מסירות נפש על הלבנת פנים
בגמרא (ב"מ נח, ב- נט, א) מבוארת חומרתה של הלבנת פנים. והיא מושווה לרציחה בכמה זוויות.
בבא מציעא נח, ב – נט, א
"תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. – אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא. – אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא במאי זהירי? – אמר ליה: באחוורי אפי. דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה. הכל סלקא דעתך? אלא אימא: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו. – מכנה היינו מלבין! – אף על גב דדש ביה בשמיה. – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. – מנא לן? – מדדרש רבא. דדרש רבא: מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו… קרעו ולא דמו. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? – ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. (ואמר) +מסורת הש"ס: [אמר]+ מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן – מתמר, דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה."
הסוברים שחייב למסור
בדברי תוספות (סוטה י, ב) מבואר שהלבנת פנים ברבים היא מהעבירות שייהרג ואל יעבור [אך מדבריהם נראה שאין היא בכלל שפיכות דמים אלא עבירה בפני עצמה][1]:
תוספות סוטה י, ב
"נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש – כדאמר בפ' הזהב (ב"מ דף נח:) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים ואומר נמי (שם נט.) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות."
ובשערי תשובה משמע שהלבנת פנים היא 'אבק' של שפיכות דמים ולכן היא בחיוב מסירות נפש:
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג
"קלז והשלש עבירות הנזכרות, הצד הקל שבהן ענשו חמור מכמה עבירות חמורות. וקראו רבותינו זכרונם לברכה הצד הקל שבעבירה "אבק עבירה"…
קלט והנה אבק הרציחה – הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח, ב). והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט, א): לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד, א) כי יהרג ולא ירצח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר, שנאמר (בראשית לח, כה): "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו'", הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף, לא גלתה כי היתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו.[2]"
וכ"כ רשב"ץ:
מגן אבות לרשב"ץ אבות פרק ג משנה יא
"וכמו שיש בע"ז וגילוי עריות, שהם ביהרג ואל יעבור, תולדות כיוצא בהם, בע"ז, הנהנה מעצי אשרה, ובגילוי עריות, המסתכל בעריות, שאמרו על כל זה בפרק בן סורר [סנהדרין עה א], ימות, ואל יתרפא מעצי אשרה. ימות, ואל תעמוד לפניו ערומה. כן תולדות רציחה, שהיא ביהרג ואל יעבור, היא ההלבנה. והחמירו בה יותר מהרציחה, שהרוצח יש לו חלק לעולם הבא, והמלבין אין לו חלק לעולם הבא, מפני שעברה עליו דעתו תמיד עד יום המיתה, וכן המלבין, אינו כל כך חמור עליו חטא זה, ולא יתעורר לתשובה, וימות, וחטאו עמו ועונו בו."
וכ"כ הפרי חדש:
'חדושי מים חיים' הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"אבל שלש עבירות וכו'. נ"ב וכן הלבנת פנים… כדאמרינן בסוף פרק הזהב ובפרק מציאת האשה נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. וכבר כתבו התוס' פרק קמא דסוטה דף י' דהא דלא חשיב לה בהנהו שלש עבירות משום שאינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות ע"כ ודו"ק:"
וכ"כ להלכה בשו"ת בנין ציון, וכדברי התוספות:
שו"ת בנין ציון סימן קעב
"כבר הערתי על ענין גזל במקום פקוח נפש וכתבתי שיש פלוגתת ראשונים בזה ועתה באתי לחקור עוד בענין קרוב לזה אם מותר להציל עצמו ממיתה ע"י שמבייש לחבירו.
…אכן מטעם אחר יש לדון דהלבנת פני חבירו ברבים אינה מותרת במקום פקוח נפש שהרי אמרינן בברכות (דף מ"ג) ובשאר דוכתי' אר"י משום רשב"י נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצת ע"ש…
ויצא לנו לפ"ז דאם יכול להציל עצמו ממיתה ע"י שיבייש גדול או קטן דמרגיש בבושה בפני שני ישראלים חייב למסור עצמו למיתה ולא יביישו אבל מפני קטן שאינו מרגיש בבושה אמרינן יעבור ואל יהרג וישן יש לו דין גדול דהמבייש את הישן חייב כמבואר בב"ק ובפוסקים שם וא"כ ה"ה לענין שיהרג ואל יעבור לביישו כיון שמכיר בבשתו לכשיקיץ ואזיל סומקא ומכל זה לא ראיתי מבואר בפוסקים. כנלענ"ד, הקטן יעקב."
וכן הביא להלכה בשו"ת מנחת שלמה, ודן לפי זה אם מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ז
"ומדי דברי בענין פקו"נ דוחה שבת הנני להעיר במ"ש בגמ' ב"מ נ"ט ע"א ובעוד מקומות בש"ס: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה". ובמס' סוטה דף י' ע"ב כתבו התוס' בד"ה נוח "ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקו"נ ע"ז וג"ע ושפ"ד, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורסמות" עכ"ל. והפרי חדש בהגהות מים חיים על הרמב"ם כתב בהל' יסודי התורה פ"ה ה"ב אהא דכתב הרמב"ם שבשלש עבירות יהרג ואל יעבור דה"ה נמי הלבנת פנים ומביא שם דברי התוס' הנ"ל שבמס' סוטה ואף שהמאירי כתב במס' ברכות מ"ג ע"ב אהך מימרא דנוח לו לאדם שהוא "דרך צחות" וכנראה שסובר שהן דברי אגדה ואין למדין הלכה מאגדה… אולם דבריו הם לא כהתוס' הנ"ל. ועיין גם בשע"ת לרבנו יונה שכתב בשער ג אות קל"ט: "והנה אבק הרציחה הלבנת פנים – וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח דומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים", וגם עיין שם בפנ"י בב"מ שמסתפק אם הוא רק היתר או חיוב גמור למסור נפשו להריגה, ומעתה אף שאין להעלות כלל על הדעת שיהא מותר להרוג את הרודף להלבין פני חבירו כמו שמותר להרוג את הרודף אחר חבירו להרגו. אבל מ"מ צ"ע מ"ט לא יהא מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים…"
ראשונים ואחרונים שהבינו את דברי הגמ' רק כדרך מוסר
בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף מג עמוד ב
כתב שדברים אלו הם 'דרך צחות'.
"לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:"
וכיו"ב כתב גם בבית הבחירה על מסכת כתובות:
בית הבחירה למאירי כתובות דף סז עמוד ב
"ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים[3]"
וכן בבית הבחירה על מסכת סוטה:
בית הבחירה למאירי מסכת סוטה דף י עמוד ב
"לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת:"
וכיו"ב ספר החינוך נקט 'דרך אזהרה':
ספר החינוך מצוה רמ
"ומה שאמרו זכרונם לברכה [ברכות מ"ג ע"ב] על דרך אזהרה בענין זה, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן, מתמר שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמר בפרסום שממנו היא הרה, ולולי שמצאה הערבון והודיעו הדבר ברמז היתה נידונת בשריפה ולא תלבין פניו. ושאר פרטי המצוה, במקומות מהתלמוד בפיזור ובמדרשות."
ובדומה לזה כתבו כמה אחרונים.
בעיון יעקב כתב שהמלבין פני חבירו ברבים אינו מחוייב למסור נפשו אלא שחומרתו היא בעולם הבא:
עיון יעקב ב"מ (שם)
"מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אע"ג דאשת איש חמיר טפי מהלבנת פנים שהרי בא"א יהרג ואל יעבור משא"כ במלבין פני חבירו רק דאמרינן בסמוך נוח לו לאדם שיפיל עצמו ולא שיהא מחוייב להרוג עצמו מ"מ עונש דא"א בעוה"ב אינו חמור כ"כ דיצר אלבשיה ומים גנובים ימתקו מה שא"כ במלבין פני חבירו שאין יצרו תוקפו כ"כ ולכן חמור הוא ואין לו חלק"
וכן כתב ר' כאלפון משה הכהן:
ברית אבות על מסכת אבות ג, טו (נדפס בספר ברית משה ח"ב עמ' קסו)
"אלא דבאמת הדבר תמוה דכל עבירות שבתורה לא מצינו בהם שיהרג ואל יעבור רק שלשה אלו והם. גילוי עריות שפיכות דמים. עבודה זרה…דוחק שיהיה נחשב כשפיכות דמים ממש…ולכן נראה לענ"ד דאין זה הלכה אלא אגדה ומוסר לאדם שלא יבוא לידי מדה זו ולא שבאמת על פי הדין יהרג ואל יעבור. והדרשא אסמכתא בעלמא אל המוסר דאין זה ראיה גמורה דאינו מוכרח.
א"נ יש לפרש דדייק לשון הגמקרא דלא קאמר לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל וגו' ונקט רק לשון 'נוח לו'. דרצונו לומר שיהיה האדם נותן לבבו ומקשה דבר זה בעיניו עד כי יהיה הדבר קשה אצלו מהפלתו לכבשן האש ולאו דינא קאמר…ובלאו הכי יש לומר בפשיטות דאין הכוונה שיפיל עצמו וימות אלא שיכוה ואינו ענין כלל לשלשה אלה…"
וכ"כ אור לציון:
אור לציון כתובות סז ב
"נח לו לאדם …יש לדון האם אפשר ללמוד הלכה מקודם מתן תורה, או שאין ללמוד מזמן של קודם מתן תורה אלא רק הנהגה ומוסר אבל לא הלכה ודין… ונראה שנחלקו בזה דהפרי חדש כתב שגם הלבנת פנים הינה בכלל העבירות שאמרינן בהו יהרג ואל יעבור… ויעוי' תוס' סוטה י ע"ב ד"ה נח שהקשו מ"ט לא מני להלבנת פנים בהדי ג' עבירות חמורות ותירצו דלא מונה אלא המפורש בקרא ומבואר מדבריהם דס"ל דהלכתא היא דהלבנת פנים הינה ביהרג ואל יעבור והיינו כהפר"ח אולם השו"ע יו"ד סי' קנ"ז לא הביא אלא ג' עבירות ומשמע שעל הלבנת פנים לא נאמר יהרג ואל יעבור דלא ילפינן הלכה מקודם מתן תורה ורק דרך הערת מוסר אמרו שנח שיפיל עצמו לכבשן האש מלהלבין פני חברו"
ובשו"ת אבני דרך הביא סברה בשם ספר אום אני חומה (לרב מרדכי גרוס) שבוודאי ניחא למתבייש שלא ימות יהודי בגללו:
שו"ת אבני דרך י לח
"וכ"כ בספר אום אני חומה ב עמוד שכז כי אין צריך למסור נפשיה למיתה משום דודאי ניחא ליה לחבירו שילבינו פניו ולא ימות חבירו בגללו ואם הוא אכזרי דלא אכפת ליה מיתת חבירו אפשר דלא הוי בכלל אחיך לענין זה"
ובספר בירורי מועד סי' י עמ' 144 (הרב אביעד זקס-שטראוס) הוכיח שגם לדעת הרמב"ם אין חובה למסור את הנפש שהרי הרמב"ם אע"פ שעסק בחומרת עוון זה לא כתב את דין מסירות נפש:
רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח
"מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו"
ויתירה מכך שהרמב"ם הגדיר זו כעבירה מן העבירות הקלות אלא שהרגיל בה אין לו חלק לעוה"ב:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יד
"כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו אף על פי שהן מישראל אין להם חלק לעוה"ב, ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב וכדי /וכדאי/ הן להתרחק מהן ולהזהר בהן, ואלו הן: המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה את המועדות והמחלל את הקדשים, במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה בין ז בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים, אף על פי שעדין שובב הוא שהרי בסתר שב ולא בגלוי מקבלין אותו בתשובה."
וכ"כ בשפת אמת:
שפת אמת מסכת סוטה דף י עמוד ב
"בתוס' ד"ה נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש וכו', בתוס' משמע דדינא הוא להפיל לכבשן, והוא תמוה בעיני."
ובספר מערכת השולחן לרב יצחק יוסף הובאו הדברים הבאים בשם מהרי"ל דיסקין:
מערכת השולחן, מערכת ה עמ' תקסו
"ובכתבי האדר"ת מובא ששאלו את המהרי"ל דיסקין אם צריך למסור נפש כדי שלא להלבין פני חבירו ברבים והשיב שלא ודברי הגמ' נח לו לאדם ליפול בכבשן האש וכו' הם חסידות בעלמא והראוהו דברי התוס' (הנ"ל) ואישתומם כחדא שעה והוצר לו שנעלם ממנו דברי התוס' ואמר דמ"מ אינו חוזר בו כי דבריהם תמוהים דהיאך יתכן שיהרג כאשר חבירו שהלבינו את פניו ישאר חי וקיים וממילא לא שייך כאן הסברא דמאי חזית דדמך סמיק טפי מדמא דחברך…"
מקורות התומכים בכך שהלבנת פנים אינה כרציחה מבחינה הלכתית
עיקרון דומה בשו"ת הריב"ש שכתב שדרך חכמים להפליג להשוות עבירות לשפיכות דמים גם כשאין בהם ייהרג ואל יעבור אך לא ציין בפירוש שדבריו נסובים גם על המלבין פני חבירו ברבים:
שו"ת הריב"ש קעא
"אמרו בפ' יש בערכין (טו:): כל המספר לשון הרע, מגדיל עונות כנגד שלש עברות: ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו'. וכן במס' נדרים (מ): יצא ר' עקיבא ודרש: כל שאינו מבקר את החולה, כאלו שופך דמים. ובפ' ר"א דאורג (קה:) אמרו: הקורע בגדיו בחמתו וכו', יהיה בעיניך כעובד ע"ג. היאמר אדם באלו וכיוצא בהם: יהרג ואל יעבור? הא ליכא למימר!"[4]
וכן כתב בשו"ת שבות יעקב שהלבנת פנים אינה ממש רציחה (הדיון שם הוא לגבי השאלה אם גוי חייב בזה או לא):
שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קסד
"ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר מנא לן דבנדון דידן השליח לאו בר חיובא הוא הלא כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים כדאיתא בש"ס דב"מ דף נ"ח ע"ב ושפיכות דמים הוא אחת מהמצות שנצטוו עליהם בני נח זה אינו דאף על גב דהוי כאלו שופך דמים מכל מקום לא הוי שפיכות דמים ממש כדי לחייב עליה בני נח ואף שלכאורה אין הדבר צריך ראיה מכל מקום נראה פשוט ראיה לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף נ"ז ע"א כיוצא בו דשפיכות לא תניא יע"ש ואם איתא הא איכא כיוצא בו דהיינו הלבנת פניו אלא ודאי דאין איסור לגבי עכו"ם שאינו מצווה עליו."
מסירות נפש על הלבנת פנים – מידת חסידות, רשאי למסור ואינו חייב
[לא לגמרי ברור שזו סיעה נפרדת מהפוסקים בסיעה הקודמת שהוזכרו כאומרים שזה 'דרך מוסר'. ייתכן שמי שכתב שזה 'דרך מוסר' מודה שרשאים למסור על זה את הנפש, אמנם ודאי שאין דבריהם מתיישבים עם הנחל אשכול שכתב שזה איסור]
תורה תמימה הערות בראשית פרק לח הערה כט
"…ובתוס' כאן הקשו למה לא חשיב זה בין השלשה דברים דקיי"ל שיהרג ואל יעבור עליהם, ותרצו משום דלא חשיב רק הדברים המפורשים בתורה, עכ"ל, ומשמע מדבריהם דעכ"פ לדינא שוה דבר זה לאלה הדברים דקיי"ל יהרג ואל יעבור. אבל לולא דבריהם נראה לדעתי ברור דלא שייך כלל לחשוב זה בין אלה הדברים, יען דהלשון נוח משמע דאינו מעצם הדין, רק מדרך המדות והמוסר האנושי, ומי שאינו עושה כן אינו נקרא רשע רק שאינו בעל מדות נכונות, משא"כ אלה הג' דברים שיהרג ואל יעבור עליהם הם מן הדין ממש והעובר עליהם הוא רשע גמור כעובר על עקרי הדת, ודו"ק:"
וכן משמע מלשון הפני יהושע:
פני יהושע מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א
"בגמרא ואמר מר זוטרא בר טוביה כו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש כו'. נראה לי דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא דהא מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין א"כ מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא, אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן, אלא דלולי שמלבין חמור כ"כ לא התירו לו חכמים לאבד עצמו שהרי בכל העבירות שבתורה אמרו יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים דגלי בהו קרא אבל במלבין לא מצינו קרא על זה, אף על גב דילפינן מתמר מ"מ תקשה תמר גופה מה ראתה על ככה ולא דרשה וחי בהם ולא שימות בהם כמו שהקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה, אלא על כרחך דמילתא דפשיטא היא דעון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעולם הבא והיינו כמו שכתבתי לעיל בשם התוי"ט דמקרא יליף לה[5] וק"ל:"
וכן בספר תיבא גמא (לבעל הפמ"ג) הקשה כמה קושיות על דברי תוס' ונשאר בצ"ע, ונטה שמסירות הנפש של תמר הייתה מידת חסידות:
תיבא גמא, חקירה ה ד"ה עוד אני חוזר
"עוד אני חוזר אל הראשונות מ"ש התוס' בסוטה י,ב כי ג' עבירות יהרג ואל יעבור הלבנת פנים, והא דלא חשיב בהדי אינך דמפורשים יע"ש. קשיא לי, רבותא הוה למחשב אף זה. גם ביהודה שרצה לשרוף לתמר והתוס' בפסחים כ"ה ע"ב ד"ה אף כתבו אם אומרים הנח עצמך להשליך על תינוק יכול דאדרבה מה חזית דמא דחברך דסומק טפי, כל שאין עושה מעשה ובתמר היתה רשאי להצילה ולפנים משורת דינה עבדה, וצ"ע."
וכ"כ דברי שאול:
דברי שאול, יוסף דעת יו"ד שמ"ה
"דבאמת כל הענין דאמרו בש"ד דיהרג ואל יעבור הוא משום דמה חזית דדמא דידך סומק טפי א"כ כיון דמלבין פני חברו הוה כהורגו, וא"כ שוב שייך ג"כ לומר מה חזית דדמא דידך סומק טפי ולכך יהרג ואל יעבור ובאמת זה דקאמר נח לו לאדם ולא אמרו שמחוייב בזה הוא דבאמת מה דהחמירו במלבין כאילו שופך דם הוא באמת אינו שפוך דם רק כאלו שופך ולכך לא אמרו בל' חיוב רק שנוח לו לאדם והיינו בדרך רשות שלא הוה כמאבד עצמו לדעת… והנה לכאורה קשה אף אם נימא דיהרג ואל יעבור במלבין מ"מ הא גם בהנך שלושה דיהרג ואל יעבור הוא דווקא כשעושים מעשה… וע"כ נראה כמ"ש שאינו רק רשות…"
ובשו"ת רבבות אפרים הבין שהיא דעת המאירי והרמב"ם:
שו"ת רבבות אפרים ב, קצח, ב
"ואמרינן בב"מ נ"ט נח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו וצ"ע דהרמב"ם לא הביא דין זה ובמאירי סוטה י"ב כתב דרך הערה אמרו יפיל אדם עצמו לכבשן האש ומשמע דהיא רק מדת חסידות ולא מגדר ההלכה ועיין תורה תמימה בראשית ל"ח כ"ה שזה מדרך המצות והדרך האנושי וכן עיין במנחת קנאות לסוטה ולא ציינו למאירי עכ"פ מבואר מדוע השמיטו הרמב"ם."
(ועי' בספר משא עובדיה להגרע"י עמ' רל"ה לדעת המקלים שאינו חייב להחמיר על עצמו כיצד הייתה רשאית להחמיר על עצמה אליבא דשיטת הרמב"ם).
וכ"כ להלכה בשו"ת מחקרי ארץ:
שו"ת מחקרי ארץ ח"א סי' ז
"ולדינא איכא למימר דמאחר דהמאירי ס"ל דאין על זה דין דיהרג ואל יעבור וגם הרמב"ם והשו"ע לא פסקו להדיא דיפיל עצמו לכבשן האש מצינן למימר דמי שאנסוהו להלבין פני חבירו או רוצה להציל עצמו ע"י הלבנת פני חבירו כמעשה דתמר דיגול לעבור ולא ליהרג דקיימא לן ספק נפשות להקל מיהו אם ירצה להחמיר עליו כפשט מאמר רז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים רשאי מאחר דהתוס' ורבינו יונה סוברים דהוי בכלל האיסורים דיהרג עליהם וכמו שמצינו במר עוקבא חסידא דהפיל עצמו לתוך התנור כדי לא להלבין פני העני שנתן לו צדקה כדאיתא במסכת כתובות דף סז ע"ב"
אסור למסור נפשו על הלבנת פנים
נחל אשכול ח"ב עמ' 118
לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אסור למסור נפשו על הלבנת פנים:
"…ולפז תמר מרוב חסידות מסרה נפשה כדי שלא להכלימו, אבל ישראל דכתיב ביה 'וחי בהם' יכלים ולא יהרג. כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם, דאלת"ה איך כ' הרמב"ם בהל' דעות 'המכלים את חברו ברבים אין לו חלק לע"ה, בד"א בדברים שבין אדם לחברו אבל בדברי שמים אם לא חזר בסתר מכלימין אותו ומחרפין אותו…ואי ס"ד שהכלמת חברו כשפ"ד ממש, דאזיל סומקא וכו' איך נכלים ברבים מאן דעבר עברה אחת, הרי אנו הורגין אותו? ועוד איך אמרו נוח לאדם להפיל עצמו תוך כבשן אש ולא ילבין, מאי לשון 'נוח'? חייב מבעיה ליה לשיטת תוס', אלא ודאי דרך מוסר וגוזמא אמרו, לנפש יקרה נוח להפיל כמעשה תמר, אבל מ"מ ישראל שמצווה על 'וחי בהם' אסור לעשות כן, שאין אנו הולכין אחר חוקי המוסר שנחקקו בלבבנו אלא עפ"י התורה המסורה לנו, ומ"מ הוצרך לומר נוח לאדם שיפיל עצמו ללמדנו בזה גדל עון הכלמה ברבים ושצריך אדם לסבול יסורין והפסד ממון לבלתי הכלם פני חברו, אך את נפשו ישמר שאין צריך למסר נפש על זה. ומטעם זה לא הביא הרמב"ם נח לאדם אעפ"י שנשנה ד' פעמים בש"ס ולא מנה אלא ג' עברות שיהרג ואל יעבר, וכן דעת כל הפוסקים ולא אחד בהם שמנה הכלמה גבי יהרג ואל יעבר חוץ מתוס' סוטה, ואף לדבריהם הוכחנו דגזל אינו בכלל כיון דלא מנו אלא ג' עברות. יתר מכן אני אומר לפמ"ש בספרי משנת ר"נ ד' 16דדעת רבותינו שמ"ש בירושלמי פ"ב דפאה אין למדין מן האגדות אם יש בגמ' כלל מתנגד, א"כ ניחא שלא הביא הרמב"ם הך נח לאדם להפיל עצמו תתוך כ"א ואל ילבין דרי"ו דברי אגדה קאמר והוא מתנגד לכלל שאמר רבא א"ל דבר שעומד בפני פ"נ אלא ג"ע בלבד, ורי"ו גופא לאו להלכה אמר, שהוא עצמו אמר כלל זה להלכה בסנהדרין ע"ד גם מתוס' לא נתברר דס"ל למעשה הכי אלא קשיא להו אפי' אי בדרך אגדה אמרה קשיא דידיה אדידיה."
[1] ובמרומי שדה מסכת סוטה דף י עמוד ב ביאר שתוספות לטעמם שא"א ייהרג ואל יעבור באביזרייהו:
"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש כו'. וכתבו התוס' ונראה האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שאין עומדין בפני פקוח נפש כו'. ונראה שהוא בכלל אביזרייהו דשפיכת דמים דאזיל סומקא ואתי חיוורא, והתוס' לטעמייהו בע"ז דף כ"ז ב' דאביזרייהו דהני תלתא אין הדין כן, וכבר הארכנו בזה בהע"ש סי' מ"א בס"ד:"
[2] כיו"ב כתב ספר חרדים כט, ט שהלבנת פנים היא אביזרייהו דרציחה אך לא נאמר בו בפירוש שלכן יש בה דין יהרג ואל יעבור:
"דבור ששי דעשרת הדברות לא תרצח ועוון המלבין פני חברו ברבים קרוב לרוצח דהא אזיל סומקא ואתי חיורא ולמדו מן המקרא דמוטב לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"
[3] ובשו"ת רבבות אפרים ג, תעה הביא דברי הרב יהודה סגל שרצה לומר שגם המאירי מודה שזה חובה, אמנם נראה שתירוצו שיכול ליישב את הביטוי 'דרך הערה' לא יועיל למש"כ המאירי בברכות: 'דרך צחות'.
[4] הרעיון הכללי הזה ש'שקול כ' אינו ממש כמוהו מוזכר גם בשות זרע אמת או"ח לקראת סו"ס פט ד"ה גם מה שהפריז וילקו"י כבאו"א חלק א' עמ' תקל.
[5] כוונתו לומר שטעם האיסור אינו מדין רציחה אלא מדין 'דבר ה' בזה' שמבזה צלם אלוקים וז"ל לעיל:
"נח, ב ד"ה שם ואפשר נמי דהא דקאמר לעיל כאילו שופך דמים לאו דשקולין הם אלא שיש בכלל ענין זה ענין דשפיכות דמים כיון דאזיל סומקא ואתא חיורא אבל אה"נ דמלבין חמיר משפיכות דמים כיון שמביישו בפני רבים, ותדע דהא במלבין אמרינן בפ"ג דאבות דאין לו חלק לעולם הבא משא"כ בשפיכות דמים וע"ש הטעם בתוי"ט בשם מדרש שמואל דהא דמלבין אין לו חלק לעולם הבא יליף לה מדכתיב כי דבר ה' בזה היינו אדם שנברא בצלם אלהים."
ויסוד הדברים בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א:
"תנו רבנן: כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת – זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר: כי דבר ה' בזה – זה אפיקורוס. דבר אחר: כי דבר ה' בזה – זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר – זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת, הכרת – בעולם הזה, תכרת – לעולם הבא. מכאן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם הבא."
ועיין בתפארת ישראל על המשנה הסביר שחומרת המלבין פני חבירו ברבים היא משום שזה ככפירה:
תפארת ישראל – יכין מסכת אבות פרק ג משנה יא
"עב) והמלבין פני חבירו ברבים. ג) זהו כת ג' המאמינים שהעולם מחודש מאתו ית', אבל יכחישו שהאדם נברא בצלם אלהים, ושנשמתו בעלת קיום, רק יחשוב שמהרכבת בניין הגוף נתהוות הנשמה, וכן תפסד בהפסדו, ולכן אינו חושש לכבודו, ומלבין פני חבירו גם ברבים כי לדעתו הנפסדת האדם והבהמה מקרה א' להם…"