מנגד, יש סוברים שכשם שעבודה זרה בשיתוף אסורה לישראל כעבודה זרה גמורה, כך היא אסורה לגויים. ואמנם למדנו שהרחיקה התורה את ישראל מעבודה זרה והוסיפה להם ציוויים שבני נח אינם מצווים בהם, אולם בעצם איסור עבודה זרה ישראל ובני נח שווים. שכן כלל אמרו חכמים (סנהדרין נו, ב): "בעבודה זרה, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן". וכיוון שישראל שעבד עבודה זרה בשיתוף חייב מיתה, שנאמר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ", גם לבני נח אסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף, והעובד בשיתוף חייב מיתה.
עוד טענו, שאם מותר לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, בטל מהם איסור עבודה זרה, שכן כל עובדי עבודה זרה מאמינים באיזה אופן בבורא קדום שנמצא מעל הכל. וכפי שנאמר (מלאכי א, יא): "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת". ביארו חכמים שהכוונה היא שבכל המקומות, גם עובדי האלילים קוראים לה' 'אלוהי האלוהים' (מנחות קי, א), ואע"פ כן הם נקראים עובדי עבודה זרה (מעיל צדקה כב). והמתירים משיבים, שאם הם סוברים שהבורא הקדום אינו משפיע על העולם, ואינם פונים אליו בתפילה, הם נחשבים עובדי עבודה זרה גמורים. אבל אם הם מאמינים שגם אלוהי האלוהים משפיע על העולם וגם אליו פונים בתפילה, הם נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף.
עוד למדו המחמירים שעבודה זרה בשיתוף אסורה לנוכרים מכך שחכמים אסרו לשאת ולתת עם הנוצרים ביום ראשון ושלושה ימים לפניו כדין עובדי עבודה זרה, למרות שהנוצרים משתפים שם שמיים. ואמנם הראשונים התירו למעשה לשאת ולתת עם נוצרים, אולם עיקר טעמם מפני שהנוצרים אינם אדוקים, ומפני איבה וצורך פרנסה, ולא מפני שאין להם דין עובדי עבודה זרה. לפיכך פסקו המחמירים, שעבודה זרה בשיתוף אסורה לנוכרים, והנוצרים נחשבים עובדי עבודה זרה.[11]
וכ"כ הרב אפרים כהן (שער אפרים כד), שבני נח אסורים בע"ז בשיתוף, שכן הכלל הוא שכל איסור שישראל חייב עליו מיתה, גם בן נח מוזהר עליו (סנהדרין נו, ב), וישראל חייבים מיתה על ע"ז בשיתוף (ראו לעיל הערה 9). וכ"כ הרב יונה לנדסופר (מעיל צדקה כב), וחלק על המקילים בסברות שונות, ומהן, שבפועל כל עובד ע"ז גם משתף שם שמיים, שכן הכל מאמינים במקור האחד, כמובא למעלה. וכ"כ הרב רפאל הכהן (ושב הכהן לח); הרב שמואל קעלין (מחצית השקל או"ח קנו, א); הרב יוסף תאומים (פרי מגדים שפ"ת יו"ד סה, יא, ועוד מקומות); רבי עקיבא איגר (שו"ת ח"ד יו"ד מג); הרב צבי הירש קלישר (אמונה ישרה ח"ב ז); הרב יוסף באב"ד (מנחת חינוך פו, ב); הרב דוד פרידמן (שאילת דוד סוף ח"א, על בכורות); הרב שלמה יהודה טבק (תשורת ש"י א, שצ); הרב דוד הלוי הורוויץ (אמרי דוד קפא). ולכך נטו הרב יום טוב ליפמן הלר (פלפולא חריפתא על רא"ש סנהדרין ז, ג, אות ה); הרב אברהם יצחק גליק (יד יצחק ג, טו). אמנם המחמירים ידעו שהעמדה הרווחת כדעת המקילים, וכפי שכתב שער אפרים כד: "הנה ראיתי רבים טועים בפירוש זה שאומרים שאין בן נח מוזהר על השיתוף", וכן הרב שמואל לנדא (נו"ב תניינא יו"ד קמח): "ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת", וכן כתב הרב דוד פרידמן (שאילת דוד סוף ח"א): "והארכתי בזה יען יש הרבה טועים בזה, להתיר עבודת שיתוף לבני נח".
