האם חובה ללמוד הוכחות?
ספר החינוך מצוה כה
להכיר במציאות ה'
להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופירושו כאילו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות. ואשר אמר "אשר הוצאתיך וכו'" — לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.
שורש מצוה זו אין צריך באור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף (בחילוף) זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה — אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר.
דיני מצוה זו, כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום – בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלוהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה (פ"א מהל' יסודי התורה).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו.
מורה נבוכים א, עא
"אזי, הרי אם אתה מאלה המסתפקים במה שאומרים ה"מדברים" ותאמין שההוכחה המופתית לחידוש העולם נכונה – טוב ויפה! ואם לדעתך הדבר (חידוש העולם) לא הוכח הוכחה מופתית, אך תקבל את היותו מחודש מן הנביאים במסורת – אין רע בכך".
הרמב"ם עצמו כפי שהוא כותב בהמשך הפרק הלך בכיוון אחר. הוא רצה להביא הוכחה מופתית לקיום האל בהתבסס או על חידוש העולם או על קדמות העולם, כלומר לכל שיטה יש אלוהים. אבל ניכר מהדיון שלו שהוא לא מכריח את דעתו. לכן גם אין ספק שהרמב"ם מוכיח שיש אלוהים. והוא מראה שחידוש העולם זה האמונה הסבירה ביותר.
מורה נבוכים א, לו
לכאורה, מי שמסוגל לעיין, צריך לעיין:
"לכן דע לך, אתה, שכאשר אתה מאמין בהגשמה או במצב ממצבי הגוף, הרי אתה מקנא ומכעיס וקודח אש [ומעלה] חֵמה ושונא ואויב וצר, חמור בהרבה מעובד עבודה זרה. אם עלה בדעתך שלמאמין בהגשמה יש צידוק, מכיוון שחונך עליה או בשל בורותו וקוצר השׂגתו – יהיה עליך לחשוב אותו דבר לגבי עובד עבודה זרה שהרי אינו עובד אלא בגלל בורות או בגלל חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם. אם תאמר "פשט הכתוב מפיל אותם לתוך דעה כוזבת זו", דע לך אפוא כי רק דמיונות ותפישׂות לקויות גרמו לעובד עבודה זרה לעבוד אותה. לכן אין צידוק למי שאינו מקבל מבעלי-האמת בעלי-העיון אם אין הוא מסוגל לעיון. כי איני רואה כופר במי שאינו מוכיח הוכחה מופתית את שלילת הגשמות, אבל אני רואה כופר במי שאינו מאמין בשלילתה".
שו"ת הרשב"א חלק ה סימן נה
מבאר שמלבד קבלת המסורת והלימוד, נצטווינו גם לחקור:
"צריכין אנו להתבונן שאין אמונתו וייחודו מצות אנשים מלומדה, שהלימוד שלימדוהו והרגילוהו עליו יביאוהו להאמין ככה שלא הונח על חקירת דעתו וחכמתו יחויב בהפך כאשר יקרא לרוב האמונות. רק אנחנו חייבים לשמוע ולחקור אחר השמיעה והחקירה שהחקירה האמתית תחויב ותכריע על ככה, והוא אומרו 'שמע ישראל' – שמלת שמע, כולל ג' ענינים: א) היא שמיעת האזן, אזן שמעה ותאשרני, ב) והושאלה לדעת הרב ונתת לעבדך לב שומע. ג) והושאלה גם לקבלה והאמונה בו שמע בני מוסר אביך, אשרי אדם שומע לי, אם שמוע תשמעו אל מצותי. וכאן ר"ל באומרו שמע ישראל, כולל ג' ענינים שנצטוינו לשמוע וללמוד כי לולי שנשמע ונלמוד לא נתבונן אליו. ואחרי השמיעה והלימוד וחיקור היטב אם יש ראיה סותרת ח"ו, ואחר שנבא מתוך השמיעה אל החקירה באמת תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי לקבל ולהאמין כי הוא ית' נמצא וכן הוא משגיח על פרטי מעשנו. והוא אומרו אלהינו שלטין אלהות מנהיג ודיין. כמו נתתיך אלהים לפרעה, תרגם אונקלוס 'רבה'. אלהים לא תקלל, תרגום 'דיינא'. ולפי שהמתפלספים משתבשין וגוזרין שהוא ית' אינו משגיח בפרטים התחתונים ואפי' במין האנושי. והוא כדעת האומרים עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. על כן אמר אלהינו כי הוא משגיח בנו. ומצטרף לזה שהוא מנהיגנו ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה רק הוא ית'. ושהוא הבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו. כאומרו בהנחל עליון גוים וכו' כי חלק ה' עמו. ושהוא ית' אחד ואין עוד. וכבר ביאר כל מה שאמרנו באומרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד: וידעת היום – כולל הלימוד והשמיעה. והשבות אל לבבך – על החקירה. כי ה' הוא האלהים – כולל האמונה והקבלה. שהחקירה תביא לדעת שאין עוד זולתו אדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ואחר שנדע ונסכים על זה אז באמת ראוי לאהוב אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו כי משלו הכל ומשלו נתן לו".
אור עמים (של ר' עובדיה ספורנו) בפתיחה
מכנה אמונה שלא ע"י חקירות וראיות – "אמונה שאינה בחירית", שאין מקיימים בה את המצווה:
"הן רבים עתה אמרו שמצווה עלינו להאמין כל שרשי תורתינו, ומהם הרמב"ם ז"ל בספר המורה מאמר ג' פרק נח…. (אבל…) ותהי האמת והפכה בספק ספיקא אצל המון בני עמינו, ואצל קצת תופשי התורה מן השפה ולחוץ מבלי אין אצלם ראיה מספקת להעביר כל ספק משורשי תורתינו, עד היות אמונה כזאת בלתי בחירית ובלתי נופלת תחת מצווה כלל, כי אומנם לא יוכל האדם להאמין כרצונו בהחלט כל שכן כאשר יצווה… אומנם כל אימרת אלוה צרופה בראיה מופתית באה על כל חלק עיוני ממנה כמשפט לכל חכם מגיד מראשית כל נעלם כי לו יאות להבין ולהורות כוונתו בראיות ברורות, הלא יותר יאות זה לאל דעות יתעלה המורה לצדקה די חכמתא וגבורתא דיליה הוא… כי אומנם אחרי הודיע אלוקים מציאותו וכבוד מלכותו במופתים שכליים נכוחים למבין עד אפס מקום ספק בם, ציווה לעולם בריתו ומצוותיו… אכן חלינו הוא מבלי משים לב לדעת ועיניים לראות נפלאות מתורת אלוהינו אשר בה הודיע כח מעשיו לעמו במופתים שכליים באומרו 'וידעת היום והשבות אל לבבך וכו'…".
רבינו בחיי בן אשר (דברים יג, ז)
עוסק בפס' בדין מסית ומדיח לע"ז, שם נאמר "כי יסיתך אחיך…נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". ומבאר שישנם שני חלקים באמונה: א) קבלה מהאבות. ב) ידיעה והשגה מתוך חקירת והבנת ההוכחות
"אשר לא ידעת אתה ואבותיך – פירש רש״י ז״ל ראה כמה מגונה עצתו, שאומר לך להניח מה שמסרו לך אבותיך. ויתכן לפרש שירמוז בכאן על שני חלקי האמונה: האחד מצד הקבלה והשני מצד הידיעה והחכמה. המאמין מצד הקבלה שקבל מאבותיו כן, אמונה טובה היא מאחר שהקבלה אמיתית, אבל אין לה שלמות לפי שאין בה חכמה, והנה דמיונו כעוור ההולך בחברת עוורים וכל אחד ואחד סומך ידו על חבירו, ויש פקח אחד בראש כלן שהוא מנהיג אותן, בודאי כולן הולכין בדרך סלולה וישרה מאחר שהם אוחזים דרך הפקח (משל זה הובא גם בחובות הלבבות, שער הייחוד פרק ב), כן אמונתנו מצד הקבלה בלא חכמה דרך סלולה היא הסומכין ונשענים זה על זה, עד משה רבינו ע״ה ואנחנו אוחזין דרכו כי באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו, אבל אין שלמות לאמונה הזאת, כי המאמין מצד הקבלה אם ישמע דברי התועים והכופרים עובדי אלילים אינו בטוח בעצמו שלא יטה לבו לאחד מהם כיון שאין לו חכמה, אבל בודאי אפשר שיטה לבו, או יאמין או יסתפק כמו העוור שאינו בטוח בעצמו שלא יכשל, אבל הפיקח (שאינו עיוור) הוא בטוח שלא יכשל כי כח הראוּת חזק עמו ואין צריך לאחר, כן המאמין הזה שלם בעצמו, בטוח שלא יטה לבו אחרי המבהילים, ומתוך חכמתו וידיעתו יסתור דעתם וישאר לבו חזק באמונתו, לכך יצטרך האדם שלא יספיק לו ענין אמונתו מצד הקבלה בלבד אלא שילמוד ויחכם עד שתשלם אמונתו ותהיה לו אמונה מצד הקבלה ומצד הידיעה, ועל זה אמרו רז״ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. וזהו שהזכיר בכאן שני חלקי האמונה ואמר אשר לא ידעת זהו אמונה מצד הידיעה, אתה ואבותיך היא האמונה מצד קבלת האבות".
חובות הלבבות – רבינו בחיי אבן פקודה. שער הייחוד פרק ג
"אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא? אומר: כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די, והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה... וכבר חייבתנו התורה בזה, כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים וגו'. והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל – הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו'. ואמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כח) ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וגו'. ואמר (תהילים ק) דעו כי ה' הוא האלוהים וגו'. ואמר (שם צא) אשגבהו כי ידע שמי. ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל, המתהלל השכל וידוע אותי[1]. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' – ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו. וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושייראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמיתת תורתנו, כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו', ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' וגו'.
וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבים לעיין במה שנוכל להשיג בירור בדעתנו… על כן אנחנו חייבים לחקור תחלה היש לעולם הזה בורא אם לא, וכאשר יתברר לנו שיש לעולם בורא בראו וחידשו, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד, וכשיתברר כי הוא אחד, נחקור על עניין האחד העובר והאחד אמת, ומה שצריך לספר בו על הבורא מעניינו. ובו ישלם עניין הייחוד בלבנו ויגמר במחשבתנו בעזרת השם".
וכ"כ גם בהקדמת חובות הלבבות:
"ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה, במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו.
אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים. אך מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקיבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצות האל ובתורתו – הוא נענש על זה, ואשם על אשר התעלם ממנו…"
של"ה עשרה מאמרות מאמר ראשון
גם השל"ה מבאר שישנם שני חלקים במצוות האמונה, א) קבלה מהאבות. ב) ידיעה והשגה מתוך חקירת והבנת ההוכחות
"המאמר הראשון, הוא מאמר "ה' אחד", שורש הדברים הוא שורש השרשים: 'וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים' (דברים ד, לט). רצה לומר, ידיעה בלב בהשגה מופתיית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד. וזהו מרומז במה שכתוב (דברי הימים – א כח, ט) 'דע את אלהי אביך', רצה לומר – נוסף על מה שהוקבע אמונה האלהות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה. וזהו רמז הפסוק (שמות טו, ב) 'זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו', רצה לומר, כש'זה אלי', שהוא אלי מצד השגתי וידיעתי, אז 'ואנוהו', מלשון 'אני והו' (רש"י שבת קלג ב, ד"ה הוי דומה לו), רצה לומר, אני והוא דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה, רק מצד הקבלה, שהוא 'אלהי אבי', אז 'וארממנהו', כי הוא רם ונשגב ממני, ואני מרוחק מאתו במצפון הלב. על כן חל החיוב להיות בקי במופתים של חובת הלבבות, ויהיו מובנים בלב היטב היטב, וכל שער היחוד יהיה בלב וזכרון מיוחד, לידע ולהבין כי ה' אחד ושמו אחד".
ראשית חכמה (שער היראה פט"ו פ"ח)
"ונראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה ע"ה דע את אלקי אביך ועבדהו – והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה פעם יעשה ופעם לא יעשה ואין לבו תקוע באמונה ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות אפשר שינוצח אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים ולכן צריך להתחכם ביראה ולא תהיה מצות אנשים מלומדה".
שו"ת פנים מאירות (הרב מאיר איזנשטט. 1670-1744) חלק א' סי' ל"ט
"…מצינו דאמר דוד לבנו בדברי הימים (א', כ"ח) "ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו" הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלו-ה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו ויתעלה שמו, ולכך אמר "דע את אלקי אביך" מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם כי בימיו היו עובדים לעכו"ם ואם היינו אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלקותו, ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם ולכך אנו אומרים אלקי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלקינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה".
דעת תבונות – חובתנו להבין את הנהגת ה'
"אמרה הנשמה: תאוותי ורצוני להתיישב על קצת דברים מאותם שנאמר בהם (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" – הרי הם מעיקרי אמונתנו שחייב כל אדם לרדוף אחרי ידיעתם, כל אשר תשיג ידו.
אמר השכל: אנה פניך מועדות? הנה העיקרים הם י"ג, ועל איזה מהם תרצי להתבונן?
אמרה הנשמה: הנה כל העיקרים הי"ג הנה הם מאומתים אצלי בלי שום ספק כלל; אבל יש מהם שהם מאומתים לי וגם מובנים, ויש מהם שהם מאומתים לי באמונה, אך לא מבוארים מן ההבנה והידיעה.
אמר השכל: איזה מאומתים לך, ואיזה מבוארים לך?
אמרה הנשמה: הנה מציאות ה', יחודו, נצחיותו, והיותו חוץ מן הגוף וכל מקרי גוף, חידוש העולם, נבואה, נבואת משה, תורה מן השמים ונצחיותה שלא תשתנה – כל הדברים האלה אני מאמנת ואני מבינתם, ואיני צריכה בהם ביאור; אבל ההשגחה, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים – מאמנת אני ודאי מפני חובת הדת, אבל הייתי חפצה לסבור בהם סברא שאשקוט בה….".
=> אגב אורחא עולה לכאו' מדברי הרמח"ל כאן, שהאמונה היא עצמית לנשמה, והשכל הוא סועד ומחזק אותה.
מהרש"א (מס' ר"ה ל"ב, ב)
מבאר את הפס' של מלכויות, שבהם כלול מלכות ה' והם מבטאים את האמונה. ובסוף דבריו כתב:
"ועל עיקר מציאות ה' אמר 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו – לפי שיש לאדם להאמין במציאות ה' בקבלה ע"פ התורה, ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות ה' וחידוש העולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם ה' כו' כמ"ש בפ"ק דתענית. ע"כ אני אקרא לכם בתורה מציאת השם וחידש העולם בראשית ברא אלהים כו' דהיינו בקבלה, אבל אתם תוסיפו בזה והבו גודל לא-להינו לידע זה במופת וידיעת השכל (נראה שכוונתו ב'מופת' להוכחות שכליות. א"ב), והיינו הצור תמים פעלו כי מצד פעולתו שבעולם יש להשיג מציאותו ואחדותו".
אורות האמונה (עמ' 59)
"חטא עצום הוא למי שהוא בר דעת, ויכול לברר את יחוסו לכל ענייני הרוח היסודיים, לאור נשמתו, לדעת ד', ליסוד האמונה, ולכל ענפיה ופרטיה בשכל צלול וברור, שיהיה עוזב את מתת אלהים זאת, ויהיה מניח את עצמו לצלול בים עכור של דמיונות, שהמציאות תמיד מטפחת על פניהם. לזאת חובה גמורה היא לכל ת"ח לברר את דעותיו האמוניות בשכל בהיר, שלזה דרושה ידיעה מתרחבת בתורה לכל ענפיה, ולדעת רחבה בעולם ובחיים".
[1] ובהקדמה הביא עוד פסוקים על כך: "אמר הכתוב (ישעיה מ) 'הלוא ידעת אם לא שמעת אלוהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו' – אמר 'הלוא ידעת' – על הידיעה שהיא מצד הראייה. ואמר 'הלא שמעת' – על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר (שם) 'הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ'. הקדים הידיעה מצד הראייה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.".