בתרא (עה, א) בההוא תלמיד דאלמלא לא ראה לא היה מאמין, מלגלג על דברי חכמים אתה נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות, ונראה דבכל הני לא היה התנא פועל בהא דנתן עיניו כדרך שעין הרע פועל, אלא היה כעין פסק דין שהלזה חייב עונש, ומשמיא הוא דאסכימו אפסק דין זה של התנא או האמורא ומשמיא ענשוהו. וכל כההיא גוונא לא עביד שום איסור כיוון שזה נענש ע"פ הוראת בית דין של מעלה שמקבל דעתו של זה התנא, והתנא עצמו רק הוראת ד"ת (דין תורה/דבר תורה) קעביד, ואין בזה סרך של מזיק וכיו"ב… (הדוג' הבולטת ביותר לזה היא בסוטה מו, א שאלישע נתן את עיניו בנערים שביזוהו. א.ב).
אומנם מצינו סוג שלישי – שהיו אומרים בהדיא שפלוני יענש כך וכך, כהא דבר הדיא דאמר עליה רבא בברכות (נו, א) יהא רעוא דלימסר בידא דמלכותא, ובגמרא נזיר (נז, ב) חובה תקברינהו לבניה וכולי שניה דראב"א לא איקיים ליה לרב הונא בניה, [אך יש מפרשים דאמר הכי בדרך בתמיה ורק דהוי כשגגה שיצאה מלפני השליט] וכן בשבת (קח, א) דאמר רב מאן דמצערן לא ליהוי ליה בני, וכן הוה, ולכאו' פשוט דכל הני לא היו דרך קללה דהא אסור לקלל חבירו אפילו בלא שם עיין הרמב"ם ז"ל סוף הלכות סנהדרין, וכ"ש רבא דאמר 'יהא רעוא' דהוא לכאורה מעין הזכרת כינויין, אלא נראה שכל זה היה דרך תפילה לאחר שהחליטו שאלו חייבים עונש זה, והבי"ד של מעלה קא מענשי ולא זה האומר, וכה"ג אינו אלא כעין גרמא וזה שרי היכא דע"פ דין אדם זה מחוייב בעונש זה…".[5]
מקור כח נתינת עיניהם של חכמים
מקור כח עיני חכמים הוא משום תוקף מחשבותיהם
רמב"ן
אגרת הקודש סוף פרק ה (בהוצאת מוסד הרב קוק – כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' שלג-שלה):
הרמב"ן עוסק בעניין קדושת המחשבה בעת החיבור, ומבאר כיצד המחשבות ישפיעו על הוולד, ובתוך דבריו מבאר את כוח מחשבתם של חכמים לפעול במציאות הן בדיבורם (ברכות וקללות) והן בראייתם. ומסביר שמחשבותיהם של החכמים מגיעות עד לשורשם העליון וע"י כך יכולים למשוך אור ושפע אלוקי למציאות בעולם הזה:
"ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו… הנה אמרו רז"ל (ויקרא רבה טז, ד) בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו ורבי אלעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה. ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר… ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיע אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון, שמשם נמשכת ונעשית היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד ואותו האור העליון נמשך למטה בכח המחשבה שמושכת אותה למטה [ונמצאת שכינה למטה] ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה ומתוך כך היו הדברים מתווספין ומתרבין כפי כח המחשבה. וזהו סוד השמן של אלישע עליו השלום וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו… והבן זה עד מאד.
ותבין ממנו סוד גדול בענין אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. כי זהו הסוד, שלא היה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון… כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף, דברי תורה מה תהא עליהם, והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים. ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד… ולכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) בכל דרכיך דעהו… ומה שאמר 'דעהו' כבר ידעת ידיעה זו היא חיבור הנפש השכלית ודיבוקה באור העליון, כאשר חיבור האדם באישה נקרא ידיעה, כן דבוק הנפש בעולם השכל נקרא ידיעה…
ועוד נודיע לך ענין אחר בעניין המחשבה… והוא, כי בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע. והוא שאמרו (בבא בתרא עה, א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. וכתוב בתענית (כד א) בההיא ברתא תובי לעפרך, וכן היה. ומה שאמרו (חגיגה ה ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומהעניין הזה סוד התפלה והקורבנות, שהוא סוד דבוק בעליונים.
ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשיך עליהם מחשבה רעה. ולפיכך אמר (במדבר כד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כב) לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה, והיה מושך כח עליון למי שהיה מתכוין ומעיין בו. וזהו ענין (שם כד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים… ולזה אמר (במדבר כג) 'ויקחהו שדה צופים' – שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה… והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה".
רמב"ן על התורה (במדבר כב, מא):
בפירושו על התורה הוסיף לבאר שכוחות הנפש באים לידי ביטוי במיוחד ע"י הראיה.
"ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם – היה מעלה אותו במקום שיראנו, כדי שיתכוין אליו בקללתו ולא תפרד נפשו מהם, כי אלה מכוחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה, כידוע מענין החכמים (בב"ק קיז, א) דלו לי גבינאי (הרימו את גבות עיני) דבעינא למחזייה, דלו ליה, יהב ביה עיניה ונח נפשיה. והגיד הכתוב כי לא ראה כל המחנה, כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים. ובפעם השנית אמר לו בלק (להלן כג יג) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, לומר גם בפעם הזאת לא תראהו כולו אם הוא הדבר המונע ממך קללתו, אבל קובנו לי משם אם תוכל כי אין לי מקום להראותו כלו משם, חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו..".
רקנאטי (במדבר כד, ב)
כיוצא בדברים אלו כתב גם הרקנאטי. מעניין שהוסיף שאין זה רק בקללה או בגרימת נזק, אלא גם בברכות, שצריך "לראות ולהסתכל במי שכוונתו עליו להרע או להיטיב":
"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – דע כי בהיות בלעם הרשע מעלה נפשו בעליונים היה צריך לראות ולהסתכל במי שכוונתו עליו להרע או להטיב, והיה מדביק וקושר מחשבתו למעלה והיה ממשיך כח עליון על מי שהיה מסתכל, זהו שנאמר עליו 'אשר מחזה שדי יחזה נופל גלוי עינים' כי גלוי עיניים ממש היה צריך לו, זהו 'ויקחהו שדה צופים' שהיה צופה בהם כדי להמשיך עליהם כוונתו ומחשבתו הרעה. אבל ה' יתברך היודע ומבין כל הכוונות ראה רוע שיעור כוונתו ומחשבתו לקלל את ישראל והפכה לטובה שנאמר ויהפוך יי' אלהיך לך את הקללה לברכה. ותתבונן מכאן עד היכן מגיע כח המחשבה וההרהור אם לטוב אם לרע. על כן אמרו רבותינו ז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וכענין רבי יוחנן דלו לי גבינאי ונתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות – כי בהיות החסיד הקדוש והטהור מדביק מחשבתו בעליונים כל דבר וענין שהיה חושב בו ומכיון עליו באותה שעה היה מתקיים מיד אם טוב אם רע, ועל דרך סוד התפלה וסוד הקורבנות שהוא דבקות והתקרבות העליונים. אמנם טעם היות כח עין הרע נמצא יותר בתלמידי חכמים הוא לפי שכוונתם ומחשבתם בחכמה אחרונה והיא השופטת ומענשת ולפעמים נשמת הנענש נטלת ממנו על ידי כך".
ראשית חכמה שער הקדושה פרק טז (אותיות קה-קו)
דברים דומים מאד כתב גם הראשית חכמה:
"ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה… והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע, והוא שאמר (ברכות נח, א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכתב בתענית (דף כד ע"א) בההיא ברייתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמר (חגיגה ה, ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות שהוא סוד דבוק בעליונים.
ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו (במדבר כב, ו) את אשר תברך וגו', ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשך עליהם מחשבה רעה, ולפיכך אמר (במדבר כד, ב) וישא בלעם את עיניו וגו', ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כג, יג) לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה ומושך כח עליון למי שהיה מתכוון ומעיין בו, וזהו ענין (שם כד, ד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפיכך נתכוון הרשע לבנות המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכוחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יתאוה. ולזה אמר (במדבר כג, יד) ויקחהו שדה צופים – שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הקדוש ברוך הוא שיודע כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע, והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה".
מנורת המאור (לר' יצחק אבוהב. הנר השלישי, כלל ו, חלק ו)
"…וכך היו נוהגים החסידים הראשונים, כי לעולם היתה מחשבתם נדבקת בעליונים ונקשרת בשכל הפועל, עד שהיו מושכים האור הבהיר למטה, ומוסיפין ברכה בכח מחשבתן בדברים שהיו חפצים, ורואים שהיה הצורך בהם לשם שמים. וזהו סוד צפחת השמן של אלישע, וכד הקמח של אליהו, ודברים אחרים רבו מלספר, כשהיו נותנין פניהם ומחשבתם לטובה והיה מתברך. ולפעמים נותנין בו עיניהם לכלות בעונשו והיה כלה ונפסד. וזהו סוד כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – או מיתה או עוני", וגם מה שאמרו 'נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות', סוף דבר : בדבוק מחשבתם למעלה היה בהם כח לעשת כל כונתם, אם טוב ואם רע".
רבינו בחיי (במדבר כב, מא)
מבאר שע"י כוח הראייה ניתן להחיל ברכות או קללות על מי שרואים. ומבאר שמה שמצינו שחכמים פגעו בכוח עיניהם זה משום שבעת שגרמו להם חלישות הדעת, זה הביא אותם להפסיק מלימוד התורה שלהם, ומי שגרם לחלישות הדעת ולביטול התורה הזה, ראוי שתחול עליו הקללה. ומוסיף שכח זה נמצא רק אצל חכמים במעלה שיש להם את הסגולה הזו.
"וירא משם קצה העם… היה בלק מתכווין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוון אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכוחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל (בב"ק קיז, א) דלי גבינאי דבעינא למחזיה, דלי ליה, יהב ביה עיניה ונח נפשיה – וטעם העניין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות, וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב: (קהלת י, ט) "בוקע עצים יסכן בם" – כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו. אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דיבורם וחלישות דעתם עושה רושם? כי העניין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו".
האמונה והבטחון (לרמב"ן. פרק יב. ח"ב, עמ' שפח במהדו' מוסד הרב קוק)
"ומצאתי בתשובת שאלה של גאון כי עין הרע רובו נמצא בתלמידי חכמים ואינו ברצונם, וזהו שאמרו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיד נשרף. ראה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי. ועוד אמרו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ועין רע זה של תלמיד חכם רובו נמצא בשביל חלישת הדעת שהחכמה פוגעת באיש ההוא שמצער אותו ומחליש דעתו ומפסיק מן החכמה שהוא עוסק בה ומחשב אותה בלבו, כעניין מה שאמר הכתוב "בוקע עצים יסכן בם" – כן החכמה הבוקע יסתכן בעצמו מפני כח החכמה שרואה אותו וחלש דעתו".
תורת חיים[6] (בבא מציעא נט, ב)
בסיפור תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב) לאחר שנידו את ר' אליעזר, מספרת הגמ' שמרוב צערו באותו היום כל מקום שנתן בו עיניו נשרף: "תנא אך גדול (מכה גדולה. רש"י) היה באותו היום – שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף".
מבאר התורת חיים שהואיל ונשמת תלמידי החכמים הגדולים דבוקה בה', לכן גם דרכם יורד שפע מה' לעולם, ומכוח זה יכולים לברך או לעשות מופתים. ולכן הואיל וליבם דבוק בה', גם בכוח ראייתם יכולים לעשות מופתים או להעניש באופן שכאילו ה' הוא נתן עיניו באותו הדבר, שהרי כוח הראיה תלוי בלב (שורייקי דעינא בליבא תלו):
"כל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נשרף – בכמה דוכתי אשכחן שהיה כח ביד החכמים הגדולים לענוש בראות עיניהם, כרבי שמעון בן יוחאי בפרק במה מדליקין ורבי יוחנן בפרק חלק דיהבו בהו עינייהו ונעשו גל של עצמות, טעמא דמלתא נראה משום דשורייני דעינא בלבא תליין, אשר משכן הנשמה בקירבו, ונשמת צדיק גמור יחיד בדורו כרבי אליעזר וחבריו דבוקה בו יתברך אפילו בחייו כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כי על כן השפע יורד מאיתו יתברך על נשמתו תמיד לא יפרד עולמית, וזה סוד הנביאים שהיו גוזרים ומתחדשים בדבריהם אותות ומופתים, כי על ידי צינור השפע היורד מאיתו יתברך עליהם תמיד היתה פיהם ומאמרם כמאמרו של הקדוש ברוך הוא כאלו הוא הגוזר ומקיים… וכיון דליבו של רבי אליעזר וחבריו היה דבוק בו יתברך ושורייני דעינא בליבא תליא – לכך היה כח זה בידם לחדש אות ומופת בעיניהם לענוש ולשרוף בכל מקום שנתנו עיניהם כי מאת ה' היתה זאת כאלו הוא יתברך נותן עיניו גוזר ומקיים".
חזון איש (ליקוטים חושן משפט, מסכת בבא בתרא, סמן כא, עמוד רנה)
גם החזו"א מבאר שפעולת חכמים ע"י עיניהם היא מכוח מעלתם הרוחנית. ומוסיף שאין זה פוגם במשפט הצדק של הקב"ה בעולם, וכשאדם נפגע מהיזק העין אין זה בלא משפט, אלא דינו היה להינזק, והקב"ה סיבב שהיזק זה יגיע ע"י עיניהם של חכמים וכד'.
"יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה' – הנה מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים, וכדאמר בפסחים (נ, ב) כיוון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא, ובבא מציעא (פד, א) לא מסתפי מר מעינא בישא… ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה[7]. ומ"מ הכל בידי שמים וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדן הדבר ניצל, אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע"י שימת עין-תמהון על הדבר וע"י זה הוא כלה, וכדאמר בבא מציעא (קז, ב) דרב סליק לבי קברי… תשעין ותשעה בעין רעה, והיינו כשנגזר עליהן מיתה ביוה"כ הזדמן לפניהן עין רעה שגלגלה מיתתן, וכעין דאמרו מגילה (כב, ב) הא והא גרמא ליה. וכן ראב"י כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם ונגזר עליו זמנו, גלגלו מן השמים סיבת מותו ע"י הערת תמהון לבב בלב רבנן, וכן הוא עובדה דרב חנינא בריה דרב איקא (ברכות נח, ב) ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו יותר פועלת והיינו דאמר יהבו ביה רבנן עינייהו ושכיב".
והא דאמר רשב"ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקדשים לאבדה הימני (בבא מציעא פד, ב) וכו',[8] אע"ג דבלא דינא לא מיית אינש – משום (1) דשטן מקטרג בשעת הסכנה, (2) ואדם נידון בכל יום, (3) וגם בדין יוה"כ קובעין לפעמים להניחו אחרי טבע העולם ולא לעשות לו נס" (משמע שמגדיר את היזק העין "טבע העולם". א.ב).
ספר הברית[9] (מאמר יד, פרק ה)
עוסק בעניינה של בת היענה ובתוך דבריו מבאר את כוח ראייתה, ומקיש מזה לכוח ראייתם של חכמים שלא פגמו בכוח זה ולכן יש להם בו עוצמה גדולה עד כדי המתה, ובכך דורש את הפס' האמור בצדיקים "רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה' – כלומר ע"י ראייתך תוכל לראות בעונשם של הרשעים, היינו שייענשו על ידך):
"והנקבה תסתכל בעיניה על הביצים שלה בהתמדה ובזה תחמם אותם ותוציא אפרוחיה בראיה לבד, וכל משכיל על דבר זה יבין חומר פגם המסתכל בנשים ובעריות ויעצום עיניו מראות ברע, כי יש כח גדול בחוש הראות, ולכן אמר איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), והתנאים מיסדי התלמוד וחכמי המשנה בהיות כי שמרו זה החוש ולא פגמו מעולם את עיניהם היה להם כח גדול בזה החוש עד שהיו ממיתים את הרשעים בהבטה לבד, כמובא בש"ס פעמים רבות: נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וזה הכח והעוז מסר הקב"ה לחסידיו ולחושבי שמו, באומרו 'רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה'[10] (תהילים צא, ח)".
מדרש תלפיות (לרב אליהו בן אברהם שלמה, הכהן. 1659-1729)
באות ז' ענף זיווג, ציטט את דברי הרמב"ן מאגרת הקודש, והדגיש את מעלתם מחשבתם של חכמים והשפעתה על ראייתם כמובא בדברי הרמב"ן.
ובאות ב', ענף בעלי חיים כתב בשם ספר שפתי כהן, על כוח ראייתה של בת היענה ומכאן לכוח ראייתם של חכמים. והוסיף שראיית חכמים בכל מקום היא רק להשראת ברכה, ומה שכתוב נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות וכד' אין הכוונה לראייה אלא לכוונת הלב:
"בעניין בת היענה שמטלת ביצים ומניחם במקום גבוה ועומדת במקום רחוק כנגדם ומבטת בהם ורואה בהם ואינה מסיחה דעתה מהם, ובאותה הבטה היא עושה פירות שיוצאים האפרוחים, ואם יזדמן שתבוא שום חיה ומפסיקה ראייתה בינה ובין הביצים, הורגת אותה חיה לפי שע"י אותו הפסק נעשים הביצים מוזרות ואינו נולד אפרוח מהם. ולכן נהגו לתלות ביצים אלו בבית הכנסת להראות לכל שעיקר התפילה שתתקבל ויעשה פירות היא הכוונה, שלא יהא שום דבר מפסיק בינו לבין אבינו שבשמים…[11]. אומנם בהיות חיות ועופות בעולם ממיתים בראייה, אינו מהתימה שיש בצדיקים שהם עיקר הבריאה לפעול כך. ודע שראיית הצדיקים בכל מקום היא השראת הברכה. ומה דאמרינן נתן עיניו בו ועשאו גל עצמות – אינו דרך ראייה ממש אלא בכוונת ליבם, ו'נתן עיניו' ר"ל נתן כוונתו, וראיה מרב ששת שהיה סגיא נהור, ואמרינן במסכת ברכות עליו 'נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות', הרי בהדיא שנתן עיניו אינו ראייה ממש…".
הרב קוק בטוב ראי (בבא בתרא ט, ב. אות יז)
מבאר את מקור כוחם של חכמים הן בתפילה, הן בדיבור והן במבט העין:
"כל המהלך בדרכי קודש, ועוסק בתורה וחכמה לשמה, מתעלה המהות הפנימית שלו, שבעומק טבע הרוחני שבנשמתו, וקדושת כהונה מתנוצצת בו, לכל אחד לפי ערכו. ומזה באה קבלת התפילה ופעולתה, וגודל פעולת הדיבור, ורישום הרעיון, ומבט העין. 'חלש דעתיה' והוי כך וכך, 'יהיב ביה עיניה' והוי כך וכך.
בכהונה, במקורה, הסגולה הזאת היא משמשת רק לטובה, לברכה, לרצון, לאור חיים וחסד. בהיעתקה בנוגהה על הנשמות הישראליות, כבר משמשת היא לשני הצדדים. ומכל מקום הטייתה היא כלפי חסד, מפני שבקודש יסודה".
מקור כוח עיני חכמים הוא ממידת הדין שבהם
ר' חיים ויטל
מבאר שמקור הדינים הוא בעיניים ולכן חכמים יכלו להעניש בכוח עיניהם:
שער מאמרי רז"ל (שבת לד, א):
"חזייה ליהודה בן גרים, אמר עדיין יש לזה בעולם, נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות – הטעם הוא, כי כל הדינים הם נאחזים בעיניים שהם בחינת מידת הדין, ולכן 'ראייה' בגימטריא 'גבורה' וכמו שכתבתי בפס' "רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה" בלי טורח אחד".
שער הפסוקים (תהילים צא):
"רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה – ירצה, אל תצטרך להילחם עם הרשעים, רק בהבטת עינך בהם, תראה שלומתם של רשעים, כמו שמצינו בחכמים הראשונים שהיו נותנים עיניהם ברשעים ונעשים גל של עצמות. האומנם אין כח זה ניתן רק לצדיקים הראשונים שהיתה תורתם אומנותם כרשב"י וחבריו ור' יוחנן וחביריו. ולכן הוא בראשי תיבות בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה – הוא 'בתורת', ר"ל לאותם שכתוב בהם 'כי אם בתורת ה' חפצו'".
רקנאטי על התורה (ויצא כד)
"כבר ביארו חכמי הקבלה כי הראיה היא ממידת הדין כי משם כוחו של עין הרע. ואמרו רז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיתה או עוני".
דרשות ר"י אבן שועיב (פרשת בלק)
מבאר גם הוא שכח היזקם של חכמים ע"י עיניהם הוא מצד מידת הדין שנמצא בעין:
"ואמר התנא עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם ושלשתן בבלעם. ויש מפרשים שהיה לבלעם עין רע וברעת עינו היה מזיק, וזהו ויעלהו במות בעל וירא משם וגו', אפס קצהו תראה..וקובנו לי וגו', וזה הענין הוא מפורסם מאד בדברי רבותינו ז"ל כמו שאמר לא מיסתפי מר מעינא בישא. ויש סוברים לומר כי זה הוא ענין רב פפא ורב הונא דיהבו עינא בר' חנינא בריה דרב איקא המוזכר בברכות דאמרו חכימת כולי האי יהבו ביה עינא ונח נפשיה, וכן דר' שמעון בן יוחאי… ועשהו גל של עצמות. וכן הוא במקומות רבים, ואמרו כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, וחלילה שאין זה מצד כח עין רע, אלא הוא בא לחכמים ממידת הדין, וידוע הוא למקובלים למה הוא זה הכח בעין, וזהו רומז בפסוק "אשר עין בעין נראה אתה ה'", וזה בא להם מתורה שבעל פה.
ואינו עין הרע המוזכר בדבריהם ז"ל עינא בישא, שאמרנו והסיר ה' ממך כל חולי – אמר רב זה עין הרע, ואזדא רב לטעמיה דרב סליק גבי קברי עבד מאי דעבד אמר תשעים ותשעה בעין הרע ואחת בדרך ארץ, והזהירו שלא יעמוד אדם בשדה חבירו בשעה שהוא בקומתה שלא יכנס בה עין הרע ושלא יפתח פתח כנגד פתח, וזהו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ראה שאין פתחיהן מכוונין וכו'. וכבר אמרו חכמים ז"ל ענין גדול שהלוחות הראשונות נכנסה בהם עין הרע על שניתנו בפומבי, ועל זה הזהיר באחרונות ואיש לא יעלה עמך. וכבר זכרו זה קצת מחכמי המחקר שיש בני אדם מזיקים בהבטת עיניהם כאפעה שממית בהבטת עיניו והוא דבר מפורסם ומנוסה, ויש חיות ממיתין בקולם עד כמטחווי קשת. ואמר חכם אחד "העין תכניס אל הקדירה הגמל, והאדם אל הקבר". ואמרו כי אלכסנדר בא עם חילו למקום אחד שהיו בו חיות ממיתים בהבטת עיניהם וצווה לחיילותיו ועשו מראות מצוחצחות ושמו אותן נוכח החיות וחזר ראותן אליהם ומתו כלם. וזה היה ענין בלעם וזהו סתום העין…".
רבי טודרוס הלוי אבולעפיא (אוצר הכבוד, חגיגה ה, ב)
"אם ידעת מה היא חכמה, אז תדע מידתן של חכמים אשר הם מקבלים משם, וע"כ הם קפדנים ביותר, לפי שמשם השנאה והקנאה, ולפיכך עיניהם של חכמים שולטת בהם רוח רעה יותר משאר בני אדם. צא ולמד מקפדנותו של שמאי ומענוותנותו של הלל. ואין להאריך בזה".
רש"י
בדומה לכך הסביר ברש"י כת"י (מועד קטן יז, ב) שהסיבה לכך שנתינת עיני חכמים גורמת למיתה היא משום קפדנותם:
"לפי שהם חריפין ומחודדין ומדקדקין במה שהן רואין יותר מכל אדם, לפיכך עין שלהם קשה".
תורת המנחה (של הרב יעקב סקילי תלמיד הרשב"א)
ביאר גם הוא שעניין פגיעת העין נובעת ממידת הדין של תלמידי החכמים, וביאר זאת על דרך השוואת חז"ל את פגיעת הת"ח לנחש ("שאינו נוקם ונוטר כנחש" וכן "ולחישתן לחישת שרף") וכפי שנחש יכול להמית בראייתו (עכ"פ כך האמינו בעבר) כך יש בת"ח שיכולים להעניש בראייתם:
"אמרו רז"ל (יומא כג, א) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם… דימו אותו לנחש כמו שיש בנחשים מי ששורף בראייתו, כך יש בתלמידי חכמים מי שמעניש בראייה בלבד וכמו שאמרו (מו"ק יז, ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. וכמו שיש בנחשים שהוא ממית בלשונו שמוציא מפיו ומלהט סביבותיו, כך יש בתלמידי חכמים מי שאינו יכול להעניש בראייה יעניש בלשונו… והנזק שתלמיד חכם מזיק אינו בא מצד עצמו, אלא מצד הנחש המכתיר התורה לשומרה ולשמור לומדיה והוא (עבודה זרה כז, ב) חויא דרבנן דטריק לכל מאן דחליש דעתייהו".
מהר"ל
מבאר המהר"ל שהסנהדרין הם 'עיני העדה', כי העין היא דין. וכפי שאמרו "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני", שהעין עושה דין, וכן בדומה לכך אמרו "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
נתיב הדין פרק ב:
"במסכת כתובות בפרק בתרא (קה, א) אמר רבי אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד… כאשר הדיין משקר בדין אז השם יתברך יורד עמו לעומק הדין גם כן ואף עיני בשר שלו לוקח ממנו. ועוד כי העין הוא דין כמו שאמרו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומזה תלמוד כי העי"ן עושה דין, ולכך סנהדרין נקראים עיני העדה, וכאשר נוטל שוחד ובטל אצלו הדין לפיכך עיניו שהם דין בטלים ג"כ והבן זה:
עוד שם ת"ר… 'כי השוחד יעוור עיני חכמים' – אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, 'ויסלף דברי צדיקים' – אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף הדעת. ר"ל כמו שאמרנו כי החוטא בדין יורד עמו הש"י ג"כ לעומק הדין, ולכך נעשה עיור ממש כאשר הוא מעוור עיני השכל, ואת הצדיק שאתו היושר והצדק מסלף אותו עד שיהיה לו טירוף הדעת, כל זה עונשו של לוקח שוחד שהוא מעוור עיני שכלו לכך יסתלק עיני השכל מאתו ויסלף דברי יושר לכך יהי' טרוף בדעתו שזהו יציאה מן היושר".
תפארת ישראל פרק לט:
"אמר בפרק קמא דנדרים (ז,ב) אמר רב חנן, כל השומע הזכרת השם מחבירו, חייב לנדותו. ואם לא נדהו, הוא עצמו בנדוי. שכל מקום שהזכרת שם מצויה, עניות מצויה, ועניות כמיתה, עד כאן… וקאמר שצריך לנדותו, ואם לא נדהו, הוא עצמו חייב נדוי (נדרים ז, ב). ומפרש הטעם כי ראוי הוא לנדוי, מפני שעניות והמיתה שניהם שוים, שהרי אמרו חכמים (נדרים סד:) עני נחשב כמת. ומפני כך ראוי לנדותו, שנדוי גם כן כמו מיתה, שהרי אמרו (מו"ק יז.) מאי 'שמתא' – שם מיתה. וכיון שראוי לו העוני, והעוני הוא כמו מיתה, יש לנדותו, שזהו גם כן מיתה. ולכך הביא אחר כך מיד (נדרים ז:) דברי רשב"ג, 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני'. והנדוי הוא נתינת עיני חכמים בו, ולכך נחשב הנידוי כמו מיתה. ומפני זה, אם לא נדה אותו, חייב הוא נדוי. שכל אשר ראוי שיעשה לכבוד השם יתברך, שינדה אותו, ואם לא יעשה זה, הרי לא חס על כבוד השם יתברך, ולכך הוא עצמו בנדוי. והדבר הזה מבואר".
ראשית חכמה שער הקדושה פרק ח
"…ובהיותו כועס או מסתכל בכעס, הרי העיניים יש בהם דין, ולכך אמר (ברכות נח, א) נתן עיניו בו ושלט הדין ונעשה גל עצמות".
החיד"א בנחל אשכול (שיר השירים ו, ה)
"…בחינת הדינין שהם הנקראים עיניים, שהם בחינת ע' סנהדרין הנקראים עיני העדה והם הדיינים העליונים… בזה אפשר דהיינו דקאמרי רבנן נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות דהיה מגביר הדינין והגבורות…".
ר' צדוק
קומץ המנחה אות מב – מבאר כפי המקובלים שכח הגבורה והדין הוא בעין, ומוסיף שהפגיעה באה גם מצד הריתחא דרבנן:
"…וזהו וישקיפו על פני סדום… כי כח הגבורה בעין, וכמו מי שהוא כעסן יש ארס בעיניו לתת עין הרע, וכן מצד הגבורה הקדושה וריתחא דרבנן הוא – "כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני" ו"יהבו ביה רבנן עינייהו ונעשה גל של עצמות". וזהו כל השקפה לרעה – בעין של מידת הגבורה".
ובמחשבות חרוץ אותיות יז-יח מבאר שזה הראיה נמשכת מהגבורה משמעות הדבר היא, שע"י יראת ישמים של האדם ששומר על עיניו וכו' זוכה לראיה מזוככת יותר. (ונראה שהדברים שלובים, כלומר שהגבורה והדין שבעיני חכמים נובעים מכך שלא חטאו בעיניהם וכן שעסקו בתורה ש'מצוות ה' ברא מאירת עיניים'):
"…מצוות ה' ברא מאירת עיניים שיוכל לראות מראות האלוקים, מה שנחשך ממנו על ידי החטא… ו'גבורה' בגימטריא 'ראיה', כי הראיה נמשך מזה. והוא אותיות 'יראה', כי ע"י הראיה בא היראה, וכן ע"י היראה זוכה לראיה, כי מונע עצמו מהסתכלות במקומות המטונפות דחמודות עולם הזה, שעל זה דרשו בנדרים (כ, א) ד'למען תיהיה יראו על פניכם לבלתי תחטאו'. וזהו עיקר ההצלה מהחטא כשמונע ההתחלה בראיה שזהו התחלת כל חטא…".
ישראל קדושים (אות ה, סעיף יז):
"…וכך שמשון מצד הגבורה דאיזהו גבור הכובש את יצרו, וכל גבורה דבני ישראל הוא רק בזה, וגם גבורה גופנית הנשפעת להם מצד הקדושה ומהש"י הוא רק על ידי תוקף גבורת נפשם בכבישת היצר[12]. ובוודאי כך היה שמשון שנתגאה בעיניו, ששם התחלת שליטת היצר דעין רואה, וכמו שנאמר (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי וגו' ותאוה הוא לעינים. ובמקום תוקף המעלה שם הוא תוקף החיסרון, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כידוע משליטת האדם בליעל באדם דקדושה בחטא אדם הראשון היה אבר באבר, וזה לעומת זה עשה אלהים דכנגד קדושת אותו אבר ואותו כח כך שליטת האדם בליעל בכח ההסתה לרע".
ובפרי צדיק (שלח, אות ב) מוסיף שכפי שבמידה רעה חכמים יכולים להזיק בעיניהם כך גם במידה טובה חכמים יכולים בכוח עיניהם להכניס קדושה וברכה:
"…שמצינו (ברכות נח, א) נתן עינו בו ונעשה גל של עצמות, וכן כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומדה טובה מרובה שיכולים להכניס על ידי הראיה קדושה – לכן אמר להם וראיתם את הארץ, שעל ידי זה יכניסו בארץ קדושה".
קומץ המנחה אות ב:
"מחלוקת פילוסופים הקדמונים אם זיקי הראות יוצאים אל המוחש, או צורת המוחש נכנסת אל העין. וזהו מחלוקת שאמרו ז"ל בסוטה (ה, א) אני את דכא או דכא איתי. והאמת כדברי שניהם. ואפשר שזהו החילוק בין הבטה לראיה, [וזהו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מד, יב) הבטה מלמעלה למטה], ולכן לא נמצא הבטה עם ל' השימוש אלא עם 'אל', כמו שכתב בשערי תורה… והביאו ראיה דיעה אחרונה לדבריהם ממה שהאדם מביט אל הכוכבים ובמרחק רב היה ניצוצי הראיה מהעין מתפזרים, וזהו דעת היש אומרים שבמדרש איכה (ה, ב) שהבטה מקרוב ראיה מרחוק. וזהו "רק בעיניך תביט" – על דרך נתן בו עיניו, כי דיעה הראשונה הביאו ראיה לדבריהם מהשרף המזיק בראיה וזהו הבטה. "ושילומת רשעים תראה" – כי נאמר "אל תביט אחריך" והוא במי שאינו ניצול בזכות עצמו ואצלו הוא הבטה. אבל צדיק הניצול בזכות עצמו רחוק משילומת רשעים, ואצלו בראיה ושרי, זהו תראה".
עין איה
שבת לג, ב – כשיצאו רשב"י ובנו ר' אלעזר מהמערה בפעם הראשונה מסופר כך:
"נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!".
גם בנתינת עין זו יש ביטוי למידת הדין ולקפידא שהקפידו בראותם את המציאות הירודה ביחס לקדושה האלוקית. ומבאר הרב קוק שמנקודת מבטם העליונה של רשב"י ור' אלעזר כשיצאו מהמערה, לא היה מקום לפשרות בהנהגה הרוחנית של העולם, וזה הביא לכך שבכל דבר שהסתכלו ראו את החסרון ממעלתו האידיאלית ולכן נשרף. ולכן הבת קול אמרה להם שיחזרו למערה על מנת שיבינו שהמהלך האלוקי הוא בהדרגה שדווקא מתוך זיכוך הרע והכיעור תצא מציאות שלימה יותר:
"מצד המבט היותר עליון איך שהעולם צריך הוא להתנהג, כדי שיראו הבריות אור וחיים של אמת, אין כאן מקום לפשרות, לתיקונים למחצה לשליש ולרביע, כי אם מחיקה גדולה על כל הסדרים ההווים, על כל העוול הגדול הנעשה בחיי החברה, ועל כל העבדות הבזויה שלקח לו האדם בהגבירו על עצמו דמיונו ותאוותיו הרעות ועי"כ נעשה שפל ונבזה… ע"כ כל מקום שנותנין עיניהם ומסתכלים במצבו ביחש לקדושה ולמוסר העליון איך מה שראוי להיות כשילכו בני אדם בדרך הטובה והישרה, מיד נשרף, בלא איחור ודיחוי, בלא פשרה וביצוע… הדעה האלוהית אמנם הלא היא למעלה למעלה מחכמת כל חכם, היא הסכימה שדווקא מכל הרעות וכל ההשפלות הנמצאות בהוה ומכל סדרי החיים המקולקלים, דוקא כשיצאו אל הפועל עם כל ניוולם וכיעורם, ודוקא כשתנתן להם שליטתם בכל הזמן הנדרש ע"פ חכמתו של יוצר כל ב"ה, דוקא מכל הרע והכיעור הזה תצא האורה היותר שלמה, כשאחר כל הרחבתו יוחזר לטובה וממנו בעצמו יאירו אורים לצדיקים וישרי לב. על כן צריך דוקא עם הקדושה העליונה לרדת עד עומק של שפלות החיים, לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט, עד שיעלו אל מה שנועד להם ע"פ חכמת יוצר כל ב"ה. וכיון שעוד לא באתם עד אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התעודה העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של ההוה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה, ולא לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב, ע"כ שובו למערתכם, להוסיף עוד מעלה, עד שמרוב החכמה והקדושה תוכלו דווקא על ידה לרדת מטה מטה אל החיים, לתקנם כפי חפץ השם יתברך, שאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט), ו"לא תהו בראה" (ישעיהו מה)."
מקור כוח עיני חכמים הוא מבירור ניצוצות הקדושה
אור החיים הקדוש (שמות יא, ה)
מבאר שהנזק הנגרם מנתינת עיניהם של חכמים הוא בכך שהם מסוגלים לברר את ניצוצות הקדושה שמקיימים את הרשע, ו"לשאוב" אותם וע"י כך לרשע אין זכות קיום ונפטר או נעשה גל של עצמות:
"ומת כל בכור בארץ מצרים… על דרך אומרם ז"ל (שבת לד, א) יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל כי איך תהיה ראיית צדיק לרעה? והלא כתיב (משלי כ"ב) טוב עין הוא יבורך, גם ציין ר' שמעון בן יוחאי ז"ל (זהר ח"ג רי"א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע?
אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם 'יהיב עיניה' היה לו לומר 'ראה בו בעיניו'? אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות… לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב… עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא, כי כשיתכווין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל… שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה' עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלוהים באומרו ומת כל בכור פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות, כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות והבן הדברים". (כיוצ"ב כתב גם בבמדבר יד, ט).
החיד"א
בדומה לכך מבאר החיד"א בדבש לפי (מערכה מ"ם אות ה') שאין הכוונה שהרגו ע"י שמות קודש, אלא שבהתבוננות זו חכמים כוונו להמשיך את ניצוצות הקדושה שיש באותו הרשע אליהם, ובכך הרשע נשאר ברשעתו בלבד ולא נשארה לו זכות קיום ולכן נעשה גל של עצמות:
"….ומה שאמרו כמה זמני נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות, נראה דאינו מסוג הורג בשם (ע"י שם קדוש), רק היו מכוונים איזה כוונה להמשיך ניצוץ קדושה שיש ברשע אליו, ונשאר גל עצמות, כמו שכתבתי בעניותי במקום אחר משם המקובלים, ועוד דקדקתי בעניותי ושמתי לך בנחל קדומים סוף פ' מסעי ע"ש בס"ד".
כיוצא בזה כתב במראית העין עבודה זרה דף ד, א:
"ופירשו המקובלים מ"ש נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות דהצדיק היה מצמצם ניצוצי הקדושה שבו שהם עינים להם. לנגד הרשע ואז ניצוץ הקדושה שברשע שמחיה אותו אז ידלג להתחבר עם ניצוצי הקדושה של הצדיק דהחלק מתדבק בכל ואזדא ליה חיות הרשע ונשאר גל של עצמות".
מדבר קדמות מערכה ת אות ז – מוסיף לבאר שזה לא תלוי בכוח הראייה הגשמי אלא בעין השכל, ולכן גם חכם סומא יכול להזיק בעינו:
"…עוסק בתורה יום ולילה ובוטח בקונו והוא ירא ה', לא יירא ממאורעות רעות של עולם הזה, ולשונא נתן עיניו בו וכו' וזהו שכתוב "בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה"… ספר הליקוטים על פס' הנזכר.
ומשם הרב שפ"ר שמעתי במה שאמרו פרק הרואה דרב ששת לההוא מין נתן עיניו בו וכו' ורב ששת היה סגי נהור, וזהו שכתוב רק בעיניך – רק מיעוט שאפילו יהיה סגי נהור, וזהו שאמר 'רק בעיניך', אפילו הכי תביט בעין השכל ושילומת רשעים תראה. ודוק היטב. וכבר אמרו על רבינו יצחק בן רבינו הראב"ד בעל ההשגות זכרם לברכה שהגם שרבינו יצחק היה סגי נהור היה מכיר באדם בגלגוליו והיה מרגיש בהרגשת האויר וגדול בתפילתו כרבי חנינא בן דוסא ע"ה".
פגיעת עיניהם של חכמים הינה משל לייסורי החזרה בתשובה
הרב שלמה זלמן הכהן קוק (בהערות לספר חפץ חיים)[13]
ע"י נתינת עיני הצדיק, האדם מתבונן על עצמו ומצטער עד כדי שעוד בחייו נהיה כגל של עצמות מחמת יסוריו על חטאיו. על דברי רשב"י על יהודה בן גרים שבעקבות דבריו נאלץ לברוח מהרומאים – "עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות" כתב:
"לענ"ד פירוש ועשהו גל של עצמות – שעל ידי דבריו שם על ליבו להצטער ולסגף עצמו על זה, עד שנעשה כגל של עצמות בחייו".
עין איה
בדומה לכך מבאר הרב בעין איה (ברכות נח, א), שמבטו של הצדיק מעורר אצל הרשע ייסורי מצפון ומאיסה בחייו על כך שהתרחק כל כך מהחיים הישרים. ומוסיף שלפעמים מאת ה' מגיע שבפועל תגיע פגיעה גופנית ממשית מהתבוננות זו:
"מאי הוה עליה דההוא מינאה… ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות… בהביט איש רשע על איש קדוש עליון המתענג על ד' אשר נפשו ישרה בו כזה, תכלינה עיניו ויקוץ בחייו למה התרחק מאורח חיים מלא אורה וצהלה כזה, "וכהימס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים". מבט הקדושה הרוחנית המלאה אצילות אלוהית, דיה להכניס מהומה פנימית ופחד חתחתים בלב הרשע המעיז בהוותו, לומר שבכח החומריות והנאותיה הפחותות יגבר חיל, וחילו החומרי גם הוא ידל מיום ליום, ומאפס תקוה, מאין דרך לפניו לשוב, כי כל באיה לא ישובון, יושחת בשרו וינתקו כוחותיו הגשמיים והרוחניים. ולמען היות לאות לבני מרי, לזכר על התכונה הראויה לבא בתור מהומת אלוהים על רשעים השמים רק בשר זרועם ומן ד' יסור לבם, תוכל עצת ד' להפליא שבפועל יפגע הדבר באותו רשע, שהיה משאו ומתנו אז מלאה ענין לדורו לאלה הלימודים הזדונים…
ולענין חוסר לחלוחית הוד המוסר וקדושת הצדק הנובע מאור הדעות הטהורות אשר עז להם בשם ד', יאמר "רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות". גם מטרתו הגשמית הגסה של הרבות בשר נאבדה, כשיזרח נגד פניהם אור צדיק צדקות אהב. המה יראו ויכירו כי דרכם דרך חושך היא ואורח ישרים סלולה, אבל עוונותיו ילכדונו את הרשע ובמה להושיע נפשו לא יוכל, באשר חסר ממנו הרצון האמיתי להשכיל ולהיטיב. על כן מהשפעת רב ששת עליו את הוד מידותיו ודיעותיו הקדושות, שבעיניו יראה את האושר והמנוחה של הנפש הקדושה המתענגת על ד', לא תוכל כבר להעלותו לעזוב דרכו באשר כבר טובע בבוץ רשעו ואין מעמד, כי לא ימצא אונים בנפשו להאמין וללכת באורח חיים. אבל את חוסנו הכוזב אבד, כי ראה בעין כי שוא כל תקוותו ואשרו כהבל נחשב לעומת המאור והעז של קדוש ד' ההולך בדרכיו. והגרעין של המוסר והקדושה נכנס בלבב איש רשע שכמותו ויהי בקרבו כמסס נוסס, ורוח נחם ומפח נפש מלאה כל חדרי לבו עד שהיו לסיבות נכונות לכל מדווה וחלי נעכר עד שנעשה גל של עצמות. וזאת היא התורה היוצאת מדברי חכמים אלה, כי כל המתחכמים עליזי גאווה, שיראו פנים שהם שותים ומוצים את כוס החיים עם כל מנעמיו לא יחיל טובם, כי חסר להם התוך והאור הטוב המחיה את החיים, מגדל עז שם ד' שבו ירוץ צדיק ונשגב. ע"כ תקוותם החומרית ג"כ תהפוך להם לאכזב, ומכאב לב יקנאו בישרי דרך".
ליקוטי מוהר"ן צח, א
מבאר על דרך החסידות, שעניין נתינת העין של חכמים פירושה שהצדיק נותן לחוטא את עיניו, שהם עיני קדושה, שבאמצעותם יכול החוטא לגלות ('גל') בפנימיות עד היכן הגיע הפגם של החטא, מה שלפני כן היה סתום ממנו ('עצמות' – מלשון עצימת עיניים, היינו שעומק הפגם היה נעלם ממנו):
"עניין מה שנאמר בגמרא כמה פעמים: "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות" מה הלשון "נתן עיניו בו"? ומה "נעשה גל של עצמות"?
אך הנה האדם אינו רואה עד היכן הפגם מגיע אם עבר עבירה. והצדיק רואה, כי הצדיק יש לו עיני ה', כמו שכתוב (תהילים ל״ד, ט״ז): עיני ה' אל צדיקים; שהצדיק יש לו עיני ה', ועיני ה' המה משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳ דברי הימים ב ט״ז, ט׳), נמצא הצדיק רואה עד היכן הפגם מגיע.
וזהו פרוש הגמרא: נתן עיניו בו – כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים. ונעשה גל של עצמות – 'גל' מלשון התגלות, ו'עצמות' מלשון (ישעיהו ל״ג:ט״ו): עוצם עיניו מראות ברע. דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקדם. ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם".
ביאורים נוספים
שפתי כהן על התורה[14] (בראשית ז,י)
מבאר שיש חילוק בין "נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות" שנאמר על אנשים רשעים, כשחכמים הענישום רצו למתק את דינם ולכן לא השאירו עליהם בשר אלא נעשו גל של עצמות (נראה שכוונתו שהרימה השולטת בבשר המת בקבר גורמת לו צער "קשה רימה למת כמחט בבשר החי"), לבין "יהב ביה עיניה ונח נפשיה" שנאמר על אנשים צדיקים, שחכמים צפו שעתידים לחטוא או שעתיד להיות פסול בזרעם ולכן, נתנו בהם את עיניהם 'ונח נפשיה' – היינו שבכך עשו נחת רוח לנפשו:
"לזה שיתף מדת הדין עם מדת רחמים שנאמר (בראשית ב', ד') אלה תולדות השמים שהוא גימטריא נשמה, והארץ שהוא הגוף שהוא מן הארץ, ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים, לומר שהאדם שהוא עולם קטן, והעולם הכל נבראו בדין ורחמים, ומזה למדו ז"ל שתמצא פעמים רבות אומרים נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות – הוא דין ברחמים, שכל זמן שהבשר קיים יש לו לגוף צער שנאמר (איוב י"ד, כ"ב) אך בשרו עליו יכאב וגו', ולזה נעשה גל של עצמות למרק הדין מעליהן ולמתקן ותהיה המיתה מכפרת לפי שהמיתוהו מיתה פתאומית ולא התוודו, ואולי לא הרהרו ולא עשו תשובה, ולכך היו מאכילם הבשר מעליהם למרק עוונותיהם, ולא היו עושין כן אלא לרשעים, ובצדיקים אומרים יהב עיניה ביה ונח נפשיה – וקבלתי פירושו יהב ביה עיניה שראו למרחוק וראו שיוצא ממנו זרע שאינו הגון או ראו שיזדמן לו שום עוון ולא יהיה לו נחת רוח שיצטרך לגלגול לכך יהבו ביה עינייהו ונח נפשיה – עשו נחת רוח לנפשו שלא יבוא בגלגול כאומרם ז"ל, או שלא יצא ממנו אותו זרע הפסול ולא יהיה דעתו נוחה הימנו".
עיון יעקב (ברכות נח, א)
מקשה כיצד רב ששת העניש עם עיניו והרי היה סומא, ומתרץ שהמלאך שליווהו הוא זה שפגע באותו המין, והוסיף שכל מקום שמצינו שצדיק העניש היינו ע"י המלאך שמלווהו:
"אע"פ שרב ששת היה סומא מ"מ המלאך שמלווה אותו לשומרו הוא נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות, וכן כל מקום שמצינו שמעניש הצדיק את האדם – על ידי המלאך שלווהו".
מהרש"א ברכות נח, א
מקשה גם הוא כיצד רב ששת היה יכול ע"י עיניו לפגוע באותו המין ולעשותו גל של עצמות והרי היה עיוור, ותירץ שאולי נעשה נס שחזר לראות, או שאין הכוונה שנתן בו עיניו ממש אלא שקללו:
"נתן עיניו בו ונעשה כו'. צריך לומר דנס נעשה לו לרב ששת ונתפקח (היינו שחזר מאור עיניו. א.ב) כדי לתת בו עיניו לעונשו בכך, ועוד י"ל דבכל מקום שאמרו ונתן בו עיניו לאו ממש קאמר אלא דקללו בכך שיעשה גל של עצמות".
בן יהוידע (חגיגה ה, ב)
"והא דקאמר 'יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ' אין הכונה שהיה ברבנן קווין של עין הרע כדרך בני אדם המטילים עין הרע, אלא מכח דיבורם זה נתקנאו הקליפות והחיצונים והם הטילו עין הרע, אך מחמת דהטילו עין הרע מכח דברים אלו שדברו רבנן לרבא לכך מייחס הטלת העין להם ואמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ וכך הענין בכל מקום שתמצא בתלמוד דברים כיוצא כאלו".
בן יהוידע בבא מציעא פה, ב
"יוֹמָא חַד יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינָא, וְאִיחַרְכוּ שָׁקֵיהּ – נראה הא דלא אמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ אלא אמר עֵינָא ללמד כי הם ודאי היה להם עין טובה ולית להו עינא בישא ח"ו אך כיון דשבחוהו הרבה בדבר אז הסטרא אחרא יהבה ביה עינה דילא ולכן אמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינָא דסטרא אחרא, כי מאחר שהם היו גרמא בזה כאלו הם יהבו ביה לאותה עינא דסטרא אחרא. ומכאן יש ללמוד דאין טוב לדבר בשבח האדם הרבה כדי שלא תשלוט בו עינא בישא דקליפה וסטרא אחרא ולפחות יזהר לומר עליו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) כשמדבר בשבחו".
הערוך (ערך בטט)
לא גרס בגמ' שרב ששת נתן עיניו בו, אלא שאמר איזה שם וכך ניזוק אותו המין:
"… מילתא אמר רב ששת ונפקי בוטיטי דנורא וכבינהו לעיניה. (ב"מ פה) אתו תרי בוטיטי דנורא מחיוה לההוא גברא בעיניה וסמיוה פי' שני ניצוצות של אש".
[1] כדברי החזו"א שמקורם בזוהר:
"בשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה".
[2] שחכמים התפעלו מאד מהצלחתו שהצליח לכתוב ספר תורה שאורכו כהיקיפו: "רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד (ס"ת אחד שהצליח לעשותו אורכו כהקיפו), רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה". וכך אכן מבואר ברבינו גרשום שם (ב"ב יד, א): יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה – "קינאו בו שכך כיוון". נראה שכוונתו שסיבת נתינת העין נבעה מקנאה על ההצלחה הגדולה שגרמה ל"עין הרע", כלומר כמהות ההיזק של "עין הרע" שנובע מתוך קנאה וכו'. אומנם החתם סופר שם (ב"ב יד, א) ביאר שחכמים נתנו בו את עיניהם בכדי להענישו משום שחשבו שהצליח לעשות ספר תורה כזה ע"י שהשתמש בשמות קודש: "רב אחא בר יעקב כתב חד וכו' ונח נפשיה – אולי חשבו שע"י השבעת שם נזדמן לו כך ולא חשבוהו ראוי לשמש בשמות, על כן יהבו בי עינייהו ונח נפשיה כדפי' הרע"ב על ודאשתמש בתגא חלף עי"ש".
[3] זו לשון הגמ' שם: "אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתיה ולא בוהיה לאכול איתיה, אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצינעא בי שבור מלכא? אפי' הכי יהבו ביה רבנן עינייהו – אדהכי שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו אמר היינו דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני".
[4] מעניין לציין שהגמ' שם (ברכות נח, ב) אומרת שרב ששת היה עיוור ואעפ"כ פעל בכח עיניו, א"כ מבואר שכח עיניהם של חכמים אינו רק תלוי בכח הראיה הטבעי אלא משהו רוחני יותר. וכמו שהגיהה היעב"ץ (ברכות נח,ב ) "נתן עיניו- ר"ל עיני מחשבתו".
[5] בהמשך הדברים הביא טעם נוסף מדוע קיללו חכמי הש"ס "ועוד אפשר דת"ח מותר אף לקלל, דהא ת"ח מנדה לכבודו מפני שכבודו הוא כבוד התורה וכבוד שם שמים, ואמרו במו"ק דף י"ז תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי, והרי על כל שמתא אמרינן שם מיתה, וכן אמרינן במו"ק דף ט"ז דמשמתינן ולייטינן עי"ש, הרי דב"ד מותרין לקלל למגדר מילתא להעמיד הדין תורה…". וכך פירש החזו"א (סנהדרין סימן כ'): ונראה דכל הני דמצינו בגמ' אמוראי דקללו היה הדבר חובה ליהיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים, וזהו הטעם דמנדין על כבוד הרב…וקללו כדי לעוררו להוספת אמונה לדברי חכמים שלשונם מרפא" (מובא בהרחבה בסיכום של 'קללת חכם אפילו בחינם באה').
[6] הרב אברהם חיים שור (נפטר ב- 1632) היה מגדולי רבני גליציה.
[7] ומקור לדברים הוא בזוהר פרשת בלק (ריא, ב): "תא חזי כל מאן דבעי לאסתכלא בעינא בישא לא יכיל אלא כד משבח ואוקיר לההוא מלה דבעי לאלטייא בעינא בישא, ומה ארחיה אמר חמו (ראו) כמה טבא דא, כמה יאה דא, בגין דישלוט ביה עינא בישא" ושם הזהור מוכיח זאת מדברי בלעם שכדי להכניס בעמ"י עין הרע אמר "מה טובו אוהליך יעקב וכו'"..
[8] שם הגמ' מתארת את גדולתם של ר' אלעזר בר' שמעון, ורבי בתורה, ובתוך כך מבארת שחששו חכמים שלא ינזקו מעין הרע בשל כך: בתורה מאי היא? דכי הוו יתבי רשב"ג (אביו של רבי) ורבי יהושע בן קרחה אספסלי, יתבי קמייהו רבי אלעזר בר' שמעון ורבי אארעא מקשו ומפרקו, אמרי – מימיהן אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע?? עבדו להו ספסלי אסקינהו, אמר להן רשב"ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני (בן אחד ת"ח יש לי, היינו רבי, ואתם מבקשים לאבדו בעין הרע)? אחתוהו לרבי, אמר להן רבי יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות? אחתוהו נמי לרבי אלעזר ברבי שמעון".
[9] הרב פנחס אליהו הורביץ (1765-1821) היה רב בקרקוב.
[10] מקור לדרשה זו נמצא כבר במקובלים כ"כ האר"י בשער מאמרי רז"ל להלן.
[11] ומביא שם טעם נוסף: "ובזה נאמר טעם שני על מה שתולין ביצי בת היענה בבית הכנסת דכיוון שבית הכנסת הוא מקדש מעט בראות האדם שם הביצים אלו, עולה זכרונו שעיני הקב"ה תמיד בארץ ישראל מקום מקדשינו ובזה בא להתפלל על הגלות ועל החורבן. ונלמד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל כי לכולם יש להם שורש על מה שיסמוכו".
[12] וכפי שכתב בקומץ המנחה אות מו – "כח הגבורה הוא בעיניים… לכן אמרו ז"ל בסוטה (ט, ב) שמשון בעיניו – שהיתה לו גבורה וכח, יצחק שהיה מרכבה למידת היראה, בכל מקום שנותן עיניו נופל יראה ופחד מאת ה'".
[13] אביו של הראי"ה קוק. נדפס בסוף ספר מצוות ראיה של מוסד הרב קוק עמ' קא.
[14] רבי מרדכי הכהן (בעל הש"ך על התורה) חי במפנה המאות ה-16 – ה-17. ספרו "שפתי כהן" הוא פירוש לתורה על דרך רמז וסוד. הספר נדפס בשנת 1605.