דעת המקילים בעבודה זרה בשיתוף לבני נח

מקורות רלוונטיים שדנו בהם המקילים

סנהדרין סג, א – עבודה זרה בשיתוף

"אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי; אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה (דהא לא כפרו בהקדוש ברוך הוא לגמרי, שהרי שתפוהו בדבר אחר, רש"י). אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו! אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך – שאיוו אלוהות הרבה (אף לאלוהות אחרים וקבלו עליהם, רש"י)".

תוספות על אתר (סג, א, 'כל המשתף') כתבו: "כל המשתף שם שמים – לא דמי להא דכתיב (שופטים ז) חרב לה' ולגדעון וכן (במדבר כא) דברנו בה' ובך דלא אסור אלא במידי דאלהות".

סוכה מה, ב – ביחס להגדרת השיתוף

משנה סוכה מה, א: "…בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אלעזר אומר: ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח".

ובגמרא שם מה, ב, על דברי רבי אליעזר:

"בשעת פטירתן מה הן אומרים וכו'. והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר, ותניא: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו! – הכי קאמר: ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחין, ליה אנחנו מודים, ולך אנו מקלסין".

כלומר לפי תשובת הגמרא אכן אמירת ליה ולך מזבח נחשב שיתוף.

והתייחס לכך בתוספות-רא"ש (סג, א, 'כל המשתף'): "והא דכתיב חרב ליי' ולגדעון לא אסיר אלא במידי דאלהות, וכן דברנו ביי' ובך. ולא דמי להא דאמרינן בפ' לולב וערבה ליה ולמזבח דהוי כעין אלהות מפני דשייך מורא גבי מזבח את מקדשי תיראו".

מנחות קי, א – כל הגויים מכירים שה' הוא אלוהי האלוהים

"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים. איתיביה רב שימי בר חייא לרב: ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה [הרי שלכאורה בכל מקום מכירים את אלוהי ישראל, מאור]! אמר ליה: שימי, את (בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה, רש"י)? דקרו ליה אלהא דאלהא".

כלומר גם גויים שהם מחוץ לתחום שבו יושבים ישראל, קוראים לו אלוהי האלוהים. רבנו גרשום ביאר שמכירים בגדלותו אבל אינם יראים ממנו, ובדרשות הר"ן (דרוש התשיעי ד"ה 'מצורף') ביאר שמאמינים שריבונו של עולם העניק סמכות לגרמי השמיים ולכוחות הטבע אבל הוא עצמו אינו מעורב.

שמות רבה מג, ה – לימוד זכות של משה רבנו בחטא העגל

"אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בר יוחאי: פתח של תשובה פתח לו הקדוש ברוך הוא (שמות כ, ב) – אנכי ה' אלהיך בסיני למשה, בשעה שעשו ישראל העגל היה משה מפייס את האלהים ולא היה שומע לו, אמר לו (ה'): אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו את הדיבור? אמר משה: רבון העולם, כך אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך, אלהיכם לא נאמר, לא לי אמרת שמא להם אמרת ואני בטלתי את הדבור?! אתמהא לי, הוי ויחל משה וגו'.

אמר רבי שמעון דסכנין בשם ר' לוי: לפיכך חזר וכתבה בלשון רבים (ויקרא יט) אני ה' אלהיכם, וכן בכל המצות אומר אני ה' אלהיכם ולא אמר עוד אני ה' אלהיך."

מדרש תנחומה כי תשא ל – מדוע משה שבר על הלוחות

"דבר אחר, למה שברן? כיון שראה משה שנתחייבו כליה בקש עלילה להצילן, אמר כתוב בלוחות זובח לאלהים יחרם אמר הריני משברן ואומר לפני הקדוש ברוך הוא עד עכשיו לא היו יודעין עונש עבודה זרה שאלולי כן לא היו עושין".

חקירת הפרשת דרכים

הרב יהודה רוזנס האריך ספרו פרשת דרכים בחקירה האם לאבות היה דין בני נח או דין ישראל. נקודת המוצא שלו שהאבות קיימו את כל התורה, והשאלה האם היה להם דין ישראל גם לקולא, שהיה להם דין בני נוח והם החמירו על עצמם לקיים את כל התורה, אבל כשתיווצר קולא כגון למסור את הנפש, אסור להם להקל ולמסור את הנפש כמו ישראל. אחרי כל החקירה הוא לא מכריע בשאלה, אלא מראה שיש שתי דעות גם במדרשי חז"ל וגם בראשונים. הוא האריך מאד. בפרשת דרכים דרך האתרים דרוש ראשון האריך להציג את המחלוקת ולהביא ראיות לכאן ולכאן, ובדרך האתרים דרוש השני האריך בשאלה כיצד אברהם ויוסף יכלו למסור את נפשם.

נביא את הפתיחה:

"ממדבר קדמות אשא עיני בחקירה אחת עמדו עליה המפרשים ז"ל, מערכה מול מערכה, אם קודם מתן תורה מאחר שנימול אברהם וקיים כל המצות, ואפילו ערובי תבשילין כמ"ש רז"ל, אם יצאו מכלל בני נח לגמרי ואפילו להקל, או לא".

מדרש פליאה

כהמשך לדברי הפרשת דרכים, הביאו רבנים שונים את מדרש פליאה (עם כתונת תשב"ץ אות סו):

"בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלוקיך, פתח משה ואמר: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא עשני גוי".

בירור ה'שם חדש'

בספר שם חדש (פירוש על ספר היראים) סי' סג, הרב חיים דניאל שלמה פינסו (תולדותיו של אביו כאן) דן בשני דברים ביחס לשיתוף.

א' תחילה ביאר ששיתוף אינו רק בדיבור אלא גם במחשבה, והדברים נלמדים מפסוקים שונים:

"והנה איסור השיתוף נפקא לן בסוכה (מה, ב) ובסנהדרין (סג, א) מקרא דבלתי לה' לבדו דהכי תניא התם כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו, וממשמעות הברייתא נראה דמיירי דמוציא בפיו בעת הזביחה, מדקאמר ברישא דקרא זובח לאלהים וכו', וכן משמע מדמקשה עלה על ברייתא דקתני אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו' והקשה רבי שמעון בן יוחאי והלא כל המשתף וכו' וקרא כתיב 'ויאמרו' אלה אלהיך ישראל אשר העלוך, דהיתה שם אמירה בפה, ומדמקשה והלא כל המשתף וכו' משמע דהשיתוף הוא בפיו וכן משמע בסוכה על מתניתין דקתני שהיו 'אומרים לי"ה ולך מזבח' מקשה בגמרא (מה, ב) והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר ותניא כל המשתף כו' נעקר מן העולם. וכן משמע מדברי הר"מ (פי"א ה"ב משבועות) וכל המשתף דבר אחר עם שם הקב"ה בשבועה נעקר מן העולם שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא עכ"ל…. אבל הר"מ גופיה פסק יסוה"ת פ"א ה"ו וזה לשונו: וכל המעלה על דעתו שיש וכו' משמע דמיירי אפילו במחשבה, ומדברי רבינו היראים גם כן מוכח דאסור אפילו במחשבה דהכי משמע ליה פשטיה דקרא דכמו שהוזהרנו שלא לעלות במחשבה וכו' כמו שכתב הר"מ, או לא תקבל אלהות כמו שכתב רבינו, ותרוייהו מפקי ליה מקרא ד'לא יהיה לך' הכא נמי הוזהרנו שלא לשתף שם שמים עם דבר אחר אפילו במחשבה והיינו דתרתי קראי כתיבי, קרא דלא יהיה לך הוא דאפילו במחשבה אסור השיתוף, וקרא דזובח וגו' בלתי לה' לבדו שהובא בסנהדרין הוא במוציאו בפיו".

ב' עוד בירר אם איסור השיתוף לישראל הוא מדאורייתא או מדרבנן:

"ואיסור השיתוף אם הוא מדאורייתא או דרבנן לא מצאתי לרבותינו בעלי אסופות שהביאו מזה כלום, ומהעונש הנזכר בגמרא (שם) שאמרו כל המשתף כו' נעקר מן העולם משמע דאין איסורו אלא מדרבנן, דומיא למה שאמרו בגמרא (סוטה ד, ב) כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם ופירש"י דעובר על 'דברי חכמים' חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש. ושם כתבו התוס' בד"ה נעקר וכו' דזלזול שמזלזל בה תמיד ענשו עקירה על ידי עניות וכו' ונעקר מן העולם דאמר בסנהדרין לאו בחדא מחתא מחתינהו דעניות אלא מיתה חטופה או משונה עכ"ל, משמע מדבריהם דאיסור השיתוף ואיסור זלזול נטילת ידים שוין נינהו דתרוייהו אסירי רק מדרבנן אלא דלענין העונש איסור שיתוף חמיר טפי".

אשר חלק

דברים ד, יט

"אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם"

אלו שלמדו מכאן שמותר לגויים לעבוד לגרמי השמיים

שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסח

הרשב"א התווכח ארוכות עם נוצרי, ותשובתו היתה בכתבי יד עד לפני כ-35 שנה . הוא מגיב לטענת הנוצרי שלמד מהפסוק 'שמע ישראל' על אמונת השילוש (1. ה'. 2. אלהינו. 3. ה' – וכולם אחד), ומסביר את הצורך שהיה להדגיש לישראל אחרי יציאת מצרים את אמונת הייחוד. שכיוון שהיו במצרים, וכל האומות מונהגות בידי המזלות והכוכבים, וגם מעם ישראל היו טועים אחרי הכוכבים והמזלות.

כדי להסביר את העניין הרשב"א מביא משל, למלך שהפקיד פקיד לדאוג לצורכי העיר, והרשה לעם לפנות לפקיד במקום אל המלך אם ירצו, ובתנאי שיידעו כי הוא רק פקיד של המלך וכולם עבדים למלך. ולבני היכלו ידאג המלך בעצמו ולהם אסור לפנות אל הפקיד. כך לכל האומות מינה ה' כוכבים ומזלות שמנהיגים אותם, ומותר לגוי לפנות אל הכוכב שמנהיג את המקום בו הוא נמצא, ובתנאי שיכיר שכל כוחו של הכוכב מה'.

כמה הדגשות:

1. הרשב"א מדגיש את ההיבטים של מה שבדיוק הותר לגויים ובאלו תנאים, וזה למרות שזה לא הנושא והוא היה יכול להתעלם מכל ההיבט הזה (הנושא הוא שכך היה רווח במצרים, ולכן צריך אחרי יציאת מצרים להזהיר על זה את ישראל).
2. לכאורה עולה מהרשב"א שההיתר בזה הוא מאוד מצומצם – לעבוד כוכב ספציפי בכל מקום (אמנם צ"ע קצת מהכותים שהוא מביא, שהמשיכו לעבוד את אלהיהם כשהיו בארץ ישראל).

"והמשל בזה, קרה לנו עם יתר האומות מה שיקרה לעם נעבד למלך גדול, והמלך ההוא הפקיד על פקודות העיר נגיד וצוהו להנהיג המדינה ולדין כל העם הנמצא בו ביושר. וכן הרשה את העם כלו ללכת אחר הנגיד ההוא אם ירצה לכל צרכיהם כי הוא ינהיגם במצות המלך בכל מה שהם צריכים, ובלבד בהיותם יודעים כי הוא פקיד למלך והוא והם עבדים למלך. ואמנם צוה אל הנגיד שלא ישלוט על אחד מבני היכלו, כי הוא הבדילם לו והוא ינהיגם וידין ביניהם וישלים צרכיהם בכל מה שהם צריכים. וכן צוה וגזר אל בני היכלו ומשרתיו העומדים לפניו, לבלתי לכת לעולם אחר הנגיד כי אם אחר המלך, ומי מהם ילך אחר הנגיד ההוא יחשב לו למרד וכממיר הממשלה ממנו ונותנה לנגיד ההוא. כענין הזה בעצמו קרה לנו עם שאר האמות בחוקי האמונה והמסירה במעשינו, כי השי"ת חלק הארצות למזלות השמים ושם משטרם בארץ להיות הכוכב הפלוני מנהיג המקום הפלוני, ועל כן נחלקו בארצותם במקומותם באמונה, זה עובד הצורה הפלונית וזה עובד צורה אחרת. ומי שעובד הכוכב ההוא המנהיג המקום ההוא, אינו כעובד ע"ז, והוא שידע ויכיר שאין כח הכוכב ההוא וממשלתו רק מצד השי"ת אשר שמו מנהיג בארץ ההיא, וכענין האמור בכותיים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. אבל אנו הבדיל לנחלה לנו, ולארצנו גם הוא הבדיל לעצמו להיות שם מקדשו, וצונו שלא לעבוד מזל וכוכב כלל ושלא נכוון במעשינו להם כלל לשום צד, אלא לפניו נעבוד והוא יעננו בכל קראנו אליו, ומי שיעבוד ממנו לזולתו יחשב לו לאשמה רבה כמורד במלכותו ועובד ע"ז חס ושלום. ועל כן לא תמצא בכל הכתובים מאשים באשמות ע"ז רק ישראל לבדם, וקרא ארצנו ארצות החיים, והעיד כי השגחתו בה תמיד ודורש אותה. ומקראות מלאים דברו כזה הנביאים. אמר בתורה מזהיר אותנו על זה, ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם סגולה. ואמרו מכור הברזל לתת לנו, מורה אות אמת כי לא הניחנו תחת ממשלת המזלות ושרי מעלה, כי עתה הוציאנו מכור הברזל, רמז לחוזק המזל שהיה מחייב לבלתי צאת משם אלו היה עניננו מונח על משפטי הכוכבים.

… וכן אמר שמע והבן וצא ממחשבתך הראשונה, כי השי"ת הוא אלהינו ר"ל דייננו ומנהיגנו לא כוכב ולא מזל, והוא ה' אחד לא כשאר אלהי העמים שהם רבים זה מנהיג מקום זה וזה דומה לו מנהיג מקום אחר, שהוא ית' אינו אלא אחד ר"ל אדון הכל ושליט בכל."

ראשונים שיש בדבריהם התייחסות לעבודה לגרמי השמים, אבל לא ברור אם לדעתם זה מותר

רמב"ן

הרמב"ן כתב במקומות רבים שלכל עם יש כוכב ומזל שמושל עליו. וכן כתב שהקב"ה לא 'מקנא' כשהעמים עובדים לצבאות השמים, אלא רק אם עם ישראל עובד אותם. [וכן הדבר ביחס למקומות, שלכל מקום כוכב ומזל שמנהיג אותו, ואת ארץ ישראל הקב"ה מנהיג ישירות].

בדבריו הזכיר שבגלל שהכוכבים והמזלות מושלים עליהם, העמים תועים אחריהם לעבוד אותם. נראה לי שאי אפשר ללמוד מזה דבר ברור, כי מצד אחד עובדים אותם והקב"ה 'בסדר' עם זה, ומצד שני הם תועים.

רמב"ן שמות פרשת יתרו פרק כ, ב-ג

"ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע"ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט ה). והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים:"

רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח, כה (וכן ב'דרשה לראש השנה לרמב"ן')

"והנה בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך יאמר הכתוב (ישעיה נד ה) אלהי כל הארץ יקרא, כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה. וזהו ענין הכתוב שאמר (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא. יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכדנצר היא גזרת עירין (פתגמא ומאמר קדישין שאלתא) שגזרו על הכוחות הנאצלין מהן לעשות כך, ויקראו "עירין" כי מאצילותן יתעוררו הכחות בכל הפעולות, כמו שאמר (שם שם י יא) ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וגו'. ומאמר קדישין שאלתא, כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו ואחרי כן גזרו להעשות כן, וזהו שאמר לו דניאל (שם פסוק כא) וגזרת עילאה היא, כי הכל מאתו יתברך:

והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בכל העולם ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ, והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם. וכן שנו בספרא (קדושים יא יד), ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב), שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו'. והוא מאמרם (כתובות קי ב) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, ואומר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים:"

רמב"ן דברים פרשת ואתחנן פרק ד

"(יט – כ) וכבר פירשתי (ויקרא יח כה) אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים – כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון, ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום."

רשב"ם דברים פרשת ואתחנן פרק ד

הרשב"ם כתב שהפשט הוא שהקב"ה הניח את גרמי השמים לעמים שיעבדו אותם, והוא לא חושש מזה. ניתן לפרש שזה בסדר ומותר להם לעבוד לגרמי השמים, אבל נראה לי שהכוונה היא שלא חשש לשים אותם בשמים למרות שידע שיעבדו להם, וכדברי הגמרא בע"ז שהשאיר להם פתח לטעות בהם.

"(יט) אשר חלק – להאיר. ולפי עיקר הפשט אשר הניח אותם לכל העמים לעובדם, כי אינו חושש בהם, אבל אתכם לקח י"י ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה ולעובדו, והוא יהיה לכם לאלהים:"

חזקוני דברים פרשת ואתחנן פרק ד

החזקוני כתב בפירוש השני, שכוונת הפסוק היא שה' שם אותם על דעת שיהיו לעמים לאלהים, וזה לא מטריד אותו. ניתן להבין שזה 'בסדר' מבחינתו שהם יעבדו לגרמי השמים, כלומר שמותר לגויים לעבוד להם, אבל יותר נראה לי שכוונתו למה שאמרו בגמרא, שה' השאיר להם את האפשרות והפתח לעבוד להם, ואין ללמוד מזה שמותר להם לעבוד לגרמי השמים.

"(יט) לכל העמים להאיר להם ואפילו להדיוטות, ועלוב הוא מי שמשתחוה לדבר שנברא לתשמישו. ד"א אשר חלק, אותם לכל העמים להיות יראתם כי אינו חושש בהם."

ריקאנטי דברים פרשת ואתחנן פרק ד, טו-כ

רבי מנחם ריקאנטי (1250-1310), כתב שפירוש הפסוק 'אשר חלק' שלכל עם יש כוכב ומזל ומעליהם מלאך, וזו הסיבה שהעמים עושים להם מהם אלהים ועובדים להם.

"וכבר פירשנו אשר חלק יי' אלהיך אותם, כי לכולם כוכב ומזל ידוע, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון האמור בדניאל שר יון ושר פרס, ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום. ואתכם לקח יי' כי אתם חלק ה'."

ספר העיקרים מאמר ג פרק יח

רבי יוסף אלבו מסביר שיש סוג של טעות אחרי ע"ז, שמרחיקים את השגחת ה' כי לא מאמינים שהוא ישגיח על העולם השפל והנבזה, וחושבים שכיוון שה' ברא כוכבים ומזלות למשול בעולם ומהם מגיעה ההשפעה לאדם – ראוי לעבוד אותם. ובעשרת הדברות הקב"ה אמר 'אנכי' ו'לא יהיה לך' כדי לעקור את המחשבה הזו.

(בדרשות הר"ן כתב את אותו הדבר, אלא שהדגיש שזה רע וכו'. ובספר העיקרים הדגש הוא שלעם ישראל דאג הקב"ה ללמד אותם שזה לא ככה).

"ויש כת אחרת טועין אחר עבודה זרה מצד אחר יותר עמוק, וזה כי הם סוברים כדברי קצת הפילוסופים האומרים עזב ה' את הארץ, ועם היותם מאמינים מציאות השם ואחדותו ושאינו גוף ולא כח בגוף, יאמינו שאין לשם השגחה בעולם השפל כלל, ויחשבו זה רוממות בחק השם שלא ישגיח במין האדם להיות האדם פחות נבזה ומאוס בעיניו, ויחשבו זה מעלה אל השם ורוממות בחקו שלא ישגיח בדבר הפחות, כי יאמרו שהסכלות בדברים הגרועים טוב מהשגתם, ואיוב היה נוטה אל זה הדעת באמרו מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך (איוב ז' י"ז), ולזה היה מיחס הנהגת העולם השפל אל הגלגלים, ועל כיוצא בזה אמר דוד אשר יומרוך למזמה (תהלים קל"ט כ'), כלומר הם מרוממים ומנשאים אותך והרוממות והעלוי שמיחסים אליך הוא למזמה ולאמר שאינך משגיח בפרטים, ויחשבו שהיותו יתברך משגיח בפרטים יהיה חסרון בחקו, לפי שזה יביא אל שיתרצה פעם ויתקצף פעם ואל כיוצא בזה מן הדברים שהם שנוי בחקנו, ויחייבו חסרון בחקו יתברך שישתנה מן הרצון אל הקצף, ויאמרו שהנהגת העולם השפל היא מושפעת מהגלגלים ואין לשם ידיעה בו כלל.

ויאמרו שאחר שהשם יתברך ברא כוכבים ומזלות ומלאכים למשול בעולם השפל וחלק להם ממשלה על האומות, כמאמר הכתוב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים (דברים ד' י"ט), וההשפעה באה על ידם, ראוי שנכין עצמנו לקבל השפע הזה מהם ושנעבוד אותם אחר היותם מנהיגים אותנו ומשפיעים עלינו, וזה היה דעת הנשים הארורות שאמרו לירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל וטובה לא ראינו (ירמיהו מ"ד י"ח), ויאמרו כי כל אחד מז' המתכות מיוחד לאחד אחד מז' כוכבי לכת, הזהב לשמש והכסף ללבנה והעופרת לשבתאי וכן כולם, ויאמינו כי הצורה הנעשית מאיזה מן המתכות בשעה ידועה ובמצב ידוע לשאר הכוכבים עם הכוכב ההוא, ירד עליו רוחניות הכוכב ההוא ויגיע שפע הכוכב באמצעות עבודת הצורה ההיא. ומכאן יצא עבודת הצורות הנעבדות מעובדי עבודה זרה, וכן על זה הדרך יאמרו כי אפשר שתזדמן ירידת טפת שכבת זרע אדם ברחם במצב ידוע לכוכבים, ויהיה נוצר ממנה אדם יחול עליו רוחניות אי זה כוכב מן הכוכבים, ויהיה האיש ההוא קוסם או מגיד עתידות מכח רוחניות הכוכב ההוא, עד שאפשר שתגיע מדרגתו שיהיה נעבד כשאר הצורות שהיו הקדמונים עושים, וזה היה טעות פרעה וחירם מלך צור שהיו עושין עצמן אלוהות, וטעות נבוכדנצר שעשה מדניאל עבודה זרה, אמר הכתוב ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה, וכל זה בעבור שלא יאמינו שיהיה השם משגיח במין האדם כלל.

ולהיות הדעת הזה מסכים מצד העיון ומתפשט מאד בזמן נתינת התורה, חשש אליו השם יתברך ורצה לשרש ולעקור אותו מכל וכל, ולא היה אפשר שיעקר זה הדעת על פי נביא, כי המכחיש ההשגחה ותורה מן השמים יכחיש הנבואה מהשם על הדרך שיאמינה כל בעל דת בלי ספק, ועל כן רצה השם יתברך לאמת אמות חזק בטל זה הדעת עם דעת האומרים שזה הגדלה לשם ובטול דעת העושים אותם אמצעיים בינם לבין השם, וזה בשבאר להם מציאות הנבואה ושיש תורה מן השמים להדריך בני אדם בדרך ישרה, וזה אי אפשר אלא בהיותו יתברך משגיח בבני אדם. ונתבאר להם זה כשהגיע להם מאתו בנבואה פנים בפנים שתי אלה הדברות שהם אנכי ולא יהיה לך… (וביאר איך המצוות הראשונות בעשרת הדברות עוקרות את התפיסה הזו)"

ראשונים שרק הזכירו שהכו"מ מנהיגים את העמים

אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת כי תשא פרק לג

האבן עזרא הסביר כדבר ברור, שכך היא המציאות, שלכל עם ולכל מקום יש כוכב ומזל.

"ודע, כי כל הצמחים והחיים בארץ והעוף והבהמה והחיה והרמש וכל אדם קשורים בארבעים ושמונה צורות הגלגל, וזהו אשר חלק ד' אלהיך אותם לכל העמים (דבר' ד, יט). והמוסיפים להאיר עיניהם מטעם הענין, אולי ידעו זה ולא רצו לגלות הסוד לתלמידים. והעד הנאמן, ולא חלק להם (דבר' כט, כה)."

אבן עזרא דברים פרשת ואתחנן פרק ד, יט

"אשר חלק – דבר מנוסה הוא, כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל, וכן יש מזל לכל עיר ועיר."

ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק ה

הרמב"ם כתב ש(גם הפילוסופים מסכימים ש)הנהגת העולם הזה מושפעת מהגלגלים (=גרמי השמים), וזו כוונת הפסוק 'אשר חלק' וכן הכוונה שהקב"ה שם אותם "למשול ביום ובלילה". והדגיש שהקב"ה שם אותם להנהגת העולם, ולא שיעבדו להם.

"אמנם שהגלגלים חיים משכילים, ר"ל משיגים, זה אמת נכון ג"כ מצד התורה, ושאינם גשמים מתים כאש וכארץ כמו שחשבו הסכלים, אבל הם כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים, אמר השמים מספרים כבוד אל וגו'. ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב שזה לשון הענין, וזה כי לשון הגדה וספור לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל, והמופת המבואר על היותו מתאר עניניהם בעצמם, ר"ל ענין הגלגלים לא ענין בחינת האנשים בהם, אמרו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, הנה כבר ביאר ופירש שהוא מתאר עצמם שהם משבחים הש"י ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון, והוא האמת, כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שצייר, ועצם הציור הוא השבח האמתי, אמנם ההגיה (נ"א ההגדה) בו הוא להבין האחרים, או להראות על עצמו שהשיג, כבר אמר אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, כמו שבארנו. וזהו ראיה תוריה לא יכחישנה רק סכל או מתעקש. אמנם דעת החכמים בזה איני רואה אותו צריך לבאור ולא לראיה, התבונן סדורם בברכת הירח ומה שנכפל בתפלות ותורף המדרשות, באמרו וצבא השמים לך משתחוים, ובאומרו ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, וזה בדבריהם הרבה. ובבראשית רבה אמרו באמרו יתעלה שמו והארץ היתה תוהו ובהו, אמרו תוהא ובוהא, ר"ל תאבל ותצעק על רוע חלקה, ר"ל הארץ אמרה אני והם נבראנו כאחת, ר"ל הארץ והשמים, העליונים חיים והתחתונים מתים, הנה כבר גלו ג"כ בהיות הגלגלים גשמים חיים לא גשמים מתים כיסודות. הנה כבר התבאר לך כי אשר אמרו אריסט"ו ג"כ בהיות הגלגל משיג מצייר, מסכים לדברי נביאינו וחכמי תורתנו והם החכמים ז"ל. ודע כי כל הפילוסופים מסכימים על היות הנהגת זה העולם התחתון נשלמת בכחות שופעת עליו מן הגלגל כמו שזכרנו, ושהגלגלים משיגים למה שינהיגוהו יודעים בו, וזה ג"כ נכתב בתורה ונאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, ר"ל שהוא שמם אמצעיים להנהגת הברואים לא שיעבדו, ואמר בפירוש ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל וגו'. וענין הממשלה השלטון בהנהגה, והוא ענין מוסף על האור והחשך אשר הוא עלת ההויה וההפסד הקרובה, כי ענין האור והחשך הוא הנאמר עליו ולהבדיל בין האור ובין החשך, ומן השקר שיהיה המנהיג דבר אחד לא ידע הדבר ההוא אשר ינהיגהו, כשתודע אמתת ההנהגה על מה זה תפול, והנה נרחיב בזה הענין מאמר אחר:"

אחרונים

רבי אליהו מזרחי דברים פרשת ואתחנן פרק ד, יט

אשר חלק – להאיר לכל העמים.

"אשר חלק להם להאיר להם. בפרק קמא דמגלה (מגילה ט ב) אמרו, שזהו אחד מהדברים ששנו השבעים ושנים זקנים לתלמי, שכתבו לו: "אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים", לא לאלוהות, כי לא יתכן לומר שה' נתנם להם לאלוהות."

ר' צדוק הכהן מלובלין – מחשבות חרוץ אות טו

שלטון באמצעות מתווכים.

"וזהו חג הסוכות דניתן לאזרח בישראל ומאן דהוא משורשא וגזעא קדישא, ונסיון הגוים לעתיד יהיה במצות סוכה כמו שאמרו בריש עבודה זרה (ג' א), וכמו שנאמר (זכריה י"ד, י"ט) זאת יהיה חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות כי אין להם שייכות לשמחה זו ולחיי עולם כלל, דאפילו חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, היינו שיהיו עבדים לישראל, וזהו כל חסידותם והשגתם דמכירים מעלת ישראל, וכמו שהם בעולם הזה עובדי עבודה זרה שיש להם אדון אחר וקרו ליה אלקא דאלקא, ונאמר (דברים ד', י"ט) אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים, שזה חלקם שאינם תחת רשות ה' יתברך עצמו רק מתנהגים על ידי אמצעי, אלא שהם חטאו לעשות האמצעי אלוה ועבודה זרה, אבל גוף הדבר אמת דה' יתברך לא לקחם לחלקו, אלא שהם היה להם לקרב את עצמם ולהיות גרים גרורים ועבדים לישראל, וכמו שיהיה לעתיד כשישפוך רוחו על כל בשר ויכירו כח מלכותו יאמרו ה' אלקי ישראל מלך, ויכירו דהוא רק אלקי ישראל והם אדוניהם ואמצעים להם, ועבד פטור מן הסוכה"

אמת ליעקב דברים פרשת ואתחנן פרק ד

הרב יעקב קמניצקי (1891-1986)

"(יט) וראית את השמש ואת הירח גו' אשר חלק ה' אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים 8.

עיין במפרשי התורה שישנם בעיקר שני מהלכים בביאור פסוק זה, דיש מפרשים דהשמש והירח נחלקו לכל העמים להאיר להם ומזהירה התורה אותנו שלא נשתחוה להם, אבל הראב"ע והרמב"ן כאן פירשו דיש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל מיוחד, וכן יש מזל לכל עיר ועיר, והם הם המשפיעים על העמים, וכן היא גם שיטת הרמב"ן לעיל בפרשת בראשית [א' פי"ח], עיי"ש.

ונראה שיש כאן מחלוקת עיקרית ביסוד ענין עבודה זרה, דשיטת הרמב"ם בכמה מקומות היא דהעבודה זרה אין בה ממש כל עיקר ואין לה כח כלל, וכל המתפלל אליה ועובדה לא רק שהוא עובר על האיסור אלא הוא גם מבזבז זמנו לריק ולשוא, אבל דעת הרמב"ן היא שהקב"ה הטביע בטבע העולם שכל אומה יש לה משפיע משלה בעולמות העליונים והוא יש לו כח מסויים שיכול להשפיע על אומתו כל זמן שאין הדבר נוגע לישראל [דהרי אין מזל לישראל], אלא איסור עבודה זרה שנצטוו בה האומות הוא שאסור להם להתפלל למשמש הזה כי הרי כל כוחו נובע ממה שהטביע בו הקב"ה, ולכן התפילה והעבודה צריכה להיות לאלקי האלקים, כלומר להאלו־ה שהוא ממעל כל האלהים, ולכן צריכים להתפלל להקב"ה עצמו ולא לעבד שלו, אבל ודאי אם עובדים את העבודה שלהם ומתפללים אליה זה משפיע עליו לעזור להם ויש ביכלתו לעשות כן, וזהו ביאור הפסוק אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים תחת כל השמים, והיינו שה' חילק לכל אומה אומה את השר והמשפיע שלה.

ועיין בספר שופטים [י"א פכ"ד] בדברי יפתח אל מלך עמון שאמר לו: הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש. ועיי"ש בפירוש הרלב"ג שפירש שעל דרך הלעג אמר כן. אבל לפי שיטת הרמב"ן לא היתה כוונת יפתח על דרך הלעג, אלא כוונתו היתה כפי פשוטו9, דבודאי יש כח לכמוש אלהיך להוריש לך מה שהוא רוצה, ומכיון שזה הוא מה שהוריש לך א"כ איך לך לבוא בטענות נגד ישראל שהם ירשו את מה שהורישם ה' אלקי ישראל, ודו"ק."

הכתב והקבלה

הרב יעקב צבי מקלנברג הרחיב בסוגיית שיתוף בספרו הכתב והקבלה (דברים ד, יט) דרך ביאור הפסוק 'אשר חלק'. הביא את פירוש רשב"ם לפשט הפסוק "אשר חלק אשר הניח אותם לכל העמים לעובדם" ושכן כתב רבנו בחיי ורמב"ן, שלכל העמים יש מזלות וכוכבים מעליהם והם עושים אותם אלוהים. וביאר: "הנה לכל הפירושים האלה מבואר המקרא שאין בני נח מצווים על השתוף, וכמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ו, ומקור דבריו הם מתוס' סנהדרין ס"ג ובכורות ב'". וביאר בטוב טעם ודעת שגם לפי דרשת חז"ל בעבודה זרה נה, א: "מאי דכתיב: אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים? מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם", אין הכוונה שאסור להם לעבוד בשיתוף אלא זה ניסיון לראות אם יצליחו לעמוד רק באמונת השיתוף או יגררו לעבודה זרה גמורה: "דלפעמים נותן בהם מקום לטעות לחשוב שיש בהם ממשות והוא דרך נסיון להם, והוא נוהג גם בישראל בנביא שקר, שהקב"ה נותן לו ממשלה לעשות אות ומופת לנסות בם את ישראל אם ישקרו ע"י כן באמונתם, כמו כן הכא יחליקם בדברים לנסות אותם אם בכל אלה יעמדו באמונת השיתוף לבד ולא ישכחו את אלהי האלהים ואדון האדונים, הנה שכרם אתם, ואם ע"י כן ישכחו את השם העליון ויסורו להחזיק אותם לאלהות ממש, אז המשפט לאלהים ולענשם".

קטגוריה א – פוסקים שכתבו בצורה ישירה (כלומר ישירות על סוגיית השיתוף) או בצורה מנומקת (גם אם לא על הסוגייה) שעבודה זרה בשיתוף מותרת לגויים

באר הגולה

רבי משה רבקש בספרו באר הגולה על השולחן ערוך חו"מ תכה אות ש, על סוגיית 'לא מעלין ולא מורידין' כתב:

"לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על הגוים שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחידוש העולם. אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלית גולים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם, הם מאמינים בחידוש העולם וביציאת מצרים ובכמה עיקרי הדת, וכל כוונתם לעושה שמים וארץ, כמו שכתבו הפוסקים והביאו רמ"א באו"ח סימן קנו בהגה, לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחויבים להתפלל בשלומם וכאשר האריך בזה בעל מעשי ה' בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך, שדוד המלך ע"ה התפלל לשפוך על הגוים אשר אינם מאמינים בחידוש העולם וענין האותות והנפלאות אשר עשה השי"ת לנו במצרים ובמתן תורה, אבל הגוים אלו אשר אנחנו בצילם חיים וחוסים תחת כנפיהם הם מאמינים בכל אלה כמו שכתבנו, ועל משמרתינו אנחנו עומדים להתפלל תמיד על שלום המלכות והשרים והצלחתם, ועל כל מדינות ומקומות ממשלתיהם".

ובבאר הגולה חו"מ רסו, אות ב, על דברי השו"ע שלא צריך להחזיר אבידת גוי. שעל פי טעמו של הרמב"ם מפני שהוא מחזק ידי רשעי עולם, משמע שדעתו שדין זה שייך בגויים בעבר שהיו עובדי ע"ז, ולא בגויים בימינו שמודים בה':

"וממה שכתב הרמב"ם הטעם מפני שהוא מחזיק וכו', נלענ"ד דסבירא ליה דלא אמרה רב שם בסנהדרין אלא בגוים עובדי עכו"ם ולא בגוים בזמן הזה שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה".

משנת חכמים

רבי יוסף הוכגלרנטר (ספר משנת חכמים, הל' יסודי התורה יבין שמועה א, ב):

"ולענין בני נח אי מוזהרין על השיתוף, ונפקא מינא בזה לקבל שבועתו של עכו"ם, מבואר בתוס' דאין ב"נ מוזהרין על השיתוף. וראיתי בשו"ת שערי אפרים סי' כז, שכתב דמלשון הרמב"ם דכייל כללא בהל' מלכים כל ע"א שבית דין של ישראל ממיתין עליה ב"נ נהרג עליו, ועל השיתוף ודאי ב"ד ממיתין אותו, והא שאמרו שאין ב"נ מוזהרין על השיתוף היינו לעבוד על השיתוף ודאי דמוזהר רק לשבע בשיתוף וענין ומהות השבועה הוא בכלל חלוקת כבוד, וכמו"ש הרמב"ם במצוות עשה דבשמו תשבע, עיין שו"ת שערי אפרים באריכות. והנה כבוד מחותני הרב הגאון המפורסם מופת הדור מוה"ר ישעיה פיק מברעסלי כתב אלי בדבר זה הרבה שהיה קונטרס הל"ז למראה עיניו, והאריך בעוצם ידו החזקה דאין בן נח מוזהר כלל אשיתוף, ולא עת האסיף להעתיק דבריו הנעימים ויבואר במקום אחר".

דברי המשנת חכמים מובאים גם בפתחי תשובה יו"ד קמז, ב:

"בא"ח סי' קנ"ו דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו' אלא משתפים ש"ש ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפ"ע דהרי אינם מוזהרים על השיתוף ועי' בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קמ"ח שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות ויצא להם זה מלשון הרמ"א הנ"ל ובאמת כוונת הרמ"א דמה שמשתף בשבועה… ע"ש, וכ"כ בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ב ע"ש וכ"כ בתשובת שער אפרים וכן מצאתי בפמ"ג לעיל סימן ס"ה בשפ"ד סוף ס"ק י"א ע"ש. ולע"ד אף שהאמת כן הוא מ"מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ"א ז"ל דמדבריו בד"מ לקמן סימן קנ"א המובא בש"ך שם סק"ז מבואר להיפך ע"ש, ועיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסוה"ת סוף לאו א' שהביא דהגאון מהור"ר ישעיה בערלין זצ"ל מברעסלא כתב אליו בדבר זה והאריך בעוצם ידו דאין ב"נ מוזהר כלל על השיתוף וגם הוא ז"ל השיב לו באריכות וגוף הפלפול שהיה ביניהם לא נזכר שם".

תשובה מאהבה

הרב אלעזר פלקלס בשו"ת תשובה מאהבה א, סט, נשאל האם מותר לענות אמן אחר ברכה של אחד ממאמיני שבתי צבי. והביא את מחלוקת הראשונים האם עונים אמן אחר ברכת הגוי גם אם שומעים את כל הברכה, וכתב שגם למ"ד שעונים, אחר אפיקורוס לא עונים (והוכיח מהרמב"ם וראשונים נוספים), וכיוון שהאנשים המאמינים בשבתי צבי מתכוונים אליו במחשבתם ומחשיבים אותו לאלוה אין לענות אמן אחריהם. [למסקנה כתב שרק כאשר יש ידיים מוכיחות שכוונתם בברכה לשמיים ולא לשם דבר אחר גם, אפשר לענות, אבל בלא זה אין לענות אמן אחר ברכתם.]

"ואפילו לדעת הטור והוא דעת הרא"ש אביו ז"ל בשם הירושלמי דאחר נכרי עונין אמן וכתב הטעם לפי שאין דרך הנכרי לכוון לע"א כשהזכיר השם, מה שאין כן כת הרשעה מאמיני שבתי צבי שם רשעים ירקב כל כוונתם על פגר שלהם…. ואלו רשעי אדוקי פגר ש"ץ תיפח רוחו ונשמתו כל תפלתם תועבה, בודאי אם מזכירין כל הברכה כל מחשבתם הנדחה לש"ץ רע שלהם… אלו מאמיני בשקץ התועב ש"ץ מודח ועושין אותו לאלהות ולא עוד אלא שאוו אלהות הרבה בכל דור ודור עושין אלהות אחרת כנודע ודאי המה גרועים ופחותים ושפלים מכל אפיקורסי ארץ".

מתוך כך הביא את המגן אברהם על ע"ז בשיתוף:

"והנה ראיתי במג"א א"ח סימן רט"ו ס"ק ד' שכתב דאף שעכו"ם כוונתן לע"א שלהם מ"מ חושב כו' וכמ"ש סימן קנ"ו עכ"ל. יש כאן קצת גמגום וביאורו פשוט אף שהוא עכו"ם כוונתו לעושה שמים וארץ אלא שמשתף ד"א ואינו מוזהר על השתוף כמבואר בהגהות רמ"א סימן קנ"ו סעיף א', וזהו דוקא לאומות שאין עובדין עבודה זרה כמו האומות בזמן הזה אבל בני ישראל שמוזהרין על השתוף מכ"ש פגרי האנשים הפושעים שמאמינים שהשוטה רשע ש"ץ ארור הוא אלהות וכל מחשבתם הרעה בכל התפלות ובכל הברכות עליו אין ספק העונה אמן אחריהם ברך ונאץ את ה' אלוהים חיים ומלך עולם".[1]

ספר הברית

בספר הברית ח"ב מאמר יג, פרק ה כתב הרב פנחס אליהו הורוביץ שמצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מחייבת את ישראל לאהוב גם גוים טובים שעוסקים ביישובו של עולם ומקיימים שבע מצוות בני נח:

"אמנם לדעת אם אנו חייבים עליה מן הכתוב, נאמר כי פקד ה' את עמו עליה מפורש והתורה מחייבת אותנו זאת באר היטב, כמה שכתוב: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח). ואין הכונה בו לישראל דוקא, שאילו היה כן היה כתוב "ואהבת לאחיך כמוך", כמו שכתוב אצל ריבית: לא תשיך לאחיך נשך כסף (דברים כ"ג כ'), או "ואהבת לבני עמך כמוך" כמו שכתוב: "לא תקם ולא תטר את בני עמך (ויקרא י"ט י"ח). אבל הכונה בו לרעך שהוא אדם כמוך, ועוסק בישובו של עולם כמוך. וכל האומות במשמע וכל הרֵע לאיש – רֵעי גרר עם רֵעי יצחק. שהרי חז"ל לא מעטו מרעך, בפסוק זה, אהבת רעים מן האומות, ולא דרשו בו דבר כאשר דרשו ומעטו המצרי בפסוק: וכי יגף שור איש את שור רעהו (שמות כ"א ל"ה), כמו שאמרו (בפרק שור שנגח): שור של ישראל שנגח לשור של מצרי. כי כלל זה נקוט בידך: שחז"ל לא דרשו דבר הן למעט הן לרבות, כאשר עלה על לבותם, כי אם במקום אשר היה קבלה בידם שפסוק זה בא למעט הן לרבות, ושם דרשו כפי קבלתם, אם מעט אם רב, לא במקום אחר, אפילו אם נכתבה תיבה ההיא ולשון ההיא פעמים רבות בתורה. ומצינו בכתוב שאף הגוי נקרא רעה, כמה שכתוב: חושי הארכי רעה דוד (שמואל ב' ט"ז, ט"ז). ואמרו חז"ל כי חושי גוי היה, כמו אתי הגתי אשר עם דוד בבורחו מפני אבשלום בנו גם כן נכרי היה. ולא מלבי אני אומר קרבו גוים, רק מפורש נמצא בדברי איש האלוקי קדוש ר' חיים וויטאל ז"ל בספרו 'שערי קדושה' (חלק א' שער ה') וזה יכתוב ידו שם: ויאהב את כל הבריות אפילו לגוי. עד כאן לשונו. וכן נמצא מפורש גם בתנא דבי אליהו (פרק ט"ו בו): שאמר אליהו לאיש יהודי אחד שמכר לגוי ארבעה כור תמרים ומדד לו בבית אפל רק את המחצה ונתן לו, ואמר לו אליהו, בני, כתיב: לא תעשק את רעך (ויקרא י"ט, י"ג), רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך. עד כאן לשונו. והגאון בעל 'זקוקין דנורא' כתב בזה הלשון: רעך – משמע אפילו עכו"ם המטיב לו. עד כאן לשונו. ודוד שאמר: משנאיך ה' אשנא… תכלית שנאה שנאתים (תהילים קל"ט, כ'-כ"א) על זאת אמרו חז"ל (בפרק כל כתבי) שזה נאמר על המינים והאפיקורסים שמכירים וכופרים, לא על האומות".

והמשיך לבאר שעובדי אלילים קדומים היו גם רוצחים ומנאפים וגוזלים, וטובת העולם היתה להשמידם:

"גם הנה מקום אתי (במאמר זה פרק י"א) לפרש בו פסוק לאהבת לרעך כמוך לפי פשוטו של מקרא, והיו עיניך ולבך שם ותבין פה. ולא יקשה עינך ואל יהרהר לבך דבר, כי גם דברי רש"י ז"ל על פסוק וידבר אלוקים את כל הדברים (שמות כ' א') ידוע, וגם ולא תשנא וגו' ידוע, אך בא למעט ולשלול מאהבת רעים שבעה האומות, שישבו בימים ההם בארץ-ישראל, שהיו אכזרים זה על זה ולא היה בהם אהבת חברת מין האנושי, ולא די שלא היו עוסקים בישובה של עולם אלא היו עוסקים ברצח וגנב ונאף, אלמנה וגר יהרגו ויתומים ירצחו, כאשר כבר זכרנו למעלה (פרק א' מאמר זה) שהעוסקים בהשחתת עולם יצאו מכלל אהבת רעים. וכל העבודות אשר לאלוהיהם היה גם כן השחתת העולם, כי גם בניהם ובנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם, גם לרבות אבותם. וביום אידם [חג נוכרים] היו נכנסים אנשים ונשים הרבה בבית אחד גדול וחשוך, ויבאו האנשים על הנשים כפי המזדמן, ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם, ותחנף [ותחולל] הארץ בדמים, ומלאו הארץ חמס וזמה ותועבות, והיו מפסידים הקבוץ ומחבלים ברית החברה ומשחיתים ארחות עולם. וברעתם הצמיתם [השמידם] ה' וציוה להכרית מארץ זכרם, ויאמר השמד, כמה שכתוב: לא תחיה כל נשמה (דברים כ' ט"ז) למען לא יתערבו בגוים ההם ולא ילמדו ממעשיהם, כמה שנאמר: כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם (שם). כמו הרופא המומחה שמצוה לחתוך אבר מן אברי האדם בראותו שיש בו צרעת ממאררת וחלי רע לאין מרפא, אשר יוכל להתפשט בשאר כל האברים וימות. ועושה זה לטובת האדם, למען יציל שאר כל האברים וכל גוף האדם, וחי. ולא צוה ה' ככה על שאר האומות שהיו בימים ההם, כנאמר: והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך (שם). כאשר לא כונה התורה באמרה לא תכרת להם ברית (דברים ז' ב') כי אם על העמים שישבו בימים ההם בארץ-ישראל לא על שאר האומות, שהרי שלמה כרת ברית עם חירם מלך צור, כנאמר: ויכרתו ברית שניהם (מלכים א' ה' כ"ו)".

וכתב שגוים בזמננו עובדים בשיתוף ונוהגים במוסריות ומצווה לאהוב אותם:

"ומכל-שכן שאין הכונה על הגוים שבדורות הללו, שיודעים את אלוהי השמים ואינם עובדים כוכבים ומזלות, ועל השתוף לא נצטוו בני נח.  וגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, ומותר בזמן הזה לשאת ולתת עמהם ביום חגם, כנזכר ב'יורה דעה' הלכות עכו"ם (סימן קמ"ח). ולמחזיקים בשבע מצוות יש להם חלק לעולם הבא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים (פרק ח'), ובאגרת הרמב"ם (בדף ה') כותב: הוי יודע דרחמנא ליבא בעי, ואחר כוונת הלב הם הדברים. ועל-כן אמרו חז"ל: אפלו גוי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. ואין בזה ספק, כי אדם הראשון ונח שלא שמרו התורה כלל לא בני גיהנם הם, והם במעלה העליונה. עד כאן לשונו. וכלם אוהבי אדם וישרי לב, רחמנים וגומלי חסדים, ועושים משפט לעשוקים, מגן הם לכל החוסים בצילם, ולכל הגרים בארצם למכסה עתיק [כיסוי יקר וחזק], ועוסקים בישובה של עולם. וירמיה שאמר: שפך חמתך על הגוים מפרש בעצמו ואמר: אשר לא ידעוך, ועל משפחות אשר בשמך לא קראו (ירמיה י' כ"ה) כאנשי (הודו ויאפאן) העובדים לאש ולמים, הנקראים Heiden [פאגאנים]. אבל צוה כמו כן על עמו בני בחוניו, להכרית מעיר ה' כל פעלי און המשחיתים הקבוץ. כמו, אם ימצא בתוכם איש אשר ירצח את רעהו בזדון, וארב לו וקם עליו והכהו נפש, וכדומה המפר ברית החברה, ואמר: מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כ"א י"ד).[2]

ישועות יעקב

בישועות יעקב על שו"ע או"ח קנו, א, כתב הרב יעקב אורנשטיין בשם זקנו השער אפרים [ראה בסיכום על דעת המחמירים], שבני נוח מוזהרים על השיתוף, ואילו הישועות יעקב עצמו חלק עליו וכתב שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף:

"אינם נשבעים רק בשיתוף. עי' בשו"ת אדוני זקני הגאון בעל המחבר ספר 'שער אפרים' שהאריך בזה, וכתב דזה לשון שאינו מדוקדק, דבודאי מוזהרים בני נח על השיתוף, כמו שמבואר בלשון הרמב"ם דבני נח וישראל שוין הם בענין זה, אלא דכוונת הרמ"א שנשבעים ומאמינים בקדשים שלהן, ואינן מחשבין אותו כאלקים, ע"ש באריכות. והאמת כי אין דבריו מוכרחים בדברי הרמב"ם והסמ"ג, ובארתי באריכות הא דקאמר הש"ס שמשה שיבר הלוחות שלא יהיה נענשין על מעשה העגל, שיהיו נידונים כפנויי', וכן הא שאמרו חז"ל שמשה רבינו טען: אמרת אנכי ה' אלוהיך – לי אמרת, ולא להם. וכדומה. הא על זה גם העכו"ם נענשין עליו, ומה יועיל שלא קבלו עליהם בסיני?

וגם הא דקאמר הש"ס סנהדרין דף ס"ג: אלמלא ו' שב'העלוך', דהיינו ששיתפו שם שמים – לא נשתייר וכו'. ואמר רשב"י: והא אסור לשתף! אמנם כל הדברים נכונים, דשיתוף לא נצטוו עליו בני נח, ורק במעמד הר סיני, וכיון שהיה להם מה לתרץ על מעמד הר סיני, לא נצטוו על השיתוף. אבל לולי ו' שבהעלוך לא היה להם מה להשיב, כיון שנצטוו עליו גם בני נח, ורשב"י לא סבר כדברי המדרשים, ועל כן קאמר דישראל נזהרין על שיתוף גם כן, ויש ראיה לדברי התוספות דבני נח לא נזהרו על שיתוף".

בהקדמה לחלק חושן משפט, דפוס לבוב תקפ"ט, כתב הרב יעקב אורנשטיין במסגרת "רשיון הצענזור אשר ישנו תחת ידו" שהאומות אשר "תחת כנפי מלכותם… אנחנו חוסים", "הרשו לנו להדפיס ספרי חז"ל", ומאריך בשבחם ומתפלל לשלומם. אחר כך כתב ש"יש אנשי שחץ הכותבים שטנה על בני ישראל" וטוענים שבספרי ישראל כתוב דברים רעים על הנוכרים. לכן טרח הרב אורנשטיין לצטט ממקומות שונים בש"ס דברים המוכיחים את היחס המכבד של ישראל כלפי הנוכרים, אפילו בימי חז"ל, וק"ו בימיו, שהאומות כבר מתוקנות, וכפי שכתב המאירי. וסיים בכך שהדברים המובאים בספרו לא מתייחסים לנוכרים במתוקנים שבימיו, שבארצותיהם יושבים היהודים:

"והנה מה טוב ומה נעים גורלינו, תחת כנפי מלכותם אשר אנחנו חוסים בצילם, כי הפלו חסדם עמנו לתת שם ושארית לבית ישראל, כי הרשו לנו להדפיס ספרי חז"ל אשר השארו לנו ברכה, ובצילם נחיה, כי לא ישָכַח תורת אבותינו מפינו ומפי זרעינו, ויהיה שמור בעט ברזל ועופרת ונחקקים לעד לדורות, למען נלך בחוקי ה' ותורותיו, ואנחנו נשב שאנן והשקט תחת כנפי מלכותם, קול נוגש לא נשמע, חרב לא תעבור בארצם, כי חוק ודת ניתן מאתם, כי כל הדתות ישכנו משכנות שאננות ובטחה תחת אברת מלכותם, לזאת גם מאתנו חוק ודת לשאת בעדם תפלה לאל נורא עלילה אשר חלק מכבודו עליהם, לברך ממשלתם ובית מלכותם, ועליהם רמזו חז"ל: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות'. ואם כי יש אנשי שחץ הכותבים שטנה על בני ישראל, ויפערו פיהם לחלל כבודינו לאמר כי ימצאו כתוב בספרינו דבר המתנגד להם, אמנם שגו פקו פלילה, כי אטמו עיניהם מראות, ודימו לחפות עיני השמש בצהרים כעצם השמים לטוהר, באמרי שוא והבלי כזב, והמה נדמו לאיש סכל אשר עצם עיניו מראות, ואומר כי השמש והירח אספו נגהם, ושמים הלביש קדרות וחשך כסה פני תבל, כן עצמו עיניהם מראות למאמרי חז"ל אשר הזהרו לנו בכבודם, לזאת אמרתי אפיץ ענני שוא, והשמש בנוגה צדק יזרח על פני תבל, להראות כי כל חלי וכל כתם לא נמצא בנו, ואביא רק קצת ממאמרי חז"ל להיות לנו לכסות עינים.

אמרו בש"ס דכתובות, בדרשו על הך קרא ד"השבעתי אתכם בנות ירושלים" – שלוש שבועות השביע הקב"ה, אחת השביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות", ואמרו בש"ס דברכות י"ז: "לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך ומשיב חימה, ומדבר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם עכו"ם בשוק". ואמרו עוד שם: "אמרו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי". ואמרו בש"ס דחולין צ"ד: "אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת עכו"ם". ובש"ס דיבמות וב"ק וסנהדרין וע"ז: "תניא, ר' מאיר אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', כהנים לוים וישראלים לא נאמר, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה". ובילקוט רמז תקצ"א… ללמדך אפלו גוי ועשה את התורה – הרי הוא ככהן גדול". ואם המה אמרו באומות הקודמים, אנן מה נענין בתרייהו תחת העמים אשר אנחנו חוסים בצילם, אשר להם חוקים ומשפטים צדיקים?

וראה מה שכתב הרב המאירי, הובא באסיפת זקנים לב"ק דף ל"ח, וז"ל: "משמע דכל שמקיימין שבע מצות דינם אצלינו כדיננו, אין צריך לומר באומות הגדורות בדרכי הדתות – אסור לגוזלן, ואם נמכר לו ישראל – אסור לצאת בלא פדיון, וכן אסור להפקיע הלוואתו וכו', ואין אנו כפופים למידת חסידות למי שאין לו דת, הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובד האלקות, אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתינו, אינם בכלל זה, אלא הרי הוא כישראל גמור לכל הדברים, בלי שום חילוק". עכ"ל, עיין שם שהאריך. והובא עוד באסיפת זקנים בשטה מקובצת, בהך דדינא דמלכותא דינא, אשר הובא גם כן פה בשלחן ערוך חו"מ… וכבר האריך בזה גם כן ראש החכמים אדונינו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במסכתא כלים פרק י"ב ע"ש, ובספרו הגדול יד החזקה אשר עשה משה לעיני בני ישראל, כי אסור לגנוב ולגזול מנכרי, וישראל ונכרי כאחת ישוו בה.

הנה העתקתי רק מקצת מאמרי חז"ל להיות לנו לכסות עינים לעמים אשר אנחנו חוסים בצילם, לבל יחרשו עלינו רעה כי אנחנו חושבים עליהם רעה חס ושלום, כי המה מעוטרים בחוקי המשפט והדתות, והמה מאמינים בשלש עיקרים אשר הונח לנו הר"י אלבו [בספר העיקרים], ועליהם אמרו חז"ל בסנהדרין כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, כי המה כולם מאמינים בבורא ובהשגחה ושכר ועונש, ובשלומם שלום לנו, כי אנחנו חוסים בצילם כתחת צל רענן.

עוד אדרוש לבית ישראל לבל ישימו לב אשר נשמטו איזה סעיפים בכמה מקומות, אשר היה נגד רצון הצענזאר שהיה נדפסין, כי באמת מיעוט שאינו מקפיד כזה, אינו חוצץ, ויקרת ספר החשן משפט במקומו עומד, כי בלאו הכי דברים הנאמר בסימנים האלו לא על האומות אשר בזמנינו נאמר, כאשר כבר מלתי אמורה למעלה למשכיל. דברי המדבר בצדקה להרים קרן ישראל, ולבל ידח מאתנו נדח לתת אותנו לשמצה בעיני העמים, אשר אנחנו חוסים בצילם כי שלומם וטובתם אנו דורשים כל הימים. באתי על החתום יום ה', ו' ניסן, "הוא הח"מ וסמ"ע וט"ז וש"ך" לפ"ק, נאום יעקב אורנשטיין".

ובפירושו על התורה, פרשת כי תשא 'ובמדרש', באר הרב יעקב אורנשטיין שקבלת התורה בהר סיני, שהייתה מתוך כפיית הר כגיגית, לא החשיבה את ישראל כגרים גמורים. ולכן קרובותיהם היו אסורות עליהם, וכן הייתה להם טענת 'מודעא רבה לאורייתא', כלומר יכלו לטעון שכיוון שקיבלו את התורה בכפייה, אין עליהם להיענש על שחטאו בעגל. אולם כתב הרב אורנשטיין שטענה זו ניתן להבין רק אם בני נח הותרו בשיתוף. אך אם לא הותרו, עדיין קשה מה מועילה טענה זו? סוף סוף גם גויים אסורים בשיתוף! בתוך דבריו כתב הרב אורנשטיין ש"בשיתוף דעת הרבה פוסקים דבני נח אינם מצווין".

מהר"ץ חיות

בספרו 'תורת נביאים' פרק יא הערה א, חלק מהר"ץ חיות על השער אפרים, וביאר שהגויים מונהגים על ידי כוחות מתווכים, ולכן נתן להם ה' מקום לכבדם. אך ישראל מונהגים ישירות על ידי ה', ולכן אסור להם לכבד שום אמצעי:

"הנה לדעתי יוצדק בלא"ה לשון הש"ס הוריות ח' ע"ב, דהנה מבואר בש"ע או"ח סי' קצ"ו בשם הר"ן ורבינו ירוחם דבני נח אינם מוזהרים על השתוף, והגאון בעל 'שער אפרים' התעורר בזה, דלא מצינו זאת בשום מקום שיהיה הבדל דאיסור ע"ז בין בני נח לישראל. ועיין בתשובת נודע ביהודא מה"ת ובספר ישועת יעקב  להגאון מלבוב בסי' קנ"ו.

אבל נראה לי דהנה בודאי בני ישראל אסורים לכבד רק את האל הנשגב והנורא, בלי שום אמצעי, כיון שהם מתנהגים רק על ידי השגחתו בלי שום אמצעי. מה שאין כן שאר ברואי חלד, מתנהגים על ידי אמצעים וכחות עליונים (עי' מורה נבוכים פ"ה, כי מה שנאמר בתורה: 'אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים', רוצה לומר שהוא שמם אמצעים להנהגת הברואים, לא שיֵעבדו, ע"ש. אולם מה שנאמר בתורה: 'לכל העמים', היינו כי חבל נחלתו מתנהג רק בהשגחתו הפרטית, בלי שום אמצעי. וכ"כ המפרשים לתרץ קושיית הכוזרי, הביאו האבן עזרא פרשת יתרו, דמה שכתב 'אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא נאמר: 'אנכי ה' אשר בראתי שמים וארץ. והטעם, כי גם בעבודת הקב"ה אם הוא מחמת בורא שמים וארץ יוכל להיות כיון ששמם אמצעים להתנהגות העולם יוכלו לכבד גם את האמצעים, מפני שהקב"ה חלק להם כבוד, עיין רמב"ם פ"א מהלכות עכו"ם. אבל כיון דכתיב: 'אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ומורה לנו על עוצם השגחתו, כי גאולת מצרים היתה בלי אמצעי – אני ה' ולא על ידי מלאך, בודאי ישראל אסורים לכבד שום אמצעי.

ועתה שוב יוצדק שפיר שיטת הפוסקים דבני נח אינם מצוים על השתוף, היינו כיון שמתנהגים על ידי אמצעים, הוא הדין דיכולים לכבד את האמצעים. אולם צריכין לידע כי ה' הוא אלוה אלהים. אבל ישראל אסורים לכבד שום אמצעי. ומפני זה מקשה שפיר הש"ס, דקאמר ר' ישמעאל דאיזה מצוה שנאמרה בתחילה – הוא עבודה זרה, והרי במרה דהיה קודם לסיני קבלו עשרה מצות! ואי דבכלל ז' מצות הוא גם כן ע"ז, דזה אינו, דהבדל יש בין איסור עבודה זרה לבן נח, דלא הוזהרו על השתוף. מה שאין כן מצות 'אנכי ה' אלוהיך' בא להזהיר על עבודת שום אמצעי, ואם כן שוב כיון דאיסור שיתוף לא נאמר רק בסיני לבד, ועשרה מצות קבלו קודם, ולא היה שתוף בכלל עבודה זרה שנזהרו בני נח, ואם כן לא הוי 'אנכי ה' אלוהיך' מצוה שנאמרה בתחילה".

ובספרו עטרת צבי, סוף מאמר תפארת לישראל, האריך לבאר כמה צריך להתייחס לנוכרים כיום באחווה ובשלום, וכתב על נוצרים כך [הדברים המלאים מובאים בהערה]:

"ועתה אם רואים אנחנו יושר הנהגתם נגד עובדי כוכבים אשר קטרו לבעלים, ולא האמינו במציאות ה' ואחדותו, וגם בהשגחה ובשכר ועונש, מכל שכן נגד הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים, ובמציאות ה' ובגמול עולם הבא ובשאר עקרים ויסודות אמונה, בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב, ואלו אשר שומרים שבע מצות מפני שנצטוו בהם מאת ה' על פי משה, המה מחסידי אומות העולם, ויש להם חלק לעולם הבא, כפי הלכה הקבועה אצלנו (ברמב"ם פרק שלישי מהלכות תשובה ובפרק אחד עשר מהלכות עדות ובפרק שמיני מהלכות מלכים), דחסידי אומות עולם יש להם חלק לעולם הבא, וגם הנוצרים משמרים שבע מצות ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה' למשה, ומאמינים במציאות ה' ואף שמשתתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבינו ירוחם בשם התוספות (בבכורות כ' ע"ב), מובא ברמ"א אורח חיים סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על שתוף".

דבר חשוב נוסף שם, שביאר את דברי חז"ל שנוכרים בחו"ל הם עובדי ע"ז בטהרה, לכך שלא נצטוו על השיתוף:

"ולדעתי כוונו חז"ל באמרם (חולין י"ג ע"ב) נכרים אשר בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ועיין פירוש המשנה להרמב"ם פרק ראשון דחולין במשנה שחיטת עכו"ם, שכתבו שיש שני מיני עבודה זרה: העובדים לצורות ולטלסמאות, ומין השני שעובדים מתורת מנהג אבותיהם. ועל זה אמרו חז"ל: נכרים בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. והכוונה שעיקר כוונתם רק לאלוהי האלוהים, רק הם משתתפים בעבודתם עוד דבר אחר, וזה לא נאסר לבני נח רק בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ לא נאסר שותף לנכרים. ומפני זה בחוץ לארץ היו עובדי עבודה זרה בטהרה, מפני שלא נאסרו בשתוף".[3]

חמדה גנוזה

הרב צבי הירש אדלמן במאמרו שנקרא 'מאמר חיזוק בדברי הרמב"ם' (עמ' LXI) כתב דברים יפים אודות סוגיית הגויים, ובין היתר שהנצרות מותרת לבני נח.

כתב שהיחס לאומות הוא חיובי מאד, והביא מקשים על זה שנראה מחז"ל שהיחס שלילי, וביאר שיש שני סוגים באומות: 1. אלו שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח, שהן הבסיס המוסרי, אלו נקראים בסתם: 'גויים', 'אומות העולם'. 2. אלו שמקיימים מצוות אלו, והם נקראים: 'בני נח', 'חסידי אומות העולם'. על פי זה ביאר את היחס השונה בין המקורות בחז"ל. בתוך כך הסביר שהגויים בימינו הם מהסוג השני, של המקיימים שבע מצוות בני נח:

"וכבר נתבאר מה שיש בו די בדרז"ל ז"ל חולין י"ג ב', אין מינים באומות וגוים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז נינהו כו', ולענין הנוצרים נתבאר מפורש בסנהדרין בפ' ד' מיתות יעויין ברא"ש מש"ש ועוד יש היתר בזה"ז כי משבעין בקדשים שלהם ואין תופסין בהם אלקות ואעפ"י שמזכירין ש"ש וכוונתם לישו הנוצרי מ"מ אין מזכירין שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואעפ"י שמשתתפים ש"ש וד"א לא אשכחן דאסור לגרום אחרים לשתף ומשום לפני עוור ליכא דלא הוזהרו בני נח על כך (וכן הוא לדין, או"ח קנ"ו, יו"ד ע"ז, ויו"ד של"ה, והר"ן ספ"ק דע"ז, ור' ירוחם נתיב י"ז ותוס' ריש פ"ק דבכורות ד"ה שמא ועוד בכ"מ), וגם במס' ע"ז פרק א' נתבאר ברא"ש שם בשם הרשב"ם בשם זקינו רש"י דעכשיו אין הגוים שבנינו עע"ז ולא אזלו ומודו (ובאזיל ומודה גזירת הכתוב היא, ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך) כדאמר פ"ק דחולין גוים שבחו"ל לאו עע"ז הם ואין לאסור משום דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו דהא מהאי טעמא שרי לקמן בפ' בתרא דקאמר ר"י שדר קורבנא לאבודרנא ורבא שדר לבר שישך אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז אלמא מעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי המקומות שעובדים ע"ז שם דהא כו', והשתא דחזינן דגוים שבחו"ל כו' אפילו ביום אידם יש להתיר".

כרך של רומי

הרב ישראל משה חזן בשו"ת כרך של רומי סימן א (דף ד, א) כתב שהדברים השליליים על האומות בדברי חז"ל נאמרו על הגויים הקדמונים עובדי ע"ז, אבל הגויים בזמננו (הנוצרים) עוסקים ביישובו של עולם ומאמינים בבורא ובהשגחתו הפרטית, ולא עליהם נאמרו [דעתו כמאירי]:

"עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו ומנהג תפלותינו מצד עצם התפילה והעבודה חלילה לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים, אלא אם יקרה התלוצצות הוא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדנו, ובפרט בבתי תפלותינו, וכדומה לזה. וכמה חכמים גדולים מהם כתבו כמה חיבורים בשבח עבודתנו ובקבלתנו ועד היום כמה פקחי' גדולים בדור דעה אשר אנחנו בו מתאמצי' ומתגברי' להטיב אחריתנו ולכתוב עלינו טובות ודברי נחומים ואף גם איזה מנגדים מהם מעולם לא דברו סרה על עצם עבודתנו ותפלתנו אלא מפני שראו בספרינו כמה דברים נגד הגוים ושהרחיקה אותנו תורתנו מהם ומעבודתם והתירה לנו לשנוא אותם. מזה חשבו שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני וכיוצא לזה. וטעותם כבר נתגלה זה כמה אלפי פעמים מחכמי הישראלים וחכמי הנוצרים גופם שכל זה גרם מיעוט השגחתם בשורשי הדברים בין הגוים הקדמונים עכו"ם שהיו הם בעצמם משחיתים קבוץ המדיני בעבודתם הנכריה ושם ישפכו דם בניהם ובנותיהם וניאוף וכל תועבת ה' יחדו נשקו, שעליהם הפליגה התורה לשרש אחריהם. לא כן הגוים האלה הכל לאידך גיסא עוסקים בישובו של עולם ומאמינים בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית וכאלה רבות עמהם, ומה לי להאריך בדבר ידוע ומפורסם ודברי אך למותר".

וכן בסוף שו"ת כרך של רומי, בתוך אזהרה מעיסוק בפילוסופיה דתית, כי הלומד יחשוב שבטל טעם המצוות ויפסיק לקיימן, הזכיר כדבר פשוט שבני נח לא הצטוו על השיתוף:

"ואחר שיהיה כן בהכרח אם כן יש לחוש שמא הדור האחרון בהשתקעו בפלוסופיית התורה האלוהית ויאורו עיניו כי טעם טעמה כצפיחית בדבש וכמ"ש אדוננו המלך ע"ה הנחמדים מזהב וכו' ומתוקים מדבש וכו' נחמדים מזהב אל השכר הישר הנטוע בנו מטעמים מספיקים ומתוקים מדבש כי מכוונים אל טבענו ומזגנו מבלי לאות והן בעודנו הפלוסוף הישראל מתעלם ומתעדן בעדן גן התורה ואוכל מפרי מצותיה המעולות ומשביע עצמו מהשכיל משפטיה המושכלות דרך הילוכו יפגע באלו החוקים וכמעט רגע יתבהל וישתומם ויעמוד בראותו כי אין דרך לנטות ימין ושמאל לתת בהם טעם כעיקר להרוות כל צמאון המעיינים בהם ומקיימים אותם ואותו עני מפני לחץ שכלו יפנה דרך כרמים לבקש נכלי דתות וטעמים כגויים משכלי או עפ"י ספרי הגוים (אשר לא האיר לבם מן המאורות הבהירים ולא עמדו רגלי אבותיהם באותו המעמד הגדול והנורא) ויתחיל להתחכם ולהתוכח ולומר על מה עשה ה' ככה לגזור לבישת שעטנז אם לא להרחיקנו מכל וכל מעבודת אלילים הא לאו הכי אין לה ר"ל לגזירה טעם מספיק וא"כ עכשיו אבדה האמונה ההיא מפי הגוים אשר במחוזינו (כי ידוע כי הגוים הללו אינם עע"ז כי אם משתפים ובני נח לא נצטוו על השיתוף) א"כ נתבטל הטעם נתבטלה הגזירה וכן באיסורי המאכלות בעץ וולטי"ר ומיראב"ו ישראל ומקל דידירו"ט יגיד לו והולך ומתירם וגם אם לא ידרוך בדרך זה כלל אפשר יהיה לו לפוקה ולמכשול מאמר הרמב"ן ז"ל המצות הם משפט אלוהי הארץ בהיות נעזרת סברא זאת מראות ביטול הקרבנות ומצות אחרות מהם כיוצא בהם בזמן הזה והוא לא ידע בסוד הדברים ואשם, וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות".

ייטב לב, אבני צדק

הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים בשו"ת אבני צדק יו"ד קה, נשאל האם גיורת צריכה לגלח שיער ראשה כפי המנהג המופיע ברמ"א. והאריך לבאר שמנהג הגילוח נעוץ בכך שהגוי עבד עבודה זרה בטרם גיורו, וממילא גיורת שהייתה נוצרייה אינה צריכה לגלח את שיער ראשה,

"אפשר היינו דוקא בימיהם, שהיו הנכרים עובדים עבודה זרה ממש שלא בשיתוף, על זה כתב הב"ח דנטילת שער בגר הוא על פי רבי משה וכו', היינו לפי זמן הקודם, אבל עתה בזמנינו זה שכתב הרמ"א באורח חיים סוף סימן קנ"ו: ויש מקילין בשותפות עם הנכרים בזמן הזה וכו', דהרי אינם מוזהרין על השיתוף, ולא תימא דוקא לענין שבועה, כי יותר מזה מבואר בדרכי משה ורמ"א ביורה דעה סימן קנ"א, הובא בש"ך שם ס"ק ז', ומשם מבואר דאין נכרי מצווה על עבודה זרה בשיתוף שם שמים ודבר אחר כלל, וכן כתב העולת תמיד באורח חיים שם סימן קנ"ו, וכל זה הובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן קמ"ז. ואם כן החילוק מבואר, דישראל מומר המצווה על השיתוף – כששב צריך גלוח משום דפלח לצלמא, ולכן המנהג במומרים לגלח דומיא דלוים שהוחלפו תחת הבכורות שעבדו העגל בשיתוף, כמבואר בסנהדרין דף ס"ג: 'אמלמא וא"ו שבהעלוך וכו", ופירש רש"י שלא כפרו בהקב"ה רק שיתפוהו לדבר אחר, עיין שם. אבל נכרי ונכרית בזמן הזה, שהאומות מאמינים בבורא שמים וארץ ואינם עובדים רק בשיתוף זה למעלה מזה – לאו בכלל עבודה זרה הן, דאינם מצווין על עבודה זרה [בשיתוף] כלל, ולכך אינם צריכים גלוח, ולזה בגר וגיורת אין המנהג לגלחם".

וכתב שאף למעיל צדקה ודעימיה לא צריך לגלח:

"אפילו להפוסקים דבן נח מצווה על השיתוף, עיין מעיל צדקה ושער אפרים ונודע ביהודה תנינא, הובא בפתחי תשובה שם, אפילו הכי אני אומר דאין צריך גלוח אם בא להתגייר. דנהי דלפי האמת הנכרי מצווה על זה, אבל זה ברור כי הנכרים בזמן הזה אינם בקיאים בהלכות עבודה זרה, והם סוברים דזה מותר להם, ואינם אלא שוגגים או מוטעים, ובפרט למאי דקיימא לן אומר מותר כזה אנוס הוא… ואם כן כל שכן נכרים עצמן דהוה להו לענין עבודה זרה בשיתוף שוגגים ואנוסים גמורים מכחד סברו דשיתוף מותר, ואם כן תו אין למילף מהתם, דבכורות עבדו במזיד, מה שאין כן נכרי זמנינו המאמינים בה' ואינם עובדים רק בשיתוף מכח אומר מותר, ואנוס הוא, ואינו בכלל עובד עבודה זרה – אינו צריך גלוח".

עוד כתב בפירושו ייטב לב לפר' וירא, שרק ישראל נקראים בניו של ה' ומייחדי שמו, אבל הגויים עובדים בשיתוף כעבד שיש לו שני אדונים:

"ובא וראה כמה גדול כחה של צדקה ממש"ה הולך צדקות כו' הוא מרומים ישכון שנא' הבט נא כו' ביאור הדברים למאי דאי' ב"ב פ"ק שאל טרנוסרופוס לר"ע אם אלוהים אוהב עניים למה אין מפרנסן משל למלך שכעס על עבדיו כו' א"ל ר"ע למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו כו' הרי שענין נתינת הצדקה הוא מכח שאנחנו בנים למקום כמבואר בפר"ד, והנה אי' בגמ' שבת אין מזל לישראל מנ"ל ממה שא' הקב"ה צא מאצטגנינות שלך ע"ש טעמא דמילתא כי הבן אין לו אלא אב אחד משא"כ עבד יכול לעבוד שני אדונים ולכן אנחנו בנים למקום דאין עלינו שום מושל ומזל רק בצלו ית' נתלונן משא"כ אומות העולם שעובדים בשיתוף כי הם קרו לי' אלקא דאלקא' לזה הם תחת המזל שמקבלים השפעה על ידו, ובזה מובן הולך צדקות זה אברהם בזה הראה לדעת כי אנחנו בנים למקום ב"ה ע"כ הוא מרומים ישכון שא"ל הבט נא כלו' הגביהו למעלה ממזל מדה במדה".

הרב אברהם פלאג'י

בשו"ת שמע אברהם ב, נא, נשאל הרב אברהם פלאג'י, לאחר שריפות קשות באיזמיר, על קבלת צדקה גם מגויים:

"שאלה בשנת התר"א ותר"ה ליצירה היו שריפות גדולות בעירינו אזמיר יע"א (יבנה עירינו אמן) לא תפ"ץ (תקום פעמים צרה) ושלחו מכל המקומות מעות לצורך העניים אשר נשרפו בתיהם בשריפה ההיא ושמו גבאים בעיר לחלק והיו גבאי גוים לחלק לגוים שנשרפו בתיהם וגבאי ישראל לחלק לנשרפים ישראלים. והנה אמת כי בשנת התר"א שאירע שהיה מן היהודים שנשרפו בתיהם יותר משאר האומות כמו כן לקחו חלק יותר ובשנת התר"ה שהיה להפך ששאר האומות היה יותר נלקים בשריפה לקחו יותר ולשאול הגיעו מיראי ה' וחושבי שמו אם יש איסור בזה ליקח צדקה מן הגוים או לא".

והאריך מאד בסוגיית קבלת צדקה מגויים, ולקראת סוף התשובה כתב:

"ועוד נראה לי לומר לפי מאי דקיימא לן דרוב גוים שבזמנינו זה אינן עובדים עבודה זרה מאמינים באחדותו יתברך ובתורתינו ויש מהם שמאמינים גם כן בביאת המשיח, כל כי האי גוונא אין מקום לאסור מלקבל צדקה מן העכו"ם, דאין אלו עובדי כוכבים ומזלות כמבואר בש"ס ריש פרק קמא דעבודה זרה ובתוספות וכל הראשונים, דאפילו במה שאסור לישא וליתן ביום אידו היכא דידע דלא פלח לעבודה זרה מותר כמו שיעויין שם. וכבר מור"ם באו"ח סוף סימן קנו, וביו"ד סוף סימן קמח, ובסימן קנא סוף סעיף א בהג"ה והרב ש"ך שם ס"ק ז נקטו בפשיטות דבר זה וכן נמשכו אחרונים וכמה מרבני האחרונים הלא בספרתם".

והביא את דברי הזרע אמת שצירף דעה זו, ואת דברי היעב"ץ שהגויים בזמננו שומרים שבע מצוות בני נוח.

הרב מכלוף אלדאודי

הרב מכלוף אלדאודי כתב תשובה ושלח לרב אלישר והיא נדפסה בשו"ת יש"א איש יו"ד ב, ושלח את אותה תשובה גם לרב יצחק אבולעפיא והיא נדפסה גם בשו"ת פני יצחק ה, א [הרב אבולעפיא הגיב לו, כפי שנראה להלן].

השאלה היא על יהודי שהשכיר חצר לנוצרייה. התשובה עוסקת בעיקר בדיני השכרת בית בארץ ישראל לגויים, ובתוך כך כתב שהנוצרים בימינו אינם עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכתב שאין לומר שדינם כמינים כי הם מאמינים בשילוש, שהרי אם נדחוק אותם יגידו שהכל זה בעצם הקב"ה, והדינים שאמרו על 'עכו"ם' לא רלוונטיים לגביהם כי הם מאמינים בהקב"ה ובתורה וכו', ואמונתם ביש"ו היא מנהג אבותיהם בידיהם:

"ומעיקרא דדינא הגויים אשר בזמן הזה אינם עובדי עבודה זרה והישמעאלים בודאי הגמור שאינם עובדי עבודה זרה ומותר להשכיר להם בתים אף לדירה וכמ"ש הרב פאת השלחן בהל' א"י סי' ז' משם הרב כפתור ופרח יע"ש. ולענ"ד גם הנוצרים אשר בזמן הזה אינם עובדי ע"ז והגם שיש מהם שמניחים בבתיהם שתי וערב אינם עובדי ע"ז ואינם יודעים בטיבה רק מנהג אבותיהם בידיהם…

ושמא תאמר אפשר נקראים מינים מאחר שמאמינים בשילוש והרמב"ם ז"ל כ' שם ה"ח וז"ל חמשה הם הנקראים מינים האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג או שהם ב' או יותר וכו' עכ"ל, הרי עינינו הרואות אלו הלועזים כשתדחוק אותם בזה ישיבו כי הכל אל אחדות ה' ב"ה כי הוא הראשון וצור לכל אלא דמנהג אבותיהם בידיהם ואינם עע"ז כלל מה תאמר אפ' הם מכת המסיתים ומדיחים הרי מפורש בד' הרמב"ם ז"ל בה' ע"ז ריש פ"ד מי הוא הנק' מסית ומדיח שמסית ומדיח את ישראל לעבוד אלהים אחרים זולת ה' ב"ה לא כן אלו מאמינים בה' ב"ה ואם נאמר שהם מכת הכופרים בתורה וכו' יע"ש לפי"ז לא הנחת בן לאברהם אע"ה שאנו רואים שנתפשט ביניהם המנהג להשכיר להם בתים ולשאת ולתת עמהם ומילדות מהם ונהנים מסעודותיהם ולוקחים סממני רפואה מהם וכאלה רבות ומי התיר להם והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ט דע"ז הט"ו כ' דעכו"ם שעשה משתה לבנו או לבתו אסור ליהנות מסעודתו וכו' וכן דברים רבים שאסרו חז"ל מפני תקרובת ע"ז.

אלא יראה לע"ד דאלו אשר בארצותינו אינם בכלל עכו"ם הם מאחר שהם מאמינים באל חי ותורת מרע"ה ובתחיית המתים ובשכר ועונש ואינם בסוג שמנה רבינו ז"ל ומה שמאמינים ביש"ו הוא מנהג אבותיהם בידיהם ואינם נקראים בשם מסיתים ומדיחים ואפיקו' ועכו"ם אלא אותם שמנה רבינו ז"ל בס' היד החזקה ובס' חז"ל והבו דלא לוסיף עלה ולהרבות שנאה וקנאה בין הדתות והאמונות וכו'. יצא לנו מכל הנ"ל לק"ד כי ראובן הנז' מותר להשכיר חצרו הנז' בלי ספק".[4]

הרב שלמה ליפמן ולדלר

בקובץ וילקט יוסף (קובץ עם מאמרים תורניים ממחברים שונים) כרך ג, סימן קצו, מובא מאמרו של הרב שלמה ליפמן ולדלר על עבודה זרה בשיתוף לגויים.

תחילה הביא את פשט דברי הרמ"א וש"ך לעומת השער אפרים ונודע ביהודה. וכתב שעיקר הראיה של המחמירים מהברייתא בסנהדרין שכל שבית דין של ישראל ממיתים עליו, בן נוח מוזהר עליו. הרחיב ביישוב הברייתא לפי דעת המקילים:

"אבל לעניות דעתי מצאתי בעזרת השם יתברך שמברייתא זאת אינו ראיה שבן נח מוזהר על השיתוף". מטרת הברייתא היא לומר שיש דברים שאסורים לישראל הקשורים לעבודה זרה שאסורים רק משום לאו, ולבן נח הם מותרים. ו"כל דבר שבית דין של ישראל ממיתים עליו", הכוונה שכאשר הישראל עובד בשיתוף או שלא בשיתוף – "נכרים מוזהרים עליו" כאשר הם עובדים שלא בשיתוף: "כך יש לפרש הברייתא, אנחנו בני ישראל עם ה' יש לנו שני עניינים בעבודה זרה כמבואר בהדיא במשנה מסכת סנהדרין דף ס העובד עבודה זרה בד' עבודות בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב מיתה, וכן המקבלו ואומר לו אלי אתה, ובשאר עבודות כדרכה חייב ושלא כדרכה עובר בלאו, וכן המגפף והמנשק והנודר ונשבע בשמו עובר בלא תעשה. ועל זה אמרו בברייתא בבן נח אינו כן, אלא עבודה זרה שישראל חייב מיתה, גם בן נח חייב מיתה, אבל עבודה זרה שבישראל אינו חייב מיתה רק עובר בלאו, בן נח אינו מוזהר על זה. בבן נח יש רק הדין, אי שחייב מיתה בעבודתו, או שאינו נזהר כלל, ואין כוונת הברייתא כל ענין עבודה זרה שיש בישראל ושבבן נח, רק כך כוונת הברייתא עבודה זרה בענין עבודה זרה, הן ישראל שעובד עבודה זרה מה שיש אצלו עבודה זרה בשיתוף או לא בשיתוף, כי בישראל אין חילוק בזה, והן בנכרי שעובד עבודה זרה שמה שיש אצלו עבודה זרה, היינו שלא בשיתוף, כי בשיתוף אינו אצלו עבודה זרה כלל, הדין, כל עבודה זרה שישראל חייב מיתה גם בן נח אם הוא עובד עבודה זרה מה שאצלו עבודה זרה היינו שלא בשיתוף חייב מיתה, אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליהן, היינו שאין בית דין ממיתין עליהן הישראל אם הוא עובד כך, כגון שאר עבודות חוץ מארבע עבודות שלא כדרכה, או הנודר ונשבע בעבודה זרה, הישראל בעבודת כך לעבודה זרה עובר רק בלאו, הבן נח אינו כן שהוא בעבודתו לעבודה זרה אף שלא בשיתוף אם עובד כן אין מוזהר עליהן כלל בלאו כי בבן נח אינו שייך אזהרת הלאו".

בסיום דבריו סקר את הפוסקים שנחלקו בזה, ומנה את הפוסקים בשמותיהם. הביא ששער אפרים, נודע ביהודה, פרי מגדים ומחצית השקל החמירו בזה. והביא שרמ"א ש"ך, עולת תמיד, חוות יאיר, מאורי אורי, יעב"ץ, רביד הזהב, ישועות יעקב, סדר משנה, הרב נתנזון, הכתב והקבלה, משנת חכמים – הקלו בזה. וכתב:

"אחר אסיפת כל הני השיטות יש לנו סמיכה ממש לפסוק שהנכרים אינם מוזהרים על השיתוף ונכרים בזמנינו לא יחשבו לעובדי עבודה זרה אשר הוא דבר גדול בפרט בזמנינו להשתיק פי המשטינים עלינו ויבא משיח צדקינו ומלאה הארץ דעה ויהיה ה' אחד ושמו אחד".

עוד כתב שם בקובץ וילקט יוסף סימן רו, אם מותר לומר את שמו של ישו, וכתב שמותר מכמה סיבות ואחת מהן משום שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף:

"ועוד היתר אחר נראה לעניות דעתי לפי רוב השיטות וכאשר ביארנו לעיל שהנכרים אינם מוזהרים על השיתוף לעבוד עבודה זרה שלהם בשיתוף אמונה בבורא העולם, והנכרים בזמנינו עובדים עבודה זרה שלהם בשיתוף האמונה ברוך הוא, ולא נעשה עבודה זרה שלהם כלל עבודה זרה אצלם על פי חוקי התורה אשר הם מחויבים לקיים, ואם גם לנו השיתוף אסור, אבל שם זה אינו מורה כלל לכח אלהות, וממילא אין אסור לנו לזכור אותו איש בשמו מצד מה שאמרה תורה שם אלקים אחרים לא תזכירו כי שמו אינו שם אלקים. וראיתי בסדר משנה להגאון מו"ה ואלף באסקאקוויטץ זצ"ל שנחית גם כן לסברא זאת ומתיר להזכיר שם של אותו איש מצד הדין, רק ממידת חסידות אין לנו לזכרו, ונזכיר שם צדיק צדיקו של עולם בורא עולמים שיהיה שם שמים שגור בפינו ויקדש שמו על ידינו ובתורת הקדושה יאר עיננו, כך נראה לעיות דעתי לברר הדברים הנ"ל, וה' יחכמנו בתורה הקדושה".

שערי רחמים

בשו"ת שערי רחמים סימן ה', נשאל הרב רחמים פרנקו על כהן שהמיר דתו מכוח השפעת המיסיונרים (הפרוטסטנטים, כך מבואר בשאלה), וחזר בתשובה, ורוצה לדעת אם מותר לו לישא את כפיו ולעלות ראשון לתורה וכו'. הרב פרנקו ביאר באריכות את מחלוקת הראשונים ודברי האחרונים על כהן שעבד ע"ז אם מותר לו לישא כפיו, ובחלק השני של התשובה בירר האם יש לכהן הזה דין עובד עבודה זרה.

תחילה דן ביחס למינים:

"והגם לכאורה דהיה נראה דלא גריעי ממינים שבזמן התלמוד דחשיבי להו עובד ע"ז… וכדכוותיהו במינים שבזמן הזה אשר גם המה מאמינים ביש"ו ובפרט במה שמשתחוים ליש"ו דהיא אחת מד' עבודות, אף דהשתי וערב אינם חושבים אותו לע"ז ממש כענין הצלמים שמשתחוים להם, אלא עיקרו עשוי לזכר אותו האיש דוקא, ומה שמשתחוים לו אינו לכוונת השתחוואה לע"ז מצד אלהות רק משום כבודו. מכל מקום כיון דסוף סוף המה כורעים ומשתחווים לזכרון יש"ו הנוצרי, הא ודאי דהשתחואה דע"ז חשיב". אמנם דחה זאת: "הנה בכל זאת לפי מה שחקרתי ודרשתי באופן אמונתם ועבודתם, יש לדון דלא דמי למינים שבזמן התלמוד, כי הנה הגד הוגד אלי דאינם נמצאים אצלם שום צלם וצורה כלל. ואף גם זאת צורת יש"ו לא בביתם ולא בבית תפלתם, וכולם מאמינים בה' ובתורה הקדושה שהיא מן השמים, רק שעיקר טעותם הוא דיש"ו הנוצרי הוא בנו ח"ו ושאר טעויות באמונת ביאת משיחנו וכיוצא".

וכן הביא את הפוסקים על שיתוף:

"ובפרט למ"ש הר"ן סוף פרק קמא דע"ז ורי"ו (נתיב י"ז חלק ה) שהביא מה שכתב רשב"ם בשם זקנו רש"י דבזמן הזה הכל מותר אפילו ביום אידם למכור להם, שגוים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם וכו'. וכתב עוד בשם ר"י כי יש היתר אחר בזמן הזה שנשבעים בקדשים שלהם הנקרא און גיליון ואין תופסין בהם אלוהות, ואעפ"י שמזכירים שם שמים וכונתם ליש"ו הנוצרי, מכל מקום אין מזכירין שם ע"ז ודעתן לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפין שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום ל"ע שאינם מוזהרים על השיתוף עיי"ש. ופסקו מור"ם ז"ל בא"ח (סי' קנ"ו). ועיין להרב שם חדש ז"ל בעמוד אלילים שכתב דאיסור השיתוף אינו אלא מדרבנן. וכיון שכן יש לצדד במומר דנידון דידן דכיון שכבר חזר בו מאולתו ושב בתשובה כשר לישא את כפיו אף לדעת הר"מ ז"ל דלאו בכלל כהן שעבד עבודה זרה חשיב".

ואכן למעשה התיר לכהן הנ"ל לישא את כפיו.

רד"צ הופמן

בשו"ת מלמד להועיל יו"ד נה, נשאל רד"צ הופמן אם מותר לבנות גדר לבית קברות מאבנים של בית ע"ז שנהרס. בתוך תשובתו כתב שאין לטעון שכיוון שהנוכרים בימינו (נוצרים) עובדים בשיתוף הם אינם יכולים לבטל את בית הע"ז שלהם, שכן מאחר שלישראל שיתוף נחשב ע"ז לכל דבר, הרי שהעובדים בשיתוף יכולים לבטל את בית תפילתם ומועיל הדבר להתירו לישראל. "ופוק חזי" שלא מצאנו מי שמפקפק ביכולת עובדי הע"ז בזמננו לבטל את אליליהם. והעיר שהאריך בסוגיה בספרו בלשון גרמנית:

"גם הטעם דמקילין בסחורה בדברים שצריכין לעבודתם, שכתב הש"ך סי' קנ"א ס"ק ז', אינו ענין לכאן, דאף דנכרים משתפין שם שמים ודבר אחר, ונכרים אינן מצווין על השיתוף, וכמו שהארכתי בזה בספרי: דער שלחן ערוך וכו' (בלשון אשכנז), מ"מ לישראל הוי שיתוף ע"ז גמורה, והמשתף יכול לבטל. ופוק חזי כל האחרונים שקלו וטרו בענין ביטול ע"ז, ולא משתמיט חד מינייהו למימר דנכרים שלנו אינם יכולים לבטל. ועוד, אי אמרינן דאינן יכולין לבטל מפני שאינן עע"ז, א"כ בית תפילה שלהם אינו אסור משום משמשי ע"ז. ואין לומר דלחומרא אמרינן דהם עע"ז דזה הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי דהוי עע"ז ואעפ"כ אינן יכולין לבטל משום דאינן עע"ז, אתמהה".

וכן בשו"ת מלמד להועיל חלק או"ח טז, בהקשר לאיסור 'בחוקותיהם לא תלכו', הזכיר:

"דבר ידוע שאף שלרוב הפוסקים הגוים אין מוזהרין על השתוף, מ"מ לישראל שתוף אסור במיתה כשאר ע"ז, וא"כ חוקותיהם אסורים לישראל משום חוקות ע"ז".

בשנת תרמ"ה (1885) רד"צ הופמן פרסם ספר על יחס ישראל לנוכרים בשם 'השולחן ערוך והרבנים על יחס היהודים אל בעלי דתות אחרות', בשפת גרמנית. ניתוח חלקים ממנו מובא ב'שמעתין' 86 עמ' 87 במאמר בשם 'יחס היהדות לאומות העולם'. מוזכר שם פרק בשם 'נוכרים בזמן הזה', שמביא מהמאירי, יעב"ץ, חוות יאיר ועוד. יש גם פרק על עבודה זרה בשיתוף, שם דייק רד"צ הופמן מלשון הרמב"ם בספר המצוות שרק ישראל הוזהרו על השיתוף ולא בני נח.

וכך כתב רד"צ הופמן בחיבור זה (עמ' 120-121. עפ"י תרגום):

"הוא [הרמב"ם] אומר בהקשר זה, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה, כלומר, עובדים את מה שנחשב עבור היהודי כעבודה זרה, ומה שהיהודי חייב להתרחק ממנו בהחלט, כפי שהודגם בפרק הקודם… אך בשום פנים ואופן לא התכוון הרמב"ם להגדיר את הנוצרים כעובדי עבודה זרה במובן זה שהם עוברים על הדיבר העליון של בני נח [איסור עבודה זרה], או שניתן להחיל עליהם את ההלכות שנפסקו נגד מנהגי עובדי האלילים הקדמונים. […] דעה זו [המקילה] היא שהפך השולחן ערוך לבלעדית. הרמ"א מלמד שוב ושוב, שאין להתייחס לנוצרים כעובדי עבודה זרה בשום אופן, ושמשום כך יינם מותר בשימוש [בהנאה], כמו זה של המוסלמים, וכי מותר לשלוח להם מתנות בחגיהם ולעשות עמם עסקים…

הזכות על כך שההשקפה, לפיה אין להתייחס לנוצרים כעובדי עבודה זרה, הפכה לבלעדית בקרב היהודים, שייכת לר' משה איסרליש [הרמ"א]. בכך שהכניס לשולחן ערוך את ההלכה, לפיה בני נח אינם מחויבים באמונה באחדות ה', הוא אמר במילים אחרות: אנו, היהודים, איננו רשאים לבוז לנוצרים, כי הם יכולים להגיע לחיי העולם הבא גם בדתם. היו רבנים שחלקו על הלכה זו (עיין הערה 1 לעיל), ולכן נאלץ איסרליש להציג אותה בטון צנוע ("יש מתירין, יש מקילין"); אולם המאוחרים קבעו דעה זו כנורמה מחייבת. כבר כמאה שנים לאחר איסרליש, ר' יאיר חיים בכרך (חות יאיר, עמ' 2 ו-6) מציג דעה זו כאקסיומה, "והייתה זו כבר תורה שוטפת [מקובלת] אצל אבי, וכפי שר' יעקב עמדין מדווח (… היהודי האמיתי, עמ' 13), זוהי דעת כל ישראל"."

מטה לוי

בשו"ת מטה לוי ח"ב יו"ד כח, נשאל הרב מרדכי הורוויץ אם מותר להיענות לבקשת נוצרים קתוליים לסייע להם לבניית כנסייתם. השואל ראה בזה קידוש השם, אך שאל אם זה מותר.

ה'מטה לוי' השיב: מדורות קדמונים נהגו להקל בזה משום איבה ומשום דרכי שלום, והמחמירים החמירו על דרך הפלפול, אך גם הם הסכימו שלמעשה צריך להקל מטעם דרכי שלום וחשש איבה:

"שאף אותם הגדולים שכתבו להחמיר, לא כתבו רק להלכה ולא למעשה, ודרך הפלפול לחוד ודרך המעשה לחוד. בפלפוליהם לא השגיחו על דרכי שלום ולמעשה סתרו מה שבנו בהלכה. ואני כל ימי ראיתי שאין אמת אלא אחת, ומה שאינו עולה יפה למעשה, גם להלכה אינו עולה".

תחילה הביא את דברי התוספות, רמ"א וש"ך, וכתב שדבריהם ברורים להלכה:

"ודברי תוס' האלה הברורים והנשנים בתוס' במקומות אחרים (במגילה כ"ח ע"א ובבכורות ב' ע"ב) היו ליסוד לדינים הרבה עד שהרמ"א ז"ל הביאם בש"ע אורח חיים ס"ס קנ"ו שכתב ויש מקילין בעשיית שותפות בזה"ז וכו' וכתב ממש לשון התוס' מכל מקום כונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפין שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרים על השיתוף עכ"ל. וידוע דרכו של רמ"א שאם הוסיף אלשון המחבר בלשון ויש מקילין דדעתו לפסוק כן להלכה וביורה דעה סי' קנ"א סעיף א' כתב דמותר למכור להם כל דבר לעבודתם ויש מחמירים ונהגו להקל כסברא ראשונה וכו' וכתב הש"ך שם ס"ק ז' ונהגו להקל לשון ד"מ מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם עכ"ל, ר"ל כמ"ש בא"ח סי' קנ"ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפין וכו שאין בני נח מוזהרים על השיתוף וה"ה הכא, עד כאן לשון הש"ך. הרי שהחליט הד"מ דבזמן הזה יש להקל ולא בלשון ויש מקילין. והש"ך ברר וקיים דבריו ואין פוצה פה ואין חולק".

והמשיך שלאחר מכן קמו כמה אחרונים לחלוק:

"עד שקמו שני גדולי ישראל לחלוק על הדבר. הראשון הוא בעל התשובה מעיל צדקה סי' כ"ב… אבל באמת אחר מחילת כבוד הגאון המחבר אין בדבריו כח לסתור את דברי הרמ"א ז"ל". והשני בנו של הנוד"ב.

תחילה האריך בדחיית דברי המעיל צדקה, ולאחר מכן בדחיית דברי בנו של הנודע ביהודה.

תחילה כתב שמוכח מסנהדרין סג, א, שע"ז בשיתוף קלה יותר אפילו לישראל, למרות שהיא אסורה לישראל. וביאר שכך גם דעת הרמב"ם שעבודה זרה החמורה יותר היא בלי שיתוף, ומה שכתב שעבודה זרה בשיתוף היא 'עיקר' ע"ז, הכוונה שורש והתחלת הע"ז בעולם, שהידרדרה לע"ז בלא שיתוף שהיא החמורה יותר. ואף שכתב במורה נבוכים בחומרה רבה כלפי המשתף והמגשים, שם גם כתב שלא יעלה על הדעת שיש מישהו שחושב הפסלים לאלים בעצמם. וכל מה שכתב בהלכות ע"ז זה לישראל בלבד. ואמנם בהלכות מלכים על שבע מצוות לא חילק במפורש בין ע"ז לע"ז בשיתוף, אבל אין מכך ראיה שלדעתו הם אסורים בשיתוף:

"ואמת הדבר שגם שם לא כתב לחלק בין ע"ז ממש לשיתוף גבי בני נח, אבל מ"מ ראית בעל מעיל צדקה דהרמב"ם חשב את השיתוף לעיקר בלשון האחרונים וע"ז ממש הוא כמו טפלה לע"ז אין ראיה כלל, מלבד שהוא נגד השכל הפשוט והישר ונגד גמרא מפורשת דסנהדרין הנ"ל".

ומכיוון שאין ראיה מהרמב"ם יש לדחות את פירושו הדחוק של מעיל צדקה בתוספות:

"ומאחר שראינו שאין שום קושי' על הרמ"א, לא מכח מהיכי תיתי ולא מהא דכתב הרמב"ם, אין צורך להאריך שמה שפירש הגאון בעל מעיל צדקה בדברי תוס' לא ניתן להאמר, ואף הוא לא אמר כן רק מפני הדוחק והלחץ. וראיתו דרק לנכרי שרי לשתף בלי הזכרת אלהות ולישראל אסור מהא דכתבו התוס' שם ע"א ד"ה כל מחרב לה' ולגדעון פשיטא דאין ראיה כלל, דאדרבה התוס' כתבו להיפך דדוגמת חרב לה' ולגדעון שרי אף לישראל".

והדגיש שכדי להבין סוגיה זו לעומק צריך לשבת עליה באובייקטיביות ובנחת:

"ומזה יש לראות שאף גאון ומובהק כהמחבר הנ"ל (ואף שלא הזכיר בעצמו את שמו על ספרו גלוי וידוע ע"י הסכמת בעל נודע ביהודה ז"ל שהוא הרב מהו' יונה לאנדסופר ז"ל) לא ירד לעומקו של דבר כיון שעסק בדבר שעל ידו יחר אף כל ירא שמים שמצאו שמות הקדושים כתובים על ספר עם סימני אמונת הקראים ע"ש, וכתב ברתת בחמת קדש ומכלל כעס וכו' ואלמלא היה יודע שממנו ילמדו להחמיר גם בדברים העולים ברומו של עולם החיים בודאי היה מצא בשכלו הזך והנפלא אמיתת הדבר".

וכן ביאר בספר המצוות לרמב"ם, שבני נוח לא נצטוו על השיתוף.

התחיל בדחיית דברי הרב שמואל לנדא, והתייחס לקושיה העיקרית שכל שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בני נוח מוזהר עליו. וביאר הרב הורוויץ שכל הדיון בגמ' היה על אלו אופני עבודה חייבים בני נח, ועל כך אמרו את הכלל 'כל שב"ד ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן', ולא כלל גורף לכל הלכות ע"ז, "וליכא שום קושיא מזה על דעת כל הגדולים שפירשו דברי התוס' מרמ"א כהוייתן וכפשוטן של דברים". ודחה את האפשרות לומר שבני נוח לא נהרגים על השיתוף אבל אסור להם.

וכתב שאין לדחוק בדעת רמ"א שדיבר רק על שבועה, כי זה ממש נגד דבריו ביו"ד קנ"א שמותר למכור להם כל דבר לעבודתם:

"ומה שכתב הגאון הנ"ל דגם הרמ"א לא פסק כן רק לענין שבועה הוא מופרך מתוך דברי הרמ"א ז"ל בעצמו שכבר הבאתי לעיל דברי הרמ"א ביורה דעה סי קנ"א סעיף א' דמותר למכור להם כל דבר לעבודתם, והביא שם הש"ך ס"ק ז' לשון הד"מ 'מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם' וכו'. ומדחזינן שהג' מו"ה שמואל ז"ל לחנם טרח להוכיח שדעת הרמ"א רק בשבועה דהרי בפירוש אמר כן גם גבי מכירת דבר לעבודתם יש לסמוך על הדברים שכתבנו שגם כוונת הר"ת כמו שהבינו כל המפרשים את דבריו".

והרחיב בביאור הדעות בסנהדרין סג, א, והסיק למעשה בשאלה שנשאל עליה שמכיוון שאין איסור, ממילא יש בזה קידוש השם:

"ועל כל הדרכים האלה נגיע לתכלית הדבר, ופשוט אצלנו שאין כאן שום איסור כלל, וכיון שאיסורא ליכא, ממילא הדין עם ידידי נ"י שמצוה נמי איכא, היינו מצות קידוש שמו הגדול [וידוע כי שר הגדול בישראל אשר לא ישכח שמו במחנה העברים, כש"ת מהו' סיר משה מנטפיורע ז"ל קדש שם שמים על ידי זה שבנה להם בית תפלה ברמסנט] על ידי עמו ישראל, ויראו כל עמי הארץ שאנחנו יהודים נאמנים עתידים בכל שעה למסור את נפשנו באהבה בעד קידוש השם שהוא ה' אחד ושמו אחד, ולהשליך את כל יהבנו ואת כל כבודנו בעולם הזה בעבור אמונתנו הקדושה שכולנו מודים שהמצוה הזאת לנו היא ולא לעם אחר, וכולנו מודים שכל מי שאינו ישראל יוכל להיות אחד מחסידי וגדולים עולם ובני עולם הבא אם ישמוע את שבע מצות בני נח כאשר נתנו לכל העולם כולו".

וסייג שבלבד שאין בקהילת הקתוליים הללו גם יהודים משומדים, שאז יש בזה איסור 'לפני עוור'.

בתוך דבריו כתב הרב הורוויץ שבפועל הפוסקים הקילו בהרחקות בגלל שעובדים בשיתוף, ולכן סתם יינם מותר בהנאה. ומסביר כן גם בדעת הרמב"ם, על אף שכתב כך על הישמעאלים בדווקא:

"וכל הפוסקים שממיהם אנו שותים הקילו בסתם יינן בהנאה ויסדו דבריהם על דבר זה ורק בשתיה אסור כיון דיינם אסרו משום בנותיהם ולא משום ע"ז. וכיון דלאו עובדי עבודה זרה הם הקילו לענין איסור הנאה כמו בפתן ושמנן שלא אסרו בהנאה דהוי נמי משום בנותיהם ולא אסרו בספק מגעם ע' בריב"ש סי' תכ"ד. ובזה לא אמרו משום דעכו"ם בחוץ לארץ מנהג אבותיהם בידיהם או משום דלא ידעו טיב עבודת כוכבים ואינם מבינים לנסך את יינם כאבותיהם והם כתינוק בן יומו כמו שכתבו ראשונים הרבה אלא בפירוש כתבו גבי הישמעאלים הטעם משום דלא פלחי לע"ז. וזו לשון הרמב"ם: וכן כל עובד כוכבים שאינו עובד כוכבים כגון אלו הישמעאלים. וכן כתבו הטור והמחבר ביו"ד סי' קכ"ח וסי' קכ"ט וכן החליט הש"ך בסי' קכ"ט ס"ק ה' בזו הלשון: ישמעאלים וה"ה לשאר נכרים בזמן הזה. ומדנקטו כגון ישמעאלים ש"מ דלא משום מעשה אבותיהם בידיהם וכדומה דאל"כ גם בספק מגעם של עובדי כוכבים ממש בזמן הזה מותר אלא ודאי משום דלאו עע"ז כלל ופשוט שהרמב"ם לא כתב כגון אלו הישמעאלים רק משום שהוא שכן בתוכם והם קרובים וידועים אליו ונשא ונתן עמהם כמעט בכל יום ויום. והש"ך שהוסיף וה"ה לשאר נכרים בודאי את טעמיה דרמב"ם משייך גם אשאר נכרים דהיינו על אותן העמים שאנחנו שוכנים בתוכם וטעם אחד לכולם וע"כ משום דאינם מצווים על השיתוף".

משיב כהלכה

בשו"ת משיב כהלכה יו"ד ט, ג, נשאל רבי אברהם זאב וולף פרנקל, לגבי הדין בשו"ע חו"מ תכה, ה, שאסור להציל גוי, וכתב שמדובר על גוי עובד עבודה זרה, אך הנוצרים אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה כי מותר להם השיתוף, ויש להצילם:

"אמנם האומות אשר אנחנו שוכנים בארצותם, אשר קיימו וקיבלו עיקרי הדת ושומרי מצות ה' השבע מצות, אחת מהם לא נעדרה, ואף כי ישתתפו לפי אמונתם שם שמים ודבר אחר, כבר כתבו התוספות בבכורות דמותר לקבל שבועה בזמן הזה מן העכו"ם, ואין בזה משום 'לא ישמע על פיך', דשותף אין העכו"ם מוזהר, והמה מאמינים כי גדול ה', וכבר נאמר (במלאכי) 'כי גדול שמי בגוים', ודרשו חז"ל שקוראים אותם אלהא דאלהא, פירוש שהוא עליון על כל, ואם כן, אינם עושים עול כלל, אדרבה, שוכנים בארצותם בשלוה והשקט ובטח, ונותנים לנו מחיה ומזון ולא נתנונו להרע ממנו, ואיש אשר ימרה ויגע בנו אשר לא כדת – נקם ינקם. הכי על האנשים האלה נאמר חלילה לשלם רעה תחת טובה?! חלילה וחלילה, ולא לבד בעבודה זרה המה נזהרים, אלא אף בשאר שבע מצות… והנה נודע כי הש"ס שלנו הוא תלמוד בבלי, אשר שמה היה רובם ככולם עובדי עכו"ם וכופרים באמונת אלקי עולם, גם הש"ע היה מארצות אזיא אשר שמה לרוב מהמון ההוא, לזאת כתבו זאת להלכה, אולם האומות אשר אנחנו שוכנים בארצותם, לא לבד כי חלילה לנו לעשות להם דבר רע כלל וכלל, אף מחוייבים אנחנו להצילם ולפרנס ענייהם ולנחמם ולבקרם כראוי. ולזאת הרמ"א ז"ל שהיה מיושבי ארצינו בין האומות אשר קיימו שבע מצות כתב שמחוייבים אנחנו להתפלל עבורם ולפרנסם כראוי [יעו"ש]".

הרב אברהם ביק

בספרו בכורי אביב (פר' יתרו בינה במקרא סי' ט), כתב הרב אברהם ביק שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף, והרחיב בזה. תחילה כתב שלעם ישראל נאסר בשיתוף ואילו לאומות מותר:

"אתם ראיתם וגו', אחר ראותכם שדברתי עמכם מן השמים ביושר בלי ממוצע לא תעשון אתי (כלומר מליץ שיעמוד אצלי כטעות העמים הראשונים כי רם ה' ולא ישגיח ח"ו וע"כ עשו כתות אמצעיות מכוכבים ושרי מעלה למדברים בעדם והורידום בצורות כסף וזהב כמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות ע"ז ובשאר ספרים), ואמר אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם כי אתם עמי ונחלתי ואסורים בשתוף מה שאין כן האומות כמ"ש בתוס' סנהדרין סג, ד"ה אסור, ובהגהת רמ"א באו"ח סי' קנ"ו". ביאר את טעם העניין: "וטעם הדבר כי הקב"ה הפיל גורל לע' שרים לכל אחד אומתו וישראל נפלו לחבלו בימי ההפלגה כתרגום יונתן בפ' בהנחל עליון גוים ועל כן הותרו לחלוק כבוד למשפיעיהם, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת ואתחנן בפירוש אשר חלק ה' אותם לכל העמים, וז"ל: כי לכולם כוכב ומזל וכו' ובעבור זה יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואמר ואתכם לקח ה' כי אתם חלק ה' לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו וכו', יע"ש, ורבינו בחיי פרשת תצא כתב… כי לא הזהירה תורה על עכו"ם כי אם לישראל לא לאומות העולם וכו', מבואר כדעת רמ"א וביו"ד סקנ"א ס"א התיר למכור לבונה לעכו"ם מהאי טעמא וכמו שכתב בש"ך ס"ק ז".

והביא את בנו של הנוד"ב וחלק עליו וכתב שאם היה רואה את דברי רבנו בחיי בנו של הנוד"ב היה חוזר בו:

"והרב בן המחבר נו"ב מהדורה תניינא חיו"ד סקמ"ח הסב דברי התוספות במה שכתבו ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך שכונתם רק בשבועה בשתוף דבישראל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם ומשום הכי מותר לקבל שבועה מנכרי (ועי' פמ"ג בא"ח באשל אברהם ס"ק ב' ומחה"ש שם בשם שער אפרים ומעיל צדקה), ואלו ראה דברי רבינו בחיי הוה הדר ביה דודאי לא אמר רבינו בחיי שבן נח מותר בעכו"ם הפך גמרא דפ' ד' מיתות רק בשתוף איירי. ומה שרצה לפרש דברי רמ"א בא"ח גם כן בזה הן נסתר מדבריו ביו"ד יע"ש. וכ"כ בספר הכתב והקבלה פרשת ואתחנן שם שכן הסכימו כל המפרשים".

והביא את ראיית הרב נתנזון מהכותים:

"והה"ג מאור הגולה מוה' יוסף שאול נאטנזאהן נ"י בהגהת יד שאול ליו"ד שם, הביא ראיה ממלכים ב' י"ז באומות שהביא מלך אשור לשומרון, את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וגו' אינם יראים את ה' ואינם עושים כחוקותם וכתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב וגו' לא תיראו אלהים אחרים וגו' כי אם את ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים וגו' ולא שמעו כי אם כמשפטם הראשון הם עושים ויהיו הגוים האלה יראים את ה' ואת פסיליהם היו עובדם וגו'. והיא ראיה חותכת, דהא הרגו בהם אריות עד שבא כהן מישראל והורם לעבוד בשתוף וניצולו ויקראם יראים, אך לא כישראל שנכנסו לבריתם ונשארו גרי אריות ואמר שרק ישראל נצטוו כ"א את ה' וע"כ הזכיר הכתוב יעקב אשר שם שמו ישראל ששרה עם המלאך ונתגבר עליו כי הוא חלק ה'… והא דשנו לתלמי (במגילה ט') אשר חלק ה' להאיר לכל העמים כדי שלא יתירו ע"ז לגמרי היה".

וכן בספרו אהל מועד ח"ו סי' קמה, הזכיר שסתר את ראיותיו של בנו של הנוד"ב:

"ולא שעבדו ע"ז בשותפות מאמינים בה' ואמצעי שזה מותר לבני נח, לדעת התוס' בסנהדרין ס"ג והובא בהגהת רמ"א בא"ח סי' קנו, ומה שרצה הרב בן הרב נודע ביהודה במהדורה תנינא חיו"ד סימן קמח להסב דברי התוספות ורמ"א לכוונה אחרת שרק שבועה בשתוף מותרת לבני נח – כבר סתרתי זה בראיות גמורות בבכורי אביב שלי בפרשת יתרו סימן ט'".

בספרו אהל מועד ח"ז עמ' קיג, כתב שהגויים מותרים בע"ז בשיתוף אבל לעתיד לבוא אין מקום אפילו לשיתוף:

"ואמנם היא גופה צריכה לדרוש מ"ט בתהלים נשמטה מלת 'את' ובדברי הימים נמצאה המלה, ונראה לי על פי מה שכתבו התוספות בסנהדרין סג ד"ה אסור ובש"ע א"ח קנו בהגה דבני נח לא הוזהרו בשיתוף וכמו שהזכרתי זה למעלה בסי' זה, אבל לעתיד כתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד ולא יהיה שום שיתוף כאשר הותר להם לעבוד את ה' ולכבד לכוכבים ושרי מעלה משמשיו וכמ"ש הרמב"ן ואתחנן ד' י"ט. לכן בדברי הימים שיסד דוד את השיר לאמרו לפני הארון בזמן הזה אמר ספרו בגוים את כבודו על כל פנים לא תהא כהנת כפונדקאית אם תספרו כבוד שרי מעלה כמנהגכם על כל פנים יהיה עם כבודו יתברך עד"ש את לרבות ת"ח אבל בתהלים דכתיב בתחילת המזמור שירו לה' שיר חדש… ולעתיד לבוא לא יהיה שום שיתוף להכי כתב ספרו בגוים כבודו בלי את".

עוד בספרו אהל מועד ח"ח אות פג, כתב שאצל העמים ע"ז בשיתוף אינו מוקש:

"ולא תעבוד את אלהיהם כי מוקש הוא לך, וקשה פשיטא דע"ז מוקש גדול הוא… לי נראה דקאי על הסמוך והכי קאמר מה לך בעבודת המזלות והלא הם תמיד לך למוקש במערכתם ולא כן בעמים דכ' בפרשת ואתחנן אשר חלק ה' אותם לכל העמים וכמו שכתב הראב"ע שם שכל העמים יש להם כוכב ומזל ולא כן ישראל, וכ"כ הרמב"ן שבמצרים היו שריהם במעלתם שלא יוכלו ישראל לצאת יע"ש, ולהכי בני נח מותרים בשתוף וכמו שכתבתי באורך בבכורי אביב סוף פרשת יתרו וקצת מזה באהל מועד חלק ו' סימן קמה".

תורה תמימה

הרב ברוך הלוי אפשטיין הביא בספרו תורה תמימה (שמות כג, יג, הערה צא) את דברי הרמ"א ואחרונים שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף, והוכיח מכמה ראיות כדעתם, קודם כל מעצם ההסכמה של אלישע הנביא לדברי נעמן שקיבל לא לעבוד ע"ז, אך לא התחייב שלא לעבוד בשיתוף:

"ועיין ברמ"א לאו"ח סי' קנ"ו דיש מקילין לעשות שותפות עם העובד כוכבים בזה"ז, משום שהעובדי כוכבים שבזה"ז אין נשבעין לעבודת כוכבים ואע"פ שמזכירים שם עבודת כוכבים מ"מ כונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ובני נח אינם מצווים על השיתוף, ויש מן האחרונים חולקים עליו דב"נ מצווים על השיתוף ושקלו וטרו בזה הרבה. ונראה לי ראיה לדעת הרמ"א מסנהדרין ע"ד ב', בעו מיניה מר' אמי, ב"נ מצווה על קדוש השם או לא, ופשטו מהא דכתיב בנעמן בעת שנעשה גר תושב וקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אמר לאלישע (מ"ב ה') לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי בית רמון, ור"ל שאנוס הוא להשתחוות לעבודת כוכבים של אדונו עם אדונו, וכתיב ויאמר לו אלישע לך לשלום, ואם איתא דב"נ מצווה על קדה"ש לא לימא ליה לך לשלום, ופירש"י דלשון זה מורה שהודה לו במה שעושה, ע"כ".

וההוכחה שנעמן לא התחייב שלא לעבוד בשיתוף, כי לא אמר 'לבדו':

"והנה איסור שיתוף לישראל ילפינן בסנהדרין ס"ג א' מפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, ור"ל דלשון לבדו מורה גם בלא שיתוף, ומבואר דאי לא כתיב לבדו היה מורה היתר שיתוף. ושם באותו ענין דנעמן ואלישע מבואר במלכים שם שאמר נעמן בקבלו עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אמר לו כי לא יעשה עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה', ולא סיים לה' לבדו, ולפי מש"כ דבלא מלת לבדו מורה היתר שיתוף, וא"כ אם נימא דב"נ מצווה על השיתוף קשה כקושיית הגמרא שהבאנו איך אמר לו אלישע לך לשלום והא זה הוי כהודאה על דבריו, אלא ודאי דב"נ אינו מצווה על השיתוף, ודו"ק".

עוד ביאר:

"וכן יש לדון מלשון זה שאמר נעמן כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח כי אם לה', ומבואר בסוף פ"ק דברכות י"ב ב' דלשון כי אם אינו מורה על עקירת הדבר זולת בהחלט אלא גם על שיתוף הדבר בטפילות, כמ"ש שם על הפסוק דירמיה כ"ג הנה ימים באים וגו' לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' מארץ צפונה ומכל הארצות, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו, אע"פ דבשני הענינים כתיב הלשון כי אם, וא"כ מכיון שאמר נעמן כי אם לה', ולא בלתי לה', כלשון התורה, מבואר שלא כוון לעקר עבודת כוכבים כולה אלא לעשותה טפל, ואלישע אמר לו לך לשלום, ובזה הודה לו, כמש"כ, א"כ מבואר שאינו מצווה על השיתוף ודו"ק".

וכן האריך לבאר ראיה זו בספרו תוספת ברכה (בראשית לה, י).

הרב גרשון שטרן

בספר ילקוט גרשוני יו"ד קמז, ב-ג מובא מאמרו של הרב גרשון שטרן (שפורסם לפני כן בתל תלפיות כא, קיד, ה-ו), שהעמיד מחלוקת תנאים בשאלה אם שיתוף נאסר לבני נח, והכרעת הרב שטרן שלהלכה שיתוף מותר לבני נח.

הפנה למקורות השונים עם מחלוקת הפוסקים בשאלת השיתוף, והביא תשובת רמ"א:

"ובעיני פלא שלא הביא מתשובת הרמ"א סי' י (מובא בילקוט הרועים ח״א אות שיתוף) דתלי׳ בפלוגתא בסנהדרין נ״ו ע״ב דלר׳ יוחנן דיליף איסור ע״ז לב״נ מן אלקים אחרים על פני אסור ב׳׳נ לעבוד ע״ז אפי׳ בשיתוף משא״כ לר׳ יצחק דיליף איסור ע״ז לב״נ מן ויצו דוקא ע״ז ממש אסור ב״נ לעבוד ולא שיתוף ע״ש".

והכריע כפוסקים שהתירו שיתוף לבני נח:

"לענין שיתוף קיי״ל כר׳ יצחק ולדידי׳ דיליף ע״ז מן ויצו אין ב״נ מוזהר שלא לעבוד ע״ז בשיתוף, וכנראה דעל זה בנה הרמ״א יסודו בשו״ע או״ח סי׳ קנ״ו הנ״ל דאין ב״נ מוזהרים על השיתוף ודלא כתשו׳ נוב״י ושער אפרים ומעיל צדקה ופמ״ג הנ״ל וצ״ע. ועיין בס׳ תורה תמימה פ׳ משפטים בפסוק לא ישמע על פיך שהביא ראי׳ נאותה לדברי הרמ״א הנ״ל מגמ׳ דסנהדרין ע״ד עיי״ש ותמצא נחת. וע׳ עוד בס׳ שושן עדות למס׳ עדיות מהגאון הנורא ר׳ וואלף באסקאוויץ זצ״ל בסיום המסכתא שעמד לימין הרמ״א ז״ל נגד תשו׳ מעיל צדקה החולק עליו".

ופילפל באריכות גדולה במחלוקת התנאים ובביאור הגמרא בסהדרין סג, ולמעשה כתב שלרשב"י שיתוף אסור לב"נ ואין הלכה כמותו, וכן הסביר מה שנעמי אמרה לרות על ע"ז למרות שגם בלי גיור חייבת בע"ז כי כשמתגיירת נוסף לה איסור שיתוף שלא אסור בהיותה גויה:

"והנה בפת״ש לכאן מביא בשם ס׳ משנת חכמים בשם הגאון ר׳ ישעי׳ פיק ז״ל שהאריך בעוצם ידו דאין ב״נ מוזהר כלל על השיתוף ע״ש, ואף ידי יד כהה תכון עמו וזרועי תאמצנו מגמ׳ יבמות מ״ז ע״ב דאמרה נעמי לרות אסור לן ע״ז והקשה מהרש״א הלא גם ב״נ מצווה על זה ע״ש אבל להנ״ל אתי שפיר דכוונת נעמי אסור לן ע״ז בשיתוף מה שאין כן לבן נח".

והוסיף שלכן הרי"ף והרא"ש לא פסקו את הדין שלבנה שישראל זקף ונכרי השתחווה לה נאסרת כי היא כשיטת רשב"י ואינה להלכה.

וכן כתב על רות ונעמי בעבודת הגרשוני על אגדות הש"ס יבמות מז, ב.

רבי דוד מראקוב

בקובץ שערי תורה (שיצא בורשא) ח"א קונטרס ט, סימן צו, מובא מאמרו [תגובה על מאמר אחר] של הרב דוד מראקוב ביחס לגר תושב. בתוך דבריו עסק בעבודה זרה בשיתוף, ודחה את דבריו של בנו של הנודע ביהודה:

"ואפשר לומר ע"פ דברי התוס' בכורות (ב, ב) דב"נ לא הוזהרו על שיתוף שם שמים וד"א, ועיין בנו"ב תנינא בתשו' מבן המחבר חי"ד סי' קמ"ח הק' ע"ז מדתניא בסנהדרין (נו, ב) כל ע"ז שישראל נהרג עליה ב"נ מוזהר עליה ומתוך זה הסב דברי התוס' לדרך אחרת, אך מדברי הש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ז משמע דהדברים כמשמען דלא הוזהרו כלל על שיתוף ממש, ויעויין ביד שאול שם שכתב דמקראי דמלכים משמע כן ועיין פתחי תשובה בסי' קמ"ז ביו"ד שהביא דגם במשנת חכמים הכריח כן".

והמשיך להוכיח שלא נצטוו בני נח על השיתוף:

"ולענ"ד הדבר פשוט, שהרי כבר כתבו האחרונים דאבר מן החי לב"נ לא בטל ברוב דאחרי רבים לישראל בלבד נאמר לא לב"נ, וא"כ כיון דכל הא דשיתוף אסור לישראל הוא מקרא דבלתי לד' לבדו כדאיתא בסנהדרין (סג, א) הרי דמכל הלאוין והעונשין שנאמרו בע"ז לא הוי ידעינן עוד דשיתוף אסור אפי' לישראל רק מדאמר קרא בלתי לד' לבדו, וא"כ לב"נ דלא נאמר האי קרא פשיטא ודאי דאף דנצטוו על ע"ז מ"מ על שיתוף לא נצטוו, ולכך אפ"ל דגר תושב המקבל עליו שלא לעבוד ע"ז היינו שאף בשיתוף לא יעבוד ולכך צריך קבלה חדשה ולכך נקרא גר שיש בו מענין גרות ולכך צריך ג' חברים כמו גר צדק דבעי שלשה משום דמשפט כתיב בי' בקדושין (סב) ושאר דוכתי".

שיירי מנחה

הרב משה מרדכי שטגר (או שטעגר), בספרו שירי מנחה, הערות על המנחת חינוך מצוה פו', חלק על דברי המנחת חינוך וכתב שע"ז בשיתוף מותרת לגויים.

הקשה על הפירוש שדברי התוס' נאמרו רק על שבועה בע"ז, שהרי היהודי גורם לו ויש כאן איסור לא ישמע על פיך, וביאר שכוונת התוספות שהחשש הוא שהגוי יודה לע"ז וזה לא שייך בשיתוף כי עבודה בשיתוף מותרת לו:

"וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דאצל העכו"ם יש חילוק דכשגורם ישראל לעכו"ם לישבע בשם ע"ז יש לחוש דאזיל העכו"ם ומודה נמי לע"ז ע"י גרמת הישראל משא"כ לשתף דב"נ לא הוזהרו ע"ז לעבוד לא אשכחן דאסור לישראל כה"ג לגרום".

והביא ראיה ממה שאלמלא וא"ו שבהעלוך נתחייבו כליה, והרי ע"ז בשיתוף אסורה, אלא שדינם היה כבני נח כי יש 'מודעה רבה לאורייתא', ואינם נענשים על עבודה בשיתוף (ורשב"י שחולק סובר שדינם היה כבר כישראל).

וביחס לראיה שבני נח מוזהרים על מה שישראל חייבים מיתה, כתב שזה מתייחס רק לענין אופן העבודה אבל לא לענין שיתוף:

"ומ"ש הר"מ בפ"ט מה' מלכים ה"ב דכל ע"ז שב"ד ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליה היינו ע"ז ממש ומיירי שם לענין אופן עבודתה כגון גיפוף ונישוק ושלא כדרכה אבל לא לענין שיתוף, דב"נ לא נצטוו עלי' כלל ורק ישראל נצטוו עלי' בקרא זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו".

ועוד הוסיף שכיוון שהפסוק האוסר שיתוף נאמר אחרי מתן תורה הוא רק לישראל:

"ועוד דזיל בתר טעמא למה אין מצווין ב"נ שלא לישבע בשם ע"ז וד"א משום דנפקא לי' מקרא דלאחר מ"ת ושם אלהים אחרים לא תזכירו דרק לישראל נאמר וה"נ ענין השיתוף נאמר בקרא דאחר מ"ת דהיינו מ"ש בלתי לה' לבדו כמ"ש בסנהדרין שם ורק לישראל נאמרה לא לב"נ".

עוד כמה פעמים בספריו ביאר זאת. בספרו מגד שמים (שפתי דעת יו"ד סה) תמה על הפמ"ג שהניח בפשטות שישראל חייב מיתה על עבודה בשיתוף. ועוד כתב כדבר פשוט שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף, בספרו 'בפני המים' (בראשית ג, יד), לומר שהנחש לא חטא כשאמר 'והייתם כאלהים'. ובספרו 'בפני המים' (שמות לב, כא; וכן שם לב, לה), בהקשר לחטא העגל (שהיו כבני נח כי מודעה רבה לאורייתא וכו', כדלעיל).

וספרו 'במקוה המים' (סימן פט), ביאר שלכן תשובה מתקבלת אצל האומות כי מותרים בשיתוף (למרות שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול), והחידוש שתשובה שייכת גם בישראל ('לא חטאו ישראל בעגל אלא ללמד תשובה').

דע מה שתשיב

הרב משה דוד גרוס כתב ספר שלם 'דע מה שתשיב' כדי להשיב על טענות שחז"ל כביכול מורים להתייחס באופן רע לגויים.

בשער ג, אות ד, עסק בסוגיית השיתוף אצל בני נח:

"והנה אמונת הנוצרי אשר כבשה רוב בנין והאיכות תחת כנפיה אין רצוני להאריך במקורה וראשיתה ובגלגולים אשר נתגלגלו עליה במשך הזמן, וההרחקות אשר נתרחקה ממקור מחצבתה יען שהם דברים ידועים לכל באי שער מגיד קורות תבל וספריהם פתוחות לכל, אך זאת ברור מני אז ועד עתה שהם מאמינים בבורא עולם, בהשארת הנפש בשכר ועונש, בתחיית המתים ובהגלות ה' על סיני, ובזה שוה אליה גם אמונת התוגרים, רק שהפרטים שונות. ועל כל פנים כוונתי אפילו לאותו צד אשר כתבו על דגלם אמונת אב ואם ובן ודהיינו אמונת השילוש לא יגרע עכ"פ מעבודת שיתוף".

והתחיל בביאור סוגיית השיתוף:

"צריך אני להאריך קצת לבאר דבר זה בס"ד: איתא בבכורות ב' אסור לעשות שותפות עם העכו"ם דשמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עכו"ם שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך, וכתבו התוס' שם בשם ר"ת דעתה מותר משום שבזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין בהן אלקות ואעפ"י שמזכירין ש"ש וכוונתן לד"א אין זה שם עכו"ם כי דעתם לשם עושה שמים וארץ אע"ג שמשתתף ש"ש וד"א אין כאן לפ"ע דבני נח לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף, וגם הרא"ש הביא שם דעת הר"ת זו, וכן מבואר בתוס' דסנהדרין ס"ג ד"ה אסור ומגילה כ"ח ד"ה תיתי וכו', וכן כתב גם הר"ן בסוף פ"ה דע"ז, וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קנ"ו סעי' א' דהעכו"ם אין מוזהרין על השיתוף, וביו"ד סי' קמ"ז סעי' ג' פסק המחבר דאסור לגרום לעכו"ם שישבע בשם אלילים והגיה ע"ז הרמ"א: ועיי' באו"ח סי' קנ"ו. וכוונתו בזה נמי שעתה מותר, ובספרו דרכי משה ליו"ד סי' קנ"א כתב דבזמן הזה יש להקל למכור להם דברים השייכים לעבודתם משום שמקילין להשתתף עמהם, ומפרשי הש"ך בסי' הנ"ל ס"ק ו' דכוונתו נמי מהאי טעמא משום שאין ב"נ מוזהר על השיתוף, והב"י ביו"ד סי' קמ"ז הביא כן בשם ר' ירוחם ותשו' הרשב"א, והסמ"ע בחו"מ סי' קע"ו ס"ק צ"ב ובפרישה שם רסי' קפ"ב הסכים נמי לדין זה.

ובתשו' מעיל צדקה סי' כ"ב רצה להוכיח שב"נ מוזהר על השיתוף. אבל אב ובנו ראו את חדוש זה ובאו בטענותיהם להעיד להשיב עליו הן המה הגאון ז"ל במחצית השקל או"ח סי' קנ"ו ובנו הגאון ר"וו באסקאוויץ ז"ל בספרו סדר משנה על הרמב"ם פ"א דיסודי התורה ה"ד ופ"ג דעכו"ם ה"ג ושם בארה בירר וליבן דין זה עד אשר כל הבא אחריו כעולל אחר הבוצר וסיים להלכה קבועה שלא נצטוה ב"נ על השיתוף. וכזאת כתב גם בתשו' חות יאיר סי' קפ"ה, ובפת"ש ליו"ד סי' קמ"ז הביא בשם ס' משנת חכמים ריש הל' יסודה"ת שהביא שהגאון מהר"י פיק מברעסלוי ז"ל כתב אליו בענין זה והאריך בעוצם ידו לברר שאין ב"נ מוזהר כלל על השיתוף. ויעוי' תשו' רדב"ז ח"ב סי' קס"ו, שו"ת בית יודא סי' ה', שו"ת שער אפרים חאו"ח סי' כ"ד, שו"ת שב הכהן סי' ל"ז ול"ח, יד אפרים יו"ד סי' קמ"ו ושו"ת מהר"ם שיק ז"ל סו"ח יו"ד.

שוב ראיתי בנובי"ת חיו"ד סי' קמ"ח ד"ה הנה דזה שכתבו התוס' דאין ב"נ נזהר על השיתוף הי' נאמר רק לענין שבועה, אבל בדרך כלל שלא לעבוד ע"ז בדרך שיתוף נצטוו גם ב"ז יעוי"ש, וכדבריו כתב גם הפמ"ג לאו"ח סי' קנ"ו א"א אות ב' וביו"ד סי' ס"ה ש"ד אות י"א, ואני הצעיר אקח רשות לדון על דברי גאוני ארץ נו"ע הללו כתלמיד קטן הדן על הקרקע. הנה הגאונים ז"ל הניחו יסוד והביאו עיקר ראייתם דב"נ מצווה על השיתוף מהא דאיתא בסנהדרין נ"ו דדברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן לענין ע"ז, ולפי"ז כיון שהישראל חייב מיתה על עבודת השיתוף יוצא דב"נ נמי מוזהר עליו, ולפענ"ד הפעוטה אדרב' מגמ' זו מוכח שאין ב"נ נזהר על שיתוף, דהנה ענין איסור שיתוף לנו לישראל הוא כסנהדרין ס"ג דאיתא שם כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנא' בלתי לה' לבדו, ודעת הרמב"ם בפי"א דשבועות ה"כ ובסה"מ מ"ע ו' דהאזהרה והעונש של שיתוף רק מקרא זה, ואפילו לדעת הסמ"ג לאוין א' דסבירא ליה שהאזהרה היא מלא יהי' לך אלוקים אחרים על פני, מ"מ כתב שהעונש הוא שנעקר מן העולם ומבלתי לה' לבדו וכמפורש בדבריו יעוי"ש, והעונש על השיתוף שנעקר מן העולם ופשוט וברור שעונש זה הוא מיתה בידי שמים ועכ"פ לא מיתת ב"ד, דעל מיתת ב"ד ל"ש כלל הלשון נעקר מן העולם, והמהרש"א בסנהדרין שם נקט הלשון שחייב כליה, ונעקר מן העולם, ובמכילתא פ' משפטים מבואר ניב הלשון דרשב"י אומר כל המשתתף שמו של הקב"ה בע"ז חייב כליה, וכ"ז הוא רק מיתה ביד"ש, ומעתה לא על חנם דייק' הגמר' הלשון דדברים ש"בית דין של ישראל" ממיתין עליה ב"נ נזהרין, ודאי הכוונה בזה רק על הנהו עבודות שחייבים עליהם מיתת ב"ד ולאפוקי אתיא עבודת שיתוף וממילא עוד ראי' מלשון הגמר' שאין ב"נ נזהר על שיתוף. והא ראיה שהדרכ"מ בסי' קנ"א לפי פי' הש"ך שהבאתי כתב גם לענין למכור להם לא רק לענין שבועה שאין ב"ן מוזהר על השיתוף.

ומה שהביא הנוב"י ז"ל עוד ראי' לדבריו ממה שלא נקיט הרמב"ם בהל' מלכים הא דב"נ לא נצטווה על שיתוף, לדעתי הקלושה אין ראי' מזה, שהרי הרמב"ם מונה וסופר שם את מה שנצטוו ב"נ ומה שנסתעף מז' מצות, א"כ אדרב' זאת הי' לו טפי להביא דב"נ נצטווה על שיתוף ומדסתם שמע מינה שלא נצטוו, אשר באמת גם הסדר משנה הנ"ל הוכיח בכיוב"ז יעוי"ש. ובהגהות יד שאול ליו"ד סי' קנ"א הביא ראי' מהא דמלכים ב' י"ז דב"נ לא נזהרו על שיתוף, ולפענ"ד עוד כדמות ראי' לזה מהא דאיתא במנחות ק"י דמצור ועד קרטיגני מכירין הגוים את ישראל ואת אביהן שבשמים ומצור כלפי מערב אין מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, איתיבי' רשב"ח לרב הא כתיב ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי וכו' א"ל שימי את דקרו לי' אלקא דאלקא (ויעוי' בזה דרשות הר"ן דרוש ט') וא"כ היינו שיתוף גמור ומכ"מ קאמר ע"ז דמוקטר ומוגש לשמי אלמא דמשום שהם לא נצטוו על שיתוף, הכלל היוצא מדברינו שלא נזהרו ב"נ על שיתוף".

הרב הרצוג

בספר תחוקה לישראל ח"א ב, ו, כתב הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג על מעמדם של הנוצרים, ושהעיקר להכריע כדעה שבני נוח לא נצטוו על השיתוף:

"ו) עד כאן דננו בשאלת המיעוט הגדול של הערבים המושלימים, ועתה נבוא לשאלת המיעוטים הקטנים של הנוצרים מכל העדות והכתות. ודאי שתהא קפידה עצומה מצד המעצמות והאומות הקטנות הנוצריות בנוגע לזכויותיהם של אלו, ובפרט שהרי סוף סוף כל האומות המוסלימיות נגדנו, ורק בין האומות הנוצריות נמצאו לנו מליצים, ואיך יתכן לסכן את סיכויינו ואת קיומנו כבר בתחילה על ידי הפליות קשות כנגד הנוצרים? כדי לסלק את הקשיים המפורשים לעיל בדרך שסילקנו אותם בקשר עם המוסלימים, צריך יהיה להוכיח שהנוצרים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה איננו צרוף וסוף דבר מצבם תלוי במחלוקת אם בני נח נצטוו על השיתוף שזהו ענין אמונתם. ולדעתי הדלה דעת הגאון רבי זאב וולף הלוי באסקוביץ ז"ל מכרעת שבני נח לא הוזהרו על השיתוף ומכיון שמנו רבותינו ז"ל בראש שבע המצוות איסור עבודה זרה ומכיון שהוכח מאידך גיסא שעל השיתוף לא הוזהרו הוה אומר שהעבודה בשיתוף, כלומר העבודה בבת אחת לאל היחיד ללא ראשית וללא תכלית בורא השמים והא בצירוף אליו יתברך בר מינן כח הגוף או אחת מתופעות הטבע או איש שהדמיון שהלך שובב העלהו לדרגת אלוה באופן שהראשון עיקר והשני טפל אפילו אם זו עבודה זרה לישראל לחייב עליה מיתת בית דין או מיתה בידי שמים אין הדבר כן לבני נח שעליהם לא נאסרה כלל ולפי"ז יצאו מכלל עובדי עבודה זרה וכל מה שנאמר על המושלימים סובב גם עליהם ככל האמור לעיל".

וביאר בהערת שוליים שם (הערה 9):

"לכאורה הלא כל עיקר שאסרה תורה הוא 'פן יחטיאו אתכם' ולפיכך הרי מאחר ששיתוף אסור לישראל יחטיאו אתכם. תשובה לדבר, כשהתורה מדברת על עוע"ז ברור מן הכתוב עצמו, דהיינו עובדי ע"ז שהם מוזהרים עליה, וכיון ששיתוף מותר לבני נח איננה מדברת על דברים כאלו, ואין לנו להקיש מסברת עצמנו, אלא לאמר שהתורה גדרה רק כנגד השפעת ע"ז כזו שבישראל חייבים עליה מיתת בית דין. ועוד, ואפילו אם לא נקבל שאין ישראל נהרג על השיתוף, י"ל שרק עוע"ז גמורים עבודתם כרוכה בזנות וכשפים וכל הטומאות ורק עליהם נאמר פן יחטיאו אתכם".

וקישר את דברי חז"ל במסכת חולין שגויים בחו"ל אינם עובדי עבודה זה ממש:

"ובכל אופן על דרך שאמרו רז"ל עכו"ם שבחו"ל אינם עע"ז ממש אלא מנהג אבותיהם בידיהם (חולין יג, ב), כך עכ"פ הנוצרים שבזמננו אפילו קאטולים אינם עובדי ע"ז במובן המקורי אלא לבם לשמים אעפ"י שהם בעצמם אינם תופסים בשכלם את השוואת הסתירה שבין האחדות והשילוש".

ובאות ז שם כתב על הסובלנות הפולחן של הנוצרים:

"בנוגע לקיום הפולחן שלהם הנה בנוגע לפרוטסטנטים, מכיון שבאופן היותר גרוע אין אמונתם אלא אמונה של שיתוף, ואין להם אנדרטות בפולחנם אלא השתי והערב בלבד וזה ברור שאינו אלא סמל לזכרון ולא נעבד. אבל גם הקאטולים ידוע לנו שאינם עובדים לאנדרטות בתור אלהות, אלא בתור הערצה לאישים שהתמונות מציירות, ואם כי ודאי שאנו מצווים להתרחק מלהכנס למקומות התפלה שלהם כשם שאסור לנו השיתוף, וכן כל אביזרייהו של השיתוף ולהתרחק תכלית הריחוק, אבל כאן השאלה אם אנו מחוייבים למנוע את הפולחן הזה בכח במדינה היהודית. וכלפי זאת אני אומר שלא נחטא כנגד תורתנו הק' אם נסבול את קיומו הואיל ואינו ברור שמוטלת עלינו מצוה זו מן התורה. וכיון שזה ספק אפילו יהא זה ספק דאורייתא, בשעת הדחק גדול כזה לכל עם ישראל נסמוך על רבינו הגדול ז"ל שספק מן התורה לקולא, ואיסור שאינו של תורה מתירים מפני איבה, ועיין נוספות ונספחות. וכלום אפשר איבה גדולה מזו שתעלה חימה וקצף ושנאה עזה בכל מדינות הנוצרים, וג"כ שסוף סוף העבירה על מצוה זו היא בשוא"ת לא בקום ועשה. וע"כ ברור לדעתי שאין כאן עון אשר חטא מצד הציבור בסבלם את הענין הזה אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות".

וכן במאמר בהצפה י"ז אדר א, תש"ח (מובא בתחוקה לישראל כרך א, עמ' 175):

"על נושא זה כבר דנתי דיון מקיף בקונטרסי 'התחוקה והמשפט במדינה היהודית במסגרת התורה' ואין צורך לחזור על הדברים, אלא להעיר אי אלו הערות על מאמרו החשוב של הגרש"ג שליט"א. בנקודה זו של השוואת המיעוטים הלא-יהודים, שניהם המוסלימים והנוצרים לגרים תושבים, לא במובן המלא, אבל במובן זה שהם זכאים לשבת בארצנו ולרכוש בה קרקע – קיימת הסכמה מלאה בין השקפתי והשקפתו על יסוד אותם המקורות. אלא שאני הוספתי את מסקנת הגאון רז"מ בסקביץ' ז"ל בספרו סדר למשנה הלכות עכו"ם על יסודות מוצרים לענין הנוצרים שאין להם דין עובדי עבודה זרה".

בפסקים וכתבים א, כז, נשאל:

"עם כבוש הר ציון בשנת תש"ח וסיפוחו למדינת ישראל התעוררה שאלה גדולה, שהעליה שמעל החצר שבו קבר המיוחס לדוד מלכנו ע"ה מאמינים הנוצרים שהוא מקודש מאד בעיניהם ודורשים להחזירו להם אם יהא שרא לישראל להתפלל בחצר שנעשה בינתיים לבית כנסת".

ולגבי מסירת המקום לנוצרים כתב:

"ברם עדיין יש מקום לעיין אם מותר למסור להם הבית שישמש אח"כ בית ע"ז כי בזה הרי אנו מסייעים להם, ואם כי אין כאן לפני עור מחמת שאותם הגוים שיעבדו שם יעבדו בלאו הכי במקום אחר אבל משום מסייע איכא, שזה יהיה להם מקור גדול ומקום אחר כזה אין להם בעולם, אך משום כך אפשר להתיר משום איבה ודרכי שלום ומשום איבה לפעמים מתירים איסור דאורייתא כידוע מדברי הש"ג עירובין יב ב מדפי הרי"ף. אך עדיין יש לדון שמכל מקום יש בזה משום דלא ישמע על פיך שע"י שנחזיר להם הבית ישמע שם העכו"ם שם, וכהא דע"ז דף ו א וברש"י שם ד"ה משום, אולם משום זה היה מקום להתיר כי כידוע הנוצרים עובדים בשיתוף ועל השיתוף לא הוזהרו כמבואר בתוס' דסנהדרין דף סג ב ד"ה אסור ובבכורות דף ב ב ד"ה שמא, וגרם של לא ישמע דשיתוף לא נאסר… ובענין הנוצרים של זמננו אפילו הקאטולים אינם מחשיבים את הפסילים ואפילו את השתי וערב לאלהות אלא מייקרים אותם כידוע וספק אם יש לפסילים האלו דין ע"ז ממש, וכיון שבכלל הם עובדים בשיתוף אין זה חמור כל כך למסור להם הבית, ובפרט שיש כאן איבה הקרובה שנוגעת לכלל. והנה אם אפשר להמנע מזה מבלי איבה ותגרה ודאי שזוהי חובתנו אבל אם זה בלתי אפשרי והדרישה נמרצה מצדם אפשר להתיר".

ובפסקים וכתבים ב, קיט, נשאל:

"שאול שאלתני מה תהא ההלכה למעשה במקרה שהאפיפיור יפנה אלי להצטרף עם הפרוטסטנטים והקאתולים והמוסלמים במלחמה התעמולתנית שהכריז כנגד הקומוניזם".

ואחרי שדן בדברים, סיכם:

"עד כאן דיברנו על פי שלש הנחות: א' שהקומוניזם מזדהה עם האתיאיזם, ב' שבישראל אין אתיאיזם, ג' שהנצרות היא בכלל איסור מבואר של ע"ז", ולגבי הנקודה השלישית העיר, "שיש אומרים שהנצרות היא בגדר של שיתוף, ואם כי בישראל זהו ע"ז סנהדרין סג, הגוים לא נצטוו על כך עיין בכורות ב ב תוד"ה שמא וברמ"א או"ח סי' קנ"ו, יוצא מזה שאין כאן שאלה של הי מינייהו עדיף שהנוצרים יש לדון שאינם עובדי ע"ז, אבל בנוגע לכפירה גמורה לפי דעה זו ודאי שהיא גרועה מהנצרות, ויוצא ג"כ שלעצור בעד התפשטות הקומוניזם במצב האקטואלי הוא בגדר מצוה וגם חובה כיון שנוגע גם לישראל יוצא מזה לכאורה שאם יפנה הותיקן אלינו לתת לו יד בענין זה תהא חובתנו להצטרף".

הרב ראובן מרגליות

בספר טל תחיה לרב ראובן מרגליות, מובא מאמרו 'משפטי גר תושב' על שבע מצוות בני נוח, ועל היחס לגויים וגרי תושב. התייחס גם לסוגיית ע"ז בשיתוף, הביא את הרמ"א ודעימיה, והביא ראיות לשיטת המקילים:

"וכן נראים דברי המדרש רבה (שמות פר' מג) שאמרו כי משה רבנו ע"ה שבר הלוחות לאשר אמר 'מוטב שתדון כפנויה' ככל בני נח, 'ואנכי ולא יהיה לך – לי אמרת ולא להם', וכן אמרו בסנהדרין סג, א, 'אלמלא ו' שבהעלוך נתחייבו כליה – ואך בשתפם נפטרו, מוכח כי בני נח אינם חייבים על עבודת אלהים בשיתוף, דאם לא כן לא הועיל, כי גם בשיתוף חייבים, ומקרא מלא הוא 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', ראה אשר האריך בספר הכתב והקבלה (דברים ד, יט)".

והמשיך:

"ובכן אלו המאמינים באחדות הסיבה הראשונים ומדמים ענין מאציל ונאצל כיחס האב אל התולדה לא נזהרו על זה, וכן מוכח מפסוקים במלכים ב, יז… הרי שאחרי שהתחילו לעבוד בשיתוף לא באו עוד האריות ולא נענשו על זה, וכן אשר בנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמלך שקוץ בני עמון (מלכים א, יא, ז) היה לאשר חשבם לעבודת השיתוף שמותר לנוכריות, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי הוא דקרי' לי' אלהא דאלהא (מנחות קי, א), והי' הגנות אך לאשר היו נשי שלמה מלך ישראל.

כן נראה באשר אמר נעמן 'כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם וגו", הכוונה כעל האמור 'וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם' וגו', שדרשו חכמים 'לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה שיעבוד מלכות עיקר ויצירת מצרים טפל לו, וכיוצא בו ולא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שישראל עיקר ויעקב טפל לו".

הדרת מלך

הרב אברהם בנימין זלברברג בספרו הדרת מלך (על ספר המצוות לרמב"ם מצווה ב) כתב שבני נוח אינם מצווים על השיתוף, וחלק על בנו של הנוד"ב, וביאר שזו גם דעת הרמב"ם:

"מצוה ב – לייחדו שנאמר ה' אלקינו ה' אחד. ועיין בספר המצות שכתב שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד כו'. כי אנחנו מחוייבים בזה עיין שם. ביאור דברי קדשו דרק עם בני ישראל מחוייבים על מ"ע דיחוד. והאומות העולם אינם מצווים על השיתוף וכמבואר ברמ"א או"ח סי' קנו וזו לשונו… והנה ראיתי בנובי"ת (חיו"ד סימן קמח) ד"ה שכתב דמנ"ל להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף, ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי, ולא בשום אחד מגדולי הראשונים וכו'. ומה שכתב הרמ"א (בסימן קנו) היינו רק דמה שמשתף שם שמים וד"א בשבועה אין זה ע"ז ממש, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע והוא אזהרה רק לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה. ולא ישתף ש"ש ודבר אחר, אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אין חילוק בין ישראל לנכרי עיין שם בארוכה. ונלע"ד דעכו"ם אין מצווה על השיתוף. מלבד מה שרגיל בפי כל דב"נ אינו מצווה על השיתוף, גם מלשון רבינו ז"ל (הרמב"ם) משמע כן, שכתב הלשון "כי אנחנו מחוייבים בזה". ולא עוד דמפורש בתורה שמע ישראל הרי דרק ישראל מצווים לשמוע היינו קבלה כי ה' אחד. הרי דרק לישראל נאמר מ"ע דיחוד הבורא.

וגם מצינו בגמרא דכל אומה ואומה יש להם שר המליץ בעד האומה, וכן כשלוקה האומה לוקה שריה. עיין סוכה דף כט ע"א, ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמם עיי"ש. מבואר דלהאומות יש שר המליץ, ועל כרחך ב"נ העובד בשיתוף לא הוי כעובד ע"ז, כי כן הוקבע בסדר הנהגתם, שעל ידי השרים יתנהגו האומות העולם. וההוכחה על זה הוא מקרא הנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים עיי"ש בגמרא הילפותא. ומצינו עוד בפסוק ישעיה כד – והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום. וכתב רש"י ז"ל: צבא המרום יפיל שריהם תחילה. וכן מצינו בהרבה מקומות בדברי חז"ל שהם שרי עכו"ם או הכוחות העליונות, המזלות והכוכבים המורים הקיום והצלחה וכו' עיין שם במלבי"ם. ומכל זה מבואר דאין או"ה מצווין על עבודה בשיתוף, ורק ישראל מחוייבין על מ"ע דיחוד השם".

והאריך מאד בדברי הרב נתנזון בשואל ומשיב ובראיותיו.

הרב פרייס

הרב אברהם אהרן פרייס התייחס בספריו פעמים רבות לסוגיית ע"ז בשיתוף אצל גויים.

במשנת אברהם ח"ב סימן א, ענף א-ב, כתב שעל אף שגוי לא מצווה על השיתוף, גר תושב אכן חייב:

"ונראה לי לומר דבר חדש. דהנה בן נח הגם שמצווה על עבודה זרה בכל זאת אינו מצווה על השתוף, כדאיתא בתוספות בכורות ב' וסנהדרין סג… והנה כל זה בעכו"מ, אבל גר תושב מצווה על השתוף… דאם לא כן מה שייך לשון קבלה שחכמינו ז"ל אמרו בע"ז ס"ד איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד כו"מ דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שקיבל עליו ז' מצות שקיבלו עליהם בני נח. ומה שייך לשון קבלה בדבר שהוא מצווה ועומד מימי אדם הראשון, והיה להם לחכמינו ז"ל לומר דזה המקיים את השבע מצות או מי שאינו עובר על השבע מצות – דכלם הן בלא תעשה – הרי הוא גר תושב… אבל לפי הנ"ל דגר תושב הוא זה שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אפילו בשיתוף ניחא דצריך על זה קבלה, דעד שאינו מקבל עליו עצמו אינו מצווה על ע"ז בשיתוף".

והקשה על דברי המעיל צדקה ודעימיה:

"ובענין עכו"ם בשיתוף, עיינתי בספר שו"ת מעיל צדקה ס' כ"ב שהביא דברי הרמ"א באח' ס' קנ"ו לענין עשיית שותפות עם עכו"מ, ודברי התוספות בריש בכורות ובסנהדרין סג, ב ודברי העולת תמיד בא"ח… והגם שהפמ"ג בס' קנ"ו לאו"ח הסכים לדברי בעל מעיל צדקה הנ"ל ובודאי כנים הדברים כי רב גובריה, אבל כשאני לעצמי לא זכיתי להבין את דבריו, הלא שיטת אחרים בגמרא דסנהדרין ס"ג דאלמלא ויו שבהעלוך נתחייבו רשעי ישראל, היא בלתי ספק שיש חילוק בין עכו"מ בשיתוף לשלא בשיתוף".

והמשיך:

"ובנוב"י מהדו"ת יו"ד קמ"ח כתב הגאון רש"ל, בן המחבר, להעמיס דבר זה בכוונת התוספות בבכורות ובסנהדרין… ולא אבין איך אפשר לפרש בדרך זה כוונת התוספות, דאם כן למה הזכירו בכלל הענין של השיתוף. בפשטות היה להם לומר דאין איסור לבני נח להשבע בשם כו"מ, ובכן לא שייך לפני עיור דלהם אין זה איסור, ואפילו ישבע העכו"מ בשם כו"מ בלתי שיתוף אין זה בגדר איסור, והגם שיש לדחוק בזה שאז היה איסור משום לא ישמע על פיך, אם כן אפילו בשיתוף גם כן יאסר. ומה שכתוב בתשובה הנ"ל שאין זכר בשני התלמודים מדין זה שאין בני נח מוזהרים על השיתוף, ולפי עניות דעתי שדבר זה נובע מהמקור הנ"ל, היינו ממה שאמרו גר תושב הרי זה שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ומה שייך קבלה על דבר שגם בן נח מוזהר עליו, אלא ודאי הכוונה לענין שיתוף כדאמרן".

והגדיר את השיתוף שבכל מעשה גם הקב"ה מעורב:

"ענין שיתוף בעכו"מ, אין לפרש בשום אופן שהעובד יאמר שמעשה זו נעשית על ידי כו"מ בלבד, כי אז עכו"מ גמורה היא, אפילו אם יודה שהרבה דברים נעשים רק על ידי השם יתעלה לבדו, ושיתוף לא הוי אלא כשמודה שאין שום דבר נעשה ונברא בעולם בלתי השתתפותו של השם יתעלה. וראייתי מהא דאיתא בירושלמי ע"ז ג, א, אינו שליט בים, אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, הכוונה שגם הטועים מודים בזה שאין לכו"מ שום שליטה בימים, אלא השי"ת בלבדו, וכן אמר טיטוס הרשע אין גבורתו אלא על המים, הגיטין בהניזקין אם כן אי אפשר שיהיה כלל דין של עכו"מ, מכיון שהם מודים שעל הים שולט הקב"ה בלבדו, אלא על כרחך דכגון זו אינו בגדר שיתוף ובני נח מוזהרין על זה, ושיתוף לא הוי אלא באם מודה שאין שום שררה בעולם בלתי השתתפות השם".

במשנת אברהם על ספר חסידים ח"ג סימן תתתרנ"ד, ביאר את רעיון השיתוף, שהיתר השיתוף נובע מכך שבשורש אין בנפשם של הגויים הכנה מספקת לעבודת ה' לבדו:

"כי ישראל מוזהרים על ע"ז בשתוף ולא העכו"ם, וטעם הדבר הוא משום שהעכו"ם אינו מבוררים לחלקו יתעלה, ואין בהם לא נפשיית ולא שמיימית עד שיוכל להתעלה ולהכיר את הבורא ברוך הוא ואת עצמותו, לכן אין הם מוזהרים על השתוף, כי אין בכחם להכיר את האמיתת המציאות של הבורא בלתי על ידי ממוצע ושותף, כידוע שכל האומות אפילו הטובות שבהן כל האלוהות שלהן אינן אלא על ידי ממוצע ושותף, והכל משום שחסר להם בנפשותיהם די-אלוהות שיוכלו להתעלה ולהכיר את אמיתת מציאות הבורא, אולם ישראל עם קרובו יש לו די נפשיות ואלוהות שקוע בנפשו שאינו צריך לשתוף ולאמצעי, לכן מוזהרים ישראל על עבודה זרה בשתוף, ואין שום חילוק לענין העונש אם עובד כו"ם בשתוף או לא.

וזה פירוש הכתוב, פן תשא עיניך – ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, כלומר תטעה בדעתך לומר שבכדי להכיר את אמיתת המציאות אתה צריך לשותף, ותעבוד את השמש והירח למשל, ביחד עם הד' אשר בראם. השמר והזהר מזה, כי אתה אינך כשאר העמים, כלומר, מה שעשה הד' כך לכל העמים שלכלם כוכב ומזל ומלאכי עליון, ובעבור כן יעשו אותם לאלוהים ויעבדום כלומר בשותף, ואין העמים מוזהרים על זה, הטעם של ההיתר שותף להעמים הוא, "תחת כל השמים", כלומר העמים הם מתחת, מלמטה של כל שמיימיות, שאין בנפשותיהם שום שמיימיות בטבע וביצירה, לכן אי אפשר להם להכיר את אמיתת המציאות הטהורה בלי שתוף, אבל לא כן עם ישראל, כי אתכם לקח הד' – להיות לו לעם – וממילא שקוע שמיימיות ונפשיות בנפשותיכם ואין אתם צריכים לשום שותף, לכן השתוף אסור לכם כעכו"ם ממש".

עוד דיונים במשנת אברהם על ע"ז בשיתוף. במשנת אברהם על הסמ"ג ח"א ל"ת א, אותיות ח-ט, דן האם לדעת הסמ"ג ע"ז בשיתוף היא גם במחשבה. עוד דן שם באריכות רבה על המקור לאיסור שיתוף אצל ישראל.

בכמה מקומות בספריו עוסק בדיונים הלכתיים שונים ביחס לגויים בזמננו, וביחס לגרי תושב.

במשנת אברהם על ספר חסידים ח"ב עמ' רפ (השמטות לסימן ש"ל), דן האם גר תושב מטמא באוהל.

במשנת אברהם על סמ"ג ח"א לא תעשה מח, ב, דן לגבי לא תחנם, איסור חניה בקרקע, וכתב שגויים שעובדים בשיתוף אין מצווה שלא יגורו בארץ, אא"כ שונאים את ישראל, והוכיח שעובדי ע"ז היו תמיד גרים בישראל:

"וכבר הארכתי בהרבה מקומות שבני נח לא נצטוו על ע"ז בשתוף ואם עובדים לאלוקי השמים וארץ בשיתוף של הבליהם אינם בכלל עובדי עבודה זרה כי הלא לא נאסר להם זאת. ולפי שיש הרבה מחכמי ישראל ובתוכם בעל פנים יפות הסוברים שרוב נוכרים בזמן הזה יש להם דין של גר תושב. והאמנם אני מסופק אם החיוב של להחיות היינו וחי עמך חל עלינו אם לא קבלו את השבע מצות בפני בית דין – וזה אי אפשר בזמן שאין היובל נוהג – אבל לענין שאר דברים נראה שדינם כגר תושב… אלו העובדים בשתוף שלגבי נכרים לא חשוב עובד ע"ז, בודאי שאין שום איסור זה נוהג בהם ואפילו כשידינו תקיפה אין לגרשם מן הארץ. אחרת היא אם אפילו אין עובדים ע"ז כלל אלא שמריעים ומציקים ליהודים משום שנאה וקנאה וחשודים על שפיכת דם ישראל, שאז מצוה לגרשם ולעשות כל מה דאפשר לבער הרעה מקרב הארץ. ובאמת מקראות בתורה הם שגם בישראל היו דרים עכו"ם בזמן שישראל היו שרוים על אדמתם. כתיב בפרשת בהר: וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר וגו' – ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו. הרי שהכתוב מדבר בזמן שישראל שרוים על אדמתן – בזמן שהיובל נוהג. ורבותינו דרשו מקראות הללו: ונמכר לך, לא לך אלא לגר שנאמר לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב. משפחת גר זה הנכרי. כשהוא אומר או לעקר זה הנמכר לעבודת אלילים עצמה – לחטוב עצים ולשאוב מים, רש"י בבא מצ' ע"א, קידושין כ. הרי מפורש שהיו נמצאים נכרים וגם בתי ע"ז בימים שהיו ישראלים מצוים על אדמתן. ובע"כ משום שהנכרים הללו והבתי ע"ז הללו היו מסוג אלו העובדים בשיתוף שעל זה לא נזהרו הנכרים. וכן כתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, ויקרא כ"ה, ואמרינן בסוטה ג' אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן אתה רשאי לקנותו בעבד. פירש"י באותו הדיבור וגם מבני התושבים: כל תושב היינו שבא ממקום אחר ונתישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניהם אשר יהיו להם מבנות ארצך ע"ש. משמע שאלו שנתישבו כאן אינם גרי תושב כי לא הוזכר כאן כלל הניב גר, ולפי הדעה שמחוייבים אנו לגרש על אותם שאינם גרי תושב מישראל היכן נמצאים שם תושבים שאינם גרי תושב. ובפרט שהמדובר כאן הוא מעבדי כנענים ואין זה מתקבל על השכל שבניהם של חסידי אומות העולם יהיו עבדים כנענים".

במשנת אברהם על הסמ"ג ח"א ל"ת כ, י, דן האם ישראל שעשה פסל לנכרי שיעבדו בשיתוף חייב באיסור עשיה. והשיב שלרמב"ם אסור, כי הולכים אחר העושה,

"אבל אפשר דאם נכרי עובד ע"ז בשתוף ועושה לעצמו לשם זה פסל, אין תורת צלם ופסל עליו. ובזה אולי יונח מאי דמתרצי בש"ס על רבן גמליאל שהיו לו טבלאות בכותל, שאני ר"ג דאחרים עשו לו. כלומר נכרים עשו לעצמן לעבוד בשיתוף. והואיל שאין לאו בעשייתן לכך לא נמנע רבן גמליאל לקנות מהם לצורך מצוה".

עוד הביא במשנת אברהם על סמ"ג ח"א ל"ת מה, קיד, על הדינים שבת ישראל לא תיילד גויה וכיוצ"ב:

"ואין ספק שכל הדינים הללו לא נאמרו אלא בימי המשנה והגמרא שהיו העכו"ם עובדים לכוכבים ומזלות ולעצים ולאבנים. אבל בימינו שאפילו השוטים שבהם אין מאמינים בשטות זו, ואפילו המקולקלים שבהם משתפים שם שמים ודבר אחר אם כן הרי הם עובדים לאלוקים בשיתוף ונכרים לא נזהרו על זה כאשר התבאר הרבה פעמים בספריי, אין הדינים הללו נוהגים כלל".

עוד כתב במשנת אברהם על סמ"ג ח"א ל"ת מה, קו (לא), שכל ההיתרים של משא ומתן וכו' בנויים על העמדה שאין הגויים מצווים על שיתוף:

"ועיקר ההיתרים הללו שמביא רבינו, הגם שרש"י מפרש שם בהא דשמואל משום שאין אנו יכולים להעמיד את עצמינו מלישא וליתן עמם יותר מיום אחד משום פרנסה ומשום יראה, מכל מקום נראה שההיתרים הללו בנוים בעיקר על הא שהביא הבית יוסף בסוף סימן קמז, שהגוים שבגולה משתפים שם שמים ודבר אחר ואין הם מצווים על השתוף, ע"ש. וממילא ליתא משום לא ישמע על פיך. ובכלל כל איסור הנאה מענינים הללו אינם דאורייתא, ולכך הקילו משום פרנסה או משום יראה ואיבה. ובעל היראים הביא הא דשמואל הנ"ל ומסיים: ועל זה סמכו לישא וליתן עמם ביום אידם, והירא את דבר ד' יניח נשמתו בארץ חיים עכ"ל".

הרב חיים דוד הלוי

גם הרב חיים דוד הלוי סבר שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף. בספר בין ישראל לעמים פרק ז, דן על מעמד הנוכרים בארץ, וכתב שעל אף שבני נח לא הוזהרו על השיתוף, מכיוון שגם שיתוף נחשב עבודה זרה, באופן עקרוני אין הם יכולים לגור בארץ, אמנם תחת מגבלות של 'לא תחנם' יכולים להישאר בארץ אבל לא ייחשבו גרים תושבים.

ביאר תחילה שאיסור עבודה זרה איננו ציווי לעבוד את ה' בדרך היהדות, אלא רק להימנע מפגיעה באמונת ייחוד ה':

"ואם נתבונן בלשון הרמב"ם נוכח שאין מצוה זו חיובית אלא שלילית ביסודה: בן נח שעבד ע"ז חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכו' ואעפ"י שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי (שם ה"ב). הרי שהאיסור ביסודו הוא לשלול ע"ז, ואילו עבודת ה' אינה מחוייבת לבן נח בצורה המקובלת על היהדות, ויכול הוא לעבוד את ה' בכל צורה הנראית לו, אבל בתנאי שלא יפגע ביסודות אמונת יחוד ה' (ועיין מ"ש לעיל בפרק ה')".

ומכיוון שבנצרות יש את אמונת השילוש, היא עבודה זרה למרות שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף:

"ומבחינה זו בודאי שלא נשמרת מצוה זו כיון שעבודתם לפי אמונתם המלווה בשלוש היא ע"ז ממש, ועיין מ"ש הרא"ש ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות וז"ל: ועוד יש היתר בזה"ז כי נשבעים בקדושים שלהם ואין תופסין בהם אלהות, ואעפ"י שמזכירים ש"ש וכונתם לד"א מ"מ אין מזכירים שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ, ואעפ"י שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ומשום לפני עור ליכא דלא הוזהרו בני נח על כך ע"כ. והם דברי התוס' (פ"ג:). ומכאן אנו למדים מפורש שאין איסור לבני נח לשתף ד"א עם שם-שמים ולא הוזהרו על כך, אבל עכ"פ היא ע"ז גמורה".

והמשיך שעל אף שלא הוזהרו על השיתוף, העובדים בשיתוף אסורים לשבת בא"י:

"וא"כ אעפ"י שבני נח עצמם לא הוזהרו על שתוף זה כמו שפסק הרא"ש, אבל כיון שעכ"פ ע"ז גמורה היא, הרי שנאסרה עליהם ישיבת הארץ לדעת הרמב"ם". אלא שלמעשה אפשר להשאיר גויים בארץ תחת מגבלות 'לא תחנם': "ובסכום דיון זה שנושאו הוא מעשי מאד במדינתנו, ויחסנו למיעוט הגדול החי בקרבנו גרם לא פעם לסערת רוחות ולדברי בקורת חמורים ביותר הן בארץ והן בחו"ל, ובכלל נראה הדבר שחסר לנו קו מעשי ברור בשאלה כואבת זו – נוכל לסכם, בקצרה, שתוך כדי הגבלות מסוימות הנובעות מלאו דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע ארץ-ישראל, אפשר להתיר ישיבתם בא"י לדעת החולקים על הרמב"ם".

בפועל כתב שם שהמציאות מוכיחה שהמיעוט הזה שנשאר בארץ מצטרף לאויבינו ומסכן את בטחוננו. יחד עם זאת, יש להתייחס למיעוט זה בדרכי שלום והבנה כנים ולא בשנאה, ולמצוא פתרון ברוח התורה:

"אבל ברור שלא בעלילות שוא ובאכזריות של שנאה נתיחס אל המיעוט הזה, ומי כמונו יודע טעמן של רדיפות והפליות גזעיות המפיצות שנאה וארס מסביב, אלא בדרכי שלום והבנה כנים, שהם דרכה של תורה: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג' י"ז) יש למצוא את הפתרון הצודק ברוח התורה, ולמעשה כבר המליצו עליו בעתונות הארצית והעולמית פעמים מספר, ודי למבין".

עוד כתב שם דברים יפים על כך שיש להשפיע על כל עמי העולם דרך דוגמא של חיים על פי ערכי התורה:

"בעצם מציאותו כעם עצמאי נושא בשורה גדולה, היה לאור עמים, ובגלותו, בסבלו, ביסוריו הרבים, בעינויו, וברדיפות הרבות שרדפוהו הוכיח לעולם קיומה של תורה נעלה ומציאותו של אלקים חיים ומלך עולם, ואותם אויבים ומרדפים תוך כדי מלחמתם בישראל, שוכנעו, וחדרה בהם ההכרה בעליונותה של תורה גדולה זו, שעליה מוסר ישראל את נפשו. ועתה, כאשר זכינו בחסדי ה', בתקופתנו זאת לתקומת מדינת-ישראל, שהיא ראשית צמיחת גאולתנו המקווה, חובתנו הראשונה במעלה היא להמשיך למלא אותו יעוד גדול שקבלנו על עצמנו ביום היותנו לעם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט-ו'), חובתנו לכונן את מדינתנו על אדני הצדק והיושר שיסודם במוסר תורת ה', הן בבעיותינו הפנימיות, והן ביחסי מדיניות החוץ, כדי שנהפך לאור עמים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב'). רבים ועשירים הם ערכיה הנצחיים של תורת ישראל, ובכחה להורות גם עתה לעולם הנבוך כיצד יתעלה לרמה מוסרית גבוהה, וכיצד יגיע לחזון נביאי ישראל באחרית הימים: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (שם). ובלבד שאנו עצמנו נהיה מוכשרים וראויים לתפקיד נעלה זה כממלכת כהנים וגוי קדוש, ולכן סיים הנביא את חזונו המפואר הזה בקריאה קצרה ונרגשת: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

בשו"ת עשה לך רב כתב כתב שהנוצרים אינם נחשבים עובדי ע"ז ממש [גם בספר בין ישראל לעמים כתב שאינם מוזהרים על השיתוף, אבל החשיב את הנוצרים כעובדי ע"ז, ואילו בעשה לך רב הגדיר שאינם עובדי ע"ז ממש].

בשו"ת עשה לך רב א, נג, עסק ר"ח דוד הלוי בשאלת הישארות הנפש ועולם הבא אצל חסידי אומות העולם. הביא מקורות מהזוהר, וביאר שעובדי עבודה זרה יכולים להתעלות נשמתית על ידי מילה ועזיבת ע"ז:

"נציין עוד מקום שאולי שופך אור על כל הנושא, וז"ל (בויקרא כה, ב): 'תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי עכו"ם, ישראל אף על גב דלא זכי בר נש ישראל אלא בנפש דרגא עלאה קאים עליה, ואי איהו בעי למקני רוח ואי איהו בעי למקני נשמה קני וזכי בה, אבל עמין עובדי עכו"ם לא קניין לעלמא בר אי אתגזר דקני נפש מאתר אחרא'. פירוש הדברים, שעובדי עבודה זרה בשעה שנימולים ובוודאי אז פורשים מעבודה זרה יכולים לזכות להתעלות נשמתית כישראל. ולא נתבררה כוונתם אם מספיקה מילה ללא גירות, שהרי לא אמרו 'בשעה שמתגיירים' שזה היה כולל גם מילה".

ועכו"ם מתעלים ומקבלים חלק לעוה"ב כשפורשים מע"ז:

"והדברים עוד רבים בנושא זה בדברי חכמי האמת, ולכן נציין עוד פרט אחד בלבד בדרכי תשובתם של עובדי עבודה זרה: 'כל שיעשה תשובה ויתפרש מעבודה זרה ומעבירה יעול הקב"ה ביה ויעול ביה רוח קדישא ונפשא קדישא, ועל דא יש לו חלק לעולם הבא' (זוהר חדש רות דף צו). הנה כי כן לשיטת הזוהר לא רחוקה הדרך גם לאומות העולם בזמננו, להתעלות עד השגת נפש עליונה קדושה בחייהם. כי זאת יצוין שעבודה זרה ממש בזמננו כמעט שבטלה, לא זו בלבד אצל הישמעאלים, שאין אצלם פסל ותמונה ומאמינים באמונת הייחוד (כמבואר בתשובת הרמב"ם סי' קס), אלא אף הנצרות שיש בה אמונת השילוש, ובשביל ישראל היא עבודה זרה ממש, הרי שבני נח עצמם לא הוזהרו על השיתוף (יעויין במסכת סנהדרין ס"ג, ב בתוס' ד"ה אסור ובהרא"ש שם פרק ז' סי' ג'. ויעוין שם היטב בדברי ה"פלפולא חריפתא" אות ה' והדברים ארוכים ואכמ"ל) . ואם כן עתה שהם מאמינים בשם שמיים אלא שמשתפים, איסור שלא הוזהרו עליו, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה ממש, ואותם הפרושים מעבירות וגדורים בנימוסים וחוקים תרבותיים, אם כן גם לדעת הזוהר הקדוש לא רחוק שיכולים להיקרא חסידי אומות העולם, ולהשיג הישגים עליונים והתעלות נפשית".

הרחיב שם במעמד חסידי אומות העולם, וקיום שבע מצוות בני נוח ועוד. הביא את הרב קוק באגרותיו בהרחבה, וכתב שהכריע כמאירי. וכתב שעיקר ההתעלות של האדם במעשים הטובים ובמידות הטובות והמוסר:

"וטרם אסיים, אציין לך לשון רבותינו באגדה שמהם נראה שאף עובדי עבודה זרה  גמורים, אם הם צדיקים בכל יתר מעשיהם עתידים הם לזכות לעולם הבא, היינו שאין נפשם נכרתת… אתה הראית לדעת שאפילו עובדי עבודה זרה כאנטונינוס וחבריו, שלא פירשו ממנה בחייהם, אלא שהיו צדיקים באישיותם ומעשיהם אין נפשם נכרתת, ולעתיד לבוא יזכו למעלות גדולות, ולתואר מכובד של כהני הקדוש ברוך הוא. הרי שהמידות הטובות והמעשים הטובים שאדם עושה בחייו, אף אם עובד עבודה זרה הוא, וכל שכן בזמננו שאין עבודה זרה של ממש כמבואר לעיל, מזכים אותו בתואר 'חסידי אומות העולם', וזוכה לעולם הבא, היינו 'הישארות הנפש'".

מתוך כך ביאר שגם עם ישראל שקיבל את התורה צריכים בסיס של מוסר:

"מתוך כל שטף הרעיון הנ"ל תבין עיקרון גדול ונפלא, שגם עם ישראל שזכה באמצעות תורת ה' להתעלות גדולה, אין זה אלא כאשר קיים בסיס יסודי מוסרי בלבד, והוא התשתית האמיתית והיסודית לכל השגות האדם, ורק אחר כך יכולה לבוא קדושת התורה והמצוות שבין אדם למקום… המסקנה היא ברורה ביותר, שאת עיקר ההשגה ניתן להשיג במצוות שבין אדם לחברו, ורק אחר כך במצוות שבין אדם למקום, משיגים התעלות נשמתית נוספת, מעלות עליונות שבאות רק אם היסודות בריאים".

בשו"ת עשה לך רב ח, סח, עסק בשאלה האם היהדות גזענית, והאריך להוכיח שדת ישראל כולל מניעת איסורי תערובת אינה גזענית. אחר כך עסק בתנועה של הרב מאיר כהנא, וביאר את מעמד המוסלמים והנוצרים בארץ, וכתב שנצרות אינה נחשבת עבודה זרה לגויים (כן לישראל):

"הנצרות היא בגדר עבודה זרה לנו הישראלים, שאנחנו מצווים על ייחוד שם ה'. אבל לגבי הנוצרים עצמם גם הם מאמינים באותו אל בתוספת הידועה, ובשבילם אין זה איסור, כי הם עוברים רק על ייחוד ה', ובשבילם אין זו עבודה זרה (מדין שבע מצוות בני נח) רק בשבילנו. ולכן, אפשר שגם לדעת הרמב"ם המכליל את האיסור של ישיבת הארץ על כל עובדי עבודה זרה, לא יחול האיסור על נוצרים. ובכן, איפה הגזענות כאן?"

בשו"ת עשה לך רב ט, ל, עסק בהרחבה ביחס בין יהודים לגויים ובביאור המושג 'דרכי שלום'. ביאר שבמגילת העצמאות יש התחייבות לשוויון כלפי מיעוטים, וחייבים בזה גם בלי הנימוק של 'דרכי שלום'. וביאר את מקורות המושג דרכי שלום בהרחבה. וביחס לזמננו כתב שכיוון שכמדינה איננו יכולים להתעלם מכל האומות, אנו נחשבים במצב של 'יד עכו"ם תקיפה על ישראל'.

מתוך כך עסק ביחס לעובדי ע"ז, וכתב שהאסלאם ודאי אינו עבודה זרה, וביחס לנוצרים הקדים את היחס הכללי:

"וביחס לנצרות אף כי מקובל לחשוב שהיא עכו"ם אין זו אמת, ונבאר הדברים מיסודם להלן, אך נקדים מספר מילים על יחסינו הכללי לנצרות ולנוצרים. לעם ישראל חשבון ארוך ונוקב עם הנצרות כדת. לא זו בלבד משום שבשמה נשפך דם רב מישראל, וגם השואה הנוראה בה נטבחו שישה מליונים מישראל אף היא תוצאה מיחסה ההיסטורי של הנצרות ליהודים, אלא גם ובעיקר משום שהנצרות עיוותה את יסודות היהדות (שממנה הורתה ולידתה) עד לבלי הכר. את האמונה התמימה בה' אחד ושמו אחד, שיבשה באמונת השילוש, ובמחי יד עקרה את כל אותן מצוות ודרכי הנהגת היהדות על פי הברית אשר כרת ה' עם עמו בצאתו ממצרים. אמנם היהדות אינה מיסיונרית, ואין היא מתייחסת כלל ועיקר לשום דת אחרת, ומכללן הנצרות, ואדרבא דרכה של היהדות בא לידי ביטוי ברור בדברי הנביא מיכה (ד, ה): "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד". בשביל היהדות אין שום דת אחרת קיימת כל עיקר. אבל בראיה היסטורית מפליגה, הנצרות הסבה נזק עצום להתפשטות היהדות, משום שכל אותה כמיהה של העולם האלילי לאמונה חדשה (אחרי שהאליליות נמאסה על העולם העתיק ועמדה להיבטל מן העולם) הביאה נהירה רבה ליהדות  עד אשר הופיעה הנצרות והטיפה לדת קלה מעורטלת מכל מצוות מעשיות. הנצרות היתה אמורה אפוא לקרב את המשיח, אך באמת היא הרחיקה אותו עד מאד. לשבחה ייאמר אך זאת היא סייעה להרחיק את האלילות, ועזרה בכך לטווח היסטורי רחוק ליהדות לעתיד לבוא כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (יא, ד). ואף על פי כן עלינו להבחין בין נצרות כאמונה לבין נוצרים. עם הנצרות יש לנו חשבון היסטורי ארוך ונוקב, אך לא עם האיש הנוצרי, שכלפיו אנו מצווים לדגול בסיסמתו של בן עזאי (ירושלמי נדרים ט, ד): "זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א), כלל גדול מזה" (מן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח, שבו דגל רבי עקיבא), שהוא כולל ומקיף את כל הנברא בצלם (אבות ג, יד)".

וביחס לנצרות כעבודה זרה ביאר:

"תיאמר האמת, יש בנצרות סימני עבודה זרה, אמונת השילוש היא מנוגדת לאמונת אחדות ה', ריבוי הפסילים והתמונות של מה שנקרא בפיהם קדושים, ודמויות וצלבים וכדומה, הם בוודאי עבודה זרה, אבל אין היא אותה עבודה זרה קדומה, שכלפי עובדיה התייחסה ההלכה בחומרה רבה. שכן אפילו כלפי עבודה זרה קדומה, שהיתה עכו"ם ממש, כבר יש בתלמוד סימנים ראשונים של מתינות בדורות המאוחרים, וכך שנינו: "שחיטת עובד כוכבים נבילה ומטמאה במשא" (חולין א, א). והגמרא שם (חולין יג, א) מבדילה בין מין שהוא אדוק בעבודה זרה וכל מחשבותיו בה, ושחיטתו אסורה אף בהנאה, לבין סתם עכו"ם שעליהם אמר רבי יוחנן נוכרים שבחוץ לארץ לא עובדי עבודת כוכבים הם אלא שמנהג אבותיהם בידיהם. ופירש הרמב"ם (פירוש המשניות חולין א, א) את ההבדל ההגיוני שביניהם בזו הלשון: "ואשר הביאנו שלא נאמר אסורה בהנאה… כפי שביארנו במסכת עבודה זרה, וחלקום לשני חלקים, האחד מהם היודעים לעשות אותם, ר"ל להביא אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטויות שמטנפים בהם השכל… והחלק השני הם העובדים לאותן צורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד והם רוב עובדי עבודה זרה, ועל חלק זה האחרון אמרו חכמים בלשון הזה, גוים שבחוץ לארץ לא עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם" וכו' ע"כ".

ומתוך כך ביאר שדין הנוצרים קל יותר מעובדי ע"ז:

"ואם כל זה נאמר לגבי עובדי עבודה זרה ממש, היינו עובדי אלילים צורות ופסילים, כל שכן לגבי הנצרות שאפילו במהותה המקורית אין היא עבודה זרה ממש, כי השילוש אף שהוא אסור לישראל המצווים על אמונת "ה' אחד" (דברים ו, ד), אבל בני נח הוזהרו שלא לעבוד עבודה זרה בלבד, אך על השיתוף לא הוזהרו, וכבר כתבתי בזה בספרי "בין ישראל לעמים" (עמוד מח) בשם הרא"ש (סנהדרין ז, ג) ותוספות (סנהדרין סג, ב ד"ה אסור לאדם), עיין שם והדברים ידועים… זו דעת כמעט כל גדולי הפוסקים, אבל דעת הרמב"ם היא כפי שפסק בהלכות עבודה זרה (ט, ד בהוצאות שלא חלה בהם יד הצנזורה): "אדומים עובדי עכו"ם הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם" וכו' (ויש נוסחאות שכתוב בהם "נוצרים" במקום אדומים). ולפי זה דעתו שנוצרים עובדי עבודה זרה הם, אף על פי כן יראה לי שאותם טעמים שנאמרו לגבי עכו"ם ממש, שכבר בזמן התלמוד לא נחשבו לעובדי עבודה זרה והם בחינת מנהג אבותיהם בידיהם, ניתן לומר כן לדעת הרמב"ם גם לגבי נוצרים בזמננו. ועינינו הרואות שכיום רוב מאמיני הדת הנוצרית אין הם אדוקים בעבודה זרה שלהם כמין שבימי התלמוד, ואף נחלשה בקרבם אמונת השילוש, ויש המסבירים אותה בדרך אלגורית וכדומה, ולכן ניתן לומר גם עליהם מנהג אבותיהם בידיהם. ועל כל פנים הרמב"ם הוא יחידי בדעתו זאת".

והמשיך:

"עתה נשתדל להוכיח מכמה הלכות ותשובות של גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים, שאכן תפיסה זאת שבזמננו אין דין עובדי עבודה זרה ממש אלא מנהג אבותיהם בידיהם, הביאה לשינוי בכמה דינים והלכות ביחסי ישראל לגויי זמננו".

וביאר בהרחבה דין שאילת שלום, מכירת בתים לגויים, משא ומתן בימי אידיהן, והביא בהרחבה את דברי המאירי, וכתב

"ובכל זה אין הרב המאירי יחיד, ועיין בדברי רבינו עובדיה מברטנורא שכתב שם (ב, א): "דכל הני דאיתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים ועבודה זרה ממש", ועיין מה שכתב שם הרב תוספות יום טוב. ואף שהם לא ראו כמובן את ספרי הרב המאירי, ורבים מגדולי הפוסקים הזכירו סברה זאת שגויי זמננו אין להם דין עובדי עבודה זרה, אך הוסיפו בדרך כלל עוד נימוקים להתיר, או "מפני דרכי שלום", או בגין מצב כלכלי וכדומה. אך הרב המאירי התירם עקרונית כאמור".

ביאר עוד את דין יין נסך, השבת אבדת גוי, להתפלל על חולה גוי, וסיכם שבימינו אין לגויים דין עובדי עבודה זרה, ועל כן מותר לסייע להם לא רק משום 'דרכי שלום' אלא מתוך חובה אנושית מוסרית:

"כיוון שאין לגויי נכר בזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנוכרים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגויים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חברו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה, ולכן, פרנסתם, ביקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד קנא, יב) ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דווקא".

ובסוף התשובה ביאר שאמנם המאירי הוא יחיד בשיטתיות שלו שהנוצרים אינם עובדי ע"ז, אבל רבים הפוסקים שפסקו להקל במצבים שונים משיקולים רבים, 'דלאו עובדי אליל הם', שאינם 'רשעי עולם' ועוד:

"בוויכוח שהתעורר אחרי הרצאתנו הנ"ל, הציג לנו פרופ' מנחם אלון, שופט בית המשפט העליון, השאלה דלהלן: אמנם ידועה שיטת המאירי המוציא את הנוצרים מכלל עובדי עבודה זרה וזו שיטתו העקבית, אבל כל יתר הפוסקים לא הסכימו איתו, אף כי בהלכות מסוימות נטו להקל, וכיצד הגענו למסקנה הלכתית כוללת להוציא את הנוצרים בזמננו מכלל עובדי עבודה זרה. וזו תשובתנו: אמת ונכון שהמאירי הוא לכאורה יחיד בשיטתו הכוללנית להוציא את הנוצרים למעשה מכלל עובדי עבודה זרה בכל מכלול ההלכות שנזכרו בהן עובדי עבודה זרה, אבל אין הוא יחיד בסברתו שהנוצרים אכן אינם בגדר עובדי עבודה זרה. וכבר ציינו בדברינו היתרי גדולי הפוסקים בדין משא ומתן בימי אידיהן ולפניו, וכן הקולא בהנאה מסתם יינן (אף כי לא נתקבל על דעת כל גדולי הפוסקים). ואמנם הסיבה הישירה היתה משום הפסד ממון, אבל בסיס ההיתר הוא משום שאינם בגדר עובדי עבודה זרה. והטור (ביו"ד בסוף סימן קמח) ציטט מה שכתב הרשב"ם בשם רש"י: "שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם", והיתר זה כולל כל מה שנכתב באותו סימן (עיין בבית יוסף שם), וזה כבר כולל גם דין שאלת שלום וכפילת שלום שאינו שייך להפסד ממון. מעתה, מה מונע מאיתנו על אותו בסיס הלכתי להרחיב את ההיתר גם לגבי שטחי חיים אחרים, ובייחוד על יסוד אותה סברה שהבענו, שאפילו הרמב"ם המחמיר הגדול לגבי הנוצרים לו חי בזמננו, ייתכן והיה משנה דעתו (עיין בפנים). וכבר הוכחנו מאותו ביטוי חריף שכינה עובדי עבודה זרה בשם "רשעי עולם" שאולי אין כוונתו לאסור השבת אבידה לנוצרים שקשה לכנותם "רשעי עולם". ואכן כך פסק גם הגאון רבי משה רבקש בבאר הגולה (כפי שציינתי בפנים). ולא מצאנו לשום פוסק שחלק עליו להדיא, וניתן לראות בכך הסכמה שבשתיקה. ולכן על משמרתי אעמודה שיש בידינו דרך היתר לגבי נוצרים בזמננו מכוח ההלכה".

עוד בעשה לך רב עשה לך רב ט, לג, מובא שהדיון אודות דרכי שלום שייך לע"ז קדומה שכללה את כל התועבות המוסריות אבל בזמננו אין עובדי עבודה זרה מסוג זה ועל כן אין צורך בנימוק של 'דרכי שלום':

"והטעם הוא כפי שביארתי באותה הרצאה, ועתה אוסיף עוד, שעבודת עכו"ם בעולם העתיק היתה הסתאבות נוראה שגבלה בזימה (עיין ויקרא פרק יח, ובמורה נבוכים להרמב"ם ג, לז). אין זו גוזמה אם נניח שהאליליות היתה מפגע נורא לתרבות העולם ולמוסר. וזו הסיבה שתורת ה' קידשה מלחמה טוטלית נגד עבודת עכו"ם. ולכן יש להבין את כל ההלכות שנאמרו לגבי עכו"ם תוך מטרה ומגמה אחת, גדולה והיסטורית, "להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי". ומה שהותר "מפני דרכי שלום" הרי זה בדיעבד בלבד, ועלינו להיות גאים בכך שהיינו חלוצי התרבות האנושית והמוסרית לקדש מלחמה זאת, וגם ניצחנו בה. אבל בזמננו, כאשר אין עובדי עבודה זרה, אלא שמנהג אבותיהם בידיהם, וכפי שהבהרתי בהרצאתי הנ"ל, וכל שכן אלה שאינם בגדר עובדי עבודה זרה כל עיקר, אין לעניות דעתי שום הכרח להתייחס לגויי זמננו כדין עכו"ם הן בארץ והן בחוץ לארץ, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגויים, והן ביחס היחיד לשכנו או חברו הגוי, אין שום הכרח לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא מתוך חובה אנושית-מוסרית".

קטגוריה א1 – הרחיבו או נימקו שלא נצטוו בני נח על השיתוף אבל בתנאי שהקב"ה למעלה

עולת תמיד

הרב שמואל בן יוסף בספרו עולת תמיד או"ח קנו, ג, על דברי הרמ"א, כתב:

"דאין הכותים מוזהרין על השיתוף. כלומר שאומרים דזה למעלה מזה ואינם פוגמים ביחוד הש"י, אמנם אם פוגמין ביחוד ואומרים שנים הם – זה בכלל עבודה זרה וגם בני נח מוזהרים על כך, וכן מוכח מדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק א)"

חידושו וחידודו של העולת תמיד הוא בהגדרת השיתוף כאמונה שהקב"ה למעלה, ואם משווים לאלים אחרים – זו עבודה זרה שאסורה גם לגויים. שאר הפוסקים בקטגוריה זו לא ירדו לפרטי גדר זה.

הכתב והקבלה[5]

הרב יעקב צבי מקלנברג הרחיב בסוגיה זו בספרו הכתב והקבלה (דברים ד, יט) דרך ביאור הפסוק 'אשר חלק'. הביא את פירוש רשב"ם לפשט הפסוק "אשר חלק אשר הניח אותם לכל העמים לעובדם" ושכן כתב רבנו בחיי ורמב"ן, שלכל העמים יש מזלות וכוכבים מעליהם והם עושים אותם אלוהים. וביאר:

"הנה לכל הפירושים האלה מבואר המקרא שאין בני נח מצווים על השתוף, וכמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ו, ומקור דבריו הם מתוס' סנהדרין ס"ג ובכורות ב'".

וביאר בטוב טעם ודעת שגם לפי דרשת חז"ל בעבודה זרה נה, א: "מאי דכתיב: אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים? מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם", אין הכוונה שאסור להם לעבוד בשיתוף אלא זה ניסיון לראות אם יצליחו לעמוד רק באמונת השיתוף או יגררו לעבודה זרה גמורה:

"דלפעמים נותן בהם מקום לטעות לחשוב שיש בהם ממשות והוא דרך נסיון להם, והוא נוהג גם בישראל בנביא שקר, שהקב"ה נותן לו ממשלה לעשות אות ומופת לנסות בם את ישראל אם ישקרו ע"י כן באמונתם, כמו כן הכא יחליקם בדברים לנסות אותם אם בכל אלה יעמדו באמונת השיתוף לבד ולא ישכחו את אלהי האלהים ואדון האדונים, הנה שכרם אתם, ואם ע"י כן ישכחו את השם העליון ויסורו להחזיק אותם לאלהות ממש, אז המשפט לאלהים ולענשם".

והביא את דברי המעיל צדקה שחלק על העולת תמיד וכתב:

"ולדעתי צדקו דברי העולת תמיד, כי לישראל שהוציאם הש"י ממצרים ועשה להם הנפלאות ולקח אותם לעם נחלה שאינם עומדים תחת צבאי מרום, עליהם גזר הוא ית' שלא לעבוד לזולתו כלל אף עבודת השיתוף, אבל לשאר עמים העומדים תחת ממשלת צבאי מרום, אם מודים הם במציאות האל ויכלתו על הכל, ועם כל זה עובדים גם לנמצא זולתו לשרי מעלה וכדומה ומודים שגם הנמצא ההוא כפוף תחת יד עליון, אין במשפט השכל הכרעה לאסרה עליהם כיון שאין דעתם להוציא את עצמם מרשותו של אדון האדונים ב"ה, רק מדמים שזהו כבודו של אל עליון לשבח ולפאר את המשמשים לפניו".

וביאר:

"ועבודת השיתוף בדרך זה היתה עבודת דור אנוש, וע"ז כ' הרמב"ם (רפ"א מע"א) וזה היה עיקר עבודת אלילים (לא כמו שהעתיק בתשו' הנ"ל וזהו עיקר ע"א) כלומר עבודת השיתוף הלזה היה היסוד והשורש שממנו נצמח' ברוב הימים עבודת אלילים עצמם בשכחת השם ית' וכמ"ש הרמב"ם וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד וכו', שעבודת השיתוף היה להם סבה הגורמת לטעות אלילים בשכחת הש"י. ולכוונה זו כ' הרמב"ם שאברהם ידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם הטעות כלומר כמו שנודע לו שעובדי האלילים שבדורו הם הולכים בדרך המוטעה, כך נודע לו הסבה שגרם להם טעות זה, והוא עבודת השיתוף שבדור אנוש שאינו רק סבה הגורמת לטעות גמורה. ובאמת לישראל הכל אסור גם עבודת השיתוף, וע"ז בא הצווי במקרא שלפנינו פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש, אשר חלק אותם לכל העמים".

וכתב שהדברים מדויקים בלשון הפסוקים עצמם להבדיל בין עבודה זרה גמורה לבין ע"ז בשיתוף:

"והתבונן בלשון התורה שהבדילה בין עבודת אלילים עצמם ובין עבודת השיתוף, שבפסילים והסמלים שהם תבנית ברואים שפלים אמרה בם לשון פן תשחיתון, כי בעבודת ברואים שפלים כאלה לא שייך לשתף בהם שם שמים, ועבודה כזו היא ההשחתה הגמורה, אמנם בעבודת צבאי השמים שהם ברואים עליונים המשמשים לפניו במרום, דשייך בהם שתוף שם שמים, לא הזכיר בהם לשון השחתה, רק התחיל פן תשא עיניך השמימה, כי זהו עבודת השתוף שיש בה משום סבה הגורמת לאלילים עצמם. ולישראל הכל אסור, אבל לב"נ מנלן לאסור עליהם עבודת השיתוף על כוונה הנזכרת. ואדרבה ממקרא זה עצמו אשר חלק אותם לכל העמים למדנו שהרשות בידם לעבוד ע"ד זה. וכפירוש גדולי המפרשים הנ"ל".

ראיה נוספת הביא מגמרא סנהדרין נט, א, ופירוש רש"י שם, שמה שבני נוח מוזהרים לאחר מתן תורה על עבודה זרה, היינו דווקא במולך:

"וקצת סמוכים לזה מדחזינן דהא שמוזהרים בני נח על עבודת כו"מ אף לאחר מתן תורה הוא מדאיתני [כלומר נשנית פעם נוספת] עבודת כו"מ בסיני ואשכחן דענש ב"נ עליה, שמע מינה לזה ולזה נאמרה, כדאמרי' בסנהדרין נ"ט א'. ופירש"י התם דאיענוש ב"נ על עבודת כו"מ אף לאחר מ"ת הוא מדכתיב (דברים י"ח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' ובגלל התועבות האלה וגו' ש"מ כי יהיב קב"ה תורה לישראל לא שקלינהו להנך מב"נ וכדקיימהו להו קיימו, ע"כ. הנה מדלא גלי רחמנא דאיענשו רק בעבודת המולך שהוא אליל ממש ולא גילתה דאיענשו בעבודת שיתוף בגוונא דמשתעי בה קרא דילן בצבא השמים שהם לכבודו ית', אין לנו לומר דאזהרו אחר מתן תורה רק מה דגלי בהו קרא ומה דלא גלי לא גלי ולא אזהרו עלה".

אחר כך הביא מהנודע ביהודה [אולי לא ידע שמדובר בבנו] שאין מקור לכך שבני נוח לא מוזהרים על השיתוף, ודחאו:

"ולדעתי במחילת כבוד תורתו דבריו אלה הם כשגגה שיצאה מלפני השליט, שברגע זו נעלם ממנו מאמר רבותינו בפ' ר' ישמעאל הנ"ל שעליו נבנו דברי ראש הפרשנים רש"י ושאר מפרשים הנ"ל בפירוש קרא דילן שאין ב"נ מוזהר על השיתוף. ולא הוצרך התלמוד שם בסנהדרין להזכיר חילוק זה, דזיל קרי בי רב הוא שההבדל מפורש באר היטב במקרא הכתוב בתורה".

וגם דחה את הסבר המחמירים בתוספות:

"ודע דמה שבתשו' מעיל צדקה ובתשו' נודע ביהודה הנ"ל הסבו דעת התוס' לסברתם דדוקא לענין שבועה אינם מוזהרים על השיתוף, הוא נסתר ממה שהתיר הרמ"א בזמן הזה למכור דברים המיוחדים לאלילים לפי שאינם מוזהרים על השיתוף כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ן בשם הד"מ".

סדר משנה

הרב בנימין זאב בוסקוביץ בספרו סדר משנה (הל' יסודי התורה א, ז; הל' ע"ז ג, ג; ובספרו שושן עדות סיום מסכת עדויות) האריך לבאר שבני נוח לא נזהרו על השיתוף, וכך סבר לא רק בדעת התוספות אלא גם בדעת הרמב"ם. והסכים עם העולת תמיד לגבי הגדרת השיתוף.

תחילה הביא את הרמב"ם בספר המצוות (עשה ב):

"היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' (דברים ו, ד).

וברוב המדרשות תמצאם אומרים 'על מנת ליחד את שמי', 'על מנת ליחדני' ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר: אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות, על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה. והרבה מה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים, כי הם אומרים: כדי לקבל עליו מלכות שמים, רוצה לומר, ההודאה ביחוד והאמנתו".

וביאר שמקור דבריו מהספרי (ספרי דברים ו, ד; מובא גם בילקוט שמעוני דברים תתל"ג):

"דבר אחר שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, א"ל הקב"ה ליעקב הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהיו בניך משכימים ומעריבין וקורין ק"ש. מכאן אמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ה' אלוהינו למה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, ומה תלמוד לומר ה' אלוהינו, עלינו לייחד שמו ביותר. כיוצא בו שלש פעמים בשנה יראה וגו' מה אני צריך לומר, והלא כבר נאמר את פני האדון ה' מה תלמוד לומר אלוהי ישראל, אלא על ישראל ייחד שמו ביותר. כיוצא בו שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך וגו' עליך ייחד שמו ביותר. דבר אחר ה' אלוהינו על כל באי העולם בעולם הזה. ה' אחד לעולם הבא. וכן הוא אומר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

וכתב הרב בוסקוביץ:

"והמורם מדברי הספרי ורבינו דעל האמנת היחוד לא נצטוו בה בני נח מהטעם שכתבנו בס"ד, וממילא לא הוזהרו גם כן על השיתוף כי אמונת השיתוף הוא היפוך אמונת האחדות, וכן כתבו התוספות בסנהדרין ס״ג ב׳ ד״ה 'אסור לאדם שיעשה שותפת' וכו׳ ובמס׳ בכורות ה׳ ב׳ ד״ה 'שמא יתחייב' וכו׳ וכ״ה ברמ״א ז"ל בא״ח סי׳ קנ״ו וכן תפסו המושלים כל גדולי הפוסקים". והוסיף שלא מצאנו בדברי חז"ל שהצטוו בני נח על אמונת הייחוד. וביאר בהרחבה שגם במשנה תורה בתחילת פרק ב דע"ז מה שכתב הרמב"ם שהשיתוף אסור, הכוונה דווקא לישראל. וביאר גם את דברי הרמב"ם על טעותם של דור אנוש בהרחבה, בדחייתו את המעיל צדקה ודעימיה.

ביאר את הטעם למה רק בני ישראל נצטוו על השיתוף, כי על הטובות הטבעיות שעשה ה' עם ישראל אנו מחויבים במצוות שכליות, ועל הטובות הניסיות אנו מחויבים במצוות השמעיות, ובהן אמונת הייחוד, כעבד שעיניו לאדונו בלבד, וזה ייחודי לישראל:

"למה נתיחדנו אנחנו במצוה זו יותר מזולת האומות הלא אלוקי עולם ה׳ וביאור רבינו להיות כי חסדי השם גברו על יריאיו ורב טוב לבית ישראל שהוציאנו לחירות עולם מה שלא עשה כן לכל גוי להוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה ובזרוע נטוי׳ ולהשפיע עליהם ריבוי טובות כמו שעשה עמנו, גם הפליא הוא ית׳ לייחד אומתנו להיות לו לעם סגלה מיוחדים לשמו ית׳ להיותנו נקראים בשם עם ה׳ ע"י תורתו הקדושה אשר נתן לנו להנחילנו חיי עד, לפיכך אנחנו חייבים להודות לו מן הטובות שעשה עמנו את זה לעומת זה הכתירנו הש״י במצותיו הקדושים להיות גם הוא מיוחד לנו לאלוקי אמת ובמה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם בהכירו וידעו כי הוא זה אדוניו וכל עבודתו אשר יעבוד לא יעבוד כי אם אליו, ואינו מיחל ומקוה בכל דבר כי אם אליו ית׳ לבדו, ואליו עיניו תלויות כעיני עבד אל יד אדוניו, ולסבה זאת רצה הקב"ה לזכותינו במצות שהם למעלה מהשכל אנושי אין אתנו יודע סיבתם כגון כלאים ושעטנז פרה אדומה הנקראים חוקים ולא עשה כן לכל גוי דהמצות שנצטוו בני נח השכל וחוקי הטבע מחייבותם והסבה בזה הוא כי אנחנו חייבים לו ית׳ לעשות כן היות רבות עשה השם עמנו נפלאותיו וטובותיו עד אין מספר, כמו מלבד היציאה ממצרים באותות ובמופתים עוד הגדיל ה׳ לעשות קריע׳ י״ס, ענני הכבוד, המן, באר של מרים, כיבוש א״י, מלבד הטובות הכוללות לכל ברואיו ית׳ לכן חלף הטובות הטבעיות חייבים אנחנו לעשות רצונו ע״י המעשים הנרצים במצות השכליות אשר צוה לנו ותחת מה שהטיב עמנו למעלה מן הטבע עלינו לשמור ולעשות כל מצותיו אף מה שהם למעלה מהטבע אולם לזולתינו מן האומות גם כי גבר עליהם חסדו וטוב ה׳ לכל מ״מ לא הטיב עמהם בדבר שהוא למעלה מחקי הטבע כי מונהגים הם כפי חקות השמים ומשטריהם, לכן אינן צריכין לעבוד את השם רק בז׳ מצות טבעיות כי לכל מצוה מהז׳ מצות יש טעם בדעת האדם נערך עם המציאות הטבעי ועיין בפי׳ הרע״ב שלהי מס׳ מכות במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו׳, אבל אנחנו ב"י המונהגים בדרך קדש למעלה מן הטבע לעמת זה צריכין לעבוד את השם גם בעבודות הנשגבות משקול דעת האדם".

לאחר מכן ממשיך הרב בוסקוביץ לדון בהגדרת השיתוף, הביא את העולת תמיד ואת המעיל צדקה, וכתב:

"ואנכי רואה כי כנים דבריו של ספר עולת תמיד, ומשפטים אדבר עם הגאון בעל מעיל צדקה אחרי העתרת המחילה הראויה והנאותה לו".

וביאר שאיסור שיתוף שם שמים ודבר אחר הוא רק כשדבר אחר הוא אלוהות. אחרת זה רק חשיבות בעלמא ומותר גם לישראל, כמו חרב לה' ולגדעון.

האריך מאד בביאור דברי התוספות, וכתב שהתוספות התמודד עם השאלה האם מותר לגרום לגוי להישבע בשיתוף משלושה כיוונים: 1. הזכרת שם עבודה זרה (לא ישמע על פיך), וביאר שאין זה שם ע"ז (אם מפני שהוא שם אדם ואם מפני שמשתמשים בשם של אלוקי ישראל). 2. שבועה באלוהים אחרים אסורה כעבודה זרה (אך קלה מע"ז כי אסורה רק בלאו), ולבן נח מותרת כי היא בשיתוף. 3. שיתוף שם שמים ודבר אחר אסור רק במשפט שמייחס לדבר האחר אלוהות, ובנוסח השבועה של הגויים ייחוס האלוהות אינו מפורש אלא רק הכיבוד, ובזה אין איסור.

בשושן עדות התייחס בדרך ביאורו על הזכרת שם עבודה זרה, וכתב שמותר גם לישראל לומר ישו:

"אין כאן איסור כלל בהזכרת שם של הקדשים בזמן הזה אפילו לישראל, ואפילו בהזכרת שם אותו האיש, וידוע שהם נשבעים בשם של אותו האיש ושהוא משיחם ושהוא בן אלוקים כידוע".

הרב נתנזון

אחד הרבנים שהכי הרחיב בנושא זה הוא הרב יוסף שאול נתנזון, הרחיב בראיות מהש"ס ומהמקרא, באריכות ובעומק. נביא כאן רק חלק מדבריו.

בשו"ת שואל ומשיב תניינא א, נא, כתב בפתח התשובה:

"למשכיל אחד, מה שהארכת אם בני נח מצווין על ע"ז בשיתוף והבאת דברי הרמ"א באו"ח סי' קנ"ו, הנה הרב בעל מעיל צדקה וכבר קדמו אא"ז הגאון החסיד שבכהונה בעל שער אפרים האריכו דגם ב"נ מצווין על שיתוף".

ומכאן הרחיב מאד בנושא זה מצדדים שונים.

ביאר הרב נתנזון שזו משמעות 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' (הוריות ח, א), איסור השיתוף שהתחדש אז:

"וזה נ"ל בכוונת הש"ס דאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, וכלם נדחקו דמה נשתנו מכל המאמרים ומה התחברות יש, ולפי מה שכתבתי זה עיקר המצוה שנתחדש לנו במתן תורה דאנכי ולא יהי' לך דהיינו שאף בשיתוף לא נעבוד".

לכן ב'אנכי' נאמר 'אשר הוצאתיך' ולא 'אשר בראתיך' כי זה הנימוק לאיסור שיתוף וחל רק על ישראל, והביא את הסדר משנה:

"וכבר האריך בזה הרב בעל סדר למשנה על הרמב"ם שב"נ אינן מוזהרים על השיתוף רק אנחנו ב"י… ובזה אמרתי לישב מה שהקשו כלם בהא דכתבה התורה אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך ולא כתיב אשר בראתיך, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלפי מה שכתבתי אנכי ולא יהי' לך בא להורות על יחוד השלם בלי שיתוף כלל, וזה מה שנתחייבנו בשביל שהוציאנו ממצרים ועשה אתנו כל החסדים".

וביאר שהשיתוף שמותר לב"נ הוא שאלוהי ישראל מעל האליל:

"ובזה י"ל מה דאמרו במנחות דף ק"י דקרי לי' אלהא דאלהא, דלפמ"ש בעולת תמיד על או"ח סי' קנ"ו דהא דאמרו דאין ב"נ מוזהרים על השיתוף הוא לא שיאמרו שיש ח"ו שנים בגדולתם רק שיאמינו שהא' חשוב מן השני, ולכך קרי לי' אלהא דאלהא, והבן בדברים ודו"ק".

וכן בהמשך הביא את תר"י על מסכת ברכות שמותר לענות אמן אחר גוי המברך כששמעו את הברכה:

"והנה תדר"י בברכות פ' א"ד גבי עונין אמן אחר כותי המברך כתב שאפילו אחר עכו"ם עונין אמן, שאף שאינו יודע מי הוא השם שהוא חושב שהעכו"ם הוא הבורא, אפילו הכי כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה עונין אמן אחריו".

וביאר הרב נתנזון:

"והדבר יפלא מאד דאיך ס"ד דאם העכו"ם יברך השם ויהי' כוונתו לע"ז שלו שהוא הבורא ויהי' מותר לענות אמן אחריו, ונראה כמודה ח"ו בע"ז!? חלילה חלילה מלומר כן! ועיין ביו"ד סי' קי"ז במ"ש הרמ"א דמותר לומר לעכו"ם אלוקיך יעזרך, והט"ז צווח ע"ז ככרוכיא דאיך אפשר שיחזיק ידי עובדי אליל, וא"כ מכל שכן שיענה אמן ויברך לע"ז חלילה, לא תהא כזאת בישראל! ואני לעצמי אמרתי לפי מה דאמרו במנחות דף ק"י דקרו לי' אלהא דאלהא, ואם כן גם הגוים מודים בהשם יתברך שהוא לעילא לעילא רק שמשתפין לע"ז שלהם, וא"כ שוב מותר לענות אמן דהא גם העכו"ם כוונתו לאלוקים אמת, רק שמשתף ואינו מוזהר ע"ז, ולכך היטב אשר דיבר הרמ"א בזה דמותר לומר אלוקים יעזרך. ואף דעכו"ם יחשוב לע"ז שלו, מ"מ כיון שגם העכו"ם מודה באלוקים אמת א"כ הישראל שאמר אלוקים יעזרך ודאי שפיר עבד… ולפי מה שכתבתי למעלה בשם עולת תמיד שהשיתוף הוא לא ששוים ממש רק שזה גדול מזה, א"כ היינו דקרו לי' אלהא דאלהא וא"ש הכל ודו"ק".

והביא שמהרש"א הבין את הרמ"א שהתיר שיתוף:

"ועיין במהרש"א בסנהדרין דף ס"ז שמקור דברי הרמ"א הוא מהתוס' ובמהרש"א שם מבואר שהבין כפשוטו דאין ב"נ מוזהר על שיתוף ע"ש".

וכן הביא מהכותים:

"ושוב אחר זמן רב כשלמדתי במקרא מלכים ב' י"ז, שזה דרכי לחזור בכל שנה ושנה, עיינתי היטב ומבואר שם דרק בני ישראל מצווים על השיתוף, וגם במצות אין מועיל להם אם לא יקבלו בשביל שהיא מצות ד'. אבל עכו"ם אין מוזהרים על השיתוף. וזה הי' ענין הכותים שבשומרון. והמעיין שם ימצא להדיא שכדברי כן הוא, ויתיישב בזה אריכות דברים שהאריך שם בענין הכותיים שלא הי' כישראל שרק ד' לבד יראים ע"ש היטב ותמצא".

וביאר שאסור להשביע גוי באליליו כי המשביע רוצה בקיום האליל כדי שהנשבע לא ישקר. אבל מותר להשביע את העובד בשיתוף, כי די למשביע שהנשבע לא ישקר, ועל השיתוף לא הוזהרו.

ביאר את הגמרא בסנהדרין סג, א, וכתב שמי שעבד בשיתוף בעגל היה 'ערב רב', שאחר שהתברר גיורם כשקר חזר דינם כבני נח שאינם מוזהרים על השיתוף:

"והנה בהא דאמרו בסנהדרין דף ס"ג אלמלא וא"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, ופרש"י דהא לא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בד"א, והיא תימה דישראל ודאי מצווים על השיתוף ואיך ניצולו בשביל זה ששתפו שמו וד"א!? ובאמת שיש לומר שזה שאמר רשב"י והלא כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנאמר בלתי לד' לבדו, והיינו שאף ששתפו עוד בד"א לא מהני כדכתיב בלתי לד' לבדו. אבל אכתי תמוה על אחרים מה התנצלות יש בזה!? אמנם נראה דהרי רש"י פירש שהערב רב אמרו כן, שהרי לא אמרו אלה אלוהינו, והם הטעו את ישראל אחריו, והיינו שבתחלה עשוהו ערב רב ואח"כ טעו ישראל ג"כ, ולפ"ז הערב רב כיון שלא גיירו באמת וכשחזרו לקלקולם ועשו העגל א"כ הי' להם דין ב"נ, וב"נ לא נצטוו על השיתוף, וא"כ יש להם התנצלות, וישראל בעצמם יש להם התנצלות כי טעו להאמין לערב רב".

והמשיך שה' אמר למשה לרדת כי הערב רב עובדים בשיתוף, והם לא נענשים כי בני נח אינם מוזהרים. אבל משה ירד וראה שישראל טעו אחריהם, והם מוזהרים ולכן אמר להרוג את ישראל העובדים.

וביאר שהערב רב שיתפו ואמרו 'אלה' 'אשר העלוך' כי אינם מוזהרים, ונחמיה תיאר מה שאמרו ישראל שמוזהרים על השיתוף 'זה' 'אשר העלך':

"ובזה נפתח לי שערי בינה במה ששמעתי קושיא בשם הגאון מופת הדור מוהר"מ סופר זלה"ה שהקשה דבנחמי' יו"ד פסוק ח"י כתיב אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלוהיך אשר העלך ממצרים, והיא תימה גדולה איך שינה ואמרו שאמר אשר העלך ובאמת אמרו בוי"ו ובזה תלוי כל הצלת בית ישראל, והוא תימה גדולה. וכ"כ בזה על עין יעקב בחידושי. ולפמ"ש א"ש דבאמת הערב רב אמרו אשר העלוך, והם יש להם התנצלות שאינם חייבים על השיתוף, אבל ישראל חייבים על השיתוף א"כ להם אין נ"מ בין העלוך להעלך, והם אמרו אשר העלך. ובנחמי' מספר מה שחטאו ישראל ולזה אמר שאמרו לאחר שהטעה אותם הערב רב באמרו ישראל זה אלוהיך אשר העלך, ולכך לא כתיב זה אלוהיך ישראל כמ"ש בתורה אלה אלוהיך ישראל, משום דבתורה מספר מה שהערב רב אמרו ולכך אמרו לישראל אלה אלוהיך ישראל, אבל נחמיה מספר מה שאמרו ישראל אמר אשר העלך וז"ב ודו"ק".

והרחיב בראיות אלו ובאחרות עוד הרבה.

בשו"ת שואל ומשיב תליתאה א, נה:

"שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם זקן שקנה חכמה המפורסם ביראתו ותורתו מוהר"ר שמואל פריינד נ"י אבד"ק פראג בעהמ"ח חבורים רבים ויקרים".

הביא שוב מהכותים כראיה החשובה בנידון:

"נתכבדתי היום בתשורת כבודו ספר עיר הצדק על הסמ"ג אשר שלח אלי למנה. והנה אם כי לא ראיתי כל תמונה מאתו בכל זאת ידעתי כי חובב אותי. ע"כ אמרתי לתת לו תודה ולמען יראה מעכת"ה כי גם דבריו חביבין עלי אמרתי להודיעהו מה שראיתי במרוצה בדבריו אחת הנה ואחת הנה. במ' ל"ב ל"ת מה שהאריך בדברי התוס' סנהדרין דף ס"ג ע"ב תמהני שלא הזכיר מעכת"ה מ"ש בזה בשו"ת שערי אפרים לזקני הגאון ז"ל ובשו"ת מעיל צדקה סימן כ"ב ובאמת אני הארכתי בתשובה בזה אי בן נח מוזהר על השיתוף. והנה להעתיק למעלתו כל דברי תשובתי קשה עלי ואין הזמן אתי בזה. אך זה אעתיק מ"ש ראיה ברורה ממלכים ב' סימן י"ז המעיין בכל הפרשה ימצא כי הכתוב מתרעם על אשר היהודים היו יראים את ד' ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים. ואין עושין כחוקתם ומשפטם וכתורה וכמצוה אשר צוה ד' את בני יעקב כו' לא תיראון את אלוהים אחרים כי אם את ד' א"כ מבואר כי רק בני יעקב נצטוו על זה. המעיין שם ימצא כפליים לתושיה והארכתי הרבה בזה".

עוד כתב בספרו מגן גיבורים על או"ח קנו, אלף המגן ו, שרבינו ירוחם כתב במפורש שב"נ לא מוזהר על השיתוף:

"(ו) על השתוף, עיין שאלות ותשובות שער אפרים סימן כ"ד ומעיל צדקה סימן כ"ב מ"ש בזה, ועיין שה"ג, ועיין ברי"ו שהביא בהדיא דאין ב"נ מוזהר על השיתוף כמ"ש הרא"ש ועיין ביורה דעה סימן קנ"א ובש"ך שם ס"ק ז'".

בספריו על התורה 'דברי שאול' כתב פעמים רבות שבני נוח לא נצטוו על השיתוף, והרחיב וביאר זאת מצדדים שונים, וגם ביאר בהרחבה את איסור השיתוף לישראל. נזכיר רק חלק מהמקורות בקצרה.

בדברי שאול תליתאה פר' יתרו 'אנכי ה' אלוקיך', כתב שלפי דעת הפוסקים שב"נ אינו מוזהר על השיתוף, יש למנות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' למצווה מפני עצמה, שהצטוו ישראל שלא לעבוד בשיתוף. ולכן נאמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'אשר בראתיך'.

בדברי שאול תליתאה פר' ויחי ד"ה 'הקבצו ושמעו בני יעקב' כתב שעל אף שגם האומות מאמינים בה', דווקא ישראל זכו לקריאת שמע כי רק הם מאמינים בה' לבדו ובהשגחתו:

"במדרש [ב"ר צח, ד] מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו, אמר להם אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ה' אלוהינו ה' אחד, אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והמדרש תמוה, דמה מקשה מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, שהרי הוא מצות עשה כשאר מצות עשה, וה' נתנה לנו למען החיותינו ככל המצות שנתן לנו, לא בזכותינו ויושר לבבנו כי אם בחסדיו".

וביאר:

"ולדעתי הכוונה, דהנה אמרו במנחות דף ק"י [ע"א] כי בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי דקרי ליה אלהא דאלהא. והענין הוא שגם האומות מאמינים במציאות ה', רק דקרי ליה אלהא דאלהא, והיינו שאין כבודו להשגיח בעולם השפל. ולפי זה הא ענין קריאת שמע היא קבלת מלכות שמים, וזה באמת גם שאר אומות מודים, וזהו דמקשה מהיכן ישראל זכו לקריאת שמע, והיינו שקריאת שמע הוא גם לאומות ראוי ונצטוו על זה. אלא שבאמת האומות אינם מוזהרים על השיתוף וכמבואר בש"ע יורה דעה סימן קמ"ז [ס"ג], לא כן חלק יעקב שמאמינים שה' אחד ואין זולתו, וגם משגיח בגדלו אף על התחתונים. וזה שאמר שמא יש בלבכם מחלוקת על הקב"ה, והיינו שהם מאמינים השניות והשילוש חלילה, אבל אנו אין לנו אלא אבינו שבשמים, ולזה מסיים אף הוא פירש ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והיינו ששם מלכותו מקיף גם על העולם".

בדברי שאול קמא פר' וילך ד"ה 'ואמר ביום ההוא' כתב שישראל אסורים בשיתוף כאדם חשוב שפונה ישירות לשר ולא למזכירו, והאומות מותרים בשיתוף כאדם רגיל שאינו פונה לשר עצמו אלא למזכירו:

"הענין נראה לי, דהנה כבר נודע (או"ח סימן קנו בהגה] כי שיתוף אסור לישראל ולבן נח מותר, והכוונה בזה נראה לי, דהנה דרך בני אדם כשצריכים אל השופט או להשר, לא יקרא להשר בעצמו, רק להאיש העומד אצלו תחת פקודתו, והוא יגיד להשר, אבל זה באדם פחות הערך, אבל האדם הגדול הוא אין כבודו לקרא כי אם להשר בעצמו, וכמו שהאריך העקידה [שער קג] על הפסוק [שמואל א' כו, יד] מי אתה קראת אל המלך ע"ש. ולפי זה אומות העולם מסרן הקב"ה להמזלות, שאין כבודם שיבואו להמלך בעצמו, ולכך השיתוף מותר, דהיינו שמורידין כח ההשפעה על ידי הטלסמאות מן הכוכבים, כמו שהיו עובדי ע"ז הקדמונים [ראה מו"נ ח"ג פכ"ט ופ"ל], אבל ישראל אגב חביבותם, לא הצריכם לשליח והם קוראים לה', וזה שאמר [דברים ד, ז] מי כה' אלוקינו בכל קראינו אליו. ומעתה מה שפנו אחרי אלוהי נכר הארץ, לא היה עיקר עבירה מה שעבדו ע"ז, רק מה שלא חסו בצל כנפי השכינה, ואם כן אף לאחר שיתוודו על כי אין אלוקי בקרבי, יחרה אפו על כי פנה אל אלוהים אחרים, היינו שחפשו סיבות על ידי הטלסמאות להוריד כחות ההשפעה, כמבואר בירמיה [מד, טו-יט] שאמרו לו האנשים הארורות מן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו', ואם כן זהו עצמו עבירה גדולה, אף שכוונתם לאלוהי האמת, ודו"ק".

וכן כתב בדברי שאול קמא בהשמטה לפר' כי תשא ד"ה 'ב"ה ארשום', שהסיבה שבני נח מותרים בשיתוף מפני חיבתם של ישראל, להבדילם מאומות העולם.

בדברי שאול רביעאה ואתחנן 'שמע ישראל'. כתב שישראל מוזהרים על השיתוף (ולא ב"נ), ועל כן מצופה מהם לא להיות עבדים לעבדים (שזה כעין שיתוף), ורוצעים אוזנו של הרוצה להישאר בעבדות, ומצופה מהם לומר 'שמע ישראל' בקול (שזה אמונת הייחוד):

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. שמעתי עש"ק קרח תרי"ט מדרש ילקוט [ואתחנן תתלג] שאמר הקב"ה ליעקב אתה מתאוה שיהיו בניך אומרים שמע ישראל בבקר ובערב, הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא. והוא תמוה. והשבתי בתוך כדי דיבור על דרך דרוש, דהנה מה דנקט ולא השמיע לאזנו הוא תימה, דלמה לא אמר כל שאמר בלחש לא יצא, ולמה נקט שמיעת אוזן דוקא. ולפענ"ד נראה דהכוונה בדרך מליצה, דהנה אמרו חז"ל [קידושין כב, ב] אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו, והיינו שצריך לקבל עליו עול מלכות שמים. והנה זה המליצה שלא השמיע לאזנו, היינו שיהיה מקבל עול מלכות שמים לעצמו בשביל ששמע מהר סיני כי לי בני ישראל עבדים, ולא זר בלעדי. ויש להמתיק עוד, דהנה בן נח אינו מצוה על השיתוף כמבואר פשטות לשון הרמ"א או"ח סימן קנ"ו, וזהו שאמר [קידושין כב, ב] כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והיינו שאסור לקבל עליו שום אדון בלתי לה' לבדו. וזהו שאמר אתה מתאוה שיהיו בניך קורין שמע בבקר ובערב, ועל זה נאמר הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא, ודו"ק".

בדברי שאול קמא פר' ראה 'כי מנסה ה" כתב שאהבת ה' קיימת במלואה רק בייחוד גמור, וב"נ לא הצטוו על אהבת ה'. והוסיף שהניסוי לישראל בנביא שקר הוא שיאמר לעבוד בשיתוף:

"וכעת נראה לי, דהנה הרמב"ן [פסוק ב] כתב דזה הנביא לא יאמר שיעבדו ע"ז תמיד רק לפי שעה או בשיתוף ע"ש, והנה כבר נודע מה שכתבו העקרים [מאמר שלישי פרק לה] והעקידה [שער צ] בביאור הכתוב [דברים ו, ד-ה] שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, על פי מה שכתבו בביאור ספר המדות דאהבה אינו רק כשהוא מחובר אחד לאחד, וכל אהבה המתחלקת לשנים אינו גדר האהבה הגמורה, וזה שאמר שלפי שה' אחד לכך ואהבת את ה' בכל לבבך שהוא האהבה הגמורה. וזה לדעתי שאסרה התורה לישראל אפילו בשיתוף לעבוד ע"ז [סנהדרין סג, א], לפי שצריך להיות אהבה גמורה לה', וכל שיעבוד בשיתוף אינו בגדר אהבה גמורה. ואולי לכך בן נח אינו מצוה על שיתוף [או"ח סימן קנו בהגה] לפי שאינו בגדר מצוה שיאהב ה' בכל לבבו רק שלא יעבוד ע"ז, ודי אם לא יעבוד ע"ז לבד. ולפי זה זהו שאמר כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולכן אף שיתוף אסור, וזה ברור".

עוד בדברי שאול רביעאה פר' יתרו 'אנכי ה' אלוקיך', שבגלל 'אנכי' תקנו לברך 'שלא עשני גוי', שאנו מוזהרים על השיתוף ולא גויים:

"אנכי ה' אלוהיך. הוגד לי שבספרי הדרשנים מביאים מדרש [מדרש פליאה אות סו (מב)] שאמר ע"ז שלכך תקנו לברך שלא עשני גוי, ונשאלתי פירושו, והשבתי שבלתי ספק שאינו מדרש, ואחד בדה מלבו. מכל מקום אם אמת, הוא נכון, דבאמת בני נח אין מצווין על השיתוף כמו שכתב באורח חיים סימן קנ"ו [ס"א], ובתשובה הארכתי לבאר הדבר דלא כשו"ת שערי אפרים [סי' כד] ומעיל צדקה [סי' כב]. וזה לדעתי מה שאמרו [מכות כד, א] אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, והיינו שאנחנו מצווים על שיתוף, ולכך אנו מברכין שלא עשני גוי. ועיין ט"ז שהקשה בסימן מ"ו (סק"ד) למה תקנו על שלילה, ולפענ"ד נתקן על זה שלא עשני גוי, היינו אף אם היה גוי כופר בע"ז והיה עובד לאלוהים ח"ו רק בשיתוף גם כן אינו טוב, רק לעבוד ה' לבדו".

עוד ביאר דברי שאול רביעאה כי תשא 'אלה אלוהיך ישראל', שמצד האמת לא עבדו ישראל ע"ז בעגל, כדברי הכוזרי, ולכן הטיעון העיקרי נגד אהרן היה שנתן פתחון פה לגויים שנראה כאילו ישראל עובדים ע"ז.

ובדברי שאול תליתאה, פר' ויקרא 'אדם כי יקריב', ביאר שבן נח שאינו מוזהר על השיתוף עלול לטעות בקרבן גם אם יאכל ממנו, ולכן הוא מביא דווקא עולות, שאז ליבו לשמים בלבד. אבל ישראל יכול לאכול בשלמים ובזה מבטל האליל:

"ואני אומר שבאמת מה שהם נוהגים להקריב מהם לשעירים, זהו לפי שאמרו בסוף מנחות דף ק"י [ע"א] דבכל מקום מוקטר ומוגש לשמי דקרי ליה אלהא דאלהא, ואם כן האומות גם כן מודים שיש גבוה מעל גבוה, אבל מכל מקום חושבים שיש כביכול אמצעי, אשר יש בו גם כן כח אלוקית כביכול. והנה כבר נודע [או"ח סימן קנו בהגה] שבן נח אינו מוזהר על השיתוף, והנה התורה ציותה כי יקריבו שלמים גם כן, ויאכלו לבעלים ולנשיהם ולעבדיהם, ואם כן איפוא אך בזה נודע כי לא אלוהים המה, שאם כן האיך הותר לאכילה, ואף אם נשרפו האמורים לאש לפני השם, הלא לפניהם שהבעלים יאכלו המותר, וכענין שהתל בהם הנביא [ישעיה מד, יט) ולא יאמר חציו שרפתי במו אש ויתרו לתועבה אעשה, ואם כן גם כאן אם הם בעצמם אלוקות האיך ניתן לאכלה לבעלים, ומזה יתברר טעותם.

ולפי זה, זהו לאיש הישראלי שמוזהר על ע"ז אף על שמצא דשמצא, ואנו מאמינים שהוא אין עוד מלבדו, אבל הבן נח אינו מוזהר על השיתוף, לכך כל שלבו לשמים מקבלין ממנו להקריב לעולה שכולה כליל, אבל שלמים אין מקבלין ממנו, שהוא אין לבו לשמים בזה, ודו"ק היטב".

עוד בשואל ומשיב תליתאה א, נ, הרחיב על היחס לגויים בזמננו. וביאר שלרמב"ם יש להתייחס לעבד נכרי בהגינות, וכן טור ושו"ע. ושכן כתב הרמב"ם שאסור להטעות עכו"ם בענייני ממונות, וראיה מעבד הנמכר לעכו"ם. וביאר זאת הן מצד גנבה ותכונות רעות והן מצד חשש חילול השם.

וכתב שעכו"ם שבתלמוד לגנאי הוא על האומות הקודמים שעשו תועבות ולא האמינו בהשגחה אלוקית, אבל האומות שאנו ביניהם גדורים ואין בהם גנאי (על אף שאמונתם רחוקה מאמונתנו). ודינם כישראל לעניין אבדה וטעות וכל שאר הדברים 'בלי שום חילוק', וכדברי מאירי. כך גם בספרינו (ספרי הרב נתנזון) כל גנאי הוא על אומות קדומות, וגם עמם נצטווינו לדרוש שלומם וטובתם. על אחת כמה וכמה האומות הגדורות בזמנינו.

קטגוריה ב – פוסקים שכתבו בצורה ברורה שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף, והדברים הובאו תוך כדי דיון הלכתי או כהלכה פסוקה, מבלי לנמק או להרחיב כמעט

חוות יאיר

בשו"ת חוות יאיר סי' קפה, הרב חיים יאיר בכרך נשאל על יהודי שהיה בשותפות עם גוי, "וזה היהודי נתן כל בשר אחוריים גם כשאירע לו טריפות לשותפו על חשבון משא ומתן שביניהם והיה זה המשך כמה שנים". אלא שעתה הגוי התחתן עם מומרת יהודייה:

"ומקרוב נשא הערל מומרית וילדה לו בנים אם מותר לתת לו כמקדם בשר טריפה ואחורים שהמומרית אוכלת מהם והרי נצטוות באיסור טריפה חלב ודם נמצא יהודי המוכר עובר בלפני עיור, וכבר דברתי עם חביריי המלמדים הסמוכים גם עם יודעי ספר העוברים ושבים וקצתם מורנים ורבנים והייתי כמצחק בעיניהם, ומכל מקום אמרתי אשאלה פי הוד רום מכ"ת מ"ו והוא ישמיעני דעת קדושים. כ"ד תלמידו דמכ"ת אהרן מק"ק לבוב".

השיב תחילה על מה שצחקו על שאלתו:

"הנה על דבר שאלתך ודאי שאלת חכם היא וצריכה לפנים, ולא דבר ריק הוא כאשר כתבת שהוא לשחוק בעיניהם כי לא רבים יחכמו באמת כאשר ידמו וירמו אחרים בהדרת מלבושם ופניהם הוי חכמים בעיניהם אף כי באמת כל חכמה וידיעה לא מצאו ידיהם ורגליהם".

ודן בסוגיית לפני עיוור, וכתב שלכאורה מכיוון שהגוי יכול להשיג ממקום אחר, אין כאן איסור, אמנם הביא שיש מחמירים ולכן אף שאין למחות במקום שנוהגים להקל, מכל מקום לא מורים כך. וכן דן באריכות האם יש לאסור בגלל שהיהודי נותן לשותף לקנות בהקפה וצורת הקנייה הזו לא יכול לקבל במקום אחר.

עוד צד לאסור בנידון השאלה הביא מכך שדווקא גויים לא נצטוו על השיתוף אבל ישראל מומרים הוזהרו:

"ונראה לי עוד טעם לאיסור ממה שכתב בש"ך (קנא, ז) בשם דרכי משה שטעם שנהגו להקל מפני דגוים בזמן הזה לאו עובדי ע"ז ננהו כי לא הוזהרו על השתוף, וטעם זה לא שייך רק בלתא דע"ז לגבי גוי דבהכי מיירי שם, מה שאין כן במומר בכל עבירות לא שייך ההיתר".

למעשה בחלק השני של התשובה הורה להתיר מכמה טעמים: א' על פי מאן דאמר שאין לפני עיוור במומר. ב' לכו"ע אין איסור דאורייתא ומדובר רק על מסייע דרבנן. ג' דעת הרמ"א נוטה עם המתירין. ד' מדובר על לפני דלפני, כי הממון בבית שייך לאיש, והוא נותן לאשתו. ה' מכיוון שכבר התחיל את השותפות בהיתר יש להקל. ו' משום איבה. אמנם סייג שכל זה מפני ההפסד, אבל אם היה שואל מראש אם להיכנס לשותפות כזו, הוא לא היה מתיר.

תבואות שור – שמלה חדשה

רבי אלכסנדר שור (תבואות שור ד, א). בשמלה חדשה (ד, א) כתב הרב אלכסנדר שור שלא רק השוחט לעבודה זרה הרי זה זבחי מתים, אלא "נראה לי דהוא הדין אם אמר ששוחט לשיתוף – לשם שמיים ודבר אחר – נמי שוחט לע"ז מקרי". ובתבואות שור ד, א, כתב שזה נראה לו דין פשוט, ולא רק ישראל שמוזהר על השיתוף, אלא "אפילו גוי ששחט לשיתוף, אע"ג שלא מוזהר עלה כמו שכתב רמ"א ז"ל או"ח סי' קנו, מכל מקום לדידן הוי ליה תקרובת ובכלל זבחי מתים, כן נלע"ד פשוט".

רבי צבי הירש הורוביץ (בנו של ההפלאה)

בספרו לחמי תודה (דרוש לשבת הגדול שנת תקע"א, סוף הפתיחה דף פא, ב) רבי צבי הירש הורוביץ כתב שלהלכה קיימא לן שבני נוח אינם מוזהרים על השיתוף.

הרב הורוביץ דן במה שאמרו חז"ל שפרעה לקה תחילה ואח"כ עבדיו ואח"כ עמו, ובפסוקים שלמדו מהם, ודן במה שפרעה עשה עצמו אלוה, וכתב:

"ואף שאותו הע"א היה בשיתוף, שהרי מצרים היו עובדין גם לצאן, כמו שכתוב בפ' וארא ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוהינו וגו', מכל מקום יש לומר דהך ברייתא אתיא כמאן דאמר דבני נח מוזהרין גם על השיתוף, אבל דברי רש"י בחומש קאי שפיר אליבא דהילכתא דקיימא לן דאין בני נוח מוזהרין על השיתוף, דהשתא ע"כ טעמא דקרא קמא שהקדים לפרעה שלקה תחלה, היינו נמי ע"כ מטעם שהוא התחיל בעצה תחלה ודוק".

[לדעתו העבודה לפרעה שעשה עצמו אלוה והעבודה לצאן נחשב ע"ז בשיתוף. וכנראה מכיוון שחשבו שהם עובדים את אלוהים, למרות שבפועל מדובר היה בפרעה].

בדרשה נוספת (לשבת תשובה שנת תקס"ט סוף הפתיחה דף לז ע"ב), בביאור הגמרא בסנהדרין סג, א, כתב הרב הורוביץ שלכאורה קושיית רשב"י על אחרים ורבי יוחנן שכל המשתתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם נשארה ללא תירוץ, וביאר:

"יש לומר דר' יוחנן וכן אחרים ס"ל דודאי עיקר הצלת מישראל היה מצד פתח זה של משה שהתיר נדרו ליוצרו לפי שדיבור אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך בלשון יחיד נאמר למשה לבדו. רק דעל זה קשה דהא כבר הוזהרו בני נח על ע"א. ועל זה קאמרי אלמלא ויו שבהעלוך וכו'. דהשתא ממ"נ אתי שפיר, דמצד שהוזהרו ב"נ על ע"א ליכא חיוב כיון שהיה בשיתוף וקיי"ל דב"נ אינו מוזהר על השיתוף. אבל ר' שמעון גופא לשיטתיה אזל דס"ל במדרש הנ"ל שפתח של תשובה פתח לו, דהשתא בל"ז לגבי עבירה דע"א שהוזהרו בני נח שפיר מועיל עשה דתשובה וכנ"ל. ושפיר הוצרך ר' שמעון למידרש דויו דהעלוך היינו שאוו לאלוהות הרבה ודוק".

חמדת שלמה

בשו"ת חמדת שלמה או"ח לו, יד, הרב שלמה זלמן ליפשיץ תוך עיסוק נרחב בסוגיית מסירות נפש וסוגיית מצוות צריכות כוונה, כתב כדבר פשוט שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף:

"…אם כן הוא הדין יש לומר דאינם מצווים על אביזרה אף שמצווים על העיקר, והרי על שיתוף אינם מצווים כמו שכתבו הפוסקים אף דלידן ודאי הוי אביזרה".

[הדגיש כאן "כמו שכתבו הפוסקים", ומשמע שכך נוקט בפשטות להלכה].

רביד הזהב

הרב דב בער טריוויש, בספרו רביד הזהב על התורה פר' יתרו ד"ה 'על פני' הביא בשם המדרש והסמ"ג שלמדו מהדיבור "לא יהיה לך… על פני" לאסור השיתוף. והקשה מסנהדרין סג, א, ששיתוף נלמד מפסוק אחר, וביאר שאפשר שנשנה כאן האיסור בתוספת 'לך', ללמד שדווקא ליהודי אסור השיתוף, אך לבני נח מותר:

"על פני – במכילתא וכתב הסמ"ג לאסור שתוף. ותימה דבגמרא סנהדרין דף ס"ג מייתי לה מדכתיב בפרשת משפטים בלתי לה' לבדו, ואפשר דכאן כתב לך לדיוקי דבן נח אין מוזהרים על השיתוף. ונפקא מיניה מבואר שם אצל לא ישמע על פיך".

טהרת המים

בספרו טהרת המים (שיורי טהרה מערכת ר אות ו), כתב רבי אברהם הכהן מסלוניקי שלא בכל מקום שכתוב בתורה 'רעך' הכוונה דווקא ישראל, אלא רעך יכול להיות גם על נוכרי, ומתוך כך כתב שבני נוח לא נצטוו על השיתוף:

"רעך שנמצא בתורה בכל מקום לאו דווקא ישראל אלא ה"ה דנאמר רעך אפילו על נכרי משאר אומות, כן מצינו במהרח"ו בספר שערי קדושה חלק א' ש"ה ובתנא דבי אליהו פרק טו, והגאון בעל זקוקין דנורא כתב בזה הלשון: רעך משמע אפילו עכ"ם המטיב לו, הרב ספר הברית חלק ב' מאמר י"ג פ"ה וכתב עוד שם דזה דווקא בנכרי העוסק בישובו של עולם והוא טוב לשמים ולבריות ומשום ע"ז לא נצטוו על השיתוף עי"ד. ונראה סיוע לזה ממה שכתב ביהודה בס' וישב הוא וחירה רעהו העדולמי. אבל עמיתך כ' אני הדל בטהרת המים מע' הח' ס"ק כ"ב ע"ש ספר יראים סי' רנ"ה דאין גוי בכלל, והוא ש"ס ערוך בכורות דף י"ג ע"ב דמקום שנאמר עמיתך או אחיך בא למעוטי גוי ובספר המצרף סי' צ"ז האריך בגודל חשיבות גוים דבזמן הזה דשוו כישר' עיין דבריו ועיין מה שכתבתי אני עני עוד לקמן סק"מ".

הרב חיים פלאג'י

בספרו חיים ומלך (הערות על משנה תורה לרמב"ם) העיר הרב חיים פלאג'י בהלכות מלכים ט, ב,

"ומעלת הרב ועצום ונזר ישראל כמוהר"ר יצחק המכונה מירקאדו דיאס נר"ו הקשה ע"ד רבינו בחיי סדר תצא על פסוק ובכתה את אביה ואת אמה שכתב וז"ל והנה כל זה כלל ע"ז שישראל מוזהרין בה וכו' כי לא הזהירה התורה על ע"ז כי אם לישראל ולא לאוה"ע עכ"ל, דהרי דרשו ויצו ה' אלקים על האדם דבכלל הוא ע"ז זה תורף דבריו. ואם תמצי לומר מה שאמרנו וענינו דעמד והתירן אינו לע"ז י"ל דאוה"ע לא הוזהרו על השיתוף וכיוצא ואביזרייהו דאיכא חומרות וסעיפי דינים בענין ע"ז בישראל ולא באוה"ע ועיין למוה"ר פני מבין ח"ב ודוק".

תפארת ירושלים וזית רענן

בספרו 'תפארת ירושלים' על מסכת סוכה ג, א ('ועוד נראה'), כתב הרב משה יהודה לייב זילברברג שאין לפסול לולב שעבדו בן נח בשיתוף מטעם 'מצוה הבאה בעבירה', משום שבן נח אנו מצווה על השיתוף:

"ועוד נראה, דמאשרה דעובד גלולים לא קשיא ליה כל כך דליפסל משום 'מצוה הבאה בעבירה', דאפשר לומר דהתם עובד גלולים העובד בשיתוף איירי, וכיון דבן נח אינו מצווה על השיתוף, לית ביה משום 'מצוה הבאה בעבירה', כמו שכתבו תוספות בריש בכורות. אבל באשרה דמשה, אפילו כשעבדו בשיתוף, דמדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו וכו', וכי אתי וכו', שליחותא דידהו עבדו, עיין עבודה זרה. ובזה יתיישב גם כן דקדוק עצום על דברי התוספות שהשימו עיקר קושיתם על אשרה דמשה, ואגבן הקשה אחר כך גם על אשירה דאינו יהודי, ואיפכא איבעיא להו! ולהנ"ל ניחא, רק דמכל מקום מסתימות לישנא משמע דאפילו בלא שיתוף נמי".

וכן בספרו זית רענן (קונטרס 'עלי זית' חלק 'השמטות וביאורים' ליו"ד סוס"י יג), דן הרב זילברברג בשאלה אם בני נח נצטוו על איסור הנאה מדבר שנעבד כע"ז. בתוך דבריו כתב שאין להוכיח מהגמ' שרבה בר אבוה התיר לנוכרי ליהנות מהתמורה שקיבל עבור ע"ז שמכר, כי אפשר ששם הוא עבד בשיתוף, ו"בן נח אינו מצוּוה על השיתוף".

הרב יעקב אטלינגר

בשו"ת בנין ציון א, סג, נשאל הרב יעקב אטלינגר האם מותר לקנות כנסייה "שעובדים ע"ז בשיתוף והתפללו שם לאליל שלהם איזה שנים אבל לא הביאו שם שום תמונת ע"ז" ולהופכו לבית מדרש. ותוך כדי הדיון ההלכתי כתב שאפשר לכאורה להתיר משום שבני נוח לא מצווים על השיתוף, "דלאו לע"ז ממש נשתמש הבית דב"נ לא מצווים על השיתוף וגם לא הכניסו בתוכו ע"ז ממש", אך למעשה דחה זאת כי: 1. לעניין שיתוף, הגם שבני נח לא נצטוו על כך, אך ישראל כן, ולכן לישראל אסור לעשות שם בית כנסת. 2. לעניין שאין פסלים, מכל מקום כשהם מתפללים לפסל זה כמו לומר לו: "אלי אתה", ולכן לכתחילה יש להחמיר.

ובערוך לנר לסוכה מה, ב, כתב "וכמו שגם לדידן בני נח אינם מוזהרים על השתוף עיין א"ח (סי' קנ"ו ס"א)", כלומר נקט כן כדבר פשוט להלכה. וכן בערוך לנר יבמות מז, ב, ביאר שבני נוח לא מצווים על שיתוף ביחס למה שאמרה נעמי לרות ומה שאומרים לגר לפני הגיור:

"גם אמה שהזכירה איסור ע"א וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' איסו"ב ה"ב) שמזכירים לגר איסור ע"א, יש לשאול דהא גם ב"נ מוזהר על ע"א וא"כ כבר היה מוטל עליו איסור בגיותו… ולענ"ד י"ל דאיסור שתוף ע"א נתחדש לה לאחר גירותה דב"נ אינו מצוה על השתוף כמש"כ התוס' בסנהדרין (סג ב ד"ה אסור)".[6]

נהרי אפרסמון

הרב יעקב טננבוים בשו"ת נהרי אפרסמון יו"ד קיד, נשאל:

"אומן נוישלער אם מותר לו לעשות ארונות למתי עכו"ם אשר צריך לצייר עליהם צורת שתי וערב וגם לעשות שתי וערב מעץ להעמיד על קבריהם וצריך לעשות לו ג"כ על ביתו מבחוץ פירמא [כלומר לוגו] על זה למען ידעו לבוא אצלו".

והשיב שמצד הנאה מעבודה זרה, חפצים שיש עליהם שתי וערב אינו בכלל דברים האסורים בהנאה, והפנה לתשובת ר"י אסאד,

"אם כן הארון עם השתי וערב עליו אפילו אם היה דרך להשתחות לו אבל טרם שיצא מידו של בעל המלאכה שעשה אותו ידוע שלא השתחוה לו שום נכרי לית בי' איס' הנאה, וגם אין איסור למכור לנכרי משום לפני עור כיון שאפשר להנכרי לקנות במקום אחר וכמ"ש רמ"א שנהגו להקל בזה ומלבד זה אין כאן איסור דזה לא שייך לעבודתם ואינו בכלל הדברים שיהי' בהם איסור הנאה ולא משום לפני עור".

והוסיף ביחס לע"ז בשיתוף: "ועיין ש"ך בשם ד"מ דבזה"ז דלאו עובדי ע"ז הם וכעובדי' בשתוף על זה לא נזהרים ול"ש איסור הנאה ולא לפני עור". וכל זה מצד איסור הנאה מע"ז, כלומר להתיר סחורה, אבל לא לעשותם "דבזה יש איסור שישראל בעצמו יעשה אותם", אבל התיר על ידי פועל נוכרי.

תפארת זיו

בשו"ת תפארת זיו ח"ב יו"ד כב, ו, הרב זאב טורבוביץ ביאר שכבר בזמן ששאלו את השאלה במסכת עבודה זרה מדובר היה בע"ז בשיתוף שמותרת לגויים:

"ובזה נוכל ליישב עוד דבר אחד, דבגמ' דף ו' מביא האיבעיא משום הרוחה או דלמא משום לפני עור לא תתן מכשול כו', ולא נפשטה האיבעיא, וגם תיקו לא אמר בה, ואין זה דרך הש"ס בכל מקום, אבל נוכל לומר דאף בזמן האיבעיא לא היה עוד עבודה זרה אלא ענין שיתוף, ואם כן באמת לא צריך פשיטותא שנפשטה מעצמה ממנהגא, דע"כ הוא משום הרווחה ומשום אזיל ומודה דאי משום ולפני עור, הרי הגוים אינם מצווים על השיתוף ואין בהם משום לפני עור".

וגם אם נאמר שבזמן השאלה זו היתה ע"ז גמורה:

"ואף אם נאמר דזה דוחק הוא לומר דבזמן האיבעיא כבר כלה הע"ז לבדה מן העולם, דא"כ מאי מבעי ליה, ועוד דהרי בימי רב יצחק ברי' דרב משרשיא בודאי היה ע"ז ממש דפירש ולא אכיל וכדלעיל אות ד', בכל זאת שפיר נוכל לומר דבזמן רבינא ורב אשי היה כבר ענין עבודת הגוים רק בשיתוף וכהאידנא ולכן לא קבעו לשון תיקו בגמ' ודו"ק".

וכן כתב להלכה:

"אבל לענין הלכה ודאי דאין לנו אלא פסק הרמ"א בין לענין שותפות ובין לענין אידיהן לקולא וכהנ"ל, ודו"ק".

רחמים פשוטים

הרב רפאל חיים בן נאים בשו"ת רחמים פשוטים (דרוש הספד למלך דף כה, א) כתב שחביב כל אדם שנברא בצלם ויש חובה ללוות את הנפטר ולא משנה מי הוא. וביאר שעל פי מה שכתב הרמ"א שהגויים אינם עובדי ע"ז שכן אינם מוזהרים על השיתוף, ויש להם דין של גר תושב:

"ומטעם זה כל שאני רואה לוית מת יהיה מי שיהיה אני מלוהו ולא משום דרכי שלום בלבד כדעת רבינו הבית יוסף ז"ל רק כדעת הסוברים שהוא חובה שצריך להצטער על שנפרד אלקי מהגוף ודו"ק. ואולי רבינו הבית יוסף ז"ל אזיל לשיטתו שאסר באורח חיים סימן קנו להשתתף עם הגוי סתם ולא חלק, אכן למה שכתב מור"מ ז"ל דגוים בזמן הזה אינם עובדים רק את ה' בשתוף ולא מצינו שהוזהרו בני נח על השתוף, אם כן חובה עלינו מן הדין וכו' גר ותושב וחי עמך ואפילו למ"ד שלא סגי בלא קבלת ז' מצוות, לענ"ד נראה דהגוים בזה"ז מקיימי ז' מצוות".

בהמשך ביאר כיצד הגויים בימינו מקיימים שבע מצוות, ולעניין השיתוף כתב:

"ורק ישראל הוזהרו בעשרת הדברות על השתוף דכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וע"כ מצא משה רבינו ע"ה להליץ בעד ישראל שעבדו העגל בשתוף, וכמו שכתב הרב יקרא דשכבי ז"ל על מאמרז"ל אלמלא ו"יו של העלוך נתחייבו וכו' ע"ש דפח"ח. וישראל אינו יכול להמיר דמקרי ישראל משומד וענוש יענש על הכל כנודע".

פעולת אדם

הרב אהרן דוד בקשט כתב ספר פעולת אדם, הערות על ספר חיי אדם.

החיי אדם בכלל א, סימן ה, אות ב, כתב:

"ואלו הן המצות התלויות בלב, וחיובן תמידי, ולא יפסקו מהאדם אפילו רגע אחד. וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם, קיים מצות עשה, שאין קצבה למתן שכר של מצות… ב) שלא נאמין בשום אלקים זולתו, שנאמר (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים כו'. ואפילו מודה שהקב"ה שולט בכל העולם, רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב או לאדם, הרי זה מודה בעכו"ם וכופר בעיקר ובהקב"ה".

והעיר על כך בפעולת אדם:

"דברי הרב בזה צריך ביאור במה שכתב ואפילו מודה שהקב"ה שולט בכל העולם רק שידמה שמסר למלאך וכו'. ואם מסר שוב אינו שולט אחר שמסר למלאך, אם כן הנהגת העולם על ידי מלאך, ומזה זה אמר שמודה שהקב"ה שולט בכל העולם? ואפשר שכיון לומר להוציא מדעת הפילוסופים שאומרים שהקב"ה מחזיק כללי הטבע הנעשה מכוכבים ומזלות והטבע עושה את שלה כמו שניתן נשמה באדם והאדם הוא בחירי ועושה מה שרוצה, כי כח הנשמה מהשי"ת והאדם עושה את שלו מה שלבו חפץ, כן העולם מתנהג על ידי הטבע. וכח הטבע מהשי"ת וכאשר רוצה הקב"ה לשנות את הטבע הוא משנה ואם אינו משנה הטבע עושה את שלה מעצמה ומכח הסיבה הראשונה כן היא דעת הפילוסופים. והנה אפשר על דעת הזאת כתב הרב דאסור לנו להאמין כן, אלא יאמן שאין כח בשום כוכב או מלאך לעשות שום דבר בלתי רצונו של השי"ת… ועיקר פירושא דקרא לפי הפירוש דכתב הרב רוצה לומר שלא להעלות במחשבה שיש משום אלקים זולתו, ואף שאינו כופר במציאות ואפס זולת הש"י, מכל מקום הוא ממעט ח"ו מציאותו יתברך כי האמת שהוא לבדו מחויב המציאות. והנה הרבה אזהרות נאמר בתורה באיסור עבודת גילולים, ללמד לנו שנצטוינו אנחנו אומה הישראלי להרחיק מזה בקצה האחרון, כי נאסר לנו אף לעשות אמצעיים בינינו לבין הסיבה הראשונה דזה הוי כמו עבודה בשיתוף, אשר בני נח לא נזהרו על השיתוף כמבואר בתוס' סנהדרין דף ס"ג, וברמ"א יו"ד בסימן קנו. אבל אנחנו מוזהרים על זה מפשטא דקרא דנאמר לנו בסיני: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו דעל פני משמע דאסור לעבוד חוץ מזולתו וכמבואר בסמ"ג בשם המדרש ע"ש. ואסור לנו לעשות אמצעי בינינו לבין סיבה הראשונה וכמבואר בכמה מקומות בתורה ובמפרשי התורה מעון העגל שעשו אמצעי. וכתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות ע' גילולים דעיקר הציווי בגילולים שלא לעבוד לשום נברא להיות סרסור ביניכים ובין הבורא ע"ש, ופירושו שיהיה מליץ בינינו".

המדרש והמעשה

הרב יחזקאל ליבשיץ בספרו המדרש והמעשה דרוש נ"ח, ביאר ששבע מצוות בני נח ניתנו כדי לקיים יחסים תקינים בין בני אדם:

"בשבע המצות שנצטוו בהם בני נח לכשתדקדק בהם אתה מוצא שכלן הן רק לחיזוק חברת האדם וקיום הישוב בעולם וגם בין אדם לאדם לא מצאנו בהן הרבה חיוביות, כמו צדקה, גמילות חסדים, בקור חולים (שכבר אפשר לעולם להתקיים אף בלעדן, ולו גם במדרגה פחותה), רק רובן ככולן שליליות אזהרות על הגזל, על הדינין, ועל שפיכת הדם, שבלעדן אין קיום למין האנושי כלל.

גם האחת שבתוך השבע האל – הנראית לכאורה תכליתית, ושאינה בין אדם לאדם, והיא איסור עבודת האלילים, גם היא אפשר שלא ניתנה להם אלא מפני שבלעדה לא יתקיימו גם יתר השש, שאם לא יכירו את המצוה איך יעשו את המצווה. והאות, שכבר לא הוזהרו בני נח על השיתוף, אף על פי שלדידן היא עבודה זרה גמורה (עיין תוספות בכורות ב' עמוד ב, ובנודע ביהודה מהדורה תניינא יו"ד קמח) וע"כ דלדידהו, כיון שגם על ידי שיתוף על כל פנים כבר תהיה גם יראת ה' על פניהם (במה שיש בו די לקיים מצותיו שצוה להם בין אדם לאדם), לא תהיה להם עוד זאת לפוקה, לו אף בשיתוף יעבדוהו". ובהערה שם הביא ראיה שבן נוח לא הוזהר על השיתוף: "ופרי מגדים (או"ח קנו) מסיק דאף על השיתוף הוזהרו בני נח, אלא שעל אמונת המשיחות לא הוזהרו יעוי"ש, ויש להשיב על דבריו מקרא דרות, עמך עמי ואלקיך אלקי, ודרשו חז"ל (יבמות מז, ב) אסור לן עבודה זרה כו' והרי גם לבן נח אסור, ועל כרחך דכונתה על השיתוף, ושמע מינה דעל כל פנים על השיתוף לא הוזהרו".[7]

בכורי יעקב

בספר בכורי יעקב (או"ח א-ג) מובא דיון בין הרב יעקב חי זריהון שהתיר את הקלטת דברי קודש וברכות בפונוגרף והשמעתם אחר כך, לבין הרב ישמעאל הכהן שאסר משום הזכרת שם שמיים לבטלה או ברכה לבטלה. בין היתר עסקו בראיה ביחס לשיתוף לבני נח (מטרת הראיה של הרב זריהון היתה להביא מקרה שמותר לישראל לגרום לגוי לעשות משהו שלישראל אסור ולגוי מותר). מתוך כך הרב זריהון כתב (שם בסימן ג) שלדעת פוסקים רבים בני נוח לא נצטוו על השיתוף, והביא קצת מראיות והגדרות המתירים (הביא ראיית כותים מהרב נתנזון, והגדרת העולת תמיד ודעימיה):

"ודעת מור"ם ז"ל הנזכר שכתב שאין בן נח מוזהר על השתוף מלבד מה שציין הפתחי תשובה, עיין עוד בספר מגן גבורים הנ"ל והגהות עולת תמיד דכשמאמין שאחד גדול מהשני והשני אינו אלא חלק אלהות זה יקרא עובד בשתוף והבן נח לא הוזהר על זה. ועיין בספר סדר משנה בהלכות יסודי התורה ד"ג מה שכתב מהמעיל צדקה בענין זה ואיהו אחזיק בסברת עולת תמיד ע"ש ובהלכות עבודה זרה דף סט מה שכתב שם, ועיין בספר משנת חכמים בריש ספרו שהרב ישעיה פיק הלכה זו העלה דלא הוזהרו בני נח על זה ע"ש, וכ"כ בספר ישועות יעקב באו"ח שם להוכיח כן ע"ש. ועיין בתורת נביאים להגאון צדיק וחסיד [הוא מהר"ץ חיות] בדף כה בהגה שהסביר הדבר הזה דלמה אין מוזהרין הנכרים ע"ש. ועיין בספר יקר תפארת להרדב"ז בפרק יא מהלכות שבועות ובפרי מגדים באשל אברהם סימן קנו ובפתחי תשובה יו"ד סימן קמז מה שכתב מהשער אפרים והנודע ביהודה ע"ש. ועיין להרב ושב הכהן בסימן לח שהאריך הרחיב בזה ע"ש. ועיין להגהות שושן עדות חלק ב דף קפח בקונטרס סימן מסכתא שהאריך בהא דאין בן נח מוזהר על השתוף ויש לפלפל בדברי קודשו ובמקום אחר אם ירצה ה' יבואר. ועיין להרב יד שאול ביו"ד סימן קנא שכתב מפורש במלכים ב, יז, דרק בני ישראל מצווים שלא לעבוד בשתוף ולא בני נח ודוק היטב עכ"ל. ודבר קדשו מצאתים במכילתא משפטים בפסוק זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו דרבי שמעון מפיק לה מקרא הדין ע"ש. ועיין ברבינו בחיי פרשת כי תצא בפסוק ובכתה את אביה וכו' כי לא הזהירה התורה על זה אלא לישראל ולא לאומות העולם וכו' עכ"ל. ואי אפשר לומר דלגמרי קאמר דהא פשיטא דלא ומוכרח דכונתו על ידי אמצעי ובשתוף קאמר ודוק".

שואלין ודורשין

בשו"ת שואלין ודורשין לרב יצחק אונא סי' לה התיר לתת כסף לבניית כנסייה, ונימק שלושה נימוקים: א' הנוצרים אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה אלא עובדים בשיתוף:

"דהא הנוצרים לאו עובדי עבודת אלילים הן, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ובני נח לא נצטוו אשיתוף, כמו שכתב הרמ"א סוף הלכות בית הכנסת, ואם כן לדידהו לאו עבודת אלילים הוא, ולאו עוברי עבירה הן, ומותר לסייען".

ב' בשעת הבנייה עוד לא הוברר באופן ודאי שהמבנה יועד לכנסיה, ובפרט שנפסק ש"זימון לאו מילתא הוא", ולכן אין כאן סיוע ישיר לעבודה זרה. ג' "ובפרט מאחר דאיכא חשש איבה וחלול השם רחמנא ליצלן, בודאי אין להחמיר".

דברי תלמוד

בספרו דברי תלמוד (מאמר 'ענין גר תושב ובן נח', עמ' רפ), הרב אברהם אליהו קפלן דן בשבע מצוות בני נח ובגר תושב. בתוך הדברים כתב:

"שמע מנה מיהא, שבן נח אינו מצווה בענין האמונה, אלא שיקבל עליו שבע מצוות מאיזה טעם שהוא, ואין הדבר תלוי אלא במעשיו אבל לא באמונתו. ולפיכך קיימא לן גם כן שבני נח לא נצטוו על השיתוף, הרי שאין ענין האמונה האמתית נדרש מהם כלל. וכך הוא חנוך האדם עד שהוא מגיע לשלמות: א) קיום שבע מצוות במעשה, בלי דרישת האמונה; ב) מדרגת האמונה, שהוא ענין גר תושב, וקיום אותן שבע מצוות עצמן: ג) הוספת קיום לאט לאט משאר מצוות האמורות בתורה כמ"ש אחרים; ולבסוף – ד) גרות שלמה בתורת גר צדק להיות כישראל גמור לכל דבריו".

קטגוריה ג – פוסקים שכתבו בצורה ישירה או מנומקת שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף, כחלק מפרשנות לתנ"ך או למדרשים

רבי משה זכות

בפירוש הרמ"ז לזוהר האזינו (עמוד ריז, הובא במקדש מלך לרבי שלום בוזגלו האזינו סוף עמ' קו) כתב הרב משה זכות שמותר לגויים לעבוד לגרמי השמים ולשרים של מעלה כשהם מודים בקב"ה, כי משם יוצאות נשמותיהם ומקבלות שפע. על דברי הזוהר "דהא כל שאר עמין אתיהיבו לרברבן ממנן בשלטנותא עלייהו", כתב הרב משה זכות, שזה רומז לכך שהגויים לא הוזהרו על השיתוף [והבין שרש"י שכתב 'לא מנען מלטעות אחריהם' התכוון שע"ז מותרת להם ובשיתוף], כפי שכתב הרמ"א. והסיבה שהתיר להם עבודה בשיתוף היא בגלל שהם מושפעים מהשרים של מעלה, וכיוון שמשם יוצאות נשמותיהם מותרים להיכנע בפניהם:

"דהא כל שאר עמין וכו' – ירמוז ענין יפה והוא מה שפירש רש"י בפ' אשר חלק ה' אלוהיך אותם וכו' וכתב רש"י לא מנעם מלטעות אחריהם. וק' שהרי האומות נצטוו על עבודה זרה. ויש לומר כמו שכתב הרב בהגהה ש"ע א"ח סי' קנ"ו דאין הגוים מוזהרים על השיתוף. ומזה נמשכים אחר כך לעבוד עבודה זרה גמורה וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות עכו"ם. ונמצא שה' לא מנעם מלטעות מדלא אסר להם השיתוף. ואם תאמר ולמה התיר להם? זה מתורץ כמ"ש אתיהיבו לרברבן הם שבעים השרים שהרי כל הס"א ועיקרה בעולם העשייה וכל נפשות האומות מושפעות משם ומושרשות שם ואין שם אלא ההוא נהירו דקיק מאור הקדושה שניתן להם מימי מלכי קדם. ולכן הם חייבים להאמין בהשם יתברך אבל השפע הבא להם הוא מבחינת האחוריים שהוא נשמת הממונים שלהם. ולהיות שמשם יוצאות נשמותם לכן מותרים להכנע להם. וז"ש בשולטנותא עלייהו. שכן הם מושלים על האומות. ומפני כך מאותות השמים וגו' יחתו".

גם בפרשת פנחס (פירוש הרמ"ז לזוהר פנחס עמוד שסא) ביאר שמותר להם לעבוד את הכוחות שמהם מגיע השפע שלהם:

"ולפי הסוד י"ל שידוע שכל החיצונים יש להם ניצוץ קדושה להחיותם, ולפי שאין לאומות אחיזה אלא באותו החלק המועט שנקרא תמצית של הקדש, לכן חילק אותם ה' לכל העמים ומותרים לעובדם אבל ע"י שיתוף, דהיינו שמודים בה' ובעולמות הקדושה השולטים ומשפיעים בהם" .

וכן הזכיר בדרך אגב שבני נח לא הוזהרו על השיתוף בפר' יתרו ובפר' כי תשא.

הרב יצחק חנן

הרב יצחק חנן בספרו בני יצחק על פר' תצוה, כתב שלפני מתן תורה היה לבני ישראל דין של בני נח, וכך משה לימד זכות על ישראל בחטא העגל, שבני נח לא מוזהרים על השיתוף:

"אמרו רז"ל ויחל משה כשאמר הקב"ה למשה הרף ממני ואשמידם אמר משה לפני הקב"ה כלום אנכי ה' אלוהיכם אמרת אלוהיך אמרת לי ולא להם, והנה בעל ספר ש"ש כתב על זה והלא כבר  נצטוו על ע"ז דע"ז בכלל ז' מצות בני נח, ותירץ דאף דבני נח נצטוו על ע"ז מ"מ לא נצטוו על השתוף עד אחר מתן תורה כמו שכתבו התוס' בריש מס' בכורות דף ב' ובמעשה העגל שיתפו ש"ש ודבר אחר כמו שארז"ל אלמלא ו' שבהעלוך נתחייב ושונאים של ישראל כליה כו' יע"ש, וא"כ בשלמא אם ישראל קודם מתן תורה היו נדונים כבני נח ניחא הסניגורייא שלמד משה על ישראל אלוהיך אמרת ולא אלוהיכם שהרי בן נח אינו מוזהר על השתוף אבל אם היה דינם כישראל א"כ מ"מ ישראל חייבים במעשה העגל דישראל מוזהר אף על השתוף אלא ודאי משם מוכח דישראל קודם מתן תורה היה דינם כבן נח דוקא".

וביאר על פי זה מדרש נוסף והרחיב.

שערי שמים

הרב יחיאל מיכל הלוי סגל בספרו שערי שמים דף מט, ב, עסק בשאלה האם דינם של ישראל קודם מתן תורה היה כבני נח או כישראל? הביא הוכחה שלכאורה דינם היה כבני נח – שהרי בני נח אינם מוזהרים על השיתוף, וישראל עבדו את העגל בשיתוף ולא נענשו – הרי שדינם כבני נח. אמנם דחה שלא נענשו כי ה' מאריך אפו (ולא כמלך בשר ודם שממהר להעניש), ולא כי היה דינם כבני נח.

"ואחר שלכאורה יש להוכיח ממעשה עגל שמחל להם הקדוש ברוך הוא אף שכבר כתב בתורה זובח לאלוהים יחרם וגומר, והטעם שמחל להם לפי שנשתתפו שם שמים ואמרו אשר העלוך כמו שאמרו חכמינו ז"ל: אלמלא וא"ו שבהעלוך וכו', וכל זה דוקא אם דינם כבני נח באשר שבני נח אינו מוזהר על השיתוף כמו שכתבו התוספות בבכורות דף ב' שמטעם זה התירו לקבל שבועה עכשיו מעכו"ם עיין שם. אבל אם היה דינם כישראל אז אין להם פה להשיב אף ששיתפו ואדרבה בישראל אמרו כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם כמו שאמר הכתוב בלתי לה' לבדו וכן צריך לומר מה שלמד משה רבינו עליו השלום סנגוריא על ישראל ואמר כלום אמרת אנכי ה' אלוקיכם, אלוקיך אמרת. וכן לא יהיה לך לי צוותה ולא להם. וכאן הבן שואל והלא כבר נצטוו על ע"ז אחר שהוא אחד משבע מצוות בני נח. וגם כבר נצטוו במרה. אלא הוא הדבר אשר דברנו אף שנצטוו כבר על עבודה זרה לא נצטוו עדיין על השיתוף ואזהרה על השיתוף ילפינן מפסוק לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני כדעת הרמב"ם ושאר מפרשים. ואחר שישראל עבדו עבודה זרה ועשו העגל ואמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך ושיתפו שם שמים על כן יפה המליץ משה רבינו שהרי זה הדבור אנכי ולא יהיה לך שבא להזהיר על השיתוף אמרת בלשון יחיד לי צויתה ולא להם ואין עונשים אלא מזהירין אותם תחלה. ולכן אמר הקדוש ברוך הוא סלחתי כדבריך הרי שמסליחות חטא עגל יש להוכיח שדינם היה כבני נח.

לזה אמרה הבת קול אלה עשית רצה לומר אלה עשית הוא העגל שאמרו אלה אלוהיך ישראל כמו שאיתא במדרש והחרשתי שלא כליתי אתכם. ועל ידי זה אתה רוצה להוכיח שקודם מתן תורה היתה דינם כבני נח דמית אהיה כמוך כלומר שאתה מדמה אותי למלך בשר ודם שמשלם לפוגעי בכבודו מיד זהו אערך לעיניך רצונו לומר מיד אני עורך משפט ואם כן אתה רוצה להוכיח ממה שהחרשתי באלה אלוהיך אף שכבר כתבתי זובח לאלוהים יחרם שדינם היתה כבני נח שאינם מצווים על השיתוף ועל כרחך אתה אומר שהפסוק הזה ותמנע הוא מיותר וליכא למימר שבא להורות טעם שיצא ממנה עמלק על שלא רצו לקבל אותה ולגיירה אחר שכולם היו נחשבים לעם אחד וכולם בשם בני נח נקראו ולא שייך גירות. אמנה באמת אינה כן שעולה על רוחך שלעולם דינם היתה כישראל, ומה שהחרשתי על אלה אשר עשית שלא כן עמדי כמלך בשר ודם שאני נקרא מלך עלוב ואינה משלם מיד אלא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים אפילו בעבודה זרה וכמו שדרשו במדרש וענוותך תרבני שמגודל ענוותנותו לא פרע מהם מיד ולא מנע מהם המן והבאר והענני כבוד אלא אמר וביום פקדי פקדתי".

גבול בנימין

בספרו גבול בנימין (א, דרוש לט, בלק וההפטרה, ד"ה 'ובתנחומא') כתב רבי בנימין הכהן ויטאלי:

"גרסינן בסנהדרין על זה אמר רבי יוחנן, אלמלא ו' שבהעלוך… וידענו כי ישראל מוזהרין על השיתוף, אבל לא בני נח, ולכן אמר זה הגוי לריב"ק 'מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודת אלילים', לא עבודת אלילים ממש, רק על השיתוף, שגם אנחנו לא הוזהרנו בו. ושאל לו רבי יהושע: יש לך בנים? כונתו לומר שאין להשוות בנים לאביהם ולעבדם לאמצעיים, והיינו השרים של מעלה, ואמר לו 'הזכרתני צרתי וכו', ובזה מצא מקום רבי יהושע לדחותו. אך תלמידיו לא שוה להם, ושאלוהו: לנו מה אתה משיב? וזה על השיתוף, למה נאסר אליבא דרשב"י? והשיב כי הנה האומות עובדים למערכות השמים, כי כל אחד עומד תחת שר אחד וכוכב פלוני או מזל פלוני שולט עליו, אך ישראל גוי אחד בארץ, כולם עומדים לשרת את ה' המולך עליהם, ואין שום מזל וכוכב שולט עליהם בלתי ה' לבדו, ולכן באומות כתיב 'נפשות' הרבה, לפי שעובדים לאלוהות הרבה, לא כן ישראל, שאינן עובדים אלא לאלוה אחד, ולכן קרויין 'נפש' לשון יחיד, שזהו שכתוב 'ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש'… ולכן אסורים לשתף דבר אחר עם האלוהיהם. זהו שאמר הקב"ה לבלעם כשאמר לו: 'לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות?', והשיבו 'טוב פת חריבה ושלוה בה', דהיינו שתערב לו מנחה בלולה בשמן וחריבה מישראל, לפי ששלוה בה, שכולם עובדים לאלוה אחד, ויש שלום ביניהם, מבית מלא זבחי ריב, כאותו גוי שהיו בנים עובדים לאלוהות הרבה, ותמיד היתה מריבה ביניהם לפי שכל אחד עובד לשר שלו".

רבי דוד משאלוניקי

בספרו יקרא דשכבי (דרוש סט, דף קמו, א) כתב רבי דוד משאלוניקי שבני נח לא הוזהרו על השיתוף. הדיון הוא סביב המדרש (תוספתא סוטה ו, ו) שרשב"י אמר שנראים דבריו יותר מדברי רבי עקיבא, שרבי עקיבא אומר ש'מצחק' אצל ישמעאל היינו ע"ז, ואילו רשב"י אומר ח"ו שהיה בביתו של אברהם כך, אלא הצחוק הוא לעניין ירושה. ביאר היקרא דשכבי שנחלקו התנאים האם ישמעאל נחשב כישראל, שאם היה נחשב כישראל התורה שלמד ישמעאל היתה מגינה עליו ולא היה עובד ע"ז וכך סובר רשב"י, ואילו רבי עקיבא סובר שישמעאל אינו נחשב כישראל ולכן זכות התורה לא עמדה לו כי לא היה במדרגת מצווה ועושה. היקרא דשכבי העמיד את המחלוקת בשאלה האם לפני מתן תורה מי שנוהג כישראל נחשב כישראל או שצריך להיות גם נביא.

ובכך ביאר את מחלוקת התנאים בסנהדרין סג, א: "אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו! אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך – שאיוו אלוהות הרבה".

שלפי תנא קמא (אחרים), עבדו את העגל בשיתוף, ומכיוון שבאותו זמן אמנם עם ישראל קיבלו מצוות אבל עוד לא היו נביאים, היו נחשבים כבני נח שאינם מצווים על השיתוף. ואילו לדעת רשב"י כבר נחשבו כישראל וממילא נצטוו על השיתוף.

רבי דוד אינו אומר שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף דרך אגב, אלא בצורה ברורה, ומביא את הראשונים והרמ"א שכתבו כך, וז"ל:

"והענין הוא כמו שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל בסוף פרק ד' מיתות דף ס"ג דבני נח אינם מצויים על השתוף, וכן כתבו עוד התוספות בפרק קמא דבכורות דף כ' עמוד ב, ומור"ם באו"ח סימן קנו הביא סברא זו בשם הר"ן ור"י, וכן נראה דעת הסמ"ג בתחלת הלאוין שכתב שאזהרה של שתוף מזה שנאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני והעונש בזובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו, אלמא בסיני שנאמר לא יהיה לך נצטוו על השתוף ולא מקודם".

יעלת חן

רבי אריה יהודה ליב תאומים בספרו יעלת חן על התורה (פרשת ואתחנן אות לב), על הפסוק 'אשר חלק' הקשה מספר קושיות, וכדי ליישבן ביאר את הדיבר הראשון 'אנכי ה' אלוקיך', שלכאורה קשה מדוע בציווי של איסור ע"ז נזכר הטעם של יציאת מצרים, הרי גם בלא זה מובן שאסור לעבוד ע"ז, וכפי שבני נוח אסורים לעבוד ע"ז למרות שלא יצאו ממצרים. וביאר, שההבדל בין עם ישראל לגוים, שעם ישראל אסור בשיתוף, ואילו בני נח מותרים בשיתוף, וכמו שפירשו ראשונים על 'אשר חלק':

"ונראה על פי מה דאיתא דבן נח אינו מצווה על השיתוף, כדאיתא באורח חיים סימן קנו בהגה, וכן פירשו הרמב"ן והראב"ע בפסוק 'אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים' עיין שם. משום דכל האומות המה תחת מערכת השמים לא כן אנחנו, שהש"י שידד המערכות עבורינו ובחר לנו להיות תחת ידו ממש ולא תחת שום שר צבא השמים, לזאת אסר לנו השיתוף. וזה שאמר הכתוב אנכי ה' אלקיך, ושם אלקיך מורה על היכולת, כלומר שאין שום שר עלינו וצריכים לעבוד לה' לבד בלי שום שיתוף, ונותן טעם מה נשתנו אנחנו מכל האומות משום אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', דשם על ידי ששידד מערכת השמים להיות על ידי הקב"ה בעצמו דוקא".

וכן הזכיר בדרך אגב שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף ביעלת חן על מגילת אסתר מבוא אות ז.

פנים יפות

הרב פנחס הורוביץ חזר כמה פעמים בספרו פנים יפות על התורה על היסוד שבני נוח לא נזהרו על השיתוף.

בפנים יפות בראשית יא, א, כתב שלאחר שניצל אברהם מכבשן האש עשה תרח "תשובה גמורה", והתכוון לעלות עם משפחתו לארץ ישראל, "ומפני שאמרו חז"ל סוף כתובות (קי, ב) כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה, וכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה. והטעם כמו שכתבנו בחידושינו שם, שכל ארצות ח"ל הם תחת המזלות, לבד בא"י שנאמר (דברים יא, יב) ארץ אשר וגו' עיני ה' אלהיך בה, ורצו לקבוע דירתם בא"י לעבוד את ה' ביחוד", אולם כשהגיע לחרן "שהוא מקום טומאה" – "נתחלל שם תרח לעבוד בשיתוף", ואברהם סבר שהוא עדיין חייב בכבוד אביו "כיון שבני נח אינם מצווין על השיתוף", ולכן עליו להישאר בחרן, אולם ה' אמר לו שיעלה לארץ "כיון שכבר נדר ללכת ארצה כנען", ועוד, שאביו נחשב כמת משום שהמשתף שם שמיים ודבר אחר נעקר מן העולם.

בפנים יפות בראשית לא, נג על פרשת ויצא, חזר על היסוד הזה, סביב הפסוק: "אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו, אלוהי אביהם", שם מביא את פירוש רש"י ש'אלוהי אביהם' הוא שם חול. וביאר הפנים יפות שאף שאמרו חז"ל שתרח עשה תשובה, בכל זאת הוא לא התגייר ואלוהיו היה 'חול' כי תרח עבד בשיתוף, ו"אין בן נח מוזהר על השיתוף".

בפנים יפות ויקרא ט, ו, על פר' שמיני, כתב שמשה שבר את הלוחות כדי שבני ישראל ייחשבו כבני נח שאינם מוזהרים על השיתוף, וכך ה' לא יעניש אותם כבוגדים בבריתו:

"בילקוט [שמיני תקכ"א] 'זה הדבר', אמר להן משה לישראל: אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת וכו', כשם שהוא יחידי בעולם – כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: [דברים י, טז] 'ומלתם את ערלת לבבכם וגו", מפני מה 'כי ה' אלהיכם הוא אלוהי האלהים'. ונראה הענין הזה הוא מפני שקרבנות אלו הם באים לכפר על עון העגל, כמ"ש הרמב"ן, ועון העגל היה שעבדו ע"ז בשתוף, וזה הטעם היה ששבר את הלוחות, לעשותם כבני נח, אף דבני נח נמי חייבים מיתה על ע"ז, אלא שאינם מצווים על השיתוף, וזהו מ"ש הקדוש ברוך הוא בסיני 'אנכי' ו'לא יהיה לך' – מפי הגבורה שמענו. וכיון דאחז"ל שכל הקרבנות צריכין תשובה בתחלה, דאי לא עשו תשובה הוי הזבח תועבה, לכך אמר להם בתחלה 'זה הדבר אשר צוה ה", דהיינו 'אנכי' ו'לא יהיה לך' אזהרה על השיתוף – תקבלו עליכם תחילה להעביר אותו יצה"ר של עון העגל ולייחד עצמו בייחוד האמיתי לה' לבדו".

בפירושו לבמדבר כה, יז, בפרשת פנחס, כתב הפנים יפות שמצד מה שהחטיאו מדין את ישראל בעבודה זרה לא היו אמורים להיענש בגלל טענת 'דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?', ואף בידי שמיים אין כלפיהם טענה שהרי הם עצמם מותר להם לעבוד ע"ז בשיתוף והם לא הסיתו את ישראל לכפור בה' אלא רק להוסיף לעבוד ע"ז של מדין בשיתוף עמו [וביאר שנענשו בגלל שהמשיכו לזמום להחטיא את ישראל, וכדי למנוע זאת היתה מצווה להורגם].

עוד בפנים יפות על דברים יז, ג, לפרשת שופטים כתב שמה שהוסיפו שבעים הזקנים במעשה תלמי המלך – 'אשר לא צוויתי לעובדם', הוא כדי שלא יטעה לחשוב שמותר לישראל לעבוד את ה' בשיתוף.

נועם מגדים

הרב אליעזר הורוביץ בספרו נועם מגדים (פרשת במדבר, לקראת הסוף ד"ה 'וזה ירמז הכתוב') ביאר את ההבדל בין בנים למקום לבין עבדים למקום:

"ובטעם הדבר שאנחנו נקראים בנים למקום והאומות עבדים, אמרנו דהוא עם הידוע שאנחנו עם ה' מאמינים באחדותו האמיתי והוזהרנו על השיתוף כאמרם ז"ל (סנהדרין סג, א): כל המשתף שם שמים ודבר אחר וכו' שנאמר בלתי לה' לבדו. ולא כן העמים, אף שנצטוו על עבודה זרה והיא אחת משבע מצות דבני נח, אבל על השיתוף לא הוזהרו, ודבר זה מבואר בתוספות דסנהדרין, והובא בדברי רמ"א ז"ל באורח חיים סימן קנו בהג"ה, עיין שם".

[הרב הורוביץ הובא בקטגוריה זו, כי הוא מתייחס ישירות לעניין, אבל יתירה מכך בספרים רבים מצטטים אותו ואת ביאורו כאן, לכן לא מדובר על משהו בדרך אגב]

קדושת לוי

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו קדושת לוי (דברים ה, ז, בפרשת ואתחנן), 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' על הפסוק ביאר את מה שרש"י כתב על פרשת יתרו (שמות כ, ג) מהמכילתא: 'על פני' כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטווינו על עבודה זרה אלא לאותו הדור.

ושאל:

"והקושיה מפורסמת, מהיכי תיתי לומר שלא נצטוינו אלא על אותו הדור. והתירוץ, כי ישראל שמעו התורה מפי הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון, אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה, לכך גוי העובד בשיתוף פטור (תוס' סנהדרין סג, ב ד"ה אסור; בכורות ב, ב ד"ה שמא; רמ"א או"ח סי' קנו סעי' א), אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם לכך חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו. ושמא תאמר שזה נאמר על הדור ששמעו תורה מפי השם שהיו למעלה מכל משרתי עליון, אבל הדורות הבאים שלא שמעו התורה מפי השם שמא תאמר חס ושלום להם לא נאסר בשיתוף, לזה נאמר 'על פני', ופירש רש"י כל זמן שאני קיים, כלומר שהבורא ברוך הוא נצחי תמיד וכל מעשיו קיימים תמיד. ובכל יום כאשר האדם זוכה, משיג התורה כמעמד הר סיני ושומע התורה מפי השם כאשר אז במעמד הר סיני, כי האדם ישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני, ונמצא כל ישראל מוזהרים לעבוד את השם לבדו, כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני, מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג. וזה שפירש רש"י כל זמן שאני קיים, כלומר כיון שאני קיים גם כל מעשי קיים לעד, ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום בלתי לה' לבדו".

[הובא בקטגוריה זו, מכיוון שהקטע עוסק באופן ישיר בעבודה זרה בשיתוף, ולא במשהו אחר ובדרך אגב מזכיר ע"ז בשיתוף. יחד עם זאת, צריך לשים לב שכתב שגוי העובד בשיתוף 'פטור', ולא מותר]

באר מים חיים

רבי חיים טירר מצ'רנוביץ בספרו באר מים חיים שמות כ, ב, ביאר את הצורך להזכיר בעשרת הדיברות שה' הוציאנו 'מבית עבדים', ובתוך כך ביאר את האיסור לישראל להימכר לעבדות, והביא את הזוהר שלכל העמים יש ממונים עליונים:

"ונראה שע"כ אומות העולם אינם מוזהרים על השיתוף, כמ"ש בש"ע א"ח סימן קנ"ו ס"א, כי לפי שחלק הקב"ה את אומות העולם מעמו ישראל ונתן אותם תחת ממשלת השרים צבא השמים ודוקא חלק ה' עמו שישראל לבד אינם נתונים תחת רשות שום שר רק חלק י-ה בעצמו, משא"כ האומות שכל א' יש לו שר מלמעלה אשר הוא תחת ממשלתו וע"י יורד ההשפעה וכל עניני האומה ההיא כנודע, וע"כ ממילא הם כאלו יונקים מרשותא אחרא כנאמר והם בבחי' עבדים לעבדים וממילא כמעט כל עניניהם הוא כעין השיתוף עד שאפילו ישראל שבח"ל אמרו חז"ל ע"ז ח' עובדי ע"ז בטהרה הם והם באמת נתונים תחת רשות הקב"ה רק שיושבים בארץ שתחת השרים ומכל שכן אומות העולם שהם תחת רשות השרים מכל וכל מעצמיותם ומארצם ע"כ אינם מוזהרים על השיתוף ואינם מוזהרים כי אם שלא יהפכו הקערה על פיה להאמין בעץ ואבן או אפילו בשרי מעלה לומר כי הם עצמם אלהות כאמור".

וכתב שזה פשט הכתוב 'אשר חלק':

"ולזה אמר הכתוב ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה וגו'. ונדחק רש"י ז"ל שם באומרו אשר חלק וגו' לכל העמים ופי' להאיר להם וזה דוחק, כי הלא גם לישראל הם מאירין וחז"ל בע"ז נ"ה אמרו החליקן בדברים וכו' וזה דרך דרש, ולפי הנזכר נכון גם לפי פשוטו כי כל צבא השמים באמת חלקם הקב"ה להאומות שיהיו הם המושלים עליהם וע"י יושפע כל השפע המצטרך לאומת העולם ההיא וע"כ אין הקב"ה מפיל את האומה עד שהוא מפיל שרן תחלה כמ"ש בשמות רבה פרשה כ"א, וכן הוא אומר יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה וכו' לצד שממנו כל יניקתם וכשהוא נופל ממילא יפלו גם המה, וגם הם אינם מוזהרים על השיתוף עבור כן כאמור, אבל ואתכם לקח ה' וגומר להיות לו לעם נחלה שלא יהיה לשום שר חלק בכם וע"כ חלילה לכם לשום מין שיתוף וכדומה כי אתם מיוחדים רק לי לשמי לבד. וע"כ נאסרו ישראל מהיות עבדים כי כשנעשה ישראל עבד לחבירו הרי מכניע עצמו תחת ממשלת דבר אחר חוץ מן ה' ודבר זה אסור בישראל ומפורש אומר הכתוב כן שם בטעם הדבר כי לי בני ישראל עבדים וגו' ואמרו חז"ל ב"מ י' ולא עבדים לעבדים כי בישראל המכניע עצמו תחת עבד של הקב"ה הוא אצלו בחי' ע"ז כמו בחי' מגדולת העבד ניכר גדולת האדון כי חלילה לו לעבוד רק להאדון בעצמו כי הוא מיוחד רק לו לבד".[8]

שלל דוד ויד דוד

הרב יוסף דוד זונצהיים בספרו שלל דוד על התורה (שמות לב, ד) ביאר את הגמרא בסנהדרין סג, א, שאחרי חטא העגל היתה לישראל טענה:

"כיון שהיה מודעא לאורייתא אם כן על ידי המודעא פטורים, אמנם עדיין היו חייבים מדין ב"נ שמצווה על ע"ז, אמנם כיון שהיה בשיתוף אם כן פטורים מדין ב"נ. וזה שאמר אלמלא וי"ו שבהעלוך שלא היו עובדין בשיתוף, ואם כן גם מדין בני נח היו חייבים לא היה תקנה. אמנם רשב"י חולק וסבירא לה דלא הוה מודעא או שהמודעא בטלה מכמה, ואם כן אפילו בשיתוף היו חייבים, אלא שהקב"ה הגין עליהם שלא לכלותם".

ובשלל דוד על שמות לו, ז, כתב על חטא העגל:

"ישראל לא חטאו כל כך לפי שיטתם שאנכי למשה ציוה ולא להם ודינם כבני נח ואין מוזהרין על השיתוף. אמנם זה תינח אם גם ישראל קודם מתן תורה היה דינם כב"נ ולא היו יודעים שמוזהרים על השיתוף, אבל אם גם קודם מתן תורה היה דינם כישראל היה להם לידע שמוזהרים על השיתוף, ואם כן אע"פ שערב רב החטיאו מכל מקום לענין זה למעליותא הוא שהם לא נצטוו על השיתוף, אבל ישראל נצטוו על השיתוף".

ובשלל דוד על דברים טו, ז-ט, ביאר על הפסוק "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון… והיה בך חטא" על פי הגמ' (ב"ב י, א) שהמעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה. ומדוע מדובר בחטא חמור כל כך? וביאר בביאורו השני, ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איך אפשר לתת צדקה? הרי משל למלך שכעס על עבדו, ומי שבא ונותן לעבד המלך כועס על כך. וענה רבי עקיבא שישראל נקראו בנים, וממילא גם אם המלך כועס על בנו, הוא שמח בנתינת אחר לבנו. וביאר שלאומות העולם מותרת ע"ז בשיתוף, כי הם תחת השרים של מעלה (כלומר עבדים), וממילא מי שלא נותן צדקה לישראל, כאילו מחשיב את ישראל כמו עבדים ומתיר שיתוף ליהודי ויש בזה עבודה זרה:

"והנה ידוע דישראל מצווים על השיתוף, וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, ובני נח אין מצווין על השיתוף. וכתבו הטעם, כי האומות תחת השרים של מעלה ומותר להם השיתוף, אבל ישראל אינם תחת השרים רק יעקב בחר לו ה' חבל נחלתו, ולכן השיתוף אסור להם. נמצא זה המעלים עיניו מן הצדקה, בעל כרחו שסבר כדעת אותו רשע דישראל נקראו גם כן עבדים כמו או"ה, ואם כן השיתוף מותר ואם כן הוה כעובד ע"ז".

וכן הזכיר שבני נח לא הוזהרו על השיתוף בדרך אגב בשלל דוד כט, טו-יז, ובספרו יד דוד על שבועות כט, א, בד"ה 'תוס' ד"ה כשהשביע'.

איי הים ואפיקי יהודה

רבי יהודה ליב עדל כתב שבני נוח אינם מוזהרים על השיתוף, ובכך ביאר את המדרש שבועז רמז לרות לא לעבוד עבודה זרה, והרי לכאורה גם גויים מוזהרים על ע"ז, אלא הכוונה לא לעבוד גם בשיתוף.

בספרו איי הים (יבמות מז, ב) כתב:

"והנה איתא במדרש רות אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וגם לא תעבורי מזה, על שם זה אלי ואנוהו, ע"כ. וגם על זאת הדרשה יש לחקור, מה הוסיף בועז בזה, באזהרה יתירה, אם בני נח מושבעים על זה מאבינו הראשון, ראש הברואים. אמנם למה שכתב במכילתא וכתבי הסמ"ג כי מאמר על פני רומז לאיסור שתוף, ואף שבסנהדרין סג אייתי לה ממאמר בלתי לד' לבדו, נפקא ליה מאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לדיוקי דווקא לך אבל בני נח אינם מוזהרים על השתוף (וכן כך בס' רביד הזהב) זהו שהוסיף בועז באזהרה לרות, מאמר על פני, לאסור השתוף נוסף על המוזהר לה מאז, ממאמר ויצו ד' אלהים זו עכו"ם, פירש"י את אלהותו צוה עליו על האדם, שלא ימירהו באחר, אבל השתוף אינו מרומז בזה".

וכן בספרו אפיקי יהודה (דרוש לב אות יז):

"ולעומת אלה הדברים, אמר בועז לרות, הלוא שמעת בתי. כלומר, את אשר נדברנו אני והנער אם את מתוארת גר צדק ואז ראויה את לקחת מתנות עניים. לזה אני אומר עוד לך תנאים דיניים בזה, והוא אל תלכי ללקוט בשדה אחר, לא יהיה לך אלהים אחרים אל פני. כי אם תהיי מתוארת בשם גר תושב, שהוא מי שקבל עליו ז' מצות לבד ואינו מוזהר על השיתוף, אסורה את ללקוט את מתנות עניים, כמו שכתוב בתורת כהנים, אי לגר יכול לגר תושב ת"ל וכו'. על כן תקבלי עלייך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שפירושו שתוף אלהים בצרוף פני (עיין רביד הזהב פרשת יתרו)".

תפארת ראובן

בספר תפארת ראובן (פרשת וישב) הביא הרב ראובן הכהן כץ את המדרש (בראשית רבה פז, ח) שבזכות יוסף נקרע הים דכתיב (בראשית לט, יב) וינס ויצא החוצה וכתיב (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס. וביאר שיוסף חשב שיש לאבות דין בני נח, "ועל כן צריך למסור נפשו על אשת איש". ועל פי זה ביאר מה שאמר המקטרג על ים סוף שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, "ולכאורה יש לסתור טענתו דהא ישראל נהי דעבדו עבודה זרה מ"מ לא עבדו רק בשיתוף, דהא כתיב ונצעק אל ה' וכו' (דברים כו, ז) וכן כמה כתובים שמגלים לנו שהאמינו בה', וע"כ עבדו בשיתוף. וקיימא לן דבני נח אין מוזהרין על השיתוף (שו"ע או"ח ס"ס קנ"ו בהגה), מה שאין כן המצרים דעבדו ע"ז לבד, דהא כתיב מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), רק דטענתו דיש להן דין ישראל דמוזהרין על השיתוף (סנהדרין סג:). וא"כ בזכות וינס וכו', וע"כ צ"ל דיש להן דין ב"נ, לכך הים ראה וינס, דנסתרה טענת המקטרג, וק"ל".

[הובא בקטגוריה זו, כי הוא מבאר שהמושג 'קיימא לן', כוונתו שכך הלכה]

הרב אברהם ענתיבי

בספרו חכמה ומוסר (עמ' מה) שאל הרב אברהם ענתיבי מדוע בדור המבול העוון של ע"ז לא הספיק:

"וקשה וכי לא סגי עון ע"ז ששקול ככל התורה עד שיצטרך להצטרף עמו עון גזל, ולהא יש לומר אף על גב דיש בידם עון ע"ז לא היה ראוי להיות נחתם גזר דינם עליו אם לא היה עון גזל עמו, שאז נתגלגל עליהם עון ע"ז דלולי עון הגזל היה להם פתחון פה על עון ע"ז, אבל על ידי עון גזל שוב לא נשאר להם לטעון על עון ע"ז. והענין הוא על פי מאי דקיימא לן דאין בן נח מוזהר על השתוף, דדוקא ישראל מוזהר על השתוף אבל לא בן נח, ולא עליהם נאמר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, דזה דוקא בישראל נאמר. ועוד כבר ידוע שדור המבול היו גוזלים פחות משוה פרוטה שאינה יוצאה בדיינים, ולפי דעתם שאין גזל בפחות משוה פרוטה, וליתא דדין זה לא נאמר אלא בישראל, אבל בדין בני נח הא קי"ל דנהרגים אפילו על פחות משווה פרוטה ואזהרתם זוהי מיתתן, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ואם כן לא הועילו השוטים בתקנה זו שלא היו גוזלים כל אחד פחות משווה פרוטה ודנו עצמם כדין ישראל קודם שניתנה תורה, ואם כן יתכן דעל עון ע"ז לא היה יכול להענישם דשמא הם עובדים ע"ז בשתוף ובן נח אינו מוזהר על השתוף, אבל מכיון שהיו פושטים ידיהם בגזל של פחות משווה פרוטה ודנו עצמם כדין ישראל שוב אין להם פתחון פה לומר שהיו עובדים בשתוף, דהא כיון דדנו עצמם כדין ישראל אם כן חייבים גם על השתוף, ואיך תפסי חבלא בתרין ראשין קולות בני נח וקולות ישראל, והרי אמרו ז"ל שהתופס כקולי בית שמאי וכקולי בית הלל עליו נאמר והכסיל בחשך הולך, אלא כבית שמאי בחומריהון ובקוליהון, או כב"ה בחומריהון ובקוליהון, ואם כן בממאי נפשך חייבים הם או על הגזל או על ע"ז דאי סבירא להו דדין בני נח יש להם ולא הוזהרו על השתוף אם כן ממילא הם חייבים על הגזל אפילו על פחות משווה פרוטה, ואי סבירא ליה דדין ישראל יש להם ולא הוזהרו על פחות משווה פרוטה אם כן ממילא נתחייבו על עון ע"ז אפילו בשתוף, וכבר ידוע שכל טעות הכופרים שאומרים דיש ב' רשויות הוא מדכתיב נעשה אדם בלשון רבים".

מהרא"ל צינץ

בספרו של הרב אריה ליב צינץ על התורה, קומץ המנחה לפר' עקב, יח, ג-ו, ביאר מה שאמרו חז"ל בברכות לב, ב:

"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני… התשכח אשה עולה, אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? – אמר לה: גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? – אמר לה: ואנכי לא אשכחך. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב גם אלה תשכחנה – זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך – זה מעשה סיני".

וז"ל מהרא"ל צינץ:

"ואמר גם אלה תשכחנה, הטעם כמו שאמרו אלמלא וי"ו שבהעלוך היו מחויבין כליה והטעם אמרו בגמרא מודעא רבא לאורייתא, וכבר האריך הפרשת דרכים דזה לא שייך רק במצות שאין בן נח מוזהר עליו וקיימא לן דבן נח אינו מוזהר על השיתוף ואם כן בוי"ו שבהעלוך יש להם התנצלות לומר אנוסים היו, ואי משום השיתוף יש לומר המודעא מה שאין כן בעבודה זרה גם בן נח מוזהר עליו, ובזה ניחא שאמר לא תשכח לי מעשה סיני כיון שטוענין אנוסים וקאמר ואנכי לא אשכחך… ולפי זה ניחא דבבית ראשון שהיה להם תירוץ מודעא וחזרו וקבלוה בימי אחשורוש והיו בגדר גרים קצת על כן לא חשב להם עון מה שאין כן בדורות אחרונים שכבר קיבלו התורה מרצון שפיר נענשו…

ובזו יובן שפיר שטענת כנסת ישראל שמא לא תשכח לי מעשה עגל, אמר גם אלה תשכחנה דייקא שאלה אלהיך ישראל תשכחנה וסבורה כנסת ישראל הטעם בשביל שיש להם תירוץ מודעא רבא לאורייתא ואנוסים היו. ואם תאמר על עבודה זרה גם בן נח צווה כיון שאמרו אלמלא וי"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, והיינו שהיה שיתוף. ובן נח אינו מוזהר על השיתוף. ויש להם תירוץ שאנוסים היו כי כפה עליהם ההר כגיגית ואם כן שפיר יראו לנפשם ואנוסים היו בקבלת התורה ולא נשאר עליהם רק מצות בני נח ועל זה יש לומר שאין מוזהרין על השיתוף. אם כן תשכח לי מעשה סיני. ועל זה היתה חסדו יתברך עלינו אשר זוכר לנו מעשה הטוב ותופס טובתנו בשני צדדין שאם בא לקטרג במעשה העגל ממליץ בעדינו גם אלה תשכחנה שסיבת וי"ו שבהעלוך שרומז על שיתוף יש להם תירוץ ואף על פי כן אנכי לא אשכחך זו מעשה סיני כי הוא יתברך תופס כל מה שיש לזכותינו ומעלה עלינו כאילו קבלנו אנכי מרצון".

בספרו שיורי קומץ המנחה דרוש ב לשבת קודם שבועות ד"ה 'ואולם לבאר הכל', חזר על הרעיון שחטא העגל היה ע"ז בשיתוף והם נחשבו כבני נוח. כאן מהרא"ל צינץ מדגיש שישראל עוד לא קיבלו את הלוחות, לכן לא נצטוו עדיין על ע"ז בשיתוף, ולכן משה שבר את הלוחות כדי שלא יתחייבו כליה:

"והנה בלוחות כאשר נתנו מיד הקב"ה נכללו כל העונשין ואזהרות כמ"ש במדרשות ובדבור לא יהיה לך הנה לא זכר במדרש רק הפסוק זובח לאלקים יחרם, ויובן על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין סג, א) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו חס ושלום כליה. כי הוי"ו מורה על שתוף ובן נח לא הוזהרו על שיתוף אמנם בעשרת הדיברות שכתבו על כל דיבר כל פרטי אזהרות וענשין הגם שאינו כתוב רק עשרת הדברים הנה רוחניות הלוחות היו שהתפשטו שרשי המצות אל הענפים שהוא המצות ועונשין המסתעפים מן הדיבור נמצא בדיבור לא יהיה לך אינו מבואר כל כך אזהרת השיתוף, אבל במצות התורה באורות שהם ענפים מן השרשים הסתעף מזה זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. הרי אזהרת השיתוף ועונשו לכן זכר במדרש שבא לחתום גזר דינם מכח הפסוק זובח לאלקים יחרם שכשהיו הלוחות בשלימותן הרי נראו כל ענפי הפרטים אזהרות וענשין… נמצא שכתוב עונשין בצדן, לכן משה עשה בחכמה ששיברן ואחר ששיברן כבר יצא השטר קדושין מתחת ידו קרוע וא"כ לא יוכלו להתחייב מחמת הכתוב בהם כי שטר קרוע אין יכול לחייב… אחר שכבר נשברו הלוחות לא יתחייבו בעונש האמור בהם ולזאת עשה רועינו האמן בחכמתו לקחתם מידו של הקב"ה כדי לשברן שלא יענשו על הכתוב בהם כי שטר קרוע אין בו ממש".

ובספרו מלא העומר לב, ו, ביאר שהערב רב עבד את העגל בלבד ולא בשיתוף, אך כדי לגרום לישראל להצטרף אליהם עשו את עצמם כאילו עבדו בשיתוף. ועוד הזכיר שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף, ושחטא העגל היה ע"ז בשיתוף בספרו קומץ המנחה השלם הפטרת פר' פרה.

הרב נסים פאלומבו

בספר יפה ענף (דרוש ה דף יג, א) הרב נסים פאלומבו כתב בפשטות ששיתוף מותר לבני נח. ביאר שדינם של ישראל בעת חטא העגל היה כבני נח שלא נצטוו על השיתוף. והביא בשם בני יצחק שכך פירש רבי יוחנן שכיוון שישראל שיתפו בעגל דינם היה עדיין כבני נח (ולדעת רשב"י דינם היה כבר כישראל):

"או נאמר באופן אחר בהקדים מ"ש הרב שערי שמים על מ"ש מש"ר לי צוית ולא להם דהכונה שעדיין היו בכלל בני נח ואף שב"נ נהרג על ע"ז מ"מ לא נצטוו על השיתוף כמ"ש בגמ' ב"נ מוזהרין על היחוד ואין מוזהרין על השיתוף וישראל שיתפו ש"ש ודבר אחר כמ"ש בגמ' אלמלא וא"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ובזה פי' בני יצחק מחלוקת רז"ל א"ר אלמלא וא"ו שבהעלוך וכו' אמ"ל רשב"י והלא כל המשתף ש"ש ודבר אחר נעקר מן העולם והקשה הרב דמה יענה ר"י לקושיית רשב"י וכת' דפליגי דר"י סבר דישראל קודם מתן תורה דינם כב"נ ולכן אמר אלמלא וא"ו שבהעלוך וכו' שאף שמשה הליץ לי צוית ולא להם מ"מ היו חייבים דב"נ מוזהרין על היחוד אם לא ששיתפו ש"ש וד"א וב"נ לא נצטוה על השיתוף ורשב"י סבר דישראל קודם מתן תורה נמי יצאו מכלל ב"נ".

מלבי"ם

רבי מאיר לייבוש וייזר בפירושו מלבי"ם כתב פעמים רבות שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף.

בשמות כ, ה, ביאר המלבי"ם שאיסורי עשיית פסל, השתחוויה לו ועבודה לפניו היו קיימים עוד לפני מעמד הר סיני, והם בכלל המצוות שבני נח הוזהרו עליהם. אך מצוות הייחוד ('אנכי ה" ו'לא יהיה לך') מיוחדות לישראל, ועליהן הוזהרו ישראל במעמד הר סיני:

"הג' לאוין 'לא תעשה פסל' ו'לא תשתחוה' ו'לא תעבדם' הוא מז' מצות בני נח, ושמעום כבר מפי משה, כמ"ש בהוריות (דף ח) שז' מצות בני נח נאמר להם במרה. רק מצות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' לא נאמר לבני נח – שאינם מוזהרים על השתוף – ואותם לבד שמעו מפי הגבורה".

ובשמות כב, יט, כתב שמפירושו לספר מלכים לגבי מעשה הכותים, יש ראיה ברורה לדעת רשב"י שאם ישראל משתפים שם שמיים ודבר אחר נעקרים מן העולם, "כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף".

ובמלבי"ם על יהושע כד, כג, כתב שיהושע הורה לישראל לפני מותו להסיר את אלוהי הנכר מתוכם, משום שעל עם ישראל ה' משגיח באופן מיוחד, ולכן נאסר עליהם השיתוף. זאת בניגוד לבני נח, שהם לא הוזהרו על השיתוף:

"ועתה. אחר שקבלתם לעבדו מצד רוממותו: הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם. ר"ל כל מחשבת ע"ז אשר בלבכם: והטו את לבבכם אל ה'. מצד שהוא אלוהי ישראל, ר"ל מצד שהוא משגיח בישראל, שלכן הם חבל נחלתו ואין נתונים תחת שום שר וכוכב (שזה כלל אצלנו, שבכל מקום שבא שם אלקים בכינוי 'אל ישראל' – מורה על הקשר והדיבוק שיש לו עם ישראל להשגיח עליהם השגחה פרטית). ומטעם זה אסור להם לעבוד בשיתוף (הגם שלבני נח לא הזהיר ע"ז), כי הם מיוחדים לחלקו, ור"ל שהגם שאמר להם תחלה שלא יעבדו על התכלית מצד שהוא אלוהי ישראל, ר"ל גומל ומעניש, בכ"ז הם צריכים לעבדו עבודה מסבת הצד הזה, ר"ל שמצד שהוא משגיח עליהם אין להם לשתף עמו עבודת זולתו".

ובפירושו למלכים ב, יז, לד, כתב שמשמעות השם 'ישראל' היא שעם ישראל אינם מושפעים משרים של מעלה ומזלות, ומושגחים ישירות על ידי ה', ומשום כך הוזהרו על השיתוף, וממילא כששיתפו בבית ראשון נענשו והוגלו. אך הכותים, ושאר בני נח, לא הוזהרו על השיתוף, ולכן לא נענשו כששיתפו:

"עד היום. ר"ל והגוים האלה, שהם עשרת השבטים, הם עושים עד היום הזה כמשפטים הראשונים. אבל יש הבדל בין העשרת השבטים ובין הכותים, כי העשרת השבטים שעבדו באופן זה מהשיתוף – אינם יראים את ה', ואינם עושים כחקותם וכו', שהגם שהגוים הכותים היה זה אצלם יראת ה', כי לא נצטוו על השיתוף, ועבודה זו רצויה לפניהם כי אין להם תורה אלהית אחרת. לא כן בני יעקב, שהם כשעשו כן אינם יראים את ה' שהזהיר אותם על זה, והם מצווים שלא לעשות כן, ואינם עושים כחקותם וכמשפטם, וכתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב מצד ששם שמו 'ישראל', ששם זה מורה 'כי שָׂריתָ עם אלוהים', ושהוא נעלה מכל שר ומזל, ואחרי שתורת ומצות ישראל מזהיר אותם על עבודת השיתוף, הנה לא עשו כתורת ה' ולא יראו את ה' גם כן".

ושם על פסוק מא, ביאר שהכותים לא הוזהרו על השיתוף ולכן לא נענשו באריות מאז שהחלו לעבוד את ה' בשיתוף עם אליליהם (אמנם נראה שהבין שהשיתוף היה שה' הוא מעל האלילים).

ובספרו 'ארץ חמדה' על פר' תולדות כו, כב, כתב המלבי"ם על דרך הדרוש שכיוון שישראל הוזהרו על השיתוף ובני נח לא, כשראתה רבקה שהוולד מפרכס לצאת גם ליד בית כנסת וגם ליד בית ע"ז, הצטערה, שהרי עתידים ישראל להיות מוזהרים על 'אנכי ה' אלוהיך' – שנאסר להם השיתוף. ולכן אמרה: 'אם כן למה זה אנכי'.

וב'ארץ חמדה' על פרשת בא יב, ב, ביאר המלבי"ם שבתחילה עבדו ישראל ע"ז במצרים כי סברו שהם כבני נח שהותר להם השיתוף. אולם כשהוציא ה' את ישראל ממצרים בחודש ניסן, שהוא מזל טלה שאותו עבדו ישראל במצרים, הראה להם שהם מעל ממשל הכוכבים והמזלות, ומושגחים ישירות על ידי ה', ולכן השיתוף אסור להם. כי הסיבה שהתיר ה' את השיתוף לבני נח היא משום שהם תחת ממשל המזלות.

וכן ב'ארץ חמדה' על תחילת פר' תרומה חזר המלבי"ם וכתב שישראל הוזהרו על השיתוף ולא בני נח.

עוד בסוף ספרו 'ארץ חמדה', בחלק על ביאור אגדות חז"ל, ביאר המלבי"ם שהיתה מחלוקת בין המן למרדכי האם ישראל הוזהרו על השיתוף או לא. אך לגבי בני נח מוסכם שלא הוזהרו על השיתוף:

"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי. איתא במדרש 'כי הגידו לו את עם מרדכי' – אלו רבנן. נראה פירושו, דידוע שמרדכי לא השתחוה מפני שהמן תלה צלם בצוארו, והוה ע"ז על ידי שתוף, וישראל מוזהרים על השתוף. והמן שרגז עליו על כרחך סבר דשתוף מותר, ויש לומר שהוכיח זה מ'נעשה אדם', כמו שכתוב במדרש שא"ל נותן פתחון פה למינים, ואמר לו הקב"ה שבא להורות מדת ענוה, ואם כן עדיין אין טעות, דיש לומר דבא להורות ענוה. אך ידוע דת"ח מותר להיות בו שמינית שבשמינית גאוה, וזהו שכתוב: 'כי הגידו לו את עם מרדכי' – אלו רבנן, ראה שאין לומר להורות ענוה לדעתו, וטעה על שתוף, לזה רצה להוציא כל מזמותיו".

אמרי שפר

הרב שמואל פרנקל, בספרו אמרי שפר (לפר' יתרו על הפסוק 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'), כתב ש'על פני' בא להורות שישראל אסור בשיתוף משא"כ בן נח, והזכיר את הנועם מגדים:

"מלות 'על פני' מדקדקין כל המפרשים למאי אתא. ויש לומר דבא להורות דלישראל שיתוף נמי אסור, ובן נח אינו מצווה על השיתוף, והיינו דכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכמו ועליו מטה מנשה לשון סמוך, וכן על פני סמוך, והיינו שיתוף גם כן לא יהיה לך וגו'. וזה שנסמך לקרא הקודם, כי בספר נועם מגדים פרשת האזינו כתב טעם דנכרי אינו מצווה על השיתוף, לפי שהם בבחינת עבדים ולעבד יש לפעמים שני אדונים, אבל אנן בנים למקום כמו שנאמר בני בכורי ישראל, ולבן אין לו רק אב אחד, על כן אסור לבני ישראל השיתוף, ע"כ. וזהו כוונת הכתובים אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, פירוש מבחינת עבדים כמו שנאמר בני בכורי, על כל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפילו בשיתוף. ובזה נכון שלא אמר אנכי אשר יצרתיך, ודו"ק".

הרב חיים גלרנטר

בספרו שמחת הח"ג (חלק 'סמיכה לחיים' יב 'עבדים היינו', דף כח עמוד א; ושוב שם אות מו 'על אחת כמה וכמה', נב, א) כתב הרב חיים גלרנטר ששיתוף לא נאסר לבני נח, ועל פי זה ביאר שהקב"ה גאל את ישראל ממצרים בעצמו למרות שידע שיחטאו בעגל כי היתה להם טענת מודעה, ולמרות שהם מוזהרים על ע"ז כחלק ממצוות ב"נ הרי עבדו בשיתוף ועל זה בני נח לא מוזהרים.

ובספרו עונג חיים לשבת ('סמיכה לחיים' פט) כתב בשם הנועם מגדים, שישראל קרויים בנים ולכן אסורים בשיתוף אבל הגויים נקראו רק עבדים ולכן מותרים בשיתוף כי לעבד יכולים להיות כמה אדונים:

"נמליכו וניחדו שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום [קטע מפיוט לסיום ברכת המזון]. דרשתי סמוכין דהנה קייל"ן דישראל חייבים ליחד את ה' לעבדו בלי שיתוף אבל האוה"ע לא נצטוו ע"ז וכ' בספר נועם מגדים הטעם בזה משום דישראל קרוים בנים למקום ואין לבן רק אב אחד אבל האוה"ע קרוים עבדים ומשכחת עבד שיש לו כמה אדונים, והנה כתיב (בפ' נשא) ישא ה' פניו אליך ופי' במדרש (תנחומא פ' האזינו) אליך ולא לאוה"ע וכתבו הראשונים טעם החילוק בזה משום דישראל קרוים בנים למקום ודרך האב לישא פנים לבנו אבל האוה"ע קרוים עבדים והנה שם נאמר יברכך ה' וגו' ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום ומשמע דנשיאת פנים מביא ברכה ושלום ועפ"ז יתבארו דברי הפייטן שאמר 'נמליכו וניחדו שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום" ר"ל שניחד את ה' לעבדו בלי שיתוף משום דאנחנו קרוים בניו ועי"ז ישא ה' פנים לנו וע"י נשיאת פנים ישים עלינו ברכה ושלום כאמור".

בספר עונג חיים לשבת ('אורח חיים למעלה' סימן יט) הביא שהרב אלקנה קארנבליטה^[9] הקשה עליו, שהרי בנו"ב כתב ששיתוף אסור ואין לטעות בזה ברמ"א. והרב גלרנטר הגיב, שהפוסקים הוכיחו שלא כהבנת הנוד"ב ברמ"א:

"בסמיכה לחיים (אות פ"ה פ"ז פ"ט דף ס"ז א') הבאתי בשם ס' נועם מגדים (פ' תצא ופ' האזינו) דב"נ לא נצטווה שלא לשתף ש"ש וד"א כמ"ש התוס' וכן כתבתי בספרי שמחת החג בשם הרמ"א. והנה חכם אחד מעיר סקאלא מו"ה אלקנה קארנבליטה נ"י כ' אלי דהנוב"י כ' דכמה מחברים שגו בהבנת התוס' והרמ"א שם, וכבר ראיתי דברי הנוב"י והוספתי לראות בפ"ת שכ' דא"א לפרש דברי הרמ"א כמ"ש הנוב"י כמבואר מדברי הד"מ (סי' קנא) וגם הביא בשם הגאון מו"ה ישעי' בערלין ז"ל שהאריך לברר דאין ב"נ מוזהר על השיתוף ע"ש וכ"כ בשו"ת חו"י (סי' קפ"ה) הביאו הפמ"ג (יו"ד סי' ס"ה שפ"ד סקי"א) ובספרי פרי עט חיים שם הארכתי בזה".

סנהדרי קטנה

הרב אברהם יהושע העשיל בורנשטיין בספרו סנהדרי קטנה (סנהדרין סג, א, 'כתנאי'), ביאר את מחלוקת התנאים בסנהדרין סג, א, וכתב:

"אחרים סוברים דישראל אינן מוזהרים גם כן על השיתוף [הכוונה היא שלא נהרגים על כך כמבואר בהמשך דבריו], ועל זה חולק רשב"י וסובר דישראל חייב מיתה על השיתוף מקרא דבלתי לה' לבדו הנאמר לישראל במתן תורה אבל בבן נח גם רשב"י מודה דאינן מוזהרים על השיתוף כמו שכתבו התוספות לקמן עמוד ב בסוף דיבור המתחיל אסור, וכן מבואר בהרבה פוסקים ובשו"ע או"ח סימן קנו בהרב בהגהה. ואם כן כיון דעל ידי המליצה זו כלום צוית להם לי צוית ולא להם על כן נשארו ישראל באותו פעם כבן נח, ובן נח אינו מוזהר על השיתוף גם לרשב"י ועל כן ניצולו ישראל מכליה גם לרשב"י".

הרב קוק

בשמונה קבצים ח, מד, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

"האמת היא תכונתם של ישראל, מפני שנשמתם עלתה במחשבה הקדומה, והם שואבים את ציורם מקודם שנברא העולם ונתגשם, ואז כח השקר עדיין לא החשיך את המציאות. אבל העמים נוטלים את ציוריהם מן העולם המוחשי, שמתהפך אצלם לרעיון, וההגבלה כבר היא מחושכת מן השקר. ומתוך כך כח הדיבור הישראלי הוא בא ממקור המחשבה האצילית, ופועל את פעולתו במציאות, וכח הדיבור הנכרי הוא רק מציית את המציאות. ומתוך שאפשרות הציור של הרוממות מעל לכל מוגבל ומצוייר, שהוא המבוא לההכרה האלוהית המוחלטה בטהרתה, היא נחלת ישראל, ואינה נתונה לכל גוי, נאמר רק בישראל ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ואין בני נח מוזהרים על השיתוף, מה שהוא מנוע מתפיסת ציורם וכחם הנפשי. ועמון ומואב כשטפלו שקר על הכרובים, אמרו: ישראל הללו שברכתם ברכה יעסקו בדברים הללו? הודו על חוסן הדיבור של ישראל, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך".

וכן במדבר שור עמ' מו כתב:

"אומות העולם אינם מוזהרין על השיתוף, מפני שאין זה לפי ערכם כי הם מונחים אל הטבע, על כן הטבע ראוי להם, והשיתוף הוא נאות לפי ההנהגה שעל פיה טבע".

עוד כתב באורות ישראל ותחייתו פרק ה, על הנצרות-מינות:

"השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה".

אמנם בדעת הרמב"ם כתב הרב קוק (אוצרות הראיה ג, עמ' 47) בהערותיו על הרמב"ם ע"ז ב, א, שבני נוח מוזהרים על השיתוף:

"נראה מזה דסבירא ליה לרבינו דגם בני נח מוזהרים על השיתוף, דהיינו דרך ע"ז הראשונה כאותה של דור אנוש. משום הכי דייק ד'אשר חלק ד' אלוהיך' היינו שלא לעובדם, וכמו ששינו לתלמי 'להאיר', שאם היה באמת היתר לבני נח בשיתוף, היה הפסוק מתפרש כפשוטו".

תורת אליהו

הרב אליהו אריה ליב אדלר כתב בספרו תורת אליהו כמה פעמים שהשיתוף מותר לבני נח.

בתורת אליהו פר' בשלח ד"ה ויאמינו בה' ובמשה עבדו:

"ובטעם הדבר שאנחנו נקראים בנים ולא כן העמים הוא עם הידוע שאנחנו עם ד' מאמינים באחדותו האמתי והזהרנו על השיתוף שנאמר בלתי לה' לבדו ולא כן העמים אף שנצטוו על ע"ז והוא אחת משבע מצות דבני נח אבל על השיתוף לא הזהירו ועיין ברמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ו. והנה ההפרש וההבדל בין אב לאדון כי האב בוודאי הוא יחידי מלבדו ולא יצוייר שני אבות לאחד אבל אדון יש ויש עבדים שיש להם שני אדונים וכהנה ועובד לכולן. ולזה אנחנו המאמינים באחדותו האמתי יתואר אלינו בוראינו בשם אב היחידי ולזה אנחנו נקראים בנים למקום ולא כן העמים שעובדים בשיתוף לא יכון בהם שם אב לד' רק אדון ולזה נקראו עבדים עכ"ד. ועיין בפ' ראה [ובהנסמן שם] ובפ' ואתחנן ובפ' ברכה מה שפירשנו בזה".

בפר' ראה ד"ה 'כי תשמע' ביאר שזה הקשר בין פרשת עיר הנדחת, לפסוק 'בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגודדו… למת'. שמא מישהו יחטיא אתכם בשיתוף, אל תטעו כי אתם בנים, וכן אל תדאגו מהמוות כי תחיו בתחיית המתים כי אתם בנים.

ובפר' וזאת הברכה כתב:

"דברי הגמ' [סוטה ד' ע"ב] כל המתגאה כאילו עובד ע"ז. הטעם הוא עם הידוע כי במכתב אלקים נעשה אדם בצלמינו [בראשית א כו] פקרו המינים לומר ח"ו שתי רשויות יש והקב"ה אומר למשה רבינו כתוב כן הרי זה בא ללמד למדת ענוה שיהיה הגדול נמלך בקטן ולזה המתגאה עכ"ח לא ידרוש נעשה למדת ענוה א"כ בא מזה פתחון פה למינים לומר ח"ו שתי רשויות יש לכן הרי זה כעובד ע"ז מהיות כי יפול הנופל ממנו בטעות השיתוף".

הרי ששתי רשויות זה שיתוף.

וכן הזכיר שבני נוח לא נצטוו על השיתוף בתחילת פר' כי תשא, ובפר' וילך.

דרשות אליעזר

הרב אליעזר יהושע שפירא כתב בכמה מקומות בספרו דרשות אליעזר כדבר פשוט שבני נח לא הוזהרו על השיתוף.

בדרוש לשבועות א-ב, ביאר שבועז לימד את רות מצוות שגם בני נח חייבים ויש בהן הבדלים כגון שבני נח לא הוזהרו על שיתוף:

"גם בעיקר הצווי של ע"ז מצינו הפרש בין מה שציוה לאדם הראשון ובין מה שציוה לישראל על הר סיני כי אדם הראשון לא נצטוה על השיתוף, אבל בהר סיני הזהיר גם על שיתוף שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' פי' אף שיעבדו גם אותו עם כל זה אסור לעבוד עבודה זרה. ובזה יש לפרש מדרש רבה רות שאמר בועז לרות אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי ואמר במדרש על זה אל תלכי ללקוט בשדה אחר על שם לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'… והנראה לאמר דעל דברים שאין בן נח מוזהר רק ישראל לא הוצרך לו לאמר לה כי אין זה חידוש ועל זה נתגיירה וכבר למדה מנעמי רק בועז בא להזהירה על אותן המצות ממש שגם בן נח מוזהר ועם כל זה יש חילוק בין ישראל לבן נח דהיינו עבודה זרה שגם שבן נח מוזהר עליה אך אינו מוזהר על השיתוף אבל ישראל מוזהר גם על שתוף, גם יש חילוק ביתר המצות שבן נח אינו חייב בהידור מצוה".

וכן בדרוש לסוכות ד, כתב שבאופן שפירש ספר הכוזרי את חטא העגל, בני נח לא נצטוו על השיתוף:

"ונקדים דברי הכוזרי שאמר על מעשה העגל… והנה באופן זה אין זה עבודה זרה אמיתית רק עברו על ל"ת לך פסל, לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו', והנה באופן זה של הכוזרי יכול להיות שמותר לבני נח כי אף שמוזהרים הם על עבודה זרה וכל אביזרייהו כמו שאמרו בגמרא סנהדרין עכ"ז מצינו שלא הוזהרו על השיתוף וזה עדיף משיתוף שאין מכוון כלל לשם עכו"ם רק להשם ית'".

וכן כתב כך ביחס למדרש שמשה שבר הלוחות כדי שהקב"ה ידון אותם כבני נוח, בדרוש לסיום התורה ג.

אזור אליהו

הרב אליהו הורשובסקי בספרו אזור אליהו (פר' נח ד"ה 'ותשחת הארץ'. קישור לתולדות נכדו, כאן) כתב שבני נוח אינם מצווים על השיתוף. ביאר שדור המבול חייבים מיתה ממה נפשך: אם דינם כישראל חייבים על עבודה זרה בשיתוף ועל ניאוף בין אירוסין לנישואין, ואם דינם כגויים חייבים על גזל פחות משווה פרוטה:

"ולכך גבי עבודה זרה מצינו בחז"ל דעכו"ם אינו מצווה גבי ע"ז על שותפות וישראל מצווה גם על השותפות, וזהו הפי' אשר חלק אותם לעמים עי"ש, וא"כ י"ל דהמה עבדו בשותפות ואין לדונם ע"ז אבל כיון דחמסו פחות מש"פ קיבלו עליהם דין ישראל ולכך נחתם גזר דינם ממ"נ וכן מצינו כמה עריות דמותר לב"נ ואסורים לישראלים וק"ל".

וכן הזכיר שבני נוח אינם מצווים על השיתוף בפר' ויגש ד"ה 'ושאול בן הכנענית'.

רבי יוסף צבי הלוי

בספרו ותאמר ציון (ח"ב מאמר עה) ביאר הרב יוסף צבי הלוי את המדרש "אמר להם לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה שנתנה לכ' דורות ובי' הדברות ובה' ספרי תורה", ושאל שאם כפרו בה' למה לא קיבלו את העונש מיד, למה הקב"ה חיכה שגם יכפרו במילה ובעשרת הדברות וכו'?

"ונראה דיש להבין את זה ע"פ הא דאיתא בסנהדרין (סג, א), אמר רבי יוחנן: אלמלא ויו שבהעלוך נתחייבו רשעיהו של ישראל כלייה ע"ש. הכוונה מה חילוק בין העלוך להעלך איכא למימר, דהיינו לעניין עבודת השיתוף. דיש חלוק בין אמר העלך זהו עובד ע"ז בלי שיתוף אלא בע"ז בלבד, אבל אם אמרו העלוך דהוא לשון שיתוף ואינו כפירה בקב"ה לגמרי ואינו כופר אלא ביחידות, אשר על זה אין בן נח מצווה ורק בני ישראלים מצווים על זה, כדכתיב בעשרת הדברות אנכי ה' אלוקיך… אבל בן נח לא קיבל איסור שיתוף וישראל שקיבלו איסור שיתוף ע"י שכפה עליהם הר כגיגית, אמרו בגמרא דשבת (פח) מכאן מודעאה רבה לאורייתא… אם כן, כשעשו עגל עוד היו יכולין לטעון טענות מודעה הילכך כשאמרו העלוך דהוה ליה בשיתוף ויכלו לטעון טענת מודעה הילכך לא היו חייבים כליה… וזהו גם כן מה שאמרו חז"ל על הפסוק אותי עזבו ואת תורתי שמרו, הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו רוצה לומר, אעפ"י דאותי עזבו דיכפרו ביחידות ויעבדו בשיתוף והתורה יהיה תורה וקיימו את התורה, אז יהיה להם זכות התורה, והיה להם תקומה. וכיון דאותי עזבו כפרו ביחידות ועבדו בשיתוף וגם תורתי לא שמרו וכפרו בכל התורה ולא שמרו אותה לא היה להם שום זכות להתקיים, בגלל זה באה החורבן וגלו מארצם. וזהו מה שאמר המדרש לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, רוצה לומר שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד אלא שעבדו בשיתוף והתורה נשארה. הילכך לא גלו עדיין עד שכפרו בעשרת הדברות ועד שכפרו במילה שנתנה לכ' דורות ובה' ספרי תורה".

בשני מאמרים נוספים הזכיר שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף, ב'ותאמר ציון' ח"א מאמר קכז, גם ביחס לחטא העגל בקצרה, ושם ח"ב מאמר נז, ביחס למחלוקת קרח ועדתו.

הרב טייכטל

בדרוש לחנוכה (מובא במשנה שכיר או"ח רחצ) דן הרב יששכר טייכטל במהות העבודה זרה ובקשר של הקב"ה לעולמו:

"זה שאמר אנכי ה' אלקיך, היינו אותו השם שכבר ידעת אותו שנמצא הוא אלקיך, ר"ל הוא שלך מנהיגך ומלמדך להועיל, ועומד בקישור וביחוס אליך ומבקש ממך עבודתך, זו מצוה ראשונה. והמצוה השנית לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כלומר לא תעבוד אלוה אחר בעולם זולתי, כי אותי לבד תעבוד, מפני שאני מנהיגך, ור"ל שלא לשתף בעבודתו שום כח אחר רק אותו יתברך, ומצות אלו אלמלא לא צוה אותנו לא היה השכל מחייב, ורק היה נשפט מצד השכל להיפך שהוא מרומם מכל מעשינו, ואחרי ששמענו שהוא חפץ בעבודתינו די הוא בשתי מצות אלו, וממילא נאמין לשאר המצות מפי שלוחו, וזה הכונה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, אלו דברי הר"ן, ודפח"ח ושפתיים ישק.

ונראה לי, דשתי מצות אלו אגודים זה בזה והא בהא תליא, על פי מה דקיימא לן דאין בני נח מצווין על אמונת השיתוף, ודוקא לנו נאסר השיתוף. ועיין רמ"א (יו"ד סי' קנא ס"א), ובש"ך (שם סק"ז), ובפרמ"ג (יו"ד סי' סה שפ"ד סקי"א), ובחכמת שלמה (יו"ד סי' קנא ס"א), ובנודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' קמח) בתשובה לבן המחבר בזה, ובהגהת מהר"ץ חיות (הוריות ח, ב) עיי"ש, ובמנחת אלעזר (ח"א סי' נג אות ב-ג), ודו"ק. וראיתי בספה"ק נועם מגדים ז"ל (פ' וישב ד"ה א"י ואביו שמר) שביאר זאת בטוב טעם ודעת, משום דיחוס הקב"ה עמנו הוא בבחינת אב ובנים, אבל לגבי אומה"ע הוא בבחינת מלך ועם, כי לך יאתה מלך הגוים כתיב (ירמיה י, ז). וידוע שיוכל העבד לעבוד שני אדונים יחד, אבל אין להבן אלא אב אחד, ע"כ אנו שאנו בנים למקום נאסר לנו להאמין עוד בכח אחר, אבל לאומה"ע שהם בבחינת אדון ועבד, שפיר יש להם אחיזה בכח אחר, עכ"ד ודפח"ח. ובזה יוסבר היטב למה באמת אין זלזול ופחיתות הכבוד בקישורו עמנו ובהתייחסו אלינו, יען כי אנו בניו ונאצלנו ממנו יתברך, ונשמתינו חצובה מכסא כבודו וחלק אלקי ממעל, והכל חד וקב"ה וישראל חד, ע"כ שפיר כבודו להתייחס עמנו, כמו אב שהוא מלך גדול מייחס עצמו עם בניו אף שהם קטנים הרבה מערכו, יען שכבוד בניו הוא ג"כ כבודו, משא"כ עם האומות העולם באמת זלזול אצלו להתייחס עמהם, ע"כ חלק אותם אל הכוכבים ומזלות… היוצא מדברינו דע"י היחוס של הקב"ה עמנו, וממה שרוצה דביקותינו ולדור בתוכינו, נשמע שאנו בנים למקום, וממילא דעי"ז אנו מצווין על אמונת השיתוף ח"ו שלא להאמין בזולתו רק באחדותו יתברך, וגם שיתרבה כבודו על ידינו וכנ"ל, וכמו שפתח משה רבינו ואמר ברוך שכמל"ו".

אני חומה

רבי חומאני עלוש סבר שבני נח לא מוזהרים על השיתוף. הוא כתב במקומות רבים שלאבות היה דין ישראל, ועל פי זה ביאר דרשות שונות. אחת הראיות שלו היא מחטא העגל, שנחשב לחטא למרות שהיה בשיתוף, הרי שהיה דינם כישראל ולא כבני נח כי בני נח לא מוזהרים על שיתוף:

בספר אני חומה שמות אות נא':

"עוד טעמ"א דמתו נדב ואביהוא משום העגל, ואי אמרת דאבות דין בני נח י"ל אז ישראל פטורים במעשה העגל דהא לא עשו אלא בשיתוף ובני נח אינם מוזהרים על השיתוף".

וכן באני חומה שמות סו':

"דאי אבות דין בני נח י"ל ישראל פטורים בעגל כי הם לא עשו אלא בשיתוף ובני נח אינם מוזהרים בשיתוף אבל אי דין ישראל י"ל חייבים בעגל כי בישראל מוזהרים על השיתוף".

וכן באני חומה עז':

"וכבר הבאתי בפ' תשא דאי אבות דין ב"ן י"ל פטורים בעגל דהם לא עשו אלא בשיתוף ובני נח אינם מוזהרים בשיתוף וז"ש ויקהל משה וכו' לכפר על העגל וכדי שלא תק' והרי הם לא עשו אלא בשיתוף ובני נח אינם מוזהרים על השיתוף לזה סמך מצות שבת שנתנה לכפר עון מכירת יוסף א"כ מוכח דאבות דין ישראל י"ל ושפיר ישראל חייבים במעשה העגל הגם שלא עשו אלא בשיתוף דישראל מוזהרים על השיתוף".

(וכ"כ עוד באני חומה שמות אות פא'; ויקרא יג'; ויקרא ל; במדבר מב'; דברים ז'; וזאת הברכה ח, ו-יב).

באר חיים (כהנא)

הרב חיים אריה כהנא [היה רב ביפו, נפטר בשנת תשט"ז, הרב אברהם שפירא כתב הסכמה לספר שהוציאו לאחר מותו], בספרו באר חיים (ביאורים על התורה) כתב כמה פעמים שהשיתוף מותר לבני נוח, ובכך תירץ קושיות שונות.

בבאר חיים דברים א, א, מדוע מזכירים מחלוקת קורח לפני חטא העגל ('חצרות' ואז 'ודי זהב'):

"וחצרות ודי זהב. הטעם מדוע אמר משה רבנו קודם וחצרות הוא מחלקותו של קרח ורק אח"כ ודי זהב הוא חטא העגל, י"ל דהנה לכאורה קשה למה נחשב חטא העגל לחטא דלמא שתוף מותר לישראל כמו לבן נח (כמ"ש הרמ"א בשו"ע או"ח סי' קנ"ו) והמה עבדו העגל בשתוף (כמ"ש סנהדרין דף ס"ד) אולם זה אינו מכיון שקרח טען כולם שמעו מסיני אנכי ולא יהי' לך א"כ שמע ששתוף אסור, משום כך ממילא רק ע"י מחלוקתו של קרח נחשבת להם עשיית העגל לחטא לפיכך מקדים הקרא וחצרות קודם לדי זהב. וז"ש ג"כ המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה ולומר כולם שמעו אנכי ולא יהי' לך הלא עי"ז נתעורר חטא העגל ששותפות אסור, עז"א – פרשת פרה אדומה ראה שתכפר על חטא העגל".

בבאר חיים דברים ה, ו, על דברי המדרש שכשמשה שמע 'אנכי' ו'לא יהיה לך' בירך שלא עשני גוי, כי בזה שישראל נאסרו בשיתוף הם מובדלים מהגויים:

"אנכי ה' אלוקיך וגו' לא יהי' לך וגו'. במדרש (פליאה החדש מ"ב) בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך ברך משה ברוך שלא עשני גוי, וי"ל לפימ"ש הרמ"א (באו"ח סי' קנ"ו) דלגוי מותר השתוף ורק לישראל אסור, א"כ כיון ששמע משה שאמר ה' אנכי ולא יהי' לך אלוהים אחרים על פני נשמע לו מזה ששתוף אסור לפיכך בירך ברוך שלא עשני גוי כי אילו הי' גוי הי' עובד בשותפות ואילו מאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ששותפות אסור".

בבאר חיים דרשה לשבת הגדול ביאר מדוע השבת שלפני פסח נקראת שבת 'הגדול', כי עד אז האבות וכו' היו בספק אם דינם כבן נח ואסור להם לשמור שבת, ובשבת שלפני יציאת מצרים ה' צווה שימשכו ידיהם מע"ז:

"אבל בשבת שלפני הפסח שאמר להם הקב"ה משכו וקחו לכם צאן וכו' ופירש"י משכו ידיכם מעבודה זרה שלא יעבדו עוד את המזל טלה, נודע להם שדין ישראל יש להם דאל"כ לא הי' צריכים למשוך ידיהם מע"ז של טלה כי לב"נ מותר לעבוד בשיתוף (כמ"ש הרמ"א או"ח סי' קנ"ו) ומדנאסר להם ש"מ שדין ישראל יש להם וממילא הי' יכולים אז להתחיל להוסיף מחול על הקודש כדין ישראל שצריך להוסיף מחול על הקודש ונעשה אז ממילא שבת זה גדול בזמנו ע"י התוספות יותר מהשבתות אשר שבתו עד עכשיו ללא תוספות מחול על הקודש לפיכך בדין תקרא שבת זו בשם 'שבת הגדול'".

הרב אורי לאנגנער

בכמה מקומות בספריו, הרב אורי לאנגנער (1896-1970) כתב שבני נוח אינם מוזהרים על השיתוף, והוסיף "כידוע". בספרו אור המקרא על שיר השירים עמ' 288:

"אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי (שה"ש א, יד). מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי (פירש"י: שאספתי להתאוות אלהות הרבה, כדכתיב אלה אלהיך ישראל). מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמכניס הוא וכו' (שבת פה, ב). הרעיון הטמון כאן מה שאמר דוקא "מי שהכל שלו" וכו', הוא עפ"י מה שמבואר במפרשים אהא מה דאמרו חכמז"ל: (שבת פח, א) ויתיצבו בתחתית ההר וכו' מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית וכו', א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא. פירש"י "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס" (עי' בזה בספרי 'אור האגדה' ח' ג', מלחמת עמלק וסבתה). א"כ לפי זה כיון דב"נ אינו מוזהר על השיתוף, כידוע. הרי למ"ד שאיוו לאלהות הרבה ולא כפרו בעיקר רק היה ענין שיתוף שבשמים, לא חל עליהם דין עונש, מכיון דאם הקבלה לא נחשבה לקבלה מחמת אונס, היה להם עוד דין בן נח? אמנם לפי קושית המפרשים מאחר דקי"ל (חו"מ סי' ס"ט) דדינא דמלכותא דינא, א"כ איך היתה להם טענת אונס? (עי' גם בספרי 'נחמד ונעים' ח' ב', ב'פתגמי אוריתא' שם סי' ל"ח). אלא יאמרו שאומרין כן דוקא רק כשמשוה גזרותיו לכל בני מלכותא, ולא כן אם עושה כן למדינה אחת. כמו כן גם הכא, לא השוה הקב"ה גזרותיו לכל בני מלכותא, דהיינו שכל העולם יקבלו את התורה ע"י כפייה, רק לישראל לבד, הרי הוא כאלמלי רק למדינה אחת גזר גזרותיו, ע"כ אתי שפיר מה שיש להם טענת אונס. וזהו מה שאמר: "מי שהכל שלו" דוקא וכו'. א"כ ליכא בזה משום דינא דמלכותא דינא, והוי כדין בני נח שאינם מוזהרים על השיתוף. לכן יכפר לי על עון גדי שכרמתי לי, היינו שאספתי להתאוות אלהות הרבה… והבן".

וכ"כ כתב בספרו נחמד ונעים ד, עמ' 18. ובספרו אור המצות ג, עמ' 456.

הרב יעקב משה חרל"פ

בכמה מקומות בספריו, הרב יעקב משה חרל"פ הזכיר שבני נח לא הוזהרו על השיתוף. במי מרום חלק י, לה, ב (על פר' בהר-בחוקותי ביחס לאיסור ע"ז):

"וכמו כן, זהו מה שבני נח אינם מצווים על השיתוף [עיין תוס' סנהדרין סג, ב, ד"ה 'אסור לאדם וכו" ובמהרש"א שם] כי אם יתדמו באמונה לישראל יפגעו וימעלו בקדושתה של האמונה ויוציאוה לחולין, ולכן אע"פ שבני נח מוזהרים על עבודה זרה, אינם מוזהרים על השיתוף למען לא יהיה להם חלק באלוהי ישראל".

וכן במי מרום חלק יב, לב, ב (לפר' שופטים על לא תטע לך אשרה, העמדת דיין שאינו הגון):

"הענין, דכל אחד כפי מעלתו, אם יורד ממנה נכהה אצלו גם יסוד אמונתו, כי חדירת האמונה בכל אחד לפי המעלות המיוחדות אליו, ובהעדרם תעדר גם האמונה, העמים שלפי דרגתם אין להם מושג ביחוד טהור ושלם לא הוזהרו על השיתוף, שיותר מזה לא יכלו לכלכל, ולפיכך לא נדרש מהם מה הוא יותר מדרגתם, וישראל עם קדושו 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', שיכולים לכלכל את היחוד האמיתי מוזהרים המה על השיתוף".

קטגוריה ד – פוסקים שכתבו שבני נח לא נזהרו על השיתוף כדרך אגב (בהלכה, באגדה או בפרשנות)

ברכת שמואל

בספרו על התורה (ברכת שמואל פר' נח ד"ה 'ובמדרש'), ביאר הרב אהרן שמואל קוידאנובר איך לאחר מעשה העגל אהרן שימש במקדש, והרי כהן שעבד עבודה זרה אסור לשמש במקדש, וביאר שדינם אז היה עדיין כבני נח שלא נצטוו על השיתוף, ולכן דינם של החוטאים בעגל היה בסייף כמיתת בני נח. והמשיך שמי שחטא בלי עדים נידון כסוטה כפי שמוזכר במדרש, ולכן דור המבול נענשו במים:

"אכן כשתראה פעולה שלימה שאהרן זכה לכהונה לא יקשה לך מידי והוא דגבי אהרן קשה הלא קי"ל כהן ששימש לע"ז לא ישמש במקדש וא"כ היאך נטל אהרן הכהונה אחר שעשה הוא את העגל וזבח לפניו, ובע"כ אנו חייבין לומר שדינם היו כדין בני נח שלא נצטוו על השיתוף והעגל נעשה בשיתוף כמ"ש רז"ל אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו', ולכן היה דינם בסייף כמיתות בני נח, וכמ"ש רש"י ביומא פ' שני שעירי ע"ש, ואפילו הכי מי שחטא בלא עדים היה נידון בדין מי סוטה כדאיתא במדרש רבה ויזר על פני המים מלמד וכו' והיה דן אותן כסוטות כעין מי המאררים אלא לאחר מתן הלוחות נתחדשה הלכה דלבני ישראל דווקא משקין ולא לגוי וגיורות ולא למשוחררת וא"כ כשתראה פעולה שלימה לא יקשה לך למה דנו הדור המבול במי סוטה דהוי להן דין ב"נ ומיתתן היה בסייף דהא מוכח מכח כהונת אהרן דקודם מתן תורה היה דינם כב"נ ואפ"ה היו נידונים ישראל במי סוטה".

גם בברכת שמואל על פר' וזאת הברכה (דף נח) הזכיר שבני נח לא נצטוו על השיתוף כחלק מביאור שחטא העגל לא היה חמור כל כך.

רבי דוד לידא

בספרו עיר דוד (סימנים תע-תעא) הביא רבי דוד לידא את קושיית האלשיך "למה אסר הקב"ה להשתחוות לצבא השמיים, כי הלוא דרך המלכים מניחין לכל אחד מעבדיו להשתחוות לשרי חייליו, ולא אכפת ליה מידי, ואדרבא הוא כבודם ותפארתם, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" והביא את תירוצו של האלשיך, שכל אחד מישראל הוא חלק אלו-ה ממעל "כי חלק ה' עמו, ממילא אם ישתחווה הישראל לצבא השמיים או לשאר דברים הוי כאילו ח"ו הצורה של הקב"ה משתחווה לע"ז ח"ו, לכן הוא אסר".

ולפי זה שאל על שעיר המשתלח:

"קשה האיך ציוונו הקב"ה לשלוח שעיר המשתלח ליתן חלק לסיטרא אחרא, דהא הוי כאלו הקב"ה בעצמו שלח לו דורון להשתיקו". וביאר: "והנה התוספות כתבו מקבלין שבועה מן הגוים אף על פי שהם נשבעין בשם ע"ז לפי שהם משתתפין שם שמים ודבר אחר, לכן מותר ובני נח אין מוזהרין על השיתוף. והנה לפי זה מתורץ קושיית האלשי"ך כי לבני נח מתיר להשתחוות לצבא השמים כמנהגו של מלך בשר ודם לפי שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף, לכן אם שאנחנו חלק אלוה ממעל אסר לנו השיתוף כמו שכתב ג"כ האלשיך כנזכר, לכן אמר יעקב הן עשו אחי איש שעיר, ר"ל לו נאה להביא שעיר המשתלח כי איננו מוזהר על השיתוף אבל אנכי איש חלק כי חלק ה' עמו, חלק אלוה ממעל ממילא אסור לי להביא שעיר המשתלח, כמו שביארנו מקודם וק"ל".

לכאורה כאן נשאר בקושיה על האלשיך – לפי הסברו איך הצטווינו להקריב שעיר לעזאזל כי הרי זה כאילו ח"ו הקב"ה משתחווה לע"ז. ועל כן מתרץ באופן אחר מהאלשיך, שיעקב אמר שלא ראוי שיקריב שעיר המשתלח כי הוא ממלכת כהנים שאינם מתכפרים בשעיר המשתלח, וכיוון שחטאו בעגל הופרדו הכהנים, והשעיר מכפר רק על שאר ישראל. וביאר:

"ולפי דרכינו נוכל לתרץ באופן אחר ונקדים הא דאיתא במסכת שבועות ששעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים. ואיתא במדרש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מלמד שהיו כל ישראל ראוים להיות כהנים קודם שעשו העגל ומשעשו העגל ניטלה מהם וניתן לכהנים לכן אמר הן עשו אחי איש שעיר לו ראוי שיקריב שעיר המשתלח אבל 'אנכי', ר"ל אבל לי עתיד שתנתן התורה שפותחת ב'אנכי' וממילא נהיה כולנו כהנים גדולים איש חלק דהיינו כהנים שנקרא חלק ה' ואין שעיר המשתלח מכפר על הכהנים וא"כ אין לי בו תועלת להקריב אותו. וק"ל".

קנה חכמה

הרב יהודה פוחוביצר בספרו קנה חכמה סוף כרך א, עמ' 119-120, עסק בביאור המדרש על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ד): "ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב".

הוא מפרש שהמחלוקת היא אותה המחלוקת ביחס לשיתוף שהיה בחטא העגל. ומסביר שלדעת רבי יוחנן ואחרים דין ישראל היה כבני נח, ולכן השיתוף היה מותר להם ואין כל כך חומרה בחטא העגל, ואילו לדעת רשב"י דינם כבר היה כישראל ולכן היו חייבים מיתה על השיתוף, והדרשה היא ללימוד אחר, ואולי זה בכלל לא היה שיתוף. ולכן ת"ק שסובר כרשב"י סובר שצריך להזהיר את ישראל מלנתץ מזבחות, שהרי כבר חטאו בחומרה רבה ויש חשש שינתצו מזבחות של ה', ואילו רבי ישמעאל סובר כר"י ואחרים שאין חשש כזה כי לא היה תקדים שעם ישראל ינתצו מזבחות של ה', ולכן מסביר את הדרשה באופן אחר.

"ופירוש גמרא זו היא דפליגי אם היה דינם של קודם הגיע להם הלוחות כבני נח או כבני ישראל, דר"י ואחרים סברי דהיה דינם כבני נח וב"נ אינם מוזהרים על השתוף ולכן לא נתחייבו כליה כי עבדוהו בשיתוף, ומ"ש אלה והעלוך הוא למעליותא. ורשב"י ס"ל דהיה אז דינם כבני ישראל ואז אין לומר שאלה והעלוך מורים על שעבדו בשיתוף דבישראל חייב על שיתוף… ומה שלא כילם הוא כי תפילת משה הועילה… ובזה יתבאר דפליגי הני תנאי במה דפליגי הני תנאי בגמרא, והנה ת"ק ס"ל כרשב"י… ורבי ישמעאל ס"ל כר"י ואחרים שעבדוהו בשותפות ולא נתחייבו כליה דהיה עדיין דינם כבני נח, וכי יעלה על דעתך שיהיו ישראל נותצין מזבחות ואין לומר הלא חטא עגל ראיה כי לר"י ואחרים לא פקרו כל כך בעגל כי עבדוהו בשיתוף וזה היה קודם קבלת הלוחות שהיה דינם כפנויה ומכ"ש עתה לאחר קבלת הלוחות… לכן מפרש שעתה הזהירם הכתוב שלא יעשו כמעשיהם וכו' ור"ל אע"פ שבעגל עשיתם כמעשיהם ועבדתם ע"א בשיתוף ולא גרמתם חורבן וכליה כי אז היה דיניכם כבני נח אבל מכאן והלאה לא תעשו כמעשיהם לעבוד בשותפות כי אז תגרמו למקדש שיחרב".

ראש יוסף

הרב יוסף מפינטשוב בספרו ראש יוסף על סנהדרין סג, א, על הגמרא ביחס לשיתוף לישראל, שאל מה ההבדל בין משתף לכופר בכל? הרי שניהם שווים, ורק לבני נח השיתוף מותר. וכך מזכיר בדרך אגב שהשיתוף מותר לבני נח:

"אמר ר"י אלמלא וא"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליה וכו' אמר רשב"י והלא כל המשתתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם אלא מה ת"ל אשר העלוך שאיוו לאלקות הרבה. וגמרא זו הוא תמוה רבתא שקשה על ר"י שאמר אלמלא וכו' וכי הוא שיתוף איזה שינוי מכופר בכל הלא המה שוים לרעה וכמו שהקשה לו רשב"י, ומהיכא איתא שיהיה איזה צד קולא ח"ו השיתוף מהכופר בכל רק לבני נח שרי שיתוף משא"כ לבני ישראל שהוא קוצץ בנטיעות כנודע".

ועיקר תירוצו ביחס לישראל, שלכל הדיברות ישראל השיבו שמסכימים חוץ מלדיבור 'לא יהיה לך' שלא יכלו לענות כי נאמר יחד עם 'אנכי', והם ענו 'הן', ולכן היתה להם טענה.

רבי דוד פארדו

בספרי דבי רב (על ספרי שופטים קמח, 'ועל מ"ש כשהוא אומר') ביאר רבי דוד פארדו בדרך אגב פירושו שמהפסוק 'אשר חלק' לומדים שהגויים מונהגים תחת מזלות, וישראל אסורים לעבוד בשיתוף (בפרשת כי תבא, לא תסור… ללכת אחרי אלוהים אחרים 'לעבדם' – המילה מיותרת, לאסור שיתוף) ובני נח לא הוזהרו.

שארית ישראל

רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ בספרו שארית ישראל (בראשית רבה פרשה ע', עמ' 16), ביאר את הצורך של יעקב להתפלל לפני יציאתו לחו"ל על עבודה זרה, בכך שכל האומות מקבלים שפע משֹרי האומות, ולכן אינם מוזהרים על שיתוף, ולכן אמרו שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה, לכן יעקב התפלל 'והיה ה' לי לאלהים':

"והיה ה' לי לאלהים. מעבודה זרה וכו'. לפי שכל האומות הם תחת שריהם ועל ידם מקבלים, ע"כ אינם מוזהרים על השיתוף, משא"כ ישראל הם חלק ה' ואין להם שייכות באלהי העמים, ולכן אמרו ז"ל הדר בחו"ל כו', לזה אמר והיה ה' לי לאלקים מעבודה זרה".

רבי אברהם חריף

בחידושי רבי אברהם חריף (סי' ו, ב-ג) דן בחקירה אם היו לישראל לפני מתן תורה דין ישראל או דין בני נח, וכתב כדרך אגב וכדבר פשוט שבני נח אינם מצווים על השיתוף. כתב ששלושה דברים שעשה משה מדעתו נשענים על כך שדין ישראל קודם מתן תורה היה כישראל ולא כבני נח. אחד מהשלושה הוא שבירת הלוחות:

"וממה ששיבר את הלוחות נמי מוכח כן דהא טעמיה דיליף ק"ו מפסח שהיא אחת מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל זר כו' כל ישראל מומרים וכל התורה לא כל שכן. וקשה דהא אמר בשבת דף פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר אמר ר' אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא. פירוש דהוה להם טענת אונס על קבלת התורה ולא היה דינם אלא כקודם מתן תורה ועבודה זרה של העגל לא היה אלא בשיתוף. כדאמר בסנהדרין דף ס"ג ע"א אלמלא ויו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל וכו' ופירש רש"י ששתפו שם שמים בדבר אחר. ואף דרשב"י אמר שאיוו אלהות הרבה היינו דסבר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נמי נעקר מן העולם ולמאי נפקא מינה כתב רחמנא העלוך אלא שאיוו כו'. אבל אי אמרינן דיש להם טענת אונס הוה להו דין בני נח ואיתא בסנהדרין דבני נח אינם מצווין על השיתוף. וא"כ אתי הויו דבהעלוך כפשוטו דעבדי לעגל בשיתוף וכיון דאינם מצווין על השיתוף אינם כמומרים וא"כ ליכא ק"ו מפסח. אלא ודאי סבר דאף קודם מתן תורה נמי הוה להם דין ישראל משום דהתורה ירושה להם מאבותיהם ואף להם ניתנה תורה וא"כ אין לישראל טענת אונס דאף דהוה להו טענת אונס על מתן תורה מכל מקום הוו כישראלים גמורים אף מקודם מתן תורה וא"כ מצווין אף על השיתוף ושפיר עביד ק"ו מפסח".

הרב שלמה אלישיב

בספר הזיכרון תפארת רפאל, מובאים חידושיו של רבי שלמה אלישיב (בעל הלשם שבו ואחלמה).

בעמ' קלז-קלח כתב:

"שם י"ח – י"א: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים. הנה רז"ל דברים רבה פ"ב סי' כ"ח תפסו עליו בזה הרבה, ואמרו: יתרו נתן ממש בעבודה זרה, ע"ש. אמנם מה שלא מיחה בו משה רבינו עליו השלום ושתק, הוא משום שאין גוי מצווה על השיתוף, וכמו שכתב באו"ח סוף סימן קנ"ו, ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' קמ"ז ס"ק ב'".

הרב אריה ליב הורוויץ

בקובץ צפונות י, עמ' מח סוף אות ב, מאמרו של הרב אריה ליב הורוויץ עוסק בגמרא בע"ז (נט, ב) שגוי שהפך יין של יהודי ליין נסך, מותר ליהודי לדרוש את דמי הנזק מהגוי ואין זה נחשב שהוא נהנה מדמי יין נסך. ויש לשאול, הרי הגוי פטור שכן יש לו דין 'קם ליה בדרבה מיניה', שכן ב"נ נהרג על פחות משווה פרוטה. במאמרו הרב הורוויץ עסק בתירוצים שונים, ובדרך אגב התייחס לעניין שיתוף וציין לדעת תוס' בבכורות שבן נח אינו מוזהר על השיתוף:

"ועוד דבלאו הכי לא קשה לפי מה שכתבו התוס' בבכורות דף ב ע"ב ד"ה שמא, דבן נח אינו מוזהר על השיתוף, עיין ביור"ד סימן קמז ובפתחי תשובה [שם] סק"ב. וכן משמע פשטות דברי הגר"א ז"ל באורח חיים סימן קנו ס"ק ו. אם כן משכחת לה דניסך יין בא בשיתוף. ועיין בנודע ביהודה מהדו"ת חיו"ד סימן קמח, מה שכתב שם לענין האשרות וכו'. אם כן אינו חייב מיתה".

רבי זאב וולף טננבוים

בספרו רחובות הנהר על פר' האזינו (דף עו, ב) שאל הרב טננבוים על הפסוק "יקנאהו בזרים בתועבות יכעיסוהו", מדוע נכתב בלשון יחיד ונקרא לשון רבים? וביאר שנשמת עם ישראל היא אחת, שורש אחד של חלק אלוה ממעל. וכאשר עם ישראל עובד ע"ז הוא מפריד את השורש. לכן ה' נוקם על ע"ז מעם ישראל יותר משאר האומות, כיוון שהם שורש אחד, וזה רמוז בלשון יחיד בכתיב בפסוק:

"דלכן הקב"ה מקנא ונוקם בישראל אם עובדים ע"ז יותר משאר אומות אשר אין מצווין על השיתוף, היות שנשמת ישראל כלם שורש אחד חלק אלקי ממעל, לכן נקראים בלשון יחיד כד"א כל הנפש הבא למצרים שבעים. אם כן אם ישראל משתחוים לע"ז בזה מכניע חלק אלקי יתברך אל הע"ז וזה דומה לאיש מכריח המלך להשתחות לפני בהמתו או כלבו ע"ש. וזהו שאמר יקנאהו חסר ואו לשון יחיד לידע מדוע הוא נוקם בישראל יותר משאר אומות היות ששורש נשמתם אחד, חלק אלקי ממעל, לכן הוא מקנא בהם יותר משאר אומות והקרי לשון רבים המה העובדים ע"ז".

דברי מנחם

בספר דברי מנחם לרב דוד רגנשברג (אחרי ההקדמה 'חידוש נחמד מאאמו"ר זצ"ל'), דן אם היה לישראל לפני מתן תורה מעמד של בני נוח או ישראל, וכתב כדבר פשוט שבני נח לא מוזהרים על שיתוף:

"וגם ממה ששיבר את הלוחות נוכל להכריח שפיר דהי' להם דין ישראל קודם מ"ת דהא טעמא דשיבר הלוחות מק"ו מפסח ומה פסח שהיא א' מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר כו' התורה כולה וישראל מומרים עאכו"כ. וק' מה ק"ו הוא זה הא אמרינן בשבת פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית כו' ואמר ר' אחא מכאן מודעה רבה לאורייתא פי' דהוה להם טענת אונס על קבלת התורה ולא הוה דינם רק כקודם מ"ת וע"ז של העגל לא הי' אלא בשיתוף כדאמר בסנהדרין ס"ג א' אלמלא ואו שבהעלוך לא נשתייר כו' וא"כ אם יש להם טענת אונס על קבלת התורה אין דינם רק כב"נ וב"נ אינו מצווה על השיתוף וא"כ אינם כמומרים ומה ק"ו איכא מפסח אע"כ דגם קודם מ"ת היו להם דין ישראל ומצווין הם גם על השיתוף וא"כ שפיר עביד ק"ו מפסח וא"כ ממה ששיבר הלוחות מוכח ג"כ דישראל קודם מ"ת היו להם דין ישראל".

חסד למשיחו

בספר 'חסד למשיחו' על מגילת רות (בחלק 'שואל כענין' שלקראת סוף הספר, אות ב') כתב הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' שדין 'מסית' שייך רק כאשר הניסת הוא מישראל, אולם אם הסית נוכרי לעבודה זרה, אין לו דין מסית, אף שגם לגויים אסור לעבוד ע"ז. משום שעבור בני נח איסור ע"ז שווה לשאר ז' מצוות בני נח, וכשם שהמסית לגזול או לחטוא בגילוי עריות אין לו דין מסית, כך הדבר גם ביחס למסית נוכרי לע"ז. וק"ו לפי מה שכתב הרמ"א שע"ז בשיתוף מותרת לנוכרים, אזי כאשר מסיתים נוכרי לע"ז, כל עוד לא מסיתים אותו לכפור בה' – אין בזה חטא כלל, ופשוט שלא שייך בזה דין 'מסית':

"כבר כתבנו למעלה שמלשון הרמב"ם נראה להדיא שסובר שהניסת צריך להיות ישראל דוקא, וכמו דכתיב בקרא 'כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים', ובן נח הא לא היו במצרים. וזכר לדבר איתא בגמרא סנהדרין ס', ב, דרב אשי מוקי שם סיפא דמתניתין, דבאמר 'אלך ואעבוד' – חייב בישראל מומר, דמופקר בכך ולא קמיהדר, ואמאי לא מוקי סיפא כשהניסת בן נח? אלא לאו דישראל המסית בן נח פטור, ואין לו דין מסית, ואם כן מתניתין, דמחייב גם את המסית, על כרחך דלא מיירי כשהניסת בן נח, רק כשהוא ישראל, ולכן מוקים לה בישראל מומר.

וטעמו של דבר נראה לי, משום דעיקר החומרא שהחמירה תורה במסית בשביל הניסת, היא כי הקפידה תורה שלא תתפרץ ותשתרע מחשבת עכו"ם בישראל, שחמורה ע"ז שאף מחשבה שלה מצטרפת למעשה, ולכן לא החמירה תורה רק את המסית לעכו"ם, אבל בהסיתו לעבור על שאר מצות חמורות, כמו גלוי עריות ושפיכות דמים, לית ביה דין מסית בהדיוט שלא אמר שד' שלחו. והואיל כי כן, התינח בהסית לישראל שפיר הוי מסית, דהא אצל הניסת חמורה ע"ז, מה שאין כן אם הסית בן נח לעבוד כו"ם, דאצל הניסת הוי ע"ז כשאר השש מצות שנצטוה עליהן, דעל כולן אזהרתן זו היא מיתתן, הויא האי מסית כאלו הסיתו לגזול וכדומה, ולכן פטור, ולית ביה דין מסית כלל.

ומכל שכן לפי מה שכתבו האחרונים דבן נח אינו מצוה כלל על ע"ז בשיתוף, עיין רמ"א או"ח סימן קנ"ו, ובנוב"י מ"ח חלק יו"ד סי' קמ"ח ובפתחי תשובה יו"ד סימן קמ"ז סק"ב, פשיטא דהמסית בני נח לעכו"ם פטור, דהא בזה שהסיתו לעבוד כו"ם עדיין ליכא איסורא להניסת עד שיכפור באלוהי אמת, ועל זאת הא לא הסיתו".

הרב אליהו פוסק

בשו"ת מור ואהלות (אוהל ארץ נוד, סוף קפג, א) עסק הרב אליהו פוסק בגדר האיסור בבא על בת גר תושב ועל בת גויה, והיה מי שרצה לומר שמכיוון שהגויים אינם מצווים על השיתוף, אין לַבָּא על גויה בזמננו דין של קנאים פוגעים בו, ודחה סברא זו שאמנם אכן בני נח אינם מצווים על השיתוף, אך עדיין דינם כגויים והבא עליהם עובר על האיסור החמור מהתורה:

"אציג כאן מה שהשבתי לחכם אחד, ע"ד שרצה לומר דלפיכך השמיט המחבר דין דקנאין פוגעין ע"פ מ"ד בכמה דוכתי שעכו"ם שבזמנינו כוונתם לעושה שמים וארץ רק שמשתתפים שם שמים ודבר אחר, ואינם מצוים על השתוף וכיון שלא מקרי עכו"ם אם כן דמי לבת גר תושב שאין קנאין פוגעין בו. ואפשר דאין בבתו איסור מן התורה. וזה תשובתי הנה הס מלהזכיר דבר זר כזה, ומלבד שגם בבת ג"ת לא נמצא מבואר שלא יהיה קנאין פוגעין בו חוץ מהרמב"ם כנ"ל. עוד יש לומר כמו שכתבנו באוהל ראשי בשמים אות ט, דנהי דהיא אינה מצווה על השיתוף מ"מ כיון דלישראל הוי עכו"ם ממש א"כ כשבא עליה הוא ממש בעל בת אל נכר. וגר תושב מיירי כשיעבוד רק לה' לבדו ומקיים ז' מצוות רק שאוכל נו"ט וכדומה".

עוד כתב שם באהל ראשי בשמים (הערה שבסוף אות ט), לגבי חצי שיעור לבן נוח, שע"ז בשיתוף היא כמו חצי שיעור מהתורה שאסור לישראל, ולגבי בן נוח תלוי אם בן נוח חייב בחצי שיעור, ושיש בזה מחלוקת ראשונים:

"לפע"ד דתלוי במה שכתב הרמ"א בא"ח קנו דבן נח אינו מוזהר על השיתוף, ומקורו מתוספות פ"ק דבכורות. וראיתי בנוב"י מה"ת חלק יו"ד סימן קמח שחולק על דאם כן מדוע לא הביא הרמב"ם זה בהל' מלכים, ועל כן פירש פירוש אחר ברמ"א עיין שם. ועין דרכי משה וש"ך יו"ד סימן קנא סק"ז ותראה דאי אפשר לומר בו כן. ועין פת"ש שם סימן קמז סק"ב. ויש לומר לפע"ד דאיסור עבודה בשיתוף הוי כחצי שיעור ולישראל הוי מן התורה. ואפשר דגם ממיתין עליה משום חומרא דע"ז. אבל בבן נח דלרמב"ם שבן נח מוזהר בכל שהוא אם כן גם בעבודה בשיתוף אסור כישראל ולפיכך השמיט דינו. משא"כ לתוס' דבן נח צריך שיעור דוקא כנ"ל, על כן אין איסור לו בעבודה בשיתוף ואזלי לשיטתם. והנה להפירוש חזי לאיצטרופי שיטעה ויאכל כזית בכדי אכילת פרס עיין פמ"ג בפתיחה לבב"ח, אם כן איך כתבו דאין בזה לפני עיור כשמוכרין להם דאינם מצוים על השיתוף, דהלא עכ"פ לישראל אסור שמא יטעה וימכור להעובד כו"מ בעצמם בלא שיתוף… ומה שיש לומר לענין עבודה בשיתוף, עיין שו"ת שער אפרים סימן כד, ומעיל צדקה סי' כ"ב, ומגן גבורים ססי' קנ"ו ומה שכתבנו באוהל ארץ נוד קפ"ג סק"א ואכמ"ל".

לפלגות ראובן

הרב זעליג ראובן בנגיס בספרו לפלגות ראובן (חידושי אגדה ח"א עמ' קצט), כתב ששבע מצוות בני נח נועדו לקיום הישוב בעולם, ואיסור ע"ז בא לחזק שבלעדי איסור זה לא יתקיימו שאר המצוות שנועדו לתיקון העולם:

"ולכן בפרשת נצבים דמיירי בעוברים גם על קיום המדיני אשר לא ידעום היינו גם בני נח לא ידעום, אם כי אינם מצווין על השיתוף שאין זה נוגע לקיום החברה, ותראו את שקוציהם, היינו אשר גם להם הוא שיקוץ וכו', אז והבדילו ה' וגו'".

מדרש שמעוני

בספרו מדרש שמעוני (דרוש סא), כתב הרב שמעון משה דיסקין בהקשר של ההבדלים בין עם ישראל לגויים שהאמונה בשיתוף מותרת לבני נח:

"ועם ישראל אשר דתו הצרה את צעדיו הקל לעמים אחרים ודרש מהם שישמרו רק ז' מצות בני נח, שכלן הן בין אדם לחברו. האמונה בה' בשתוף שהיא אסורה לו לעצמו מותרת היא על פי תורתו לעמים אחרים, רק הוא לבדו מחויב להאמין ביחוד".

יד חנוך

בספרו שו"ת יד חנוך ס, ג, רבי חנוך העניך מייער (משושלת רבני סאסוב) עסק בגדר חיוב נשים בשבע מצוות בני נח. וכתב שוודאי שנשים מוזהרות בעבודה זרה כמו גברים. ולכאורה קשה ממה שאמרה נעמי לרות "אסר לן ע"ז", אלא הכוונה שאסור גם בשיתוף:

"ומה שהביא הרב ראיה מפרק החולץ (יבמות דף מ"ז ע"ב) שאמרה נעמי לרות אסיר לן עבודה זרה אסר לן תחום שבת, והרי בע"ז גם בני נח מוזהרים ועל כרחך הכוונה על הנשים שאין בת נח מוזהרת ורק בבואה להסתופף בצל דת יהודית חל עליה אזהרה זו… אכן על דבר קושייתו מפרק החולץ כבר עמדו בזה המפורשים, הוא מה שכתב הרב נועם מגדים פרשת האזינו (עה"פ ה' בדד ינחנו), דהאי אסר לן עבודה זרה, היינו בשיתוף שאין האומות מוזהרים עליה כמו שכתבו התוספות (סנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה אסור) ואין להאריך בענינים האלה כי הדברים עתוקים וכבר הלכו בהן נמושות".

קטגוריה ה – פוסקים שצירפו את דעת הרמ"א ודעימיה להלכה

זרע אמת

בשו"ת זרע אמת ב, קיב, נשאל רבי ישמעאל הכהן אם מותר לאסירים בבית הסוהר שנשבו שם בשל עיכוב בתשלום לבעלי החוב הנושים בהם, לקבל תרומות שתורמים להם גויים על מנת לפרוע את חובותיהם או על מנת לתת להם מזון בעת השהייה בבית הסוהר. והרחיב מאד בסוגיית קבלת צדקה מגויים, וכמה סניפים להקל, ובין היתר כתב שכל האיסור לקבל צדקה מגויים הוא דווקא מגויים רשעים, אך הנוצרים שבינינו אינם רשעים ואינם עובדי עבודה זרה, ולכן מותר לקבל מהם צדקה:

"זאת ועוד אחרת היתה שם, ורציתי לגלותה לקעקע ביצתה של טענת איסור בנידון דידן משום 'ביבוש קצירה', וזה דמכח כל האמור לעיל בענין, מבואר דטעם איסור זה הוא דוקא בעכו"ם או עבד רשע, וכן מוכח מדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות רוצח דין ט"ו הנ"ל, משום דבזה שייך לאסור מכח מה שכתוב בעירובין על פסוק 'ומשלם לשונאיו וכו", וכנ"ל, אבל בגוי גם צדיק, בזה לא שייך כלל האי טעמא, והדבר מבואר דהני שרים אשר אנו חסים בצלם בחמלת השם יתברך, הם מלכי חסד ורודפי צדק, ואינן בכלל עובדי עבודה זרה ועבד רשע שכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות רוצח הנ"ל, דהרי כתבו התוספות בריש עבודה זרה דיבור המתחיל 'אסור לשאת ולתת עמהם וכו": לכן נראה טעם ההיתר משום דגוים שבינינו קים לן בגוויהו דלא פלחי לעבודה זרה, ומהאי טעמא שרי לקמן בפרק בתרא דף ס"ד וס"ה וכו", עד 'ובאמת כוונתם לשמים לסיבה ראשונה, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיהיו מוזהרים הבני נח על השיתוף, כמו שכתב הר"ן בסוף פרק קמא דעבודה זרה, יעוין שם, דהתיר מטעם זה לעשות שותפות עם הגוי בזמן הזה, דהא מה שאסרו רז"ל להשתתף עם הגוי הוא משום דשמא יתחייב שבועה וישבע בעבודה זרה, ועובר הישראל משום 'לא ישמע על פיך', מה דלא שייך בזמן הזה, דכוונתם לסיבה ראשונה, וכן פסק הרמ"א באורח חיים סימן קנ"ו, יעוין שם. ויעוין עוד ביורה דעה סוף סימן קמ"ח ובסימן קנ"א סס"א בהג"ה ובשך שם סק"ו".

וכן בזרע אמת ח"ג יו"ד קו, על השאלה אם מותר לשדך נוכרי ונוכרית, כתב:

"ונוסף על זה דאעיקרא דדינא היה גם כן קצת פנים לומר דבגויים שלנו אין שייך בהו איסור לומר דמיילד בן לעבודה זרה, וזה על פי מה שכתב בהגהה או"ח סימן קנו, דיש מקילין לעשות שותפות עם הגויים בזמן הזה משום דלא שייך בהו איסור שמא יתחייב לו שבועה וכו', דאע"ג דמזכירים שם עבודה זרה מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים וכו', ולא מצינו וכו' דהרי אינם מוזהרים על השיתוף, ע"ש. ואע"ג דאין לסמוך על זה להלכה למעשה להתיר ליילד את הנוכרית דנזכר במשנה ובגמ' להדיא לאיסור, ופסקוהו כל הפוסקים ביו"ד סימן קנד הנ"ל, מכל מקום גם זה חזי לאיצטרופי להתיר בנידון דידן בצירוף הטעמים הנ"ל".

הרב עזריאל הילדסהיימר

בשו"ת רבי עזריאל א, יו"ד קפא, נשאל הרב עזריאל הילדסהיימר אודות יהודי עשיר שיש לו שדה שעומדת למכירה, וגויים רבים רצו לקנות אותה. וגוי אחד הנחשד כשייך לכת של גויים שרוצה לבנות על הקרקע בית תפילה, הציע יותר כסף. והשאלה האם יש חשש למכור לו את הקרקע. הרב הילדסהיימר התיר מכמה טעמים, כשאחד מהטעמים שהגויים עובדים ע"ז בשיתוף ודבר זה מותר להם, וממילא אין כאן חשש של לפני עיוור במכירת הקרקע:

"ולאסוקי הך שמעתתא אליבא דדינא יש להוסיף עוד היתר אחר, והיינו לפי מה שפסק הרמ"א בש"ע א"ח סי' קנ"ו דעכשיו מותר אף להשתתף עם הגוי משום דעכשיו אינו ע"ז רק שיתוף וליכא בזה לפני עור יע"ש. והוא מהר"ן ספ"ק דע"ז, וכן הסכים ג"כ הרדב"ז ח"א סי' קט"ו. ואף דמעיל צדקה החמיר והוא תלוי מחילופי גרסאות בתוס' בסנהדרין ס"ג ע"ב ועיין ג"כ בשו"ת שער אפרים. ולפי זה אזלא לי' מכל וכל איסור לפני עור בזה, אשר על זה סובב סובב כל יסוד האיסור שלפנינו".

וכן הזכיר שיקול זה בתשובתו בשו"ת רבי עזריאל א, יו"ד קפ. נשאל מהרב שמעון צבי דויטש:

"קבלנו לבית מדרשינו מלמד חדש, ובאה אלי השמועה כי השם של אותו האיש מפורש יוצא מפיו של המלמד. שאלתי אותו למה עושה כן, מאחר שאפשר לקצר בלימוד דברי הימים ולאמר רק פאר נאך, ואמר כי באמת עושה כן, רק באקראי אירע שם של אותו האיש בקריאת סיפור א' בספר הקריאה (לעזעבוך) ולא רצה לדלגו מפני שני תלמידים גוים שנמצאים בתוך התלמידים. אמרתי לו כי טוב עשה וכן יעשה גם לעתיד שאם יארע באקראי שם של אותו איש יקראנו, שלא ימצא שם שמים ח"ו מתחלל בשביל דבר שאין בו רק מנהג חסידות, אבל יעיין מקדם בענייני הלימוד שלא יארע הדבר רק לעתים רחוקות. ואח"כ חלק רב אחד על מה שאמרתי שאין במניעת הזכרת שם זה רק מדת חסידות ולא מדינא. לכן אמרתי אפנה אל כבוד הדגמ"ו, ואם שגיתי הוא יורני, ואען ואומר כתלמיד הדן לפני רבו".

ממשיך הרב הלדסהיימר לסוגיית השיתוף:

"ספרי אחרונים שלנו רובא דרובא הם מתושבי מדינות הנוצרים ואולי בארצות אמונת הישמעאלים ג"כ נזהרו להשמיע שם נביאים על שפתם, וגם באמת חילוק גדול בין אמונת הנוצרים באותו איש שחשבו לאלקות וישמעאלים שמעולם לא הגדילו מחוקק אמונתם יותר מגדר הנביא.

ומה שכתב הר"ן [בחי' סנהד' ס"ג ע"ב] הועתק במכתבו  דהא דנוהגים היתר בשיתוף עם הגוי, הנה מלבד דאיזהו פוסקים ס"ל כהגהת אשר"י סוף פ"ק דע"ז דרבא חולק וס"ל דמותר להשתתף עם הגוי, הנה הר"ן ס"ל דאין גוי מוזהר על השיתוף ופסק כן הרמ"א בא"ח סי' קנ"ו, אכן עיין בתשו' מהר"א ששון ותשו' מעיל צדקה ובפמ"ג א"ח סי' קנ"ו ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' ט"ז".

וכן בחידושים ליו"ד סי' רנד, הביא דעות אלו כשיקול וכצירוף.

בית שערים

בשו"ת בית שערים יו"ד רכט נשאל הרב עמרם בלום, "אודות אשר הודיע צערו שהגוים באים לבקשו להתפלל עבור חוליהם שבביתם אם מותר לעשות כן, הנני להשיב בקיצור מה שנראה לפענ"ד בזה כאשר יחננו החונן הדעת".

ולאחר דיונים שונים בסוגיה, כגון 'לא מעלין ולא מורידין', סוגיית איבה והיחס הכללי להצלת עובד ע"ז, כתב למסקנה שמותר להתפלל עבור גויים אלו, וצירף את הסוברים שבני נוח אינם מוזהרים על שיתוף:

"תבנא לדינא נ"ל דמותר להתפלל בעד נכרי חולה, ולא מיבעיא אם אינו נוטה למות כמש"ל ד"ה שנית אלא אפי' נוטה למות הרי לדעת כ"מ אם אינו עובד ע"ז מותר לרפאותו. וכל שכן נכרים בזמן הזה דלאו עובדי עבודה זרה הן, ומכל שכן כשמבקש להתפלל עבורו הרי מאמין באלקי ישראל והרי ב"נ אינו מצווה על השותף, ודוקא בישראל אמרינן בסוכה מ"ה ע"ב וסנהדרין ס"ג ע"א המשתתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם, ועיין ברמב"ם פי"א משבועות ה"ב ובמנין המצות מ"ע ז'. ולדעת מהרש"ל מותר להעלותו אלא שאינו מחויב, ואפילו להאוסרים כבר הוכחתי לעיל שאינו רק איסור דרבנן אי ליכא משום לא תחנם לכן אין להחמיר כ"כ אפילו אין לחוש משום איבה".

הרי בשמים

בשו"ת הרי בשמים ה, כז נשאל רבי אריה לייבוש איש הורוביץ ממי שיש לו ספרי אמונה נוצרית והוא רוצה למוכרם או להחליפם עבור ספרי קודש. דן בסוגיית לפני עיוור, ולמעשה מתיר למכור למי שאינו כומר ספרים שהוא יכול לקנות במקום אחר, ובין היתר צירף את הדעה שבני נח לא נצטוו על השיתוף:

"על כל פנים נראה בנידוננו בספרים הפסולין כשמצויין לקנות ממקום אחר בודאי שרי למכור לנכרי שאינו כומר לכל הפחות. דאף דנימא דלענין איסור עבודה זרה אסור אף בחד עברא מכל מקום היכי שהוא גם לפני דלפני נהי דנימא כדברי האומרים דבאיסור שהוא משום לתא דעבודה זרה אסור גם לפני דלפני כיון שגורם הוא על כל פנים לאיסור עבודה זרה ואנו מצווין לבער עבודה זרה ולשרש אחריה וגם רוצה בקיומה אסור, עי' ש"ע יו"ד סי' קמו ולכן גם גרמא אסור. בכל זאת היכי שהוא חד עברא וגם לפני דלפני הוה ליה גורם דגורם ושרי דומיא דכתב הרמב"ן הובא בקצות החושן סי' שפ"ו דאפילו במקום דאסור גם גורם לממון מכל מקום גורם דגורם שרי – ובפרט דהרי בתרומת הדשן בפו"כ סי' כ"ז חולק על דעת התוס' ופוסק הלכה למעשה דמותר למכור ספרי יראתם לנכרי שאינו כומר. ויפה כתבת שיש לצרף בזה מה שכתב בש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ז דבזמן הזה יש להקל מאחר שעבודת הנכרים שבזמן הזה לשתף שם שמים ודבר אחר ולא שייך לפני עיוור שאין בני נח מוזהרין על השיתוף, וגדולה מזו כתב בשו"ת רבינו חיים אור זרוע סי' קע"ח לענין תשמישי עכו"ם דאינן אסורין עד שעבדו, להכי שריין בזמן הזה בשעת הדחק כיון דעכו"ם שבזמן הזה לאו עובדי כוכבים ומזלות הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ע"ש, וע"כ בנידן שאלתך פשוט הוא להתיר לפענ"ד, – אביך דור"ש באהבה".

הרב יהודה אלטמן

בשו"ת נטע שורק יו"ד מט לרב שגרא צבי טננבוים, מובאת תשובתו של הרב יהודה אלטמן (בעל המי יהודה) שמותר לסחור בספרי אמונה של גויים. הרב אלטמן היקל הן מצד סחורה בספרי עבודה זרה ולפני עיוור, וצירף את דעת הרמ"א ודעימיה שגויים אינם מצווים על השיתוף:

"ועתה הנני חוזר לראשונות לנדון השאלה, דהנה הרמ"א שם בסימן קנא כתב דנהגו להקל כסברא הראשונה דאם הנה דברים אשר יש לנכרי בלאו הכי ממין זה או שיכול מינים אלו במקום אחר מותר למכור להם, וכן ראיתי במהי"א חלק יו"ד סימן קעז שסמך גם כן על זה להתיר למכור בגדים למתים אשר יש עליהם צורת שתי וערב, והיות שגם בספרי עמים ידיעתנו היא דבזמנינו שכיח סוחרים המוכרים ספרים כאילו וגם ביומא דשוקא נוסעים הסוחרים בספרים הנ"ל ממקום למקום ועיקר איסור מכירת ספרי עממים הוא גם כן רק משום לפני עיוור, וכמבואר בתוספות דף יד עמוד ב בד"ה חלב וכו' וברא"ש שם. וגם ידוע דבזמנינו כמעט אין בית אשר אין להם מספרים האלו ויש להם ולשכניהם ממינים אלו ולא הוי כתרי עוברא דנהרי ונוהגין להקל. והיה עוד מקום להוסיף ולומר דיש להתיר אף לסברא אחרונה, כי הש"ך הביא בסעיף קטן ז בשם הדרכי משה דבזמן הזה לא שייך לפני עיוור משום דבן נח אינו מוזהר על השתוף ורבים חולקים על הדרכי משה בזה, עיין פתחי תשובה ריש סימן קמז. ועל כל פנים מדי ספיקא לא נפקא ואם כן הווה ליה לכאורה ספיקא דרבנן דהא טעמא דיש מחמירין הוא רק דמדרבנן אסיר אף דבלא קאי בתרי עבין דנהרא. עיין ש"ך ס"ק ו והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא רק יש לומר דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ואין להתיר לכתחלה לעשות סחורה… וראיתי שגם כבוד דודי הגאון זצ"ל בשו"ת נהרי אפרסמון בסימן קיז סמך להקל מצד סברת הרמ"א ודרכי משה הנ"ל, ועיין בבינת אדם אות ע'. כל זה כתבתי לגלות דעתי להלכה ולא למעשה וכ"מ נ"י יעשה בזה כעצת הגאונים גאוני זמנינו שיחיו אשר הציע השאלה לפניהם. ואשאר בזה בדרישת שלום, ידידו ה"ק יהודא אלטמאן".

הרב קצבורג

בתל תלפיות לו, לט, מובאים דבריו של הרב דוד צבי קצבורג שסמך על הרמ"א להתיר למכור יין לכמרים בשביל בית תפלתם כאשר יכולים לקנות במקום אחר:

"נשאלתי ממי שיש לו מסחר גדול יין ומבקשים מעמו כומרים שימכור להם מעססע יין דהיינו לצורך בית תפלתם אם רשאי למכור להם, והשבתי הדין מבואר בשו"ע יו"ד סי קנ"א ברמ"א סעיף א: 'י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר ויש מחמירים ונהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו'. וכ' הש"ך אות ז לשון ד"מ מיהו בזמן הזה יש להקל דמקילין להשתתף עמהם עכ"ל, ר"ל כמו שכ' באו"ח ססי' קנ"ו דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים ש"ש ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום ל"ע שאין ב"נ מוזהרים על השתוף, וע' בפתחי תשובה שם בשם אמונת שמואל שאין זה היתר ברור ובין ב עגולים ציין לסי' ק"ס אות א מיישב קושייתו ע"ש וע' במחצת השקל סי' קנ"ו אות ג מאריך בזה".

ומביא שנוהגים לסמוך על דעה זו שגויים אינם מצווים על השיתוף בדינים שונים:

"ועמא דבר ראיתי שמקילין בזה כי כל מצבות סוחרים מוכרים אבנים עם שתי וערב וחוקקים באבנים שתי וערב וכן הכורכי ספרים ומוכרי תכשיטין וע' בתשובת ר"י אסאד ז"ל יו"ד סי' קע"ז ד"ה אמנם לדינא סמך ג"כ על היתר זה וע' מהר"ם שיק יו"ד סי' קנ"ב שמחמיר על הסופר שמוכר מצבות כאלה אכן נראה דזה רק בכל דברים הנ"ל שיש איסור ע"ז לגבי ישראל גופא שאם הך שתי וערב יש לו דין ע"ז עושה הישראל גופא איסור שנהנה מע"ז מחמיר אבל בנ"ד שעל הישראל אין אנו דנין כלל שהרי יינו אינו ע"ז כלל רק מצד לפני עור אתינן עלה ואין כאן אביזרייהו דע"ז רק שמסייע לב"נ לעבוד ע"ז שלו בזה יש יותר לסמוך אהיתרא דהש"ך. ומעתה בנ"ד דיש הרבה מוכרי יין בעולם שפיר יש לסמוך על שיטה ראשונה שברמ"א הנ"ל".

בסוף דבריו הציע כיוון אחר להתיר, שהכמרים אומרים את זה כדי לקבל הנחה במחיר או פטור ממכס, וממילא לא ברור שזה לע"ז ואין איסור:

"ובאמת לא הבנתי מה שהכומרים מבקשים מהמוכר מעססע וויין וכי יין זה יש לו טעם או צורה משונה משאר כל היינות והרי בודאי כל היינות כשרות להם לזה ואין שחר כלל לבקשתם זה, וכמדומה לי ברור דלכך אומרים ומבקשים מעססע וויין דלפי דעתם מוזיל המוכר ממחירו כיון שהוא לצורכי ציבור שלהם ואולי גם פטורים מלשלם המכס בעד יין כזה ומעתה אין גוי נאמן בזה אף לחומרי כיון שיש לתלות אמירתו בהנאתו ומבואר ברמ"א הנ"ל דדוקא לכהן עכו"ם או לעכו"ם שחזקתו שיקטיר לע"ז אבל לסתם גוי מותר ומעתה בנ"ד שיש לו בצע כסף בזה אם גם שמוחזק להקטיר לע"ז אבד חזקתו ביין זה שרוצה לקנות עתה אולי רק לצורך ביתו הוא קונה ואמירתו הוא רק כדי לגנוב את המכס או שיוזיל לו המוכר א"כ מצמיח מזה עוד היתר נוסף על הנ"ל, יחוו נא מאורים הגדולים שיחי' דעתם הרמה בזה".

קטגוריה ו – פוסקים שעולה מהם כדעה המקילה [או שנטו לכך בצורה ברורה]

רבי יצחק מלאטיש

בשו"ת ר"י מלאטאש, רבי יצחק בן עמנואל מלאטיש נשאל על דין שהיה ליהודי עם גוי ובדיון בערכאות אמר היהודי שאם הגוי יישבע יזכה בדין, והגוי נשבע, וכעת הגיע הדיון לישראל (מדובר בחצר של הגוי שהיתה בשימוש היהודי, ואין לו ראיה ששילם על השימוש כדי שתהיה לו חזקת שוכר). בתוך התשובה מזכיר רבי יצחק שפשוט ששבועת הגוי מועילה לו להיפטר, והראיה מהסוגיה שלנו שאסור לעשות שותפות עם הגוי כדי שלא יגרום לו לישבע בע"ז, הרי שאם יישבע יש תוקף לשבועתו. והוסיף שזה אפילו בזמן התנאים שהגויים היו עובדים ע"ז, כל שכן בזמנינו שהגוי לא עובד ע"ז שהרי הוא מאמין בבורא העולם [רבי יצחק חי באיטליה, כך שפשוט שהוא מדבר על הנצרות]:

"ופשיטא דשבועת גוי מהני להפטר גוי ע"י שבועתו, וראיה מהא דאמרינן אסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו הגוי שבועה ונמצא שהישראל גורם שהגוי מזכיר יראתו ועובר משום לא תזכירו, ואפילו בזמן התנאים שהיתה אותה אומה שבימיהם עע"ז, כל שכן בזמנינו זה שאין הגוי עובד ע"ז שמאמין הוא במי שברא שמים וארץ הרי שעל כל פנים נפטר הגוי בשבועתו אפילו מדין תורה".

בנין שלמה

בספרו בנין שלמה [ספר שעונה על קושיות התוספות על רש"י] ע"ז ב, א, ד"ה בתוס', כתב הרב נתן מז שבנוסף להיתר שמוזכר בתוספות שהגויים אינם אדוקים ("דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים"), יש להוסיף שהם עובדים בשיתוף:

"בתוס' ד"ה אסור לשאת ולתת. לכך נראה משום דקים ליה בגוויה דלא פלחיה ע"ז וכו' עכ"ל, ונראה לי עוד טעם ההיתר לפי מה שכתב הרא"ש בפרק ד' מיתות על מה דאמרינן שם דאסור להשתתף עם הגוי דילמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בשם ע"ז ועבר הישראל משום לא ישמע על פיך. וכתב שם דבזמן הזה מותר משום שמשתתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו דאסור לגרום לאחרים לשתף, גם לפני עור ליכא, דלא מצינו דהוזהרו על השיתוף עכ"ל שם, וכ"כ תוס' שם. אם כן מהאי טעמא יש להתיר כל משא ומתן, שוב מצאתי שכתב טעם ההיתר זה בש"ך בשם ד"מ סי' קנ"א על מה דאמרינן שם דברים שאסור למכור לעולם לעכו"ם משום לפני עור ע"ש".

וכן בספרו בנין שלמה על התורה ביאר על פי זה מדוע יצחק רצה לברך את עשו (פר' ויצא ד"ה וישלח יצחק את יעקב):

"ומן הנראה שעשו אף שמצינו שהיה עובד עבודת גילולים, וכדאמרינן חמש עבירות עבר אותו רשע בו ביום ואחד מהן הוא שהיה כופר בעיקר, מכל מקום עדיין היה עובד בשיתוף, דאם לא כן לא היתה רבקה חס על חיותו וגם יצחק לא היה מברכו".

[מקור זה לא הובא בקטגוריה יותר מפורשת, מכיוון שהוא כתב "לפי מה שכתב הרא"ש", כלומר הוא לאו דוקא מכריע כך].

ישמח משה

ממה שכתב הרב משה טייטלבוים בביאוריו עולה שלדעתו גויים אינם מצווים על השיתוף.

בישמח משה סוף פר' שלח, ביאר בדרך אגב את ז' מצוות בני נח:

"והנה דינין אין פירושו דיני התורה, דמשפטים בל ידעום (תהלים קמז כ), רק דנצטוו להניח נימוסים ולהיות להם ערכאות לדון על פי אומד דעתם, והרי יש להם, ובברכת השם גם כן לא נתפרצו, ואבר מן החי גם כן לא נתפרצו רוב האומות, ועכו"ם אף שעובדין עבודה זרה, הלא דרשו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) כי גדול שמי בגוים וכו' (מלאכי א יא) דקרו ליה אלהא דאלהא, רק שעובדין בשיתוף, וקיימא לן דבן נח אינו מצווה על השיתוף. ועוד הלא אמרו רז"ל (חולין י"ג ע"ב) נכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת אלילים הן, רק מנהג אבותיהם בידיהם, וכמבואר בפסוק (ירמיה טז יט) ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, אבל גזל וגילוי עריות ושפיכות דמים לא הנחילם אבותיהם לומר שהוא מותר, והכל יודעים שאסור, על כן התיר ממונם לישראל שהם מקיימין מצות אלו".

ובישמח משה פר' יתרו ד"ה מסכתא הקשה שלמ"ד בני נח מצווים על השיתוף, קשה היאך אמר הקב"ה 'נעשה אדם בצלמנו' כי בכך מכשיל את הגויים בעבודה זרה בשיתוף, וביאר:

"ועל כרחך צריך לומר דהוא ללמד ענוה, וממילא דהמתגאה כעובד עבודה זרה".

ודרש שם גם למ"ד שאינם מצווים על השיתוף.

בישמח משה פר' וישב כתב שישראל שעבד עבודה זרה, הכוונה שעבד בשיתוף:

"ידוע דישראל לא עבדו עבודה זרה רק בשיתוף, כי אחאב שם שמים היה שגור בפיו, ולכך קראו לעבודה זרה בעל, באמרם כי הוא בעל הנהגה בשפלים, מה שאין כן העילה הראשונה ב"ה, וכמאמר אליהו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגו' (מלכים א' יח כא), ואליהו תיקן האחדות אז בהר הכרמל, ופנחס גם כן תיקן האחדות והוא ברית שלום, כי אז פגם זמרי באחדות, ועל כן נאמר בתרגום יונתן (בלק כה ו) ואינון בכיין וקריין ית שמע, עיי"ש במפרש. והיינו דא"ל פנחס הוא אליהו שתיקן האחדות מה שזמרי פגם שם שבעל בת אל נכר, ולתיקון זה היה רבי עקיבא שבא גם כן מזמרי שהוא שכם בן חמור, עיין שם בהמפרש. א"ל רבי עקיבא לית ליה זכות אבות שהוא טהור מטמא, כמבואר שם בעשרה מאמרות בפנים, על כן יש בו כח לתקן יותר כמבואר שם במפרש, א"ל ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, על פי מאמר רז"ל (יומא כ"ו ע"א) לא אשכחן צורבא מרבנן דמורי אלא מיששכר, אבל התירוץ כי רבי עקיבא הוא יששכר כמבואר שם בהמפרש, וידוע דרבי עקיבא עסק גם בשער החמשים (ספר הגלגולים פמ"א), והוא היודע בינה והמתגלגל הוא קרוי בן להראשון (שם פ"ו), והבן".

עוד כתב בספר 'זהב שמואל' ששליח ציבור צריך להיזהר מלחשוב שהתקבלות התפילה תלויה בו. ואם חושב כך הוא כעין עובד בשיתוף, שהכח בידיו תחת ה'. ויש צד שזה חמור מע"ז, כי ע"ז כופר בה', ועל כן אינו חושב שעובד ע"ז בפני ה', ואילו המשתף מאמין בה' והרי הוא כעובד ע"ז בפני המלך.

אדר"ת

מדברי הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים במקומות שונים, עולה שסבר שבני נח לא מוזהרים על השיתוף.

בקונטרסו 'שמור את הדבר' (סנהדרין צט) עסק בדרשת תנא דבי רבי ישמעאל בענייני ע"ז, ותלה את המחלוקת בדרשה בשאלה אם בני נח הוזהרו על השיתוף:

"ולכאורה היה נראה דנפקא מינא טובא גם להלכה מדרשות אלו, דאם נדרוש 'ויצו' זו עבודה זרה מדכתיב סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, הרי בסנהדרין ס"ג א' אמרו שעבדו בשיתוף, וא"כ גם בני נח הוזהרו על השיתוף. אבל אם נדרוש מהואיל הלך אחרי צו הרי שם לא מיירי בע"ז בשיתוף וגם לר' יוחנן שדורש אלהים זה עבודה זרה מדכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני הרי עיקר הלאו הזה נאמר שלא לעבוד בשיתוף, אם כן גם בני נח אסורים בשיתוף".

והמשיך וביאר שסוגיין דעלמא שלא נזהרו על השיתוף והפנה גם לשו"ת נוד"ב:

"והנה אם נאמר דכוונת תנא דבי ר' ישמעאל שמצות ע"ז נאמרה בתחילה היינו תחילה לכל המצות שבעולם והיינו לבני נח ונלמוד מדכתיב הואיל הלך אחרי צו א"כ לא נצטוו בני נח על השיתוף וכסוגיין דעלמא שאומרים דבני נח לא הוזהרו על השיתוף [ועי' שו"ת נודע ביהודה תנינא ושו"ת ושב הכהן סי' ל"ח ואכ"מ], א"כ יהא נפקותא גדולה לדינא בין דרשא דר' יהושע בן לוי ורבי לדרשא דתנא דבי ר' ישמעאל דלדרשא דתנא דבי ר' ישמעאל לא יתחייב להביא חטאת עבודה זרה אלא כשעבד בלי שיתוף אבל כשעבד בשיתוף הרי אין זו המצוה הראשונה שבעולם רק זו היא המצוה שניה שבעשרת הדברות לא יהיה לך אלהים אחרים והוא דבר תמוה מאוד לומר כן. ואולם לאינך דרשי ודאי אין מקום לחלק בזה כלל דר' יהושע בן לוי ואי תימא רבא ואמרי לה כדי דרש מדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה איזו מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות הוי אומר זה ע"ז ודאי שגם העובד בשיתוף הוא כופר בכל התורה כולה".

בספרו 'בני בנימין' (הערות על הרמב"ם הל' ע"ז ז, א) הביא את השאלה מדוע מברכים על עקירת עבודה זרה בא"י למרות שמדובר על מצווה הבאה בעבירה של אי-השבת הגזל, וביאר:

"דיש לומר דבמצוה הבאה על ידי עבירה שעבד עובד ע"ז לא שייך לקרותה מצווה הבאה בעבירה כלל… דהעיקר כהסוברים דב"נ לא נצטוו על ע"ז בשיתוף ובודאי מצות עיקור ע"ז היא על כל ע"ז אף שנעבדה בשיתוף וא"כ לא שייך כלל משום מצווה הבאה בעבירה דאינה עבירה כלל ממנו כנ"ל ברור".

כאן כתב בהדיא שהעיקר כסוברים שבני נח לא נצטוו על השיתוף.

עוד כתב בחידושי האדר"ת (תשובה מאהבה עמ' קכד) שלדעת היראים ע"ז בשיתוף מותרת לגויים.

עוד מדברי האדר"ת: בהערות ששלח לרב יחזקאל ליבשיץ, מחבר ספר 'המדרש והמעשה', במקום אחד (הערה ה) דחה ראיה מדברי נעמי לרות להוכיח ששיתוף מותר לבני נח (שאמרה "אסור לן עבודה זרה כו' והרי גם לבן נח אסור, ועל כרחך דכונתה על השיתוף" והרי שהוא מותר), שאולי בא ללמד לענין השכר ולא קשור לע"ז בשיתוף. ובמקום אחר (הערה כא) הביא ראיה שב"נ לא מוזהרים על שיתוף, מכך שיעקב הזהיר את בניו על ע"ז למרות שכבר היו מוזהרים כבני נח, כי כעת מזהירם על איסור שיתוף.

בגדי שש

הרב שלמה שמאמה בביאורו בגדי שש לאו"ח קנו, רצה להביא ראיה לכך שאין בני נח מוזהרים על השיתוף אך לבסוף דחה את הראיה. אבל בפשטות הדין עצמו מוסכם עליו:

"צריך להבין מנא לן דאין ב"נ מוזהרין על השיתוף, אימא כמו דמוזהרין על ע"ז כן מוזהרין על השיתוף! והלא על מצות קידוש ה' איבע"ל בפרק בן סורר ונהיה דלמסקנא אין מוזהרין על קידוש ה', היינו משום דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכבר האריך בזה בתשובת שער אפרים. ולדידי חזי לי דאין בן נח מוזהרין על השיתוף מדאיתא ביבמות בפרק החולץ אמרת לה אסירת לן ע"ז, אמ"ל ואלהיך אלהי. וקשה דבלאו הכי בן נח מוזהרין על ע"ז. ואם נאמר שלא היו מוזהרין על השיתוף ניחא שפיר דאמרת לה אסירא לן ע"ז אפילו בשיתוף.

אלא האמת אין מביאין ראיה מאגדה, ואי משום קושיא איכא לתרוצי לה דאמרת אסירת לן עבודה זרה ומצווין על קידוש ה' ויהרג ואל יעבור, אי נמי אסירת לן ע"ז ואסורא בהנאה, ומ"ה אמרת אסירת לן ע"ז ולא אמרה מיפקדן אע"ז".

אליהו רבה

בספרו אליהו רבה על יו"ד קנא, א, העיר הרב פנחס אליהו בסובסקי על הנודע ביהודה, ומשמע שדעתו כמקילים:

"ונהגו להקל כסברא הראשונה. עי' ש"ך… וראיתי בתשובת נו"ב מהדורה תניינא… בהג"ה מבן המחבר, שכתב דבני נח מוזהרין על השיתוף… ומדברי הרב באורח חיים סי' קנ"ו אין ראיה כלל, דקאי רק על השבועה, ע"ש. וכפי הנראה נעלמו ממנו דברי הרב בדרכי משה כאן שהביא הש"ך, שכתב בהדיא דבן נח אינו מצוה".

עמק הלכה

בשו"ת עמק הלכה ב, יב, דן הרב יהושע בוימל האם עבודה זרה בשיתוף לישראל פחות חמורה מע"ז רגילה. ונטה לומר ששיתוף מותר לבני נוח:

"ואמנם בגוף הדבר אי יש חילוק בין עובד ע"ז בשיתוף לעובד ע"ז ממש שהאריך כת"ה בחיבורו, הנה גבי בן נח מבואר ברמ"א או"ח סימן קנ"ו דבן נח אינו מוזהר על השיתוף, ומקורו מדברי התוס' סנהדרין ס"ג ובכורות דף ב' לענין שותפות עכו"ם שנשבעים בקדושיהם עיש"ה, אולם הנובי"ת יו"ד סי' קמ"ח משוי טועה מאן דסובר דב"נ אין מוזהרין על השיתוף עי"ש שפירש דברי התוס' באופן אחר דלא מיירי כלל לענין עובד בשיתוף. אולם הפתחי תשובה שם הביא בשם המשנת חכמים והגר"י ברלין ז"ל דס"ל דב"נ אין מוזהרין על השיתוף דלא כהנוב"י הנ"ל, ועי' בספר סדר משנה בהלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ז' אריכות נפלא בזה להוכיח כפשטות דברי התוס' דאין ב"נ מוזהרין על השיתוף".

ותמה על הנודע ביהודה מהגמ' בסנהדרין:

"ובאמת שדברי הנוב"י תמוהין, דהרי ש"ס ערוך הוא בסנהדרין ס"ג אמר רבי יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה, וברש"י שם ד"ה אלמלא דהא לא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר עכ"ל, ומבואר דאין מוזהרין על השיתוף, ואף דהתם בישראל מיירי ובישראל כ"ע מודי דמוזהרין על השיתוף".

והזכיר שכך כתב כבר הרב נתנזון:

"כבר עמד בזה השו"מ בסי' נ"א הנ"ל, וכתב דהכוונה הוא על הערב רב שדין ב"נ להם עי"ש, ומלבד זה כיון דישראל הי' להם טענת מודעה רבה לאורייתא שבת דף פ"ח, רק דלגבי עבודה זרה לא מהני טענה זו דהרי גם ב"נ מצווין על ע"ז, וע"כ כיון דאמרו העלוך א"כ לא הוי רק ע"ז בשיתוף וע"ז שוב מהני טענת המודעה ושפיר אמר ר"י אלמלא וי"ו דהעלוך. אבל לשי' הנוב"י דגם ב"נ מצווין על השיתוף א"כ מה הועיל מה שאמרו העלוך בוי"ו".

ויישב באריכות את דברי הנודע ביהודה מקושיית הגמרא בסנהדרין, אך מכלל דבריו נראה בבירור שנוטה לדעה המקילה.

ר"י פערלא

בחיבורו על רס"ג (עשה לא, ח"א דף קעח, א), עסק רבי ירוחם פישל פערלא בגמרא בסנהדרין נט, א-ב: "כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה". אבל אם נשנית כדי ללמד דין חדש – "לישראל נאמרה ולא לבני נח" כי נחשבת 'לא נשנית בסיני'. אם נשנית עיקר האזהרה בסיני, נחשבת 'נשנית בסיני' (כי על האזהרה עצמה לא היה צריך לחזור) גם אם לומדים דין חדש, כמו איסור עבודה זרה בשיתוף, שנאסרה לישראל ובני נח לא מוזהרים. וכתב שדעת רוב האחרונים כרמ"א: "ולפי גירסא זו אדרבה מוכרח מזה כדעת הסוברין דאין ב"נ מוזהרין על השתוף. וכמו שפסקו הרמ"א ורוב האחרונים ז"ל". ודבריו ארוכים ומפולפלים.

נספח: לשונות מיוחדים אצל הפוסקים ביחס לדעה המקילה

לשונות מיוחדים ביחס למקילים אצל הפוסקים המחמירים

בשער אפרים סי' כד, כתב: "הנה ראיתי רבים טועים בפירוש זה שאומרים שאין בן נח מוזהר על השיתוף", הרי שכך סברו רבים.

כיוצא בזה הרב שמואל לנדא בנודע ביהודה בשו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד קמח, "ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת, ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה…", הרי שכך חכמים היו רגילים לומר. וכן בהמשך דבריו שם "ונ"ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף…", "ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין ב"נ מצווה לעבוד ע"ז בשיתוף".

לשון הרב קלישר בספר אמונה ישרה (ח"ב מאמר ז עמ' קא): "ויש טועין לומר שהיתר להם ע"ז בשתוף, וזה אינו אמת".

במנחת חינוך כו, יט: "נראה מדבריהם דאין ב"נ מצווה לעבוד עבודה זרה בשיתוף, וכן הוא בהגהת רמ"א או"ח סי' קנ"ו, וכן ראיתי הרבה מחברים תפסו זה לדבר ברור".

הרב דוד פרידמן בשאילת דוד סוף ח"א: "והארכתי בזה יען יש הרבה טועים בזה, להתיר עבודת שיתוף לבני נח".

ר"י שטייף כתב (מצוות השם מצווה כו): "לענין עבודה בשיתוף, תפסו הרבה מחברים שאין בן נח מוזהר על זה". [10]

[1] בתוך דבריו הפנה לרבנו יונה על ברכות (מ, א, מדפי הרי"ף):

"והכותי בזמן הזה כמו נכרי דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו ומביא ראיה מהירושל' דגרסי' התם רבי ברכיה אמר אני עונה אמן אחר כל המברכין משום שנאמר ברוך תהיה מכל העמים דמשמע דאפילו אחר שאר האומות היה עונה אמן מפני שהקב"ה ברוך הוא בפי כל האומות ואף על פי שאינם מכירין אותו כיון שמחשבתם לברך את השם ואנו שומעין כל הברכה מפיהם עונין אמן אחריהם כן נראה מלישנא דברייתא דתניא אחר הכל עונין אמן ולא מיעט אלא תינוקות בשעה שמתלמדין שאין כונתם לשם כלל"

 

[2] והמשיך שה' ציווה על אכזריות כלפי הרשעים כי זה תיקון לעולם (כך היה במבול; בסדום; וכך ציווה ה' את ישראל לגבי שבע אומות אם רוצות להילחם בישראל, וכך גם נוהגות האומות כיום באויביהן):

"והנה שמעתי בשם איזה אנשים אפיקורסים, האומרים כי מצות לא תחיה כל נשמה לא מפי ה' יצא רק מלב משה שהיה אכזר, ביען כי הדבר אכזריות גדול מאד ומפי עליון לא תצא הרעות, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ואני זאת אשיב להם: חדא, אם כדבריהם, וטוב לכל הוא אפילו לרעים המפסידים חברת מין האנושי במעשיהם ותועבותיהם, למה הרג נער וזקן טף ונשים כאחד בכל העולם כלו בדור המבול ושלח עליהם חיל נוזלים, וצוה להרוג אותם בהרים ובגבעות ובכל המקומות אשר בארץ, ולהרוג עמהם אפילו שאר בעלי-חיים, את כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, וישאר אך נח אשר היה איש צדיק לפניו לקיום המין. וכי זאת לא משפט איום יותר גדולה? ומדוע שלח את מלאכיו, גברי כח, ויצום לשחת את ערי הככר, יחד סדם ועמרה, אדמה וצבוים, ביום אחד, הם ובניהם ובנותיהם, עולל ויונק עם זקן ושיבה, ואת כל אשר להם מבעלי חיים? ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר לא רחם אפילו על הארץ ועל הפירות, על הגפן ועל פרי הגפן, ועל שאר צמח האדמה. ויהפך את הערים האלה ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה בשעה אחת, ולא השאיר מהם רק לוט ובנותיו בזכות אברהם. וכי זאת אינו מידת הדין יותר? והנה, הנהגת ומעשים של שבעה האומות היו גם כן רעים וחטאים לה' ולבני-אדם כמעשה אנשי סדום ודור המבול, לכן גזר על שלשה אלה להכרית מארץ זכרם. והרבה שלוחים למקום: על דור המבול שלח מים אדירים לכלותם מעל פני האדמה, ועל ערי הככר שלח מלאכיו להשחית, ועל שבע אומות שלח את עמו, ויאמר: לא תחיה כל נשמה, כי כל דרכיו משפט.

ועוד כי הדבר הזה שקר וכזב בעצמו, כי לאו דוקא נצטוו לא תחיה כל נשמה אשר בכל הארץ, כמו שאמרו חז"ל בירושלמי (פרק ששי דשביעית): שלשה פרסטיגיות (רוצה לומר ברירות) [אגרות/צווים] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא נכנסו לארץ. מי שרוצה להפנות – יפנה. מי שרוצה להשלים – ישלים (ויקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ושלא להתנהג במעשיהם הרעים הראשונים כנזכר ברמב"ם, הלכות מלכים פרק ח'), ומי שרוצה ללחום – יבוא וילחם, וכן היה. גרגשי פנה והלך לו לאפריקה, גבעונים השלימו ולא הרגו אותם בני ישראל, שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ובעד השלח [חרב קצרה] נפלו, ובהם קימו בני ישראל לא תחיה כל נשמה. כי ה' לא צוה מצוה זו כי אם על מי שילחום נגד ישראל מן השבע אומות. ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, שגם היום כל המלכים נוהגים ככה עם כל עיר מבצר אשר ילחמו אנשי המבצר כנגדם, וילכדו ויקחו בחזק יד, שלא נותנים חנינה לכל אשר ימצאו בתוכה. ואם כן אפו, דברי האפיקורסים בטלו כחרס הנשבר. גם מצינו שהכתוב משבח את שמואל הרמתי באהבת רעים, כנאמר והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים (שמואל א' ב' כ"ו), הרי נתבאר כי מוטל זה החוב מן התורה והכתוב גם כן".

 

[3] אלו הדברים המלאים של מהר"ץ חיות שם:

"ואם רואין אנו כי ככה התנהגו בחמלה ורחמנות נגד בעלי חיים שאינם מדברים, מכל שכן שהתנהגו ביושר המדות נגד שאר האומות, אף כי כלם כאחד היו בימים הקדמונים עובדי אלילים מקטרים למולך, והיו זובחי אדם מעבירים בניהם ובנותיהם באש, והיה הנקל להם למהר לשפוך דם נקי, ולא לחנם הזהירנו חז"ל בעת הזאת, בעת אשר הרעו דרכם מאד, והיו חשודים על רציחה ורביעה ושאר התועבות המגונות, וצוו שלא להתלוות מהם בדרך, ואסור לקחת רפואה מהם, ואסור להסתפר מהם ולהתייחד עמהם, וכל זה מפני שחששה הקרובה אולי יהרגו אותנו, כי ידעו דרכם הרע איך היו נשחתים במדות מגונות, וכן ספרו בתלמוד ענינים נתעבים מה שראו בעיניהם (עי' רמב"ם פרק עשרה מהלכות עכו"ם). ואמרו במשנה דאבות: אל תהי בז לכל אדם, אפילו עכו"ם שבימיהם במשמע. ואמרו: שנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. 'בריות' היינו כל בני אדם בכלל ובפרט, כל זמן שלא הרעו לנו – אסור לשנוא אותם. ואמרו: חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר: כי בצלם אלוהים עשה אתה אדם. והכוונה על כל מין בני אדם, אחר שבשעת הבריאה לא נברא רק אדם אחד, וממנו נשתלשל כל העמים ולאומים נפרדים. ועי' פירוש תוספות יום טוב שם, והנביא גם כן מכריז ומשמיע ברבים: הלא אב אחד לכלנו, אל אחד בראנו. מדוע נבגוד איש באחיו (מלאכי ב') וחז"ל הזהירו אותנו גם כן שלא לבד שאסור לגנוב ולגזול מהם אפילו פחות משוה פרוטה, עי' רמב"ם פ"א מהלכות גניבה ופרק א' מהלכות גזילה, רק גם כן אסור לגנוב דעתם למכור להם מתה בחזקת שחוטה (רמב"ם פרק וא"ו מהלכות דיעות) מש"ס חולין צ"ג ע"א, וביותר הרחיב בזה הדיבור הרמב"ם (פירוש למשנה פי"ב דכלים משנה ז').

ותראה שמה נעימות לשונו, איך שינה ושלש הרבה פעמים שהחוב מוטל עלינו להתנהג נגדם ביושר המדות והמשקולות, ע"ש.

ולא לבד שאסרו להרע להם ולשנוא אותם, רק נהפוך הוא, צוו חז"ל לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם (גיטין נ"ט ע"ב, ורמב"ם פ"י מהלכות עכו"ם), ולא לבד שצוו לרחם עליהם להטיב להם במאודם, נצוטינו גם כן להקדימם בדברי אהבה וחיבה ולהקדים להם שלום. אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה נשיא ישראל, ובכל זאת לא הקדימו אדם שלום בעולם, אפילו עובד כוכבים ומזלות בשוק. וצוו לנו חכמינו ז"ל להרבות שלום עם כל אדם, אפילו עם עובדי כוכבים ומזלות בשוק (ברכות י"ז ע"ב), ואמרו על ר' יוחנן – שהיה ראש לבני ארץ ישראל אחר מות רבינו הקדוש – כשראה זקן עכו"ם היה עומד לפניו (קידושין ל"ג ע"א), עיין רמב"ם פרק עשרה מהלכות תורה הלכה ט', שכתב: ואפילו זקן עכו"ם מהדרין אותו בדברים, ונותנים לו יד לסומכו, מפני דכתיב: 'לפני שיבה תקום' – כל שיבה במשמע. וכבר נאמרו ונשנו ונקבצו כל המאמרים הללו ביתר שאת בדורנו ובדורות הקודמות שלקטו כל אותן המאמרים המפוזרים אחת הנה ואחת הנה בתלמוד ובמדרשים, והציגו אותם למראה עיני חכמי העמים, למען ידעו ויכירו כי אומתינו אומה חכמה ושלימה, מתנהגת בכל עת באהבה ואחוה וחיבה עם הנימולים ואינם נימולים, והאב לכל המאמרים היא תפלת שלמה המלך עליו השלום, אשר נחה עליו רוח נבואה ורוח חכמה ודעת, ואמר בתפלתו: וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל וגו', ובא והתפלל בבית הזה, ואתה תשמע מן השמים מכון שבתך, ועשית בכל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א' ח').

ואם ככה התנהגו עם אותן עובדי כוכבים ומזלות אשר לא הטיבו עמם, צא וראה מצות התורה בהתנהגות נגד האומות שהטיבו עמם שנאמר 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. ואף עמון ומואב אשר באה האזהרה 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים', בכל זאת כתב בספר יראים להרב ר' אליעזר ממיץ, ומובא בהגהת מיימוני פרק וא"ו מהלכות מלכים: דוקא להקדים להם שלום אסור, אבל תשלום שלום עקב שהטיבו אתנו – מותר גם לעמון ומואב. וראיה לזה מן דוד מלך ישראל, שנאמר: אעשה חסד עם חנן, כאשר עשה אביו חסד עמדי (שמואל א' י"ח). ומכל שכן שהתנהגו באהבה וחיבה עם שאר הלאומים אשר נבראו בצלם, כמו שנאמר: דרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום (ירמיה כ"ט). וצדקיהו מלך יהודה נענש מפני שהפר בריתו עם נבוכדנצר שנשבע לו, ונאמר: ויעש הרע בעיני ה', וגם במלך נבוכדנצר מרד, אשר השביעו באלוהים (דברי הימים ב' ל"ו).

והמשנה אמרה: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, היינו אומה המושלת תהיה משפט הממשלה על איזה אופן שתהיה. ועי' גם כן מדרש קוהלת פיסקא 'אני פי מלך שמור': אמר הקב"ה – משביע אני עליכם, שאם תגזור המלכות גזירות קשות, אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אלא 'פי מלך שמור' בכל דבר שיאמר לך, ואמרו (כתובות קי"א ע"א) שלשה שבועות השביע הקב"ה את ישראל בגלות: שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות.

ועתה אם רואים אנחנו יושר הנהגתם נגד עובדי כוכבים אשר קטרו לבעלים, ולא האמינו במציאות ה' ואחדותו, וגם בהשגחה ובשכר ועונש, מכל שכן נגד הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים, ובמציאות ה' ובגמול עולם הבא ובשאר עקרים ויסודות אמונה, בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב, ואלו אשר שומרים שבע מצות מפני שנצטוו בהם מאת ה' על פי משה, המה מחסידי אומות העולם, ויש להם חלק לעולם הבא, כפי הלכה הקבועה אצלנו (ברמב"ם פרק שלישי מהלכות תשובה ובפרק אחד עשר מהלכות עדות ובפרק שמיני מהלכות מלכים), דחסידי אומות עולם יש להם חלק לעולם הבא, וגם הנוצרים משמרים שבע מצות ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה' למשה, ומאמינים במציאות ה' ואף שמשתתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבינו ירוחם בשם התוספות (בבכורות כ' ע"ב), מובא ברמ"א אורח חיים סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על שתוף.

וראה דברי הרמב"ן פרשת אחרי, על קרא 'ולא תקיא הארץ אתכם', כתב מענין הכותים שלא ירעו משפט אלוהי הארץ ופסליהם היו עובדין (מלכים ב' י"ז) שעיקר העונש שלהם דוקא בארץ מפני שלא ידעו משפט אלוהי הארץ, ע"ש. ועיקר עבודה זרה בשתוף לנכרים לא נאסר רק בארץ ולא בחוץ לארץ. ועי' מור וקציעה להגאון יעב"ץ אורח חיים סימן רכ"ד שהביא גם כן ראיות גבוהות שעיקר שותף שנאסר לבני נח רק בארץ ולא בחוץ לארץ. ולדעתי כוונו חז"ל באמרם (חולין י"ג ע"ב) נכרים אשר בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ועיין פירוש המשנה להרמב"ם פרק ראשון דחולין במשנה שחיטת עכו"ם, שכתבו שיש שני מיני עבודה זרה: העובדים לצורות ולטלסמאות, ומין השני שעובדים מתורת מנהג אבותיהם. ועל זה אמרו חז"ל: נכרים בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. והכוונה שעיקר כוונתם רק לאלוהי האלוהים, רק הם משתתפים בעבודתם עוד דבר אחר, וזה לא נאסר לבני נח רק בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ לא נאסר שותף לנכרים. ומפני זה בחוץ לארץ היו עובדי עבודה זרה בטהרה, מפני שלא נאסרו בשתוף.

ואמרינן גם כן (עבודה זרה ג' ע"א): אפילו אינו ישראל ועוסק בתורה בשבע מצות – נאמר עליו 'יקרה היא מפנינים', ושבע מצות היינו כללות מצות הטבעית אשר גם הנוצרים והישמעאלים דנים עליהם במקומות משפטם, וגם משגיחים בעין פקוחה על המתקיים, כמו גלוי עריות, שפיכת דמים, דינים, ברכת השם, וגזל, מדקדקים עליהם ביתר שאת לענוש העוברים, וגם אבר מן החי יש רמז בדברי שלוחם פוילוס שהזהירם שלא יאכלו מן הנחנקים. וכן הישמעאלים אינם עובדי ע"ז, יו"ד סי' קכ"ד, וגם מדקדקים על שבע מצות ומוזהרים גם כן על אכילת חזיר ואכילת הדם והנבלה. וכן מה שלא נשחט לאל קיבלא עי' יו"ד סי' ד סעיף ז', ע' קוראן זורא שניה, מכונה 'הפרה', וזורא רביעית, מכונה 'השלחן', וכל ששומר שבע מצות מפני שנצטווה בתורה על פי ה' ביד משה, הרי זה גר תושב אצלנו. ועי' גם כן מה שכתב רבינו הרמב"ם פרק שנים עשר מהלכות מלכים (דפוס ווינציא) ועיין כוזרי מאמר רביעי סימן כ"ג שכתב: "כי אלה ההגרים המה הקדמה והצעה למלך המשיח המקוה, אשר הוא עיקר הפרי וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד, ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו בתחלה.

ומכל המבואר תשכיל ותדע לנכון שרשי תורתנו הקדושה, איך מוזר מאתנו לצער אף בעלי חיים בלתי מדברי, ומכל שכן לאחינו עצמנו ובשרנו אשר נברא בצלם ובדמות, וכבר כתב הרב המאירי, מובא בשיטה מקובצת (בבא קמא קי"ב ע"ב): "ולענין פסק, כל שהוא מן העמים הגדורים בדרכי הדתות ועובדי אלהית על איזה צד שתהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתינו, אינם בכלל זה, אלא הם כישראל גמור לכל דבר לענין להחזיר להם אבדה וכן אם טעו חייב להחזיר להם טעותם, ולכל שאר הדברים בלי שום חילוק כלל".

ומכל שכן לרצוח מהם נפש, ובפרט להילדים הרכים אשר לא טעמו טעם חטא מעולם, ולא פעלו מעולם רעה, מדוע יקח מהם נפש? ומי יודע מה יהיה בסופם, אולי יגדלו לגפן אדרת ויהיו מאותן הישרים מחסידי אומות אשר זורחים היום לבית ישראל בתפארתם, ועומדים לנו למחסה ולמסתור, כמו ממשלת אדונינו הקיסר פערדינאנד, ואשרי עבדיו ואשרי משרתיו קונזול מן דמשל וגנעראל קונזל מאלכסאנדריא, והישרים והתמימים ממדינות בריטאניא, אשר חמלו על שה פזורה, וחשים לנו עזרה לעתות בצרה, ועינינו נשואות אל ה', מושיע ישראל תשועת עולמים, כי אותן המתנדבים בעם האדון השר וגדול ליהודים מוה"ר משה מאנטעפיארע (מונטיפיורי) מעיר לאנדאן הבירה, יבצעו זממם בדרך אשר הלכו בו שלוחי מצוה אינם ניזקין. ועולה תקפץ פיה, ולכל בני ישראל יהיה אור בכל מושבותיהם".

 

[4] בשו"ת פני יצחק ה, א, הגיב הרב יצחק אבולעפיא לרב אלדאודי. ברוב התשובה הסכים להיתר להשכיר חצר לגוי בארץ ישראל, אבל על הטעם שלו להקל ולומר שנוצרים אינם עובדי ע"ז לא הסכים, שכיוון שהם מאמינים בשילוש הרי שהם סוברים שיש שתי רשויות, ואין ללמד עליהם זכות בכלל והם מינים גמורים:

"ואני אומר דלדבר זה יסלח ואין ללמד עליהם זכות ולהליץ בעדם כזאת דודאי הם נקראים מינים גמורים כיון שהם מאמינים בשילוש ואב ובן הרי הם סוברים שיש ב' רשויות ח"ו וזה אחד מה' הנקראים מינים אשר מנה אותם הרמב"ם ז"ל והוא נר"ו הביא דברי הרמב"ם הללו ומה יועיל באומרם כי הוא ראשון וצור לכל כיון שאומרים שיש ב' רשויות ח"ו הא ודאי דאסור ללמד עליהם זכות כלל ומינים גמורים הם בלתי ספק ופוק חזי בתשו' מרן החבי"ף ז"ל כי באה בס' מעשה אברהם אשכנזי ז"ל בא"ח סי' ז"ך ומ"ש עוד רבני אזמיר ז"ל יע"א שם ובס' גנזי חיים דקנ"ג ע"ג סי' מ"ג כמה החמירו והזהירו להתרחק מכת המינים הללו עצמם כמו שיראה הרואם וזה פשוט, וע"ע בתשו' הרב בתי כהונה ז"ל ח"א סי' י"ג ובתשו' הרב צ"ב הנז' מ"ש בתחילה דיבר בקדשו מה שעלה ע"ד לומר והדר ביה יעש"ב. עכ"פ לענין דינא נלע"ד דמותר גמור להשכיר את ביתו למד ישראל להלועזים הללו מכל הטעמים הנז' ובפרט שכן פשט המנהג ושכן דעת מרן ז"ל".

אמנם דעתו הרב יצחק אבולעפיא לא ברורה, כי במקום אחר (פני יצחק ו, 'עניינים נפרדים' א) הקשה על דברי הרב חיים אבולעפיא [סבא רבא של סבא שלו, מאור], שכתב שישראל נענשו בעגל למרות שיש להם טענת מודעה והם כאנוסים, כי איסור ע"ז נאסר לפני כן שהוא משבע מצוות בני נח. והקשה הרב יצחק אבולעפיא, שהרי בעגל עבדו בשיתוף ובני נח לא מוזהרים על שיתוף כידוע, וסיים שיש ליישב אך לא הסביר מה היישוב:

"וע"ע לעט"ר הרב מ"ז ז"ל שם בדט"ו ע"ב [מקראי קודש לרבי חיים אבולעפיא – טו, ב] שכתב דבז' מצות ב"ן שקבלום קודם מת"ת לא שייך אונס ולכך נענשו בעגל ובשטים דע"ז וג"ע הם מז' מצות ב"ן ומשום דמשמע דעל ביטול תורה ובזיון ת"ח גלו הוצרך הרשב"א לתת טעם משום ויתן להם ארצות גוים וכו' עכ"ל עי"ש, הרי דגם מר דגם מני"ר גופיה ס"ל למר דמשום ז' מצוות ב"ן כע"ז וג"ע וש"ד דהוו נמי בבית ראשון חייבים עונש מיתה כיון דלית בהו טענת מודעא וא"כ בזה יתורץ שפיר תמיהתו פה ע"ד הרשב"א ז"ל הנז"ל וכמובן.

אך זוהי שק' על מ"ש בדט"ו הנז' דכפי דרז"ל דישראל בעגל עע"ז בשיתוף הרי ב"ן אינם מוזהרים על השיתוף כידוע א"כ לפי"ז גם בעגל יש להם ט' מודעא ולמה נענשו ויש ליישב ודו"ק".

 

[5] הובא כבר לעיל, אך כאן נרחיב יותר בביאורו.

[6] אמנם בערוך לנר לסנהדרין סג, ב, הציע לתרץ קושיית מהר"ם שאיסור שיתוף נאמר על שבועה: "בא"ד. דב"נ לא הוזהרו ע"כ. המפרשים פירשו דעל שיתוף לא הוזהרו ומטעם זה הוקשה למהר"ם ל"ל לשמואל למימר והתורה אמרה לא ישמע על פיך תיפוק ליה מלפני עור אכן אפשר לפרש דעת התוס' דלישבע בשם ע"ז לא הוזהרו ב"נ דקרא דלא תזכירו רק גבי ישראל כתיב". אבל משאר המקומות נראה בפשטות שהכריע שבני נוח לא מצווים על השיתוף.

[7] האדר"ת בהערה על ספר המדרש והמעשה, כתב שהראיה אינו מוכרחת:

"הראיה המכרחת שהביא כבוד תורתו בדרוש לפרשת נח מיבמות מז דשיתוף מותר לבני נח מהא דאמרה נעמי לרות אסור לנו עבודה זרה, אולי יש לומר לחומר הנושא על פי מה שאמרו שם דמודעין להגר שכר המצות ועונשיהם, ומהני ילפותא לא נתפרש רק לענין עונש, ולא לענין שכר, על כן יש לומר פה דהוא מהא דאלוהיך אלוהי, שאין הכי נמי דגם בני נח מצווים על עבודה זרה, אבל כבר אמרו בבא קמא לח עמד והתירן, שאם גם יקיימו אין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כאינו מצווה ועושה ואם כן ממה שהשיבה אלוקייך אלוקי מזה נדע שענין מתן שכר הוא שאמרה".

 

[8] בספר נפש חיה (מגילה כח, א ד"ה 'תיתי לי') העיר הרב ישראל לנדא (נינו של הנוד"ב), וכתב שיש בזה מחלוקת אחרונים. וברור שהבין בדעת הבאר מים חיים שהיקל:

"וע' בבאר מים חיים פרשת יתרו בפסוק אנכי מ"ש באמצע המאמר דמשום דהשפעת העכו"ם יורדת להם ע"י שרים של מעלה מש"ה אינם מוזהרים על השיתוף ואינם מוזהרים כ"א שלא יאמינו לומר דהם עצמם אלהות וזהו פי' הכתוב אשר חלק ה' אותם לכל העמים וא"צ לשנות כשבעים זקנים שהוסיפו תיבת להאיר דבפשוטו יבואר שחלקם הקב"ה שיהיו המושלים על האומות ועל ידיהם יושפע להם שפע המצטרך וע"כ הזהירה תוה"ק לישראל לא יהיה לך א"א אפי' בשיתוף ח"ו שהעכו"ם אינם מוזהרים עלי' ע"כ ויעו"ש היטב.

והנה כאן שנה רבי בעל באמ"ח ז"ל כסתימת לשון הרמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ו שאין ב"נ מוזהרין על ע"ז בשיתוף וכ"כ גם הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ז ע"ש ואולם הפרמ"ג ביו"ד סימן ס"ה שפ"ד סוס"ק י"א הוא תנא ופליג דכונת הרמ"א כדברי התוס' שלא הוזהרו על שיתוף ש"ש וד"א בשבועה אבל לעבוד ע"ז בשיתוף אסורין וכן העלה גם דו"ז הגאון מהר"ש לנדא ז"ל בנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קמ"ח יעו"ש וקשה לדחוק בלשונו של הבאמ"ח שנתכוין ג"כ רק על השיתוף בשבועה מפני שדבריו בפירושא דקרא לא יהי' לך וגו' לא משמע הכי כמבואר למעיין, שוב ראיתי בפתחי תשובה יו"ד סימן קמ"ז שהביא בשם הגאון מהרי"ב ז"ל שהוכיח דאין ב"נ מוזהרין כלל על השיתוף ע"ש וע' בספר שושן עדות על מס' עדיות להגאון מהרזו"ו באסקאווין ז"ל במאמר סיום המסכתא מ"ש בענין זה".

 

[9] נראה שמדובר בתלמיד חכם רציני. לא מצאנו שכתב ספר, אך הוא הרבה לכתוב ולהגיב בכתבי העת התורניים בתקופתו (תל תלפיות, תורה מציון, המאסף).

[10] לעומת פוסקים אלו שמראים שהדעה שהותר השיתוף היתה מקובלת, בשו"ת בית הרידב"ז סי' יב כתב:

"לפי מה שכתב הנו"ב ז"ל וכל האחרונים ז"ל עיי' בפ"ת ז"ל יור"ד קמ"ז עיי"ש, דדוקא בשבועה לא מוזהר ב"נ אבל בכל עבודתה בשיתוף מוזהר עליה".

וכן בספר נפש הרב עמ' רל בשם הרב סולובייצ'יק בשם ר"ח מבריסק שהדעה המקילה היא שגגה והעיקר "כהבנת שאר גדולי האחרונים":

"הש"ך ליו"ד (סי' קנ"א סק"ז) הביא להלכה מהרמ"א דבני נח לא הוזהרו על השיתוף, והוא על פי הבנתם בדברי התוספות בסנהדרין (סג,ב) ורבנו אמר בשם הגר"ח שהיא כשגגה שיצאה מלפני השליט, והעיקר כהבנת שאר גדולי האחרונים בתוס' ההיא, דלא הוזהרו שלא לישבע בשיתוף, אבל בודאי הוזהרו שלא לעבוד ע"ז בשיתוף".