היסח הדעת בברכת ציצית
סיכום
ברכה אחת לכמה בגדים עם ציצית
הגמרא במנחות מג, א מספרת על רב יהודה שסבר שציצית לא נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא ולכן היה מטיל ציצית גם בבגדי אשתו. בנוסף מסופר עליו שהיה מברך על הציצית רק פעם אחת ביום כאשר היה מחליף מכסות לילה לכסות יום.
הרא"ש (הלכות קטנות) ציצית כ מסביר שרב יהודה היה לובש תמיד את הבגד של כסות לילה (אחרת היה צריך לומר שבירך גם כל לילה) ומעליו שם את הבגד של היום. מסיק הרא"ש מכאן שגם מי שכבר לובש ציצית אם הוא מניח בגד נוסף עם ציצית צריך לברך. אבל אם מניח כמה בגדים מצוייצים זה אחר זה ללא הפסק מספיקה ברכה אחת. ופסק הטור או"ח ח, יב את דברי אביו הרא"ש.
בשו"ת הרשב"א ז, תיז תלה את הדבר בכוונה, שאם בשעת ברכה התכוון להניח עוד בגד עם ציצית לא צריך לברך ואם לא התכוון צריך לברך. דבריו הובאו באגור ז.
הב"י כתב שדעת הטור והרשב"א משלימים. וכך פסק בשו"ע ח, יב שיש שני תנאים שברכה אחת תועיל לכל הבגדים עם ציצית: 1) אין הפסק, 2) התכוון בשעת הברכה ללבוש בגדים אלו, אבל אם אחד התנאים לא התקיים צריך לברך מחדש.
ברך ובנתיים הביאו לו עוד בגד עם ציצית
השו"ע ביו"ד יט, ז פוסק בשחיטה שמי שהיו לפניו הרבה בהמות לשחוט וברך ואחר כך הביאו לו עוד, כל עוד נשאר מהבהמות שהיו לפניו לא צריך לברך שוב. הב"ח ח, יב דייק מלשון השו"ע כאן שהברכה פוטרת רק מה שלפניו ולא ציציות שיביאו לו אחר כך אפילו אם נשאר לו עוד בגדים ללבוש. והסביר את ההבדל שבאכילה ושחיטה "יש קבע", שאדם עשוי לאכול יותר או לשחוט יותר, אבל בלבישה הוא מתכנן ללבוש רק מה שלפניו ולא רגיל להוסיף. וכ"כ מ"א ח, טו. אולם הט"ז ח, י חלק על חילוקו של הב"ח, שאין שייך לומר שיש קבע יותר בשחיטה מאשר בציצית, ונראה ממנו שעדיף לא לברך. בעולת תמיד ח, טו חלק על הב"ח וסבר שאין לחלק בין שחיטה לציצית, לכן כל עוד נשאר לפניו מהבגדים שתכנן ללבוש ועוד לא לבש, גם אם הביאו לפניו עוד בגדים עם ציצית לא צריך לברך. וכן דעת הביאור הלכה סימן ח "אם לא", כאשר היה בכוונתו במפורש ללבוש כמה בגדים, שספק ברכות להקל.
האם ברכה בסתם פוטרת את כל הבגדים שלפניו?
הפרי מגדים (אשל אברהם ח, טו) דייק מהמגן אברהם שלדעתו ברכת הציצית אמנם לא פוטרת בגדים מצוייצים שלא היו לפניו בשעת הברכה, אבל היא בסתם פוטרת את כל הבגדים שהיו לפניו. הפרי מגדים עצמו חולק, וסובר שמפני שהרגילות היא להניח רק בגד אחד עם ציצית, הברכה בסתם לא פוטרת. וכ"כ מ"ב ח, ל.
ברך וגילה שהציצית פסולה
כתב הפרי מגדים (א"א ח, טו) שאם ברך על ציצית ללא בדיקה וגילה שהיא פסולה ולכן לובש אחרת – אם הייתה כוונתו על כל מה שלפניו לא צריך לברך ואם לא התכוון צריך לברך שוב. וכ"פ מ"ב ח, ל.
האם דיבור נחשב הפסק?
בשו"ע יו"ד יט, ה מביא שתי דעות על שיחה בין שחיטה לשחיטה האם היא הפסק. דעת סתם ששיחה היא הפסק וצריך לברך מחדש, ודעת יש אומרים שלא הפסק. יסוד המחלוקת היא שהסוברים שמדובר בהפסק (רא"ש, ר"ן, טור) סוברים ששיחה בטילה מפסיקה. מנגד, המקילים סוברים (רמב"ן, רשב"א) שמה ששיחה היא הפסק זה בתפילין שהיא מצוה אחת או שתים של חובה אבל בשחיטה שכל אחת מצות רשות בפני עצמה השיחה לא מפסיקה.
מגן אברהם סימן ח ס"ק יד דימה את המחלוקת בשחיטה לדין דיבור בין הנחת ציציות, וכתב שלשו"ע דיבור נחשב הפסק. וכן כתב במפורש בח, יג. לכן כתב שיזהר שלא לדבר כדי שלא להיכנס לספק. מסכם המ"א שאם בכל זאת דיבר הכריעו האחרונים שיש לברך. וכ"ד ב"ח ח, יג; ש"ך יו"ד יט, ה; פר"ח יו"ד יט, ח; רע"א על מ"א ח, יד.
מנגד, הט"ז יו"ד יט, ט כתב שמפני ספק ברכות לא יברך. וכ"ד הפמ"ג (א"א ח, יד), מ"ב ח, כח שכתב שדיבור מעניין לבישת ציצית אינה הפסק, אבל דיבור שלא מעניין המצווה יש מחלוקת ולכן יש להיזהר לא לדבר, ואם דיבר ספק ברכות ולא מברך.
טלית גדול אחרי טלית קטן
רא"ש ציצית כ למד מרב יהודה בגמרא במנחות שצריך לברך על כל בגד על ציצית למרות שכבר לבוש אחד, הביא את הדוגמא של טלית גדול שצריך לברך עליה גם אם ברך כבר על טלית קטן. בטור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח, יב-יג כתב שמפני שאם מפסיק צריך לברך שוב, לכן מי שמתעטף בטלית גדול בבית הכנסת צריך לברך עליו שוב למרות שבירך כבר על הטלית הקטן.
בספר האגור הלכות ציצית סימן כט מביא את מנהג מהר"ם שהיה בהתחלה כדי לצאת מספק מניח טלית קטן אחרי התפילה, אבל שחזר בו והיה מוציא את הטלית הקטן בברכה של הטלית הגדול. בשו"ת מהרי"ל סימן י הביא את מנהג מהר"ם, ומביא גם את המנהג להוציא את הטלית הקטן בברכה על הטלית הגדול. וכן בשו"ת מהר"ם מינץ סימן עח מובא מנהג מהרר"י מרפורק שהיה לובש טלית קטן רק לאחר התפילה כדי להתחייב בברכה.
בתרומת הדשן סימן מה מביא את מנהגו של מהר"ם ומסביר שחשש שלא ידבר בין הנחת הטליתות ולדבר בכוונה אסור. ומביא את הרא"ש וכותב שכדי להעמיד אותם באותה דעה צריך להסביר שמה שהרא"ש כותב שצריך להניחם זה אחר זה, לאו דווקא אלא הכוונה ללא היסח הדעת. בבית יוסף אורח חיים סימן ח אות יב, יג ד"ה ואם יש לאחר שמביא את דברי תרומת הדשן כתב שלדעתו הרא"ש ומהר"ם חולקים, ולדעת הרא"ש ההליכה לבית הכנסת היא הפסק. וכ"פ השו"ע ח, יג יד שהליכה לבית הכנסת ודיבור הם הפסק, לכן אם מתפלל בבית הכנסת צריך לברך שוב על הטלית גדול, ואם מתפלל בבית ולא דיבר לא צריך לברך.
המגן אברהם סימן ח ס"ק יז מסביר שלשו"ע הליכה שהיא הפסק היא הליכה מחוץ לביתו אבל הלך מחדר לחדר בבית לא נחשב הפסק. ומסביר את מהר"ם שמשמע ממנו שהליכה אינה הפסק, זה דווקא בגלל שהטלית עדיין עליו. וכ"ד האליה רבה ח, טו שהליכה היא הפסק. וכ"ד המ"ב ח, לג.
הב"ח אורח חיים סימן ח, יג סובר שמדוייק מתרומת הדשן שהליכה לא נחשבת הפסק. ט"ז אורח חיים סימן ח ס"ק יא כותב שהליכה אינה הפסק, ומה שחשש מהר"ם להניח טלית קטן בביתו הוא מפני שאחרי ש היה מניח טלית קטן היה מניח תפילין וברכת התפילין היא הפסק. וכ"ד העולת תמיד ח, יז.
פשט את הטלית
הטור או"ח ח מחלק בין שני מצבים: 1) אם פשט את טליתו ולא התכוון ללבוש אותה שוב – במצב כזה הסיח את דעתו מהטלית וכשחוזר ללובשה צריך לברך (על עניין זה אין כמעט חולק). 2) אם פשט והיה בדעתו לחזור וללבוש את הטלית. הוא לומד את דין ציצית מתפילין. בתפילין הגמרא אומרת "כל אימת דממשמש בהו מברך" שאם זזו ממקומם ומחזירן מברך. ומסתפק: א) נלמד ציצית מתפילין שצריך לברך אם פשט, ב) בתפילין מדובר דווקא אם זזו ללא ידיעתו אבל אם הזיז מדעתו על דעת להחזיר לא מברך שוב – ולכך נוטה הטור.
הגמרא בקידושין לה, א מביאה שאפשר ללמוד מתפילין לכל המצוות:
"רב אחא בר יעקב, אמר קרא: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, הוקשה כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין – מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מ"ע שהזמן גרמא – נשים פטורות."
בבית יוסף אורח חיים סימן ח, יד לאחר שמבאר את דברי הטור, חולק עליו וכותב שמהגמרא בסוכה על רבא שהיה חולץ את התפילין לפני בית הכסא וכשחוזר היה מברך עליהם מוכח שגם אם מוריד ברצון מברך שוב.
מדובר בגמרא בסוכה מו, א המביאה שלדעת רבי כל זמן שמניחים תפילין מברכים ולחכמים מברכים רק בבוקר. רבא שאמר שהלכה כחכמים בפועל לא נהג כך שכשהוא היה הולך לשירותים היה חולץ את התפילין והיה מברך עליהם שוב כשיצא. ולבסוף הגמרא מביאה שתלמידי החכמים של בית רב אשי כל פעם שהיו משמשים בתפילין (ההבנה היא שהתפילין זזו ממקומם ולכן היה צריך למשש אותם חזרה למקום) היו מברכים:
"תניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא – עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. … אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת דמנח תפילין מברך. רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי."
וכ"פ בשו"ע או"ח ח, יד:
"אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו."
הרמ"א בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן ח, ו מתרץ את קושיית הבית יוסף על הטור, ומחלק שכאשר צריך להוריד את התפילין (וממילא הציצית) מצד הדין וזהו הפסק שצריך לחזור ולברך. לכן רבא שהוריד את התפילין לפני שנכנס לבית הכסא היה צריך לחזור ולברך כי אסור להיכנס לבית הכסא עם תפילין.
ראשונים רבים כתבו כשו"ע: שבלי הלקט תפילה ה; רבינו יונה על הרי"ף ברכות ו, א; רבי אברהם אלשבילי ברכות יא, ב; רא"ה ברכות יא, ב; וכן מובא בהלכות פסוקות מן הגאונים ע בשם רב עמרם גאון.
יש ראשונים שנראה מהם כרמ"א, שלא על כל פשיטת טלית צריך לברך: ראבי"ה ב, תרמד; הגהות מיימוניות סוכה ו, ק; מגיד משנה סוכה ו, יב; ריטב"א סוכה מה, ב.
המאירי ברכות נג, א כתב שזה שהוריד את הטלית לא נחשב שסילק מעצמו את המצוה, אך בסוכה מו, א סובר שהפסקה לבית הכסא נחשבת הפסק. וכן דעת תרה"ד שבפסקים וכתבים קכ כתב שאם לא הסיח דעתו לא צריך לברך, אבל בלקט יושר הלכות הנהגת הבוקר ה מובא שתרומת הדשן נהג לחזור ולברך לאחר בית הכסא.
פוסקים שכתבו כשו"ע: יד אהרן (הרב אהרן אלפנדרי) הגהות בית יוסף ח כתב שכך דעתו ומביא את הראיה של הבית אמנם מסיים ש"ויש לישב". וכ"ד החמד משה או"ח ח, ט. וכן במקור חיים חלק א עמוד מח. וכן נראה מביאור הגר"א או"ח ח, יד שלמרות שמתרץ את קושיית הבית יוסף מסיים "אבל העיקר כדעת הש"ע".
מנגד, פוסקים רבים הביאו את זה שאם מתכוון להניח את הטלית שוב "מיד" לא צריך לברך שוב. כ"ד הב"ח או"ח ח ומגן אברהם ח, יח, תרומת הדשן פסקים קכ, שלחן גבוה ח, כא; שו"ת קול אליהו חלק ב, או"ח ב; יפה ללב א, ח, כב.
מה נחשב מייד?
בשו"ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן ב, ס"ק ו מראה שכשהשו"ע כותב "מיד" אין הכוונה ממש מייד ולכן מסיק שאם פשט טליתו ומתכוון להחזירה תוך חצי שעה לא יברך שוב. סמך לדבר הוא מדברי הרשב"ם שכתב שסמוך זה חצי שעה, ומדברי שו"ת כסא אליהו שכתב שהמוריד לפני המרחץ מחזיר ללא ברכה ומרחץ זה בערך חצי שעה.
בשו"ע הרב או"ח ח, כג כתב: "אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות". כך שהוא הגדיר זאת ככמה שעות. וכ"כ כף החיים ח, נב שהביא את דבריו. וכ"כ בעבודת היום (לרב יששכר דב אפיסדורף) ח, לא. באגרות קודש ג, תקמד הסביר שזמן תפילה שהוא היסח הדעת בתפילין הוא שעה וחצי, והיסח הדעת בציצית הוא יותר מתפילין, ולכן הוא יותר משעתיים, וכיוון שכבר עברנו את שעתיים – שלוש שעות הוא היסח הדעת בציצית.
האם מועיל שנשאר עליו טלית קטן?
בספר האגור הלכות ציצית סימן לד מביא שמהר"ח סבר שכשנשארת עליו הטלית הקטן אם מחזיר את הטלית הגדול לא מברך.
הבית יוסף ח, יד הסביר שהמהר"ח סובר שרק אם מתכוון להחזיר את הטלית מייד מועיל שיש עליו טלית קטן. הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן ח, ז כתב שאין דברי הב"י מוכרחים. רמ"א ח, יד מביא: "וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין".
הלבוש ח, יד הקשה שמדוע תועיל טלית קטן כאשר היא לא פוטרת את הטלית הגדול כאשר לא מניחים אותם סמוך אחד לשני. הוא מסביר בדוחק שכוונת הרמ"א היא שאם פטר את הטלית הגדול בברכה של הטלית הקטן מועיל שהטלית הקטן נשארת עליו כדי לא לברך על הגדול שוב. בדברי חמודות הלכות קטנות ציצית סח כתב שהרמ"א כלל לא פסק כדעה זו ושיש טעות דפוס.
נראה, שההסבר העיקרי הוא של הב"ח ח, יד שמי שמוריד את הטלית ויש לו כוונה להחזירה מיד שלא חוזר ומברך, ואם כוונתו שלא להחזירה מיד חוזר ומברך – וזה בין אם יש לו טלית קטן בין אם לא. המהר"ח מדבר על מי שמוריד סתם ללא כוונה מיוחדת, אם נשאר עליו טלית קטן לא צריך לחזור ולברך, שזה שנשאר עליו הטלית קטן מראה שלא הסיח דעתו מהמצוה. וכ"ד מ"א ח, יט; אליה זוטא ח, י; מ"ב ח, לח; חיי אדם א, יב, ו.
נפלה הטלית
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ו עמוד א כתב שאם נפלה הטלית מעליו והתעטף מיד מברך למרות שלא התכוון להסירו. בריטב"א (המובא בנימוקי יוסף ציצית יב, א) כתב שיש אומרים ש אם נפלה טליתו לא חוזר ומברך, וכתב שמצא כך בשם רבינו יונה, אולם רבו כתב שצריך לברך.
לכאורה יש סתירה בדברי רבינו יונה. בשיירי כנסת הגדולה הגהות ב"י ח כתב שכנראה מדובר ברבינו יונה אחר. ביד אהרן הגהות ב"י ח כתב כמה תירוצים: 1) שני רבינו יונה, 2) הריטב"א שמע שמועה לא נכונה, 3) שהריטב"א שמע שרבינו יונה אמר שיש אומרים שלא צריך לברך.
השו"ע ח, טו פסק שאם נפלה כל טליתו צריך לברך.
ולמרות שכמעט אין דעה בראשונים שסוברת שלא צריך לברך, כתב בשלחן גבוה ח, כג שהעולם נוהג כי"א שבריטב"א, ושספק ברכות להקל. וכ"כ כף החיים ח, נח; יפה ללב ח, כג.
כוונה מיוחדת בשעת הברכה
מתוך דברי המגן אברהם ח, טז רואים שאם היה דעתו בשעת הברכה שהוא יוריד את הציצית ויחזירה לא צריך לברך שוב גם לדעת השו"ע. וכ"כ בביאור הלכה סימן ח, ד"ה "אם פשט" (על שו"ע סעיף יד), שכתב שעצה כדי לצאת ידי כל הדעות (שגם לדעת השו"ע מועיל) שיכוון בשעת הברכה על הטלית שאם יצטרך לפשטו הוא יחזור וילבש אותו, ואז לא יצטרך לברך שוב. אמנם בהגהות רע"א על מג"א ח, טז כתב שאין זה כך מפני שעובר זמן רב מהברכה עד הפשיטה.
שערי תשובה סימן ח, טז הציע שיכוון מראש בברכה שהיא תחול רק על הלבישה הראשונה. כך, כשילבש שוב, תהיה אפשרות לברך מחדש. לכתחילה טוב גם להפסיק בדיבור בין הפשיטה ללבישה כדי להחשיב כהיסח הדעת. ואם נמצא במקום שאינו יכול להפסיק (כגון באמצע קריאת שמע), יסמוך על הרמ"א ושעומד להחזיר מיד ושיש עליו טלית קטן. כותב שמי שמקפיד לנהוג כך בקביעות, גם אם לא כיוון במפורש, נחשב כמי שכיוון על פי הרגלו.
שינה בציצית
הטור ח, טז כתב שהישן בטליתו בלילה אין צריך לברך בבוקר. הבית יוסף הסביר שהטור סובר שגם לילה הוא זמן ציצית ולכן לא היה לו הפסק במצוה. אמנם הב"י מציין לשו"ת הרא"ש ב, יג ששם פסק הרא"ש שהישן בציצית צריך למשמש בציצית ולברך מפני שלילה לא נחשב זמן ציצית. ומסקנת הב"י שצריך לברך, שמסתמך על הרמב"ם שסובר שלילה לא זמן ציצית וכן על תשובת הרא"ש. וכ"פ בשו"ע ח, טז. לעומתו, הב"ח ח, טו כתב כדעת הטור ושהרא"ש בפסקים חולק על הרא"ש בתשובה. וכ"ד ט"ז ח, טו; דרישה ח, ד; יפה ללב ח, כד שכתב שהשו"ע חזר בו.
המ"א ח, כא כתב שיפטור את הציצית בטלית גדול. וכ"כ מ"ב ח, מב.
שינה בצהריים
בשו"ת מהר"ם מינץ סימן עח הביא שבעל תרומת הדשן היה מברך שוב על הטלית הקטן לאחר שנת צהריים. אמנם מהר"ם מינץ סבר שזה גורם לברכה שאינה צריכה ועדיף לכסות בציצית בשעת השינה כדי שלא יצטרך לברך. על פיו כתב במשנה ברורה סימן ח ס"ק מב שהישן בצהריים יש ספק אם נחשב היסח הדעת ולכן יתכסה בו בשעת השינה ואז כשלובשו אין צריך ברכה לכו"ע.
ברכה אחת לכמה בגדים עם ציצית
הגמרא במנחות מג, א מספרת על רב יהודה שסבר שציצית לא נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא ולכן היה מטיל ציצית גם בבגדי אשתו. בנוסף מסופר עליו שהיה מברך על הציצית רק פעם אחת ביום כאשר היה מחליף מכסות לילה לכסות יום:
"רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה, ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. מדרמי, קסבר: מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, אמאי מברך כל צפרא וצפרא? כרבי, דתניא: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. אי הכי, כל שעתא נמי! רב יהודה איניש צניעא הוה, ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא. ומאי שנא מצפרא? כי משני מכסות לילה לכסות יום."
הרא"ש (הלכות קטנות) ציצית כ מסביר שרב יהודה היה לובש תמיד את הבגד של כסות לילה (אחרת היה צריך לומר שבירך גם כל לילה) ומעליו שם את הבגד של היום. מסיק הרא"ש מכאן שגם מי שכבר לובש ציצית אם הוא מניח בגד נוסף עם ציצית צריך לברך. אבל אם מניח כמה בגדים מצוייצים זה אחר זה ללא הפסק מספיקה ברכה אחת:
"פירש"י דב' טליתות מצויצות היה לו אחת ליום ואחת ללילה ולא הוה שרי (ס"א שדי) ליה לגלימא כולה יומא אלא בערב פושטה וכשחוזר ולובשה ביום מברך. וקשה לי אמאי קמברך בצפרא גם בערב היה צריך לברך כשמתעטף טלית של לילה והל"ל ומברך צפרא ופניא. וצ"ל דטלית של לילה לא היה פושטה ביום אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה ורוב פעמים לא היה פושטו אף בלילה הילכך לא פסיקא ליה למימר דמברך בפניא:
ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף (ס"א בטלית גדול) צריך לברך דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות וכל חד וחד מצוה באפי נפשא היא אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק מברך ברכה אחת על שתיהם:"
וכ"פ הטור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח, יב:
"ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבין בציצית ואם לבשם כולם בבת אחת די להם בברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת. לכן מי שרגיל להתעטף בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך עליו אף על פי שבירך על טלית קטן שלבש כבר".
הגר"א (ח, כב) הביא מקור לדין מהתוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו, טו:
"עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו. היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן. יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת. היה עושה מצוה אחת כל היום אין מברך אלא אחת, היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת".
בשו"ת הרשב"א חלק ז סימן תיז תלה את הדבר בכוונה, שאם בשעת ברכה התכוון להניח עוד בגד עם ציצית לא צריך לברך ואם לא התכוון צריך לברך:
"עוד השיב דהמברך להתעטף בציצית ובדעתו בשעת ברכה ללבוש טלית אחרת מוסף על זו דדי בברכה אחת דומיא דשני תינוקות למול ואם לא עלה כן על דעתו בשעת ברכה מברך על כל אחת ואחת ואפי' אם היה לבוש מאה או יותר:"
הביא דבריו בספר האגור הלכות ציצית סימן ז:
"ואם מלובש בטלית ופשטה והלך לצרכיו ואח"כ חזר ולבשה דעת ב"ה שלא יברך פעם שניה. ובתשובת הרשב"א בסימן תי"ז מי שלובש אפילו מאה בגדים בציצית זה אחר זה ואין בדעתו בתחילה על כולם צריך לברך על כל אחד ואחד."
וכתב בית יוסף (אורח חיים סימן ח אות יב, יג ד"ה ואם יש) שדעת הטור והרשב"א משלימים אחד את השני:
"ומיהו מה שכתב שאם לבשם בבת אחת די להם בברכה אחת נראה דהיינו דוקא כשהיה בדעתו מתחלה על כולם אבל אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם צריך לברך על כל אחת ואחת אפילו לבשם זה אחר זה וכן כתב האגור (סי' ז) בשם הרשב"א (שו"ת ח"ז סי' תיז):"
וכ"פ השו"ע או"ח ח, יב שיש שני תנאים שברכה אחת תועיל לכל הבגדים עם ציצית: 1) אין הפסק, 2) התכוון בשעת הברכה ללבוש בגדים אלו, אבל אם אחד התנאים לא התקיים צריך לברך מחדש:
"אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, ואם לבשם כולם בלא הפסק, והיה דעתו מתחלה על כולם, לא יברך אלא ברכה א'. אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת. וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם".
ברך ובנתיים הביאו לו עוד בגד עם ציצית
היו שדייקו (ב"ח, ט"ז, מ"א) מהשו"ע שכתב "והיה דעתו מתחלה על כולם" שאם הביאו לו עוד בגד לאחר שברך אבל לפני שהניח את הבגד שלפניו – צריך לברך בשנית. הקשו על השו"ע משתי סוגיות שנראה שפסק אחרת: 1) מברכה על פירות, 2) מברכת שחיטה.
- שו"ע או"ח רו, ה: "אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו; ברך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת; אבל מי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אינו צריך לברך".
- שו"ע יו"ד יט, ז: "היו לפניו הרבה לשחוט, וברך על השחיטה ואח"כ הביאו לו עוד, אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך, אין צריך לחזור ולברך; ואם לאו, צריך לברך. ולכתחלה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו".
ב"ח אורח חיים סימן ח מסביר את ההבדל שבאכילה ושחיטה "יש קבע", שאדם עשוי לאכול יותר או לשחוט יותר, אבל בלבישה הוא מתכנן ללבוש רק מה שלפניו ולא רגיל להוסיף:
"ומשמע דאפילו הביאו לו עוד בגדים קודם שלבש כל הבגדים שהיו לפניו בשעת ברכה צריך לחזור ולברך על האחרונים דלא דמי לאכילת פירות לקמן בסימן ר"ו ולברכת שחיטה ביורה דעה בסימן י"ט דהתם איכא למימר דיש קבע לאכילה ולשחיטה מה שאין כן בלבישה דאין בה קבע:"
וכ"כ מגן אברהם ח, טו:
"טו אם לא. אף על גב דגבי שחיטה י"א דא"צ לברך היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה דרגילין להביא יותר [עמ"ש סי' ר"ו דגבי מילה נמי מה"ט צריך לברך דלא כש"כ סי' רס"ה] משא"כ בלבישה דהוי נמלך ועסי' קע"ו:"
אולם הט"ז ח, י חלק על חילוקו של הב"ח, שאין שייך לומר שיש קבע יותר בשחיטה מאשר בציצית, ונראה ממנו שעדיף לא לברך:
"(י) אם לא היה בדעתו מתחלה כו'. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם אבל בירך ע"ד ללבוש בגד א' וקודם הלבישה הביאו לו עוד א' ונמלך ג"כ עלי' ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. … ומו"ח ז"ל כתב כאן ל"ד לפירות ולשחיטה די"ל איכא קבע לשחיטה ולאכילה משא"כ בלבישה דאין קבע ע"כ. ואין הבנה לדברים אלו דבהדיא כתב ב"י בי"ד סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה. אבל לענין שחיטה גמר הוי סילוק כו' עכ"ל. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצ"ע ליישב זה בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב:".
ומנגד, בעולת תמיד ח, טו חלק על הב"ח וסבר שאין לחלק בין שחיטה לציצית, לכן כל עוד נשאר לפניו מהבגדים שתכנן ללבוש ועוד לא לבש, גם אם הביאו לפניו עוד בגדים עם ציצית לא צריך לברך:
"והיה דעתו מתחלה על כולם. אבל אם לא היה דעתו מתחלה על כולם אפילו לבשם בלא הפסק צריך לברך עליהם וכמו שמסיק. והיינו דווקא כשלא היה לפניו עוד מבגדים ללבוש ממה שהיה מתחלה דעתו עליהן, אבל אם עדיין לפניו מבגדים אלו ולא לבשם אין צריך לברך וכמו שמבואר ביו"ד לענין ברכות שחיטה [סי' יט ס"ז], וכן מבואר שם בטור בשם הסמ"ק סי' קנו דפסק דאין קבע לשחיטה, ואפילו הכי מסיק דאם התחיל לשחוט ועדיין לא גמר לשחוט כולן והובא לפניו עוד לשחוט דאין צריך לחזור ולברך, והוא הדין כאן לענין לבישה, וזה ברור, ודלא כב"ח [סי"ב] שרוצה לחלק בין שחיטה ללבישה עי"ש. ונראה דהוא הדין אם לא היה בדעתו רק ללבוש בגד אחד ואחר שבירך קודם שלבש הביאו עוד בגדים, אין צריך לחזור ולברך, וכן כתב הפרישה שם ביו"ד סימן י"ט [סק"י] לדעת הסמ"ק עי"ש."
וכן דעת הביאור הלכה סימן ח "אם לא", כאשר היה בכוונתו במפורש ללבוש כמה בגדים, שספק ברכות להקל. אמנם הוא הבין את המ"א כדעתו ולא כפי שהוסבר (שגם הפמ"ג מסכים להסבר זה) שהוא סובר כב"ח שצריך לברך:
"אם לא היה בדעתו וכו' – עיין במ"ב במה שכתבנו שם דמיירי שהוא רגיל ללבוש רק אחת וכו' ואם דרכו ללבוש תמיד שנים או שלשה בגדים של ד' כנפות זו על זו ועתה לבש את הבגד סתמא אם היו כולם לפניו בשעת ברכה אין צריך לחזור ולברך ואם לא היו כולן לפניו רק בשעה שהיו מביאין לפניו הבגד האחרון יש עדיין לפניו מן הבגדים שהיו לפניו בשעת הברכה או שהביאו לפניו מלבוש השני תיכף אחר ברכת הראשון וקודם שלבשו בזה יש דיעות בין הפוסקים ופסקו האחרונים [הע"ת והט"ז והתבו"ש והאה"ח] דמספק לא יחזור ויברך [וגם דעת המ"א הוא כן כהע"ת והט"ז דלא חילק בין שחיטה לכאן רק דהי"א שמובא שם בהג"ה מודה בזה משא"כ דינא דהסמ"ג והש"ע שם והוא דינא דהט"ז פה גם המ"א מודה לזה והפמ"ג לא כתב כן ולא נהירא] ואם אין נחוץ לו עתה זה הבגד האחרון מוטב שלא ללבשו עד שיסיח דעתו מברכה ראשונה כדי שיתחייב לברך עליו בבירור. ארה"ח:"
למעשה, נראה מיד שדעת הפמ"ג והמ"ב שמפני שהרגילות היא להניח רק בגד אחד בסתמא אדם מתכוון ללבוש רק בגד אחד ולכן אפילו אם הבגדים לפניו פוטר רק אחד כל שכן אם הביאו לו לאחר הברכה.
האם ברכה בסתם פוטרת את כל הבגדים שלפניו?
הפרי מגדים (אשל אברהם ח, טו) דייק מהמגן אברהם שלדעתו ברכת הציצית אמנם לא פוטרת בגדים מצוייצים שלא היו לפניו בשעת הברכה, אבל היא בסתם פוטרת את כל הבגדים שהיו לפניו. הפרי מגדים עצמו חולק, וסובר שמפני שהרגילות היא להניח רק בגד אחד עם ציצית, הברכה בסתם לא פוטרת:
"אם לא. עיין מ"א. והם דברי הב"ח [ד"ה ואם יש לו] שדחאן הט"ז באות י', והוא מקיימן דבשחיטה קובע עצמו לשחוט הרבה משא"כ בלבישה. והנה מלשון מ"א וט"ז כאן משמע דלא הוקשה להם כי אם כשהביאו מלבוש שלא היה לפניו בשעת ברכה, הא אותן שהיו לפניו בשעת ברכה בסתמא נמי אין מברך על אחרים דבשחיטה כה"ג כו"ע מודים דאכל מה שיש לפניו מברך. ולבבי לא כן ידמה דכאן אפילו מונחים לפניו הרבה ארבע כנפות אם רגיל רק ללבוש אחת אין עולה הברכה לכולם, דהוה נמלך ודוקא אם דעתו עליהם בפירוש."
וכ"כ במ"ב ח, ל:
"(ל) הוי כמפסיק – מדסתם משמע דמיירי אפילו היו מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה ואפ"ה צריך לחזור ולברך דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת וע"כ בסתמא אין עולה הברכה לכולם דהוי כנמלך אא"כ היה דעתו עליהם בפירוש."
האם ברכה על טלית החייבת מדרבנן פוטרת את החייבת מדאורייתא?
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן ח, טו כתב שאם לובש שתי טליתות אחד של משי ואחד של צמר, ומברך על המשי ראוי לכוון במפורש לפטור את הצמר:
"ודע דאם רגיל ללבוש שני טליתים קטנים אחד משי ואחד צמר ובירך על של משי ושניהם מונחים לפניו, י"ל דבעי לכווני נפשיה בפירוש לפטור של צמר. ומהא אמינא לה, ממה שכתב הב"י בסימן ר"ו [ד"ה וכתב שם הרשב"א] דשבעה מינין ושאר פירות, או חביב [ואין חביב] ובירך על אתרוג אם לא כיון אין בדין שיפטור אתרוג את מין שבעה בגררא, ועיין אליה רבה שם [ס"ק] ב' בפירושו ושם יבואר אי"ה [באשל אברהם אות ב], ומ"מ ראוי וודאי לכתחלה לפטור בפירוש לא בגררא, שאין ראוי שדרבנן יפטור דין תורה, אף על פי שברכות דרבנן מ"מ עיקר המצוה זה דרבנן וזה דין תורה, נראה לי:"
האם ברכה על טלית קטן פוטרת טלית גדול?
פמ"ג א"א ח, טו שברכת "על מצות ציצית" על טלית קטן אינה פוטרת טלית גדול אלא אם היה בדעתו גם על הטלית גדול, אבל אם כוון פוטרת, ומעשים בכל יום שאנו פוטרים טלית קטן בברכת טלית גדול:
"ודע אם בירך על טלית קטן על מצות כמנהגנו, ולוקח מיד טלית גדול אם היה דעתו עליו לפטור בעל מצות, אין חוזר ומברך, ובסתם חוזר ומברך. ולא דמי לסימן ר"ו סעיף ב' די"א שם דאפילו נתכוין צריך לחזור ולברך פרי העץ כדבעינן למימר שם. וכאן כו"ע מודים דאם נתכוין על שתיהן דאין חוזר ומברך, ומעשים בכל יום דמברכין להתעטף ומוציאין טלית קטן אעפ"י שיש לחלק, אין לחלק ביניהם, וזה פשוט."
וכ"כ מ"ב ח, ל, וכתב שלכתחילה אין להניח טלית גדול מיד אחר טלית קטן ולגרום לברכה שאינה צריכה:
"וה"ה אם בירך על ט"ק על מצות כמנהגנו ולקח מיד הט"ג אם היה דעתו בפירוש לפטור בעל מצות אין צריך לחזור ולברך ובסתמא חוזר ומברך דבסתמא אין דעתו בעל מצות כ"א על ט"ק. אך מ"מ לכתחלה בודאי יש לזהר שלא לברך על ט"ק אם דעתו ללבוש תיכף הט"ג משום גרם ברכה שאינה צריכה".
ברך וגילה שהציצית פסולה
הפרי מגדים (א"א ח, טו) כותב על פי שיטתו לעיל שאם ברך על ציצית ללא בדיקה וגילה שהיא פסולה ולכן לובש אחרת – הדין לא תלוי בדין של פירות, שאם הוא התכוון לכל מה שלפניו אין צריך לברך ואחרת צריך לברך שוב:
"ולפ"ז לית כאן הך דינא דסימן רו סעיף ו' בנטל פרי ונפל ונמאס דכאן אם לבש אחד בלי בדיקה ומצא פסול ולובש אחר, ממה נפשך אם היה דעתו בבירור על כולם אין צריך לברך, ובסתמא בלא"ה מברך פעם אחר, וע"ש בט"ז [ס"ק ח וט] ומג"א אות ח'."
וכ"פ מ"ב ח, ל:
"אם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול או שנפסלו ציציותיו אח"כ ולובש טלית אחר צריך לברך פעם אחרת אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אח"כ:"
האם דיבור נחשב הפסק?
בשו"ע יו"ד יט, ה מביא שתי דעות על שיחה בין שחיטה לשחיטה האם היא הפסק. דעת סתם ששיחה היא הפסק וצריך לברך מחדש, ודעת יש אומרים שלא הפסק:
"אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה; ואם דבר, צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה, אבל על כסוי שני לא יברך. הגה: משום דשחיטה לא הוי הפסק; אבל אם שח בינתים, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. (כל בו). ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק."
יסוד המחלוקת היא שהסוברים שמדובר בהפסק (רא"ש, ר"ן, טור) סוברים ששיחה בטילה מפסיקה. מנגד, המקילים סוברים (רמב"ן, רשב"א) שמה ששיחה היא הפסק זה בתפילין שהיא מצוה אחת או שתים של חובה אבל בשחיטה שכל אחת מצות רשות בפני עצמה השיחה לא מפסיקה.
מגן אברהם סימן ח ס"ק יד דימה את המחלוקת בשחיטה לדין דיבור בין הנחת ציציות, וכתב שלשו"ע דיבור נחשב הפסק. ושכן כתב במפורש בח, יג. לכן כתב שיזהר שלא לדבר כדי שלא להיכנס לספק:
"צריך. פי' אם סח ביניהם כמ"ש סי"ג עיין ב"י ונ"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל שכתב בי"ד סי' י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק כיון שהן ב' מצות ה"ה כאן אבל תקיעת שופר דהוי מצוה א' אם סח בנתיים א"צ לחזור ולברך. אבל הפוסקים שם דא"צ לברך ה"ה כאן דדוקא בתפילין שהם שתי מצות של חובה צריך לברך אבל הכא רשות דאי בעי לא ישחוט הוי כמו שסח באמצע סעודה שא"צ לברך. לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כמ"ש אך אם השיח בנתיים הכריעו האחרונים שם דא"צ לברך [עמ"ש סי' רט"ו ור"ס קס"ז] ואם הפסיק הפסק גדול לכ"ע צריך לברך דהוי היסח הדעת אבל לכתחלה לא יפסוק דאסור לגרום ברכה שא"צ וכמ"ש:"
יש גירסאות שונות במגן אברהם, בפרוייקט השו"ת כתוב "דאין צריך לברך", אמנם בשו"ע של פרידמן כתוב "דיש לברך". וכן הגיה החתם סופר ופרי מגדים[1].
וכ"ד רבי עקיבא איגר שהכריעו האחרונים שמברכים:
"[מג"א ס"ק יד] הכריעו האחרונים. הב"ח והש"ך והפר"ח הכריעו שם דיש לברך:"
דברי הב"ח אורח חיים סימן ח, יג סובר ששיחה נחשבת הפסק:
"יג ואם מפסיק ביניהם. פירוש שיחה בטלה הוי הפסק וצריך לברך על כל אחד ואחד אפילו היתה דעתו מתחלה על כולם".
וכ"ד הפרי חדש יו"ד יט, ח לעניין שחיטה (שכבר המ"א דימה את דין שחיטה לציצית), וכתב שיש עצה לצאת מהספק שבזמן הברכה יכוון שאם ידבר יברך שוב, ועדיין יש להיזהר לא לדבר כדי לא להרבות בברכות:
"ומיהו דעת האחרונים ז"ל דשיחה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ולי נראה להזהיר לשוחטין לצאת ידי ספק ברכה שיגמרו בדעתם ויכונו שלא לצאת בברכה ראשונה אלא כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה, דהשתא לכולי עלמא אם הפסיק בשיחה תו לא מהניא ברכה קמייתא ואזדא לה וזה נכון, ומכל מקום יש לו ליזהר שלא להפסיק בשיחה כדי שלא להרבות בברכות דכל שיכול לפטור עצמו בברכה אחת הוה ליה ברכה שאינה צריכה וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל:"
וכן כתב ש"ך על שו"ע יו"ד יט, ה לעניין שחיטה:
"והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט' וכ"פ בד"מ וכ"כ בספר ל"ח והעט"ז וכל האחרונים:"
מנגד, הט"ז יו"ד יט, ט כתב שמפני ספק ברכות לא יברך:
"וכיון שלא הכריע בש"ע קי"ל כי"א אלו דספק ברכות להקל וע"כ צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק:"
וכ"ד הפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן ח ס"ק יד וכתב שאם הפסיק בדיבור בעניין הלבישה לא נחשב הפסק:
"יד צריך. עיין מ"א. ועיין ט"ז ביו"ד [סימן] י"ט [ס"ק] ט' הכריע דאין צריך לברך בשח. אבל הש"ך שם אות ז' בשם כמה אחרונים דצריך לחזור ולברך, ומ"מ ראוי בספק ברכות שלא להכניס עצמו לכך, א"כ יזהר שלא לדבר, ואם דיבר אין חוזר ומברך. ואם דיבר מענין הלבישה לא הוה הפסק. ואם הפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור אין חוזר ומברך."
וכ"כ משנה ברורה סימן ח ס"ק כח ששהייה אפילו לזמן מה לא נחשבת הפסק, ודיבור מעניין לבישת ציצית אינה הפסק, אבל דיבור שלא מעניין המצווה יש מחלוקת ולכן יש להיזהר לא לדבר, ואם דיבר מפני ספק ברכות לא מברך:
"(כח) מפסיק ביניהם – היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת אבל בשהיית זמן מה פסק המ"א ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור. ואם שח ביניהם אם היה הדיבור לצורך לבישה כגון שאמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג פשיטא דאין צריך לחזור ולברך אבל אם לא היה לצורך לבישה יש דיעות בין הפוסקים ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומ"א והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יו"ד בסימן י"ט סק"ז] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא ג"כ הוי בכלל הפסק לענין זה אבל יש מן האחרונים שפוסקין דכיון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך דהוי כמו שסח באמצע סעודה מוטב שלא להכניס בספק ברכה וכן הסכים הפמ"ג לכן יזהר כל אדם שלא לסוח ואם דיבר אין חוזר ומברך וכ"ש שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה וכדלקמן בסימן רט"ו:"
טלית גדול אחרי הטלית הקטן
רא"ש ציצית כ שהבאינו לעיל למד מרב יהודה שצריך לברך על כל בגד על ציצית למרות שכבר לבוש אחד, הביא את הדוגמא של טלית גדול שצריך לברך עליה גם אם ברך כבר על טלית קטן:
"ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף (ס"א בטלית גדול) צריך לברך דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות וכל חד וחד מצוה באפי נפשא היא אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק מברך ברכה אחת על שתיהם:"
פסק כדעתו בטור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח, יב-יג שכתב שמפני שאם מפסיק צריך לברך שוב, לכן מי שמתעטף בטלית גדול בבית הכנסת צריך לברך עליו שוב למרות שבירך כבר על הטלית הקטן:
"ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבין בציצית ואם לבשם כולם בבת אחת די להם בברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת. לכן מי שרגיל להתעטף בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך עליו אף על פי שבירך על טלית קטן שלבש כבר".
בספר האגור הלכות ציצית סימן כט מביא את מנהג מהר"ם שהיה בהתחלה כדי לצאת מספק מניח טלית קטן אחרי התפילה, אבל שחזר בו והיה מוציא את הטלית הקטן בברכה של הטלית הגדול:
"וטלית קטן שלובשין על המלבוש וטלית גדול בבית הכנסת. בתחלה נהג מהר"ם שלא להתעטף בטלית קטן עד צאתו מבה"כ ואז הפסיק בדברים בטלים ולבשו וברך[2]. אבל ה"ר משה פרנס כתב למהר"ח שחזר בו מהר"ם ולבשו בתחלה ולא היה מברך עד בואו לבית – הכנסת ונתעטף בגדול ונתכוון להוציא שניהם עכ"ל וכן בא"ח."
בשו"ת מהרי"ל סימן י הביא את מנהג מהר"ם, ומביא גם את המנהג להוציא את הטלית הקטן בברכה על הטלית הגדול:
"ועל ברכת טלית קטן, כבר הוו בה קמאי דקמן, מהר"ם נהג לברך על טלית גדול בבית הכנסת, ובחזרתו לביתו אחר שדבר והסיח דעתו מאותה ברכה, לבש טליתו קטן ובירך עליו לאפוקי נפשיה מפלוגתא, וכן ראיתי מורי ורבינו מהר"ש נוהג.
והמחמירין שלא לילך ד' אמות בלא ציצית ולובשים בקומם טלית קטן, ושוב כשנכנסים בבית הכנסת מתעטפים בגדול, והלובשים טלית קטן קודם נטילת ידים מברכין על הגדול בבית הכנסת ופוטרים שתיהן, וכן באורח חיים דאפי' משמוש והסתכלות בקטן אין צריך אך דעתו יהא על כל בגדיו המצוייצים אשר לובש."
וכן בשו"ת מהר"ם מינץ סימן עח מובא מנהג מהרר"י מרפורק שהיה לובש טלית קטן רק לאחר התפילה כדי להתחייב בברכה:
"לכן אמינא דטלית קטן של הרבנים שהוא גדול חייב בציצית מן התורה אם הוא של צמר, ולרבא אף אם הוא של משי. וכן חזינא כמה רבנים חסידים לובשים אותה ומברכים עליהם, ואם היה בה שום נידנוד למה מברכים הלא הממעט בברכות היכא דאיכא ספיקה הרי זה משובח. וכן שמעתי בבירור מכמה לומדי' וחשובי' על ר"ג מהרר"י מרפורק ז"ל, שלא הלביש טלית קטן בבקר עד אחר יציאת ב"ה ואז מברך עליו, דאם היו מלבושיו בבקר היה פוטר הטלית קטן בברכת הטלית גדול של ב"ה, ולכך מונע מלובשו עד אחר ב"ה כדי לחייב בברכה, ש"מ דברו' לו בלי שום גמגו' שחייב."
בתרומת הדשן סימן מה מביא את מנהגו של מהר"ם ומסביר שחשש שלא ידבר בין הנחת הטליתות ולדבר בכוונה אסור. ומביא את הרא"ש וכותב שכדי להעמיד אותם באותה דעה צריך להסביר שמה שהרא"ש כותב שצריך להניחם זה אחר זה, לאו דווקא אלא הכוונה ללא היסח הדעת:
"עוד העתיק אחד מן הגדולים, מתשובת הר"ח א"ז וז"ל: אם סח בין טלית קטן לטלית גדול הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך, ומהר"ם שלא הלך בקטנה לבהכ"נ, אלא כשחזר לבית בירך עליו, נראה טעמו, לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטלתים, וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך, לחייב את עצמו בברכה, כיון שיכול לפטור בברכה אחת, ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול, הילכך היה ממתין אחר התפילה, עד שהיה צריך להסיח עכ"ל. ובאשירי כתוב וז"ל: מכאן יש ראייה, דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום, וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול, צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצית לכל בגדיו שלו שיש לו ד' כנפים, וכל חד מצוה באנפי נפשיה היא. אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהן עכ"ל. והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשירי, צריכה למימר, דהא דכתב אשירי בזה אחר זה בלי הפסק, לאו דווקא, אלא ר"ל בלי היסח הדעת, כדכתב מהר"ם."
בבית יוסף אורח חיים סימן ח אות יב, יג ד"ה ואם יש לאחר שמביא את דברי תרומת הדשן כתב שלדעתו הרא"ש ומהר"ם חולקים, ולדעת הרא"ש ההליכה לבית הכנסת היא הפסק:
"ולי דברי הרא"ש ורבינו ורבינו ירוחם נראין כפשטן דכל שמניח טלית קטן בביתו וטלית גדול בבית הכנסת צריך לחזור ולברך דהליכה מביתו עד בית הכנסת חשיב הפסק:".
וכ"פ שו"ע או"ח ח, יג שהליכה לבית הכנסת ודיבור הם הפסק, לכן אם מתפלל בבית הכנסת צריך לברך שוב על הטלית גדול, ואם מתפלל בבית ולא דיבר לא צריך לברך:
"הלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול, צריך לברך עליו, דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק. ואם מתפלל בתוך ביתו, אם היה דעתו מתחלה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתיים בשיחה או בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך."
המגן אברהם סימן ח ס"ק יז מסביר שלשו"ע הליכה שהיא הפסק היא הליכה מחוץ לביתו אבל הלך מחדר לחדר בבית לא נחשב הפסק. ומסביר את מהר"ם שמשמע ממנו שהליכה אינה הפסק, זה דווקא בגלל הטלית עדיין עליו:
"יז חשיבה הפסק. נ"ל דאם שניהם בבית א' לא חשיב הפסק מחדר לחדר וכמ"ש סי' קע"ח ורע"ג ואם יצא מביתו וחזר מיד צריך לברך דהוי מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סי' קע"ח. ודעת מהר"מ נ"ל דס"ל דשאני ציצית כיון שעדיין עליו לא הוי שינוי מקום הפסק דל"ד לאכילה שהראשונה אזדא ליה ואף על גב דכתב בת"ה שמסתמא פשט טליתו היינו אחר בואו לביתו וא"כ לא שינה מקומו אחר שפשט כנ"ל, ובע"ת דימה זה לברכות ק"ש ול"ד להדדי כי עוכלא לדנא דבאמצע מצוה א' לא שייך הפסק עסי' ק"ד:"
הב"ח אורח חיים סימן ח, יג סובר שמדוייק מתרומת הדשן שהליכה לא נחשבת הפסק:
"יג ואם מפסיק ביניהם. פירוש שיחה בטלה הוי הפסק וצריך לברך על כל אחד ואחד אפילו היתה דעתו מתחלה על כולם ולפי זה מה שכתב לכן מי שרגיל וכו' היינו משום דמסתמא הפסיק בשיחה אבל אם ברי לו שלא הפסיק אין צריך לברך שהרי דעתו היה מתחלה על טלית גדול והליכה לבית הכנסת לא הוי הפסק וכך היא דעת מהרא"י בתרומת הדשן סימן מ"ה אבל בית יוסף פירש דהליכה לבית הכנסת חשיב הפסק ולפי זה מה שכתב רבינו ואם מפסיק ביניהם היינו ששהה בין זה לזה זמן מה שלא לבשן בזה אחר זה תכופים ועל זה קאי ואמר לכן מי שרגיל כו' דמשמע לפי פשוטו דהליכת בית הכנסת חשיב הפסק:"
ט"ז אורח חיים סימן ח ס"ק יא כותב שהליכה אינה הפסק, ומה שחשש מהר"ם להניח טלית קטן בביתו הוא מפני שאחרי היה מניח טלית קטן היה מניח תפילין וברכת התפילין היא הפסק:
"(יא) דהליכה מביתו לב"ה הוי הפסק. זה כתו' בב"י דרך טעם על מ"ש הרא"ש והטור דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בב"ה צריך לברך דמשום הפסק הילוך הוא. וק"ל מדברי התוס' פ' אלו נאמרין דל"ט שכתבו וז"ל דהכא בנ"י תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכ' שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמס' מדות משמע שהי' כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהייה כדי אותו ההילוך דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק היאך ילפינן מהתם שיעור שהיי' בין נטיל' לברכה דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ כל שלא שהה שיעור שהייה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיי' אפי' הרבה כל שלא הפסיק בדבור דאל"כ הי' לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהי' הפסק מחמת ההילוך לב"ה וכ"מ להדיא בת"ה שהביא ב"י בסי' זה שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של ד"א וכ"כ ב"י לקמן סי' ק"ד בשם הר"י אם נחש כרוך על עקבו ילך להשליכנו מעליו דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום עכ"ל ע"כ נלע"ד דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בב"ה משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תיכף תפילין אחר כך כמ"ש בש"ע סי' כ"ה ס"ב ואח"כ מניח בב"ה ט"ג ומסתמא גם הרא"ש כ' עד"ז וא"כ ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול אבל לא ההילוך לב"ה כנלע"ד:"
וכ"ד עולת תמיד סימן ח ס"ק יז:
"יז דהליכה מביתו וכו'. מדברי תרומת הדשן סימן מ"ה משמע דהליכה לא חשיב הפסק, עי"ש שמביא ראיה לדבריו ממנהג מהר"ם ז"ל, וכן מוכח מסוגיא דברכות דף (כ"ח) [כד ע"ב] במעשה דרב אבהו דהוי קאזיל בתריה דר' יוחנן והוה קא קרא קריאת שמע, כי מטי למבואות המטונפות אשתיק, א"ל לר"י להיכן אהדר, א"ל אי שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש וכו', דמשמע דאי לא שהה כל כך אינו חוזר לראש אף על גב דהפסיק בהילוך, ודברי המחבר צ"ע:"
אליה רבה סימן ח, טו גם סובר שהליכה היא הפסק, וכתב לדחות את הסברו של הט"ז והאריך להביא ראיות לדבריו:
"(טו) דהליכה מביתו וכו'. כן פירש ב"י דברי הטור במ"ש מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול צריך לברך עליו אעפ"י שבירך על טלית קטן שלבש כבר, ע"כ, די"ל דהליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק. והנה בט"ז [ס"ק יא] האריך לחלוק על פסק זה, וכן עולת תמיד [ס"ק יח]. ולענ"ד דברי הש"ע ולבוש עיקר, לכן צריך אני להאריך קצת בזה. דמה שהשיג הט"ז על ב"י דטעמו דהטור דצריך לברך, היינו משום דסבירא ליה כמ"ש בש"ע סימן כ"ה סעיף ב' דמניחין תפילין בין טלית קטן לגדול, וזה הוי הפסק ולא ההליכה ע"כ. ולא נהירא, דא"כ הוי ליה לטור לחלק בין שבת ויו"ט דאין מניחין תפילין לחול דמניחין,ומדכתב בסתמא משמע דלעולם צריך לברך. ועוד דמלשון הטור ריש סי' כ"ה שכתב ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד כדי שיהא מצויין לו בשעת קריאת שמע ע"כ, משמע דס"ל דאף הטלית גדול מתעטף קודם הנחת תפילין, דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש. וכן משמע מטעם שכתב כדי שיהא מצויין לו וכו'. ועוד דלשון מתעטף משמע על טלית גדול. וכן משמע בלשון הרא"ש [הלכות קטנות, ציצית סי' כ] שהביא ב"י בסי' (כ"ח) [ח'] זה לשונו, אדם שהוא לבוש טלית קטן וכשהוא מתפלל מתעטף צריך לברך עכ"ל, משמע דלשון מתעטף קרי להו טלית גדול. גם מ"ש ט"ז ועולת תמיד שכן משמע להדיא בתרומת הדשן סי' מ"ה שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של דבר אחר ע"כ. וכן האריך בתשובת בית יעקב סימן ט"ז. לענ"ד דיש לדחות, דבתרומת הדשן לא נזכר דמיירי באדם שרגיל להתעטף בבית הכנסת אלא במתעטף בבית מיירי, ואפשר דהוא הדין פושטו בבית כשיצא מבית הכנסת עי"ש ודוק. ועוד נ"ל ראייה מהא דאמרינן לקמן סימן קע"ח [סעיף ב] דשינוי מקום צריך לברך לכ"ע בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן, ודין טלית דמי להו. וכן מצאתי שפסק להדיא בספר ברכת אברהם בח"ד [סי' קעא] בפשיטות דהליכה לבית הכנסת הוי הפסק, ומשמע שם דטעמא דהליכה ושינוי רשות הוי הפסק. ובזה מתורץ מה שהקשה ט"ז מסי' ק"ד סעיף ג' דהליכה אינו הפסק, דשאני התם דליכא שינוי מקום. גם מה שהקשה מתוספות [סוטה] דף ל"ט [ע"א, ד"ה כל] דיליף שיעור תיכף לנטילת ידים ברכה מתכיפת דסמיכה לשחיטה שלא היה גבי מצורע, שלא היה יכול לכנוס לשער ניקנור ומשם עד המזבח היה כ"ב אמות, מנ"ל דשהייה הוי הפסק דלמא הילוך הוי הפסק. די"ל דקאי למ"ד ביאה במקצת לא שמיה ביאה ומעייל ידיו בתוך השער וסומך, ומשער עד המזבח לא הוי שינוי רשות, ואף דהשתא אפשר דמקום היד ששם הבהמה הוא פחות מכ"ב אמות שהרי משער מתחילין כ"ב אמות, י"ל דלא דק בדבר מועט כזה, וק"ל. ובזה ניחא לי מה שהקשה מג"א בסי' קס"ו [סק"ג] על תוספות הנ"ל מזבחים דף ל"ג [ע"א] דמוכח דממקום למקום חשיב הפסק אפילו הליכה מועטת ע"כ, דלא קשה מידי, דהתם הוי שינוי מקום, אבל תוספות מיירי בהליכה בלא שינוי מקום וכגון שמעייל ידיו, לכך צריך כ"ב אמות כנ"ל. והנה בתשובת בית יעקב סי' ט"ז נדחק לתרץ קושיית מג"א, ואינו עולה למעיין כלל עי"ש כי קצרתי. גם מה שהאריך לתרץ קושיית ט"ז הנ"ל דמצינו דשהיה גרע מהילוך, כמ"ש רמ"א בסי' צ' [סעיף כז] בעומד בתפילה והשתין תינוק, דטוב שילך למקום אחר ולא ישתוק, שמא ישהה כדי לגמור כולה ויחזור לראש, וא"כ דייקא תוספות שהייה מהליכה מקל וחומר, עכ"ד. ולא דק דא"כ גם בציצית שהייה לבד הוי הפסק, וכבר הוכיח ט"ז שאין שהייה פוסל בציצית, וכן בכל ברכת המצות, והתם בתפלה לענין שהה כדי לגמור כולה שאני. ועוד דהתם קאי על הליכת ד' אמות להתרחק מהשתנה עי"ש. ולפ"ז בהולך בחדר אחר וחוזר לחדר הראשון ומתעטף אינו חוזר ומברך אם לא הפסיק, ובספר מג"א [ס"ק יז] לא משמע הכי, והנלע"ד כתבתי. גם יש לתרץ קושיית עולת תמיד מהליכה בקריאת שמע דלא הוי הפסק, משום דדינא הכי דכתיב ובלכתך בדרך. וכהאי גונא כתב ספר ברכת אברהם שם דף קנ"ה [שם]. ועוד דגם האוכל והולך בדרך לכולי עלמא אינו הפסק, דלא הוי קביעות כדלקמן סי' קע"ח סעיף ד'. ועוד יש לחלק בין דין הכא ובין ראייתם טובא. ואין להאריך."
המשנה ברורה סימן ח ס"ק לג כותב כמגן אברהם:
"(לג) דהליכה – והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק ואעפ"כ כתבו דצריך לברך על הט"ג משום שינוי מקום ולפ"ז ה"ה אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הט"ג ג"כ צריך לברך עליו אף דהיה דעתו גם על הט"ג בשעת ברכה דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סימן קע"ח ועיין בס"ק שאחר זה:"
פשט את טליתו
דעת הטור
טור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח, יד מחלק בין שני מצבים: 1) אם פשט את טליתו ולא התכוון ללבוש אותה שוב – במצב כזה הסיח את דעתו מהטלית וכשחוזר ללובשה צריך לברך (על עניין זה אין כמעט חולק). 2) אם פשט והיה בדעתו לחזור וללבוש את הטלית. הוא לומד את דין ציצית מתפילין. בתפילין הגמרא אומרת "כל אימת דממשמש בהו מברך" שאם זזו ממקומם ומחזירן מברך. ומסתפק: א) נלמד ציצית מתפילין שצריך לברך אם פשט, ב) בתפילין מדובר דווקא אם זזו ללא ידיעתו אבל אם הזיז מדעתו על דעת להחזיר לא מברך שוב – ולכך נוטה הטור:
"ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך. אבל אם היה דעתו ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון דילפינן כל התורה מתפילין ותפילין כל אימת דממשמש בהו מברך פירוש אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן א"כ כל שכן הכא שיש לו לברך, מיהו יש לומר דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה:"
לימוד מתפילין לשאר המצוות נלמד מהגמרא בקידושין לה, א:
"רב אחא בר יעקב, אמר קרא: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, הוקשה כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין – מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מ"ע שהזמן גרמא – נשים פטורות."
בסוכה מו, א הגמרא מביאה שלדעת רבי כל זמן שמניחים תפילין מברכים ולחכמים מברכים רק בבוקר. רבא שאמר שהלכה כחכמים בפועל לא נהג כך שכשהוא היה הולך לשירותים היה חולץ את התפילין והיה מברך עליהם שוב כשיצא. ולבסוף הגמרא מביאה את מה שהטור הזכיר שתלמידי החכמים של בית רב אשי כל פעם שהיו משמשים בתפילין (ההבנה היא שהתפילין זזו ממקומם ולכן היה צריך למשש אותם חזרה למקום) היו מברכים:
"תניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא – עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. … אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת דמנח תפילין מברך. רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי."
הבית יוסף לא מחלק בין הורדה מרצון ושלא ברצון – בשניהם חוזר ומברך
בית יוסף אורח חיים סימן ח, יד לאחר שמבאר את דברי הטור, חולק עליו וכותב שמהגמרא בסוכה על רבא שהיה חולץ את התפילין לפני בית הכסא וכשחוזר היה מברך עליהם מוכח שגם אם מוריד ברצון מברך שוב:
"אבל איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה שם) דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפילו הכי היה מברך והוא הדין לציצית. וכן כתב בשבלי הלקט (ענין תפלה סי' ה ג.) וזה לשונו ציצית אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליה כל זמן שמתעטף כדמשמע פרק התכלת (מנחות מג.) מעובדא דרב יהודה עכ"ל:"
עובדא רב יהודה היא במנחות מג, א:
"רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה, ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. מדרמי, קסבר: מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, אמאי מברך כל צפרא וצפרא? כרבי, דתניא: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. אי הכי, כל שעתא נמי! רב יהודה איניש צניעא הוה, ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא. ומאי שנא מצפרא? כי משני מכסות לילה לכסות יום."
וכ"פ בשו"ע או"ח ח, יד:
"אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו."
הרמ"א – מתרץ את קושית הבית יוסף ופוסק כטור
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן ח, ו מחלק שכאשר צריך להוריד את התפילין (וממילא הציצית) מצד הדין וזהו הפסק שצריך לחזור ולברך. לכן רבא שהוריד את התפילין לפני שנכנס לבית הכסא היה צריך לחזור ולברך כי אסור להיכנס לבית הכסא עם תפילין:
"(ו) ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה דהתם גבי תפילין שהוצרך לחלצן דאסור ליכנס בהן לבית הכסא ולא בדעתיה תליא מלתא ולכן צריך לחזור ולברך דזהו הוי הפסק אבל כשמסיר התפילין במקום שלא היה צריך להסירם ודעתו ללבשן מיד אין צריך לחזור ולברך והוא הדין גבי ציצית אף על גב דמסירם משום שרוצה ליכנס לבית הכסא מאחר דלא צריך להסירן לא חשיב הפסק ואין צריך לחזור ולברך כדעת הטור. וחילוק זה שכתבתי הוא בהדיא בגמרא (ברכות) פרק מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ועיין שם דף כ"ג (ע"א) וכתב בית יוסף עוד ראיה לדבריו וזה לשונו וכן כתב בשבלי לקט ציצית אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליהן כל זמן שמתעטף עכ"ל וגם דברים אלו דחויים ואין מכאן ראיה כלל להיכא שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללבשו דאז לא הוי היסח הדעת ואין צריך לחזור ולברך כדעת הטור:"
ראשונים הסוברים כבית יוסף (רשימה מספר תורת הקדמונים)
ספר שבלי הלקט ענין תפילה סימן ה עוסק בברכת התורה שלא צריך לברך כל פעם שלומד, בשונה מתפילין, ציצית וסוכה:
"וכי תימא תפילין שאני דאסור להסיח דעתו מהן. קל וחומר מציץ כדאיתא בפרק הקומץ רבא ובפרק יציאות השבת ובפרק קמא דיומא. לפיכך סילוק והיסח הדעת הוי הפסק. ציצית יוכיח דלא אשכחן דאיתסר בה היסח הדעת ומברך עליה כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה. ואף על גב דכתיב וזכרתם ותזכרו לא לאסור בה היסח הדעת דיציאת מצרים ושבת ומחיית עמלק נמי כתיבא בהו זכירה ולא מיתסרין בהיסח הדעת. וסוכה נמי לא מיתסרא בהיסח הדעת אף על גב דכתיב בה למען ידעו דורותיכם ומברך עליה כל זמן שנכנס לישב בה לאכול."
אמנם כבר ראינו שהדרכי משה הסביר את השבה"ל שהוא מדבר שטלית נפלה מעצמה:
"וגם דברים אלו דחויים ואין מכאן ראיה כלל להיכא שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללבשו דאז לא הוי היסח הדעת ואין צריך לחזור ולברך כדעת הטור:"
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ו עמוד א מובא שלמרות שציצית מצוותו כל היום כל פעם שמתעטף מברך, ואפילו נפל מעליו והתעטף מיד מברך למרות שלא התכוון להסירו:
"ואמר מורנו הרב נר"ו דאכתי איכא למידק דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום ואפ"ה אם חלץ אותן וחזר ומניחן פעם אחרת צריך לברך ובציצית נמי אף על פי שמצותו כל היום אם מתעטף בו הרבה פעמים ביום צריך לברך על כל פעם ופעם וקבלה בידו מרבותיו שאפי' נפל מעליו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו והכא נמי אף על פי שמצות הקריאה כל היום היה לו לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם ונראה לו לתרץ שאינו דומה זה לזה מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך".
וכ"כ רבי אברהם אלשבילי (אביו של הריטב"א) ברכות יא, ב:
"ויש מקשים בכאן דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום, ואפילו הכי אם חלץ התפילין וחוזר ומניחן פעם אחרת צריך לברך. ובציצית נמי אף על פי שמצותו כל היום, אם מתעטף בו פעמים ביום צריך לברך על כל פנים בכל פעם ופעם, ועוד בקבלה היתה ביד הר' יונה ז"ל מרבותיו שאפילו נפל ממנו ולוקחו מיד ומתעטף בו שמברך עליו, ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו, והכא נמי אף על גב שמצות קריאה כל היום היה לנו לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם. ותירץ הר' ינוה ז"ל שאינו דומה זה לזה, מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת הויא, ולפיכך צריך לחזור ולברך".
בחידושי הרא"ה מסכת ברכות פרק א – מאימתי (ברכות יא, ב) מנגיד בין ברכות התורה לתפילין וסוכה, אבל לא לציצית. טעם החילוק לדעתו הוא שתפילין סלוקן מכויח עליהן. לכאורה טעם זה שייך גם בציצית (וכך הסביר בתורת הקדמונים ולכן הכניס את הרא"ה לרשימה של הסוברים כבית יוסף):
"אבל ברכות אלו שהם מיוחדות לתלמוד תורה יוצא בהן לכל היום, ולא דמי לתפלין דכל אימת דמניחן מברך עליהן, וסוכה כל זמן שנכנס בה, דהתם סלוקן מוכיח עליהן, מה שאין כן בתלמוד תורה, אבל בלילה שהוא זמן שינה לכל ודאי הפסקה בשישן, מה שאין כן ביום דלאו זמן שינה לכל, ולא עוד אלא דאסור לישן, ולא חשבו הפסקה לתלמוד תורה אלא כשהיא שוה לכל בזמן אחד כמו הלילה, דהתם חשבינן הוכח בסלוקה, אבל בכל שאינה שוה בכל בזמן אחד, אף על גב דמידחי גברא כגון מיעל לבית הכסא, לא הויא הפסקה, דכל היום חיוב תורה עליו ואין הוכח בסלוקה, דפעמים בלאו הכי ששותק ואינו שונה, ולרבנן דבי רב אשי דאמרי התם במסכת סוכה לענין תפלין דכל אימת דממשמשי בהו מברכי, התם הוא בתפלין בלחוד משום דכתיב ולזכרון."
בהלכות פסוקות מן הגאונים סימן ע מובא בשם רב עמרם גאון שכל פעם שמניח טלית מברך:
"רב עמרם בר ששנא. וטלית כל זמן שמכסה בה צריך לברך ואפילו כמה פעמים ביום וכן הלכה. ואי איניש צניעה הוא דלא שארי לגלימא כולי יומא מברך בצפרא ותו לא אבל כולי עלמא כל אימת דשארי לה והדר מכסי לה צריך לברוכי".
ראשונים כרמ"א (תורת הקדמונים)
הראבי"ה חלק ב – מסכת סוכה סימן תרמד משווה דין סוכה לדין תפילין, וכותב שהגאונים פסקו שכל יציאה מהסוכה מברך. נראה שלא בא לחלוק עליהם אלא להסביר אותם שאם יצא על מנת לחזור מיד או שלא הסיח דעתו לא צריך לחזור ולברך. לכאורה הוא יאמר כך גם לציצית שהשוו גם את ציצית לתפילין:
"וכל אימת דנפיק מסוכתו והדר עייל לגווה הדר מברך לישב בסוכה, דכי פרכינן מסוכה אסוכה בפרק לולב וערבה אוקימנא להו כתנאי רבי ורבנן דפליגי בענין תפילין, וקיימא לן כרבי דאמר כל זמן שמניחן מברך, ואמר מר זוטרא חזינא ליה לרב פפא דכל אימת דמנח תפילין הוה מברך רבנן דבי רב אשי כל אימתי דממשמשי בהו מברכי עלייהו. וכן פסקו כל הגאונים. ונראה לי שאם יצא על מנת לחזור מיד, וכן [אם לא הסיח] דעתו שאין צריך לחזור ולברך."
הביא את דבריו בהגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו, ק:
"[ק] ואפילו בעשרה זימני ביומא וכן כתב בה"ג וכן ספר יראים וראיה מתפילין דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי מברכי וכן מצאתי בפרק לולב וערבה ודלא כר"ת שאמר שברכה בסעודה פוטרת כל טיול ולימוד ושינה שמסעודה לסעודה. וכן פסק רבינו שמחה וז"ל דכל חד וחד מהני דמיחייבי לנהוג בסוכה מברך עליו הברכה לישב בסוכה ואפילו נכנס לישן ולא ישנה ממטבע הברכות ואומר לישב בסוכה לישנא דקרא בסכות תשבו עכ"ל וכן בעל הרוקח וכן רבינו אבי"ה. וכתב ונ"ל שאם יצא על מנת לחזור מיד ולא הסיח דעתו שא"צ לחזור ולברך, ע"כ:"
המגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה יב כתב כך לגבי סוכה (מסיים שהמנהג הוא כר"ת, אבל נראה שהוא מטעם אחר ולא מטעם היסח הדעת). הוא לא מקשר לתפילין ולציצית, אולם אם נראה את דבריו ככלל נוכל להסיק גם לציצית:
"[יב] כל זמן שיכנס בסוכה וכו'. מסקנא דגמרא פרק לולב וערבה (דף מ"ז) דכל זמן שנכנס לישב בה מברך וכן כתוב בהלכות ודעת הגאונים שאפילו נכנס בה מאה פעמים ביום חייב לברך וכן דעת רבינו. וראיתי כתוב דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשיחזור ודבר נכון זה. ומ"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב ז"ל:"
חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף מה עמוד ב:
"והא דאמר רבי יוחנן דסוכה שבעה משום דהויא דאורייתא לאו היינו עיקר טעמיה דהא שמואל סבר נמי דסוכה דאורייתא נמי שבעה וקרא הוא ואפ"ה כיון דלא מפסקי לילות מימים הוו כחד יומא אריכתא ובחדא ברכתא סגיא להו, אלא דהאי טעמא דנקיט לרבי יוחנן סוכה דאורייתא סניפין הוא איידי דקאמר לולב דרבנן, אבל עיקר טעמא דרבי יוחנן אף על גב דכולהו חדא יומא אריכתא נינהו כיון שמתערטל ממצותה כשהוא יוצא ממנה חייב הוא לחזור ולברך עליה כשחוזר ונכנס בה שחוזר ומתלבש במצותו ואפילו בו ביום עצמו שכל שעה שנכנס בה כתחלת מעשה כי היציאה משם היא גמר כניסה ראשונה, והיינו דאוקימנא מילתיה כתנאי דתפילין דתניא תפלין כל זמן שמניחן מברך עליהן ואפילו אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתיים דכוליה יומא חזי לתפילין אפ"ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחלת מעשה לגמרי ובעי ברכה ולא מצטרף אברכה קמייתא, מעתה לרבי יוחנן דקאי כרבי בתפילין חייב הוא לברך בסוכה כל זמן שנכנס בה בין ביום בין בלילה כתפילין כל זמן שמניחן, והלכתא כותיה בסוכה דהא קיימא לן כרבי בתפילין וכדפסק רב יוסף בהא הלכה כרבי יוחנן, והאי דקאמר ר"י סוכה שבעה היינו שמברך עליה כל שבעה כל זמן שנכנס בה ומשום דשמואל נקט לולב שבעה נקט רבי יוחנן סוכה שבעה.
מיהו כי אמרינן דמברך על הסוכה כל זמן שנכנס בה היינו כשיוצא ממנה מתחלה יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כחליצה דתפילין אבל לא יצא מתחלה אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר, וכיוצא בזה לענין ברכת הנהנין כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ולקביעיה הדר ואף על פי שלא הניח שם זקן או חולה וכדפרישנא בדוכתא (פסחים ק"א ב'), ויש מרבותינו חכמי צרפת ז"ל שכתבו דכיון דאיכא בסוכה חיוב ענינים משונים אכילה ושינה ושינון וכיוצא בהן שכל עת שקובע עצמו לעשות בה אחד מדברים אלו הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אף על פי שלא יצא משם וכל שכן לרבנן דבי רב אשי דמברכין על התפילין כל היכי דמשמשי בהו, ויש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה ומה שכתבנו נכון ועיקר והלכה למעשה, מפי רבינו נר"ו."
הסוברים שבית הכסא הוא הפסק
בבית הבחירה (מאירי) מסכת סוכה דף מו עמוד א רואים שהוא סובר שהפסקה קטנה לא נחשבת הפסק, כמו היוצא רגע מהסוכה להביא אוכל, או שהתפילין החלו להשמט (ואם נמצא דוגמא השווה בציצית היא שהטלית נפלה) לא צריך לחזור ולברך, אבל הפסקה לעניין שלא קשור למצוה כגון הפסקה לשירותים ולכן הוריד את הציצית צריך לברך:
"ומברך לישב בסוכה כל שבעה כמו שביארנו ולא עוד אלא אף כל זמן שנכנס לישב בה אפי' ביום אחד מברך כענין האמור בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן ר"ל שאם הניחן שחרית ובירך וחלצן וחזר והניחן מברך עליהן וכן כל היום וסוכה כל שבעה הרי היא כתפילין ליום אחד. ויש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי' לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך כדרך תפילין שאפי' חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך, וכן בציצית. ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך ודוגמתו בתפלין משמושו בהם בכל שעה על הדרך שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ואפי' מצאם שמתחילים להשמט והולמן בעצמו שלא ישמטו אינו צריך לברך שאין הלכה כדברי האומר כל אימת דממשמשי מברכי הא כל שיצא לעסקיו או לאיזה ענין חוזר ומברך".
המאירי מפורש יותר בבית הבחירה (מאירי) מסכת ברכות דף נג עמוד א שזה שהוריד את הטלית לא נחשב שסילק מעצמו את המצוה ויכול לחזור להניחה ללא ברכה:
"הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפי' ישב שם כל היום כלו והריח ריח אחר ריח אין מברך אלא פעם אחת נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם ואף על פי שהבשם לסחורה הוא מוציאם מ"מ ממשמש הוא בהם בשעת הוצאתם ומכוין להגיע ריחם לבני אדם כדי שירבו עליהם קופצים ונמצא שלהריח הם יוצאות אף על פי שעיקר הכוונה לסחורה:
יש למדין משמועה זו במי שהניח טליתו לכשהוא חוזר ונוטלו שיחזור ויברך כדין נכנס ויוצא ואינה ראיה שהטלית דעתו עליו לחזור וליטלו ואינו קרוי סלוק אבל לענין הנאה כל שנסתלק ממנה סלוק גמור הוא ואף על פי שבסוכה כל שנכנס בה מברך מ"מ אין דעתו עליה אלא בשעת אכילה ובשעת שינה:"
וכן נראה שדעת תרומת הדשן. שאמנם בפסקים וכתבים סימן קכ כתב שאם לא הסיח דעתו לא צריך לחזור ולברך:
"מי שפושט תפילין על מנת להחזירם מיד אם צריך לברך שנית בהחזרתו להניחם דלא גרע ממשמוש או לא, כיון דליכא היסח הדעת דבמשמוש עצמו איכא מצוה כמו גבי ציץ? נראה דאין צריך לברך הואיל ורצה לחזור ולהניחם מיד בלי שום היסח הדעת. וראיה מהא דכתב אשירי בהלכות ציצית דמי שפשט טלית זו וחוזר ומתעטף טלית אחר צריך לברך. וכתב הטעם משום דחייב לעשות ציצית בכל בגדיו, משמע הא חוזר ומתעטף באותו טלית אינו חוזר ומברך. ודין טלית כדין תפילין דמייתי התם ראייה מברכת תפילין אברכת ציצית. וההיא דכל אימת דממשמשי בהן מברכין, יש לומר דמיירי בהיסח הדעת. תדע שהרי פירש אשירי בהלכות תפילין דאיירי שנשמטו ממקומן ורוצה להחזירן למקומן, וע"כ הסיח דעתו שהרי צריך למשמש בהו שלא יזוזו ממקומו."
אבל בלקט יושר הלכות הנהגת הבוקר ה מובא שתרומת הדשן נהג לחזור ולברך לאחר בית הכסא – משמע הבין שבית הכסא הפסק:
"וכשהלך מבית הכנסת לבית הכסא חולץ טליתו, ולא הארבע כנפות, וכשחוזר לבית הכנסת היה מברך על טליתו משום דהפסיק".
פוסקים שכתבו כשו"ע
יד אהרן (הרב אהרן אלפנדרי) הגהות בית יוסף ח :
"למהר"ם מטיוולי ז"ל א"מ נר' שדעת רבי' הוא דווקא גבי תפילין יש לברך אף על פי שהיה דעתו להחזירן מיד לפי שאסור לפנות והוא לבוש בהם הלכך זמן בית הכסא לאו זמן תפילין הוא והוי הפסק מידי דהוה אלילה, ומשום האי סברה הדר ביה רבא ולא עבד כשמעתיה אבל בטלית שמותר לפנות וטליתו לבוש ומסירו משום מידת חסידות זמן בית הכסא זמן טלית הוא וליכא הפסק זמן כלל אינו חוזר ומברך כיון שדעתו לחזור ולהניחו מיד וכיון דפליגי בהכי לא יליף טלית מתפילין אף על גב דכל התורה כולה ילפינן מתפילין והא דאמר רבינו שאם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד דאינו מברך מיירו דאינו נכנס לב"ה דליכא הפסק זמן אבל סוכה יליף שפיר מתפילין דאף על גב דלא משבקי לילות מימים כסוכה מכל מקום איכא הפסק זמן דאינו חייב לדור תדיר בסוכה דתשבו כעין תדורו הוא דחייב כנ"ל לדעת רבינו אבל מדברי רש"י נראה שסובר דאף על גב דאסור לפנות ותפילין בראשו לא מקרי הפסק זמן כיון שדבר אחר גרם לו האיסור ולא הזמן והשתא ילפינן שפיר מתפילין עכ"ל. וכ"כ הט"ז ס"ק יב והשיירי אות ג.
ואני אומר דאין לחלק בכך דאם איתא להא מאי האי דקאמר רב מרי רבא לא עבד כשבעתיה דהכי אמרינן בגמרא תניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עלהין דברי רבי וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר אביי אמר הלכה כרבי ורבא אמר הלכה כחכמים אמר רב מרי חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי אצטריך זמנא אחרינא וכו' ואם איתא דיש חילוק בין הכניס לבית הכסא שאסור ליכנס שם בתפילין ומשום הכי חייב לברך אם כן מאי קו' מ"ש חכמים דאינו מברך אלא שחרית בלבד היינו כשחולצן משום דבר אחר שאפשר היה לעשות אותו דבר בתפילין אבל בית הכסא שאסור ליכנס שם בתפילין ודאי דכולי עלמא מודו דחייב לבד דהוי הפסק אלאל ודאי דאין לחלק בכך ויש לישב."
וכ"כ בחמד משה או"ח ח, ט:
"בט"ז סקי"ב ואני אומר לפעמ"ד וכו'. גם העטרת זקנים כ"כ, וכ"כ דברי חמודות (הלכות ציצית ס"ק ס"ח), וקשיא לי לפ"ד דבפרק לולב וערב דף מו ע"א איתא התם ברייתא, דרבנן ס"ל תפילין אינו מברך עליהם אלא שחרית בלבד, ורבי סבירא ליה כל זמן שמניחן מברך עליהם, ואמר רבא הלכתא כרבנן, ואמר רבי מרי חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי אצטריך זימנא אחריתא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, עכ"ל. ולפ"ד הט"ז וסייעתיה איך מוכח מכאן דהדר ביה משמעתיה, דדלמא דוקא אם עייל לבית הכסא אז דוקא בירך שנית ומטעמייהו, אבל בלא זה אם מסירן וחוזר ומניחן אין צריך לברך שנית כרבנן. וא"ל דרבי ורבנן נמי אך בהא פליגי, באם עייל לבית הכסא שצריך לחולצן, ואפילו הכי לרבנן לא צריך לברך, ולרבי דוקא אז צריך לברך, וקי"ל כרבי. אבל אי אפשר לומר כן, דודאי רבי ורבנן בכל ענין פליגי, דלרבי כל אימת שמסירן וחוזר ומניחן צריך לברך, ולרבנן סבר לברך שחרית בלבד, שהרי שם הביאו ברייתא זו, ופלוגתא דשמואל ורבי יוחנן גבי סוכה אי מברך כל שבעה או יום ראשון לבד, יע"ש. ובלא זה לישנא דברייתא לאו הכי משמע, וזה ברור לכל מעיין. ולכן הנראה דברי הרב בית יוסף נכונים, ואין מקום לחילוק זה, דמה בכך שצריך לחלצן או שחולצה מעצמו, מכל מקום כאן שדעתו לחזור ולהניחם, אם צריך לברך לעולם בכל ענין צריך לחזור ולברך, ואם אין צריך לברך בכל ענין אין צריך לברך."
ובשו"ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן ב, ב הביא עוד שסברו כבית יוסף:
"וכן ראיתי עוד להגאון החות יאיר בספרו מקור חיים חלק א' (עמוד מח) שהאריך להעיר על החילוק הנ"ל מהסוגיא דסוכה (מו א) הנ"ל, דאמרינן דרבא לא עביד כשמעתיה וכו', ולפי החילוק הנ"ל מנין לו דלא עבד כשמעתיה וכו', והוסיף, שגם לשון הטור (סימן כה) שכתב סתם גבי תפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן, משמע דסבירא ליה שאפילו חלצן לצורך עסקיו הדין כן, ושכבר עמד בזה הרב נחלת צבי, והדין עמו וכו'. עש"ב. גם הגאון רבי ישעיה דיין בספר זה כתב ידי (בחידושי אורח חיים סימן ב') הביא דברי הבית חדש בחילוקו הנ"ל, והאריך להקשות עליו מהסוגיא דסוכה (מו א) הנ"ל. ע"ש. וכן בשו"ת נטעי נעמנים (חלק אורח חיים סימן ג') הוכיח מהסוגיא דסוכה (מו א) היפך חילוק הדרכי משה והב"ח הנ"ל. ע"ש. ועיין בשו"ת קול אליהו חלק ב' (חלק אורח חיים סימן ב'), וכן בספרו כסא אליהו (סימן ח'), שכתב לדחות מסברא החילוק של הב"ח והשיורי כנסת הגדולה בזה. ואף שיש להעיר בדברי קדשו כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים, מכל מקום לפי האמור יש סיוע מהש"ס לדחייתו, וכדברי הגאונים הנ"ל. ומרן הבית יוסף הסתייע ממה שכתב האגור, נשאל מהר"י מולין על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו, וחוזר ללובשו, אם יש לו לברך, והשיב, שמהר"ם הצריך לחזור ולברך, ומהר"ח חילק דהיכא דנשאר עליו טלית קטן לא יחזור לברך. ופירש מרן, דמיירי במסיר טליתו על דעת ללובשו מיד. ואם כן מהר"ם חולק על רבינו הטור שנטה דעתו לומר שאין צריך לברך. ע"ש. וסיוע לדבריו ממה שכתב בספר תשב"ץ (סימן רסג), שבכל פעם כשהיה מהר"ם מתעטף בטליתו היה מברך. אלמא שאף באופן שפשט טליתו על דעת לחזור וללובשו מיד, היה מברך עליו. ודו"ק."
ביאור הגר"א אורח חיים סימן ח, יד אמנם כתב לתרץ את קושית הבית יוסף על פי תירוץ הדרכי משה, אך סיים שהעיקר כדעת השו"ע:
"וי"א כו'. שמפרש ההיא דשם באין דעתו וכ"כ ב"י בסי' תרל"ט בשם המ"מ וכ"כ הג"מ בשם ראבי"ה בפ"ו דסוכה הלכה י"ב וכ"מ בתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה א' כל היום כו' וכמש"ל ר"ס רי"ז וכבר נתב' שאין הפשיטה הפסק אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק הש"ע אבל כבר תירץ בד"מ דתפילין בהכ"ס שאני כיון שצריך לחלצן בע"כ הוי הפסק ועוד דשם מפסיק ממש ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד כמ"ש בסי' רע"ג אבל העיקר כדעת הש"ע:"
פוסקים שכתבו שאם מתכוון להחזיר את הציצית מיד לא צריך לברך
ב"ח אורח חיים סימן ח:
"ומה שכתב אבל אם היה דעתו ללבשו מיד כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא. דבר ההוה נקט שכן הוא הרגילות שאין אדם יוצא מבית הכנסת ופושט טליתו וחוזר לבית הכנסת אלא כדי ליכנס לבית הכסא והוא הדין אם פשט אותו לפי שצריך לילך בין הגוים וכיוצא בזה בעת הצורך שפושט טליתו ודעתו ללובשו מיד. והקשה בית יוסף על דברי רבינו מהא דרבא בפרק לולב וערבה דהוה מנח תפילין כל היום וכי עייל לבית הכסא ונפיק משי ידיה וקא מברך כל זימנא וזימנא אלמא דאף על גב שהיתה דעתו לחזור וללבשן מיד חייב לברך וכך פסק בשלחן ערוך. ושארי ליה מאריה דבתפילין דוקא הוי בית הכסא הפסק גמור אף על גב דדעתו ללבשן מיד כיון דאינו רשאי ליכנס בבית הכסא ותפילין בראשו ובזרועו אבל ציצית דרשאי ליכנס בהם לבית הכסא לא הוי הפסק ורבינו השווה דין ציצית כשהסירן ליכנס לבית הכסא לדין תפילין כשהסירן כדי לעשות עסקיו אבל כשהסיר תפילין כדי ליכנס לבית הכסא מודה רבינו דצריך לחזור ולברך אף על פי שהיה דעתו ללובשן מיד:
ובזה אין מקום גם למה שהשיג בית יוסף על רבינו לקמן בסימן כ"ה לפי מה שהבין מדבריו שהתיר לחזור וללבוש תפילין בלא ברכה כשנכנס לבית הכסא דלא עלה זה על דעת רבינו מעולם דפשיטא דבית הכסא הוי הפסק לגבי תפילין וגדולה מזאת כתבו מקצת גאונים דשינה ומרחץ הוי הפסק לגבי ברכת התורה לפי שאי אפשר לו ללמוד תורה במרחץ או כשהוא ישן דדוקא בית הכסא לא הוי הפסק לענין ברכת התורה דאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדיני בית הכסא כמו בגילוי טפח כו' כדלקמן בסימן מ"ז אבל בית הכסא לגבי תפילין פשיטא דלכולי עלמא הוי הפסק. ולכן הכרעת רבינו בתפילין כשפשט אותן לילך לעסקיו ודעתו ללבשן מיד הוא העיקר דאינו צריך לברך וכן פסק מהרא"י בכתביו סימן ק"ך ועיין שם. וההיא דשבלי הלקט שהביא בית יוסף דבציצית חייב לחזור ולברך כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה התם בפשט טליתו סתם והסיח דעתו מללובשו דומיא דתפילין שזזו ממקומן אי נמי שלא היה דעתו לחזור וללובשו מיד דבכהאי גונא איירי ההוא דרב יהודה דקאמר התם סבירא ליה כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם כו' אלמא דכל זמן שמניחן בין תפילין בין ציצית צריך לברך והיינו דוקא בהיסח הדעת שלא היה דעתו לחזור וללבשן מיד וזה ברור ופשוט וכן עיקר:"
מגן אברהם סימן ח, יח:
"יח צריך לברך. צ"ע דכתב בסי' תרל"ט בשם המ"מ דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד דא"צ לברך ומ"ש הכא דצריך דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה ובאמת דעת האחרונים כרמ"א ואם שינה מקומו לא הוי הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו כמ"ש סי' ר"ו וכ"ה בד"מ דלא כע"ת ועסי' קע"ח, מ"מ נ"ל אם לא היה בדעתו ללובשו מיד צריך לברך וכמ"ש גבי סוכה וכ"ה בטור כאן דלא כע"ת ס"ק כ"ג:"
וכ"כ ט"ז אורח חיים סימן ח ס"ק יג:
"ולענין הלכה למעשה נלע"ד דודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסי' כ"ה בתפילין וכ"ה נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפי' דבריהם:"
וכ"כ בבן איש חי שנה ראשונה פרשת בראשית סעיף י והטעם משום ספק ברכות להקל:
"י. אם פשט ט"ג כדי ליכנס לבית הכסא או בשביל עסק אחר על דעת לחזור וללבשו מיד, אין צריך לברך עליו שנית. ואף על גב דמרן ז"ל ס"ל לברך, קי"ל ספק ברכות להקל, ואפילו נגד סברת מרן ז"ל. ה"ה בט"ק אם פושטו להכנס לטבילה לא יברך כשלובשו בעת שיצא, משום ספק ברכות. ואף על גב דמפורש בספר הכונות דרבינו האר"י ז"ל היה מנהגו לברך על ט"ק אחר טבילה, ואין אומרים ספק ברכות כנגד רבינו האר"י ז"ל, מ"מ י"ל שאני רבינו האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כונות הרבה ונעשה הסח דעת טפי. מיהו אם פושטו כדי ליכנס למרחץ דשוהה שם הרבה, יש לברך ע"פ מנהג האר"י ז"ל. כך העלתי בסה"ק מקבצאל. מיהו אם החליף בגדיו ולובש ט"ק אחר, אפי' שהוא לובשו תיכף ומיד אחר שפשט הראשון, יברך על זה החדש. וכן ה"ה בט"ג אם פושט זה שעליו ולובש ט"ג אחר, יברך על השני:"
מה זה מיד?
חצי שעה
שו"ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן ב, ס"ק ו מראה שכשהשו"ע כותב "מיד" אין הכוונה ממש מייד ולכן מסיק שאם פשט טליתו ומתכוון להחזירה תוך חצי שעה לא יברך שוב. סמך לדבר הוא מדברי הרשב"ם שכתב שסמוך זה חצי שעה, ומדברי שו"ת כסא אליהו שכתב שהמוריד לפני המרחץ מחזיר ללא ברכה ומרחץ זה בערך חצי שעה:
"ועכ"פ אם פשט טליתו על דעת שיחזור ללובשו אחר חצי שעה או יותר נראה לי שיש לברך, שכל ששוהה כל כך הרי הוא כשהיית בית המרחץ, ולא נחשב כפושט טליתו על מנת ללובשו מיד. והנה לשון "מיד" אינו שוה בכל הענינים. ועיין בתוספות פסחים (כט ב) ד"ה הדר, ואומר רבינו תם, דלשון מיד כאן לאו דוקא, שהרי צריך שיהא שיעור זמן להחליף. ע"ש. ועיין בשלחן ערוך (סימן תנט סעיף ב') שכתב, ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ. וכתב המאמר מרדכי (שם סק"ד), ואפשר שלשון "מיד" לאו דוקא, כי ראיתי רבים שמקילים להניח הבצק זמן מה, אלא שאין להקל בלא ראיה וכו'. ע"ש. ובספר פה אליהו חמווי חלק ב' (דף קכט ע"ב) כתב, שבודאי הגמור שלשון מיד שכתב השלחן ערוך לאו דוקא, ומעשה רב בכל שנה שנוהגים להקל מימות הרבנים הקדמונים לקדושים אשר בארץ המה וכו'. (ועיין במה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ב' חלק אורח חיים סימן כד). וסמך למה שכתבנו שיעור חצי שעה, לפי מה שכתב רשב"ם (פסחים צט ב) שסמוך למנחה היינו חצי שעה קודם זמן המנחה. וכן כתבו הר"ן פרק קמא דשבת (ט ב), והמגן אברהם (סימן רלב סק"ד). וכן הוא בשלחן ערוך (סימן רלה סעיף ב'). ולשון מיד שהוא יותר קרוב מלשון סמוך, היינו בתוך חצי שעה לענין זה. ואף שבשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן ח' סעיף כג) כתב שצריך שהייה לאחר כמה שעות כדי שיוכל לברך שנית, וכן כתב בהלכות תפילין (סימן כה סעיף כט), שזה לאחר שתים ושלש שעות. ע"ש. ובספר קצות השלחן (סימן ח' בדי השלחן אות סג) הביא שכן כתב גם הגאון יעב"ץ בסידורו. וע"ש. (וכן פסק בשו"ת באר משה סימן מד אות ג. ע"ש). מכל מקום מדברי הרב כסא אליהו והגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים מוכח שמנהגינו לברך בשיעור ממוצע של יציאה מבית המרחץ, שזהו בערך חצי שעה לאדם בינוני. ועיין בשו"ת זכר יהוסף (חלק אורח חיים סימן ד' אות ב' והלאה) מה שכתב על לשון מיד בנידון דידן, והאריך בבקיאות רבה בענין זה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת חלקת יעקב חלק א' (סימן קה). ע"ש. ועל כל פנים כיון דבלאו הכי דעת מרן השלחן ערוך שאפילו פשט טליתו על דעת לחזור וללבשו מיד צריך לברך, נהי דאנן מחמרינן לכתחלה לחוש לדברי החולקים, הרי כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן טו), שאף על פי שקיבל מרבותיו דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד דעת מרן, מכל מקום העושה כדעת מרן לברך אין מזניחים אותו, שהרי קבלנו הוראות מרן. ע"ש. (ואעיקרא לאו מילתא פסיקתא היא, כי רבים ועצומים סוברים דנקטינן כדעת מרן גם בברכות, וכמו שכתבנו בשו"ת חזון עובדיה ח"א סימן מט עמוד תתסז), הילכך בשהיית חצי שעה או יותר שפיר סמכינן לברך כמנהג רבנן סבוראי שהביא הרב קול אליהו הנ"ל. ומה גם דאיכא נמי ספק ספיקא לברך, שמא הלכה כמרן וסיעתו שאפילו אם פשט טליתו על דעת ללובשו מיד צריך לברך, ואם תמצא לומר כדברי החולקים, שמא בשהיית חצי שעה מיהא הוי הפסק (ולא חשיב "מיד"), ולכולי עלמא צריך לברך. והנלע"ד כתבתי".
כמה שעות
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן ח סעיף כג:
"הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד א"צ לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן אפילו פושט בבית זה וחוזר ולובשו בבית אחר לא הוי הפסק כיון שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו שכבר בירך עליו וגם לא הסיח דעתו כלל מלבישתו לכן נפטר בברכה שבירך עליו כשלבשו בפעם ראשונה. אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אזי אפילו אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן ואפילו אם לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:"
- הכל הולך אחר הכוונה – אם כשפשט את הטלית התכוון לא לחזור ללובשו אפילו רוצה ללובשו בסוף ישר צריך לברך שוב.
- היסח הדעת הוא שילבש את הטלית אחר כמה שעות.
- אין משמעות לזה שיש עליו טלית קטן או שמשנה את מקומו.
- הוא מדבר על להחזיר את אותה הטלית.
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן כה סעיף כט:
"מי שחלץ את תפיליו והיה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן מרובה כמו ב' או ג' שעות ואח"כ נמלך לחזור ולהניחן מיד צריך לחזור ולברך עליהם אבל אם בשעת חליצת התפילין היה דעתו לחזור ולהניחם מיד וחוזר ומניחן מיד א"צ לחזור ולברך עליהם מפני שכבר נפטרו בברכה שבירך עליהם כשהניחן בפעם א':"
וכן כתב בכף החיים ח, נב:
"נב) סעיף יד, אם פשט טליתו וכו' צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה. ויש אומרים שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו. וכן כתבו האחרונים דאם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אין צריך לחזור ולברך ואין חילוק בין נשאר עליו טלית קטן בין לא נשאר, ב"ח, ט"ז ס"ק י"ג, מגן אברהם ס"ק י"ט, אליה רבה ס"ק ט"ז, רבינו זלמן אות כ"ג, סידור בית עובד אות ה', חיי אדם כלל י"ב אות ו', תפלה לדוד אות ל"ב, שלמי צבור דף ל"ד ע"ד, חסד לאלפים אות יו"ד, קיצור שלחן ערוך סימן ט' אות יו"ד. וכן פסק מהרי"ח נר"ו בספר בן איש חי פרשת בראשית אות יו"ד וכתב דאף על גב דמרן ז"ל סבירא ליה לברך קיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד סברת מרן ז"ל:
אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אז אפילו אם אחר כך נמלך ללובשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בנתיים וחוזר ולובשו באותו חדר שפושט. רבינו זלמן שם, קיצור שלחן ערוך שם. ואם פשטו סתם יש לחלק בין נשאר עליו טלית קטן או לא. ב"ח שם, עטרת זקנים, אליה רבה שם, רבינו זלמן אות כ"ה, חיי אדם שם, שלמי צבור שם: "
וכ"כ בעבודת היום (לרב יששכר דב אפיסדורף) ח, לא (במראה הפנים שלו כותב שהמקור הוא המגן אברהם – משמע שהבין שכל מי שכתב "מיד" התכוון כמו שו"ע הרב):
"כ"ז כשפושטו היה בדעתו לחזור וללבשו מיד אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אז אפילו אם אחר כך נמלך ללבוש תיכך ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפילו אם נשאר עליו טלית קטן…"
וכ"כ באגרות קודש ג, תקמד שכתב שהיסח הדעת בציצית הוא יותר מהיסח הדעת של תפילין ושהוא שלוש שעות:
"והנה סוכה – עיקר קביעתה הוא אכילה. תפילין – זמנם ברוב העולם (שגם הנידון מהם הוא, שאינם עליו כל היום שהרי חולץ עתה ושלא באונס), הוא זמן התפלה (ראה שו"ע רבנו סו"ס כז שם רסכ"ה וסכ"ה סו"ס לז). ציצית (דטלית גדול, דביה עסקינן) – אין זמנו קבוע, אבל נמשך הרבה יותר מתפילין, כי לובשו קודם התפילין, אין צריך גוף נקי ואין בו הזהירות דהיסח הדעת (ראה שו"ע סל"ז)…
זמן התפלה (עם לבישת וחליצת התפילין, אמירת מה טובו וכו') הוא יותר משעה וחצי על דרך הרגיל (ראה אגרת הקודש ס"א. וי"ל יסוד לזה מזח"א סב ב, וזח"ג קעב, ב). וכנ"ל כיון דאפקי כו' – אוקמי על שתי שעות. וסגולה לאריכות ימים אמרז"ל (ברכות שם) להאריך בתפלתו, וכנ"ל כיון דאפקא משתים – אוקמי אשלש לאלו שמאריכים. ומבואר כל שיעורים הנ"ל.
ולהעיר מברכות (לב, ב) דחסידים הראשונים היו שוהים ג' שעות בתפלתם. ובפע"ח שער התפלה פ"ז מבאר דאף דרשימו דמוחין – כל היום, המוחין עצמן אין יכולת להשהות אותם יותר מג' שעות."
האם מועיל זה שנשאר עליו טלית קטן
בספר האגור הלכות ציצית סימן לד הביא שמהר"י מולין כתב שמהתשב"ץ סובר שמי שפושט טליתו צריך לחזור ולברך כאשר חוזר ולובש אותה. אמנם מהר"ח חלק וכשנשארת עליו הטלית הקטן אם מחזיר את הטלית הגדול לא מברך:
"נשאל מהר"י מולן על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר ולבשו אם יש לו לברך, והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך[3] ומהר"ח חלק היכא דנשאר עליו טלית קטן שקורין ד' כנפות אז[4] כשחוזר לא יחזור לברך."
הבית יוסף ח, יד לאחר שמביא את דברי האגור, מנסה הבית יוסף לדייק מהמר"ם שהוא חולק על הטור ועוסק שבמי שדעתו להחזיר מיד את הטלית ובכל זאת מברך, שרק כך דעת מהר"ח הגיונית שרק אם מתכוון להחזיר את הטלית מייד מועיל שיש עליו טלית קטן:
"ולכאורה נראה דבמסיר טליתו ודעתו ללבשו מיד מיירי ואם כן הוא חולק על רבינו שנטה דעתו לומר דאינו צריך לברך, ואפשר היה לומר דמהר"ם מיירי בשלא היה דעתו להחזירו מיד ומשום הכי צריך לברך אבל אם היה דעתו להחזירו מיד לא היה צריך לברך וכדברי רבינו, אלא שקשה דאם כן מאי טעמא דמהר"ח שחילק בין נשאר עליו טלית קטן ללא נשאר דאטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה ומה לי הסירו שלא על דעת להחזירו מיד. וכבר כתבתי בסמוך שנראה פשוט דאפילו בדעתו ללבשו מיד צריך לברך:".
הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן ח, ז כתב שמהר"ם עוסק כשלא היה בדעתו לחזור וללבוש מיד ולכן הוא לא חולק על הטור, ומה שקשה על מהר"ח שאם אין דעתו לחזור וללבוש מיד מה זה משנה אם נשאר עליו הטלית קטן – אין דבריו מוכרחים:
"(ז) וכדי שלא יחלוק מהר"ם אדברי הטור נראה לי דמהר"ם מיירי שלא היה דעתו לחזור וללבשו מיד ולכך הוצרך לחזור ולברך ובית יוסף הקשה דאם כן אין לחלק בין היכא דנשאר עליו טלית קטן להיכא דלא נשאר עליו ואין דבריו מוכרחים:"
לכאורה כוונת הדרכי משה היא זו: בית יוסף כותב שלא הגיוני שאם לא מתכוון להחזיר את הטלית הגדול, זה שנשאר עליו הטלית הקטן לא אמורה לשנות – ועל זה כותב הדרכ"מ שאין דבריו מוכרחים ובאמת מועיל לדעת מהר"ח זה שנשאר עליו טלית קטן אפילו לא התכוון להחזיר את הטלית הגדול מיד.
רמ"א או"ח ח, יד לאחר דעת השו"ע מביא שתי דעות:
"וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה). וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב)."
אפשר להבין את הרמ"א בשני אופנים:
- להחמיר – לכאורה זה פשט דבריו, שצריך גם שמוריד עם דעתו לחזור ולהתעטף וגם דווקא שנשאר עליו טלית קטן. הבעיה שלא כך הציג הרמ"א את הדברים בדרכי משה.
- ממוצע – יש כאן שתי דעות והלכה כדעה השניה – 1) הולכים לפי כוונה, 2) הולכים לפי טלית קטן.
- להקל – יש כאן שתי דעות והלכה כשתיהן – 1) הולכים לפי כוונה, 2) גם אם אין כוונה מועיל אם נשאר טלית קטן.
שו"ע או"ח כה, יב לעניין תפילין:
"הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך. הגה: וי"א שלא לברך (טור סימן ח', והכי נהוג, וכבר נתבאר לעיל סימן ח' סעיף י"ד)."
תמיהת הלבוש
לבוש אורח חיים סימן ח, יד מביא את הדעה הזאת ומקשה עליה, שמדוע טלית קטן תועיל שהרי היא לא פוטרת את הטלית הגדול כאשר לא מניחים אותם סמוך אחד לשני. וכן מקשה על הרמ"א שכתב שכך המנהג, שנראה ממנו שכאשר מוריד את הטלית הלכה המצווה גם כשיש לו כוונה. הלבוש מסביר בדוחק שכוונת הרמ"א היא שאם פטר את הטלית הגדול בברכה של הטלית הקטן מועיל שהטלית הקטן נשארת עליו כדי לא לברך על הגדול שוב:
"ויש אומרים אם היה נשאר עליו טלית קטן שלבוש בו, אינו צריך לחזור ולברך. ואין זה נראה, דטלית קטן זה מה מועיל לו שיפטרנו מלברך על הטלית הגדול, שהרי כבר אמרנו שאם היו לו הרבה בגדים מארבע כנפות חייב בציצית בכולן, ולברך על כולן על כל אחד ואחד אם אינו לובשם כאחד, וא"כ הכא נמי אף על פי שבירך על הקטן, היאך יפטור הקטן שישאר לבוש בו את הגדול מלברך עליו, אף על פי שהיה דעתו לחזור וללובשו מיד, הרי אין עכשיו לא זמן לבישה ולא זמן ברכה שיפטור אחד את חבירו, אדרבה הוא מסיר את זה ונשאר לבוש באחר, וזה נראה כאילו אינו רוצה להיות לבוש אלא בזה ולא בזה. ועוד תמיהני על מורי מהרמא"י ז"ל שהוא הסכים עם הסברא הזאת, וכתב עליה והכי נהוג. ולעיל בסמוך [סעיף יב] כתב אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך, שמע מינה דס"ל דבהסרת הבגד אזלא לה המצוה אף על פי שהיה דעתו בשעת הברכה גם על השני, כל שכן שנאמר שבהסרתו של בגד זה עצמו אזלא לה מצותו, ואיך יועיל לה ברכת הקטן שלא היתה עליו כוונתו כשבירך עליו. ואי משום שמצות הברכה עדיין נמשכת כל זמן שהוא לבוש באותו מלבוש שבירך עליו, לכך יכול ללבוש גם את זה על סמך אותה ברכה, אם כן גם כשבירך על אחד מועיל לו הברכה ללבוש עוד אחר בלא ברכה, אף על גב שלא היה דעתו ללובשו מתחלה, וכבר פסקנו היפך זה. ואולי נאמר שלא כתב מורי ז"ל והכי נהוג, אלא כגון שמתחלה כשבירך על הקטן פטר באותה ברכה גם הטלית הזה הגדול שהיה דעתו עליו ללובשו מיד אחריו, שהדעת נותן כיון שמתחלה היה זה נגרר אחר הקטן בברכה, גם עכשיו כשמסירו ודעתו ללובשו מיד נשאר ג"כ עכשיו הוא גרור אחריו. אבל הוא דוחק, נראה לי:"
מתרץ הט"ז אורח חיים סימן ח ס"ק יג שהדין דומה למי שיש שלו פירות כל עוד נשאר מהפירות שהתחיל איתם גם אם יביאו חדשות לא מברך שוב:
"ונלע"ד ליישב דס"ל למהר"ח דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד דאין צריך לברך שנית כיון דעוסק עדיין בראשונות ה"נ דכוותיה דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אח"כ דא"צ לברך שנית ואף על גב דבעלמא אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית ורוצה ללבוש עוד אחר צריך לברך עליו ולא מדמי ליה לפירות כנ"ל דשאני התם דמעשה חדש הוא עושה משא"כ כאן שפושטו אדעתא להחזירו ע"כ מהני דבר זה כנ"ל טעם דיעה זו."\
הט"ז אורח חיים סימן ח ס"ק יג סובר שהסבר ברמ"א הוא ההסבר האמצעי ולכן תמה עליו כיצד הדבר מסתדר עם מה שפסק לגבי תפילין:
"אך ק"ל על דברי רמ"א שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן והיינו בלא דעתו לחזור דהא מביא תחלה די"א שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו' וע"ז מביא י"א בתרא דוקא בנשאר עליו טלית קטן דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו' וא"כ קשה מאי מעליות' דטלית קטן וכקושי' ב"י. וא"ל דהי"א בתרא הוא ס"ל דתרתי בעי' דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן חדא דבד"מ כתב בהדיא דהאי י"א בתרא שהוא דעת מהר"ח מיירי אפי' באין דעתו דמהני בטלית קטן ותו דהא בסי' כ"ה סי"ב כתב דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם דאין לברך וכבר נתבאר לעיל סי' ח' עכ"ל והכא כ' אפילו בדעתו לחזור דבעי' טלית קטן וא"ל דהתם כיון שהתפילין עדיין בראשו אף על גב דהזיזום ממקומם הוי כמו טלית קטן דכאן הא ודאי ליתא דכל שאין התפילין במקומן הוין כמונחים על השלחן."
דברי חמודות הלכות קטנות הלכות ציצית סח כתב לתרץ את הסתירה ברמ"א שיש טעות דפוס וההפניה להלכות תפילין ו"הכי נוהגים" הוא אחרי היש אומרים הראשון. לשיטתו הרמ"א לא פוסק כי"א השני אבל כן פוסק כיש אומרים הראשון:
"וכבר כתבתי שם בהלכות תפילין דרמ"א מסיק לנהוג כדברי הטור וכתבתי שם טעמא דמלתא ויש לתמוה עליו דבהלכות ציצית אחר שהגיה על הש"ע וכתב עליו דעת הטור כתב ג"כ דעת מהר"ח דכתב האגור בשמו לחלק בין נשאר עליו טלית קטן כו' ולא עוד אלא דמסיים וכן נוהגין והראה ג"כ מקום על מ"ש בענין התפילין ושם בענין התפילין שפסק שלא לברך כתב ג"כ שכבר פסק כן בהלכות ציצית ונמצאו עכשיו דדבריו ומנהגיו סתרי אהדדי … והיותר קרוב אלי דז"ש רמ"א ז"ל והכי נוהגים והראה מקום על הלכות תפילין הוא מאוחר בדפוס וצ"ל מוקדם קודם מ"ש וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן".
הב"ח אורח חיים סימן ח, יד מסביר את המהר"ח ושהוא לא חלוק על הטור. הטור עוסק במי שמוריד את הטלית ויש לו כוונה להחזירה מיד שלא חוזר ומברך, ואם כוונתו שלא להחזירה מיד חוזר ומברך – וזה בין אם יש לו טלית קטן בין אם לא. המהר"ח מדבר על מי שמוריד סתם ללא כוונה מיוחדת, אם נשאר עליו טלית קטן לא צריך לחזור ולברך:
"והרב בהגהות שלחן ערוך (סי"ד) כתב כסברת מהר"ח שמחלק בין היכא שנשאר עליו טלית קטן דאין צריך לחזור ולברך. וצ"ע דמאי מועיל טלית קטן מה נפשך אי דעתו לחזור וללבשו מיד אף בלא נשאר עליו טלית קטן אין צריך לברך ואי אין דעתו ללבשו מיד אזלא לה ברכה מאחר שהסיח דעתו מטלית גדול כשהסירו ואפילו נשאר עליו טלית קטן צריך לברך כשחוזר ולובשו ונראה לי דמהר"ח איירי בהסיר טליתו סתם דבנשאר עליו טלית קטן דאינו מסיח דעתו ממצות ציצית לא הוי היסח הדעת וכשחוזר ולובשו אין צריך לברך ובלא נשאר עליו טלית קטן מסתמא הסיח דעתו ממצות ציצית לגמרי וצריך לחזור ולברך והשתא לפי זה מהר"ח ורבינו לא פליגי דמהר"ח מודה דבדעתו לחזור וללבשו אין צריך לברך ובאין דעתו לחזור וללבשו צריך לברך ואין חלוק בין נשאר עליו טלית קטן או לא נשאר דלא אמר מהר"ח דיש חלוק אלא בהסיר טליתו סתם כדפרישית ובהא מודה רבינו ונתיישב בסייעתא דשמיא מה שהיה קשה לבית יוסף אדברי רבינו ומהר"ח עיין עליו:"
מגן אברהם סימן ח ס"ק יט לאחר שמביא את הדברי חמודות כותב שלא משמע כך לשון הרמ"א. ומביא את הסבר הב"ח ולמרות שגם הוא לא מסתדר עם לשון הרמ"א, כותב שזה כוונת מהר"ח כך משמע בדרכי משה וכן ההלכה:
"ולישנא לא משמע הכי וב"ח כ' דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם ולכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה וכ"מ בד"מ וז"ל הרר"י ספ"ק דברכות התפילין והציצית כשחולצן נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן מצוה אחרת היא וצריך לברך, אבל בתורה כשקרא פעם א' לא נגמרה עדיין מצות הקריאה ולפיכך כשחוזר וקורא למצותו הוא חוזר וא"צ לברך עכ"ל וזהו ג"כ כוונת מהר"ח אבל לשון רמ"א שבש"ע א"א ליישבו אלא בדוחק, ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר וכ"כ בד"מ".
וכן תירץ אליה זוטא סימן ח ס"ק י:
"ודברי רמ"א נ"ל לישב בלי הגהה כלל דס"ל בדעתו לחזור וללבוש דאין צריך לברך אף שאין עליו טלית קטן, ובאין דעתו לחזור וללבוש לעולם צריך לברך, אך [ב]פשט סתם ס"ל לחלק בין יש עליו טלית קטן, וכן נראה דעת הב"ח."
המשנה ברורה סימן ח ס"ק לח מסביר שטלית קטן מועילה כאשר פשט את הטלית בסתמא (לא בכוונה מיוחדת להניח אותה שוב מיד או כוונה מיוחדת להניח אותה רק לאחר זמן):
"(לח) דוקא כשנשאר – האחרונים פסקו כהי"א הזה אך דמסקי דהי"א הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא לכן אמרינן דאם נשאר עליו ט"ק עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה ובאם לאו מסתמא הסיח דעתו אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללבשו מיד אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד אפילו אם לא נשאר עליו ט"ק וכן להיפך לא מהני הט"ק וכמו שכתבנו למעלה. ונראה דאם פשט אותו בתוך התפלה אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש ע"ד שלא לחזור:"
וכ"ד חיי אדם חלק א כלל יב, ו:
"הפושט טליתו ודעתו ללבשו מיד, אפילו שינה מקומו ואפילו הלך לבית הכסא, כיון דמדינא מותר לילך בציצית לבית הכסא, לא הוי הפסק, כיון שלובש אותו טלית עצמו. ואם לא היה בדעתו ללבשו מיד, אפילו לא שינה מקומו, צריך לברך, דהוי היסח הדעת, ובסתם, אם נשאר עליו טלית קטן, הרי לא הסיח דעתו עדיין מן המצוה, ואין צריך לברך. ואם לא נשאר עליו טלית קטן, כבר הסיח דעתו וצריך לברך (מ"א ט"ז א"ר). (ולפי דברי ר' מנוח שכתבתי בנ"א כל שהסיר הטלית שלא לצורך הטלית, צריך לברך. וכן נהג הגר"א. ועי' מ"א ס"ק ט"ו וביאורי בנ"א סי' א'):"
יש גבול
בעולת תמיד סימן ח, כא כותב שברור שיש גבול שאם פושט את הטלית בבוקר ומניח אותה שוב במנחה למרות שנשארה עליו הטלית הקטן צריך לחזור ולברך:
"כא וי"א דווקא כשנשאר עליו טלית קטן. והטעם מבואר בב"ח [סי"ד] משום שכשנשאר עליו טלית קטן לא הסיח דעתו מהמצוה ציצית. ונראה דמכל מקום אם פשט טלית[ו] בבוקר ונשאר עליו טלית קטן וחוזר ולובש במנחה הטלית גדול, אף על פי שהיה בדעתו כשפשטו בשחרית לחזור וללבוש במנחה, אפילו הכי צריך לברך, וכן כתב הב"י, וכן מוכח מההוא מעשה [מנחות מג ע"א] דרב יהודה דרמי תכלת לפורזמא וכו' והיה סבירא ליה דלילה זמן ציצית, ולפיכך גם נשים חייבים דלאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ומפרש הרא"ש ז"ל [בה"ק סי' א] דבלילה היה פושט הטלית של יום ונשאר עליו הטלית של לילה וחזר ולבש בבוקר הטלית של יום, א"כ בלילה היה פושטו על מנת ללובשו [בבקר] ונשאר עליו טלית של לילה, ואפילו הכי היה מברך, אלמא משום דשהה כל כך חזר ובירך עליו עי"ש ודו"ק. וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה [הגהות ב"י אות יג] בהדיא על שם סדר היום:"
נפלה הטלית
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ו עמוד א מובא שלמרות שציצית מצוותו כל היום כל פעם שמתעטף מברך, ואפילו נפל מעליו והתעטף מיד מברך למרות שלא התכוון להסירו:
"ואמר מורנו הרב נר"ו דאכתי איכא למידק דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום ואפ"ה אם חלץ אותן וחזר ומניחן פעם אחרת צריך לברך ובציצית נמי אף על פי שמצותו כל היום אם מתעטף בו הרבה פעמים ביום צריך לברך על כל פעם ופעם וקבלה בידו מרבותיו שאפי' נפל מעליו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו והכא נמי אף על פי שמצות הקריאה כל היום היה לו לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם ונראה לו לתרץ שאינו דומה זה לזה מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך".
בנימוקי יוסף הלכות קטנות (מנחות) – הלכות ציצית דף יב עמוד א, מביא בשם הריטב"א שיש אומרים שאם נפלה טליתו לא חוזר ומברך, וכתב שמצא כך בשם רבינו יונה. אולם רבו (כנראה הרא"ה) כתב שצריך לברך:
"ונראה לי ראיה גמורה לדבריהם מהא דאמרינן בגמ' [דף מג א] דרב יהודה לא מברך על הציצית אלא בצפרא ואמרינן דאפי' כר' דאמר בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן וה"ה לציצית אלא דרב יהודה גברא צניעא הוה ולא הוה שדי גלימיה מיניה כוליה יומא ש"מ שמותר לעשות כל צרכיו בטלית מצוייצת שאל"כ היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו וכן המנהג פשוט ולמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כל זמן שלובשו או מתעטף בו ואפילו אלף פעמים ביום. ואם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובשו ומתעטף בו יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך וכן מצאתי בשם ה"ר יונה זצק"ל אבל מורי ז"ל היה אומר שאף בזו חוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו [דה"ל היסח הדעת] ונראה לי כדבריו מהאי עובדא דרב יהודה דמדמי ציצית לתפילין ובתפילין אמרי' דכל זמן דממשמשי בהו מברך והיינו דוקא כשעוקרן ממקום הנחתן ומחזירן למקומן וכן פי' בתוס' וכן פי' ה"ר יונה בשם רבו ה"ר משה ב"ר שניאור ז"ל וכיון דכן ה"ה לציצית עכ"ל הריטב"א ז"ל:"
יוצא שיש סתירה מה אמר רבינו יונה. בשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אורח חיים סימן ח כדי לתרץ את הסתירה בין רבינו יונה, כותב שכנראה מדובר ברבינו יונה אחר:
"ו ע"ד שטה א': וכן שמעתי בשם ה"ר יונה וכו'. נ"ב: אמר המאסף אולי יהיה זה ה"ר יונה האחר, שנייו של רבינו יונה החסיד רבו של הרשב"א ז"ל, דהרב המפרש להלכות הרי"ף כתב בפירוש דחוזר ומברך, ומביאו רבינו המחבר לפנינו, אם לא שנאמר דתלמידי ה"ר יונה כתבו שלא כדעתו, וזה דוחק."
ביד אהרן הגהות ב"י ח כתב כמה תירוצים: 1) שני רבינו יונה, 2) הריטב"א שמע שמועה לא נכונה, 3) שהריטב"א שמע שרבינו יונה אמר שיש אומרים שלא צריך לברך:
"וכן שמעתי משם הר' יונה וכו'. נ"ב כתב הרב החבי"ב ז"ל בשיירי אות ו דאולי יהיה זה הר' יונה האח' דהרב המפרש להלכות הרי"ף כתב להפך אם לא שנאמר דתלמידי הר' ינוה כתבו שלא כדעתו דברים אלו שגבו ממני ואיך אפשר לומר דתלמי' כתבו שלא כדעתו שהרי הם כת' ואומר מורי הרב נרו וכו' וקבלה מידו מרבותיו שאפילו נפל ממנו הרי מלשון זה נראה להדיא שעל הר' יונה רבם כתבו כן. וכ"כ רבי' המחבר וכ"כ תלמידי הר' יונה מרבותיו הרי שעל הר' יונה עצמו כתבו כן משמעו וצ"ע. וצ"ל דב' הר' יונה הוו או שנאמ' שהריטב"א שמע כן משם ה"ר יונה וליתא שהר' יונה ז"ל ס"ל ל הפך אלא שהוא ז"ל שמע כן או שנאמר שכן שמעתי משם הר' יונה לא קאי לעיקר הדין לומר שהר' יונה סבירא ליה הכי דאין צריך לחזור ולברך אלא שגם הר' יונה אמר שי"א שיאן צריך לברך ודוחק".
השו"ע או"ח ח, טו פסק שאם נפלה כל טליתו צריך לברך:
"אם נפלה טליתו שלא במתכוין, וחוזר ומתעטף, צריך לברך. והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, אף על פי שנפלה רובה, אינו צריך לברך."
ולמרות שכמעט אין דעה בראשונים שסוברת שלא צריך לברך, כתב בשלחן גבוה ח, כג שהעולם נוהג כי"א שבריטב"א, ושספק ברכות להקל:
"והוא כו' דעת עצמו הם. ז"ל בב"י והיכא דנפל רוב הטלית מעליו נראה כאלו נפלה כולה. ואפשר שכל שלא נפל כולו א"צ לברך. כדאשכחן גבי תפלה דשאני לן בין נפל כולו לנפל מקצתו כמבואר בסימן צו וזה נראה יותר ע"כ. והעולם נוהגים כי"א והר' יונה שלא לברך דמידי מחלוקת לא יצא וספק ברכות להקל"
וכ"כ כף החיים ח, נח:
"נח) סעיף טו. אם נפלה טליתו וכו' צריך לברך. זה פסק מרן כמו שכתב הריטב"א בשם רבו וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות, אבל בשם יש אומרים כתב הריטב"א שאין צריך לחזור ולברך וכתב שכן שמע בשם ה"ר יונה עיין בבית יוסף. וכתב השלחן גבוה אות כ"ג דהעולם נוהגים כיש אומרים וה"ר יונה שלא לברך דמידי מחלוקת לא יצאנו וספק ברכות להקל עכ"ל:"
וכ"ד יפה ללב ח, כג:
"סט"ו אם נפלה טליתו וכו' צריך לברך וכו' ז"ל בב"י וכתב בנימוקי יוסף בשם הריטב"א…ע"כ. ודעת רבינו כדברי האומר שחזור ומברך דהא יליף לה מתפילין ותפילין כל היכא דזזו ממקומם שלא במתכוין מברך עלייהו. וכ"כ תר"י בספ"ק דברכות גבי ברכת התורה שקבלה בידי הר"י מרבותיו שאפילו נפל הציצית ממנו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו אף שלא נתכוון להסירו מעליו ע"ל. והעתיק דבריו הרב שלחן גבוה כאן בס"ק כב ושוב בסקכ"ג כתב הרב ז"ל והעולם נוהגים כי"א וה"ר יונה שלא לברך דמידי מחלוקת לא יצא וספק ברכות להקל עכ"ד ותימא על הרב מגן אברהם שכתב בדין זה סק"כ ובזה כולי עלמא מודו וכו' כאילו ליכא שום מחלוקת בזה וצ"י ובכן נפל אזדא ליה מ"ש מרן החבי"ב בשכנ"ג סימן זה בהגהב"י אות יו"ד במה שנשאל על מי שהיה מתפלל י"ח ונפל טליתו מעליו ובעוד שהיה מתפלל הניחוהו אחרים עליו אם כשסיים תפלתו צריך לחזור ולברך או לא והשיב דאם נפל טליתו מעליו מכל וכל שצריך לחזור ולברך כמו שפסק הרב ז"ל בספר הקצר דמה לי החזירוהו אחרים או החזירו בעצמו וכיון שהוא נתחייב בברכה אם בשביל היותו מתפלל לא היה יכול לחזור ולברך כשסיים תפלתו יברך מידי דהוי אמתעטף וכו' עי"ע דכיון דנפל היסוד דהעולם נוהגים כי"א וה"ר יונה שלא לברך מעיקרא אם נפלה טליתו וכו' ממילא הדת נתונה ממכ"ש דהכא נמי אם נפלה טליתו בעודו מתפלל י"ח והניחוהוה אחרים עליו שאינו מברך כשיסיים תפלתו והוא פליא על רבני אחרוני זמנינו איך העלימו עין שכלם מדברי הרב שלחן גבוה הנזכר וממ"ש באות הקודש וע"ע בסמוך באות שאח"ז."
כוונה מיוחדת בשעת הברכה
המגן אברהם סימן ח ס"ק טז מגיב על דברי הרמ"א שכתב שאם פשט את הציצית הראשונה שלבש צריך לברך מחדש על השני גם אם היה לפניו. מקורו בתרומת הדשן. המ"א מעיר שאכן התרה"ד סבר לומר כך אך נראה שפסק כר"ח שלא סבר כך. ומוסיף, שאם מדמים לשחיטה, בשחיטה גם אם שוחט את הבהמה הראשונה יכול לשחוט את השניה על סמך אותה ברכה. ומעיר המ"א שאין זה דומה למה שכתוב בסעיף יד בדעת השו"ע שאם פשט את הציצית ורוצה להחזירה שצריך לברך כי שם לא היה בדעתו בשעת הברכה שיוריד את הציצית:
"צ"ע דאף דהת"ה צידד לומר כן הלא סיי' אמנם בתשובת הר"ח לא משמע הכי וכו' ע"ש, ועוד דמ"ש משחיטה כששחט א' דמי לפשט הראשון ואפ"ה לכ"ע א"צ לברך כשהיה דעתו מתחלה על השני כדאיתא בגמרא פ"ו דחולין וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' י' דדוקא כשהסיח צריך לברך וכ"כ הלבוש, ולא דמי למ"ש סי"ד דהתם לא היה דעתו בשעת ברכ' שיפשיטנו ויחזור וילבישנו אבל הכא הי' דעתו לכך [דלא כע"ת]".
מתוך דברי המגן אברהם רואים שאם היה דעתו בשעת הברכה שהוא יוריד את הציצית ויחזירה לא צריך לברך שוב, גם לדעת השו"ע.
וכ"כ בביאור הלכה סימן ח, ד"ה "אם פשט" (על שו"ע סעיף יד), שכתב שעצה כדי לצאת ידי כל הדעות (שגם לדעת השו"ע מועיל) שיכוון בשעת הברכה על הטלית שאם יצטרך לפשטו הוא יחזור וילבש אותו, ואז לא יצטרך לברך שוב:
*"אם פשט טליתו וכו' צריך לברך וכו' – עיין במ"ב במש"כ ועיין לעיל בסקל"א דהיינו דמוכח שם מהמ"א דאם בשעת הברכה היה דעתו שיפשטנו ויחזור וילבשנו לכ"ע אין צריך לחזור ולברך וזהו לענ"ד העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדיעות שיכוין בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו ועיין בש"ת:".
אמנם בהגהות רע"א על מג"א ח, טז כתב שאין זה כך מפני שעובר זמן רב מהברכה עד הפשיטה:
"ולא דמי למ"ש סי"ד. היינו דסתמא קאמר בסעי' י"ד אף אם בעוד שלא הפסיק בשום דבר אחר הברכה ופשט ולבש דצריך לברך והיינו משום דלא הי' דעתו על זה הלבישה בשעת הברכה. אבל בפשט באמצע היום וחזר ולבשו מיד. אף שהי' דעתו לזה בשעת הברכה מ"מ מעידן הברכה עד לבישה זו הפסיק. א"כ אין הברכה יכול לפטור ללבישה זו כנלע"ד:"
שערי תשובה סימן ח, טז הציע שיכוון מראש בברכה שהיא תחול רק על הלבישה הראשונה. כך, כשילבש שוב, תהיה אפשרות לברך מחדש. לכתחילה טוב גם להפסיק בדיבור בין הפשיטה ללבישה כדי להחשיב כהיסח הדעת. ואם נמצא במקום שאינו יכול להפסיק (כגון באמצע קריאת שמע), יסמוך על הרמ"א ושעומד להחזיר מיד ושיש עליו טלית קטן. כותב שמי שמקפיד לנהוג כך בקביעות, גם אם לא כיוון במפורש, נחשב כמי שכיוון על פי הרגלו:
"ולכן נראה שיכול לעשות לכוין בשעת ברכה וגומר בדעתו שלא תפטור ברכה זו רק לבישה הראשונ' לבד ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו ט"ק. וכעין שכ' בת"ש בשם הפר"ח שהבאתי לעיל ס"ק י"ד ואף שבת"ש שדא ביה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו ומכוין לשחטם לא מהני מה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו אבל בזה שפיר י"ל שאין מברך רק על מעשה לבישה זו ואם יפשוט ויחזור וילבש פנים חדשות באו לכאן, ולרווחא דמילתא יש להפסיק ג"כ באיזה שיחה לאיזה צורך שיהיה נחשב כהיסח הדעת. וכבר כתבתי בשם הת"ש דכה"ג לא הוה כגורם ברכה שא"צ דמותר להכניס עצמו לספק זה מליכנס בספק שנמנע לברך. וכן אני נוהג ומ"מ הואיל וזמנין דמתרמי שצריך לפשוט שעומד בתחלה במקומות שאינו רשאי להפסיק לכן אני גומר בדעתי שלא יפטור הברכה כשאצטרך לפשוט בשעה שיש רשות להפסיק בדבור ואז טרם לבישה אני מפסיק באיזה מלות וחוזר ולובש בברכה. ומ"מ כשאירע שצריך לפשוט במקום שאין רשות להפסיק יהיה כח הברכה ראשונה עומדת במקומה כיון שפושט ע"מ ללבוש מיד וגם נשאר עליו ט"ק ומהני לצאת ידי ברכה בלביש' שניה עכ"פ לדעת הרמ"א ודעמיה ומי שנוהג כן כמה פעמים לכוין בשעת ברכה לשם כך אף אם אינו מכוין אח"כ ועושה הברכה בסתם מסתמא ע"ד מנהגו הוא מברך."
שינה בציצית
טור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח, טז:
"והישן בטליתו בלילה א"צ לברך עליו בבוקר:"
בבית יוסף אורח חיים סימן ח אות טז ד"ה והישן בטליתו הסביר שהטור סובר שגם לילה הוא זמן ציצית, ולכן לא היה לו הפסק במצוה:
"נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרא"ש (ציצית סי' א) דכסות המיוחד ליום חייב בציצית אפילו אם לובשו בלילה ויש לברך עליו דהא דקיימא לן (מנחות מג.) לילה לאו זמן ציצית הוא היינו דוקא בכסות המיוחד ללילה וכמו שכתב בסימן י"ח וכיון דגם בלילה חייב בציצית בכסות יום וגם חייב לברך עליו לא הויא לילה הפסק בין יום ליום אלא כיומא אריכתא דמי".
אמנם הבית יוסף מציין לשו"ת הרא"ש כלל ב סימן יג ששם פסק הרא"ש שצריך למשמש בציצית ולברך, מפני שלילה לא נחשב זמן ציצית:
"וששאלת הלן בטליתו בלילה כשעומד בבוקר אם הוא חייב לסלקו מעליו ולהחזירו לברך עליו או די לו למשמש בו ולברך, י"ל שאין צריך לסלקו מעליו, וכן מוכח במנחות פ' התכלת (מג), דגרסי' התם רב יהודה רמא תכלת לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך בכל צפרא להתעטף בציצית. ופריך מדרמא שמע מינה מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך, פירוש כיון דלילה זמן ציצית הוא אמאי היה מברך בבוקר כיון שלא עבר עליו זמן פטור, ומשני כר', דתניא תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם דברי רבי. פירוש בלילה היה פושטן ובבוקר כשהיה חוזר ולובשן היה מברך, ופריך אי הכי כל שעתא נמי, פירוש כשהיה פושט ביום וחוזר ולובש היה צריך לברך, ומשני רב יהודה איניש צנוע הוה ולא הוה שדי ליה לגלימא כולי יומא. ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר דלילה זמן ציצית אמאי היה מברך, דאם היה פושטו בלילה מאי קשה ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו, אלמא לדידן דקיי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת ברכה. ושלום אשר בן הר' יחיאל ז"ל."
ומסקנת הבית יוסף שצריך לברך, שמסתמך על הרמב"ם שסובר שלילה לא זמן ציצית וכן על תשובת הרא"ש:
"ולדעת הרמב"ם (ציצית פ"ג ה"ז) דלילה לאו זמן ציצית הוא כלל דבר פשוט הוא שצריך לברך עליו בבוקר. ויש לתמוה על רבינו היאך כתב סתם אין צריך לברך היפך ממה שסובר הרמב"ם וממה שכתב הרא"ש בתשובה:"
וכ"פ בשו"ע או"ח ח, טז:
"הלן בטליתו בלילה, צריך לברך עליו בבוקר, אף אם לא פשטו. וטוב למשמש בו בשעת ברכה."
ב"ח אורח חיים סימן ח, טו כתב כדעת הטור, וכתב שהרא"ש בפסקים חולק על הרא"ש בתשובה והעיקר כפסקים:
"טו והישן בטליתו בלילה אין צריך לברך עליו בבוקר. פירוש מאחר דקיימא לן דכסות יום חייב בציצית אפילו לובשו בלילה כהרא"ש לא הוי לילה הפסק אלא כיומא אריכתא דמי והקשה בית יוסף דהרא"ש בתשובה כלל ב' סימן י"ג כתב דצריך לברך והביא ראיה מרב יהודה דפרק התכלת דרמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה כו' וכן פסק בשלחן ערוך (סט"ז) ולפענ"ד נראה דדברי רבינו עיקר דאין צריך לברך והוא דרבינו סובר דלא קיימא לן כאותה תשובה לפי שתלה לשם פסק דינו במאי דהוה מפרש דמעיקרא קא סלקא דעתא דתלמודא שלא היה פושטו בלילה דאם לא כן מאי פריך הא פשיטא היא דבפושטו בלילה שפיר מברך בצפרא כשחוזר ולובשו כו' והרי בפסקיו כתב איפכא וז"ל מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא אמאי מברך דכיון דסבר דלילה נמי זמנה אמאי מברך בכל צפרא לא הוה ליה לברך אלא פעם ראשונה כשמתעטף בה כשהיא חדשה ומכאן ואילך כחדא יומא אריכתא דמי דהא אין לילה מפסיקו כו' והוא מפירוש רש"י בגמרא הרי להדיא דמעיקרא נמי קסבר תלמודא שהיה פושטו בלילה אלא שאף על פי כן אין צריך לברך אלא בפעם ראשונה דכיון דדעתו לחזור וללבשה ליכא היסח הדעת והלילה נמי אין מפסיקו כיון דלילה נמי זמן ציצית הוא ולפי זה לדידן נמי אף על גב דקיימא לן דלילה לאו זמן ציצית הוא מכל מקום בכסות המיוחד ליום כיון דחייב בציצית אף בלילה להרא"ש אין הלילה מפסיקו דלאותו כסות הוי הלילה נמי זמן ציצית וא"כ אין צריך לברך עליו בבקר אם לא פשטה בלילה דאי פשטה בלילה כיון דאסיקנא כרבי דכל זמן שמניחן מברך עליהם אף על פי שהיה דעתו לחזור וללבשו בבוקר הויא היסח הדעת מאחר שלא היה דעתו לחזור וללבשה מיד אבל הישן בטליתו אין צריך לחזור ולברך לדעת הרא"ש בפסקיו שהן עיקר:"
וכן דעת הט"ז אורח חיים סימן ח ס"ק טו (שהאריך לדון בתשובת הרא"ש):
"(טו) הלן בטליתו וכו'. תמי' לי הא ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא והאי מנא לא אפטר מציצית אפי' כשלבשו בלילה לדעת הרא"ש סימן י"ח א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה ואמאי יחזור עליו לברך מ"ש מאמצע יום. וזה נ"ל טעם רבינו שפסק דא"צ לברך בבוקר והב"י תמה עליו כמ"ש הרא"ש בתשובה דיברך עליו רק שימשמש כמ"ש ב"י ונראה דס"ל לרבינו דאפשר בשעה שכתב הרא"ש התשו' הנ"ל היה ס"ל כהרמב"ם דסי' י"ח דכסות יום פטור בלילה. אבל למאי דפסק אח"כ בפסקיו שהם אחרונים דכסות יום חייב אף בלילה ודאי הדר ביה מטעם שכתבתי. … וראיתי גם למו"ח ז"ל שפסק ג"כ שא"צ לברך:"
בדרישה אורח חיים סימן ח, ד כתב כטור והסביר שהרא"ש בתשובה ענה לפי שיטת השואל שסבר כרמב"ם:
"ולי נראה דודאי מאחר דסבירא ליה להרא"ש דכסות המיוחד ליום חייב אפילו בלילה לברך עליו אם כן לגביה אין הלילה הפסק וכי לא פושטו בלילה אין סברא לומר שחייב לחזור ולברך עליו דמה לי במה שאין לילה זמן ציצית לכסות המיוחד לה ועוד שמשמע מלשון השואל דפשוט היה לו שצריך לחזור ולברך אלא ששאל אם צריך לפשטו או די במשמוש ומנין היה להשואל שחייב כלל לברך דילמא כיון שכסות המיוחד ליום הוא וחייב עליה בלילה ולא הוי לילה הפסק לגביה אין צריך לחזור ולברך לכן נראה פשוט שמה שלא שאל השואל אם חייב לברך לפי שהיה סבירא ליה כהרמב"ם דלילה לאו זמן ציצית הוא כלל אפילו לכסות המיוחד ביום ואם כן ודאי לילה הפסק הוי אלא ששאל אם צריך לפשוט או לא ועל זה השיב הרא"ש "אלמא לדידן דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית" רק שמחויב לקיים בכסות המיוחד ליום או ליום וללילה וכמו שכתב רבינו בסימן י"ח והשיב הרא"ש על פי מה שפירשו השואל דהיינו שאין זמן ציצית כלל ודאי צריך לברך אף אם לא יפשטנו וכדמוכח מהגמרא אבל ודאי לפי דעתו שסבירא ליה דכסות יום חייב אפילו בלילה ודאי לגביה לא הוי הפסק ואין צריך לחזור ולברך וכמו שכתב רבינו ודוק:"
וכ"כ יפה ללב ח, כד שהוסיף שהשו"ע חזר בו:
"סי"ו הלן בטליתו בלילה צריך לברך וכ' והב"ח והט"ז פסקו כדברי הטור דאין צריך לברך גם אשו"ר בספרי ש"ץ דכ"ו ע"ג שכתב כי שמע מהרב הגדול רב ברכות מוהרא"י ז"ל שראה בתשובת כ"י ממרן גופיה שחזר בו בתשובה שלא לברך וכן ראוי לנהוג ע"ש וכמש"ל אות כא וכב".
מגן אברהם סימן ח ס"ק כא כתב לפטור אותה בטלית גדול:
"צריך לברך. דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק, וב"ח פסק דא"צ לברך וטוב לפטור אותה בטלית גדול:"
וכ"כ במשנה ברורה סימן ח ס"ק מב, והוסיף שאם פושט את הציצית על דעת שלא ללובשו מיד צריך לברך, אבל אין לעשות עצה זאת לכתחילה משום ברכה שאינה צריכה:
"(מב) צריך לברך – דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק ויש חולקין בזה כיון דכסות יום חייב אף בלילה לדעת מקצת הפוסקים וכדלקמן בסימן י"ח וספק ברכות להקל ומ"מ נכון לכוון לפטור אותה בט"ג. וכל זה כ"ז שלא פשטו אבל אם פשטו על דעת שלא ללובשו תיכף צריך לברך אח"כ כשלובשו לכו"ע ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות עצה זו כדי שיתחייב בברכה לכו"ע משום ברכה שאין צריכה לדעת הפוטרים."
שינה בצהריים
בשו"ת מהר"ם מינץ סימן עח הביא שבעל תרומת הדשן היה מברך שוב על הטלית הקטן לאחר שנת צהריים. אמנם מהר"ם מינץ סבר שזה גורם לברכה שאינה צריכה ועדיף לכסות בציצית בשעת השינה כדי שלא יצטרך לברך:
גם שמעתי מחשו' א' שאמר שמה"ר איסרלן ג"כ לאחר שינת צהרי' מברך שנית על טלית קטן, וזה נ"ל ברכה יתירתה הגם נהי דסבר דשינה הוי היסח הדעת, מ"מ היה יכול לכסות בו בשעת שינה. וכן מנהגי כשאני ישן שינת צהרים אני מכסה עלי הטלית קטן כדי שאיני צריך לברך, לסלק נפשי מכל הספיקות. ובכ' יגדל שלו' לע', כנ' שאי' ובן דודך משה טרוד משה לוי מינץ."
כתב במשנה ברורה סימן ח ס"ק מב שהישן בצהריים יש ספק אם נחשב היסח הדעת ולכן יתכסה בו בשעת השינה ואז כשלובשו אין צריך ברכה לכו"ע:
"הישן ביום שינת הצהרים ומסיר מעליו הט"ק יש דעות בין הפוסקים אם זה בכלל היסח הדעת ע"כ מהנכון שעכ"פ יכסה בו בשעת השינה וכשלובשו אח"כ אין צריך ברכה לכו"ע:"
[1] פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן ח ס"ק יד: "דפוס אמסטרדאם טעות סופר [בדברי המ"א] וצ"ל "דיש" [לברך] במקום דאין:"
[2] ספר תשב"ץ קטן סימן רסד: "טלית קטן כשמתעטף עצמו בו אם לא סח בין טלית קטן לטלית גדול אינו צריך לברך כמו לענין תפילין. ושיעורו שיכול להתעטף בו ראשו ורובו כדאיתא שם (מנחות דף מ) שהקטן מתעטף בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי אבל אם אין קטן מתעטף בו ראשו ורובו אין מברכין עליו כלל:". כנראה שמהר"ם לא רצה להיכנס לספק שכנראה לפעמים יכול להיות שלא דיבר מהבית עד בית הכנסת ולפעמים כן, אבל אחרי התפילה מן הסתם דיבר ולכן הניח טלית קטן אחר כך.
ואכן כך הסביר בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן א (השואל אמנם סובר שאין שום הפסק בדיבור בציצית, והמר"ח אור זרוע מסביר שיש הפסק ואסור לגרום להפסק בכוונה ולכן לא לבש את הטלית קטן בבית):
"עליך החיים והשלום מורי ורבי הר"ר חיים, נא ממך שתשיבני על אודות הטליתות שיש בני אדם שלובשים טלית קטנה ומברכים עליה והולכים לבהכ"נ, ולובשים הגדולה ומברכים עליה אעפ"י שעדיין הוא מעוטף בקטנה. ומאד נראה לי תמהון, מאחר שעדיין עושה המצוה שהוא מעוטף עדיין בציצית, למה יחזור ויברך על טלית השניה מאחר שדעתו ללבשה? כי אפילו למנהגנו שאנו רגילין לברך פעם שנית, כשסח בין שחיטה לשחיטה אחרת, היינו דווקא שם הדיבור חשוב הפסק, שהרי מיד כששחט אינו עסוק בשחיטה, ואינו עושה מצוה זאת עד שיתחיל לשחוט פעם שנית. אבל בכאן כל שעה ושעה עושה המצוה למה יחזור ויברך פעם שניה. ואם נפשך לומר שהדבור חשוב הפסק לגבי טלית שניה, אעפ"י שעדיין מקיים המצוה, א"כ לגבי אותה שהוא לבוש, נמי יהא חשוב הפסק ויברך כל שעה ושעה כשמדבר. אלא מאחר שאינו חשוב הפסק לגבי דידה, אינו חשוב הפסק לגבי חברתה. כך דעתי נוטה שמצות ציצית דומה לגמרי לאכילה. ואני ראיתי את מורי הרב ר' מאיר ז"ל, שלא היה הולך בקטנה לבית הכנסת, אלא לאחר בית הכנסת כשחזר לבית ברך עליה. ולא שאלתיו למה היה עושה כן, כי אמרתי בלבי שאם היה מברך על הקטנה והיה הולך לבית הכנסת, לא היה צריך לברך על הגדולה, אפילו אם היה סח בנתיים, ומצוה מן המובחר לברך על הגדולה. והשיבני והבינני מעבר לכתב אם תוכל. ושלום לך ושלום לתורתך ולכל אשר לך. כ"ד משה ב"ר יעקב הלוי תלמידך.
היו עריבים עלי דבריך ידידי הר' משה ובקוצר אודיעך אשר עם לבבי. כי נראה לי שאם סח בין לבישת הטליתות, הוי הפסק כמו בין תפלה לתפלה. ומה שהקשית אם כן לגבי אותו טלית עצמו נמי יהיה הפסק, זה יקשה לי גם גבי תפלין כשסח, כי היכי דחוזר ומברך על של ראש יחזור ויברך על של יד, בין לפרש"י בין לפר"ת. אלא מאי אית לך למימר, אין לברך על המצוה אלא בתחלת קיומה. וכן אתה מוצא במזוזה ובישיבת סוכה. ומה שהעדת משם מורי רבינו, תמיה אני אם סיחה לא הוי הפסק, למה חוזר וברך על טלית קטנה בבית? ואי הוי הפסק, למה לא ברך על הקטנה בבית ויחזור ויברך על הגדולה אפילו בעוד הקטנה עליו? דהא כל חדא וחדא מצוה באפי נפשה היא. שאם היו עליו ב' טליתות של ד' כנפיים, ובאחת יש ציצית ובאחת אין ציצית, פשיטא שהיה עובר בעשה על אותה שאין בה ציצית ואין להאריך. ואבא מרי זצ"ל כתב בשם רבינו אבי העזרי ז"ל, שאפילו לא סח בין שחיטה לשחיטה שחוזר ומברך כי גופין מחלקין. וראייתו מבעשור שבחומש הפקודים, דמשמע התם דב' תורת צריכי ב' ברכות, וא"כ הוא הדין בב' טליתות. ושמא זה היה טעם של מורי רבינו ז"ל, כי לפעמים לא היה צריך להסיח בין הטליתות, וגם לא היה רשאי להסיח, בלא צורך לחייב עצמו בברכה, כיון שיכול ליפטר בברכה אחת, כמו שמשמע פרק בא לו. ואז היה מסתפק אם היה צריך לחזור ולברך על הגדולה אפילו בלא הפסק, כדברי רבינו אבי העזרי זצ"ל אם לאו, והוי מפיק נפשיה מפלוגתא כי כן היה דרכו. אבל לאחר התפלה, היה ממתין עד שהיה צריך להסיח. וכשצריך אין חייב לשתוק. לכן נראה לי, שסיחה ודאי הוי הפסק, וכשלא סח בנתיים אם בשעת הברכות נתכוין לברך על ב' הטליתות, אין צריך ברכה אחרת. ואם לא נתכוין אלא לפטור את שהוא לובש, משמע מלשון אבא מארי זצ"ל שצריך לחזור ולברך וצריך לדקדק. ושלום כ"ד חיים בן הרב ר' יצחק נב"ה."
[3] ספר תשב"ץ קטן סימן רסג: "ובכל פעם כשמתעטף בטליתו מברך:"
[4] בפרוייקט השו"ת כתוב "או" ותוקן ל"אז" מפני ההיגיון וכן מפני שכך הוא מצוטט בבית יוסף.