טעמי איסור חוקות הגויים

סיכום מקוצר

כמה טעמים נאמרו לאיסור:

א. היבדלות משאר האומות. כ"כ רמב"ם (ע"ז פי"א ה"א) וכן משמע[1] בסהמ"צ (ל"ת ל); סמ"ג (לאוין נ); מהר"ל (גבורות ה', הלכות יין נסך); דרך פקודיך (עשה ב, א). וכן משמע מטור (יו"ד קעח) ועץ חיים (ע"ז פ"ז) שהביאו לשון הרמב"ם.

ב. סייג לשם התרחקות מע"ז. כ"כ הרמב"ם במו"נ (ג, לז. לעניין דרכי האמורי); מאירי (סנהדרין נב ב); חינוך (רסב); ר"ן (חידושים סנהדרין נב ב); מגדל דוד (ל"ת ל); רבי מנחם הבבלי (טעמי מצוות קנ).

ג. סייג לשם התרחקות ממעשיהם הרעים של האומות. כך משמע ממדרש אגדה (ויקרא יח, ג); מדרש הגדול (דברים יב, ל); רש"י (דברים יב, ל); כלי יקר (ויקרא יח, ג); חכמת אדם (פט, א).

וכן משמע ממרן הרב בעין איה (שבת ו, צו-קי) שאין לאמץ מנהגים ייחודיים לאומות כיוון שיכולים לגרום לנו קלקול. כמו"כ מבאר את מנהגי דרכי האמורי כמידות רעות.

בחלק ממקורות אלו לא מפורש מעשים רעים, אלא רק "מעשיהם" (ואולי אפשר להבין שכוונתם לע"ז). כמו"כ לא ברור מכולם שאכן מדובר באיסור חוקות הגויים.

ד. הודאה להשקפות זרות. כ"כ רבי אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי השם ח"ב כה); מהרי"ק (פח); רש"ר הירש (ויקרא יח, ג).

גדר "חוק" (בהקשר לחוקות הגויים):

מהרי"ק – מנהג ללא טעם  (עפ"י רש"י ורמב"ן בעניין אחר).

אבן עזרא – הרגל קבוע.

מלבי"ם – מנהג קבוע במדינה.

רש"ר הירש- כללים שנתקדשו בכוח המנהג.

רד"צ הופמן – מנהג שקיבל תוקף "חוקי" (מסודר ומחייב).

היבדלות משאר האומות

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א

להיות מובדלים מהגויים.

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא  בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. +/השגת הראב"ד/ ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו"ם. א"א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים."

ספר מצוות גדול לאוין סימן נ

להיות מובדלים מהגויים.

"שלא ללכת בחוקות הגוים לא במלבושיהן ולא במנהגיהן שנאמר (ויקרא כ, כג) ולא תלכו בחוקות הגוי וגומר ונא' (ויקרא יח, ג) ובחוקותיה/ן/[ם] לא תלכו ונאמר (דברים יב, ל) השמר לך פן תנקש אחריהם וגומר, הכל בעניין אחד הוא מזהיר שיהא ישראל מובדל/ין/ מן הגוים במלבוש במנהג בדבור וכן הוא אומר (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים (ע"פ רמב"ם ע"ז פי"א הל' א). ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם הרי זה מתנאה מקצת כמנהגם (ע"פ הל' ג וע"ש ובכס"מ) כדאמרינן התם בסוף סוטה (מט, ב) אבטולס ברבי ראובן התירו לו לספר קומי כדרך הגוים מפני שהיו קרובים למלכות:"

טור יורה דעה הלכות חוקות העובדי כוכבים סימן קעח

מביא לשון הרמב"ם, ואולי מודה לטעמו.

"אסור ללכת בחוקות העובדי כוכבים וא"צ לומר שלא לקסום ולנחש ולעונן שכל אלו מפורשין בתורה דכתיב לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אלא אפי' מנהג שנהגו אסור לילך בו דכתיב ובחקותיהם לא תלכו וכן כתב הרמב"ם אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן אלא יהיה הישראל מובדל מהם וידוע במלבשו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהם עושין וזהו שנקרא בלורית ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושין וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה. מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם מותר בכל:"

עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' ע"ז פ"ז

כלשון הרמב"ם – מובדל משאר העמים.

"כל ההולך בחוקות הגוים ללבוש מלבוש המיוחד להם ולגדל ציצתו כציצת ראשם, או שמגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע כמו שעושין, וזה נקרא בלורית, או שמגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מאחוריו, כמו שהם עושין, או שבונה מקומות כבנין היכלות של עבודה זרה כדי שיכנסו בהן רבים, כמו שעושין, אם עשה כך וכיוצא בזה, לוקה משום [ויקרא כ'] לא תלכו בחקות הגוים, ובחקותיהם לא תלכו [שם י"ח], ונאמר [דברים י"ב] השמר לך פן תנקש אחריהם. הכל מזהיר שלא ידמה להם במלבושיו ובשאר מעשיו, אך יהיה מובדל מהם וכן כתוב [ויקרא כ'] ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי."

גבורות ה' הלכות יין נסך ואיסורו

לעשות הבדל בין ישראל לעמים.

"ולכך אם ישתה ישראל יין עם הגוי יהיה זה מבטל ההבדל אשר הוא ראוי לישראל, ולכך אסרו יינם להעמיד ולקיים ההבדל שלא יתבטל. והדברים האלו דברים ברורים, כי המצוה הזאת על ידה קיים הבדל ישראל מן האומות שהוא מעלת ישראל העצמית, שעל ההבדל הזה תסוב כל התורה כולה שלכך אמרה תורה שלא ללכת בחקות הגוים הכל לעשות הבדל שלא יהיה שווי בין ישראל לאומות…"

דרך פקודיך מצות עשה ב חלק המחשבה אות ג

להיות מובדלים ומיוחדים.

"לפי הטעם שכתבנו בשם בעל החינוך שהוא רושם שהניח עלינו מלך מלכי המלכים למען נזכור שאנחנו עבדיו מיוחדים לעבודתו, א"כ בכלל המצוה הזאת השמר לך פן תשכח את יי' אלקיך [דברים ח יא], וג"כ בכלל המצוה הזאת ולא תלכו בחוקות הגוי [ויקרא כ כג], היינו כמו שאנחנו רשומים בבשרינו ביחוד מכל העמים להיותינו ניכרים בין שאר האומות, כן מחויבים אנחנו להיותינו רשומים ומיוחדים בבגדינו ומלבושינו ובדיבורינו ומנהגינו, הבן הענין."

התרחקות מע"ז

מורה נבוכים חלק ג פרק לז

א. החוק האסור הוא כל מנהג גויי שאין לו הגיון טבעי. ב. החשש הוא הימשכות לכישוף ולעבודת כוכבים (לפחות בדרכי האמורי).

"ודע שעור זאת התועלת הגדולה ג"כ, ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם ואפי' במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן, ר"ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם, ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור"

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ל

להתרחק מהכופרים, כדי שלא נמשך אחר מעשיהם הרעים (ע"ז).

"והמצוה השלשים היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם. והוא אמרו יתעלה (ס"פ קדושים) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר (אח"מ יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו ובא הפירוש (ספרא פרש' ט ה"ח) לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא (פי"ג ה"ט) ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקסיאות והאסטריאות. ואלו הם מינים מן המושבים שהיו מתקבצין בהם לעבודת הצלמים ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים ר' יהודה אומר שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. ומי שיעשה דבר מאלה חייב מלקות. ונכפלה האזהרה מזה הענין במקום אחר והוא אמרו (ראה יב) השמר לך פן תנקש אחריהם [ולשון ספרי השמר בלא תעשה פן בלא תעשה תנקש אחריהם] שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתלמוסין אף אני אצא בתלוסין. והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני' א) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש. והתבארו משפטי מצוה זו בששי משבת (סז א) ובתוספת שבת (פ"ז – ח) גם כן:"

בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

למנוע הגררות אחר ע"ז.

"אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אף על פי שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אף על פי שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אף על פי שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע"ז י"א א' ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:"

ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רסב

להתרחק מהגויים ולגנות מנהגיהם (מחלוקת על דעתו אם ההתרחקות היא מע"ז).

"שלא ללכת בחוקות הגוים

(א) שלא ללכת בחוקות האמורי, וכן בחוקות הגוים, שנאמר [ויקרא כ', כ"ג] ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.

וענין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו, וכמו שאמרו בספרא, ובחקותיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טיטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו הם מיני שחוק שעושין בקיבוציהן כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם בחוקות הגוי, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצית הראש כהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית.

ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר [דברים י"ב, ל'] השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי, השמר, בלא תעשה, פן, בלא תעשה, תנקש אחריהם, שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני זיון הפרשים. ולשון ספרי הנבואה [צפניה א', ח'] ועל כל הלובשים מלבוש נכרי.

משרשי המצוה, כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם, ואפילו במלבוש.

מדיני המצוה, כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת, עם יתר פרטיה, פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת [פ"ח].

(ב) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה דבר מאלו הדברים שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם וישים כל לבו ומחשבותיו אל השם ובמצוותיו היקרות, נפשו בטוב תלין לעולם וזרעו יירש ארץ [תהלים כ"ה, י"ג]."

 

ר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

מדובר בחוקים של ע"ז (לכאורה הטעם הוא גם שמא יעבוד ע"ז).

"שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:"

חדושי הר"ן מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

שמא נמשך אחר עובדי ע"ז.

"ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרי'. י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתור' אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במסכת חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפש' שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינ' באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל:"

מגדל דוד ספר מצוה אזהרות מצות לא תעשה ל

להתרחק מע"ז. (ומזכיר שמנהגים שאינם מושכים לע"ז כמו לבוש ותספורת אינם אסורים מהתורה)

"…וכונת אזהרה זו מבוארת כדי להתרחק מהם כמו שכתב הר"ם. ויראה לי שכללו הרבה דברים בחקות הגוים לא נאסר מן התורה אלא בחק שיביא להמשך אחר האמונת הכופרים, אבל ללבוש במלבושיהם או לספר קומי והוא לגלח כנגד פניו לא נאסר אלא שלא להדמות להם בשום צד ואיננו אסור מן התורה…"

ספר טעמי מצוות לרבי מנחם הבבלי קנ

התרחקות מע"ז.

"שלא ללכת בחקות הגוים, שנאמר (ויקרא כ, כג) 'ולא תלכו בחקת (הגה"ה פירוש שלא יחקה את המינים.) הגוים'. טעם מצוה זו, לפי שהנימוסין שלהן כולן הכנות לעבודה זרה, שעושין מיני שחוק והיתול כשמתקבצים לעשות זנות שהיא עבודת עבודה זרה. אזהר קרא אפילו בהליכה, משום 'הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה' (משלי ה, ח), הכי משמע מדלא קאמר 'לא תעשו'. אבל (חוקותי ומשפטי) ['את משפטי תעשו ואת חקתי] תשמרו ללכת בהם' (ויקרא יח, ד), לקבל שכר על ההליכה ועל העשיה, 'ולא תלכו בחקות הגוים'."

התרחקות ממעשיהם הרעים של האומות

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

מדובר בחוקי הבל שיש בהם תועבה. (אולי אפשר ללמוד שהטעם הוא עניין תועבה).

"[ג] כמעשה ארץ מצרים. מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנא' אשר ישבתם בה: וכמעשה ארץ כנען. מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה: ובחקותיהם לא תלכו. מלמד שחוקות הכנענים הבל המה, וכן ירמיהו אומר חוקות העמים הבל (המה) [הוא] (ירמיה י' ג'): תנו רבנן ובחוקותיהם לא תלכו. יכול אנחנו זרע המאמינים שלא נתפלל ושלא להזדווג כמו שהם עושים, תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחוקי תועבתם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש, והאשה נישאת לשנים, ואיש נושא אשה ובתה:"

מדרש הגדול דברים פרק יב פסוק ל (פרשת ראה)

ההידמות לעמי כנען, יביא אחריו עונש (ככה"נ מדובר במנהגים רעים ומתעובים).

"פן תנקש אחריהם. שמא תימשך אחריהם או שמא תידמה להן ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש.

אחרי השמדם מפניך. מפני מה אני משמידם מפניך שלא תעשה כמעשיהם ויבואו אחרים וישמידו פניך."

 

רש"י דברים פרק יב פסוק ל (פרשת ראה)

אין לחקות את מעשיהם הרעים כדי שלא נִשָּׁמֵד. (אך אין הכרח שמדובר על איסור חוקות הגוים).

"פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן (תהלים קט, יא) ינקש נושה לכל אשר לו, מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים ויהיו מחזירין ומנקשין אחר ממונו:

אחרי השמדם מפניך – אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך:"

 

כלי יקר ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

שמא נגרר אחר מעשיהם המקולקלים.

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. לרבותא נקט אשר ישבתם בה, ואשר אני מביא אתכם שמה, כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקדוש ברוך הוא בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו מהם שהרי נאמר (שמות כג ל) מעט מעט אגרשנו מפניך, וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם, על כן אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו וקל וחומר לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בהם, וקל וחומר לשאר האומות. אבל לפירוש רש"י שפירש בהיפך זה ממש קשה וכי סלקא דעתך לומר שדוקא כאותן אשר ישבו בהם ואשר אני מביא אתכם שמה המקולקלים מכולם לא יעשו, אבל כמעשה אותן שאינן כל כך מקולקלין יעשו, חלילה מלומר כן אלא לרבותא נקט וכדי שלא יהיה לישראל מקום לטעות בהם ולומר מאחר שהושבו בארץ גושן ודאי הטעם לפי שאין מעשיהם מקולקלים כל עיקר, וכן מאחר שהקב"ה מביא אותנו אל ארץ זו ודאי אין מעשיהם מקולקלים, ומה שגרשו מארצם היינו לפי שישבו בארץ לא להם שהרי הכנעני היה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם על כן הוצרך הקדוש ברוך הוא להודיע שגם המה מעשיהם מקולקלים ואם לא כל כך כזולתם מכל מקום כדי בזיון וקצף יש במעשיהם וקל וחומר לזולתם:"

חכמת אדם פט, א

מצטט את הרמב"ם (שממנו משמע שהטעם הוא הבידול), ומצטט את המהרי"ק שהטעם הוא שהוא כמודה להם [על אמונתם]. ודברי עצמו – ההתקרבות אליהם גורמת לעשות כמעשיהם (ככה"נ הרעים).

"א אין הולכין בחוקות עובדי כוכבים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן שנאמר (ויקרא כ', כ"ג) ולא תלכו בחוקות וגו' ונאמר (שם י"ח, ג') ובחוקותיהם לא תלכו ונאמר (דברים י"ב, ל') השמר לך פן תנקש אחריהם שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיה לך למוקש שלא תאמר הואיל והוא יוצא בארגמן אף אני יוצא בארגמן הוא יוצא בתלוסין אף אני אצא בתלוסין והוא מין ממיני כלי זיין וכבר אמר הנביא (צפניה א', ח') ופקדתי וגו' על כל הלובשים מלבוש עכו"ם אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושיו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו ואמרו חז"ל (עיין ויקרא רבה י"ג, כ') בזכות שלושה דברים יצאו אבותינו ממצרים שלא שינו בגדיהם ושמותם ולשונם וההתקרבות להם גורם לעשות כמעשיהם כדכתיב (תהלים ק"ו, ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ולכן צוה בוראנו להבדיל אותנו כמו שכתוב (ויקרא כ', כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים [וכל העושה אחד מן הדברים האלו לוקה. לא ילבש בגד המיוחד להם ופרשו הישראלים ממנו מחמת צניעות או דבר אחר שכיון שנתיחד להם מפני גיותו ופרשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם…"

עין איה שבת ו, צו

בהקשר לקביעה כי כל מה שיש בו רפואה אין בו דרכי האמורי. הרב מחלק בין שני סוגי מנהגים:

א. מנהגים הנובעים מתוך הנטייה המיוחדת של האומה, על האומה לשומרם, שהם מועילים לאומתם. ומנגד, שאר האומות ובייחוד ישראל צריכים להתרחק ממנהגים אלו, כיוון שיגרמו להם קלקול (שמנהגים אלו אינם מתאימים לשאיפות ישראל).

ב. מנהגים הנובעים מנטייה כללית, ומסיבה צדדית הופיעו לראשונה אצל עם מסוים. כלומר מנהגים הנצרכים לכלל האומות, ויכלו להופיע באותה מידה אצל עם אחר. על כל האומות מוטלת חובה לאמץ מנהגים אלו, אפילו אם המנהג נולד אצל אומות רעות. כמו דברי רפואה.

"אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי".

ההבדלים שבין העמים, מוגדרים הם על פי שני דרכים:

דרך אחד הוא שכל עם יש לו נטיות מיוחדות וסגולות מיוחדות להלך רוחו שעושות רושם בכל מהלכי חייו, בכל מנהגיו, נימוסיו ודעותיו. ויש מה שבתכונת עם זה ואינו כלל בעם אחר. על כן, נמצא לפעמים דברים שהם מועילים ומרבים להיטיב בעם אחד ואם יוקחו אצל עם אחר ירבו קלקלה והריסה. על כן צריכה ומוטבעת היא ג"כ כל אומה, לשמור על צביונה ולהקפיד על מהלך חייה, שלא יכנסו בקרבה יותר מדי נטישות זרות שיהפכו לה לרועץ. ויותר ממה שכל העמים צריכים להקפיד על כך, צריכים ישראל להקפיד על זה. מפני שהצביון הפנימי, הנאצל מנטיית החפץ של הקבלת האורה האלהית, וכל סדרי החיים, הנאותים לה, על פי כל התקוות וכל חזיון הרוח על האלהים, העולם, האדם, והחברה, – הם מיוחדים בקרבו באופן מרושם ומצוין, מה שאין דוגמתו בכל עם וגוי. ועל פי רוב, תכונותיהם של עמים רבים מתנגדות הן לתוכנן הפנימי של השאיפות הללו.

אמנם, נמצאים גם כן דברים רבים, שאף על פי שהם עלולים להיות מתגלים בצורה מיוחדת בכל עם ועם, מכל מקום אין זה בא מכח התכונה המיוחדת של העם בעקרו של דבר; אלא, שזה העם זכה, על פי איזה סיבות, לגלות באיזה מקצוע את הצד האנושי הכללי שבו. אבל זה הצורך וזאת הנטייה היא באמת כללית, אלא שלפעמים היא מתגלה בכל עם בצורה המיוחדת לו, אבל מכל מקום כיוון שהצורך הוא כללי והסיבה שגילתה את ההופעה ההיא, היא אנושית מקפת, אין לזקוף אותה על חשבון אותו העם, והרי היא שוה לכל העמים, עד אשר צריכים כל העמים בזה לקבל דבריהם זה מזה, ולהעשיר את אוצרותיהם כל אחד מרכושו הרוחני והמעשי של חברו. עד אשר אפילו מהאומות היותר נשחתות והיותר מנוגדות לנו במהותן וקיומן, הננו צריכים לקחת כל טוב כללי. וכשיבוא לרשותינו, כיון שתוכנו מתאים הוא לכל נפש, יקבל בקרבנו גם כן אופי תכוני המיוחד ומקודש, הראוי לישראל, כפי המידה שענין כזה מוכשר הוא לקבל, עד אשר "כל דבר שהוא משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי".

 

עין איה שבת ו, צז

מנהג שיש בו צורך ברור, אינו נובע מנטיית האומה ולכן אין בו זרות. אך מנהג שהצורך בו לא מוחש, ויש מי שמצליח למצוא בו טעם נסתר, הדבר תלוי בטבע האומה המקושרת למנהג. אם מדובר במנהג ששורשו קשור לטבע ישראל, כמו התפילה על כל יצור, הדבר רצוי. אך אם המנהג קשור לטבע זר (מחוץ לישראל), הוא יהיה אסור לישראל.

בפסקאות הבאות הרב מתייחס לדוגמאות השונות של דרכי האמורי עפ"י הגמ'. מבין התכונות השונות השייכות לדרכי האמורי – אגואיסטיות (פסקה צט), רצון מתחלף על פני חובה כללית (ק), התמקדות בחיצוניות (קא), אכזריות (קג), חרדה קיומית (קה), השחתת החיים (קו), ניצול אנוכי של העולם (קח), פראיות גסה (קי). כלומר, המשותף לדרכי האמורי- תכונות רעות.

"(שבת סז.): "הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים, כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קא עביד? כי היכי דליחזייה אינשי וליבעי עליה רחמי. כדתניא "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים".".

 

הדברים שהצורך ידוע בהם ויש להם יסוד בההויה הגלויה, אף על פי שנתפתחו באיזה עם מן העמים, אינם קובעים עליהם את חותם הזרות, ואינם נובעים מיסוד הנטייה הנפשית המיוחדת לו, שלפעמים הם בנויים על יסוד שהוא לגבי ישראל מהרס ומטמא. אבל מה שאין הצורך מוחש ומובן, אף על פי שאיזו השקפה נסתרת תוכל לחדור בו, למצוא לו יחש של צורך, לעולם הדבר מתייחד בתכונה הפרטית של החושב והמוציא אל הפועל את הענין הנסתר, עד שיוכל להיות שהוא מובן ומסודר ביחש להם, ומשולל הבנה ומלא עקמומיות ביחש לאחרים. וזה תלוי בעומק הטבע הנפשי המתייחד לאותה האומה. שכל מה שנובע מעולם זר, בעומק שורשו, צריכים ישראל להיות נשמרים ממנו. אמנם רוב טובה שיביא לידי קלקול אינו מהדברים הנעלמים. כי הוא דבר גלוי ונוהג בכל סדרי ההויה. על כן האילן המשיר פירותיו מרוב שפע ליחו, טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה. והשפעת גילוי רצון הרבים על כל חפץ פרטי כשהוא בא בתפילה, – שהוא מכשיר תיקון, גם זה הוא דבר שאין ראוי למונעו. אף על פי שהוא דבר נסתר, מכל מקום הוא כולו לישראל, המכירים בעצמם את השלטון הפנימי של האדם היחיד ושל הרבים – ההולכים במשאת נפשם אל האור הכללי שיופיע בעולם – על כללות ההויה, מפני שחפצם הפנימי, ביחש לכללות יסוד האומה, הוא ענין אחד עם החפץ האלהי בהויה בכלל, המתגלה על ידי סגולת הנשמה של כנסת ישראל, שמתגלה ביותר בהיקות באור התורה, עד אשר תכונת נפש העולם בכל דרכי המציאות היותר פרטיים ויותר מסתעפים, קשורה היא בקשר אמיץ בתכונת נפש יחידי האומה. וגילוי רצון להטבת איזה פרט, כשהוא פונה, דרך תפילה, לאדון כל, ומתנשא ליסוד חפץ חסד עליון, הוא עושה את רישומו להיטיב לאותו הדבר הפרטי, שאליו הדבר נוגע, בהזרמת שפע חפץ הרבים, עד שעל כל ענין ראוי להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. והתעוררות חפץ הרבים להיטיב, היא ממלאת את אור החיים המאושרים לטובה, בחפץ ההטבה ומילוי כל המחסורים. וקישור הנפשי שבין איש לאיש, הוא נכבד מאוד, עד שתנועה נפשית של אחד מפעלת שינויים על חברו, המתגברים לפי מידת הכוונה לזה, גם בכלל המציאות. הפעולה הרושמת את חותם חפץ האדם, מקשרת היא גם כן את הצומח לכל ההויה לפרטיה, עד אשר גם תיקון קלקול של תוספת טובה, לא יבצר לבא ע"י הכרעת חפץ הרבים. ורבים המבקשים רחמים על העץ, אשר כרוב ושפע ברכתו ישיר פריו, יוכן כח צמיחתו לפי מידת יכולתו, ממש כאותה המידה שהרפואה קרובה לבוא על ידי השתתפות של יחידי הכלל בעד הכלל כולו, וטמא טמא יקרא, בהודיעו צערו לרבים שיבקשו עליו רחמים."

 

לא להודות להשקפות זרות

רבי אברהם בן הרמב"ם – המספיק לעובדי השם חלק שני כה

שלא יגרום שנאמין בתורתם (אפילו אינם עובדים ע"ז), וכן שלא נעבור על בל תוסיף.

"מה שכללי ומשותף לנו ולזולתנו מאז שניתן להוכיח בראיה שהוא דרך ישראל ומנהגם, אין לדמות לפגום בו בהיות הגוים נוהגים לפיו או הקראים ודומיהם מתמידים בו, אלא ננהג לפיו כמנהגנו במה שהוא מיוחד לנו ממה שאנו מחזיקים בו ואפילו זולתנו אינו נוהג לפיו; ומה שחידשוהו זולתנו ואין לו יסוד באמונתנו ולא במנהגינו הקדומים נימָּנע ממנו משום "חקות הגוים"; ואפילו לא היו אותם גוים עובדי עבודה זרה צריך להימנע ממנו, כדי שההידמות אליהם לא תגרום להאמין בתורתם או להיכשל במה שהתורה הזהירה מפניו: "לא תֹסף עליו", ואמר שלמה: "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת"; וכן מה שחידשוהו הקראים ודומיהם, יש להימנע ממנו – "שלא יחקה את המינים"; ושְׁמוֹר עצמך בזה פן יתבלבלו אצלך ההשקפה והמנהג המחודשים בהשקפה ובמנהג הקדומים שהוזנחו עד כי לא נודע עליהם, אחר – כך הוזהר עליהם וחזרו ונוצרו, כמו שאלה זו, שאלת ההשתחוויה אשר דיוננו בה, משום שההשתחוויה היא חובה הלכתית ומנהג דתי קדום שהדעת הוסחה מזה בגלות במשך שנים רבות וכאשר מוזהר מי שמוזהר על חיובה, והוא נוהג לפיה, נראה לפתי ולבור שהיא עניין מחודש בדת, והרי אין חידושו אלא בהוספתו לזמן בינוני, לא לזמן הראשוני של הדת. בינה אפוא דבר זה, והשג אותו. אינני סבור, אלא שהסירותי את כיסוי הספק הזה ומִלאתי עד תום את הביאור בהתרת הקושיה הזו וסתירת יסודה וענפיה באופן שלא נותר לטועה או למטעה מקום לטעות או להטעות בו בעניין זה."

שו"ת מהרי"ק סימן פח

לא להידמות אליהם כדי שלא נמשך אחריהם [ונֵרָאֶה] כמודים לאמונתם. ואפשר שגם מוסיף טעם נוסף – שלא נגרר אחר פריצותם וגאוותם.

"…פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים:

האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכד פי' /וכדפי'/ רש"י בפי' חומש בפרש' קדושי' וז"ל חקים אלו גזרו' המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל החקי' הם גזרו' המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל' תועלת' להם עכ"ל. הרי שהושוו שניה' דלשון חק משמע דבר אשר טעמו נעלם אלא שרש"י תפס בלשונו כאלו אין בו טעם כלל לא נסתר ולא נגלה והרמב"ן תפס עליו בכך ואמר שיש טעם אלא שאין נגלה ובכיוצא בזה הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיה' דכיון שהוא עוש' דבר משונה אשר אין בו טעם נגל' אלא שהם נוהגי' כן אז נרא' ודאי כנמשך אחריה' ומודה להם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה …

וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'…"

 

רש"ר הירש ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

החוקים עליהם דיברה התורה הם מנהגי הפרט השייכים ביחיד ובמשפחה (ונראה מדבריו שהם קשורים לכוחות עליונים). בנוסף, "חוקות" הם כללית סביבתיים, חלקם נובעים מתועבות, אך למעשה הם כוללים את כל המנהגים שקשורים להשקפות זרות, והמקיימם הוא כמודה להשקפות אלו.

"(ג) כמעשה וגו' לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. כבר הערנו בפי' בראשית ו, ט, ש"פעל" ו"עשה" מציינים בעיקר את ההתנהגות החברתית; ואילו "הלך" מתייחס לדרכו המוסרית של הפרט. כך אתה מוצא גם בשמות יח, כ: כלל כל תפקידי החיים מסתכם במלים "הדרך ילכו בה" ו"המעשה אשר יעשון". וכן נראה הדבר גם כאן: "מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען" הם ההתנהגות החברתית שבין אדם לחברו; ואילו "לכת בחקתיהם" מציין את הליכות הפרט, המתגשמות בחיי היחידים והמשפחות. ההתנהגות החברתית מוסדרת על – ידי חוקי המדינה; ואילו הליכות הפרט מתנהלות על – פי כללים, שנתקדשו בכוח המנהג. היחסים החברתיים שבין אדם לחברו מבטאים את ההשקפות המשפטיות ואת המושגים המדיניים של אומה. הנימוקים והעקרונות שהולידו אותם – של יושר או של עושק, של אמת או של שקר – הם ברורים בדרך כלל ושקופים; הם ניכרים מהנסיבות המוסדרות על – ידיהם ומהמטרות שהן מתבקשות להשיג. שונה הדבר בבחינה האנושית – האינדיבידואלית של חיי הפרט והמשפחה; וכן שונה הדבר בבחינה הלאומית – האינדיבידואלית – שאומה מתבטאת בה כיחידה כללית. בחינות אלה מושפעות בדרך כלל מהשגות והשערות לא – ברורות – על יחסי אדם ועם לכוחות עליונים. בדרך כלל, כוחות אלה עוינים את בני האדם ומתערבים לרעה במעשיהם; והבריות מבקשים שיסייעום בחסדם – או יניחו להם ולא ישביתו את שאיפותיהם; לתכלית זו הנהיגו כללים ומנהגים המסדירים את המוסר של אדם ועם; במנהגים אלה מבקשים לכבד את האלים, למען יטו להם את חסדם. הראשונים הם משפטי העמים – והאחרונים הם חוקותיהם. משפטי ארץ מצרים חתרו תחת כבודו וחירותו של אדם; ואילו חוקות ארץ כנען קידשו פריצות מוסריות – עד לדיוטה התחתונה של התבהמות. אולם כבר בעולם שלפני המבול היו חמס והשחתת דרך באים כרוכים; ואנשי סדום וערי הכיכר היו רעים וחטאים כאחד (עי' בראשית יג, יג); וכן אתה מוצא תמיד, שמשפטים וחוקים משפיעים זה על זה: השחתה מוסרית ועושק חברתי באים כרוכים לעולם. רק חיי משפחה של טהרה מוסרית יצמיחו עם של משפט וצדק; ורק עם העושה צדקה ומשפט יגדל אנשים הטהורים במוסרם. העבד החברתי הוא גם נטול חירות מוסרית…

ובחקתיהם לא תלכו. חוקות (- בניגוד למשפטים -) אינם כללים שאדם יוצרם בעצמו – על – פי מהות הדברים ויחסיהם; אלא הם כללים הניתנים מן החוץ ביחס למותר ולאסור. הם הם המעגלים הצרים או הרחבים, שבמסגרתם אדם רשאי לספק את שאיפותיו. משום כך הכוונה כאן בעיקר ל"חקות התועבת אשר נעשו לפניכם"…

אולם במשמעות רחבה יותר, הרי "חקתיהם" כולל את כל המנהגים והמעשים, שטעמם קשור – ולוא רק בדרך רחוקה – עם השקפת עולם לא – יהודית; או מנהגים שלא נודע טעמם – אך הם יכולים להיות קשורים לאותן השקפות; ונמצא, שהמקיים אותם כבר הודה בהשקפות לא – יהודיות…"

הגדרת "חוק"

אבן עזרא ויקרא פרק יח פסוק ג (פרשת אחרי מות)

לכאורה מבין את פשט הפסוק: שלא יתרגל האדם לעשות כמעשיהם [המתועבים] של מצרים וכנען, עד שיהיו חוק, ולא איסור נפרד. (מדבריו למדנו שחוק הוא הרגל קבוע).

"(ג) ובחקותיהם לא תלכו שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חוק. וכמעשה ארץ מצרים על המשפטים, והראיה את משפטי תעשו, הם הכתובים על ספר הברית המפורש בפרשת אלה המשפטים:"

מלבי"ם ויקרא פרשת אחרי מות

חוק הוא מנהג קבוע במדינה, לרוב ללא טעם.

"ובחקותיהם לא תלכו. החוקים הם הנמוסים הכוללים הקבועים במדינה. ורובם אין להם טעם רק המחוקק יודע טעמו או קבעם מרצונו. ויען שאמר כמעשה א"מ לא תעשו ומעשה כולל כל הפעולות שיעשה האדם פי' שר"ל שלא ילכו בחוקיהם הנשחתים ועי' לקמן ס' [ק"מ]:"

רד"צ הופמן פרשת אחרי מות

חוק- מנהג שניתן לו תוקף חוקי.

""ובחקתיהם". אלה הם הסדרים והמנהגים שניתן להם תוקף חוקי. כגון החגים שערכו לכבוד האלילים ושהיו מלווים הוללות ומשחקים של זנות."

[1] נקט לשון "כופרים".