יט – י"ג העיקרים לרמב"ם והחולקים

הקדמה לפרק חלק

היסוד הראשון, מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שָׁם נמצא שלם בכל דרכי המציאוּת, והוא עִלַּת מציאוּת הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם. וְאִלּוּ יעלה על הלב הֶעְדֵּר מציאותו – נתבטלה מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שֶׁיִּתְקַיֵּם מציאותו. ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו – לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא תִּגָּרֵעַ. כי הוא מסתפק במציאותו, וְדַי לו בעצמו, ואינו צריך במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו מן הַשְּׂכָלִים, רצוני לומר המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו. וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור (שמות כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹוהֶיךָ".

והיסוד השני, יִחוּד השם יתברך. כלומר שזה שהוא סיבת הכל – אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כָאִישׁ האחד המורכב שהוא נחלק לאחדים רבים; ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניָן שמקבל החילוק וְהַפְּרִידָה לאין סוף. אבל הוא יתעלה אחד באחדות שאין כמותה אחדות בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר (דברים ו ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד".

והיסוד השלישי, שלילת הגשמוּת ממנו. וזהו כי האחד הזה אינו גוף ולא כוח בגוף. ולא יַשִּׂיגוּהוּ מְאוֹרְעוֹת הגופים כמו התנועה והמשכן, לא מצד עצמוּת ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים זכרונם לברכה החיבור וְהַפֵּרוּד, ואמרו (חגיגה ט"ו ע"א): אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עֹרֶף ולא עִפּוּי. כלומר: לא פֵרוּד והוא "עֹרֶף", ולא חיבור והוא "עִפּוּי" מלשון "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיהו יא יד), כלומר: יִדְחֲפוּ אותם בכתף לְהִתְחַבְּרָם בהם.

ואמר הנביא: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו מ יח), "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם כה). וְאִלּוּ היה גוף היה דומה לגופים. וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בְּתָאֳרֵי הגופות, כמו ההליכה והעמידה, והישיבה והדיבור, וכיוצא בזה – הכל דרך הַשְׁאָלָה. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות ל"א ע"ב): "דִּבְּרָה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניָן הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר (דברים ד טו): "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה". כלומר: לא הִשַּׂגְתֶּם אותו בעל תמונה לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.

והיסוד הרביעי, הקדמוּת. והוא כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בְּעֶרְכּוֹ אליו. וְהָרְאָיוֹת על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר (דברים לג כז): "מְעֹנָה אֱלֹוהֵי קֶדֶם". [ודע כי היסוד היותר גדול של תורת משה רבנו, הוא היות העולם מחודש, המציאוֹ ה' וּבְרָאוֹ אחר הַהֶעְדֵּר הגמור. וזה שֶׁתִּרְאֵנִי סוֹבב סְביב עניַן קדמותו על דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהיה המופת על מציאותו יתעלה מוחלט, כמו שבארתי ובררתי ב"מורה" (ראו מו"נ ח"ב ט"ו-ט"ז).][2]

והיסוד החמישי, שהוא יתברך הוא הראוי לְעָבְדוֹ וּלְגַדְּלוֹ, ולהודיע גדולתו, ולעשות מִצְוֹתָיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאוּת, מן המלאכים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מֻטְבָּעִים על פעולתם: אין משפט ולא בחירה להם אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לְעָבְדָם כְּדֵי לִהְיוֹתָם אמצעים לְקָרְבָה אליו. אלא אליו בלבד יְכַוְּנוּ המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודת אלילים, ורוב התורה מַזְהֶרֶת עליה.

והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.

והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו עליו השלום. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו – כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מִמָּה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שֶׁיִּמָּצֵא. וכי הוא, עליו השלום, הגיע התעלוּתוֹ מן האנושוּת עד שהשיג המעלה הַמַּלְאֲכוּתִית ונכלל במעלת המלאכים. לא נשאר מסך שלא קרעוֹ. ולא מְנָעוֹ מוֹנֵעַ גופני, ולא נתערב לו שום חֶסְרוֹן בין רב למעט. ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחוּשיים בהשגותיו, וְנִבְהַל כוחו המתעורר והמשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניָן הזה נאמר עליו שהוא מדבר עם השם יתברך בלא אֶמְצָעִיּוּת [=תִּוּוּךְ] מן המלאכים.

…

והיסוד השמיני, הוא התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניַן שנקרא על דרך הַשְׁאָלָה "דיבור". ואין יוֹדֵעַ הֵיאַךְ הִגִיעָה, אלא הוא משה עליו השלום שֶׁהִגִּיעַ לוֹ; וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מְאוֹרְעוֹת הימים, הסיפורים וְהַמִּצוֹת. ולפיכך נקרא "מְחוֹקֵק". ואין הפרש בין "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (בראשית י ו), "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד" (שם לו לט), "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ" (שם לו יב), ובין "אָנֹכִי ה'" (דברים ה ו) ו"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו ד). כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה, טהורה וקדושה, אמת.

וזה שהיה מְנַשֶּׁה [המלך] אצל חכמינו ונביאנו כופר ומגלה פנים יותר הכל הכופרים (סנהדרין צ"ט ע"ב), לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה. וְשֶׁאֵלֶּה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה. וזהו עניַן "אין תורה מן השמים", אָמְרוּ (שם צ"ט ע"א): הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אֲמָרוֹ הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו. וזה (במדבר טו לא): "דְבַר ה' בָּזָה". השם יִתְבָּרֵךְ ויתעלה ממאמר הכופרים!

אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהם חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתה: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ, וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט). ואין לאיש אלא לְהַלֵּךְ בעקבות דוד משיח אלהי יעקב, שהתפלל (תהלים קיט יח): "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ".

וכמו כן פירוש התורה המקובל, גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו; והוא המגיע =[הַמּוֹסֵר] שליחות, נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על היסוד {השמיני הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז כח): "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי".

והיסוד התשיעי, הביטול. והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוּחָה [=לא תהיה מנוסחת מחדש, כלומר לא תְּבֻטַּל] ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה.[3] ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר (דברים יג א): "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור.

והיסוד העשירי, כי הוא יתעלה יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מַעְלִים עֵינוֹ מהם. לא כדעת מי שאמר "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח יב), אלא כמו שנאמר (ירמיה לב יט): "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם". ואמר (בראשית ו ה): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ". ונאמר (שם יח כ): "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה". זהו מורה על היסוד העשירי הזה.

והיסוד האחד עשר, כי הוא יתעלה נותן שכר למי שעושה מִצְוֹת התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר היותר גדול העולם הבא, והעונש היותר חזק הַכָּרֵת. וכבר אמרנו בזה העניָן מה שיספיק. והמקרא המורה על היסוד הזה, מה שנאמר (שמות לב לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ". והשיב לו השם יתברך: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רְאָיָה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.

היסוד השנים עשר, ימות המשיח. והוא להאמין וּלְאַמֵּת שיבוא, ולא יחשוב שֶׁיִּתְאֶחָר, "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ" (חבקוק ב ג). ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים (סנהדרין צ"ו ע"א): "תִּפַּח רוּחָן שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצִּין". ושיאמין בו, וְּלְגַדְּלוֹ וּלְאָהֳבוֹ, ולהתפלל בשבילו [=שיבוא], כפי מה שֶׁנִּבְּאוּ עליו כל הנביאים ממשה עד מלאכי עליו השלום. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו – כפר בתורה, שֶׁיָּעֲדָה בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם (במדבר כד, יז-כד) ו"אַתֶּם נִצָּבִים" (דברים ל, ג-י). ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שְׁלֹמֹה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת – כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו.

והיסוד השלושה עשר, תחיית המתים. וכבר ביארנוה.

הקדמת ספר העיקרים רבי יוסף אלבו

פתיחה

למה שהיתה ההצלחה האנושית נתלת בעיון ובמעשה כמו שבאר הפילוסוף בספר הנפש, והיו הדעות האמתיות והמעשים המשובחים אי אפשר שיושגו על נכון מצד השכל האנושי, להיות שכל האדם לואה מהשיג הדברים על אמתתם כמו שיבא, חוייב בהכרח שימצא דבר הוא למעלה מהשכל האנושי על ידו יוגבלו המעשים המשובחים ויושכלו הדעות האמתיות בענין שלא יהיה בהם שום ספק כלל, וזה לא יהיה אלא בהישרה אלהית, ועל כן היה ראוי ומחוייב על כל אדם להכיר הדת האלהית המישרת לזה מזולתה מן הדתות, וזה לא יתכן אלא בידיעת העקרים שאי אפשר שתמצא הדת האלהית זולתם. והיא היתה כוונת החבור הזה לבאר העקרים ההכרחיים לדת האלהית כמה הם, ובעבור זה נקרא שמו ספר העקרים. ויחלק להקדמה וארבעה מאמרים:

ההקדמה היא להודיע ההכרח המביא לחבר הספר הזה, והחקירות שראוי שיפלו בו דרך כלל. ויתבאר בה גודל מעלת החקירה הנופלת בזה הספר, ויפרש בה פסוק ויהי נועם.

המאמר הא׳ יחקור מעקרי הדתות כמה הם ואי אלו הם, וההבדל שיש בין הדתות האלהיות והנימוסיות, ואי אלו הם עקרי הדת האלהית ואי אלו הם עקרי הדת הנימוסית, ויבאר שיש לדתות עקרים כוללים ועקרים מיוחדים, ושהעקרים הכוללים לדתות האלהיות הם ג׳, שהם מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש, ויבאר שיש תחת אלו עקרים אחרים נתלים בהם ומסתעפים מהם, ויבאר במה תוכר הדת האלהית מן הדת המזוייפת המתדמה באלהית.

המאמר הב׳ בביאור העקר הא׳ שהוא מציאות ה׳ והעקרים הנתלים בו ומסתעפים ממנו.

המאמר הג׳ בביאור עקר הב׳ שהוא תורה מן השמים והעקרים הנתלים בו ומסתעפים ממנו.

המאמר הד׳ בביאור עקר הג׳ שהוא שכר ועונש והעקרים המסתעפים ממנו והדברים הנתלים בו.

הכוזרי המבואר א, יא

הרב דוד הכהן הנזיר, דייק מדברי הכוזרי שישנם חמישה עיקרים: בחירת ישראל, ארץ ישראל, תורה מן השמיים, נבואה, שכר ועונש

רבנו חננאל, שמות יד לא

נפטר כשמונים שנה לפני לידת הרמב"ם, כתב שהאמונה מתחלקת לארבעה חלקים: אמונה בה', בנביאים, בעולם הבא ובביאת המשיח.

רבי חסדאי קרשקש, אור ה' תחילת מאמר ב

נולד כמאה וארבעים שנה אחר פטירת הרמב"ם, כתב שיש ששה עיקרים: ידיעת ה', השגחתו בהם, יכולתו, הנבואה, הבחירה, התכלית.

ספר העיקרים (א, ג)

ואם נאמר שמנה עקרים בלבד ולא אמונות אמתיות, למה לא מנה הקבלה, שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שהוא עקר כולל לכל הדתות האלהיות שלא יצוייר מציאותם זולתו, ולמה לא מנה הבחירה, שעם שהיא אמונה אמתית היא עקר גם כן, כי הוא מבואר מענינה שלא יצוייר מציאות שום דת זולתה, ועוד שהוא ז״ל כתב בספר המדע בפרק ה׳ מהלכות תשובה, רשות כל אדם נתונה לו אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו וגו׳, וכתב אחר כן ועקר זה עקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳, והאריך בפרק ההוא לבאר העקר הזה, והוא תימה גדול למה לא מנה אותו בעקרים בפירוש המשנה בפרק חלק כמו שמנה הי״ג עקרים. סוף דבר זה המספר שהניח הרב ז״ל בעקרים חזק הספקות מאד.

וראיתי מי שכתב שהרב ז״ל כיון אל זה המספר לפי שהוא כמספר י״ג מדותיו של הקדוש ברוך הוא, וכנגד י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן. וכמה רחוקים הדברים הללו מן הדעת, שהניח הרב ז״ל למנות הבחירה שהוא עקר לפי מה שכתב הוא ז״ל כדי שלא יעלה המספר ליותר מי״ג, ועוד כי לא תקן למה ימנה בכלל הי״ג אותם שמָנה שאינם עקרים הכרחיים כמו שכתבנו.

הל'  תשובה ה, ג

"ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים בין רעים.

ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם."

סנהדרין צט, א

"תנו רבנן (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת זה האומר אין תורה מן השמים ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס ד"א כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא מכאן אמר רבי אליעזר המודעי גהמחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים דואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו זה הוא כי דבר ה' בזה".

אברבנאל ראש אמנה כג

הפרק השלשה ועשרים

בביאור הדעת הנכון בדרוש הזה.

ואשר אאמינהו אני, אמת ויציב ונכון בדרוש הזה, הוא, שהאנשים האלה שלמים הם אתנו, הרב הגדול והנמשכים אחריו, לא הביאם להניח עיקרים ויסודות בתורה האלהית, כי אם להמשכם אחרי מנהג חכמי האומות בספריהם. כי הם ראו בכל חכמה מן החכמות, טבעיות או למודיות, שרשים ויסודות שאין ראוי לכפור ולהתוכח בהם, ואיך בעל החכמה ההיא מחוייב לבאר אותם, ולאמתם, מצד מה שהוא, בעל החכמה ההיא, והם ההתחלות המקובלות, שכבר התבארי בחכמה אחרת, יותר כוללות וקודמות אליה, או בחכמת האלהות, הקודמת וראשונה לכל החכמות, אשר התחלותיה הם מבוארות בעצמם. והיה זה, כדי שכאשר יספק האדם בהקדמה מהקדמות אותה חכמה, ויכחישה, יבארו אותה ויוכיחוה באותם ההתחלות הכוללות, להיותם השרשים אשר עליהם תסוב החכמה ההיא כולה, ושאין ראוי שיחלוק עליה המעיין בה, ולא יאות בהם הויכוח באותה חכמה, להיותם דברים מקובלים בה, שכבר התבארו בחכמה אחרת, כוללת ממנה. או הם מבוארים בעצמם. ובזה הדרך. תקח חכמת הטבע התחלותיה מחכמת האלהות, וחכמת הנגון מחכמת המספר. וחכמי אומתנו, אחרי אשר התערבו בגוים, בעיון ספריהם וידיעת חכמותיהם, למדו ממעשיהם והעתיקו דרכיהם ועניינם בתורה האלהית. באמרם, איכה יעבדו הגויים האלה את חכמותיהם, הלא בהנחת התחלות ושרשים, אשר עליהם תסובינה, ואעשה כן גם אני, בהנחת עיקרים ויסודות לתורה האלהית.

ובעיני, אין הנדון דומה לראיה. כי חכמות הגוים וספריהם, להיות בדרך החקירה והעיון, כדי שלא ישתלשל עיונם בביאור הקדמותיהם, הוצרכו להניח התחלות מקובלות שיקבל אותם המעיין באותה חכמה, ולא יבקש עליהם מופת וראיה. ויתבארו אותם התחלות בחכמה אחרת, כוללת ממנה, או שתהיינה מבוארות בעצמם, כמושכלות ראשונות. אמנם, התורה האלהית, אלהים הבין דרכה, והוא נתנה לעמו על צד הקבלה והאמונה, כפי מה שראה הכרחי לשלימותו. ולזה לא נצטרך להניח בה אמונות יותר עיקריות, אלו מאלו, ולא יותר מקובלות, אלו מאלו, ולא נתן כמות למצות, זו על זו, לפי שכולם נתנו מרועה אחד. גם כי אין תורה אחרת, ואין חכמה ואין תבונה אלהית יותר כוללת, וקודמת אליה מתורתנו, כדי שנקת ממנה התחלותיה ויתבארו ויתאמתו שמה.

ע"כ אמרתי, זאת אשיב אל לבי, שהתורה האלהית, באמונותיה, כולה אמת. וכל מצותיה נצטוו מן השמים. והאמות והקיום שוה בכל האמונות, ובכל המצות, כקטון כגדול. כאמות זה כן אמות זה. ולכן האמנתי, שאין ראוי שיונחו בתורה האלהית עיקרים, ולא יסודות בענין האמונות. לפי שמחוייבים אנחנו להאמין כל מה שנכתב בתורה. ואין בידינו לספק בדבר הקטון שבה, כדי שנאמת אותו עם אותם העיקרים והשרשים. כי הכופר, או המספק, בדבר קטן או גדול מהאמונות והסיפורים שבאו בה, הוא מין ואפיקורוס. כי אין באמונות ובסיפורים התוריים, מצד שהוא אמת, מעלה לאחד מהם על האחר.

וכן אמרו בפרק חלק, (דף צ"ט), תנו רבנן, כי דבר ייי בזה, זה האומר אין תורה מן השמים. תניא אידך, כי דבר יי' בזה, אפילו אמר כל התורה מן השמים, חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר יי' בזה. ואפילו אמר, תורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, ומגזרה שוה זו, זהו דבר יי' בזה. הנה בארו במאמרם זה, שאין בתורה האלהית דבר, יוכל האדם להכחישו, ודבר יחוייב להאמינו, כענין בהתחלות החכמה ודרושיה. אבל, כל חלק וחלק ממנה, כקטון כגדול, יחוייב כל בן ישראל לקבלו. ואין הפרש אצלם, בין שיכפור בתורה בכללה ויאמר, שאין תורה מן השמים, ובין שיכפור בחלק ממנה, יהיה פסוק, או דקדוק, או גזרה שוה. ולזה אמרו שם, שמנשה בן הזקיהו היה יושב ודורש באגדות של דופי ואומר, לא היה לו למשה לכתוב, ואחות לוטן תמנע. וחשבוהו מפני זה כופר ואפיקורוס.

וכן כתב הרב הגדול, בפירוש המשנה, בזכרון העיקרים, בעיקר השמיני, שהוא תורה מן השמים. אמרו ז"ל, ואין הפרש בין בני חם כוש ומצרים, לבין אנכי יי' אלהיך, ושמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. הכל מפי הגבורה. והכל תורת יי' תמימה. קדושה ואמת. הנה הודה בפיו ובשפתיו, שבענין האמונות, ובבחינת האמת, אין ראוי שנניח בתורת האלהים אמונות במדרגת השרשים, והתחלות שיחוייב כל בעל דת לקבלם, ואמונות אחרות שיוכל לספק בהם, כי כולם יחוייב שיקבל ויאמין היותם אמת אלהי, ולא יספק ולא יערער על דבר מהם.

ואם הדבר כן בענין האמונות, שאין ראוי שנניח עיקרים ויסודות בהם, ככה בענין המצות. אין ראוי שנעשה קצתם עיקריות, וגדולות המעלה מקצתם. כי הנה מצינו מצות כוללות, גדולות המעלה, בדברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו. וכגון, זכרון יום המעמד הנבחר, וזכרון יציאת מצרים, ועשית הישר והטוב, ואהבת לרעך כמוך, ולא זכרום המחברים האלה, ולא אחד מהם, בכלל העיקרים. ואיך נכניס עצמנו בבחינת המצוה, ונבחר קצתם על קצתם. והנה במשנה אמרו, הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות פ"ב). ואיך, אם כן, נעשה אנחנו מהם חלוקות, ונניח מהם במדרגת השרשים, ומהם במדרגת הענפים.

וכבר נוכל להמליץ בעד הרב הגדול, שלא כיון לעשות עיקרים ויסודות במצות התורה, כי הוא לא מנה בכללם שום מצוה מעשית, כמו שזכרתי. וגם בענין האמונות, לא עשה אותם העיקרים להגיד, שהאמונות האלה, מזולתם, הם עיקרים נתחייב להאמינם. אבל שהיתה כוונתו, להיישיר האנשים, אשר לא העמיקו בתורה, ולא למדו ולא שמשו די צרכם. ולפי שהמה לא יוכלו להקיף ולהשיג כל האמונות והמדעים, אשר כללה התורה האלהית, בחר הרב מכל האמונות, אותם הי"ג אמונות היותר כוללות, כדי ללמד אותם דרך קצרה, אותם הדברים שיש בהם מהחכמות אשר זכרתי בהקדמה הה', באופן שישתלמו כל בני אדם, ואפילו עמי הארץ, בקבלת אותם האמונות. ומזאת הבחינה קראם עיקרים ויסודות, כפי מחשבת התלמיד השומע, לא כפי ענין האמת בעצמו.

וכבר יורה על זה, מה שכתב הרב אחרי זכרון אותם העיקרים, כמו שהבאתי בתחלת זה המאמר. ומפני זה לא זכר הרב הגדול העיקרים האלה בספר המורה, אשר שם הפליג החקירה באמונה התוריית, וזכרם בפירוש המשנה, אשר עשה בנערותו, למה שהיתה הנחת העיקרים מתייחסת אל ההמון, ולמתחילים בלמוד המשניות, לא ליחידים המעמיקים בידיעת האמיתיות אשר להם חבר ספר המורה. ואם היתה זה דעתו, הנה היתה כוונתו רצויה ומעשיו לשם שמים.

אמנם ה"ר חסדאי ובעל ספר העיקרים, ואחריהם בפיהם ירצו סלה, לקחו אותם הדברים כפשוטן ונתנו אותם האמונות במדרגת השרשים והיסודות, כענין התחלות החכמות וכמו שזכרתי.

וזה בעיני טעות ושגיאה רבה היא. כי אף שנודה שיש באמונות חלוף רב, ומעלה לזו על זו, כפי מעלת נושאם, להיות מהם בעצם הבורא, ומהם בשכלים הנבדלים, ומהם בגלגלים, ומהם בשאר הדברים, לא מפני זה נחשוב, שתהיה אמונת אחד מהם עיקר ויסוד, והאמונה האחרת אינה עיקר ולא יסוד. כי כולם אמונות אמתיות. ובבחינת האמת כולם עיקרים, שהתורה האלהית מיוסדת עליהם. אחרי שאם יכפור או יכחיש אדם, הקטון שבכולם, יהיה כאלו יאמר, שאין תורה מן השמים. ואם כן, אחרי שתפול התורה האלהית, בביטול איזה ספור, או מדע, או אמונה, שבאו בה, יתחייב בהכרח, שכל הספורים והאמונות והמדעים והמצות שבאו בתורה, הם כולם, וכל אחד ואחד מהם, עיקרים ויסודות אליה, לא שנאמין זה בקצתם זולת קצתם. וכבר יורו על אמתת הדעת הזה, דברים מהם, שאם היו בתורה שרשים ועיקרים, היה ראוי שבמעמד הר סיני, בעשרת הדברות, אשר דבר השם לעמו, יזכרו ויונחו אותם העיקרים, כדי שישמעו כולם ויקיימום ויקבלום היהודים עליהם ועל זרעם. והנה מאותם הי"ג עיקרים, אשר זכר הרב, לא באו בדברות כי אם אחד מהם, או שנים, לדעת הרב.

ומהם, שאם היו עיקרים ושרשים לתורה האלהית, היה מזכיר אותם בתחלת התורה, כמו שיונחו התחלות החכמות ושרשיהם בתחלתם. וכמו שזכרתי אני בפרשת בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שאפשר שיפורש על עיקר התורה ויסודה, שהוא חדוש העולם, שזכר בתחלת התורה. אבל אחרי שראינו שבתחלת התורה לא נזכרו העיקרים והשרשים האלה, וגם לא במעמד הר סיני, ובעשרת הדברות, מבואר הוא שאין כאן עיקרים ולא יסודות.

ומהם, שאם היו בתורה שרשים ועיקרים, היה ראוי שיהיה העונש למי שיכפור אותם, יותר חמור מהכופר בשאר הדברים שבאו בתורה, ומאחר שאינו כן, כי הכופר בקלה שבמצות, או בקטון שבפסוקים, ענשו בשוה כמי שבופר באנכי יי' אלהיך ובמצות היחוד, מבואר נגלה הוא, שאין בה דברים במדרגת העיקרים והשרשים. ומפני זה אמרו שם, בפרק חלק (דף צ"ט), על אותה פיסקא, האומר אין תורה מן השמים, אמר רבי אליעזר המודעי, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו (תשובה) (תורה] ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. וכן זכרו בגמרא דברים זולת אלה. כגון, המלבין פני חברו ברבים, והקורא לחבירו בכנוי, והמתכבד בקלון חבירו. ואין הסבה בזה כמו שחשב הרב הגדול, בפי' המשנה, להיות העושה מעשה מאלה, בעל נפש גרועה, שאין בה שלימות, ואינה ראויה לעולם הבא וכו'. כי מה הגרעון אשר בדברים האלה, שלא יהיה יותר בדברים אחרים שלא זכרו.

אבל היתה הסבה בזה, לפי שמצות התורה כולם, והמדות והדעות אשר בה, הם אלהיים. ומי שיכפור בקטון שבכולם, מאותו צד שהוא, עוקר דבר מן התורה ומכחיש אותו, אין ראוי שיהיה בן העולם הבא.

ומהם, שאם היו בתורה עיקרים ושרשים, איך לא זכרום חז"ל. והיה יותר ראוי שיזכרו אותם ויבארום במקום מיוחד, ממה שעשו במצות התורה ובמוסרי דאבות. ואחרי שהמה אשר היישירו הדרך לפנינו, לא הרגישו בזה, ולא זכרו עיקרים ויסודות אשר יאמין אותם האדם וחי בהם, מבואר נגלה הוא, שלא הסכימו בחכמתם ז"ל, להניח עיקרים ושרשים בתורת האלהים. לפי שכולה אמתית, אלהית, ואין בה אמונות עיקריות, שרשיות, יותר עיקריות אלה מאלה.

רדב"ז א, שמד

שאלת ממני על ענין עיקרי הדת על איזה חשבון אני מסכים על הרמב"ם ז"ל או על הרב בן חסדאי או על חשבון ר' יוסף אלבו.

תשובה אין דעתי מסכמת לשום לתורתנו התמימה שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה וארז"ל כל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק א' וכו' וא"כ כל מצוה ומצוה היא עיקר ופנה ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו וא"כ איך נאמר שזו טפילה ואחרת היא עיקר: כללות בדברים יפה כתב בזה ר' יצחק אברבנאל ז"ל בספר ראש אמנה ע"ש כי הוא האריך והרחיב הדבור והשיב על הראשונים וכן הוא דעתי שהתורה כל פרטיה ודקדוקיה כל א' מהם עיקר ויסוד ופנה והמכחיש אותו נקרא כופר ואין לו חלק לעו"ה: ומזה הטעם אם אנסוהו לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה באומרם שלא צוה הקב"ה עליה או שהיתה לזמן מה וכבר נתבטלה יהרג ואל יעבור ולא אמרינן יעבור ואל יהרג אלא כשאומרים לו חלל שבת לעבור על דתך וכן כתב הריט"בא ז"ל ולמד ממנה שאם אונסים אותו לחזור לדעת העכו"ם /במהדורת ונציה תק"ט: הישמעאלים/ אע"פ שאינם עובדי ע"ז יהרג ואל יעבור והנל"ד כתבתי.