המחמירים בעבודה זרה בשיתוף עבור גויים
סקירה כללית
נדמה שאפשר לחלק את הסבר המחמירים לדברי התוספות לשלושה[1]:
א. כל מה שהתכוונו הראשונים להתיר זה שיתוף של אלוקים עם משהו נמוך (קדושים שלהם או כיוצ"ב), אבל אם מדובר בשיתוף של אלוקים עם אל אחר או דבר שיש בו אלוקות, ודאי שאסור (שער אפרים, רבי יהודה עייאש ועוד).
ב. כל מה שהתכוונו הראשונים להתיר שיתוף הוא בשבועה בלבד (רב שמואל לנדא, אריה דבי עילאי, ועוד רבים).
ג. הראשונים התכוונו להתיר לבני נוח להישבע בשם עבודה זרה, אפילו שלא בשיתוף (וכלל לא התכוונו להתיר להם ע"ז בשיתוף): מנחת חינוך, ושב הכהן, עיקרי הד"ט, הרב דוד פרידמן, וייתכן שגם רעק"א.
[לפעמים המחמירים הביאו את שני ההסברים הראשונים, כמו במעיל צדקה]
דברי המחמירים
הרב יעקב ששפורטש
בספרו ציצת נובל צבי עמ' 93 (במהדורת תשבי), כתב הרב יעקב ששפורטש ששיתוף אסור לבני נח. הוא הזכיר זאת בתוך דברי הביקורת שלו על מי ש'הכתיר' את שבתאי צבי כמלך "על כל הארץ ועל צבא השמים":
"יוצק סיר רותח לתוך פיו של החייט של מדוכא ושוזר חלא הממליך בעליונים ותחתונים וכל הארץ אדם ילוד אשה ומלכו של עולם חי וקיים ומי הוא זה אשר ישתמש בשרביטו אם לא במאמרו כמשה ואליהו וזולתם מנביאיו אבל לא יכפרו באדנותו ומכירים אותו לרבון עליהם הלא ידעת כי אף בני נח הוזהרו על השיתוף וזה לא די שעשאו שותף במעשה בראשית אלא עשאו ג"כ שני באלהות וקרע את הממלכה מאשר מלך וגאות לבש ונתנה אליו ח"ו".
שער אפרים
בשו"ת שער אפרים סימן כד כתב הרב אפרים הכהן שבני נח אסורים בשיתוף, שלא מצינו בשום פוסק שאינם מוזהרים, אלא להיפך למדנו שכל עבודה זרה שבית דין ממיתים עליה בן נח מוזהר עליה:
"הנה ראיתי רבים טועים בפירוש זה שאומרים שאין בן נח מוזהר על השיתוף, כגון לע"א שעובדים אמונת השילוש, דהלא כד מעיינת ברמב"ם בהל' מלכים וגם בסמ"ג ולא מצינו בשום פוסק שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף, ואדרבה מוזכר שם ברמב"ם כל ע"א שבית דין של ישראל ממיתין עליה בני נח מוזהר עליה".
וכן הקשה:
"ועוד קשה, מה לי בני נח מה לי ישראל".
וביאר את דברי הראשונים על שיתוף, שהכוונה – שיתוף של ה'קדשים' שלהם עם שם שמים, כמו להבדיל 'ויאמינו בה' ובמשה':
"דלא הוזהרו על כך שלא ישתפו שם שמיים וד"א דהיינו בקדשים שלהם, כמו להבדיל אלף הבדלות בין טומאה לטהרה שנאמר: ויאמינו בה' ובמשה, אף שהעכו"ם משתפים במקום מרע"ה איזה מקדשים שלהם לא הוזהרו על כך אם לא יאמינו במשה שהוא נביא או בשאר נביאים, משא"כ בישראל זהו המשך התוס' וכן הרא"ש ושאר פוסקים, ולכן לא מצינו שכתבו זה רק גבי שאסור לעשות שותפות עם העכו"ם ודו"ק".
והעיד שכך גם דעת רבו (בעל החלקת מחוקק): "וזהו ברור וכן קבלתי ממורי הגאון מהר"מ אב"ד דק"ק ווילנא".
מעיל צדקה
בשו"ת מעיל צדקה סימן כב לרבי יונה לנדסופר, דן בספר רזיאל שהיה "ביד אחד מאומה הנקרא קראים" (ובו שמות קדושים), והשאלה אם לשרוף או לגנוז אותו. בתחילת דבריו הוא דן על אומה זו, "אינן דוחים אמונת ישראל מכל וכל כי המה מאמינים היותו גבוה מעל גבוה… אם יש להחשיבם בהאמנה זו ככל דיני קראיים גמורים".
הביא את דברי הרמ"א והתוספות, והקשה על התוספות:
"ולכאורה אין הבנה כלל לדברים אלו מ"ש שאין אינו-ישראל בזמן הזה נשבעים בשם עבודת כנענים ואע"ג שמזכירין שם עבודת כנענים מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ, הא כיון שמזכירין שם עבודת כנענים שלהם הרי נאסר משום שם אלקים אחרים לא ישמע על פיך, ומהיכי תיתי לומר שכוונתו לעושה שמים וארץ ויכנו אותו בשם עבודת כנענים שלהם".
והביא גירסא אחרת בדברי התוספות.
אחר כך הביא את העולת תמיד שכתב ששיתוף מותר לגויים דווקא כשאומרים שהקב"ה מעל האליל, וחלק עליו בתוקף:
"נראה שהבין מפשיט' לשון רמ"א שאין בני נח מוזהרים על שיתוף כשאומרים שהם זה למעלה מזה, ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, דמהיכי תיתי נימא שאין ב"נ מצווים על שיתוף כזה כיון שמוזהרין בז' מצוות שלהם".
וביאר שבדיני ע"ז האיסור לגויים הוא כמו לישראל, והביא את דברי הרמב"ם בהל' ע"ז, שעבודה לאחד מן הברואים היא ע"ז:
"הרי נתבטל דעת בעל העולת תמיד ולמה נתיר לבני נח, ושרי ליה מארי".
וביאר את דברי התוספות באריכות ובדקדקנות, שהשיתוף המדובר שם הוא בין ה'קדושים' שלהם לשם 'אלוהים'/'בורא' וכדומה, ששיתוף כזה אסור לישראל, אבל לבני נח מותר כי הוא לא סעיף של ע"ז, וגם לנו אין איסור לגרום להם שיתוף כזה:
"ואין לאסור מצד מה שתופסים שם קדושיהם ושם הבורא שאנחנו אומרים בדעת הזו שהם מכוונים לבורא שמים וארץ באמת א"כ הרי זה שיתוף ש"ש וד"א, וזהו אסור לישראל ולאו משום כוונת עבודת כנענים אלא זהו מצוה בפני עצמה לישראל כמ"ש תוס' גבי חרב לה' ולגדעון ודברנו בה' ובך אף שמעולם לא היתה שם כוונת אלקים כי זהו אסור מצד שמשבחים ומשווים גדול' הנברא להבורא, כתב בהדי' הרמב"ם בה' שבועת פרק י"א שהטעם איסור זה הוא מפני השוואת גדולת עבד לקונו, על זה מתרצים תוס' דבזה אין ב"נ מצווים דשבע ניתן להם ולא שמונה ולא שייכי כלל בעבודת כנענים וברזייהו, וגם גרם שיתוף לא נאסר לנו".
בתשובה אחרת סימן ע' (במהדורת זכרון אהרן מדובר בסימן ע, כלומר הסימן האחרון של ספר השו"ת, כי התשובה נדפסה רק בשנים האחרונות, ובמהדורות ישנות לא הובאה במילואה):
"אשר חקרת לידע מי התיר להם לישראל שעושין משא ומתן בעסק צלמים, ועוד אוותה נפשך לידע גוי שמבקש מיהודי ליקח אבנים טובות לקבוע בהם שתי וערב אם מותר למוכרן לו".
ביאר תחילה שכל מה שנאמר שלא נזהרו הגויים על השיתוף הכוונה בשבועה:
"אל תשית למה שכתב הרמ"א באו"ח קנו, דאין הגוים מוזהרין על השיתוף ותחשוב שיש בזה להקל בענין ע"ז שלהם, דהתם לא קאי כי אם בקבלת השבועה מהם שמשתתפין שם שמים שהוא הבורא ושמות קדושיהן בכבוד אחד שנשבעין, ובישראל מקרי משתף שם שמים ודבר אחר בזה שמזכירין שניהם במהות ואופן אחד, מכל מקום גוים אינן מצווים בזה, ונמצא שאין הישראל עובר לפני עור, יעוין במקום אשר כתבתי זה באריכות [מעיל צדקה פב], ואם כן הא וודאי צלמי מסכיות שלהן צלמים גמורין הן לכל דיניהן ואין להם חלק באלקי ישראל בבורא העולם".
והאריך לבאר שאין זה נכון לומר שמכיוון שהם יודעים פילוסופית שיש אל אחד ושהם "מאמינים בסיבה הראשונה", אין בזה עבודה זרה, אלא מכיוון שהם לא מאמינים באלוקי ישראל מדובר בעבודה זרה:
"וכן מצאתי כתוב שנמצאו ספרים מרבותיו של פרעה שהיה בימי משה והאריכו בענין לדבר ממציאת הסיבה הראשונה, ועם כל זה אמר לא ידעתי את ה' מי ה' וגו', והכל עולה בסגנון אחד על פי דעתם המשובש, שהסיר השגחתו מעל הארץ ומסר ההנהגה לגרמיים כטעות דור אנוש ודומיו, ומקרא מלא נאמר במלאכי כי כל מקום מוקטר ומוגש לשמי כי גדול שמי בגוים, ואמרו חז"ל (מנחות קי, א) שקוראים אותו אלהא דאלהא, ועל פי זאת אין ספק מהיותם עובדים עבודה זרה ומכחישין את האמת, דאם לא כן לא תמצאו עובדי עבודה זרה בעולם אחרי שהודיע לנו הכתוב כי כל מקום גדול שמו. ודי בכל זה במקום זה עד כי ירחיב ה' וימלא משאלותינו מאתו ויאר עינינו לכתוב בקונטרס אשר עם לבבינו בעסקים האלה.
ואחרי שהוא כן הא ודאי ישראל שעושה אותן אפילו על ידי אחרים עובר אלפני עור, שהגוי מוזהר על עשיית העבודה זרה אף שלא לעבדה ועדיין של ישראל היא, הרי מצינו שגם הישראל מוזהר על עשיית ע"ז אף בלי שיעבדו עובר על עשייה לחוד ולוקה, כמו שכתב הסמ"ג מצוה ק', וכן כשעושין אותה אפילו לגוי לוקה כמו שכתוב מצוה ק"א, ואם כן אם הישראל יעשה אותה על ידי צורף גוי הרי הגוי עובר בכל זה כי הגוים מוזהרין בע"ז וכל שבישראל מוזהר עליו כו'. ועוד כשנותן הישראל לעשותן לגוי אולי יעבדנה מיד. ואף אם נאמר שאין הגוי אוסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הא מיהו חייב עליה שמכל מקום עובד ע"ז מקרי, וכמו שכתב רש"י בחולין (מא, א 'ואי') אע"ג דלא מיתסרא הא מפלח פלח".
[ההמשך שייך ישירות לצלב] – וביאר שאין לומר שהצלב לא נחשב לעבודה זרה:
"ואם עדיין לבך עלך לומר כי מה יש בזאת הצורה שתי וערב משום עבודה זרה, דהרי אנחנו יודעים עבודתה שעובדים, וכי יש בחכמים יודעי בינה לומר דשתי' יש, דהרי זה מן הנמנע בחכמת הפילוספיה אשר גם הם מסכימים אליה. דע לך כי דבר זה כבר מוסכם בגמרא גם על ישראל שאין זה נמנע מדעת המשתבשים בעבודת הגרמיים, וכבר אמרו (סנהדרין סג, א) על מבחר דור דעה שאיוו לאלקות הרבה, שבוודאי שכבעלי המאמינים שטעו הסיבה הראשונה ולא במאמיני הצורות התחתונות, ומכל שכן שיש לומר שזהו הצורה של שתי וערב גם כן צורה כללית לעבודה, ואחרי שאנו רואים שהם משתחוים לו ומתפללים נגדו אין שוב לטעות בזה. וכן מצינו בגוי שלקח צרור אבן או שהשתחווה לשור אסרו, ולא מצינו לחלוק אם מאמין באיזה צורה שתהיה שגם כן יש מקום אתו שנותן ממשלה לאותה הצורה ורווחא לחבריה שביק. וכן מצאתי בראב"ן מפורש על הצורה הזאת של שתי וערב שהיא צלם גמור, כמו שכתב בסי' רפ"ט, דקאמר שתי וערב שלהם וצלמי מסכותם וכו'. וכן משמע בפסקי תוס' ריש פרק כל הצלמים, וכן כתב רמ"א קמא, א, דשתי וערב שמשתחוים לו הרי הוא כצלם ממש".
ומתייחס למה שכתב הרמ"א בהמשך שמה שתולין בצוואר לא נחשב לעבודה זרה, ומבאר לחומרא כש"ך:
"ואם תמצא לומר הרי משם משמע להתיר אותם הצלמים שתולין בצואר – גם זה אינו, דגם בזה אינו מותר אלא כל זמן שיודעין בוודאי שעדיין לא נעבדו, אבל אם יש לחוש שהשתחוה לו הא ודאי אסור ולא יהא אלא צורה שעובדין אותה, המוצא כלים ועליהן מאותן צורות שאסורין. ואף שזה יותר יש להסתפק בו, שאלו שעושין על הכלים אין דרכן להעבד, אבל השתי וערב בעצמן בתבניתן בוודאי הן הנעבדין כמ"י ולתכלית הזה נעשין. וגם מה שכתב הרמ"א באותן שתי וערב שתולין בצוואריהן לסימן שבאו ממקום הידוע להם לא נודע לנו, ואולי הוא כדמיון השתי וערב שיש להכומרים בבגדיהן שאינן אלא לסימן להם כמו שמסמנים כל דבריהן בשתי וערב, ואפילו הבעלי מלאכות שעושין סימן בנגרי עץ ודומיו עושין בהן שתי וערב, ואולו בודאי לא נעשו אלא לסימן בעלמא… ואפשר שאין זה כלל בזמנינו או יש איזה מדינה שתולין בצוואריהן לסימן, ואם רואה שאין כל עכו"ם נושאין אותם אלא הבאים משם או אשר ישנו שם, אבל במדינות אלו השתי וערב שעושין אותם כמעט כולם עושין לעבדם, שתולין באותן הכלים שלוקחים רק בבית תפילתם ובעת תפילתם ומחבקין ומנשקין אותו ומתפללים נגדו וכל דרכי עבודתם, הא וודאי הרי זה ככל דיני צורת כו"ם, ולדעתי אין לפקפק עוד בזה אחרי היודע לנו טעמים הכמוסין להם בו".
ודחה את ההיתר משום איבה:
"בזה אין בו ספק כלל דבעבודה זרה עצמו אין בו משום איבה, כי אם לא יהיה לנו כלל מהשתי וערב למכור ומהיכי תיתי יהיה בו משום איבה, כי אם בדבר הנמצא לנו למכור ויראו שאנו מונעים למכור להם ביום אידם יהיה איבה, אבל בזה אם לא ימצא כלל בידינו מאין יהיה להם איבה, ומכל שכן אחרי שבזמנינו היהודים העושים משא ומתן בזה וכל המשא ומתן שעושין בצנעא מפני אימת הגוים ואינם יראים מהרואה במחשך מעשיהם ובמסתרים, כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו".
וכתב חלק שני לתשובה והרחיב הרבה מאד בשאלה אם הגוי מבקש מהצורף למכור לו אבנים כדי שהוא יוכל לקבוע אותם בצורת שתי וערב, אם יש איסור בזה. ונטה לאסור כי יש בזה לפני עיוור, וגם אם אין תרי עברי דנהרא, יש בזה סיוע לעוברי עבירה, והרחיב מאד, וגם בדין איבה, וסיים:
"ועם כל זה נראה לי, אם יש באופן שאין להישמט בן הגוי ויש בו משום איבה אם לא ירצה למכור לו, אפשר להתיר בנידון השני שכתבנו, וצע"ק".
רבי יהודה עייאש
רבי יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה יו"ד ה ביאר דיני שותפות עם הגוי, וכתב שפשוט שהתוספות לא התכוונו להקל שלבן נח מותר להישבע בשיתוף כאשר הוא מזכיר במפורש שם ע"ז, אלא הכוונה על שבועה בשיתוף של דבר אחר שאינו אלוה עם שם שמים, ובזה בן נח לא הוזהר, וכפי שכתב בשער אפרים:
"פשיטא שלא יסברו התוספות להקל כל כך דבני נח לא הוזהרו על השיתוף, דשיתוף כי הך גוונא ודאי דהוזהרו עליו, והתוס' כונתם על שיתוף דבר אחר בעת השבועה דאסיר בישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' שבועות דאפי' אינו תופסו לאלוה, כיון דבעת השבועה בעינן הזכרת שם המיוחד אז כשיזכור ד"א הו"ל משוה זה לזה, ובכה"ג לא הוזהרו ב"נ על השיתוף, ועיין בהרא"ש שם. ובענין ביאור כזה מצאתי להרב בעל שער אפרים בחלק א"ח סי' כ"ד יע"ש".
ובספרו מטה יהודה על שו"ע או"ח קנו, ד, על דברי הרמ"א, הפנה לשער אפרים.
הרב רפאל הכהן כץ, ושב הכהן
בשו"ת ושב הכהן סימן לח, דן הרב רפאל הכהן כץ בדברי הרמ"א [כלומר לא מדובר על מענה לשאלה הלכתית אלא דיון בפני עצמו בדברי הרמ"א וסוגיית השיתוף].
הביא את הרמ"א וכתב, "והנה מסתימות דבריו הנ"ל נראה שעכו"ם אין מוזהרים כלל על השיתוף. ולפענ"ד יש לעיין ביה טובא". הביא שאכן כך משמע מרבנו ירוחם, אבל "אני בעניי לא ידעתי מאין יצא להם דין זה עד שכאבו כ"כ בפשיטות בלי שום ראיה. ולפענ"ד הקלושה לא זו בלבד שאין שום ראיה לזה כאשר אבאר בס"ד אך גם זאת ועוד אחרת שיש להביא ראיה להיפוך".
והביא בהרחבה כמה ראיות לכך שעבודה זרה בשיתוף אסורה לבני נח:
א' משאלת הגמ' (סנהדרין עד, ב) אם בני נוח מצווים על קידוש השם:
"וראיה ראשונה יש להביא בפשיטות כיון דנצטוו בני נח על ע"ז מנין לחלק בין ישראל לבני נח, דהא בש"ס דסנהדרין ס"פ בן סורר ומורה ע"ד ע"ב איבעיא להו אם בני נח נצטוו על קדושת השם ואע"ג דקדושת השם ילפינן מן ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא מצוה אחרא אפילו הכי איבעיא כיון דנצטוו על ע"ז שמא מצווין על קדושת השם ג"כ דאינהו וכל אבזרייהו. ואע"ג דלהלכה קי"ל דלא נצטוו… התם היינו טעמא משום שהוא מצוה אחרת… לעבוד ע"ז בשיתוף דילפינן שם ס"ג ע"א מבלתי לה' לבדו מנין לחלק בין ישראל לבני נח וכמו שיבואר לקמן בס"ד".
ב' בסנהדרין נו, ב, לומדים שבני נוח הוזהרו על ע"ז ממה שנאמר ויצו ה' אלוהים על האדם:
"דאמרינן שם בסנהדרין אלהים זו ע"ז, דכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים וכו'. ובסמ"ג במנין המצות כתב במצות ל"ת ראשונה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אסרה בהם הקיום והשיתוף… ולפי זה כיון דילפינן מלא יהיה לך וגו' אזהרה לשיתוף ואנן ילפינן שנצטוו בני נח על ע"ז מאלהים, מהיכי תיתי לחלק בין בני נח לישראל לענין איסור שיתוף".
ג' "ועוד כיון דילפינן איסור שיתוף מ'לה' לבדו' נראה בפשיטות שישראל חייב מיתה על איסור שיתוף דהא דכתיב [שמות כ"ב י"ט] זובח לאלהים יחרם היינו מיתה כמ"ש רש"י שם וביה כתיב בלתי לה' לבדו", והוכיח זאת עוד מחטא העגל שנאמר 'הרגו איש באחיו' למרות שזו היתה ע"ז בשיתוף, הרי שחייבים מיתה גם על שיתוף, "אם כן כיון דדינו כעבודה זרה גמור, מהיכא תיתי לחלק ביניהם".
ד' עוד קצת ראיה, שעל החוטאים בעגל שנידונו בסַיִף כתב רש"י שלמרות שע"ז בסקילה הם נהרגו בסיף כבני נח, כי עוד לא ניתנו להם ארבע מיתות. "ואי אמרינן דבני נח אין מוזהרין על השיתוף איך דנם בסייף כדין בני נח כיון דמדין ב"נ לא היה חייב כלל מיתה".
ה' מה שהוקרב לע"ז בשיתוף אסור בהנאה, "נראה בפשיטות אם הקריב לע"ז בשיתוף דאסור משום תקרובת ע"ז ואין לחלק בין ישראל לנכרי בזה". ולפי זה, מדוע יין של גר תושב מותר בהנאה, הרי ייתכן שניסך אותו לע"ז בשיתוף שהיא מותרת לו, והאריך להוכיח שגר תושב חייב בזה ככל גוי. "ואם כן אם בני נח לא נצטוו על השיתוף גם גר תושב דינא הכי, ואם כן מאי טעמא לא ניחוש דלמא ניסך יין לע"ז בשיתוף משום תקרובת ע"ז? אלא ש"מ דבני נח מוזהרין על השיתוף כישראל ולכן שפיר סמכינן אגר תושב".[2]
וביאר שמה שכתבו התוספות והרא"ש שבני נח לא הוזהרו על כך, הכוונה שלא הוזהרו שלא להישבע בשם עבודה זרה:
"ולפענ"ד נראה לפרש דמ"ש התוס' והרא"ש דב"נ לא הוזהרו על כך כוונתם לישבע בשם ע"ז, וכמ"ש הר"ן להדיא, דאם כוונתם דבני נח לא הוזהרו על השיתוף היה להם לכתוב כן להדיא אלא דהא דנקטו על כך קאי על עיקר האיסור שהוא לידור בשם ע"ז".
אלא שהדרכי משה הביא את רבנו ירוחם שמשמע שלא הוזהרו על השיתוף כלל, "ואם אמנם אין הכרעתי הכרעה נגד רבינו ירוחם אך תורה היא כו' ומה אעשה כי לבי אנסא לומר הנלפענ"ד דמ"ש התוס' בני נח לא הוזהרו על כך קאי אאיסור לישבע בשם ע"ז".
והאריך בביאור הראשונים, וכתב ש"דברי הר"ן הוא לנו לעינים וראיה ברורה למה שכתבנו, דאם דעת הפוסקים דבני נח אין מוזהרין על השיתוף היה הר"ן מביאו כיון שהוא מביא דברי ר"ת אלא כדכתיבנא, דדעת ר"ת הוא משום שאין בני נח מוזהרין שלא לישבע בשם ע"ז, ולכך אין קושיא מה שלא הביא בשם ר"ת כיון שמביא בשם רמב"ן טעם זה עם טעמים אחרים שכתב הרמב"ן, ואף שהרמב"ן כתב בלשון אפשר להתוס' פשיטא להו… לכן כיון שעל כל פנים מדברי הר"ן נראה להדיא דסבירא ליה דבני נח מוזהרין על השיתוף ולפי הנראה הרמב"ן ג"כ ס"ל הכי ויותר נראה שפירוש דברי התוס' כן וכנ"ל וכמ"ש לעיל, ומכל הנך ראיות שכתבנו נלפענ"ד הקלושה שדברי הג"ה זו צ"ע".
וסיים: "אחר כותבי כל זה הוגד לי שעמד בזה בעל שער אפרים בתשובותיו וראיתי בתשובה הנ"ל סי' כ"ד שמסכים שב"נ מצווין על השיתוף, והנני נותן הודאה על חלקי לאל יתברך שכיוונתי לדעת הגדול בזה". אמנם האריך לבאר שמה שפירש שער אפרים בדעת התוס' והרא"ש שמדובר על שיתוף עם הקדושים, אינו נכון. וכתב שיוצא לפי השער אפרים שאסור להשביע בשם ע"ז בשיתוף בפירוש, ואילו לדעתו מותר ויש ראיה מהר"ן, "והבוחר יבחר".
מחצית השקל
הרב שמואל קעלין במחצית השקל או"ח קנו, ב, הביא את דברי השער אפרים שחולק על העולת תמיד:
"בתשובת שער אפרים סימן כ"ד ראיתי שכתב שקיבל מפי רבו מהר"ם בעל חלקת מחוקק דאין כוונת דברי השו"ע והתוספות סנהדרין שמשם נובע דין הרמ"א כפשוטו, וגם בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ב בעיקר הדין והפירוש נתכוין לדעת שער אפרים… והסכימו בתשובת שער אפרים ותשובת מעיל צדקה הנ"ל דלשתף שם אלקים דבר אחר עם שם שמים כמו מאמיני השילוש, או אפילו באמרם שמאמינים בשניות ואומרים זה למעלה מזה, בזה ודאי בן נח שוה לישראל, וכמו שהישראל הוזהר על זה דהוא מעיקרי עבודה זרה הוא הדין דבן נח מצווה על זה, ודלא כספר עולת תמיד [ס"ק ג]".
וביאר שכוונת התוספות בשיתוף של שם שמים (שבו כוונתם לעבודה זרה, אך לא מדובר במילה מיוחדת לע"ז) יחד עם ה'קדשים' שלהם:
"וכתבו התוספות ואעפ"י שמה שמזכירים עמהם שם שמים, ר"ל שם אלקים או שם בורא י"ל דאין כוונתם דוקא לעבודה זרה אלא לבורא שמים וארץ יהיה מי שיהיה, ואפילו דעתם לעבודה זרה מכל מקום אין מזכירים שם המיוחד לעבודה זרה בעצם, כי אם תואר אלקים או בורא, א"כ אין בו איסור משום ולא ישמע על פיך כיון שאינו מזכיר בפירוש שם העצם של העבודה זרה שלו. וכתבו התוספות ואף על פי שמשתתפים שם שמים ודבר אחר, ר"ל אם נאמר שמה שמזכירים שם שמים אין כוונתם לעבודה זרה אלא לבורא שמים וארץ ומזכירים גם הקדשים שלהם, אע"ג דלישראל כהאי גוונא אסור וכמו שכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות שבועות [הלכה ב] משום דמשוה גדולת נברא לבורא יתברך ולא מטעם איסור עבודה זרה, מכל מקום [בני נח] לא נצטוו על זה, ואין אנו עוברים משום לפני עור, וגם אין בזה איסור משום ולא ישמע על פיך [שמות כג, יג] שאסור לגרום שאחרים יעשו כן".
ובירר מעט את ההבדלים בין מעיל צדקה לשער אפרים, וסיים: "מכל מקום מדברי שניהם נלמד דאם מזכיר הגוי שם העצם של עבודה זרה אפילו בשיתוף עם השם שמים אסור לקבל השבועה".
פרי מגדים
רבי יוסף תאומים בכמה מקומות בספריו סבר כדעה שבני נוח מוזהרים על השיתוף.
בשפתי דעת יו"ד סה, יא, כתב שמה שכתבו שבן נוח אינו מצווה על השיתוף, הכוונה בשבועה ובשיתוף שם שמיים ונביאים:
"ויש לראות מה שכתב שם דבן נח לא מוזהר על השיתוף, כי לכאורה הא דבן נח אין מוזהר על שיתוף היינו בשבועה שישתף שם שמים ונביאים דבישראל אסור, הא לעבוד ע"ז בשיתוף דישראל נהרג עליה ה"ה בן נח, כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' מלכים וסנהדרין ס"ג, וצ"ע כעת".
וכן בפמ"ג או"ח אשל אברהם קנו, ב, כתב:
"וענין שיתוף בעכו"ם בארנו בפריי ביו"ד סימן ס"ה [שפתי דעת] אות י"א [ד"ה והנה] כתבנו בקצרה, דהיינו שבשבועה נשבע בה' ונביאיהם, ולישראל אסור, אבל שיתוף עכו"ם אסור לעכו"ם. עתה ראיתי בשו"ת מעיל צדקה להגאון מוהר"ר יונה לנדסופר סימן כ"ב האריך וכתב ג"כ כמו שכתבתי, יע"ש. ונהנתי מאוד".
גם בספרו על התורה 'המגיד' (פר' מסע תקל"ו), בתוך ביאור דברי ביקורת של הנביאים על עם ישראל שעבדו עבודה זרה, ביאר שהשיתוף שמותר להם הוא רק כאשר מתפללים יחד לה' ולשר שלהם (שהוא 'עבד מלך'), אבל פנייה לשר בלבד אסורה גם לבני נח אפילו אם מאמינים שהקב"ה מעליו:
"וזה היה עבירה של מצריים ושל כל האומות דשכחו שם ה' ולא ידעו יותר כ"א השר שלהם כמ"ש פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו ועשו עיקר מהמזל וגם שאר האומות שיודעים שיש מנהיג ומשפיע לכל אפ"ה בתפלתם אין מזכירין כלל כ"א השר שלהם וזה עבירה בב"נ ג"כ ועע"ז מיקרי כי על השיתוף אין מוזהר שיתפלל לה' ולשר שלו יחד רשאי ובישראל גם זה אסור רק להתפלל אליו לבדו, כי אין ישראל כשאר אומות שהם מושפעים ע"י אמצעי וישראל הם ניזונים מידו יתברך בלי שום אמצעי כבן הניזון מיד אביו בלי אמצעי".
הרב שמואל לנדא, בן הנודע ביהודה
בשו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד קמח, מובאת תשובה של בנו, הרב שמואל לנדא, שעסקה בדיני שליחות, ובסוף התשובה התייחס לפלפול של הרב השואל בדין אין שליח לדבר עבירה, כשאחד השלבים בפלפול נשען על כך שע"ז בשיתוף מותרת לבני נח.
ועל זה חלק הרב שמואל לנדא:
"הנה אני אומר דקשר חבל בחבל ונימא בנימא וזה גופא מנא ליה להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף, ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת, ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים, ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף ולמה זה השמיט דין זה. גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי, דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ"ו ע"ב והתניא בע"ז כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב' הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו".
וביאר שכוונת התוספות לשיתוף שם שמיים ודבר אחר בשבועתו בדרך כבוד אבל לא לעבודה זרה:
"ונ"ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף היה על פי טעות שראו בהתוס' במסכת בכורות דף ב' ע"ב ד"ה שמא יתחייב לו כו' כתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נשבעין בקדושיהם כו' ואע"ג שמשתף שם שמים ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דב"נ לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ"ל. ועפ"ז פסק הרמ"א בא"ח סימן קנ"ו בהגה"ה ויש מקילין בשותפות עם נכרים משום שאין הנכרים נשבעין בע"ז כו' אלא משתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרין על השיתוף עכ"ל. ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין ב"נ מצווה לעבוד ע"ז בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע"ז ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף ש"ש ודבר אחר כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב' והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי".
וביאר את הגמרא בסנהדרין סג, א, על חטא העגל ששם נאמר באמת על שיתוף אלוקים עם עוד אל, ובזה גם הגויים מצווים:
"ואל תשיבני דהא הך דמשתף שם שמים ודבר אחר יליף לה רשב"י בסנהדרין ס"ג ע"א מקרא מדכתיב בלתי לה' לבדו והרי קרא זה כתיב בזביחה זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הנה אני אומר בהך שיתוף ש"ש ודבר אחר שהוא במידי דאלהות בעובד ע"ז באמת גם הנכרים בכלל רק בזה שיתוף ש"ש ודבר אחר שאינו בעבודה רק דרך כבוד שמזכירו בשבועה זה הוא רק בישראל ולא בנכרים אבל בעובד ע"ז בשיתוף הכלל מסור בידינו כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן נכרים מוזהרין עליהן כמ"ש לעיל. אח"ז ראיתי בספר מעיל צדקה סימן כ"ב שג"כ כתב כן אך לא הביא הראיה אשר כתבתי ע"ש".
רבי עקיבא איגר
בשו"ת רבי עקיבא איגר ח"ד יו"ד מג, כתב לבנו הרב שלמה איגר. הוא שמע מהסוחרים, שבוורשה רוצים להגיד שהגויים בימינו אינם נחשבים עובדי ע"ז כי הם עובדים לה' בשיתוף שמותר להם:
"זה זמן מועט שכתבתי לך איזה פעמים חושש אנכי להכרח עריכת מכתבי דנא, היות שאנשים סוחרים מהסביבה דשם בחזרתם מיריד פ"פ דרך פה ובאו לביתי לדרוש את שלומי, ושאלתי להם אם יש חדשות אמרו ששמעו שבווארשוי רוצים להגיד שהנכרים שלנו לאו עע"ז כי עבודתם לשם ד' אמת, אלא שעובדים בשיתוף, ואינם מוזהרים על כך ולהם הותר לעשות כן".
רע"א כותב לבנו ששיתוף אסור לבני נח:
"ואני בעניי זה ימים רבים שעמדתי על דברי רמ"א, אם נפרש כפשטן דב"נ אין מוזהרים על השיתוף היינו לעבוד בשיתוף זה תמוה מאד, דהיכן מצינו דעבודה זו מותרת לב"נ, דלענין עבודת ע"ז אין חילוק בין ישראל לב"נ כדאמרינן סנהדרין דף נ"ו ע"ב בעכו"ם דברים שב"ד של ישראל ממיתים עליה ב"נ מוזהר עליה, וכיון דשתוף ב"ד של ישראל ממיתים כדילפינן מקרא דזובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו למשתף ש"ש ודבר אחר ויחרם היינו מיתה, וכן הוא בסמ"ג לאוין במצוה ראשונה דבלתי לד' לבדו הוא לעונש על שיתוף וקרא דלא יהי' לך אלהים אחרים על פני דעל פני הוא אזהרה לשיתוף".
והביא דברי השער אפרים, מעיל צדקה ופלפלא חריפתא.
ודקדק בדברי הראשונים שרק רבינו ירוחם כתב בהדיא שני נוח אינם מוזהרים על השיתוף:
"ואני בעניי לא מצאתי בתוס' והרא"ש לשון זה דלא הוזהרו על שיתוף זולת ברבינו ירוחם שכך כתב, וכוונת תוס' והרא"ש סנהדרין רגיל הייתי לפרש כך, דכתבו להתיר להשביע לנכרים שבזמנינו דמצד שגורם לאחרים שידרו בשמו לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים להזכיר בשיתוף".[3]
והביא את תשובת 'ושב הכהן': "ותהילה לאל עתה מצאתי את שאהבה נפשי שכוונתי לדעת הגדול ת' ושב הכהן סי' ל"ח דכ"כ לפרש דברי תוס' והרא"ש עיי"ש", והביא שגם החינוך ב'יש מפרשים' כתב שבני נח לא הוזהרו לישבע בע"ז. ואם כן, "דברי הרמ"א שכתב דלא הוזהרו על שיתוף בשם תוס' בכורות דף ב' הוא תמוה, ולזה ע"כ שבקיה ללשון רבנו ירוחם והרמ"א דדחיק ומוקי אנפשי' במה שכתבו דב"נ לא הוזהרו על שיתוף היינו לישבע בשיתוף". וסיכם: "אין מקום לומר דב"נ אין מוזהרים על עבודה בשיתוף וכאשר החליטו גדולי רבותינו תשו' שער אפרים מעיל צדקה התי"ט בפלפלא חריפתא תשו' ושב הכהן".
סיים את התשובה לבנו:
"באמת היה רצוני לכתוב כן להרב הגאב"ד דשם (בהערה במהדורת תשל"ח כתבו שזהו החמדת שלמה) נ"י ד' יאריך ימיו ושנותיו בטוב אבל חוששני שיהי' זה בדרך פגיעת כבוד לכבודו הגדולה שהורה באתרי דידיה ח"ו ואיני כדאי אף להרהר על הוראותיו אפילו להחמיר ואף אליך בני לא הייתי כותב אילו ידעתי שכבר יצא ההוראה מפי הגאב"ד נ"י להתיר, אבל אחרי שמסתפקנא ורחוק ממני שהחליט הגאב"ד להתיר, ואין ידוע לי עד היכן הדברים מגיעים לזה אני כותב אליך ותשא ותתן בזה עם הגאב"ד דשם, ואני כותב רק בדרך הערה, וההוראה מסורה להגאב"ד דשם נ"י".
אריה דבי עילאי
בשו"ת אריה דבי עילאי (סוף חלק או"ח קונטרס אבני זכרון אות ב), ביאר הרב אריה ליפשיץ את דברי הרמ"א על שיתוף, שרק בשבועה התיר, אבל עבודה זרה בשיתוף אסורה גם לבני נוח:
"לענין אי בני נח מוזהרין על השיתוף וכוונת הרמ"א בא"ח סי' קנ"ו דאין בני נח מוזהרין על השיתוף, היינו רק על שיתוף שם שמים וד"א דלגבי שבועה אבל בשיתוף אלהות ח"ו מוזהרין כמו ישראל, עיין בפני יהושע בקידושין דף ל"א וגם בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ב ושו"ת שער אפרים סי' כ"ד ושו"ת ושב הכהן סי ל"ח ושו"ת נודע ביהודה מה"ב ביו"ד סי' קמ"ח".
הרב קלישר
בספר 'אמונה ישרה' (ח"ב מאמר ז עמ' קא), כתב הרב צבי הירש קלישר שהעיקר כנוד"ב וסיעתו, וביאר שלא מסתבר לומר שה' התיר לבני נח לטעות ולעבוד בשיתוף. בהמשך ניתח הרב קלישר את משמעות הפסוק: "אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים", שמשמעותו שה' 'חָלַק' לאומות אלילים שונים להאמין בהם. ובאר שהאמת היא אחת, ואינה משתנה לעולם, ואילו לשקר יש גוונים רבים, וטבעו שהוא משתנה ו'נזיל'. ולוּ היו כל בני האדם מאמינים באותם אלילים, קשה היה לעקור מהם את אמונתם. לכן פיזר ה' את כל האומות בדור הפלגה, וגרם להם להאמין באלילים שונים ומשתנים, וכך גם אם עם מסוים יטעה באליליו, אפשר יהיה לתקן את אמונתו של עם אחר. כמו כן, כשרצה אברהם לעקור את האלילות מליבותיהם של בני אדם, דיבר בפניהם בגנות האלילים שהם לא מאמינים בהם, ואז הם היו פתוחים לקבל את הדברים, ומתוך כך הראה להם שגם באלילים שהם מאמינים בהם אין ממש. נמצא שפירוד העמים והאמונות סלל את הדרך לאמונה בה':
"אמר ית"ש: 'ופן תשא עיניך השמימה, וראית את השמש וגו', ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים (דברים ד' י"ט). הנה חלילה לחשוב אשר חלק הש"י אותם למו להתירם בע"ז ח"ו, וכבר נתחבטו בזה המפרשים: רש"י נדחק 'להאיר להם', ויש טועין לומר שהיתר להם ע"ז בשתוף, וזה אינו אמת, כמו שמוכח בסנהדרין דף נ"ו, דקאמר 'כל שב"ד ממיתין עליו – בן נח מוזהר עליו', והרי שתוף ב"ד ממיתין לישראל, שאם עבד בדרך אמצעי, כמו בעגל, דנין אותו במיתה בד"כ 'הרגו איש את אחיו'. אם כן בן נח מוזהר עליו!
ועוד, דקאמר שם 'למעוטי מאי? למעוטי גפף ונשק', דבן נח שעשה כן שלא כדרכה – פטור, ולא קאמר 'למעוטי שתוף'! אלא ודאי מוזהרין על השיתוף. וכן הוא בנו"ב מהדורה תניינא, וכן הוא בתשובת מעיל צדקה, וכן הוא בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ה סקי"א. והא דמצינו דאין מוזהרין על השתוף, היינו לענין שבועה, כדאיתא באו"ח סי' קנ"ו, דיכול להשתתף עם עכו"ם אף דיכול להיות שמבאו לידי שבועה, וישבע בע"ז ועובר על 'לא ישמע על פיך', מכל מקום לא עבר הישראל בזה על 'לפני עור', שאם נשבע העכו"ם באלוהי שמים בשתוף, אינו עבר, אבל לעבוד בשתוף ודאי מוזהרין בני נח, והשכל נמי גוזר כן, שהרי כל האומות יצירי כפו המה, ואיך יתעם בתהו לא דרך? ואיך יהיה נבער מן האמת ולא יחשב לו עון? הלא בכל מצות בני נח כישראל משפט אחד למו, והרי אל קנא הוא יתברך, כי טובת ברואיו הוא שיכירו וידעו האמת, ויגיעו לאושר הנצחיי, כי גם חסידי אומות העולם יש להם חלק בגן עדן, ואיך יזכו לחשׂות בנועם ד' אם לא האמינו באחדות הבורא יתברך, אם טח עיניהם מראות אור פני מלך בחיים חייתם? ואיך יתר גוים ללא יועיל למו? על כרחך ברור כדעת הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קמ"ח, וכתשו מעיל צדקה סי' כ"ב ופרמ"ג הנ"ל, והוא הביא גם ראיה מרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים, שמוזהרין על השתוף.
ב) ואמנם לבאר ענין 'אשר חלק' להם, נציע: כל דבר שהוא אמת – אין אמת אחר יכול לבטלו ולשנותו, כי אם האחר משנהו – אם כן האחד אמת והאחר שקר, ועבור זה השם יתברך אין בו שנוי וחלוף, כי דבר שיש בו שנוי, בהכרח אחד מהם הוא שקר, או הנעשה תחלתה או הנשתנה באחרונה, והלא אל אמונה ואמת הוא, ולזה אמרו "חותמו של הקב"ה אמת", כי האמת אין בו שנוי, והוא יתברך אין בו שנוי, והשנוי והחלוף שיש במציאות הוא רק מצד המקבל.
וגם זה אבן בוחן להבחין דת אמת מן השקר, כי תורה שלימה שלנו אין בה שנוי, יחלוף בכל פנות העולם ובכל קצוי ארץ, תורה אחת היא הנתונה למשה ולישראל, ואמונת אל אחד אין שני לו, ולא תמורה וחלוף נופל באל המיוחד, כי האמת אחד והאחד אמת, לא כן שארי דתות (זה יאמין בבן, וזה יאמין באם, וזה בקדושיו יאמין, זה במשיח וזה בנביא), וביותר בגוים הקדומים, זה יאמין בבעל וזה בפעור וזה במרקוליס, זה בחמה וזה ביריח וזה בשבתאי וזה בנוגה וכדומה, יחד לא ירוממו, כי השקר יש לו שנויים וחלופים הרבה, לא ראי זה כראי זה, ולא שני שקרים אל דרך אחד מכוונים, ועל זה אמר "חלק לבם עתה יאשמו", כי על ידי התחלקות נודע אשמם, כי השקר מתחלק לחלקים שונים ולא האמת, כנזכר.
וגם מאת ד' נהייתה זאת להפריד בני עמים באמונתם, מעת דור הפלגה בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים לחלקים שונים, כי אם נזכירה ימות עולם בעוד כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, בינו נא זאת מה גדלה רוע מחשבתם אז באמרם "הבו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ", היתה זימתם רע בנכליהם אשר נכלו להביא כל דורות הבאים עד שאול ואבדון, באמור להם: 'אין לכם חלק ונחלה ביוצר בראשית, ומה שדי כי נעבדינו, ידינו רב לנו, למשול מן המגדל על פני כל הארץ, וי(?) אב הרחמן להשקיף על רוע עצתם, כי יעמיקו בדעה ולא יבצר מהם כל אשר יזמו, כל עת היותם בהסכמה אחת, כי גם אם יקומו המשכילים בעם, והמה מועטים נגד תרבות אנשים רעים, ולא ימצאו חיל המשכילים בעם נגד כל העולם אשר כולם בהסכמה אחת לרוע, לזה הפליא גדול העצה להפרידם ולהפיצם על פני הארץ ללשונות שונות ולאומים יפרדו, והיה אם תחנה מחנה אחת לרוע, והיתה מחנה הנשאר לפליטה. ואם רעה תצמח במדינה אחת – לא תהיינה שארי המדינות אחריהם לרעות, כי פירוד הלב אשר בין דת לדת יתן עוז ותעצומות למשכילים להשבית אויב ומתנקם, כי אם יוחן רשע במדינה הלזו, תלעיג למו האחרת, ובושת פניהם תכסם ויכלמו מרעתם. ואולם אם כל בני העולם היו לעם אחד ושפה אחת, וזה החלם לעשות רעה נגד ד' ונגד בני אדם, ולא היו פלגות לב בינותם, וכולם היו בהסכמה אחת על רעתם, מי יעמוד עוד לנגדם? וכאשר אז ברור הפלגה, לולי הפלא יועץ הפריד בינותם, וכאשר גם רבותינו ז"ל יתקורון ואמרו: כנס לרשעים – רע להם ורע לעולם. פזר לרשעים – טוב להם וטוב "לעולם", ועל זה אמר הכתוב שם: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", כי מי יעמוד לנגדם אם כולם כלב אחד ושפה אחת ימיקו(?) ברע, מי יפר עצתם? ולנצח לא יראו אור במושבותם!
צא ולמד ממה שכל הדורות היו מכעיסים ובאין, עד שבא אברהם אבינו, אחד היה אברהם, ומה יסכון נגד הסכמת כל בני אדם לדעת אחת.
אמנם כאשר חלקם לאומות שונות ואלהים שונים יבחרו למו, זה בכה וזה בכה, אז עצר חיל אבינו אברהם להכניס גרים תחת כנפי השכינה, דרך משל כאשר ראה איש עובד למרקוליס, דיבר לפניו נגד עובדי פעור וגילה טעותם אליו, או שמע לאמריו כי נעמו, כי על אומת אחרת נקל להקשיב בזיונם, ונכנסו דבריו בלבו עד שמשך אותו בדברים להבינו כי גם עבודת מרקוליס לא טוב ממנו, זולת לאל המיוחד יתברך שמו, לו הממלכה והעוז והמשרה, ובזה משך כל ישרי לב אל האמת. ומזה נפוצה האמונה, אשר בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם ידעו כי מאין כמוהו, וממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד', כי האמת מוסכם מכל, והשקר נחלק לשנויים הרבה מאוד.
ועתה מפולש ביאור הכתוב אשר התחלנו בו: 'ופן תשא עיניך השמימה כו' אשר חלק ד' אלקיך אותם לכל העמים'. ירצה, הלא תדע ותבחן כי ד' אלקיך חלק אותם בחלקים שונים לכל העמים, ואין שני אומות מכוונים לדרך אחד, רק זה בכה וזה בכה, ומזה תדע כי שקר נחלו מאבותיהם, ומלת 'חלק' לא תתרגם בל"א [ערטהיילט] רק [צערטהיילט], שחילקם לרבים שינויים זה בכה וזה בכה, וזה מופת על העדר האמת, וזה מסיבת פירוד הלבבות מן פלא יועץ, שלא הסכימה למזימה אחת רק אתכם לקח ד' להנחיל דת אחת אשר אין בה שינוי כלל. וגם כל חכמי עולם יסכימו אתכם כי יש סיבה ראשונה מהמהוה הכל. וראיה לפירוש זה, שלא אמר 'חילק', רק 'חלק', וכמו שכתבתי בביאורי על התורה שם, שמצינו ביהושע 'ועתה חלק את הארץ' לתת חלק לאחרים, ואם כן היה ראוי לומר כאן 'חילק'! אבל 'חלק' הוא פועל עומד – חלקן והפרידן לכל צבאות השמים במסבות הטעיות אשר לכל העמים, לפי ראות עיני סכלותם. ויתורגם 'לכל העמים' נאך אנזיכט דער פעלקער', וכן פירש"י 'הניחן לטעות' שלפי ראות עיני טעותם כולם לדעות בחבור והסכמה אחת, רק יצג גבולות עמים בשינויים שונים לרוע דעתם, והבן".
ובהגהות 'צבי לצדיק' על שו"ע או"ח קנו, חזר הרב קלישר על עמדתו, וכתב שבני נח אסורים בשיתוף, ולדבריו זו דעת הרמ"ה, הרשב"ם, ר"ת, רמב"ן ור"ן:
"ויש מקילין וכו' אינם מוזהרים על השיתוף. הרמ"ה בדבריו שם להדיא איתא דשתוף אסור לבן נח, כמו שהוא ברשב"ם ור"ת ורמב"ן ור"ן שם, דלא ממציא יתר רק ד'לא ישמע על פיך' לא מוזהר בשתוף, מה שאין כן בעבודה בשתוף. ואפשר דגם כוונת הרמ"א כן".
מנחת חינוך
במנחת חינוך מצוה פו, אות ב, כתב הרב יוסף באב"ד שמצוות 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך' אינה נוהגת בגויים ומותר להם להישבע בשם עבודה זרה:
"והנה לא כתב הרב המחבר דנוהג בכל באי עולם, דבאמת אין ב"נ מוזהר ע"ז, דמבואר בר"מ דכל שאין בית דין של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר".
ובכך ביאר את התוספות שלישראל אין איסור לגרום לגוי להישבע בשיתוף של הקב"ה ועבודה זרה כי לגויים אין איסור להישבע בשם ע"ז. אבל לעבוד ע"ז בשיתוף אסור גם לגוי, וכפי שאמרו שכל שישראל נהרג עליה בן נח מוזהר עליה:
"והנה קצת מחברים תפסו דס"ל להתוס' דאין ב"נ מוזהר לעבוד ע"ז בשיתוף, וזה היפוך הברייתא דכל שהב"ד של ישראל ממיתין כו' אם כן ישראל דנהרג אם עובד באיזה ענין אם כן ב"נ בודאי גם כן נהרג וכן הר"מ לא חילק וכתב סתם דב"נ חייבים מיתה על ע"ז.
אך באמת כוונת התוס' כך היא, דתחלה כתבו דאין איסור על הישראל המשביע מחמת לאו זה דאסור לגרום, דגרמא אין אסור אם משתף בשבועה, דאין הגורם עובר על לאו זה, ואחרי זה כתבו דלפני עיוור ליכא כו', דב"נ לא הוזהרו על כך, היינו שאין ב"נ מוזהר כלל על זה שלא לשבע בשם ע"ז דהוא מוזהר רק שלא לעבוד אבל לא על שבועה, דגם בישראל בנודר ובנשבע הוא רק בלאו, ובב"נ ליכא איסור כלל, אך על הישראל איכא איסור בתורת גורם הזכרת שם ע"ז אף דליכא איסור בב"נ, על זה כתבו דבשבועה בשיתוף לא אשכחן דאסור גרמא. הכלל דהתוספות לא מיירי אלא בשבועה ובשבועה אפילו בלא שיתוף אינו מוזהר ב"נ כלל, אבל אם עובד ע"ז בשיתוף ודאי חייב ב"נ כמו ישראל וזה פשוט".
עוד הקשה במנחת חינוך שם, למה מותר לישראל לגרום שגוי יישבע בשיתוף, הרי מאותו פסוק למדנו שלישראל אסור לנדור ולקיים בשם ע"ז וזה אסור גם בשיתוף. ותירץ שלנדור ולקיים זה עיקר האיסור ולכן אסור גם בשיתוף, אבל לגרום לאחרים להישבע זה לא עיקר האיסור ולכן יש מקום לומר שזה מותר בשיתוף.
עוד הזכיר את השיתוף אצל בני נח במנחת חינוך מצווה כו, אות יט, והביא את התוספות וכתב:
"נראה מדבריהם דאין ב"נ מצווה לעבוד עבודה זרה בשיתוף, וכן הוא בהגהת רמ"א או"ח סי' קנ"ו, וכן ראיתי הרבה מחברים תפסו זה לדבר ברור. אך בשו"ת מעיל צדקה ופמ"ג או"ח שם ופמ"ג יו"ד סי' ס"ה כ' דכוונת התוס' רק לענין שבועה אבל על השיתוף מוזהר ונהרג דכללא כייל בברייתא עבודה שישראל נהרג גם ב"נ נהרג ע"כ, אין חילוק בזה בין ישראל לעכו"ם ע"ש ואכ"מ להאריך".
נחל אשכול
הרב צבי בנימין אוירבך בנחל אשכול (הל' ע"ז מד, אות טז) סבר שבני נוח הוזהרו על השיתוף.
הוא הביא כמה ראיות לכך, ראשית ממה שהביאו חז"ל ראיה מנעמן שבני נח לא מצווים על קידוש השם, שאם שיתוף מותר להם, הרי שנעמן לא עובר איסור בכך שהוא משתחווה בבית רימון, "אלא ודאי ברור כדעת האחרונים דגוי מצווה על השתוף, וכונת תוס' בכורות ב' שאין הנכרי מכוון אלא לבורא שמים ומה שמזכיר קדשים שלו לא לאלהות קמכון, ובישראל אסור להשתתף ש"ש וד"א מבלתי לה' לבדו אבל גוי א"מ על זה". עוד הוכיח מכך שאסרו לסחור איתם ביום אידם משום לפני עיוור, והרי אם מאמין בה', מותר לו לעבוד עבודה זרה, ואיזה לפני עיוור יש כאן: "ותו איך אמרו ע"ז דף ו' אסור לשאת ולתת ביום אידם משום לפני עיור לא תתן מכשול, מאי לפני עור גוי מותר בע"ז אי מאמין בבורא שמים".
ועוד הביא מסנהדרין נו שמה שבית דין של ישראל ממיתים עליו בני נח מוזהרים עליו, "ובית דין ישראל ממיתין על השתוף, ואיכא מאן דאמר התם גוי שעשה עבודה זרה אעפ"י שלא השתחוה לה חייב, ואמאי אכתי מצי לעובדה בשתוף". ועוד הביא כמה ראיות נוספות.
הרב אליעזר קנביל
בשו"ת מוהרא"ל סי' מט, נשאל הרב אליעזר קנביל אם מותר לאדם למכור את הקרקע שלו כדי שיבנו עליו בית עבודה זרה. דן בסוגיא ובסוף הסימן העלה את נושא השיתוף. וביאר שאין להתיר על סמך הדעות שבני נח לא מוזהרים על השיתוף, מפני שבפועל תהיה שם עבודה זרה. יש לשים לב שהגדיר שהדעה המקילה בשם 'קצת פוסקים':
"והנה מכח דאין בן נח מוזהר על השיתוף לקצת פוסקים אין להתיר, דמכל מקום הוי עבודה זרה כמו שכתב הש"ך (בסימן קנא), וכן הפלפלא חריפתא על הרא"ש, וזה פשוט".
דן בתוספות באריכות, הביא את הסברו של הרב שמואל לנדא, והביא לעומת זה הסברו של מהרש"א.
כתב שהברייתא אומרת שבן נח מוזהר על מה שבית של ישראל ממיתים, והם ממיתים על השיתוף. וכן מהרמב"ם שכתב שעיקר עבודה זרה זה לא לעבוד אלוה אחר:
"ומכל מקום עומד לנגדינו ברייתא מפורשת בסנהדרין כל עבודה זרה שבית דין ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר, אם כן השיתוף דבית דין של ישראל ממיתין עליו דכתיב בלתי לה' לבדו, אם כן בן נח מוזהר עליו, ואם נדחק לומר דדוקא לענין עיקר עבודתה היינו בכדרכה או בגופף ונושק, אבל לא לענין שותף, אבל הרמב"ם ז"ל בפרק ט מהלכות עכו"ם כתב עיקר הציוי בעבודה זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים ואף על פי שעובד יודע שה' הוא האלקים והוא הנברא על דעת שעבד אנוש חזין דזה עיקר הצויוי בעבודה זרה שלא לעבוד כן מכל שכן בשיתוף, ואם כן אני תמה על הגאון מו"ה ישעיהו פיק מבעסלא שכתב להגון בעל משנת חכמים שהוכיח בראיות שבן נח אינו מוזהר כלל על השיתוף וראייתו לא ראיתי וצריך עיון ומכל מקום מצד החומרא בוודאי אין לעשות ולמכור ביתו אך על פי דין כי האי גוונא מותר והשם יתברך יסיר מקרבנו לב האבן".
עיקרי הד"ט
הרב דניאל טירני בעיקרי הד"ט יו"ד כט, יח, הביא תמצית דברי השב הכהן:
"ובירר גם כן הרב המחבר שבן נח מצווה על השיתוף, וששוב שמע שגם הרב שער אפרים סימן כ"ד הסכים בפרט זה, אך בשאר פרטים לא הושוו, דלהרב שער אפרים אסור להשביעו אם נשבע בשם עבודת כוכבים ממש בשיתוף, ולדידיה בכהאי גוונא נמי שרי שאינן מוזהרין לישבע בשם עבודת כוכבים (ושב הכהן סימן ל"ז ול"ח)".
הרב דוד לייב זילברשטיין
הרב דוד לייב זילברשטיין סבר שע"ז בשיתוף אסורה לבני נוח.
בספרו על השו"ע שבילי דוד ח"ב יו"ד קמז, כתב "הא דרמ"א כתב באו"ח ב"נ אין מצוה על שיתוף – היינו לשבועה" אמנם כתב שאין מיתה על עבודה זרה בשיתוף, ולמרות זאת אסור לבני נוח, "ועיין רמב"ם פ"ט מה' מלכים ב"נ אף בדברים שאין ב"ד ממיתין מ"מ אין מניחין אותן" (וכך הוכיח גם מרש"י, אמנם ציין שלדרישה וב"ח משמע שלא כן).
שם ביו"ד קנא, הוסיף שלדעת הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק א דע"ז, בפירוש לאסור שיתוף אצל גויים ולהחשיב אותו כעבודה זרה. ומציין שאמנם חלקו עליו אבל למעשה כתבו לאיסור (נראה שהתייחס לדין 'שאינם בקיאים בטיב אלילים', והבין שהמקילים מתכוונים ששיתוף מותר לגויים. אבל דבריו קצרים וקשים לפיענוח).
הרב חיים סופר
בספרו קול ספר (על המשניות נזיקין תלב, ב), בתגובה לדברי רבי משה זכות, הפנה הרב חיים סופר במשנה בע"ז ד, ז, לדברי הרב שמואל לנדא ושהוא הביא ראיה לדבריו:
"עיין בנודע ביהודה שהוכיח הגאון מהר"ש שרק השבועה בשמם מותר לגוי אבל שותפות ע"ז אסור גם לבן נח ואני הבאתי ראיה לדברי הגאון מרש"י סנהדרין דף מ"ח בד"ה מידי דאורחיה יעו"ש היטב, דלא כהבנת המחבר הג"ה ברמ"א ודוק".
הרב דוד פרידמן
בספרו שאילת דוד סוף ח"א, בחידושיו על מסכת בכורות, ביאר הרב דוד פרידמן את דברי התוס' בבכורות כמו המעיל צדקה ודעימיה, ובסוף דבריו הדגיש: "והארכתי בזה יען יש הרבה טועים בזה, להתיר עבודת שיתוף לבני נח":
"תוס' ד"ה 'שמא יתחייב לו שבועה', ואע"ג שמשתף שם שמים ודבר אחר כו', דבני נח לא הוזהרו על כך כו'. נראה לי דהכונה דהבן נח מותר לישבע בשם ע"ז, שהוא מהדברים שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה, ואין בן נח מוזהר על זה, כמבואר סנהדרין דף נ"ו ב', כמו מגפף ומנשק לע"ז שלא כדרכה, וכמו כן לישבע בשמו, שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה – אין בן נח מוזהר על זה, ולכן ליכא 'לפני עור'. והאיסור דלא יגרום לאחרים שישבעו וידרו בשמו לא בא על גרמא דלישבע בשיתוף שם חול ביחד עם שם קודש. והארכתי בזה יען יש הרבה טועים בזה, להתיר עבודת שיתוף לבני נח".
וחזר על כך בשאילת דוד סוף ח"ב ב'קונטרס החידושים' על סנהדרין סג, ב: "דף ס"ג ב', תוס' ד"ה 'אסור לאדם וכו", ו'לפני עור' ליכא, דבני נח לא הוזהרו על כך. נ"ב: יש טוענין ולומדין מכאן דבן נח מותר לעבוד בשיתוף, והוא טעות. וכונת התוס' דבני נח לא הוזהרו מלשבע בשם ע"ז, וזה פשוט. ומתבאר מהא דקיימא לן לעיל דף נ"ו ב', דדברים שאין בית דין של ישראל ממיתין על ידיהם, אין בן נח מוזהר עליהם, ודו"ק כי נכון הוא".
דברי יוסף
בתשובה על עשיית מצבות שיש בהן צלב, כתב הרב יוסף יוזפא רוזנברג (דברי יוסף סימן תתנה, אות ד) שאין להתיר על פי דברי הרמ"א שעובדים רק בשיתוף, כי צלב הוא ע"ז ממש (בזה עוסקת רוב התשובה), והפנה לנוד"ב ולשער אפרים שאסור לגויים לעבוד ע"ז בשיתוף:
"גם מ"ש הרב להתיר מפני שבזה"ז רק בשיתוף חדא הוא כבר הוכחתי דמ"מ השו"ע הוה ע"ז עצמו ואסור בהנאה ויש לחלק כחילוק שכתבתי דלא מחזקינן אלא בדברים אחרים משום דלא אדיקי בהוא נכרים בזמן הזה אבל אין אנו צריכים כאן לחילוק זה ועי' בפתחי תשובה סי' [ק]מ"ז ס"ק ב' בשם נב"י דמה דמרגלי בפומי' דאינש שאין הכותים מצווין על השיתוף הוא טעות וכ"כ בשו"ת שער אפרים חי"ד בש"ד ס"ק י"א".
נר מצוה
הרב מנחם יוסף ולק בספרו נר מצוה על ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ב, כתב שבני נוח אסורים לעבוד עבודה זרה בשיתוף.
בתחילה רצה להביא ראיה לדברי הרמ"א מהרמב"ם בספר המצוות:
"שצונו בהאמנת היחוד וכו'. לכאורה מדברי רבינו בזה מוכח להא שכתב הרמ"א או"ח סי' קנ"ז דבזה"ז אין אנו מוזהרין שלא להשביע ע"א משום דהמה משתתפים ש"ש וד"א, וב"נ לא הוזהרו על השיתוף עיי"ש. ומכאן נראה שדעת הר"מ הוא כן מדכתב 'אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו חסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד', ואי אמרינן דב"נ ג"כ מוזהרים על השיתוף למאי צריך להזהיר על תנאי האמנת היחוד עשה לנו הטובות האלה, הלא בלאו הכי מוזהרים על שיתף, ואמונת היחוד הוא שלילת השיתוף כמבואר בחינוך".
אמנם כתב שאי אפשר לומר כן, שהרי בסנהדרין ס, ב, למדו את איסורי עבודה זרה מהפסוק 'זובח לאלהים יחרם', ומהמשך הפסוק 'בלתי לה' לבדו' למדו איסור שיתוף, הרי שכמו שב"נ מוזהר על איסורי ע"ז הוא מוזהר גם על שיתוף. ועוד, שמהרמב"ם בהלכות ע"ז (פרק א) ברור ששיתוף אסור לב"נ:
"אבל באמת זה לא ניתן להאמר, דהא אף שיתוף ילפינן בסנהדרין (דף סב ע"א) מבלתי לד' לבדו, והלא לעיל ס, ב, יליף הגמרא מזובח לאלקים יחרם דקאי על זביחה לע"א ומבלתי לד' לבדו ריקן כל העבודות שיהיו לד', ואם כן כמו שמוזהר ב"נ על עכו"ם כן הוא מוזהר גם על השיתף, דהא כולהו בחד קרא כתיבי. ועוד הלא בהדיא מבואר בר"מ ריש הל' ע"א בימי אנוש טעו אנשים טעות גדול שעבדו בשיתף עיי"ש בלשונו הנעים והמתוק שהאריך בזה, א"כ מבואר להדיא שב"נ מוזהר על השותף".
והסכים עם תשובת רבי שמואל לנדא, שרק שבועה בשיתוף הותרה לבני נח, והביא ראיה מאברהם ויעקב שנשבעו להם אבימלך ולבן, הרי שאין להם איסור בשבועה בשיתוף:
"אמנם דבר נכון מצאתי בתשובת נובי"ת חיו"ד סי' קמ"ח שירד לחלק דעל ע"א מוזהרים ב"נ אף בשיתוף ורק שבועה בשיתוף אסור לישראל ושרי לב"נ הואיל ומזכירו דרך כבוד בזה מצינו איסור לישראל ובשמו תשבע ולא לישתתף ד"א בזה כמבואר להדיא בר"מ פי"א משבועות ה"ב ולהלן במ"ע ז', אבל לעכו"ם לא מצינו איסור בזה עיי"ז. וכדבריו מוכרח מאד דהא לפי המבואר בר"מ ריש הל' ע"א שהבאנו לעיל מוכח דב"נ מוזהר על שיתוף וכפי מה שפוסק ג"כ אבוה דשמואל דאסור לעשות שותפות עם עכו"ם, א"כ יקשה בהא דכרת אברהם ברית עם אבימלך והכתוב אומר ע"כ קראו למקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם, א"כ בלי ספק דהכריתות ברית היה ע"ז האופן שישבעו שניהם אם כי בכתוב לא מצינו רק אבימלך אמר לאברהם השבעה לי, אבל אח"כ שמסיים הכתוב כי שם נשבעו שניהם א"כ בלי ספק כי אברהם דרש אח"כ גם מאבימלך שישבע, וא"כ איך כרת א"א עמו ברית בשבועה הלא אסור להשתתף שמא ישבע ומכש"כ לעשות כריתות ברית לכתחלה שישבע ולא מצינו בגמ' ומדרשים שנענש אברהם ע"ז ונענש רק על עצם הכריתות הברית עם שבע הכבשות אבל לא מצד השבועה, וכן גבי יעקב ולבן שכרתו שניהם ברית ושם נאמר כי נשבעו שניהם. אלא ודאי כדברי הנוב"י הנ"ל בדשבועה לא שייך איסור שיתוף בב"נ, ואם כן ידע אברהם שאבימלך עבד בשיתוף, דהא בימי אנוש כולם עבדו בשיתוף ואם כי אח"כ עבדו בלא שיתוף כמבואר כל זה בר"מ ריש הל' עכו"ם, בכ"ז יחידי אומות העולם בודאי עבדו בשיתוף, וכן לבן ידע יעקב שעבד בשיתוף ושבועתו הלא מצינו להדיא בקרא אלהי אברהם ואלהי נחור, אם כן היתה השבועה בשיתוף, ומסתמא ידע יעקב דעבודת לבן הוא בשיתוף ע"כ כרתו ברית בשבועה".
וביאר שנימוקי הרמב"ם על מצוות ייחוד ה', מתייחסים לתוספת התבוננות בייחוד השם מעבר לאיסור השיתוף:
"ואם כן יקשה מהא דכתב הר"מ כאן ושעשה לנו ניסים וטובות ע"מ שתאמנו ביחוד, והלא אף ב"נ מצווה על השיתוף, אמנם מעיקרא לא קשיא מדי, הן אמנם דב"נ מוזהר על שיתוף, אבל שיחשוב ויתבונן בהאמנת היחוד זה לא מצינו שנצטווה ב"נ והמצוה זו נתוספה רק לגבי ישראל כן נראה לי".
תשורת ש"י
בשו"ת תשורת ש"י א, שצ, נשאל הרב שלמה יהודה טבק אם מותר להוביל חומרי בניין לבניית 'קלוסטער', והשיב שאסור משום לפני עור. בדבריו דחה אפשרות להתיר על פי הפוסקים שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף, והפנה לפוסקים האוסרים:
"גם מה שכתב הש"ך בסימן קנ"א שם דיש מקילים משום דאין ב"נ מוזהרים על השיתוף, עיין בשו"ת מעיל צדקה סכ"ב ובאשל אברהם להפרמ"ג בא"ח סימן קנ"ו סק"ב הביאו דהעלו דב"נ מוזהר מלעבוד ע"ז בשיתוף וכ"כ בשפתי דעת סימן ס"ה סקי"א וכ"כ בשו"ת שער אפרים סכ"ד הובא במחצית השקל סימן קנ"ו ריש סק"ב וכתב השער אפרים שכן קיבל מבעל החלקת מחוקק נמצא דמדינא אסור לסייע להבונים בנשיאת אבנים ושאר דברים".
וכן כתב כמעט מילה במילה בתשובה אחרת, תשורת ש"י תניינא קכח [תשובה זו סוכמה בקצרה בסיכום של סיוע בבניין כנסייה], שאין להתיר על פי הפוסקים שב"נ אינם מוזהרים על השיתוף כי רבים מחמירים בזה.
עוד בתשורת ש"י א, תנח, נשאל על "מנהג הגוים לתת אבן של שתי וערב על קבריהם אם מותר אומן מעשה חרש אבן יהודי לעשות אותו אבן. או לקנות אבן כזה ולחקוק התיבות ולמכור". והתייחס לסוגיית השיתוף:
"ואם כן אסור לקנות ולמכור כיון דאסורה בהנאה מיד על כל פנים אם עשאן נכרי, ובלאו הכי נמי אסור למכור להם דברים המיוחדים להם לעבודה זרה, ואף דכתב הש"ך שם סקנ"א סק"ז דליכא משום לפני עיוור דבני נח אין מוזהרים על השיתוף ובזמן הזה כונתם לעושה שמים וארץ אלא משתפים שם שמים וד"א עיי"ש, הנה בשער אפרים סכ"ד כתב דלא איתמר זה רק לענין שבועה אבל כשעובדים בשיתוף חייבים וכן כתב שפתי דעת ביו"ד סימן ס"ה ובא"ח באשל אברהם סימן קנ"ו וכיונה דעתו לבעל מעיל צדקה סכ"ב ובעיקרי ד"ט חיו"ד סימן י"ט הביא מהספר פרשת הכסף דאם עכו"ם מאיים על אומן ישראל לעשות לו ע"ז יותר דעתו נוטה דיהרג ואל יעבור".
הרב רייניץ
ספר המכתבים לרב יהושע ברוך רייניטץ, מכתב הראשון והשני, בתוך הפרק שעוסק בביאור פרק א בהלכות ע"ז לרמב"ם, חלק על הסדר משנה שסובר שב"נ לא מוזהרים על שיתוף, והסכים לרב שמואל לנדא שעבודה בשיתוף אסורה לבני נח, והזכיר ספר אריה דבי עילאי:
"עיי' בספר סדר משנה ה' יסודי התורה פ"א ה"ז דחקר כיון דבן נח לא הוזהר על השיתוף ועל אמונת היחוד, ועי' תוס' סנהדרין דף ס"ג ע"ב ובמס' בכורות דף ה' ובאו"ח סי' קנ"ו, ותמה מדברי רבינו כאן שכתב בטעותן של דור אנוש ונבערה עצת חכמי אותו הדור וכו' וזה היה עיקר ע"ז, אלמא דנאסרו בשיתוף עיי"ש שהאריך מאוד בראיות להוכיח דאין ב"נ מוזהר על עבודת השיתוף. ומה שכתב בדעת רבינו ז"ל ליישבו לפי דעתו עיי"ש, אכן לפי דעתי היטיב אשר דיבר בזה הגאון מהר"ש לאנדא בנודע ביהודא מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ח דכתב וז"ל ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וכו' ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודן בבלי וירושלמי וכו' דהא ברייתא מפורשת הוא במסכת סנהדרין דף נ"ו ע"ב והתניא בע"ז כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן וכו' עיי"ש עכ"ל. ונפלאתי על מחברי זמנינו שחקרו בענין זה ולא הביאו דבריו ז"ל. וכעת נדפס ספר אריה דבי עילאי וכ' באבני זכרון דף כ"ג אות כ"ו כן גם בשם שו' שער אפרים כ"ד ושו"ת ושב הכהן ל"ח עיי"ש".
רבי חיים מבריסק
בספר 'נפש הרב' עמ' רל, מובא בשם הרב סולובייצ'יק בשם רבי חיים מבריסק, שהדעה ששיתוף מותר לגויים היא 'כשגגה שיצאה מלפני השליט':
"הש"ך ליו"ד (סי' קנ"א סק"ז) הביא להלכה מהרמ"א דבני נח לא הוזהרו על השיתוף, והוא על פי הבנתם בדברי התוספות בסנהדרין (סג,ב) ורבנו אמר בשם הגר"ח שהיא כשגגה שיצאה מלפני השליט, והעיקר כהבנת שאר גדולי האחרונים בתוס' ההיא, דלא הוזהרו שלא לישבע בשיתוף, אבל בודאי הוזהרו שלא לעבוד ע"ז בשיתוף [ועי' פתחי תשובה ליו"ד קמ"ז, ב]".
בית רידב"ז
בשו"ת בית רידב"ז סי' יב, נשאל הרב יעקב דוד וילובסקי על מכירת בית כנסת שנתמעטו מתפלליו בבולטימור בארה"ב, האם מותר למכור לנוכרים שיעשו מזה כנסייה נוצרית. הרב השואל האריך להתיר בעיקר בגלל שאין לפני עיוור כי יש להם כבר כמה כנסיות.
הרידב"ז תמה על הסברא שמותר, כי יש איסור לא ישמע על פיך, שבעקבות מעשה היהודי תִּשָּׁמַע תפלתם, ולא משנה שממילא היא תשמע בצורה אחרת. אך רצה למצוא היתר, ועסק בביאור דברי התוספות וכתב שכל מה שהתירו תוס' הוא בשבועה אבל בעבודה בשיתוף אסור, "לפי מה שכתב הנו"ב ז"ל וכל האחרונים ז"ל עיי' בפ"ת ז"ל יור"ד קמ"ז עיי"ש, דדוקא בשבועה לא מוזהר ב"נ אבל בכל עבודתה בשיתוף מוזהר עליה". בתשובתו דן בהרחבה בשאלה של גרם שיתוף, והאם איסור לא יישמע על פיך תלוי בכך. למעשה כתב שהעצה של הרב השואל למכור לאדם פרטי ולהתנות שלא ימכור לכנסיה היא טובה, וגם אם בפועל ימכור בסוף זו לא אחריותנו כי זה לפני דלפני. [יש לשים לב שלדעתו "כל האחרונים" כתבו כפירוש המחמיר בתוספות].
הרב חיים הירשנזון
בספרו אלה דברי הברית יא, ג, הרב חיים הירשנזון כתב ששיתוף אסור לבני נוח, והרחיב על האיסור לבני נוח לפני מתן תורה ואחריו.
תחילה הביא דברי הרב שמואל לנדא [הוא כתב את זה בשמו של הנודע ביהודה בעצמו], ושכן כתב בפרי מגדים. והעיר הרב הירשנזון שלא ייתכן שכל הגויים בימי קדם עברו על האיסור:
"אמנם לענ"ד לא יתכן שאבימלך, ופרעה שבימי אברהם ולבן, אשר דבר אלוקים אתם באיזה אופן שבנבואה ובאיזו מדריגה, יהיו כלם חייבי מיתה על עבדם ע"ז בשתוף וה' דבר אתם, ואבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג, ואיזה צדיק הוא שעבר על העיקר של שבע מצות כי כלם היו עובדי ע"ז בשתוף, כי רק אברהם הכיר את בוראו וכל העמים כלם אז עובדי ע"ז היו חוץ מהידועים שאלוקים נראה אליהם ואשר אלוקים עושה הגיד להם כמו אדם נח שם ועבר, ואיך ה' יכול יעקב לשבוע בפחד אביו יצחק שלא יגע בלבן לרעה והוא חייב מיתה כדין עובד ע"ז בשתוף כי אזהרתן זו היא מיתתן אם מוזהרין על השתוף, ואם היו בית דינו של שם ועבר יושבים ודנין אז והיו מצרפים גם את יעקב בין הדיינים הלא יהי' מוכרח לדון אותו למיתה ואיך יכרות אתו ברית.
ור' יוחנן אמר אלמלא וו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליה (סנהדרין ס"ג ע"א) ופי' רש"י ז"ל דהא לא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר, ר"ל אם שישראל חייב גם על השתוף אבל יש עכ"פ זכות עליהם כי תיכף אחרי עשרת הדברות לא עמדו עוד ישראל על הבנת דבר זה וחשבו שהאסור הוא רק ע"ז כי בשמעם עשרת הדברות לא כלם ידעו את כל פרטי הדינים אשר כולל כל דבור ודבור, הנאמרים אח"כ בתושב"כ ובתושבע"פ כי לו ידעו כלם את כל הפרטים לא היו צריכים עוד לשאר האמירות והדברות והצוויים אשר בתורה בפרטי דיני עשרת הדברות וכל מה שלמד משה אח"כ בסדר המשנה בתושבע"פ כדאי' בעירובין ד' נ"ד ע"ב, ולזאת גם באיסור ע"ז לא הבינו עדין את איסור השתוף וחשבו שכמו שבני נח מותרים גם הם מותרים, אם שהלשון בדבור לא יהי' לכם אלוהים אחרים על פני מורה גם על איסור שיתוף, אבל לא כלם הבינו זאת אחרי שלבני נח מותר השתוף, ופירשו לעצמם את ה"על פני" כמו שמפרשים המדרשים גם היום כמין חומר בכל מקום אשר אני שם, ומלא כל הארץ כבודו ולא הבינו בזה איסור שיתוף, אבל אם לו היו גם בני נח מוזהרים על השתוף איזה זכות יש להם בוו שבהעלוך הכי יצאו מקדושה חמורה לקדושה קלה ח"ו ע"י התורה".
אלא שלמרות שהעיקר שבני נוח נאסרו בשיתוף, לפני מתן תורה האזהרה היתה מהסברה, וכשהתרבות לא מכירה בסברה, הסברה אינה מחייבת. ולכן כל עוד מבחינה תרבותית שיתוף נחשב הגיוני – לא היתה אזהרה ולא נענשו. אבל אחר מתן תורה האזהרה מהתורה, וגם אם זה נגד התרבות המקובלת אצלם – אסורים בשיתוף:
"אמנם יתורץ זה במה שכתבתי בספרי מלכי בקדש ח"א תשובה א' סעיף א' שלדברי הרמב"ם ז"ל במו"נ ח"א ס"ג וח"ב ל"ט כי הנביאים שקודם משה לא שולחו לבני אדם לאמר להם בשם ה' כי יעשו או לא יעשו איזה דבר, רק היו מישרים בני אדם דרך עיון וסברה, ולפ"ז לא נתחייבו בני נח במצותיהם רק מצד עיון וסברה, שבארתי שם שהחיוב בסברה היא דאורייתא עיי"ש, ורק אדם ונח והנביאים שנצטוו הם בעצמם חייבים מצד הצווי אבל שאר בני נח חייבים רק מצד הסברא שהיא דאורייתא, ואמרם על בני נח אזהרתן זו היא מיתתן גם ההכרח בסברה נקרא אצלם אזהרה אשר על כן נתחייב המצרי שהכה איש עברי מיתה דא"ר חנינה עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנא' ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי (סנהדרין נ"ח ע"ב), ומתוכחים במכות ד"ט ע"א בפי' הנך מת על האשה אשר לקחת אם זה בידי אדם או בידי שמים מפני שמחשבתו שהיא אחות אברהם נקרא אומר מותר, ומחלוקת רבא ורב חסדא שם באומר מותר אם הוא אנוס או קרוב למזיד הוא כמבואר בסוגיא דמכות שם, אבל בלעדי זה הי' חייב לכו"ע מיתה בידי אדם, ולמדו שם עמוד ב' מזה מכאן שבן נח נהרג על שהי' לו ללמוד ולא למד, ועיין בספרי מלכי בקדש ח"ד תשובה כ"א דף ס"ד.
אמנם כל זה בסברא ברורה לכל, כמו איסור אשת איש ושפיכת דמים והכאה לחבירו וכדומה, אמנם ישנם סברות אמתיות ואינם ברורות לכל, כמ"ש התוס' ז"ל בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה איבעית אימא קרא אב"א סברא ותימא כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות כו' למה לי קרא סברא הוא כו', ויש לחלק דיש דברים שאין הסברה פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל, ופשוט שגם לבן נח טרם שנתנה תורה ואשמעינן קרא סברת השבע מצות לא נוכל לחייבם מיתה רק על אלה שהסברה ברורה ופשוטה, ובירור סברא תלוי הרבה במקום ובזמן, יש סברות אשר אינם כל כך ברורות במקום אחד ובזמן אחד וברורים במקום אשר יש הרבה בעלי דעות ומלומדים אשר השפעתם פועל על העם לברר את הסברא ויש סברות אשר בזמן אחד המה בלתי ברורות אבל בהרחבת הצוויליזאטציאן והתפתחותו נעשו ברורים, וברור הסברא תלוי בהתפתחות הצוויליזאטציאן ואמרם על בן נח שנענש על שהי' לו ללמוד ולא למד (סנהדרין נ"ח ע"ב) זה ג"כ תלוי לפי מצב הצוויליזאטציאן שיהי' ממי ללמוד למודים מקובלים כבר בעם ע"י התפתחות הצוויליזאציאן.
והנה אין ספק שטרם שהכיר אברהם את בוראו לא היתה איסור ע"ז סברה מקובלת בעם כי לא הכירו את האלוקים ולא ידעו מי ה' אשר ישמעו בקולו, ואמונת הפאנטיאיזמוס היתה בטבע העם לאיווי לאלוהות הרבה כאשר רואים אנחנו גם היום את זה במעוטי תורה, וע"י תאותם זאת עבדו עבודה זרה בטהרה לאמר מבלתי ידיעת איסורה בסברה, ולא היתה איסור ע"ז ידוע רק לשרידים לאדם נח ובית מדרשו של שם ועבר, וגם ידיעתם לא היתה שלמה כידיעת אברהם אחרי הכירו את בוראו ולא יכלו לענוש כלל את העם עליה לומר שאזהרתן זו היא מיתתן וגם אחרי אשר האבות קראו בשם ה' לא היה עוד איסור השתוף וההקבלה מקובל בסברה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ע"ז על דור אנוש שאם שאדם הראשון וקין והבל הכירו את בוראם, אבל בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק כבוד להם כו', כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות כו' עיי"ש באריכות, והטעות הזה אם שהאבות פירסמו את טעותם בארץ כנען ובסביבותיה ובמקומות אשר פירסמו הדעות האמיתיות אולי היה שייך לענוש על שהיה לו ללמוד ולא למד, אבל לא בארצות אחרות אשר טעו העם טעיות הרבה בשיתוף ובאמצעים וּבְהַקְבָלוֹת וכדומה, אם שאין ספק שכאשר נצטוה אדם על ע"ז האיר ה' עיניו ליצא מכל טעות וגם מטעות תאוות אלוהות הרבה שטעו בעגל כי הלא כי אתי ר' יצחק תני ויצו זו עכו"ם רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה (שמות ל"ב) וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחר צו (סנהדרין נ"ו ע"ב), רואים שנצטוה אדם להנצל מטעות של עושי העגל גם מטעות של עגלי ירבעם אשר אפרים הלך אחר צו (הושע ה', י"א), אבל כיון שלא נשתלח לצוות את העם לא נתחייב העם בזה, רק לאט לאט אחרי התפתחות הדעת אשר ידיעת הטעות נעשה לסברה ברורה פשוטה ומקובלת אשר אז נתחייבו מיתה על כל טעות שנתברר לסברה פשוטה, אבל כל זמן שלא נתברר לסברה פשוטה לא נתחייבו בני נח מיתה עליהם, כי כל חיובם הוא מצד הסברה, אבל הסברה לא היתה פשוטה להם עד שנשנית בסיני ונתחייבו בה מצד צווי התורה.
וכן כתב רש"י ז"ל בסנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ל"ל למכתב אבר מן החי בסיני ובבני נח אטו ישראל משום דקבלו את התורה יצאו מכלל מצוות הראשונות בשלמא עכו"ם וגילוי עריות בסיני למילתייהו נישנית לפי שלא פירשו כל כך בבני נח על איזו עברות נענשים עליהם וכן בעריות לפרש עונשם אלא אבר מן החי ל"ל לאהדורי עכ"ל, ולא כתב רש"י ז"ל שנשנו ע"ז ועריות לפרש עונשן רק כתב על ע"ז להודיע שעל אלו עברות נענשים עליהם, והוא מפני הדברים שכתבנו שהיו בעניני ע"ז חלוקים רבים בעת שנתחייבו על פי הסברה כאמרם ע"ז דאברהם אבינו חמש מאה פירקי הוה והיה בהם שלא היו מחויבים בעונש מפני שלא היו ברורים בסברה, והי' שהיו מחויבים בעונש אחר התפתחות הדעות בעולם, וביחוד לא היו ברורים בסברה עניני ודרכי העבודות שחייבים עליהם על איזה מהם פטורים מפני שהסברה לא ברורה בדברים כאלה, היתה התורה צריכה לשנות אזהרתה להודיע על איזה נענשים, ואחרי שמסיק שם בסוגיא דכל שנישנית בסיני לזה ולזה נאמרה א"כ כבר חייבים בעונש על כל מיני ע"ז שאסרה תורה ושחייבה עליהם עונש, ומאז כבר הוזהרו בני נח על כל מה שישראל חייבים עליהם ואזהרתן זו היא מיתתן וחייבים גם על השתוף, אבל לא מקודם, ואשר על כן כרת יעקב את לבן הברית אם שלבן נשבע אלוהי אברהם ואלוהי נחור, ומפני זה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מלכים הי"א שהגר תושב צריך לקבל עליו השבע מצות ויעשה אותם מפני שצוה בהם הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו ע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהם, אבל אם עשאן מפני הדעת אין זה גר תושב עכ"ל, ובתשובתי במכתב לרב וצורב אחד מתלמידי 'מרכז הרב' בעה"ק ירושלם תובב"א הארכתי לבאר המקור הזה לדברי הרמב"ם ז"ל אלה, ובע"ז פשוט שהמקרא מחייב הרבה יותר ממה שהסברה מחייבת, וכיון שלזה ולזה נאמר מחויב לעשות כפי מה שנישנית בסיני לא לפי הסברה לבד כמ"ש".
אפיקי מגינים
בפירושו אפיקי מגינים (על שו"ע או"ח קנו, ביאורים ג), כתב הרב שבתי פיינברג, שבני נוח הוזהרו על השיתוף, שהרי בני נוח חייבים במה שישראל חייבים עליו מיתה. וביאר שכוונת הראשונים שלא הוזהרו על השיתוף בשבועה (ועוד חידש שגויים אינם חייבים על שבועת שווא), ותמה על לשון הרמ"א, והציע שיש בה טעות סופר:
"דהרי אינם מוזהרין על השיתוף. לשון זה צ"ע, דלעבוד גם בשיתוף מוזהרין כדא' בסנהדרין נ"ו ע"ב דברים שבית דין של ישראל כו' וכ"כ הפמ"ג, אלא דמ"ש הפמ"ג ביו"ד סס"י ס"ה דהא דאינו מוזהר בשיתוף היינו בשבועה ע"ש, באמת בשבועה לא מצינו דמוזהרין אפי' בלא שיתוף, דמ"ש התוס' שם ס"ג ע"ב ולפ"ע ליכא דב"נ לא הוזהרו על כך י"ל דאין כוונתם שלא הוזהרו לישבע בשיתוף אלא דאפילו בלא שיתוף לא הוזהרו כלל על איסור שבועת שוא דהא אינו מז' מצות, אלא דהתוספות שם כ' לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף כו' ר"ל דעל הישראל ליכא איסור בזה שגורם לו שישבע כיון דנשבע בשיתוף אבל אם היה נשבע בלא שיתוף אף דלפ"ע גם בזה ליכא, מכל מקום יש איסור על הישראל משום לא ישמע על פיך שגורם לזה וע' בביאור הגר"א וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דטס"ה ברמ"א וצ"ל דהרי אינם מוזהרין על השבועה".
שי למורא (גרוסברג)
הרב יצחק ליב גרוסברג בספרו שי למורא בכורות ב, ב, התייחס לדברי התוספות, והביא ראיה מסנהדרין והסיק שהתוספות התירו רק בשבועה:
"בא"ד דב"נ לא הוזהרו ע"כ. עיין בתשובות שער אפרים ובנו"ב מהד"ת דיש דעות דרוצים לומר דב"נ אינם מוזהרים כלל על שיתוף עכו"ם ממש ויש דיעות דב"נ אינם מוזהרים רק על השבועה בשיתוף, ועיין במשנת חכמים ביסוה"ת אות ב'. ולכאורה יש להביא ראיה מסנהדרין מ"ח ע"א דקאמר הגמרא לאפוקי עכו"ם דלאו אורחיה, ומפרש רש"י דלאו אורחיה משום דעכו"ם אסור לב"נ, ואם נאמר דב"נ אינם מוזהרים על שיתוף אף לעבור ממש א"כ הוי אורחיה ע"י שיתוף אלא ודאי דרק לענין שבועה קאמר התוס' דב"נ אינם מוזהרים על שיתוף ודו"ק".
אמרי דוד
בשו"ת אמרי דוד סי' קפא, המשיך הרב דוד הורוויץ את תשובתו הקודמת לרב אברהם לברבוים בעניין עשיית ומכירת צלב [הובא בסיכום על צלב], וסימן זה עוסק בדחיית טענת השואל שכיוון שהנוצרים עובדים ע"ז בשיתוף ולא נצטוו עליה, מותר למכור להם צלב. האריך הרב הורוויץ, וכתב שגם עבודה זרה בשיתוף אסורה לגויים, וכל מה שהותר זה בשבועה. ופירט:
"ובענין אמונתם ידענו כי יש שתי כיתות, כת א' מאמינים אמונת השילוש ומחזיקים אותו לאלוה וכת הב' מחזיקים אותו רק לנביא ובממלכת פולין רובא דרובא מהכת הא' והמה עובדים להשתי וערב ומשתחוים לו לשם אלהות".
והביא ראיות לכך שגם גויים מוזהרים על השיתוף:
"מעתה נחזי אנן בע"ז (ב, א) אמרינן לעתיד בוא הקב"ה נוטל ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעסק בה וכו' ומסיק הש"ס אלא כך אומרים אומות העולם כלום כפית עלינו את ההר כגיגית, אומר להם הקב"ה ראשונות ישמיעונו שבע מצות היכן קיימתם, ומנא לן דלא קיימום וכו' ע"כ ואי אמרת דעתה עובדים בשיתוף ואין מוזהרים אם כן איך ישאל הקב"ה מהם ז' מצות היכן קיימתם, הא הן ישיבו מצות שלא לעבוד ע"ז קיימנו דעבדנו בשיתוף! אלא ודאי מוכח שמוזהרים גם עתה".
ועוד כתב שאין לומר בזה שאינם עובדי ע"ז כי מנהג אבותיהם בידיהם, שכבר כתב הש"ך קנא, יז, שדחוק שבגלל זה האליל שלהם לא נחשב אליל, וגם כתבו הראשונים שאסור למכור לכמרים ספרי דתם משום לפני עור (תוס' ע"ז יד, ב 'חצב', הובא ברמ"א קלט, טו), הרי שהעבודה בשיתוף אסורה להם. ועוד הביא מהש"ס שכשיש אפשרות ללמוד להיתר או לאיסור, בע"ז יש ללמוד לאיסור.
חזון איש
הרב אברהם ישעיה קרליץ בספרו חזון איש יו"ד סב, יט, כתב שלא עלה על דעת התוספות להתיר עבודה זרה בשיתוף. עסק בהגדרת 'אלי אתה' (מפרשנותו בתוספות הסיק שהאומר על ע"ז 'אלוה', לא נחשב כאומר 'אלי אתה'), ובתוך כך ביאר את התוספות, שהכוונה שמזכירים 'אלהים' ולא את שם הע"ז וכן מאמינים בבורא ו'רק' מגשימים, ולכן יש בזה קולא בדין לא ישמע. ואין בזה לפני עור, כי הם לא מוזהרים על 'שיתוף השם' [הכוונה לכאורה שאומרים 'אלוה' וכוונתם לע"ז] שזה דבר שישראל אינו נהרג עליו. ומכאן שאם היו מזכירים במפורש שם ע"ז, היה בזה איסור של לא יישמע:
"סנהדרין ס"ג ב' תוד"ה אסור… הוסיפו עוד שכונתם לעושה שמים כו', רוצה לומר שהעכו"מ שבזמניהם האמינו בבורא אלא שיחסו לו גשמות ומקרים והשתנות, עד שחשבו את גשם נברא לאלוה, והלכך בהזכרת שם שמים משתפים את בורא שמים ודבר אחר, והלכך יש בזה קולא בדין 'לא ישמע', כיון שבאמת השם שמזכירין הונח אצלם על עושה שמים, אבל יש בזה משום שיתוף שם שמים ודבר אחר, שזהו איסור יותר חמור מהזכר שם כוכבים ומזלות, ולזה כתבו דעל האיסור הזה אין אנו מוזהרין על גרמו, ומשום לפני עור ליכא, דבן נח אין מוזהר על שיתוף השם, שזה אינו דבר שישראל נהרג על זה, ואין בן נח מוזהר, ומדבריהם למדנו שאילו היו מזכירין את כו"מ שלהם בשמה הפרטית, היה אסור לישראל משום 'לא ישמע', ומבואר דלא עלתה על דעת רבותינו להסתפק שלא יהיה לה ולעובדיה דין עכו"מ, מפני אמונתם בעושה שמים, דכל שעובדין נברא ומיחסין לו בחירה עצמית וממשלה – זהו עיקר כו"מ, ומה שכתב פלפולא חריפתא על הרא"ש בזה צ"ע, וכן דברי מהר"מ לובלין בביאור דבריהם צ"ע, יעוין פ"ת יו"ד סי' קמ"ז סק"ב שהביא כן בשם אחרונים ז"ל. ובנודע ביהודה שם בתשובה מבן המחבר אין הלשון מכוון, ובפמ"ג שם נראה שמפרש משום שתוף שם שמים ודבר אחר היינו הקדשים שכתבו, וכמדומה שאין זה שיתוף, וכמש"ב תוס' ס"ג א' וצ"ע".
הרב יצחק הוטנר
ב'ספר הזכרון למרן בעל הפחד יצחק זצ"ל', מובאים סימנים רבים של דברי הרב יצחק הוטנר על עניינים שונים, ובסימן נח, עסק בשאלה אם בני נוח הוזהרו על השיתוף. וביאר תחילה שאין סברה לחלק בין איסור עבודה זרה לאיסור בשיתוף:
"בודאי שדבר זה הוא תמוה טובא. דאיזה הבדל יש בענין עבודה זרה בין העובד אותה לבדה או אם עובדה בשיתוף שם שמים. ואפילו אם נימא דמובנו של ענין שיתוף בכאן הוא כדרך שהסביר הרמב"ם בע"ז של דור אנוש, ריש הלכות ע"ז, מכל מקום הלא לא מצינו שום חילוק בהלכות ע"ז בין ע"ז דדור אנוש לשאר מיני ע"ז [רמב"ם ריש פ"ב דע"ז]".
והביא ראיה שגר תושב אינו עושה יין נסך, ואם מותר לעבוד בשיתוף, מדוע אינו יין נסך ליהודי שאסור בשיתוף:
"ולא עוד אלא שנמצא בזכרוני ראיה ברורה דאי אפשר לאמר דבני נח לא הוזהרו אע"ז בשיתוף, דהרי זה ברור דבישראל בודאי שאין שום הבדל בין סתם ע"ז לעבודה בשיתוף. והשתא אי נימא דבני נח אינם מוזהרים על עבודה בשיתוף, איך נפרנס את ההלכה [ע"ז ס"ד ב'] דגר תושב שקבל עליו את השבע מצוות אינו עושה יין נסך? הלא הוא אינו מצווה על עבודה בשיתוף ולדידן הוא תקרובת עכו"ם ממש".
וכל מה שאמרו הפוסקים שלא נזהרו על השיתוף הוא רק לעניין שבועה:
"ובודאי שכל זה דחקם לגדולי המפרשים [עי' פמ"ג יו"ד סי' ס"ה ס"ק י"א] לפרש דברים הללו דבני נח לא הוזהרו על השיתוף רק לענין שבועה, דהיינו, להשבע בשם שמים בשיתוף דבר אחר. דלענין זה הובאו דברים הללו בש"ע או"ח סי' קנ"ו".
אלא שהקשה על כך:
"אלא שעדיין הענין תמוה מאד דממ"נ אם אנו תופסים דאיסור שבועה בשם ע"ז דנפקא לן מקרא דלא ישמע על פיך [סנהדרין ס"ג א'] נכלל באיסור הע"ז של הז' מצוות, א"כ גם אשבועת שיתוף הוזהרו דמהיכא תיתא לחלק בשבועה מאחר שאין חילוק בע"ז עצמה. ואם אנו תופסים שאין שבועה בע"ז נכלל בכלל איסור דע"ז דשבע מצוות [עי' ר"ן ספ"ק דע"ז] מהיכא תיתא הוזהרו על שבועה דע"ז אפילו שלא בשיתוף".
וביאר שאין איסור מגדף בשיתוף:
"ונראה לי בזה דהנה ברמב"ם פרק ב' הלכה ו' מע"ז כתב, כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אע"פ שלא עובדה הרי זה מחרף ומגדף, יעו"ש. ומסתברא לי דהך מילתא דמודה בע"ז שהיא אמת לא משכחת לה בע"ז של דור אנוש [עי' פחד יצחק, פסח מאמר ז' אותיות א' וב']. ועיין ברמב"ם פרק א' מיסודי התורה שפירש, דזה שהנביא אמר והשם אלוקים אמת – היינו שכל הנמצאים צריכים לו והוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. וא"כ ברור שהמודה בע"ז שהיא אמת, היינו ג"כ על דרך זה דהיינו שהוא מודה שיש כח בעולם עומד ברשות עצמו. אבל בע"ז דדור אנוש שפירש הרמב"ם בפרק א' מע"ז שזה שאמר ירמי' מי לא יראך מלך הגויים כי לך יאתה וגו', כלומר, הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכסילתם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא. עכ"ל. א"כ בע"ז כזו אין האומר על שום כח שבעולם שהוא אמת כלומר, שמציאותו תלויה בעצמו, ומכיון דלא משכחת לה בע"ז דדור אנוש שיהיה מודה בה שהוא אמת, ממילא דלא יתכן שיהיה מחרף ומגדף בהודאה גרידא גם מבלי עבודה".
ולכן גם אין איסור שבועה בשיתוף כי אינו מייחס לאליל קיום עצמאי:
"ומהשתא אף אנן נמי נאמר, דנהי דשבועה בע"ז דנפקא לן בישראל מקרא מיוחד דלא ישמע על פיך לא נכללה באיסורו דע"ז דשבע מצוות, מכ"מ עצם הפירוש של ענין שבועה הלא הוא שמאמת את דבריו בשם ע"ז והיינו שהוא אומר, שכשם שע"ז הוא אמת כמו כן דבריו אמת. וממילא מצד זה כל שבועה בע"ז היא הודאה בע"ז שהיא אמת והרי זה חירוף וגידוף ובני נח הוזהרו על ברכת השם שאינו אמת מן הז' מצוות שלהם [רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ג]. וכל זה הוא בנשבע בשאר מיני ע"ז אבל בנשבע בע"ז של דור אנוש, דהיינו שמאמת דבריו בעבודתה של דור אנוש, שכשם שראוי לעבוד ולהשתחוות לה מצד שזהו רצון שמים כמו כן דבריו אמתיים, בודאי שאין זה הודאה בע"ז שהיא אמת. וממילא שבועה בע"ז דדור אנוש איננה בכלל חירוף וגידוף ואין כאן מקום לאסור בבני נח דעל שבועה דע"ז לא הוזהרו וחירוף וגידוף אין בזה".
אמנם במעשה פולחן אין קולא בשיתוף, ואלו הנוצרים שמשתחווים:
"וממוצא דבר תשכיל כי אין שום מקום לאמר דעכו"ם שלנו לאו עובדי ע"ז הם. שהלא הם משתחוים ועובדים על דרך פולחן ממש ובזה אין שום הבדל בין שיתוף או שלא ע"י שיתוף וידועים הם דברי הרמב"ם בתשובתו אודות החילוק שיש בזה בין הנוצרים ובין הישמעאלים [הל' מאכלות אסורות פי"א ה"ז]".
בספרו פחד יצחק על פסח מאמר ז, עסק בדעות כפריות ומינות, וכתב שהכופר במציאות המצוֶה, נחשב 'מתעסק' כשמקיים מצווה. אבל המאמין כדור אנוש, מאמין במצוֶה, ועל כן קיום השבת שלו מכפר, ומצד מחשבתו אינו נחשב מין, אלא רק כשעושה מעשה של עבודה זרה:
"והנה בפשוטו נראה דאפיקורס העושה מעשה של מצוה אינו אלא מתעסק, ובודאי דגרע טובא ממתכוין בהדיא שלא לצאת דלדעת כמה פוסקים גם בזה אינו יוצא, וידועה היא שיטת הרא"ה דבאינו יודע שהיום פסח לא יצא ידי מצה לכולי עלמא משום דהוי מתעסק ואפיקורס שאינו יודע במציאותו של המצוה בודאי דגרע טובא מזה שאינו יודע שהיום הוא זמן החיוב. אלא שכל זה לא שייך אלא באפיקורס כזה שהאפיקורסות באה לו מצד שדעותיו דעות כפירה הן במציאות מחמת עצמן משא"כ באפיקורס מחמת שעבר בדעתו ובלבבו עבירה של אפיקורסות מצד הדין בודאי דלא שייך לדון בו דין מתעסק כי היכי דנימא דאין על מעשיו שם של מעשה מצוה, ויעויין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז דע"ז דדור אנוש היתה זו של החלוקה החמישית שבכאן ומכל המבואר בכאן יוצא לנו שהעובד ע"ז על דרך דור אנוש שהוא נחשב לאפיקורס רק מצד איסורא דע"ז שפיר יש על מעשיו שם של מעשה מצוה משא"כ בעובד ע"ז על דרך ארבע החלוקות הקודמות דהוי אפיקורס מצד עצם הדעות שהוא מחזיק בהן הרי כל מעשיו מופקעים הם מאפשרות של קיום מצוה. וזהו הדקדוק המיוחד במאמרם שמשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנקטו הציור בדור אנוש דוקא משום דנהי דשמירת שבת עדיפא כל כך שאפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו מ"מ הרי בעינן ששמירת שבת זו תהא עליה שם שמירת שבת של מצוה וזה לא משכחת לה מלבד הע"ז דדור אנוש ד וחכם אחד העיר בענין זה כי מדבריו של רש"י על מאמרו של ר' יוחנן נראה כי נקיטת הציור של דורו של אנוש היא דוקא מצד החומר שבדבר מפני שדור זה של אנוש הי' הראשון שממנו התחיל ענינה של עבודה זרה ויפה העיר וכן הוא ברדב"ז בתשובתו נגד הקראים שנדפסה בסוף החלק השני של תשובות הרדב"ז ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע ומתחלקים לכמה ניצוצות".
הנוטים להחמיר
פלפולא חריפתא
הרב יום טוב ליפמן הלר בפירושו פלפולא חריפתא על הרא"ש סנהדרין ז, ג, אות ה, הקשה על דעת התוס' והרא"ש המה שאמרו חז"ל שנוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור, והרי אם לא הוזהרו על השיתוף מדוע אסור:
"דלא הוזהרו בני נח על כך. וכ"כ התוספות וכלומר דלא הוזהרו על השיתוף, וקשה לי דבפרק קמא דמסכת ע"ז דף ו ודף ז אמרינן רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל יום א' לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור, ואי אמרת דעל השתוף לא הוזהרו א"כ אידיהן נמי לא ליתסר, דהא איבעיא להו התם אי משום הרווחה אי משום לפני עור ומאי קא מבעיא ליה הא לא שייך לגבייהו משום לפני עור".
וכתב בדעת הרמב"ם שע"ז בשיתוף אסורה גם לגויים:
"והרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דמס' ע"ז אמתני' דואלו אידיהן של ע"ז כ' בביאורו שאפי' עובדי כוכבים שדתותיהן משונות כולם עובדי עבודת כוכבים וכו' ע"כ ויראה שז"ש שדתותיהם שהכוונה בו שהם משתתפין ואעפ"כ הם עע"ז ממש".
על הרא"ש במסכת ע"ז א, כב, על השכרת דירה לנוכרי, הפלפולא חריפתא (אות ט) הזכיר שלרא"ש ע"ז בשיתוף מותרת לגויים:
"ואע"פ שמכניס עבודת כוכבים סמוך למיתתו. דהא ודאי עבודת כוכבים היא ואע"פ שמשתתפים עמה שם שמים כמ"ש רבינו בפ"ד מיתות ושם כ' דבני נח לא הוזהרו על השיתוף, מ"מ עבודת כוכבים היא זו שמכניס ועי' מ"ש שם בס"ד".
רבי דוד חיים שמואל חסאן
רבי דוד חיים שמואל חסאן בספרו מכתם לדוד הל' נזירות ה, כ, בתוך דיון אם מותר לעשות שותפות עם גויים בזמן הזה, כתב שמדברי הר"ן נראה כשער אפרים:
"וראיתי למוהר"מ מלובלין בפ' ארבע מיתות שם בד"ה אסור להשתתף פירש הדברים מ"ש בזמן הזה הוא להתיר להשתתף אפי' לכתחילה וכו' עיי"ש, גם מדברי הר"ן בשיטתו נראה דאף בזמן הזה היה ראוי לנהוג מנהג חסידות שלא להשתתף אלא דאין כל אדם יכול למנוע את הרבים מזה. גם מדברי הר"ן שם ולעיל דף ס"א ע"ב כתב ולמדו מכאן וכו' אף על פי שאין טועים אחריהם לעשותם אלהות או אלו משתחוים לפניהם השתחויה של אלהות דין ע"ז וכו' לכל דבר וזהו שכתב הכא שהוא ענין של ע"ז מדברי הר"ן אלו נראה כדברי השער אפרים סי' כ"ד. ועיין בהרמב"ם פרק י"א מהלכות שבועות פסק להא דכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם ואוקי לה לענין שבועה ולא ידעתי למה דבש"ס לאו לענין שבועה לבד אתמר. אפשר דבא לגלות לנו מה שחידשו התוספות דדוקא בענין אלהות הוא מכח קראי דקשו ולאו דוקא שבועה".
נראה מכאן שהסכים עם השער אפרים, שאין מקור להתיר ע"ז בשיתוף לבני נח.
קרן אורה
בפירוש קרן אורה לנדרים סב, ב, העיר הרב יצחק מינקובסקי על דברי הש"ך, והפנה למחמירים בדין שיתוף:
"ועיין בש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ז מה שכתב שם להקל משום דבני נח אין מצווין על השיתוף וכמו שכתבו התוס' (סנהדרין ס"ג ע"ב ד"ה אסור). ודין זה צ"ע ואין לו הכרח מן הש"ס. וכבר האריך בזה הרב הגאון מוה' שמואל ז"ל בנודע ביהודה מהדורא תנינא (חיו"ד סימן קמ"ח). ובדברי הרמב"ם ז"ל (ה' עבו"כ פ"א ה"א) מבואר דכל כה"ג עובד כוכבים גמור הוא. וזה היה מעשה דורות הראשונים כדור המבול והפלגה. ומה שכתב הגר"א ז"ל (או"ח סימן קנ"ו) דקרא דבלתי לה' לבדו בישראל נאמר. גם זה אינו מוכרח, דכמה דברים בעבודת כוכבים למדין לעובדי כוכבים מדיני ישראל".
מהר"ם שיק
בכמה מקומות בספריו נטה (ואולי אף יותר מכך) הרב משה שיק לדעה שבני נח נאסרו בשיתוף.
בספרו על תרי"ג מצוות, מצווה תיח, כתב שבני נח הוזהרו על השיתוף:
"מצות עשה ליחד הש"י להאמין אמונה שלימה שהוא אחד בלי שום שיתוף, שנאמר דברים ו' ד' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
וביחוד השם מצווים עליו כל העולם אפילו בן נח מצוה על שיתוף ומה דקיי"ל ברמ"א או"ח סימן קנ"ו סעיף א' דאין הגוי מצווה עכשיו בזמן הזה על השיתוף כבר האריכו האחרונים ועיין במחצית השקל שם ס"ק ב' שהביא בשם מעיל צדקה סימן כ"ב".
וכ"כ שם במצווה פו (אות ד):
"ועיין שם במחצית השקל שהביא דברי המעיל צדקה [סי' כ"ב] ושער אפרים [סי' כ"ד] דוודאי לעבוד עבודה זרה בשיתוף גם בן נח מוזהר עליו וחייב מיתה, אלא האידנא אינם נשבעין אלא בהקדשים שלהם ומשתתפים שם שמים עמהם ואמרינן בגמרא לעיל [ע"א] דמשתף שם שמים בדבר אחר נעקר מן העולם, ועל זה אין הגוי מצווה עיי"ש הביאור במחצית השקל ובסדר למשנה בה' ע"ז וכך כתב במנחת חינוך".
בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קנג על בניית כנסייה התייחס לדעת הרמ"א בלפני עיוור שבנויה על ע"ז בשיתוף לבני נח:
"אלא דאכתי י"ל דאסור משום לפני עור או משום מסייע עוברי עבירה מיהו הכא סתמא דמלתא אם הישראל לא יעשה ימצא גוים רבים אחרים שיעשו וא"כ בכה"ג תליא בב' שטות המובאים ברמ"א רסי' קנ"א וכ' הרמ"א דנהגו בכה"ג להקל וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
ובתשובה שם יו"ד סי' תה, בתוך דיון אם כותים כגויים, הזכיר שאפילו אם נאמר שהכותים נוהגים כגר תושב, ומקיימים שבע מצוות לפי הדעות המקלות בשיתוף (והזכיר את הראיה מספר מלכים פרק יז), בכל זאת גזרו עליהם להיות כנכרים גמורים:
"וא"כ אפילו נימא דאע"ג דאיגלי בהתייהו דכותיים מ"מ דינם מדינא כגר תושב דמ"מ שבע מצות הם שומרים לפי דעת העולת תמיד באו"ח סי' קנ"ו והחזיק במעוזו בספר סדר למשנה בפ"א מהלכו' יסודי התורה דנכרי אינו מצווה על השיתוף, ומהנך כותיים שם במלכים י"ז יש קצת ראי' לזה דמבואר בקרא שם דרק לישראל נאסר שותף כי האי עיין בלשון הקרא שם בקאפיטעל (פרק) י"ז פסוק ל"ד ולכך קאמר אפי"ה עשאום כנכרים גמורים וכן ס"ל ואיכ"ל בכוונת הרמב"ם דס"ל דכותיים אגלי לבסוף דגרי אריות הוי וא"כ מדינא אין דינם אלא כגר תושב ובימי ר"א ור"א גזרו עלייהו שיהיו כנכרים גמורים".
שו"ת יד יצחק
בשו"ת יד יצחק ג, טו, נראה שהרב אברהם יצחק גליק, נטה לומר ששיתוף אסור לבני נח.
נשאל "אודות בנו הרבני המופלג נ"י שיש לו מסחר ספרים מספרי קודש, אך יען שהעיר קטנה ואינו מספיק לפרנסתו ספרי קודש לבד ע"כ מוכרח למכור גם ספרי עממים אך חושש למה שכתב רמ"א ביו"ד סי' קל"ט סעיף ט"ו ספרי עממים ביד ישראל אסור למכרם לכל עכו"ם אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעכו"ם". ודן בלפני עיוור לגוי, ולפני דלפני ומסייע.
הרב גליק דחה את סברת השואל לסמוך על כך שאפשר לקנות במקומות אחרים, כי הרמ"א אסר למרות שכבר היה דפוס בזמנו והיה במקומות אחרים:
"והנה בנידון השאלה כתב מע"כ די"ל דבזה"ז דיש דפוסים הרבה ויש לכומרים ספרים הרבה אין לחוש שימכור לכומר עכ"ד, ועל זה יש לפקפק דהרי גם בזמן הרמ"א כבר היה הדפוס בעולם ואפילו הכי העתיק לאיסור, והב"ח כ' דמדינא אסור ואדרבה יש סברא להיפוך דידוע דבימים קדמונים דהיו בומרים [המילה לא מספיק ברורה] העם ולא ידעו קרוא מקרא בספריהם רק הכומרים ולכן היה החשש רק שיתן הנכרי הקונה לכומרים אבל בזה"ז דכולם יודעים לקרות מתוכו יש לחוש על הנכרי בעצמו שיזמר מתוכו לע"ז".
ואז התייחס לשיתוף:
"ואכן מה שכתב להתיר על פי מה שכתב הש"ך סי' קנ"א ס"ק ז' דבזמן הזה יש רק חשש שיתוף וב"נ אין מוזהר על השיתוף וליכא בזה לפ"ע עכ"ד, זה יש לו מקום אך לפי מה שכתב הנוב"י מהד"ת סי' קמ"ח יע"ש נסתר זה, וכבר האריכו בזה האחרונים יעיי' בפת"ש סי' קמ"ז אות ב' מ"ש בזה. אמנם יותר נכון מה שכתב מע"כ דשם יש במקומו עוד חנות נכרי קבוע שמוכר ספר עממים ובכה"ג לא שייך לפני עיוור כמ"ש הש"ך סי' קנ"א ס"ק ו'".
ר"י שטייף
בכמה מקומות בספריו נראה בבירור שנטה הרב יונתן שטייף לדעה שסוברת שבני נוח הוזהרו על השיתוף. בספרו מצוות השם, חלק א, סי' ב אות ו-ז, הביא ראיה שבן נח מוזהר על השיתוף מדור אנוש (על פי תיאור הרמב"ם) ובכל זאת נענשו. הביא את המעיל צדקה. אמנם הביא גם את הסדר משנה והשאיר בצ"ע:
"על פי דברים הללו יש ללמוד שגם בן נח מצווה להאמין באחדות הבורא כיון שתלוי בזה עון עבודה זרה, ובן נח מוזהר שלא לעבוד עבודה זרה, כדאמרינן (סנהדרין נ"ו.), אם כן מוזהרין גם כן על האמונה באחדות הבורא. וגם מטעם דהאמונה זו היא נאמרה ונשנית, וכבר בימי אנוש כתיב אז הוחל לקרוא בשם ד', ואמרו במדרש רבה (פ' כ"ג ז') שמרדו בהקב"ה וכפרו בו, ומצינו שנענשו דור אנוש שעלה הים והציף העולם. ועיין ברמב"ם (פרק א מהלכות עכו"ם הלכה ל) שטעות דור אנוש היה, שהאמינו בהקב"ה שברא הכוכבים והגלגלים, אלא שטעו ואמרו שראוי לחלוק להם הכבוד וזהו כבודו של מלך, והתחילו לבנות לכוכבים היכלות, והקריבו להן קרבנות, ועל זה אמר ירמיהו (י, ז') מי לא יראך מלך הגוים וגו' ובאמת יבערו ויכסלו וגו' ע"כ, ומשמע שעבודתם היה בשותף ועם כל זה נענשו, ומוכח מזה שבן נח מוזהר על השיתוף. וכבר האריך בזה בתשובת מעיל צדקה, לתמוה על הרמ"א באו"ח (סימן קנו), שכתב על פי דברי התוספות (סנהדרין ס"ג:) שבן נח אינו מוזהר על השתוף, ודעתם לפרש דברי התוספות שכוונתם לומר, שלהשביע לבן נח על דרך השיתוף זה אינו מוזהר, אבל לעבוד בשיתוף בכלל עון עבודת אלילים הוא ובן נח מוזהר בו, [אמנם דעת הגאון ר"ו (רב וולף) באסקאוויטץ ז"ל בספר סדר משנה, שבן נח אינו מוזהר על השיתוף וצ"ע]".
במצוות השם, מצווה כו, הביא ש"הרבה מחברים" סברו שבני נוח מותרים בשיתוף אבל הביא את המחמירים כנגד. הוסיף ראיה למקילים מנעמי ורות:
"לענין עבודה בשיתוף, תפסו הרבה מחברים שאין בן נח מוזהר על זה, כנראה מפשטות לשון התוספות סנהדרין (מ"ג:) ד"ה אסור וכו', אמנם האחרונים העלו, דגם בן נח מוזהר שלא לעבוד בשיתוף, וכן נראה מהחינוך (מצוה חי"ז), ויש לומר דכוונת התוספות הוא, רק לענין שבועה, עיין מעיל צדקה ופרי מגדים יו"ד (סי' ס"ק), ויש כמה פרטים להאמונה, וכתבתי בכמה מקומות בחיבורי לימודי ה', שגם בפרטי האמונה, שגם בפרטי האמונה מצווין בני נח, כמו אמונת ההשגחה, ואמונת שכר ועונש, ויתבאר עוד בס"ד. ולענין עבודה זרה בשיתוף, הנה צריך עיון הא דאמרינן בימות שאמרה נעמי לרות אסר לנו עבודה זרה, והלא גם בהיותה בת נח מוזהרת, ויש ראיה מכאן לאותן השיטות דסבירא ליה דבני נח אינם מוזהרין על השיתוף, ולזה אתי שפיר שאמרה לה שמעתה גם בשיתוף מוזהרת. ועיין בספר כלי חמדה".
עוד למד שבני נוח נצטוו על השיתוף בשני מקומות בספרו לימוד השם. בבראשית א, כג אות א, כתב שנאמר "בראשית ברא אלוהים" להדגיש שיש אל אחד ויש חובה להאמין בו לבדו, וזה היה אף לפני מתן תורה כי גם בני נוח נצטוו על השיתוף:
"ולפי זה צריך עיון מה שממע מדברי הרמ"א או"ח סימן קנו בשם תוספות סנהדרין שבן נח אינו מצווה על השיתוף וממדרש שלפנינו יש ללמוד שגם בני נח צריכין להאמין באחדות הבורא שהוא לבדו ברוך הוא ברא העולם ומלואה, ועיין במחצית השקל שם ועיין בשו"ת נודע ביהודה ובסדר משנה מהגאון רבי וואלף באסקאוויטץ ובפרי שושן עדות על מסכת עדיות בסופו שהאריכו בזה, וכנראה גם המה סבירא ליה שגם בן נח מצווה להאמין באחדות הבורא, ונשנה זה בד"ק (בישעיה מד) דכתב אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי כו' מאתי ודרשו מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם ועיין במסכת תענית ט דאמרינן ליכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא וגם כן יש רמז למה שכתב בקרא דישעיה בפסוק ראשון שבתורה שבתיבת ברא נרמז מה דכתיב בישעיה בתיבת מאתי".
וכן כתב שוב בבראשית רסז, א.
[1] נראה שהנימוק הבסיסי בדברי המחמירים הוא הסְבָרָה, וכן הדין הבסיסי שבני נח מוזהרים בע"ז במה שישראל חייבים עליו מיתה. רבים מתחילים מזה, ונראה שזה היסוד שלהם להחמיר. אח"כ הם גם מסבירים שהתוספות לא התכוונו להתיר עבודה בשיתוף.
[2] הביא גם ראיות לומר שבני נוח לא הוזהרו על השיתוף ודחאם: א' איסור שיתוף למדנו מ'בלתי לה' לבדו', והרי נעמן לא אמר 'לבדו'. ודחה: ש'בלתי' זה שונה מ'כי אם' שהיה אצל נעמן. ועוד שהוא לא הזכיר שיעבוד ע"ז, ורק על החלק של עבודת ה' שעליו דובר אמר לו אלישע לך לשלום. ב' מכך שמודיעים לגר איסור ע"ז, משמע שהיה מותר לו בגיותו לעבוד ע"ז בשיתוף, אבל דחה שהסיבה שמודיעים, כי בפועל בני נח לא נזהרים בזה. ג' ממה שאמרו שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, והרי גם גויים נצטוו על ע"ז, ואם מותרים בשיתוף אז מובן כי הם לא חייבים לכפור לגמרי בע"ז. אך דחה שאין למדין הלכה מאגדה. ועוד שנקרא יהודי רק שכופר בע"ז במסירות נפש על קידוש השם, וכפי שמדובר שם על חנניה מישאל ועזריה וכן מרדכי, ובזה הגויים לא נתחייבו.
[3] אמנם בסוגריים שם הקשה על הביאור של עצמו:
"אף דלכאורה תמוה, דהא דרשינן מקרא דלא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו, והרי הישראל עצמו אסור לידור בשמו אף בדרך שיתוף כמ"ש הרמב"ם והסמ"ג, וכן משמע ג"כ בדברי תוס' הנ"ל שכתבו לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, דמשמע להדיא דהישראל אסור לידור בשמו בדרך שיתוף דתרוייהו לידור ולגרום מחד קרא נפקא, משמע דאסור לגרום לב"נ ג"כ לשתף".
וביאר שהפסוק בעיקר אוסר על ישראל לנדור בשמו, אבל לגרום לגוי זה איסור דרבנן:
"נ"ל דס"ל דעיקר קרא אתי שלא ידור הישראל בשמו, אבל לגרום הוא רק מדרבנן ודרך אסמכתא כמו שנראה מלשון הרמב"ן שבר"ן ספ"ק דע"ז שכ' וקרא דלא ישמע לא אתי אלא לישראל גופי' אזהר רחמנא אבל כה"ג אפי' מדרבנן לא מיתסר, משמע דבעלמא לגרום הוא דרבנן ובכה"ג שאין הישראל משביעו אלא הנכרי נשבע מאיליו אפי' מדרבנן לא מיתסר, וא"כ י"ל דתוס' והרא"ש ס"ל כן, וכיון דרק מדרבנן י"ל דלא אסור לגרום לאחרים לשתף".