ב – האם המתים יודעים מה קורה בעולם | הרב אורי שראל

האם המתים יודעים מה שקורה בעולם

מקורות ראשוניים

ברכות יח, א – יט, א

בגמרא מובא דיון: רבי יונתן מביא ראיה שהמתים לא יודעים מה קורה בעולם מהפסוק "והמתים אינם יודעים מאומה", ואילו רבי חייא סובר שהמתים יודעים (ולכן יש להכניס ציציותיו כשהולך בבית הקברות), ודורש את הפסוק על הרשעים שבחייהם קרואים מתים.

עוד מובא בגמרא דיון בין בניו של רבי חייא, והמסקנה היא שבצער של גופם המתים יודעים אבל לא בצער של אחרים (ועל זה מובאת קושיה מהסיפור של הרוחות המספרות, שידעו שדברים שביניהן כבר נשמעו בין החיים, ודוחים שאולי אדם שנפטר סיפר להן).

הגמרא גם מקשה מסיפורים על זעירי ושמואל שבהם מתים ידעו להגיד מי צפוי להגיע לעולם הבא, ומתרצת שלפני שמישהו מגיע לעולם הבא מכריזים על הגעתו.

בסיום הדיון הגמרא אומרת שרבי יונתן חזר בו, ומביאה מימרא שלו שהקב"ה אמר למשה שיאמר לאבות שה' קיים את שבועתו ונתן את הארץ לילדיהם. ואם הם לא יודעים הרי שאין משמעות לאמירה להם (ומקשים, שאם הם יודעים, מה התועלת להגיד להם? ומתרצים, שהתועלת להחזיק טובה למשה).

ומביאה הגמרא מימרא של רבי יצחק, שהמספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן, י"א שהכוונה היא שהם לא יודעים, וי"א שהם יודעים ולא אכפת להם.

"רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. אמר ליה: ומי ידעי כולי האי? והא כתיב: והמתים אינם יודעים מאומה! אמר ליה: אם קרית – לא שנית, אם שנית – לא שלשת, אם שלשת – לא פירשו לך: כי החיים יודעים שימותו – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר: ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג; בן איש חי, אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא, בן איש חי – שאפילו במיתתו קרוי חי; רב פעלים מקבצאל – שריבה וקבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אראל מואב – שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני; והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג – איכא דאמרי: דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא. והמתים אינם יודעים מאומה – אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, שנאמר: ואתה חלל רשע נשיא ישראל. ואי בעית אימא, מהכא: על פי שנים עדים או (על פי) שלשה עדים יומת המת. חי הוא! אלא: המת מעיקרא.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה. אמר לו חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא? אמר לו אידך: מנא ידע? והא כתיב: יכבדו בניו ולא ידע! אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואמר רבי יצחק: קשה רמה למת כמחט בבשר החי. אמרי: בצערא דידהו – ידעי, בצערא דאחרינא – לא ידעי. ולא? והתניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם כולו – לקה, שלו – לא לקה. לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו – נשדף, ושלו לא נשדף. אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח לה כל הדברים הללו. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה. אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים. לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי! – דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו.

תא שמע: דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזיכתיה, עד דאתי ואזיל לבי רב, שכיבה. אזל בתרה לחצר מות. אמר לה: זוזי היכא? – אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי בצנורא דדשא בדוך פלן, ואימא לה לאימא תשדר לי מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר. אלמא ידעי! – [דלמא] דומה קדים ומכריז להו. תא שמע: דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי, כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה. הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי. אזל אבתריה לחצר מות. אמר להו: בעינא אבא. אמרו ליה: אבא טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא. אמרו ליה: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל, היכא? – אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיעא. אדהכי חזייה ללוי דיתיב אבראי. אמר ליה: אמאי יתבת אבראי, מאי טעמא לא סלקת? אמר ליה, דאמרי לי: כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ואחלישתיה לדעתיה – לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא. אדהכי והכי אתא אבוה, חזייה דהוה קא בכי ואחיך. אמר ליה: מאי טעמא קא בכית? אמר ליה: דלעגל קא אתית. מאי טעמא אחיכת? – דחשיבת בהאי עלמא טובא, אמר ליה: אי חשיבנא – נעיילוה ללוי, ועיילוהו ללוי. אמר ליה: זוזי דיתמי היכא? אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, עילאי ותתאי – דידן, ומיצעי – דיתמי. אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? – אמר ליה: אי גנובי גנבי – מגנבו מדידן, אי אכלה ארעא – אכלה מדידן. אלמא דידעי! – דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב – קדמי ומכרזי פנו מקום.

ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר: ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, מאי לאמר – אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. ואי סלקא דעתך דלא ידעי – כי אמר להו מאי הוי? – אלא מאי, דידעי? – למה ליה למימר להו? – לאחזוקי ליה טיבותא למשה.

אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי: דלא ידעי; ואיכא דאמרי: דידעי ולא איכפת להו. איני? והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה! שאני צורבא מרבנן, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה."

 

ירושלמי ברכות ב, ג

הסיפור על רבי יונתן ורבי חייא מובא גם בירושלמי, אך לא מובא שם שרבי יונתן חזר בו, אלא הדרשה שממנה הוכיחו בבבלי שחזר בו מובאת כסיום דברי רבי חייא להוכחה שצדיקים קרויים חיים אפילו במיתתם.

"ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם ואם עשה כן עליו הכתוב אומר [משלי יז ה] לועג לרש חרף עושהו. דלמא ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דר"ש בר יוסי בר לקוניא והוה ר' יונתן מפסע על קיבריה אמר ליה רבי חייא רובא כדון אינון מימר למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן א"ל וחכמין אינון כלום לא כן כתב [קהלת ט ה] והמתים אינם יודעים מאומה א"ל לקרות את יודע לדרוש אין את יודע [קהלת ט ה] כי החיים יודעים שימותו אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים והמתים אינם יודעים מאומה אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויים מתים שנאמר [יחזקאל יח לב] כי לא אחפוץ במות המת וכי המת מת אלא אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויין מתים ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים דכתיב [דברים לד ד] ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מה ת"ל לאמר אמר לו לך ואמור לאבות כל מה שהתניתי לכם עשיתי לבניכם אחריכם."

 

רבינו בחיי דברים לד, ד

רבינו בחיי למד בפשטות שמסקנת הגמרא היא שהמתים יודעים, ולא רק מה שקשור בצער גופם ומה שנוגע לעולם שלהם, אלא אפילו צער של אחרים ואפילו ענייני העולם הזה הם יודעים.

"זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. רמז לך משה בכאן שהשכינה תחזור לזמן והוא קץ דניאל. ודרשו רז"ל בברכות (יח ב) בפרק מי שמתו: מאי לאמר, לך אמור, אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה, שנאמר: לאמר, אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי להם קיימתיה לבניהם. ושם העלו בגמרא שהמתים יודעין, ואין צריך לומר צערא דגופייהו, מדכתיב: (איוב יד, כב) "אך בשרו עליו יכאב" וגו', אלא אפילו צערא דאחריני ידעי, ואין צריך לומר שיודעים עניני אותו עולם שהם בו, אלא אפילו ענינים שבעולם הזה יודעין, מכאן שאפילו ענינים שבעולם הזה יודעים ומתעסקים בו. וזהו שאמרו בגמרא: אי סלקא דעתך לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, אלא מאי ידעי, למה ליה למימר להו, לאחזוקי טיבותא למשה. למדונו החכמים ז"ל בכאן בפירוש שהמתים יודעים אפילו ענינים שבעוה"ז, ומה שהוצרך משה להודיעם כדי שיחזיקו לו האבות טובה כשהודיעם דבר זה, אע"פ שכבר ידעוהו הם."

 

תוספות סוטה לד, ב

בתוספות הקשו על דברי הגמרא שכלב אמר לאבות שיבקשו עליו רחמים, שהרי למדנו בברכות שהמתים לא יודעים ובמסקנה משמע שגם אבות העולם אינם יודעים, ותירצו שעל ידי התפילה מודיעים להם ואז הם יודעים.

האחרונים התקשו בדברי התוספות הללו, שבפשטות מסקנת הגמרא בברכות היא שהמתים כן יודעים (התירוצים לקמן בכותרת 'אחרונים').

"אבותי בקשו עלי רחמים – וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל והכי אמר בפרק שני דתענית (דף טז.) למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים וכן בפרקי דחסידים בעובדא דרבי מנא דאשתטח אמערתא דאבוה."

 

שבת קנב, א – קנג, א

בגמרא בשבת מבוארים דברים שונים שהמת יודע על מה שקורה בעולם הזה. המאפיין המשותף הוא שמדובר בדברים שמתרחשים יחסית בסמוך לפטירתו (ובדרך כלל גם קשורים אליו).

אלו הדברים:

  • קושי וכאב על מה שקורה לגופתו (הובא גם בברכות).
  • סיפור על מת שידע שרב יהודה ארגן לו מניין בשבעה.
  • שהוא יודע כל מה שאומרים בפניו, ומחלוקת אם זה רק עד סתימת הגולל או שזה עד שיתעכל הבשר.
  • האוב היה יכול להעלות את שמואל רק בגלל שזה היה בתוך 12 חודש למיתתו, שאחרי 12 חודש הנשמה עולה ולא יורדת יותר.
  • רב אמר לתלמידו שיעורר את הציבור בהספד שלו (של רב עצמו), כי הוא נמצא שם.

"ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר אך בשרו עליו יכאב. אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל. וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי. אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי; חד אמר: עד שיסתם הגולל, וחד אמר: עד שיתעכל הבשר. מאן דאמר עד שיתעכל הבשר – דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. מאן דאמר עד שיסתם הגולל – דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה וגו'.

… תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמר ליה רבה לרב נחמן: של בינונים מאי? – אמר ליה: איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא. הכי אמר שמואל: אלו ואלו לדומה נמסרין, הללו – יש להן מנוח, הללו – אין להן מנוח. אמר (ליה) רב מרי: עתידים צדיקים דהוו עפרא, דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה.

הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן, נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומני מרי, דלא ידענא ליה! – אמר ליה: והא קרא כתיב וישב העפר על הארץ כשהיה? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו – עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו – אין עצמותיו מרקיבים. גששיה, חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא! – אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. – אמר ליה: והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב! – אמר ליה: ההוא – שעה אחת קודם תחיית המתים.

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. אובא טמיא היכא אסקיה לשמואל בנגידא? – אמר ליה: התם בתוך שנים עשר חדש הוה. דתניא: כל שנים עשר חדש גופו קיים, ונשמתו עולה ויורדת. לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל, ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו. איני, והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא! – לא קשיא, הא – דמחמו ליה ואחים, הא – דמחמו ליה ולא אחים."

 

ירושלמי עבודה זרה ג, א

גם הירושלמי בע"ז מזכיר שהמתים יודעים. בהלוויתו של רבי נחום בר סימאי ('בנן של קדושים') כיסו את הדיוקנאות שעל הקירות, שלא 'יראה' אותם, ומסיקים מזה שהמתים מבינים. ורשב"ל אומר שהמתים הצדיקים רק אינם יכולים לדבר אבל חוץ מזה הם כאנשים חיים, ועוד אמרו שהמת שומע את השבחים שאומרים עליו כמו שאדם שומע בחלום.

"כד דמך רבי נחום בר סימאי חפון איקונתא מחצלן אמר כמה דלא חמתון בחיויי לא יחמינון בדמכותיה וחכמין אינון כלום אמר רשב"ל אין בינינו ולצדיקים אלא דיבור פה בלבד. א"ר זעירא שומע הוא המת קילוסו כמתוך החלום א"ר אשיין שומע המת קילוסו כמתוך חלום."

פני משה שם

"וחכמין אינון כלום. וכי מכירין ורואין המתים כלום:

אלא דיבור פה בלבד. ושאר החושים לא נתבטלו מהם:"

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ט

הסיפור על רבי חייא ורבי יונתן מובא גם בקהלת רבה, עם שני הבדלים:

  1. שהסיפור היה בהלוויה (ולפי זה אפשר לנסות להתאים לגמרא בשבת).
  2. שמיד כשרבי חייא אמר לו שהמתים יודעים – רבי יונתן הודה לו (מה שבברכות לא ברור).

"א [ה] כי החיים יודעים שימותו, ר' חייא רבה ור' יונתן הוון מהלכין קומי ערסיה דר' שמעון בן יוסי בן לקוניא הוה טליתיה דר' יונתן מהלכא על ארוניה, אמר ליה ר' חייא רבה בני טלי טליתך שלא יהו אומרים למחר הן באין אצלנו והן מחרפין אותנו, אמר ליה רבי לא כתיב והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה בני מקרא את יודע מדרש אין את יודע, כי החיים יודעים אלו הצדיקים שאפי' במיתתן קרויין חיים והמתים אינם יודעין אלו הרשעים שאפי' בחייהן קרוין מתים, ומניין שהצדיקים קרוין חיים במיתתן שנאמר (שמות ל"ג) אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר וגו', לאבות לא אמר אלא לאברהם ליצחק וליעקב אמר למשה צא ואמור להן שבועה שנשבעתי להם קיימתיה שנא' (שמות ל"ג) לזרעך אתננה, ורשעים קרוים מתים דכתיב (יחזקאל י"ח) אם אחפוץ במות המת, וכי המת מת אלא אלו הרשעים שאפילו בחייהם קרוים מתים, אמר לו ברוך שלמדני מדרש ונשקו על ראשו."

 

זוהר חדש מהדורת הסולם – רות מאמר כל זמן שהגוף לא נקבר הנפש אינה נחה

הזוהר אומר שהנשמות והרוחות בעולם הבא יודעות מה שעתיד להיות בעולם (מההקשר שם זה נראה שהכוונה לנשמות והרוחות של אלו שכבר היו בעולם הזה, כלומר של המתים).

"[אות תרצט] ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא, ודמיין בדיוקנין, אשתמודען דא לדא, וידעין במה דזמין למיהוי בעלמא. ומשתדלין למנדע ביקרא דמאריהון תמן, בההוא מלבושא דההוא עלמא."

פירוש הסולם שם

"ההוא עלמא דדיירי וכו': בעולם ההוא, שרוחות בני אדם דרים בו, דומים בצורתם לצורה שהיתה להם בעולם הזה, ויכירו זה את זה, ויודעים מה שעתיד להיות בעולם, ומשתדלים לדעת שם כבוד אדונם, כשמלובשים במלבוש של אותו עולם."

 

פרקי דרבי אליעזר פרק לד (פרק לג במהדורת חורב)

"רבי זכריה אומר שינת הלילה דומה לעולם הזה, וקיצת הבקר דומה לעולם הבא, ומה שנת הלילה אדם שוכב וישן ורוחו שטטת בכל הארץ ומגדת לו בחלום כל דבר שיהיה, שנאמר [איוב לג, טו טז] בחלום חזיון לילה וגו' אז יגלה אזן אנשים, כך המתים רוחן משוטטת בכל הארץ ומגדת להם כל דבר שיהיה. (במהדורת 'חורב' הגרסה 'כל דבר שהיה')"

 

זוהר מהדורת הסולם – שמות פרשת שמות מאמר המתים ידעון בצערא דחיי

בזוהר מסופר על יהודי שלא היה יכול להיכנס לעוה"ב, בשל הצער של בנו שנגנב בידי גוי כשהיה קטן והגוי מלקה אותו כל יום. ושני אמוראים שהיו על קברו שאלו אותו 'וכי אתם יודעים בצער של החיים?', והוא ענה שבלי תפילתם על החיים הם לא היו מתקיימים בעולם.

"[אות רעו] רבי יהודה בר שלום, הוה אזיל באורחא, ורבי אבא הוה עמיה, עאלו לחד אתרא, ובתו תמן, אכלו, כד בעו למשכב, שוו רישיהון בההוא תלא דארעא, דהוה חד קברא תמן, עד דלא דמיכו, קרא חד קלא מן קברא, אמר זרעא לארעא אזלא, תריסר שנין הוה (דף ט"ז ע"ב) דלא אתערית, בר האידנא, דפרצופא דברי חמינא הכא.

[אות רעז] א"ר יהודה, מאן את. א"ל יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא יכילנא למיעל, בגין ההוא צערא דברי, דגנביה ההוא עכו"ם, כד איהו הוה זעירא, ואלקי ליה כל יומא, וצערא דיליה דחי לי למיעאל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית, בר האידנא.

[אות רעח] אמר ליה ואתון ידעין בצערא דחיי. א"ל, שרי קברי ("נשבע אני בשר של קברי". הסולם), אי לאו בעותא דילן על חיי, לא יתקיימון פלגות יומא בעלמא, והאידנא אתערית הכא, דהוו אמרין לי כל יומא, דלעגלא ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.

[אות רעט] א"ל רבי יהודה, מאי עבידתייכו בההוא עלמא. אתרגיש קברא, ואמר, אזילו קומו, דהאידנא ילקון לברי, תווהו, וערקו מתמן כפלגות מיל, יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד בר נש, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי, אחדו ביה, וסח להו עובדא, אמרו ליה מה שמך. אמר להו, לחמא בר ליואי. אמרו, ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא, ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה. לא אהדרו. אמר רבי אבא, האי דאמרו, דצלותהון דמתייא, מגינן על חיי. מנלן. דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון."

 

זוהר מהדורת הסולם – בראשית פרשת ויחי מאמר ושכבתי עם אבותי

עוד מובא בזוהר, שכשמביאים ספר תורה לבית הקברות המתים יודעים על זה ומבינים שהחיים מתפללים.

כן מובא שבמשך 12 חודש הנפש קשורה בגוף ויודעת בצערו. ואחרי 12 חודש הנפש משוטטת בעולם ויודעת דברים מהרוח, ויודעת את הצער שיש בעולם ומתפללת עליו.

"[אות שיח] ווי לדרא דאתגלייא בינייהו ספר תורה, ולא מתערי עליה לעילא ותתא. מאן אתער עליה בשעתא דעלמא בצערא טפי, ואצטריך עלמא למטרא, ואצטריך לאגלאה ספר תורה יתיר בדוחקא דעלמא.

[אות שיט] דכד עלמא בצערא, ובעאן בני נשא רחמין עלי קברי, כלהו מתין מתערין עליה, דהא נפשא אקדימת ומודעא לרוחא, דהא ס"ת אשתכח בגלותא, דאיגלי בדוחקא דעלמא, וחייא אתאן ובעאן רחמי…

[אות שכד] תנינן, תריסר ירחי, האי נפש איהי מתקשרא בגופא בקברא, ואתדנו בדינא כחדא, בר ההיא נפש דצדיקייא, כמה דאוקמוה, וזמינא בקברא, וידע בצערא דיליה, ובצערא דחיי ידע (ויש גורסים: 'לא ידע'), ולא אשתדלת עלייהו.

[אות שכה] ולבתר תריסר ירחי, אתלבש בלבושא חד, ואזיל ושאט בעלמא, וידע מן רוחא מה דידע, ואשתדל צערא לעלמא, ולמבעי רחמי. ולמנדע צערא דחיי.

[אות שכו] ומאן אתער לכל האי, בזמנא דאית זכאה, דאודע להו כדקא יאות, וההוא זכאה אשתמודע בינייהו. דתניא, זכאה כד אשתאר בעלמא, בין חייא, ובין מיתיא אשתמודע, דהא כל יומא מכרזי עליה בינייהו, וכד צערא טפי בעלמא, והוא לא יכיל לאגנא על דרא, הוא אודע להו צערא דעלמא."

 

מקורות קדומים שאינם מתייחסים בפירוש

איכה רבה (וילנא) פתיחתות כד

במדרש מסופר שירמיהו הודיע לאבות ולמשה על חורבן בית המקדש והגלות, וכן מבואר שלא ידעו מה שקרה לגולים עד שירמיהו עשה למשה 'סיור' ומשה סיפר לאבות מה שראה.

"… וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות, אמר לפניו רבש"ע איני יודע היכן משה קבור, אמר לו הקדוש ברוך הוא לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים, מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב"ה, אמרו לו למה, אמר להם איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך היתה לבנינו זאת, הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקב"ה, אמר לו מה היום מיומים שאני מבוקש לפני הקב"ה, אמר לו ירמיה איני יודע, הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה, אמר להם משרתי עליונים כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה, אמרו לו בן עמרם אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו, והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם, מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש…

באותה שעה אמר משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם, אמר לו ירמיה אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים, א"ל אעפ"כ, מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו יצתה בת קול ואמרה גזירה היא מלפני, מיד אמר להם משה בני להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם, באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום הה"ד (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו מה עשו האויבים בבנינו, אמר להם מהם הרגו ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם אסורים בכבלי ברזל ומהם נפשטים ערומים ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים, מיד פתחו כלם ובכו וקוננו בקינות…"

 

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת פנחס עמ' ריט-כ

הזוהר אומר שבשעת שמחה הקב"ה מביא את ההורים של האדם, אפילו שמתו, לקחת חלק בשמחה [הביאו את זה כמקור למנהג שאומרים שההורים באים לחתונת ילדיהם: עשה לך רב א, נ; משנה הלכות יז, סג; ילקו"י שובע שמחות א, ח בהערות]. אבל בצרה של אדם, הקב"ה מגיע לבד ולא מודיע זאת לאביו ולאימו.

"ומנלן דאית לון לישראל לשתפא לקודשא בריך הוא ושכינתיה בחדוה דלהון (נ"א בגין דלאו איהו חדוה אלא בשותפות דיליה מאלין) דכתיב (שם קמט) ישמח ישראל בעושיו, ההיא חדוה דישראל לאו איהו אלא בעושיו, בעושיו בעושו מבעי ליה אלא אלין קודשא בריך הוא ושכינתיה ואביו ואמו, דאף על גב דמיתו, קודשא בריך הוא אעקר לון מג"ע ואייתי לון עמיה לההוא חדוה לנטלא חולקא דחדוה עם קודשא בריך הוא ושכינתיה כמה דאת אמר (איוב מ) העושו יגש חרבו…

ואף על גב דאבא ואמא אתפרשו מהאי עלמא חדוה בכל שותפותא הוה דתנינן בשעתא דבר נש [דף רכ עמוד א] שתיף לקודשא בריך הוא לחדווה דיליה קודשא בריך הוא אתי לגנתא דעדן ואעקר מתמן (ס"א דאודע תמן) לאבוהי ואמיה דאינון שותפין בהדיה ואייתי לון עמיה לההוא חדווה וכלהו זמינין תמן ובני נשא לא ידעין, אבל בעקו דב"נ קודשא בריך הוא זמין לגביה בלחודוי ולא אודע לאבוהי ולאמיה הדא הוא דכתיב (תהלים יח) בצר לי אקרא יי' ואל אלהי אשוע וגו'"

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יד, ז

רשב"ל אומר שכשישראל חוטאים יעקב אבינו מרגיש את זה, וכן כשתבוא הגאולה יעקב ישמח בה יותר משאר האבות.[1]

"יגל יעקב ישמח ישראל. יגל אברהם וישמח יצחק אין כתיב כאן, אלא יגל יעקב ישמח ישראל, ולמה יעקב שמח מכל האבות, אמר ר' שמעון בן לקיש בשעה שישראל חוטאין, יעקב מרגיש ממערת המכפלה, שנאמר כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל (הושע ה ג), וכן כשתבא השמחה והגאולה, יעקב שמח בה יותר מכל האבות, לפי שהוא מזומן לסעודה, שנאמר שמע אלי יעקב (עבדי) וישראל מקוראי (ישעיה מח יב), מה מקוראי, מזומניי, כמה דאת אמר ויתן להם מקום בראש הקרואים (ש"א =שמואל א'= ט כב)."

 

רש"י במדבר כ, טו

גם רש"י כתב שהאבות מצטערים כשמגיעה פורענות לישראל.

"ולאבותינו – מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפורענות באה על ישראל."

 

אחרונים

יערות דבש א דרוש טז עמ' ש

רבי יהונתן אייבשיץ מבאר שיש צדיקים שנשארים קשורים במידת מה לעולם הזה ויודעים מה שקורה בו, ויש צדיקים שכבר אינם קשורים בו כלל ואינם יודעים. ובזה הוא מבאר את המחלוקת בסוגייתנו.

"והנה אליהו נסתפק מה יקרה לו בעלייתו כי יש צדיקים שאף לאחר מיתתם יש להם דביקות לתחתונים להשפיע להם לטוב ולהועילם לכל טוב כאשר היה בחייהם כמו כן בהסתלקם שטבעם הטוב אז יותר מתגבר בקרבתם לפני ה' שהוא מקור הטוב ויש צדיקים שמסולקים בכל אופן מעולם התחתון ושמים בינם לבין החיים ואין להם חיבור ושייכות כלל בתחתונים. וזהו שנחלקו חז"ל [ברכות יח, א] אם מתים יודעים מאומה או לאו דנודע בכל המחלוקת דאלו ואלו דברי אלהים חיים והוא אף בזה כי יש קצת דיודעים כי יש להם שייכות בתחתונים ויש שאין יודעים."

 

מהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף יח עמוד ב

המהרש"א מקשה על ההוכחה שר' יונתן חזר בו, שהרי גם כאן אפשר לתרץ שמישהו שמת אמר להם (משה). ומתרץ, שהתירוץ הזה מתאים לדעת אחד מבני רבי חייא, שלומד מ"יכבדו בניו ולא ידע", שאם מישהו יאמר למתים אז הם יידעו, אבל רבי יונתן למד מ"והמתים אינם יודעים מאומה", ומשמע שגם אם יספרו להם אינם יודעים.

"ואי סלקא דעתך דלא ידעי כו' יש לדקדק מאי קא מוכח מהא דידעי ואימא כדמשני לעיל דאינש אחרינא שכיב ואזיל וא"ל ה"נ הכא לימא דלא ידעי אלא דמשה אזיל ואמר להו וי"ל דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא דקאמר דלא ידעי ומייתי ליה מדכתיב יכבדו בניו ולא ידע דאיכא למימר דמודה דאי אתי איניש וא"ל ידעי אבל רבי יהונתן דמייתי מדכתיב והמתים אינם יודעים מאומה משמע אפילו בדבר שמספרים להם שם אין יודעים ודו"ק:"

 

חיד"א – פתח עינים סוטה לד, ב

החיד"א הסביר שקושיית התוספות היא רק לשיטה שהמתים אינם יודעים (והראיה מהמסקנה היא, שמלכתחילה דעה זו נאמרה גם על אבות העולם).

"אבותי בקשו עלי רחמים וכו' כתבו התוס' וא"ת האמר פ' מי שמתו דמיתי לא ידע' מיד' ומשמע במסקנא אפילו אבות העולם וי"ל וכו' ע"ש. שמעתי מקשים דמסקנת הש"ס פרק מי שמתו הוי איפכא דאבות העולם ואפילו שאר מתי ידע' ואפשר לומר בדוחק דכונת התוס' להקשות למאי דאמרינן מעיקרא דמתי לא ידעי דמהך דכלב דאמר אבותי בקשו עלי רחמים משמע דמתי ידעי וכדי שלא נאמר דמ"ש דמתי לא ידעי היינו לשאר מתי אבל אבות העולם לכ"ע ידעי לזה כתבו התוס' ומשמע במסקנא דאפילו אבות העולם וכו' כלומר דמדיליף במסקנא דמתי ידעי מאבות העולם שמעינן דכי קאמרינן מעיקרא דמתי לא ידעי היינו אפילו אבות העולם וקשה מהא דכלב דאמר אבותי בקשו עלי רחמים ומשמע דמתי ידעי ודוק."

 

מנחת יהודה סוטה לד, ב

הרב יהודה אפשטיין (תרל"ז, 1877) לומד מדברי רש"י שהגמרא במסקנה דוחה את האפשרות שהמתים לא מבינים כלום, ולכן המסקנה היא שאם יודיעו להם אז יידעו. ובכך הסביר את דברי התוספות.

"שם תוס' ד"ה אבותי בקשו עלי רחמים וא"ת האמר פרק מי שמתו (דף יח א) דמיתי לא ידעין מידי משמע במסקנא אפי' אבות העולם כו' והגרי"ב ציין ע"ש היטב ומצוה ליישב.

ונראה לי דעיקר כיונת התוס' ז"ל לפרש דצריך להודיע להמתים ואף לאבות העולם כדאיתא שם (בסוף דף יח ב. יט א) דהקב"ה אמר למשה שיאמר לאברהם יצחק ויעקב שקיים השבועה שנשבע לבניהם ואי ס"ד דלא ידעי כי אמר מאי הוי ופירש"י אין מבינין כלום אלא צערא דגופא ובהכרח פירש"י ז"ל אין מבינין דאי הא דלא ידעי מאי דנעשה כאן אצ"ל כשאין מגידין להם ודאי דלא ידעי אבל עיקר פלוגתייהו אם כשמודיעים להם אם מבינים הם אם לא ומסיק ואלא מאי דידעי פירש שמבינים כשאומרים להם לענין מאי אמר להו משה כלומר למאי צוה הקב"ה למשה שיאמר להאבות ומשני לאחזוקי טיבותא למשה עכ"פ יצא לנו מכל אלה שצריר לאודעינהו.

סגנון דברי התוס' כך הוא. וא"ת והאמר בפ' מי שמתו דמיתי לא ידעין מידי ואפילו אבות העולם אם לא מודיעים להם וא"כ לענין מאי נשתטח על קברי האבות וי"ל דנשתטח להודיע להם שזה מבקש מהם שיבקשו עליו רחמים."

 

שלמה משנתו ברכות יח, ב – יט, א

הרב עזריאל רקובסקי (תרנ"ה) כותב שפשוט שבמה שנוגע למת עצמו הוא יודע, ולכן ודאי שרבי חייא יודע שבניו לא זוכרים טוב את תלמודם, שהרי מעשי הבן משפיעים על האב, והספק שלהם הוא האם רבי חייא יודע שהם מתאמצים להיזכר.

ומסביר שההוכחה שרבי יונתן חזר בו היא רק במה שאמר שגם כשאומרים להם אינם יודעים. (ובדרך אגב רואים, שברור לו שמה שקורה על קברם הם רואים וזה עוד יותר מאשר שאומרים להם).

מדבריו בהמשך עולה הסבר לפשט הפסוק "והמתים אינם יודעים מאומה" (כי בגמרא הוציאו אותו לדרשה על הרשעים, ולכאורה עקרו את הפשט לגמרי), שהמתים עושים עצמם כאילו לא יודעים, כלומר שלא אכפת להם מה שקורה בעולם.

"ידע אבון בהאי צערא. כלומר בצער דאייקר תלמודייהו בודאי ידע שזה נוגע לנשמתו דברא מזכה אבא וכל שהניח בן כמותו נקרא שוכב שהוא אחד מששים במיתה, רק דמסתפק ליה אם יודע במה שמצערין לזוכרו…

ברש"י ד"ה ואי ס"ד דלא ידעי. ר"ל אע"פ שאומרים להם לדעת ר' יונתן, דהא אפילו ברואין דשדי תכלתא אקברא אמר שאין מבינים, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ולא קשה קושית רש"א ז"ל.

אלא מאי דידעי וכו'. אע"ג דלעיל אמרינן לת"ד [נראה שצ"ל: למ"ד. אורי] דלא ידעי דמ"מ כי אמרינן להו ידעי, וא"כ מאי מקשי, הכי קאמר א"כ היכי מספקינן לעיל ואיכא מ"ד דידעי אף בלא אמירה תפשוט לן מהאי קרא דבלא אמירה לא ידעי.

א"ד דלא וא"ד דידעי וכו'. ופליגא בפירושא דקרא דיכבדו בניו ולא ידע, דמ"ס כפשוטו ומ"ס שעושים עצמם כאלו אינם יודעים, כמ"ש רש"י ז"ל לקרא דוהמתים אינם יודעים לעיל (י"ח ע"א) בד"ה אלו צדיקים."

 

מי באר ברכות יט, א

הרב ישראל משה זיסקינד (תרס"ז, 1907) מתייחס לדברי התוספות שלכאורה קשים. בדבריו מסביר שמהסיפורים המובאים בגמרא מוכח שהמתים יודעים על מה שמספרים להם שם, וזה ודאי קושיה על ר' יונתן שסבר שאינם יודעים מאומה, כי הרי מה שאומרים להם שם יודעים, ולכן אמרו 'ואף' ר' יונתן חזר בו, והכוונה שהוא מודה שהמתים יודעים במה שמספרים להם שם, אבל זה לא אומר שהוא מודה שהם יודעים סתם כך במה שקורה בעולם החיים. לכן הקשו התוספות, שהרי משמע בסוגיה בברכות שאפילו האבות לא יודעים מה שקורה בעולם החיים בלי שמספרים להם.

"גמרא אלא מאי דידעו למה ליה למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה. וז"ל התוס' סוטה (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אבותי בקשו עלי רחמים וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (דף י"ח) דמיתי לא ידעין מידי משמע במסקנא אפי' אבות העולם עכ"ל עיין שם בגליון וז"ל דף י"ט ע"א ע"ש היטיב ומצוה ליישב ע"כ. לפע"ד נראה לתרץ דהא לכאורה קשה מה שייך לומר ואף ר' יונתן הדר ביה דהא הגמרא דחו כל הקושיות דמשמע דידעו ודחו דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו דילמא דומה קדים ומכריז להו דילמא שאני שמואל כיון דחשיב קדמו ומכרזי פנו מקום אבל לעולם מיתי לא ידעו והיאך שייך לומר אחר זה ואף ר' יונתן הדר ביה ממה דאמר דלא ידעי וסובר נמי דידעי. ואפשר לפע"ד דכך כוונת הגמרא דהא מבואר מכל הני עובדא דמיתי ידעי בדבר שמספרים להם שם וקשי' לר' יונתן דמייתי מדכתיב והמתים אינן יודעין מאומה משמע אפי' בדבר שמספרים להם שם אינן יודעין ועל זה קאמר הגמרא ואף ר' יונתן הדר ביה ומודה דמיתי ידעי בדבר שמספרים להם שם וכן נראה מענין מניין למתים שמספרים זה עם זה ומה דקאמר אלא מאי דידעי למה ליה למימר להו כך כוונת המקשה אלא מאי דידעי בדבר שמספרים להם שם למה ליה דוקא למשה למימר להו דילמא ידעי מאיניש אחרינא אשר שכיב מקודם ואזיל ואמר להו ומשני לאחזוקי ליה טיבותא למשה ולעולם ידעי בדבר שמספרים להם שם דוקא אבל מדברים האמורים בין החיים לא איירי השתא במסקנא ומשמע דלא ידעי. ועיין בט"ז הלכות אבילות סי' שמ"ד ס"ק א מה שהביא שם בשם הירושלמי ועיין שבת (דף קנ"ב ע"ב) ושפיר הקשו תוס' על כלב דאמר אבותי בקשו עלי רחמים משמע דמיתי ידעי דברים האמורים בין החיים והאמר בפרק מי שמתו דמיתי לא ידעין מידי דברים האמורים בין החיים משמע במסקנא אפי' אבות העולם דהא לא אסיק שם דאבות העולם ידעי רק בדבר שמספרים להם שם ועיין באגדות מהרש"א ד"ה ואי סלקא דעתך. כן נראה לפע"ד מחמת חומר הקושיא."

 

יגיעות מרדכי א ברכות יט, א

הרב מרדכי גארפיל (תר"ע, 1910) פירש שיש בגמרא שני דיונים: 1. האם המתים בכלל יכולים לדעת, ובזה הדיון בין רבי חייא לרבי יונתן, ורבי יונתן הודה שהם יכולים לדעת. 2. האם המתים יודעים בלי שאומרים להם, שבזה הסתפקו בני רבי חייא. ולזה התייחסו בתוספות. וזה נשאר בספק, כמו שהגמרא מביאה בסוף בדעת רבי יצחק.

"אלא מאי דידעי למ"ל למימר להו וכו' לכאורה יש לתמוה כי אף שיש הכרח מדרשא זו ללא כהקס"ד דר' יונתן מעיקרא כדאזל עם ר' חייא בביה"ק דמתים לא ידעי מאומה כי לפי דרשא זו ע"כ דידעי מ"מ מאן מכריח לן לומר דידעי מעצמן דילמא דוקא באם אחר מודיע להם ידעי כמו הכא דמשה אמר לאבות אבל אם לא הוה אמר להו באמת לא הוי ידעי ומאי אמר אלא מאי דידעי וכו' דהא ליכא למקשי מידי וכן אמר התלמודא לעיל דילמא אינש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו.

והנ"ל בזה דבני ר' חייא לעיל כדשקלו וטרו בהדי הדדי נהי דלא מצאו הכרע בזה אבל עכ"פ ע"כ דלתרווייהו המתים ידעי כדעת אביהם ר' חייא דאמר לר' יונתן בביה"ק דלייה אלא כל הספק דקא מספקי אם המתים ידעי מעצמן או דוקא אם איש אחר מודע להם וממה דאמר ר' חייא אביהם לר' יונתן דלייה ג"כ לא מצינו למילף מידי דאף בדעת ר' חייא גופא יש לספק כי אולי הא דאמר למחר באין אצלינו היינו ע"י איש אחר דשכיב ואזיל ואמר להו ולספק זה גם התלמודא לא מצא פתרון כי מכל הני עובדות דהביא התלמודא וקסברי לפשוט דהמתים ידעי מעצמן שוב דחו דילמא אינש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו או דומה קדים ומכריז כמבואר לעיל ועיין בצל"ח הבין ג"כ כן בהשקלא והטריא דבני ר' חייא כמש"כ.

וממעתה לפי הנחה זו דהספק של בני ר' חייא ספיקא דקיימא היא לכן כדהביא התלמורא ראיה דע"כ ר' יונתן הדר ביה מדדריש מאי לאמר וכו' לכאורה היה לנו להקשות מאי קמספקי בני ר' חייא לעיל הא מדרשא זו יש לפשוט דע"כ לא ידעי המתים מעצמן אלא ע"י איש אחר דאל"כ למ"ל למשה למימר להו לאבות, נגד זה הצריך החלמודא לסיים אלא מאי דידעי וכו'. ר"ל מדרשא זו אנו יכולים לפשוט דעכ"פ המתים ידעי דלא כהקס"ד דר' יונתן אך אם ידעי מעצמן או דוקא ע"י אחר זאת לא נוכל לפשוט דיוכל היות דידעי מעצמן, ואי דקשיא למ"ל למימר להו כדי לאחזוקי טיבותא למשה ולעולם הספק כדקאי קאי. ותדע דהכין הוא דהא אף בהר הכי הביא התלמודא מימרא דר' יצחק כל המספר וכו' א"ד דלא ידעי וא"ד דידעי והוא הספק דלעיל ש"מ דאין פשיטות לספק זה וברור הוא להמעיין היטב בכל הסוגיא.

ולפי הסבר הנ"ל יובנו קושית התוס' בסוטה (דף ל"ד ע"ב) דאמר רבא שם שכלב נשתטח על קברי אבות ואמר להן אבותי בקשו עלי רחמים וכו' וז"ל התוס' שם וא"ת והאמר בברכות דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא ואפי' אבות עולם עכ"ל. ותמהו בעלי הגהות הש"ס אדבריהם דהא המסקנא להיפוך דידעי והניחו בתימא ולפי הנ"ל דברי התוס' ברורים דהן אמת דמסיק כן מדאמר אלא מאי דידעי וכו' אמנם הלא כבר הוכחתי דרק לחזק הספק דלעיל אמר הכי משום דאין הכרע גס מכאן מיהו קושית התוס' עכ"פ שפיר לפי הצד דמספקינן דמתים לא ידעי מעצמן מידי. ותו לא מידי."

 

עין איה ברכות ג, יב-כב

בסעיף יב, ביאר שיש ידיעה חיצונית-מקרית על מישהו אחר, ויש ידיעה של האחר כחלק מידיעת האדם את עצמו. לכן לגבי הלימוד ששכחו, רבי חייא יודע מה שעובר על בניו, כי בזה נפש הבן כלולה בנפש האב, ואילו במאמץ שלהם לא ידע, כי זה לא חלק ממנו. ופירש כך פסוק שאומר שרק הקב"ה יודע אותנו ואילו אברהם ויעקב לא יודעים, שידיעת הקב"ה היא ידיעה עצמית כי כל מציאות הנבראים היא מחמתו, אבל האבות יודעים רק דברים מסוימים שהם הסיבה להם, והידיעה המקרית לא נחשבת ידיעה ביחס לידיעה העצמית.

הרב קוק כותב (בסעיף יז) על אביו של שמואל שעלה ל'מתיבתא דרקיעא', שהכוונה שהוא עוסק בדברים עליונים וגבוהים מענייני העולם, ולכן הוא לא מתעסק בדברים נמוכים.

בסעיף כא ביאר את המחלוקת אם המתים יודעים, שהיא בשאלה האם בהישארות הנפש נשארים גם כוחות הנפש שביכולתם להשיג עניינים חושיים, ולכן כשאמרו שהמתים מספרים הרי שזה כולל עניינים גשמיים. והקשה, למה לא אמרו שאולי מישהו מת ואמר להם, כפי שתירצו לעיל, ותירץ, שמה שאמרו בגמרא לפני כן שאומרים למתים והם יודעים, זה היה לגבי כאלו שמתו זמן לא רב לפני כן, וייתכן שנשארו בנפש עדיין זיכרונות ויכולות להבין דברים גשמיים, אבל זה לא יציב ומתפוגג עם הזמן, אבל מדברי רבי יונתן שהקב"ה אמר למשה להגיד לאבות על עניינים גשמיים, הרי שגם נפשות נבדלות יכולות להבין את זה, שכל כוחות הנפש שמשיגים דברים נותרים בשלימותם.

בסעיף כב ביאר את הדעות על דברי רבי יצחק, שהמספר אחר המת כאילו מספר אחרי האבן, שכיוון שיש כאן דבר בעייתי, יש מעלה לנפש שאינה יודעת ממנו בכלל לדעה אחת, ולדעה השנייה יש יותר מעלה אם יודעת אותו ואינה מתייחסת.

"יב. אמרי בצערא דידהו ידעי בצערא דאחריני לא ידעי. יש מין ידיעה שיודעים את זולתו מצד מקרים חיצונים, ויש אופן לדעת את זולתו מעצמו, והיינו נפש האב שהיא סבה לנפש הבן. ומכש"כ כשהוא ג"כ רב, שהוציא גם שלימות הבן מן הכח אל הפועל. יש אופנים שנפש הבן כלולה בנפש האב, ע"כ בהתמעט אור החכמה מנפש הבן, בהכרח יש ע"ז הרגשה בנפש האב מצד אותו היחש שמתיחסת נפש הבן אליו. אמנם יש לכל נמצא חוקי מציאות לעצמו ג"כ, כי אין האב כ"א סבה מקרית. ע"כ באותן הענינים שאין האב מתיחס אליו, בהם הי' צריך לדעת רק ידיעה מקרית, כמו שיודעים ענינים אחרים, זה לא ידעו, כ"א מה שנמצא בתוך אותו היחש של סבת האב אל מציאות הבן. ויפורש הכתוב "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ד' אבינו גואלינו מעולם שמך". פי' כי הקב"ה יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו, מפני שאין שום מציאות לנמצאים בשום תואר ואופן רק מפני שהוא ית' הוא סבה להם, ע"כ יודע הוא בידיעת עצמו את הכל, ע"כ האב האמיתי הוא רק השי"ת. אבל אברהם וישראל אם שהם ג"כ אבות, אבל רק במקרים ידועים, ע"כ לא ידענו ולא יכירנו, כ"א לפי ערך היחש שהוא מקרה בטל במיעוטן בעצמיות.

…

יז… א"ל סליק למתיבתא דרקיעא. השיגו במעלה יותר עליונה מהענינים המעשים ומשכיל בסודות האלהיים הגבוהים ממקרי העולם ואין לדעת ממצבו אז כל ענין מקרי שפל.

…

כא. ואף ר' יונתן הדר בו, דארשב"נ אריו"נ מנין למתים שמספרים זע"ז כו'. יסוד הפלוגתא אי ידעי או לא. היינו אם בהשארה נכללו ג"כ הכוחות שהם כלי להשגות חושיות גשמיות או רק טהרת הנפש השכלית היא היא הנשארת, ודבר אין לה עם הדברים החושיים ועניניהם. ע"כ אמר שהמתים מספרים, והסיפור כולל ענין שכלי שמתלבש בדברים גשמיים. והיינו שנשארו כוחותיהם שהם כלים להשגות החושיות. והראי' ממה שיש להם יחש לירושת הארץ הגשמית, שזה היתה הכונה להודיעם. אמנם אף שלעיל דחה, דילמא אינש אחרינא שכיב ואתא וא"ל, א"כ אין זה ראי' לסתירת דעת ריו"נ הקודמת שאמר לא ידעי. וגם קשה לפ"ז מ"ש ואי אמרת לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, שהרי בהחלט נקט לעיל שהאמירה לעולם תועיל. אמנם הכונה שיוכל היות שנשאר עדיין איזה יחש גופני ומשו"ה יוכלו להשיג הדברים הקרובים, והמת מקרוב עוד יצטיירו ג"כ בנפשו דברים וזכרונות גשמיים, אבל אינה מתכונת הנפש הקיימת, ע"כ הולכות וכלות אלה ההשגות. ולפ"ז ודאי לא יוכלו נפשות נבדלות מן הגוף להכיר ערך טובת ארץ גשמית לגופות, כדי שנאמר שיהי' זה ענין ראוי להזהיר עליו לאמר להם, ולהחזיק לאומר טובה כדמסיק. אלא מדהופקד ע"ז משרע"ה מפי הגבורה ש"מ שיש לנפשות הנבדלות הקדושות ציורים שלמים בחטיבות הגשמיות ועניניהם. מפני שכל הכוחות המשיגים הם נשארים שלימים, וכדכתיב "שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה" עיין דרוש אור החיים להגריד״ש ז"ל.

כב. אר"י כל המספר אחר המת כאילו מספר אחר האבן, איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו. אע"פ שהוסכם שהכוחות המשיגים עניני החושים נשארים קיימים, מ"מ אין זה הקיום נוהג כ"א בהכוחות שהם מעלות לנפש המשגת ומקנים לה יתרון. אבל אותם הכוחות שהם חסרונות, באים מחסרון החומר בחיים, אין נכון שהמה ישארו. ע"כ באשר שלימות האדם היא שלא ישים לבו כלל לכל הדברים אשר ידברו עליו, ע"כ כח המרגיש הזה לא ישאר כלל. והנה יש ספק, אם שלילת הרע יש בה שלימות יתירה על אילו לא הי' הרע נמצא כלל, או שהרע נמצא מהכרח החומר, כדעת הפילוסופים, והחכמה האלהית נתנה עצות ויכולת לשוללו, אבל אין לומר שבשלילתם הוא מעולה ביותר מאלו לא ידע רע. ע"כ להאומרים ששלילת הרע שנמצא אינה מעלה, ומי שלא יכיר הרע עדיף טפי, לא ישאר כלל הכח המכיר בענין הדברים שמדברים עלי' לגנות, כי למה לנפש להשאר בכח רע. ולאומר כי שלילת הרע היא שלימות נוסף על אי היותו כלל במציאות, יותר נכון וטוב לנפש בהיות נשארת בה הכשרון לדעת את אשר ידברו עליה. ושלימות הסבלנות שהיא שלימות לנפש, תשאר עי"ז להראות פעולתה בשלילת הרע של ההתפעלות ממה שזולתו מדבר עליו, ע"כ ידעי ולא איכפת להו."

 

בארות המים ג סוטה לד, א

הרב משה שטגר (1858-1944. מחבר שיירי מנחה, ועוד) הסביר שכוונת התוספות לדעת רבי יצחק שבהמשך הגמרא, והסביר שמכך שהגמרא מקשה ומתרצת על זה משמע שזו מסקנת הגמרא.

"ד"ה אבותי וכו'. דמיתי לא ידעין מידי וכו' ואפי' אבות העולם. הגרי"פ תמה דבגמ' שם מסיק להיפוך דאי ס"ד דלא ידעי ל"ל למימר משה לאבות שקיים השבועה לבניהם ונראה דכונתם עמ"ש אח"כ הא דר' יצחק דהמספר אחרי המת כמספר אתרי האבן ומדמקשי ע"ז סתמא דגמ' איני וכו' ומשני שאני צורבא מרבנן דהקב"ה תבע ביקרי' משמע דסתמא דגמ' מסיק כן ומ"ש ואפי' אבות העולם היינו מדמסקא סתמא דגמ' דר' יונתן הדר בי' מדדריש שהקב"ה אמר למשה שיודיע לאבות שקיים השבועה לבניהם ואי ס"ד דלא ידעי כי א"ל מאי הוי אלמא דמ"ד דלא ידעי ס"ל דאף האבות אין יודעין מדלא חילקו בזה."

 

בית פינחס סוטה לד, ב

הרב פנחס חיים הלוי הורוביץ (1858-1938) ביאר בשם האור צבי, שהמסקנה היא לדחות את אמירת הגמרא שרבי יונתן חזר בו, כי לאחר שמעמידים שהצורך להגיד להם הוא כדי להחזיק טובה למשה, אפשר לומר גם שאינם יודעים מאומה, ובכל זאת כשמשה אומר להם מקבל שכר.

"אבותי בקשו עלי רחמים כו'. עיין תוס'… וקושייתם דבר תימה הוא וכן מבואר בגליון הש"ס דבמסקנא מוכח הוא דידעו וסיים ומצוה ליישב והכוונה בזה דבמסקנא אמרינן דף י"ח ע"ב ואף ר' יונתן הדר ביה… א"כ חזינן בפירוש להיפך ממש"כ התוס'.

ובנתי וראיתי בספר הנחמד אור צבי מהגאון הגדול בדורו מהר"צ גאליגער זצ"ל מחכמי קלויז בראדי בפרשת שלח כתב וז"ל: ויש ליישב דהנה המהרש"א בחדושי אגדות שם מקשה מנ"ל לומר דר' יונתן הדר בי' הא בסוגיא שם מבואר דאף מ"ד שהמתים אינן יודעין מאומה מ"מ מאי דקאמר לי' חברי' מת יודעין, מפסוק זה לאמר לך אמור לאברהם כו' נאמר במשה קודם מיתתו ואז יודע מאי דאמר לי' חברי' ע"ש. ואפשר שרש"י ז"ל רצה ליישב קושיא זו במש"כ בד"ה ואי ס"ד דלא ידעי אין מבינים כלום אלא צערא דגופא כו' והוא לכאורה מיותר אלא כוונתו לפרש דגמרא בעי למימר דר' יונתן הדר בי' וסבירא לי' שהמתים נותנין לבם להבין צערא דבניהם אחריהם דלא כמו שכתוב הגמרא תחילה דא"כ מאי זה בשורה לאברהם אחר שאינו משגיח בטובת בניו כלל בעניני עולם הזה אלא ע"כ יודעין ונותנין לב לטובת בניהם אחריהם כפשטא ושפיר חשוב לאברהם הבשורה והקשו בגמרא ואי ס"ד דידעי כי אמר להו מאי הול"ל אלא לאחזוקי טבותא למשה א"כ י"ל שאינן יודעין מאומה ואפ"ה צוה השי"ת שיאמר לאברהם כדי להחזיק טיבותא למשה ולקבל שכר, דומה למ"ש (חגיגה דף ג' ע"א) טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן ממילא אף שטף אין מקבלין שכר שאמר ועושין רצונו כן ה"נ. והענין בעצמו מבואר דאם יודעין המתים בלא אמירתו מ"מ מקבל שכר על אמירתו אף שאינו פועל כלום בדיבורו כן י"ל שאין יודעין מאומה ואין משגיחין בצער בניהם ולא בא בטובתם אפ"ה צוה השי"ת שיאמר להם כדי שיקבל שכר והבן ע"ג דברי קדשו של הגאון הנ"ל שאמר עוד בימי חריפותו בהיותו בר תליתר. ודפח"ח."

 

אפרקסתא דעניא ג, יו"ד רלא

הרב דוד שפרבר כתב להתיר לפתוח קבר כדי לזהות מי הנפטר שיהיה אפשר להקים מצבה על קברו (יש שני קברים ולא ברור מי קבור איפה), והשיקול השלישי בדבריו הוא מסוגייתנו, שהאב המת יודע בצער בנו בעניינים כאלו.

בדבריו תירץ את הקושיה מדברי התוספות, שההוכחה מה דעת ר' יונתן היתה רק שיש דברים שיודעים, אבל בסתם דברים אינם יודעים (ודייק כך מרש"י). ושהתוספות סברו שהשינוי בדעת רבי יונתן במסקנה הוא רק לגבי אבות העולם, שסתם מתים אינם יודעים כלום, ואבות העולם יודעים מה שנוגע לכלל ישראל וכפי שמוזכר בראיה שמביאה הגמרא [שעמ"י נכנסים לארץ], ולגבי יחיד ככלב הם לא יודעים אבל מתעוררים לזה ע"י תפילתו (ועדיין צ"ע, כי קושייתם רק לדעת רבי יונתן).

לכן מובן למה הגמרא מיד אח"כ מביאה את דברי ר' יצחק, שי"א שהכוונה שהמתים לא יודעים, כי באמת המחלוקת מלכתחילה נשארה.

"ג) משיחת בני ר"ח (ברכות י"ח ב) שמעינן דאילו ידע האב הנפטר בצער בנו הי' משתתף בו. ולפי מסקנת הסוגיא (שם י"ט א) יודעים המתים מענינים כאלה. לפ"ז בנ"ד דמחמת העדר הידיעה הברורה של הקבר בשביל הקמת המצבה, מרובה מאד צער הבן, הרי מצטער מזה גם אביו הנפטר לכן כמו שבשביל הרחקת צער המת נקטינן (שם) להתיר פינוי המת מחמת מים (עי' בחי' הגרע"א שם בשם זכר"י) ה"ה נמי כאן יתכן דניחא לי' לאב שיפתח קברו בשביל הרחקת צער המשותף. עכ"ד…

ומ"ש כה"ג בטעם הג' משום דידע האב בצערא דבנו המצטער על הדבר הידיעה הברורה היכן אביו קבור בשביל הקמת מצבה, ובש"ס ברכות דף י"ח: מסקינן דמתים ידעי". עי' תוס' סוטה דף ל"ד: ד"ה אבותי, שכ' דבברכות איתא דמתי לא ידעי מידי ובמסקנא משמע דאפילו אבות העולם. ע"ש. וכבר עמד ע"ז בגליון הש"ס שם ושם, וכ' דמצוה ליישב. ובהגהות זאב בן ארי' נדחק ליישב ע"ש.

ולחומר הנושא אולי י"ל עפמ"ש רש"י ברכות דף י"ט ריש ע"א "ואי ס"ד דלא ידע, אין מבינין כלום אלא צערא דגופא". דלכאו' לישנא יתירא הוא. וי"ל דכונתו ז"ל דר' יונתן לא הדר בי' בכולא, אלא דהודה דישנם דברים דידעי. לזה כתב ואי ס"ד דאין מבינים "כלום", כי אמר לי' מאי הוי, אלא ודאי דיש דברים מיוחדים דידעי. אבל בסתם דברים קיים בשיטתו דלא ידעי.

וי"ל דהתוס' ס"ל דלגבי שאר מתים לא הדר ר"י כלל ובמסקנא ס"ל לחלק בין מתים למתים, דסתם מתים לא ידעי מידי, ואבות העולם ידעי מה שנוגע לכלל ישראל כדהתם. ועפ"ז א"ש מה דבשאר מתים דייקו תוס' וכ' דלא ידעי "מידי", ובאבות כתב דבמסקנא משמע דגם אבות העולם ולא כתב דלא ידעי מידי. וי"ל דר"ל אף דלמסקנא אבות ידעי, מ"מ לגבי יחיד כגון כלב גם הם לא ידעי. והוצרכו לתרץ דע"י תפלה מתעוררים האבות להתפלל גם עבור יחידי. ומ"מ צ"ע דקושייתם היא רק אליבי' דר"י וכמ"ש בהגהות הנ"ל.

ואם כנים דברי דמסקנת הש"ס שם [אולי צ"ל: לא קאי. אורי] על סתם מתים, א"ש הסמיכות, דמיד אחר זה אמר רב יצחק כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן. או דילמא [נראה שצ"ל: א"ד (איכא דאמרי). אורי] דלא ידעי, וא"ד דידעי ולא איכפת להו, דזאת אומרת דעדיין המחלוקת במקומה עומדת."

 

דברי יואל ויחי עמ' תצג

האדמו"ר מסאטמר הוסיף שלפי דברי המהרש"א ייתכן שגם לפי המסקנה רבי יונתן לא סובר שהמתים יודעים לגמרי, אלא רק אם מודיעים להם יידעו.

"… והקשה המהרש"א ז"ל בח"א מאי קא מוכח מהא דידעי ואימא כדמשני לעיל דאיניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו הכא נמי לימא דלא ידעי אלא דמשה אזיל ואמר להו ותירץ המהרש"א ז"ל דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא וכו' דאיכא למימר דמודה דאי אתי איניש ואמר להו ידעי, אבל ר' יונתן דיליף מדכתיב והמתים אינם יודעים מאומה משמע אפילו בדבר שמספרים להם שם אין יודעים עכת"ד רבינו המהרש"א ז"ל. ולפי"ד אפשר דגם לפי המסקנא דהדר ביה ר' יונתן ומודה דידעי, היינו רק אם מודיעים להם מן החיים כדדחי בגמרא לעיל עיי"ש."

 

מגדים חדשים א ברכות יט, א

הרב דוד יואל וייס (תשמ"ט, מהדורה שנייה תשס"ח), הסביר שקושיית התוספות היא למ"ד שהמתים אינם יודעים, שגם במסקנה זו דעת אחד מבני רבי חייא ואחד הפירושים לדברי רבי יצחק.

והביא כהסבר נוסף, שרבי יונתן חזר בו רק מהאמירה שכאילו אינם יכולים לדעת, וסובר שאם מודיעים להם אז יודעים, אבל אם לא מודיעים לא יודעים וזו כוונת התוספות.

"ואי ס"ד דלא ידעי כו'. הקשה המהרש"א מאי קא מוכח מהא דידעי אימא כדמשני לעיל דאיניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו והכא נמי אפשר דלא ידעי אלא דמשה אזיל ואמר להו ותירץ דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא דיליף דלא ידעי מדכתיב יכבדו בניו ולא ידע דאיכא למימר דמודה דאי אתי איניש ואמר להו ידעי אבל ר' יונתן דיליף מדכתיב והמתים אינם יודעים מאומה משמע אפילו בדבר שמספרים להם אין יודעים ע"ש.

וראיתי למרן זי"ע בדברי יואל פ' ויחי (ע' תצג) שכתב דלפי"ד המהרש"א אפשר דגם להמסקנא דהדר ביה ר' יונתן ומודה דידעי היינו רק אם מודיעים להם מן החיים כדדחי בגמרא לעיל ע"ש וכ"כ עוד בפ' בלק (ע' קיג) וע"ש מש"כ לפרש עפ"י זה. ולענ"ד צ"ע, דמדברי הגמ' כאן דקאמר אלא מאי דידעי למה ליה למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה מוכח דמייתי ראיה שאף אם לא מודיעים להם יודעים מעצמם והיינו משום דלר' יונתן דהיה יליף מוהמתים אינם יודעים מאומה ע"כ ליכא חילוק בין מעצמם בין כשמספרים להם ובכל אופן אינם יודעים, וכיון שהדר ביה מקרא זה ס"ל דבכל אופן יודעים דמנ"ל לחלק ומצאתי להמהרש"א בחגיגה (ד' ב) ד"ה דליכא שכתב דלפי המסקנא בגמ' כאן המתים יודעים אפילו מעצמם ע"ש והיינו כדכתיבנא. וע"ע מה שכתבנו להלן דרך חדש בפשט הגמ' כאן עפ"י גירסת הילקוט.

ואי ס"ד דלא ידעי כי אמר להו מאי הוי כו'. בתוס' סוטה (לד ב) ד"ה אבותי, כתבו וז"ל וא"ת והאמר בפרק מי שמתו דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא דאפילו אבות העולם וכו' ע"ש. והגרי"פ ז"ל בגליון הש"ס שם כתב ע"ש היטב ומצוה ליישב וכוונתו להקשות במש"כ התוס' דבמסקנא כאן משמע דאפילו אבות העולם לא ידעין מידי וכאן מבואר להיפך דאמר ואף ר' יונתן הדר ביה מהא דא"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם אלמא דידעי והא דבעי למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה.

ולענ"ד נראה דלק"מ דאין כוונת התוס' לומר דבמסקנא משמע דאפילו אבות העולם לא ידעי אלא התוס' הקשו במ"ש שם הלך כלב ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים הקשו התוס' דקשה מכאן על המאן דאמר בפרק מי שמתו דמיתי לא ידעין מידי וכי תימא לחלק דאף דסתם מתים לא ידעי שאני אבות העולם דידעי א"א לומר כן דבמסקנא משמע דלמ"ד לא ידעי אף אבות העולם לא ידעי והוא מדקאמר ואף ר' יונתן הדר ביה מהא דא"ל הקב"ה למשה כו' ואי נימא דאבות העולם שאני לא היה צריך ר' יונתן לחזור בו ממ"ש דמיתי לא ידעי דשאני אברהם יצחק ויעקב דידעי אלא על כרחך דלמ"ד לא ידעי אף אבות העולם לא ידעי וע"כ הדר ביה ר' יונתן ואף שר' יונתן הדר ביה וס"ל דמיתי ידעי מ"מ הא איכא חד מבני ר' חייא דס"ל דלא ידעי וכן ר' יצחק להלן איכא דאמרי דלא ידעי ועל מ"ד זה הקשו התוס' דמשם מבואר דידעי וזה ברור ואמת בכוונת התוס'.

וי"ל עוד בכוונת דברי התוס' עפ"י מה שמצאתי בילקוט פ' ברכה (רמז תתקסה) גירסא חדשה [ובדק"ס כאן לא הביאו] במקום מה דאיתא בגמ' לפנינו "אלא מאי" דידעי למה ליה למימר להו כו' איתא התם ולמאן דאמר דידעי למה ליה כו' והיא גירסא נכונה וישרה ויתיישב בזה קושית המהרש"א שהבאנו לעיל דלמה לא משני דאם אומרים להם יודעים כמו דמשני לעיל דבאמת כ"ה כוונת הגמ' כאן דאף ר' יונתן הדר ביה ממאי דס"ל דלא ידעי כלל וס"ל דאם אומרים להם ידעי מהא דאמר ליה הקב"ה למשה וכו' ופריך הגמ' ולמ"ד דידעי היינו על כרחך דידעי אף מעצמם אם כן למה ליה למימר להו כו' ודו"ק ובזה אתי שפיר גם דברי הדברי יואל שהבאנו לעיל ונראה שכן היה גם גירסת התוס' בסוטה ויתיישב היטב מש"כ דבברכות אמר דמיתי לא ידעי ומשמע במסקנא אפילו אבות העולם וכוונתם דאף לפי המסקנא דאמר ואף ר' יונתן הדר ביה כו' היינו רק היכא שמודיעים להם יודעים אבל בלי זה עדיין ס"ל דמיתי לא ידעי ועל זה תירצו דע"י תפילה שזה מתפלל מודיעים להם. וע"ע מה שכתבנו בחגיגה (ד' ב) בתוס' ד"ה דליכא דעפ"י מה שבארנו כאן מתפרש היטב דברי התוס' בחגיגה שם."

 

אהלי יעקב א, יז, ט

הרב יעקב פרבשטיין (תשס"ט) הזכיר תירוץ של הגהות בן אריה, שכוונת התוספות לדעת ר' יונתן לפני שחזר בו ומההוכחה שבמסקנה משמע שלפני כן סבר שגם אבות העולם כך, ודחה שמהתוספות נשמע שהמסקנה היא שאינם יודעים.

והתירוץ שלו הוא שכוונת התוספות לדעת ר' יצחק שבהמשך הגמרא. ומה שכתבו שאפילו אבות העולם אינם יודעים, הכוונה לצדיקים וגדולים, וכפי הסיפור בגמרא על מי שסיפר דברים על שמואל, ששמואל לא ידע מזה.

"… וראיתי בהגהות בן אריה שם עמ"ס סוטה שכתב ליישב דכונת התוס' לר' יונתן קודם דהדר ביה ומה שכתבו התוס' ומשמע במסקנא ואפילו אבות העולם כונתם דמהא דבמסקנא אמרי' דר' יונתן הדר ביה והוכחתו מהא דמשה הלך לאבות העולם ולכאו' מה הוכחה יש בזה והא שאני אבות דידעי וע"כ דאם מתים לא ידעי ה"ה אבות לא ידעי וזה הוכיח דהמתים יודעים וא"כ לס"ד דסבר ר' יונתן דהמתים לא ידעי ה"ה אבות העולם לא ידעי וזה הקשו התוס' לס"ד דגמ' בברכות למה כלב הלך להשתטח על קברי האבות אבל בפשטות לשון דברי התוס' נראה דאף למסקנא כן הוא דהמתים אינם יודעים.

ואולי י"ל דכונת התוס' לסו"ד הגמ' שם דאחר שהביאה הגמ' דאף ר' יונתן הדר ביה הביאה הגמ' אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן וביארה הגמ' דלא ידעי וא"כ לפי"ז נראה דהמתים אינם יודעים ושם הקשתה הגמ' איני והא אמר רב פפא חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ותרצה הגמ' שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה, ואולי זה מה שכתבו התוס' אפי' אבות העולם דכוונתם דבגמ' נראה דאפי' צדיקים אינם יודעים מהא דהוצרכה הגמ' לומר דבעובדא דשמואל קודשא בריך הוא תבע ביקריה ושמואל עצמו לא ידע ומה שכתבו התוס' אפי' אבות העולם סברו התוס' דאין לחלק בין צדיקים לאבות העולם וכונתם לסוגיא בסוטה דשם כלב הלך לאבות העולם והקשו דאם למסקנא אפילו צדיקים אינם יודעים וכמו"כ אבות העולם א"כ למה כלב הלך לקברי אבות."

 

הרב חיים יוז'וק

נדפס בברכת שלום <קובץ> – ברכות יח, א. בשנת תשס"ח.

הרב חיים יוז'וק צמצם את המחלוקת, שדברי בני רבי חייא מוסכמים לכו"ע, הן שהמתים מרגישים בצער גופם, והן שאינם יודעים במה שקשור לאחרים (אלא אם המידע יגיע איכשהו אליהם, וכדוגמת הדרכים המבוארות בגמרא).

הדיון בין רבי חייא לרבי יונתן נוגע למשהו שקשור למתים, אבל הוא לא גופם ממש, אלא כדוגמת לעג ועלבון כלפיהם, שבזה בתחילה ר' יונתן סבר שאינם יודעים, ומביאים ראיה שחזר בו, מכך שעל הצער של האבות על הבטחת ה' שטרם נתקיימה (שהוא נחשב כקשור אליהם), הם יודעים. [אבל לגבי אחרים, ניסתה הגמרא להוכיח שיודעים ודחתה, הרי שהמסקנה היא שאינם יודעים].

"ומה שנתבאר (עם החברותא ר"ש זכאי נ"י) מתוך הסוגיא הוא שיש ג' ענינים: א. צערא דגופא ממש דהיינו רמה ובזה לית מאן דפליג דידעי כדאמר ר' יצחק קשה רמה למת וכו'. ב. צערא דאחריני של החיים שזה ודאי לא ידעי כדילפי' מקרא דיכבדו בניו ולא ידע. ג. (דבר אמצעי) צער דידהו, אך לא צער הגוף ממש אלא כגון עלבון ולעג שלועגים עליהם.

ובמעשה דר' חייא ור' יונתן הנדון היה לועג לרש ובזה בתחלה סבר ר' יונתן שאינם יודעים ולבסוף הדר ביה דגם בצער זה הם יודעים וע"ז מביא ראיה מאבות העולם שאמר הקב"ה למשה לך אמור להם וכו' ואי ס"ד דלא ידעי וכו' כלומר שכאן זה נוגע לצער דידהו דהיינו שהקב"ה הבטיח להם והם רוצים שתתקיים ההבטחה ואי לא נתקיימה הם יודעים מזה והוי צער דידהו וזה מסקינן שידעי אבל צער דאחריני של החיים ודאי לא ידעי כדאמר' לעיל מקרא דיכבדו בניו ולא ידע וע"ז מביא המעשה בחסיד וכו' ומעשה דזעירי ודשמואל וכו' להוכיח שיודעים אף בצער החיים ודחי שאינם יודעים מעצמם אלא באופנים שונים שנודע בההוא עלמא כמבואר בגמ' וא"כ נמצא שבאמת אינם יודעים אלא צער דידהו ולא צער החיים וא"ש ד' התוס' בסוטה." חיים יוז'וק

 

ואד יעלה צא

הרב איתמר דרגולי (בן זמננו; שנת הדפוס אינה מצוינת) התייחס למדרש בפרקי דר"א, שרוחם של המתים משוטטת בארץ ואומרת להם מה יקרה, וכפי שכשאדם ישן רוחו משוטטת ואומרת לו בחלום דברים שיקרו.

וכן דן בסתירה מהגמרא בברכות לתוספות בסוטה, והביא את תירוץ הבית אריה שכוונת התוספות לדעת רבי יונתן לפני שחזר בו, ולפי ההסבר הזה יוצא שדברי המדרש הם כמו מסקנת הגמרא שהמתים יודעים מה שקורה בעולם. אמנם לפי הסבר המהרש"א וכפי שנראה מרש"י, שרבי יונתן חזר בו רק מכך שאינם יודעים כלום, וסובר שיודעים מה שיגידו להם (והפנה לרבינו בחיי דברים לד שנראה שדוחה שיטה זו) – יוצא שהמדרש חולק על הדעה הזו.

והפנה לספר 'ביאורים ובירורים בסיפורי חז"ל', שמהזוהר שאומר שהקב"ה מודיע להורים על שמחת בניהם (ולא בצערם) משמע שסתם כך אינם יודעים, וכן מהזוהר שהקב"ה הודיע לאבות שמכניס את ישראל לארץ, ומשמע שאינם יודעים בלי שמודיעים להם, וכפי הסבר המהרש"א את דעת רבי יונתן ולא כפרקי דר"א.

"במש"כ במדרש ר' זכריה אומר שינת הלילה דומה לעוה"ז וקיצת הבוקר דומה לעוה"ב ומה שנת הלילה אדם שוכב וישן ורוחו שוטטת בכל הארץ ומגדת לו בחלום כל דבר שיהיה שנאמר בחלום חזיון לילה וגו' אז יגלה אוזן אנשים כך המתים רוחם משוטטת בכל הארץ ומגדת להם כל דבר שיהיה ע"כ.

והנה מפשטות לשון המדרש משמע דהמתים רובם עכ"פ יודעים מה נעשה בעולם ובפירוש בית הגדול ציין לגמרא ברכות יח' ע"ב וכוונתו דהתם נשאה ונתנה הגמרא בזה האם המתים יודעים מהנעשה עם החיים כגון בניהם וכדומה ומסקנת הגמרא בפשטות שהמתים יודעים וזה כדברי המדרש כאן אמנם אין פירוש דברי הגמרא למסקנה שוים לכו"ע שהמתים יודעים כדברי המדרש כאן שהנה התוספות במסכת סוטה דלד' ע"ב ד"ה אבותי כתבו להקשות על מה דאמרי התם בגמרא שכלב בן יפונה הלך לחברון להשתטח על קברי אבות וע"ז כתבו וא"ת והא אמר בפרק מי שמתו דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנה ואפילו אבות העולם י"ל דע"י תפילה שזה מתפלל מודיעין להם שכך נתפלל וכו' ע"כ הרי שהתוספות ס"ל שלמסקנת הגמרא המתים אינם יודעים מהנעשה עם החיים ועכ"פ כך ס"ל לחד מ"ד שם בגמרא וא"כ המדרש כאן דלא כוותיה אלא שגאוני בתראי עמדו בדברי התוספות שדבריהם לכאורה לא מובנים שבפשטות דברי הגמרא שם מבואר דלכו"ע במסקנה המתים יודעים מהנעשה עם בניהם החיים וכמו שנתקשה הגאון בעל מלא הרועים שם ונשאר בתמיה וכן נתקשה הגאון בעל בן אריה וכתב לתרץ דאין כוונת התוספות דלמסקנת הגמרא איכא למ"ד דאין המתים יודעים מהנעשה עם בניהם אלא כוונת התוספות דלה"א בגמרא שם דעת ר' ונתן שאין המתים מהנעשה עם החיים ולפי"ז יקשה עליו מן דברי חז"ל בכלב שהלך להשתטח וכנ"ל ומש"כ התוספות ומשמע במסקנה כוונת דברי התוספות דבמסקנה דבא להוכיח דהדר ביה ר' יונתן ומייתי מאבות העולם ש"מ שלה"א ס"ל לר"י דאפילו אבות העולם אינם יודעים מהנעשה עם החיים ולפ"ז אין דברי המדרש כאן סותרים לשום מ"ד בגמרא גם לשיטת התוספות [וע"ע במש"כ באוה"ח הקדוש דברים לד' ועיין בכוונתו].

אלא שיש עוד לעיין אם דברי המדרש כאן עולים בקנה אחד עם דברי הגמרא בברכות לפי שיטת המהרש"א בח"א שם יח ע"ב על מה דהוכיחה הגמרה שהמתים יודעים גם לדעת ר' יונתן מדאמר ר' יונתן עה"פ זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם יצחק ויעקב לאמר ודרש ר"י מאי לאמר אלא שאמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי לבניכם קימתיה ומכאן מוכיחה הגמרא דהדר בה ר יונתן דאל"כ ולעולם אין המתים מבינים מהנעשה עם החיים א"כ מה יוסיף מה שיאמר להם משה רע"ה ע"כ ומקשה המהרש"א דנימא דאף דאין האבות יודעים מהנעשה עם החיים מ"מ כשאמר להם מרע"ה ידע דומיא דמה דאמרו בגמרא לעיל דאף דאין המתים יודעים מהנעשה עם החיים מ"מ כאשר שכיב איניש מעלמא ואמר להו ידעי ותירץ המהרש"א דתירוץ הגמרא לעייל שייך לשיטת בני ר"ח משא"כ לשיטת ר' יונתן אין המתים מבינים כלום מהנעשה עם החיים ואפילו אם שכיב איניש מעלמא ואמר להו יעוין היטב בדבריו ובדברי הגמרא וכן בדברי רש"י שכתב [ריש דף יט] ואי ס"ד דלא ידעי אין מבינים כלום אלא צערא דגופא ע"כ ובפשטות כוונת רש"י כהמהרש"א וכמו שמורים פשטות דברי הגמרא דהדר ביה ר' יונתן ולא מיירי בבני ר' חייא ויש בזה עוד דקדוקים כאשר יראה המעיין דאכמ"ל.

אמנם מדברי רבינו בחיי דברים לד' ד' נראה דבא לאפוקי מהשיטה הנ"ל וס"ל שדברי האומרים שהמתים אינם יודעים מהנעשה עם החיים נדחו לגמרי יעוין שם בדבריו ועכ"פ לפי שיטת המהרש"א בגמרא יוצא שהמדרש פליג עם הגמרא שבמדרש מבואר שהמתים יודעים מהנעשה עם החיים ולפ"ד המהרש"א עכ"פ לחד דעה ל"ס כן שהרי לא נדחו אלא דברי ר"י בה"א שסבר שאין המתים יודעים כלל מעניני החיים אף אם אומרים להם ולמסקנה אם אומרים להם יודעים אך מעצמם לא נפשט ונשאר בספק או מחלוקת [אלא"כ נאמר שגם המהרש"א ס"ל שנפשט וכדברי רבינו בחיי אלא שאינו מוכרח ועיין].

ולסיום ראיתי לציין שבספר ביאורים ובירורים בסיפורי חז"ל להג"ר יחיאל מיכל שטרן שליט"א ע"ד הגמרא ברכות הנ"ל ציין שבזוה"ק פנחס ריט' ע"ב מבואר שהקב"ה מודיע להורים בשמחת בניהם החיים אך לא בצער בניהם החיים [בדף רכ' עמוד א'] ובפשטות משמע מדברי הזוה"ק שההורים אינם יודעים מעצמם בשמחה כמו שאינם יודעים בצער אלא שהקב"ה מודיע להם בעת שמחת צאצאיהם ויעו"ש עוד שהביא מהזוה"ק ח"ג קנב' ע"ב שהקב"ה הודיע לאבות שהגיע הזמן שהוא מכניס את בניהם לארץ וש"מ כהנ"ל שהם לא יודעים אלא"כ אומרים להם וכפשטות דעת המהרש"א בדעת ר' יונתן במסקנת הגמרא ודלא כמו שמתבאר כאן במדרש.

עוד יש להוסיף בקצרה שמה שמתבאר מדברי התוספות בסוטה בקושיתם שאין חילוק בין מתפלל על הקבר למקום אחר וגם לתירוצים של תוס' החילוק הוא שכאשר מתפלל שאני ועכ"פ אין חילוק בין קאי על הקבר למקום אחר וכ"מ מהוכחת הגמרא ממרע"ה שש"מ שאין חילוק. אמנם זכורני שהגרב"צ מוצפי שליט"א מייתי בספר שערך מאביו הגאון הצדיק המקובל ח"ר סלמאן מוצאפי זצ"ל שבדברי המקובלים מבואר שכאשר מניח אבן על הקבר יורדת הנפש של הצדיק יעו"ש וש"מ שיש חילוק ועיין."

 

הגמרא בשבת ומפרשים עליה

להלן מובאת שוב הגמרא, כפי שהובאה לעיל.

 

שבת קנב, א – קנג, א

בגמרא בשבת מבוארים דברים שונים שהמת יודע על מה שקורה בעולם הזה. המאפיין המשותף הוא שמדובר בדברים שמתרחשים יחסית בסמוך לפטירתו (ובדרך כלל גם קשורים אליו).

אלו הדברים:

  • קושי וכאב על מה שקורה לגופתו (הובא גם בברכות).
  • סיפור על מת שידע שרב יהודה ארגן לו מניין בשבעה.
  • שהוא יודע כל מה שאומרים בפניו, ומחלוקת אם זה רק עד סתימת הגולל או שזה עד שיתעכל הבשר.
  • האוב היה יכול להעלות את שמואל רק בגלל שזה היה בתוך 12 חודש למיתתו, שאחרי 12 חודש הנשמה עולה ולא יורדת יותר.
  • רב אמר לתלמידו שיעורר את הציבור בהספד שלו (של רב עצמו), כי הוא נמצא שם.

"ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר אך בשרו עליו יכאב. אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל. וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי. אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי; חד אמר: עד שיסתם הגולל, וחד אמר: עד שיתעכל הבשר. מאן דאמר עד שיתעכל הבשר – דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. מאן דאמר עד שיסתם הגולל – דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה וגו'.

… תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמר ליה רבה לרב נחמן: של בינונים מאי? – אמר ליה: איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא. הכי אמר שמואל: אלו ואלו לדומה נמסרין, הללו – יש להן מנוח, הללו – אין להן מנוח. אמר (ליה) רב מרי: עתידים צדיקים דהוו עפרא, דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה.

הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן, נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומני מרי, דלא ידענא ליה! – אמר ליה: והא קרא כתיב וישב העפר על הארץ כשהיה? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו – עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו – אין עצמותיו מרקיבים. גששיה, חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא! – אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. – אמר ליה: והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב! – אמר ליה: ההוא – שעה אחת קודם תחיית המתים.

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. אובא טמיא היכא אסקיה לשמואל בנגידא? – אמר ליה: התם בתוך שנים עשר חדש הוה. דתניא: כל שנים עשר חדש גופו קיים, ונשמתו עולה ויורדת. לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל, ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו. איני, והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא! – לא קשיא, הא – דמחמו ליה ואחים, הא – דמחמו ליה ולא אחים."

 

תוספות מסכת שבת דף קנג עמוד א

התוספות כתבו, על מה שאמרו בגמרא שנשמות הצדיקים לאחר 12 חודש עולות מתחת לכסא הכבוד ושוב אינן יורדות, שבכל זאת אם הם רוצים יכולים לרדת, והביאו סיפורים מהגמרא על צדיקים שירדו.

"ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת – אף על פי כן כשהיא רוצה היא יורדת כי ההיא דלעיל דרבי אחי בר יאשיה וכההיא מעשה דר' בנאה דחזקת הבתים (ב"ב דף נח. ושם) דהוה מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אבינו אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי קא עביד אברהם כו' אמר ליה ניעול וניתי כו' אע"פ שנשמתו היתה גנוזה מתחת כסא הכבוד, מ"ר."

 

זרע יעקב שבת קנג, א

הרב יעקב גינזבורג (1814) מוסיף לפרש, שהכוונה שיזהיר את העם שרוחו של הצדיק נמצאת שם בשעת ההספד, שעל ידי כך יתעוררו יותר לחזור בתשובה.

"אחים בהספידא דהתם קאימנא פי' רש"י ועי"ל דצוה לו אחים הספידא שיאיים על העם בהספידא שנשמת הצדיק גבי הספידא קאים וזהו דהתם קאימנא ועי"ז יתעורר הלבבות לשוב בתשובה."

 

דעת כהן סימן קצו

הרב קוק כתב בהקשר לבקשה של הרב סלנט שלא יספידו אותו, שמסתמא כוונתו להספדים בפניו, כפי שלמדנו שמה שאומרים בפני המת הוא יודע, וקשה לענותן כמותו לשמוע שבחו בפניו, אבל במקום אחר אפשר להספיד אותו.

"הלכות אבלות. ב"ה רחובות, ג' אלול תרס"ט. כ' ידידי וחביבי הרה"ג היקר אוצר תו"י מו"ה יעקב יוסף שליט"א, רב המושבה עקרון ת"ו.

ע"ד הספדו של הגרש"ס ז"ל, לע"ד אין שום איסור בדבר, דכונת הגמ' סנהדרין מ"ו ב' דאי יקרא דשכבי הוא צייתינן לי' כלומר ופקע חיוב ההספד, אבל לא שיש בידו לאסור. כי מצד מצוה לקיים ד"ה =דברי המת= צריכין ע"ז גדרים מיוחדים, כמבואר בדהתו"ס כתובות ע' ע"א ד"ה הא, ומי יאמר דדמי לזה ענין מניעת ההספד של אדם גדול. ועוד שהצואה בסתם י"ל שאין הכונה כ"א לפני מטתו, ולא בריחוק מקום, ואחר גניזת אה"ק. וטעמא רבה איכא לחלק, שהרי אמרינן כל מה שאומרים בפני המת הוא יודע, שבת קנ"ב ב', ובודאי קשה לאדם ענותן לשמוע שבחו בפניו, ע"כ נמצא מאן דקפיד בכך, ואותם הצדיקים שאינם מקפידים ס"ל דזכות הרבים של התעוררות תשובה מכריעה לסבול זה, וכ"א יש לו אורח צדיקים לעצמו. ואפילו למ"ד שם עד שיתעכל הבשר, מיהו משמע דכ"ז הוא בפניו, דהיינו על קברו, ששם משכן הנפש, אבל בריחוק מקום לא שמענו, וי"ל דלא קפיד. וכיון שעכ"פ מספקא מלתא אין כאן ודאי מצוה לקיים ד"ה, ולא אתי ספק צואה ומפיק מחיוב גמור של הספד ת"ח, דחמיר טובא. ותו י"ל, אולי הי' טעמו ז"ל דרך ענוה שמא לא זכה דרכו בעיניו, כדרכם של צדיקים שאין מעשיהם הטובים משביעים את נשמתם הקדושה, המכרת את קונה, כדדרשו חז"ל במד"ר ע"פ וגם הנפש לא תמלא, וחשש שלא ישבחוהו יותר מדאי בעידנא דדינא, אבל מכי חזא צערא דקיברא פורתא ה"ל כפרה, כדאמרינן בסוגיא דסנהדרין, שם מ"ז ב'. ע"כ יש לתלות שעיקר כונתו היתה על ההספדים שבין מיתה לקבורה, כנהוג עכ"צ של"ת, אבל אח"כ אין לחוש כ"כ. וכבר הורה הנוב"י (מובא בס' תשובה מאהבה סי' קע"ד), שעל גדול הדור אין שומעין בכה"ג לצואה. ופשיטא שכבוד ירושלים עה"ק מעורב בכבודו, וע"ז מאן פייס ומאן שביק. השי"ת יגדור פרצותינו ופרצות עמו ברחמיו. ובירושלים ננחם במהרה בימינו בקרוב."

 

רש"ש מסכת שבת דף קנב עמוד ב

על הגמרא שמביאה מחלוקת של רבי חייא ורבי שמעון ברבי, ולא אומרת מי אמר איזו דעה, כותב שלכאורה היו יכולים להוכיח שרבי חייא הוא שאומר שהמת יודע מה שאומרים בפניו עד שיתעכל הבשר, ע"פ הגמרא בברכות, שדעת רבי חייא שהמתים יודעים.

"גמ' פליגי בה ר"ח כו' חד אמר כו' וח"א כו'. לכאורה ה"ל להש"ס לפשוט ולומר תסתיים דר"ח הוא דאמר עד שיתעכל הבשר מעובדא דברכות (יח א') דא"ל ר"ח דלייה כדי שלא יאמרו כו':"

 

תורת מאיר שבת קנב, ב

הרב מאיר פריימאן (תרס"ד, 1904) מתרץ את קושיית הרש"ש, שהקשה למה הגמרא בשבת לא מוכיחה שרבי חייא הוא שאמר שהמת יודע מה שאומרים בפניו עד שיתעכל הבשר מהגמרא בברכות, והתירוץ הוא שהגמרא בברכות מדברת רק על צדיקים ואילו הגמרא בשבת מדברת לא רק בצדיקים. הוא לומד את זה מהלימוד של רבי חייא ש'המתים (=הרשעים) אינם יודעים מאומה', ומביא ראיה מכך שלא ענו על הראיה בדברי רבי יונתן שהאבות הם צדיקים ולכן הם יודעים אבל סתם מתים לא יודעים, וזה בגלל שמראש הדיון היה רק על צדיקים.

"שם ע"ב בגמרא כל שאומרים בפני המת יודע וכו'. פליגי בה ר' חייא ור"ש ברבי חד אמר עד שיסתם הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר וכו'. הקשה הגאון רש"ש בהגהותיו אמאי לא אמר הגמ' מסתברא דרבי חייא הוא דאמר עד שיתעכל הבשר מהא דברכות י"ח ע"א רבי חייא ורבי יהונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יהונתן אמר ליה רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר וכו'. הרי משמע דס"ל לרבי חייא דאף לאחר שיסתום הגולל יודעים המתים.

ולענ"ד לא קשה מידי דהא איתא שם בברכות א"ל ומי ידעי וכו' והא כתיב והמתים אינם יודעים מאומה. א"ל וכו' אלו צדיקים וכו' והמתים אינם וכו' אלו רשעים. א"כ משמע דרבי חייא בצדיקים אמר שיודעים ובבית הקברות דא"ל ר' חייא דלייה בודאי היו מקברין שם גם צדיקים, אבל הכא דכל שאומרים בפני המת יודע מיירי בכל מתים לא בצדיקים, ובכל מתים ליכא ראיה דס"ל לר' חייא מהא דברכות עד שיתעכל הבשר, ואדרבא יש להביא ראיה דעיקר פלוגתייהו שם בברכות בצדיקים, מהא דקאמר שם ואף ר' יהונתן הדר ביה וכו' מניין למתים שמספרין זה עם זה וכו' לך אמור להם לאברהם וכו', ואי אמרת דבכל מתים פליגי ר' חייא ור' יהונתן מאי ראיה מאבות אלו צדיקים שאף במיתתן קרויים חיים שאני אלא על כרחך דבצדיקים פליגי וכמש"כ."

 

אור צבי שבת ב

הרב צבי גומבו (תש"ס) מגיב על קושיית הרש"ש, שהקושיה חמורה בהרבה, שהרי הסוגיות סותרות: שבברכות למדנו שהמתים יודעים, והבאנו את דברי רבי יונתן שמתייחסים אפילו לאבות בימי משה [כשלוש מאות שנה קודם לכן], ואיך זה מסתדר עם דברי הגמרא בשבת שיודעים מה שאומרים בפניהם לכל היותר עד שיתעכל הבשר? (ודחה תירוץ שבאבות לא שלטה רימה ולא נתעכל הבשר, כי אם כך מה הראיה שמביאים מזה בגמרא בברכות), גם מהסיפורים שם בגמרא מוכח שהמתים יודעים מה שקורה סביבם גם אחרי כמה שנים.

וענה שהסוגיה בברכות חולקת על הסוגיה בשבת, ודעת רבי יונתן לאחר שחזר בו היא שיודעים אפילו אחרי שנתעכל הבשר. אלא שעדיין קשה מהמעשים המובאים בברכות על הגמרא בשבת.

"פליגי בה ר' חייא כו', מש"כ רש"ש דתסתיים דר"ח הוא דאמר עד שיתעכל הבשר הנה מהגמ' ברכות שם (יט.) דקאמר דאף ר' יונתן הדר ביה לדר"ח דהמתים יודעים ומשמע דכ"ש דר"ח ס"ל הכי ומייתי שם ראיה ע"ז מהאבות והרי זה היה הרבה שנים לאחר פטירתן וא"כ תקשי דר"ח אדר"ח דהכא ואף אי נימא דרק ר' יונתן ס"ל הכי עכ"פ תקשי מהא דהאבות להא דר"ח דהכא דקאמר דיודעים עד שיתעכל ותו לא ואין לדחות דשאני האבות הקדושים שלא שלט בהם רימה ולא נתעכל הבשר כספ"א דבבא בתרא (וע"ש בתוד"ה שבעה) דא"כ מאי מייתי התם ראיה מיניה אאינשי אחריני אלא ש"מ דס"ל התם דאין חילוק בין נתעכל ללא נתעכל דלעולם יודעים ועוד דמוכח מכל הני עובדי דמייתי התם בברכות (יח:) דזה פשוט להגמ' שם דהמתים יודעים מה שמתרחש סביבם גם כמה שנים אחר פטירתם כהני ב' רוחות דהתם ועובדא דאבוה דשמואל (וכדפירשנו שם דכוונת הגמ' אנפשות המתים הנמצאים וחופפים מעל הקבר) ולא שקיל וטרי התם אלא אי ידעי מעצמם דברים שבמקום רחוק, וצ"ל דהסוגיא שם פליגא אדהכא וס"ל דיודעים מה שסביבותם אף לאחר עיכול ונאמר דר' יונתן דהדר ביה הדר ביה למיסבר אף טפי מר"ח דהכא (והא דאיכא מ"ד התם (יט.) דאין המתים יודעין מה שמספרים עליהם לא קשיא אהא דמסיק ר' יונתן דידעי, דהני מילי דידעי מה שמספרים להם בקרוב אבל מה שמספרים עליהם ברחוק אין יודעים וכדדחי הגמ' שם (יח:) כל הני עובדי שאין יודעים מה שברחוק מהם), ועכ"פ תקשי מהני עובדי דהתם שהבאנו לעיל אדר"ח דהכא (מיהו מהא דאבות איכא למימר דלית ליה לר"ח לדרשא דר' יונתן)."

 

מותר לשים סיד על גופת המת למהר עיכול הבשר כדי שיוכלו למלא בקשתו ולקוברו במקום שרצה

לכאורה הסוגיה היא בעיקר דברי הרשב"א שהביא להלכה הרמ"א כפי שמובא כאן, והסתירה מהגמרא, ותירוצים שונים של האחרונים בעניין.

 

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתטז (מופיע גם בסימן שסט)

הרשב"א התיר להאיץ את עיכול גופת מת כדי שיוכלו להעבירו ולקוברו במקום שרצה, וענה שאין בזה צער למת.

הערה: דבריו קשים מהגמרא, כי הרשב"א מסתמך על כך שאין בשר המת מרגיש באיזמל, ואילו הגמרא הקשתה על זה מדברי רבי יצחק שקשה רימה למת כמחט בבשר החי.[2] ובספר עיניים למשפט הקשה גם מהגמרא בשבת קנב, א, שם מבואר שלדעה אחת המת יודע מה שאומרים בפניו עד שיתעכל הבשר, ממה שנאמר "אך בשרו עליו יכאב".

"שאלת ראובן שצוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור למקום קברות אבותיו. וביום שמת נאנסו ולא יוכלו /יכלו/ לישא אותו. וקברוהו לשעה בקבר מקום פטירתו. ועכשו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו. ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד שיתעכל הבשר אם מותר ליתן על גופו סיד למהר העיכול. אם איכא בזיון /המת/ בכך או לא אי נמי משום צער המת! אי נמי אם מותר לטלטלו ממקומו אפילו לישא אותו אצל אבותיו כמו שצוה?

תשובה כל הא שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר. שאין כאן שום בזיון וכן אין כאן צער. שאין בשר המת מרגיש באיזמל כל שכן בסיד. והחנוטים קורעין אותם ומוציאים מעיהם ואין כאן לא משום בזיון. ולא משום אסור לפנותו ממקומו דכיון שפנוהו לקוברו במקום שצוה מותר. ובירושלמי אין מפנין את המת ואת העצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד. ואין צריך לומר מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי שערב לאדם שהוא נוח אצל אבותיו."

 

רמ"א יו"ד שסג, ב

"ואם צוה להוליכו ממקום למקום… ומותר ליתן סיד עליו, כדי לעכל הבשר מהר, ולהוליכו למקום אשר צוה (רשב"א סימן שס"ט)."

 

מקורות לתירוץ הקושיה על הרשב"א

הערות על ברכי יוסף יורה דעה סימן שסג (שם בברכי יוסף דיון בזה)

"בשיורי ברכה אות א' ציין לתשו' הרדב"ז סי' תפ"ד, שיישב ד' הרשב"א. וע"ע בחתם סופר ח"ו סי' ל"ז."

 

 

[1] תורה תמימה הערות איכה פרק ב

"וטעם הדבר שיעקב מרגיש יותר משאר האבות כתבו המפרשים מפני שהוא נצטער ביותר בגידול בנים ונתן נפשו עליהם, כנודע".

 

[2] תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד ב

"אין בשר המת מרגיש באיזמל. איני? והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר באך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל! – אימא: אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל".

 

 

var div = document.getElementsByTagName("hr")[0].nextElementSibling; var divN = div.parentElement; divN.id = "naama"; div.id = "notes"; //var div = document.getElementById("notes"); div.style.display = "none"; var button = document.createElement("button"); button.textContent = 'הצגת הערות'; button.setAttribute("onclick","myFunction2()"); divN.insertBefore(button, div); //divN.appendChild(button); // var links = document.getElementsByClassName("aup1"); var links = document.getElementsByTagName("sup"); var i; for (i = 0; i < links.length; i++) { var x = links[i].firstChild.getAttribute("href"); x = x.substr(1,x.length); links[i].firstChild.removeAttribute("href"); links[i].firstChild.setAttribute("href", "#"); links[i].firstChild.setAttribute("class", "aup1 " + x); links[i].firstChild.addEventListener("click", myFunction); //var id2 = document.getElementById(x); //id2.parentElement.style.display = "none"; } function myFunction() { var cl = this.getAttribute("class"); var str = cl.substr(5,cl.length); //var id = document.getElementById(str); this.setAttribute("href", "#" + str); if(div.style.display == "none"){ div.style.display = "block"; button.textContent = 'הסתרת הערות'; //return true; } else{ div.style.display = "none"; button.textContent = 'הצגת הערות'; } //return true; } function myFunction2() { if(div.style.display == "none"){ div.style.display = "block"; button.textContent = 'הסתרת הערות'; } else{ div.style.display = "none"; button.textContent = 'הצגת הערות'; } }
תפריט

תוכן עניינים

הרחבות לפניני הלכה אנו משתמשים בקובצי Cookie כדי לשפר את חוויית המשתמש שלך. המשך השימוש באתר מהווה הסכמה לשימוש בקובצי עוגיות.