הכנסת עוגב וכלי נגינה לבית הכנסת

סיכום מקוצר

רקע היסטורי:

על העוגב:

העוגב (בלעז: אורגן; בלשון הפוסקים נקרא גם ארגעל/אורגנו/אורגיל) הוא כלי מקלדת, בדרך כלל גדול מאוד, המפיק צליל מהרעדה של אוויר. אף כי קיימים עוגבים הקטנים מפסנתר, עוגב הוא כלי הנגינה הגדול בעולם, היות שעוגב ממוצע גדול בהרבה מכל כלי נגינה אחר.

שלא כמו כלי מקלדת אחרים כגון פסנתר, צ'מבלו וקלאוויקורד אשר צלילם מופק מרעידת מיתרים – הפקת הצליל בעוגב נוצרת מהרעדה של אוויר, כמו בכלי נשיפה מעץ. הצליל מופק בו על-ידי מפוח הנושף אוויר בצינורות. רוב העוגבים העתיקים נמצאים על קירותיהן הקדמיים או האחוריים של כנסיות, כך שזהו סימן היכר לכנסיות. עוגבים רבים נמצאים באולמות קונצרטים.

בהמשך נראה כי יש שרצו לומר שגם בביהמ"ק היה עוגב (מגריפה).

בעולם היהודי:

כבר במאה ה- 17 ישנן עדויות לנגינת עוגב בביהכ"נ. בין הקהילות שהכניסו עוגב לביהכ"נ לאורך השנים (להוציא קהילות רפורמיות)- ליוורנו, פראג, פרנקפורט דמיין, אוראן.

התנגדות הרבנים, ובראשם החת"ם סופר החלה סביב שנת ה'תקע"ט (1818) כאשר בין השינויים שראשוני הרפורמים ניסו להכניס היה הכנסת עוגב לביהכ"נ. בפועל לאחר הפולמוס בשנים אלו, העוגב נעלם כמעט לגמרי מבתי הכנסת האורתודוקסים.

לפי שניגש לפוסקים, ברצוני לחדד נקודה. ישנם פוסקים רבים שאסרו עוגב. א. חלקם הזכירו איסור רק לגבי עוגב. ב. חלקם אסרו במפורש גם שאר כלי שיר. ג. חלקם הביאו טעם השייך גם לשאר כלי שיר. ד. חלקם אסרו רק בשבת. כלומר, רק קבוצות ב ו-ג יאסרו שאר כלי שיר, בעוד שקבוצה א ככה"נ תתיר.

מקורות מהם משמע איסור רק בעוגב:

לא מעט פוסקים אסרו ניגון בעוגב אף ביום חול. אלו הפוסקים שהזכירו רק עוגב, ואף טעמם שייך רק לעוגב: המהר"ץ חיות (מנחת קנאות ה ע"ב); שו"ת ישא איש (השמטות לח"א דף צט); שו"ת רע"ז הילדסהיימר (חאו"ח סי' קפז); מלמד להועיל (ח"א או"ח טז); שו"ת מטה לוי (או"ח ו); מרן הרב באורח משפט (או"ח לו); שבט הלוי (ח"א כו).

טעם האיסור לשיטתם- חוקות הגוים, כיוון שכלי זה מיוחד לבתי ע"ז. למעט בשו"ת מטה לוי שאסר רק משום הרחק מן הכיעור, אך לדעתו אין בכך חוקות הגוים (כיוון שנהגו כך בפראג).

מקורות מהם מפורש, ומהם משמע איסור בשאר כלי שיר:

הפוסקים שאסרו במפורש גם שאר כלי שיר בביהכ"נ: הרב שלמה ניסים (מתוך אסופות א); מחולת המחניים (עמ' 28); שו"ת לב חיים (ח"ב ט); שו"ת זקן אהרן (ח"א ו); משפטי עוזיאל (ח"ח או"ח י"ח); שרידי אש[1] (ח"א טז); שו"ת מים חיים (משאש, או"ח א, קמח); אג"מ (או"ח ח"ב ל); בית מרדכי (ח"א מה); מנחת יצחק (ח"ה צז); בצל החכמה (ח"ב פה); שו"ת שאילת שלמה (ח"ד כח); ילקוט יוסף (קריאת התורה ובית הכנסת קנא, יג); הלכה ברורה (ז, סי' קנא ס"ז); מבשן אשיב (ח"ב ד); הרב יחיאל גולדהבר  (בית אהרון וישראל יג, א); הרב שמואל רבינוביץ (קובץ בית אהרון וישראל רג, שנה לד); דברי בניהו (כט, יב); שו"ת שיח יוסף (ח"ג טו).

הפוסקים מהם משמע לאסור גם שאר כלים: קונטרס "להט החרב המתהפכת"; שדי חמד (מערכת חתן וכלה); משנה ברורה (שלח סק"י); שו"ת חתם סופר (ח"ה, השמטות קצב); שו"ת שבט מנשה (סי' י); שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח, או"ח כט); שו"ת במראה הבזק (ח"א ג).

לשיטות אלו, הטעמים לאסור עוגב:

• חוקות הגוים- כנ"ל
• זכר לחורבן – חלק מהפוסקים הזכירו טעם זה לאסור נגינה היום (מחולת המחניים), וחלק למדו מפסוקים שאין לנגן כשאין בימ"ק דווקא בביהכ"נ (חת"ס, שד"ח, לב חיים. וכן כתבו רבים בשם החת"ס). משמעות הטעם לפי החת"ס, על סמך הפס' "על נהרות בבל", משם משמע שהנגינה בגלות (וה"ה בא"י כשאין מקדש) בתוך מקדש מעט, מראה על התייאשות מהמקדש. אמנם, חלק מהפוסקים הסמיכו את האיסור על איסור נגינה בזה"ז ולאו דווקא בביהכ"נ.
• אין לנגן מחוץ למקדש- בדומה לעבודה הנעשית בחוץ (להט החרב המתהפכת; הרב עוזיאל).
• כמו"כ הוזכרו טעמים נוספים, כמו "קלות ראש", הפרעה לכוונות בתפילה, ו"אל תטוש תורת אמך" (דברים אלו תלויים בפרשנות).

מטעם "זכר לחורבן" ניתן להשליך לכל שאר כלי נגינה, לפיכך כל מי שהזכיר טעם זה יודה שהאיסור שייך בשאר כלי נגינה (ואלו הפוסקים שמשמע מהם לשאר כלים). ויש אף שכתבו שדין חוקות הגוים שייך גם בשאר כלי נגינה כיוון שבכנסיות מנגנים בתפילה (בית מרדכי).

המתירים עוגב בביהכ"נ:

למרות הפולמוס שהתרחש בזמן החת"ס, ועל אף תקיפוּת הרבנים מתנגדי הרפורמים, היו פוסקים שהתירו לנגן בעוגב בביהכ"נ, חלקם התירו אף בשבת ע"י גוי, ובודדים אף ע"י ישראל. אפרט בכללות את המתירים עוגב בחול, בלי להיכנס לשאלה על שבת:

כ"כ הרב אברהם יוסף שלמה גראצייאני (הגהות שולחן ערוך, או"ח תקס, ג); הרב יעקב חי ריקנאטי[2] (מקור באסופות א); הרב שם טוב סאמון (מופיע בס' נוגה הצדק)[3]; הרב שלמה יונה (מקור באסופות א); רבני ליוורנו ובראשם הרב שלמה מלאך (אלה דברי הברית עמ' סז); הרב דוד אשכנזי (כת"י בספרייה הלאומית).

טעם ההיתר:

• מצד חוקות הגוים נאמרו כמה תירוצים- הגוים משתמשים בעוגב לעוד דברים מלבד תפילה, כמו"כ הניגון והעוגב בתפילה קדם אצלנו[4] והגוים חיקו אותנו, וכן יש מי שהתיר משום שמדובר במנהג טוב ששורשו בתורה.
• מצד זכר לחורבן גם נאמרו תירוצים- כבר נהגו היתר לנגן, וכן מותר לצורך מצווה. כמו"כ יש מי שהשווה נגינה לקרבנות- שתיקנו כנגדם בתפילה.
• הביאו ראיות מדוד המלך שניגן לצורך תפילה.

מקורות העוסקים באיסור נגינה רק מצד שבת:

ישנה אפשרות להסיק מפוסקים אלו שהנגינה בביהכ"נ תהיה מותרת בחול, מכיוון שמתעסקים באיסור רק מצד שבת:

שו"ת מכתם לדוד (או"ח יט); שו"ת אור פני משה (עמוד 5); הרב אברהם חי ריג'ייו (מתוך אסופות א); איגרת רבי דוד זכות מודינה (מתוך אסופות א); מלחמות ה' לרבי אברהם זוטרא (עמ' 108); שו"ת מהר"י אסאד (או"ח נט).

פוסקים אשר התירו במפורש נגינה בשאר כלי שיר:

ס' צרור החיים (פרק א'); הרב שמואל אליהו (מתוך אתר הרב); הרב דוד לאו[5] (תשובה לשאלה פרטית); הרב אייל יעקובוביץ' (תחומין לח, עמ' 259).

וכן נראה משו"ת יפה ללב (ח"ב רסב, ב) שמשבח את הנגינה בקבלת שבת, ומשו"ת כפי אהרן (סי' כ) שמזכיר את המנהג בלא הסתייגות.

טעם ההיתר – העוגב אסור רק משום חוקות הגוים, וזה לא שייך בשאר כלים. ולגבי "זכר לחורבן" יש שתירצו שכבר הותר לצורך מצווה. והוסיף הרב יעקובוביץ' שהניגון בביהכ"נ דווקא מעורר את הכמיהה למקדש, בייחוד בא"י.

היתרים שונים:

יש שאסרו נגינה בכל כלי שיר בביהכ"נ, אך סייגו זאת רק לזמן התפילה. כ"כ בשיח יוסף (ח"ג טו); מבשן אשיב (ח"ב ד); הרב יחיאל גולדהבר. וכך משמע ממרן הרב בשו"ת אורח משפט (קמב) שהתיר הקפות שניות בביהכ"נ בכלי נגינה. וכן משמע מהפוסקים שבגוף האיסור דנו בזמן התפילה ולא דנו בזמנים אחרים (אם כי הטעם של זכר לחורבן שייך בכל זמן).

מנגד יש שאסרו אף שלא בזמן התפילה. כ"כ בהלכה ברורה (ז, קנא ז) כיוון שהטעמים לאסור שייכים לא רק בזמן התפילה.

כמו"כ חלק מהפוסקים התירו מעיקר הדין אך כתבו שראוי להימנע: שו"ת דבר חברון (או"ח טו); חוקת עולם (ד, צט).

גוף הסיכום

האוסרים עוגב בביהכ"נ

שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן פד

נשאל ע"י רבני קהילות שאסרו לקהילותיהם מספר דברים שהתחילו לנהגו הרפורמים, ביניהם ניגון בעוגב בשבת ע"י גוי (מדבריהם משמע שלא אסרו ביום חול). החת"ס עונה באריכות על כל דבריהם, ומסכים לאיסור בכל מה שאסרו, וכן גם בעוגב מכמה טעמים – לא מתאים שנוצרי ינגן, בין מצד שנאה מהאומות, ובין מצד שאינו יתקבל השיר ע"י נוצרי. כמו"כ רבותינו מתקני התפילות לא הכניסו כלי שיר, מכיוון שמיום החורבן אין שמחה לפניו.

לסיכום מחזק את ידיהם, גם לגבי עוגב, ובפרט ביום שבת שאין זה דבר מצווה שידחה שבות (משמע שיאסור אף בחול).

"העתק השאלה.

לשר התורה והחכמה דולה מים מבארות עמוקים, ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם שופט ודורש משפט והמושלם במעלות ומדות כש"ת מו"ה משה ני' אבדק"ק פרעסבורג שלום לפי כבודו כנהוג.

אמנם שבני קהלתינו הם יראים ושלמים שומעים לקול מורי הוראות סובלי' עול יראה ה' בדיצה ובחדוה עכ"ז זה שנים רבות שהחל הנגף המינות במקצת קציני העם עוברי מות ה' ביד רמה מחללי שבתות בפרהסיא ואין בידינו למחות אבל בעו"ה חדשים מקרוב קמו עדה הרעה הזאת ותקנו להם… אשר יושר בניגון העמים על כלי זמר שקורין ארגיל /א' בקמץ, עוגב/… גם אסרנו לנגן בכלי זמר שקורין ארגיל בש"ק אף ע"י נכרי וכו'…

תשובה ברוך הוא וברוך טעמו, ואלקי' מגבהי' מרומו, יענה את שלומו, ויהי עליו נואמו, ה"ה הרב הג"ה המפורסם כש"ת מו"ה ברוך נר"ו אבדק"ק האמבורג המפוארה ומעוטרה…

ואני אומר כי הם המחניפים לעמי הארצות לאמור כמונו כמוכם הם הם המטילי' קוצים בעיניהם במה שלוקחים נוצרי לשורר בבית תפלתם לנגן בכלי שיר ארגל היתכן שאיש נוצרי מושל ארץ יהיה עבד מנגן בבית תפלתם של ישראל שאינם מאמונתו והלא כה הי' עבודת שמשון השבוי אצל הפלשתים שמוהו לנגן בבית אלהיהם על אפו ועל חמתו של שמשון ויש לחוש שאומת /שאומות/ העולם יאמרו שחקו עלינו יהודאי וגם מצידנו לא יתכן כיון שהנער הנוצרי אינו מאמונתינו איך יקובל זה השיר לפני הקדוש ברוך הוא ואיך יושר שיר הזה במזמור הללו ד' מן השמי' המסיים לבני ישראל עם קרובו וכו' והנוצרי מאמין שישראלי' הם המרוחקים הי' קרובים ונתרחקו כשר בשירים על לב רע.

ואם יאמרו הנוצרי' הוי מעשה קוף בעלמא ורחמנא ליבנו בעי א"כ הרי מטילין שנאה בינינו לבין אומ"ה גם ממה שראינו שאבותינו מתקני התפלו' לא תקנוהו בכלי שיר אף על גב שמאתנו יצא השיר הזה בעבודת בהמ"ק אפ"ה הזניחוהו אבותינו ש"מ לא הוי ניחא להו בהו מטעם מיום שחרב בהמ"ק אין שמחה לפניו וכבר כתבתי במקום אחר כי לפענ"ד מ"ש איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר ולא אמר לפני בני נכר ש"מ בא לשלול אפי' לפני ה' כיון שהוא באדמת נכר ואם הותר קצת לשמוח בני אדם חתן וכלה כי המה עגומי הגלות והותר לשמחם אבל בבית ה' אין שמחה לפניו ומה גם ביום ש"ק דהוי שבות שלא במקום מצוה כי אין כח בידינו לבדות מצוה מלבינו אשר לא שערו ראשונים ומצוה שאפשר להיות מבלעדי' ונתיר עי"ז איסור דרבנן חלילה לנו לא יעשה כן בישראל ובפסחי' נ"א ע"א יוצאין בקורדקיסין בשבת ואין יוצאין בקורדקיסין בשבת בביתו ומעשה ביהודה והלל בני של ר"ג שיצאו בקורדקיסין בשבת ולעזה עלי' המדינ' ואמרו מימינו לא ראינו כך ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר להם מותרי' אתם ואיך יתירו בפרהסי' בבית תפלתם מה שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור…

ע"כ במה שהכרזתם בבהכ"נ הקדושה שלכם שאסור להתפלל בסידורי לע"ז שלהן כ"א בלה"ק ובנוסחאות ישנות הנדפסים מקדמת דנא ושלא לנגן בכלי שיר ארגל בבהכ"נ ובפרט ביום ש"ק כתורה עשיתם ותחזקנה ידיכם יהי כן ה' עמכם ואין ספק כי כל הגאונים חכמי הזמן יסכימו עם האיסור ההוא והם מסכימים ואני מסכים לאסור איסור על נפש בן ישראל המשנה דבר א' מכל האמור למעלה בענין זה ואז ינצלו מכל רע וארורים שבתורה ויזכה לבנין בית הבחירה. הכ"ד החותם ככל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ג' ב' דר"ח חנוכה קע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"ד."

מקורות מהם משמע שהאיסור רק בעוגב

תשובת הרב שם טוב סאמון[6] בספר "אלה דברי הברית" עמ' סט

במכתב נוסף מתנגד לחידושי הרפורמים, כלומר ככה"נ חזר בו (או ששינו את דבריו) מתשובתו ל"נוגה הצדק".

"אנכי הרואה הרשום בכתב אמת עליונים למעלה לבטל המעוררי"ן חדשים מקרוב באו לבנות במה לעצמם, לשנות את הידוע בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים, מאן דחמא, חמא דאין זה אלא דברי תימה דבר התמוה לרבים, דאנן בדידן שארית ישראל אין לנו לזוז מתקנת קדמונינו ז"ל שמפיהם אנו חיים, וכמו שכתבו מעלת הרבנים המובהקים יושבי על מדין ראשי אלפי ישראל, הלא המה בכתובים, הלא המה מעלת הרב המובהק ר"מ ור"מ הרב דומה למלאך ה' צבאות ובית דינו הרבנים המובהקים מאירים ומזהירים די באתרא הדין, מקימי דגל התורה, ה' עליהם יחיו! וכבר מלתא אמורה דכל המשנה ידו על התחתונה, ואוי להם לבריות מעלבונה !

האמנם את לחננה, אוחילה לאל ח' אלהים אמת, הוא יטע תורתו ואהבתו בלבם, ישובו ישבו בצלו צילא דהמנותא וכרצון יראיו יעשו, ואוזן שומעת עליהם תבוא ברכת טוב

הכ"ד הכו"ח יום שנכפל בו כי טוב, בסדר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שנת ליצירה, פה ליווארנא יע"א . התקע"ט

והוא הצעיר שם טוב בלא"א הרב הגדול כמהו"רר יוסף חיים בן סאמון ס"ט •"

 

מנחת קנאות למהר"ץ חיות[7] (ה ע"ב)

אוסר ניגון בשבת ויו"ט, וכן אוסר עוגב משום חוקות הגוים (לא מזכיר כלי שיר אחרים).

הרב יעקב אלישר[8] – שו"ת ישא איש, השמטות לח"א דף צט

אוסר ניגון בעוגב משום חוקות הגוים, שכל דבר המיוחד לעבודת הע"ז אסור לנו גם. (משמע שבשאר כלי שיר לא שייך איסור).

שו"ת רע"ז הילדסהיימר[9], חאו"ח סי' קפז

אין להיכנס לבהכ"נ שמכניסים שם עוגב ועוברים על השמעת קול בשבת ועל חוקות הגוים. (ולכאורה שאר כלי שיר בחול אינם בחשש).

"(תרל"א. להרב ר' גרשון נפתלי רבינוביץ בק' קעניגסברג].

ע"ד שאלתו אם שו"ב שם איש ישר הולך מותר ללכת לבהכ"נ של אשכנזים ולהתפלל לפני התיבה ולקרוא בספר לפרקים באשר ינגנו שם בשוי"ט בכלי זמר הנקרא ארגעל אכן אינם משנים כלל נוסח התפלה ואם לא ישמע בזה לפקודת הקהל שם יש לחוש שיסירו אותו ממשרתו וטפלי תלוי בי' וגם יש לחוש שיקחו להם שו"ב אחר ויכשלו באיסור גבלה חלילה. הנה באמת נכון וראוי מאוד שלא לכנס לבהכ"נ אשר יזלזלו שם באיסור השמעת קול ולכת בחוקות הגוים ואם לא הי' רק החשש האחרון אין כאן בית מיחוש ובהדי כבשי דרחמנא ל"ל אם הי' באפשרי שיקחו שם שוחט אחר שהוא בגדר השוחטים המאוסים לא היי לו לחוש על זה והלעיטהו וכו', אכן ע"ד החשש האי בוודאי יש לחוש עליו באשר אין איסור מפורש שלא ללכת לבהכ"נ שמנגנים שם בעוגב, ואם כי החוב מוטל על כל א' להמלט מהכרח כנ"ל עכ"ז בכל זמן שלא יוציא אותו השי"ב מהכרח הנ"ל הוא מחוייב לחוס על נפשות ביתו והשי"ב יצילנו מכל פגע וצרה וצוקה."

 

שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן טז

נשאל מרב עיר שקהילתו רוצים להכניס עוגב לביהכ"נ, ורוצה לפחות להתיר להם בחול, שלא יניח מקומו ויגיע רב אחר שיתיר להם איסורים.

א. סוקר את דברי הרבנים אשר הובאו בספר "אלה דברי הברית". כולם אסרו לנגן בשבת אפילו ע"י גוי, אך לא הייתה הסכמה לגבי חול. יש שכתבו בסתם לגבי שבת, יש שהתירו בפירוש ביום חול, ויש שאסרו בין בחול בין בשבת, משום בחוקותיהם (וגם מביניהם היו שאסרו מספק).

כמו"כ מביא עוד חיבורים ועוד רבנים שאסרו משום בחוקותיהם (נביאם בנפרד).

ב. ישנה הנחה כי היה במקדש כלי הדומה לעוגב שנקרא מגריפה, ולכאורה מכך שהשתמשו בה לשירי הלויים היה ניתן להתיר שימוש עוגב בביהכ"נ. דוחה זאת מכמה טעמים (לא השתמשו במגריפה בשיר, ויש ראיות שלא הכניסו כלי הדומה לעוגב).

ג. סוקר את מנהג העוגב שהיה באחד מבתי הכנסיות של פראג. המתירים מביאים ראיה משם. אמנם לדעתו אין להביא ראיה משם, מכמה טעמים (היו שתירצו בדוחק כיצד היה מותר להם), ואולי טעו לומר שעוגב כתוב בתורה ולכן אין בכך חוקות הגוים. מ"מ אין להוכיח מקהילה אחת לקהילות רבות שלא נהגו.

ד. מוכיח מהראשונים שיש איסור בחוק לע"ז (תוס', ר"ן, רבינו יונה, ריטב"א), ואף למהרי"ק יהיה איסור בחוק לע"ז. ולפיכך העוגב יהיה אסור כיוון שהוא נוהג בבית ע"ז. לפיכך, העוגב אסור משום חוקות הגוים.

ה. אוסר שימוש בעוגב משום שמחקה את הרפורמים, עפ"י הגמרא בחולין (מא ע"א) ועפ"י רש"י (שם) שאין לחזק ידיהם של המינים. לכן יש איסור חמור כדי שלא יחזק ידיהם של האפיקורסים שיחשבו שאנו מודים להם.

ו. לא דן באיסור מצד ניגון לאחר חורבן ביהמ"ק, כיוון שהשאלה הייתה רק במקרים מיוחדים כמו חתונות, ששם התירו נגינה. משמע שאין לאסור נגינה לצורך מצווה אף בביהכ"נ (שלא כחת"ס).

ז. לסיכום אין להתיר אפילו בחול. אמנם אם רב אחד יתיר בדוחק, לחתונות וכו' בטענה שהוא סומך על המתירים, אין לבטל את רבנותו.

"שאלה. בעיר אחת הסכימו הפרנסים להעמיד בביהכ"נ שלהם כלי שיר הארגעל /האלף קמוצה; עוגב/ הידוע, והרב אשר שם אף שהשתדל בכל כחו לא עלתה בידו לבטל הסכמה זאת, אשר ע"כ רצונו לבחור הרע במעוטו ולהתיר להם שינגנו בארגעל בימי החול, כגון בחתונות וביום הולדת של המלך יר"ה וע"י זה יגרום כי לכל הפחות לא יחללו שבתות ומועדות. חוץ מזה הוא חושש שאם יניח את משרת הרבנות ויעזוב את מקומו בשביל הארגעל, יבוא לשם רב אחר אשר לא לבד הארגעל יתיר להם כי אם יגרום עוד קלקולים אחרים גדולים, וע"כ שואל הרב דעיר הנ"ל, אם יכול לשבת במקומו ולהניח לנגן בארגעל בימי החול.

תשובה. טרם נחוה את דעתנו הקלושה נפן נא אל משכנות הרועים המה הגבורים אנשי השם אשר כתבו פסק דינם בשנת התקע"ט[10] בעת אשר פרצה הרעה בראשונה, בעיר האמבורג, והתחילו שם מהרסים לפרוץ כמה פרצות בדת למרות עיני בד"צ דשם, והבד"צ דהאמבורג אסף מכתבים ופסקים מכל גדולי הדור ויחוקו דבריהם בספר הידוע אשר נקרא בשם: אלה דברי הברית. ושם קמו הגאונים חסידים וקדושים לאסור איסר על שלשה פשעים, ואחד מהם הוא אסור לנגן בביהכ"נ בשום כלי שיר בשבת ובי"ט אפילו ע"י אינו ישראל. והנה הגאונים דשם הסכימו כולם פה אחד שאסור לנגן בכלי שיר בביהכ"נ בשבת ובי"ט אפילו ע"י נכרי; אך אם מותר לנגן בחול בארגעל או אסור לא ראיתי הסכמה ביניהם. ואחרי העיון מצאתי שם בין הגאונים שלש שיטות.

(א) יש מהם שכתבו סתם שאסור לנגן בשבת וי"ט, ולענין חול לא פסקו כלום, ואפשר דס"ל דבחול שרי, או אפשר דספוקי מספקא להו ולא רצו לחלוט הדין לאיסור או להיתר. ואלה הם: בד"צ דק"ק האמבורג (ריש ספר אלה דברי הברית) ר' משולם זלמן הכהן בעל בגדי כהונה (אדה"ב צד א'), ר' אליעזר בעל שמן רוקח (שם צד כ"ג), ר' אברהם טיקטין ברעסלא (שם צד כ"ה), ר' אהרן יושע ראוויטש (שם צד כ"ט), ב"ד דק"ק פאדובא (שם צד נ'), והגאון ר' עקיבא איגר כתב בפירוש (שם צד כ"ח): גם בחול עדיין אין ההיתר ברור, עיין מ"ש בבאר שבע סי' ע"ד טעם שאין אנו מתפללים בפרישות כפים ומדמה לאיסור דלא תקים לך מצבה יע"ש. וזה הטעם שייך גם בארגעל עכ"ל. ובכן אפשר דלכל הגאונים הנ"ל לא היה ההיתר ברור.

(ב) ויש מהגאונים שהתירו בפירוש לנגן בחול ואלה הם: ב"ד דק"ק פראג ה"ה ר' אליעזר פלעקלש, ר' שמואל לאנדא, ר' ליב מעליש, וכתבו (שם צד י"ז): ומה שמנגנים בכלי שיר (ארגעל) בשבת קדש איסור גמור הוא לנגן, אפילו ע"י נכרי בשום כלי זמר, והמנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחוייבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו עכ"ל. (ואפשר דלא התירו בחול אלא בשאר כלי זמרים ולא בארגעל) וכן פסקו עשרה רבנים דק"ק ליווארנא החתומים שם (שם צד ס"ז) וז"ל: וכולנו יחד אסרנו איסר לבלתי ינגנו (בארגעל) ביום ש"ק וי"ט ח"ו. ולא התרנו רק בחה"מ וערב שבת וערב י"ט קודם שתכנס קדושת שבת וי"ט לצאת ידי כל הדיעות בידוע וגם את זה לא התרנו כי אם ע"י ישראלים אנשים אשר יראת ד' בלבם וכו' עכ"ל.

(ג) ויש מהגאונים הבאים על החתום שאסרו בפירוש לנגן בארגעל בביהכ"נ בין בחול בין בשבת. ואלה הם: ר' הירץ שייאר (אדה"ב צד ה') אפשר נדנוד איסור משום איך נשיר וכו' וגם כן גדר קדושה עיין שם. הגאון בעל הח"ס (שם צד ט') במכתבו הראשון כתב מדלא תקנו אבותינו כלי שיר בתפלה אף על גב שמאתנו יצא השיר בעבודת בית המקדש ש"מ לא הוי ניחא להו בהא מטעם מיום שחרב ביהמ"ק אין שמחה לפניו וכו' איך נשיר וכו', ובמכתב שנית למד איסור חדש מדברי רב ספרדי בס' נוגה צדק (אשר החליט להתיר) והעלה דאסור משום חוקותיהם, ועיין בשו"ת ח"ס חלק ו' סי' פ"ד עד צ"ו ובמה שנרמז שם על שו"ת ח"ס חח"מ, גם הגאון מהור"ר מרדכי בנעט (שם צד י"ח) כתב דאסור גם בחול משום חוקותיהם וסיים וז"ל ולפענ"ד הספק עצום ויש לאסרו עכ"פ מצד הספק, וכ"כ הגאון מהור"ר ר' יעקב ליסא בעל חות דעת (שם צד פ"א) שאיסור גמור הוא לשיר בעוגב בבית הכנסת הן בחול והן בשבת ע"י נכרי, וכן פסקו הגאונים מוהר"ר שמואל אב"ד דק"ק אמשטרדם (שם צד ס"א) ומהור"ר משה טוביה מזונטהיים האנויא (שם צד ע"ו, מפקפוק שלא תתבטל הכונה) ומהור"ר הירש לקא"ב ווינטצענהיים בעל שו"ת שער נפתלי (שם צד פ"ה). ועיין בספר שו"ת מהר"י אסאד שם מובא תשובה ח' א"ח סי' נ"ט מרבו מהר"ם בנעט שאוסר בשבת לנגן בארגעל ולא הזכיר דאף בחול אסור, עיין שם ואפשר דכך היה השאלה לענין שבת ומשום דבחול ספוקי מספקא ליה לא הזכיר מזה.

ובשנת ה' תק"פ יצא לאור הספר הנחמד צרור החיים מהרב הגאון ר' אברהם לעווענשטאמם אב"ד דק"ק עמדען והוא העלה ג"כ דלנגן בארגעל אסור בין בחול בין בשבת משום ובחוקותיהם לא תלכו.

בשנת תרכ"ג חיבר הרב הגדול מו"ה דוד דייטש אב"ד דק"ק זאהרויא (אבערשלעזיען /סילעזיה עילית/) חיבור נחמד בל"א: דיא ארגעל אין דער זינאגאגע /העוגב בבית הכנסת/ ובו האריך בטוב טעם ודעת לברר איסור הארגעל בכל צדדיו, והעלה ג"כ דאף בחול אסור לנגן בו משום ובחוקותיהם ושם הביא ג"כ גוטאכטען לאיסור מדייני בערלין ה"ר הג' ר' אלחנן ראזענשטיין ומהרי"ם ד"ר זאכס זצ"ל. ובשנת תרכ"ב כבר השמיעו את קולם במ"ע: איזראעליט נומ' /מס' ב', ג', ד'/ הרב הגדול מוהר"ר מאיר ד"ר לעהמאנן זצ"ל ולהבדיל בין חיים למתים הרב הגדול מוהר"ר משולם זלמן ד"ר קאהן נ"י לברר איסור הארגעל בטוב טעם ודעת וכן נדפס פסק דין מהרב מהור"ר ישראל שווארץ אב"ד דק"ק קאלן באיזראעליט נומ' /מס' א' משנת אלף שמונה מאות ששים וחמש/. וכולם הסכימו לאסור בין בחול בין בשבת. וכן כתוב בהודעה נאמנה שלנו, אשר אנחנו נותנים לכל תלמיד בית – מדרשנו פה ברלין ביחד עם התרת הוראה, איסור הארגעל משום חוקותיהם. וא"כ אסור בין בחול בין בשבת. וכן ראיתי להרה"ג מוהר"ר שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו לויקרא י"ח ג' שאוסר הארגעל משום חוקותיהם בין בחול בין בשבת. גם הגאון מהר"ץ חיות בספרו מנחת קנאות דף ה' ע"ב כתב דבארגעל יש לאו בחוקותיהם לא תלכו כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז דבדבר המיוחד לע"ז אסור להתנהג אצלנו. אך ראיתי להרב ר' אברהם זוטרא בספרו מלחמות ה' שנדפס בהנובר תקצ"ו שמדבר מאיסור ארגעל בשבת ואינו אומר איסור בחול אלא אם זמרן נשי עיין שם צד /ק"ח עד קיא/.

ועתה נחזי אנן לברר הדין על בוריו, ויען כי המתירין החזיקו את ידם ואמרו שהיה גם בבית המקדש כלי שיר שהיה דומה לארגעל, וגם הביאו ראיה מהארגעל שהיה בק"ק פראג, על כן נחקור תחילה על הדברים האלה.

כלי שיר מגריפה שהיה בבית המקדש.

גרסינן בערכין י' ע"ב א"ר מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה וכו' ע"כ. ועיין בירושלמי פ' החליל ובמדרש ילקוט קהלת רמז תתקפ"ט דשם פליגי רב ושמואל בצורת המגריפה. ואמרו המבארים כי זאת המגריפה היא כלי שיר כמו הארגעל. אמנם מבואר במשנה תמיד פ"ה מ"י שהמגריפה עיקר שמושה היה לדברים מיוחדים ולא לשיר עם הלויים. הן אמת שהתוי"ט כתב שם שהמגריפה דכאן אינה המגריפה דמשנה ח' פ"ג ודש"ס ערכין שהיה כלי שיר חשוב, דזה א"א שיזרקוהו שלא ישבר קניה עיין שם. אמנם כל רואה יראה כמה מן הדוחק הוא לומר שהיו ב' מיני כלי קול במקדש ושניהם שמם מגריפה. וכבר באר דבר זה היטב הראב"ד ז"ל בפירושו לפ"ג מ"ח דתמיד שכתב וז"ל: וזו שקראו מגריפה על שם שכמו שמגריפה גורפת הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד והא דתנן לקמן וכו' נטל את המגריפה וזרקו וכו'. האי זריקה לאו זריקה ממש שהרי מי מוציא קול ע"י זריקה אלא האי זריקה היינו כדאמרינן נזרקה מפי החבורה דהיינו שכל א' וא' כיון לדעת חבירו ויצא מהם הדבר כמו פתאום שלא היה יודע מה בדעת חבירו אעפ"כ כונו לדעת אחת משום אגב חביבא להו מלתא לאומרה לא המתין א' לחבירו ויצא מהם הדבר מהרה, כך בכאן גבי מגריפה דכשהיו רוצין לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגן בכנורות שמרבים עניני קולות כדי לתקן הנגינה ובה היה מתחיל לשורר וממנה היו יודעים הלויים שכבר נכנסים לדבר בשיר אבל בכאן כשהגיע בין האולם ולמזבח זרקו כולם בפעם אחת דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכווין להוציא ביחד ולפיכך היה קול גדול שלא היה אדם שומע את קול חבירו גם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום עכ"ל. הרי דהיא היא המגריפה דערכין ודתמיד פ"ה, והתוי"ט אילו היה רואה דברי הראב"ד היה חוזר מדבריו. וא"כ חזינן דהמגריפה היתה משמשת לדברים מיוחדים ולא כשאר כלי שיר. וכן כתב הרב ר' אברהם משער אריה בספרו שלטי גבורים פ"ו דלגודל קול המגריפה לא יכלו לויים לשורר עמה עיין שם. ולפ"ז אין המגריפה דומה כלל לארגעל. אמנם אף את"ל דהמגריפה היא כלי שיר חשוב כמ"ש התוי"ט אכתי איכא לספוקי וכמו שהעיר כבר הרב הגאון מהר"ם בנעט דאיכא ספק עצום אם היה ארגעל במקדש, ויפה העיר תלמידו הרב מוהר"ר דוד דייטש בספרו הנ"ל צד /עשרים ושש/ דיש ראיה שלא היה ארגעל במקדש מסוגיא דערכין הנ"ל דאמר רשב"ג לא היה הדרולוס במקדש מפני שקולו עב (כן גי' הערוך) ומערבב את הנעימה (נעימה הוא בל"א: מעלאדיע /מנגינה/ והמתרגמים ליעבליכקייט /נחמד/ טועים) ועיי"ש בתוספתא. וכן איתא בירושלמי סוכה פ"ה לא היה ארדבלס במקדש מפני שהיה סורח את הנעימה. ושם אמר רשב"ל עוגב זה ארדבל"ס. וכבר פי' יפה ר' בנימין מוסאפיא הדרולוס וארדבלס שהוא לשון יוני /היידראלוס/ והוא בל"א וואזזערארגעל /עוגב הפועל ע"י מים/ שנשתמשו בימים ההם הרבה לנגן בו בפני שרים. (ע' ערש אונד גרובער ארטיקעל /היידראלוס/.) ורשב"ג העיד שלא היה במקדש מפני שמערבב את הנעימה וכן החליטו בזמננו המנגנים המפורסמים מייערבעער ובארטאלדי שהארגעל מערבב את הנעימה כאשר העיר על זה הרב ר' דוד דייטש שם בספרו. היוצא לנו מזה שנראה שלא השתמשו בארגעל במקדש לשיר. אמנם כן אף אי היו משתמשין בו במקדש לא עדיף ממצבה שהיתה אהובה בימי האבות ואחר כך נעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה. ונדבר עוד מזה לקמן בע"ה.

הארגעל בק"ק פראג.

המתירין מביאין ראיה מבית הכנסת על תנאי[11] בפראג שהיה שם ארגעל ואין מוחה בדבר. וראיתי בספר אלה דברי הברית הנ"ל שהעידו על דבר זה הגאון מו"ה הירץ שייאר, וז"ל (צד ה') בק"ק פראג, עיר גדולה לאלקים, בתוכה תשעה בתי כנסת ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר וכו' ע"כ. והחתם סופר (שם צד ל"א) ז"ל ואבותינו ספרו לנו, שבימי קדם היה עוגב בפראג בבית הכנסת על תנאי וכו' גם אנו מקובלים שפסקו נגינתם בפראג טרם אמרם מזמור שיר ליום השבת, ומ"מ אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מהנגון המיוחד להם, אבל בכל שאר בתי כנסיות שבעיר גדולה לא' הלזו לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו עכ"ל. (אמנם הרב דהאמבורג כתב לי שלא הי' ארגעל בבהכ"נ אלטנייא אלא בבהכ"נ מייזעל).

והנה הראה לי הב' המושלם הבקי בספרות העברית כ"ה יעקב וואגנער נר"ו סדור אחד ישן משנת תל"ח לפ"ק (ואח"כ הראה לי תלמידי הב' הנעלה כ"ה אלכסנדר מארקס סידור זה מכורך ביחד עם ספר שפתי ישנים שנדפס באמשטרדם שנת ת"מ, ונראה מזה שגם אותו סידור נדפס באמשטרדם) שנדפס בו זמר קודם לכה דודי וכתוב על גבו וז"ל: זמר נאה מר' שלמה זינג"ר ז"ל שמנגנים בק"ק פראג בב"ה מייזל ז"ל בעוגב ובנבלים קודם לכה דודי, עכ"ל. ומבין השורות של השיר הזה ניכר הטעם למה התירו לקבל שבת בכלי זמר שכתוב שם חרוז אחד בזה הלשון: הן שבת הכלה עם החתן, בתפארת וגדולה, אם נשמור שתים כהלכתן, נזכה מיד לגאולה, ואז האל, ישלח גואל, ברינה בוא יבוא, זה היום עשה אל שמחת לבו נגילה ונשמחה בו. נראה מזה שמפני שהתירו לנגן לכבוד חתן וכלה, ג"כ התירו לכבוד שבת מלכתא וישראל בן זוגה שהם ג"כ כחתן וכלה, עכ"פ נראה מכאן שבימי קדם בבה"כ מייזעל בפראג היו מנגנים בעוגב ובנבלים, אף שאח"כ בטלוהו כעדות הח"ס. והרב מוהר"ר אברהם עמדין בספרו צרור החיים דף ו' ע"ב כתב וז"ל: ומה שהביא בעל הנוגה שספרו לנו מק"ק פראג שהיה שם מקדם ארגעל בביה"כ, אולי נבנתה הבית הכנסת עם הארגעל הזה, בעוד שלא היה מנהג זה בעבודתם ובאמת כפי ששמענו עמדה בית הכנסת הלזו מזמן בית שני[12], וכאשר נתקנה בהיתר, שוב לא היה האיסור חוקת העכו"ם חל עליה, ולא זזה ממקומה. אבל כאשר נפלה באמת אין מקימה עוד[13], מפני שבעת נפילתה כבר הנהיגו כלי שיר זה, ר"ל בארגעל, בבתי עבודתם לשם עבודתם דוקא ואסורה. עכ"ל. אמת שי"ל שבעת הקמת הארגעל בפראג לא היה מיוחד עוד לבית עבודתם[14] דוקא, כי כידוע לא היה הארגעל בימי קדם נפרץ כ"כ בבתי עבודה שלהם. אך כיון שראינו שבב"ה מייזעל היו מנגנים בעוגב, יותר טוב לומר שלמדו להם היתר באשר חשבו דארגעל כתיב באורייתא בין כלי המקדש שהוא נבל או עוגב או שחשבו כאשר כתב בעל שלטי הגבורים בפרק י"א שאפשר שהוא מנים שנזכר בכתבי קדש, וסברו כיון דלאו מינייהו גמרינן מותר כדלקמן אות ד' ועיין אות ה'. וכיון שאח"כ בטלוהו הוכיח סופו על תחילתו שטעות היה בידם. ואין להביא ראיה ממנהג קהלה אחת ולסגור העינים בפני מנהגי שאר קהלות קדושות שלא ראינו ולא שמענו מנהג כזה, עד העת אשר גברה יד המהרסים. עוד אפשר שבק"ק פראג סברו כיון דשנו מהנגון המיוחד להם וגם לא היו מנגנים בשבתות וי"ט, אלה השנויים היו מיכיחים /מוכיחים/ דלא הלכו בחוקותיהם. אמנם בודאי אין לסמוך על סברות כאלה בשאר מקומות.

איסור הארגעל משום חוקותיהם.

דבר ידוע שאף שלרוב הפוסקים הגוים אין מוזהרין על השתוף, מ"מ לישראל שתוף אסור במיתה כשאר ע"ז, וא"כ חוקותיהם אסורים לישראל משום חוקות ע"ז. ויש לתרגם כאן במכתבנו מלת ע"ז בל"א: פרעמדער קולטוס /תרבות זרה/ ולא במלת גאטצענדיענסט /עבודת אלילים/. והנה לענין איסור חוקותיהם יש סתירה בין סוגיא דע"ז דף י"א ע"א ובין סוגיא דסנהדרין נ"ב ע"ב, דבע"ז מסקינן דלכך שורפין על המלכים משום דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא והיינו כמו שפירש"י דלאו חוק ע"ז הוא לשם ע"ז אלא שמראין שמי ששורפין עליו מיתתו חשובה להם, ובסנהדרין מסקינן דשריפה שרי משום דכיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן. משמע דלכ"ע חוקה היא והויא אסורה אי לאו דכתיב באורייתא. וליישב זאת הסתירה נאמרו תירוצים שונים, ויש כאן שיטות שונות.

(א) הר"י בתוס' ע"ז י"א ע"א ד"ה שלא, תירץ דתרי גווני חוקה הוו א' חוק לע"ז, ב' חוק הבל ושטות (אבערגלייבישער געברויך /אמונה טפלה נפוצה בעם/). ולענין חוק לע"ז לא מהני מה דכתיבא באורייתא, דהא חזינן במצבה דאף שהיתה אהובה בימות האבות מאחר שנעשית חוק לע"ז שנאה והזהיר עליה, ועל כן מזכיר הש"ס בע"ז דכ"ע לא חוקה היא כלומר לאו חוק היא לשם ע"ז, אבל מ"מ הוא חוק הבל ושטות ולזה מהני מה דכתיב באורייתא ולא מינייהו גמרינן, וא"כ אנו עושים משום דכתיב באורייתא ולא משום הבל ושטות שלהם, וזאת היא המסקנא דסוגיא דסנהדרין. היוצא לנו מזה דחוק לע"ז אסור אפילו כתוב בתורה, ושאר חוקות אי מינייהו גמרינן אסורי ואי כתיבי דלא מינייהו גמרינן שרו. וכן כתב הריטב"א בתי' שני עיין שם. ולפ"ז הארגעל אסור שהוא חוק לע"ז, כמ"ש כל הגאונים עיין גם צרור החיים.

(ב) הר"ן בחידושיו לסנהדרין נ"ב ע"ב כתב וז"ל: ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז שמא ימשך האדם אחריהן כמותן וכן נמי אם הכותים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במס' חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמ' בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו, הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון, ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו', וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל (אולי צ"ל הרמב"ן ז"ל). וכ"כ הר"ן בקיצור בהלכות בע"ז וז"ל: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אינה מדרכי האמורי לחוש שלא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלמא /אלא/ חוקות של ע"ז ודברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן סרך ע"ז אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא עכ"ל.

היוצא לנו מזה להר"ן נמי כל חוקות של ע"ז או מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז אסור בכל גוונא. אבל בשאר חוקות דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע שרי, ואם לא אסור. ומאי דקאמר הש"ס דכתיב באורייתא היינו לומר שיש בו טעם הגון. ולפ"ז הארגעל אסור שמיוחד לע"ז.

(ג) הרבנו יונה בחידושיו לסנהדרין שם כ' פי' א' שאינו מובן ונראה שהוא מה שהביא הריטב"א בשם תוס' שנעתיק לקמן בע"ה. ובשם י"א כ' רבנו יונה דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא. דהתם הכי קאמרינן אלא כ"א שריפה לאו חוקה היא כלומר כיון דאשכחן שריפה בדאורייתא ודאי דלאו חוק ע"ז הוא אלא חשיבות בעלמא היא. שאילו היה חוק ע"ז לשרוף איך היו שורפין מתחלה ואיך היתה שריפה בתורה אלא ע"כ לאו חוק ע"ז הוא. והכא נמי אמרינן ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו וכו' אלמא אית לן למימר דלאו חוקה אלא חשיבות היא שעשו להם הגוים עכ"ל. גם לפי פי' זה אינו מותר בכתוב באורייתא אלא חוק של עמים הקדמונים דאיכא למימר מדכתיב באורייתא ע"כ לאו חוק ע"ז הוא אבל בחוק מאוחר ודאי לא מהני מה דכתב באורייתא מידי דהוי אמצבה דהיתה אהובה בימי אבות ונעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לע"ז אחרי כן. וא"כ גם הארגעל אסור.

(ד) הריטב"א בע"ז שם מביא בשם תוס' תירוץ דסוגיא דע"ז וסנהדרין פליגי אהדדי והאי דהתם (דסנהדרין) עיקר דהיא דוכתא. וא"כ לפ"ז אי כתיב באורייתא דלאו מינייהו גמרינן מותר בכל גוונא אפילו בחוק שעשאוה לע"ז. וצ"ל לפ"ז דהא דמצבה שאני דאסרה תורה בפירוש, ואי קשיא וליגמר מיניה צ"ל דהיה לו לש"ס שום דחוי דליכא למילף משם. מ"מ גם לפי תירוץ זה ליכא למשרי הארגעל, חדא דאיכא ספק עצום אי כתיב באורייתא, ועוד דהא אנן סהדי דמינייהו גמרינן וכל עיקר כוונת המהרסים היתה להתדמות להם, ואף שכחשו זאת בפיהם הלא ידוע שלא עשו זאת אלא לנקר עיני האנשים היראים.

(ה) המהרי"ק, הובא בב"י י"ד סי' קע"ח, כתב דאין לאסור משום חוק אלא באחד משני חלקים. הא' הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה דכיון שעושה דבר אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. והמין השני הדבר אשר שייך בו פריצות ע"כ והביאו הרמ"א לפסק הלכה בסי' קע"ח ס"א בהג"ה. והנה המתיר הארגעל בספר נוגה צדק סמך יתידותיו על דברי מהרי"ק אלו וכתב דנ"ד אינו דבר משונה וגם אין בו משום פריצות. אולם כבר השיב עליו ר"א עמדין בס' צרור החיים דף ו' והראה שגם בארגעל יש בו אחד מטעמי האיסור שכתב מהרי"ק והוא היותו חוק תמוה שהארגעל אין משתמשים בו כי אם בבתי עבודתם ושם אין משתמשין בכלי שיר אחר והארגעל מוקצה לעבודת בית תפלתם וע"כ הרחיקוה משמחות של חול עיין שם. ופשוט נראה דמהרי"ק מודה לר"ן ותוס' דבחוק של ע"ז בכל גוונא אסור.

חוץ מזה כבר כתב מהר"ם בנעט (אדה"ב י"ח) שדברי מהרי"ק תמוהים מסוגיא דסנהדרין דחזינן דאף דאיכא טעמא רבא בסייף שלא לעשות לו מיתה מנוולת מ"מ אי לאו דכתיבא באורייתא הווי אסור. וכן כבר השיג הגר"א בהגהותיו לסי' קע"ח על המהרי"ק ועל הרב מסוגיא דסנהדרין עיין שם. ומו"ר מהר"ם שיק בתשובותיו חי"ד סי' קס"ה רוצה ליישב דמהרי"ק ורמ"א ס"ל דפליגי סוגיא דסנהדרין ודע"ז והלכתא כסוגיא דע"ז. ואח"כ תי' עוד שם בענין אחר והעלה דכל העושה מעשה או עבודה כדי לדמות עצמו לאומות עובר בכמה לאוין עיין שם וכל שהוא חוק לע"ז אפילו היא כתיבא אסור. גם יש לפרש סוגיא דסנהדרין למהרי"ק כמ"ש לעיל אות ב' להר"ן. הנך רואה שלכל הדיעות יש בארגעל איסור דאורייתא משום חוקותיהם. ועיין עוד א"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה איסור לנגן בנגינותיהם. ובב"ח בתשובות סי' קכ"ז דבמיוחד לע"ז ודאי אסור. וא"כ ה"ה כאן. ועי' משא ומתן בדין חוקות הגוים במ"ע =במכתב עת= איזראעליט שנת /אלף שמונה מאות שישים ושש/ צד /חמש מאות שלושים ושלש/ שנכתב שם בטוב שכל מאת מו"ר מו"ה עזריאל הילדעזהיימער זצ"ל.

איסור הארגעל משום חקות /ח' פתוחה ק' שרוקה/ האפיקורסים.

שנינו במתני' חולין מ"א ע"א אבל עושה גומא בתוך ביתו וכו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים ופירש"י יחזיק ידיהם בחוקותיהם יחקה לשון חוק. ואיתא שם בברייתא ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ומעתה אני אומר שאף אם נצדד לומר שאין בארגעל משום חוקות ע"ז מ"מ אין להתירה משום שמחקה בזה האפיקורסים (כלומר שמחזיק ידיהם בחוקותיהם), שהרי ידוע שהתחילו בזה המהרסים לפרוץ פרצות בדת ד', חללו שבת בפרהסיא שנו התפלות וכפרו בביאת המשיח ועוד תועבות אחרות חברו עם הארגעל למרות עיני הרבנים החרדים לדבר ד'. ועתה אם נתיר הארגעל הלא יאמרו המהרסים הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים והרבנים עונים אמן אחרינו. ועוד מעט ויתירו גם שאר איסורים אשר (כפי דעתם) אין רוח העת סובלתם. ובאמת הנסיון מעיד שהעם לא יספיקו בהיתר מעט כי אם מושכים העון בחבלי השוא ובצדק כתבנו בהודעה נאמנה שלנו אשר הארגעל: נהיה לשורש פורה רוש ולענה לעבירה גוררת עבירות אחרות ותועבות גדולות, כי לא יארכו הימים ולרגל הארגעל קול מקהלות נשים שרות נשמע בהיכל ד'. ובסדר התפלה אשר קבלנו מאבותינו נפרצה פרצה אחר פרצה, ונהרסו שתות העבודה שבלב על ידי הוספה וגרעון, ע"י שנויים וחלופים אשר יענו ויעידו, כי כפרו המהרסים ובעטו בהבטחות ה' ע"י נביאיו, להשיב שכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים באחרית הימים. וא"כ בזמננו יש איסור יותר בארגעל מפני שמחקים בזה המינים והאפיקורסים ומחזיקים את ידיהם בהריסות האמונה והדת.

לא אדבר על איסור הארגעל משום אבל על חורבן בית המקדש, אף שהרב מוהר"ר משולם זלמן הכהן נ"י במאמרו הנ"ל באיזראעליט הראה בטוב טעם שכל מי שמתאונן ומתאבל על ירושלים לא יאבה לשמוע את שיר ד' על אדמת נכר, והמיטיבים לבם בשיר הארגעל כבר מאסו בגאולה שנתיעדה ע"פ נביאינו, והעמאנציפאטיאן /שויון זכויות/ היא להם הגאולה האמתית וע"כ מוחקים בתפלה כל המאמרים המדברים מבנין ציון וירושלים. בכל זאת לא אדבר לאסור הארגעל מטעם זה יען שהשאלה היא שלא להתירה כי בחתונות ולכבוד המלך, וכבר התירו לנגן בחתונות. וכן יש להתיר לכבוד המלך יר"ה. אמנם כן כל ירא שמים יבחר בעת הזאת כלי שיר אחרים, אבל לא הארגעל שיש בה משום חוקות ע"ז וחקות /ח' פתוחה ק' שרוקה/ האפיקורסים. סוף דבר ברירא לן שאין להתיר הארגעל בשום אופן אפילו בחול וראיתי בלקט הקמח א"ח הלכות בית הכנסת ובה"מ וז"ל: ועיין בס' השירים על דבר ניגון המוזיקה בב"ה עכ"ל. וכמדומה לי שהוא ס' השירים אשר לשלמה לה"ר שלמה מן האדומים מנטובה, ד"ו שפ"ג. ועפ"י קאטאלאג של בן יעקב יש שם פסק הרי"א די מונדינא וב"ד דוויניציא להתירא נגד עוררין לאיסורא. ויען שהספר הזה אינו תחת ידי לא אוכל לשפוט עליו ולא ידענא מה הדבר אשר התירו הב"ד הנ"ל. מיהו אם רב אחד מאונס או מדוחק יתקע עצמו לדבר הלכה להתיר את הארגעל לחתונות ולכבוד המלך, באשר שהוא סומך עצמו על קצת המתירין שלא אסרו אלא בשבת, וגם יש לו קצת התנצלות שכיון שאינו מנהג לעבודת ד' רק לכבוד חתן וכלה ולכבוד המלך אינו הולך בחוקותיהם, שהם מנגנים בעבודה ובימי החג שלהם. הסומך עצמו בשעת דוחקו על היתירים כאלו, בשביל חטא זה אין בדעתי לבטל רשות התרת הוראה שנתתי לתלמיד. אך חוב עליו לפרסם הדבר איך וכיצד התיר כדי שלא ילמדו ממנו להתיר מכל וכל וצ"ע. וכשיבוא מעשה כזה לידנו נעיין ונתיישב בדבר. נעשה ונכתב יום ד' ב' דר"ח אדר ראשון תרנ"ז לפ"ק. אח"ז ראיתי מאמר השכל בענין ארגעל מהרבי' דוד אפפענהיים מגרי בעטשקערעק במ"ע ישורון להר"י קאבאק חלק ה' שנת /אלף שמונה מאות שישים וחמש/ שהחליט שהארגעל אסור עפ"י השכל והמדע ועי' בשו"ת מכתם לדוד לר' דוד פרדו שמתיר לנגן בשמחת תורה דוקא בביהכ"נ בכלי שיר הנקרא פאנדירי"ש עי"ש חא"ח סי' י"ט.

ב"ה בחדש אדר ראשון תרנ"ז לפ"ק.

שוכט"ס להרה"ג יושב בשבת תחכמוני.

מכ"ת ימחול נא אם אטריח אותו להציע לפניו דבר הלכה הלזה. הנה השאלה הרצופה בזה באה לפני מאחד מתלמידינו, וכתבתי עליה התשובה הנוכחית והסכים עמי מו"ר הג' מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"י. אולם יען שהדבר הוא דבר קשה שאינו מפורש בפוסקים ויש להראות פנים לכאן ולכאן, וגם הוא דבר גדול כמעט כדיני נפשות, כי אפשר שיקרה דבר כזה לרבנים רבים שטפלי תלי בהו, והיו חייהם תלויים. על כן אמרתי שלא אומר לתלמידי בזה קבלו דעתי, עד אשר אציע דברי לפני איזה חכמי הדור, למען יחוו גם הם את דעתם הרמה, ומעתה שאלתי ובקשתי לפני מכ"ת שישים עינו ועיונו על הדבר הזה ויחרוץ את משפטו לרחק או לקרב לאסור או להתיר. ובברכת שלו' טו"ב הנני דו"ש ומוקירו כערכו הרם.

הק' דוד צבי האפפמאנן.

מכתב זה שלחתי לחמשה רבנים ה"ה הרה"ג מו"ה אביעזר אויערבאך אב"ד דק"ק האלבערשטאדט, הרה"ג מו"ה בנימין זאב פיילכענפעלד אב"ד דק"ק פאזען, הרה"ג מו"ה מרדכי עמרם הירש אב"ד דק"ק האמבורג, הרה"ג מו"ה מרדכי האראוויטץ אב"ד דק"ק פראנקפורט דמאין והרה"ג מו"ה משה אריה באמבערגער אב"ד דק"ק קיזזינגען. והשיבו כולם לאיסור חוץ מן הרב מוהר"ר מרדכי האראוויטץ שנמנע מלחוות דעתו אחר אשר כבר הורה זקן מו"ר הגאון מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"י. ועיין בס' שדה חמד ערך בית הכנסת מה שהביא בענין זה מתשו' לב חיים."

 

הרב מרדכי הורוויץ[15]  – שו"ת מטה לוי או"ח סי' ו

עונה לשאלתו של הרד"צ הופמן, הרד"צ התייעץ עם הרב הורוויץ כיצד להשיב לשאלה של רב עיר אחד, ובאמת תשובה זו היא הבסיס לתשובת הרד"צ במלמד להועיל (א, טז).

לטענתו, אין לדחוק איסורי דאורייתא בעוגב כדי להרחיק את הציבור – מספיק לומר שיש איסור דרבנן, לעניין שבת.

ובחול אי אפשר לומר שיש איסור דאורייתא, כיצד יוציאו לעז על קהילת פראג אשר היה להם היתר?! ועוד, הלבוש הנהוג אצל החזנים גרוע יותר מבחינה הלכתית מאשר העוגב, ועדיין הוא יותר נפוץ. לכן, מצד הדין אין איסור חוקות הגוים בעוגב, אבל יש בו משום הרחק מן הכיעור (של האפיקורסים). ומ"מ אין להתיר, אלא בשעה"ד לרב החושש שלבעיות יותר חמורות בקהילה.

"שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי היקר הרב הג' חריף ובקי כש"ת מהו"ר דוד צבי האפמאנן נ"י.

על עסק הפסק אחת דברתי ולא אשנה כי אין לי רשות לפלפל בו אחר שהורה זקן דורנו מורנו ורבנו הגאון נ"י הש"י יאריך ימיו ושנותיו. ורק לפי שהפציר בי ידיד נפשי נ"י אדבר דברים אחדים להלכה ולא למעשה בנידון שלפנינו.

הנה לענ"ד במה שכתב ידידי נ"י להחליט שיש איסור דאורייתא משום ובחקותיהם לא תלכו אין דעתי מסכמת. ידע ידידי נ"י שלענין שבת וי"ט אני מחמיר בארגעל יותר מכל חברי אשר דברו עמי מענין זה כי לדעתי הך דאמרו משום שבות הם אסורים לעולם אפילו אם אין הטעם שאמרו בגמ' נוהג ואף אם החשש שמא יתקן כלי שיר אינו נוהג בארגעל מכל מקום כונת השבות היינו כמו שכתבו הראשונים משום שאופן שאמרה התורה לשבות בשבת נהרס ע"י דברים האלה ובגמ' לא נקטו הנך חששות רק להראות שיוכל לבא לידי מלאכה האסורה מן התורה ובשלמא הנך גאונים שלפנינו בלחמם מלחמת התורה והיראה נגד מהרסי הדת רצו לדחוק ולבקש איסור דאורייתא כדי להרחיקם מעבירה – (ובעו"ה לא עלתה בידם) משא"כ אנן שרוצים להראות דין והלכה ליראי ד' ולחושבי שמו למה לנו לבקש בדוחק אחר איסור דאורייתא הלא די לנו אם הוא מחמת שבות דרבנן וכל אשר יעבור על איסור דרבנן אין לו מקום בתוכנו. אבל בחול נשתנה הדבר ובזה אני אומר כיון שברור הדבר שעשו כן בק"ק פראג בהסכמת גדולי עולם בימי קדם מי יבא אחריהם להגיד שהוא אסור מדאורייתא משום ובחוקותיהם ובודאי הטעם שכתב מהרי"ק ז"ל אמת ונכון הוא ועוד האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית הכנסת עם הטאַלאַר[16]? הוא גרע טפי מארגעל דבארגעל מנגנים גם בבתי זמר בקאנצערט־ זאאל וכדומה אבל הטאלאר הוא בגד שאין בו טעם כלל ואלמלי לא היו כהני האומות לובשים א"ע במלבושים האלה בלי שום ספק כלל אנחנו לא היינו עושים כך. על כן אני אומר שהטעמים שכתב ידידי נ"י משום ובחקתיהם אין להחליט לדינא אבל הטעמים שכתב משום שהארגעל נעשה מנהג המהרסים הוא ברור ונכון. וגם כאן אני אומר למה לנו לבקש טעם שאסור מדאורייתא הלא די לנו שהוא מנהג אפקורסים. ומטעם זה לא עשיתי מימי שום דבר בבית הכנסת שיש בו ארגעל אפילו בחול משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו – אבל אם יבא אלי איש ושאלני לאמר שלום יהיה לתורת ד' צבאות ואוכל לזכות את הרבים בקהלתנו אם אתיר להם בחול ואם לא, יבא על מקומי רב אחר, אחר בדעות ואחר במדות ויתיר להם לא בלבד לשיר בעוגב בשבת וי"ט אלא גם איסורים אחרים ח"ו ותהיה התורה הקדושה ח"ו נשכחת מילדי בני ישראל אז אין אני יכול לקבל עלי ועל צוארי האחריות על כל התקלות שתבאנה מזה ח"ו.

בעיקר הפסק דעתי שוה עם ידידי נ"י אבל אותה הסתירה אשר כבר הרגיש ידידי נ"י בדבריו שאם הוא איסור דאורייתא אמאי אין מזניחין אותו וגם אמאי לא מוציאין אותו מהתרת הוראה שנתנו לו, אותה הסתירה תשאר במקומה גם אם הוא אסור מדרבנן. אבל לדעתי שבחול הטעם משום הרחק מדרכי המהרסים שפיר יש לומר שכיון שאינו אסור רק בשבת וי"ט והם עושים אפילו בשבת וי"ט הרי יש קצת הפרש ואף שמשום הרחק מן הכיעור איכא ודי בזה ליראי די מכל מקום באופן הנזכר אף שאין להתיר גם אין להחליט לאיסור ובפרט שגם רבנים צדיקים גמורים נוחי נפש וגדולי עולם עשו כך הלכך אין מזניחין ואין פושטים מהם חלוקא דרבנן. וידוע שהרב הג' מהו' אלטמן זצ"ל מקארלסרוהע היה בעצמו בחול בבית הכנסת ונגנו בפניו על הארגעל. הלכך אין לומר שמי שהורה כמוהו יצא מתוך מחנה היראים. ואולי טוב הדבר אם לא יכתוב להרב השואל את כל תשובתו ורק יגיד לו שנמנו וגמרו בדאצענטענ קאללעניאום דאף שאין דעתם נוחה מזה ואין יכולים להתיר מכל מקום לא יקחו ממנו את התרת הוראה אשר נתנו לו מחמת דבר זה. ואולי טוב להגיד לו שלא יפרסם את הפסק רק יעשה את שלו כדי שלא ילמדו להיתר כי ממנו לא ילמדו כמו אם יתפרסם הדבר שהפסק יצא מפי מורים גדולי ישראל. והנני באמירת ברכה ושלום ידידו אוהבו בכל לב ונפש, מרדכי הלוי."

 

שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן לו

רקע: בחורף של תרצ"ה (1935) נענה הרב קוק לבקשתו של חיים לשץ, יהודי ארופאי שהיגר זה מכבר אל אוראן האלג'יראית, והשיב לשאלתו בדבר המנהג הרווח במדינה לנגן בידי נוכרי בעוגב בבתי הכנסת בשבתות. מדובר על מנהג שהחל עוד בשנת 1917.

כידוע קהילות צפון אפריקה לא התמודדו עם הרפורמה במלוא חומרתה, ותקנות חכמי אירופה לאסור בבתי הכנסת את כלי הנגינה, שינוי הנוסח ותרגום התפילה, לא נתקבלו על ידם. העוגב התאזרח בארצם מאוחר יותר, עם חדירת הצרפתים.

עם זאת מסתבר שהשואל הטעה את הרב קוק, ויצר מצג שווא של רב אחד שהתיר אך לאחרונה את העוגב בבית הכנסת שלו, בטענה שהספרדים אינם מחוייבים למנהגי אשכנז. הראי"ה ראה אפוא את עצמו כמי שנדרש להכריע במחלוקת מקומית, ולאחר הפצרה חוזרת נענה לבקשה. (מתוך פוסט של הרב צוריאל חלמיש בנושא).

עיקר התשובה:

משיב לטענה כי כביכול הספרדים אינם מחויבים לתקנות וגזירות גדולי הרבנים בדורות האחרונים בנושא העוגב. לטענת הראי"ה אין שום חילוק בין אשכנזים לספרדים מכיוון שיסוד הדין תלוי בגופי תורה.

מלבד האיסורים לנגן בשבת ויו"ט, תולה את האיסור בחוקות הגוים, ובאיסור לחקות את המינים  (ככה"נ רפורמים) עפ"י הגמרא בחולין (מא א).

לעניין חוקות הגוים מרן הרב סובר כי כל מנהג שנוהגים גוים, ולא נהגו ישראל, בכלל האיסור, ואפילו אם היה במנהג איזה יופי ותפארת. ולומד זאת מהספרי לגבי בגדי ארגמן וכו'. מקשה על המהרי"ק שנדחק לומר שהספרי איירי בדברים שאין בהם תועלת, ומתרץ שככה"נ אותם בגדים המוזכרים היו מיוחדים להם לפולחן. כלומר נראה כי הרב מסכים לדברי המהרי"ק שכל דבר שיש בו תועלת מותר, רק בדברי הרשות.

בסופו של דבר הרב אוסר את העוגב מכיוון שהוא דבר המיוחד לפולחן הגוים, ולכו"ע יהיה בזה איסור. ואף אם לא היה בזה חוקות הגוים, היה בזה משום חיקוי המינים (עפ"י רש"י חיזוק ידיהם, וכ"כ מרן הרב בדעת כהן קצז, לגבי קבורת אפר). וחוזר שוב על כך שאין הבדל בין אשכנזים לספרדים.

"ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א. י"ד טבת תרצ"ה.

בענין הספרדים בא' שיש מי שמתיר להם להעמיד עוגב בביהכ"נ =בבית הכנסת=, מפני שהוא אומר שכל האיסורים, שנאמרו בזה מגדולי רבותינו האחרונים בדורות הקרובים שלפנינו, לא נאמרו אלא לאשכנזים ולא לספרדים, אם יש מקום לדבריו.

נראה פשוט שאין לדברים הללו שום יסוד, שלא מצאנו חלוק בין אחינו האשכנזים והספרדים, אלא בדברים התלויים במנהגים או בדברים התלויים במחלוקת הפוסקים, שכל אחד הולך בשיטת רבותיו, אבל בדברים שהם גופי תורה ואינם שנויים כלל במחלוקת בין חכמי תורה מי זה יוכל לחלק את בית ישראל לחלקים מפורדים, והלא תורה אחת לכולנו נתנה מרועה אחד ב"ה. וכאשר /ובאשר/ על האיסור של העוגב בביהכ"נ, חוץ מהאיסורים הקשורים עמו בענין משמיע קול בשויו"ט =בשבת ויום טוב=, הלא הוא אסור מצד שני טעמים חזקים, חדא משום ובחוקותיהם לא תלכו, שכל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנכרים ולא נהגו בו ישראל הרי הוא בכלל חוקות הגויים, וכמש"כ הרמב"ם בפי"א מה' ע"ז הלכה א' אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להן וכו', וביחוד הדבר חמור ביותר בדברים שהם נוהגין בעניני עבודתם, שעל זה פרשה תורה השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (דברים י"ב ל'). ומבואר בספרי שם שאפילו דברים שאם הגוים לא היו נוהגים כן הי' בזה משום יופי ותפארת, מ"מ מאחר שהם נוהגים כן אסור להיות ישראל נוהגין כן, שהרי בין הדברים הכלולים בפסוק זה אמרו שם שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן, אף על פי שהיציאה בארגמן הי' זה קישוט יפה, ומצאנו שמרדכי יצא בלבוש מלכות וגו' ותכריך בוץ וארגמן, מ"מ מאחר שהגוים נוהגים כן אסור לנו לעשות כן, ומרדכי שיצא בארגמן צריך לומר או שלא הי' אז המנהג הזה מיוחד לגויים, או שהי' זה מפני שהי' קרוב למלכות, כדאמרי' בענינים אחרים שהם אסורים מפני דרכי הגויים, כמו דאי' בב"ק פ"ג א' שהמספר קומי הוא מדרכי האמורי וראובן בן אבטולמוס התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות. ואף על פי שהמהרי"ק בתשובה קצ"ב כתב שבדבר שיש בו משום תועלת אין בו משום דרכי האמורי, פשוט הדבר שלא אמר כן אלא בדברים של רשות שלהם, שאין זה דרך עבודתם בבתי פולחנם, ובאמת נדחק המהרי"ק ז"ל בפי' הספרי שלא ללבוש ארגמן, וכתב שאין בזה שום תועלת, והדבר תמוה, וכי מעט תועלת הוא דרך הכבוד של הקרובים למלכות שהוא לבוש ארגמן, אלא שנראה שהספרי מדבר שם על הדברים המיוחדים להם לשם פולחנם והי' דרכם ג"כ ללבוש ארגמן, בהכנסם של גדוליהם לבתי עבודתם וע"כ הוא אסור בהחלט, אף על פי שיש בו תועלת, דהכי משמע פשטא דקרא שלא תאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. ועל כן העוגב שהוא אחד מהדברים שהם קבועים בבתי הפולחן שלהם בודאי האיסור שנתפרסם מרבותינו האחרונים ז"ל, אינו תלוי כלל במנהג וחלוקי דיעות, והוא אסור לכל ישראל, ואפילו אם הי' מקום להסתפק ולומר שאין בזה משום דרכי האמורי, הרי אנחנו מוצאים שחז"ל אסרו לנו לחקות את המינים, כדאמרי' במשנה דחולין מ"א בדין שאסור לשחוט בגומא שלא יחקה את המינים.

והנה בדורות שעברו הרי השחיתו בזה פושעי ישראל ויצאו לחקות את הגוים בכוונה כדי להתדמות להם, וחשבו בטעות שעי"ז שיחנפו אותם בזה שיתנהגו כמנהגיהם יחדלו מלשנוא אותם ויזכו לזכיות, ובסוף יצאו רבים מהם לשמד ולהתבוללות, בין האומות, ועתה נתגלה שלא הועילו כלל בזה, והשנאה נתגברה עי"ז עוד יותר, ועכ"פ אלה שהנהיגו את העוגב יצאו מכלל התורה בהרבה גופי תורה, ובעטו בקדושת השבת, ומהם גם אלה שעזבו את קדושת הברית, ורבים מהם נשאו נשים נכריות, ובודאי אסור לחקות אותם, וע"כ אין לחשוב שום היתר על מנהג גויים זה מצדי צדדים.

והרי אנו רואים שכשמשנים ממנהגי ישראל ועושים כמנהג שמקפידין עליו המינים חוששין עליו שמא מינות נזרקה בו, ומשו"ה אמרי' במשנה מגילה כ"ד האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור, בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור, ואמרי' התם בגמ' הטעם משום דחיישינן שמא מינות נזרקה בו, וכתב רש"י מפני שהאפיקורסים היו מקפידין בכך, וה"ה בנ"ד בעוגב האפיקורסים הם מקפידים גדולים בזה מפני שהיא כל מגמתם להדמות להגויים ולצאת מן הדת והאמונה מורשת אבות. ע"כ פשוט שאסור לחקות אותם באין שום הבדל בין ספרדים לאשכנזים. ובתשובת הריב"ש סי' רכ"ד, הובא בכס"מ שם, כתב עוד שאפשר שאפילו אין דרך האפיקורסין להקפיד בזה חוששין שמא רוח אפיקורסות נזרקה בו, כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין, וק"ו בענין העוגב שכל ישראל הכשרים מקפידין בזה עד מאוד, ואינם נכנסים בשום אופן בביהכ"נ שיש בו עוגב שאין שום היתר להנהיג אותו בבתי הכנסיות באין הבדל בין אשכנזים לספרדים. וזהו כלל גדול בתורה, שכל מה שאנו יכולים להפריש את עצמנו מדרכים המביאים לידי עבודה זרה ולידי מינות דמשכא חייבים אנחנו לפרוש מהם, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי ע"ז פ"א ה"ג על ענין משתה של נכרים גרדאי שאלון לרבי אסי משתה של נכרים מהו וסבר משרי להון מפני דרכי שלום, א"ל רבי בא והתני רבי חייא יום משתה של נכרים אסור, א"ר אמי אילולא רבי בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהן, וברוך המקום שריחקנו מהם. ומזה אנו צריכין ללמוד על כל דבר שיש בו משום שמץ דרכי ע"ז שצריכין אנו להתרחק מזה מאד, וברוך המקום שריחקנו מהם ובחר בנו להיות לו עם סגולה מכל העמים, וזאת היא תהילתינו ותפארתינו להיות עם לבדד ישכון, וידעו כל עמי הארץ כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו לעולמים, ובזכות זה יחיש לנו גואל צדק ויבנה לנו כמו רמים מקדשו בהר ציון אשר אהב סלה במהרה בימינו אמן.

שלו' וברכה לכ' הרה"ג המצוין ר' חיים לשץ הי"ו (לשם) אחדשה"ט,

מכתביו ע"ד העוגב קבלתי מאז, ומפני רוב הטרדות נתאחרו דברי, ובאמת חשבתי שדי בההודעה הטלגרפית, שהוא אסור לכל ישראל.

אבל לעשות רצונו, הנני שולח לו את תשובתי בביאור, ויש להאריך מאד בענין זה, שהוא אחד מיסודי דת תוה"ק =תורתינו הקדושה=, שלא לדמות דרכי עבודת השי"ת לדרך פולחן הזרים. אבל הנני מוכרח לקצר, והי' זה שלו' כנה"י ונפש ידידו דוש"ת באה"ר מהר הקודש מירושלים1 הק' אברהם יצחק ה"ק."

 

שו"ת שבט הלוי חלק א סימן כו

לגבי הכנסת עוגב לביהכ"נ ביום חול. איסור גמור, משום אל תטוש תורת אמך, וכן ובחוקותיהם לא תלכו – התדמות לעובדי ע"ז. כמו"כ יכול להביא לקול באישה. ואין לטעון שזה יקרב את הנערים, אלא מדבר זה מובטח שלא יצא דבר טוב. (מזכיר רק עוגב, אפשר שבשאר כלים יתיר).

"כבוד ידידינו הרב הגאון הצדיק עמוד הטהרה והמעש כש"ת מוהר"ר חנני' יום טוב ליפא דויטש שליט"א בעמח"ס טהרת יום טוב. אחדשה"ט ש"ת באה"ר.

לנכון קבלתי מכתבו, ואודות שאלתו וצערו, בענין בוני ביהכ"נ חדש שרוצים להכניס כלי שיר ארגעל בביהכ"נ של נשים וטוענים שלא ישירו בו בשבתות ויו"ט, וכ"ת שפיר חזי דדבר זה איסור גמור א"צ לפנים, אב"א שכל שינוי מדרך רבותינו וממה שהי' מימי קדם אפי' שינוי קל יש בו משום איסור של ואל תטוש תורת אמיך כמבואר בפסחים נו"ן ע"ב, ונוסף לזה איסור של ובחקותיהם לא תלכו, ועיין ביו"ד סימן קע"ח וכל המסתעף, ועיין לשון הרמב"ם בסה"מ לאוין ל' בשם הספרי.

וכבר ידוע כי כל אלה הדברים ככלי שיר ארגעל וכיו"ב, הם פרי התדמות לעובדי ע"ז ממש, ועיין חולין מ"א ע"א, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים, פרש"י יחזיק ידיהם בחוקותיהם, וכמה הרעישו ע"ז תלמידי מרן הח"ס זי"ע בתקופת המלחמה למען יהדות החרדית כשרצו לשנות סדרי בתי כנסת, ועיין בתשובת מחולת המחנים מסי' א' עד סי' ח' העתיקו בקיצור הגאון הצדיק בעל "לב העברי" דף ס"ג ע"א יע"ש, ועיין בצוואת מרן הח"ס שהזהיר ע"ז וכיו"ב שלא לשנות סדרי בתי כנסת.

ודבר פשוט מאד שכל כלי שיר בפרט בעזרת נשים יבא לאיסור קול באשה ערוה, זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת כמבואר סוטה מ"ח ע"א, ואפי' לכבוד מלך הקיסר שהי' חמור מאד בימים ההם, אסרו מרן הח"ס, כמבואר בתשובותיו חו"מ סי' ק"צ ע"ש דבריו הק'. ובבנין בתי כנסת בצורה חדשה כבר הזהיר הנביא (הושע ח') וישכח ישראל את עשהו ויבן היכלות וגו', והוא ק"ו ממה שמבואר בזה בירושלמי סופ"ה דשקלים שהקפידו ע"ז אפי' בפזור יותר מדאי לבניני קודש, ומה לי להאריך בפשוט ומבואר לאיסור והכל יודעים שזה וכיו"ב הי' ראש פרעות אויב להדיח אחב"י מדרכי התורה, ואל ישיאם יצרם לומר שבזה יקרבו הנערים, כי מרע לא יצא טוב, ואין תועלת באריכות בזה, כי הכל מבואר.

יהריני ידידו דוש"ת בלונ"ח מברכו בברכת התחזקות מצפה לרחמי שמים."

 

האוסרים (ואלו שמשמע מהם) גם בשאר כלי שיר

הרב שלמה ניסים[17] (מתוך אסופות)

מתנגד לכל כלי נגינה בתפילות בביהכ"נ.

"על אודות העוגב או כלי שיר הדומה לו, לעתים קרובות נהגו בו בבתי הכנסת באיטליה. מצפוני מחייבני לומר, שאני מתנגד לכל כלי נגינה בתפילות. לדעתי הדבר הוא נגד התלמוד. אם יהודי ינגן הוא נגד התלמוד ואם נוצרי ינגן אין זה יפה."

 

הרב ישראל דוד מרגליות שלזינגר[18] – מחולת המחניים סי' א (עמ' 28 בדפי אוצר החכמה)

העוגב אסור משום חוקות הגוים, אפילו דוד המלך היה מעיד שניגן בו, ואפילו אם היה כתוב בתורה היה אסור כמו שכתב התוס' לגבי מצבה שהייתה אהובה, ומכיוון שנעשתה חוק לע"ז נאסרה.

בנוסף מפס' אם אשכחך לומד איסור לכל כלי נגינה בזמן הזה עד שייבנה ביהמ"ק. ומשמע מדבריו שאפילו היו אותם גוים עובדי ה', היה איסור ללמוד מתפילתם אלינו.

"ובענין כלי זמר האָרגעל מה לנו להאריך באיסור ההוא אפי' אם מלכנו דוד הי' עומד לפנינו ויאמר בכלי זמר הזה הייתי משורר ועל ידי כן שרתה עלי השכינה ורוח הקדש אנחנו משיבים לו מלכנו דוד וכי אתה גדול מאבותיך אשר הקריבו לפני ד' במצבה וגם היתה המצבה אהובה מאד לפני ד' כאמור בתורה כמה פעמים ובכל זאת עתה חייבים עליה מלקות יען שנשתקעה בגלות מצרים נאסרה להחזירה לדת ישראל והק"בה אמר שהוא שונא להחליף נימוסי הדת בדת אחרת כאמור אשר שנא ד' אלקיך, כן כלי זמר הזה אפי' יהי' אמת שהיתה אהובה לפני ד' מ"מ עתה חייבים עלי' בדת ישראל כמה מלקות ארבעים כי מדין תורתינו אסור לנו להחליף נימוסי הדת בנימוסי דת אחרת ומאחר שנשתקעה חד דינא דמצבה היא.

וא"ת הלא כתיבא באוריי' הללוהו במינים ועוגב כבר ידעת דברי התוס' במס' ע"א דף י"א ד"ה חוקה דבחוקת הדת כתיבא לא מהני דאפי' כתיבא באורייתא שהיתה מתחילה אהובה כיון שנשתקעה ונעשית חוקה לדת אחרת אסורה להחזירה לדת ישראל שהרי אין לך כתיבא ואהובה יותר מן מצבה דכתיב אשר משחת לי שם מצבה ובכל זאת נאסרה, וכל זה היינו צריכין להשיב אלו היה מלכנו דוד מעיד עליה אשר עוגב היא אָרגעל.

אבל עדיין לא העיד עליה דוד המלך ולא אחד מתלמידי' ואמנם זאת העיר דוד המלך בספר תהילים להיפך דהיינו שאסור לנו לשורר בזמן הזה בגלות ישראל טרם שיבנה בהמ"ק בשום כלי שיר וגם ארגעל בכלל הזה של האיסור כאמור אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ומבואר בדברי חז"ל דהמקרא הזה אוסר לנו לנגן בכלי שיר וכן פי' המקרא אם אשכחך ירושלים וארצה לנגן בכלי שיר אני מתפלל תשכח ימיני את האומנת ואת הנגון באופן אשר אשכחך לא אוכל לשורר והוא ג"כ גמ' מפורשת גיטין דף ז' סוטה דף מ"ה רמב"ם הל' תענית וש"ע סי' תק"ס והלכה פסוקה שאסור לנו לנגן בכלי שיר ובפרט בשבת וי"ט נאסרה כל נגינה בכלי שיר מצד שבות ורק בבה"מק הותר דאין שבות בבה"מק אבל יש שבות בבהכ"נ, ומעולם גם בארץ ישראל לא היתה כלי שיר בבתי כנסיות ובתי מדרשות זולת בבה"מק בלבד ועתה בגלות נשתקעה הכלי שיר לגמרי ונעשה חוק לשארי הדתות ומעתה כל המנגן בארגעל ההיא בבהכ"נ הוא מחליף נימוס הדת בדת אחרת וחייב כמה מלקות ארבעים ואיסור דאוריי' גמור בלתי ספק ומעתה מה לנו להאריך אם מותרת בשבת וי"ט הלא גם בחול אסורה היא מדאוריי' וכבר כתבנו למעלה אשר מלך העליון הוא מלכותא דשמי' דומה למלכותא דארעא שיש לו כמה צבאות וכל אחד ואחד משונה בנימוסי ומנהגי דתו והגם שכלם עובדי' מלך אחד בכל זאת המחליף מלבוש אחד מן צבא אחרת או נימוס או מנהג אחד יענש כן אסור לנו להחליף שום נימוס או מנהג או מלבוש מן צבא אחרת ואפי' בבה"מק הכהנים והלוים עצמם אם היו מחליפין נימוס כהן ולוי זה בנימוס כהן ולוי אחר כגון משורר שנתמנה להיות משורר שיר והי' לוקח לו נימוס אחר ועשה עבודת השוער וסוגר השערים היה חייב מיתה וכ"ש שאסור לנו להחליף שום נימוס ושום מנהג ושום מלבוש מן צבא אחרת וגם מלכינו ושרינו יאהבו זאת אשר כל אחד יעמיד בשלו כמו יונה שאינה מחלפת בת זוג שלה ולא ידמה לעורב הקופץ ממקום למקום ואז יהללו אותנו כאמור אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה וגו' מלכות ופלגשים ויהללוה, ואז אשרינו וטוב חלקינו אמן :"

 

רבי חיים פלאג'י – שו"ת לב חיים (ח"ב ט)

משמע מדבריו שהאיסור שייך בכל הכלים, זהו שינוי גדול.

"ואם כן עכשיו שהבית מקדש חרב בעוונותינו הרבים איך יתכן לעשות כן… אבל לנגן בתוך התפילה בכלי הכינור כמו שהיה בזמן בית המקדש זה לא שמענו ולא ראינו דבר זה לא בנביאים האחרונים אחר החורבן ולא באנשי כנסת הגדולה ולא בתנאים והאמוראים בתלמוד בבלי והירושלמי ובמדרשי רז"ל ולא ברבנן סבוראי וגאונים ופוסקים ראשונים ואת האחרונים עד היום הזה שיאמר שום אחד מהם דבר זה להיות מנגן בכלי שיר בתוך התפילה דבר שלא יש שמץ מינהו וגם לא בזוהר הקדוש ובתיקונים ובזוהר חדש ולא במקובלים ז"ל וא"כ מי הוא זה בדור לחדש דבר זה שלא היה לעולמים שנראה שאין לנו לסמוך עליו ועוד האריך טובא בזה וכתב עוד ובר מין דין דבר זה שמביאים מנגנים ואורגאנוס אם היה הדבר מוכרח וכי כמה וכמה לאלפים ורבבות מרבנים וחכמים מכמה שנים רבות דור דור ושופטיו וכמה וכמה מרבנים המקובלים ורבנו האר"י ורבנו המהרח"ו והרב המקובל האלקי מומחה ובקי כהמהר"ש שרעבי ז"ל ולא מצינו בשום אחד מהם שחידשו לנו דבר זה להביא מנגנים בתוך התפילה בבית הכנסת… אשר על כן כי מי שהוא ירא שמים ומאמין בדברי חכמים מלבד שהוא לא יהיה בחברתם ועצתם אלא אדרבה ישתדל בכל עוז ותעצומות לבטל מנהגם ומאת ה' ית' יהיה שכרו גדול עושר וכבוד וחיים אמן"

 

הרב מאיר לייב רייניץ[19] – קונטרס "להט החרב המתהפכת"

יוצא בתקיפות גדולה על המנהג לנגן בביהכ"נ (גם בחול), הדבר אסור מכיוון שחוק זה הוא רק ללויים בביהמ"ק בשעת עבודה, ולא בשעת תפילה.

"…לכן הנני גוער בהם ואומר זמה היא ועון פלילים לנגן ולזמר בכינור ועוגב בבית אלוקינו פה על האדמה אשר לא לנו היא. כי חוק זה רק בארץ הקדושה ואף גם שם רק במקדש מלך יה ורק בשעת נסוך היין לא בשעת התפילה . ולא בתפילה עצמה – ורק ללוים היתה לעבודה לא לזרים ולא חוץ למקדש חלילה. ולא בכל ארץ ישראל אשר היו שם ערים גדולות ואלפים מגדולי ישראל וסגנים בכל אחת ואחת . ובכל עיר ועיר היה להם ב"ד ובה"כנ ואנשי המעמד כידוע . ולא שמענו ולא שערו אבותינו שהיה להם שם צלצול או עוגב רק במקדש.

ואיך יעלה על לבנו היום פה על האדמה שאנו רובצים עתה עליה לעשות מה שהיה במשכן ד' צבאות…"

 

שדי חמד מערכת חתן וכלה; מערכת בית הכנסת

מדבריו עולה כי האיסור בכל הכלים, כיוון שמצדד כדברי החת"ס, כך עולה מכמה חיבורים אחרונים שהזכירו את דעתו. אמנם הרב שמואל אליהו דווקא הבין בדעתו שהאיסור רק בעוגב.

משנה ברורה סימן שלח ס"ק י

מזכיר את מהר"י אסאד ואת תשובת החת"ס, מלשונו אפשר לדייק שהאיסור בכל כלי שיר, וכן ניתן לדייק שהאיסור דווקא בשעת התפילה.

"אבל בלא"ה – ר"ל בשאר שמחה של מצוה כגון בסעודת מילה או בשמחת תורה אסור אפילו לומר לא"י לנגן אם לא שבאין מעצמן או שהכינו אותם מע"ש ועיין בשו"ת מהרי"א ח"א סימן נ"ט שאוסר לנגן במנים ועוגב בשעת התפלה ע"י א"י ועיין בשו"ת ח"ס חלק ששי סימן פ"ו שהביא ראיות לאסור אף בחול לנגן בבהכ"נ בשעת התפלה ובפרט בשבת אין שום היתר:"

 

שו"ת חתם סופר חלק ה – השמטות סימן קצב

אוסר לנגן בביהכ"נ מ"על נהרות בבל". עפ"י הפסוקים מפרש, כי הכשדים רצו שישירו וינגנו שם כדי להודות על ישיבתם שם, וכביכול שכחו והתייאשו מישיבה בירושלים. וכל זה הותר רק בשמחת חתונה, אך לא במקדש מעט.

"לנגן בבה"כ בכינור ועוגב לפע"ד הוא מנוע מפ' על נהרות בבל כי בודאי לשורר בפני הכשדים חשובים לבד הי' די באומרם איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר מאי על אדמת נכר אע"כ הי' רוצים שישוררו לה' בהודות והלל על ישיבתם בבבל בהשקט אחר החרבן כדכתיב בנו בתים ונטעו כרמים ובמדרש איכה סוף פתיחה כ"ד כשירד וכו' וגלתו של צדקיה בידו הי' גלותו של יכני' יוצאים לקראתו ומקלסין בחדא ידא וכו' יע"ש שנראה שהי' צריכי' להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים וכאלו מודים לה' שזכו לחסות בצלו ומ"מ לא רצו לזמר בתפלתם כדרך שעשו בבהמ"ק כאלו שכחו ירושלים ונתיאשו ממנה וזהו שאמר שם ישבנו בהשקט ואפ"ה גם בכינו בזכרינו את ציון כי אפי' אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפני' כעין שמחת ציון כי אין שמחה ואין שחוק לפני' ית"ש עד יושב בשמים ישחק כמבואר פ"ק דע"ז:"

 

שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן פו

סוקר רשימה של היתרים שהובאו בספר נוגה הצדק, ודוחה כל אחד. ביניהם נגינת עוגב – לאחר החורבן הותר רק שירה בפה, שהיא העיקר ולא שירה בכלי. סובר כי לא היה עוגב במקדש מטעם זה שכבר אז השתמשו בו בבתי ע"ז (עי' בהערה שאין זה מוכח), וכל האיסור להעמיד עוגב הוא דווקא בביהכ"נ דומיא דמקדש. אין להתיר בשבת כלל ע"י גוי ואין להחשיב זאת דבר מצווה. (מצד אחד נראה שיאסור כל כלי נגינה, כמו שכתב בתשובה אחרת. מצד שני מכאן משמע שעיקר האיסור בעוגב המשמש לע"ז).

"שלום וכ"ט ומזלא טבא למו"ח גאון עולם משוש דור נזר ישראל והוד תפארתם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא יע"א על הבן היולד בקראו שמו שמואל יהי' ד' אלקיו עמו ויעל בית אל ותחז בציון עינינו מלכינו למואל אמן.

זה שבועיים שלחתי לידי קדשו העתק מכתב תשובתי לק"ק ה"ב יע"א האותיות שאלוני על מנהגי כנסת החדשה ואז לא שזפתם עיני חבורי נוגה צדק ואור נוגה שחוברו יחדיו מר"א ליברמאן משנער דעל נהר פרת והוא בעה"מ או"ן (אור נוגה) אמנם תמול הגיעני ספר זה על הדילישאנס עם מכתב קדשו של מו"ח הגאון נר"ו שנכתב מש"ק ר"ח כסליו ונתאחר עד עתה והלילה ראיתי בו.

הנה בעיקר הדין שירים בעוגב בבית מקדש מעט אם שכבר כתבתי דעתי באגרתי לק"ק ה"ב עתה למדתי איסור חדש מדברי הספרדי המשיב ראשון בס' נ"ץ ואם כי במ"ש עמוד ד' כיון דהותר שירה דפומא שהוא עיקר השירה מכ"ש להתיר בכלי שיר טעה בזה בפשטות אדרבא עיקר החיוב בפומא והוא מעכב ולבסומי קלא בעלמא מוסיפי' לשורר בכלי שיר שהוא יותר ערב וחשוב כמובן וא"כ אחר החרבן די לנו לשמש זכר למקדש בשירא דפומא שהי' מעכב ואין בו יתרת שמחה כ"כ אבל זמרא דמנא שאיננו מעכב במקדש ואית ביה שמחה יתירה אפשר דלא הותר ושגה בדבר פשוט. מ"מ מ"ש עמוד ו' שלא היה עוגב במקדש שלא מצינו ברמב"ם פ"ג דכלי מקדש הל' ג' גם לא בש"ס סוכה ועירוכין /וערכין/ האמת אתו בזה אלא שציין בטעו' ובאמת דהמע"ה אמר הללוהו במיני' ועוגב וצ"ל מ"מ במקדש לא היו מכניסין עוגב אלא טעמא בעי ואולי מפני שהשם מגונה עוגב ע"ש עגביי' ושירי עגבי' של זנות וט"ז בא"ח סי' קל"ב מייתי דוהלא מי רגלים יפין וכו' היינו מעיין א' הנקרא מי רגלים ומ"מ אין מכניסין בעזרה מפני ששמו מגונה וא"כ אפשר דה"נ והגנאי זה דוקא בבהמ"ק וה"ה בבה"כ כדאי' בשו"ע /או"ח/ סס"י תקפ"ו אבל בביתו של כל אדם לית לן בה ושפיר אמר דוד המלך ע"ה הללו ה' במינים ועוגב ודוחק.

והיתר נלע"ד שהיה חק של עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים להכניס כלי זה דווקא בבית עבודתם כאשר גם עתה מנהג אבותיהם בידיהם ואין משמשין בכלי זה לשום שמחה כ"א בבית תפלתם ומש"ה נאסר במקדש משום חק ע"ז[20] שהיה להם כלי זה לחק להם כבר קודם בהמ"ק וא"כ נאסר לנו מדין תורה ועי' פירש"י בתובל קין תופס כינור ועוגב לע"ז וא"כ הוי כינור ועוגב כמו מזבח ומצבה עפמ"ש רמב"ן פ' שופטים בפסוק ולא תקים מצבה מיהו כ"ז בבה"כ דומי' דחק עכו"ם הראשונים אבל דהמע"ה בביתו הי' מהלל בעוגב דאדרבא יען זה נאסר לעכו"ם בביתם ע"כ היה משורר בביתו בעוגב לשם ד'. ובעמוד י' כ' שלא מצא בס' ב' ידות דבר מעוגב נ"ל כי הוא ממ"ש שם קל"ח ע"א אחר שקורא תגר על החזנים כ' על כלל המנגנים בתפלה וכ' וז"ל כן יעשו המאינים ועובדי אלילים אילמים בארץ שעירי הלא משחת מימם ולנו מקור מים חיים ולא משחת מקור וכו' עכ"ל משמע דקאי ביחוד על אלו כלים המיוחדים לשורר בבית עבודתם והוא חק להם לא לנו ה' לא לנו…  ומ"מ איני סומך להתיר אפי' כשחל בחול ובאמת אין לדמות היתר שבות במקום מצוה גופניות ועונג שבת או שמחת חתן וכלה להתיר שבות לצורך גבוה דחמיר טפי דהרי אוכל נפש הותרה בי"ט משום שמחת הגוף ולא הותרה נדרים ונדבות לצורך גבוה למאי דקיי"ל ואפי' למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט היינו משום דמחשב ליה צורך הדיוט שלא יהיה שלחנך מלא וכו' ואף על גב דקרבנות שהם חובה ליום דוחים אפי' שבת מ"מ מה שאינו חובה וצורך כ"כ לא הותר אפי' בי"ט ולצורך הדיוט שרי טפי. ועי' תו' פסחים פ"ד ע"א ד"ה ולא מילה מכ"ש שאין לנו לבדות להתיר מה שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור…

ומכל הנ"ל ראינו דעכ"פ אין אלו אנשים רשאי' לבנות במה לעצמם ואיכא לא תתגודדו…"

 

הרב אהרן וולקין[21] – שו"ת זקן אהרן חלק א סימן ו

לגבי נגינה בעוגב בביהכ"נ ביום חול לצורך חתונה. יש בכך איסור זכר לחורבן כמו שכתב בחת"ס, ומשמע מדבריו שזה שייך בכל כלי הנגינה. ומלבד זה יש בכך סרך איסור (משמע לחוקות הגוים בעוגב).

"ב"ה יום ב' י"ז אדר שני תרפ"ז

כבוד ועד הרבנים דק"ק לונדון הבירה וביחוד להמזכיר הרב ר' צבי פערבר שליט"א

בדבר שאלתכם על שלשה פשעים אשר אלו הם המורדים מחריבי קרתא רוצים לתקן (לסכן) ולהנהיג בעירכם, ה"ה: א) לעשות תפלתם קב"ע קול באשה ערוה ולהעמיד נקבות לשורר עם החזן בבהכ"נ, ב) לנגן בעוגב (ארגיל) בימי החול בשעת חופה, ג) קאנפערמאציאן לנערות (חג הבגרות) בבהכ"נ, ועי"ז תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות בחור ובתולה גם יחד באים לחוג את חג זבח משפחה בהמון חוגג, מה אומר ומה אדבר, אין די מלים בפי לתאר את חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה, כי אפי' אם היו הדברים הללו מצד עצמן דברים המותרים לגמרי, וגדולה מזו שאפי' היו דברים שיש בהן מצוה, אפ"ה עכשיו שעושים כזה שארי האומות שאינם מבנ"י, וגם רשעי ופושעי ישראל גופייהו, אלו הם הרעפארמער, שוב אסור זה לפנינו מדאורייתא וכמבואר בספרי (פ' שופטים) והובא שם ברש"י ז"ל עה"פ ולא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלהיך, אף שהיה המצבה חביבה בימי האבות, מ"מ עכשיו שנאוי מפני שעשו אותם האומות ג"כ חק לעבודתם ע"כ, ובכן גם העבודה הזאת אף אם מצד עצמם היו חביבים לפני המקום כמו אשר סבורים הנהו בריוני הבאים לתקן, בכ"ז עכשיו שכבר עושים כן שארי האומות וגם הרעפארמער בבתי תפלתן, וכל כוונת המתקנים החדשים הוא רק להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מביאים אש זרה לעבודת הקדש, לזנות את בית יעקב, ואומרים שהם באים לפאר ולרומם את בית אלוקינו במקהלה נאה ובעבודות יפות, בודאי ששוב אסור לפנינו דבר זה מה"ת מלא תקים וגו' אשר שנא, וכל זה אפי' כשהיה עצם הדבר מצוה, אפ"ה לאחר שרשעים משתמשים בהם, נעשה שוב הדבר שנאוי משוקץ ומתועב, וכ"ש בדברים הללו שהדברים מצד עצמן יש בהן איסור גדול וכמו שנבאר…

ב) ובדבר התקנה שרוצים להעמיד עוגב בבהכ"נ לנגן בו בשעת חופות, כבר דברו בזה האחרונים בתשובותיהם, עיין בחת"ס (חחו"מ סי' קצ"ב) ובלב חיים ח"ב שהעלו דאסור לנגן בעוגב בבהכ"נ אפי' בימי החול כי אין שמחה לפניו יתברך עד אשר יושב בשמים ישחק ואין לומר דמשום מצוות חתן וכלה שאני, דהא כל דבר שיש בו משום סרך איסור חלילה להתיר אפי' לצורך חתן וכלה, ובשגם כפי שהורה הנסיון פותחין בחול ומסיימין אח"כ גם בשבת, חלילה וחלילה להרגיל את הארגיל בבית הכנסת, ואולי שמצוה תגרור מצוה אחרת להרחיק לגמרי עי"ז את החופה מבהכ"נ אשר כבר רבו האוסרין בזה אפי' בשעה שהשנים כתקונם וכולם מכוונים לשם מצוה להתברך בשעת קשר הנשואין ממעון הברכות והקדושה, וכ"ש בדורותינו שגברה הפריצות ובמזמוטי חתן וכלה יבואו האנשים על הנשים כשהולכים חשופי לב וזרוע מקושטות ומבושמות, ויבוא גם השטן בתוכם, ודאי שהחיוב מוטל להרחיק שיקוץ תיעוב משומם מבית המקדש המעט, אלא שאין הם שומעין לנו ע"ז מפני שכבר הוחזקו בעבירה זאת שנו ושילשו עד שלא רק שנעשה להם כהיתר אלא כמצוה, אבל אם לא נניח להם להוסיף באולתם ולהביא עוד את העוגב, שבחטא זה לא נשתרשו עדיין ואפשר שישמעו לנו, וכל מי שירצה להרבות בשמחה ע"י עוגב, יבחור לפניו לעשות החופה במקום אחר, וינצלו משתי איסורים, איסור חופה ואיסור נגינה מכלי זמר בבהכ"נ, וכ"ש בעוגב, אשר בלא"ה בעוה"ר מלא הבהכ"נ בשעת החופה עם עגבים טבעיים, ואין צורך להוסיף עוגב על עוגבים הרבים בלא"ה…

מברככם בברכת אהרן וואלקין:"

 

משפטי עוזיאל ח"ח או"ח י"ח

משיב לקהילה בבואנוס אייריס על דבר העוגב הנמצא אצלם. מעמיד את האיסור בעוגב, וכן בשאר כלים על כמה טעמים:

א. עפ"י החת"ס, על סמך "על נהרות בבל…", ומוסיף כי מה שנמנעו לנגן הוא מכיוון שזו עבודה האסורה מחוץ למקדש, וכ"ש על אדמת נכר.

ב. משום זימרה לאחר החורבן, אם לא במקום מצווה כשמחת חתן וכלה.

ג. התפילה צריכה להיאמר בגיל ורעדה.

"ד' אלול תש"ז

מציון עיר האלקים סלה יצו ה' ברכתו לראש אלופי ישורון ועד עדת הספרדים בעיר בואינוס איירס ה' עליהם יחיו אמן.

אחים ואדונים יקרים !

שמעתי ויחרד לבי על מנהג מוזר מאד, שהוכנס עוגב בבית הכנסת שלכם בהשפעתם של הקהלה הרפורמית שבעירכם.

והנני מוצא מחובתי להודיעכם כי דבר זה הוא זמורת זר בכרם בית ישראל, וחובה ומצוה לעוקרו משרשו לגמרי, לבל יזכר ויפקד מציאות דבר זה בהיכל בית ה', שהוא מוקדש לתפלה ותורה מתוך יראה וחרדה, שיש בה גם גילת הנפש

וחדותה, וחלילה חלילה להכניס בה זמרה בכלי שיר ועוגב.

וכמו שכן כתב מרן החתם סופר ז״ל: לנגן בבית הכנסת בכנור ועוגב הוא מנוע ממה שנאמר: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳ [תהלים קלז,ד). כי אם הותר לשמחת חתן וכלה, לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק וכו׳ (חתם סופר חו"מ סימן קצב).

והנה בדברי החת״ס יש מקום עיון, כי מפשטיה דקרא מוכח בפירוש שעובדא זאת התקיימה בשעה שגולת ירושלם הגיעה לנהרות בבל, מובלים בידי שוביהם שבויי חרב. ואלה השובים הם ששאלו מאת שבוייהם לשיר משירי ציון, כרי לשמוח בנצחונם ובמצבם העגום של השבויים. וכן מדוייק בקרא דכתיב: ׳כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה׳ [שם ג], כלומר דברי שיר ושמחה בכנורות שהיו תלויים על ערבים שבגדרות נהרות בבל. ולפי זה אין לפרש מקרא זה שהשובים בקשו שישירו לה׳ על ישיבתם בבבל בשקט, וכדברי החתם סופר ז״ל, שהרי עובדא זאת היתה בשעת כניסתם לבבל, שבויי מלחמה, והשובים אמרו: ׳שירו לנו׳, כלומר לשמחתנו אנו השובים, ובאמת רז״ל דרשו: אמר להם נבוכדנצר: אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלקיכם (ילקוט שמעוני תהלים קלז), אבל תשובתם של ישראל היתה תשובה כוללת שנאמרה לשעתה ולכל ימי הגלות, וכן אמרו: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳, והכוונה ברורה מתוך דבריהם שאסור לשיר שיר ה׳ שהיה נאמר במקדש מפיהם של הלויים למשמרותיהם, ולפיכך הרי היא ככל עבודות המיוחדות במקדש שאסור לעשותם חוץ למקדש, ככל עבודת הקרבנות והקטורת וכיוצא בהם, ולא עוד אלא שעשייתם על ידי ישראל במקדש, או אפילו על ידי הלויים עצמם שלא התמנו לשירה, היא אסורה בהחלט, וכדגרסינן התם [ערכין יא,ב] משורר ששיער חייב מיתה, ומסתברא שהוא הדין לשוער ששורר, וכדגרסינן התם: מתיבי, משורר ששיער ומשוער ששורר אינן במיתה אלא באזהרה, ומוקמינן בגמרא דתנאי היא, הרי שלא נחלקו התנאים אלא בעונשה של עבירה זאת, אבל לדברי הכל אין המשורר רשאי להיות משוער. הרמב״ם פסק: ׳וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו וכו׳, שנאמר: ׳איש איש על עבודתו ואל משאו׳ [במדבר ד,יט](הלכות כלי מקדש פ״ג ה "י).

מכאן אתה למד שאסור לכל אדם מישראל או אפילו הלויים לעשות עבודה זאת מחוץ למקדש, וכל שכן על אדמת נכר. וזאת היתה באמת תשובתם של ישראל והלויים בתוכם, שלא לשיר שיר ה׳ באדמת נכר.

מכאן למדנו שיש איסור בדבר להכניס כלי זמר ולזמר במקדש מעט שהוא בית הכנסת, הואיל וזמרה בכלי שיר היא מעבודות שבמקדש ואינם מתקיימות בחרבנו, אלא בדבר שפתים, וכמו שנאמר: ׳ונשלמה פרים שפתינו׳ [הושע,יד,ג] וזהו טעמם של אבותינו הקדמונים בכל הדורות, ובכל קהלות ישראל בכל פזוריהם, שנמנעו מהכניס כלי זמר בבית הכנסת, וכל שכן הוא שאסור לזמר בהם. וכל המשנה ממנהגם של ראשונים — אינו אלא טועה ומטעה ועתיד ליתן את הדין. ולא עוד אלא שהוא מפר שבועת האבות בשעת גלותם, שאמרו: ׳אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני׳ [תהלים קלז,ה], ומכלל הזכירה היא להמנע מכל דבר שהיה נעשה בבנין המקדש אשר בירושלם, בבית הכנסת, שהוא ממלא [מקום] מקדש, בתפלה והזכרת קרבנות תמידין ומוספין.

ועוד נראה לי טעם לאסור מדגרסינן: זמרה מנא לן דאסור? שרטט וכתב להו: ׳אל תשמח ישראל אל גיל כעמים׳ [הושע ט,א], וכתבו התוס׳ [ד"ה זמרא]: ושיר של מצות שרי, כגון כשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה (גיטין ז,א).

מכאן למדנו: שלא הותרה זמרה אחדי החורבן, וכל זמן שבית המקדש בחורבנו, אלא דוקא במקום שמצוה לשמוח ולשמח כגון חתן וכלה, וכן כתב רבינו האי גאון: שירות ותשבחות חכרון חסדים של הקב״ה, מנהג כל ישראל לאומרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות וקול שמחה (רמב"ם ומגיד משנה הלכות תענית פ״ה הלכה יד).

וכן פסק מרן ז״ל: וכבר נהגו כל ישראל לומר תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב״ה על היין. ורמ״א הוסיף וכתב: וכן לצורך מצוה, כגון בבית חתן וכלה (שו״ע או"ח חייט סימן תקס סעיף ג).

מכלל הדברים למדנו, שאין להתיר לשיר בכלי זמרה בבית הכנסת בשעת התפלה, כי התפלות צריכות להאמר בגילה שיש בה רעדה, ולא בשמחה של כלי זמרה.

דבר זה אסור לעשותו גם בשעת חופה בביהכ״נ, משום דאעיקרא דמילתא גדולי הרבנים הקדמונים והאחרונים צווחו ככרוכיא לבטל מנהג זה. שהוא בלתי הגון וראוי, וגם אני בעניי כתבתי כן בסה״ק ׳משפטי עזיאל׳ מהדו״ת חלק אה״ע שעודנו בכתובים*.

* והודפס לאחר פטירתו. בהוצאת מוסד הרב קוק.

על כל פנים אף המתירים לסדר חופה בביכ״נ, לא התירו לעשותה בעוגב, ולא עור אלא שאסרו להביא כל כלי זמר בבית הכנסת בכל גבוליו (עיין שדי חמד למרן גאון הדור חיים חזקיהו מדיני זצוק״ל מערכת חתן וכלה וחופה ב. ד״ה והנה עתה)**.

** במהדורת אברהם יצחק פריעדמאן ניו יורק —עמוד 7 ואילך.

מכל האמור ומדובר למדנו דין מפורש מפי רבותינו הראשונים והאחרונים זלה״ה, לאסור הכנסת עוגב בבית הכנסת, ולא לזמר בו לא בשעת התפלה ואף לא בשעת חופה וחתונה.

בשנה החולפת בהיותי בעיר פאריז, נתקלתי בקלקלה זאת בהכנסי לתומי בביהכ״נ שהיה בו עוגב, ומחיתי על זאת בכל תוקף, ובתור מחאה יצאתי מבית הכנסת, לפי שנדמה לי עוגב זה כפסל בהיכל ה׳.

ועתה אחים יקרים ואהובים, הנני מבקש אתכם בכל לשון בקשה ותחנה לאמר: הסירו את העוגב הנכר הזה מכל גבולי בית הכנסת, שלא יראה ולא ימצא בו כלל וכלל. ולא תחללו את קדושת בית הכנסת בכלי שיר זה שהוא זמורת זר בבית ישראל, אבל קדשו את בית הכנסת בקדושתו המורשה לנו מאבותינו ואבות אבותינו, ומקודש בשכינת הקדש של קדוש ישראל וגואלו. וה׳ ממעון קדשו יפרוש סוכת שלומו עליכם ועל בתיכם, ויברך אתכם בשלום ורוב טובה, כאמור: ׳ה׳ עוז לעמו יתן, ה׳ יברך את עמו בשלום׳ [תהלים כט,יא].

ועיניכם תחזינה ביעוד הגאולה מפי נביא קדשו, כאמור: ״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה״׳ [זכריה ב,יד], ונאמר: ״כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳, ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה״ [ישעיה נא,ג],

בן ציון מאיר חי עזיאל

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל"

 

הרב מנשה גרוסברג[22] – שו"ת שבט מנשה, ברלין תרנ"ו, סימן י

אין לנגן בכלי שיר בביהכ"נ מחמת החרם שהחרימו הפוסקים, ומה שניגנו הלויים אין זה היה בעזרה ולא בזמן התפילה, שאין ראוי לנגן ולשיר (בשמחה) בזמן תפילה ובקשה.

"סימן י שאלה. מרב אחד באשכנז אם מותר לנגן בכלי שיר הנקרא ארגעל בבית הכנסת בשעת התפלה.

תשובה. הנה עכשיו אין לנו מקדש ולא קרבנות ולא כהן אלא שיח תפלתינו בבית הכנסת מקדש מעט והתפלה במקום הקרבנות ואנחנו מקריבין התפלה בבית הכנסת כמו שהקריב הכהן הקרבן בבית המקדש ותפלה צריכה כוונה גדולה בלי מחשבה זרה שלא יפגום התפלה כקרבן הנפסל בפיגול ולא ירצה ח"ו. ודרך המבקשים על נפשם שצריכים הכנעה גדולה וזה לפני מלך בשר ודם ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ובפרט בר"ה ויהכ"פ שצריך הכנעה יתירה ומטעם זה אין אומרים הלל בימים נוראים דהשם יושב ודן אין לומר שירה מפני אימת הדין והרמב"ן בסדר שמות הביא ירושלמי שקול בתפלה מעורר הכוונה ומזה הביא התוי"ט ראיה למנהג שצועקין בשעת התפלה בראש השנה ויום הכיפורים עי' בחידושיו לספר הלבוש וזה רק לבקש סליחה וכפרה. אבל לבקש בקול יללה פרנסה וחיים איתא בתיקוני זוהר הני כלבי דחצפי דצעקין הב הב לי מזונה ותנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ויעמוד באימה כמו שעומד לפני שכינה ולא מתוך שחוק כו' יע"ש בברכות הנה לפי כל הנ"ל יש לאסור לנגן אפילו בזמרא דפומא בשעת התפלה והבקשה ובפרט בר"ה ויהכ"פ שצריך הכנעה כעני בפתח ובתחנונים ידבר רש ולי נראה שאפילו בזמן המקדש לא היו מנגנים הלוים בכמה מיני כלי זמרים אלא ביו"ט ובר"ח ובזמן הקרבת קרבן אבל לא בזמן התפלה והבקשה ומטעם הנ"ל והנה ראיתי שאלה ותשובה בספר ישן הנדפס בשנת שפ"ג בווינציא מהרב ר' יהודה אריה ממודינא ועתה נדפסה בספר תעודת שלמה מה"ר ר' שלמה חזן דק"ק מיץ וז"ל בקיצור ואינו רואה שיטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלהלל לה' בזמרה בב"ה בשבתות רשומים ויום טוב יקרא דבר מצוה כמו לשמח חתן וכלה אשר כל שבת קודש כלה היא אצלנו וחייבים אנו לקשטה ולשמרה בכל מיני שמחה והמועדים ג"כ נאמר וביום שמחתכם ומועדיכם ומצוה על הש"ץ להנעים קולו בתפלתו ביותר וכו' וכתיב כבד את ה' מהונך ודרשו ז"ל ממה שחוננו כיצד אם יש לך קול ערב וכו' ע"כ ונראה מדבריו ג"כ שאין ראוי בימים נוראים לזמר במיני זמר רק לעורר קול בוכים ובאמת כן המנהג גם היום שבימים נוראים החזן מעורר את הציבור להתפלל בדמעות ולקול בוכים ויפה כתב התעודת שלמה ולא כמו החזנים שהוא נותן עיניו במעות ולכך אין עיניו זולגות דמעות. וכן כתב שם הרב ר' ברוך וז"ל ומי שמוחה ביד מי שמנגן ומשורר בבית הכנסת בשבתות ויו"ט ובחופת חתנים וברית מילה לא ראה מאורות מעולם ע"כ ועל דבר השאלה הנ"ל אם מותר לנגן בכלי שיר בבית הכנסת. דבר שפתים אך למותר כי כבר גאוני עולם אסרו באיסור וחרם ואין לשנות. ומה שכתב הטור א"ח סימן של"ח בשם אבי העזרי שמותר בשבת לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לגוי במקום מצוה שרי. אין זה רק לשמח חתן וכלה אבל בבית הכנסת עיקר שירה בפה וכן משמע מערכין פרק נ משנה ו' אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה וכו' וצוערי הלוים היו נקראים לפי שקול הקטנים דק וצלול ומתבל את קול הגדולים ומצערים את הלוים הגדולים שאין יכולים לבסם ולהנעים קולם כמותם יע"ש ומשמע שבעזרה ג"כ לא הי' מנגנים בנבל וכנור אלא בפה והדעת ניתנת כן שבשעת התפלה והבקשה ודאי אסור לנגן בכלי שיר ועיקר התפלה בפה ולית דין צריך בושש. ולא יבא מזמר (ארגעל) בקהל ה'."

 

שו"ת שרידי אש חלק א סימן טז

הרקע לתשובה – גזירות הנאצים ימ"ש לאסור התכנסות יהודים מחוץ לבתי כנסיות. מכאן עולה הצורך להעביר כינוסים כאלה ואחרים לביהכ"נ.

בדין הרצאות וקונצרטים בביהכ"נ. מאריך לפרט בדיני ביהכ"נ והיתר שימושו לחול ולצרכים שונים, בין השאר מזכיר שהותר לעניים לאכול בביהכ"נ, ומשווה את מצב העם שהם כעניים ל"מזון רוחני", לגבורה תקווה וכו'.

מחלק בין שאר צרכי הרבים שיש מקום להתיר לבין קונצרטים, מדין שירים לאחר החורבן שמעיקר הדין היום אסור לשמוע. לגבי שירים "דתיים" נהגו היום לסמוך להקל לנגן פסוקים של שבח והודיה לה'. אך ירא להתיר כן בביהכ"נ מאימת החת"ס שכתב לאסור, אע"פ שאנו נוהגים להקל בטעמו של החת"ס. "ומי שכחו יפה יותר ממני יבוא ויתיר". ונראה שהרבנים לא צריכים לריב על זה עם הקהל מכיוון שאפשר להקל בזה מעיקר הדין, וכל מה שאסרו את העוגב היה משום חוקות הגוים (שלא שייך כאן).

להלכה – קונצרטים חילוניים אסורים. קונצרט דתי[23] אין רוח הרבנים נוחה מזה, ובמקום מחלוקת אפשר להתיר. מ"מ מדגיש שכל ההיתרים הללו הם רק בשעת הדחק שהיה בזמנם.

[עמוד לה] "הרצאות חולין וקונצרטים בבית הכנסת

תשובה זו כתבתי בשנות הזעם של שלטון הנאצים ימ"ש, בזמן שהיהודים באשכנז ובארצות הסמוכות הי' כבושים בידי הרשע המטורף והמנוול ימ"ש וזכרו וכולם היו נתונים למרמס תחת רגלי משרתיו הרוצחים והטורפים. בין שאר הגזירות האיומות נאסר על יהודי אשכנז להתאסף במקומות פומביים שמחוץ לבתי – כנסיות ותפילה. מלבד הערך ההיסטורי יש לתשובה זו גם תועלת עיונית להלכה ולמעשה בשביל קהילות רבות של נדחי ישראל הפזורים במקומות שמחמת נסיבות שונות אין לאחינו בני ישראל אפשרות של כינוס המוני מלבד בבתי כנסת ובתי – מדרש. בכוונה השמטתי מתוך תשובתי זו את החלק הפלפולי. הקורא המעיין ירגיש דרך עיונו כי סמכתי בהרבה על ספרי הראשונים שנתגלו בזמן האחרון ממסתרי הגניזות ואוצרות הספרים הגדולים, ספרים שלא הי' עוד לפני גדולי האחרונים ז"ל ושבהגלותם נפתחו לנו שערי אורה ורווחה לצאת מן המיצר של תירוצי – דוחק וסברות מסתעפות לאין שיעור.

ענף ראשון: החילוקים בתשמישי בית הכנסת

א

ע"ד שאלתו אי מותר להרצות הרצאות של חול בבתי כנסת וגם אם מותר לעשות שם קונצרטים וכת"ר כתב שכיום הוא שעת הדחק מאחר שהעם שרוי בצער לפי שנדחו משאר מקומות והם סובלים מגדופים וחרופים והיא מצוה לעודדם ולחזק את רוחם וגם יש לחשוש שלא יגררו אחרי החפשים שהם עושים בבתי כנסת שלהם קונצרטים והעם מתאווה לשמוע ולהנות מזמרה ואז סופם להיות מושפעים מדעות חפשיות שמפיצים החפשיים ויבדלו ח"ו מחברת היראים…

ובנידון דידן הוא ג"כ צורך מצוה שמצוה לחזק לבות של ישראל בזמן הזה ולגבי זה כולם עניים הם, ולא על הלחם לבדו יחי' האדם והכל יודעים כי בני העם נמוגים ח"ו ביגונם ומצוה לחזק לבבות של ישראל ולנחמם ולעורר בהם רוח תקוה וגבורה ולספר להם מחיי אבותינו בדורות שעברו, שסבלו ומסרו נפשם על קדושת השם ועמדו בנסיונות קשים, וגם יש לחשוש שבאם לא נתיר יהיו אנוסים ללכת לבתי כנסיות של הליברלים וישמעו לדרשות של דופי והדחה של מטיפיהם, ובודאי היא צורך מצוה כמו אכילה לעניים ומותר בבית הכנסת כל שהיא צורך מצוה אף שאיננה מצוה גמורה…

ענף ששי: קונצרטים דתיים בבית הכנסת

כ

עכשיו עלי לבאר אם מותר לעשות קונצטרים דתיים בביהכ"נ. ולכאורה הי' אפשר לומר שכל אותם טעמי ההיתר שאמרתים לעיל לענין הרצאות בביהכ"נ שייכים גם לענין קונצרטים דגם בקונצרטים אפשר לומר שהם צרכי רבים וכו' וכו'.

אבל באמת אין הדבר כן דהנה בש"ע או"ח תק"ס ס"ג איתא: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם וכו' וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין. וברמ"א שם: וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי. ועיין ברמב"ם הלכות תענית פ"ה הי"ב ובכנה"ג סי' תק"ס מ"ש לבאר דברי הרמב"ם ועיין מה שהשיג עליו במעשה רוקח לרמב"ם. והאיסור הוא גם על השומע, כמ"ש בסוטה מ"ח, א: א"ר אודנא דשמעא זמרא תעקר עיין שם.

ולפי"ז בודאי שיש איסור לעשות קונצרטים של חול בביהכ"נ. ואף שבאשכנז רבים מאד בין היראים שהולכים לקונצרטים של חול אפשר שסומכים בזה על שיטת ההר"מ דאינו אסור אלא במשתה או למי שרגיל בו וכמבואר באו"ח סי' [עמוד מב] תק"ס הנ"ל ועיי"ש בטור ובב"י. אבל באמת מסקנת הפוסקים לאסור, ואם אין בידנו למחות נגד אלה שהולכים לקונצרטים משום שהוא דבר שאינו נשמע בארץ אשכנז עכ"פ אין לנו להתיר בביהכ"נ.

כא

והשאלה היא רק אם מותר לעשות קונצרטים דתיים כגון מזמורים ותפלות בכלי שיר דזה מותר מצד הדין, והשאלה אם מותר בביהכ"נ.

והנה אף שמג"א בסי' תק"ס סק"י כותב בשם ליקוטי מהרי"ל דשלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר, כדאיתא בסנהדרין ק"א, א עי"ש, ולא התירו אלא בביהכ"נ בשעת התפלה, ומשמע דאפילו שלא בשעת משתה אסור דהרי אנן פסקינן לאסור דבכלי שיר אסור אפילו שלא בשעת משתה.

ועוד, דהא הטעם משום דהתורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר שייך אפילו שלא בשעת משתה, מ"מ כבר נהגו להקל בזה וסמכו בזה עמ"ש בספר שמן המשחה בהלכות תענית סי' מ"ח שמותר לנגן פסוקים דרך שבח והודיה להשי"ת, ומ"ש בסנהדרין הנ"ל שהתורה חוגרת שק וכו', היינו בעושים כן דרך שחוק והיתול אבל דרך שבח והודיה מותר ועיין בשד"ח מערכת זיי"ן.

כב

מ"מ ירא אני להתיר מאימתו של רבנו שבגולה מרן החת"ס ז"ל בח"ו סי' פ"ד מתשובותיו שלא נחה דעתו שישתמשו בכלי זמר בשעת התפלה אפילו בחול עי"ש בד"ה ואם יאמרו, שכותב בזה"ל: גם ממה שראינו שאבותינו מתקני התפלות לא תקנוהו בכלי שיר אף על גב שמאתנו יצא השיר הזה בעבודת בית המקדש אפ"ה הזניחוהו אבותינו ש"מ לא הוי ניחא להו בהו מטעם מיום שחרב ביהמ"ק אין שמחה לפניו כי לפענ"ד מ"ש איך נשיר שיר ד' על אדמת נכר ולא אמר לפני בני נכר ש"מ בא לשלול אפילו לפני ד' כיון שהוא באדמת נכר, ואם הותר קצת לשמוח חתן וכלה כי המה עגומי הגלות והותר לשמחם אבל בבית ד' אין שמחה לפניו וכו'. עכ"ל הטהור.

ובסי' פ"ו בד"ה הנה בעיקר הדין, כתב וז"ל: וא"כ אחר החורבן די לנו לשמש זכר למקדש בשירא דפומא שהי' מעכב ואין בו יתרת שמחה כ"כ אבל זמרא דמנא שאינו מעכב במקדש ואית בי' שמחה יתירה אפשר דלא הותר, עכ"ל. ועיין גם בחת"ס חו"מ סי' קצ"ב בד"ה לנגן.

ואם כי טעמו של החת"ס ז"ל הוא אף שלא בביהכ"נ ואנחנו נוהגים להתיר שלא בביהכ"נ לשיר בכלי שיר אם השירים הם תפלות ותשבחות וכנ"ל בשם שמן המשחה וכן משמע מלשונו של רב האי גאון המובא בטור או"ח סי' תק"ס וברי"ף ריש פרק אין עומדין עי"ש מ"מ לא מלאני לבי להתיר בביהכ"נ אפילו קונצטרים דתיים ומי שכחו יפה יותר ממני יבוא ויתיר.

כג

ואפשר שאין הרבנים מחויבים לריב ולהתקוטט עם ראשי העדה בשביל זה מאחר שיש מקום להקל בזה מצד הדין, דפשיטא שאין זה דומה למה שאסרו את העוגב בבית הכנסת דזהו מטעם חוקות העמים ומטעם שבות דשבת וזה לא שייך בנידון דידן. וגם לא שייך לאסור עפ"י דברי המג"א או"ח סי' רמ"ד סק"ה לענין בנין ביהכ"נ בשבת בקבלנות משום חילול השם שגם הם נוהגים איסור בימי חגיהם עי"ש, דקונצרטים דתיים נוהגים הם לעשות בבתי תפלתם כידוע.

וידוע ג"כ כי בעיר פראג נהגו לקבל שבת בכלי זמר, ועיין מזה בספר אלה דברי הברית ובמלמד להועיל או"ח סי' ט"ז. ועיין בשד"ח מערכת ביהכ"נ אות יו"ד ממנהג הספרדים לעשות תגלחת ראשונה בביהכ"נ בתופים ומחולות עי"ש. ועיין מ"ש במערכת חתן וכלה בד"ה וזאת שאפשר שהכוונה שעשו בפרסום גדול מ"מ מעיקר הדין אין יסוד ברור לאסור.

ולפי"ז אפשר שאין הרב מחויב להתקוטט עם בני עדתו ועיין מ"ש בשו"ת כתב סופר אבה"ע סי' מ"ז ממ"ש הש"ך יו"ד סי' קנ"ז סקי"ג וכתב דיש לפקפק על ראי' זו ועיין בדברי המג"א בסי' תר"ח סק"ג בשם ספר חסידים שאם ע"י הוכחה ישנאנו א"צ להוכיח. וכתב לחלק בין אדם פרטי ובין מי שיושב על כסא הרבנות ועי"ש שסיים ולא [עמוד מג] כל המקומות והעתים שווים וכו' עי"ש ומובא בשד"ח.

ענף שביעי: היוצא מכל הנ"ל להלכה

כד

א. להשמיע הרצאות בבתי הכנסת מותר מצד הדין. ויותר טוב שקודם ההרצאה יאמרו איזו פסוקים בתהלים או איזו דבר תורה.

ב. מובן מאליו שמותר רק לאדם שמוחזק כירא שמים אבל לא בחפשי בדעותיו, שאפשר לחשוש שלא ידבר דברי מינות וכו' ולכן אין להתיר לשום איש בלא רשות הרב מרא דאתרא לדרוש בביהכ"נ.

ג. אין להתיר את הויכוחים אחר ההרצאות בשום אופן. דמלבד שאפשר לחשוש שבין המתוכחים יהי' אנשים חפשים חוששני גם מקלות ראש שאסור בביהכ"נ בכל אופן. והוכוחים הם על פי רוב בהסתערות ובדברים מתובלים בעקיצות או ליצנות וגורמים לשחוק והתול שאסור בביהכ"נ.

ד. לעשות קונצרטים חלוניים אסור בכל אופן ועל הרב מוטל למסור נפשו ע"ז ושלא להתיר בשום אופן ואפי' תקופח פרנסתו עי"ז.

ה. קונצרטים דתיים הוא דבר שאין רוח רבותינו נוחה הימנו. אבל במקום מחלוקת אפשר שיש מקום להתיר.

ו. דבר זה פשוט שחלילה וחלילה להניח שיבואו אנשים ונשים בתערובות שזהו איסור גמור עפ"י דברי הגמרא סוכה נ"א, ב: בראשונה הי' נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והי' באים לידי קלות ראש וכו' התקינו שיהי' נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. ולכן טוב שהנשים תהיינה יושבות בעזרת נשים ועכ"פ יהי' אנשים יושבים לבדם והנשים לבדן. וידוע מ"ש הרמ"א באו"ח סי' פ"ח דנהגו שאין אשה נדה הולכת לבית הכנסת ועיין שם בב"י ואף שבארצותינו אין נוהגים כן מ"מ יש מחמירים שלא תכנס בביהכ"נ של אנשים עיין בשד"ח מערכת חתן וכלה הנ"ל, ולכן טוב יותר שהנשים תהי' בעזרת נשים.

ובפירוש אני אומר שכל ההיתר הוא רק בזמה"ז שהוא שעת הדחק כידוע ואי"ה כאשר ירחיב ד' גבולנו אז נשוב בעז"ה להיות זהירים בקדושת ביהכ"נ בכל החומר.

יחיאל יעקב וויינברג"

 

הרב עובדיה הדאיה – שו"ת ישכיל עבדי חלק ח – אורח חיים סימן כט

נשאל על העוגב בביהכ"נ. מביא ראיות לאסור מדין חוקות הגוים, וכן מדין זכר לחורבן. (ולפיכך גם כלי נגינה אחרים יהיו אסורים).

"לכבוד הרב הגאון הגדול וכו' מהר"ר חנניא יום טוב ליפא דייטש שליט"א הנני מתכבד לענות לו בס"ד על שאלותיו.

בדבר העוגב שראה במקסיקו בבתי הכנסת, ורצה חוות דעת בזה.

א

א) הנה על מבוכה זו, כבר עמדו רבים וכן שלימים, הלא המה בספרתם, בחצריהם וטירותם הללו מימינים והללו משמאילים, ראשון בקודש מהרי"ק ז"ל סי' פ"ח בדין ובחקותיהם לא תלכו, אחריו הגאון החבי"ף ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' ט', הרב כרך של רומי ז"ל ס' א', הגאון הראש"ל בס' יש"א אי"ש בהשמטות (צ"ט ב'), ועוד ס' אחרים הובאו בס' הנ"ל מהרי"ק הנ"ל, עיקר מה שנשאל עליו, הוא, בהקפ"א שהיא ארוכה עד לארץ והולכת פנים ואחור ופתוחה מן הצדדין, ומתוקנת תיקון הגון להיות פטורה מן הציצית, ועמעמו עליה, קצת אנשים לפי דבריהם, באמרם היות בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, וע"ז כ' דאין לאסור משום חק, אלא בא' משני חלקים, האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק, השני, הוא הדבר אשר שייך בו, נדנוד פריצות, גדר הצניעות והענוה ינהגו בו העכו"ם כדברי הספרי שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו', והיינו דוקא כשהוא עושה להדמות אליהם, ולא לתועלת ידועה וכו' אבל בענין אחר לא, וכ"ש בלבישת הקפ"א שאין איסור בדבר, ובסיום תשובתו כ' לתמוה על השואלים, דממ"נ אם היא עשויה בדרך שתהיה פטורה מן הציצית, פשיטא דאין כאן בית מיחוש כלל, שהרי מובדל הוא הרבה מהם, שכל רואיו יכירו שזה לבוש יהודי בהיות שם אותו תיקון המחבר כנפי הכסות כדי להפטר מן הציצית, ואם על הקאפא שלא נפטרה בציצית, מה להם אצל קלות דבריהם, ילכו אצל חמורות יאסור הקאפא משום ביטול עשה דציצית שהיא שקולה נגד כל המצות וכו' וגם על נושאי עדי הזהב ורצועות המוזהבות הפליגו לדבר, ושמו אותם כדורש אל האבות, ואני בעניותי לא ידעתי מה ראו על ככה ובפרט לאותם הקרובים אל המלכות וכו' אלו תו"ד ז"ל.

ב) הרב כרך של רומי הנ"ל, על השאלה לקבוע כלי השעות הנקרא אוולוגי"ו, לקובעו בחצר ביכ"נ להודיע זמני התפלה, וכן בזוג המקשקש לידע השעות הנהוג בבתי כנסיות הנוצרים אם יש בזה משום ל"ת בחקותיהם, האריך בהרחבה בדברי תשובתו, והביא דברי מהרי"ק הנ"ל, פסקה מרן ביו"ד סי' קע"ח ובכ"מ ריש פי"א מה' ע"ז ומורם שם בהגה ועל פיו פסק בנדונו, שהני החלוקות שכ' מהרי"ק, ל"ש בנדונו, דלטעם שלא נודע טעמו, כאן נודע טעמו שהוא להודיע השעה לכל עובר ושב, ואפי' אותם ההכאות של כלי השעות הוא לאסוף את העם, לבית תפלתם, מותר דאינו חק ועבודה כ"א לזרז העם לקראת אלהיו, ועוד שענין כלי המכה השעות, אינו חק קבוע להם, שהרי כמה בתי כנסיות שלהם, אין להם כלי מכה שעות ולא מורה שעות, וגם לטעם השני, אין כוונתם בזה להתדמות להם רק להודיע ולהוודע זמני השעות.

ג) על פס"ד זה, בא עליו בהסכמה הרב הגאון שמואל חיים הכהן ר"ם ור"ם בעיה"ק טבריא תו' אמנם הגאון הראש"ל יש"א ברכה זצוק"ל בס' יש"א אי"ש הנ"ל, הבי"ד הנ"ל, וכ' עליו וז"ל וכל לגבי דידי אמינא אם המנגנים הקורו הנז' עושים האומות באופ"ז, בבתי תפלתם לעבודה ממש, דהיינו שהוא עבודה חיובית אצלם דלא סגי בלא"ה נר' לע"ד דהוא איסור גמור וכמ"ש הב"ח בתשו' סוס"י קכ"ז וכו' ע"ש שהביא מכמה פוס' שמסיעים לדבריו ואגב אסיפא כ' וז"ל באופן דלד' כל הרבנים הנ"ל נאסר לנו לעבוד את ה' בשום עבודה שעובדים בה אוה"ע בבית תפלתם, וכל מ"ש הרה"ג בס' הנ"ל אחרי המחי"ר שהתיר את האיסור כבודו במקומו מונח וכו' עכ"ד ז"ל גם הרח"ף בס' לב חיים ח"ב (הובא שם) הורה לאסור איסר, וגם איסור מוסיף לעשות מלאכה ע"י גוי בשבת ע"ש, ושו"ר להרב וישב יוסף בורלא ז"ל שגם הוא נשאל בזה, מהרב השואל הנ"ל, ואחר שהאריך לצדד בכחא דהתירא והבי"ד הרב כרך של רומי הנ"ל, שוב הבי"ד הלב חיים הנ"ל שכ' לאסור, ונר' שדעתו לאסור כדברי הלב חיים מדהביא אותו באחרונה ע"ש.

ד) שוב האיר ה' את. עיני, וראיתי בדברי הגאון שד"ח ז"ל במע' בית הכנסת אות ב' שכ' וז"ל לנגן בביהכנ"ס בכינור ועוגב, לע"ד הוא מנוע מפסוק על נהרות בבל, שנר' שהיו צריכים להראות לפני המלך, ויאוש לחזור לירושלים, וכאילו מודים לה' שזכו לחסות בצילו, ומ"מ לא רצו לומר בתפלתם כדרך שעשו בביהמ"ק כאילו שכחו ירושלים וכו' וז"ש שם ישבנו בהשקט ואפי"ה גם בכינו בזכרינו את ציון, כי אפי' אם הותר לשמחת חתן וכלה וכו' אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו, כעין שמחת ציון, כי אין שמחה לפניו ית' עד אשר יושב בשמים ישחק, כדאיתא בפ"ק דע"ז הגאון חת"ס חחו"מ תוך סי' קצ"ב ועוד כ' בזה בח"ו סי' פ"ו ושם האריך להוכיח דאסור להעמידו אפי' בביהכנ"ס של נשים, ושיהיה איש נוצרי עומד שם ומנגן, ושאין להתיר ע"י נכרי בשבת עיש"ב, ובסו"ד הבי"ד הלב חיים הנ"ל שכ', לאסור ושו"ר בצרור החיים וקול השיר שנשאל בזה ואחר שהאריך בדבריו כ' בסוף דבריו וז"ל א. עוגב בביהכנ"ס בין ע"י ישראל בין ע"י נכרי בין בחול בין בשבת לעולם אסור מדאורייתא. ב. כלי השיר זולתי העוגב ינגן עליהם אסורים ג"כ לעולם מדאורייתא, ג. כלי השיר זולתי העוגב כשינגן עליהם ישראל בשבת אסורים מדינא דגמ' אפי' במקדש וכ"ש בביהכנ"ס[24] ע"ש.

ה) הנה העתקתי את כל דברי הרא' הנ"ל, שכ' לאסור דלא כהרב כרך של רומי הנ"ל ועי' בדברי היש"א אי"ש הנ"ל מה שהאריך בדברי חרדה וזיעזוע על המנהג המגונה הנ"ל שפשה המספחת בכ"מ להיתר והאריך בדברים נלהבים בביטול המנהג ע"ש, ואחרי כל דברי הפוס' האוסרים באיסור מוחלט, ודאי שעלינו לעמוד בכל תוקף לבטל אותם ממנהגם ומכ"ש שלא להנהיג בלכתחי' וישתקע המנהג ולא יאמר, והח' עיניו בראשו להשפיע עליהם בקול נועם, אולי יטו אזן קשבת אליו, ויסורו שדרכם הנילוזא, וישובו מדרכם לדרך הישרה שסללו לנו אבותינו הקדושים, ע"פ מסורת אבות, שתקובל ברצון ובאהבה, ולא תהיה תפלתינו ועבודתינו לחרפה ולכלימה, לפני אל עליון, נורא תהלות משמיע ישועות בב"א. "

 

הרב יוסף משאש – שו"ת מים חיים[25] אורח חיים א סימן קמח

פוסק לאסור נגינת עוגב בשבת וכן בחול מכמה טעמים, שכולם שייכים גם בשאר כלי נגינה:

א. איסור נגינה בשבת.

ב. חשש איסור שבת כשמנגנים בקבלת שבת.

ג. תערובת נשים וגברים.

ד. משום חורבן המקדש, אע"פ שהרבה פרצו גדר, לא שייך לעשות כן בביהכ"נ (עוד לפני שראה את תשובת החת"ס…).

ה. טורח ציבור.

ו. חוקות הגויים – גם בשאר כלים. כך נהגו בבתי ע"ז עוד מקדמא דנא להכניס כלי שיר לבית עבודתם.

"עוגב בבית הכנסת בשבת

תשובה לצורבא מרבנן אחד החפץ בעלום שמו.

חכם לב! שלום!

בשבוע החולף אור גדול עלי נראה, מנגה ברק מכתבו במליצתו הנאה, ואך כבודו הגדיש את הסאה, ברוב שבח והודאה, אשר העמיס עלי ואומר הנה מתלאה, ידידי הקל מעלי כובד משאה, כי לא אוכל שאתו אף אחד ממאה, ונפשי נחת ממנו לא מצאה כי הוא כמו אכילה גסה אשר הבטן ממלאה, ומהפכת כל נועם לזוהמא וחלאה, בכן קצור הכל והניח פאה, כחק דרך ארץ בעלי ההשואה, ואז תברכך נפשי לפני אל גאה גאה.

שאלת ידידי על המנהג שנתפשט בכמה מקומות לנגן בלילי שבתות בבית הכנסת בערבית ע"י עוגב הנקרא פייאנ"ו[26], אם יש איזה סמך להיתר מנהג זה מן הדין, או לא.

תשובה בעיקר הדין של השמעת כלי שיר בשבת, הרי לך העתק מה שהשבתי בדין נגון ע"י הפונוג"ראף[27] בשבת ויו"ט [כתובה לעיל תשו' קל"ג ע"ש].

הרי לך ידידי שאין להתיר רק בפונוג"ראף דוקא, אבל כל מין כלי שיר המנגן ע"י חוטין או גידין, דשכיח טובא שיפסקו או יתנתקו ע"י רוב המתוח, וצריך לקשרם קשר של קיימא ומעשה אומן שחייבין עליו כמ"ש בסימן שי"ז ע"ש, בזה ודאי ראוי לאסור אסר, שמא יתקן, ואם תקן חייב חטאת אם הוא בשוגג, ובמזיד חייב כרת, כמ"ש רבינו הב"י סו"ס רס"ג ע"ש.

והנה א"כ גם האלפייא"נו הוא כאחד מהם, כי גם הוא מנגן ע"י חוטין וחתיכות עורות דקות, ולפעמים יארע בהם קלקול ע"י פסוק החוטין ונתוק העורות והמנגנים יודעים לתקנו בטוב ע"י קשירת החוטין קשר של קיימא, ודבוק העורות בדבק, כאשר אירע לפני כמה פעמים בימות החול, שנתקלקל ותקנו אותו כנז', ובזה יש חיוב חטאת בשבת כמש"ל.

ואף בפונוג"ראף עצמו, לא אמרתי להורות הוראה לכתחילה להתיר, רק סמוכות הבאתי למנהג העולם שנהגו בו היתר, אבל לשואלים את פי אני אוסר, מפני שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא חכמי הש"ס והפוס' זיע"א, ואין בו שום מצוה בשבת כלל, ורק לכבוד חתן וכלה התיר מרן ע"י גוי כמ"ש בסימן של"ח סעיף ב' ע"ש. וכ"כ שם מור"ם בפירוש. אבל בלאו הכי אסור, ע"ש. ורוצה לומר בלאו שמחת חתן וכלה אסור, מפני שאין שום מצוה לנגן בכלי שיר בשבת. ועוד מועתק אצלי מספר תקוני שבת, דפוס קדמון, שבא לידי בתורת שאלה זה איזה חדשים מחד צורבא מרבנן עובר אורח, שכתב שם בדף ה' וז"ל: בענין לנגן בכלי שיר לפני חתן וכלה הקילו הקדמונים אפילו ע"י ישראל במין כלי שיר דלא שייך ביה קלקול, כגון טבלא וטנבורא, [עי' סוטה דף מ"ט ע"ב ובפי' רש"י שם], כי מצוה זו קבועה אצל כל העולם ברוב שמחה ושירים ע"י כלי שיר, ושכר המתלוה עמהם גדול כידוע בדברי רז"ל, וזולת זה אסור גמור בדבר, עכ"ל ע"ש. וכן ראיתי תשו' כ"י מרבני המערב הראשונים ז"ל שהשיבו ככל הנז', וא"כ גם הפונוג"ראף שרי לכתחילה לכבוד חתן וכלה, וזולת זה אין להורות בו היתר בפומבי, ואך כלי שיר המנגנים ע"י חוטין כנז' דשייך ביהו קלקול ותקון שיש בו חיוב חטאת כמש"ל, אסורין אפילו בשמחת חתן וכלה.

הראת לדעת ידידי שאין שום מצוה בשבת לנגן בכלי שיר בכל אופן שיהיה, וא"כ איסורא דרבנן רביע עליה, ואם היה כלי שיר המתקלקל ותקנו, חייב חטאת בשוגג, ובמזיד חייב כרת, כמש"ל.

ועתה אבא לפרט כל האסורים הנמשכים מנגון בכלי שיר בבהכ"נ בלילי שבתות, והם:

א. הא דתניא שיש אסור גמור לנגן בכלי שיר בשבת, ואפילו ע"י אמירה לגוי, זולתי לכבוד חתן וכלה…

והנה גם האידנא נהגו בכל ערי ישראל להתפלל קודם בין השמשות, ואז ליכא למיחש למדי, ואך ע"י הנגון שמנגנים בכלי שיר באמירת מזמור לדוד ולכה דודי וכו', מוכרחים לאחר אמירת מזמור שיר וברכו עד אחר שחשכה הרבה, ונותנים בזה מכשול גדול לפני ההמון. ואל תחשוב שאין זה אלא חששא בעלמא דלא כן הוא ידידי, רק נבחן ונתנסה הדבר, ונודע שהוא מכשול גדול לפני ההמון, ומה גם, דמה לנו ולצרה הזאת ליכנס אפילו בספק רחוק של נתינת מכשול לחלול שבת החמורה, כדי לעשות חלול שבת אחר ע"י נגון כלי שיר כמש"ל? אין זה כי אם עצת זאב ערבות יצרא דעבירה, המתכסה בעור כבשה תמימה, לבלבל את המוח לחשוב שיש מצוה בדבר.

ג. עוד ראינו שדבר זה היה סבה להביא גם את הנשים בתולות ובעולות, גם צרפתיות שכנות העבריות לשמוע בנגונים בבית הכנסת, ונהייתה תערובת גדולה, ובמקום הסתכלות בספר וכוונה בתפילה, הסתכלות וכוונה בנשים, והוא עון פלילי.

ד. שהרי רז"ל אסרו כל מיני זמר בזמן הזה משום חרבן המקדש, כמ"ש בש"ס דסוטה דף מ"ט במשנה וגמרא, ופסקה מרן בא"ח סימן תק"ס ס"ג ע"ש, זולת בשמחת חתן וכלה, כמש"ל, ואף שכל ישראל פרצו גדר בזה, ומנגנים בכל מיני זמר בבתיהם ובכל סעודה אף של רשות, מ"מ אין לפרוץ גדר בצבור, שכשם שלענין הטובה כל מצוה הנעשת בצבור, חביבה לפני המקום ביותר ושכרה גדול, כך לענין הרעה, כל אסור הנעשה בצבור, שנאוי לפני המקום ביותר וענשו חמור, ובפרט בבית הכנסת שהוא מקדש מעט, ראוי שיהיה בו זכרון חרבן מקדש המרובה, ולא לבטל בו תקנת חז"ל שעשו זכר לחרבן.

ה. ראינו עוד שיש בזה טורח צבור הרבה, שאסורו חמור ורבנן חששו לו הרבה, כמ"ש בש"ס דברכות דף י"ב ע"ב, שבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש ולא קבעוה משום טורח צבור, ע"ש. ועוד איתא שם דף כ"ז ע"ב, שאני צבורא דלא מטריחינן ליהו ע"ש. ועוד אמרו בש"ס דגטין דף ס' ע"ב, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, ע"ש. ועכ"ז משום טורח צבור התירו לכהן גדול ביום הכפורים לקרות ובעשור שבחומש הפקודים בעל פה, אף שברגע קטון יוכל לגלול הספר תורה מאך בעשור לחומש הפקודים, כמ"ש ביומא דף ע' ע"א ובסוטה דף מ"א ע"א ע"ש. וא"כ איך אנן ניקום ונגזור עלייהו מילתא דטריחא ליהו טובא, ואית בה איסורא.

ו. יש בזה משום חקות הגויים שמתחקים על מעשיהם שעושים בבית תפלתם, ואין לומר שאדרבה הגויים הם המתחקים על מעשה ישראל שהיו עושים בבית המקדש, דזה אינו, שהרי מימי אברהם אע"ה ואפשר קודם, היו האומות מזמרין בכלי שיר בבתי ע"ז שלהם, כמ"ש בב"ר פרשה ס"א, שדרשו ע"פ זמרן ויקשן, זמרן שהיו מזמרין לע"ז, ויקשן שהיו מקשין בתוף לע"ז ע"ש. משמע שדבר זה יסודתו אצל הגויים, ונשתרבב עד הזמן הזה אצל האומות בעלי הכנסיה הנוצרית, שיש באמונתם שמץ ע"ז, כי אמונתם היא אמונת השלוש אב בן ורוח, והיא מחשבת ע"ז הראשונים, כמ"ש בירושלמי דשבת סוף פרק ששי, וז"ל: דמי לבר אלהין, אמר ר' ראובן באותה שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעא על פיו, אמר ליה תקין מילך, ובר אית ליה? חזר ואמר בריך אלההון די שדרך משך ועבד נגו, די שלח בריה לית כתיב כאן, אלא די שלח מלאכיה ושזיב לעבדוהי די התרחיצו עלוהי, עכ"ל, ע"ש. וא"כ מאחר שיש שמץ ע"ז באמונתם, גם הנגון בכלי זמר בבית תפלתם הוא בידיהם מחקי אבותיהם עובדי עבודה זרה שחקקו להם טרם היות ישראל לגוי, ואין להקשות על מעשה המקדש שהיה בו כלי זמר, כי ענייני המקדש כולם הם חקי האלהים, גם צורת הבית ותכונתו, וכליו וקרבנותיו, ובגדי משרתיו ודיניהם, הכל גזרת מלך הם, ואין להרהר אחריו. ואין לומר דהם בדידהו אחזו מנהג אבותיהם עובדי עבודה זרה, ואנן בדידן נסמוך על מעשה המקדש, דזה אינו, דמאחר שרבותינו הראשונים ז"ל מזמן החרבן ועד דור הקודם, לא עשו מעשה לנגן בבית התפילה בכלי שיר, ואדרבה אסרו אותו משום חרבן הבית, א"כ כל המנגן בו הוא מתחקה רק על חקות הגויים וענשו גדול, ואם דבר זה נתפשט בכמה קהלות, אין להביא מהם ראיה להתיר את האסור חלילה, כי הכל נעשה ע"י מנהיגי הקהלות אשר הם בורים והדיוטות, דבהפקירא ניחא ליהו טפי, ונפשי יודעת מאד כי נמצאו בהם כמה חרדים שמיחו ולא נתקבלו דבריהם, דכיון דנגדא סמיותא, הכל נופלין עמה אל הפחת, ובפרט בכמה מקומות שהרכיבו לראשם אנשים רקים וקרו ליהו בשם רבנים, ולא נגה עליהם לא אור תורה ולא נר מצוה, רק בחשכה יתהלכו, וכפי העולה על רוחם היבשה וריקה, הם ממרים ומורים להם היתר ברור בזה ויותר מזה, ולכן דברי החרדים בני עליה המעטים אשר ביניהם, הם משליכים אחרי גום, כי הם ככלי נקוב שאינו מקבל מים של תורה, רק דברים גסים של הפקירא, ובמקום שלא נתפשט המנהג הרע הזה, טוב לעמוד בפרץ אם יש אזנים קשובות, ועליהם יחולו ברכות וטובות, מאליפות מרובבות, משוכן ערבות, אמן. נאם הצעיר עבד אל דוק וחוג אשש.

יוסף משאש ס"ט

אחרי כתבי זמן מה, האיר ה' את עיני, וראיתי שדבר זה כבר עלה על שלחן מלכים בשו"ת הגאון המפורסם בעל חת"ס חלק ששי מתשובותיו תשובה פ"ו, ושם הובאו כמה מכתבים ותשובות מכמה גאוני עולם, שהרעישו את העולם על זהרס, ויצאו מפי קדשם כמה קללות וארורים על זה, ע"ש. ועוד האיר ה' את עיני, וראיתי שכן כתוב עוד בס' אוצר ישראל אות ע עוגב, שהקלקלה הזאת התחילה מעיר זעעז"ען בגרמניא בשנת 1810 ע"י איש עתי ישראל יאקובסון, ועדת ישראל עמדו בפרץ והגיעו הדברים עד הקיסר, וצוה לסגור בית תפלת יאקובסון, ועוד בכמה מקומות רבו השערוריות על זה. ועמדו הרבנים בפרץ, ואיש זדון אלינער ליברמאן חבר ספר אור נוגה להתיר. (ועיין בס' חת"ס שם מה שהרעישו הרבנים על הספר הנז' ועל מחברו). ועוד באמריקא התירו את הדבר וכל הרבנים התנגדו לזה. ורבי יהושע פאלק עורר עליהם דברי הנביא (עמוס ו'), הפורטים על פי הנבל ולא נחלו על שבר יוסף לכן עתה יגלו בראש גולים, ע"ש. והנה בכל דבריהם ז"ל לא נמצא מדברי רק איזה רמזים, וכל מה שכתבתי הוא חדש מעמדי, ובו יפלו ולא יוסיפו קום כל הראיות שהביא להתיר בעל 'אור נוגה' הנז', שהביא משמו בעל האוצר הנז', כאשר עיני הקורא תחזינה משרים."

 

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קסו

בעניין איסור שמיעת שירים לאחר החורבן, מסיק להתיר שיר בפה חוץ מבית המשתה, וכלי שיר רק לצורך מצווה.

"בענין איסור זמרא בזה"ז ד' תמוז תשי"ח. מע"כ ידידי הנכבד מר מלך פרעס שליט"א.

בדבר איסור שמיעת קול זמר משחרב ביהמ"ק, הנה בגיטין דף ז' משמע דאין חלוק בין זמרא דמנא לזמרא דפומא, אבל האיסור פרש"י שהוא לשורר בבית המשתאות, וכן כתבו התוס' שם /גיטין ז/ מטעם דכן משמע בגמ' שם מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו וכן הוא לשון המשנה בסוטה דף מ"ח משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות. אך הוסיפו דראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר, וזהו כוונת הטור או"ח סי' תק"ס שכתב ופרש"י כגון לשורר בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפילו בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך. ונראה פשוט שלא פליגי דכן משמע לשון התוס' דראוי להחמיר בכיוצא כוונתם בכה"ג, דלמי שרגיל בכך שמתענג ביותר דמי לבית המשתאות לכל אדם אף שאינם רגילין דג"כ הוא תענוג ביותר. וכן איתא ברמ"א סעי' ג' שכתב ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה ופי' במג"א /או"ח תק"ס/ סק"ח דבבית המשתה אסור אפילו למי שאינו רגיל בהם, והוא משום דטעם אחד להם וחזינן שמפרש שלא פליגי רש"י ותוס'…

היוצא מזה דבפומא אין לאסור שלא בבית משתה ולמי שאינו רגיל משום דכמעט כל הראשונים מתירין רק הרמב"ם בתשובתו נגד עצמו בהלכותיו. ולא קשה מזמרא דגרדאי שאסור שהקשה מזה הב"ח, דהוא משום דכיון שלעולם מזמרין בעת מלאכתן לשחוק הוא כרגיל בכך בשעת שכיבה וקימה שאסור דמ"ש באיזה זמן הוא הרגילות. אבל ודאי מהראוי לבעל נפש להחמיר כהרמב"ם בתשובתו והב"ח פסק כותיה אף שראייתו אינה כלום מ"מ ראוי להחמיר. ובזמרא דמנא אסור בכל מקום שכן סובר הרמב"ם והמחבר, ולמה שבארתי אפשר שגם רש"י ותוס' לא פליגי לכן אף שהרמ"א והד"ח סברי שפליגי ומתירין שלא בבית משתה ואינו רגיל יש להחמיר אף שהוא איסור דרבנן. ואם הוא לדבר מצוה משמע מתוס' ומרמ"א שמותר אף שאינו לשמחת חתן וכלה דהא נקטו כגון בבית חתן וכלה הכל שרי משמע דחתן וכלה שנקטו הוא רק לציור וה"ה לכל דבר מצוה. אבל הבענקעטס שעושין לצורך צדקה מסופקני אם הוא בכלל היתר דבר מצוה מאחר שהסעודה והשמחה אינה מצוה בעצם רק שהוא לאסוף עי"ז הרבה אנשים שיתנדבו אבל אפשר יש להחשיב שהוא לדבר מצוה כיון שהוא לכבוד מקיימי מצות צדקה ולכן טוב להחמיר אם אפשר ואין למחות באלו המקילין. וע"י הרדיא /הרדיו/ אם נשמע זמרא דפומא מותר ואם בכלי זמר אסור. ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין. ידידו, משה פיינשטיין."

 

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ל

על סמך התשובה בח"א סי' קסו, אוסר להכניס כלי נגינה לביהכ"נ כיוון שאסור אם לא לצורך מצווה, ובפרט יש איסור בכלים שמנגנים בכנסיות משום חוקות הגוים (כלומר שאר כלים לא משום חוקות הגוים).

"בענין ביהכ"נ שנקבע שם גם לעשות פארטיס עם ריקודי איסור כ"ב אייר תשכ"א. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה ר' גרשון רפאל ראטשטיין שליט"א.

בדבר ביהכ"נ שמשתמשים גם לעשות בו פארטיס עם ריקודי תערובות אנשים ונשים, הנה כבר בארתי בספרי אגרות משה על או"ח סימן ל"א שאסור להתפלל במקום שנקבע שם לפריצות והוללות עיין שם, וא"כ בנקבע מתחלה כשבנוהו שיעשו שם פארטיס כאלו, מסתבר שאין בו קדושת ביהכ"נ והוא גרוע מסתם בית שאף שאין בו קדושת ביהכ"נ מותר להתפלל וכשיהיה שם עשרה יהיה זה תפלה בצבור, אבל הכא שקבוע למעשה תועבות אין בו שום מעלת תפלה בצבור כיון שהוא מקום שנאוי. ורק כשהזמן מאוחר והוא נמצא שם ולא יספיק לילך למקום אחר יש לו להתפלל אף שם דאף שאין התפלה מקובלת במקום זה, מ"מ אין לו ליפטר מתפלה בשביל זה…

ובדבר הכלי זמר שהכניסו אף שהוא רק להשתמש בו בהפארטיס אלו ולא בשעת התפלה, הוא דבר מכוער לביהכ"נ כי הרי זמרא דמנא אסור שלא לדבר מצוה עיין בספרי על או"ח סימן קס"ו והפארטיס אלו אף אם יעשו לצורך קבוץ מעות לצדקה הוא דבר איסור ואין שייך להתיר זמרא דמנא, ואם הוא כלי זמר שמשתמשין בבתי תיפלה אסור גם משום חק עכו"ם עיין בחת"ס בלקוטי שו"ת סימן פ"ו…"

 

הרב מרדכי פוגלמן[28] – בית מרדכי ח"א סי' מה

אוסר להכניס עוגב וכן שאר כלי נגינה לביהכ"נ ולנגן שם, על סמך איסור חוקות הגוים – כיוון שהנוצרים מכניסים לכנסיות כלי נגינה (באופן כללי, ולאו דווקא עוגב[29]).

"שנינו בתמיד ל, ב, במשנה: לא היו כופתין את הטלה, אלא מעקידין אותו". ושם בגמרא לא, ב: תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם". בבאורי הגר"א מפרש: כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם (ויש להוסיף לדבריו, כי כמו לפני שחיטת התמיד של שחר שנינו (יומא פ"ג, מ"א): מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון, ובירושלמי שם: בא להזכיר זכות אבות (ישני חברון), כמו כן בשעת שחיטת התמיד עקדו אותו כעקידת יצחק בן אברהם כדי להזכיר זכות עקידת יצחק. וע' שבת נד, א: א"ר יהודה עקוד, עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם ופרש"י שם ד"ה רישא וסיפא: דלא קרי עקוד אלא יד ורגל כיצחק בן אברהם). לא היו כופתין את הטלה, מאי טעמא, רב הונא ורב חסדא, חד אמר משום בזיון קדשים, וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים.

הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"א, ה"י, מביא את הטעם השני: ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין, אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן". ע' כסף משנה ולחם משנה שם…

המסקנה שם היא דדבר הכתוב בתורה, אפילו שהגוים גם כן עושין כמוהו, אין בו משום ובחוקתיהם לא תלכו, מפני דלא מינייהו קא גמרינן.

אבל לפי דברי התוספות בעבודה זרה יא, ב ד"ה יום הלידה ותוספות סנהדרין שם ד"ה אלא כיון דכתיב שריפה, יש שני סוגים של חוקות העמים: חוקה שהם עושים לשם חוק עבודה זרה, וחוקה שעושין לשם הבל ושטות. והדבר שהגויים עושין לשם חוק עבודה זרה יש לאסור אפילו הוא כתוב בתורה, דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו, משעשאוה האמוריים חוק לעבודה זרה שנאה והזהיר עליה דכתיב לא תקים לך מצבה. לפי זה אילו כפיתת הטלה של תמיד היתה אפילו כתובה בתורה היה גם בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, ומשום כך לא היו כופתין – את הטלה.

ע' בספר יוסף אומץ לר' יוסף יוזפא האן, ז"ל, (חי בזמנו של הבית חדש), ראש דייני דק"ק פרנקפורט ענ"מ (דפוס פרנקפורט ענ"מ תרפ"ח) סי' תרב: אין לעשות נגונים בליל שבת ובמוצאי שבת בניגוני זמרי הנכרים כמו כל מקדש וברבות עתים, וכל שכן שלא יעשו נגונים אלו בבית הכנסת, ולא כמתחכמים למצוא להם היתר באמרם שכל ניגוניהם גנובים הם אתם מאתנו בזמן שבית המקדש היה קיים, שהרי מצאנו מצבה שהיתה אהובה לפני המקום בזמן האבות, אכן על ידי שעשאוה הכנענים חק לעבודה זרה, שנא אותה הקב"ה ואסרה". בסברה זו יש לענות לאנשי הריפורמה שטענו וטוענים עוד היום אותם הדברים: למה מתנגדים הנאמנים לתורה ולמצות להכנסת עוגב בבתי הכנסת מפני שזה מחוקי העמים, הלא בזמן שבית המקדש היה קיים נגנו במקדש בשבת ויום טוב בכל מיני כלי זמר ? על זה יש לענות, כי אמנם במקדש כשהיה קיים ניגנו בו הלוויים בכל סוגי כלי זמר – אבל מכיון שאחרי חורבן המקדש הכניסו הנכרים למקומות הפולחן שלהם את העוגב ושאר כלי שירה, הרי השימוש בעוגב ויתר כלי נגינה בבית הכנסת, במיוחד בשבת ויום טוב הוא חיקוי לדרכי פולחן הנכרים ועוברים על זה על לאו של ובחוקותיהם לא תלכו.

כאן צריך להזכיר בסיפוק רב את החלטת הקונסיסטוריה, היא הנהלת הקהלות העבריות בצרפת, להוציא את העוגב מן בית הכנסת הגדול בפריז. העוגב בבית הכנסת היה במשך חמשה דורות אחד היסודות העיקריים של הריפורמיים שקיצצו ביסודות היהדות ובסדרי התפלה וקריאת התורה בבית הכנסת. מעתה לא יוסיפו עוד לנגן על העוגב בבית הכנסת הגדול בפריז בשבתות ובימים טובים. ע"י זה יוחזרו ליהדות צרפת, שהיתה בחלקה הגדול מתבוללת בחיי התרבות של המדינה החן והיופי, העוז וההדר שהיו לה במאות הקודמות, מימות רש"י ובעלי התוספות. ליהדות צרפת ומנהיגיה אנו אומרים: חזקו ואמצו. מהם ילמדו שאו חלקי יהדות אירופה החרבה וישובו לחיים שלמים של יהדות ותורה."

 

שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן צז

אוסר להכניס עוגב בכל צורה לביהכ"נ עפ"י החת"ס ושאר הגדולים שבדורו. וה"ה לשאר כלים, בייחוד עפ"י טעם זכר לחורבן.

"בענין האיסור הגדול להעמיד צלם בהיכל הנקרא עוגב עוד להגה"צ הנ"ל

ב"ה אור ליום ועש"ק ויגש תשכ"ז לפ"ק. אחדשת"ה כמשפט לאוהבי שמו, את גי"ה הגיעני, בדבר ביהכ"נ חדש במעקסיקא /במקסיקו/, שהעמידו צלם בהיכל, שהציבו בעזרת נשים עוגב הנקרא ארגעל, וטענתם בפיהם, שהארגעל הזה משונה משאר ארגעל, שהוא קטן, וגם היא רק בעזרת נשים, ולא ינגנו רק בשעת שמחה.

הנה לדעתי מן המותר להאריך בזה, כי כל הטענות שלהם, לא יזיזו אף זיז כל שהוא מהאיסור הגדול שגזרו הגאוני עולם אשר מימיהם אנו שותים זלה"ה, עוד בשנת תקע"ט, בעת אשר פרצה הרעה, והתחילו המהרסים לפרוץ כמה פרצות בדת תוה"ק, וכמבואר בתשו' חת"ס (ח"ו מסי' פ"ד עד סי' צ"ו), ומפורש שם דהאיסור בין בחול ובין בשבת, וגם בעזרת נשים, כמבואר שם (סי' פ"ו ד"ה ונבהלתי), וכפי המבואר בדבריו, ובכמה מדברי הגדולי ארץ שדברו מזה, מוכח מה שדברו רק מארגעל, מפני שמעשה שהי' כך הי', שמהרסים רצו אז בזה, אבל באמת כמה טעמם ונימוקם לאסור איסור, שייכים בכל כלי שיר עייש"ה, וביותר מוכח כן בתשו' חת"ס (חו"מ סי' קצ"ב באמצע ד"ה מה), שכתב בזה"ל, לנגן בביהכ"נ בכינור ועוגב וכו' אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו, כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו ית"ש עד יושב בשמים ישחק כמבואר (בפ"ק דע"ז) עכ"ל, הרי שכלל גם כינור בכלל האיסור, והוא הקטן מהכלי זמר, ש"מ דעל כלו יצא האיסור מאת משכנות הרועים, המה גבורי התורה, ואין לשנות מדבריהם אפילו כמלא נימא.

תבנא לדינא דמחויבים אנשי ביהכ"נ הנ"ל לבער את יצר הרע הזה מקרבם, ובזכות זה יקבל השי"ת את תפילתם שיתמלאו כל משאלות לבם לטובה, ונזכה לביאת ינון ובנין ביהמ"ק בבי"א.

והנני בזה ידידו עוז דושתה"ר כל הימים וחותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס"

 

שו"ת בצל החכמה חלק ב סימן פה

ככה"נ דן באותה שאלה של המנח"י. כותב לאסור גם עוגב וגם שאר כלי שיר, עפ"י החת"ס (ככה"נ עוגב חוקות הגוים, ושאר- זכר לחורבן). וה"ה בעת שמחות בביהכ"נ.

"דין עוגב וכל כלי שיר בביהכנ"ס בעזרת נשים, להשתמש בהם למאורעות שמחה בלבד

כבקשתו הנני ממהר בזה להשיבו בקשר לענין שנזדמן לו לרגל עבודתו עבודת הקודש בעיר מעקסיקא יצ"ו. בביהכנ"ס החדש שנבנה שם העמידו עוגב (ארגעל בלע"ז), ובפי הרבנים דשם הי"ו שלשה טעמים להתירא. א) שהעוגב לא הועמד בבית הכנסת גופה רק בעזרת הנשים, ב) שהוא עוגב קטן, ג) שלא ישתמשו בו רק בעת שמחות, וכהדר"ג שליט"א כאשר נשאל ע"ז מאת הרבנים הנ"ל השיב לאיסורא, אבל הם רוצים לשמוע גם חוות דעתם של רבנים נוספים, והנני בזה לרצונו להיות סניף לעושי מצוה.

א) הוראת כבהדר"ג שליט"א בזה לאיסורא פשוטה וברורה לענ"ד. עיי' תשו' ח"ס (חחו"מ סי' קצ"ב ד"ה לנגן) שכ' לנגן בביהכנ"ס בכינור ועוגב לפענ"ד הוא מנוע כו' כי אפי' אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון כי אין שמחה ואין שחוק לפניו ית"ש עד יושב בשמים ישחק כו' עכ"ל. וכ"כ גם בתשו' ח"ס (ח"ו סוסי' פ"ד וע"ש גם סי' פ"ו). מוכח כי גם לשמחת חתן וכלה אין נכון לנגן במקדש מעט עש"ה. ועיי' שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח (סי' ע"ג) שאוסר לעשות סעודת נשואין בביהכנ"ס של נשים, דאף דביהכנ"ס של אנשים יותר מקודש, עזרת נשים ג"כ קודש ואסור להשתמש בו אפי' לדבר מצוה שיש בו הנאת הדיוט כגון אכילה ושתי', ועיי' מש"כ עוד שם (סי' ע"ו). גם בשואל ומשיב (שתיתאי סי' ג') דעתו לאסור לעשות סעודת ברית מילה בעזרת נשים, רק לשמש בית הכנסת שדירתו קטנה מהכיל וביהכנ"ס נקרא ביתו הכריע להתיר בעזרת נשים, שאולי לא נתקדש כל כך כמו בית הכנסת גופי' ע"ש.

הרי דגם לשמחת חתן וכלה אסור לנגן בביהכנ"ס ואפילו בעזרת נשים שגם היא קדושה אף אם תהי' קדושתה קלה מקדושת ביהכנ"ס. – ובפרט כי כן הי' גם במקדש כדתני מתני' (כלים פ"א מ"ח) עזרת נשים מקודשת ממנו כו' עזרת ישראל מקודשת ממנה וכו', והרי בביהמ"ק היו נוהגין לשמוח בעזרת נשים לשמחת בית השואבה בכינורות ובכלי שיר אין מספר כבמתני' (סוכה נ"א. ב) וא"כ גם בעזרת נשים דבתי כנסת דידן שייך הך, דאיך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, כפי המבואר בתשו' ח"ס הנ"ל.

ב) חוץ מזה לא ידענא היתר לקבוע כלי שיר בביהכנ"ס בשביל שמחת חתן או שאר כל שמחות של מצוה. כי ביהכנ"ס בית ה' הוא מיוחד לתורה, לתפלה, לשבח והודי' ולהשתפכות הנפש לפני אדון כל ית"ש, ואין להשתמש בו לצורך דברים אחרים. ואף דמבואר בשו"ע (או"ח סי' קנ"א סעי' ד') שמותר לאכול ולישן בביהכנ"ס אפי' לצורך מצוה אחרת שאינה צורך ביהכנ"ס ממש, מ"מ הרי מבואר במג"א (שם סק"ה) דהיינו דוקא סעודה קטנה כגון פת וקטניות אבל סעודה גדולה לא, עיי' במחצהש"ק שם. מבואר דגם בדליכא חששא דשיכרות אסור בסעודה גדולה. וכן מוכח גם ממש"כ בפרמ"ג (שם), דביש בה שכרות אפי' בביהמד"ר ואפי' לסעודת יתום ויתומה או לסיום מסכת אסור ע"ש. ועיי' מג"א (שם סקי"ד) דלאכילה ושתי' אפי' תנאי דמעיקרא בשעת הבנין לא מהני להתיר, דהוי תנאי לקלות ראש. ועיי' בס' שבילי דוד (או"ח סי' קנ"א אות א') דמש"כ בשו"ע (שם) ביהכנ"ס אסור בו שחוק והיתול, היינו כגון לשמחת נשואין דאל"כ גם בלא ביהכנ"ס אסור בו שחוק והיתול. – ועיי' שו"ת דברי חיים (ח"ב חחו"מ סי' ל"ב) דמה שמקילים בבתי מדרשים של צדיקים בכמה דברים כגון סעודת נשואין וכה"ג היינו, לפי שמעיקרא לא בנו בית מדרשם רק לשם בית ועד לת"ח להקהל יחד ולשמוח באהבה בכל המצטרך לשמחת מצוה וכה"ג, אבל נבנה לשם ביהכנ"ס או ביהמד"ר אפילו תנאי לא מהני לדברים כאלה ע"ש בד"ק.

ולנגן בעוגב או בכל כלי שיר בביהכנ"ס ביחוד לשמחת חתן וכלה וכה"ג בודאי גרע מסעודה קטנה של פת וקטניות, ומסתבר דגרע אפי' מסעודה גדולה, לכן בודאי שהוא אסור בהחלט ואפי' תנאי דמעיקרא בשעת בנין לא מהני להתיר וכמש"כ כנלענ"ד נכון בס"ד.

ג) ומה שטוענים הרבנים הנ"ל, שהוא עוגב קטן, כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין שהיא טענה של מה בכך ופטומי מילי בעלמא, כי שם קטן וגדול חד הוא דזיל בתר טעמא, ואין להאריך בזה.

נמצא לנגן בכלי שיר בבית הכנסת לתפילה אסור כמבואר בח"ס ז"ל וכמש"כ (אות א'), ולנגן בו ביחוד לשמחת חתן וכלה וכדומה יש בו איסור נוסף, בלי ספק.

ד) כל זה כתבתי מעיקר דינא דהש"ס ופוסקים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, אבל בר מן דין ובר מן דין, הלוא ידוע ומפורסם כי בעת התיסדות האורטודוקסי' במדינת הונגרי' גזרו רבותינו גאוני עולם קדושי עליון זי"ע ואסרו אפי' הכניסה לבתי כנסת שיש בהם עוגב, כי רוח ה' נוססה בהם וצפו מראש את כל התוצאות החמורות והאיומות שהתחוללו עקב פרצה ההיא. ואנחנו בני בניהם, עדים אנחנו היום כי נאמנו דבריהם מאד, לא נפל מהם כשערה ארצה. כי כל אלה אשר הקשיחו אז לבבם מהבין ואטמו אזניהם משמוע, לכו חזו מה עלתה בהם וביוצאי חלציהם ה"י…

ושלום מאת דו"ש וש"ת מברכו בהצלחה בכל אשר יפנה ידידו המצפה בקרב כל ישראל לישועת ה' כהרף עין. מעלבארן יצ"ו, עש"ק שמות ה' תשכ"ז. בצלאל שטרן"

 

הרב דוב ליאור – שו"ת דבר חברון או"ח טו

מעיקר הדין אין בעיה, שהרי כך נהגו במקדש, אבל מכיוון שיש בזה חיקוי חיצוני ראוי להימנע.

"שאלה:

תפילה בליווי כלי נגינה

כו אייר תשע"ג

בבית הכנסת שלנו עלה רעיון שמקהלת נגנים (כינור, גיטרה, קלרינט וכו') תלווה את החזן בתפילות חגיגיות, כגון בר"ח, בחנוכה, ביום העצמאות או בבר מצווה.

היו שצידדו בכך וטענו שהדבר דומה לשירת הלויים בבית המקדש. מאידך גיסא היו שטענו שבזמננו יש בזה חשש של חוקות הגויים, מפני שכך נהוג בבתי תפלת הנוצרים, ואחרים טענו שתהיה בזה זילות לתפילה מצד המנגנים, שהרי הם לא יהיו מרוכזים בתפילה אלא בנגינה. אנו מבקשים מהרב שיעזור לנו להכריע בנושא.

תשובה:

לכבוד השואלים הנכבדים

שאלתם האם זה מתאים לאפשר שכלי נגינה ילוו את החזן באמירת הלל בחנוכה או במועדים אחרים שמותר לנגן, כי זה ימי חול? הבאתם את תמצית הנימוקים של המחייבים והשוללים.

לאחר העיון בנושא נראה לענ"ד שיש להימנע מכך, על אף שמצד עצם עיקר הדין איני רואה בעיה, שהרי גם במקדש ניגנו הלוויים, אבל בזמננו יש בזה חיקוי של גורמים חיצוניים וניסיון לטשטש את צביון התפילה הנהוג בבתי הכנסת מדורי דורות, מלבד הפגיעה בריכוז המנגנים שלא ישימו לבם לעצם התפילה.

לכן למעשה יש להימנע מכך בתקופתנו זאת, עד שיבנה המקדש על תילו.

סיכום: אף שאין בעיה הלכתית לנגן בתפילה חגיגית – יש להימנע מכך.

החותם לכבוד התורה

דוב ליאור"

 

הרב שלמה אבינר – שו"ת שאילת שלמה ח"ד כח

אוסר לנגן בתפילה משום שינוי המנהג, שמעולם לא נהגו כך בישראל(…).

"מוסיקה בתפילה

שאלה: האם מותר לנגן בכלי נגינה ביום חול או בראש חודש בבית הכנסת בזמן התפילה?

תשובה: כמובן לא כתוב בפוסקים שאסור לנגן בשעת תפילה, אבל בכל זאת הדבר אסור, כי אסור לשנות מן המנהג ובמיוחד מנהגי תפילה. מנהג ישראל אינו דבר של מה בכך, אלא תורה הוא, בייחוד ביחס לסדרי בית כנסת כדברי הרשב"א (שרת הרשב"א א שכג), והסנהדרין גם פוסקת בענייני המנהגים (רמב"ם תחילת הלכות ממרים).

גם אדם פרטי שנוהג מנהג, אותו מנהג מחייב אותו מדין נדר, אבל יש אפשרות לעשות התרת נדרים. אך מנהג שפשט בכל ישראל אסור לעבור עליו בכל מקום כשל תורה, וגם אי אפשר לעשות התרה (שי"ת הרשב"א ב רסח). כך נפסק ב'שולחן ערוך' שמנהג שנהגו כל ישראל אי אפשר להתירו (שרע, יו"ד ריד א-ב, ש"ך ס"ק ד).

הרי מעולם לא נשמע כדבר כזה שינגנו בשעת תפילה, ואינו מקובל באף עדה בישראל, מימות משה רבינו עד היום הזה[30], ובזה אנו אומרים "צאי לך בעקבי הצאן" (שיר השירים אח ורש"י שס)

באופן כללי אנו אומרים: לא ראיתי אינו ראיה, אבל במנהגים כן אומרים: לא ראינו – ראיה. כך פוסק המהרי"ק (שורש קעב) ומובא ב'שולחן ערוך' (שוע, חומ הגה לו כג, ש"ך ירד א ס"ק א).

סדרי התפילה נקבעו על ידי אנשי כנסת הגדולה ובתוכם נביאים, והם כיוונו באופן מדויק איך צריכה להיות התפילה, כדי לפעול פעולתה בנפש האדם, ומתוך כך במרומים. התפילה היא עבודת ד' שבלב, ולאו דווקא חוויה אסתטית שמסתייעת במוסיקה. על כל פנים כך קבעו אנשי כנסת הגדולה שיתפללו, ולא צירפו מוסיקה, ואף על פי שבבית המקדש ניגנו באמירת שיר של יום, מכל מקום גם בבית המקדש עצמו לא ניגנו בשעת תפילה, וברור שבית המקדש הוא עולם אחר, ויהי רצון שייבנה במהרה בימינו."

 

ילקוט יוסף קריאת התורה ובית הכנסת סימן קנא – דיני קדושת בית הכנסת סעיף יג

אוסר כל כלי נגינה בחול בבהיכ"נ, למעט סעודות מצווה חוה"מ וכד'. (אמנם בהערה מביא גם מקורות שמהם האיסור דווקא בעוגב).

"אסור לנגן בכינור ועוגב וכיוצא באלה, בבית הכנסת, בשעת התפלה, אפילו בחול. וכל שכן בשבת. אבל אם עורכים בבית הכנסת סעודת מצוה מותר להביא לשם כלי שיר. וכן בחול המועד שיש מצוה לשמוח ברגל, וכדו', שמותר לנגן שם בכלי שיר. ובלבד שישמרו על הצניעות וקדושת המקום.^כב)

הערה כב:

כן כתב בשו"ת לב חיים חלק ב', הובאו דבריו בשדי חמד (מערכת בית הכנסת אות ב) שאסר מנגנים בתפלה. ע"ש. ועיין דברי חיים חלק ב (חלק אורח חיים סימן יז ויח). ובכף החיים (סימן קנא אות יט) הביא בשם תשובת החתם סופר (חלק חושן משפט סימן קצב באמצע התשובה, וחלק ו סימן פו), שהאריך להוכיח שאסור להעמידו אפילו בבית הכנסת של נשים, ושיהיה איש נוצרי עומד שם ומנגן, ושאין להתיר ניגונים על ידי עכו"ם בשבת. ע"ש."

 

הרב דוד יוסף – הלכה ברורה ז, סי' קנא ס"ז

אין להכניס כלי נגינה לביהכ"נ אף שלא בשעת התפילה[31], אך באקראי לשמחה של מצווה מותר, כיוון שעיקר האיסור הוא כמו הרפורמים שהכניסו בדרך קבע[32].

"הכנסת כלי נגינה לבית הכנסת

אסור להכניס כלי נגינה לבית הכנסת כדי לנגן שם בשעת התפלה, בין בשבת ובין בחול, בין בשעת התפלה ובין שלא בשעת התפלה, בין לבית הכנסת ובין לעזרת הנשים. וגדולי הדורות האחרונים כתבו בתוקף רב כנגד אותם הפורצים גדר ומכניסים עוגב או שאר כלי נגינה לבית הכנסת, כמנהג הרפורמים הרשעים הרוצים להדמות לגוים. ומכל מקום נראה שאין להחמיר בזה אלא כשעושים כן בדרך קבע, אבל אם מכניסים כלי נגינה לבית הכנסת באקראי לצורך שמחה של מצוה, כגון שמחת בית השואבה, או שמחת סיום מסכת, או הכנסת ספר תורה וכיוצא בזה, יש להקל בזה אפילו לכתחלה. וכן פשט המנהג בכל המקומות להקל בזה^ה].

הערה ה: עיין בשו"ת חתם סופר (בהשמטות לחלק חשן משפט סימן קצב בד"ה מה שרוצים) שכתב להחמיר בתוקף שלא להכניס עוגב לבית הכנסת. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר חלק ו' (סימן פו) שכתב להחמיר בזה אפילו בעזרת הנשים ושיהיה גוי עומד ומנגן. (ועיין עוד שם סימן פד). ועיין בשו"ת לב חיים חלק ב' (סימן ט') שגם כן כתב להחמיר בזה. והובא בשדי חמד (מערכת בית הכנסת סימן ב'). ועיין עוד בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חתן וכלה סימן א') שיש מי שכתב להקל בזה, משום שאף החתם סופר חלק ו' (סימן פו וסימן פט) לא אסר בזה אלא בעוגב, מה שאין כן בשאר כלי זמר, והשדי חמד שם כתב לדחותו, ושאף החתם סופר סבירא ליה שאין לחלק בזה. וע"ש. ועיין במשנה ברורה (סימן שלח סק"י) בשם שו"ת מהרי"א חלק א' (סימן נט) שגם כן כתב להחמיר בזה, ואפילו על ידי גוי. וכן כתבו עוד כמה מגדולי הדורות האחרונים (יק). ואמנם החתם סופר והאחרונים הנ"ל מיירי על שעת התפלה, אולם מכל מקום מהטעמים שכתב החתם סופר שם נראה שדעתו להחמיר בזה אף שלא בשעת התפלה. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (חלק ב' מאורח חיים סימן ל'), ושאף אם יעשו לצורך קיבוץ מעות לצדקה יש להחמיר. וע"ש. ומכל מקום נראה מדברי כל הפוסקים הנ"ל שלא החמירו אלא כשמכניסים הכלי זמר לבית הכנסת בדרך קבע, כמנהג הגוים והרפורמים הרשעים ההולכים אחר חקות הגוים ורוצים להדמות אליהם, אבל כשיש שמחה של מצוה בבית הכנסת, כגון שמחת בית השואבה, או שמחת סיום מסכת וכיוצא בזה, יש להקל, כל שנזהרים ביותר שלא יבואו לידי שחוק וקלות ראש. וכן פשט המנהג בכל המקומות להקל בזה. ועיין בשלחן גבוה (סימן תקלא ס"ק יג), שהמנהג בירושלים לעשות התספורת הראשונה של הקטן בחול המועד סוכות בתוך בית הכנסת בתופים ובמחולות. וע"ש. ולפי האמור אתי שפיר מה שעושים כן בתופים ובמחולות."

 

הרב יהושע ון דייק – מבשן אשיב ח"ב סי' ד

נשאל בדבר נגינה בהלל בחוה"מ. מצד חוקות הגוים אמנם יש לאסור עוגב בביהכ"נ, כיוון שהוא דבר מיוחד לע"ז. אך אין ללמוד מאיסור עוגב לשאר כלי נגינה שאינם דומים לעוגב של הנוצרים.

יש שרצו לטעון שזה פוגם בכוונת התפילה, אך אין זה נראה למעשה.

טעמי האיסור:

א. עיקר האיסור משום חורבן המקדש, כפי שהובא בחת"ס. אין לנגן בביהכ"נ לאחר חורבן המקדש, כמו"כ לא שייך בזמן התפילה שמוזכר בה מחילת עוונות, לנגן.

ב. האיסור מכך שזו עבודה מיוחדת למקדש בלבד.

ג. אל תיטוש תורת אמך, שבכל הדורות לא נהגו כך.

ד. נגינה בחוה"מ עלולה לפגוע בכבוד יו"ט שהשמחה שם מעטה יחסית.

ה. משום לא תתגודדו, כיוון שכל קהילות ישראל לא נוהגות כך.

מותר שלא בשעת התפילה.

מסקנה – אסור בשעת התפילה בבהכ"נ אף בהלל. ומביא סימוכין מרבנים בולטים בציבור.

"אמירת הלל בבית הכנסת בליווי כלי נגינה

שאלה:

חברים מן הקהילה שנכחו בחוה"מ בתפילה שבה נאמר הלל בליווי כלי נגינה סיפרו שתפילה זו גרמה להם ולכל הנוכחים רוממות רוח, שמחה וכוונה טובה יותר בתפילה. אותם חברי הקהילה ביקשו לקיים דבר זה גם בקהילתנו. השואלים הדגישו שהליווי בכלי הנגינה נעשה באמירת פסוקי ההלל בלבד, ולא במקומות האחרים של התפילה. מכיוון ששאלה זו נוגעת לשינוי במנהגי ישראל בתפילה, שאלתי כמה מגדולי ישראל, וביניהם מו"ר הגר"י אריאל, הגר"ד ליאור, הגרא"ד אוירבך אב"ד טבריה, הגרז"נ גולדברג והגאון הרב אשר וייס שליט"א, וכולם הורו לי להימנע מלקיים זאת. ולא באתי במאמר זה אלא לדון בדברי רבותי כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.

תשובה:

א. איסור "ובחוקותיהם לא תלכו"

לפני למעלה ממאתיים שנה עלתה השאלה האם מותר להכניס עוגב לביהכ"נ. מנהג זה היה נפוץ אצל הנוצרים בכנסיותיהם, מהם עבר לקהילות הרפורמיות, ואף מבין הקהילות האורתודוקסיות היו שרצו לקיים מנהג זה. חכמי ישראל שבאותו דור נשאלו כמה שאלות בעניין זה: האם ניתן לנגן ע"י גוי בשבת ויו"ט בביהכ"נ? והאם בכלל מותר לנגן (ביום חול) בביהכ"נ בשעת התפילה.

לגבי ניגון בביהכ"נ בשבת ע"י גוי, כל גדולי ישראל אסרו זאת, וראו בזה הריסה בחומת הדת, ובזמנו בד"צ של ק"ק האמבורג כינס מכתבים מכל גדולי הדור לאסור זאת ופורסמו הדברים בספר 'אלה דברי הברית'. דבריהם התקבלו בכל קהילות ישראל ללא עוררין.

אמנם בעניין הנגינה בעוגב ביום חול, דן הרד"צ הופמן בשו"ת מלמד להועיל (סי' ט"ז) והביא ג' שיטות פוסקים שדנו בדבר:

א. פוסקים שכתבו לאסור בשבת ע"י נכרי, ולא פסקו לעניין יום חול, "ואפשר דס"ל דבחול שרי, או אפשר דספוקי מספקא להו ולא רצו לחלוט הדין לאיסור או להיתר". ביניהם הוא מונה את רבי משולם זלמן הכהן בעל 'בגדי כהונה', ורבי אליעזר בעל 'שמן רוקח' ובד"צ דק"ק האמבורג (בריש ספר 'אלה דברי הברית') ועוד.

ב. "ויש מהגאונים שהתירו בפירוש לנגן בחול ואלה הם: בי"ד דק"ק פראג ה"ה ר' אליעזר פלעקלש, ר' שמואל לאנדא, ר' ליב מעליש" (שם) ומביא ראיה שהיו נוהגים לנגן בערב שבת קודם קבלת שבת כמובא בספר 'אלה דברי הברית' ומוסיף הרד"צ הופמן "וכתבו ('אלה דברי הברית' שם צד י"ז): ומה שמנגנים בכלי שיר (ארגעל) בשבת קודש איסור גמור הוא לנגן אפילו ע"י נכרי בשום כלי זמר, והמנגנים בקהילתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחויבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו" עכ"ל. (ואפשר דלא התירו בחול אלא בשאר כלי זמרים ולא בארגעל) וכן פסקו עשרה רבנים דק"ק ליוואנרא החתומים שם (שם צד ס"ז) וז"ל: וכולנו יחד אסרנו איסר לבלתי ינגנו (בארגעל) ביום ש"ק ויו"ט ח"ו. ולא התרנו רק בחה"מ וערב שבת וערב יו"ט קודם שתכנס קדושת שבת ויו"ט לצאת ידי כל הדעות בידוע, וגם את זה לא התרנו כי אם ע"י ישראלים אנשים אשר יראת ד' בלבם וכו' " עכ"ל. (מלמד להועיל שם)

ג. ויש שאסרו לנגן בעוגב ביום חול משום האיסור "ובחוקותיהם לא תלכו" ודבריהם מבוססים על הדברים דלקמן.

בגמ' ע"ז (דף י"א ע"א) משמע ששריפת בגדי מלך שמת אינה אסורה משום "בחוקותיהם לא תלכו", משום דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבות, שמראין בכך שמיתתו חשובה בעיניהם. לעומת זאת, בגמ' סנהדרין (דף נ"ב ע"ב) מובא שההיתר הוא "כיוון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן". משמע שאלמלא שהוזכר מנהג זה בתורה ["הללוהו בצלצלי שמע" וכדו'] היה אסור משום 'חוקות הגוי'. וליישוב הסתירה נאמרו תירוצים שונים:

(א). ר"י כתב בתוס' בע"ז (שם ד"ה ואי חוקה) דתרי גווני חוקה הווי, אחד שעושים להם חוק לע"ז. ואחד שעושים לשם תורת הבל ושטות שלהם. חוק שנחקק לשם ע"ז, לא מהני מה דכתיבא באורייתא, דהא חזינן במצבה דאף שהיתה אהובה בימי האבות, נעשית שנואה לפני המקום אחר שנעשית חוק לע"ז. מאידך, חוק שהוא משום הבל ושטות, אם הוא כתוב באורייתא הרי הוא מותר משום שלאו מיניהו גמרינן, אלא מדעתנו, כפי שנכתב בתורה, וכנראה יש לזה טעם.

וא"כ לפי"ז, כיוון שהעוגב והניגון בו בשעת תפילותיהם נעשה הוא חוק לע"ז, א"כ אסור להכניסו לבית הכנסת לתפילותינו.

(ב). הר"ן (ע"ז שם) כתב "לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם סרך עבודת כוכבים. אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא". (שם בדפי הרי"ף ב' ע"ב ד"ה שורפין). ולפי דבריו, העוגב כיוון שהוא חוק לע"ז שחייבים לנגן בו רק בבית תפילתם א"כ הרי הוא מיוחד לע"ז ואסור לנגן בו בביהכ"נ.

(ג). רבינו יונה בחידושיו לסנהדרין (שם) כתב בשם 'יש אומרים' דאין סתירה בין הגמ' בע"ז לגמ' בסנהדרין, וכל חוק של ע"ז יהיה אסור אף אם כתוב באורייתא כמו דין מצבה, ורק בדבר שאינו חוק לע"ז היה מותר. וא"כ לפי דבריו העוגב יהיה אסור.

(ד). בחידושי הריטב"א בע"ז (שם ד"ה אלמא) כתב דאכן פליגי הסוגיא בע"ז על הסוגיא בסנהדרין, והלכה כהסוגיא בסנהדרין דהיא דוכתא, וא"כ אי כתיבא באורייתא לאו מינייהו גמרינן, ומותר בכל גווני אפי' בחוק שעשאוה לע"ז.

ואם היה עוגב מנהג ישראל א"כ היה מותר, אך לא נראה דדבר זה כתוב באוריתא, ועוד דכל הכנסת העוגב לביהכ"נ נועדה להידמות לעובדי ע"ז הנוצרים וע"כ ברור שאף לדעת הריטב"א דבר זה יהיה אסור.

(ה). בשו"ת מהרי"ק (שורש פ"ח, הובא בבי"י יו"ד סי' קע"ח) כתב דאין לאסור משום ובחוקותיהם לא תלכו אלא באחד משני הדברים:

א. "הדבר אשר אין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חוק… דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דאל"כ למה יעשה כדבריהם התמוהים"?

ב. "הדבר אשר שייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגויים גם זה אסור… שדברים הללו דברי שחץ וגאווה הם ולא באלה חלק יעקב". וכן נפסק להלכה ברמ"א (שם סעיף א').

והיה חכם בעל ספר נוגה צדק' (מובא ב'מלמד להועיל' שם) שרצה לסמוך יתדותיו על דברי המהרי"ק ולהתיר עוגב בביהכ"נ, דמכיוון שהניגון בו אינו דבר משונה (כחוק שאין טעמו נגלה וחוששים בו לסרך ע"ז) וגם אין בו משום פריצות.

אך כבר השיב עליו רבי אברהם לעווענשטאמס אב"ד דק"ק עמדין בספר 'צרור החיים' (דף ו') והוכיח שגם בעוגב יש בו אחד מטעמי האיסור שכתב המהרי"ק, והוא מפני שהנוצרים קבעו שאין משתמשים בעוגב כ"א בבתי עבודתם ושם משתמשים רק בכלי זה, והרחיקו כלי זה משמחות של חול, וא"כ הרי זה כחוק לע"ז, ובזה מודה המהרי"ק לתוס' ולר"ן דבחוק של ע"ז בכל גוונא אסור.

וכן מדברי הב"ח נראה לאסור…

אלא שנראה שכל זה לא שייך לענייננו כלל וכלל, שהרי כל הדיון עד כה דיבר על עוגב בביהכ"נ שהיה בו משום חיקוי של הנוצרים שכך היו מתפללים בבית תיפלותם, ואף הרפורמים חיקו בזה את הנכרים וע"כ יש לאסור, משא"כ בעניין שלנו שמדובר על נגינה בשעת ההלל בכלי זמר אחרים, שאינם בשימוש הרפורמים והנוצרים. לכך נראה שהאיסור שכל הגאונים הנ"ל אסרו בעוגב לא שייך לנידון דידן, ואין לדמות מילתא למילתא בכה"ג.

ב. העוגב בביהכ"נ בפראג

המתירים לנגן בכלי נגינה בביהכ"נ ביום חול הביאו ראיה לשיטתם ממנהג מתפללי ביהכ"נ על תנאי' (אלטנייא) בפראג שנהגו לנגן בעוגב לפני קבלת שבת, ולא מיחו בהם. ובספר 'אלה דברי הברית' (צד ה') העיד על כך הגאון רבי הירץ שייאר שכתב וז"ל: "בק"ק פראג, עיר גדולה לאלקים, בתוכה תשעה בתי כנסת, ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר". ומבואר שם שהיו פוסקים מלנגן טרם אומרם מזמור שיר ליום השבת. אכן ה'מלמד להועיל' דקדק בשם הרב של האמבורג שהעוגב לא היה בביהכ"נ אלטנייא אלא בביהכ"נ מייזעל.

והביא ה'מלמד להועיל' עדות מסידור ישן משנת תל"ח שנדפס בו זמר קודם לכה דודי וכתוב על גבו "זמר נאה מר' שלמה זינגר ז"ל שמנגנים בק"ק פראג בבהכ"ס מייזל בעוגב ובנבלים קודם לכה דודי". ובתוך השיר כתובה השורה: "הן שבת הכלה עם החתן, בתפארת וגדולה, אם נשמור שתים כהלכתן, נזכה מיד לגאולה, ואז האל, ישלח גואל, ברינה בוא יבוא, זה היום עשה אל שמחת לבו נגילה ונשמחה בו". וכתב ה'מלמד להועיל' שנראה מתוך השיר שהיה מדובר בע"ש שיש בו שמחת חתן וכלה, ומתוך שהתירו לנגן לכבוד החתן והכלה, התירו ג"כ לנגן לכבוד שבת מלכתא וישראל בן זוגה, שהם ג"כ כחתן וכלה.

וכתב בספר 'צרור החיים' שמנהג בית כנסת אלטנייא אינו ראיה להתיר, משום שבו הכניסו את העוגב עוד לפני שהתקבע מנהג הנוצרים לנגן בו בבתי תיפלותם (וכידוע בית כנסת זה עתיק מאוד). ומכיוון שנכנס בהיתר, שוב לא חל עליו דין 'חוקות הגוי', שכן לא נעשה מעשה על מנת להידמות לגויים.

אך אח"כ העמיקו מנהג זה לביהכ"נ מייזעל, וניסה ה'מלמד להועיל' להליץ טוב על מנהגם שמא חשבו שכלי זה היה במקדש ולכן לא מינייהו גמרינן, אך כיוון שאח"כ ביטלוהו א"כ הוכיח סופו על תחילתו שטעות היה בידם.

ואמנם, בספר 'צרור החיים' (שם) כתב שגם בפראג "כאשר נפלה באמת אין מקימה עוד, מפני שבעת נפילתה כבר הנהיגו כלי שיר זה, ר"ל בארגעל (עוגב) בבתי עבודתם לשם עבודתם דווקא ואסורה", וא"כ י"ל שדווקא עוגב אסור כי דומה לבית תפילתם של הנוצרים, אך כלי זמר אחרים משמע שלא נאסרו, אלא הסיק ה'מלמד להועיל' (שם) "ואין להביא ראיה ממנהג קהלה אחת ולסגור העיניים בפני מנהגי שאר קהילות קדושות שלא ראינו ולא שמענו מנהג כזה, עד העת אשר גברה יד המהרסים" (שם) ולכן הסיק ש"בודאי אין לסמוך על סברות כאלה בשאר מקומות".

לאחר שכתב 'המלמד להועיל' את תשובתו, פנה לחמשה מגדולי התורה בארצו "והשיבו כולם לאיסור חוץ מן הרב מוהר"ר מרדכי האראוויטץ שנמנע מלחוות דעתו אחר אשר כבר הורה זקן מו"ר הגאון מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"יי" (שם) למרות שעיקר השאלה שם הייתה לגבי ניגון בעוגב, כמנהג הנוצרים, העדות בפראג הייתה על עוגב ונבלים, ועל זה כתבו הפוסקים המובאים לעיל שאין ללמוד הלכה למעשה מבית הכנסת בפראג.

אמנם היו פוסקים שהבינו שמעשה בית הכנסת בפראג ראוי ומותר, משום שבביהכ"נ בפראג היו מנגנים בכלי זמר קודם קבלת שבת, ולא בעוגב דווקא (ולכן לא חששו לאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו") ואף ראו בזה עניין חיובי של כבוד שבת, וכפי שכתב בספר "יפה ללב' לרבי רחמים ניסים יצחק בן הגר"ח פלאג'י זצ"ל (ארי"ח סי' רס"ב סעיף ג') וז"ל: "ועל כי ענין שבת הוא השראת השכינה עלינו, לכן ראוי לקבל שבת בשמחה ובשירים. ובכמה מקומות מארצות אשכנז בקבלת שבת מנגנים בכלי זמרים נבלים וכנורות כבמזמוטי חתן וכלה. וכ"ז מפני שכל ענין שבת הוא קיבול פני שכינה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל' ע"ב), כמו שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוקים (מלכים ג' ג' ט"ו)".

ולקמן נראה שאביו הגר"ח פלאגי התנגד לשימוש בכלי גינה בתפילה, וצריך לחלק ולומר שיש הבדל בין ניגון טרם קבלת שבת, לבין ניגון בתפילה שהרי המזמורים המקובלים לאומרם בקבלת שבת מקורם מתלמידי האר"י ז"ל (הוזכר לראשונה ב'סדר היום' לר"מ בן מכיר תלמיד הרמ"ק) ואינם מחלק התפילה המקורי, ולכן לא נחשבים לתפילה ממש.

אולם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' ל"ד אות ב') יצא חוצץ כנגדו וכתב "ובמחילה מכבוד תורתו נתן בזה בלא יודעים יד לפושעים כי כידוע המקומות באשכנז שנהגו בכזאת לנגן בקבלת שבת בכלי זמרים נבלים וכנורות היו אלה המשכילים שהתחילו לפרוץ גדרי הקדושה והטהרה בבתי הכנסת, ולא ממקור טהור הביאו והכניסו מנהג זה, וכל גדולי ישראל יצאו נגדם ונגד זה במקלם ותרמילם ולחמו בכל כח תוקף ועוז לגרש נגע צרעת זאת שהתחיל להתפשט בקרב בתי הכנסת בהשפעת של מרשיעי ברית, עד שחפץ ד' הצליח בידם לעמוד בפרץ ולגדור גדר". וסיים דבריו "וברור על כן בלי שום צל של ספק שאילו היה מגיע שמץ כל שהוא מזה לאוזני הגאון בעל "יפה ללב' ז"ל, לא היה מעלה על דעתו כלל וכלל לעשות למו זכר בספרו הקדוש, ועל כן יהיו דבריו אלה כלא היו וירדו לתהום הנשיה". עד כאן דבריו הנוקבים.

ג. חוקות המינים

במשנה בחולין (פ"ב מ"ט) נאמר: "אין שוחטין לא לתוך מים, ולא לתוך נהרות (שמא יאמרו לשר של ים או של נהרות הוא שוחט) ולא לתוך כלים [רש"י: שלא יאמרו מקבל דם לע"ז]. אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים [דהיינו כלי שיש בו מים דמוכח שאינו מתכוון לקבל את הדם לזריקה].. אין שוחטין לגומא כל עיקר [שכן דרך המינים לשחוט לתוך גומא], אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתורה [כלומר שהוא שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא). ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין [רש"י: יחזיק ידיהם בחוקותיהם, "יחקה" – לשון חוק. רש"י].

ובגמ' (חולין דף מ"א ע"ב) מבואר "הרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", ואם עשה כן, צריך בדיקה אחריו". ובאר רש"י (שם) שבשוק אין אדם חש לנקר את השוק ולכן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא לע"ז ויבדלו מפיתו ומיינו. וכתב בשו"ת מלמד להועיל (שם) דאף אם אין בהכנסת עוגב לביהכ"נ איסור של ובחוקותיהם לא תלכו, מ"מ אין להתירה משום שמחקה בזה האפיקורסים (הרפורמים) "שהרי ידוע שהתחילו בזה המהרסים לפרוץ פרצות בדת ד', חללו שבת בפרהסיא שנו התפילות וכפרו בביאת המשיח ועוד תועבות אחרות חברו על הארגעל (עוגב) למרות עיני הרבנים החרדים לדבר ד'. ועתה אם נתיר הארגעל הלא יאמרו המהרסים הלא בחזקנו לקחנו לנו קרניים והרבנים עונים אמן אחרינו… וא"כ בזמננו יש איסור יותר בארגעל מפני שמחקים בזה המינים והאפיקורסים ומחזקים את ידיהם בהריסות האמונה והדת".

וכן כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' ל"ו) דאף אם היה מקום להסתפק שאין בעוגב משום דרכי האמורי, "הרי אנו מוצאים שחז"ל אסרו לנו לחקות את המינים כדאמרינן במשנה דחולין מ"א… ועכ"פ אלה שהנהיגו את העוגב יצאו מכלל התורה בהרבה גופי תורה ובעטו בקדושת השבת… וע"כ אין לחשוב שום היתר על מנהג גויים זה מצדי צדדים. והרי אנו רואים שכשמשנים ממנהגי ישראל ועושים כמנהג שמקפידין עליו המינים חוששים עליו שמא מינות נזרקה בו… ע"כ פשוט שאסור לחקות אותם… וזה כלל גדול בתורה, שכל מה שאנו יכולים להפריש עצמנו מדרכים המביאים לידי ע"ז ולידי מינות דמשכא חייבים אנחנו לפרוש מהם" עיי"ש, והוסיף שם שאף אין להיכנס לביהכ"נ שיש בו עוגב.

אך כאמור, כל זה לא שייך לשאלתנו כלל וכלל, שכן בימינו המניע לנגן בבית הכנסת אינו מתוך רצון לחקות את הרפורמים, שהכניסו עוגב לבית הכנסת, כמנהג הנוצרים, ואילו בשאלתנו מדובר בכלי זמר אחרים, השונים לגמרי מעוגב בצלילם ובמקצבם, ואף ריקודים נלווים עם הכלי זמר ותפילת הלל בשירה וריקודים לא נמצאה כלל אצל הרפורמים, וע"כ אין ללמוד מהתם להכא.

ד. כוונה בתפילה

יש הרוצים לטעון, שתפילה מעין זו פוגמת בכוונת המתפללים, כפי שנמצא בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' י"ז י"ח) שיצא כנגד בתי כנסיות שהכניסו חזן עם מקהלה מלווה וטען שזה פוגם בכוונת התפילה, משום שציבור המתפללים מתרכז בשמיעת המקהלה ולא בכוונת המילים, וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (ח"א סי' נ"ט) שהנגינה עם העוגב "מבלבל דעת המכוון, ובמקום אשר יכון כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ד', יבין לבבו לשמוע ניגון המנגן כי יערב לו".

אך גם זה לא שייך בענייננו, דאמירת ההלל, המלווה בכלי נגינה, אינה דומה לחזן עם מקהלה שכל הציבור מביט וצופה במקהלה ושייך לומר שזה פוגע בכוונה (וגם על כך היו שחלקו והתירו ואכמ"ל), משא"כ באמירת ההלל, שהמנגנים נמצאים בתוך הקהל ולא יושבים בקידמת הבמה, וכל הציבור שותף לשירה ולדבקות. ואדרבה, השואלים נימקו את בקשתם בכך שכאשר נכחו במקומות ששרים בהם את ההלל בליווי כלי זמר, הרגישו רוממות רוח, ואף כוונת המילים הייתה גבוהה מהרגיל.

ה. הקושי על המצדדים להיתר

המצדדים להתיר כלי נגינה באמירת ההלל, טוענים שבוודאי מנהג טוב הוא, שהרי כך נהגו הלויים בבית המקדש – לשיר בפה ובכלי זמר, וע"כ זהו מנהג יהודי עתיק יומין. ואם כי ברבות הימים פסק המנהג, אין זו אלא החזרת עטרה ליושנה, ע"כ אין לפקפק במנהג זה. ואף על פי שברבות הימים הכניסו הנכרים לבית תיפלותם כלי נגינה, אין זה אוסר עלינו, ד"כיוון דכתיב (כלי נגינה) באורייתא לא מינייהו קא גמרינן" (סנהדרין דף מ"ב ע"ב) וע"כ סבירא להו דאדרבה, יש עניין חיובי בשירת הלל עם כלי נגינה. אלא שהיא גופא קשיא – אם סברה זו נכונה, מדוע בכל הדורות לא התפללו עם כלי נגינה, אפילו בימות החול או לכה"פ בחוה"מ וכדו'? ומדוע לא קבעו אנשי הכה"ג בהלכות התפילה את המנהג הקדום?

ואין לדמות זאת לשינויים שנעשו במרוצת הדורות במבנה בית הכנסת, כגון תליית שעון ותאורה ועוד, שאף בהם דנו הפוסקים (ולפעמים נמנעו מלהתיר כדי לא להידמות בשינויים אלו למינים), משום שאלו לא היו מצויים כלל בזמנים עברו. לעומת זאת, כלי נגינה היו קיימים בכל הדורות, ואף על פי כן נמנעו חז"ל מלקובעם בסדר התפילה, כזכר למקדש, אף שידעו שאלו יכולים לעורר את הכוונה!

ו. איסור כלי נגינה בביהכ"נ משום חורבן המקדש

הנה החת"ס, הידוע במלחמותיו נגד הרפורמים, כתב בתשובות (חו"מ סי' קצ"ב) וז"ל: "לנגן בבית הכנסת בכינור ועוגב, לפע"ד הוא מנוע מהפסוק על נהרות בבל (תהילים קל"ז א'), כי בודאי לשורר בפני הכשדים חשובים לבד, היה די באמרם איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר, מאי על אדמת נכר? אע"כ היו רוצים שישוררו לה' בהודות והלל על ישיבתם בבבל בהשקט אחר החורבן, כדכתיב (ירמיה כ"ט ה') בנו בתים ונטעו גנות, ובמדרש איכה סוף פתיחה כג' כשירד וכו' וגלותו של צדקיה בידו היה גלותו של יכניה יוצאים לקראתו ומקלסין בחדא ידא וכו' יע"ש, שנראה שהיו צריכים להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים, וכאלו מודים לה' שזכו לחסות בצלו, ומ"מ לא רצו לזמר בתפילתם כדרך שעשו בביהמ"ק כאלו שכחו ירושלים ונתייאשו ממנה, וזהו שאמר שם ישבנו והשקט ואפ"ה גם בכינו בזכרנו את ציון, כי אפי' אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו ית"ש עד יושב בשמים ישחק, כמבואר פ"ק דע"ז (ג' ע"ב)"

ואם כי מדברי החת"ס יש מקום לעיין, כי מפשטיה דקרא מוכח בפירוש שפסוקים אלה התרחשו בשעה שגולת ירושלים הגיעה לבבל מובלים בידי שוביהם, והשובים שאלו מאת השבויים היהודים לשיר משירי ציון, כדי לשמוח בנצחונם ובמצבם העגום של השבויים, וכן מדויק בקרא "כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה" (תהילים קל"ז ג'), וא"כ אין בקשה זו מדברת על השובים הבבליים שביקשו מהיהודים שישירו לה' על ישיבתם בבבל בשקט כדברי החת"ס, וכן הקשה בשו"ת משפטי עוזיאל חייח מי י"ח), מ"מ תשובתם של הגולים "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (שם ד') הרי היא תשובה כוללת שנאמרה לשעתה ולכל ימי הגלות, שאת שיר ה' ששרנו בביהמ"ק אין ביכולתנו לשיר על אדמת נכר בשום אופן ובשום צורה. וע"כ נסמך לכך הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני" וכו' (שם ה'-ו') שהרי זו כשבועה שכדי לא לשכוח את ירושלים והמקדש, אנו מנועים מלשיר את שיר ציון על אדמת נכר. ועיין במלבי"ם (שם) שביאר כדברי החת"ס "כי עתה בבל היא לכם ארץ אחוזתכם כמו ירושלים, וארץ כשדים היא ארצכם כמו א"י לפנים, וההצלחות שהיו לכם שמה הלא יש לכם עמנו, ומדוע לא תשירו על בבל שיר שהייתם שרים על ירושלים".

אלא שאם כדברי החת"ס, א"כ כל המניעה היא דווקא על אדמת נכר, וא"כ כיום שב"ה זכינו לחזור לארצנו, א"כ לכאורה דבר זה יצטרך להיות מותר.

אלא, שהמעיין בדברי החת"ס הנוספים, יווכח שדבריו אמורים גם לזמננו אנו.

דהנה בליקוטי שו"ת חת"ס (סי' פ"ד בסופו, עמ' כ"ו) הקשה החת"ס את שאלתנו דלעיל, והרי תפילה עם כלי נגינה מקורה הוא בביהמ"ק, א"כ מדוע ייאסר זאת? וכן כתב "גם ממה שראינו שאבותינו מתקני התפילות לא תקנוהו בכלי שיר אע"ג שמאתנו יצא השיר הזה בעבודת ביהמ"ק, אפ"ה הזניחוהו אבותינו ש"מ לא הוי ניחא להו בהו מטעם מיום שחרב ביהמ"ק אין שמחה לפניו וכבר כתבתי במקום אחר כי לפע"ד מ"ש 'איך נשיר שיר ה' על אדמת נכרי ולא אמר לפני בני נכר ש"מ בא לשלול אפי' לפני ה' כיוון שהוא באדמת נכר, ואם הותר קצת לשמוח בנ"א חתן וכלה כי המה עגומי הגלות והותר לשעתם, אבל בבית ה' אין שמחה לפניו… ואיך יתירו בפרהסיא בבית תפילתם מה שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור". א"כ מפורש בדבריו, שאיסור זה הוא מטעם חורבן ביהמ"ק ולא רק צער הגלות כפי שכתב "מיום שחרב ביהמ"ק אין שמחה לפניו", וכן מפורש בתשובת החת"ס שהובאה לעיל "כי אין שמחה ואין שחוק לפניו ית"ש עד יושב בשמים ישחק, כמבואר פ"ק דע"ז ג' ע"ב" ושם מפורש נאמר על חורבן המקדש ולא על הגלות כדברי הגמ' "מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה. עיי"ש.

ואם יבוא השואל ויקשה, מילא אם נאסור שירה וזמר של רשות ניחא, אך בביהכ"נ הרי זה כ'מקדש מעט', וא"כ דווקא בו היה ראוי להתיר, א"כ מדוע לאסור כלי זמר? על זה התייחס החת"ס בתשובה אחרת (שריית חת"ס ליקוטים תשובה פ"ו) וכתב שאף במקדש עיקר החיוב של השירה היה בפה והוא היה לעיכובא, ולביסומי קלא הוסיפו לשורר בכלי שיר שהוא יותר ערב וחשוב, ולכן חכמים שתיקנו לנו את התפילה לאחר החורבן החליטו ש"אחר החורבן די לנו לשמש זכר למקדש בשירה דפומא שהיה מעכב ואין בו יתרת שמחה כ"כ, אבל זמרא דמנא, שאיננו מעכב במקדש ואית ביה שמחה יתירה, אפשר דלא הותר".

הרי מפורש שחכמים תיקנו את התפילה בלא כלי זמר דווקא, מכיוון שבכלי זמר יש "שמחה יתרה" וחז"ל רצו למנוע זאת מפני אבל חורבן ביהמ"ק (ואכן כלי זמר שמכונים "שמחה יתירה" מצינו אף בהלכות אבלות חורבן וכן באבלות הספירה שאף אם לא אסרו שירה בפה אסרו כלי זמר שיש בהם שמחה יתירה וע"כ אסרו לקיים חתונות בזמנים אלו, עיין שו"ע או"ח סי' תצ"ג וסי' תקנ"א ובנו"כ שם). ואכן, גם במלבי"ם בפרושו על הפסוק "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" רמוז דבר זה דכתב "הגם שנוכל לשיר לכם שירי ההצלחה הגשמית שהיינו שרים בציון, כי גם פה אנו מוצלחים בהצלחות גשמיות, אבל שיר ה', שיר הקודש שהיינו שרים בציון, על שכינת ה' אשר בה, ועל הופעת רוה"ק והנבואה וכבוד ה' והתורה והעבודה והניסים שיר הזה האלוקי איך נשיר אותו על אדמת נכר" עיי"ש.

הרי לפנינו שכל הדברים שמנה, חלקם הגדול, עדיין חסרים לנו כי חסר לנו המקדש. אף שזכינו בחסדי ה' לשוב לארצנו ואדמתנו אינה אדמת נכר ומקומנו "מוכן לסגולות אלה הרוחניות", מ"מ חכמים הדגישו את העדר המקדש כעיקר תקנה זו, וכל עוד לא זכינו לבניינו, עדיין האיסור בעינו עומד. ועיין בעין איה שבת (פ"א אות ל"ט) שם הדגיש מרן הראי"ה קוק זצ"ל את ההעדר בחורבן המקדש "כל זמן שעוד לא שבו לנו כל מחמדינו מימי קדם, כל זמן שאין לנו מלך ונביא, סנהדרין גדולה במקום אשר בחר ד', בביהמ"ק שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה", וכו'. ודון מיניה ואוקמיה באתריה.

ואף בשו"ת שרידי אש (הוצאת בני תורה, ח"א או"ח סיי ייץ) חשש להתיר קונצרט של מזמורים ותפילות בביהכ"ס וכתב "ירא אני להתיר מאימתו של רבנו שבגולה מרן החת"ס ז"ל).

וכן כתב בשו"ת רבינו יעקב מליסא (סי' ד') דיש איסור לנגן בכלי זמר בביהכ"נ בשעת תפילה ואפי' ביום חול. וכתב דלגבי שמחת חתן וכלה שהשמחה בעצמותה היא מצווה כמובא בגמ' ברכות (דף ו' ע"ב), לכך מותר לנגן בהם בכלי זמר, משא"כ בתפילה שכתב "היכן מצינו שהשמחה בה מצווה? אדרבה הלא מבואר ונגלה הוא שעיקר תפילתנו ובקשותינו הוא על כפרת חטא… ואיך נבוא לפני מלכו של עולם בכלי שיר ושמחה, אם ידענו כי חוטאים אנחנו? ובמלכותא דארעא אם יבוא לפניו להתנפל על נפשם על אשר חטאו נגדו ועמהם התוף הנבל לשורר בו הלא יגדל הקצף יותר" עיי"ש.

ואף שקשה, דא"כ אף במקדש לא היה ראוי לזמר בכלי זמר, דאף שם אדם בא להתוודות על עוונו ולהתפלל? על כך עונה רבי יעקב מליסא, דאינו דומה זמן שביהמ"ק היה קיים לזמננו, ד"בזמן שהיה ביהמ"ק קיים לא לן אדם בירושלים וחטא בידו כדאמרינן בבמד"ר (כ"א י"ט): "מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון" עיי"ש, בוודאי היה מצווה לשמוח בכלי שיר, וכן בשמחת בית השואבה… משא"כ מיום שחרב ביהמ"ק ובטל רוה"ק ופסקה הנבואה, אין בידינו במה להתכפר, ולא נשאר רק שיח שפתותינו להתוודות מאשר אנחנו חוטאים על הנפש… ואיך נבוא לפניו בשיר וכלי זמר, חוטא בל יתגאה ואין אנו רשאים רק לסדר שבחו ולהתפלל כדרך החוטא לפני מלך בשר ודם, שמסדר שבח המלך ומתפלל אח"כ על נפשו בבכי ותחנונים, וכלן לא מצינו התירא רק גבי שמחת חתן וכלה שהשמחה בעצמותה מצווה וכנ"ל, משא"כ בתפילה". ולכן הסיק ג"כ שאסור לומר לגוי לנגן בשבת, דאף שהתירו שבות בשבת במקום מצווה, מ"מ בכה"ג לא הוי מצוה.

אלא דאז קשיא, דניחא בימי חול ואפי' בשבת שאין השמחה בעצמה מצווה, אך בחוה"מ שזהו בכלל המועדות שהשמחה בעצמה מצווה, א"כ היה צריך להיות מותר?

על כך עונה רבינו יעקב מליסא "מ"מ בשעת התפילה שמזכירים חטאים בנוסח ומפני חטאינו וכדו', וודאי שהשמחה אינה מצוה בעת הזאת, כי איך יעלה על הדעת לבוא לפני המלך לבקש סליחה ומזמוטי שיר בידו? אין זה מבקש אלא מנאץ ח"ו וכו'. והא דאמרינן בברכות (ל"א ע"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה, היינו שקודם התפילה ישמח את נפשו בדברי תנחומים של תורה… אבל בתפילה עצמה לא מצינו שמחה, וביחוד בכלי שיר. ובהדיא אמרו שם (ל' ע"ב) אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוי קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה' כתיב, ואין בדיחותא יותר מכלי שיר".

אלא שקשה, דבשלמא בתפילה עצמה, אכן מוזכר הרבה מעניין העדר המקדש ועבודת הקורבנות, אפי' בתפילת החגים, ואף אנו מנגנים אותם בניגון אבל (עיין שו"ת מבשן אשיב ח"א סי' ל"ג), אך לכאורה שאלתנו עוסקת באמירת ההלל בחוה"מ ור"ח, ואולי בהם יותר לאומרם בליווי כלי נגינה?

ובמחשבה ראשונה חשבתי לומר, שאף בהלל אנו מזכירים פסוקים המזכירים את החורבן כגון "נדרי לה' אשלם… בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים" וכו', וע"כ הוי כתפילה וכפי שכתב רבינו יעקב מליסא, אלא שהיא גופא קשיא, וכי אי אפשר לזמר בפסוקי השמחה ולא לזמר בפסוקים המזכירים את החורבן, וא"כ ה"ה בתפילה בקטעי התפילה המדברים על סליחת עוון ועל החורבן שם אה"נ שיימנעו מלזמר, משא"כ במקומות התפילה בהם מוזכרת תודה ושמחה, שבהם יזמרו בכלי ניגון?

אלא שנראה מתוך דבריו של רבי יעקב מליסא, ואף מתוך דברי החת"ס לעיל, דחכמינו הבינו שאם יתקנו תפילה המלווה בכלי זמר, הרי זה יפגום בכובד ראש של התפילה, שהיא חלק הכרחי מהלכות תפילה כדמתניתין 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש' (ברכות דף ל' ע"ב), ולכן מנעו זאת. וכן כתב ב'שדי חמד' (ח"ז מערכת חו"כ דף ר"ב ע"א) דיש לאסור לנגן בתפילה כיוון שזה סותר את היסוד שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ואל תקשה מן המקדש, ששם כל האווירה הייתה מיוחדת וכל הניגונים היו עם הכוונת הראויות לאותו עניין, וגם הייתה שם אווירת מורא מקדש גדולה הרבה יותר, והראיה – שהתירו שם שבות וכדו' משא"כ בשאר המדינה, וא"כ כיום שאין לנו בביהכ"נ מורא מקדש כדבעי, אסרו זאת חז"ל.

עוד סיבה להחמיר בימינו ולא לנהוג כמנהג אבותנו במקדש, היא העובדה שבמקדש הייתה הנגינה מתבצעת על ידי הלויים הממונים על השיר, ומכיוון שעבודת הקודש הייתה מונחת על כתפיהם והם למדו והכשירו את עצמם לכך, ידעו לעשות זאת בצורה מכוונת שלא תפגע בכוונת התפילה, משא"כ בזמננו אנו.

ובכך תשובה לקושיית החת"ס מדוע בימינו, שמקילים לנגן בכלי שיר כשאינו על היין, כפסק הרמ"א (באו"ח סי' תק"ס) ועוד, לא נקל גם בתפילה עם כלי נגינה – משום שתפילה בבית הכנסת חומרא יתירה יש בה משום מורא מקדש הראוי למקדש מעט.

ז. ניגון בכלי זמר – עבודה המיוחדת למקדש בלבד

זאת ועוד, בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ח סי' י"ח) הוסיף על דברי החת"ס (לעיל) וסובר, שהאיסור לנגן בכלי נגינה בביהכ"נ, אינו רק מטעם אבלות על חורבן המקדש אלא איסור עצמי וז"ל: "וכן אמרו: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", והכוונה מתוך דבריהם שאסור לשיר שיר ה' שהיה נאמר במקדש מפיהם של הלווים למשמרותיהם, ולפיכך הרי היא ככל עבודות המיוחדות במקדש שאסור לעשותן חוץ למקדש, ככל עבודת הקורבנות והקטורת וכיוצא בהם, ולא עוד אלא שעשייתן על ידי ישראל במקדש, או אפי' ע"י הלוויים עצמם שלא התמנו לשירה, היא אסורה בהחלט, וכדגרסינן התם (ערכין י"א ב') משורר ששיער חייב מיתה ומסתברא שהוא הדין לשוער ששורר".

והסיק ה'משפטי עוזיאל' (שם): "ומכאן אתה למד שאסור לכל אדם מישראל או אפילו הלויים לעשות עבודה זאת מחוץ למקדש, וכ"ש על אדמת נכר. וזאת היתה באמת תשובתם של ישראל והלוים בתוכם, שלא לשיר שיר ה' באדמת נכר".

ואמנם ה'משפטי עוזיאל' אסר לשיר את שיר ה' שהיה במקדש לא רק בגלות אלא בכל מקום, כולל א"י, מחוץ למקדש, והסיק "מכאן למדנו שיש איסור בדבר להכניס כלי זמר ולזמר במקדש מעט שהוא בית הכנסת, הואיל וזמרה בכלי שיר היא מעבודות שבמקדש ואינם מתקיימות בחורבנו, אלא בדבר שפתיים, וכמו שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד ג'), וזהו טעמם של אבותינו הקדמונים בכל הדורות, ובכל קהילות ישראל בכל פזוריהם, שנמנעו מהכניס כלי זמר בבית הכנסת, וכ"ש הוא שאסור לזמר בהם. וכל המשנה ממנהגם של ראשונים – אינו אלא טועה ומטעה ועתיד ליתן את הדין, ולא עוד אלא הוא מפר שבועת האבות בשעת גלותם, שאמרו: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' (תהילים קל"ז ה'). ומכלל הזכירה היא להמנע מכל דבר שהיה נעשה בבניין המקדש אשר בירושלים, בבית הכנסת, שהוא ממלא מקום מקדש, בתפילה והזכרת קרבנות תמידין ומוספין". אמנם היה מקום לדון בדבריו, שאכן ברור שיש איסור לעשות את העבודות המיוחדות במקדש חוץ למקדש. אך לנגן ניגונים אחרים בכלי זמר אחרים, מנין לאסור? אמנם ה'משפטי עוזיאל' מבין שמנהג קדמוני ישראל בכל הדורות להימנע מכך אע"פ שהדבר יביא לכוונה בתפילה, מוכיח שהקדמונים הבינו שהאמרה "איך נשיר את שיר ה' אל אדמת נכר" והשבועה של "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" היתה להימנע מלשיר בכל כלי זמר ובכל ניגון שהוא, בבית כנסת, וקיבלו זאת כאיסור, ולכך לא מצינו זאת בכל הדורות ובכל קהילות ישראל בכל פזוריהם.

עוד טעם הוסיף ה'משפטי עוזיאל' לאסור, מדגרסינן בגמ' בגיטין (דף ז' ע"א) "זמרא מנא לן דאסור? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' (הושע ט' א')", וכתבו התוס' (שם ד"ה זמרא) ושיר של מצווה שרי, כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה". ומדוע לא נקט תוס' שיר של מצווה בתפילה בביהכ"נ? מוכח, שרק בשעת חתונה וכדו' התירו כלי נגינה ולא בשעת התפילה. וכן כתב רבינו האי גאון "שירות ותשבחות וזכרון חסדים של הקב"ה מנהג כל ישראל לאומרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות וקול שמחה (עיין רמב"ם תענית פ"ה הי"ד ומגיד משנה שם) ומוכח, שלא נהגו כן בשעת התפילה וכן מוכח בשו"ע (או"ח סי' תק"ס ס"ג) עיי"ש.

על כן הסיק ה'משפטי עוזיאל': "מכלל הדברים למדנו, שאין להתיר לשיר בכלי זימרה בבית הכנסת בשעת התפילה, כי התפילות צריכות להאמר בגילה שיש בה רעדה, ולא בשמחה של כלי זמרה", ובכך הוסיף טעם מעבר למנהגי האבלות על החורבן וכדברי רבי יעקב מליסא לעיל.

והוסיף ה'משפטי עוזיאל', שאף אם נערכת חופה בביהכ"נ (דבר הנוגד את דעתו), יש להימנע מלהביא כלי זמר בביהכ"נ בכל גבוליו.

ח. אל תיטוש תורת אמך

חלק מהפוסקים שהבאנו לעיל, חיו באזורים שבהם התפשטה ההשכלה והרפורמה, ואולי משום כך נזהרו יותר מכל שינוי בסדרי התפילה, מ"מ מצאנו בשו"ת לב חיים לגר"ח פלאג'י (או"ח סי' ט') שחי בתורכיה, ששם בזמנו עדיין לא פשטה ולא פשתה המספחת הזו, ואעפ"כ האריך בתשובתו לאסור, וכתב שאין לנו לקיים התפילה אלא כמו שתיקנו חכמים בלבד, "אבל לנגן בתוך התפילה… כמו שהיה בזמן שבהמ"ק זה לא שמענו ולא ראינו דבר זה לא בנביאים האחרונים אחר החורבן ולא באנשי כנה"ג ולא בתנאים והאמוראים בתלמוד בבלי והירושלמי ובמדרשי חז"ל ולא ברבנן סבוראי וגאונים והעוסקים ראשונים ואת אחרונים עד היום הזה, שיאמר שום אחד מהם דבר זה להיות מנגן כלי שיר בתוך התפילה, דבר שלא יש שום שמץ מנהו, וגם לא בזוה"ק ובתיקונים ובזוהר חדש ולא במקובלים ז"ל, וא"כ מי הוא זה בדור זה שיבא לחדש דבר זה שלא היה לעולמים שנראה שאין לו לסמוך עליו".

ובהמשך דבריו דן הגר"ח פלאג'י מדוע לא עושים זכר למקדש בעניין זה ג"כ, כפי שתיקן ריב"ז בדברים אחרים, ומסיק שלא תיקנו כן משום דתפילה צריכה כובד ראש כדאיתא בברכות (דף ל' ע"א) ובגמ' הסיקו (שם) דבמקום גילה שם תהא רעדה.

ואין זה סותר שצריך לעבוד את ה' בשמחה, שהשמחה היא במה שזכה להיות מעבדי המלך הקב"ה. וע"כ אין התפילה סותרת הורדת דמעות אלא אדרבה היא מקובלת יותר.

ומוסיף, דאף שמצינו שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה שנאמר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", אעפ"כ אין מקום להביא כלי נגינה לביהכ"נ בשעת תפילה "כי שאני דוד המלך ע"ה והנביאים כשהיו מנגנים לא היו מאבדים כוונתם, משא"כ אנחנו. ולא הביאו מהם ראיה כי אם כשצריך האדם להיות שמח שמחה של מצווה לעבוד את בוראו אבל לא לעשות מנגנים בתוך התפילה חלילה" (לב חיים שם).

והוסיף הגר"ח, שאם דבר זה (כלי נגינה) היה מוכרח לתוספת כוונה בתפילה, "וכי כמה וכמה לאלפים ורבבות מרבנים וחכמים מכמה שנים רבות דור דור ושופטיו וכמה וכמה מרבנים המקובלים ורבינו האר"י ורבינו חיים ויטאל והרב המקובל האלוקי מומחה ובקי כמהר"ש שרעבי ז"ל ולא מצינו בשום אחד מהם שחידשו לנו דבר זה להביא מנגנים בתוך התפילה בביהכ"נ, ואדרבא כמו זר נחשב לעשות זאת" (שם) ומדתיקן ריב"ז תקנות זכר למקדש ולא תיקן בעניין זה תפילה עם כלי נגינה בביכנ"ס, א"כ אין מקום לחדש דבר מעתה. וצריך כל מי שהוא חכם ירא וסר מרע להבין את זאת כי מי גילה לו רז זה מאת ה' מן השמיים או מלאך ונביא דיבר בו בין בהקיץ בין מחלום לעשות כדבר הזה… ומי הוא זה ואיזהו אחר רשב"י ורבינו האר"י ז"ל וחבריהם הקדושים אשר כל רז לא אניס להו ולא באו בדבריהם לעשות כדבר הזה שינוי הנראה לעיני כל ישראל בכל מקום שהם?" (שם).

ולכן קורא הגר"ח לקהילה שהחלה לנהוג כן לבטל את מנהגה…

רואים בדבריו, עד כמה חשובה המסורת בעמ"י ובפרט במנהגים הנוגעים לעבודת ה' שאין לנו לחדש דבר שלא מצינו אצל גדולי עולם בכל הדורות. ונראה להוסיף, שאף הכוונה היתירה שיש בדבר זה, למצדדים להתיר, תלויה היא בספק, דלא תמיד ריגושים מהווים כוונה טובה יותר וד"לא. אך גם אם יטענו כל הציבור שמתכוונים טוב יותר בליווי כלי זמר, טענת הגר"ח של "אל תטוש תורת אמך" גדולה היא, ומי יהין לחלוק על כל גדולי עולם אלו.

ועיין בערוה"ש (או"ח סי' תר"צ סעיף כ"ד) שכתב בהגדרת מנהגי ישראל וז"ל: "וכל מנהג שנתייסד ע"פ גדולי הדור הוי מנהג ולא מנהג שנהגו בעצמם", וא"כ ה"ה לנידון דידן.

ט. כבוד יו"ט

ועדיין יש שיטענו שיש לחלק בין כלי זמר בשעת התפילה לבין כלי זמר בשעת ההלל, כפי שנאמר "הללוהו בנבל וכינור" וכו'. אלא ששמעתי מתלמיד שראה כתוב בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, לאסור כלי נגינה בחוה"מ ור"ח מטעם פגיעה ביו"ט. שאם יאמרו הלל בחוה"מ עם כלי נגינה ולא יעשו כן ביו"ט, נמצא שיו"ט נפגע. ומצינו סברה מעין זו לבני אשכנז, שנוהגים לא לומר פסוקי קבלת שבת בשבת שחלה לאחר יו"ט, כדי לא לבייש את יו"ט, שלא יאמרו מדוע לשבת עשו קבלת שבת ולא עשו קבלת יו"ט, עיין שערי תשובה או"ח סי' ע"ר ס"ק א'. ויש להקשות מסוכה (דף נ' ע"א) שהחליל חמישה וששה כי לא דוחה שבת ויו"ט, וכתב תוס' (שם ד"ה שאינו) שאע"פ שניגון בחליל אינו אלא שבות שהותר במקדש, מ"מ לא התירו כי אינה אלא שמחה יתירה עיי"ש, ולכאורה ראיה לסתור, ויש ליישב. מ"מ לגבי ר"ח סברה זו נכונה. ודו"ק.

י. לא תתגודדו

ונראה להוסיף טעם לאיסור והוא משום החשש לאיסור "לא תתגודדו". כשמרן הראי"ה קוק זצ"ל ערך את מסע המושבות עם גדולי הרבנים בארץ בשנת תרע"ד, הגיעו למושבה זכרון יעקב ומרן הרב זצ"ל סירב להיכנס לביהכ"נ במושבה מפני שהבמה של הס"ת היתה צמודה לארון הקודש, כמנהג הרפורמים…

אף בענייננו, מכיוון שרובא דרובא דכל קהילות ישראל, לא נהגו לומר את ההלל בכלי זמר (הכולל אשכנזים, חסידים, ספרדים, עדות המזרח, תימנים ועוד) א"כ קהילה המשנה מהמנהג של כל הדורות הרי זו פורשת מן הציבור. "שבמקום שהדבר שווה בישראל בציבורים רבים, אין לשום ציבור להיפרד ולהשתנות" (שם). וע"כ אף אם בימינו הרצון לנגן בהלל לא בא מתוך רצון להידמות לרפורמים ולנוצרים ואין בו האיסור של "ובחוקותיהם לא תלכו", מ"מ ההתפרדות והשוני של התפילה מהתפילה של כל קהילות ישראל לפלגותיהם, הרי הוא התפלגות ויש לחשוש לאיסור "לא תתגודדו" ומטעם זה גרידא יש להמנע מכל העניין. וכ"כ בשו"ת דברי חיים (סי' י"ח)ב.

ובפרט בדורנו אנו, ששינויים בעבודת ה' בביהכ"נ מתרחשים לנגד עינינו, וחלקם מרוחות זרות אשר אינם מכרם בית ישראל, יש לנו להיזהר ביתר שאת וביתר עוז ולקדש את ביהכ"נ, כדברי ה'משפטי עוזיאל': "בקדושתו המורשה לנו מאבותינו ואבות אבותינו, ומקודש בשכינת הקודש של קדוש ישראל וגואלו". (שם).

וכששאלתי את הגרא"ד אוירבך שליט"א אב"ד טבריה ת"ו בעניין שינוי מנהג בביהכ"נ (בעניין אחר), ענה לי שזמננו הוא "שעת גזירה" של הרפורמה המנסה לחדור לתוך מחננו (וכבר כיום מצוי לצערנו בקהילות שונות שינויים בסדרי ביהכנ"ס והתפילות וד"ל). וע"כ יש להיזהר ביתר שאת בכל שינוי וסדר הנוהגים מדורי דורות. וכן הורה לישיבה בטבריה שנהגה כן, לבטל מנהג זה. ותלו"ע…

יא. האם יש לחלק בין התפילה להלל

וכששאלתי את הגאון הרב אשר וייס שליט"א האם אין מקום לחלק בין שאר התפילה לבין ההלל, השיב שכיוון שתיקנו חז"ל לומר את ההלל, הרי הוא כחלק מהתפילה ואין לחלק ביניהם. ובזה מיושב דעת רבני ליוואנרא שהתירו לנגן לפני קבלת שבת (כמובא לעיל בשו"ת מלמד להועיל) -כי שם זה לא היה חלק מהתפילה, אלא זו תוספת פרקי תהילים שנוספו ע"י תלמידי האר"י, אך אינם חלק מהתפילה כאמירת ההלל.

יב. שימוש בכלי נגינה בביהכ"נ שלא בשעת תפילה

אע"פ שנוכחנו לדעת, שגדולי עולם נמנעו מלהיכנס לביהכ"נ שיש בו כלי נגינה, אף אם לא ניגנו בו בשעת התפילה (כהרשל"צ הגרב"צ חי עוזיאל זצ"ל ומרן הראי"ה קוק זצ"ל ועוד), מ"מ נראה שמותר להכניסם לצורך שמחת מצווה, שלא בשעת התפילה, כשמחת בית השואבה או הקפות שניות או שמחת סיום מסכת וכיוצ"ב. דכל הפוסקים הנ"ל לא החמירו ואסרו אלא כשמכניסים הכלי זמר לביהכ"נ בדרך קבע כמנהג הרפורמים והגויים, או כדי להשתמש בהם בעת התפילה אף אם אינם שוהים בביהכ"נ בדרך קבע, אבל בשמחה של מצווה (שאינה תפילה) הנעשית בביהכ"נ, יש להקל, כל שנזהרים ביותר שלא יבואו לידי שחוק וקלות ראש. וכן פשוט המנהג בכל הישיבות בא"י. וכן הנהיג מרן הראי"ה קוק זצ"ל לקיים הקפות שניות בבית המדרש בשיר וזמר, והן מתקיימות בבית המדרש הישן של ישיבת מרכז הרב עד היום זה. [טעם הנהגתו לקיים הקפות שניות דווקא בכלי זמר מבואר בשו"ת אורח משפט (סי' קמ"ב) כדי לפרסם ולהבליט את העובדה שאין נוהגים יו"ט שנישל גלויות בא"י, ולכן ראוי לעשות את ההקפות השניות באופן האסור ביו"ט דהיינו מלווה בכלי זמר]. וכן כתב ה'שולחן גבוה' (סי' תקל"א ס"ק י"ג) שמנהג ירושלים היה לעשות "חלאקה" הראשונה של הקטן, בחוה"מ סוכות בתוך ביהכ"נ בתופים ומחולות עיי"ש. וכ"כ בשד"ח (מערכת ביהכ"ס אות יו"ד) "מנהג הספרדים לעשות תגלחת ראשונה בביהכ"ס בתופים ומחולות". וכן התיר הרשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (מובא בספר 'אורחות מרן' ח"א עמ' תי"א), ופוק חזי מאי עמא דבר.

וכן הורה לי מו"ר הגר"י אריאל שליט"א בדבר שאלתנו, ואסר לקיים אמירת הלל עם כלי נגינה בר"ח ובחוה"מ, והציע שאם רוצים לשמוח בשמחת המצווה, יקיימו לאחר התפילה ריקודים ומחולות בביהכ"נ בליווי כלי זמר, אך לא בשעת התפילה. וכן פסק המ"ב (סי' של"ח ס"ק י') שאף ביום חול אסור להתפלל עם כלי זמר. וכן פסק הגרי"ד סולובייצי'ק זצ"ל (שם).

יג. מסקנה

מכל הנ"ל נראה, שיש להימנע מלקיים תפילה חגיגית בחוה"מ ובר"ח בליווי כלי נגינה, ואף בשעת ההלל יש להימנע מכך, ואין לשנות מן המנהג שנהגו מדורי דורות בכל קהילות ישראל להתפלל בביהכ"נ בלא כלי זמר, אא"כ יורו גדולי הדור. וכך פסקו רבים מגדולי דורנו ששאלתים בזה, וביניהם מו"ר הגר"י אריאל, הגר"ד ליאור, הגרא"ד אוירבך, הגרז"נ גולדברג, הגר"א וייס בעל 'מנחת אשר' יבלטו"א. וכן פסקו הרשל"צ הגר"ע יוסף הגרא"י ולדינברג והגרי"ד סולוביצי'ק זצ"ל. ובכגון זה ראוי לומר 'אל תטוש תורת אמך' וכל המשנה ידו על התחתונה.

ואם רוצים לאחר התפילה לרקוד ריקוד של שמחה, לכבוד החג בחוה"מ ור"ח, בליווי כלי נגינה, יכולים לעשות זאת. וכך הורה הגר"י אריאל שליט"א לישיבת רמת גן, שרק לאחר התפילה יש להתיר זאת…

ויה"ר שיבנה ביהמ"ק במהרה וימינו ונזכה לשמוח בשירת הלווים כימי עולם וכשנים קדמוניות אכי"ר."

 

הרב יחיאל גולדהבר[33] – "בית אהרן וישראל", שנה י"ג גליון א', עמ' קי"ט

במאמר זה סוקר היסטורית את תופעת העוגב בקהילת פראג, וכן בקהילות נוספות. בנספח עוסק מעט בשאלה ההלכתית ע"י ציון מקורות.

אחד השינויים הבולטים של הרפורמים הוא הכנסת העוגב על מנת להידמות לנוצרים. אך מתברר שהיו קהילות שנהגו כך עוד לפני ייסוד תנועת הרפורמה, ונהגו אף תוך כדי הפולמוס.

עדות ראשונה לנגינה בכלי זמר בקבלת שבת, בשנת שע"ה (1614) בפראג. לאחר מכן בשנת תכ"ח (1667). בשנת תל"ח (1677) ישנה עדות מפראג על נגינת עוגב בביהכ"נ מייזיל. בשנות תנ"ב-ת"ס יש עדויות על ניגונים גם בקהילות אחרות.

כמו"כ יש עוד עדויות לניגון העוגב בקהילות פפד"מ וניקלשבורג. כלומר יש רצף של עדויות יותר ממאה שנה משנת ש"ע לערך עד שנת תע"ט שנהגו בחבל ארץ בוהמיה בקהילות החשובות ביותר בישראל: פראג פרנקפורט ניקלשבורג בתקופות זוהרם, לקבל שבת עם כלי זמר שונים.

לאחר הפולמוס (שנת תקע"ט) לא נמצא אזכור בשום קהילה על מנהג זה והוא נשכח לגמרי, כנראה בעקבות הפולמוס.

מציין כי הטעם למנהג ככה"נ הוא כמו שמחת חתן וכלה שנהוג לנגן, כך בקבלת שבת.

מציין לחיבורים שנכתבו סביב הפולמוס הכללי שנערך בין ראשוני הרפורמים לבין שאר הרבנים. אחד הדברים שהיו חלוקים על הרבנים הרפורמים הוא זמן סיום הנגינות בקהילות שנהגו (פראג), שבחיבורי רבני הרפורמים[34] טענו כי סיימו לאחר צאה"כ, ושאר הרבנים טענו שסיימו חצי שעה לפני כניסת השבת (כפי שעולה מן העדויות השונות).

נספח:

מציין כי סיום ה"פירצה" ויציאת העוגב מבתי הכנסת חופף לזמן מלחמת העולם השנייה. ומאז, היה זה לסמל המבדיל בין בית כנסת רפורמי לאורתודוקסי.

מצטט מתשובת הרד"צ הופמן, ומזכיר עוד רשימה של פוסקים שאסרו ניגון בעוגב, וקצת המתירים. מדגיש כי האיסור לא רק בעוגב, אלא בכל כלי הזמר, שלא כמו שכתב רב אחד (לא ציין לשמו). כמו"כ מציין שהאיסור דווקא בשעת התפילה.

"לקראת שבת לכו ונלכה (ד)

מזמור שיר ליום השבת ונו' עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור (תהלים צב.) וראה מה שביאר מהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל פרק יט, הקשר בין השירה לשבת.

פרק ג

שירה בכלי זמר

במדרש חז"ל שהבאנו בריש פרק ב', בתארם את שמחת פמליא של מעלה בעת כניסת השבת נאמר: שמלאכי השרת שרו ורקדו וניגנו בכלי זמר "כולם עומדים, בשמחה גדולה במעון של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו בכל מיני קלוס וכל מיני זמר" ובאבות דרבי נתן סוף פרק א מפורט יותר: "באותה שעה ירדו שלש כתות של מלאכי השרת ובידיהם כנורות ונבלים וכל כלי שיר והיו אומרים שירה עמו, שנאמר מזמור שיר ליום השבת וגו'".

והנה מצאנו שבמשך כמה מאות שנים נהגו לשיר עם כלי זמר לא רק בפמליא של מעלה אלא גם בעולמנו אנו… בקהלות אחדות נהגו לנגן בכלי זמר בעת אמירת סדר קבלת שבת בתוך בית הכנסת. בכדי להגדיל את השמחה של מצוה הנכספה ולהנעים זמרם לקונם. א) בשנות תק"ע ואילך נתגעשה הארץ ורעש העולם, בעטיים של כמה מעוכרי ישראל שהקימו כנופיא דמתקריא 'תנועת הרפורם', ובראשם כמה רעבנ"ים שר"י אשר כל מגמתם היתה לקעקע את עקרי הדת, וראשית קלקולם היה לשנות בסדר התפילה.

אחד מהשינויים הבולטים היה הכנסת אורגל – עוגב לתוך ביה"כ כדי לנגן במשך התפלה בטענם שכל כוונתם אינה אלא לעורר את רוח המתפללים, שלפי דבריהם היה אז במצב ירוד, ופשוט שכוונתם השפלה והנבזית היתה בכדי להדמות לכנסיות הנוצרים, ואכמ"ל. העוגב בפראג שימש תפקיד מרכזי בפולמוס. בכתבי הרפורם הביאו סייעתא לשיטתם 'מפי השמועה' שידוע שהיה עוגב בבית הכנסת שבפראג, ומחכמי ישראל שענו להם היו שהתייחסו להעוגב שבפראג' זה בכה וזה בכה אולם אלו כמו אלו כתבו רק מפי השמועה והקבלה, והדברים אינם ברורים דיים. ואפרט את הספקות העולות מתוך עיון בפרשה זו.

א] כולם דנו בנוגע העוגב שבפראג, ולא בעיירות אחרות. ב] היו שצמצמו את התופעה עוד יותר – שרק בבית כנסת אחד בפראג (אלט-נוי) היה עוגב. ג] מתי התחילה ומתי נפסקה השירה עם עוגב. אולם אנא זעירא, לאחר חיפוש רב מצאתי כמה וכמה רשימות בהנידון, וכשמצרפים אחת אל אחת מתקבלת תמונה שלימה. א) לא רק בפראג נהגו לקבל שבת בכלי זמר ב) כמו כן לא היה אלטנוי ביה"כ היחידי שנהגו בזה ג) אנו מוצאים זאת עוד מקדמת דנא ונמשך עדיין בזמן הפולמוס. וכל זה מעורר פליאה !

ב) לראשונה מצאנו רמז לכלי זמר משנת שע"ה(!) לערך והוא בדף השער של ס' תקוני שבת, משנת שע"ה-שפ"ח' ששם כתב המו"ל בזה"ל: והחזרתי עטרה ליושנה פה עמנו היום בק"ק פראג י"צ המקבלים שבת בזמרה ושירה בב"כ ובבתי מדרשי התורה [!] כי הם [כונתו לקהלת פראג] הראשונים לכל דבר שבקדושה וטהרה, וממנו יראו וכן יעשו לדורות שה פזורה, עכ"ל. ואם השערה זו נכונה היא, שכונתם לזמרה בכלי-זמר, הרי לנו כאן חידוש היסטורי עצום: ראשית שבשנות שע"ה לערך כבר היה נפוץ בכל בתי-כנסת שבפראג סדר קבלת-שבת! ויתירה מזאת נתחדש, שגם בבתי המדרש נהגו כן. והעולה על כולם שנגינת כלי-זמר נתלוותה לכך.

עוד עדות מפורשת מצאנו לנוהג זה לאחר כמה עשרות שנים כאשר בשנת תכ"ח נפטר בפראג אחד מהמנגנים של קבלת-שבת, כפי שמופיע על נוסח מצבתו' "יום ו' כב סיון תכ"ח לפרט ק' פה נטמן צנצנת המן היקר כמר אברהם כלי זמר בן הישיש כמר הירש קוביא ז"ל גם הוא היה אחד מכת הכלי זמרים המקדימים לב"ה [לבית הכנסת בכל עת לקבלת שבת לכן תנצב"ה". כאן נתחדש לנו שהיה שם יותר מכלי אחד, שהרי הוא היה אחד מכת הכלי זמרים.

עדיין לא ידענו באיזה סוגי כלי זמר ניגנו, אולם במקור הבא נתוודע גם לזאת. והוא בסוף סידור נוסח אשכנז, [אמ"ד תל"ח", נדפס בסוף ספר שפתי ישנים לר' שבתי בס' ] דף כא: ששם מופיע סדר קבלת שבת' ולפני לכה דודי מובא שיר המתחיל: שדי בראשית כל יש ברא והמציאו מאין. שבכותרתו כתוב בזה"ל זמר נאה מרבי שלמה זינגר שמנגנים בק"ק פראג בב"ה מייזיל" בעוגב ובנבלים קודם לכה דודי. והסברא נותנת לומר שגם שאר סדר קבלת שבת ניגנו בכלי זמר וכאן מפורש בעוגב ובנבלים, עד כאן מצאנו וראינו בפראג איזכור של כלי זמר.

והנה במקור הבא (שנת תנב-תס) מצאנו שכן נהגו בעוד קהלות, והוא, בעדות רבי יהודה לייב פאחאוויצער שכתב בספרו" וז"ל: ובכמה קהלות מקבלים השבת בב"ה בכלי זמר עם המנגנים, ומשוררים" יחד." הרי לנו עדות שנהגו כן בעוד קהלות, אולם לא פרט באלו קהילות נהגו כן כמו"כ נתחדש לנו שנוסף להכלי זמר, נהגו לשיר במקהלה.

לפני שנביא שמות עוד קהילות שנהגו כן יש להתעכב על נקודה אחת, והיא, שבכל הכתבים והספרים שהזכירו את כלי הזמר בעת קבלת שבת, הן בהפולמוס של העוגב והן היסטוריונים שונים שדנו בנושא זה אינם מזכירים אלא את העיר פראג ותו לא, וזאת על אף שמצאתי שכן נהגו בשתי קהילות מפורסמות בישראל ה"ה פפד"מ וניקלשבורג אמנם אכן לא ידוע מתי פסקו שם מלנגן וכמו"כ לא ידוע באיזה בתי כנסת הונהג לנגן והפירוט המירבי נמצא רק בנוגע לפראג [שהיתה דרך אגב, מפורסמת מאוד בחזניה ומשורריה", עד כדי כך שמצאו לנכון לחרוט את זכר המנגנים שלהם על מצבותיהם" ].

והנה לאחר חיפוש רב מצאתי בשני תיאורים מופלאים על קבלת שבת ברנה וזמרה ברוב פאר והדר דוקא בכתביו של בן נכר שמתאר בפרוטרוט את המנהג בעיר ואם בישראל פראנקפורט והוא בספר 'קוריוזים אצל היהודים' (בגרמנית)" שכתבו הגוי יוהאן שודט, וזה תוכן התיאור: בתחילה כותב ששמע מהרבה יהודים שבאלט נוי שוהל נמצא עוגב, אבל לא השתמשו בו אלא בער"ש כדי לקבל את השבת, ובכל יתר בתי הכנסת – לא רק בפראג אלא אף במקומות אחרים, היו להמשוררים הללו כל מיני כלי זמר, וכ"ז היה כפלא בעיניו שאצל היהודים יש עוגב בבית כנסת שלהם! עד שראה בעצמו באלט נוי שוהל בזמן ערב שבת שכאשר הם שרים את השיר המפורסם של שבת (כונתו ללכה דודי) אז יהודי אחד מנגן על העוגב. וכך הוא כותב (בעמוד 284) בהגיעו לפ"פ בשנת תע"ד לערך: מה נורא המחזה של קבלת שבת, באים אנשים ונשים לביה"כ, להפיוט לכה דודי עולה החזן ועוד ג' מהקהל אל הבימה, שלשה אלו היו מקהלה ואחד מהם הבאס, ומאריכים מאוד בנגינה, הלחן הוא מאוד שמח 'פריילאך' שכדאי לשמעו מרוב נעימותו, ומאריכים כשעה! את השיר, כמו"כ יש לציין שהמקהלה היתה מורכבת מקולות שונים. ויש הרבה שבאים לשמוע את החזרות! של המנגנים הנ"ל. וממשיך: שבאלט נוי שוהל שרו עם העוגב, אולם בבתי כנסת אחרים שרו בכלים אחרים (ואינו מפרט איזה כלים). אחרי סדר קבלת-שבת חוזרים הקהל לבית, הנשים מדליקות נרות שבת והאנשים לובשים בגדי שבת [?!], עכ"ד לענינינו. לאחריו מצאנו עוד תיאור מעניין והוא ביומנו של ר' אברהם הלוי", בתיאורו את קבלת שבת בפראג הוא כותב: בפראג ישנם חזנים מפורסמים מאוד ביניהם מצאתי אחד שהוא אומן מפואר ובכל אירופה מפורסם שמו, ר' יאקלי חזן, קולו ושאגתו כשאגת ארי ארי"י, החזנים , החזנים משתמשים גם במשוררים, וחלילי-אורגל וגם צלצלי שמע וקלפ צימבליש וכנורות, בכל יום ששי לקבלת שבת. בעזרת הכלים הללו המה מזמרים לא רק לכה דודי בלבד, אלא אחרי גמרם את השיר הזה עוד ממשיכים הם לזמר ולנגן בכל מיני נגונים ערבים משך שעה שלמה." בהמשך היומן" בהגיעו להעיר ואם בישראל ניקלשבורג כותב בהתפעלות רבה שאותו סדר שראה בפראג, כך מצא בנ"ש: וכמו שכתבתי ותיארתי את מנהג השירה בפראג כך הנוהג בנ"ש, עם שירה וכלי נגינה מיט שיינע נאכשפיהל וממשיכים עם הזמרה הרבה זמן, החזנים שלהם מאוד מכובדים 18 ובפרט החזן המפורסם ר' 'מרדכי חזן'…

מקור נאמן להעוגב שבפראג מצאנו ממקור מהימן ה"ה בעל החת"ס כפי שסיפר בנו בעל כת"ס, ששמש הקהילה הפעיל את העוגב בעת הנגינה לקבלת שבת בעוד היום גדול" ורק אינו מפורש באיזה תקופה זה היה.

עוד מצאנו מפורשות בקשר להעוגב בפראג בספר נדיר ביותר בשם בשרייבונג דעס בעעהרונג… דר גבירט דעס ערצהער צאגס פאן עסטרייך לעאפאלד, מאנטאג דען 26 מאי פאן 4 אוהר נאכמיטאג… געהאלטען אופצוג ברחוב היהודים. פראג, תע"ו, שיהודי פראג ערכו חגיגה ותהלוכה ברוב פאר והדר לכבוד לידת בן הקיסר בשנת תע"ו, ואח"כ הוכנס אורגל חדש שבנה ר' מאיר מאהלער, לבית הכנסת, ומחירו היתה כה רב יותר מד' מאות זהובים…

הרי לנו רצף של עדויות יותר ממאה שנה משנת ש"ע לערך עד שנת תע"ט שנהגו בחבל ארץ בוהמיה בקהילות החשובות ביותר בישראל: פראג' פרנקפורט ניקלשבורג בתקופות זוהרם, לקבל שבת עם כלי זמר שונים וברוב פאר והדר כנכון לקבל שבת מלכתא.

והדעת נותנת שכן נהגו בעוד קהלות אלא שלא מצאנו רישומם ניכר או שלא הועלו ע"ג הכתב ועדיין רב הסתום על הגלוי.

לאחר שנת תע"ט לא מצאנו שום איזכור נגינה, אלא כעבור מאה שנה בדיוק בשנת תקע"ט, בעת מלחמת גדולי ישראל נגד הכנסת העוגב לתוך ביה"כ מצאנו עדות מרבני פראג, ומהג"ר הירץ שייער אב"ד מיץ שעדיין בימיהם "המנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה [פראג] שמחויבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו" ראה בנספח. האיזכור האחרון של כלי השיר הוא ממשמעות הספר צרור החיים" לרבי אברהם לוונשטם אב"ד עמדין שכותב: ומה שנהגו בכמה קהלות לקבל שבת בתרועה וקול שיר, המשוררים המה ישראלים ולא נגנו רק עד ברכו שאז מקבלים עלינו השבת, אבל מברכו ואילך שאין ישראל רשאי לנגן, לא שמענו שהיו מנגנים ע"י נכרי, עיי"ש.

כמו"כ מוזכר העוגב בפראג בשו"ת מטה לוי, ח"ב סימן ו, בדברו אודות הכנסת העוגב לביה"כ כתב: ובזה אני אומר כיון שברור הדבר שעשו כן בק"ק פראג בהסכמת גדולי עולם בימי קדם, מי יבוא אחריהם להגיד שהוא אסור מדאו'.

לאחר שנת תקע"ט לא מצאנו שום איזכור על הזמרה בפראג או בשאר קהלות, וכנראה שנפסק מנהג זה, והדעת נותנת, שפולמוס העוגב גרם לכך, שנשכח לגמרי, משום שאומץ ע"י הרפורמים שר"י וגרם למה שגרם לכן בטלוהו לגמרי.

ואם נרצה יש להסמיך מה שכתב חד מקמאי מחכמי ספרד מגזע גדולים ותרשישים ממשפחת יעב"ץ ה"ה רבי יצחק ב"ר שלמה יעבץ בפירושו תהלת ה' על ספר תהלים, על מזמור צ"ב, וז"ל: ואם תמצא לומר כי יותר טוב הוא להודות לה' בימי החול יוכל המהלל לה' לקחת בידו עשור ונבל וכנור, מה שאין כן ביום השבת, והיה כנגן המנגן ונחה עליו רוח הקודש ויהלל לה' הלול נורא עד מאוד, מה שאין כן הענין בימי השבת, ולזה אומר לך כי מי שהוא מנגן ומשורר בכנור ובכלי הנגון הוא נחשב לאין יען כי אז קולו הוא טפל אל כלי הנגון כאשר הוא הענין עלי הגיון בכנור כי ההגיון מהאדם הוא טפל אל קול הברת נגון הכנור, א"כ נמצא לפי זה שיותר טוב הוא קול האדם הנשמע ביום השבת בזמן ובהלול לה' ממה שהוא בימי החול עלי עשור ועלי נבל. ספר תורת חסד – ביאורים על נ"ך בילוידיר, שנ"ז. וכעי"ז כתב רבי חיים סופר בעל מחנה חיים, בספרו שערי חיים על תהלים, שם.

ג) טעם נגינה בכלי שיר

הטעם למנהג זה לנגן בכלי שיר פשוט הוא שטעמם היה כעין שמחת חו"כ כמו שכתבנו לעיל אף דלא מצאתי מפורש בדברי חז"ל שנהגו לזמר בכלי שיר בנישואין, אם כי בשו"ת תולדות יעקב (להרב זאב כהנא) או"ח סימן כד ד"ה ועוד נ"ל, כותב שסתם נשואין בזמן חז"ל היה עם כלי זמר והביא ראיה מכתובות יז עיי"ש (וזה אחד מסניפיו להתיר כל"ז בסעודת מצוה בחול המועד עייב"ד). וידועים דברי מהרי"ל בהלכות עירובי חצירות, שלא יעשו נישואין בלי כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה, הביאו מג"א סימן של"ח סק"ד, וכבר קדמו האבי עזר בראבי"ה סימן תשצו", הביאו הטור שם: ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר, וכן נהגו בהרבה קהלות ישראל משך מאות בשנים שגוים ניגנו בשב"ק לשמח את החו"כ, ראה הערה עכ"פ ערב שבת לקבלת פני הכלה ודאי שאין לך דבר יותר נאה מזה…

ד) שבתות מיוחדות

מצאנו באחת מהקהלות העתיקות והחשובות שבאשכנז ה"ה מגנצא שנהגו – עד שנת תק"ן לערך – שקבלו שבת בכלי זמר עד בואי בשלום לעת נשואין בני עשירים, בשבת שלפני החתונה או שלאחריה, אולם בדורות המאוחרות מסיבות של צניעות ("תערובת אנשים ונשים, ולפעמים ג"כ פריצים היו מזמרים עם הכלי זמר עד דצריכין לגעור בהן") ביטלו את המנהג, כ"כ הג"ר הירץ שייער אב"ד מגנצא במכתבו משנת תקע"ט, אלה דברי הברית עמוד ה.

אמנם מנהג הנגינה בקבלת שבת פסק כליל, אולם מפי השמועה" שמענו אודות מנהג זה שנשאר ממנו זכר בדורותינו האחרונים באחת החצרות החסידים המקוריים יוצאי רייסין והיא חסידות לעכוויטש שנהגו כהכנה לסדר קבלת שבת בנגינה ובכלי זמר, אך לא בכל שבת אלא בשבת המיוחדת והיא שבת "בהעלותך" בנימוק חסידי שראויה היא השבת בה קוראים "כי ה' דבר טוב על ישראל" לקבלה בנגינה ובזמרה ובקול חלילים ומצילתיים (ובלשון המקורית "אזא גרויסער שבת אויף כלל ישראל פאסט צו גיין צו שבת מיט כלי זמר").

העוגב³⁰ בפראג מילא תפקיד מרכזי בפולמוס הרבנים והרפורמים בנידון הכנסת העוגב בביה"כ." משנות תק"ע ואילך החלו ראשוני הרפורם לתכנן הכנסת שינוים בסדר המסור לנו מדור דור. אחת מהפירצות היתה להתפלל בלויית זמר האורגל-עוגב.

הפולמוס הגדול החל, משהוקם ה'היכל' בהמבורג בשנת תקע"ט, וקיבלו הסכמות מרבנים שונים לסדרי ההיכל, אולם מרבני אשכנז לא הסכימו אפילו אחד להעוגב ולשינוי בנוסח התפילה. ולשם כך גייסו שני רעבני"ם א. ליברמן וא. חארינער שר"י וחיברו חבורים – אור נוגה ונגה צדק (דעסוי תקע"ח) להצדיק את דרכם הרעה.

בכדי להצדיק את הכנסת העוגב בביה"כ, נאחזו בכך שבביה"כ אלט נוי שבפראג, ענו בשיר בעוגב את סדר קבלת שבת 'כי בפראג סיפרו על עוגב שהיה בבית הכנסת והיו מנגנים בה בכל ליל שבת בר"ח וי"ט ועד היום מקבלים שבת בבה"כ הישנה בכלי זמר והמנגנים יהודים המה אור נוגה עמוד יז.

בראות גדולי ישראל שהסכנה החלה להתפשט קמו ואזרו חיל וכתבו מכתבים ותשובות (ע"י הפניית בי"ד דק"ק המבורג לרבני אשכנז ואיטליה) מלאים התנגדות לשינויי הרפורם, וסתרו את נימוקיהם. מכתביהם קובצו יחד בספר אלה דברי הברית, המבורג תקע"ט, וכמה מהם מתייחסים להעוגב שבפראג. ביה"ד דק"ק פראג ה"ה הגאונים ר' אליעזר פלעקלש, ר' שמואל לנדא, ר' לייב מעליש כותבים במכתבם, עמוד יז: והמנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת המנהג פה שמחויבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו, עכ"ל. הג"ר הירץ שייער כותב, בעמוד ה: בק"ק פראג עיר גדולה לאלקים בתוכה תשעה בתי כנסת ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר, עכ"ל. כמו"כ התייחס החת"ס להעוגב של פראג, שם עמוד לא וז"ל הקדוש: ואבותינו ספרו לנו שבימי קדם היה עוגב בפראג בבית הכנסת על תנאי וכו' והזכיר בספר או"ן [אור נוגה] עמוד יז אלא שם העיד שקר שיהודי מנגן בליל שבת עד חצי שעה בלילה ה' יצילנו וכו' גם אנו מקובלים שפסקו נגינתם בפראג טרם אמרם מזמור שיר ליום השבת", ומ"מ אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שינו מהנגון המיוחד להם", אבל בכל שארי בתי כנסיות שבעיר גדולה לאלקים הזה, לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו ובכל מקום מושב בני ישראל לא שמענו ככה", עכ"ל לענינינו.

וכן בספר צרור החיים שייחד קונטרס מיוחד להפריך דעת הרפורם בהתירם להעוגב כתב וז"ל ומה שנהגו בכמה קהלות לקבל שבת בתרועה וקול שיר; המשוררים המה ישראלים כמונו, ולכן אינם מנגנים רק בקבלת שבת, שאין אנו מקבלים עלינו השבת עד ברכו, אבל מברכו ואילך שאין ישראל רשאי לנגן, לא שמענו שהיו מנגנים ע"י נכרי. וכן הי' בלתי ספק הארגעל שהי' מלפנים בק"ק פראג שלא נגנו בו רק לקבלת שבת, או בהכנסת י"ט לשמח הלבבות לכנוס בי"ט כשהם שמחי הלבב, וראי' לדבר, שאותן אשר קמו אחריהם וינגנו בכלי שיר אינם מנגנים אלא בקבלת שבת לפי עדות בעל הנוגה עצמו, ומה שהעיד ג"כ שנמשך המוזיקא עד חצי הלילה; שקר ענה, כי מלבד חילול שבת בפומבי לנגן בכלי שיר בשבת על ידי ישראל, לא נחשדו אנשי קריה העליזה בזאת הגדולה לאלקים, להכשיל את הרבים בחילול שבת, אחרי אשר אין אנו מקבלים עלינו השבת עד ברכו, והמה לא יאמרו ברכו עד חצי שעה בלילה, גם לא היו עוברים קדושי עליון האלו על תוספת שבת שהוא דאורייתא, מי יאמן לשמועתו ? ואף אם אולי קרה פעם אחת שנמשכה המוזיקא עד חצי שעה בלילה באמת משגה הי', ולא שנו בה. ומה שהביא בעל הנוגה שספרו לו מק"ק פראג שהי' שם מקדם ארגע"ל בביה"כ; אולי נבנתה הבית הכנסת עם הארגע"ל הזה, בעוד שלא הי' מנהג זה בעבודתם, ובאמת כפי ששמענו עמדה בית הכנסת הלזו מזמן בית שני", וכאשר נתקנה בהיתר שוב לא הי' איסור חוקת העכו"ם חל עלי", ולא זזה ממקומה. אבל כאשר נפלה, באמת אין קימה עוד, מפני שבעת נפילתה, כבר הנהיגו כלי שיר זה, ר"ל הארגע"ל בבתי עבודתם, לשם עבודתם דוקא, ואסורה. עכ"ל.

על אף שבשאלת העוגב הרי דנו הרבה מחכמי ישראל נתחברו ספרים שלמים וקונטרסים ותשובות רבות נכתבו בנידון, אולם מלבד בספרים הנ"ל לא מצאנו התייחסות הרבנים להעוגב בפראג.

הערות:

30 – הפירוש המקובל של העוגב המקראי, שהיה כלי נשיפה לשוני (כחליל) וכמו שתרגמו אונקלוס וירושלמי 'אבובא' וראה ערכין י:, וע"ע באורי אונקלוס לבראשית ד. כא. וכן פירש בערוך ערך אבוב. [דרך אגב מצאנו בספרי קמאי דקמאי על הפצת השימוש בעוגב: ראה תשובת רב האי גאון בענין השמעת כלי זמר בזה"ז, גנזי קדם כרך ז' עמוד 33, שמקיים הנהוג במקומינו בבית של חתן וכלה שהנשים משחקות בתפים ובמחולות, ומביאים גויים ומשמחים בכלי נבל וכנור ועוגב'. ורבי יוחנן אלימאן – ממקובלי ופילוסופי פלורנץ, בספרו חשק שלמה כת"י שנכתב בשנת רכ"ה, כותב: 'מעיד אני בהיותי בעיר מנטובה בשמעי בחדר השר את קול עוגב אשר ניגן המנגן העיר מאשכנז וכו' כמעט קראני העילוף ולא נותרה בי נשמה מהעונג הנפשי ונדחהו בנעימותו לקראת מתק קולו. כמה קטעים מספרו זה נדפסו בספר שער החשק', הלברשטדט [תר"ך] ומקום קטע זה בדף ד:]. אולם בדורות המאוחרים יותר, ביארו המפרשים את העוגב להאורגן ובלשונם 'אורגיל' ובשם זה הוא מופיע בספרי השו"ת, ומצאתי שכ"כ רבי אברהם משער אריה בספרו שלטי הגבורים, מנטובה שע"ב, בפרק י המוקדש לכלי העוגב וז"ל העוגב כפי דעת יונתן בן עוזיאל ואונקלוס הגר הוא כלי של נגון ששמושו בפה, כי אונקלוס תרגם "רבהון דכל דמ[מנ]ן על פום נבלא וידעי זמר כנוראה ואבובא", ויונתן בן עוזיאל אמר "הוא הוה רבהון דכל דממנן לזמרא בכנורא ואבובא". אמנם אם נרצה אנחנו לרדוף אחרי עקבות משיח ה' שבזכירת כלי הנגון במזמור ק"נ הבדיל כלי הנגון בפה מהכלים שמשתמשים בהם בידו ושתף העוגב עם הכלי' שמנגני' עמהם ביד באמרו "הללוהו בנבל וכנור הללוהו במנים ועוגב", נאמר כי העוגב הוא הכלי הנקרא בלעז ויאוהל דא גאמבה. והוא כלי דומה לעוגב מעוכה חלולה בפנים שיש על גבה גב ולכן נקרא עוגב שהוא כלי דומה כמעט לגבל, ועליו מצד פנים יש שני נקבים לאורך כרס הכלי כדמות אות נצרית נקראת בלשון לעז איסי, להכניס נעימות קולם של מתרים כשיקישו בם לתוך חלל הכלי…

נספח א

בענין הכנסת העוגב בבית הכנסת בעת עסקי בסוגיית ניגון העוגב והשלכותיה לאחר חיפוש וחיטוט בספרי קודש וכתבים ולאחר בירור וליבון הענין עד תומו, חזיתי שפירצה זו התפשטה בקהלות רבות בישראל, קהלות מפורסמות ושאינן מפורסמות בכל ריכוזי יהודים, הלכה והתרחבה והגיעה למקומות רחוקים בכל פזורות ישראל הדבר בא לידי ביטוי במלחמותיהם של גדולי ישראל שיצאו נגד הפירצה, כאשר סיום ומיגור הפירצה חופף לימי מלחמת העולם השניה ועמה חורבן רוב מנין ובנין של עם ה' על פני ערים וארצות רבים מאירופה המזרחית והמערבית הי"ד.

ומני אז לא נשמע יותר מפירצה זו בקרב מחנינו, ועם התחדשות הישוב באמריקה ובאירופה המערבית קמה והיתה פרצה זו לכמין סמל המבדיל בין בית הכנסת לבין טמפל רפורמי, בעוד שבתי כנסיות הנוהגים על טהרת הקודש לא יעלה ולא יבוא העוגב והדומה לו, הרי שבהיכלות הזוהמא של הרפורמים וגרוריהם עומד העוגב במקום מרכזי ובסימן היכר להם.

ישראל יעקבסון שהיה מראשוני פורצי הרפורם, בנה בית כנסת קטן בשנת תק"ע בעיר זיון שבברונשוויג וטקס חינוכו התנהל בחיקוי מוחלט לתיפלת הכנסיה. ובשנת תקע"ה עבר יעקבסון לברלין ויסד את בית הכנסת הרפורמי בפורמט יותר גדול עם שינויים מדרכי אבותינו: התפלות קוצרו ולוו בנגינת עוגב. (ואכן בנו התנצר והיה לכומר קתולי) כמובן שהרבנים דשם התנגדו בחריפות לדרכו הרעה, והממשלה נענתה לבקשת הרבנים וסגרה את הכנסייה שלו, ולכן נאלץ לעבור למדינה אחרת, ועבר להעיר ואם בישראל המבורג והקים שם 'היכל' רפורמי, והתפלה בהנהגת עוגב, שירים בגרמנית, קריאת התורה בלי טעמים, תפלה במבטא ספרדי ועוד. וכדי להצדיק את דעתו התחבר עם אליעזר ליברמן שהיה קל דעת ונוכל שקיבל על עצמו לאסוף תשובות מרבנים המתירים שינויים הנ"ל, ובתוכם שימוש בעוגב ובשנת תקע"ח הופיעו בדעסוי שני ספרים, אור נגה, ונגה הצדיק – ועיקר תשובותיו קיבל מרבני איטליה וכמה מחכמי ירושלים – שהוטעו ע"י אחד מחכמי איטליה – שהתירו את העוגב בתנאי שישימוהו בעזרת נשים. וכן התיר רבי יעקב חי ריקאנטי בעל פסקי ריקאנטי האחרונים, דעתם שמותר להשתמש בעוגב בימות החול, וכן בשבת ע"י גוי, וכן דעת הרב משה קוניץ מאויבן (ומדמהו להא דנתפשט המנהג ברוב מושבות בני ישראל להעלות ולכבות נרות ע"י גוי בשבת בבתי התפילות).

הספרים הנ"ל עוררו תגובה חריפה בעולם התורה, ובשנת תקע"ט יצא לאור הספר אלה דברי הברית, פסקיהם של י"ט מגדולי הדור (והמפורסמים שבהם: רבי מרדכי בנעט, רעק"א, חת"ס, חוו"ד) שאסרו בכל תוקף שימוש בעוגב בשבת ע"י גוי.

בעבור שנה, בשנת תק"פ, הוציא רבי אברהם לונשטאם אב"ד עמדן לאור את ספרו בשם צרור החיים, ומטרתו להפריך את כל נימוקי הרפורמים, והשאלה הראשונה נקראת קול השיר – בנידון העוגב, ושולל את כל התירם מכל וכל.

וכן נתקבל להלכה ולמעשה ע"י כל גדולי התורה הבאים אחריהם עד ימינו אנו.

לראשונה אעתיק את לשון הרב דוד צבי הופמן…

ואלה מוסיף על הראשונים מה שמצאתי – אחרי חיפוש – בספריהם של גדולי ישראל וכתבי עת שונים:

תשובות רבי משה טוביה זוטנהיים אב"ד האנוי והמדינה שנדפסה שם, נדפס לאח"כ בספרו שו"ת אור פני משה, פפא"מ תרפ"ח, עמוד 5.

וכן הוציא לאור רבי מאיר לייב רייניץ מדייני לייפניק קונטרס "להט החרב המתהפכת' וין תק"פ, לבסס את איסור העוגב.

וראה מש"כ מהר"צ חיות, בספרו מנחת קנאות, דפו"י עמוד תתקפח – צב; רבי אברהם זוטרא אב"ד מינסטר בספרו מלחמות ה', האנובר תקצ"ו, עמוד 111 "ואין בזה שום מצוה, כי כל מי אשר נגע אלהים בלבו יתפלל בכוונה בלי התעוררות ע"י כלי שיר". ובמהדו"ב, פ"פ תרכ"ב, מונה עוד טעמים, משום לא תתגודדו, מביא לידי תערובות, והוללות; ובמהדו' ג, האנובר תרכ"ג, חזר והזהיר שלא לשמוע לעצת האומרים, אין בזה איסור כי לא ננגן כי אם בח"ה או בערב שבת עד בואי בשלום שכן עצם הכלי הוא אסור מאחר שעשאו אלו חק בבית תפלתם. ובמהדו' רביעית הלברשטט, תרכה, עמוד 6 חיזק את ידו רבי זאב פיילנפעלד אב"ד דיסלדורף, מטעם חוקות העכו"ם. וראה מש"כ בשומר ציון הנאמן ח"ב דף רפז. מחולת המחנים סוף סימן א – צויין בס' לב העיברי ח"א עמוד סג; שו"ת רע"ז הילדסהיימר, חאו"ח סימנים נ, קפז. הגאון רבי חיים פאלאג'י, בשו"ת לב חיים ח"ב סימן ט, ובספרו משא חיים סימן רסו דף סב טו"ד; שו"ת שבט מנשה, להרב מנשה גרוסברג, ברלין תרנ"ו, סימן י אוסר את העוגב בימות החול משום דהתפלה צ"ל ביראה ופחד, ולא מתוך שחוק יולי נראה שגם בזמן הבית לא היו מנגנים הלוים אלא בעבודת הקרבנות, ולא בשעת התפלה ובקשה', וכמו"כ אוסר בשבת ע"י גוי.

שו"ת מלמד להועיל הנ"ל, (ובשו"ת מטה לוי להג"ר מרדכי הורביץ, מרבני פפד"מ, ח"ב סימן ו העיר על פסקו של רד"צ הופמן וכותב: שאף שיראי ה' יש להם להתרחק מן הארגעל, ואף שאין להתיר, גם אין להחליט לאיסור, ובפרט שגם רבנים צדיקים גמורים נוחי נפש וגדולי עולם עשו כך וכו' וידוע שהרב הג' מו"ה אלטמאן זצ"ל מקארלסרוהע היה בעצמו בחול בביה"כ ונגנו בפניו על הארגעל).

שו"ת ישא איש, להרשל"צ רבי יעקב שאול אלישר, בהשמטות לח"א דף צט. הולך בעקבות רבי חיים פאלאג'י שגם לא ינגנו ע"י גוי ותמה תמה קורא ע"ד הכרך של רומי שהתיר להכניס את האורגין בביה"כ. אולם כד מעיין היטיב בתשובתו של הכרך של רומי חזינן שהוא מתיר 'מקהלה' – משוררים בביה"כ להנעים את התפלה, אבל לא את העוגב, ולאחר זמן מצאתי שכ"כ בשו"ת תעלומות לב ח"ג קונטרס ובשו"ת ויען יצחק לרבי יצחק רפאל אשכנזי אב"ד אנקונה, (נדפס בסוף ספר קצת מכתבי… טירנא, הליקוטים, סימן יא שהציל את ד' הכרך של רומי. תרצב) עמוד 167 תשובה לרבי יוסף סונינו מו"ץ דק' נאפולי נגד ראה"ק הרוצים לפרוץ הגדר ולהכניס עוגב בביה"כ ושגוי ינגן עליו לקבלת שבת.

וידידו של הישא ברכה-רבי יוסף בורלא-מחכמי ירושלים, בשו"ת וישב יוסף סימנים ב-ג מסתפק בזה והן ולאו רפיא ביריה, ונראה שדעתו בעצם העוגב אפשר להקל, אולם הקאהר (מקהלה) שהיא ע"י גוים אינה נאה שערלים יתעסקו במלאכת שמים עיי"ש בארוכה (תשובות הרבנים אלישר ובורלא מופנות לביה"כ הספרדי בבוקרשט).

[בכת"ע כנסת ישראל, י"ל ע"י הג"ר אברהם יואל אבעלסון רב בק' אדעסא קונטרס מ (תרנ"ו) סוף סימן קסו שאל המדפיס ר' משה א. בעלינסון שאלה להקוראים 'אם מותר להעריך מערב שבת את האורגיל שינגן מאליו נגונים לקבלת שבת' ומהקוראים השיבו לו ב' רבנים לאיסור בקונטרס ט סימן קפ אות ז השיב רבי חנוך פרידלאנד אב"ד פאריטש, ובסימן ר' ענה כך רבי מרדכי ב"ר בצלאל ואסים].

וכן אוסרים בשו"ת אורח משפט סימן לו, ובהשמטות שם סימן כב, אות ג: שדי חמד מערכת חו"כ אות א'; ישכיל עבדי ח"ח או"ח סימן כט; שו"ת מים חיים, לר"י משאש, סימן קמח, ומתאונן על מצב דורו, שבכמה קהלות הכניסו אורגן וניגנו (ע"י גוי) מזמור הבו, ולכה דודי.

וכן כתב בעל משפטי עוזיאל בתשובתו לקהילת עדת ספרדים שבבואניס איריס, ובתו"ד מספר שבהיותו בפאריז נכנס בתומו לביה"כ שהיה בו עוגב, ומחה על זאת בכל תוקף ובתור מחאה יצא משם.. נדפסה בכת"ע תלפיות, תש"ז כרך ג-ד עמוד 320

אגרות משה חאו"ח ח"ב סימן ל; מנחת יצחק ח"ה סימן צז לדרום אמריקה, ואוסר אפילו עוגב קטן. ומונח בעז"נ. בצל החכמה ח"ב סימן פה; שבט הלוי, ח"א סימן כו.

והאיסור הוא בכל מיני כלי זמר, ולא רק בעוגב, ודלא כרב אחד שרצה להתיר שאר כלי זמר, ושהאיסור היה על עוגב דייקא, ואינו כן, ראה שדי חמד הנזכר לעיל.

ולאחר כ"ז תמוה מש"כ בשו"ת שרירי אש, ח"ב סימן יא שלא מצא פסול בכניסה לבית הכנסת שיש שם עוגב.

ונראה לומר שהאיסור (כהיום) הוא בשעת התפילה דייקא, משא"כ בזמנים אחרים מותר וכן נהגו בהרבה בתי כנסיות שבעתות שונים מנגנים עם כלי זמר כידוע. ומהגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א שמעתי (כו תמוז) נימוק נוסף לגבי שמחת בית השואבה שהוא זכר למקדש ע"כ עורכים אותו בבית מקדש מעט. ובסעודת סיום, היתר הזמרה הוא מטעם שרוצים לערוך הסעודה במקום הלימוד.

בין הקהלות שהיה דו"ד בין המתפללים אם להכניס עוגב לביה"כ – לקבלת שבת היתה העיר ריגה, שהחזן המפורסם שלה ה. אדלובקר רצה להכניסו, ועד בית הכנסת הסכים אבל המתפללים התנגדו בכל תוקף ואף איימו לעזוב את ביה"כ וע"כ פנו לפני הגאון בעל צפנת פענח והחזן שהיה ת"ח נו"ג עם הגאון כמה שעות! לבסוף פסק לאיסור ולא הכניסוהו – כת"ע הדואר (ל) יג תמוז תשי"ג עמוד 626.

בעיר ואם בישראל וין נעשו נסיונות להנהיג העוגב בעת קבלת שבת, אך הדבר לא יצא לפועל, מתוך כמאה בתי כנסיות היו רק שניים שהשתמשו בעוגב, ואפילו רבה הנאור של וין הרב צבי פ. חיות התנגד נמרצות להנהגת העוגב, נאומים והרצאות, בוסטון תשי"ג, עמוד 15…"

 

הרב שמואל רבינוביץ – קובץ בית אהרון וישראל רג (שנה לד), עמ' עא

כהקדמה, מדגיש את חשיבות הניגון כאמצעי לשמחה המלווה את התפילה.

מציין כי אין עדויות שנהגו לנגן בישראל בזמן התפילה (למעט כמה קהילות, שחדלו לנגן לפני השבת), ואף הניגון בביהמ"ק לא היה בזמן התפילה. וגם אם היה מנהג לנגן בקבלת שבת, אעפ"כ בזמן התפילה ממש לא ניגנו.

מצטט מהרד"צ הופמן את שלושת השיטות לגבי ניגון בעוגב אצל רבני אירופה. מביא את הרבנים האוסרים כ"זכר לחורבן" (הרב יעקב מליסא, חת"ס ועוד), וכן את הרבנים האוסרים עוגב משום חוקות הגוים.

מוסיף עוד טעמים שחלק מהפוסקים הזכירו – ביטול כוונה, התערבות אנשים ונשים, כמו"כ מביא מחל' אחרונים האם מותר להכניס כלי נגינה, אף אם לא מנגנים בשעת התפילה.

מסיק לפי כל הפוסקים שהביא כי יש איסור להכניס עוגב לביהכ"נ ולנגן בו. גם לגבי כלי זמר אחרים מסיק לאסור, שאע"פ שלא שייך בהם חוקות הגוים, מ"מ שייכים בהם שאר הטעמים שנאמרו (ומסיק לאסור מלשון המשנ"ב). ואף בחלקי תפילות שאינם מסדר התפילה כקבלת שבת יש לאסור, ואין לסמוך על מנהג חלק מהקהילות שפסק.

"שאלה:

באחרונה פנו אלי מספר אנשים המבקשים לאשר להם תפילה ברחבת הכותל המערבי ובמקומות קדושים נוספים עם כלי נגינה. והשאלה האם מותר או ראוי להתפלל בלווי כלי נגינה, או שיש איסור בדבר.

תשובה:

א. מעלת השמחה בעבודת ה' ובתפילה

מעלת השמחה בעבודת ה' מעלה גדולה היא, והיא עיקר גדול בעבודת ה'. במקומות רבים שבחו הכתובים על השמחה בעבודת ה', ככתוב (תהילים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה", (תהילים ט, ג) "אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון", (שם סח, ד) "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה", ועוד רבים כהנה. כך כתב הרמב"ם (סוכה ח, טו) על פי הכתוב בתורה: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'"…

מעתה נראה, כי השירה והניגון שהם האמצעים אל השמחה, יש בהם מעלה בעבודת התפילה בשמחה. כשם שמצינו בגמרא שהתפילה היא עבודה שבלב, מצינו שאמרו שהעבודה בשמחה ובטוב לבב היא השירה, כמ"ש בגמרא (ערכין י"א ע"א): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה".

על הנגינה המביאה לשמחה כדי להשרות את השכינה מצינו שלמדו בגמרא מהנביא אלישע, שביקש שיקחו לו מנגן בכדי שתהא עליו השראת השכינה, ואמרו (שבת ל' ע"ב, פסחים קי"ז ע"א): "ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר (מלכים ב' ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

עוד יש ללמוד, כי כשם שעבודת ה' במקדש היתה בשיר ובניגון, כמו שמבואר במקומות רבים בכתובים ובחז"ל (ע' ערכין י"א ע"א, ועוד), כך עבודת התפילה שהיא כנגד עבודת הקרבנות (ברכות כ"ו ע"ב). ועליה אמרו חז"ל (מכילתא דרשב"י כג, כה, ילקו"ש ראה רמז תתפו) "עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו", ופירש הרמב"ם (סהמ"צ עשה ה') "כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו, כמו שביאר שלמה עליו השלום (מ"א ח, דה"ב ו)" – גם בה יש מעלה כאשר היא נעשית מתוך שיר וניגון.

ב. מנהג ישראל בנגינה בתפילה

על אף כל האמור שהתפילה צריכה להיות בשמחה, לא מצאנו עדויות שנהגו בישראל לנגן בכלי שיר בעת התפילה[35]. וכן בבית המקדש עצמו, שמצוה מן התורה לנגן בו בעת העבודה והקרבת הקרבנות (ע' באריכות בגמרא ערכין י"א ע"א), בכל זאת לא מצינו שניגנו בעת התפילה, אלא דוקא בעת ניסוך היין.

כך מפורש במשנה במסכת תמיד (פ"ה מ"א), שקראו קריאת שמע וברכותיה וברכות אמת ויציב, עבודה וברכת כהנים, ועדיין לא היו הלויים מתכנסים לשיר אלא לאחר שחתו את הגחלים לקטורת (שם פ"ה מ"ו). ואת השיר עצמו היו אומרים רק לאחר שהדליקו את המנורה, הקטירו את הקטורת, נשאו כפים בברכת כהנים, הקטירו את אברי התמיד, ורק לבסוף כשניסכו את היין "דברו הלויים בשיר" (שם פ"ז מ"ג). הרי מבואר, שבמקדש עצמו היה השיר מוגבל אך ורק לשעת ניסוך היין, ולא בחלקים אחרים של סדר העבודה. (יוצאת מכלל זה כמובן היא שמחת בית השואבה, אך היא לא היתה בעזרה עצמה כחלק מסדר העבודה אלא רק בעזרת נשים. ע' משנה סוכה פ"ה מ"ב כפי הנראה מהמקורות שנביא בהרחבה להלן, מצינו שנהגו לנגן בכלי זמר בשמחת חתן וכלה ובשמחות של מצוה, אך לא מצינו שנהגו בקהילות ישראל לנגן בכלי זמר בעת התפילה כלל. יוצא מכלל זה הוא המנהג שנהג בכמה מקהילות ישראל באירופה, ובראשן בקהילת פראג, שהיו מקבלים את השבת בשירה ונגינה בכלי זמר, וכמובן שהיו מפסיקים מלנגן קודם כניסת השבת. (יעויין באריכות במאמרו של הרב יחיאל גולדהבר "לקראת שבת לכו ונלכה" פרק ג', בקובץ בית אהרן וישראל גליון עג)…

מנהג זה פסק לאחר שנתעורר על כך הפולמוס בשנת תקע"ט (כדלהלן), אולם זכרו נותר…

טענה מעניינת העלה בשו"ת לבושי מרדכי (אהע"ז מהדו"ק סי' מז), שתמה על מנהג פראג לנגן בעוגב שדומה לחוקות הגוים. ולכן כתב שהיה זה מפני פיקוח נפש שהכריחו הגוים את ישראל לעשות כן: "וכבר אמרתי בזה שאין ראיה מדברי מהרי"ל, מאשר ידוע כי בזמן הנ"ל ע"י מוסרים נגזרו גזירות בכמה דברים, כמו שידוע אשר בק"ק פראג מזמן קדמונים אשר היתה על תלה עיר ואם בישראל, היה מסירה כי שיר עוגב (ארגעל) תועבה בעיני ישראל, יען כי אצל העמים נהוג בבית תיפלתם. ולמען הציל נפשות הנהיגו לשיר על כלי זמר הנ"ל כל ערב ש"ק לפני התפילה, וכן היה בזמן המהרי"ל. והלא כמה שו"ת מנינו כיו"ב בספרי ראשונים ואחרונים ע"ד גזירות כנ"ל אם מחויבים למסור נפשם או לא".

סוף דבר: בכל קהילות ישראל, בכל גלויותיהן ובכל דורותיהן, לא מצאנו שום עדות לכך שהיו מנגנים בכלי זמר בשעת התפילה. החת"ס ועוד אחרונים הסבירו טעם בדבר, שמפני אבל החורבן איננו עושים שמחה בכלי שיר כעין שהיתה במקדש, כי שמחה זו מיוחדת למקדש לבדו. יוצאת מכלל זה היא קבלת שבת, שעליה ציינו באופן מיוחד שבכמה קהילות היו נוהגים במשך מאות שנים לקבל את השבת בכלי זמר. אמנם, גם במקומות שנהגו כך מצינו זאת אך ורק לגבי קבלת שבת, שאיננה תפילה מסדר התפילות, ולא לגבי תפילה ממש.

ג נגינת העוגב בתפילה ע"י הרפורמים

בשנת תקע"ט, יסדו הרפורמים 'היכל' (טמפל) בקהילת המבורג, והכניסו בו שינויים שונים בסדר התפילה. במטרה לדמות את תפילתם לנהוג הנוצרים. הם הכניסו בבית הכנסת עוגב בכנסיות כדי ללוות בו את התפילה, וניגנו בו אף בתפילות השבת ע"י נכרי. ואז "בפקודת בית דין צדק דק"ק המבורג", נדפס באלטונה בשנת תקע"ט ספר בשם 'אלה דברי הברית', ובו פסק דין אשר יצא מפי בית דין צדק דק"ק המבורג יע"א, ועל ידם החזיקו הגאונים הגדולים אשר במדינת אשכנז, פולין, צרפת ואיטעליען (איטליה), ומדינת בהעמען (בוהמיה) מעהררען (מורביה) ואונגארן (הונגריה)… לאסור איסור על שלשה פשעים אשר חטאו בנפשותם, ואלו הן: א. אסור לשנות סדר התפלה הנהוגה בישראל… ב. אסור להתפלל סדר התפלה הלז בלשון אחר חוץ מלשון הקודש… ג. אסור לנגן בבית הכנסת בשום כלי שיר בשבת ובי"ט אפילו ע"י אינו ישראל".

בספר זה הובאו באריכות דבריהם של למעלה מארבעים מרבני התקופה, וביניהם דייני המבורג (בתחילת הספר), רבי עקיבא ברסלויא ראב"ד אלטונה, רבי משולם זלמן הכהן (מהרז"ך, תלמידו של ר"י אייבשיץ) אב"ד פיורדא (עמ' א'), רבי הירץ שייאר אב"ד מענץ (עמ' ב'), רבי משה סופר (החתם סופר) אב"ד פרשבורג (עמ' ו'), רבי מרדכי (מהר"ם) בנעט אב"ד ניקלשבורג (עמ' י"א), ב"ד פראג (עמ' י"ז), ובהם רבי אליעזר פלעקש (בעל תשובה מאהבה', תלמידו של ה'נודע ביהודה') ורבי שמואל סג"ל לנדא (בנו של הנודע ביהודה), רבי עקיבא איגר אב"ד פוזנא (סי' י'), רבי יעקב מליסא (בעל נתיבות המשפט וחוות דעת, סי' י"ט), ועוד עוד רבנים. כולם האריכו בראיות ובסברות לאסור את נגינת העוגב ושאר כלי זמר בעת התפילה בשבת. ורבני פראג הדגישו במכתבם: "'ומה שמנגנים בכלי שיר (ארגעל) בשבת קודש, איסור גמור הוא לנגן אפילו על ידי נכרי בשום כלי זמר. והמנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחויבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו".

אולם, לגבי תפילה ביום חול, מצינו חילוקים שונים בדבריהם. נביא כאן את סיכום הדברים משו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' ט"ז)…

מתבאר מן הדברים, כי האחרונים האוסרים לנגן בתפילה כתבו טעמים שונים לאיסור זה, שניתן לחלקם לשני טעמים עיקריים: האחד, שאין לשיר משום החורבן. השני, משום חוקות הגוים. ונבאר שני טעמים אלו.

ד האיסור משום החורבן

כמה אחרונים כתבו, כי טעם האיסור הוא משום חורבן הבית, שאין ראוי לנגן בכלי זמר בעת התפילה כעין שהיו עושים במקדש. וכך כתב רבי יעקב מליסא (בעל 'חוות דעת' ו'נתיבות המשפט') במכתבו שבספר אלה דברי הברית (עמ' עח-עט): אסור לנגן בתפילה בין בחול ובין בשבת, כי עיקר התפילה היא בקשת כפרה ואין ראוי לבקש כפרה בנגינה, כי רק בזמן המקדש שהיו העוונות מתכפרים בתמידים היו שמחים, מה שאין כן בזמן הזה בתפלה, מלבד שאין בו ריח מצוה, אלא שהוא בלתי ספק שלא לרצון מלכו של עולם…

טעם קרוב לדבר כתב החתם סופר (שו"ת ח"ה השמטות סי' קצ"ב, ובקצרה בח"ו ליקוטים סי' פ"ד וסי' פ"ט), שדקדק מלשון הפסוקים (תהילים קלז, א-ד) "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון… כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". והקשה, מדוע נאמר יעל אדמת נכר', כשלכאורה היה להם לומר לפני בני נכר'? ומבאר: שהכשדים רצו שהיהודים ישוררו לה' על ישיבתם בבבל בהשקט אחר החורבן, להראות שנתיאשו ושכחו מלחזור לירושלים, והם מודים לה' על חסותם בצל מלך בבל. על זה אמרו במזמור, שאף כי בבבל "שם ישבנו" בהשקט, בכל זאת "גם בכינו בזכרנו את ציון", ונשבענו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". ולכן לא רצו לזמר בתפילתם כדרך שעשו בבית המקדש, כדי להראות שלא שכחו את ירושלים ואין אנו עושים שמחה לפניו יתברך כעין שמחת ציון, כי גם לפניו ית' אין שחוק כל זמן שהמקדש חרב.

כעין דברי הנתיבות והחת"ס כתבו עוד מהרבנים המשיבים בספר 'אלה דברי הברית': ר' הירץ שייאר אב"ד מענץ כתב (עמ' ה') "וגם אפשר נדנוד איסור משום איך נשיר כו', ודי להתיר בפומא ולא במנא". כמו כן ר' שמואל אב"ד אמשטרדם כתב (עמ' ס"א) באריכות שכל שירה בכלי אסורה מפני החורבן מלבד בשמחת מצוה, ובתפילה אין מצוה לנגן. (והוסיף שם חידוש מעניין וכתב "וגם אלו הותר כלי שיר בתפלה בזמן הזה, לא היה מותר רק דומיא דמקדש, וע"י הלוים או ישראלים המיוחסים")…

ה חוקות הגוים

החת"ס במכתבו הראשון בספר אלה דברי הברית (עמ' ו, שו"ת חת"ס ח"ו סי' פ"ד) אסר את הנגינה רק מטעם צער החורבן, ולא הזכיר כלל שיש בזה משום חוקות הגוים. אולם במכתבו השני (עמ' יב, שו"ת חת"ס ח"ו סי' פ"ו) הוסיף וכתב, "עתה למדתי איסור חדש מדברי הספרדי המשיב הראשון בס' נ"ץ" (-נוגה צדק, שנכתב להצדיק ולהתיר את השינויים בנוסח התפילה ובסדריה) שכתב שלא היה עוגב במקדש. וכתב החת"ס שהאמת אתו בזה, "אלא טעמא בעי (-מדוע לא היה עוגב במקדש), ואולי מפני שהשם מגונה עגב על שם עגביים ושירי עגבות… והיותר נלע"ד שהיה חק של עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים להכניס כלי זה דווקא בבית עבודתם, כאשר גם עתה מנהג אבותיהם בידיהם ואין משמשין בכלי זה לשום שמחה כ"א בבית תפלתם, ומש"ה נאסר במקדש משום חק ע"ז שהיה להם כלי זה לחק להם כבר קודם בהמ"ק, וא"כ נאסר לנו מדין תורה". (וכ"כ בדרך זו גם במכתב אחר בשו"ת חת"ס ח"ו סי' פ"ט). עוד הוסיף שם החת"ס: "ואבותינו ספרו לנו, שבימי קדם היה עוגב בפראג בבית הכנסת על תנאי (-אלטנוי), והזכיר זה בספר או"ן עמוד י"ז. אלא שם העיד שקר שיהודי מנגן בליל שבת עד חצי שעה בלילה ה' יצילנו, עיין שם פ"ב דשבת שאפילו שופר לא היו מטלטלים אחר התקיעה ששית. גם אנו מקובלים שפסקו נגינתם בפראג טרם אמרם מזמור שיר ליום השבת. ומכל מקום אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מהנגון המיוחד להם, אבל בכל שארי בתי כנסיות שבעיר גדולה לאלהים הלזה לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו. ובכל מקום מושב בני ישראל לא שמענו ככה".

כמו כן, רבי מרדכי בנעט אב"ד ניקלשבורג האריך (במכתבו השני בספר אלה דברי הברית עמ' יח-יט. במכתבו הראשון דן רק לענין איסור שבת) לדון באיסור חוקות הגוים, והסיק שכיון שהנגינה בעוגב היא מחוק הגוים לעשות כן בבית תיפלתם, וספק אם נגינה זו מוזכרת בתורה, שמשום כך אין בזה איסור משום חוקותיהם, לכן "לפענ"ד הספק עצום, ויש לאסרו עכ"פ מצד הספק". גם רבי הירש לקא"ב, אב"ד ווינטצענהיים בעל שו"ת שער נפתלי, כתב (עמ' פ"ה): הנה הדעת מכרעת לאסור אף בחול במקום תפלה משום הדמות לעכו"ם. "ואם אפשר לחלק בניגונים (-ולומר שלשיר בתפילה מנגינות שאינן מיוחדות דוקא לתפילתם מותר), מכל מקום לזמר בכלי שיר ארגעל בשעת תפלה יש סברה פשוטה לומר מנייהו גמרינן" (-שמנהג זה הוא חיקוי דרכי הגוים ואסור). זמן קצר לאחר מכן, בשו"ת צרור החיים (שיצא לאור בשנת תק"פ) פסק גם ר' אברהם לוונשטם אב"ד אמדן (עמדין) שיש איסור חוקות הגוים בנגינה בעוגב בבית הכנסת. בשו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' ט"ז) האריך להביא מדעות האוסרים הנ"ל, והסיק שלדעת כל הראשונים יש לאסרו כיון שהוא חוק לע"ז, אפילו אם נאמר שהיה בבית המקדש. ועוד הוסיף שיש כאן איסור משום "שלא יחקה את המינים" (חולין מ"א ע"א), שכיון שהאפיקורסים פורצי הדת עשו כן כדי לחקות את הגוים ולפרוץ את חומת הדת, אם כן אף מי שעושה כן לשם שמים הרי הוא מחזק את ידיהם ויבואו לומר שאנו נמשכים אחריהם.

טעמים נוספים

ר' משה טוביה מזונטהיים, אב"ד האנויא והמדינה, כתב (עמ' ע"ו) "ועוד יש בזה פקפוק מצד אחר למאי דכתב המרדכי ריש פרק כה"צ, והביא הרמ"א סימן צ' סכ"ג, דאסור לצייר ציורים בספרים שמתפללים בהם, שלא תתבטל הכוונה… ופשיטא שתתבטל הכוונה כי יטה אוזן לשמוע קול משוררי בשיר. מכל הלין נשמע שאין לשיר בשעת התפילה".

ר' הירץ שייאר אב"ד מענץ כתב (עמ' ה'), טעם נוסיף לאיסור: "ועוד נ"ל דיש בזה גם כן גדר קדושה, כנודע מה דממשיך כלי זמרא, וכמ"ש חז"ל סבתא בת שתין לקל טבלא רהיט, ועיני ראו ולא זר, דבימים קדמונים היו נוהגים בקהלתנו לעתים רחוקים, לעת נשואין בני עשירים, לקבל שבת בבהכ"נ ישנה, בכלי זמר, עד בואי בשלום, ועי"כ נעשה תערובת אנשים ונשים…

המשנה ברורה (סי' של"ח סק"י) גם הוא פסק בפשטות על פי דברי החתם סופר שאין לנגן גם בחול: "עיין בשו"ת מהרי"א ח"א סימן נ"ט שאוסר לנגן במנים ועוגב בשעת התפלה (-בשבת) ע"י א"י. ועיין בשו"ת ח"ס חלק ששי סימן פ"ו שהביא ראיות לאסור אף בחול לנגן בבהכ"נ בשעת התפלה ובפרט בשבת אין שום היתר". גם בכף החיים (סי' קנ"א אות י"ט) פסק כדברי החת"ס שאסור בשום אופן להעמיד עוגב בבית הכנסת.

בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' מ') הסיק שפשוט הדבר לאסור מטעמים אלו, "וא"כ יהיה אסור רק לנגן בכלי מנגינה בשעת התפילה ועבודה בבית הכנסת" (שהוא כחוקות הגוים שמנגנים בתיפלתם). כ"כ עוד שם (בח"ב סי' ל"ט) שהדבר פשוט לאיסור. ועוד שם (בח"א סי' י"ד) כתב שמצד הדין מותר להתפלל בבית הכנסת שהחפשים מתפללים בו בשאר ימים עם עוגב, כי התפילה בעוגב הוא אסור אבל אין זה פסול במקום.

אולם בנידון זה מחמיר יותר באגרות משה (או"ח ב' סי' ל'), וכתב שמכוער להכניס כלי זמר לבית הכנסת אף אם אין מנגנים בהם בשעת התפילה כלל. "ובדבר הכלי זמר שהכניסו אף שהוא רק להשתמש בו בהפארטיס אלו ולא בשעת התפלה, הוא דבר מכוער לביהכ"נ, כי הרי זמרא דמנא אסור שלא לדבר מצוה, עיין בספרי על או"ח סימן קס"ו. והפארטיס אלו אף אם יעשו לצורך קבוץ מעות לצדקה הוא דבר איסור ואין שייך להתיר זמרא דמנא. ואם הוא כלי זמר שמשתמשין בבתי תיפלה אסור גם משום חק עכו"ם, עיין בחת"ס בלקוטי שו"ת סימן פ"ו". בנידון דומה כתבו בשו"ת בצל החכמה ח"ב סי' פ"ה ובשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' צ"ז, שמכוער הדבר להעמיד עוגב קטן בעזרת נשים לנגן בו רק בשמחות. גם בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (ח"א יו"ד סי' קפ"ז וח"ב סי' רמ"ו) נקט כדבר פשוט שאסור לנגן בעוגב בבית הכנסת, ע"ש בדבריו. ואף לענין מקהלה כתב (בח"ב סי' רמ"ו) ש"אף שאין דעתי נוחה כלל להתיר, אין בידינו לאסור".

כמו כן, בשו"ת לב חיים (לר' חיים פלאג'י אב"ד איזמיר, ח"ב סי' ט', הובא בקצרה בשדי חמד ח"ה מערכת בית הכנסת אות ב'), נשאל מק"ק פאריס שבצרפת אודות "אשר יצאו מקרוב כת חדשה" שמשנים את סדר התפילה ומנגנים בשבת ע"י גוים "בכלי שיר הנקרא אורגאנו"ס" (- עוגב). בתשובתו שם האריך לדון אם יש מצוה בדבר כדי להתפלל בשמחה ולעשות זכר לשיר שהיה במקדש…

בשו"ת אורח משפט (או"ח סי' ל"ו) כתב הראי"ה קוק שחשב שדי בהודעה הטלגרפית שכתב שהוא אסור לכל ישראל. אך לעשות רצון השואל האריך לבאר שם שאסור להעמיד עוגב בבית הכנסת "מצד שני טעמים חזקים", האחד משום ובחוקותיהם לא תלכו', והשני משום שאסור לחקות את המינים ופושעי ישראל, ע"ש בהרחבה, ולכן פסק שפשוט שהאיסור נאמר גם לספרדים ולא רק לאשכנזים, ואין לחילוק זה שום יסוד. (וראה גם בילקוט יוסף סי' קנ"א סעיף י"ג)

העולה מהמקורות הנ"ל, כי כל הפוסקים החזיקו בתוקף רב שאסור לנגן בתפילה בעוגב, ואסרו אף להכניסו לבית הכנסת בכלל. רובם אסרו בתוקף מטעם חוקות הגוים וחיקוי המינים. אולם באגרות משה כתב לאסור גם מטעם האיסור לנגן בכלי זמר אחר החורבן. ובשו"ת לב חיים אסר גם מטעם שינוי מנהג ישראל מימים ימימה וביטול הכוונה בתפילה.

מסקנתא דמילתא

א. מנהג כל ישראל משנים קדמוניות שלא לנגן בכלי זמר כלל בשעת התפילה.

ב. את הנגינה בעוגב בבית הכנסת בשעת התפילה אסרו כל הפוסקים האחרונים, מכמה וכמה טעמים. ביניהם: משום חוקות הגוים, חיקוי המינים, חשש פריצות, אבלות החורבן, וביטול הכוונה. איסורים אלו הם בין לאשכנזים ובין לספרדים.

ג. גם להעמיד עוגב בבית הכנסת על מנת שלא לנגן בו בשעת התפילה אלא בשמחות ואירועים אחרים, אסרו האחרונים משום שמכוער הדבר, ואפילו בעזרת הנשים מכוער הדבר להעמידו.

ד. לגבי נגינה בשעת התפילה בכלי זמר אחרים (לא בעוגב), בזה לכאורה לא שייך האיסור משום חוקות הגוים וחיקוי המינים, מפני שאין בזה חוק קבוע לגוים או למינים. אמנם, הטעמים האחרים שכתבו האחרונים שייכים גם בזה – האבלות על החורבן, חשש פריצות, ביטול הכוונה, שינוי המנהג, וכו'. כך משמע גם מלשון המשנה ברורה שפסק "לאסור אף בחול לנגן בבהכ"נ בשעת התפלה" – משמע מלשונו שכל נגינה בכלי שיר וגם "מינים" אסורים ולא רק עוגב, וכך כתבו עוד אחרונים.

ה. בתפילות שאינן מעיקר סדר התפילה, כגון המזמורים בקבלת שבת, מצינו מנהג עתיק בכמה קהילות ישראל לנגן בכלי זמר בקבלת שבת, כמובן תוך הקפדה להפסיק את הנגינה זמן רב מבעוד יום. אך מנהג זה פסק כנראה עוד קודם שהחלו הרפורמים לחקות בכך את חוקות הגוים.

ו. לכן, מסתבר שאין מקום להתיר לנגן בכלי זמר שונים אפילו בקבלת שבת וכדו'. ובמיוחד כאשר מתקיימת באותה שעה תפילה במקום סמוך, כיון שהנגינה מפריעה לכוונת המתפללים. ועל כן אין להתיר לעשות בכותל המערבי שיש לו דיני בית הכנסת תפילה עם כלי זמר."

 

שו"ת במראה הבזק חלק א סימן ג

מנהג ישראל לדורותיו שלא לנגן בביהכ"נ(…)

האיסור מצד זכר לחורבן, שמראים שהתייאשו מהחזרה למקדש, וכן מצד חוקות הגוים.

"שאלה

כיצד נסביר את האיסור בשימוש בכלי זמר כגון: עוגב, וכלים אחרים, בשעת התפילה?

כמו כן כיצד נסביר ונשכנע חילונים, אשר פרקו את עול המצוות, ובעיקר אלה אשר עובדים עבודה זרה ופעילים בתנועה משיחית, מאמיני יש"ו הנוצרי?

תשובה

מאז צאתו לגלות, מנהג עם ישראל לדורותיו, שלא לנגן בבית הכנסת, בשעת התפילות[36].

מצאנו כתוב בספר החסידים ח"י: "שורש התפילה שמחת לב בהקב"ה ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, כדי למלאת לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה". ובכלל, ראו חז"ל כערך, שתהיה התפילה בנעימה ובקול ערב ותעורר לב. ספר החסידים שם ממשיך: "וכן אותם הקוראים פסוקי דזימרה בקול רם ונעים זמר, ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות, תפילתם וזמירותם מתקבל כריח ניחוח, וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה. ואומר: כמה הוא מזמר לפני, לפי דעתו. על זה נאמר: ודגלו עלי אהבה".

ובמקורות קדומים יותר כתוב: "מכאן למדנו, כי מי שצריך לשבח להקב"ה בקולו צריך שיהיה לו קול נעים, שיומתק לאחרים השומעים לו. ואם לאו, לא יעמוד להרים קולו".

ובאמת, הצורך להיעזר בניגון כדי להגיע למדרגה רוחנית גבוהה, נזכר בנביאים, אצל אלישע: "קחו לי מנגן".

אם כן, מה ראו דורות ראשונים לבטל תפילה בכלי זמר ונגינה, ולהשאיר רק את הנעימה והשירה בפה?

מסביר בעל השדי חמד, לנגן בביהכ"נ בכינור ועוגב, לע"ד, הוא מנוע, מפסוק "על נהרות בבל". שנראה, שהיו צריכים להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים. וכאילו מודים לד' שזכו לחסות בצילו (של מלך בבל). ומכל מקום לא רצו לומר בתפילתם, כדרך שעשו בבית המקדש, כאילו שכחו את ירושלים ונתייאשו ממנה. וזה שאמרו, "שם ישבנו", בהשקט. ואפילו הכי, "גם בכינו בזכרנו את ציון", כי אפילו אם הותר (לנגן) לשמחת חתן וכלה – לשמח לב עגומי הגלות. אבל במקדש מעט, אין נכון להראות שמחה לפניו, כעין שמחת ציון. כי אין שמחה לפניו יתברך, עד אשר "יושב בשמים ישחק".

הסכנה בגלות היא הפיזור, ופירוק חיי הלאום. ומזה תבוא שכחת היעוד השלם שלנו, כעם ד' החי בארצו. "אם אשכחך ירושלים", כיוון שכל אחד טרוד בקיומו הפרטי. ואם גם בבית הכנסת ינהיגו עצמם בשמחה חיצונית יתירה, ייראה כאילו דבר לא השתנה, ואיבדו את הכמיהה הנפשית, לשוב ולהתרומם למה שראוי לנו להיות, כעם שזרח עליו אור אלוקי אמת, והאור בעולם כולו. בפוסקים מובא, שיסוד האיסור לנגן בעוגב וכד', משום "בחוקותיהם לא תלכו". כיוון שראו את הנוצרים נוהגים כך, בבית יראתם…"

 

הרב מנחם גיאת – חוקת עולם, פרק ד סעיף צט

פוסק להלכה שאין להכניס כל כלי שיר, והמקל שלא בשעת התפילה יש לו על מי לסמוך. ובהערה מביא רשימת פוסקים האוסרים בעוגב (וחלקם מרחיבים את האיסור). מציין שלטעם החת"ס גם שלא בשעת התפילה יהיה אסור, אך משמע מפוסקים שהזכירו את המנהג לנגן בקבלת שבת להתיר שלא בשעת תפילה.

כמו"כ לטעם החת"ס כל כלי השיר יהיו אסורים, אך מצרור החיים משמע ששאר כלי שיר מותרים. וכותב כי המיקל יש לו על מי לסמוך (אך לא ברור לאיזה קולא התכוון, האם בכל כלי שיר אף בזמן התפילה?)[37].

"מוזיקה בבית הכנסת

אסור להכניס כלי נגינה בבית הכנסת בשעת התפילה, והמקל להכניס כלי שיר לבית הכנסת שלא בשעת התפלה יש לו על מי שיסמוך.

הערה: בשאלות ותשובות חתם סופר (חחו"מ, סימן קצב עמוד שפד), כתב לאסור לנגן בבית הכנסת בכינור ועוגב, מהפסוק על נהרות בבל… ועוד עיין בשו"ת מהר"י אסאד חלק א (חאו"ח, סימן נט), שאוסר לומר לגוי לנגן בשעת התפלה ביום שבת קודש, והובאו דבריו להלכה במשנה ברורה (סימן שלח, ס"ק י). ושוב הביא הרב משנה ברורה דברי החתם סופר הנ"ל, שאוסר אפילו בחול לנגן בשעת התפלה, וכן הביא הכף החיים (שם, ס"ק כ), וכן פסק הגאון מהר"ח פאלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב (סימן ט) באריכות, והראש"ל בשו"ת ישא איש בהשמטות לאורח חיים (דף צט ע"ג), וכן כתב בשו"ת מחולת המחניים (ס"ס א, דף יד ע"א), שכל המנגן בעוגב בבהכ"נ, הוא מחליף נימוס הדת בדת אחרת, וחייב מלקות ארבעים, והוא איסור דאורייתא גמור, ע"ש. וכן עלה בהסכמ'ה מלפני הגאון החח"מ בשדי חמד אסיפת דינים (מערכת ביהכ"נ, אות ב), וכן כתב רש"ר הירש בפירושו לתורה (ויקרא יח, ג), שעל אף שהעוגב הוא כלי זמר יהודי במקורו וקרוי מנים במקרא, מכל מקום אין בזה כדי להתיר את הבאתו לבית הכנסת, כיון שכעת כלי זה משמש עתה לבית תפילה של אמונה לא יהודית, ע"כ. וכן כתב בשו"ת תעלומות לב חלק ג (בליקוטים שבסוה"ס, חאו"ח אות יא), וכאשר החל פולמוס זה בשנת תקעט שהחלו המתחדשים ליתן כלי עוגב בבתי הכנסת, ויצא לאור ספר אור נוגה ונוגה צדק כדי להצדיק מנהגם,*) ותיכף ומיד שנה אחרי כן בשנת תקפ יצא ספר צרור החיים כנגד דבריו, ושם (סימן א) כתב לדחות כל דבריו, וגם הגאון חתם סופר זכר מדברי ספר נוגה צדק הנ"ל, והשיב על דבריו, וכן בספר להט החרב המתהפכת שיצא באותה שנה, שפך חרון אפו, ונגידים ידבר על מחבר הספר הנ"ל, כיעוי"ש. וכן הסכימו גדולי האחרונים וכן כתב בספר ארחות חיים ספינקא (סימן קנא, אות ב), ובשו"ת שבט מנשה גרוסברג (ברלין תרנו, סימן י), ובשו"ת חזון למועד (ביאליסטוק תרפג, סימן ה), ובשו"ת ויען יוסף גרינאוולד (חאו"ח, סימן נז), ובשו"ת שרידי אש חלק א (סימן טז, אות כב), ובשו"ת משפטי עזיאל חלק ח (סימן יח), ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ח (חאו"ח, סימן כט), ועוד עיין לו בחלק ו (חאו"ח, ס"ס ד), ע"ש. ועוד עיין בשו"ת תולדות יעקב (וילנא תרסז, חיו"ד סימן א), ובשו"ת וישב יוסף בורלא (חאו"ח, ס"ס ב), ובשו"ת שואל ונשאל חלק ב (חאו"ח, סימן יג), ובשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א (חיו"ד, סימן קפז), ובשו"ת זקן אהרן וולקין חלק א (סימן ו , אות ב), ובשו"ת מלמד להועיל חלק א (חאו"ח, סימן טז), ובשו"ת מים חיים משאש חלק א (סימן רמח, אות ו), ובשו"ת אגרות משה אורח חיים (חלק ב, סימן ל), ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה (סימן צז), ובשו"ת שבט הלוי חלק א (סימן כו), ובשו"ת משנת יוסף ליברמן חלק ו (סימן סג, אות ה), ובשו"ת תשובות והנהגות חלק א (סימן תשמ), ובשו"ת באר שרים חלק ג (סימן סב, אות ה), ובשו"ת ויצבור יוסף בר שלום חלק ג (סימן ס), ובספר מנהג ישראל תורה (עמוד פו, אות ט), ובספר ובחקתיהם לא תלכו להרה"ג יונתן הלוי רוזמן שליט"א (עמוד סד), ע"ש.

אם גם שלא בשעת התפילה אסור

והנה לפי טעמו של הגאון חתם סופר בתשובה (חחו"מ, סימן קצב) הנ"ל, שבמקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו כו', אם כן יש לאסור זאת גם שלא בשעת התפילה, וכן כתב בשו"ת בצל החכמה חלק ב (סימן פה), על פי דברי החתם סופר, ע"ש. וכן כתב בשו"ת לבושי יום טוב (סימן לז), שאסור להעמיד כינור ועוגב בבית הכנסת אפילו שלא בשעת התפלה, ע"ש. אולם בשו"ת צרור החיים (דף ד סוע"ד), הביא שנהגו לשורר בכלי שיר לקבלת שבת, ובכניסת יום טוב, ע"ש. וכן כתב בשו"ת כפי אהרן אפשטין (סימן כ, אות א), והובאו דבריהם בשו"ת יחוה דעת חלק א במילואים שבסוה"ס (סימן מה), אולם בספר אלה דברי הברית הנדפס באלטונא (שנת תקעט), להשיב על דברי המתחדשים הרפורמים, כתב (בעמוד ה), שבק"ק פראג עיר גדולה לאלקים בתוכה תשעה בתי כנסת ובגדולה שבה נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר, ורק עד בואי בשלום ולא יותר, ומעולם לא עלה על לב אחד לעשות כן בשבת ויום טוב, וזה רק בבכ"נ אחת ולא יותר, ולמה לא עשו כן בכולם, אלא ודאי דקבלנו עלינו לאיסור כו', ע"ש. אולם גם הוא לא כתב לאסור זאת רק בשבת, וגם בשו"ת צרור החיים הנ"ל, כותב, שכל האיסור הוא דוקא לנגן בעוגב, אבל שאר כלי שיר מותר, ע"ש. ולפי טעמו של החתם סופר בודאי שאין חילוק בזה, וצריך לומר שהאחרונים הנ"ל, לא סבירא להו כהחתם סופר בזה, וכן משמע מדברי המהרי"א בשו"ת יהודה יעלה הנ"ל שלא אסר זאת רק בשבת, אבל להחתם סופר אכן יש לאסור, ובשדי חמד (מערכת בית הכנסת, אות י), הביא מהשלחן גבוה (סימן תקלא, ס"ק יג), שראה בירושלים ת"ו שגילחו בן חמש שנים [א.ה. נראה דצריך לומר שלש שנים, דבן חמש שנים אין שייך אצלו תגלחת] בחול המועד של סוכות בתוך בית הכנסת בתופים ובמחולות, ע"ש. אולם המעיין בשלחן גבוה יראה שלא כתב בתופים ובמחולות, רק בשמחות וגיל, ובזה יש לפרש הכוונה שהיו שמחים ללא כלי נגינה, ומכל מקום המיקל בזה יש לו על מי שיסמוך, הלא הם הרבנים מהרי"א ושו"ת צרור החיים וכפי אהרן הנ"ל, וכן כתב הגאון מהר"י בלויא שליט"א בספר צדקה ומשפט (פרק יב, שלהי הערה יט), שכבר נהגו לעשות כל מיני שמחה של מצוה בבית הכנסת, כגון, שמחת בית השואבה וכיוצא בזה, וכל שכן שמחת חנוכת בהכ"נ או הכנסת ספר תורה בתופים ומחולות, ע"כ. והוב"ד גם בספר בית יהודה בוגץ' (סימן טו, עמוד קטו), ועוד עיין בספר הלכה ברורה חלק ז (עמוד שכט), ע"ש."

 

הרב בניהו דיין – דברי בניהו כט, סי' יב

אוסר להכניס כל כלי נגינה לבית הכנסת, גם בשמחת בר מצווה. ובטעם האיסור בולל את כל הטעמים יחד – חוקות הגוים וזכר לחורבן, אע"פ שבעיון בפוסקים שהזכיר, חוקות הגוים שייך רק בעוגב.

"בדין כלי נגינה בתפילה שיש שם בר מצוה

בס"ד כט' אדר תשע"ז

לכבוד ידידנו היקר והנעלה השוקד באהלה של תורה ומזכה הרבים בשיעוריו לקרב את אחינו בני ישראל לאבינו שבשמים הרב עזרא כהן שליט"א ירושלים.

בדבר שאלתו כשיש בר מצוה ובאים המשפחה של הבר מצוה חילונים האם כדי להנעים את התפלה אפשר במהלך התפלה להנעים את הציבור בכלי נגינה.

תשובה: כבר דנו בזה הפוסקים והביא דבריהם בקצירת האומר. הנה בשו"ע הלכות בית כנסת (סימן קנא סעיף א) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטלה. וראיתי בשו"ת חתם סופר חלק ו ליקוטים (סימן פד) שכתב בתו"ד וז"ל, ואני אומר כי הם המחניפים לעמי הארצות לאמור כמונו כמוכם הם הם המטילי' קוצים בעיניהם במה שלוקחים נוצרי לשורר בבית תפלתם לנגן בכלי שיר ארגל היתכן שאיש נוצרי מושל ארץ יהיה עבד מנגן בבית תפלתם של ישראל שאינם מאמונתו והלא כה הי' עבודת שמשון השבוי אצל הפלשתים שמוהו לנגן בבית אלהיהם על אפו ועל חמתו של שמשון ויש לחוש שאומות העולם יאמרו שחקו עלינו יהודאי וגם מצידנו לא יתכן כיון שהנער הנוצרי אינו מאמונתינו איך יקובל זה השיר לפני הקדוש ברוך הוא ואיך יושר שיר הזה במזמור הללו ד' מן השמי' המסיים לבני ישראל עם קרובו וכו' והנוצרי מאמין שישראלי' הם המרוחקים הי' קרובים ונתרחקו כשר בשירים על לב רע. ואם יאמרו הנוצרי' הוי מעשה קוף בעלמא ורחמנא ליבנו בעי א"כ הרי מטילין שנאה בינינו לבין אומ"ה גם ממה שראינו שאבותינו מתקני התפלו' לא תקנוהו בכלי שיר אף על גב שמאתנו יצא השיר הזה בעבודת בהמ"ק אפ"ה הזניחוהו אבותינו ש"מ לא הוי ניחא להו בהו מטעם מיום שחרב בהמ"ק אין שמחה לפניו וכבר כתבתי במקום אחר כי לפענ"ד מ"ש איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר ולא אמר לפני בני נכר ש"מ בא לשלול אפי' לפני ה' כיון שהוא באדמת נכר ואם הותר קצת לשמוח בני אדם חתן וכלה כי המה עגומי הגלות והותר לשמחם אבל בבית ה' אין שמחה לפניו ומה גם ביום ש"ק דהוי שבות שלא במקום מצוה כי אין כח בידינו לבדות מצוה מלבינו אשר לא שערו ראשונים ומצוה שאפשר להיות מבלעדי' ונתיר עי"ז איסור דרבנן חלילה לנו לא יעשה כן בישראל ובפסחי' (נ"א ע"א) יוצאין בקורדקיסין בשבת ואין יוצאין בקורדקיסין בשבת בביתו ומעשה ביהודה והלל בני של ר"ג שיצאו בקורדקיסין בשבת ולעזה עלי' המדינ' ואמרו מימינו לא ראינו כך ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר להם מותרי' אתם ואיך יתירו בפרהסי' בבית תפלתם מה שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור. עכ"ד. חזינן שהעלה לאסור להכניס כלי שיר לבית כנסת ולנגן בו בשעת התפלה…

בסיכום:

אסור לנגן בכלי שיר בבית כנסת בעת התפלה והוא מנהג הגויים ואסור לנו להדמות למעשיהם וכל זמן שבית המקדש לא בנוי יש איסור לנגן בעת התפלה בכלי שיר והוא מדרכי הגויים שאסור לנו להדמות אליהם ואף אם יאמרו שנעשה כן כדי לקרב את הנוער אין זה הדרך לקרב על ידי מעשה איסור אלא יש לקרבם בדרך ישראל סבא בדרכי נועם כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ויש להתפלל מקירות לבו ואין אל כביר ולא ימאס ורק יש לבחור חזן שיהיה הגון והיינו שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו ושיהיה עניו ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים ורצוי לציבור וכמ"ש בשו"ע (סימן נג סעיף ד). וראה בכף החיים סופר שם (אותיות טז-כה). ובזה תקובל תפלתם ברצון. עיין שו"ת חתם סופר ליקוטים (סימן פד ופו). ובשו"ת לב חיים חלק ב (סימן ט). ובשדי חמד (מערכת בית כנסת אות ב). ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה (סימן צז). ובשו"ת דברי חיים חלק ב (סימן יז). ובשו"ת בצל החכמה חלק ב (סימן פה). ובשו"ת שבט הלוי חלק א (סימן כו). ובכף החיים סופר (סימן קנא אות יט). ובשו"ת מלמד להועיל חלק או"ח (סימן טז). וכן בשו"ת ישא האיש בהשמטות (דף צט ע"ב). ובשו"ת כרך של רומי (סימן א). ובשו"ת זקן אהרן וואלקין חלק א או"ח (סימן ו). ובשו"ת ישכיל עבדי חלקו או"ח (סימן כו). ובחלק ח (סימן כט). ובשו"ת שרידי אש חלק ב (סימן יא). ובשו"ת באר שרים חלק ג (סימן סב). ובספר הלכה ברורה (סימן קנא אות ז). ובשער הציון שם (אות יח). ובשו"ת הראשון לציון חלק א (סימן ט) בענין איסור נגינה בכלי בעת התפלה בכותל המערבי ע"ש.

בברכת התורה בניהו דיין"

 

הרב יוסף בלנרו – שו"ת שיח יוסף ח"ג סי' טו

מעלה מהפוסקים איסור לנגן בביהכ"נ בעוגב משום חוקות הגוים, ובשאר כלים משום זכר לחורבן. וכל זה בשעת התפילה (כולל הלל). אך שלא בשעת התפילה יהיה מותר.

"הנה בשנים האחרונות מתפשטת תופעה שבחול המועד, חנוכה, וראשי חודשים, מזמינים אומנים שינגנו בזמן ההלל ויש מקומות שכמעט הפך הדבר למנהג ויש לברר אם מותר הדבר.

א. הנה במ"ב סימן של"ח סק"י ובכף החיים שם סק"כ הביאו לחת"ס ח"ו סימן פ"ו שהביא ראיות לאסור לנגן בשעת התפילה אף ביום חול.

ובאמת יעויין שם בחת"ס שנשאל לגבי נגינה בעוגב בבית הכנסת והביא כמה טעמים לאסור.

א. משום שנפסק שעיקר שירה בבית המקדש בפה והכלי שיר לבסומי קלא בעלמא (שהשיר ערב יותר ע"י קול) ואחר החורבן די לנו בשירה בפה.

ומבואר שהאיסור לנגן בכלי שיר בתפילה הוא משום החורבן.

ב. כיון שלשון עוגב מגונה הוא ולכן למקדש לא הכניסו עוגב.

ג. משום שעובדי כוכבים ומזלות הקדמונים היו מנגנים בעוגב רק בבית תפילתם וכיון שהיה מיוחד לבית תפילתם לכן נאסר לנגן בו בבית הכנסת ומשום חוקות הגויים.

ושני הטעמים האחרונים שייכים רק בעוגב ולא בכלי נגינה אחרים וא"כ עיקר הטעם שלא לנגן בתפילה בכלי נגינה שאינם עוגב הוא משום החורבן שכלי נגינה שאינו מעכב במקדש משום החורבן אין לנו לנגן בו בתפילה אלא שכתב כן בדרך אפשר וז"ל וא"כ אחר החורבן די לנו לשמש זכר למקדש בשירה בפומה שהיה מעכב ואין בו שמחה כ"כ אבל זמרא דמנא שאיננו מעכב במקדש ואית ביה שמחה יתירה אפשר דלא הותר ע"ש.

וחזינן דאף החת"ס לא ברירה ליה שמשום החורבן יהיה אסור לנגן בכלי שיר בתפילה ופלא הוא על המשנה ברורה וכף החיים שהביאו בפשטות לדברי החתם סופר כמי שאוסר לנגן בשעת התפילה בכלי נגינה.

ובשדה חמד אסיפת דינים מערכת ביהכ"נ אות ב' כתב וז"ל לנגן בבית הכנסת בכינור ועוגב לע"ד הוא מנוע מפסוק על נהרות בבל שנראה שהיו צריכים להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים וכאלו מודים לה' שזכו לחסות בצלו ומ"מ לא רצו לומר בתפילתם כדרך שעשו בביהמ"ק כאילו שבחו ירושלים ונתיאשו ממנה וז"ש שם ישבנו בהשקט ואפילו הכי גם בכינו בזכרינו את ציון כי אפילו אם הותר לשמח חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון כי אין שמחה לפניו ית"ש עד אשר יושב בשמים ישחק ע"ש.

וחזינן דעיקר הטעם שאין לנגן בעת התפילה בבית הכנסת הוא משום החורבן שאין לנהוג בבית מקדש מעט כפי שנהגו בבית המקדש בעת שעמד על מכונו.

וצריך לומר לפי טעם זה שהאיסור לנגן בבית הכנסת הוא רק בזמן התפילה שהתפילה היא כנגד הקורבן וכמו שרק בזמן הקרבת הקורבן נגנו בכלי שיר בבית המקדש כך רק בזמן התפילה יהיה אסור לנגן שלא לנהוג כבזמן שהבית על מכונו אבל כשלא בזמן התפילה שרי.

ויש לעין אם בזמן אמירת ההלל בחול המועד, חנוכה, וראשי חודשים, שאמירת ההלל הוא הודאה ושבח לה' יהיה מותר לנגן דאפשר דדווקא בתפילות עצמם שהם כנגד תמידים ומוספין מן הראוי שלא לנגן בכלי נגינה כפי שהיה בבית המקדש בהקרבת תמידים ומוסיפים אך בזמן אמירת ההלל שהוא נאמר להודאה ושבח לה' יתברך י"ל דשרי או דנימא שכיון שאמירת ההלל היא חלק מהתפילה שהיא כנגד קורבנות א"כ אין מן הראוי לנגן בכלי נגינה אף בהלל שנראה כעין שמחת ציון וכמו שכתב בשדי חמד, ובזה נראה שדי לאסור רק במה דדמי לבית המקדש והוא בתפילת שחרית שהיא כנגד תמיד של שחר ובתפילת המוסף שהוא כנגד קורבן מוסף שבבית המקדש ניגנו לאחר הקרבתן ואנו נמנעים משום החורבן בכדי לא להידמות לגמרי לבית המקדש ודי לנו בזה ולא לאוסיף עליה.

אך בהלל שהוא אחר תפילת השחר והוא שבח והודאה לה' י"ל דשרי להוסיף כלי נגינה להרבות בשמחה באמירת ההלל.

אמנם בלב חיים להגר"ח פלאג'י בח"ב סימן ט' עמוד ל"ז כתב בדבר המנהג שרוצים לעשות מחדש להביא מנגנים ואחר שנשא ונתן וצידד לכאן ולכאן כתב דשמא כיון שבבית המקדש ניגנו בכלי שיר אף בבית מקדש מעט יש לנגן בכלי שיר ודחה דבר זה וכתב וז"ל ואם כן עכשיו שהבית מקדש חרב בעוונותינו הרבים איך יתכן לעשות כן…

וחזינן בדבריו שהסברא הפשוטה שכל שהוא דבר חדש שלא נעשה ע"י הראשונים אין לנו לחדש ולהנהיג ויש למחות ביד אלו שחידשו והנהיגו ניגון ע"י כלי נגינה בשעת התפילה.

ומדבריו נשמע שלאו דוקא בזמן שחרית ומוסף אלא אף בזמן ההלל יאסר לנגן בכלי נגינה וזיל בתר טעמא שאין לנו לחדש דברים מדעתנו שלא נמצאו בדברי הראשונים והאחרונים לא בדברי הש"ס והפוסקים ולא בדברי המקובלים ולכך אין לעשות כן וכן מדבריו נשמע שבכל כלי הנגינה אסור לנגן בשעת התפילה ולאו דוקא בעוגב ועל עוגב (אורגן) כתב עוד טעם שהוא מנהג הגויים לנגן בעת תפילתם באורגן (עוגב) וז"ל וא"כ פשיטא ודאי כי ניגון של אורגאנוס שהגויים מנגנים בבית תפילתם כי אין לנו לנגן ניגון זה בבית הכנסת בעת התפילה והוא ברור עכ"ל.

והנה בזמננו נפרץ הענין…

ועוד הזכיר שם בלב חיים שהוא מנהג עובדי ע"ז שמנגים בעת תפילתם.

ואלו שחישבו להתיר בהסתמך על החתם סופר דלא נשמע מדבריו שהוא איסור גמור לנגן בשאר כלים שאינם עוגב ומשום שנראה מדבריו שהסתפק אם יש לאסור משום זכר למקדש שלא יראה כבבית המקדש ולא באופן ודאי והם חישבו שאינו איסור גמור ולכן התירו ולאחר מכן באו אשר לא ידעו שעוגב הוא אורגן בלעז והתירו אף לנגן באורנן (עוגב) ולאחרונה התחילו להכניס בשני וחמישי כשיש שמחת בר מצוה כלי נגינה לבית הכנסת ונגרם זילזול בתפילה ועוד תקלות רבות אחריתם מי ישורנו.

אולם לנגן בעוגב (אורגן) בבית הכנסת בעת התפילה כבר כתב החתם סופר שהוא איסור גמור לנגן בו ומשום שהוא כלי נגינה המיוחד לבתי עבודה זרה ועוד שמחמת שמו אין ראוי להכניסו לבית הכנסת וידוע הוא שעוגב בלע"ז נקרא אורגן (באנגלית ובעוד לשונות) והוא האורגן צינורות המצוי בבתי עבודה זרה אף בזמננו והוא כלי קלידים שההקשה בקלידים גורמת לתנודת האויר שבצינורות וע"י כך נשמע הצליל והאורגן החשמלי המצוי בימינו (הנקרא בסתמא אורגן או קלידים) הוא חיקוי לעוגב ולצליל העוגב וא"כ בעברית שמו עוגב חשמלי ובו אסור לנגן מהטעמים האמורים בחתם סופר שאין ראוי להכניס לבית הכנסת כלי נגינה בשם זה ועוד שהוא חיקוי לגויים שמכניסים כלי נגינה כעין זה לבית תפילתם וכן בלב חיים כתב שאין להכניס כלי זה לבית הכנסת שהוא מחוקות הגויים שמכניסים כלי זה לבית תפילתם…

וכן לענין העוגב שהוא כלי שייחדוהו לתפילתם יש בו משום ובחוקותיהם לא תלכו.

ובמה שהביא מהמוהרי"ק שורש פ"ח שנשאל לגבי גלימה שדרך הנכרים ללבשם אם יש בלבישתה משום ובחוקותיהם לא תלכו והשיב דאין לאסור משום חוק אלא בדבר משני חלקים האחד הדבר אשר אין טעמו נגלה כרמשמע לשון חוק והשני הוא הדבר אשר שייך בו נידנוד פריצת גדר הצניעות והענוה ע"ש.

ובאמת שהניגון בבית גילוליהם בעוגב הוא בגדר חוק שאין טעם למה בחרו דווקא בעוגב ולא בכלי נגינה אחר…

וביש"א אי"ש בהשמטות דף צ"ט ע"ב כתב וכל לגבי דידי אמינא אם עושים האומות באופן זה בבית תפילתם לעבודה ממש דהיינו שהיא עבודה חיובית אצלם דלא סגי בלאו הכי נראה לע"ד שהוא איסור גמור וכמו שכתב הב"ח בתשובה סוס"י קכ"ז ובסוף התשובה כתב אך לדאבון לב כי בעוונותנו הרבים כבר פסתה המספחת צרעת פורחת והתירו בכמה מקומות ועשו מעשה והביאו הקורו (עוגב) לבית הכנסת מקדש מעט בכמה עיירות מערי אירופה אין מספר וכו' את זה בדאגה ודמעות יורדות תוך חדרי לבבי בראותי כי אבדה התורה והיהדות והאמונה ע"ש.

ובישכיל עבדי ח"ח מימן כ"ט סק"ה כתב בענין העוגב וז"ל ואחרי כל דברי הפוסקים האוסרים באיסור מוחלט ודאי שעלינו לעמוד בכל תוקף לבטל אותם ומכ"ש שלא להנהיג ממנהגם בלכתחילה וישתקע המנהג ולא יאמר והחכם עניו בראשו להשפיע עליהם בקול נועם אולי יטו אוזן קשבת אליו ויסורו מדרכם הנילוזה וישובו מדרכם לדרך הישרה שסללו לנו אבותינו הקדושים על פי מסורת אבות שתקובל ברצון ובאהבה ולא תיהיה תפילתנו ועבודתינו לחרפה ולכלימה לפני אל עליון נורא תהילות משמיע ישועות בב"א עב"ל.

ולמסקנת הדברים אין להכניס כלי נגינה לבית הכנסת בשעת התפילה ובפרט אורגן (עוגב) שהוא כלי המיוחד לבית עובדי עבודה זרה בעת תפילתם.

ושלא בשעת התפילה נהגו להקל ולנגן בכלי שיר ואף באורגן."

 

המתירים עוגב בביהכ"נ

הרב אברהם יוסף שלמה גראצייאני[38] – אי"ש ג"ר, הגהות שולחן ערוך, כ"י קויפמן 106, אורח חיים סי' תקס, ג, עמ' 118 (המקור לקוח מתוך מאמר באסופות)

אין שום איסור לנגן בעוגב משום חוקות הגוים (לכאורה גם בביהכ"נ), אין מוחה במנהג, והמון העם חושבים שיש איסור מסברה.

"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכו'. גרסי' בערכין פ' אין בערכין בגמ': לא היה מכה הרדולוס במקדש. מאי הרדולוס, אמר אביי טבלא גירגנא, מפני שקולה עב ומערבב את הנעימה. ופי' הרב הערוך בערך טבלא, שהוא האורגא"נו בלעז. עיין בהגהתי כ"י בסי' וסעיף הנ"ל, שאין לחוש כשהמשוררים יהודים מנגנים בכלי האורגאנו בשירות ותושבחות שאומרים לה' יתברך שמו, ואם עושים כן לא שייך לו' כאן שאין לעבור על פסוק ובחוקותיהם לא תלכו.

ולנגן ג"כ לצורך מצוה באותו כלי שיר שיש בו מפוחים, כדי לנענע הקנים שמוציאים רוח מקולות משונות, הקורין אותו אורגא"נו בלעז, ובלשון חכמים טבלא גירגונא, לא ראיתי שום מורה שמוחה על זה משום ובחוקותיהם לא תלכו. וגם לא מצאתי שום פוסק לא מן הראשונים ולא מן האחרונים שאוסר בזה. הגם כי יש מן המון העם שמסברת נפשם אומרים שאין לנגן בכלי הנ"ל."

 

תשובת הרב יעקב חי ריקנאטי[39] – מתוך כתב ידו (העתק באסופות)[40]

מתיר נגינה בעוגב, ועי' בתשובה הרחבה לקמן.

בכתב היד המצולם מופיעה רק תחילתה וסופה של התשובה:

"נשאלתי מהקצין ומאד נעלה כמר יעקב הירץ באר ראש עדת בני ישראל אשר בברלין הבירה יר"ה השאלות הבאות האלה

ראשונה: במה בתי כנסיות יש בוירונא

תשובה : וירונא אשר יש בה אלף נפשות מבני ישראל יש בה שני בתי תפלה אחד והוא הבית הגדול מתפללים בו כמנהג בני אשכנז, והאחד כמנהג בני ספרד…

ועל פי ראשי אלפי ישראל הרבנים המובהקים זצוק"ל הנ"ל אין אני רואה שום איסור לנגן באורגנ"ו בבית הכנסת לכבוד ה' לשורר שירות ותשבחות בניגון ובקול נעים זולתי בשבתות וי"ט שלא ינגן הישראל בעצמו כמו שפסק מרן בא"ח סימן שלח סעיף א גזירה משום שמא יתקן כלי שיר אך ע"י גוי כתב הבאר היטב שם סק"ג דמדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה:

ולומר לו בשבת שינגן התיר הרב מגן אברהם ובלבד שלא יאמר לו לתקן הכלי שיר ובארצו של הרדב"ז נהגו איסור לומר לגוי בשבת שינגן ובס' אליהו רבא צידד להתיר לומר לגוי שיתקן הכלי שיר והפריז על המידה וטוב ליזהר לומר לו מע"ש שינגן בשבת זהו מה שהעלתה מצודתי הקלושה והחלושה כו"ח פה וירונא יע"א ביום אחרון לחדש חשון שנת אשמר לו חסדי לפ"ק הצעיר תולעת יעקב חי ריקאנטי מפיסארו בעל המחבר והמדפיס ספר פסקי ריקאנטי האחרונים העומד לע"ע לשרת בקדש פה וירונא."

 

תשובת הרב יעקב חי ריקנאטי – מתוך ספר "נוגה הצדק"[41]

דן בשאלה האם מותר לנגן בעוגב (בביהכ"נ, ואינו רואה נ"מ במיקום העוגב):

א. מצד חשש ע"ז (לפני חוקות הגוים), אין לאסור כל עוד לא השתמשו בעוגב עצמו לע"ז. ומשום חוקות הגוים גם אין לחשוש, מכיוון שמשתמשים בעוגב גם לצרכי רשות ולא רק בבית ע"ז (אמנם העוגבים כן היו קבועים במקומם).

ב. משום זכר לחורבן אין לאסור מכיוון שכבר נהגו ישראל לשיר, ואף לנגן כמעשה רב במודינה ששם היו ת"ח ורבנים שלא מיחו בחבורת "תוף וכנור", ואף נשלחה שאלה ע"י אחד מהם לאחד הרבנים הגדולים של הקהילה והתיר לו לנגן. אלא וודאי שמותר לכבוד הקב"ה.

ג. גם מצד הפרעה לכוונות בתפילה מסיק להתיר.

למעשה מתיר, ובשבת מתיר ע"י גוי, ועדיף שיסכמו איתו בע"ש.[42]

"רביעית: אם העוגב הנקרא אורג"אנו (Orgel) אסור או מותר לנגן בבית תפלה להנעים השירות והתשבחות אשר יחדו ירננו אל אל חי ?

תשובה: אנכי הרואה אשר שאלה הזאת סובבת על שלשה דינים והוראות, והנני מבארם אחת לאחת.

הראשונה היא: אם יש לחוש להשתמש בכלי נגון זה משום לתא דעבודה זרה שמשתמשים בו בזמן הזה לנגן לפני ע"ז ? כההיא דמצבה שכתב רש"י ז"ל בפ' שופטים: ואע"פ שבתחלה היתה חביבה, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוהו אלה חק לע"א •

השניה: אי אית ביה משום שמחה בזמן הזה משום חרבן בית המקדש ? כדאיתא בסוטה: זמרא מנלן דאסור ? שדר להו מר עוקבא : אל תשמח ישראל אל גיל בעמים וכמו שפסק מרן בשלחנו הקצר א"ח סי' תק"ס וז"ל: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם ואסור לשמעם מפני התרבן •

השלישית: אם יש לחוש מפני הפסקת התיבות ומניעת הכוונה

ועל שלשתם הנני נא להראות בראיות ברורות, שאין בזה שום חשש לפי עניות דעתי ושצדדי ההיתר נראין יותר, כאשר אבאר אחת לאחת למצוא חשבון. וזה החלי בעזר צורי וגואלי •

האמנם האמת אגיד אשר חפשתי באמתחות הפוסקים ולא מצאתי אפילו אחד קדוש מדבר על ענין העוגב ; לבד ראה זה מצאתי להרב פחד יצחק בערך אורג"אנו שכתב וז"ל: ואי שרי לנגן בו או אסור, עיין להרב שתי ידות דף ק'." ושם יגעתי בס' שתי ידות למוה"רם די לונזאנו, ולא מצאתי מאומה. ואולי ספר אחר הוא שנקרא גם כן בשם זה ואיננו בידי •

ומעתה על הראשונה אשיב ואומר : דמשום לתא דע"ז ליכא למיחש למידי כל שאותו העוגב עצמו לא נשתמש בו לע"ז דאם כן ליתסר נמי נר של שעוה להדליק בבית הכנסת מאחר שבכיוצא בו מכבדים לע"ז דמ"ש ? והא ודאי ליתא, שהרי לא אסרו אלא בנרות ושעוה של אלילים עצמן, ר"ל שהדליקו לפני ע"ז והם אסורים משום נויה, ואפילו משכנם או מכרם לישראל אסורים לנר מצוה ושבת וחנוכה ודב"הכ, כדפסק מרן הב"ח יורה דעה סימן ק"לט סעיף י"ג. ושם בסעיף ט' פסק, דנרות של שעוה שמדליקין לפניה, נויה הם ואסורים, ואם משכנם או מכרם לישראל מותרים וכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן ע"כ. והחילוק מבואר דהכא איירי לצורך הדיוט, ובסעיף י"ג איירי לצורך גבוה, דאף אם בטלן הגוי אסירי משום מיאוס: ואם איתא ליתסרו כל נרות של שעוה להדליק לנר מצוה אף שלא נשתמשו בהם לע"ז. משום שעשאום חק לע"ז ? אלא ודאי שאין לחוש בזה ושרי, ושאני מצבה דהוי דבר קבוע ומחובר ואין משמתמשין הימנה אלא לע"ז דוקא, וגלי רחמנא דכל המקיים אותה אפי' לעבוד את ה' לוקה, כמו שכתב הרמ"בם ז"ל בפרק ו' דין ו' שהוא בנין שהכל מתקבצין אצלה משא"כ דבר שאינו קבוע ומחובר ומשתמשין הימנו ג"כ לדבר הרשות, ובמקומות אחרים ולענינים אחדים, ודומה לפעמון שמשתמשין הימנו גם בבתים, ואינו נקרא חק לע"ז אע"פ שמשתמשין הימנו בבתי ע"ז, משום שגם במקומות אחרים משתמשין בו, ולפיכך ליכא מאן דאסר – ועוד שהמצבה לפעמים עובדים את האבן ממש, כההיא דתנן: אבן שחצבה מתחלה לבימוס • תדע, דאבן שהעמידו עליה ע"ז וסילקה, האבן מותרת, כדפסק מרן שם סימן ק"מה סעיף ה' והרי לא אסרוה משום חק לע"ז. ועוד הרי מרן פסק שם סימן ק"מג סעיף ט"ו: דאסור לשמוע כלי שיר של אלילים וכו', ואי איתא דעדיף מינה הו"ל לאשמעינן דאסור לשמוע כלי שיר שבכיוצא בהם מנגנים לע"ז? אלא ודאי שלא עלה על דעת שום פוסק לאסור מטעם זה לנגן בעוגב כל שלא נשתמשו בו לע"ז וזה פשוט ומה שאסר רי"ו, הובאו דבריו שם בבאר היטב ס"ק י"א וז"ל: וכל ניגון שמנגנין בו לע"ז לא ינגן בו להק"בה, היינו דוקא הניגון ר"ל נעימת הקול ולא הכלי נגון ומשם ראיה להתיר שלא כתב : וכל כלי ניגון שמנגנים בו לע"ז לא ינגן בו להק"בה, מכלל דשרי ושרי ועיין עוד לקמן על ענין זה, דמשום לתא דלא תעשו כמעשיהם ליתא כלל וכלל.

ועל השניה אומר: דמשום חרבן בית המקדש נמי אין לאסרו, שהרי סיים שם מרן בא"ח סימן ת"קס וכתב וז"ל: וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין ע"כ וכי תימא ה"מ זמרא דפומא, אבל זמרא דמנא עדיין לא שמענו דלשתרי ? אף אני אשיבך מלים דמעשה רב יוכיח, במודינא עיר ואם בישראל עיר גדולה של חכמים ושל סופרים שהיו שם רבנים אטלקים ואשכנזים, הרב פאדובה, והרב ליפשיץ, והרב אפרים כהן, שניהם מאשכנז שהרביצו תורה. ושאר רבני וגאוני ארץ זצוקל ויש שם חברת תוף וכנור ואין פוצה פה ומצפצף לאסור ועד אחרון איש אלהים קדוש הוא הרב המופלא והמפורסם בדורנו הגאון המפולפל והמובהק מופת הדור והדרו, כמהו' ישמעאל הכהן זצו"קל, שבזרע אמת חלק י"ד בסי' קנ"ז נשאל, וז"ל שם: בחו"המ של סכות איתרע מלתא באחד מבני חברת תוף וכנור שמנגנים שיר על פי הנבל וכל כלי זמר בליל הושענה רבה, נשאלתי אם יכול לילך עם בני חבורתו לנגן גם הוא בכלי זמר שרגיל לנגן בשאר שנים הנקרא אב"וה – ע"ש שהעמיק הרחיב ברוחב בינתו ועוצם פלפולו והעלה להתיר ואי איתא דאסור לא הוי שרי רבנן אפילו לא הי' אָבל לנגן בכלי זמר, משום אל תשמח ישראל אל גיל בעמים? אלא ודאי דשרי לכבוד הק"בה, ואינו בכלל אל תשמח ישראל אלא שמחה שאינה של מצוה, כדפסק מרן שם סמוך ונראה באותו סעיף עצמו וכדכתיבנא לעיל •

וראיתי למהר"שא ז"ל שכ' על האי קרא דמייתי מר עוקבא, וז"ל: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, באותו גיל שרואה בעמים, כמו שכתוב, ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלתי וכו', ובו רמז קצת שמותר לנגן בתפלה, שאמר שהם נגינות שותי שכר, אבל אני מנגן בתפלה גם בגלותי כמש"ל מיניה וכו'[43]. הרי בהדיא דתוך התפלה שאני, וליכא למיחש לטעמא דאל תשמח ישראל כדאמרן, וכן נראה מדיוקא דלשנא דר"שי עצמו בסוטה פ' עגלה ערופה, דאמרינן התם: משבטלה סנהדרין בטל השיר ופר"שי גזרו על דורם שלא יזמרו בביתם וכו', לאפוקי בב"הכ ולדבר מצוה ושמא תאמר דהתם מיירי בתוך התפלה, כגון פיוטים ויוצרות תחינות ובקשות ודומיהן, אבל בפסוקי תורה לא ? הא נמי ליתא, דבין בשיר סתם בין בפסוקי תורה מטעם אחד נגעו בה, דהיינו אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, והיינו כנור שמנגנים בו הע"כום, וכיון דבשיר סתם חזינן דבתוך התפלה ולדבר מצוה שרי, ולא חיישינן לולא תעשו כמעשיהם, אף אנן נמי נימא שגם בפסוקי תורה שהוא מההוא טעם עצמו ליכא חששא דעשאונו ככנור, וא"כ מצאנו ראינו דאף משום חרבן ליכא ושרי.

ועתה הנני בא עד השלשה, דהיינו אם יש לחוש להפסקת התיבות ומניעת הכוונה…

אמנם אין זה דבר מוסכם…

הכלל העולה, אשר על פי הראיות והאמת והצדק הנאמרי' למעלה ועפ"י ראשי אלפי ישראל הרבנים המובהקים זצ"וקל הנ"ל, אין אני רואה שום איסור לנגן באו"רגנו בב"הכ לכבוד ד' לשורר שירות ותושבחות בניגון ובקול נעים, זולת בשבתות וי"ט שלא ינגן הישראל בעצמו, כמו שפסק מרן בא"ח סימן ש"לח סעיף א' : גזירה משום שמא יתקן כלי שיר, אך ע"י גוי כתב הבאר היטב שם ס"ק ג': דמדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת, כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזיוה • ולומר לו בשבת שינגן התיר הרב מגן אברהם, ובלבד שלא יאמר לו לתקן הכלי שיר • ובארצו של הרד"בז נהגו איסור לומר לגוי בשבת שינגן, ובס' אליהו רבא צידד להתיר לומר לגוי שיתקן הכלי שיר, והפריז על המדה, וטוב ליזהר לומר לו מע"ש שינגן בשבת – זהו מה שהעלתה מצודתי הקלושה והחלושה. כותב וחותם פה וירונא יע"א ביום

אחרון לחדש מרחשוון, שנת אשמר לו חסדי לפ"ק

הצעיר תולעת יעקב חי ריקאנטי מפיסארו' בעל המחבר והמדפיס ספר פסקי ריקאנטי האחרונים, העומד לע"ע לשרת בקדש פה ק"ק ווירונא•"

 

תשובת הרב שם טוב סאמון (עפ"י נוגה הצדק, לקחת בערבון מוגבל[44])

מובא בספר "נוגה הצדק" אשר היה לבסיס שינויי הרפורמים. אפשר שכתב את דברי הרב שם טוב בצורה מגמתית (כונה ע"י המחבר "אב"ד ונשיא ישראל דק"ק ליוורנו" אע"פ שהיה שם כעובר אורח), ואכן בספר "אלה דברי הברית" כשחזר בו הרב שם טוב במכתבו אליהם, העריכו שמח"ס נוגה הצדק סילף דברים בהבאת דברי רבי שם טוב.

עיקר דבריו, מותר לנגן בכל כלי נגינה בביהכ"נ:

א. מצד זכר לחורבן מותר לצורך מצווה.

ב. מצד חוקות הגוים (בעוגב) אין לומר שכל מה שהם עושים גם אנחנו לא נעשה. בניגון יש טעם (מסתמך על המהרי"ק), ואף אפשר לומר שהגוים חיקו אותנו, שהרי הניגון קדם אצלנו.

"נדרשתי מאת אַחַי בית ישרון מארץ מרחק לחוות דעתי דעת הדיוט: אם מותר לנגן בבית הכנסת בכלי שיר הנקרא בל"עז אורגאנו, ובלשון אשכנז ארגעל, ואומרים שזוה הוא העוגב הנזכר בס' תהלים ויש מי שרצה למחות, להיות שבכלי הנ"ל מנהג העמים לנגן בו בבית התפלה שלהם ועוד דקיי"ל דבזמן הזה בטל השיר, מהו הדין בזה הלכה למעשה ? ואען ואומר, דלא ידענא מה זו שאלה, דהדבר פשוט לענ"ד דמותר ואין זו צריכה לפנים

דלא גזרו ח"זל שלא לנגן עתה בכלי שיר ולשומען אלא על היין דרך שמחה וקלות ראש…

אתה הראית דברי גדול ז"ל דפי' ושנה מהו לשון חק, ובנדון דידן ליכא שום טעם ודמיון כוהני שכ' הרב ז"ל, דנ"ד אינו דבר משונה וגם אין בו משום פריצות, דב' אלה הן הנה בכלל חקות הגוים, וזה מה שאסרה התורה לפי דברי הרב ז"ל ותו אעיקרא דמלתא נראה פשוט דלא שייך כאן כלל סרך איסור דבחוקותיהם, דזה לא שייך אלא בדבר חדש והם בדו מלבם אותו דבר ושמו אותו לחוק, אמנם דבר זה מקורו ושרשו הוא מישראל מאבותינו הקדושים, לשורר ולנגן לשבחו ולפארו בכל מיני זמרא, כמבואר במשנה ובהרמ"בם ז"ל שהיו הלוים משוררים בכמה מיני כלי שיר בבית קדשנו ותפארתנו בכל יום ויום כמבואר, ולדוגמא זו הם עושים ג"כ את אשר למדו מאתנו, וא"כ מה ענין ובחקותיהם לכאן אדרבה חוקת דידן נינהו כאמורי ותו שמעתי אומרים, דיש חשש איסור בדבר מטעם דלא יעשה אדם בית תבנית היכל שאסרו חז"ל, כדאיתא בגמו' ע"ז דף מ"ג, וה"ה נמי הך, מאחר שהיו הלוים משוררים במקדש בכלי שיר, אסור לן למעבד כוותייהו לשורר בב"הכן מקדש מעט כמו שאמרו ר"זל • והא נמי ליתא, דלא אסרו אלא בית תבנית היכל כפי"רשי ז"ל, שכ': בית תבנית היכל, בארכו ורחבו ורומו, ושיעור מדת פתחיו, אבל אם נשתנה בטקצת מותר עכ"ל. נמצא דכל דאיכא שינוי בדבר שריי וא"כ מי זה אטר ותהי, וזה הכלי שיר דנדון דידן הוא דומה בכל חלקיו לאותו שבמקדש : ועוד דהמעיין בהרמ"בם ז"ל בהל' בית הבחירה פ"ז הלכה ה' יראה להדיא שלא היו מנגנים במקדש כי אם בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל ותו לא, כמ"ש וז"ל: וכמה הם מנגנים? בנבלים וכו' נראה כדבריו דבאלו דווקא היו מנגנים ולא בכלי אחרי ואם יאמר האומר וגזרינן שלא לנגן בשום כלי שיר אחר החרבן משום שיר הלויים, גם זה הבל, דא"כ הי' להם לר"זל לאסור מהאי טעמא כל כלי שיר בכל מקום ובכל זמן, ומה קאמר מתני' דסוטה, משבטלה סנהדרי בטל השיר בבית המשתאות, דלפי ה"ט בכל מקום ובכל אופן הי' להם לגזור? אלא ודאי דמה"ט אין לחוש כלל כאמור •

כלל העולה מכל הכתוב ומפורש לעיל דמותר לשורר ולנגן בכל כלי שיר בב"הכן לכבוד ה' ותורתו, דלדבר מצוה לא גזרו ח"זל כלל כמ"ש לעיל ותו טעמא אחרינא איכא בהאי מלתא, דע"יכ באים לב"הכ להתפלל האנשים והנשים לשמע אזן אשר ישמעו כלי השיר הערב הנ"ל. וכבר אמרו ר"זל: לעולם יעסוק אדם וכו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואין להאריך בדברי' פשוטים • זהו הנראה לפ"ענד דמותר ושפיר למעבד הכי להללו בכלי שיר העוגב הנ"ל, ובהסכמת מעלת הרב המובהק די באתרא הדין, הרב דומה למלאך ה' צבאות ובית דינו הרבנים המובהקים ה' עליהם יחיו אכ"יר הכ"ד הכותב וחותם בסדר ומלכים מחלציך יצאו, שנת וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה כו' ולישראל עמו לפ"ק פה ליוורנא יע"א. הצעיר שם טוב ס"ט בלא"א הרב

המופלא ח"ק כמהו' יוסף חיים בן סאמון זצ"ל.

קיום מעלת הרב דיין וסופר רק"ק ליוורנו יע"א.

קושטא קאי שאני ח"מ העתקתי כל הכתוב למעלה לשלחו לקהל עדת השואלים יהיו מכתב יד קדש של מעלת הרב המובהק כמוהו' שם טוב ני' בגן של קדושים ה"ה הרב הגדול והמפורסם מופלא שבסנהדרין הרב המחבר עדות ביהוסף הנדפס מחדש על הש"ס וש"ות כמהו' יוסף חיים בן סאמון זצו"קל ולראיית האמת חתמתי שמי אני הצעיר דיין וסופר מתא הדין זו ליוורנא יע"א. כ"ד הצעיר שמואל בן הרב כמהו' משה הכהן ס"ט."

 

רבי שלמה יונה[45] – פסק על האורגאנו (מתוך אסופות)

בעניין עוגב בביהכ"נ, למסקנה מתיר אפילו בשבת ע"י ישראל:

א. בזמן המקדש הייתה מצוות עשה לנגן בכלי שיר ערבים. כמו"כ היה במקדש עוגב כימינו, אלא שברבות השנים נשתכח ורק בזמן הנכרים מצאוהו מחדש.

ב. על טענת זכר לחורבן משיב – כמו שבקרבנות תקנו לנו לומר בתפילה כנגדם, כך אפשר לומר על כלי נגינה.

ג. על טענת לא מצינו בכל הפוסקים והדורות – זהו מחמת רדיפות, שלא נתנו לנו להרים קול בתפילה, ורק כעת קיבלנו זכויות (אמנציפציה?).

ד. לומדים מדוד המלך שיש להלל את ה' בכלי שיר.

ה. בזוהר מובא שהנגינה מועלת "לאתערא רוחא משלימותא דכלא".

ו. על טענת חוקות הגוים משיב – חוקות הגוים עיקרם לאסור מנהגים לא טובים ומנהגי שטות (מהרי"ק?), אך במנהגים טובים ויש להם שורש בתורה אין לחוש. ומצרף את ההגה"מ שאין להוסיף על מה שמנו חז"ל. כ"ש עוגב שמוזכר במקורותינו. כמו"כ א"א לאסור כל דבר טוב שהנוצרים עושים: קריאת תהילים/תנ"ך/כתיבת שם ה' וכד'.

ז. לעניין שבת – אין לדמות לאיסור שופר בשבת, כיוון שלא שייך הוצאה בעוגב שהוא גדול וקבוע והמנגן בו הוא בקי. ולעניין תקון כלי שיר אין לחוש, כיוון שאין בנמצא בביהכ"נ מי שיודע לתקנו.

"הגבירים הנכבדים והיקרים, ראשי קהל עדת ישראל בעיר מודינא יע"א, שאלו אלי אם מותר לשום האורגנו בבית הכנסת אשר בנו מחדש.

תשובה. על ענין נכבד כזה אם רק למראה עיני אשפוט ולמשמע אזני אוכיח נקל לי להשיב, יען כי לא דבר חדש הוא וכבר התירוהו בקהלות ישנות ונכבדות אשר להן לראש ולקצין אנשים חכמים וידועים על רוב בקיאותם בידיעת שרשי התורה ומצותיה, יראי אלהים באמת ובתמים, שטוב ללכת בעקבותם. אבל בדור הזה אשר רבו בו הפרצות לאין מספר, וע"כ החרדים אל דבר ה' נפל פחד הריפורמא על לבם וכל אשר אינם יודעים טעמו אומרים: ראה זה חדש הוא, מדרכי האמרי למדוהו, מצור חוקות הגוים חצבוהו. ומתרחקים ממנו כרחוק מזרח ממערב, ומואסים בו. חשבתי בלבי לדרוש ולחקור היטב אחר הענין כדי להסיר כל ספק מלב המאמינים, ולהראות להם כי האורגאנו איננו אסור לן מן התורה שבכתב ולא מן התורה שבע"פ, וטוב ויפה לנגן בו בבתי כנסיות כדי לעבוד את ה' באהבה ובשמחה, בכבוד ובתפארת.

הלא ידענו אם לא שמענו שבזמן שהיה בית המקדש קיים היו נוהגים לשיר ולרנן בשעת הקרבת הקרבנות ולנגן בכלי נבל, וזה לא היה רק מנהג בעלמא, אבל מצות עשה מן התורה כדכתיב: וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני יהוה אלהיכם' (במדבר י). ומפי השמועה למדו כי החצוצרות האלה הנאמרות בתורה רק לדוגמא נאמרו ולכלול בהן כל מיני זמר. ולפיכך במקדש ראשון ושני היו מחלילין בחלילין ומנגנים בתוף וכנור בנבל ומצלתים ובכל כלי זמר…

מכל זה אנחנו לומדים כי המצוה האמיתית הנצטווה בסיני, ושבתורה שבכתב רמזוה בחצוצרות ובתורה שבע"פ בנבל וכנור וגו', היתה לשיר בקול נעים בחצרות בית אלהינו, ולנגן בכלי הזמר היותר חשובים ומשמיעים קול ערב משיב נפש. וע"כ השתדלו חז"ל להביא בכלי השיר אשר להם כל השלמיות שהיה לאל ידם להביא, כדי שיהיה לכלים האלו קול ערב וזמרת נעים…

אבל מה אאריך עוד לדבר, להוכיח במשור לחכמי לב, כי כל מגמת הקדמונים לענין כלי הזמר אשר בבית המקדש לא לחצוצרות היתה ולא לנבל וכנור היתה אבל רק לכלים שמשמיעים קול ערב ונעים היתה, יהיו הכלים האלה מה שיהיו, הואיל ובמקדש היה כלי אחד שהוא כמו האורגאנים שבימינו ? ואל תתמה על החפץ קורא יקר כי הדבר ברור הוא כשמש בצהרים, ולא המתחדשים אמרוהו, ולא כותבי קורות העתים למדוהו, אלא בגמרא נכתב ונחתם, הט אזנך ושמע: אמר רב מתנה אמר שמואל, מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל א' וא' מוציא עשרה מיני זמר, נמצא כולה מוציא מאה מיני זמר. במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקיתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה, כל א' מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוצאת אלף מיני זמר (ערכין פ' אין גערכין דף י"א). ופירש רש"י ז"ל: עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה אחד, ובכל קנה וקנה היו בה עשרה נקבים וכל נקב של קנה הוציא מין זמר וגו'. עכ"ל. ופירשו התוספות: פירש הקונטריס שגורפין בית הדשן, וקשה דהא היתה כלי זמר, אלא נראה לפרש דשני מיני מגריפות היו: א' לדשן וא' של שיר. עכ"ל. ועתה קורא יקר אם תחשוב בלבבך דמות כלי השיר הזה, ארכו ורחבו, ועשוי מן קנים המוציאין מיני זמירות שונות זו מזו, תראה ותבין שאין זה כי אם אורגאנו כמו האורגאנים שבימינו. היש עוד לפקפק שהאורגנו דבר חדש הוא אשר לא שערוהו אבותינו ? הלא בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו את אשר הגידו לנו חכמי התלמוד עדים נאמנים כי היה האורגאנו במקדש, בטרם שיעלה על לב שום אדם מן הנכרים לעשותו, ועדות הגמרא נאמנה בלי שום ספק, יען כי בימי חכמי התלמוד אבדה חכמת עשיית כלי שיר כמוהו, והיה אי אפשר בימים האלה למצוא אפילו אורגאנו אחד בכל העולם כולו, והיה רק בזמן מאוחר להם אשר הנכרים מצאוהו מחדש. לכן חכמי הגמרא הגידו לפי תומת ישרם מה ששמעו איש מפי איש בקבלה בלתי ידיעת מהות ואיכות הכלי הזה אשר שמעו את שמעו אך לא ראו את כבודו.

ואם אמור יאמר הקורא הנכבד כל הדברים האלה טובים ונכוחים רק דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עתה שבעוונותינו נשרף ההיכל ואין לנו לא מזבח ולא קרבן אין לנו לשיר ולנגן, אשיב כי אמת ויציב ששבתו הקרבנות אבל לא חדלנו מלהזכירם בכל יום ויום בתפלותינו, כי כן תקנו חז"ל שקריאת סדר הקרבנות במקום הקרבנות עמדת ורצויה לפני שוכן שחקים כהקרבתן… ומדוע נחדל מלנגן בכלי זמר אחרי שהודיענו תורתנו הקדושה שהנגינה מצות עשה היא, ולא זו בלבד אבל גם שהיא הבשם היקר והנפלא שבעבורו יקבל קב"ה ברצון סדר קרבנותינו כדכתיב וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות וגו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם ?

ועוד יש סמך לדבר במה שאמרו בגמרא על ענין שנים עשר יום בשנה מכה בחליל וגו', דפרכינן התם מאי שנא הני? ומשיבין: הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל (ר"ל שביום שהיחיד גומר בו את ההלל מכין בחליל שהוא א' מכלי זמר שהיו נוהגים בימי קדם), דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק י"ח ימים דיחיד גומר בהן את ההלל וגו' ובגולה כ"א יום וגו' (ערכין דף ו') ומדפרכינן התם כ"א יום שבגולה לי"ח שבארץ הקדושה, נראה לי לע"ד שכונת חז"ל היתה לכלול גם הגולה במצוה ההיא, וכאלו אמרו שבגולה החליל מכה בכל כ"א ימים שגמרין בהן את ההלל.

ואם תאמר שאין זכר למנהג הזה בשום פוסק לא מן הראשונים ולא מן האחרונים. אשיב שזהו דוקא בשביל שעד היום צוררו לנו אויבינו ואפילו בהיכלי אל רדפונו עד שלא היה לנו רשות להרים קול בתפלותינו. וק"ו להכות בחליל ולשיר ולנגן בכלי זמר. ועתה שבעזרת האל יתברך שבת שבט הנוגש מעל שכמנו ונשבר עול הרשעה מעל צוארנו ואין איש מונע אותנו מלעבוד את ה' אלהינו ככל חפצנו, חייבים אנחנו להחזיר את העטרה ליושנה ולהודות ולשבח לפאר ולרומם לאדון העולם כאשר עשו אבותינו בימי קדם, ולעשות מבתי כנסיות שלנו מקדש מעט כאשר הבטיחנו השי"ת ע"י הנביאים באמרו, ואהי להם למקדש מעט.

ומאשר החילותי לדבר, לא אוכל להתאפק לעורר לבך קורא נעים על ענין שטוב ויפה לשום עינך עליו: בכל התקנות שתקנו חז"ל לא מנעו עצמם מלסמוך את דבריהם על דברי נביאים וכתובים, כגון תקנת קריאת סדר הקרבנות שסמכו אותה על דברי הושע (י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, ותקנת אבות גבורות וקדושות בתפלת י"ח שסמכו אותה על דבר דוד המלך, ע"ה, כדאיתא בגמרא: ת"ר מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים. ומנין שאומרים גבורות, שנאמר הבו ליי כבוד ועוד. ומנין שאומרים קדושות, שנאמר הבו ליי' כבוד שמו השתחוו ליי בהדרת קודש (ראש השנה דף ל"ב). ובהביאם את הכתובים האלו לא היתה כונתם שיהיו ציווים גמורים כמצות עשה מן התורה. הואיל ואין המה כ"א אסמכתא בעלמא, אבל היתה כונתם להודיע שאין אלו הדברים בדויים מלבם אך יש להם שרש וענף בכתבי קדש, וכל דברי נביאים וכתובים, כאשר היתה קבלה אצלם, ברוח הקדש נאמרו, ורבים מהם לעתיד לבוא נאמרו, וע"פכ שנכון וישר לשמוע אליהם, ולפיכך בהביאם את הכתוב ונשלמה פרים שפתינו, ר"ל שהנביא מפחדו שישראל הגולים באשור לא היו חוזרים בתשובה כאשר הזהיר אותם, באמרם אין ישועתה לנו הואיל ואין לנו לא מקדש ולא מזבח לכפר בעדנו, אמר להם אל תיראו ואל תערצו כי יש כח בשפתינו להקריב פרים, ובהביאם דברי תהלים הבו לה' וגו', ר"ל שדוד המלך ע"ה רמז כבר ברוח קדשו אל התנאים השייכים לתפלה כדי שתהיה רצויה ומקובלת, והם ז"ל הלכו בדרכיו. ואם כן הדבר כל איש חכם ונבון יבין וישכיל כי לא לבד בדברים האלה חייבים אנחנו ללכת בעקבותיו אבל גם על שאר דברי קדושה.

ועתה הנה המשורר האלהי מזהיר אותנו שטוב להודות ליי ולזמר לשמו העליון באמרו זבח לאלהים תודה. ואח"כ בא לפרש באיזה אופן צריך להודות לו באמרו הודו ליי בכנור בגבל עשור זמרו לו, ושביום השבת טוב להודות לה' עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור, ובמקום אחר אמר שכל הנשמה מחויבת להלל לבורא כל נברא כדכתיב כל הנשמה תהלל יה, ובא לפרט אופן הללו ואמר הללויה הללו אל בקדשו (היינו בבית מקדשו), הללוהו ברקיע עוזו (ר"ל בכל מקום שנראה שם רקיע היינו בכל העולם כולו). הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה. מן הדברים האלה ילפינן כי לפי דעת דוד המלך ע"ה צריכים כלי השיר לתודה ולהלל כמו שצריכין הזכרת זכות אבות וגבורות וקדושות כדי שתהיה התפלה רצויה ומקובלת, ואם נאמר שהבו לה' בני אלים וגו' ברוח הקדש נאמרו ולעתיד לבוא נאמרו, מדוע לא נאמר ג"כ על ענין כלי השיר להודות ולהלל ?

ואם כל הדברים האלה אינם מספיקים להסיר כל ספק מלבך, לכה נא אתי ואלקטה שנים ושלשה גרגרים בשדה בעלי הסוד, אע"פי שאין לנו עסק בנסתרות, ולשון תורה לחוד ולשון הגדה לחוד: תנא אמר ר' אלעזר אמר ר' אבא כתיב עבדו את יי בשמחה באו לפניו ברננה, לאפקא דלית פולחנא דקב"ה אלא מגו חדוה, דאמר ר' אלעזר לית שכינתא שריא מגו עצבות דכתיב קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן מנגן כנגן מנגן תלת זמני אמאי ? בגין לאתערא רוחא משלימותא דכלא דהוא רוח שלימה (זוהר פר' ויחי, דף רי"ו ע"ב): הלא באזנינו שמענו שגם המה בעלי הסוד מודים שהנגינה בכלי זמר מועלת לאתערא רוחא משלימותא דכלא, ומדוע נחדל להשיג את השלימות הזאת כאשר ביכלתנו להשיגה ? …

ואם תאמר ועתה הואיל והאורגאנו הוא כלי זמר אשר מנגנים בו הנוצרים בבית תפלתם נחדל ממנו, בשביל שיש לחוש שמא נכלל תחת סוג חוקות הגוי, אשיב כי כונת תורתנו הקדושה באמרה ולא תלכו בחוקות הגוי היתה להזהיר את בני ישראל כדי שלא ילכו בדרכי האמורי שהמה אורחות עקלקלות יורדות אל חדרי מות ומטמאות כל העובר בהן, אך לא לאסור את כל אשר עושים שאר העמים אע"פי שאין נזק במעשיהם, כלי לפי סברת חכמים הראשונים לא כל הגוים נחשבו כעובדי ע"ז… ורק האמונות הכוזבות ומנהגי שטות והבל וריק המה הדברים המתועבים שצריך להתרחק מהם, והן הנה באמת חוקות הגוים האמורות בתורה, וגם החכמים האחרונים שחששו מאד לדבר יותר מן הראשונים, בשביל שבזמניהם רבו הגרושים והשמדות, לא אסרו לגמרי לעשות את כל אשר הנכרים עושים בלתי הבדל בין טוב לרע ובין האמת והשקר, כי אדרבא כתבו בהדיא דלא מנהייו [!] גמרינן, וכמו שיש לנו להתרחק מכל וכל מחוקותיהם כאשר הן חוקות של הבל ושטות, כך אין לנו לחוש מהן כאשר הן דברים טובים וישרים ** ויש להן שורש בתורה, וגם על אלה אשר אין להן שורש בתורה כתבו בהג[ה]ות מימוניות: דאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגוי. (פי"א מהל' ע"ז). ובנדון שלפנינו יש לעיין כי לא לבד האורגאנו איננו נכלל במה שמנו חכמים שהוא מחוקות הגוי, אבל הוא באמת א' מן הדברים שצריך לכלול בין חוקות אבותינו הקדושים, יען כי מגריפה היתה במקדש וכו' כמו שאמרנו ויש לו שורש בתורה כדכתיב ותקעתם בחצוצרות, והחצוצרות אינן כ"א לדוגמא כמו שאמרנו ג"כ למעלה. ואם נבוא ונחדל מחוקותינו הישנות בשביל שהנכרים התנהגו גם המה בהם וממנו לקחום אנא נלך ? הלא כולנו יודעים שהנוצרים קוראים ומשוררים מזמורי תהלים בבית תפלתם, ולפיכך אין לנו להתענג עוד נפשנו בשירי דוד מלכנו ? כולנו יודעים שהכומרים הנוצרים הנקראים בשם ייזויטי (gesuiti) נוהגים לכתוב בבית תפלתם את שם הויה הנכבד והנורא, ובשביל שלא ללכת בחוקותיהם יש לנו לגרש חלילה שם ה' צבאות מבתי כנסיותינו ? איזה מן כתות הנוצרים נוהגים לקרוא ביום חגיהם איזה דפים מן ספרי תנ"ך, ומפני זה נחדל קריאת התורה ביום שמחתנו ומועדינו ? סוף דבר יש לנו לעזוב את האמת והטוב הואיל והנכרים באו בעקבותינו ולמדו את דרכינו? חלילה לנו מעשות כדבר הזה להתגרש מנחלת אבותינו בשביל שהגוים בקשו לגשת אלינו אע"פי שערבבו השקר עם האמת, והנביא בהנבאו את אחרית הימים שילכו עמים רבים וילמדו את דרכינו הזהיר אותנו על הדבר הזה באמרו: בית יעקב לכו ונלכה באור ה', שר"ל שא"עפי שהגוים יבואו באורחותינו אין לנו לעזבן כדי שלא ללכת בחוקותיהם, וסיים 'כי נטשתה וכו' כי מלאו מקדם ועננים כפלשתים', שר"ל שהם מנהגי בני קדם ושטות הפלשתים שיש לנו לעזוב.

ועתה אחרי בואי בשלום ובלי פגע עד הנה את תלונות המתלוננים, שמעתי שעונים ואומרים: ומה בצע כי נקים האורגאנו בבית תפלתנו ומה נועיל כי נלמוד שהוא איננו בכלל חוקות הגוים, כאשר אי אפשר לנו לנגן בו כ"א בשבתות וימים טובים, ובימים האלה אסור לנגן בכלי שיר כאשר שופר של ראש השנה יוכיח, שאם חל יום א' בשבת אין אנו תוקעין בו ? הפרכא הזאת קשה בעיני מכל אשר באו לפנינו עד עתה, אבל אם תאבה לשמוע לי אשתדל בעזרת האל יתברך לתרץ גם את הפרכא הזאת.

בטרם כל יש לדעת שאין לנו ללמוד תורת כלי שיר משופר של ראש השנה שאין ראי זה כראי זה. טעם איסור תקיעת שופר בראש השנה כשחל בשבת אינו בשביל שאסור לתקוע בשבת, שלא ראינו איסור כזה מעולם לא בתורה שבכתב ולא בתורה שב"עפ, אלא דוקא משום חששא שמא מי שאינו בקי יבוא אצל הבקי בשבת כדי שילמדנו לתקוע ויטלטל השופר בידו מרשות לרשות, וההוצאה מרשות לרשות א' מאבות מלאכות היא. זהו הטעם האיסור האמיתי… ובאורגאנו אין לחוש לדבר הזה מב' סיבות: א' שלא ינגן בו כ"א אומן בקי שלא יטלטלנו בידו כדי להתחנך בו, והב' כי האורגאנו תקוע בקירות הבית וא"א שיסירנו ממקומו ויעבירנו מרשות לרשות.

לענין נגינת כלי שיר ביום השבת צריך לדעת שהנגינה בעצמה איננה אסורה כיון שאיננה לא בכלל אבות מלאכות ולא בכלל תולדות ולא בכלל דמיונות וע"כ מדאורייתא משרא שרי, אך אסרוה חכמים משום גדר בעלמא, גזירה שמא יפסד הכלי ויבוא המנגן לתקנו (רמב"ם פ' כ"ג מהל' שבת). וזו היא מילתא דלא שכיחא בנדון שלפנינו, כיון שאין אנו בקיאין לתקן האורגאנים אם יבוא להפסד, עוד יש לעיין שנראה מדבריהם כי מה שאסרו חכמים הוא ליחיד להתענג בלי שום צורך, אבל לרבים וכאשר יש צורך לנגינה התירוה ע"י נכרי…

…על פי כל הדברים האלה אשר דברנו עד הנה נראה לי לפי עניות דעתי כי לא לבד מותר בבית הכנסת אשר בנו מחדש, אבל שגם טוב ויפה הוא לקהל הקדוש הזה לשום האורגאנו ומצוה מן המובחר להקימו ולנגן בו בשבתות וימים טובים לקיים מה שנאמר רננו צדיקים בה' וכו', הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, הואיל וביום השבת טוב להודות לה' כמו שאמר המשורר האלהי עלי עשור ועלי נבל על הגיון בכנור, ולא זו בלבד אלא כי לפי ע"ד נ"ל שמותר לנגנו אפילו ע"י ישראל, כי אם נשים לב למה שאמר רבינו יעקב בעל הטורים :

וכל שכן הכא דאפילו ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה, והגזירה הזאת נתבטלה כאשר אמרנו משום דהאידנא מילתא היא דלא שכיחה, כאשר כתבו בהדייא התוספות וז"ל: אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך למגזר. עכ"ל. היינו שאין הגזירה ההיא קיימת עוד בזמן הזה, ברור כשמש בצהרים דהכא אפילו ישראל אין בו איסור, ומותר לו לנגן בשבת. והחפץ בידכם יצלח וה' הטוב יהיה בעזרתכם. והאורגאנו הזה יהיה לכם ולבניכם אחריכם לזכרון טוב לפני ה' אלהינו אכי"ר.

פה מודינא יע"א יום כ"ב לח' טבת שנת התרל"ג

הצעיר שבצעירים שלמה יונה"

 

תשובת הרב דוד אשכנזי[46] לרב קוק

רקע: הרב דוד אשכנזי קיבל את תשובתו של הראי"ה דרך חיים לשץ (על אף שהראי"ה לא בהכרח כיוון את דבריו לרב אשכנזי). הרב דוד אשכנזי היה הרב של קהילת אוראן באלג'יר, ותחת הנהגתו נהגו בבית הכנסת לנגן בעוגב (נראה שלא בשבתות) כמו"כ הייתה מקהלה לבית הכנסת. הרב אשכנזי מגיב בחריפות לראי"ה, ורואה בתשובתו התערבות בהנהגת המקום.

תוכן התשובה:

בתחילת המכתב מציין כי אותו אדם המעביר את התשובות מנסה לחרחר ריב ומדון, ומתפלא על הראי"ה שחלק לו כבוד בתשובתו.

תמה על "התערבותו" של הראי"ה בקהילתו (אע"פ שמצד האמת לא זו הייתה כוונתו[47]). הרב אשכנזי טוען שאין הם כלולים בחרם של החת"ס, שהם החרימו רק בקהילות אשכנז, ולא את קהילתו, שהרי 18 שנים נוהגים כך ואף אחד לא אמר כלום. ועוד, אין באפשרותו לעשות דבר דומה לקהילות באשכנז, כיוון שיש להם לחץ מ"מלכותא דארעא" (ככה"נ ההנהגה המקומית שניסתה להכניס לקהילה תכנים חיצוניים).

בעניין מנהג קהילתו, עוד לפני שנתמנה לרב הקהילה נהגו לנגן בעוגב קטן, ודבר זה משך הרבה מתפללים לביהכ"נ בשבתות, שללא העוגב היו מגיעים פעם בשנה. כשנכנס לתפקיד העדיף להילחם על דברים יותר חשובים כמו שחיטה, גיטין וכו'. אח"כ החליפו לעוגב גדול, ולא היה בידו למחות, ומוטב יהיו שוגגים.

לעניין הדין – כל הדיון הוא בספק דרבנן, שאזלינן לקולא. בשבת אין לאסור מכיוון שע"י גוי זהו שבות דרבנן דלצורך מצווה שרי. ולקהילתם זהו צורך מצווה. עוד כותב כי יש לו פסק של הרב רפאל אנקאווא שהתיר לנגן בשבת ע"י גוי[48].

מצד חוקות הגוים אין לאסור, כיוון שאין בו את הקטגוריות שהמהרי"ק כתב (כנראה שיש לו טעם מובהק, ואין בו שחץ). ומצד חשש אפיקורסות, אין לחשוד בהם כיוון שאין לחשוד בקהילה גדולה.

עוד מביא ראיה מדוד המלך, בצירוף תרגום, שיש לשבח את ה' בבית המקדש ע"י עוגב[49].

הכלל העולה מתשובתו – נראה שהיה מתעקש עם קהילתו אם היה לו מספיק כוח מול ההנהגה, ואם הדבר היה מוסיף בחיבור הקהילה לעבודת ה'. אך מכיוון שזה רק היה גורם רע לקהילה, ובנוסף מצד הדין יש להתיר, לא התעקש על זה.

מכיוון שתיעוד התשובה נמצא רק בכתב ידו של הרב אשכנזי, נביא מתוכה את החלקים הרלוונטיים:

"תשובה מגולה על פסק של הרב כמוהר"ר קוק הי"ו ראש הרבנים לעדות האשכנזים בארץ ישראל על ענין העוגב בבתי כנסיות ובפרט בקהלתנו…

ותמיהא לי טובא עליך האדם הגדול, שרצית להתערב בקהילה שאינה תחת השפעתך ולא לך משפט הגאולה…

עתה אבוא העירה על עצם שאלתו, מתחלת תשובתך נראה ששקר ענה, ותלה תנא בדלא תנא, יען במכתבו שכתב לנו בצרפתית מיום 20/2/34 שועלים הלכו בו, באמר לנו איך אין לנו ידיעה מחרם הרב ח"ס ז"ל על כל הנכנס לביה"כ שמנגנים בו בעוגב אז לקיים מה שנאמר ענה כסיל כאולתו השבנו לו צרפתית על החרם – ולא דברנו מאומה על האסור עצמו – שהרב ח"ס ז"ל החרים בדורו את קהלות האשכנזים ורבותינו הקפדנים עדיין לא החרימו את בית הכנסת באוראן של חכמים, ומח"י שנה מתפללים בו חסידים וחרדים – אף אם יש בדבר איסור – ואין פצה פיו ומצפצף…

ומי זה ואיזהו שיש מוח בראשו המרחיב עז בנפשו בזה הזמן להחרים ולנדות קהלה אחת או אפי' איש אחד אף על גופי תורה? הלא ידעת מה שכתב בעל הדרישה ומהר"ם כתב דבזמן הזה שהנדוין מקולקלים איין מנדין כל מי שראוי לנדות… ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודינו. ודברים של טעם וחכמה יתירה הם הן מצדיהם הן מצדינו שאנחנו רֹעים את הצאן ותמיד תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת בחזקה, ואם אין אתה דן ככה ויעלה על דעתך שהדין הרפה יקוב את ההר ושיש בידו ואינו מוחה אף אם בנפשו או בממונו נתפש על אותו עוון, אמור נא לי אתה שהקולר תלוי עליך כלל ארץ הצבי החכמת כל קבוצות של אחינו האשכנזים אשר באו על הארץ ויטמאוה במעשיהם ובשקוציהם? ואם אין לאל ידיך הלא כמוך כמונו!

זאת ועוד, אם אליבא דהלכתא חרם הח"ס חל על כל קהלות ישנות וחדשות יש לעשות כל הארץ חרם!… השלחת להם את דבריך הנעימים או אם חשבת יפה שתיקה לחכמים… וכל שכן דלא חל עלינו מה שאין גם כן בידינו לעשות כמוהו משום מלכותא דארעא…

ומעשה שהיה כך היה, קרוב לארבעה שנים נמנתי פה לנשיא הרבנות וכבר היו מתפללים משנים קדמוניות בבה"כ הגדול עם עוגב קטן וחכמים שקדמוני רצו בתחלה למחות שלא ינגנו בעוגב ואנשי הועד לא קבלו מהם בשום אופן וכל העם מגדול ועד קטן באים ומתפללים ונעשה להם הדבר כעצם התפילה ממש… רבו שלא היו יודעים דרך בה"כ אלא פעם אחת בשנה… ובאו מדי שבת בשבתו לשמוע אל הרנה ואל התפילה וכלם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם… קבלתי על שכמי משרת ענוים לתקן כמה תיקונים בקהלתי זאת… ואמרתי ללבי יבטל הרע במעוטו ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תודה כנגד כלם: שחיטה, גטין… ובשנה שעברה נמנו וגמרו, ואחרי רבים להטות להחליף העוגב הקטן בגדול רע בטוב ולא היה בידי לעכב כי אז יהיה המישור לעקוב… ולחנם אריב עם קהלתי… אני דנתי דין אמת לאמתו דאף בדברי תורה מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין… והעוגב כאפס וכאין נגד דברים אחרים שהעולם עומד עליהם.

וכעת אתינא לעומקא דדינא. את העוגב אתה דן בגופי תורה ואומר שאין בו מחלוקת ובכללו הכל נתן מרועה אחדף הא ודאי ליכא, ושגיאה היא שפלטה מידך, ואיפכא מסתברא, דכל הנאמר על העוגב שנוי במחלוקת ואינו אמור מדברי תורה, ואף אסורו מדרבנן אינו מפורש כלל. ואם כן יש לדון בספק דרבנן ואזלינן לקולא, ואם הם החמירו אינו אלא הא אטו הא, וקושטא קאי דבעידנא שהח"ס וחבריו עמדו לגדור גדר היה הדבר נחוץ לא על העוגב בלבד אלא על שלשה פשעי ישראל כמו שהמעיין ירא בעינא פקיחה בתשובות הללו… מצד אסור השמעת קול בשבת… הענין שהוא דוקא ע"י גוי ואמירה לגוי היא שבות דרבנן… ובדבר מצוה שרינן… אך יש לנו לדעת אם העוגב נצרך כל כך לתפלה. אנחנו אומרים בפי מלא והנקיון הורה לנו בקהלתנו, ואין אנחנו ערבים לקהלות אחרות שהוא חושך לבב אחינו להתפלל ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ובפרט שכבר הרגלו לבוא בשביל נגינת העוגב אם כן יכולים אנחנו לסמוך להתיר אמירה לגוי מבעוד יום בשבות דרבנן… ויש לי פסק מאת הגאון המפורסם נר המערב כמוהר"ר רפאל אנקאווא הי"ו המתיר לנגן ביום שב"ק וביום טוב ע"י גוי וכדאי הוא לסמוך על הוראתו, נגד אלף המחמירים ופסקו אפי' באלף לא בטל.

ועוד באתה לאסור את העוגב משום ובחקותיהם לא תלכו… ואתה מביא ראיה מהרמב"ם באמר כך הוא קבלו דעתי, והפוך הוא שאין ראיה מזה על העוגב יען הרואה יראה והלומד ידע בדעת נכונה שמהרי"ק בשורש פ"ח פוסק שאין לאמור משום חק אלא בא' משני חלקים הא' הדבר אשר אין טעמו נגלה והוא קבלה ביד אבותיהם וענין השני דברי שחץ וגאוה כמו לבוש ארגמן וכך היא דעת מרן בבית יוסף… ובעוגב אין אחד משני טעמים ובעל הגהות מימוניות אומר בפירוש משם הרא"ם שאין להוסיף  מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחקות העכו"ם והרי אתה הוספת מדעתך ומסברתך… אם כן עדיין לא נמצא בדבריך אות או מופת חתוך לאסור את העוגב מדברי תורה או מדרבנן בלי מחלקת ושנוי דעת הפוסקים… ובידנו לסמוך על מי שנרצה. ועל מה שעלה בדעתך להביא ראיה לחשש מינות ואפיקורסות הם דברים הנאמרים על היחיד שאין אנו יודעים אותו ואת מחשבתו הספונה, או מפני מראית העין, אבל קהלה רבה שהיא ידועה לעיני כל, וכונתה לשם שמים… לזה ודאי אמינא אעפ"י שיש חומרת אסור דרבנן, גדולה עבירה לשמה ועת לעשות לה'. וכל שכן דברבים ליכא חשדא…

אבל כל זה אך למותר דבעוגב שאני שפסוק מלא בכתובים ודוד קא צוח ומצוה הללוהו אל בקדשו, ותרגמינן הללויה שבחו אלהא בבית מקדשה, הללוהו במינים ועוגב. ואם איתא משום איכה יעבדו הגוים את אלהיהם ואעשה כן גם אני, השתא דוד לא הוה ידע… והעוגב אינו אסור לא מצד עצמו לא משום ע"ז ולא משום מינות…

ואם לא די לך עם על הנאמר לעיל ותרצה שהחומרא היתירה תקוב את ההר מצוה עליך לפרסם במחנה העברים, שעדתנו כעדת צדוק וביתוס ועכן. ואנחנו בדידן כמו שאר קהילות צרפת, אירופא ואמריקא. וכל הטובות שעשינו לאחינו האשכנזים בית החולים… הן הנה אסורות מדברי תורה והשמרו לכם… ואל יבואו אצלנו שום שלוחים… ואם אתם יודעים שלא טוב עשיתם להתערב בקהלה אשר איננה מאתכם, הלא כתיב את והב בסופה, ואנשים אחים אנחנו…"

 

"סוד לשון הקודש" ב, עמ' 331 הערה 694

הייתה כפייה על הרב אשכנזי לנגן ע"י מוסלמי בשבת (אך יכול להיות שהנגינה בחול הייתה ללא כפייה).

"דוגמה מאלפת למורכבות זהותית זו היא הכפייה על נגינת עוגב בשבת (בידי מוסלמי) בבית הכנסת של אביו, הרב דוד אשכנזי. כששאלתי את בני המשפחה למה נתן הרב יד לדבר, התברר שראשי הקהילה שביקרו בצרפת ראו את הנוהג בקהילות פריס ורצו לייבא אותו גם אליהם. הם איימו על הרב אשכנזי שאם לא יסכים הם יפטרו אותו ממשרתו, מה שהיה מוביל להנהגה רפורמית ולביטול ההכשר, המילה וחגי ישראל המסורתיים באלג'יריה כולה. הרב דוד אשכנזי נאלץ להסכים לבקשתם בלב כבד."

 

מקורות שהזכירו רק איסור בשבת

הרב דוד פארדו[50] – שו"ת מכתם לדוד חלק אורח חיים סימן יט

בעניין מנהג קהילת "שראאי"[51] לנגן ביו"ט שני של שמחת תורה. דן באריכות רבה על תוקף האיסור מצד שבות ביו"ט. ומסיים, שאין בכך שום סרך איסור, אבל מכיוון שמחו בכך הגדולים המחמיר תבוא עליו ברכה, ומ"מ אין לדרוש כך בציבור. (משמע שאין שום איסור בנגינה בביהכ"נ בחול).

"שאלה בעיר הזאת הלא שראאי מנהג אבותיהם בידיהם ביום ט' של חג דהיינו יום שמחת תורה ששים ושמחים לעשות רצון קונם מרבים לפזז ולכרכר לפני הס"ת ולפני החתנים המסוים /המסיים/ והמתחיל תורת /אלקינו/ ולנגן בכלי שיר שקורין פאנדירי"ש[52] נשאלתי אי מבטלין מנהגא שיש בדבר משום שבות וכדאי' בש"ע /באו"ח/ סי' של"ח ושל"ט ותקכ"ד עוד שאלו כי הנה עת' חדשי' מקרוב מביאים מויניזייא מיני ניירות כרוכות וקשורות מלאות מעפר /מאבק/ השרפה הנקרא בארו'ט ולרבות השמחה לכבוד התורה מבעירים קצת האש בקצה העיר ונבער והולך מאיליו ואפיק זיקין דנורא לכל שטר למרחוק וכל העם רואים את הקולות וזקיקין דנורא דנפקי מתמן ואזלי סובב סובב עד דנפלי לתתא. לכה אמר לבי נחפשה דרכינו ונחקורה אי איכא בהא צד איסורא ואי מחינן בהו או לא…

מעתה רווחא שמעתת' בכחא דהיתרא טפי והנח להם ליש' כי המנהג מנהג ותיקין הוא ישמחו יעלצו לפני אלקי'ם וישישו בשמחה כנגן המנגן למנצח בנגינות דברי חכמים כדרבונות. ברם דא תהא למיקם דלא נקטי' להקל אלא בתשיעי דוקא ואף גם זאת השיר יהיה לכם שיר' בכלי בב"הכ =בבית הכנסת= לבד בפני הס"ת להודות להלל לרומם להלה ולקלס להשם נפשינו בחיים. ואמנם אין למדין חוץ מפנים לנגן בבית החתנים וכ"ש בבית הנשי' כדהוו עבדי ישתקע הדבר. אבל משום כבוד תורה כדאמרן יעלזו חסידים בכבוד וכל יש' קדושים הן למיימינים בה אורך ימים איכא לעולם עד."

 

הרב משה טוביה מזונטהיים[53] – שו"ת אור פני משה, פפא"מ תרפ"ח, עמוד 5

דן באריכות לגבי ניגון בכלי שיר בשבת, מצד שבות דרבנן לצורך מצווה ועוד צדדים, ומסיק לאסור בשבת. (ולא חיווה דעתו על העוגב בחול…).

"…ומעתה נשים פנינו על הקול הנשמע במחנה היהודים בשבת ויום טוב קול ענות שיר בשירים על ארגעל זמרא מנ"ל דאסור או מותר, ונראה שיטת התוספ' (גיטין דף ל"ח) דדוקא גבי מצות מילה דהיא עצמה דוחה שבת התירו אמירה לנכרי כו' משא"כ בשאר מצות אפילו בשבות דרבנן אסור אמירה לגוי… ולכן כתב הב"י בש"ע שם סעיף ב' יש מתירים לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופה, אם כן ראה כמה החמיר הב"י בזה דדייק לכתוב רק יש מתירין ודוקא בחופות, ואף להרמ"א דהקיל אפילו לומר לגוי לתקן כלי שיר ע"ש כתב עליו המג"א וצ"ע. ומה שסיים ונהגו להקל, היינו משום דמוטב שיהיו שוגגים כו' כמפורש לקמן סעיף ג'. וכל דבריהם דוקא לענין שמחת חתן וכלה ועיין מה שכתב הלבוש בפי' דאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שירי הכל בדיבור אחד נאמרו מצד קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו'. ובפירוש כתב המ"מ דאין מדמין דבר לדבר בענין השבותין ואין לך להתיר אלא מה שאמרו חז"ל בפיר'", אם כן מכל אלה לא מצינו היתר לנגן ע"י נכרי בכלי שיר בשבת ויום טוב בשעת התפלה, ומלבד שאין בזה מצוה בפי' כדבעינן למימר לקמן, אם גם יהיה בו הידור מצוה הנה לדעת הר"ת כבר נאמר דדוקא במילה התירו דבלא"ה היא דוחה שבת, משא"כ בנדון דידן וביותר יש לאסור בזמרן ישראל בפה ונכרי בכלי שיר ומסייעין זה את זה… ומכ"ש בתפלה שאינה כתיקונה הלא במקדש לא מצאנו שהיו תוקעים בכלי שיר רק בשעת עבודה, והעיקר בניסוך המים ואפי' בשמחת בית השואבה לא התירו בשבת וי"ט, דמשום הכי תנן החליל מכה חמשה וששה וגם למ"ש התוספי בסוכה דף ג' ע"ב ד"ה ורבנן כו' דמסקינן מתוך הקושיא דאין שבות במקדש דאפי' בשבת היו תוקעים גבי תקיעת של מקדש דבכל יום היה שם כ"א ולא גזר משום שבות במקדש ובמילוי המים דכתיב בי' ושאבתם מיס בששון גזור יותר, דלפי שהיה שם רוב כלי שיר חלילים וכנורות גזור בהו טפי עיין שם… מכל הנ"ל נשמע שאין לשיר בשעת התפלה[54].

ועדת ישראל קדושים הם בנים מאמינים ומקשיבים לקול מוריהם, הגם כי נאמר עמי בעצו ישאל כו' כל המיקל כו' אם יוכיחם על פניהם כי תקנתן קלקלתן עי"כ ח"ו שפת אמת תאבד מבניהם כי לא ילמדו עוד לשון הקודש אפילו להתפלל ומבטלים תפלת התמיד בכל יום ועושים כחוקותיהם ולא כטובים שבהם, לכן אתם ילדי העברים! אל תתנו כתף סוררת! והיה העקוב למישור, ולא יתפללו כפי הסדר אשר תקנו קטורת תועבה ולא ישירו בבית הכנסת ביום שבת קודש לחללו. חזקו ידים רפות ולב נכשלים אמצו ובטחו על ה' יתמו חטאים מן הארץ ובשם ה' נדגול, גיל יגיל אבי יעקב, ואבינו בוראנו ואשר בראנו לעשות רצונו ואוהב בניו ההולכים ומחזיקים כאשר הורו לנו הראשונים נביאים וחכמים מחוקקי צדק ובימינו העיר על תילה ומקדש על מכונו יקום ונתעלס כאחים רעים נאמנים הן כל אלה אמרתי לאהבת המקום ב"ה ולכבוד תורתנו הקדושה. והנני דורש שלומכם וטובתכם כל הימים בלב ונפש תמים.

האנויא כ"ד שבט תקע"ט לפ"ק.

הקטן משה טוביה מזונטהיים, חבק"ק האנויא והמדינה"

 

תשובת רבי אברהם חי ריג'ייו[55] לעניין השבת (מתוך אסופות)[56]

בעניין נגינה (לאו דווקא עוגב) מותר לומר בע"ש לגוי שינגן בשבת לחתן וכלה, ולולא איסור שבת היה מותר לנגן גם לישראל (אמנם לא מוזכר ביהכ"נ).

"על נדון אם מותר לומר לעכו"ם בע"ש שיבא בשבת לנגן לכבוד חתן וכלה, נראה לי שאין שום צד איסור, כי לולא דחיישינן שמא יתקן כלי שיר היה מותר לנו לנגן, וגם לא יש שום איסור אמירה לעכו"ם בשבת כיון שאומר לו מע"ש ונראה כאילו בא מעצמו. בא וראה מ"ש המ"א [המגן אברהם] וז"ל: מדינא מותר לומר לעכו"ם לנגן כיון דישראל עצמו אין איסור אלא משום גזירה … הנה כי הוא מקיל טפי להתיר אמירה לעכו"ם בשבת. אבל בודאי יזהרו שלא לרקד בניגונם משום לך לך אמרינן לנזירא [שבת יג ע"א] וכו' [ותו לא מידי]

נאם זנב ואליה הצ' אברהם ריגייו ס"ט"

 

תשובת רבי אברהם ריגייו לעניין שמחת תורה (אסופות)[57]

כנ"ל לגבי השבת, מתיר.

"… אם מותר לנגן בכלי שיר ע"י עכו"ם ביום טוב אחרון של חג. לדידי נ"ל שמותר, וכגון שהיהודים ישירו בפה אחר נוגנים לכבוד האל, כי לזה יהיה זכר ממש לשמחת בית השואבה, ובלבד שלא ירקדו אחר הניגון, כיון שאסור בשבת, ואין הפרש בין שבת לי"ט. ולחשש אמירה לגוי ליכא, דבדבר שהוא מרבנן מותר אף בשבת. ואיסור הנגינה לישראל בשבת אינו אלא משום שמא יתקן כלי שיר והוי ליה שבות דשבות ולא אמרינן, לולי שגנאי הדבר הדבר שהעכו"ם יסייעו להודות לאל, כי לא לכם ולגו לבנות כתיב [עזרא ד, ג]. אמנם אין דנין אפשר מא"א [משאי אפשר]. כן נ"ל.

הצ' אברהם ריגייו ס"ט"

 

מתוך איגרת רבי דוד זכות מודינה[58] לרבי מרדכי שמואל גירונדי (אסופות)[59]

יוצא כנגד היתרו של ר' יצחק מלאך על הנגינה בימים המקודשים.

"… זאת מאתי לבקש מאת כת"ר, כי חפץ חסד הוא, להשאיל לי ספר דברי הברית, כי בו פסקים נגד המתירים לנגן בכלי שיר בש"ק וי"ט. יען בעו"ה הוגד הוגד לי, שהח"ר יצחק מלאך התיר לנגן בהם בכל הימים המקודשים, כדי שהנשים תתענגנה בימים הללו, נגד משפטי התורה. וכבר רמזתי לפנים לכת"ר כי הח' הנ"ל הוא מבי דינא שריא [עבודה זרה לו ע"א]. אחרי עלות השמימה הרב של המדינה התר התיר דברים התמוהים לרבים.

מודינה ח' לחדש חשון שנת התר"י לפ"ג.

אוהבו ועבדו הצ' דוד זכות מודינא ס"ט"

 

מלחמות ה' לרבי אברהם זוטרא[60] (עמ' 108)

אוסר ניגון בעוגב בשבת ע"י גוי. לא מזכיר שאר כלי שיר, וכן לא מזכיר דינו ביום חול.

"…עוד קורא המחבר הנ"ל תגר על רבני זמנינו אשר לא התירו לנגן בשבת בבית כנסת בכלי שיר, אשר נקרא ארגעל על ידי נכרי, באשר שאיננו אלא שבות, ואני אומר ברוך שבחר בהם ובמשנתם, והדין עמהם כאשר אוכיח…"

 

הרב יהודה אסאד – שו"ת מהר"י אסאד ח' א"ח סי' נ"ט

דן באיסור ניגון בעוגב בשבת מצד שבות, ומסיק לאסור. כלל לא מזכיר שאר איסורים הנוגעים בחול ובשאר כלים.

מכתב מרבני ליוורנו – מתוך "אלה דברי הברית" עמ' סז

הוזכרו גם בשו"ת מלמד להועיל כ"רבני ליוורנו". בתחילת המכתב דוחים בתוקף את שינויי הלשון בתפילה. בסוף המכתב מזכירים את נושא העוגב, ואוסרים רק בשבת ויו"ט, אך בחול מתירים.

"מכתב מהרבנים הגאונים הגדולים, המפורסמים לשבח. העומדים על התורה ועל העבודה בק"ק ליווארנא יע"א •…

ומה ששמענו שמנגנים בשבת קודש ויום טוב על ארגעל, וסמכו עצמם על מי שמתיר, ידיע להוי לרבנן, ותלמידיהם, דזה החכם המחיר אינו ממח"ק[61] זה, וככר מלתא אמורה בכל מה שכתבנו בפסק דין כתוב וחתום מידינו למקום אחר, וכולנו יחד אסרנו איסר לבלתי ינגנו ביום שבת קודש ויום טוב ח"ו. ולא התרנו רק בחה"מ וערב שבת וערב יום טוב קודם שתכנס קדושת שבת וי"ט לצאת ידי כל הדיעות כידוע, וגם את זה לא החזרנו כי אם על ידי ישראלים אנשים אשר יראת ה' בלבם, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, ביראה ואימה ורעת ה' לכבד את ה' כראוי לנו, ולא על ידי זולתינו…

זעיר ש"ם שלמה במהו"רר דוד חיים מלאך[62] זלה"ה.

הצעיר מרדכי נסים ס"ט • הצעיר יצחק קאררויו פריאת ס"ט • דוד ס"ט • ע"ה יעקב ס"ט • שלמה ארי' אברהם נסים סיט • הצעיר שמואל במהו"רר משה הכהן ס"ט • הצעיר יעקב בונדי ס"ט • הצעיר בני"ה בר יהודא קורייאט ס"ט• הצעיר אברהם חיים טאפייא ס"ט• משה חי בלא"א יעקב רפאל מילול ס"ט •"

 

המתירים שאר כלי שיר

הרב אברהם לוונשטאם[63] – ספר צרור החיים פרק א', "קול השיר"

בתשובתו מאריך לדחות דברי האומרים שמותר לנגן בשבת על העוגב. ואוסר גם שגוי ינגן בין בחול בין בשבת על כל כלי, שאין זה ראוי ומדמה זאת לעבודה הפסולה בגוי. כמו"כ אוסר ניגון בעוגב אף בחול משום חוקות הגוים. אך לגבי שאר כלים מתיר לנגן בחול בביהכ"נ.

להלן מצוטט סיכום דבריו בסוף התשובה:

"ועתה, חלוקי הדינים היוצאים מכל דברינו אלה הוא כך.

א) העוגב בבית הכנסת, בין ע"י ישראל בין ע"י נכרי, בין בחול ובין בשבת, לעולם אסורה ומדאורייתא.

ב) כלי השיר זולתי העוגב אם ינגן עליהם נכרי אסורים ג"כ לעולם ומדאורייתא..

ג) כלי השיר זולתי העוגב כשינגן עליהם ישראל, בשבת אסורין מדינא דגמרא ואפי' במקדש ומכ"ש בבית הכנסת, אבל בחול מותרין."

 

הרב רחמים פלאג'י[64] – שו"ת יפה ללב ח"ב סי' רסב אות ב

מציין לחיוב את אותן קהילות המנגנות בקבלת שבת, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

"… ועל כי ענין שבת הוא השראת השכינה עלינו לכן ראוי לקבל שבת בשמחה ובשירים ובכמה מקומות מארצות אשכנז בקבלת שבת מנגנים בכלי זמרים נבלים ובכנורות כבמזמוטי חתן וכלה וכ"ז מפני שכל ענין שבת הוא קיבול פני שכינה ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כמ"ש והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים ומזה הטעם הוא אומרם בזוהר פ' פקודי דף רנ"ו ע"א מלאכין אלין אתמנון לבדחא עלמא כד נשמתא אתוספת מע"ש לע"ש כמ"ש הרב חמ"י בשבת פ"ה דמ"ה ע"ב…"

 

הרב אהרן הלוי אפשטיין[65] – שו"ת כפי אהרן סי' כ

דן במנהג ביהכ"נ בפראג (אלטנוי שול) לומר פעמיים מזמור שיר ליום השבת, שעיקרו במנהגם לנגן בקבלת שבת, ואמרו פעם נוספת מזמור שיר כדי לקבל שבת לאחר הניגון. (לא מתייחס בדבריו לעצם הניגון בביהכ"נ כאיסור או בעיה).

הרב שמואל אליהו[66] (מאמר באתר של הרב)

מאריך לבאר ולציין מקורות על חשיבות שימוש בכלי נגינה בהודאה לה', ובייחוד בביהמ"ק (ונראה שלא היה מוגבל דווקא לסדרי העבודה כמו שכתב הרב שמואל רבינוביץ). אמנם עם החורבן הדבר צומצם לשירה בפה.

מזכיר את דברי החת"ס לגבי ניגון לאחר החורבן, וכן התייחסות הפוסקים לעוגב בהקשר לחוקות הגוים, ולהיסח דעת מהתפילה.

בהקשר לחוקות הגוים מסביר כי עיקר האיסור קשור לעוגב מכיוון שכך נהגו אצל הגוים. ולגבי זכר לחורבן כבר פסקו להקל לצורך מצווה.

מציין שני פוסקים שמהם עולה להתיר כלי נגינה בביהכ"נ – הרב דוד פארדו, שמעיקר הדין ראה להתיר נגינה ביו"ט שני של שמחת תורה כיוון שמקרב יהודים. (ולכן מי שרוצה להחמיר יחמיר על עצמו). כמו"כ מציין לרב יצחק פלאג'י, שהכיר את תשובות החת"ס ותשובות אביו שאסרו עוגב, ובכל זאת שיבח את המנגנים בקבלת שבת (ככה"נ כיוון שלעוגב דין שונה).

מסקנה – מותר, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהלל ולא בתפילת עמידה וכד'.

"מצוה להודות לה' בכלי נגינה

בכל ספר תהילים כתוב כי מודים לה' בכלי זימרה

דוד המלך כתב במקומות רבים בתהילים כי הנכון הוא להודות לה' בכלי נגינה. כן אנו אומרים במזמור של יום חמישי. "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עֻזֵּנוּ. הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: שְֹאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף. כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל". (עי' ערכין יא/א) ועוד מקומות רבים: "טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן וכו' "עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר". (תהילים צב) "הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ: זַמְּרוּ לה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (צח). ובמקומות רבים נוספים.

אי אפשר שלא להזכיר את המזמור שבו בחר דוד המלך לסיים את ספר התהילים ובו תקנו חכמים לסיים כל יום את פסוקי דזמרא: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר. הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. הַלְלוּיָהּ".

דוד מכין בעצמו כלי נגינה לצורך ההודאה

אשר על כן בברכת ישתבח אנו חותמים באמירה שהקב"ה "בּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה" מכל האפשרויות האחרות. למה? "כִּי לְךָ נָאֶה ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ: שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה עֹז וּמֶמְשָׁלָה נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת".

בגלל מעלתם של כלי הנגינה הללו בעבודת ה', לא מסתפק דוד המלך בחיבור מזמורי התהילים, הוא גם מייצר את הכינורות והנבלים לארבעת אלפי הלויים שהיו משוררים בבית המקדש: "וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל".

נגינה בבית המקדש

בחנוכת בית המקדש היללו את ה' בכלי זמר

בגלל ערכה הגדול של השירה והנגינה – השתמשו בה בבית המקדש. וכשחנך שלמה המלך את בית המקדש שרתה בו שכינה. רק בשעת השירה הגדולה. כך מתואר בדברי הימים על הכהנים והלווים שהיו: "מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת" אמנם רק כאשר הם הצליחו לאחד את כל המנגנים הללו לנגינה אחת. "וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לה'. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד". רק כאשר הם הצליחו להרים קול שירה אחד, שרתה השכינה בבית המקדש הראשון. "וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים". (דברי הימים ב פרק ה).

הנגינה בבית המקדש – בִּכְלֵי שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ

שלמה המלך השתמש בכלים שעשה דוד המלך בחנוכת בית המקדש ככתוב בדברי הימים (ב פרק ז פסוק ו) "וְהַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם, וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים".

גם חזקיהו שפותח את בית המקדש מחדש משתמש בכלי הנגינה שעשה דוד המלך. "וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת". (דברי הימים ב פרק כט כו). אפשר שזה בגלל קדושתם, אפשר שזה בגלל שהיו מעולים לנגינה, ואפשר שזה להזכיר לישראל את מעלתם ומעלת אבותם.

עבודת בית המקדש בכלי נגינה – המשך למתן תורה

הגמרא (ערכין יא ע"א) לומדת ממשה שעבודת בית המקדש צריכה להיות בשירה לא רק בחנוכת הבית אלא בכל יום. לומדים את זה ממתן תורה: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". איזה קול נשמע בהר סיני? הוי אומר קול של תורה שנקראת "שירה". (עי' רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ו).

"ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד". (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ד').

השירה במקדש – היא השירה ששמע משה בסיני

חכמינו אומרים כי השירה שהלווים היו משוררים בבית המקדש נלמדה ממשה רבינו ששמע אותה במרומים בעת מתן תורה. "שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל". שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ד).

יגע משה רבנו  ולימד את הלויים לשורר את השירה הזאת. "אמר רבי שמואל בר נחמן כמה יגיעות יגע בו בן עמרם עד שלימד שירה ללוים". (מדרש רבה בראשית פרשה נד פסקה ד). השירה ששמע מסיני.

אשר על כן כל פעם שהיו שרים את השירה הזאת הייתה שורה עליהם שכינה כמו במתן תורה. כך אומרת הגמרא: "לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".

עיקר שירה בפה

למרות שהפסוק אומר שהנגינה הביאה על המנגן את רוח ה'. בגמרא (סוכה נ:) י מחלוקת בין רבי יוסי בר יהודה לחכמים האם ניגון בכלים בבית המקדש דוחה שבת או לא. "רבי יוסי סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא, ודוחה את השבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, (וממילא ניגון בכלי הוא לא הכרחי) ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת".

הרמב"ם פסק כמו דעת חכמים שעיקר שירה בבית המקדש היא בפה ולא בכלי. (הלכות כלי המקדש פרק ג) "ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה"  ואף על פי כן היו מנגנים בבית המקדש. "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר". וניגון זה כשר גם בישראלים שאינם לויים. כי הוא אינו עיקר העבודה של השירה בבית המקדש (ועיין אור שמח על הרמב"ם שבת י ו).

השירה ביטוי לאהבת ה'

אהבת ה' על ידי השירה

בספר חרדים (פרק ט ו) מסביר רבי אלעזר אזכרי זיע"א למה ערך השירה הוא כל כך גדול. כי הוא מעורר בליבנו את אהבת ה' יתברך שאהבת ה' היא מצווה גדולה ביותר. "שזו המעלה היא תכלית כל מדות הטובות מאנשי החסד הנביאים והפרושים, וסופן". והיא "מדרגה למעלה ממנה, ולא אחריה". ואיך אדם יעורר בליבו מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? על ידי שירה! כי "האוהב אותו בלב שלם – ישיר לפניו יתברך".

כך נהגו מדורי דורות

על כן היו שרים כל אוהבי ה'. "משה ובני ישראל, ומרים, ודבורה, ויהושע, ובני קרח, ודוד, ושלמה ברוח הקודש. כמה דאתמר "משכיל שיר ידידות". וכתיב "שיר השירים אשר לשלמה" – "למלך שהשלום שלו". וכתיב: "שירו לו זמרו לו".

כך היו החכמים הראשונים והאחרונים שרים לפניו: רבי יהודה הלוי, רבי יהודה החסיד, ורבי אברהם אבן עזרא וחבריהם זצ"ל". בימיו של רבי אלעזר אזכרי חיבר המקובל רבי שלמה הלוי אלקבץ את הפיוט "לכה דודי". והאר"י ז"ל חיבר כמה וכמה שירים והמפורסם שבהם הוא "כי אשמרה שבת". ורבי אלעזר אזכרי חיבר את הפיוט ששרים עד היום הזה. "ידיד נפש אב הרחמן".

כשגויים שרים וישראל לא שרים – יש קטרוג

בגלל מעלת השירה, אם ישראל לא שרים ואומות העולם שרים לה' יתברך – יש בזה קטרוג גדול על שתיקתם של ישראל. כך אומרת הגמרא בסנהדרין (צב:) "תָּנוּ רַבָּנָן, בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ (ולא נשרפו), אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוַָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע, (נבוכדנאצר) שְׁחִיק טַמְיָא עַל פָּנָיו. אָמַר: מַה טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: חַבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ (יחזקאל הנביא), מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא".

התחיל נבוכדנאצר לשיר שירה לאלוקים: "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין, וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵיהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדר". (דניאל ג). עד שבא מלאך ועצר את שירתו של נבוכדנאצר. "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, יֻצַּק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שְׁחִיק טַמְיָא, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים". שאלמלא הפסיק מלאך את שירתו נבוכדנאצר היתה שירתו נחשבת יותר משירת דוד המלך.

שירה ונגינה – רק לשם שמים

האם שליח ציבור שקולו ערב ונהנה מזה אסור?

בגלל מעלתה הגדולה של השירה כך גם סכנתה מרובה. כך עונה הרשב"א (חלק א סימן רטו) למי ששאל על "שליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו. אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?

תלוי בכוונת הלב

וענה הרשב"א: "דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב. וכדתניא במסכת תענית בפרק סדר תעניות (דף ט"ז) עמדו בתפילה אף על פי שיש שם זקן או חכם אין מורידין לפני התיבה אלא הרגיל. רבי יהודה אומר מטפל ואין לו יש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן זקן ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב וכו'.

גם נעימה וגם בכובד ראש – כי שכינה כנגדו

אבל צריך להתפלל בכובד ראש דתנן (ברכות לב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ויעמד באימה כמי שעומד לפני שכינה. דגרסינן התם: א"ר חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו. שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. ותניא: 'אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים'.

אם מכוון בקולו לכבוד עצמו – שָׂנאוּי הוא לפני המקום

לפיכך שליח צבור זה אם שמח ועומד ביראה וכדכתיב: 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' – הרי זה משובח. אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: 'נתנה עלי בקולה – על כן שנאתיה'.

טוב לקצר בתפילה מפני טורח ציבור

ומ"מ כל שהוא מאריך בתפלתו לא טוב עשה שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור. ואמר ר' יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות שהיה עושה".  את התשובה הזאת הביא הב"י. (או"ח נג) ופסק בשו"ע.

האיסור לשיר ולנגן אחר החורבן

איסור שירה ונגינה אחרי החורבן

אחרי חורבן הבית בטלה שירה שהייתה במקדש. המזמור בתהילים (קלז) העוסק בגלות עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל עוסק בהשבתת השירה הזאת. וכך הוא אומר: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" החבאנו את הכינורות על עצי ערבות. כל זאת בגלל הגויים ששבו ושתלו אותנו על עצים. אחרי שניפצו את עוללינו אל הסלע הם ביקשו ממנו לשיר להם את שיר ציון. "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?".

כך אומר גם ישעיה הנביא על הגלות: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו". (פרק כד). המשנה במסכת סוטה (מח.) לומדת מהפסוק הזה איסור שירה בבתי משתאות: "מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת". בטל השיר במקום ששותים יין.

ביטול הסנהדרין מונע אפשרות לשירה

הגמרא מסבירה את הקשר בין ביטול מושב הסנהדרין לביטול השיר בבתי משתה בכל ישראל בפסוק שאומר: "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם". אם זקני הסנהדרין שבתו מהשער, הבחורים ישבתו מהנגינה. (סוטה מה/א). והסבירו בגמרא ירושלמי את הקשר באומרם: "אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר".

על זה היה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל כי בשמחה שהייתה בבית המקדש ברגלים, היו רק חסידים ואנשי מעשה מרקדים לפניהם. (סוכה נא/א) שיודעים לשמור על השמחה שתשאר טהורה. כך מסופר בגמרא שם על שמחתו של הלל הזקן. "תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת, וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְזוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת, וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ וכו' ". למה צריך רשב"ג לעשות מופעים כאלה של שמחה? כדי שלא יבואו לידי קלות ראש אלא לשמחה אמיתית לכבוד ה' יתברך.

אל תשמחו כמו העמים בעת היותכם בגלות

בגמרא (גיטין ז/א) "שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא, זִמְרָא, מְנָא לָן דְּאָסִיר? שִׂרְטֵט וְכָתַב לְהוּ, (הושע ט) "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל, כָּעַמִּים". שואלת הגמרא: למה מר עוקבא לא הביא את הפסוק מישעיהו: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו"?

עונה הגמרא: כי משם משמע שאסור רק כלי נגינה, מר עוקבא רוצה לאסור גם שירה בפה. רש"י שם אמר שהאיסור הוא בבתי משתאות. אמנם בגמרא בסוטה משמע ששירה אסורה גם בבית וגם בעבודה אם היא לא חלק מעידוד העבודה – שמותרת.

האוסרים לנגן בבית הכנסת וטעמם

אסור לנגן בכלי על אדמת נכר

בתקופת החתם סופר התחילו הריפורמים בשינויים בתפילה וניסו להשוות את התפילה בבית הכנסת לתפילה בכנסיות. עשו את מבנה הבית כנסת עם צריחים כמנהג הכנסיות. שינו את מבנה בתי הכנסת גם בצורת הישיבה וגם בהכנסת העוגב לתפילה על ידי גוי.  הם רצו לנגן בעוגב על ידי גוי בשבת בבית הכנסת, על סמך ההיתר שניתן לניגון בשבת על ידי גוי לצורך חתן וכלה.

החת"ס נשאל על כך והשיב (שו"ת חלק ה – השמטות סימן קצב) לאסור כיון שבמזמור "על נהרות בבל" לא כתוב 'איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר?' אלא 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?' שאם אנו מנגנים על אדמת נכר, אנו מראים שטובה לנו ישיבתנו בגלות, על כן אסור.

ומסיים שם החתם סופר "כי אפילו אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק כמבואר פ"ק דע"ז". (וכן כתב טעם זה בשו"ת חת"ס ו – ליקוטים פט)

עוגב בבית התפילה – מנהג עבודה זרה

במקום אחר כתב החתם סופר (שו"ת חלק ו – ליקוטים סימן פו) על הניגון בעוגב כי יש בו איסור ללכת בדרכי הגויים. שמקפידים לנגן בעוגב רק בכנסיות שלהם ולא מנגנים בזה בביתם. לכן לא מצינו שניגנו בעוגב בבית המקדש. "משום חק עבודה זרה, שהיה להם כלי זה לחק להם כבר קודם בית המקדש, ואם כן נאסר לנו מדין תורה". אבל בבית מותר לנגן בו כיון שלאומות העולם אסור לנגן בביתם בעוגב.

עוגב מסיח דעת מהתפילה לעומת נגינת הלויים שמכוונת לתפילה

ובשו"ת יהודה יעלה (חלק א – אורח חיים סימן נט) כתב כי ניגון בעוגב בעת התפילה מסיח את הדעת מהתפילה, ולכן אין להשוותו אותו לניגון שהותר לחתן ולכלה על ידי גוי בשבת. וכך כתב: "אבל לנגן בשעת התפלה או בשעת השיר מאי מצוה איכא בדבר. דאין להתערב שמחת 'זר מעשהו' בשמחת הנפש אשר בשעת אמירת השיר והשבח עוז ותעצומות לאלקינו.

והשיר שהיו הלוים אומרים, עיקרו בפיו על דרך נגינות הטעמים שלנו. וכל תיבה ותיבה היו מנגנים לפי עניינה ותכונתה. מה שאין כן בנידון דידן הנגינה על ידי עוגב אין לו ענין לאמירת השיר שלנו. ואדרבה מבלבל דעת המכוון. ובמקום אשר יכוון 'כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ד". יכין לבבו לשמוע ניגון המנגן כי יערב לו. וכיון דליכא מצוה – לכולי עלמא אין להתיר. ואת דבריהם הביא המשנ"ב (שלח ס"ק י').

זהירות מעוגב דווקא

בעל "שדי חמד" כתב כי עיקר האיסור הוא על הכלים שמנגנים בהם בבני הכנסיה שלהם. שכך כתב "כיוצא בזה נשאל מרן החבי"ף בספר לב – חיים חלק ב' סימן ט' מעי"ת פאריס על כת חדשה אשר על מנהגים ישנים הם מפקפקים ורצונם לשנות סדרי בראשית משפטים ישרים ומנהגים ותיקים, גורעים ומוסיפים בסדר התפלה ככל אשר רוחם עולה, ורוצים להנהיג מנהגים שאינם הגונים להביא בעת התפלה מנגנים, ובשבתות וימים – טובים יהיה ע"י גויים, וראשי העדה השרים והסגנים מוחים בדברים אלו לפרוץ גדרן של ראשונים לשנות מנהגים, ועל זה שואלים להורות להם את דבר המשפט.

בתשובתו האריך לבאר כי אינם יכולים לשנות מנהגם בסדר התפלות ושאין רשאים לנהוג חדשות מעתה להביא מנגנים בבית התפלה… ואלה הרוצים לשנות מנהג כל ישראל ורוצים להביא מנגנים האורגני"ם בבית הכנסת בעת התפלה כונתם להדמות לעובדי עבודה זרה שדרכם בכך לנגן בבית תפלתם בכלים אלו ממש. וא"כ יעברו על ובחקותיהם לא תלכו… וכבר צווחו רבני גאוני אשכנז על זה וכיוצא בזה בכמה דברים שרוצים לשנות מנהג אבותיהם לקדושים אשר בארץ ורמזתי קצת בקונטריס זה במערכת בית הכנסת אות י"ד ויש מקומות כי גבר אויב הפנימי ועושים שלא ברצון חכמים ואין בידם למחות עד אשר יערה עלינו ממרום קדשו רוח טהרה… לעבדו בלבב שלם". (באסיפת דינים מערכת וא"ו אות ה')

נגינה בעוגב אסורה גם לספרדים שלא מכירים נגינת הנוצרים

כן אסר הרב קוק זצוק"ל בשו"ת אורח משפט (לו) נגינה עוגב גם לספרדים שלא מכירים את הריפרמים והנוצרים ולא מחקים אותם, משום "ובחוקותיהם לא תלכו'. שכל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנכרים ולא נהגו בו ישראל הרי הוא בכלל חוקות הגויים" שעל זה פרשה תורה "השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים י"ב ל'). "ועל כן העוגב שהוא אחד מהדברים שהם קבועים בבתי הפולחן שלהם בודאי האיסור שנתפרסם מרבותינו האחרונים ז"ל, אינו תלוי כלל במנהג וחלוקי דיעות, והוא אסור לכל ישראל". וכן אסר השדי חמד בעוגב דווקא (אסיפת דינים מערכת ו אות ה).

אמנם התיר והידר בשימוש בכלי נגינה בבית הכנסת במוצאי שמחת תורה שלא יחשבו שנוהגים שמחה משום יום טוב שני של גלויות. "אלא שאני נוהג לדקדק שיעשו השמחה בהכרה של עובדין דחול דוקא, דהיינו להשמיע בכלי שיר". (שו"ת אורח משפט או"ח קמב).

היתר וחובה לנגן בכלי שיר לצורך שמחה של מצווה

בשמחת מצווה מותרים כלי נגינה

בשו"ע (אורח חיים תקס סעיף ג) הביא רבי יוסף קארו ז"ל את לשון הרמב"ם: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם. ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין". (רמב"ם תענית ה).

בפשט דברי השו"ע משמע שבכלי אסור תמיד, רק שיר בפה מותר בלי יין. ולצורך מצווה מותר שיר בפה אפילו על יין. וכתב המג"א שהרמב"ם בתשובה כתב שגם בלי יין אסור שיר בפה. (משנ"ב יג) וכבר העיר הרמ"א כי "לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה – הכל שרי". גם שירה בפה וגם בכלי מותרים. (משנ"ב טז).

אין שמחת חתן וכלה בלא כלי נגינה

ולא עוד אלא שמותר לנגן בכלי שיר על ידי גוי אפילו בשבת לצורך חתן וכלה. כך הביא הבית יוסף שם "דאמירה לגוי במקום מצוה שרי, ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר". בהלכות תענית השו"ע לא הביא את הדברים הללו. אבל בהלכות שבת פסק השו"ע (בסימן שלח סעיף ב) "יש מתירים לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות". מהטעם שאין שמחת חתן וכלה בלי כלי שיר.

והקשה המג"א (שלח ס"ק ד) מפני מה התיר הרמ"א אמירה לגוי גם במלאכות דאוריתא של תיקון כלי השיר בשבת. וענה המג"א כי הרמ"א התיר בגלל החשיבות המרובה של שמחה בחתונה. "אפשר דרמ"א הכריע מדעתו להתיר לכבוד חתן וכלה, דאיתא במהרי"ל שפעם אחת גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר, וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר". על כן התירו אמירה לגוי בשבת בשביל שמחת חתן וכלה.

המתירים לנגן בתפילה בבית הכנסת

הרה"ג רבי דוד פארדו זצוק"ל בעל שו"ת מכתב לדוד – יכולה לקרב רחוקים

הגאון רבי דוד פארדו זצוק"ל בעל שו"ת מכתב לדוד מוזכר פעמים רבות מאוד בכל ספרי הפוסקים. הוא נשאל על מנגנים יהודים ביו"ט שני של שמחת תורה בבית הכנסת ודן בשאלה האם להתיר ליהודים לנגן לכבוד התורה ביו"ט?

והאריך בראיות מרב האי גאון להתיר שבות לכבוד התורה, שהרי אנו מתירים ריקוד ומחיאת כפים למרות שהיא שבות. ועל פי זה התיר ניגון על ידי יהודים ביו"ט שני, ובלבד שיהיה בבית הכנסת ולא בבתים פרטיים. ומסכם את תשובתו הארוכה כי הוא לא מצא סרך איסור בדבר הזה. "אסיקנא דלפי מעוט ידיעתי והשגתי לא מצאתי לגוף הבער זה שום סרך איסור". חשוב לשים לב לדברי הגאון הזה שלא מצא שום צד לאסור את הניגון הזה ביום טוב שני בבית הכנסת.

אבל הוא ממשיך ואומר כי כיון שחכמים אסרו את הניגון בגלל היותו ביום טוב שני – כל המחמיר תבא עליו ברכה. ובגלל האוסרים ביום טוב שני – לא אדרוש להתיר את הדבר הזה ברבים כי הנגינה הזאת יכולה לקרב רחוקים. "ומיהו אי עבדי לא מחינן בהו דמחזא לא חזיי בה בעניינו שום טעמא לאיסורא מה גם דעבדי הכי מתוך שמחה של מצוה לכבוד ולתפארת תורת ה' תמימה והיא שעמדה לאבותינו ולנו ויכולה היא שתרחם לקרב רחוקים בדרעא מרממא" ומזכיר את הנגינה בבית המקדש בשמחת בית השואבה שקירבה אותנו לבורא יתברך. "היינו נצח"א דר' בי אבא ונגילה ונשמחה שמחת עולם על הארץ הטובה זהו החליל של בית השואבה ובא לציון גואל, קול דודי הנה זה בא בב"א". (שו"ת מכתם לדוד או"ח יט).

הרי שלא רצה להתיר בגלל שמדובר בנגינת יהודים ביום טוב, אבל לא רצה לאסור כי הנגינה הזאת מקרבת יהודים לאביהם שבשמים. אשר על כן ראוי ללכת בדרכו, ומי שרוצה להחמיר – יחמיר על עצמו ולא יאסור על אחרים, במיוחד שהנגינה הזאת שורשה בנגינת דוד המלך ובנגינת הלווים בבית המקדש. ויכולה לעורר את לב ישראל לאביהם שבשמים ובכוחה לקרב רחוקים.

הרה"ג יצחק פלאג'י זצוק"ל בשו"ת יפה ללב – בקבלת שבת מותר ומצווה

כך כתב הרה"ג יצחק פלאג'י זצוק"ל בשו"ת יפה ללב (ח"ב רסב ב) כי חשוב מאוד לקבל שבת בשמחה בגלל השראת השכינה. ושיבח והילל את אלה שמנגנים בקבלת שבת בכלי שיר, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. וקבלת שבת הוא זמן של השראת שכינה.

היפה ללב כתב ספרים רבים בהלכה בכל חלקי השו"ע. הוא אחד הפוסקים החשובים שפסקיו מצוטטים בכל ספרי הפוסקים בדורינו. (בספרי הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל לבד הוא מוזכר אלפי פעמים). היפה ללב הביא בספרו מדבריו של החת"ס כמה וכמה פעמים בספריו (יפה ללב ג יו"ד שמה. ד אה"ז קיז, ח אה"ז קמ ועוד). אעפ"כ לא ראה היפה ללב צורך לציין את דברי החת"ס שאסר לנגן בעוגב בבתי הכנסת, כי היפה ללב התיר כלי נגינה אחרים שאין בהם כל חשש.

כמו כן לא ראה להזכיר את דברי הגאון הצדיק אביו הרב רבי חיים פאלג'י זצוק"ל שאסר לנגן בשבת בבתי הכנסת באורגן הלא הוא עוגב (לב חיים ט) וכן אסר ביום חול שינגנו נשים גויות בברית מילה אפילו ביום חול. ולא ראה הגאון רבי חיים פלאג'י להזכיר כלל את דברי מו"ר אביו כי היה לו פשוט כל האיסור לא נוגע אל נדון השאלה, שהאיסור הוא רק כשמנגנים בעוגב בשבתות (או אפילו בחול) לחקות את דרכי העכו"ם, ולא כשמנגנים בבתי הכנסת ביום חול בכלי נגינה אחרים לכבוד ה' ולקרב רחוקים.

על אחת כמה וכמה שכל הדיון הוא על הלל ולא על תפילת י"ח וקריאת שמע. שבהלל במיוחד אנחנו מצווים להודות ולהלל בשמחה ומכל הלב. שבזה אנחנו מקיימים לאהבה את ה' ולדבקה בו. ולואי שנזכה. אמן."

 

הרב דוד לאו – תשובת הרב הראשי (מקור אצלי)

נשאל שאלה פרטית בנוגע לאמירת סליחות עם כלי נגינה. לדבריו, לכתחילה ראוי שלא, אך מכיוון שיש הרבה שהדבר מוסיף להם כוונה בתפילה, אין למנוע.

כמו"כ מציין שעיקר המאבק בפולמוס היה בעקבות הרפורמים, ולכן רק העוגב נכנס בגדר חוקות הגוים, ולא שאר כלים.

"שלום וברכה

הנדון: כלי נגינה בעת אמירת סליחות

שאלת חכם חצי תשובה. אתה מעורר את הידוע שלפי מנהגי בני אשכנז הערב הראשון הפותח את התפילות המיוחדות של הימים הנוראים זה הערב בו אומרים סליחות ראשונות. אמנם כבר מר"ח אלול נוהגים לומר את פרק כ"ז בתהלים "לדוד ה' אורי וישעי…" בסוף התפילה ולהשמיע את קול השופר, אולם התפילה הראשונה של אוירת הימים זו תפילת הסליחות הראשונות. התופעה הזו של שילוב הסליחות עם כלי נגינה אינה חדשה והיא קיימת. שאלתך האם נכון הדבר לעשותו.

מלכתחילה ראוי להקפיד על אופן אמירת הסליחות כפי שנאמרו עד העת האחרונה בנוסה ומקובל מדורות ללא כלי נגינה וכפי שלמדנו "עיקר נגינה בפה". אולם היות שישנם מי שכלי הנגינה מוסיפים להם תחושה כיסופים לתפילה אין למנוע את הדבר.

יש להוסיף שהמאבק שנוהל בזמנו נגד שילוב כלי נגינה היה בגלל שזה היה האופן בו התפללו הרפורמים שהחדירו אלמנטים זרים וזו היתה התפילה בכנסיות עם נגינת עוגב, ואסרו הדבר משום "בחוקותיהם לא תלכו". גדולי ישראל שאסרו הכנסת כלי נגינה לבית הכנסת בשבת ובמועד אסרו גם אם המנגן אינו יהודי, הם ראו בכך הרס בחומת הדת. אולם הגרד"צ הופמן בספרו שו"ת מלמד להועיל (סי' טז) דן בשאלה מה הדין בימות החול. ובין שאר דבריו הוא מביא כאלה שהתירו את הדבר, ביניהם דייני ביה"ד דפראג. הוא אף מוסיף שנהגו בקהילתם לנגן בכלי זמר בקבלת שבת וחייבו להפסיק חצי שעה קודם ברכו.

היום הדבר נשתקע ולא נראה שליווי אמירת הסליחות עם נגינת גיטרות או כינור יש בו משום מנהגי הגויים.

כמסורת הדורות, עוגב נאסור גם היום בשל חוקות הגויים. אבל שאר כלי נגינה אפשר להתיר.

יתן ה' ותפילות עם ישראל יעלו לרצון לפני שומע תפילה, ויהיו נא אמרינו והגיון ליבנו לרצון לפני אדון כל."

 

הרב אייל יעקובוביץ' – תחומין לח (תשע"ח), עמ' 259

מאמר תגובה לרב יהושע ון דייק.

מקדים כי יש חשיבות לניגון הקרוב להשראת שכינה, להחיות את התפילה, ק"ו בהלל.

מענה על טענות הרב ון דייק:

א. זכר לחורבן – עפ"י הרמ"א שבניגון לאחר החורבן "לצורך מצווה הכל שרי" אפשר להתיר. והניגון דווקא מעורר את הכמיהה לביהמ"ק ולא משכיח אותו, בייחוד פה בא"י. מחלק בין חו"ל שאסרו לבין א"י, שבא"י עבודת ה' בשמחה.

ב. אין בכך קלות ראש, להיפך יש תוספת כוונה.

ג. לא שייך "אל תיטוש תורת אמך". היו קהילות (עוד מהמאה ה-17) שניגנו בביהכ"נ. עוד נראה שכל מה שאסרו בזמן הפולמוס על נגינה, היה דווקא בעוגב משום חוקות הגוים, וכמו"כ הדגישו את הבעייתיות בשבת – משמע שבעצם הניגון בכלים אחרים בחול אין בעיה.

ד. דין לא תתגודדו לא שייך כאן, כיוון שאין נוהגים הפוך מקהילה אחרת.

לסיכום אין בנגינה זו חשש רפורמה, אלא יש בה חיזוק קדושה שעלינו לאמץ בחום.

"אמירת הלל בבית הכנסת בליווי כלי נגינה

הקדמה – חשיבות אמירת הלל בליווי כלי נגינה

הרב יהושע ון דייק במאמרו המקיף העלה ארבע טענות מרכזיות לאסור אמירת הלל בכלי נגינה בבית כנסת: א. מהלכות זכר לחורבן בבחינת 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר'. ב. קלות ראש בתפילה. ג. 'אל תטוש תורת אמך'- לא נהגו כך אבותינו. ד. 'לא תתגודדו' שאין זה מנהג רוב קהילות ישראל כמי ששנים רבות זוכה להוביל בישיבה ומחוץ לה תפילת הלל מלווה בכלי נגינה, נראה לי שטענותיו לא נכונות לנידון דידן ולפני ההתייחסות לכל טענה לחוד אבקש להקדים מבט כללי על הנושא.

לעתים נראה שהלכות תפילה הרבות עלולות להותיר את גוף התפילה בלי נשמתה. ואיני מתכוון לכוונת המילות בלבד אלא בעיקר לדבקות הנשמה במקורה וההתייחדות עם בוראה. כוונה זו דקה היא וקרובה להשראה ורוח הקודש וכולנו מייחלים אליה כ'גרעין הזמן ופריו' בלשון הכוזרי. כך למדנו להלכה "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצבות ..אלא מתוך שמחה של מצווה" (ברכות לא.) ובאותה לשון אומרת הגמרא – "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצווה שנאמר – 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (שבת ל:). מכאן שמעמד התפילה קרוב להשראת שכינה ושניהם קרובים להיכל הניגון.

והנה עינינו רואות שלא פשוט הדבר והתפילה נעשית קבע ולא תחנונים והמעיין יבש. והרי כל עצמינו להשיב שכינה לישראל והצינור העיקרי לכך הוא התפילה. כמו שנאמר 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' ואומרת הגמ' – 'כיוון שבאת תפילה באת עבודה' (מגילה יח.) מכאן נובעת ההשתדלות הרבה שלנו בעזרת ה' ללכת בדרכו של דוד המלך שהוא עמוד התפילה ועמוד הניגון כמו שמתארת הגמ' שבכל חצות לילה הייתה רוח צפונית מנשבת בכינורו וכך היה עומד ועוסק בתורה.

ואם נכון הדבר בכל תפילה ותפילה, הרי שבשעת קריאת ההלל הדבר יפה שבעתיים

כפי שכתב הבא"ח:

"צריך לאומרו בשמחה ובנחת ובקול רינה ותודה ולא יאמר אותו במרוצה (בא"ח ויקרא שייש טו) ושעת ההלל היא שעה של אהבה מיוחדת ו"האוהב אותו בלב שלם – ישיר לפניו יתברך" (חרדים ט, ו) ומי לנו כדוד המלך שציוונו בחתימת ספרו: "הללוהו בנבל וכינור הללוהו במינים ועוגב הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה" וכך קיים הוא ע"ה בעצמו ואמר – "ארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל" (דה"י א, כג) וכבר פסק הרמ"א בהלכות זכר לחורבן ואמר "ולצורך מצווה כגון בבית חתן וכלה, הכל שרי" וכאן הלא זו מצווה רבה שאין דומה לה כמו שאמר הרמב"ן "שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוהיו וכוונת רוממות הקול בתפילות שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם… שתפילה צריכה קול (שמות יג, טז).

ולתוספת הטעמה נביא את דברי הרב קוק שכאילו נכתבו לפרשה זו : כשמשתלהבת האהבה האלהית בתענוגיה, אין להתבהל ולהתפחד משום חשבון ומצוה להיות מלא עוז דקדושה ולהתענג על ה' בכל מלא רוחב לב ונשמה ולפצח פה בשירי זמרה ובנגינות תפארה לשאוב מים ממעייני הישועה. בעת רצון עניתיך.

הרב רומז בדבריו ליונה הנביא שנכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש ואלו הם מעייני הישועה (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כך גם אנו מבקשים כזאת עלינו ועל כל ישראל בב"א.

העולה מהאמור עד כאן שעלינו לאמץ אל חיקנו באהבה כל התעוררות של תפילה ותוספת כוונה בתפילה, לרוממה מתוך תורה למען שמו באהבה ויראה טהורה בעזרת ה'.

וכעת אתייחס בקצרה לטענות הרב ון-דייק אחת לאחת.

א. איסור נגינה זכר לחורבן

כבר הבאנו לעיל את דברי הרמ"א בנוגע לאיסור נגינה אחר החורבן: 'לצורך מצווה הכל שרי'. ואם תרצה לחלק ולומר שנגינה בבית כנסת חמורה יותר כי היא דוחקת את הציפייה לבית המקדש, הרי הדברים הם ההפך הגמור. הניגון מחבר את הווית המנגן לתפילה ולגעגועים לבית המקדש הרבה יותר ואין להכחיש את המוחש. נכון שבזמנם של החת"ס והמלבי"ם בעומק חשכת הגלות, ניגוני הרפורמים בביהכ"נ היו ביטוי לטמיעה בתרבות אירופאית נוצרית ומהם התרחקו גדולי ישראל כמו מאש. אך כיום בשעה שהראנו ה' פנים שוחקות בקיבוץ גלויות והתעוררות התרבות היהודית המתחדשת, הניגון שלנו בהלל כולו רק תשוקה לשוב לחיים ישראלים מלאים של חיבור קדוש בין גוף לנפש.

וכן איתא בזוה"ק במדבר קיח: עבדו את יי' בשמחה, כתוב אחד אומר עבדו את יי' בשמחה, וכתוב אחד אומר (שם ב) עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה, מה בין האי להאי, אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא. ד"א – עבדו את יי' ביראה דא כנסת ישראל בזמנא דאיהי בגלותא ביני עממיא.

עבודת התפילה בחו"ל הינה כעבד לפני רבו, כאשר עיקרה היא ביראה ופחד והכנעה, בשברון לב על הריחוק מפלטרין של מלך. ואילו עבודת התפילה בא"י הינה עבודה כבן לפני אביו המשתפך אל חיקו באהבה גדולה, בשמחה ובניגון.

הפוסקים שכתבו לאסור ניגון בבית הכנסת כתבו זאת מחמת שהנגינה משכיחה את המקדש, וכדברי ה'משפטי עוזיאל' שכתב לגבי איסור הנגינה בבית הכנסת: "שהוא מפר שבועת האבות בשעת גלותם, שאמרו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז ה'). ומכלל הזכירה היא להמנע מכל דבר שהיה נעשה בבניין המקדש.."

בקשת הניגון בהלל בזמן הזה אינה באה משכחת המקדש, אלא מדרישת המקדש. שירת ההלל מביאה איתה כיסופים גדולים לבניין המקדש ומעוררת את הלבבות, ואין להכחיש את המוחש. אם כן, וודאי שאין לדמות זאת לדברי הפוסקים שאסרו לנגן בבית הכנסת בזמן הגלות והרי אנו בבחינת "למקדשך תוב ולקודש קודשין אתר די ביה ייחדון רוחין ונפשין ויזמרון לך שירין ורחשין בירושלם קרתא דשופריא".

הטענה שעד שאין לנו את הניגון המושלם של הלויים בבית המקדש אסור לנו לנגן כלום, דומה למי שטען שעד שלא יבוא המשיח לא נעשה דבר בנוגע לגאולה. אנו למדנו מרבותינו ש"אין טיפה יורדת מלמעלה עד שאין עולים כנגדה טפיים מלמטה".

והנה, כולנו רואים כיום עד כמה כוונת הלב מחוברת להיכל הניגון. ולהבדיל בכל טקס שהוא, מאירועי יום העצמאות ועד יום השואה, בכל התוועדות חברים או הופעות פומביות מול קהל, אפילו באזכרות או לוויות, הניגון הפך חלק משיח חיינו. אולי זה בשל התעוררות הגאולה להיות נשמות מפותחות יותר רגשית. האם ייתכן שבלב העולם, בתפילתם של ישראל לא תהיה שירה ונגינה של כל הציבור יחד? האם את התעוררות הלב הזו ניאלץ לחפש בשדות זרים? זו כנראה הסיבה שרבים נוהרים לתפילות ההלל המנוגנות. את הגאולה הם מבקשים – 'קרבה אל נפשי גאלה'.

ב. קלות ראש בתפילה

כפי שהבאנו לעיל, מטרת הניגונים בתפילת ההלל אינה לפאר את המנגנים או ליהנות את השומעים במוזיקה ערבה אלא לעורר את הכוונה והדבקות כפי שהבאנו לעיל. וכ"כ הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז):

"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל."

אם כן, ניגון באמירת ההלל פותח בפנינו עבודה גדולה, עבודה של אהבת ה' ויראתו, ולא חלילה קלות ראש והסח הדעת. אנו ממליצים שהניגון יהיה במקום בו מצויים תלמידי חכמים, ושלפני תפילת הלל ייאמרו דברי חיזוק לפתיחת הלב בקדושה.

ולגבי השורה במאמר: "לא תמיד ריגושים מהווים כוונה טובה יותרי נאמר שבוודאי לא תמיד חוסר ריגושים מהווים ערובה לכובד ראש בתפילה. וד"ל.

ג. אל תיטוש תורת אמך

ראשית, הנה הרב ון דייק כבר הביא כי ישנן קהילות שאפילו בזמן הגלות נהגו לנגן בבית הכנסת, וכדברי המלמד-להועיל (סי' טז):

"ויש מהגאונים שהתירו בפירוש לנגן בחול ואלה הם: ב"ד דק"ק פראג ה"ה ר' אליעזר פלעקלש, ר' שמואל לאנדא, ר' ליב מעליש"

ומביא ראיה שהיו נוהגים לנגן בערב שבת קודם קבלת שבת כמובא בספר 'אלה דברי הברית' ומוסיף הרד"צ הופמן ('אלה דברי הברית' שם צד יז):

"ומה שמנגנים בכלי שיר (ארגעל) בשבת קודש איסור גמור הוא לנגן אפילו ע"י נכרי בשום כלי זמר, והמנגנים בקהילתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחויבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו".. וכולנו יחד אסרנו איסר לבלתי ינגנו (בארגעל) ביום ש"ק ויו"ט ח"ו. ולא התרנו רק בחה"מ וערב שבת וערב יו"ט קודם שתכנס קדושת שבת ויו"ט לצאת ידי כל הדעות בידוע, וגם את זה לא התרנו כי אם ע"י ישראלים אנשים אשר יראת די בלבם וכו'"

זאת ועוד, עיקר הדיונים בפוסקים נסוב אודות איסור "ובחוקותיהם לא תלכו" אשר קיים דווקא בנגינה בעוגב, ואם כן משמע שלא חששו לעצם הניגון בבית הכנסת בכלי נגינה אחרים. גם מדברי הפוסקים שכתבו לאסור ניגון של אינו יהודי בבית הכנסת בשבת, משמע שלעצם הניגון בבית הכנסת לא חששו כלל, ואדרבה משמע שנהגו כן.

אם כן, אין מקום לאסור ניגון בבתי הכנסת מחמת "לא תטוש", כאשר בהדיא איתא שנהגו כך עוד בתקופת הגלות.

נוסיף ונאמר, כי הזכרנו לעיל שנושא הניגון כיום שונה בתכלית ממה שהיה עד לפני כמה עשרות שנים בודדות. כיום רבים המנגנים וכמעט אין בית שאין בו כלי נגינה או מערכת סטריאופונית למשמע מוזיקה. דרך הניגון ניתן גם לחזק את ה'יחד' של כל המנגנים מעין מעמד הר סיני כפי שנאמר: "ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה" (דה"י ב, ה) אין להשוות אם כן את כל התחום המוזיקלי של היום למה שהיה בעבר. בעיני זו התקדמות משמעותית אל הגאולה השלמה וגם את זה עלינו לפתח בהיכל הקדושה בבחינת 'מצפים תמיד לישועה'.

ד. לא תתגודדו

איסור "לא תתגודדו" קיים כאשר "שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות" כדברי הרמב"ם (ע"ז יב, יד).

וכן בספר החינוך כתב (תסז): "שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך ייעשו הכל כדברי המחמירים, אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינים חלוקין והן שוין בחכמה לא נאמד על זה לא תתגודדו".

אך ישיבה וקהילה אשר נוהגת באופן שונה מקהילה אחרת, וודאי שאין בזה איסור "לא תתגודדו", ודבר זה מצוי לרוב.

בנוסף לכך, המנהג הזה של נגינה בהלל אינו תקנה קבועה או מנהג מחייב בבית הכנסת. מדובר בהתעוררות כמעט ספונטנית של כוונה ורצון טוב. איני סבור שיש בדבר שייכות לפרישה מן הציבור, כל בית כנסת שר את ההלל בשירים ומנגינות משלו והכל עולה בקנה אחד. מה גם שאנו לא מדברים כרגע על השאלה אם להתחיל לנגן כך או לא. כבר שנים רבות שבבתי כנסת רבים מנגנים בתפילות כגון בל"ג בעומר או ביום העצמאות וגם רבים שמנגנים את ההלל כמנהג מנייני קרליבך המפוזרים בכל הארץ, וכפי שהבאנו לעיל, כבר בזמן הגלות היו שנהגו כן.

ה. לסיכום

אני סבור שהחידוש הזה של נגינה בהלל אינו מסוג חידושי הרפורמה שבאים לטשטש את שערי הקדושה אלא להפך, מסוג החידושים המבורכים שמצעידים את עם ישראל קדימה לפתוח שערי קדושה וגאולה לבניין בית המקדש ועלינו לאמץ אותו בחום."

 

מקורות להרחבה

פניני הלכה העם והארץ, פרק ט הלכה ט

"ט – שירה וכלי זמר

בעקבות חורבן המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר (סוטה מח, א, גיטין ז, א). נחלקו הפוסקים בהלכה זו:

לדעת רמב"ם (הל' תעניות ה, יד), ושולחן ערוך (או"ח תקס, ג), אסור לנגן ולשמוע כלי זמר לשם תענוג והנאה, ורק לצורך מצווה, כמו בחתונה, מותר. ובעת משתה היין – גם שירה בפה אסורה. אבל לשיר סתם מותר, וכן מותר לשיר בסעודה ששותים בה יין, כי רק על שירה בשעה שמתקבצים לשם שתיית יין ומשקאות חריפים – גזרו, מפני ששתייה זו מביאה לשמחה יתירה ואף להוללות.

ולדעת רש"י ובעלי התוספות ורוב הראשונים, אין הבדל בין שירה לניגון בכלי זמר. ובכל מקרה בעת משתה היין אסור גם לשיר וגם לנגן או לשמוע נגינה, אבל בשעה שלא שותים יין, או כששותים יין במסגרת סעודה, מותר לשיר ולנגן. וסייג אחד הוסיפו בעלי התוספות, שלא לשמוע כלי זמר במשך כל היום, כפי מנהג המלכים שרגילים שמנגנים לפניהם בעת שהם עומדים ובעת שהם שוכבים. מפני שכל זמן שבית המקדש חרב ישנו צער בעולם, וכאשר מנגנים כל היום מתעלמים מהצער על החורבן.

למעשה נוהגים להקל כדעת רוב הראשונים לנגן ולשמוע מוזיקה כדי ליהנות. וידוע שהיהודים הצטיינו מאז ומתמיד במוזיקה ובנגינה. ואף הגאון מוילנא שיבח מאוד את חכמת המוזיקה, ואמר שחכמת המוזיקה והמתמטיקה הן החכמות החביבות עליו ביותר.

 

רש"ר הירש ויקרא יח, ג

העוגב אסור משום חוקות הגוים כדעת תוס', כלומר אע"פ שיש לו מקור בתורה הוא אסור.

"בעבודה זרה יא ע"א ובסנהדרין נב ע"ב אמרו, שכל האסור מטעם חוקת הגויים כלול במושג הכללי של "דרכי האמורי"; ולדעת התוספות בעבודה זרה שם ד"ה ואי, יש שני סוגים של חוקות הגויים: א. מנהגים ומעשים, הקשורים למטרות ולאמונות לא – יהודיות, אליליות או בלתי – מוסריות; חיקויָם של אלה הוא אסור בלא תנאי – אפילו מקורם הוא טהור ויהודי. (נמצאת אומר: הטענה שהעוגב, לדוגמה, הוא כלי זמר יהודי במקורו – וקרוי "מנים" במקרא – אין בה כדי להתיר את הבאתו לבית כנסת; שהרי אין ספק, שכלי זה משמש עתה לבית תפילה של אמונה לא – יהודית). ב. מנהגים ומעשים לא – יהודיים, שלא נודע להם טעם נבון ומותר. במשמעות צרה יותר, הרי "דרכי האמורי" כוללים את כל האסור מטעם ניחוש (ראה פי' להלן יט, כו)."

 

הרב פרופ' מאיר בניהו – אסופות א עמ' 261 בדפי אוצר החכמה

מקדים בדבר החשיבות הגדולה שתפסה המוסיקה אצל יהודי איטליה.

במקורות הראשונים מביא תשובות והנהגות של חכמי איטליה הראשונים שכתבו בחיוב על עצם שימוש במוסיקה (שירה בפה) בביהכ"נ. אמנם להערכתו כבר בימי רבי יהודה אריה ממודינה (סביב 1600) היה מנהג לנגן בכלי שיר בביהכ"נ. מזכיר את תשובת הרב אי"ש ג"ר שהתיר עוגב.

מביא בשם יהודי מומר שהיה וויכוח (גם במאה ה-17) על עוגב בביהכ"נ והרבנים אסרו משום חוקות הגוים. מכאן רוצה ללמוד שרק עוגב אסרו הרבנים, אך לא כל כלי שיר.

מציין כי בכל חידושי הרפורמים יהודי איטליה הקדימו, אבל לא מרצון "לתקן" אלא מתוך יסוד הלכתי. עוד כותב כי בתקופת הפולמוס עם הנוצרים, הרבנים האשכנזים הקדימו לשלוח פניות לסלק את העוגב לקהילות איטליה, כיוון שהם אימצו מנהג זה בחיבוב (ואמנם מתוך עיון הלכתי).

מביא את עיקר דברי "אור נגה", שהשיב על טענת המחמירים משום חוקות הגוים – שכיום הנוצרים אינם עובדים ע"ז, ועוד שאין אצלם כלי שיר בכנסייה, ובנוסף כלי השיר נהוגים אצלנו מקדמא דנא. כמו"כ מצטט מתוך "נוגה הצדק" את תשובת רבי שם טוב סאמון, ומציין שבאופן "מקרי" דבריו מזכירים את דברי ליברמן עצמו. מביא גם את עדותו של ר' שמואל ווינטורה (המופיעה בשו"ת חת"ס ו ליקוטים פז) שלכאורה ממנה משמע שרבי שם טוב קיבל תמורה על תשובתו, אך עדותו של ווינטורה לא התקבלה אצל הפוסקים לאחר מכן. כמו"כ מביא תשובת רבי יעקב חי ריקנאטי מליוורנו שהתיר נגינה בעוגב. לאחר מכן סוקר את השתלשלות הדברים, כיצד רבני אשכנז שלחו מכתבים לרבני איטליה והשיגו הסכמות וחתימות נגד הרפורמים (שהתפרסנו באלה דברי הברית).

מציין לאחד המכתבים של רבני ליוורנו (שהוזכר גם בשו"ת מלמד להועיל) בו הייתה מעין התנצלות של רבני ליוורנו, בראשם הרב שלמה ב"ר דוד חיים מלאך רב הקהילה, ובנוסף עוד עשרה רבנים מהקהילה. ומציינים שכל מה שהתירו הוא רק בחוה"מ, ע"ש ועיו"ט.

עוד כותב כי לטענת אוספי המכתבים ל"דברי הברית" (תלמידי החת"ס), ר' שם טוב סאמון ור' יעקב ריקנאטי חזרו בהם. את "חזרתו" של ר' שם טוב ניתן למצוא ב"דברי הברית", אך חרטת ר' יעקב לא הועלתה על הכתב.

עפ"י ר' שלמה יונה מסיק כי כל חומרת רבני איטליה על העוגב בזמן הפולמוס, לא היה מצד הדין אלא משום צורך השעה.

מביא עוד רבנים מאיטליה שחיוו דעות לשני הצדדים לאחר הפולמוס.

"דעת חכמי איטליה על הנגינה בעוגב בתפילה

נגינה בעוגב בבית הכנסת, שאלה נכבדה היא בתולדות עמנו בזמן החדש, שהזיעה והניעה את בית ישראל. נכתבו עליה כמה וכמה מאמרים ונדפסו קונטרסים לרוב.* רובם ככולם עניינם בתקופת הריפורמה בגרמניה. הכל נכתב מתוך מגמה להתיר או לאסור וטרם נכתב מחקר על השאלה במהותה והתפתחותה ההיסטורית, ובייחוד במקום צמיחתה, באיטליה. אברהם ברלינר נזקק במאמרו הגדול על העוגב למצב בגרמניה, דיבר בחוות דעתם שלחכמי ליוורנו, שנכתבה בראשית צמיחתה שלריפורמה, ודבריו בעניין זה הם מהוהים מאד. מבקשים אנו, איפוא, למנות את החסר. דומה שדעתם שלחכמי איטליה הוא ראש בית־אב לפרשה כולה. חשיבות יתירה נודעה לה גם משנתעוררה השאלה בגרמניה, ושני המחנות ביקשו להסתייע בדבריהם…

ריא"מ סתם ולא פירש אם מותר לנגן בכלי שיר בבית הכנסת. ברם, אין אנו צריכים להיות בעלי דמיון לדעת מה היתה דעתו אם היה נשאל על כך, ואכן יש להניח שכבר באותם הימים הונהגה מוסיקה בכלי נגינה בסדר העבודה בבית הכנסת, ואפשר שכמה מן המנגינות שלשלמה מהאדומים נוגנו בכלי שיר. מכל מקום בשמחת תורה, בערבו שליום וגם בתפילת היום, גיגנו בכלי שיר, ואין צריך לומר בהושענא רבה, שהוא יום חול, וכנראה שניגנו גם בשביעי שלפסח ובשבועות…

מצאנו כלי נגינה בבית הכנסת באיטליה אבל עוגב לא מצאנו בפירושא, ואי אתה יכול ללמוד מכללא שאכן היה. דומה שרק בדור שאחרי ריא"מ הכניסו עוגב בכמה בתי כנסת. ויש בידינו וויכוח מסותר בין רב גדול ומפורסם שלא רק התיר אלא גם שיבח את המעשה לבין רבנים שהתנגדו. הדברים כלולים בחיבורו שלר' אברהם יוסף שלמה גראצייאני, הנודע בכינויו אי"ש ג"ר, שכיהן בקהילת מודינה, ואלה דבריו…

עיין רואה שלא אמר אי"ש ג"ר את דבריו להלכה בלבד אלא גם משום מעשה שהיה, ומדבריו עולה הד שלוויכוח שהיה לו עם חכמים שאסרו את העוגב משום כלי שיר שהיו בבית המקדש ואחר החורבן אין לנגן שיר שלשמחה וכן מפני שהעוגב הוא כלי נגינה בכנסייה ויש בכך משום חוקות הגויים. שאם לא תאמר כן מי הצריכו לחפש בספרי הפוסקים. וביותר אתה למד זאת מדבריו על המון העם, שגם עמי הארץ ענו בשאלה וסברתם היא סברת הכרס ואין בדבריהם ממש. כלום אין הוא רומז לאותם החכמים האוסרים שלדעתו דבריהם בתוהו יסודם, ממש כפי שכתב לפניו ריא"מ?

ואכן, המומר ג'וליו מורוזיני (שמואל נחמיאש, 1687-1612) מוסר, שסמוך לשנת ש"צ (1630) היו החתנים בשמחת תורה בבית הכנסת הספרדי בויניציאה שני עשירים, אחד מהם היה חבר ב'אקדימיה המוסיקאלית' שליהודי ויניציאה. הם הזמינו לבית הכנסת את הזמרים של האקדימיה. שתי מקהלות זימרו בערב שמיני עצרת ובערב שמחת תורה. לבית הכנסת הובאו כלי זמר וביניהם עוגב אולם הרבנים אסרו להשתמש בו, והטעם לא היה משום האיסור לנגן בכלי בחג, אלא משום שהנוצרים מלווים את תפילתם בכלי זה. מכלל לאו אתה שומע הן, שהתירו לנגן בכלי נגינה אחרים. דומה שידם שלמתנגדים גברה ושוב לא נהגו לזמר בעוגב אלא בבתי כנסת מעטים. מעתה היתה הנגינה בעוגב לרוב על־ידי גוי וכדי לשמח חתן וכלה ואפילו בשבת…

תקופת ה'חידושים'

משדברנו בתקופה שלפני הריפורמה באים אנו עתה לתקופת ה'חידושים' בגרמניה שיצאו משם ונתפשטו למקומות אחרים. ה'תיקונים' שמייסדי הריפורמה ביקשו לעשות בדין ובמנהג יש בהם מוקדם ומאוחר והליכה מן הקל אל הכבד, והכל לפי ההתפתחות במגמות שהציבו לעצמם. השאלות הראשונות היו: הכנסת עוגב לבית הכנסת והניגון בו בעת התפילה ; אמירת התפילה והדרשה לא בעברית אלא בשפת המקום, וקריאת התורה בלא טעמים. ועד אחרונה ביטול יום טוב שני שלגלויות, שהוא עניין לכלל האומה ומתקנת חז"ל. והנה, בכל אלה קדמו יהודי איטליה לריפורמה, אבל לא מרצון ל'תקן', אלא על יסוד ההלכה הצרופה. וככל דבר שבדין ובמנהג נחלקו בו חכמים. הריפורמים עשו כמותם ולא מטעמם, ואפשר שאם לא היו אנשי הריפורמה מעוררים שאלות אלו ברעש ובקול גדול לא היו חורגות מכלל השאלות שבדין ובמנהג, וההתנגדות להן לא היתה כל כך חריפה…

רבני הקהילות האשכנזיות (בכלל זה מורביה, הונגריה, פולין ורוסיה ושאר מקומות) העמיסו על שאלת העוגב כל שיש בליבם ובדעתם נגד חידושיה שלריפורמה, והחמירו בעניין זה משום שהשעה היתה צריכה לכך. לא כדרך חכמי אשכנז היתה דרכם שלחכמי איטליה, שרבים מהם לא הסיגו מאהליהם יופיפותו שליפת ונמצאו בהם תורה וחכמה, וליבם היה פתוח לכל איוושה בעולמה שליהדות. הדבר היה ידוע למחדשים בגרמניה ולכן כל הפניות שלהם בתחילה היו פונות אליהם ובייחוד לקהילה החשובה ליוורנו. לכאורה חכמי איטליה בכלל ורבני ליוורנו ווירונה בפרט, לא רק התירו את העוגב אלא שסברו שיש בדבר משום מעלה וחיבוב מצווה, ודעתם זאת נאמרה אחרי עיון ודיון ובירור ההלכה…"

 

הרב יאיר רוזנפלד – אסיף ב

מעלה את השיקולים לאסור או להתיר. לא מכריע.

השיקולים לאסור:

א. חוקות הגוים – מוסכם שבעוגב יש איסור חוקות הגוים[67], אך לא ברור האם יש לאסור שאר כלים משום שבכנסיות יש נגינה. מסיק מלשון הב"ח שדווקא כלים המשמשים בבתי ע"ז כלולים באיסור, אך יש פוסקים שמשמע מלשונם לשאר כלים.

ב. זכר לחורבן – מזכיר את האוסרים בביהכ"נ משום זכר לחורבן, ומשום שהיא עבודה המיוחדת למקדש.

ג. קלות ראש – לפי הרבה פוסקים יש בנגינה בביהכ"נ קלות ראש.

ד. הפרעה לתפילה והשפעה רוחנית שלילית – הוזכר בכמה פוסקים.

שיקולים להיתר:

א. צורך מצווה – מצד חוקות הגוים יהיה מותר אא"כ מדובר במנהג ע"ז. מצד זכר לחורבן ההיתר גורף יותר א"כ פוסקים רבים הסתייגו מהגדרת הניגון צורך מצווה ככה"נ מחשש לרפורמים. מדין קלות ראש תלוי בפרשנות, ומדין הפרעה טכנית כיום אין בזה חשש.

ב. שימוש כלי נגינה במקדש – לכאורה היה אפשר ללמוד היתר מהמקדש, אלא שנאמרו שני טעמים לאסור: במשך הזמן אימצו את זה בבתי ע"ז, ואין ללמוד מהמקדש למדינה.

ג. מנהגי הקהילות שניגנו – לכאורה ניתן לסמוך כל הקהילות שניגנו בהיתר (פראג, פרנקפורט ועד), מנגד נראה מכמה פוסקים שהמנהג בא"י שלא להשתמש בכלי נגינה, וכמו"כ פוסקים כתבו שאין ללמוד מהקהילות הבודדות.

לסיכום, לא מצא מי שהתיר במפורש בדורות האחרונים, אלא רתיעה מההיתר. למעט בשרידי אש שכתב שיש מקום להקל מצד הדין.

"שימוש בכלי נגינה בבית הכנסת ובשעת התפילה

הקדמה

תופעת השימוש בכלי נגינה בבית הכנסת בכלל ובשעת התפילה בפרט, היא תופעה הצוברת תאוצה בקהילות שונות ומוסדות תורניים ברחבי הארץ. תופעה זו אינה חדשה, ראשיתה בשימוש בכלי נגינה במקדש, ואחריתה במאות השנים האחרונות ועד לימינו. במאות ה- 19-18 עמדה תופעה זו-במוקד המאבק הדתי שבין העולם הרבני שהתנגד לה נמרצות, לבין התנועה הרפורמית שעודדה אותה. מאבק זה קיבל את ביטויו באופן נרחב בספרות ההלכה והפסיקה. במקומותינו לעומת זאת תופעה זו עיקרה השאיפה הכנה להתעלות רוחנית באמצעות הניגון. מאמר זה ידון בשיקולים ההלכתיים המתייחסים לשימוש זה בהקשר ההלכתי של האיסור וההיתר, ובהקשר הרחב של שאלת אופיים הרוחני של בית הכנסת בכלל והתפילה בפרט. כן כולל דיון זה אף עיסוק בפן של 'הלכות ציבור', העומד אף הוא ברקע הנושא הנדון.

שיקולים הלכתיים לאסור את השימוש בכלי נגינה

א. מדין 'חוקות הגויים'

מקור דין 'חוקות הגויים' בדברי הספרא (אחרי מות, ט', ט):

"ובחוקותיהם לא תלכו-שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם, כגון: תיטריות וקרקסאות והאסטריות."

הראשונים מדגישים שני טעמים לאיסור זה. האחד, הצורך להתרחק מעבודה זרה, עובדיה ומאפייניה. כן כותב הרמב"ם בספר המצוות (לאוין, ל'), וכן בספר החינוך (מצווה רס"ב), לשונו: "כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה". השני, הצורך בהבדלת ישראל מן העמים והדגשת ייחודם. כן כותב הסמ"ג (לאוין, נ'): "הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדלין מן הגוים במלבוש במנהג בדבור, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים".

לאור זאת מדגיש המאירי בחידושי 'בית הבחירה' לסוטה (מט, ב):

"כל שהוא מחקות הגוים אפי' לא היה ענין עבודה זרה תלוי בו, ומנהג ישראל באותו ענין על דרך אחרת, אין ראוי להניח מנהגות ישראל במנהגותיהם."

הרי כי איסור זה שבמקורו הוא התרחקות מנוהג עבודה זרה, כולל אף התרחקות מנוהג גויי תרבותי, גם אם אין הוא קשור ישירות לעבודה זרה.

להלכה נותן הרמב"ם דגש לשני הטעמים. מחד גיסא מביא דין זה בהלכות עבודה זרה, ומאידך גיסא תורן דבריו עוסק בעניין ההבדלה בין ישראל לעמים. לשונו (עבודה זרה י"א, א):

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן… הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו."

בלשון דומה פוסקים להלכה הטור והשולחן-ערוך (יו"ד קע"ח, א).

לאור העובדה, כי איסור זה כולל מנהגים גויים-תרבותיים לא רק ענייני עבודה זרה, כתב מהרי"ק המצוטט בבית יוסף (יו"ד קע"ח, א) ונפסק ברמ"א, כי שני סוגים כלולים במנהגים אלו:

"האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה… דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים לפי הנראה לע"ד, הוא הדבר אשר שייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים גם זה אסור."

דבר חריג בלא טעם או דבר פריצות ושחץ, יוגדר 'חוקות הגויים'. תנאי נוסף לחלות האיסור המובא בב"ח (אות ז) ובעקבותיו בפוסקים רבים הוא שאין האסור חל אלא כאשר מתכוון להדמות לגויים, אבל היכן שאין מתכוון אינו חל. אמנם חשוב לציין, כי הגדרות אלו והיתריהן נכונים כל עוד אין משולב נושא העבודה זרה בנוהג הנדון, אחרת ודאי יחשב אותו נוהג 'חוקות הגויים'. יש לדון האם שימוש בכלי נגינה בבית כנסת ובתפילה-נכנס תחת הגדרת 'חוקות הגויים'.

דיון הלכתי ספציפי קיים ביחס לשימוש בעוגב המכונה בפוסקים: 'הארגעל', הנפוץ בשימוש בעיקר בכנסיות. בזה דעת הפוסקים ברורה, כי שימוש בכלי זה אסור מדין 'חוקות הגויים'¹. לכאורה יש מקום לומר כי כן יהיה הדין גם ביחס לשימוש בשאר כלים אף אם אין נפוץ השימוש בהם בפועל בבתי תפילת גויים – עצם השימוש בכלי נגינה בבית התפילה כבר יגדיר את הדבר 'חוקות הגויים'. במציאות זו לכאורה לפנינו דין 'חוקות הגויים' בפן הקלאסי של מושג זה, שהרי יש בה פן של עבודה זרה בהנחה שכנסיות בהן רווח שימוש זה עונות להגדרת בתי תפילת עבודה זרה, ופן של הדבקות במנהגי גויים ההפוכה מההבדלה הנדרשת.

דיון דומה קיים ביחס לשימוש בניגונים הרווחים בבתי תפילת גויים. בשו"ת הב"ח (סימן קכ"ז) פסק שהשימוש בניגונים אלו אסור מדין חוקות הגוים', אך הגביל איסור זה בכותבו:

"נראה שאין אוסר אלא דווקא באותן ניגונים שהם מיוחדים להעכו"ם מאחר שהוא חוק לע"ז… אבל אם אינם מיוחדים נראה דאין בזה איסור, דבהא ודאי איכא למימר דלא מינייהו גמרינן."

ניגוני סתם גם אם מקורם מהגויים אינם אסורים, רק ניגונים המשמשים בפועל בבתי עבודה זרה. לעומתם כתב הרי"מ חזן, רבה של רומא ואיי קורפו, בשו"ת 'כרך של רומי' (א', ח), שכל דבר שיש בו הגיון והוא נפוץ ומקובל, אף אם הוא נוהג של עבודה-זרה, אין בו חשש 'חוקות הגויים'. לכן פסק להקל בניגונים האמורים, ויתרה מכך אף משבח את השימוש בהם. לשונו:

"שכל דבר שיש לו טעם נכון, משום הנאה או כבוד או הטבע מחייבו לפי מנהגי המדינות ושנויי הארצות, אפי' אותו דבר נתייחד לעבודת איזה כנסיות מאיזה אומה שתהיה, מלבד שהדבר ההוא מותר לישראל וליכא משום ל"ת בחוקות הגויים, אלא אדרבה מצווה לילך בדרכיהם ולהדר בתי כנסיות שלנו בכל מיני הדור וכבוד השוה לכל נפש אדם."

מחלוקת זו יכולה להשליך על דיונינו. לדעת הב"ח השימוש בכלי נגינה יהיה אסור מדין 'חוקות הגויים', ולדעת הרי"מ חזן כיוון ששימוש זה יש בו טעם והוא מקובל – אין בו משום דין זה. במחלוקת זו הדעה הרווחת בפוסקים היא דעת הב"ח, ואם כן יש מקום לומר שאף בדיונינו השימוש בכלי נגינה יהיה אסור מדין 'חוקות הגויים', לפחות ביחס לכלים המשמשים בפועל בבתי עבודה זרה וכהגבלת הב"ח. אכן פוסקים רבים רואים בשימוש זה מציאות מובהקת של דין 'חוקות הגויים'. בשו"ת חת"ס (ח"ו ליקוטים, פ"ו) כתב לאסור מדין זה, וכן דעת מהר"ם בענט בספר 'אלה דברי הברית' (עמוד יט), ודעת שו"ת 'מחולת המחנים' (א'), כן כתב בשו"ת 'בית מרדכי' לרבי מרדכי פוגלמן (ח"א, מ"ה):

"כי אמנם במקדש כשהיה קיים ניגנו בו הלויים בכל סוגי כלי זמר, אבל מכיוון שאחרי חורבן המקדש הכניסו הנכרים למקומות הפולחן שלהם את העוגב ושאר כלי שירה, הרי השימוש בעוגב ויתר כלי נגינה בבית הכנסת… הוא חיקוי לדרכי פולחן הנכרים ועוברים על זה על לאו של 'ובחוקותיהם לא תלכו'."

דברים דומים כתב בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"א, כ"ו): "וכבר ידוע כי כל אלה הדברים ככלי שיר ארגעל וכיו"ב, הם פרי התדמות לעובדי ע"ז ממש". לדעות אלו, אין הדגש על כלים המשמשים בפועל בבתי עבודה זרה וכדברי הב"ח הנ"ל, אלא האיסור הוא בעצם השימוש בכלי נגינה, שהוא 'חוקות הגויים'. אכן בשו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"ב, ל") נקט בשיטת הב"ח לאסור רק בכלי נגינה הנמצאים בפועל בשימוש בבתי עבודה זרה. לשונו: "ואם הוא כלי זמר שמשתמשין בבתי תיפלה, אסור גם משום חק עכו"ם", וכן חזר וכתב בחלק יו"ד (ח"ב, סימן קיא).

ב. מדין 'זכר לחורבן'

מקורות שונים בחז"ל מדגישים את החיוב למעט בשמחה אחר חורבן הבית, בין השאר ע"י איסור זמרה ונגינה בכלי שיר. מקור האיסור במשנה בסוטה (ט', יא):

"משבטלה סנהדרין-בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בשיר לא ישתו יין וגו'."

כן מופיע איסור זה בסוגיית הגמרא שם (מח, א), ובמסכת גיטין (ז, א), וכן בירושלמי מסכת מגילה (פ"ג, ב). כן נפסק ברמב"ם (תעניות, ה', יד), ובשולחן-ערוך (או"ח תק"ט, ג):

"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמה בהם… ואסור לשומעם מפני החורבן."

הרמב"ם והשולחן-ערוך נוקטים במילים: "וכל משמיעי קול של שיר", מהם משמע כי נאסרו כל כלי השיר באופן גורף, אותם שהיו בשעת הגזירה ואותם שלא. איסור זה הינו רחב, ורבו בו הדיונים ההלכתיים אשר אינם קשורים לנושא מאמר זה. יתרה מכך, יש הגורסים כי הרלוונטיות של איסור זה לימינו פחתה, ודאי בהקשר של שירה וניגון. למרות זאת, פוסקים רבים רואים באיסור זה מקור ספציפי לאיסור השימוש בכלי נגינה בבית הכנסת ובתפילה.

לדעה זו, דווקא ביחס לבית כנסת שהוא יד ושם לבית המקדש וכינויו 'מקדש מעט', האיסור הנדון רלוונטי תמיד. המהר"ץ חיות בספרו 'מנחת קנאות' (דף ה, ב) כותב טעם זה:

"אבל כלי שיר במקדש הנה עיקר שירה בקול ע"ש, וכ"ש בכלי שיר בבית הכנסת לא די שלא נצטוינו על מצוה זו בשום מקום, נהפוך הוא חוששני אפילו הניגון בכלי שיר בחול לחטאת…"

זמרא אסור אצלנו, דכתיב: אל תשמח ישראל אל גלי בעמים, וא"כ אף בחול אסור. עיקר שירה במקדש הייתה בפה, והשימוש בכלי נגינה היה רק לשמחה יתירה. בעקבות החורבן, הותרה בבית הכנסת 'מקדש מעט' השירה בפה כעיקר המצווה, ולא השימוש בכלי שיר שהוא לשמחה יתירה. עיקרון זה מופיע אף בדברי החת"ס בשו"ת (ח"ו ליקוטים, פ"ו; פ"ט). כן בספר 'שדי חמד' (ח"ה, מערכת בית הכנסת, ב', עמודים 228-229) כותב: "אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה לפניו ית"ש עד אשר יושב בשמים ישחק⁷"." בשו"ת 'משפטי עוזיאל" (ח"ח או"ח, י"ח) מוסיף מימד נוסף:

"מכאן למדנו שיש איסור בדבר להכניס כלי זמר ולזמר במקדש מעט שהוא בית הכנסת, הואיל וזמרה בכלי שיר היא מעבודות שבמקדש ואינם מתקיימות בחרבנו, אלא בדבר שפתיים".

הרי שהשימוש בכלי נגינה הוא עבודה מיוחדת למקדש, ולכן נאסר מחוצה לו או בחורבנו. לדעות אלו כאמור לעיל האיסור מתייחס לכלל כלי הנגינה ואינו מצומצם בהכרח לכלי נגינה ספציפיים. ראוי לציין כי איסור זה הותר לדעת רוב הפוסקים לצורך מצווה." אכן דעת הפוסקים הנ"ל, כי השימוש בכלי נגינה איננו בגדר צורך מצווה, או שמא בגלל היות בית הכנסת זיכרון למקדש, לגביו לא הותר איסור זה אפילו לצורך מצווה.

ג. מדין 'קלות ראש'

האווירה הנדרשת בבית כנסת בכלל ובשעת התפילה בפרט מקבלת את ביטויה במקורות רבים בחז"ל. האווירה הנדרשת מאופיינת ע"י המונח 'כובד ראש', ונשללת ע"י המונח 'קלות ראש'. התוספתא במגילה (ב', יח) מגדירה את אווירת בית הכנסת:

"בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, לא יכנס בהן בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה ובגשמים מפני הגשמים, ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ישנין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין ניאותין בהן."

המשנה בברכות (ה', א), מגדירה באופן פרטני את אווירת התפילה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". ולעומתה האווירה הנשללת, בתוספתא שם (ג', כא): "אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה". תוספתא זו מצוטטת בשינויי נוסח בסוגיית הגמרא (לא, א), ושם נוסח הסיפא של התוספתא הוא: "אלא מתוך שמחה של מצוה". דברים אלו מלמדים, כי אין מדובר בדרישה לאווירת נכאים בבית הכנסת ובתפילה, אלא באווירת שמחה והתרוממות רוח אשר אינה מגעת לכדי אווירה של 'קלות ראש'." נושא השמירה על האווירה הראויה לבית הכנסת, נגזר אף הוא מהזיקה שבין בית הכנסת ובית המקדש, שכן כתב הסמ"ק (מצווה ו'): "לירא מקדש דכתיב: ומקדשי תיראו. ובזמן הזה בית הכנסת מקדש מעט". מצוות 'מורא מקדש' היא היסוד לחיוב השמירה על האווירה הראויה לבית הכנסת. לאור זאת, ייתכן כי לפנינו חיוב דאוריתא, כן כתב בספר 'קרית ספר' על הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים, י"א):

"ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא, דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא, הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות."

עד היכן מגעת חומרת עניין זה ניתן לראות מעדותו המאלפת של בעל הסמ"ק הנ"ל (מצוה י"א): ומצינו במדרש ובתלמודים גם ספרו לנו אבותינו וראינו בעינינו, כי כמה בתי כנסיות אשר נהפכו להיות בתי עובדי אלילים, על שהיו נוהגין בהם קלות ראש.

נושא זה מקבל את ביטויו בהלכה בדברי הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים (ד', יח; י"א, ה), וכן נפסק בטור ובשולחן-ערוך (או"ח קנ"א, א):

"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה. ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם, ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים… ואין מחשבים בהם חשבונות… ואין מספידים בהם."

לאור משמעותיות האווירה הנדרשת בבית הכנסת ובתפילה, יש לדון האם שימוש בכלי נגינה תואם את האווירה הנדרשת או שמא אינו תואם ונכנס הוא תחת הגדרת קלות ראש' ויהיה אסור. השימוש הנדון בימינו מטרתו לייצור אווירה של קדושה והתרוממות בבית הכנסת, א"כ לכאורה אינו בגדר 'קלות ראש'. אמנם לעיתים שימוש זה ראשיתו אווירה של קדושה, ואחריתו אווירת קלות ראש'. יתרה מכך, ייתכן כי היתר גורף לשימוש בכלי נגינה, יביא בכנפיו אף שימושים שעיקרם קלות ראש'. בספר חסידים (סימן י"ח) רואה בשימוש בכלי נגינה, אמצעי להשגת האווירה הרצויה בתפילה. לשונו:

"שורש התפלה-שמחת לב בהקב"ה שנאמר: התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'. ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכנור על כל תפלותיו וזמירותיו, כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקדוש ברוך הוא".

אמנם מדברי פוסקים שונים ניכר, כי בשימוש בכלי נגינה יש חשש סביר לאווירת 'קלות ראש', הגובר על השאיפה ליצירת אווירה של קדושה בבית הכנסת בעזרת שימוש זה. בספר 'שדי חמד' (ח"ז, מערכת חתן וכלה, א', עמוד 8) כותב:

"ועכ"פ התפילה בבית הכנסת בכלי זמר, הוא איסור מצד עצמו ודרך גאות כפורק עול מורא גבוה, מה שצריך להיות ההיפך בהכנעה וכובד ראש."

כן כתב בשו"ת 'לב חיים' למהר"ח פלאג'י (ח"ב, ט'). בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ח או"ח, י"ח) כותב:

"מכלל הדברים למדנו, שאין להתיר לשיר בכלי זמרה בבית הכנסת בשעת התפלה, כי התפילות צריכות להיאמר בגילה שיש בה רעדה, ולא בשמחה של כלי זמר."

ראוי לציין לדבריו המחודשים של רבי יעקב מליסא בעל 'הנתיבות', המובאים בספר אלה דברי הברית' (עמודים עח-עט), המחדש כי מטרתה העיקרית של התפילה היא כפרת עוונות. א"כ לאור מטרה זו, כל שימוש בכלי נגינה נכנס תמיד תחת הגדרת קלות ראש', שהרי לא שייך לנגן ולשמוח בבואנו לכפר על עוונותינו. לשונו:

"אדרבה הלא מבואר ונגלה הוא, שעיקר תפלתינו ובקשתינו הוא על כפרת חטא… מיום שחרב בית המקדש ובטל רוח הקודש ופסקה הנבואה אין בידינו במה להתכפר, ולא נשאר רק שיח שפתותינו להתוודות מאשר אנחנו חוטאים על הנפש, כי אדם אין צדיק כו', ואיך נבוא לפניו בשיר וכלי זמר?"

הרי כי לדעת פוסקים אלו, השימוש בכלי נגינה הוא בגדר קלות ראש', גם אם כוונת המנגן היא לשם שמיים וליצירת אוירה של קדושה.

ד. מדין השפעה רוחנית שלילית והפרעה לתפילה

השיר והניגון נתפסים בעיני רבים כאמצעי מובהק להתרוממות רוחנית. אמנם ניתן להציג לא מעט מקורות מהם ניכר כי לעיתים אמצעי זה מהווה דווקא גורם בעל פוטנציאל רוחני שלילי. דוגמא לכך דברי הרמב"ם בשו"ת (סימן רכד), המציין את החשש מהשפעה שלילית של השיר והניגון:

"שעצם הזמר והניגונים כלם אסורים אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל… וטעם זה הדבר ברור מאד, לפי שכוח תאוה זה צריך לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסנו, ולא שיפעל ויחיה מתו… ולא שנעורר הכחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר עצמנו בהוללות ושחוק."

דברים דומים כתב בספר 'מורה נבוכים' (ח"ג, ח). המהר"ל בספרו: 'נצח ישראל' (פרק כג) מוסיף פן רוחני נוסף, המטיל צל על השימוש בזמר וניגון בענייני קודש. לשונו: "וזה מפני כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא ודבר זה ידוע למשכילים. וכאשר משורר ואין ראוי לו השירה, פוגע בו מדת הדין."

ראוי לציין לדברי ספר המנהגים 'נוהג כצאן יוסף' (עמוד פ, ערך זמר', א), שכתב כי באשכנז נהגו לכנות את המנגנים בכלי זמר 'ליצנים', ואף אסרו לבני עשירים שאינם זקוקים לכך לפרנסתם ללמוד נגינה שהיא ליצנות. לאור הפוטנציאל הרוחני השלילי הגלום בזמר ובניגון, כתב בשו"ת 'יהודה יעלה' למהר"י אסאד (ח"א או"ח, נ"ט) בשם רבו מהר"מ בענט:

"אבל לנגן בשעת התפלה או בשעת השיר מאי מצוה איכא בדבר, דאין להתערב שמחת זר ממעשהו, בשמחת הנפש אשר בשעת אמירת השיר והשבח עוז ותעצומות לאלקינו."

הרי כי הניגון מוגדר 'שמחת זר', ואינו ראוי להיות חלק מהחוויה הרוחנית המבוקשת בשעת התפילה." דברים דומים בייחס לניגון בבית הכנסת, כתב בשו"ת 'בצל החכמה' (ח"ב, פ"ה):

"לא ידענא היתר לקבוע כלי שיר בביהכנ"ס בשביל שמחת חתן או שאר כל שמחות של מצוה, כי ביהכנ"ס בית ה' הוא מיוחד לתורה לתפלה לשבה והודיה, ולהשתפכות הנפש לפני אדון כל ית"ש, ואין להשתמש בו לצורך דברים אחרים".

השימוש בכלי נגינה נחשב 'דברים אחרים', ביחס לאווירה הרצויה בבית הכנסת. בשולי הטעם המוזכר, מובא בפוסקים טעם נוסף לאסור את השימוש בכלי נגינה, והוא: ההפרעה הטכנית הנגרמת ע"י שימוש זה למהלך התפילה, למשל פגיעה בכוונת המתפללים. בסופו של דבר אף טעם זה עניינו פגיעה בחוויה הרוחנית הרצויה בבית הכנסת. בספר 'אלה דברי הברית' (עמוד טו), מובא מכתבו של מהר"ם בענט הכותב:

"ואדרבה מבלבל הוא הכוונה, ובמקום אשר יבין כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ה', יכין לבבו למשמע המנגן כי יערב לו."

דברים דומים מובאים במכתבו של רבי משה טוביה אב"ד האנויא, המצוטטים אף הם בספר הנ"ל (עמוד עו): "ופשיטא שתתבטל הכוונה, כי יטה אוזן לשמוע קול משוררי בשיר". לאור הדברים הנ"ל, יש מקום לראות בשימוש בכלי נגינה גורם מעכב רוחני וטכני לאווירה הרצויה בבית הכנסת ובשעת התפילה.

שיקולים הלכתיים להיתר השימוש בכלי נגינה

א. צורך מצווה

השימוש בכלי נגינה במציאות הרווחת בימינו הוא לשם העצמת החוויה הרוחנית וחיזוק אווירת הקדושה בבית הכנסת בכלל ובתפילה בפרט. לאור זאת יש מקום להגדיר שימוש זה מבחינה הלכתית: 'צורך מצווה'. לאור הגדרה זו, ניתן למצוא במכלול השיקולים שהוזכרו לעיל לאיסור, פנים להתיר שימוש זה. בדין 'חוקות הגויים' הוזכרו לעיל דברי המהרי"ק הנפסקים ברמ"א (קע"ח, א), כי דין זה חל רק בדבר שאין בו טעם, או שהוא דרך פריצות ושחץ. לאור הגדרת השימוש הנדון 'צורך מצווה', ודאי שאין הוא עונה לשני התנאים המוזכרים, שהרי יש בו טעם וודאי שאין בו דרך פריצות ושחץ. יתרה מכך, לעיל הוזכרה שיטת הב"ח (אות ז) כי האסור חל רק כאשר יש כוונה להדמות לגויים, וא"כ בשימוש זה ודאי שאין כוונה כזו ויש מקום להתירו. אמנם היתרים אלו יש לסייגם במידה ויוגדר השימוש בכלי נגינה בבית כנסת כמאפיין של עבודה זרה כמבואר לעיל, שהלא אז הוא ודאי 'חוקות הגויים' ואין כל היתר לשימוש זה.

בדין 'זכר לחורבן' צוין לעיל ובהערה 8 כי לדעת רוב הפוסקים הותרו איסורי 'זכר לחורבן' לצורך מצווה. אמנם לאור האמור שם, נראה שלא מעט פוסקים לא קבלו את הגדרת השימוש בכלי נגינה הנדון 'צורך מצווה'. ייתכן כי נגזר הדבר מהאווירה האנטי-רפורמית שהייתה סביב הדיון בסוגיה זו, וא"כ שמא במציאות בימינו שסוגיית הרפורמה דעכה ברובד מסוים, היו נוטים להחיל את הגדרת צורך מצווה' על השימוש האמור. ייתרה מכך, הוזכר לעיל-כי קיים דיון הלכתי על הרלוונטיות של איסורי 'זכר לחורבן' בימינו, ובהקשר לכך ראוי לציין לדברי המאירי בסוגיה בגיטין: "ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות, לפי מקומם ושעתם", א"כ בהחלט יש לפוסקים מקום להתגדר בו ולהקל בשימוש בכלי נגינה.

בדין 'קלות ראש' נתון הדבר לפרשנות הלכתית האם השימוש בכלי נגינה נכנס תחת הגדרה זו. אמנם הצגנו חבל של פוסקים הרואים בשימוש זה כחלק מהגדרה זו, אך הוזכרו גם דברי ספר חסידים (סימן י"ח) הרואה בשימוש בכלי נגינה דווקא אמצעי להשגת האווירה הרצויה בתפילה, וודאי שאינו בגדר 'קלות ראש'. יתרה מכך, אם הגדרנו שימוש זה 'צורך מצווה' ודאי שאינו בגדר קלות ראש', אדרבה יש בכך חיזוק לדברי הסוגיה בברכות (לא, א): "אלא מתוך שמחה של מצוה", הניגון הוא המביא לידי שמחה של מצווה. הגדרת הניגון כבעל השפעה רוחנית שלילית יש לומר שתלויה היא בכוונת המכוון. שהרי אם מטרת הניגון לעורר את הרגש הרוחני הראוי לבית הכנסת ולתפילה, ודאי השפעתו הרוחנית על האדם חיובית.

לעניין ההפרעה הטכנית שיש בשימוש בכלי נגינה למהלך התפילה, יש לומר שכיוון שהשימוש היום ממוקד ומדוד לקטעים ספציפיים בתפילה, כדוגמת הלל בראש חודש ובחול המועד, קטעי הודאה ביום העצמאות וירושלים, ואינו בלב התפילה מראשיתה ועד אחר שמונה עשרה, אם כן שימוש כזה אינו מהווה גורם הפרעה משמעותי לתפילה אשר מצדיק התנגדות ההלכתית. יתרה מכך, הקטעים המוזכרים באופיים הם קטעים בעלי אופי של שירה, וממילא יש לומר כי השימוש בכלי נגינה מתאים ומתבקש לקטעים אלו.

ב. השימוש בכלי נגינה במקדש כראיה להיתר השימוש בבית כנסת

השימוש בכלי נגינה במקדש מצוין במספר פסוקים בתנ"ך. לדוגמא-בספר דברי הימים א (כ"ה, א):

"ויבדל דויד ושרי הצבא לעבדה לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים, ויהי מספרם אנשי מלאכה לעבדתם."

יש מקום לומר כי הסטנדרטים הרוחניים באופן עבודת ה' שהיו נהוגים במקדש, יהיו קבילים ההלכתית אף בבית הכנסת. זאת מתוך ראיית בית הכנסת כיד ושם לבית המקדש, והרי מכונה הוא 'מקדש מעט'. אמנם עיון בפוסקים מצביע על העובדה כי סברא זו אינה קבילה בעיני רבים, היוצרים הבחנה בעניין זה בין המקדש ובית הכנסת. ניתן לציין שני טעמים מרכזיים בגינם נדחית האפשרות ליצור זיקה בין הנוהג שהיה במקדש לבין היתר הלכתי לשימוש בכלי נגינה בבית הכנסת.

הטעם העיקרי: השימוש בכלי נגינה שהיה נהוג במקדש הפכוהו עובדי עבודה זרה למנהגם, ולכן נדחה מהיתרו. דוגמא לתהליך זהה הוא בדין המצבה, שהייתה נהוגה בזמן האבות אך נאסרה לאחר שאומצה ע"י עובדי עבודה זרה, וכדברי הספרי (דברים, שופטים, קמו): "מצבה שאהובה לאבות, שנואה לבנים". טעם זה מובא בשו"ת 'מלמד להועיל" (ח"א, או"ח, סימן טז) הכותב:

"אמנם כן אני אי היו משתמשין בו במקדש, לא עדיף ממצבה שהיתה אהובה בימי האבות ואחר כך נעשית שנואה, מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה".

כן כתבו בשו"ת 'זקן אהרן' (ח"א, סימן ו), ובשו"ת 'בית מרדכי' (ח"א, סימן מה).

טעם שני: אין ללמוד מהמציאות במקדש למדינה, שהרי יש דברים שהותרו במקדש ונאסרו מחוצה לו. לדוגמא: איסור שבות בשבת שהותר במקדש ונאסר במדינה. על כן אין לדמות בין השונים. טעם זה מובא בשו"ת 'משפטי עוזיאל" (ח"ח או"ח, סימן יח), המדגיש מפורשות כי השימוש בכלי נגינה ייחודי למקדש, ונאסר מחוצה לו או בחורבנו. לשונו: "ולפיכך הרי היא ככל עבודות המיוחדות במקדש, שאסור לעשותם חוץ למקדש".

מכל האמור נראה כי קשה להסתמך הלכתית על הנהוג במקדש כבסיס להיתר הלכתי של שימוש בכלי נגינה בבית הכנסת.

ג. מנהגי קהילות בהן השתמשו בכלי נגינה כבסיס להיתר הלכתי

בדברי הפוסקים מובאות עדויות שונות על מנהגי קהילות בהן השתמשו בכלי נגינה בבית כנסת ובתפילה. ראוי להציג שתי דוגמאות למנהגי קהילות מפורסמים, המצוינות רבות בדברי הפוסקים.

קהילת ליוורנו: מנהג קהילה זו משמעותי ביותר, כי ניכר שמקבל הוא תמיכה הלכתית רחבה. מנהג זה מוזכר במכתב מבית דינה של עיר זו, המובא בספר 'אלה דברי הברית' (עמוד סז):

"ולא התרנו רק בחול המועד וערב שבת וערב יום טוב קודם שתכנס קדושת שבת וי"ט, לצאת ידי כל הדיעות כידוע, וגם את זה לא התרנו כי אם על ידי ישראלים אנשים אשר יראת ה' בליבם, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו ביראה ואימה ודעת ה', לכבד את ה' כראוי לנו ולא על ידי זולתינו."

מנוסח הדברים ניכר, כי בית הדין נותן גושפנקא הלכתית לנוהג זה הבאה לידי ביטוי במילה: 'התרנו'. אמנם היתר זה מסויג, מצד הזמן בו הותר לנגן, מצד מי שהותר לו לנגן: "אנשים אשר יראת ה' בליבם", ומצד האופן בו הותר לנגן: "ביראה ואימה ודעת ה". מנהג זה מוזכר אף בספר 'צרור המור'[68] לרבי אברהם לוונשטאם אב"ד עמדין (עמ' א), כמנהג קהילות ליוורנו וירונא וקורפו שבאיי יוון, ומצוטט שם פסק רבני ווירונא:

"שכבר כתבו כמה גאונים, דבמקום שנהגו לזמר התפילות אין לבטל המנהג. והביא מעשה מחכמי קרפ"ו ששם היה מנהגם לקרות ק"ש בחגים ובמועדם' בניגון ובנעימה עפ"י המו"זיקא, ולא רצו חכמי הדור לבטל המנהג.

קהילת פראג: מנהג קהילה זו מוזכר בדברי מהר"ץ חיות בספרו: 'מנחת קנאות' (דף ו, ע"א), וכן מוזכר מספר פעמים בספר 'אלה דברי הברית'. ראשית מוזכר הוא במכתב מבית דינה של עיר זו (עמוד יז):

"והמנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחויבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו."

מנהג זה מוזכר גם במכתבו של מהרא"ן שייאר אב"ד קהילת מיינץ (עמוד ה), ובמכתבו של החת"ס (עמוד לא) הכותב:

"ומכל מקום אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מהניגון המיוחד להם, אבל בכל שארי בתי כנסיות שבעיר גדולה לאלהים הלזה לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו."

שתי עובדות חשובות נחשפות במכתב זה: בבית כנסת אחד נהגו כן ולא בשאר, ואף בבית כנסת זה 'בשעת הכושר' בטלו מנהג זה ושוב לא חזר למכונו הראשון.

לאור הדוגמאות הנ"ל יש לדון האם מנהגים אלו יכולים להוות תקדים הלכתי להסתמך עליו בכדי להתיר את השימוש בכלי נגינה, או שמא אין להביא ראיה ממנהגי קהילות הנכונים אך לזמנם ומקומם. שאלה זו צריכה להיבחן לאור העובדה העולה מדברי רוב הפוסקים כי מנהג קהילות אלו הוא חריג ביחס למנהג הרווח בקהילות ישראל, וכדבריו הברורים של הרב עוזיאל בשו"ת 'משפטי עוזיאל" (ח"ח או"ח, י"ח):

"וזהו טעמם של אבותינו הקדמונים בכל הדורות ובכל קהלות ישראל בכל פזוריהם, שנמנעו מהכניס כלי זמר בבית הכנסת, וכל שכן הוא שאסור לזמר בהם. וכל המשנה ממנהגם של ראשונים, אינו אלא טועה ומטעה ועתיד ליתן את הדין."

ראוי לציין שרמוז בדברי כמה פוסקים שייתכן והיה קיים 'מנהג ארץ ישראל' שהיה מקובל בכלל הקהילות בארץ שאין להשתמש כלל בכלי נגינה. מנהג זה מוזכר בספר 'אלה דברי הברית' (עמ' נ), במכתב רבני העיר פאדובה שבאיטליה: "דבכל ארץ הצבי וכמעט בכל הגולה, אין מנגנים בכלי שיר בשעת התפילה". בספר 'שדי חמד' (ח"ז, מערכת חתן וכלה, אות א, עמוד 7), מעיד על מנהג בין-דתי הרואה בשימוש בכלי נגינה בבתי תפילה פחיתות כבוד וזילות, וייתכן ובמקורו הוא 'מנהג ארץ ישראל" המדובר. לשונו:

"כי בעיר הזאת מקפידים הישמעאלים, שלא להביא מנגנים בתוך בית תפילותיהם בשום זמן. והמנהג להוליך הכלה בנבל וכינור, וכשעוברים דרך בית תפלותם פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלותם. כן מקפידים הישמעאלים וגם הנוצרים זולת הקאטוליקי, וזה נחשב להעדר כבוד. וגם אני ההדיוט איני מניח שינגנו בחצר בית הכנסת כשמביאים הכלה, וכמדומה לי שגם בעיק"ו ירושת"ו כן המנהג."

הרי שבסיום דבריו מזכיר שמנהג זה נהוג בירושלים, וייתכן כי משם מקורו. עדויות אלו על 'מנהג ארץ ישראל', משמעותיות ביחס לדיונינו, שהרי אנו דנים במציאות בעיקר בארץ ישראל, וייתכן כי מנהג המקום לשעה ולדורות הוא שאין להשתמש בכלי נגינה בבית הכנסת ובתפילה. לאור העבודה כי סך הקהילות בהן נהגו היתר הוא מצומצם, כתב בשו"ת 'מלמד להועיל" (ח"א או"ח, ט"ז), כי לא ניתן להסתמך על מנהגים אלו כבסיס להיתר רחב בקהילות ישראל. לשונו:

"ואין להביא ראיה ממנהג קהלה אחת ולסגור העינים בפני מנהגי שאר קהלות קדושות, שלא ראינו ולא שמענו מנהג כזה עד העת אשר גברה יד המהרסים."

ואע"פ שדבריו נכתבו תחת אווירת המאבק ברפורמה, ניתן ללמוד מהם עיקרון ולפיו לא ניתן להסתמך על מנהגי קהילות כבסיס לנוהג הלכתי אלא רק כאשר הם גורפים בקהילות ישראל. מנהגי קהילות בודדות אינם מהווים ראיה הלכתית. בפרט שייתכן שנקבעו בזמנים בהם שלטה אווירה רוחנית מסוימת לא בהכרח מיטבית בראיה הלכתית, ובחלוף אותה אווירה חלף אותו מנהג. א"כ לא ניתן להסתמך על מנהג הקהילות הנ"ל בכדי לבסס היתר הלכתי לשימוש בכלי נגינה כיום. ודאי נכון הדבר אם קיים לאורך הדורות 'מנהג ארץ ישראל' כנגד שימוש זה, שאז ודאי קשה עוד יותר להסתמך על מנהגים אלו אליבא דהילכתא.

הדיון ההלכתי לאורן של הלכות צבור

הדיון ההלכתי המוצג כולל מצד אחד שיקולים הלכתיים לאסור את השימוש בכלי נגינה, ומאידך גיסא שיקולים שונים חלקם מבוססים יותר וחלקם פחות אשר יכולים להוות פתח להיתר הלכתי. אכן לא מצאנו בחיפושינו עד היכן שידינו יד כהה משגת אף לא תשובה הלכתית אחת גם לא מדורות אחרונים אשר כתוב בה מפורשות כי השימוש בכלי נגינה מותר להדיא. יתרה מכך, מצאנו בדברי הפוסקים רתיעה ממשית מהיתר כזה. לדוגמא, דברי בעל 'שדי חמד' (ח"ז, מערכת חתן וכלה, אות א, עמוד 7): "ואין רצוני שיקרא שמי בהיתר זה כלל". יש פוסקים שאף נקטו בלשון חמורה במיוחד ביחס להיתר כזה, דוגמת דברי שו"ת 'בצל החכמה' (ח"ב, סימן פה), הכותב כי אף תנאי בשעת בניין בית הכנסת לא יועיל להיתר זה. לשונו: "לכן בודאי שהוא אסור בהחלט, ואפילו תנאי דמעיקרא בשעת בנין לא מהני להתיר וכמש"כ, כנלענ"ד נכון"." ויש שאף רואים בפסקי ההלכה משנת תקע"ט המובאים בספר 'אלה דברי הברית' שהוזכרו במאמר זה מקור הלכתי מחייב, שאין לזוז ממנו אף בימינו אחר שנים רבות. לדוגמא, שו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ה, צ"ז), בהתייחסו למציאות בקהילת מקסיקו כותב:

"הנה לדעתי מן המותר להאריך בזה, כי כל הטענות שלהם לא יזיזו אף זיז כל שהוא מהאיסור הגדול שגזרו הגאוני עולם אשר מימיהם אנו שותים זלה"ה עוד בשנת תקע"ט… ש"מ דעל כלו יצא האיסור מאת משכנות הרועים המה גבורי התורה, ואין לשנות מדבריהם" אפילו כמלא נימא."

הד יחידי שכן מצאנו בחומה הבצורה של התנגדות הפסיקה הכתובה כלפי ההיתר המוזכר, מופיע בדברי שו"ת "שרידי אש' (ח"א, ט"ז) הכותב:

"מ"מ ירא אני להתיר מאימתו של רבנו שבגולה מרן החת"ס ז"ל… מ"מ לא מלאני לבי להתיר בביהכ"נ אפילו קונצטרים דתיים, ומי שכחו יפה יותר ממני יבוא ויתיר… ואפשר שאין הרבנים מחויבים לריב ולהתקוטט עם ראשי העדה בשביל זה, מאחר שיש מקום להקל בזה מצד הדין."

היחס ההלכתי המורכב לנושא זה נגזר מסוגיות הלכתיות צרופות שהוזכרו במאמר זה, אך גם נגזר מהדיון על היחס ההלכתי לרפורמה ולתופעותיה, שאף הוא עומד בתווך שבין השימוש בכלי נגינה והיתרו ההלכתי. בכך הדיון איננו נשאר רק במישור ההלכתי הצרוף, אלא עובר אף למישור של 'הלכות ציבור'. אך כאן ראוי להדגיש, כי בסיס הדיון הוא במישור ההלכתי נטו ולאחר מכן מצטרפת סוגיה של 'הלכות ציבור', ולא כאותם הסוברים שלפנינו רק דיון במישור של 'הלכות ציבור' וממילא ידם קלה ומהירה להתיר עניין זה ללא כל התלבטות. במישור הציבורי לפנינו סוגיה משמעותית שראשיתה החשש מפני הרפורמה וגרורותיה בימינו, ואחריתה הפתיחות לתופעות דתיות שונות המתחדשות. תופעות שיש הרואים בהן ברכה, ויש הרואים בהן ניצני רפורמה בלבוש רלוונטי. אין ספק שבמישור זה, השאלה הנדונה תהא תלויה בהשקפת עולמו של הפוסק.

אכן ראוי לזכור שאל מול הדיון ההלכתי והציבורי המורכב, עומדת כמיהתם האמתית של רבים להעצמת הפן הרוחני בעבודת ה', דבר מבורך מאין כמותו שאותו יש לעודד. אלא שהשאלה היא האם יש לעודדו בהכרח ע"י השימוש בכלי נגינה בבית הכנסת ובתפילה. בכל מקרה ודאי במישור הציבורי כמיהה זו חייבת להילקח בחשבון ע"י הפוסק הבא לדון בשאלה זו. יראה הפוסק, הרב והמחנך וישקול הלכתית וציבורית מהי עמדתו בסוגיה זו, להחמיר או להקל בשימוש בכלי נגינה בעבודת ה' בימינו.

סיכום

א. מאמר זה עוסק בתופעה הצוברת תאוצה במקומותינו של שימוש בכלי נגינה בבית הכנסת בכלל ובשעת התפילה בפרט.

ב. שיקולים הלכתיים לאסור תופעה זו:

1. 'חוקות הגויים' – הטעם הנפוץ בפוסקים לאסור שימוש זה.
2. 'זכר לחורבן' – פוסקים שונים האוסרים מטעם זה, למרות קיומם של שיקולים שונים להקל.
3. 'קלות ראש' יש פוסקים הרואים בשימוש זה דבר המייצר אווירת 'קלות ראש' האסורה בבית הכנסת
4. השפעה רוחנית שלילית והפרעה לתפילה – הנגינה מוצגת במספר מקורות כאמצעי בעל השפעה רוחנית שלילית, ומתוך כך יש שאסרו אותה. יש אף המדגישים כי יש בעניין זה פן של הפרעה למהלך התפילה ופגיעה בכוונת המתפללים, ואן בכך די בכדי לאסרה.

ג. שיקולים הלכתיים שונים להתיר תופעה זו:

1. הגדרתה כ'צורך מצווה' מאפשרת למצוא פנים להיתר בטעמים הנ"ל שנאמרו לאסור.
2. השימוש בכלי נגינה במקדש שמא מהווה הוא תקדים ומקור להיתר. אכן הוצגו מספר טעמים מדוע לא ניתן בהכרח להסתמך על תקדים זה.
3. מנהגי קהילות שונות יש לדון האם מהווים תקדים ובסיס להיתר הלכתי, זאת למרות שמנהגי רוב הקהילות ואולי אף 'מנהג ארץ ישראל" לאסור את השימוש הנדון.

ד. הדיון ההלכתי לאורן של הלכות ציבור:

הדיון במאמר זה ראשיתו דיון הלכתי צרוף ואחריתו דיון שעיקרו 'הלכות ציבור'. הדיון הציבורי ראשיתו ביחס לרפורמה בהווה, ואחריתו עיסוק בשאלות משמעותיות של פתיחות וסגירות כלפי תופעות שונות המתחדשות בעבודת ה'. על כל אלה, יש לתת מקום משמעותי ביותר לכמיהה הרוחנית המתחזקת בעבודת ה' ולא לכלא אותה רוחנית, אלא לכוונה לכלי ביטוי אשר קבילים מבחינה הלכתית אצל הפוסק הבא לדון בעניין זה, בין אם זה ע"י שימוש בכלי נגינה, ובין אם זה בדרכים אחרות.

הערות:

1. 'מנחת קנאות' למהר"ץ חיות (ה', ע"ב), שו"ת 'חתם סופר' (ח"ו ליקוטים, סימן פט), ספר 'מלחמות ה" לרבי אברהם זוטרא (חלק ראשון, עמוד 108), פירוש התורה לרש"ר היר"ש (ויקרא י"ח, ג), שו"ת 'אורח משפט' (ל"ו), שו"ת 'בית מרדכי' (ח"א, מ"ה), שו"ת 'שרידי אש' (ח"ב, ל"ט; ח"א ט"ז; ח"א, י"ד), שו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ה, צ"ז), שו"ת 'שבט הלוי' (ח"א, כ"ו). בשו"ת 'בצל החכמה' (ח"ב, פ"ה) מעיד על גזירת רבני הונגריה לאסור את הכניסה לבית כנסת שיש בו עוגב, וכלשונו: "הלוא ידוע ומפורסם, כי בעת התיסדות האורטודוקסים במדינת הונגריא, גזרו רבותינו גאוני עולם קדושי עליון זי"ע, ואסרו אפי' הכניסה לבתי כנסת שיש בהם עוגב. כי רוח ה' נוססה בהם וצפו מראש, את כל התוצאות החמורות והאיומות שהתחוללו עקב פרצה ההיא". אכן בשו"ת 'שרידי אש' (ח"א, י"ג) דוחה קיומה של גזירה או חרם מעין אלו בכותבו: "ואני חקרתי ודרשתי, ולא מצאתי חרם זה בשום ספר".

2. כן כתבו עוד: שו"ת 'לב חיים' למהר"ח פלאג'י (ח"ב, ט'), שו"ת 'מחולת המחנים' (א'), שו"ת 'זקן אהרן' (ח"א, ו'), 'כף החיים' (או"ח ח"ב, קנ"א, יט), שו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ה, צ"ז). בשו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"א, קס"ו, וכן ח"ב, ל') כתב לדעה זו, שיש לאסור שימוש בכלי נגינה בבית הכנסת אף במסיבות שעיקרם איסוף צדקה."

[1] שקל להתיר קונצרט דתי רק בשעה"ד.

[2] אם כי, תלמידו של החת"ס טען שקיבל ממנו תשובה שחזר בו.

[3] אע"פ שספר זה חובר ע"י ראשוני הרפורמים (ככה"נ) לפי פרופ' בניהו, אין הכרח לפקפק באמינות התשובה.

[4] דבר זה תלוי במחלוקת לגבי זהות המגריפה בכלי השיר. כמו"כ המתנגדים השוו את העוגב למצבה, שאע"פ שכתובה בתורה נאסרה משום חוקות הגוים, וכן תירצו שהנגינה לא הייתה בשעת התפילה אלא בשעת עבודה.

[5] אין ראוי, אך אין למנוע.

[6] רבי שם טוב ו' סאמון (נולד סביב שנת 1770) – בנו של רב ידוע ומפורסם ר' יוסף חיים ן' סאמון. האב נולד בפאס והתגורר גם בתיטואן והיה תלמידו שלר' שמואל אלבאז. חיבר ספר עדות ביהוסף חלק א שיטה על בבא מציעא וחלק ב תשובות. בנו ינק מאביו וערך וסידר את חיבורו הנ"ל והביאו לדפוס בליוורנו בשנת תק"ס. כנראה שמאז נשאר שם ונמנה על הרבנים החשובים. רבני ליוורנו משבחים אותו מאד בהסכמתם לספר והחיד"א כותב לו: רחימא דנפשאי, החכם השלם הדיין המצויין בר אבהן ובר אוריין'. בסוף חלק ב כלל את חיבורו 'לקח טוב', תשובות שעליהן מצויות הסכמות מחכמי ליוורנו. הוא לא היה חבר בית דין קבוע אלא לפעמים צורף לבית דין. כגון בשנת תקע"א ישבו בדין הרבנים יעקב נוניס ואיס, הוא ור' יעקב מדינה.

[7] הרב צבי הירש חיות (1805, ה'תקס"ו – 1855, ה'תרט"ז), היה אב"ד ז'ולקווה וקאליש ובעל הגהות על התלמוד. מן הרבנים המעטים בגליציה שהיו מקורבים בגלוי לתנועת ההשכלה ורעיונותיה.

[8] הרב יעקב שאול אלישר (כינויו היש"א ברכה; ה'תקע"ז, 1817 – ה'תרס"ו, 1906) היה הראשון לציון בין השנים 1893–1906, ואב בית הדין בירושלים.

[9] הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר (1820-1899) היה ממנהיגי אסכולת תורה עם דרך ארץ, או 'נאו-אורתודוקסיה', בגרמניה ומייסד בית המדרש לרבנים בברלין.

[10] 1818

[11] אלטנוישול, שמו המקורי של בית הכנסת היה "נוי שול" (בית הכנסת החדש) עד שהוקמו בתי כנסת חדשים במאה ה-16. עד שנת 1867 עמד בפראג בית כנסת ישן יותר, אלט שול (פירוש מילולי: בית הכנסת הישן), שנהרס ועל חורבותיו נבנה בית הכנסת הספרדי. הסבר נוסף שניתן לשם בית-הכנסת הוא שמשמעו "על תנאי שול". לפי הסבר זה, בבית הכנסת נבנו אבנים מהמקדש בירושלים, הבניה נעשתה "על תנאי" שכשיבוא המשיח, יוחזרו האבנים למקומן במקדש. וריאציה אחרת להסבר זה קושרת את המילים "על-תנאי" למאמר חז"ל: "בתי-כנסיות בחו"ל – על תנאי הם עומדים", שקדושתם עומדת עד חורבן בית הכנסת ולאחר שנחרב אין בו עוד קדושה.

[12] נראה שאין לזה עדות מוכחת.. בית הכנסת אלטנוישול הוקם ב1270.

[13] בבית הכנסת מייזל פרצה שריפה במאה ה-17.

[14] בימי הביניים נשלטה המוזיקה הקלאסית על ידי הכנסייה הקתולית ולכן רוב העוגבים הותקנו בקתדרלות…

[15] הרב מרדכי (מרקוס) הלוי הורוויץ (ה'תר"ד, 1844  – ה'תר"ע, 1910) היה רב ואב"ד בפרנקפורט דמיין ובקהילות נוספות בגרמניה. עסק גם בהיסטוריה יהודית.

בהיותו רבם של האורתודוקסים שנותרו חברים בקהילה הכללית בפרנקפורט, והתנגדו לפרישה מהקהילה, הפך למייצג מובהק של זרם "האורתודוקסיה הקהילתית" בגרמניה, שהתנגדו באופן עקרוני לניתוק ארגוני בין האורתודקוסים לרפורמים, ודגלו בשיתוף פעולה בין החלקים השונים ביהדות גרמניה כעיקרון.

[16] מלבוש מיוחד לחזנים שהיה נהוג גם אצל כמרים ורפורמים.

[17]הרב שלמה נסים נולד בסיינה בשנת תקמ"א (1780). נפטר במנטובה בשנת תרכ"ד. בהיותו נער ניכר בחוכמתו. קיבל תורה מפי רבי מנחם עזריה קאסטילנובו מחברו של הספר הנודע מסגרת השולחן (ליוורנו ת"ר). בעוברו לכהן בליוורנו מילא תלמידו את מקומו. בשנת תקע"ז הוזמן לטריאסטי על ידי רבי אברהם ב"ר אלעזר הלוי רב הקהילה ותלמידו של חיד"א. אחר כך נקרא לכהן רב בקהילת גוואסטאלה. בשנת תקפ"א נתקבל לחבר הישיבה במנטובה כשרבי מצליח משה ארייאני כיהן ברבנות ואחרי פטירתו בשבט תקפ"ו שימש עם הרב והרופא רבי יעקב קאזיס. חכם זה נפטר בשנת תר"א ורבי שלמה נסים מילא את מקומו כמה חודשים עד סיון תר"ב, שבה נבחר רבי מרדכי מורטארה לרב הקהילה. הרביץ תורה והעמיד תלמידים. נלחם בריפורמה ופירסם כמה חוברות בעניין זה.

[18] הרב ישראל דוד מרגליות יפה שלזינגר (תקס"ב, 1802 – 1864) היה רב הונגרי ומחבר ספרות תורנית. נולד בסרד שהונגריה לאביו רבי מרדכי. למד אצל רבי צבי הירש דייטש, ואחר כך אצל בפרשבורג אצל החת"ם סופר (מובא בשו"ת חת"ם סופר בתשובות שנערכו אליו).

[19] קונטרס זה הוציא בשנת ה'תק"פ (1819). הוציא קונטרס נוסף בשם "ילד שעשועים" אשר בו מביא ראיות רבות נגד העוגב (הקונטרס נמצא רק בכת"י בצילום של הספרייה הלאומית, קשה לפענוח). ב"ילד שעשועים" מצוין כי הוא בן דודו של אהרון חורין, אשר נגדו הוציא את הקונטרסים. בתוך דבריו מכנה את חורין "כופר" ו"כלב שוטה". אמנם בפתיחה ל"ילד שעשועים" מציין על שמו " נ"י " ו"ידיד בן אחי אבי". בסוף "ילד שעשועים" קורא לו לחזור בו.

[20] בתקופת בהמ"ק היו כבר מעין אבי טיפוס לעוגב של היום, אך אין הכרח שהשתמשו בו לע"ז, כל שכן שהכנסתו לכנסייה מאוחרת יותר מזמן המקדש.

[21] הרב אהרן וולקין (ה'תרכ"ה, 1864 – ה'תש"ב, 1942) היה רב העיר פינסק-קארלין, ופוסק הלכה באירופה של בין מלחמות העולם. נודע בעיקר בשל סדרת ספרי הפרשנות לתלמוד הבבלי "בית אהרן" וספר השו"ת "זקן אהרן". נספה בשואה.

[22] פעל בתחילת המאה ה-20, היה רב מלומד ובקי שהצטיין בעבודת עריכה והגהה. כתב מבואות והקדמות לחיבורים מוכרים והעמיד אחריו ספרי מפתחות ואינדקסים.

[23] אולי אפשר לחלק בין "קונצרט" לבין ליווי התפילה כיום.

[24] ומה חבל שלא העתיק את המשך דברי צרור החיים: "אבל בחול מותרין".

[25] הרב יוסף מְשָׂאשׂ (ה'תרנ"ב, 1892 – ה'תשל"ד, 1974) היה רבה של תלמסאן שבאלג'יריה, דיין במקנס ואב בית הדין הרבני לערעורים במרוקו, ורבה הספרדי של חיפה. כיהן כדיין במקנס והיה פוסק, משורר, היסטוריון, ואיש ציבור.

[26] בשונה מ"אורגן" או "אורגל" (בלשון הפוסקים), "פיאנו" הוא ככה"נ פסנתר שלנו על התרגום הרגיל. אך אולי הכוונה היא לעוגב המדובר.

[27] מכשיר הקלטה.

[28] הרב מרדכי פוגלמן (תרנ"ט 1898 – 1984 תשמ"ד) היה רבה של קטוביץ ולאחר מכן, של קריית מוצקין.

[29] מלבד העוגב, יש מנהג רווח אצל הנוצרים להכניס גם פסנתר.

[30] ומה בדבר קהילות שלימות שנהגו כך במשך שנים?!

[31] בהערה מסביר מדוע נקט אף שלא בזמן התפילה אע"פ שמהאחרונים משמע דווקא בזמן התפילה – כיוון שהטעמים שייכים בכל זמן, ומכיוון שכך עולה מהאג"מ. מ"מ תמוה, אם טעמים אלו שייכים בכל מצב (זכר לחורבן), מאי שנא במקום שמחה ומצווה שהתיר בסדרך אקראי?

[32] שוב תמוה, מה יעשה עם טעם "זכר לחורבן"?

[33] חוקר היסטורי-תורני, פרסם מחקרים ומאמרים רבים.

[34] צ"ע על אופיים וייחוסים של אותם רבנים. א. ליברמן, ו- א. חורין. לגבי האחרון ידוע כי היחס אליו היה כאל כופר.

[35] אח"כ מביא עדויות סותרות…

[36] והלא היו קהילות שנהגו בהיתר?!

[37] ובתוך דבריו ניתן למצוא יסוד חשוב לסוגיה: בתוך המתירים ציין את המהר"י אסאד שאסר רק בשבת, כלומר לכאורה בחול יהיה מותר לדעתו. ומכאן אפשר ללמוד לפוסקים רבים אשר דנו באיסור רק מצד חילול שבת ולא משאר צדדים, שיתירו ביום חול. עוד אפשר ללמוד מיסוד זה שכל הפוסקים אשר דנו רק בעוגב מצד חוקות הגוים, ולא מצד זכר לחורבן, אפשר שיתירו שאר כלים.

[38] הרב אברהם יוסף גארציאנו, ידוע בראשי תיבות שמו אי"ש ג"ר, נולד בעיר פיסארו שבמדינת איטליא בשנת ה' ש"פ (1620) לערך, רבו המובהק היה קרובו הרב נתנאל טרבוט רבה של מודינה, שסמך אותו בסמיכת חכמים והאציל עליו מהוד יקרת מדותיו ודרכיו, ממנו קיבל תורה ויראה ואף דרך הנהגת הרבנות לאמיתה. (אינצ' לחכמי איטליה).

[39] הרב יעקב חי ריקנאטי (נולד 1762), בן יצחק שמואל חיים. מן המשפחות הנודעות והוותיקות ביותר באיטליה. 'קרא הרבה ושנה הרבה ושימש ת"ח הרבה והרביץ תורה בישראל והיה מעיין וחריף וזכרן גדול'; היה בקי בחכמת התשבורת ובדקדוק ובלימוד הלשונות וחיבר בה איזה ספרים בלשונם, גם היה דרשן מפואר ופוסק רשום'. דברים אלה קרא עליו ר' חננאל ניפי מפירארה שהכירו. היה מן הרבנים הנודדים באיטליה, וכיהן בכמה וכמה קהילות. נולד בפיסארו בשנת תקכ"ג. בבחרותו נסע לפירארה והיה למלמד תינוקות. נשא לאשה את בתו של ר' שמואל שר שלום פינצי. ר' ישמעאל הכהן ממודינה סמך אותו לרבנות ואמר שהיה מלא וגדוש בחכמה ובבקיאות יותר מכל החכמים אשר עמדו לפני למען אבדקם בהוראה'. בשנת תקמ"א היה בפיסארו, אחר־כך כיהן ברבנות בערי פייאמונטי, תחילה באקווי, והיה שם בשנות תקמ"ו-תקנ"ב.

[40] מופיע גם בספר נוגה הצדק, אם כי בשינוי מסוים בזהות השואל. עי' פרופ' בניהו באסופות.

[41] נראה שאין לפקפק באמינות הטענות שהעתיק המחבר לספר מתוך תשובת הרב ריקנאטי, מכיוון שבכת"י המקורי עולה בבירור שמתיר.

[42] לטענת ר' אברהם אליעזר הלוי, ר' יעקב שלח מכתב חרטה וחזר בו. מכתב זה לא בנמצא, אף לא ב"דברי הברית".

[43] ונראה שמהרש"א דיבר דווקא בשירה בפה.

[44] לדעת פרופ' בניהו רבי שם טוב כתב לפי שיקול דעתו, ולא בעד תמורה.

[45] נולד סביב שנת ה'תקפ"ה – 1824. שם אביו אפרים חיים נזכר בשיר שחיבר לחנוכת בית הכנסת הגדול במודינה, מעט מן המעט ידוע עליו. כרוב הרבנים באיטליה היה גם הוא, דרשן ומחנך. כנראה נולד בשנת תקפ"ה בערך באיבריאה הסמוכה לטורינו, שכן חוברות שחיבר בשנת תרט"ז ובשנת תרי"ח נדפסו בעיר זו, ויש להניח ששימש ברבנות. מאיבריאה נקרא לכהן בקהילת מודינה החשובה, אחרי פטירתו של ר' דוד זכות מודינה (תרכ"ח). יש, איפוא, להניח שהיה מן הטובים שברבני איטליה. גם הפסק שלו על האורגאנו מעיד על כך, אף־על־פי שאתה מוצא בו נימוקים שאינם לפי כללי ההלכה. בחוברת הוא מכונה פרופיסור, ואכן אינה אלא מחקר על קמיעות עתיקים. אחריו כיהן, כנראה, ר' משה קאמיאו וכבר בשנת תרנ"ט חתם שמו כ'משרת בקדש', יש להניח, איפוא, שר' שלמה יונה נפטר סמוך לפני שנה זו.

[46] הרב דוד אשכנזי (ה'תרנ"ח/ה'תרנ"ט, 1898 – ה'תשמ"ג, 1983) היה רב אלג'יראי-צרפתי, רבה של אוראן ולאחר מכן רבה הראשי האחרון של אלג'יריה.

[47] באופן כללי נראה כי הייתה איזו אי הבנה, והתרשמות מוטעית מצדו של הרב אשכנזי. הרב אשכנזי מרבה לחשוד בראי"ה בתשובה זו, כאילו הוא "נתפס" על הקהילה שלהם ומנסה לנדות ולהחרים אותם. למרות שבאמת מרן הרב רק ענה מצד שורת הדין לשאלה שאדם פרטי שאל אותו.

[48] לא ידוע על פסק כזה כיום.

[49] אין הכרח שמדובר על אותו סוג עוגב, וכן רק לאחר הרבה שנים השתרש מנהג העוגב אצל הנוצרים.

[50] רבי דוד חיים פַּארְדוֹ כינויו בספרי האחרונים הרד"פ (תע"ח, 1718 – תק"נ, 1790) נולד בוונציה, היה פרשן ספרות חז"ל, ראש ישיבה, פוסק ומשורר.

[51] אולי "סראי", על גבול גאורגיה/טורקיה. מתאים לכלי הקשה הנקרא בטורקית "בנדיר".

[52] אולי הכוונה ל"בנדיר": בַּנְדִּיר, כלי הקשה נפוץ בצפון אפריקה (בעיקר בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו), ובמיוחד במוזיקה האמזירית. מדובר בתוף מסגרת השייך לקבוצת הממברנופונים.

[53] רבי משה טוביה מזונטהיים (ה'תקי"ג, 1753 – תקצ"א, 1830) רבה של הנאו, ומגדולי רבני יהדות גרמניה בתקופתו.

[54] דווקא בשבת.

[55] רבי אברהם חי רג'יו (ה'תקט"ו 1754 – ה'תר"ב 1842) – היה מגדולי הרבנים באיטליה, שימש ברבנות בערים גוריציה וטריאסטה.

[56] קבוצת כסף לר' מרדכי שמואל גירונדי, כ"י מונטיפיורי 161 (ס' 5161), סי' קפט, דף 91א.

[57] כ"י הנ"ל, סי' רג, דף 95א

[58] רבי דוד זכות (ה'תקל"ח, 1778 – ה'תרכ"ה, 1865) היה רב ומחבר בקהילת מודנה, איטליה.

[59] כ"י מונטיפיורי 177, סי' אלף תשלג

[60] הרב אברהם זוטרא. אב"ד מינסטר. היה תלמידו של רבי אברהם בנימין וואלף האמבורג שהיה קנאי גדול, וכמו שהספידו ה"כתב סופר": "עמד בפרץ נגד המשחיתים".

[61] ממחוז קודשנו, דהיינו רבי שם טוב סאמון, שבמקור לא מאיטליה.

[62] רבי שלמה מלאך, מחכמי ורבני ליוורנו. כיהן וישב בבית הדין בליוורנו, כאביו הגדול רבי דוד מלאך. היה מעורב בעניני הקהילה בליוורנו, ומוערץ בין חכמי דורו. כיהן כרב הקהילה בליוורנו. שמו ראשון בין המסכימים לספר 'מתת אלהים' על מסכת מגילה לרב יעקב שמשון שבתי סנגאלייא. כמו"כ הוא חתום בין שרי המסכימים עם רבני ליוורנו על איגרות והסכמות, ופסקי דין שונים בתקופתו.

[63] הרב אברהם לוונשטאם (ה'תקל"ה, 1775 – ה'תקצ"ט,1839) היה רבן של מזריטש ואמדן. מראשוני הלוחמים ברפורמים. נודע בספרו "צרור החיים" שכתב נגד הרפורמים.

[64] רבי רחמים נסים יצחק פלאג'י (ה'תקע"ד, 1814-ה'תרס"ז, 1907) היה רב, אב בית דין ופוסק באיזמיר, מחבר ספר יפה ללב. בנו של הרב חיים פלאג'י.

[65] הרב אהרן הלוי אפשטיין נולד בסאטמאר בשנת תרנ"ה לאביו ר' אפרים. חתן רבי אהרן צבי קעסטענבוים דומ"ץ טיסא-אולק . תלמיד רבי אליעזר דוד גרינוואלד בסאטמאר בעל 'קרן לדוד' וה'מנחת אלעזר' במונקאטש. לימד בעיר בעלעניעש, משנת תרצא רב הקהילה החרדית בפראג. נספה בשואה בשנת תש"ד הי"ד. מחבר ספר 'חלת אהרן' (סאטמאר תרפ"ט), 'כפי אהרן' (מונקאטש, תרצ"ג).

[66] בשו"ת מבשן השיב, הזכיר בשם תלמיד של הרב מרדכי אליהו, כי לדעתו אין לנגן בחוה"מ ור"ח מחשש פגיעה ביו"ט.

[67] לא בהכרח…

[68] ככה"נ התכוון לספרו של הרב לוונשטאם: "צרור החיים".