בסוכות שנת תקע”ט (1818), הוקם בהמבורג שבגרמניה ‘היכל’, שלימים התברר שהיה בית הכנסת הרפורמי הראשון. באותה תקופה, רבים מיהודי גרמניה, ובמיוחד הצעירים, כבר לא הקפידו על שמירת השבת והכשרות. מקימי ה’היכל’ החליטו להתאים את התפילה לרוחם של צעירי הדור המודרני שהתערו בחברה הגרמנית ולא הבינו עברית. לשם כך קיצרו את התפילה, הסירו קטעים הנוגעים לעבודת הקורבנות, תרגמו קטעים רבים לגרמנית, קיצרו את קריאת פרשת השבוע לשליש, תוך כוונה לסיים את התורה בשלוש שנים, וביטלו את קריאת ההפטרה. כמו כן החליטו ללוות את התפילה בנגינת עוגב על ידי נוכרי בשבת. לטענתם, כל שינויי המנהגים שעשו היו במסגרת ההלכה. אולם דייני העיר, ועמהם רבנים גדולים מכל רחבי מרכז אירופה, כדוגמת רבי עקיבא איגר ורבי משה סופר, יצאו כנגדם בחריפות, הן מפני שהם עוברים על ההלכה והן מפני החשש הכבד ששינויים אלו יהיו תחילתו של תהליך הרה אסון. כעשרים וחמש שנים לאחר מכן, בשנת תר”ד (1844), התגבשה התנועה הרפורמית, שכבר לא התיימרה לפעול במסגרת ההלכה אלא טענה שיש לבטל את מצוות התורה שאינן מתאימות לרוח התרבות הגרמנית הנאורה. באותן שנים בגרמניה, לפחות תשעה צעירים מתוך עשרה לא המשיכו בדרך ישראל סבא, ורוב יהודי גרמניה הזדהו עם התנועה הרפורמית (מסורת הגיור עמ’ 336).
כאמור, בשלב הראשון הוויכוח היה האם השינויים שהנהיגו המחדשים ב’היכל בהמבורג’ הם במסגרת ההלכה. בדורות שאחריהם, הוויכוח התפשט בהדרגה לבתי כנסת בארצות נוספות שמתפלליהם הושפעו מהרפורמים אך עדיין רצו להישאר במסגרת ההלכה. שני הוויכוחים הסוערים היו סביב הכנסת עוגב לבית הכנסת והעברת הבימה לקדמת בית הכנסת. כיוון שאחת הטענות המרכזיות כנגד השינויים היתה שיש בשינויים אלו איסור ‘חוקות הגויים’, נזכירם כאן בקצרה.
עוגב הוא כלי נגינה בעל קול עשיר ומרגש, שהנוצרים מנגנים בו בכנסיות, והיהודים המחדשים החליטו ללוות על ידו את התפילה. כסיוע ליוזמתם הביאו את מנהגם של מתפללי בית כנסת אחד בפראג, שעוד לפני פרוץ הוויכוח, נהגו ללוות את קבלת השבת בנגינה. בנוסף, היו עדויות על בתי כנסת נוספים באיטליה ובפרנקפורט שנהגו כן. לטענתם, אף שמנהג זה נלמד מהנוצרים, אין בכך איסור ‘חוקות הגויים’, הואיל ועושים זאת כדי להעשיר את התפילה ולא כדי להידמות להם. בנוסף, העוגב אינו מיוחד לתפילת הנוצרים ומשמש גם לדברים אחרים. וכיוון שהמטרה להעשיר את התפילה, ולקרב את הדור הצעיר לתפילות בבית הכנסת, הרי שיש בכך מצווה, וממילא מותר לבקש מגוי לנגן בשבת, כי מדובר באיסור ‘שבות דשבות’ שמותר לצורך מצווה.
אולם רוב ככל הרבנים התנגדו בתוקף רב להכנסת עוגב לבית הכנסת. יש שסברו שהדבר אסור מהתורה משום ‘חוקות הגויים’, ויש שלא טענו זאת, אלא סברו שמבחינה חינוכית אסור להיגרר אחר מנהגי הגויים. בנוסף, כיוון שאין בכך מצווה, אסור לבקש מגוי לנגן בשבת. עוד הוסיפו, שמיום שחרב המקדש, שבו הלוויים ניגנו, אין ראוי ליצור תחליף לנגינתם בבתי הכנסת.
בתוך כך התעוררה שאלה לרבנים שקהילתם תבעה מהם להכניס עוגב לבית הכנסת, ואם לא היו נעתרים, היו ממנים תחתיהם רבנים רפורמים. למעשה, במקומות שבהם חששו מהשפעת הרפורמים, רוב הרבנים הורו לרבני קהילות אלו להתפטר ולא להסכים להכנסת עוגב (הרב הילדסהיימר; מלמד להועיל א, טז). אמנם הרב מרדכי הורוויץ כתב, שהואיל ואם יתפטר יבוא רב שיתיר דברים גרועים בהרבה, “אין אני יכול לקבל עלי ועל צוארי האחריות על כל התקלות שתבאנה מזה חס ושלום” (מטה לוי או”ח ו). באלג’יריה, הרב דוד אשכנזי לא ביטל את המנהג שנהגו עוד לפניו לנגן בעוגב בבית הכנסת הגדול שבאוראן, וכתב שעדיף להילחם על דברים חשובים יותר כשחיטה וגיטין.[9]
