שיטת ר' ישמעאל לגבי מסירות נפש בפרהסיא ובשעת השמד
מבואר בגמרא שלדעת ר' ישמעאל אין צריך למסור את הנפש גם בג' עבירות חמורות. מה יהיה לדעתו בפרהסיא ובשעת השמד?
פרהסיא
לגבי הנאה מעבודה זרה מבואר בגמרא שגם ר' ישמעאל סובר שבפרהסיא יש חיוב מסירות נפש (ע"ז כז, ב):
"היה רבי ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג, שיעבוד ואל יהרג? ת"ל: וחי בהם – ולא שימות בהם, יכול אפילו בפרהסיא? ת"ל: דולא תחללו את שם קדשי."
השאלה מה יהיה הדין לדעתו בשאר עבירות בפרהסיא:
תוספות מסכת עבודה זרה דף כז עמוד ב ד"ה יכול אפילו
"דאי כר' ישמעאל אי בצנעא אפי' עבודת כוכבים נמי ואי בפרהסיא אפי' שאר עבירות נמי לא"
רא"ש ע"ז ב, ט
"והיינו כרבנן דלר' ישמעאל אין חילוק בין הנך שלשה לשאר עבירות…"
רשב"א ע"ז כז, ב
"…לר' ישמעאל אין חילוק בין הנך שלש לשאר עבירות…"
תוס' הר"ש משאנץ כתובות יט, א ד"ה דאמר מר
"ואין חלוק לרבא בין שאר מצוות לע"ז וג"ע וש"ד דבצינעא א' זה וא' זה יעבור ואל יהרג, ובפרהסיא א' זה וא' זה יהרג"
הגהות אשרי מסכת כתובות פרק א סימן ד
"ואין חילוק בין עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל עבירות שבתורה דבכולהו בפרהסיא יהרג ואל יעבור ובצינעא יעבור ואל יהרג"
מהרי"ק קלז
"אבל לר' ישמעאל דלא מוקי קרא בהכי כלל דהא לדידיה אין לחלק בין בגילוי עריות לשאר עבירות ואפי' בע"ז לא מפליג כל שכן בגילוי עריות אם כן לדידיה…"
תוספות רי"ד ע"ז נד, א
"רבא ס"ל כר' ישמעאל דאמר לעיל בפ' אין מעמידין דגם בע"ז יעבור ואל יהרג ודין ע"ז ושאר המצות שוה ובפרהסיא אפילו בשאר המצות נמי אמר יהרג ואל יעבור כדאמר בפ' בן סורר ומורה ההוא גוי דאנסי' לישראל ואמר לי' קטול אספסתא ושדי בנהרא יהרג ואל יעבור."
ובפשטות לפי דעה זו, המשווה דין ע"ז לשאר מצוות, גם היא לא נאסרה אלא להנאת עצמן. וכן כתב ר' רפאל שלמה לניאדו (אב העיר חאלב, נפטר תקנ"ד) בספרו 'המעלות לשלמה':
'המעלות לשלמה', דרוש א לפורים עמ' צח
"דמאן דאמר דהכי סבירא ליה פטורים ומותרים היו ישראל שבאותו הדור להשתחוות לצלם כיון דאנוסים הוו ואונס בעבודה זרה שריא רחמנא לר' ישמעאל משום דכתיב וחי בהם ואי משום פרהסיא הנאת עצמן שאני דשרי משום לתא דפרהסיא כדבר האמור ולכן ישראל שבאותו דור אינהו דסבור כהאי סברא דר' ישמעאל ורבא דבתרא הוא ומשום הכי זאת היתה להם להשתחוות לצלם ויש להם על מה לסמוך."
וכן משמעות דברי הראשונים שכתבו שרבא שהוא הסובר 'הנאת עצמן שרי' הוא כר' ישמעאל, הרי שלדעת ר' ישמעאל אמרינן את החילוק של 'הנאת עצמן':
רי"ף מסכת סנהדרין דף יז, ב-יח,ב
"והא אסתר בפרהסיא הויא אמר אביי אסתר קרקע עולם היא רבא אמר הנאת עצמן שאני דאי לא תימא הכי הני קוקי ודמינקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני. ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא האי נכרי דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך יעבור ולא ליקטליה שדי לנהרא ליקטליה ולא ליקטול מ"ט לעבורי קא מיכוין: והא דגרסינן בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים [עבודה – זרה כ"ז ע"ב] היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ודאמר רבא נמי בפרק רבי ישמעאל אומר [מנחות נ"ד ע"א] הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אנוס הדר כתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי דאפילו אנוס הא בצנעא והא בפרהסיא דשמעת מינייהו דעבודת ע"ז נמי בצנעא יעבור ואל יהרג ליתינהו דקי"ל כרבי אליעזר דאמר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך וגרסינן נמי בפרק יום הכפורים [יומא פ"ב ע"א] בעוברה שהריחה שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים ע"ז מנלן דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך וכו' והדין מסקנא דגמרא הוא ושמעינן מינה דהא דרבי ישמעאל ודרבא לאו הלכתא נינהו:"
רא"ש מסכת סנהדרין פרק ח סימן ג
"רבא אמר להנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי הני קאקי ודמונקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני. ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא האי עכו"ם דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבת ואי לא קטילנא לך. ליקטול ולא ליקטליה. דכיון דלהנאתו קעביד שרי. שדי לנהרא ליקטליה ולא ליקטול מ"ט לעבורי מילתא קעביד. וגרסי' במס' ע"ז פ' אין מעמידין (דף כז ב) היה ר' ישמעאל אומר מנין שאם אומר לו עבוד עבודת כוכבים ואל תיהרג שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא. ת"ל לא תחללו את שם קדשי. ואמר רבא נמי בפרק רבי ישמעאל (דף נד א) הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפירש לך הכתוב וחי בהם יצא אנוס. הדר כתב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי אפילו באונס הא בצנעא והא בפרהסיא. וש"מ דאפילו בעבודת כוכבים בצנעא יעבור ואל יהרג. ליתא דקיי"ל כר' אליעזר דאמר בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך. וגרסי' נמי ביומא בפ' יוה"כ (דף פב א) בענין עוברה שהריחה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא עבודת כוכבים ג"ע ושפיכות דמים עכו"ם מנ"ל דתניא רבי אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך וכו' ומוכח מסקנא דגמרא דליתא לדרבי ישמעאל ולדרבא:"
תוס' כתובות יט, א
"דאמר מר אין לך דבר כו' – פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך. דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור."
ובוודאי שהדברים נכונים לפי תוס' רי"ד שפסק כר' ישמעאל כיוון שרבא בשיטתו:
תוס' רי"ד ע"ז נד, א
"…וראיתי שבהלכו' גדולו' וגם רבי' יצחק זצוק"ל פוסקים כר"א וקשיא לי' להאי פיסקא דאילו לא הוה פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי בלחוד קיי"ל דהלכה כר' ישמעאל משו' דר"א שמותי הוא כ"ש דפליגי אמוראי דקאי ר' יוחנן כר"א ורבא כר' ישמעאל וקיי"ל כרבא דהוא בתרא עיין בפ' ארבע מיתות ברמזי"
וכן כתב באמרי צבי, לר' צבי הירש קאהן:
אמרי צבי סנהדרין עד, ב
"והא דמתרץ רבא 'הנאת עצמן שאני' אפשר לומר דאי יסבור רבא כר' ישמעאל…"
אמנם בשו"ת מהרי"ק הקשה על כך ממעעשה דבן אחותו של ר' ישמעאל, ששם רואים שאף שהיה לריפוי שהוא כהנאת עצמן לא התיר לו ר' ישמעאל להתרפא.[1] ותירץ שכל זה בשאר עבירות (ואפילו בגילוי עריות) אבל בע"ז שמהותה הוא חילול השם אין שייך לחלק בין הנאת עצמן להעברה על דת:
שו"ת מהרי"ק סימן קלז
"גם אשר רצית לדמות ולומר דכי היכי דלרבי ישמעאל יצטרך לומר דאפילו בעריות בפרהסיא יעבור באין מתכוין הגוי להעביר על דת למאן דחשיב עריות להא דאחשורוש דהוא הדין בע"ז והוקשה לך מההיא דבן דמא דמשמע דבע"ז ליכא לפלוגי. על זה נבהלתי והעבודה כי בכתבי לך בראשונה כבר עיינתי בההיא עובדא ומתוכה כתבתי דלכאורה רבי ישמעאל לא מפליג בע"ז בין מתכוין לאין מתכוין וכבר תרצתי לך דלא דמי גילוי עריות לע"ז כלל דבשלמא גבי גילוי עריות איכא לפלוגי ולמימר דבשאין מתכוין להע"ד ליכא חילול השם אבל גבי ע"ז אפי' כשאין מתכוין להע"ד פשיטא שיש חילול השם יותר מגילוי עריות אפי' במתכוין דמאי אולמיה דמתכוין להעביר על דת דאז נראה כמקניט וכופר במצוה גם בע"ז אפילו מן הסתם הרי הוא ככופר בכל התורה כולה המודה בה וכו'. ואם כן אף כי נאמר דגבי עריות שרי באין מתכוין גבי ע"ז אסור בכל ענין:"
ובאופן דומה שאל רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן [(תקצ"ה, 1835-ז' בשבט תרנ"ו, ינואר 1896), היה רבה של מינסק, נודע בכינויו "הגדול ממינסק"] בספרו קונטרס קידוש השם (ב, כה): מדוע לא התיר ר' ישמעאל לבן דמא להתרפא מע"ז הרי היה זה להנאת עצמו ותירץ שבשימוש בע"ז בפרהסיא יש חילול השם. וכתב שדבריו כדברי מהרי"ק (ועוד כתב שלדעת תוס' כוונת יעקב מינאה הייתה להעביר על דת):
קונטרס קידוש השם ב, כה
"א"כ ממילא לר' ישמעאל דגם בע"ז הטעם דיהרג ואל יעבור הוא רק מפני חילול השם ובפרהסיא דוקא חייב למסור נפשו ולא בצינעא א"כ גם בע"ז כל להנאת עצמן גם בפרהסיא יעבור ואל יהרג א"כ לרבא תשאר קושית הש"ס ע"ז כ"ז ב' בבן דמא דלא הניחו ר' ישמעאל להתרפאות מיעקב מינאה אמאי לא הניחו להרפאות דהא לר' ישמעאל אף בע"ז יעבור ואל יהרג ומאי דמתרץ שם דהיה בפרהסיא נסתר לרבא כיון דרפואה דמיא להנאת עצמן, א"כ אף בפרהסיא יעבור ואל יהרג…ונחזור להנ"ל דלדעת רמב"ן תקשי מה יענה רבא דסבירא ליה סברת הנאת עצמן על קו' הגמ' ע"ז כ"ז ב אמאי לא הניח ר' ישמעאל לבן דמא להתרפאות מיעקב מינאה כיון דרפואה דמיא להנאת עצמן וכנ"ל. והנראה ליישב…א"כ כיון דאיכא חששא דימשכו אחריו עבור זה משום דיראו דיש בו ממש לכך גם בזה יש לחלק בין צינעא לפרהסיא אף דבשאר רפואה לא מחלקינן בין צינעא לפרהסיא דברפואה לא שייך חילול השם אף לאביי רק באנס, משא"כ בזה דימשכו אחריו וודאי שייך חילול השם אף ברפואה רק אף לפי' הרמב"ם פי"ב מרוצח ה"ט דנראה דמפרש אף במרפאו בסם ורפואות משום דימשכו אחריו וילמדו ממעשיו ומדרכיו גם כן כל בפרהסיא שייך חילול השם משום דימשכו אחריו ויתחברו עמו אף דלענין צינעא לא משמע לי' לחלק בין זה לשאר ע"ז היינו משום דבצינעא לא שייך חילול השם משא"כ לענין פרהסיא דשייך חה"ש. וכיון דמוכרחין להכי שוב אף לרמב"ן לא תיקשי דאף דבכל מקום אף בפרהסיא להנאת עצמן יעבור ואל יהרג, היינו משום דלהנאת עצמן ליכא חילול השם, משא"כ בזה דאיכא חה"ש דימשכו אחריו, ע"כ אסור אף דהוי להנאת עצמן…ולשיטת התוס' הנ"ל דרצה לרפאותו בשם רבו, י"ל ג"כ דהיה כוונתו של יקב מינאה להעבירו על דת, דלולא זה אפשר דהיה יכול לרפאותו בסמים רק דרצה להעבירו א"כ דמיא שפיר לאנס לכ"ע וא"ש….ונהנתי במה שזכיתי בעזר"ה לכוין לדעת מהרי"ק בזה וכבר נתבאר דהדברים מוכרחין אליבא דכ"ע ואשה"ט."
ובאופן דומה כתב בספר בכל לבבך:
בכל לבבך סימן נד
"והנה יש להוכיח דבע"ז יש חיוב מסי"נ בפרהסיא אפי' אם עבדי להנאת עצמן גם אליבא דר' ישמעאל דאיתא בגמ ע"ז (כז:) מעשה בבן דמא בן אחותו של ר ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו. ולא הניחו ר' ישמעאל וכו' ומתי שם דר' ישמעאל לטעמיה דאמר דבע"ז בפרהסיא אין היתר דוחי בהם אלא ילפינן מולא תחללו את שם קדשי שיהרג ואל יעבור והנה בההוא מעשה לא מיירי בלהעבירו על דת אלא אותו יעקב איש כפר סכניא בא לרפאותו ואעפכ כן שהיה בפרהסיא אמר ר ישמעאל להתרפא מע"ז וחזינן דבע"ז בפרהסיא אסור אפי' להנאת עצמן…וי"ל דגם ר' ישמעאל מודה דשאני ע"ז משאר מצוות מפני שהוא עיקר הדת והאמונה, ונהי דבצנעא אין חיוב מסי"נ משום שעל גוף העבירה דע"ז אין דין יהרג ואל יעבור. אבל בפרהסיא שיש עניין של קידוש ה' אז בע"ז יש חילול ה' יותר מכל המצוות, דעיקר בריאת העולם הוא לדעת את ה' ולהאמין בו…שוב מצאתי בס"ד שכבר עמד בקושיא זו המהרי"ק…ותירץ כדברים האלו ממש…ושמחתי מאוד שזיכני ה' לכוון לאחד מגאוני קדמאי.
ובאופן נוסף י"ל, דבאמת לר' ישמעאל אין שום חילוק לגבי דין קידוש ה' בין ע"ז לשאר מצוות …והא דאסר ר' ישמעאל לבן דמא להתרפא מיעקב איש כפר סכניא, משום דמינות משכא כמבואר בגמ', ואפילו אם אותו רשע לא נתכוון להעבירו על דת יש חשש שיימשך אחר עבודה זרה, ואם כן הוי כלהעבירו על דת ושייך ביה קידוש ה' וחזינן מעין זה ברמב"ן במלחמות שם, שכתב וז"ל: "אלא כיון שהטעם בזה משום דמינות משכא מה לי צנעא מה לי פרהסיא חס וחלילה אם נפתה ליבו ונמשך אחריהם לידי פרהסיא אתי ויהא מודה בה והוא הכופר בכל התורה" עיין שם, והוא הדין לענינינו."
הסוברים שלר' ישמעאל אין חיוב מסי"נ בשאר עבירות אפילו בפרהסיא
לעומת דעה זאת בעטרת צבי (לר' צבי פריינד, נדפס תש"נ, על ע"ז כז, ב) דייק שהר"ן חלק על דברי תוס' וסבר שלר"י דווקא על ע"ז בפרהסיא חייב למסור נפשו. שכן כתב הר"ן שר' ישמעאל לא הניח לבן דמא להתרפא משום חשש ע"ז:
ר"ן (על הרי"ף) מסכת עבודה זרה דף ח עמוד ב
"ואמרינן עלה מאי הוה ליה לבן דמא למימר כלומר איזה מקרא היה לו להביא שהוא מותר אמר רב נחמן וחי בהם ולא שימות בהם. כלומר למאי דמסקינן השתא שמשום חשש עבודת כוכבים לא הניחו רבי ישמעאל אבל למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא שמפני חשש של חיי שעה לא הניחו ודאי קרא דוחי בהם לא שייך כלל אלא על כרחין מקרא שהיה לו לומר היינו מדכתיב אם אמרנו נבוא העיר דמשמע מיניה דלחיי שעה לא חיישינן"
ובאופן דומה למדו כך בספר עבודה ברורה (על ע"ז כז, ב הערה שעא) מדברי השגות הראב"ד על בעל המאור בסנהדרין (יח, א מדפי הרי"ף) שהוכיח שלא הותרו ג' עבירות חמורות להנאת עצמן מדברי ר' ישמעאל, הרי שהבין שדברי ר' ישמעאל הם משום חומרת ג' עבירות:
עבודה ברורה, ע"ז כז, ב הערה שעא
"ומה שכתב דשלש עבירות הללו החמורות כל להנאת עצמן שרי…ועד שהוא למד מזה להתיר ילמד מעצי אשרה לאיסור שהרי אין כאן לעבורי והוא אנוס אונס מיתה, וממעשה דבן דמא שלא התירו ר' ישמעאל להתרפא מאותו מין ומת…"
וכן כתב בספר עמודי אור (ר' יחיאל הלר, נדפס תרטו, סי' קכב, אות ה-ח) שלדעת ר' ישמעאל (ולדבריו כך היא גם ר"ש) על שאר מצוות גם בפרהסיא אין למסור את נפשו:
עמודי אור סי' קכב, אות ה-ח
"ויצא לנו מזה דבר מבואר היטיב דלר' ישמעאל מולך ע"ג, הוא ומעתה הוא לשיטתו אזיל דמפרש לא תחללו ונקדשתי בע"ג כיון דס"ל מולך ע"ג הוא, מדריש לי' האי קרא הסתום כהמפורש… הרי הדבר מבואר דזה נחשב בכלל שאר מצות ולהאי מ"ד דחייב למסור על כל המצו' בפרהסיא הוא דחייב למסור על כה"ג ומינה נמי ממש דכוותה ענין הסעולה דלהאי מ"ד היו חייבים למסור נפשם ע"ז וכבר התבאר לר' ישמעאל ור"ש חולקים עלזה ולדידהו בשאר מצות (וגם ענין הסעודה בכללם) לא נאמר יהרג וא"י אף בפרהסיא"
וכן דייק בספר בית שרגא (על מסכת סנהדרין סי' מז עמ' צח) בדברי ר' דוד שהובאו בחי' הר"ן סנהדרין סא, ב:
בית שרגא סנהדרין סי' מז עמ' צח
"ונראה דס"ל לרבינו דוד דמ"ש בגמ' דבפרהסיא אהדריה קרא לר' ישמעאל זה אינו אלא בע"ז ולא בשאר מילי"
שעת השמד
מפורש בדברי כמה ראשונים שבזה גם ר' ישמעאל מודה:
חדושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף נד עמוד א
"איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן (סנהדרין ע"ד א') דבע"ז יהרג וואל יעבור, ואפי' לר' ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג, וכן בשעת השמד לדברי הכל."
בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף נד עמוד א
"ולא נאמרה אלא לדעת ר' ישמעאל שהיה מתיר במקום אונס בצנעה אף בע"ז אחר שאינה שעת השמד"
וכן כתב ביחוסי תנאים ואמוראים (לר' יהודה ב"ר קלונימוס רבו של הרוקח), וביאר שלדבריו שעת השמד היא כפרהסיא:
יחוסי תנאים ואמוראים (הובאו דבריו בשיטות קמאי סנהדרין סא, ב)
"…אע"ג דבפרהסיא יהרג ואל יעבור כיון דאונס הוא אימא לא יהא נעבד דליתסר לגבוה קמ"ל דאסור כשאר נעבד ברצון, ושעת השמד פרהסיא היא והיינו אליביה דר' ישמעאל דדריש בפ' אין מעמידין וחי בהם ולא שימות בהן בצינעא ולא תחללו בפרהסיא, אבל לר' אליעזר דדריש כל המצוות כולן קורא אני בהן 'וחי בהן' ולא שימות בהן חוץ משעת השמד אבל ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים לעולם יש לו לקיים ואהבת בכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך נ"ל דאפילו אנסוהו בצנעא והשתחוה לבהמתו הרי נעבד ואסור לגבוה."
שו"ת בשמים ראש (שא)
"ובגוף הדין עצמו רבים מחכמי צרפת מכחישין אותו ופוסקים כר' ישמעאל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ משעת השמד."
ובספר חדשים גם ישנים מובא נוסח בספר בן סירא לפיו דבר זה מפורש בתנא דבי ר' ישמעאל:
חדשים גם ישנים עמ' 134
"דתניא דבי ר' ישמעאל במסכת סנהדרין אפילו אמר לו אדם עבוד ע"ז ואל יהרג יעבור ואל יהרג, הני מילי בצנעא ובעת השמד אבל בפרהסייא או שלא בשעת השמד לא יעבור שנ' ונתקדשתי בתוך בני ישר וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הרעה ואין עדה פחות מעשרה יצא מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה מכאן אמרו חכמים שיהרג ואל יעבור בפרהסיא."
היחיד שמצאתי שכתב שלא כך הוא בספר בית אב לר' יצחק ענתבי מארם צובא על הרמב"ם. (נדפס בתוך ספרו של בנו ר' אברהם ענתיבי 'בית אברהם' ליוורנו תרט):
בית אב לר' יצחק ענתבי, יסודי התורה ה, סוף הלכה ד
"והנה ראיתי לרש"י ז"ל שפי' על מאי דאמרינן תו התם א"ל רבנן לרבא תניא דמסייע לך בימוסיאות של גוים וכו' וז"ל: שעת השמד, פרהסיא ואונס הוא עכ"ל. וק' לי דהא בס"פ בן סורר אסיקו דבשעת השמד אפי על מצוה קלה ואפי בצנעא יהרג…
ונראה לענ"ד ליישב דס"ל לרש"י ז"ל דזהו דוקא אליבא דר' יוחנן דס"ל דבג' עבירות אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור. אמנם אליבא דר' ישמעאל ורבא דאית להו דבע"ז נמי בצינעא יעבור כמו שאר עבירות, אין חילוק בין שעת השמד ללא שעת השמד דבצינעא יעבור אפילו בשעת השמד ובפרהסיא יהרג אפי' שלא בשעת השמד."
[1] הקושיא נכונה לדעת הרמב"ן ודעימיה (מלחמות השם סנהדרין יח, א מדפי הרי"ף) שכתבו שהתרפאות בע"ז היא כ'הנאת עצמן':
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"הא מכלל שהוא אונס גמור לשניהם וכיון שזה אונס הוא לגבה שמעינן מינה שג' עבירות האמורות אסורות להנאת עצמן וכן נמי הא דאמרי' בפסחים בכל מתרפאין חוץ מג"ע וכו' בכה"ג הוא אם העלה לבו טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא ואפ"ה אין מתרפאין בג"ע ואף על גב דאיכא אונס ולהנאת עצמן וכן הא דאמרי' בפרק יוה"כ עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר מאכילין רוטב עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד להנאת עצמן היא דומיא דעוברה ואפ"ה בהני ג' אסור"
אבל הר"ן דחה ואמר שהתרפאות שבה האדם מתרפא מיוזמתו בע"ז אינה דומה למקרה שבו הגוי כופה את האדם לעבור להנאת עצמו:
חדושי הר"ן מסכת פסחים דף כה עמוד ב
"ואלו הקושיות שהקשו על הרז"ה ז"ל דמשמע מהנהו דבשלש עבירות הללו אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, אפשר לי לדחותן משום דכי אמרינן הנאת עצמן שאני ה"מ כגון אסתר שאינה מתרצית בג"ע ולא מחמת ג"ע, אבל אלו שהביאו אינו כן אלא הרי הם רוצים להנאות באותו דבר שאסרה אותו תורה מחמת הנאה שבו שהיא עקר האסור, כגון המתרפא בעצי אשרה שהתורה אמרה שלא ליהנות ממנו והוא רוצה אותה כדי ליהנות ממנה, וכן מי שהעלה לבו טינא התורה אמרה שלא ליהנות מן הערוה והוא רוצה ליהנות ממנה ואינו רוצה אותה אלא מחמת הנאה שבה, אבל אסתר לא היתה מתרצה בג"ע מחמת ענין ג"ע אלא כדי להנצל ממיתה."