חלק א – חידוש דת לגויים
- הרמב"ם – קיים איסור לגוי 'לחדש דת'.
- רש"י – אפילו יום מנוחה למטרה חילונית אסור לגוי
- המאירי – שביתת גוי ולימוד תורה לגוי אסורים שמא ילמדו יהודים אחרים ממנו
- שאלות שונות
- סיכום
הסיכום יתחלק למספר חלקים.
ראשית, נפתח בביאור דעת הרמב"ם. סוגייתנו לא היתה באה לעולם אלמלא דעתו.
בסעיף 2 נביא את דעת רש"י שעל פניו לא קשור לסוגייתנו, אך הוא מובא כאן כיוון שיש שקישרו אותו לדעת הרמב"ם ולסוגיית 'חידוש דת'.
בסעיף 3 נבאר את דעת המאירי שגם הוא על פניו אינו קשור לסוגייתנו, אך גם הוא מובא כאן כיוון שיש שקישרו אותו לדעת הרמב"ם ולסוגיית 'חידוש דת'.
לאחר מכן בסעיף 4 נעסוק בשאלות שונות הנובעות מפירוט שלושת שיטות אלה ונחתום את הסיכום בסיכום הסוגיה בסעיף 5.
1. הרמב"ם – קיים איסור לגוי "לחדש דת"
במסגרת פירוט האיסור על גוי לעסוק בתורה או האיסור על גוי לשמור על יום שבתון המובא בתלמוד הבבלי (נביאו להלן), חידש הרמב"ם כי איסורים אלה הם פרטים מכלל רחב יותר של 'חידוש דת'. וכך כותב בהלכות מלכים י, ט:
"גּוֹי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה – חַיָּב מִיתָה; לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁלָּהֶם בִּלְבַד. וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁבַת, אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחֹל, אִם עָשָׂה אוֹתוֹ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת, חַיָּב מִיתָה; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: אֵין מַנִּיחִין אוֹתָם לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן, אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְווֹת, אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר – מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה, אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג".
מקורו של הרמב"ם להלכה זו הוא חידה גדולה. ננסה לעמוד על המקור לחידושו דרך שני צעדים:
- סגנון נוסח התלמוד מזמין ניסוח כלל
- הדוגמאות בתלמוד הן פרטים בתוך מלחמת דעות דתית
צעד 1: סגנון נוסח התלמוד מזמין ניסוח כולל
ניכר מניסוחו של הרמב"ם שהוא הבין זאת מהתלמוד. הרמב"ם פותח את ההלכה עם שתי דוגמאות המפורטות במפורש בתלמוד אחת אחרי השנייה, ואז בחר להציג את "כללו שלדבר".
זה נוסח התלמוד בבלי סנהדרין נח, ב:
"ואמר ריש לקיש: עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר: "ויום ולילה לא ישבותו". ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת.
וליחשבה גבי שבע מצוות (מדוע לא נחשב איסור שביתת גוי כחלק משבע מצוות בני נח)? כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב (מכיוון שהאיסור לשבות ממלאכה הוא למעשה מצות עשה המחייבת לעסוק במלאכה לא נחשב כחלק משבע מצוות בני נח. ע"פ רש"י). והא דינין קום עשה הוא וקא חשיב? קום עשה ושב ואל תעשה נינהו (בכלל מצוות 'להעמיד שופטים' כחלק משבע מצוות בני נח קיימת מצות לא תעשו עוול הנחשבת 'מצות שב ואל תעשה'. ע"פ רש"י).
ואמר רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה", לנו מורשה, ולא להם.
וליחשבה גבי שבע מצוות? מאן דאמר מורשה – מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה המאורסה דבסקילה.
מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים, לוים וישראלים לא נאמר אלא 'האדם'. הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (ואיך אומר רבי יוחנן שעובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה)? התם: בשבע מצוות דידהו (עוסקים בהלכות שבע מצוות בני נח. ע"פ רש"י)".
יש לשים לב לניסוח הזהה של הגמרא את דינו של ריש לקיש ואת דינו של רבי יוחנן: דעתם מובאת ומנוסחת ומפורטת לפי הצורך ואז קושיית "וליחשבה גבי שבע מצוות". כמו כן לפי הידוע לי קושיית 'וליחשבה גבי שבע מצוות' היא ניסוח ייחודי בתלמוד הבבלי הנמצא רק בסוגייתנו (מטעמים מובנים שכן מדובר בשאלה שניתן לשאול רק לגבי הדינים העוסקים בשבע מצוות בני נח). ניסוח כזה של הגמרא אכן יכול להזמין פרשנות המנסה למצוא את הכלל המאחד את שני הדינים[1].
אך נדמה כי אפשר למצוא גם תוכן שיכול להוות מקור לחידושו של הרמב"ם, ומשכך נתקדם לצעד הבא.
צעד 2: הדוגמאות בתלמוד הן פרטים מתוך מלחמת דעות דתית
על מנת ליישב את הלב ששני הדינים של ריש לקיש ורבי יוחנן הם פרטים בתוך מלחמת דעות דתית, ננסה לנתח את דעת הרמב"ם בשני שלבים. ראשית ננסה להבין את ההקשר של 'איסור לימוד תורה לגוי', ולאחר מכן נעסוק בייחודיותה של התורה שלנו, שני השלבים האלה יובילו אותנו למסקנה כי איסור של 'חידוש דת' הוא כמעט מתחייב משיטתו של הרמב"ם.
שלב ראשון: הבנת ההקשר של לימוד איסור תורה לגוי
בתשובה אל תלמידי ר' אפרים מצור (אגרות הרמב"ם, שילת, עמ' רטו-רטז, שו"ת הרמב"ם קמט) שנכתבה – קרוב לוודאי – לפני חתימת ספר משנה תורה[2], מציין הרמב"ם באופן מפורש שישנו איסור ללמד מוסלמים תורה כי כאשר הם ימצאו סתירה בין התורה לבין "מה שבדו מלבם", הם ינסו להצדיק את דתם על ידי טענות שונות כנגד התורה שעלולות להביא למכשול עבור יהודים. לעומת זאת ישנו היתר ללמד את הנוצרים תורה על מנת "למשכם אל הדת" כי הם לא סוברים שהתורה סותרת לדתם, ולכן הם לא ימצאו סתירות בין תוכן מסוים של התורה לבין דתם. בנוסף, כשילמדו את הפירושים הנכונים "אפשר שיחזרו בהם".
זה לשון הרמב"ם בתרגומו של הרב שילת:
"השאלה השלושים ואחת. מאמר ר' יוחנן "גוי שעסק בתורה חייב מיתה" – האם זה הלכה, והאם יתחיב מזה שימנע כל בר ישראל מללמד דבר מן המצוות או להציען, חוץ משבע מצוות, אם לא? התשובה: היא הלכה בלא ספק, ואם היתה יד ישראל תקיפה עליהם – ימנע מתלמוד תורה עד שיתגיר. אבל אינו נהרג אם עסק בתורה, כי אמר: 'חיב מיתה', ולא אמר: 'נהרג', כמו שאמרו: "על שבע מצוות בן נח נהרג". ומתר ללמד המצוות לנצרים ולמשכם אל הדת, ואין מתר דבר מזה לישמעאלים[3], לפי שכבר ידעתם אמונתם שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מכתוביה שימצאוהו סותר למד שבדו מלבם, לפי מה שארע אצלם מבלבול הידיעות וערבוב הענינים – לא יהיה זה ראיה אצלם על הפסד מה שבידיהם, אלא יפרשוהו לפי הקדמותיהם הנפסדות (=הנחות היסוד המוטעות שלהם), ויתחילו להשיב עלינו בו לפי טענתם, ויטעו כל פתי ומי שאין לו תבונה, ויהיה זה מכשול לישראל האסורים ביניהם בעוונותם. אבל הערלים (=הנוצרים), הם יאמינו בנסח התורה שהוא זה בעינו, אלא שיגלו פנים בביאור נפסד, ויפרשוהו בפרושים המפרסמים להם, ואם יודיעום הפרוש הנכון – אפשר שיחזרו בהם. ואם לא יחזרו כאשר נרצית חזרתם – לא יתחדש לנו מזה מכשול, ולא ימצאו בכתביהם חלוף מה שבכתבינו".
הרי לנו ראיה מפורשת כי הרמב"ם ראה את האיסור של גוי לעסוק בתורה בהקשר של מלחמת דעות דתית. מצד אחד קיים צורך למנוע מהמוסלמים לייצר טענות המתנגדות לתורה, ומצד שני אפשר להתיר ללמד נוצרים כיוון שאין חשש שהם ייצרו טענות המתנגדות לתורה[4]. וראה הערה[5].
שלב שני: תורה אלוהית יש רק אחת
השלב האחרון במהלך הוא תובנה שהרמב"ם לא אומר אותה במפורש בהלכה שלנו במשנה תורה, אבל לאחר הבנתה ההלכה הופכת להיות הגיונית ומיושבת היטב על הלב.
מתחילת הגותו של הרמב"ם ועד סופה, אנחנו מוצאים שהרמב"ם מחלק בין חוקים חילוניים המכונים על ידו 'נימוסים' (או 'נאמוס' בהטיה כזו או אחרת בערבית, מילה שמקורה ביוונית nomos[6]) לחוקים אלוהיים.
זה לשונו של הרמב"ם בסוף ספר מילות ההגיון (סוף פרק יד, בתרגומו של פרופ' יואל קרמר, 'נאמוס ושריעה במשנת הרמב"ם') שהוא ככל הנראה החיבור המוקדם ביותר שכתב הרמב"ם[7]:
"חכמי האומות הקדומות נהגו להניח הנהגות וכללים לפי שלמות כל איש מביניהם. מלכיהם הנהיגו בהם את הנתינים. הם כינו [הנהגות וכללים] אלה 'נימוסים' (בערבית: נואמיס). האומות הונהגו לפי נימוסים אלה (בערבית: אלנואמיס). הפילוסופים כתבו על כל הענינים האלה ספרים רבים, שתורגמו לערבית, וייתכן שמה שלא תורגם אף עולה עליהם. בזמן הזה אין צורך בכל זה, כלומר במשפטים ובנימוסים (בערבית: אלסיאסאת ואלנואמיס), שכן בני אדם מונהגים על פי המצוות האלוהיות (בערבית: באלאואמר אלאלהיה)".
והחלוקה הזו בין חוקים חילוניים לחוקים אלוהיים נמצאת גם בחיבורו המאוחר ביותר, 'מורה הנבוכים', כך כותב הרמב"ם ב- ב,לט6:
"רק לתורה הזאת אנו קוראים תורה אלוהית (בערבית: שריעה אלאהיה). ואילו ההנהגות המדיניות האחרות, כחוקות היוונים (בערבית: כנואמיס אליונאן) והזיות הצאבה וזולתם – כל אלה מעשיהם של בני אדם מנהיגים, לא נביאים, כמו שביארנו כמה פעמים".
וכן ב- ב,מ4:
"ידיעת דבר זה כולו והבחנתו ברורים מאוד, ואבאר לך זאת כך שלא יקשה עליך הדבר, ותהיה לך אמת־מידה להבחין על ידה בין הנהגות החוקים הנחקקים (בערבית: אלנואמיס אלמוצ'ועה), ובין הנהגות התורה האלוהית (בערבית: אלשריעה אלאלאהיה), ובין הנהגות של מי שלקח דבר מדברי הנביאים והתיימר שהוא שלו וייחס אותו לעצמו. אשר לחוקים (בערבית: אלנואמיס) שמחוקקיהם הצהירו שהם חוקים שחוקקו ממחשבתם – אין צורך להביא ראיה לכך, כי עם הודאת בעל הדין אין צורך בראיה. כאן ארצה רק להודיע לך לגבי ההנהגות שמתיימרים לגביהן שהן נבואיות. יש מהן נבואיות באמת, כלומר אלוהיות (בערבית: אלאהיה), ויש מהן תחיקתיות (=אנושיות) (בערבית: נאמוסיה), ויש מהן גנובות".
הרי שלכל אורך הגותו מבחין הרמב"ם בין חוקים חילוניים לחוקים אלוהיים.
בציטוט מפרק לט שהבאנו מ'מורה נבוכים' הופיעה האמירה של הרמב"ם "רק לתורה הזאת אנו קוראים תורה אלוהית". אמירה זו חשובה מאוד שכן היא זו שמשלימה את התמונה. לדעת הרמב"ם אין ולא תהיה תורה אחרת מאשר תורת משה רבינו, שכן משה רבינו הוא הנביא היחיד שהתנבא דרך כוח ההגיון בלבד בלא שילוב של כוח המדמה (יסודי התורה ז, ו). כך כותב בתחילת הפרק שם (ב,לט1):
"כיוון שדיברנו על מהות הנבואה והודענו את אמיתתה, וביארנו שנבואת משה רבינו נבדלת מנבואת זולתו, נאמר שמהשגה זו לבדה התחייבה הקריאה אל התורה. כי קריאתו של משה רבינו אלינו – לא היתה לפניה כמותה מאף אחד ממי שאנו יודעים מאדם עד אליו, ולא באה אחריה קריאה כמותה מאף אחד מנביאינו. וכן יסוד תורתנו שלא תהיה זולתה לעולם. לכן לשיטתנו לא היתה תורה ולא תהיה תורה אלא אחת, והיא תורת משה רבינו".
לעומת תורתו של משה רבינו, החקיקה של החוקים החילוניים לפי הרמב"ם מתאימה לאנשים שרוכשים תובנות רק לפי הכוח המדמה, וזה לשון הרמב"ם ב'מורה נבוכים' ב,לז2-3:
"שכאשר אותו שפע שכלי שופע על הכוח ההוגה בלבד ולא שופע ממנו כלום על הכוח המדמה… זוהי קבוצת החכמים בעלי העיון. וכשהשפע הזה הוא על שני הכוחות יחד, ההוגה והמדמה… הרי שזו היא קבוצת הנביאים. וכשהשפע הוא על הכוח המדמה בלבד, והכוח ההוגה מוגבל, אם מעיקר הטבע המולד או בשל מיעוט אימון – הרי זו היא קבוצת מנהיגי המדינות ומחוקקי החוקים (בערבית: אלמדברון ללמדן ואצ'עוא אלנואמיס) ומגידי העתידות והמנחשים ובעלי חלומות האמת. וכן אלה העושים דברים מופלאים בתכסיסים משונים ומעשים נסתרים, אף שאינם חכמים – הם כולם מן הקבוצה השלישית הזאת".
וכן ב- שם,מ,5:
"כשתמצא תורה שכל תכליתה וכל כוונת מנהיגה שקבע את מעשיה אינן אלא הסדרת המדינה ומצביה והסרת העושק והאלימות ממנה, ואין בה שום פנייה לעניינים עיוניים, ואין בה תשומת לב להשלמת הכוח ההוגה, ואין בה התחשבות בדעות, תהיינה נכונות או משובשות, אלא כל כוונתה היא הסדרת מצבי בני האדם אלה עם אלה באיזו דרך שתהיה, ושישיגו אושר מדומה כלשהו לפי דעתו של המנהיג ההוא – אז תדע שהתורה הזו היא תחיקתית (בערבית: אלשריעה נאמוסיה), והמחוקק אותה הוא מן הקבוצה השלישית, כמו שהזכרנו".
הרי שהחוקים הנחקקים על פי אנשים מהקבוצה השלישית – שהם אנשים שאינם נביאים ואינם מדברים בשם אלוהים – הם בכלל 'נימוסים', חוקים חילוניים.
נסכם שלב זה.
קיימים לפי הרמב"ם חוקים חילוניים אשר נוצרים על ידי אנשים שאינם נביאים. לעומת זאת קיימת תורה אלוהית אחת בכל ההיסטוריה האנושית שנוצרה על ידי משה רבינו. מכאן שכל 'תורה אלוהית' נוספת היא שקר. במובן זה כמעט מחוייב שיהיה קיים איסור 'לחדש דת' שכן משעה שיש מישהו שמדבר בשם אלוהים (כלומר קורא לעצמו 'נביא') וקורא לתוכן הנבואה שלו 'תורה' – הוא בהכרח משקר[8].
החיסרון היחיד בביאור הזה של 'חידוש דת' הוא הקישור שעשינו בין הנבואה לבין הדת, קישור זה לא קיים באופן מפורש בהלכה במשנה תורה[9]. אמנם בהחלט יש סמך חשוב לכך בתשובת הרמב"ם (ראה סעיף קודם) וההבחנה שעשה הרמב"ם בין הנוצרים לבין המוסלמים. הרמב"ם מבחין בין הנוצרים למוסלמים כיוון שבעיני המוסלמים: "תורה זו אינה מן השמים" (וכאן הקשר לנבואה!), זאת לעומת הנוצרים ש- "לא ימצאו בכתביהם חלוף מה שבכתבינו". כלומר יסוד ההבדל בין הנוצרים לבין המוסלמים הוא בקבלת אלוהיותה של תורתנו. בעוד המוסלמים דוחים אותה, הנוצרים מקבלים אותה[10]. ואמנם זה אינו קישור מפורש לגמרי. אך בוודאי גם את ההיפך אי אפשר לומר, כלומר לא ניתן לומר שנושא הנבואה מנותק מסוגיית 'חידוש דת לגויים' לפי שיטת הרמב"ם.
סיכום הצעדים להבנת מקורו של הרמב"ם
ראשית, נוסח הגמרא המציגה שני דינים 'איסור לימוד תורה לגוי' ו- 'איסור שביתה של גוי' בנוסח זהה יכול להזמין פרשנות המנסה למצוא את הכלל המאחד את שני הדינים. כלל שלא משנה מה הוא, עבירה של גוי עליו תזמין לגוי חובת מיתה.
שנית, בתשובה לתלמידי ר' אפרים מצור ניתן לגלות כי הרמב"ם ראה את 'איסור לימוד תורה לגוי' במסגרת מלחמת דעות דתית. מצד אחד קיים צורך למנוע מהמוסלמים לייצר טענות המתנגדות לתורה, ומצד שני אפשר להתיר ללמד נוצרים כיוון שאין חשש שהם ייצרו טענות המתנגדות לתורה. כאשר מצרפים למסגרת זו את דעתו של הרמב"ם בדבר ייחודיותה של תורת משה רבינו על פני הנצרות, האיסלאם וכל דת אחרת שהיתה או שתהיה אי פעם, ניתן להגיע למסקנה כי בשיטת הרמב"ם כמעט הכרחי שיהיה איסור 'לחדש דת', כלומר: קיים איסור שיבוא אדם אחר שהוא אינו משה רבינו ויחדש בשם אלוהים תורה חדשה או חלק חדש בתורה. זה הכלל שחושף הרמב"ם מתוך דיניהם של רבי יוחנן וריש לקיש.
לעומת זאת חוקים חילוניים (שהדובר אותם אינו מייצר תוכן בשם אלוהים) בוודאי שאינם בכלל אותה מלחמת דעות דתית ולא יכולים להיות בכלל האיסור 'לחדש דת'.
לפי כל הנ"ל בשיטת הרמב"ם, כל מי שמדבר בשם אלוהים (להוציא חוקים חילוניים) וקורא לתוכן שלו 'תורה' הוא בהכרח משקר וחייב מיתה משום 'חידוש דת'. זה לענ"ד הביאור למילותיו של הרמב"ם בהלכה: "כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: אֵין מַנִּיחִין אוֹתָם לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן".
תובנה נוספת 1: סדר פירוט הדוגמאות בהלכה במשנה תורה
נרצה לדון בסדר שבחר הרמב"ם לפרט את הדוגמאות של רבי יוחנן וריש לקיש בהלכה. נושא זה יוצג בסעיפים:
- אפשר להקשות מדוע הפך הרמב"ם בהלכה במשנה תורה את סדר פירוט הדוגמאות בתלמוד. בעוד התלמוד הביא את דינו של ריש לקיש העוסק ב- 'איסור שביתת גוי' ולאחר מכן את דינו של רבי יוחנן העוסק ב- 'איסור לימוד תורה לגוי'. הרמב"ם הפך את היוצרות, התחיל ב'איסור לימוד תורה לגוי' ואז 'איסור שביתת גוי' ולאחר מכן ביאר את הכלל.
לפי הבנת מקורו של הרמב"ם המוצגת כאן, הדברים פשוטים ובהירים. באמת הדוגמא שהפריעה לרמב"ם יותר היתה דווקא 'איסור לימוד תורה לגוי', זאת הדוגמא שנידונה בתשובה לתלמידי ר' אפרים מצור. כמובן שהדוגמא של 'איסור שביתת גוי' אינה סותרת את הכלל, אך בהקשר מלחמת הדעות של הרמב"ם נמצאת בעמדה פחות משמעותית מדוגמת 'איסור לימוד תורה לגוי'[11]. נבאר זאת בסעיפים הבאים.
- כהמשך לסעיף הקודם ניתן להקשות עוד לפני הדיון על החשיבות שבין 'איסור לימוד תורה לגוי' ל'איסור שביתת גוי', מהיכן בכלל נוצר ההקשר שבין 'איסור שביתת גוי' למלחמת דעות דתית?
התשובה היא כמובן שזו דעת הרמב"ם באופן מפורש. מצוות השבת קשורה לדעה החשובה שהעולם נברא על ידי אלוהים ('חידוש העולם'). כך כותב הרמב"ם ב'מורה נבוכים' ב,לא1:
"אפשר שהתבאר לך כבר הטעם לכך שמצוות השבת הודגשה, ושהיא בסקילה, ושאדון הנביאים הרג עליה, ושהיא שלישית רק למציאות האלוה ולשלילת השניות; כי האיסור לעבוד אלוהים נועד רק לקבוע את הייחוד. ולמדת מדבריי שהדעות אינן מתקיימות אם אין יחד איתן מעשים המבססים אותן ומפרסמים אותן ומנציחים אותן בהמון העם. ולכן ציוונו לרומם את היום הזה, כדי שיתבסס יסוד חידוש העולם ויתפרסם במציאות כאשר כל בני האדם ישבתו ביום אחד, וכשישאלו 'מה הטעם לכך?' תהיה התשובה: "כי ששת ימים עשה ה'"".
וכן שם,ג,מג2:
"טעמו של עניין השבת מפורסם מכדי שיזדקק לביאור. ידוע כמה מנוחה יש בה, כך שנעשית שביעית מחיי כל אדם להיות בתענוג ובמנוחה מן העמל והטורח שאין נמלטים מהם קטן וגדול. זאת יחד עם הנצחה לדורות של הדעה רבת החשיבות, שהיא הקביעה שהעולם מחודש"[12].
- השיטה האומרת שאיסור שביתת גוי קשור לחידוש הדת לפי שיטת הרמב"ם מקבלת תמיכה מדברי היד רמ"ה סנהדרין נח, ב ד"ה ואמר ריש לקיש. לפי היד רמ"ה דעת הרמב"ם במשנה תורה בנוגע לאיסור שביתת גוי הוא בחשש שהגוי "בודה דת מלבו", ולכן אפילו גוי ששובת ביום שני של השבוע הוא חייב מיתה "לפי שבדה דת מלבו". זה לשונו שם [בסוגריים מרובעים קטנים מובאות גרסאות לא מתוקנות בעלות שינויים משמעותיים של לשון היד רמ"ה. הגירסה המתוקנת שלא נמצאת בסוגריים מרובעים היא על פי יד רמה מהדורה חדשה ירושלים תשס"ו. בהקדמת הספר מוסבר כי תיקונים אלה הם "תיקונים בעלי משמעות או השמטות הצנזורה"]:
"והרב רבי משה בר מיימון נוחו עדן מוקים לה בספר משנה תורה בקובע שבת לעצמו שנמצא בודה דת מלבו. ולהאי סברא דידיה הא דמקשינן פשיטא[13] הכי מפרשי' לה (לפי הרמב"ם קושיית 'פשיטא' מתפרשת כך:): דקא ס"ד באחד [ויש גורסים: בו'] בשבת קאי ואמטול הכי כי קא מתמהינן פשיטא כיון דודאי לשם ע"ג קא עביד היינו עובד ע"ג? (ודאי שאם נוצרי שובת ביום ראשון עצמו לשם עבודת כוכבים הרי הוא עובד כוכבים בזה) ומפרקינן: לא נצרכא אלא אפילו לשני [ויש גורסים: לשלישי] בשבת דלא קביעא ביה שבת לע"ג, אפ"ה כיון דקבעיה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו".
יש לשים לב לדברי היד רמ"ה: "מוקים לה בספר משנה תורה בקובע שבת לעצמו שנמצא בודה דת מלבו". כלומר היד רמ"ה מבין את לשון הרמב"ם "לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן" שמדובר באיסור עם תוקף עצמי של 'חידוש דת', לפיו אסור לגוי לחדש מצוות לעצמו, ולכן אסור לגוי לשבות ביום שני בשבוע כיוון שהוא 'בודה דת מלבו'[14]. ועוד נדון בדעת הרמב"ם בעניין איסור שביתת גוי להלן בסעיף "האם הרמב"ם אסר יום מנוחה למטרה חילונית".
- בצירוף הסעיפים הקודמים אפשר להבין היטב מדוע דוגמת 'איסור שביתת גוי' נמצאת בעמדה פחות משמעותית מדוגמת 'איסור לימוד תורה לגוי' בהקשר של מלחמות הדעות בזמן הרמב"ם. בעוד דוגמת 'איסור לימוד תורה לגוי' מציגה מלחמה של היהדות כנגד האיסלאם ובוודאי שיש כאן התמודדות יומיומית של כל אדם יהודי מאמין שנמצא בחברה איסלאמית (או נוצרית). 'איסור שביתת גוי' בא ללמד יסוד שאליו מסכימים גם חכמי האיסלאם וגם חכמי הנוצרים, יסוד זה הוא 'חידוש העולם'. 'חידוש העולם' – כלומר האמונה בבריאת העולם – נמצא במחלוקת רק בקרב החברה הפילוסופית האליטיסטית (קרוב לוודאי הערבית בזמן הרמב"ם) המאמינה שהעולם הוא קדום. זה בוודאי יסוד חשוב מאוד לרמב"ם שהשקיע בכתיבת דפים רבים לדחות את דעת הפילוסופים בזה, אך בכל מה שקשור ליהודי המאמין הרגיל אין ספק כי הוא לא נתקל ביום יום באנשים שמנסים להוכיח לו שלא היתה בריאת העולם. אם כבר נתקל היהודי המאמין ביום יום במשהו, אז מדובר באנשים שמנסים להמיר את דתו או להשפיל את דתו, ולכן 'איסור לימוד תורה לגוי' נמצא בעמדה הרבה יותר משמעותית. סוף סוף את השאלה מתלמידי ר' אפרים מצור (או מר' אפרים עצמו, ראה עמ' קצ באגרות הרמב"ם) הוא קיבל על 'איסור לימוד תורה לגוי' ולא על 'איסור שביתת גוי'. ושמא זאת הסיבה שגרמה לרמב"ם להפוך את סדר פירוט הדוגמאות מהתלמוד בהלכה במשנה תורה.
תובנה נוספת 2: עשיית מצווה על ידי גוי
לאחר שהבנו את דעת הרמב"ם בנושא חידוש הדת בהלכה ט' שבפרק י' בהלכות מלכים, גם ההלכה העוקבת להלכת 'חידוש הדת' כלומר הלכה י' בהלכות מלכים, הלכה העוסקת בגוי שרוצה לעשות מצווה מהתורה נמצאת תואמת לגמרי לשיטתו של הרמב"ם. זה לשון הרמב"ם:
"בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר – אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ; וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל, וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחֲיוֹתוֹ. אֲבָל הַגּוֹי שֶׁנָּתַן צְדָקָה –מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי גּוֹיִים".
והדברים פשוטים. כיוון שהגוי לא מגיע בשם אלוהים להוסיף מצווה חדשה, אלא רוצה לעשות מצווה מתורת משה רבינו שכבר קיימת ועומדת בעינה על מנת לקבל שכר, מאיזו סיבה לא נתיר לו לעשותה? (וראה המשך דיון בסעיף 4 "שאלות שונות")
2. רש"י – אפילו יום מנוחה למטרה חילונית אסור לגוי
כפי שנראה להלן, דעת רש"י אינה קשורה לאיסור 'חידוש דת לגויים' כי בפשט דבריו לא קיים איסור שכזה. אמנם למרות הנאמר, דעתו של רש"י התקשרה לסוגיית 'חידוש דת לגויים'.
רש"י על הגמרא בסנהדרין נח, ב, ד"ה אמר רבינא, מפרש שאיסור השביתה של גוי הוא איסור מנוחה כלשהוא, וזה לשונו:
"לא תימא שביתה דקאמר ר"ל (ריש לקיש) לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו, אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו (ריש לקיש) שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה. שני בשבת (שאמר רבינא) יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט, וה"ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי".
יש לשים לב כי בתוך פירושו רש"י מחלק באופן מפורש בין שביתה לשם חובת דת (="לשום חובה… כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו") לבין שביתה למנוחה (="מנוחה בעלמא"). רש"י מפרש שדעת רבינא כי האיסור הוא על כל גוי לשבות אפילו שלא "לשום חובה", ונראה שהכוונה אפילו שלא לשם חובה דתית כלשהיא. לפי רש"י אפילו יום מנוחה למטרה חילונית הוא אסור לגוי. מדוע? מה טעם האיסור?
לפני שנעבור להציג את השיטות השונות בביאור טעמו של רש"י, נביא את דברי רש"י עצמו (שם, ד"ה נכרי ששבת), שהסביר כי דינו של ריש לקיש הנלמד מהפסוק "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ", לא עוסק באיסור שביתה של כוחות הטבע אלא מדובר אפילו על איסור שביתה של גויים. וזה לשונו:
"לא ישבותו – ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי (ששת עתים דקרא: זרע, קציר, קר, חם, קיץ, חרף) כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות"[15].
למעשה, אם נחדד את השאלה לפי הדרשה שרש"י מציג בשם ריש לקיש נשאל כך, מה הטעם שדרש ריש לקיש מהמקרא לאסור מנוחה אפילו לגוי?
מדוע שיום מנוחה אפילו למטרה חילונית יהיה אסור?
יום מנוחה למטרה חילונית אסור שנראה כחידוש דת
היד רמ"ה סנהדרין נח, ב ד"ה ואמר ריש לקיש, שראה את דעת הרמב"ם, וניכר מלשונו שראה גם את דעת רש"י שהובאה לעיל, מפרש את הגמרא באופן שונה מהרמב"ם ומרש"י[16], ולמעשה שיטתו היא תרכובת של דעת רש"י ורמב"ם, מסקנתו כמו שיטת רש"י וטעמו כמו שיטת הרמב"ם. נפרט.
היד רמ"ה מחלק באופן עקרוני בין שני סוגי שביתה: הסוג הראשון הוא "שביתה שהוא לשם חובה… כגון אלו הנוצריים ששובתים ביום ראשון לשם עבודה זרה". הסוג השני הוא שביתה "שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא". מבאר היד רמ"ה כי מסקנת הגמרא על פי רבינא שאפילו השביתה מהסוג השני אסורה "לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מלבו". הסוג הראשון של השביתה הקשור לחובת הדת אסור לפי היד רמ"ה כבר בהוא אמינא של הגמרא שהרי מדובר בשביתה "לשם עבודה זרה".
לשונו מעט קשה ומובאת כאן עם הסברים:
"ואמר ריש לקיש עכו"ם ששבת ממלאכה יום שלם כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו. ומשמע ליה נמי אבני אדם שלא ישבתו ממלאכה (לימודו של ריש לקיש מהפסוק "ויום ולילה לא ישבותו" שנאמר על חוקי הטבע נדרש גם על שביתת בני אדם). ומתמהינן פשיטא דקס"ד דבשביתה שהוא לשם חובה קא מיירי כגון אלו הנוצריים [ויש גורסים: הערביים] ששובתים ביום ראשון [ויש גורסים: ו'] לשם ע"ז, ואפי' היכא דשובתין בשבת לשום שמים כיון דלא אפקוד עלה הוה ליה כגזל? (והרי פשוט הוא שאסור להם לשבות ולא רק שביתה ביום ראשון לשם חובת הדת של הנוצרים אסורה, אלא האיסור הוא אפילו אם הם שובתים ביום השבת לשם שמיים אסור שהרי הם כגוזלים מאיתנו את יום השבת שלנו) ופריק רבינא: לא נצרכא אלא לשני [ויש גורסים: לשלישי] בשבת שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא כיון שמתכוון לשבות חייב, לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מלבו" (אפילו שביתה שלא לשם חובת דת כלשהיא אסורה כיוון שזה נראה כ"בודה דת מלבו").
מסקנת היד רמ"ה ברורה. שביתת גוי אפילו לשם מנוחה למטרה חילונית כגון "לנוח בעלמא" אסורה כיוון שנראה כ"בודה דת מלבו", קל וחומר לצורך מטרה דתית כלשהיא. וכך הסביר האגרות משה יורה דעה ב, ז, בשם הרמב"ם, וזה לשונו:
"וצריך לומר שדין זה הוא משום שמפרש (=הרמב"ם) טעם איסור שביתה שהוא גזרת הכתוב שהוא כדי שלא יתראה כחדוש דת שזה אסור להם דהא צריכין לקיים הז' מצות משום שנצטוו בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן כדכתב ברמב"ם בספ"ח, ובקביעות יום לשביתה ולחג אף שלא למצוה נראה לכל כחדוש דת ולכן אסרה להם תורה בכל אופן… וסובר הרמב"ם שהוא מטעם דנראה כחדוש דת ולמד מזה דלחדש דת נמי אסורין אף בשאר מצות (כלומר לא רק מצות שבת ומצות לימוד תורה) וחייבין מיתה בידי שמים".
לפי דעה זו הרמב"ם יאסור יום מנוחה למטרה חילונית כמו רש"י, והרחבנו בזה בסעיף 4, 'שאלות שונות'.
לסיכום, יום מנוחה למטרה חילונית אסור לפי היד רמ"ה כיוון שנראה כמחדש דת. אמנם דעה זו לא נאמרה במפורש בשם רש"י.
יום מנוחה למטרה חילונית אסור משום ביטול יישובו של עולם
התורה תמימה בראשית, ח, כב בהע' יז מביא את דעת רש"י ושואל "והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה". ומתרץ בשם מדרש אבות דרבי נתן שאין אדם מת אלא מתוך בטלה[17]. אבל אז עולה קושיה, שאם טעם האיסור לנוח הוא משום בטלה, הרי טעם זה משותף הן לגוי והן לישראל. מתרץ התורה תמימה ומחלק בין ישראל שיש להם הרבה מצוות לבין גוי שאין להם מספיק מצוות לעסוק בהם: "י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה, והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה". לפי התורה תמימה הגוי מחויב במלאכה כל יום.
גם הרצי"ה, שיחות הרצי"ה מועדים ב, פסח, שיחה א', עמ' 32, מפתח את טעמו של רש"י לפי הכיוון של התורה תמימה וכותב שהאיסור הוא משום שהוא מבטל יישובו של עולם, וזה לשונו:
"לעומת זה, שבת אינה שייכת לגוי, "גוי ששבת חייב מיתה". דבר נורא ואיום. יש בזה חילוקי שיטות בין רש"י ורמב"ם. רש"י מפרש בפשטות שזה מפני שהוא מבטל יישובו של עולם. יש להמשיך את הסדר הציבורי של יישוב העולם, וגוי ששובת עושה הפסקה מעשית ליום אחד".
גם הרב יהודה שביב, תחומין יז, עמ' 215, הבין כי דעת ריש לקיש "היא בכך שנמנע הוא אותו יום מלייצר, בעוד הכתוב 'לא ישבותו' תובע ייצור בלתי פוסק". והוא מוסיף וסומך להבנה זו את מאמר ריש לקיש שקדם למאמר בדבר שביתת גוי, מאמר שגם הוא מובא בסנהדרין נח,ב: "ואמר ריש לקיש: מאי דכתיב עבד אדמתו ישבע לחם – אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם", ועל כן בקשת זיקה בין שני מאמריו של ריש לקיש מובילים לומר כי מדובר בבעיה של חוסר יצירה של הגוי בעולם.
וראה במהר"ל חידושי אגדות סנהדרין נח, ב, ד"ה גוי ששבת, שהסביר את החילוק בין עם ישראל שהשביתה עליו היא מתאימה לטבעו, לעומת הגוי שהשביתה אינה מתאימה לטבעו.
לסיכום דעת רש"י
לפי רש"י דינו של ריש לקיש הוא אפילו למנוחה בעלמא. הסיבה העיקרית שהובאה לכך באחרונים היא משום ביטול יישובו של עולם, ולפי דעת היד רמ"ה (לא בשם רש"י באופן מפורש) יש לאסור יום מנוחה משום שנראה כמו חידוש דת.
3. המאירי – שביתת גוי ולימוד תורה לגוי אסורים שמא יִלמדו יהודים אחרים ממנו
כפי שלמדנו לעיל, דעת הרמב"ם ברורה כי שני האיסורים המפורטים בתלמוד של איסור שביתה של גוי ואיסור לימוד תורה של גוי הם חלק מכלל של 'חידוש דת'.
אולם החלת כלל שכזה על הפרטים המובאים בתלמוד הוא בכלל טיעון שבמידה וסוברים אותו יש לאומרו. לדוגמא, רש"י בוודאי לא סבר שיש כלל כזה של 'חידוש דת' שכן אם סבר כך מדוע הוא לא הביא אותו?[18]
דעת המאירי היא דעה אמצעית בין רש"י לרמב"ם. לרש"י אין אפילו מכנה משותף בין שתי הדינים של ריש לקיש ורבי יוחנן, לרמב"ם ישנו כלל עצמי המאחד אל תוכו את שני הפרטים האלה. למאירי, לעומתם, אכן קיים מכנה משותף בין הפרטים אך הם לא חלק מכלל אחד שעומד בפני עצמו. בכל אופן גם דעת המאירי, באותם סיבות היסטוריות כמו דעת רש"י, קושרה לסוגיית 'חידוש דת'.
דעת המאירי סנהדרין נט, א, ד"ה 'בן נח', שניכר מלשונו באופן ברור כי ראה את הרמב"ם, היא שמדובר בשני פרטים מיוחדים שאותם אסר התלמוד, אך המאירי אינו מכליל אותם לכדי חידוש דת אלא שבשניהם קיים חשש של זיהוי שגוי של הגוי כיהודי. לפי המאירי קיים מקרה של "בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב" (ככל הנראה מדובר כאן בגוי שהוא לא חלק מדת מאורגנת ומסודרת[19]). גוי שכזה אכן ראוי להיענש כיוון "שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו". וכן דבריו לגבי לימוד תורה שאם ליבו של אותו הגוי הביא לכך שהוא חפץ לעסוק בתורה שלא לכוונה של קיום מצוות עליו להיענש "מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו". וזה לשונו המלאה של המאירי:
"בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אף על פי שאינו נהרג. ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו (כלומר קובע יום מנוחה על יום השבת), והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו. אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו. אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו".
המאירי מטעים היטב ובאופן משותף את שני האיסורים האלה, אך כותב באופן ברור "אבל שאר מצות אין מונעין הימנו".
דעת המאירי מזכירה בטעמה מאוד את שיטת היד רמ"ה שהובאה לעיל שיש כאן איסור 'מיחזי', אך בעוד ליד רמ"ה טעם האיסורים הוא משום "שנראה כבודה דת מליבו", לדעת המאירי "נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו". אולם למעשה לא נראה שהמאירי יאסור יום מנוחה למטרה חילונית כמו היד רמ"ה, אלא אם כן יום המנוחה הזה יהיה יום שבת, ואז הוא "מחדש בנימוסיו משלנו". אבל כל יום אחר אין חשש.
וכתב הרב רבינוביץ' בספר מסילות בלבבם, עמ' 486 על פי תשובת הרמב"ם לתלמידי רבינו אפרים מצור שמטרת איסורי השביתה ולימוד התורה לגוי היא "למנוע מכשול מישראל", ואם אין מכשול מותר, ולאחר מכן הביא את דברי המאירי הנ"ל, ומשמע שהביאו כי מסכים לטענתו. וזה לשונו של הרב רבינוביץ':
"נמצא שמטרת האיסור היא למנוע מכשול מישראל, ואם אין מכשול בלימוד כזה, ואדרבה ישנה תוחלת לתועלת – מותר ללמד גוי תורה. ונראה שכך הוא הדין גם באיסור שמירת שבת על ידי גוי, שהרי סיכם: "כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת". על פי תשובה זו, מובן כיצד לימדו חכמי ישראל שני סרדיוטות תורה, שכן שם אכן לא היה חשש שהם יטעו את ישראל, ואדרבה הרי אמרו שם: "דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא…". וראה במאירי".
והקשה על דעת המאירי בשו"ת מלכות בית דוד, סימן לו, שמדברי המאירי משמע שהאיסור ללמד תורה את הגוי הוא מדרבנן, ואילו בגמרא דורשים איסור זה ממקרא, וזה לשון מלכות בית דוד: "אלא דמה שכתב שם בחידושי המאירי בטעם איסור ת"ת לגוי… וקשה דהרי בגמ' דרשינן איסור זה מקרא, ואמרינן שם דהאיסור נכלל או בגזל או בעריות, ואילו מהמאירי משמע דהוי מדרבנן, וצ"ע". ובספר יקהת עמים, מלכים, י, ט, עמ' קנו, כתב שלדעת המאירי הפסוקים בתלמוד הם אסמכתא בעלמא ושכך סברו המנחת חינוך והכסף משנה.
4. שאלות שונות
האם הרמב"ם אסר יום מנוחה למטרה חילונית?
לאור שיטתו של רש"י, נחלקו הפוסקים האם גם לפי הרמב"ם קביעת יום שבתון לשם מנוחה אסורה או מותרת.
כשאין חשש לחידוש דת אין איסור לדעת הרמב"ם
לפי היד רמ"ה בשיטת הרמב"ם, סנהדרין נח, ב, ד"ה ואמר ריש לקיש, הרמב"ם אסר רק במקרה ש"נמצא בודה דת מלבו", ומשמע ממנו שאם לא קיים החשש לחידוש דת אין איסור לדעת הרמב"ם (הבאנו לשונו לעיל בסעיף 1, 'תובנה נוספת 1').
וכך נראה מדברי המהרש"א ביצה טז. חידושי הלכות ד"ה אי הכי, שכתב שאם הגוי עושה פעולה אך הוא אינו יודע שיש בה מצווה הוא לא ייענש עליה:
"כיון דלא ידעי כותים (כוונתו לגויים) דאיכא מצוה בשמירת שבת, א"כ כותי (=גוי) ששבת לא לענש, ובפ' ד' מיתות אמרינן כותי (=גוי) ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י".
וכך כתב בחמדת ישראל, קונטרס נר מצוה, אות נז, עמ' 227, טור ימין:
"אבל לקבע חק ונימוס לשבות ביום א' בשבוע לשם מנוחה בעלמא אינו בכלל ב"נ ששבת וכמ"ש הרמ"ה ז"ל בדעת הר"מ ז"ל".
וכך כתב בשו"ת שרידי אש ב נה בשם הרמב"ם, וזה לשונו (שם, אות ד):
"יוצא מדבריו (של הרמב"ם), שהאיסור הוא רק בעושה לשם מצוה ומתכוון לחדש דת, אבל לא בלומד מאהבת חכמה או להכיר תורתם של ישראל. וכמו בשבת, שאם ישב בטל אינו עובר, אלא רק בקבע יום לשביתה, כמו שכתב שם: אם עשאהו לעצמו כמו שבת (ועיין ברדב"ז שם שכתב כן[20]) – כן הדבר בתורה, שהאיסור הוא רק אם קבע את הלימוד לשם מצוה והרי הוסיף בזה על שבע מצותיו וחידש את דתם שלא כפי המצווה עליו".
וכך מובא בשם הרצי"ה שהסביר את דעת הרמב"ם, וזה לשונו, (שיחות הרצי"ה – א בראשית, לשיטת רבינו הרב צבי יהודה בפרשת שבוע, שיחה ב, סעיף 12):
"לעומת זאת הרמב"ם מבאר שהשבת היא דוגמא לכל המצוות. גוי שקיים מצוה חייב מיתה, אך אם הוא לנוח יום שלם מעייפותו, רשאי הוא. אדרבה, יש גויים שעליהם ניתן לומר את מאמר חז"ל: "שינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם". האיסור הוא להמציא לעצמו יום שבתון במובן הדתי. גויים יכולים לקבוע יום מנוחה בתור תקנה חברתית סוציאלית, אך "אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן". חידוש דתות על ידי גויים הוא דבר מזיק ומסוכן בסכנת מות. אם רצונם לקיים המצוות המתאימות להם, הדבר חייב להעשות דרך הצינור המרכזי של ישראל. "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה". את הכל יש לברר ויש להבין מתוך הנקודה התצפיתית של עם ישראל".
וכך גם הרחיב בנוגע לפן של חידוש הדת בשיחה אחרת, וזה לשונו, (שיחות הרצי"ה מועדים ב, פסח שיחה א', עמ' 32-33):
"הרמב"ם מפרש שהשבת היא דוגמא, בתור יסודיות כל התורה כולה. הכוונה היא לגוי ששומר שבת במובן דתי, אלוהי, שמחדש דתיות, ואין לו רשות על כך, אין נותנים להם לחדש דת. קריאה בשם שמים לריבונו של עולם צריכה להיות רק מהמקור שלנו. כל חידוש דת, שלא בקשור עם ישראל, הוא זיוף שם שמים. "אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל". כך סדר הדורות וסדר ההיסטוריה מאז ועד ימות המשיח, עד אשר "אשפוך את רוחי על כל בשר". הרמב"ם קובע דבר עצום מאוד ועמוק מאוד במובן רוחני".
כך גם הבין הרב יעקב אריאל את דעת הרמב"ם, וזה לשונו באהלה של תורה ב, כז, ח:
"משמע (מהלכות ט ו- י בפרק י בהלכות מלכים) שאם הגוי אינו מחדש דת, אלא שומר שבת משום שהוא רוצה לקיים מצוה זו כישראל – מותר. שהרי גם את שבע מצוות בני נח הוא חייב לקיים רק משום שנאמרו למשה מסיני. לכן אימוץ מצוות מתורתנו הקדושה אינה דת אחרת, חלילה"[21].
וכך נראה מדברי הרב נריה גוטל אור המזרח, ל, עמ' 66 בשם הרמב"ם שחלק על האגרות משה שיובא להלן.
כך גם נראה מהיד פשוטה שכתב, מלכים י, ט, ד"ה גוי (והועתק בספר מסילות בלבבם, עמ' 486):
"נמצא שמטרת האיסור (ללמד תורה לגוי) היא למנוע מכשול, ואם אין מכשול בלימוד כזה ואדרבה ישנה תוחלת לתועלת – מותר ללמד גוי תורה. ונראה שאף במצוות שבת כך הוא הדין, שהרי סיכם: "כללו שלדבר: אין מניחין אותן לחדש דת"".
כך גם נראה משו"ת תשובות והנהגות א, תריד, שהעמיד את איסור חידוש הדת רק כאשר סבור הגוי שהוא חייב במצוות שבת ותלמוד תורה:
"וכוונתו נראה כמ"ש שהאיסור הוא רק כשסובר שאף גוי שייך במצוות ובזה יש חיוב מיתה, אך אם באמת מודה שהמצוות ניתנו רק לישראל לבד אלא שרוצה לזכות לשכר כעין שלהם מותר".
כך גם פסק הלכה למעשה בשם הרמב"ם בספר 'שבע מצות השם', ג, ב, וזה לשונו:
"בן נח שעסק בתורה חייב מיתה, ולא יעסוק אלא בשבע מצות שנצטוה בהם בלבד. [ויתבאר דבר זה להלן בפרק ה]. וכן ב"נ ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה. ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, והיינו שעשה יום חג ושבת, דוגמא לימים טובים ושבתות של ישראל שהוא מועד דתי 'מקרא קודש', שהרי זה בודה דת מליבו. ולאו דוקא יום שביתה ומנוחה, אלא כל יום שקובע לעשות בו איזה מצוה וחוק דתי לאלקים, כגון מי שקובע שיאכל מאכל מיוחד כחוק כגון אכילת מצה בפסח, או לצום ולהתענות ביום זה, דוגמת יום הכיפורים, וכן כל כיו"ב, אע"פ שלא קבעו ליום שביתה ממלאכה, הרי זה בודה מועד ודת מלבו ואסור. אבל אם קובע לעצמו יום מנוחה ושביתה שלא לשם חג, אלא למנוחה בעלמא הרי זה מותר, שאינו בודה דת מלבו".
ובהערה 55 שם כתב שההלכה היא "ע"פ הרמב"ם הנ"ל. ודלא כפי' הרדב"ז ברמב"ם ושיטת רש"י סנהדרין נח,ב דאסור להם אפילו שביתת מנוחה".
דעה זו תואמת להסבר שהבאנו בסעיף 1 בשם הרמב"ם.
אפילו כשאין חשש לחידוש דת יש לאסור לדעת הרמב"ם
אולם הרדב"ז על הרמב"ם, הלכות מלכים, י, ט, ד"ה וכן גוי ששבת, ז לאחר שמביא את לשון התלמוד ורש"י מעמיד שאין איסור שביתת גוי לדעת הרמב"ם רק אם הגוי שבת ממלאכה במקרה, ומשמע מלשונו שבדרך קבע חייב מיתה. וזה לשונו: "והני מילי שקבע אותו יום לעצמו למנוחה אבל אם בטל ממלאכה במקרה לא מתחייב כאשר כתב רבינו (=הרמב"ם) ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו". וכך כתב האגרות משה יורה דעה ב, ז, בשם הרמב"ם, וזה לשונו: "ואף שמסתבר כהרדב"ז שלא 'בבטל מלאכה במקרה יתחייב' אלא 'בקבע אותו יום למנוחה', אבל ודאי הוא אף שלא למצוה אלא למנוחה בעלמא נמי חייב כרש"י".
דעה שכזו המעמיסה על הרמב"ם איסור שביתה לגוי אפילו שלא למטרת חידוש דת מעט קשה, שכן ההלכה העוקבת את חידוש הדת העוסקת בגוי שרוצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר הופכת להיות קשה. זה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים, י, י:
"בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר – אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ; וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל, וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחֲיוֹתוֹ. אֲבָל הַגּוֹי שֶׁנָּתַן צְדָקָה –מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי גּוֹיִים".
ועולה השאלה מדוע התיר הרמב"ם לגוי לעשות מצוה מהתורה כדי לקבל שכר, הרי זה ממש חידוש דת לעצמו? וכך הקשה באגרות משה יורה דעה ב, ז "וגם כיון שעושה זה למצוה הרי אין לך חדוש דת גדול מזה כיון שקבע זה למצוה… וגם הוא באמת חדוש דת דהרי אומר שצריך לעשות כן אף שלא נצטוה והדת אומר שאין צריך לעשות כיון שלא נצטוה". זו למעשה הסיבה העיקרית שרבים מהפוסקים מצאו סתירה ברמב"ם בין הלכה ט' לבין הלכה י'.
האגרות משה שם מתרץ כי ההיתר לגוי לעשות מצוה מהתורה כדי לקבל שכר הוא "הוא רק היתר כפשטות לשונו (של הרמב"ם) באם הוא רק במקרה ולא בקביעות". מחילוקו של האגרות משה נשמע כי אין להתיר בקביעות לגוי לקיים מצווה מהתורה, ושיטתו למעשה אף יותר מחמירה מכך שישנם מצוות נוספות שאפילו שלא בקביעות אסר האגרות משה[22], והאריכו רבים בקושיות על שיטת האגרות משה בסוגייתנו, ראה בספר פתיחת האגרת, ז.
תירוץ עיקרי נוסף נאמר על ידי החתם סופר ונביאו בסעיף הבא 'האם אין איסור חידוש דת על גוי שאינו עובד עבודה זרה?'.
האם אין איסור חידוש דת על גוי שאינו עובד עבודה זרה?
החתם סופר, חולין לג, א, חידש לחלק בין לשון 'עכו"ם' שמשתמש בה הרמב"ם בהלכה ט' המציינת שמדובר בגוי שעובד עבודה זרה לבין לשון 'בן נח' שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה. לפי חילוק זה אין איסור שביתה או לימוד תורה או חידוש דת על 'בן נח' שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה. וזה לשון החתם סופר:
"ועיין רמב"ם פ' יוד ממלכים ה' ט' וה' יוד שנראה שמחלק בין עכו"ם לבן נח שאותו קיבל עליו שלא לעע"ז וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה ומזה מקבלים קרבנות ומלמדים לו תורה ומקבלים ממנו צדקה והשתא לק"מ מגוי ששבת מי איכא מידי דהרי גם גוי אם אינו עע"ז מותר לשבות".
וכך נראה שהבין הרב רבינוביץ' ביד פשוטה[23], והביאו סברה זו בשו"ת במראה הבזק ו, ל, בהע' 4 להקל בשאלה למעשה העוסקת בחגיגת חגי ישראל על ידי בן נח.
וכסברא זו הביא הרב צבי הירש קלישר המובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, א, יורה דעה, רל[24], לא מהדיוק של 'עכו"ם' מול 'בן נח' כמו החת"ם סופר אלא מתוכן דברי הרמב"ם עצמם, וזה לשונו של הרב קלישר: "א"ו (אלא ודאי) לעיל (בהלכה ט' ברמב"ם) מיירי שלא מש ממחשבת ע"ז, שהרי נקט בלשונו אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו, פי' שרוצה לעשות דת חדש מזה באלה המצות שנוחין לו, א"כ יש לחוש שעושה לשם ע"ז מש"ה חייב מיתה, אבל בהל' י' מיירי שידוע שאינו עע"ז ורוצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר ולא לדת חדש מש"ה שרי". וכתב הרב נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, חלק ד, פרק סו, סימן שכב, הע' 4, שלשיטה זו חשש איסור חידוש דת: "חשש זה אינו קיים לגבי ישמעאלים"
אולם באמת טענתם של החתם סופר והרב קלישר קשה מאוד מלשון הרמב"ם. ראשית העיר הרב יהודה שביב תחומין יז, הע' 22 עמ' 218, שדיוקו של החתם סופר לא שייך בנוסח הנכון שבכתבי היד של הרמב"ם לפנינו: "הדברים מכוונים לפי הנוסח הנדפס "עכו"ם ששבת", אולם כאמור לעיל הנוסח בכת"י הוא "גוי ששבת"" (וראה לעיל יד פשוטה שנראה שסבר לפי שיטת החתם סופר והנוסח שלו כנוסח המדוייק שלנו).
אולם גם ברמת התוכן יש להקשות שהרי כתב הרמב"ם על הגוי הרוצה ללמוד תורה, לשבות או לחדש דת "אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְווֹת, אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע". לגוי הזה יש אחת משתי ברירות, או להתגייר או לעמוד בתורתו. אם 'העמידה בתורתו' לא עוסקת בכל בן נח החייב בשבע מצוות, במה כן מדובר?[25]. ומעין קושיה זה הקשה בשו"ת מנחת יצחק ג, צח, יא, שלפי שיטת החתם סופר דעת רבי מאיר בגמרא עוסקת בגוי שעובד עבודה זרה שהוא ככהן גדול, וזה לשונו: "דהא דר"מ אומר מניין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול מיירי דוקא בשבע מצות, דלפי הנ"ל (לפי שיטת החתם סופר), צ"ל דמיירי בעובד ע"ז, וכן מוכח בח"א (יבמות ס"ב ע"א), והאיך יתכן זאת לומר, דאף עכו"ם עובד ע"ז, שחייב מיתת ב"ד, דאזהרתו זה מיתתו, נאמר אפילו וכו' הרי הוא ככה"ג"[26].
והרב עידו פכטר כתב בעלון 'שבתון' ב- ג' באלול התש"פ מאמר בשם 'הכרה בדתות אחרות – א' ומביא את החתם סופר וכותב עליו "מכאן יוצא, שלדעת הרמב"ם (לפי פירושו של החתם סופר), היהדות אמנם אינה מבקשת ליהד את הנכרים, אבל בהחלט מציעה להם את מרכולתה, בתנאי שהם שומרים שבע מצוות בני נח. הם יכולים להתפלל בדרכם (שהרי מן התורה אינה מגבלה על צורת התפילה), לשבות בשבת, ועוד. מה לגבי דרכי פולחן אחרות, שאינן חלק מן הריטואל היהודי? מסתבר שאת זאת הרמב"ם לא היה מקבל. היהדות לשיטתו היא "דת האמת" (הלכות מלכים ד, י), ואילו הדתות האחרות יסודן בשקר. ממילא אין כל לגיטימציה לקיומן. לכל היותר, הנכרי יכול לקיים חלק ממצוות היהדות אבל לא מצוות אחרות"[27].
ראה בשו"ת דברי יציב, א, קט, אות ט-י, שהתקשה לפרש 'חידוש דת' בשם הרמב"ם, שהרי אם מדובר בגוי שבשם עבודה זרה מחדש מצווה כלשהיא, הרי "גדר ע"ז אית ביה". ואם מדובר בגוי שאומר זאת בשם אלוהים, הרי "שקר הוא, והנביא ע"ז נחנק"[28], ולכן פירש שמדובר שמפרש את תורת משה עצמה באופן אחר מחכמים, וזה לשונו:
"וה"נ הך דת שבדה מלבו כן הוא שמפרש תורת משה באופן אחר מחז"ל וכהנך קראים, ואינו בתורת ע"ז, ולא בתורת נביא בשם ה', אלא שמחשב ואומר שביום ג' צריך להיות שבת, ושזה מכוון להחשבון של מעשה בראשית וכיו"ב באיזה הבל".
האם יש חילוק בין גוי יחידי לחברה דתית?
מלשון המאירי משמע כי כל האיסורים שנאמרו בתלמוד נאמרו על גוי יחידי שכתב המאירי "בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו", אולם לא יהיה איסור בחברה דתית מסודרת, שכן שם הטעם של המאירי שמא ילמדו אחרים ממנו לא שייך עבור גוי שחי בחברה מסודרת. וכך כתב הרב נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, חלק ד, פרק סו, סימן שכב, הע' 4:
"ושמא הם סוברים כהמאירי, בית הבחירה סנהדרין נח, ב, שהאיסור לחדש דת[29] הוא כדי שהוא לא ידמה ליהודי ויבואו ללמוד ממנו, אך אין חשש שילמדו ממי שמאמין בדת ידועה ומפורסמת"[30].
וכך אפשר אולי לדייק מדבריו של הרב צבי הירש קלישר המובאים בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יורה דעה, רל, שחילק בין גוי ש"עוסק בתורה כדי להמציא דת חדשה", לבין גוי החי בחברה מסודרת שיש לו "על כל פנים דת אבותיו", וזה לשונו:
"וע"ז נתן הרמב"ם טוב טעם ודעת שבודה מלבו דת חדש ואינו עושה את השבת בשביל התורה, רק בודה לו דת על פי שכל אנושי לבד ולא דת של אלקינו ית"ש, ועדיין הוא עע"ז ג"כ כמו שהתחיל רמב"ם בלשונו עכו"ם שעוסק בתורה, הרי שנשאר עכו"ם ועוסק בתורה כדי להמציא דת חדשה ובזה משחית לכל בעל דת וכמו שאין לו אמונה כלל מש"ה חייב מיתה וגרע מעכו"ם אחר, שזה יש לו על כל פנים דת אבותיו וזה אין לו דת כלל והבין כי זה טוב להשיב לאפיקורס".
אמנם בשו"ת דברי מלכיאל, ז, מט סובר שאפילו גוי שנמצא בחברת דתית מסודרת כגון דת האיסלאם, עדיין קיים בו חשש שמא יחטיא את היהודים, וזה לשונו:
"ויש בזה חשש שמא יחטיאו, כי כשמחזיק במצות שהוזהרו ב"נ מצד שנצטווה עליהם כמקובל ממרע"ה, א"כ אין מקום לחוש שיחטיא את ישראל, כי כל ישראל יודעים אשר ב"נ שלא קיבל התורה, אינו מחוייב לשמרה, אבל כיון שאינו שומר מצות ב"נ וגם אותם ששומר הוא בשביל שיש לו דת בפ"ע ואין מאמין בתורתינו וחושב דמצוה קעביד להמשיך ישראל לדתו".
וכיוצא בזה פסק במגדל צופים, ח, צ, טו-טז, עמ' רפא, שיש בלימוד נצרות משום חידוש דת.
ובספר מצות השם ג, י, כתב לחלק בין ציבור ליחיד, שאסור לציבור הלא יהודי ליצור חוק שאינו למען שמירת החברה והסדר "כחוק קבוע על עצמם בינם לשמים", והתיר ליחיד ליצור לעצמו חוק שכזה. הסיבה לחילוק בין יחיד לציבור היא כיוון שהיחיד יכול לכוון דעתו לקיים חוק שהוא תועלת טבעית לעצמו או לאחרים ואין בזה ציווי אלוהי, מה שאין כן הציבור, וזה לשון מצות השם:
"בני נח מותרים לגדור עצמם באיסורים כל שהם, למען שמירת החברה והסדר. ודבר זה רצוי כחלק מקיום מצות 'דינים' ויישוב העולם, כגון מה שגדרו עצמם בני נח אחר המבול מלענות הבתולות, ולהעניש העוברים על זה. וכן כל גדר ותקנה שמגן על הצבור או הפרטים מפני נזק, ואין בזה איסור מחדש דת ומוסיף מצוה, כי הוא חלק מקיום מצות דינים ויישוב העולם. במה דברים אמורים בציבור שמותר להם לגדור עצמם מלהזיק זה לזה, אבל לגדור גדר להוסיף איסור כחוק קבוע על עצמם בינם לשמים [כעין מצות לא תעשה של ישראל, כגון לאסור על עצמם בשר נבילה וטריפה משום שדומה קצת לאבר מן החי וכל כיוצא בזה] אסור משום מחדש דת ומוסיף מצוה. אבל היחיד אם רצה להתנהג כך לשם שכר [כלומר תועלת לעצמו או לאחרים] ותיקון דעותיו לבד, ואינו קובע אותו לאיסור על עצמו כציווי אלהי, הרי זה מותר".
מדוע נאמרו בתלמוד דווקא איסור שביתת גוי ולימוד תורה?
הטעם לכך שדווקא שני הפרטים האלה של שביתת גוי ולימוד תורה לגוי נאמרו בתלמוד כאסורים ושאר מצוות לא, הסביר בשו"ת שרידי אש ב, נה שמדובר בשתי מצוות השייכות באופן מובהק לדת ישראל: "ואפשר עוד, שהשביתה או העסק הגמור בתורה אסורים עליהם ביחוד לפי שהם כסימנים מובהקים לדת ישראל, ועכו"ם הקובע שבת או עוסק בתורה הרי כאלו מחדש דתם". וכיוצא בזה כתב בשו"ת התעוררות תשובה, ב, טו בשם הרמב"ם: "ודוקא שני מצות אלו אנו למדין מה"ת שאסור לו (=לדעת הרמב"ם), "שבת" דכ' יום ולילה לא ישבותו, "ותורה" משום דכ' תורה צוה לנו כדחז"ל", אבל "מצוה אחרת מה"ת רשאי לקיימו". וכן בשו"ת ישמח לבב, יורה דעה, לג: "ומה שנשתנו עסק התורה ושמירת שבת משאר מצוות, היינו טעמא לפי שהם שורש הדת ועיקר האמונה, ואין מניחין אותו לחדש דת אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ט', מה שאין כן בשאר מצוות פרטיות וזה ברור". וכן שם, סעיף לה: "לדעתי המעט לא יצדק שם דת על מצוה פרטית לבד אלא על הכללות הדת או על מצוה כוללת את הדת שבלעדה אין דת [ולא כמ"ש מני"ר בדברי דהדבר תלוי בעיקר וטפל ח"ו] כמו שבת ותורה"[31].
וגם המהרש"א סנהדרין נח ב ד"ה עובד כוכבים ששבת, הקשה מדוע דווקא שתי מצוות אלה נאמרו ומוצא את המכנה המשותף ביניהם הקשור המיוחד אל הקב"ה המתבטא בשתי מצוות אלו:
"עובד כוכבים ששבת חייב מיתה כו'. יש לעיין בזה מה טעם ענין זה דוקא באלו הב' מצות דבדבר שאנחנו חייבין לעשות שהוא אצל העובד כוכבים היפך זה לחייב מיתה בעשייתו.
והנראה שהכונה בזה שהתורה נקראת ארוסה לפי שרוב ההמון אין עוסקין בה והויא התורה לגביה כארוסה בבית אביה שהניחה להיות תורת ה' אבל העוסק בה ודאי דה"ל נשואה ונקראת תורתו כמו שכתוב בפרק קמא דמסכת ע"ז והוא שאמרו בפסחים כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו לפניו שנאמר צוה לנו מורשה וגו' מאורסה לכל קהלות יעקב מבואר לפי שעם הארץ אינו עוסק בה והויא ליה ארוסתו. וכן מצות שבת נקראת בהרבה מקומות כלה כמ"ש בואי כלה בואי כלה דכארוסה ודאי דלא הויא דכל ישראל קבלו עליהם שמירת שבת וכנשואה נמי לא הויא לפי שאינן שומרים אותה כראוי כמ"ש פרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כו' ומשום הכי הויא שבת לגבייהו ככלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולזה כיון שהעובד כוכבים שאר עריות ובעולת בעל יש להן חוץ מארוסה וכלה שנכנסה לחופה דאין להן כדאמרי' לעיל משום הכי הויא ליה עסיקת התורה לגבייהו כאלו בועל ארוסת ישראל ואם הוא שומר שבת ה"ל כאילו בא על כלת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן לעיל דנידון בדיני ישראל ועל כונה זו אמרו בש"ר פ' בשלח מהו נתן לכם ולא לעובדי כוכבים מכאן אמרו אם יבאו בני נח לשמור שבת לא דיין שאין מקבלין שכר אלא שחייבין מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואזהרתן זו היא מיתתן וכה"א ביני ובין בני ישראל וגו' משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה ע"כ"[32].
5. לסיכום
ניתן לומר כי קיימות שלוש שיטות עיקריות בסוגיה זו, כאשר למעשה רק שיטת הרמב"ם עוסקת ב'חידוש דת' ואילו שיטת רש"י ושיטת המאירי (ושיטות שונות המתפרטות מהן) לא עוסקות באיסור זה כלל ולמעשה שיטות אלה שייכים לסוגיית 'קיום מצוות על ידי גוי'. אולם רבים מהמפרשים לא עשו את ההבחנה הזאת בהגיעם לפרש את דעותיהם של רש"י והמאירי.
- שיטת הרמב"ם – דיניהם של רבי יוחנן וריש לקיש בדבר שביתת גוי ולימוד תורה לגוי הם שני פרטים מאיסור כללי יותר של 'חידוש דת'.
א. הדעה העיקרית ברמב"ם היא שיש לראות גם את שני הפרטים האלה במסגרת 'חידוש דת', כלומר כאשר אין חשש לחידוש דת, פרטים אלה או אחרים לא יהיו אסורים משום 'חידוש דת' בשיטת הרמב"ם.
- שיטת רש"י – דינו של ריש לקיש בדבר שביתת גוי הוא איסור מיוחד על הגוי אפילו למטרות שאינם דתיות.
- ההסבר העיקרי בשיטת רש"י הוא ששביתה של גוי ביום אחד בשבוע פוגעת ביישובו של העולם.
- יש שהבינו שהאיסור לגוי הוא אפילו במנוחה בעלמא כיוון שנראה כמו חידוש דת.
- שיטת המאירי – קיים מכנה משותף – לא כחלק מאיסור כללי – בין דיניהם של רבי יוחנן וריש לקיש בדבר שביתת גוי ולימוד תורה לגוי, שבשניהם קיים חשש של זיהוי מוטעה של הגוי כיהודי שעלול להביא לבלבול והטעית היהודים.
- לכאורה כאשר לא קיים חשש כזה, לא יהיה איסור בשביתה ובלימוד לדעת המאירי.
- יש שאמרו בדעת המאירי שעל חברה מסודרת אין איסור 'חידוש דת'.
חלק ב – קיבלו את הרמב"ם להלכה
סיכום לסיכום
שורה ארוכה של אחרונים דנו והתפלפלו בדברי הרמב"ם על איסור חידוש דת. ככלל, לא נמצאו אחרונים שדחו את דעתו במפורש מהלכה, בטענה שהוא חידש איסור. יש רבים שדנו בדעתו אך אין לדעת האם סברו כך להלכה, ויש מהם שהביאו את דבריו ופסקו כמותם, או שהסתייעו בהם לפסיקת הלכה בשאלה שבאה לפניהם.
האחרונים שפסקו כרמב"ם או הסתמכו עליו להלכה:
מהר"ץ חיות (תורת הנביאים עמ' כו) מצוות השם (הרב יונתן שטייף. כללים בדיני בני נח, כב-כו) אמרי יושר (ב, קל) שרידי אש (ב, נו) צלותא דאברהם (סימן כא, עמ' סה) הרב עזריאל הילדסהיימר (שו"ת. א, יו"ד רל) אגר"מ (יו"ד ב, ז) ישמח לבב (יו"ד לג) ושב ורפא (ח יו"ד יג).
מעבר לכך, קבוצת אחרונים דנו ופלפלו בדברי הרמב"ם, לעיתים אפשר לומר שמשמע שקיבלו דעתו, אבל ככלל מדובר במקורות שרמת הדיוק בהם חלשה הרבה יותר:
לב העברי (מהדורה שניה ב, קיח, ב) שו"ת מהר"ם שיק (או"ח קמה) ציץ הקדש (א, לד) חמדת ישראל (א, עמ' קטז) חבלים בנעימים (ג, מז; נד) אפרקסתא דעניא (ד, שנח).
רק אחרון אחד (הרב יעקב הירש. גרמניה, תרנ"ב. ספר המו"ד ג, עמ' ב) מצאתי שכתב שאין איסור לחדש דת. אולם הוא לא התייחס לדברי הרמב"ם, ונראה לי שלא סביר שהתכוון לחלוק על הרמב"ם, ומן הסתם אמר את הדברים בדרך אגב ותוך כדי דיבור, שכן לא מדובר בקטע הלכתי אלא בדרשה.
גוף הסיכום
מצוות השם, הרב יונתן שטייף, כללים בדיני בני נח, הלכה כב- כו
כתב ספר הלכות לבני נח – והביא את דברי הרמב"ם
"אין מניחים לנכרי לחדש דת מעצמו, ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות [של ישראל] או יעמוד בתורתו [והיינו שבע מצוות שלו], ולא יוסיף ולא יגרע [וצ"ע מנא ליה להרמב"ם שבן נח מוזהר על בל תוסיף ועל בל תגרע]
כג. בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה… ואע"ג דלבן נח מותר בתו, מכל מקום מכוער הוא ע"כ, ויש ללמוד מזה שנכון לבני נח להיזהר בכל כיוצא בזה, אף על גב שלא נצטוו עליו בפירוש כנ"ל.
כו. ונראה לי כשהבן נח רוצה לקיים המצוה שישראל מצווה בה, צריך לקיימה כהלכה כמו שישראל מקיימה…
כז. אמנם הלשון שכתב הרמב"ם, שבן נח שרוצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר וכו', צריך עיון מהו הכוונה בזה, ונראה שסבירא ליה להרמב"ם שכשמקיים הבן נח אותן המצות שהוא אינו מצווה בהם, צריך שיכוון שיעשה אותן בכוונה זו, שהוא עושה אותן כדי לקבל שכר, דאם לא כן אסור לו לעשותה, דהרי כתב הרמב"ם שאסור לו לחדש דת ולא יוסיף ולא יגרע על אותן ז' מצות, ואם כן, האיך רשאי לקיים יתר המצות, ולזה כתב שיכוון בהם כדי לקבל שכר, והיינו שכר כאינו מצווה ועושה, ואז מותר לו לקיים גם המצות שישראל מקיים, אבל לשם מצוה לא יקיים רק אותן שבע מצות שנצטוו בהן כנ"ל."
מהר"ץ חיות, 'תורת נביאים' עמ' כו
מביא את דברי הרמב"ם ומצדיק אותם, בהחלט ניכר שלדעתו דברי הרמב"ם נכונים להלכה. הדברים נאמרו כחלק מדברים שכתב נגד הרפורמים ש'מחדשים דת'.
"ועל פי זה יוצדק נמי מה שכתב רבינו פרק י' מהלכות מלכים הלכה ט', בן נח ששבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוה לעצמך מדעתו, אלא וכו' ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע עיין שם, ומרן בכסף משנה לא העיר מקור של הלכה זו, מנין דגם בני נח אסורים בבל תוסיף וגם למה הן נהרגין על זה, אבל גם כאן הרמב"ם הולך בדרך שהשריש לנו, כי רק מן משה רבינו נתיסד הדבר שישראל ישמרו תרי"ג מצות, ובני נח שבעה מצות, ויענשו על זה כל אחד לפי עונשו, וכמו שישראל מחויב להאמין על כל פנים כי מה' הוא השליח, כן גם כן בני נח מחויבים להאמין זאת, וכמו שהראתיך לעיל דישראל אסור להוסיף ולגרוע על תורת משה, כן גם בני נח אסורים להוסיף ולגרוע לחדש דת על מה שנצטוו מפי משה, וכמו שהארכתי עיל פרק ט' דרק למי שמודה בתורה ומאמין בה כי ניתנה מפי ה', רק עובר לתיאבון בזה עונשו הולך על דרך התורה, אבל מי שמכחיש בתורה ואינו מודה בה כי היא נתונה מפי ה', הנה עונשו אינו הולך על פי התורה, רק נהרג מיתת כפירה ומיתתו מסורה ביד כל אדם, כן גם כאן אם מוסיפים ומחדשים דתות, אזי כיון שנראה מהם שאינם מודים בתורה הנתונה להם מפי ה' על ידי משה, הנה עונשם אינו הולך על פי תורת בני נח לחייבם מיתה, רק מודיעין להם שחייבים מיתה, היינו להזהירם כשאר מיתת הכופרים, ומיתתן שוב מסורה לכל אדם ולא לבית דין לבד."
שו"ת אמרי יושר חלק ב סימן קל
מקבל את הרמב"ם להלכה, לכאורה (ומדייק ממנו לקולא בעניין גר שמל ולא טבל).
"והנה במ"ש לעיל מדברי תוס' והרא"ש דגר שמל ולא טבל עדיף מגר תושב שזה קיבל עלי' כל המצות שו"ר שהר"ן חולק בזה וכתב דגרע מגר תושב שזה מקבל עלי' לאלתר וזה קיבל עלי' לאחר שיטבול יעו"ש והובא בש"ך סי' קכ"ג סעי"ק ד' ואפשר דטעם פלוגתייהו דר"ן סובר דע"כ אינו מקבל עלי' עתה כל המצות דהא בכלל כל המצות הוא שבת וגר שמל קודם טבילה אסור לו לשמור שבת דב"נ ששבת ח"מ וע"כ דהקבלה הוא על אחר הטבילה. ותוס' והרא"ש אולי יסברו כשיטת הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מלכים דכל האיסור הוא שעושה דת לעצמו וזה בקיבל עלי' שבת לחודא אבל בקיבל עלי' כל המצות להיות כישראל גמור ל"ש זה וגם קודם שטבל יוכל לקיים כל המצות וגם שבת בכלל ועי' מנ"ח במוסך השבת בסופו לענין אסופי שרוב עכו"ם מה יעשה עיי"ש."
שרידי אש ב, נו
מביא את דברי הרמב"ם ומדייק מהם שיש להתיר ללמד משפטי ישראל במכללה של גוים. בצירוף עוד טעמים, מכריע להתיר. משמע בהחלט שסבר שדברי הרמב"ם נכונים להלכה.
"ענותנותו דמר תרבנו לבקש חוות דעתי בענין הרצאה במכללה נכרית בנושא תלמודי.
לפני עשרות בשנים כשנמניתי למורה למדעי היהדות במכללה אשר בעיר גיססען, חיברתי תשובה ארוכה בנידון זה… שם כבר עמדתי על דברי הרמב"ם… אין מניחין אותם לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן… ובכן אם הוא לומד מתוך תיאבון לידיעת תורת ישראל אינו חייב וממילא אין כאן איסור של לפני עור. ובאותה תשובה הבאתי כמה מדרשים שמהם יוצא שזוהי כוונת האיסור…. ולכן בצירוף כל הטעמים המבוארים למעלה, דעתי נוטה להתיר הרצאה על משפטי ישראל בפני קהל שומעים שאינם יהודים. ופשוט, שאם בין קהל השומעים נמצאים גם יהודים, שודאי מותר. כמו שכתבתי לעיל."
צלותא דאברהם, הרב אברהם ינר, לבוב תרכ"ח, סימן כא, עמ' סה
מביא את דברי הרמב"ם ומוכיח מהם שיש איסור לגויים להחזיק בדתות האיסלאם והנצרות. נראה בהחלט שקיבל את דברי הרמב"ם להלכה.
"אכן מצד אחר יש לדון על אלו המיחדים אף על פי שמקיימים הז' מצות שלהם מתורת קבלות אבות מכל מקום כבר הבאתי לעיל בשם הרמב"ם פרק י' מהלכות מלכים דאין מניחין לבני נח לחדש דת לעצמם, וכאן אף על פי דבדת החדש שלהם נכלל הז' מצות שלהם מכל מקום יש להם מצות חדשות כגון אצל הנוצרים אכילת הלחם והיין בפסח שלהם והישמעאלים באיסור אכילת החזיר ושתיית היין וכיון דמתורת בני נח אין אלו עליהם לחוב רק מתורה חדשה שלהם וחידש דת אסור לבני נח אף אם אינו עוקר תורת בני נח ועל פי זה אין אלו הנוצרים והישמעאלים בכלל גר תושב…"
שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א – יורה דעה סימן רל
רבי עזריאל מביא ראיה לשיטתו (שאין למול בנים של יהודים ונוכריות) מדעת הרמב"ם באיסור בדיית דת. הוא מבאר שהאיסור לקיים מצוות הוא כשלא עזב את העבודה זרה, והוא מקיים מצוות כדת חדשה, הרי הוא משחית את הדתות, וגרוע יותר מעובד עבודה זרה. מכאן אנו מבינים שהוא סבר שדברי הרמב"ם הם להלכה ולמעשה.
"מלבד זה אביא ראי' על חילוקי הנ"ל שהרי (ה) הרמב"ם בפ"י הלכה ט' כ' שאם עושה שום דבר מצוה כמו שבת חייב מיתה ובהלכה י' שם כתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה עכ"ל והרי זה כסתירה, ואף דשבת שאני, ז"א שהרי נקט בה"ט לא יעסוק אלא בז' מצות משמע דשום מצוה לא, א"ו לעיל מיירי שלא מש ממחשבת ע"ז, שהרי נקט בלשונו אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו, פי' שרוצה לעשות דת חדש מזה באלה המצות שנוחין לו, א"כ יש לחוש שעושה לשם ע"ז מש"ה חייב מיתה, אבל בהל' י' מיירי שידוע שאינו עע"ז ורוצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר ולא לדת חדש מש"ה שרי, ובזה שפיר ישב הרמב"ם מה שרבים מחכמי אוה"ע צועקים נגד התלמוד שאמר גוי ששבת חייב מיתה, וע"ז נתן הרמב"ם טוב טעם ודעת שבודה מלבו דת חדש ואינו עושה את השבת בשביל התורה, רק בודה לו דת על פי שכל אנושי לבד ולא דת של אלקינו ית"ש, ועדיין הוא עע"ז ג"כ כמו שהתחיל רמב"ם בלשונו עכו"ם שעוסק בתורה, הרי שנשאר עכו"ם ועוסק בתורה כדי להמציא דת חדשה ובזה משחית לכל בעל דת וכמו שאין לו אמונה כלל מש"ה חייב מיתה וגרע מעכו"ם אחר, שזה יש לו עכ"פ דת אבותיו וזה אין לו דת כלל והבין כי זה טוב להשיב לאפיקורס."
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן ז
האגר"מ נשאל על דברים שכתב בנוגע לגוי שמקיים מצוות, שאינו זוכה לשכר. הוא חוזר על עמדתו, ומבאר שבעצם קיום המצוות הוא עובר על איסור חידוש דת, כדברי הרמב"ם, וברור שאין לו שכר על כך. הרי שפסק את איסור חידוש דת.
"בענין עכו"ם שעושין מצות שאינם מצוים ממצות התורה אם יש להם שכר ט"ז מרחשון תשכ"א. מע"כ ידיד הנכבד הרה"ג מוהר"ר ישראל שצעפאנסקי שליט"א.
אף שממש אין לי פנאי אף לשעה קלה, שאני צריך להשיב לשואלים למעשה מ"מ מצד שהרבה כתר"ה להשיג עלי ושדברי נראים בעיניו כמתמיהים וכסותרים את המפורש מוכרח אני להשיב והשי"ת יעזרנו להעמיד הדברים על בוריין.
מה שהקשה כתר"ה ע"מ שכתבתי בסימן ג' דעכו"ם אין להם שום שכר כשעושין מצות שישראל מצוים מהרמב"ם שפי' במתני' דפ"ג תרומות מ"ט בטעם שתרומתן תרומה והקדשן הקדש משום שאע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין, הנה ברור שקאי רק על אלו מצות דהקדש וצדקה וכדומה שמצינו בבלק שקבל שכר על הקרבנות שהביא ובצדקה מפורש בנבוכדנצר בקראי דדניאל ובב"ב דף ד' ודף י' וכן בעניני מצות כהא דשכר שיחה נאה דהצעירה בבנות לוט וכהא דכבוד ה' כג' פסיעות דנבוכדנצר, אבל בשמירת שבת ויו"ט והנחת תפילין וציצית וסוכה ולולב ושופר ואכילת כשרות וזהירה משעטנז וכדומה אין להם שום שכר ע"ז דאין שייכין כלל למצות אלו כיון דליתנהו בקבלת התורה ואינם מצות לדידהו כלל כדכתבתי שם. ואף דהדבר הזה מוכרח בסברא נראה מוכרח כן מרמב"ם פ"י ממלכים שכתב בה"ט דעכו"ם שעסק בתורה ועכו"ם ששבת אפילו באחד מימות החול ועשה מועד לעצמו חייב מיתה ומסיק כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתם ולא יוסיף ולא יגרע, ולכאורה תמוה הא רק ז' מצות נצטוו ולא בבל תוסיף ואף שחייבין מיתה בלמוד תורה ובשביתה אינו משום הוספה אלא בתורה משום לנו מורשה ולא להם והוי כגזל כמפורש בסנהדרין דף נ"ט ובשבת מקרא דלא ישבותו כמפורש שם בדף נ"ח ולא שייך זה במצות אחרות, ואף כשישבות שלא למצוה אם יקבע איזה יום לעצמו למנוחה אסור דזהו רבותא דאמר רבינא אפילו שני בשבת שפרש"י דלא תימא שביתה דקאמר ר"ל שביתה לשום חובה כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו ואף שמסתבר כהרדב"ז שלא בבטל מלאכה במקרה יתחייב אלא בקבע אותו יום למנוחה אבל ודאי הוא אף שלא למצוה אלא למנוחה בעלמא נמי חייב כרש"י ובדברים אחרים כשאינו למצוה ודאי אין שייך לאסור. וא"כ גם כשעושה למצוה אין למילף מת"ת ושבת. וצריך לומר שדין זה הוא משום שמפרש טעם איסור שביתה שהוא גזה"כ שהוא כדי שלא יתראה כחדוש דת שזה אסור להם דהא צריכין לקיים הז' מצות משום שנצטוו בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן כדכתב ברמב"ם בספ"ח, ובקביעות יום לשביתה ולחג אף שלא למצוה נראה לכל כחדוש דת ולכן אסרה להם תורה בכל אופן וא"כ יש למילף מזה שלחדש דת ממש דהוא לעשות מצות לעצמן מדעתן לכוונת חיוב כהא דהערביים שהנהיג להם מוחמד מצות לחדוש דת אף כשיאמינו בה' ויקיימו הז' מצות יתחייבו מיתה בידי שמים ע"ז שחדשו דת. ואף שנמצא שדרש בזה הרמב"ם טעמא דקרא מצינו שגם המאירי דרש בזה טעם שכתב בסנהדרין דף נ"ט בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יו"ט ראוי ליענש אע"פ שלא נהרג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו עיי"ש, ואולי משום שהוא מלתא דתמיהא דרשו בה טעמים וסובר הרמב"ם שהוא מטעם דנראה כחדוש דת ולמד מזה דלחדש דת נמי אסורין אף בשאר מצות וחייבין מיתה ביד"ש.
וכיון שלקבוע לשמור איזה מצוה מאלו שלא נתחייבו הוא חדוש דת שאסורין איך אפשר שיקיימו בזה מצוה ויקבלו שכר ע"ז אף בדרך מקרה דאם הוא ענין מצוה גם להם לקבל שכר לא היה שייך לאסור כשינהג בדבר מצוה זו תמיד, ולומר שאה"נ שגם כשינהג תמיד בהמצוה שלא נצטוה מותר ומקבל שכר אם כוונתו הוא רק לעשות מה שישראל מחוייבין דרואה שהוא דבר מצוה וטובה גם לו, והאיסור הוא רק כשאומר שגם הוא נצטוה עליה הרי נמצא שהאיסור הוא רק על אמירתו וכוונתו ולא על מעשיו והוא ממש כמו בל תוסיף הנאמר בישראל לפי מה שביאר הרמב"ם בפ"ב מממרים ה"ט, וזה א"א שאיסור בל תוסיף ליכא בבני נח כדהקשתי. וגם כיון שעושה זה למצוה הרי אין לך חדוש דת גדול מזה כיון שקבע זה למצוה, ויש למילף גם זה מאיסור שביתה דנאסר אף בכוונה למנוחה בעלמא ולא למצוה משום דנראה כחדוש דת נהי שבשאר מצות כשיעשה שלא למצוה לא נראה כחדוש דת אבל כשיקבע לעשות זה למצוה הוי ודאי נראה כחדוש דת אף בשאר מצות ומה שיאמר שיודע שלא נצטוה אין לסלק האיסור כמו באומר ששובת שלא למצוה. וגם הוא באמת חדוש דת דהרי אומר שצריך לעשות כן אף שלא נצטוה והדת אומר שאין צריך לעשות כיון שלא נצטוה. ולכן אף שהרדב"ז מפרש ברמב"ם שתלוי באמירתו וכוונתו לא נכון כלל. ואין אנו אחראין על הספרים הנמצאים מחדש באיזה כת"י שיש לתלות שאיזה טעות נפל בהכת"י או שתלמיד אחד הוסיף זה בטעות. ומש"כ הרמב"ם בה"י בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה הוא רק היתר כפשטות לשונו באם הוא רק במקרה ולא בקביעות אבל לא יקבל שכר על זה וכדי לקבל שכר שכתב הוא מחשבת הבן נח ולבותא /ולרבותא/ נקט שאף שהוא לכוונת מצוה אין מונעין אותו. והוא מוכרח דאם היה מקבל שכר איך שייך לחדש שלא ימנעו אותו דכיון דהשי"ת רוצה בזה ונותן לו שכר איך נמנעהו מזה והי"ל רק לומר בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה יש לו קבול שכר וממילא היינו יודעין שאין מונעין אותו ולכן ברור שסובר שאין לו שכר רק שלא נאסר מזה ואין מונעין אותו מלעשותה."
ישמח לבב יו"ד לג
כחלק מהדיון על גר שמל ולא טבל האם מותר בשמירת שבת, דן בדברי הרמב"ם בעניין חידוש דת. הוא מבאר שיש דין מיוחד בשבת ולימוד תורה שהם יסוד הדת, והם בוודאי בגדר חידוש דת. ובשאר המצוות גוי רשאי לקיים את המצוות. ממילא לדבריו אין ללמוד מהרמב"ם לנידון השאלה, ונפל פיתא בבירא לדברי הרב זריהן (שו"ת ביכורי יעקב). משמע שלדעתו דברי הרמב"ם נכונים להלכה, וממילא ניתן לדחות בעזרתם חידושים אחרים שנועדו לבסס פסיקה הלכתית.
"אכן כשראיתי דברי הרמב"ם ז"ל במקומם עמדתי מרעיד, ובהורמנותיה דמר לא ידעתי מהיכן יצא לו כן מדברי הרמב"ם ז"ל, שהרי שם בהלכה ט' פסיק ותני דגוי שלמד תורה או ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כיום שבת חייב מיתה. מבואר כונתו במה שכתב עשאהו לעצמו היינו שהוא לבד עשאהו שבת ואין אחרים עמו בימי החול. ובהלכה יו"ד כתב וז"ל, בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתה. הרי להדיא שהוא מחלק בין מצות שמירת שבת ועסק התורה לשאר מצות, דבשאר מצות לא מצינו שיתחייב מיתה בעשייתו מידי דהוה אקרבן שמקבלין ממנו כמו שכתב הרמב"ם, ומה שכתב לשם קיבול שכר היינו מפני שאינו מצווה ואינו עושה המצווה בשביל שהוא מחוייב לעשותה אלא בשביל קיבול שכר ותו לא מידי. ומה שנשתנו עסק התורה ושמירת שבת משאר מצוות, היינו טעמא לפי שהם שורש הדת ועיקר האמונה, ואין מניחין אותו לחדש דת אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו כמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה ט', מה שאין כן בשאר מצוות פרטיות וזה ברור. באופן שאין ראיה כלל מדברי הרמב"ם ז"ל ונפל פתא בבירא, ומעלת כבוד תורתו י"ץ צלל במים אדירים וחתר בכל עוז למצוא איזה דרך ישכון אור אחודי קודשא ב"ה בפלפולים, ולעומת שבא מצא הרבה מכשולים וחתחתים וכל הדרכים בחזקת סכנה כמו שכתב בדברי קדשו י"ץ…
הבן יקיר לי חכם לבב החרוץ ושנון האברך כהה"ר דוד עובדיה הי"ו אסברה בדדמי ממה שכתב הרמב"ם ז"ל הנ"ל בטעמו של דבר שאין מניחין אותן לחדש דת אלא או יהיה גר צדק וכו', וזה לא יצדק זולת בגוי גמור שאינו בדת ישראל, מה שאין כן בגר זה, שכבר מל ונכנס בדת ישראל עכ"ד ודברי פי חכם חן."
ושב ורפא, הרב רפאל אייפרס, חלק ח יו"ד יג
אמנם אחרון מאוחר מאוד (עדיין חי. נולד בתשי"ד), אבל ממש דן באיסור של הרמב"ם במקרה שבא לפניו, והכריע כדבריו, שאסור לגוי לחדש לו דת.
"מועמד לגיור בא לפני בית דין והודיע לנו שלפני שיעשה אצלנו גיור יעשה גיור אצל ארגון שעשה דת משיחית לעצמו שדומה בכמה ענינים ליהדות הדתית. ונשאלתי על ידי הספרא דייני דקק"א אמשטרדם יצ"ו… אם צריך להזהיר אותו משום חידוש דת…
מסקנא דמילתא, אין מניחים לנכרים לחדש דת ולעשות מצוות לעצמם מדעתם. אלא או יהיה גר צדק ויקבל עליו כל המצוות או יעמוד בתורתו – ז"מ – ולא יוסיף ולא יגרע."
הביאו את הרמב"ם ודנו בו, ואין הכרע שפסקו כמותו, אבל קצת משמע
הרב עקיבה יוסף שלזינגר – לב העברי, מהדורה שניה, חלק ב' דף קיח עמוד ב
במכתב זה הרעי"ש משבח את החופש ושיפור היחס ליהודים, אבל מצטער על התופעה שנוצרה בגלל זה – גיור. גרים הם קשים כספחת, ורק כאלה שמצטרפים לישראל מתוך עניותם וצערם, ולא ממניעים חיצוניים – הם טובים ובשבילם יצאו ישראל לגלות. אחרת, הם כמו הערב רב שמביא את כל הצרות והחטאים. מאשים את המגיירים בימינו, שהם צאצאי הערב רב, ומצא מין את מינו.
לענייננו, הוא מביא את דברי הרמב"ם על כך שאסור לחדש דת. ובהחלט משמע שלדעתו זו הלכה.
"…וזה לשון הרמב"ם (פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה) ובש"ע (שם סעיף י"ג) כשיבא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון ליטול וכו' או שמא עיניו נתן באשה יהודית וכו' ואם לא נמצאת להם עולה מודיעין להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה כדי שיפרשו וכו' ומוסף הרמב"ם שכל החוזר מעכו"ם בשביל דבר מהבלי עולם אינו מגרי צדיק וכו' ע"ש וברמב"ם (פרק ח' מהלכות מלכים הלכה יא) והוא שיקבל אותם מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו אבל אם עשאן מפני הכרת דעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם עיין שם (פרק י' הלכה ח') כללא של דבר אין מניחין אותם לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע ע"ש והבן. ומעתה אלו הקופצים להרבות גרים ומשומדים עליהם אמרו רז"ל בקללותם (יבמות דף ק"ט) רעה אחר רעה תהא למקבלי גרים. ובבכורות דף ל' ע"ב נכרי הבא להתגייר אפילו מקבל כל התורה חוץ דקדוק אחד מדברי סופרים אין מקבלין אותו הזהרו ברוחכם ואחרי כל חיפוש בדיקות ואיים ראשית דבר צריכין לקבל עליהם להיות מן ישראל הסחופים המצוינים בשלם שם לשון ומלבוש ומצוין בציצית ופאות ראש והזקן ושמרו רוחכם להכניסו לכלל היהדות ולא לכלל הצדוקית ח"ו ואתה דע לך."
שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן קמה
דן בדברי הרמב"ם אגב דיון על האם מותר לתינוק אסופי לשמור שבת, ואגב כך מזכיר את דברי הרמב"ם בעניין חידוש דת. אילו היה מכריע בתשובה באופן חד בשאלה ניתן היה להסיק שכך הכריע להלכה, אולי התשובה מפולפלת מאוד, ואין בה מסקנה ברורה.
"בענין שמירת שבת בבני נח ובדין תינוק הנמצא בעיר מחצה ישראל ומחצה עכו"ם
בעזה"י חוסט יום ג' פ' בהר תרל"ה לפ"ק.
החיים והשלום וכל טוב להרב הגדול המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה יהושע ברוך רייניטץ נ"י אבדק"ק טשעטשעוויץ יע"א
מכתבו קודם הפסח קבלתי ובתשובתי אז כתבתי שבשעת הכושר אשים עיני על דברי תורה שהיו לוטים שם ולזאת לקחתי מעט פנאי להשיב חוות דעתי בענין פלפולו. ועיקרו הוא על הקושיא שהקשה בספר בנין ציון סימן קכ"ו על מתניתין פרק ב' דמכשירין [משנה ז'] בתינוק הנמצא במחצה ישראלים ומחצה גוים, דנותנין עליו חומרי שניהם. והקשה איך יעשה לענין שבת, הא עכו"ם ששבת חייב מיתה [סנהדרין נ"ח ע"ב] וישראל מחוייב לשבות. והקשה עוד על המשנה למלך [פרשת דרכים דרוש א' בתחילתו] ושאר אחרונים שהקשו קושיא זו על אברהם אבינו ע"ה, מדוע לא הקשו גם על מתניתין דמכשירין שהוא שייך גם לדינא.
ומעלתו נ"י כתב על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים הלכה ט' על הא דגוי ששבת חייב, דזה דווקא אם עושה כן לעשות דת חדש. וממילא בתינוק שהוא ספק והוא מחוייב לעשות כן לא קשה, מה שאין כן על אברהם אבינו ע"ה שלא היה מחוייב.
ולפי עניות דעתי פשוט שלפי סברת הרמב"ם הנ"ל, גם על אברהם אבינו ע"ה לא קשיא ולא מידי. שאברהם אבינו ע"ה קודם מתן תורה השיג התורה והמצות ונעשה גר צדק ונתחבר לכלל ישראל שיבואו שתנתן להם התורה בסיני, ולא רצה לחדש דת חדש אלא שהוסיף מחול על הקודש, כמו שאנו מוסיפין, כן הוא הקדים זמנו קודם קבלת התורה. ולכאורה דבר זה מוכרח, דאם לא כן קשה לי טובא על הרמב"ם, דהרמב"ם עצמו פסק בריש פרק ג' ממלוה ולוה [הלכה א'] דלא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא, יעויין שם בלחם משנה. ואם כן תימה על הרמב"ם איך דרש כאן טעמא ד'יום ולילה לא ישבותו' [בראשית ח' כ"ג] דהוא משום דעושה דת חדש. והיה נראה ליה להכריח כן מאברהם אבינו ע"ה כקושית העולם הנ"ל. ועל כרחך קושית העולם הנ"ל היא על פי פרש"י [סנהדרין שם ד"ה אמר רבינא] ותוס' [סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא] דסבירא להו דברים כמשמען דאסור לבני נח לשבות, ואם כן עמדה קושיא הנ"ל.
וגוף הקושיא של הבנין ציון הנ"ל, היה נראה לי, דכשם דאמרינן עשה דוחה לא תעשה [יבמות ג' ע"ב] הכי נמי ספק עשה דוחה ספק לא תעשה. ואם כן בתינוק הנמצא, דיש בו ספק לחייבו במצות עשה של שמירת שבת, ויש נגד זה ספק איסור של 'יום ולילה לא ישבותו', אתי ספק עשה ודחי ספק לא תעשה…"
ציץ הקדש א, לד (הרב יהושע צבי שפירא, ירושלים תר"פ)
נשאל על חידוש, שגם בשבת ולימוד תורה – מותר לגוי לעשות אם הוא עושה כדי לקבל שכר ומצהיר שהוא לא מצווה. הוא דוחה את הטענה, ומסביר שכוונת הרמב"ם שאם הגוי מקיים את המצווה כהלכתה, אזי איננו מוגדר מחדש דת, אפילו שאת שאר המצוות הוא לא מקבל. אבל אם מקיים מצוה לא כהלכתה אלא מעוות אותה, כמו לעשות שבת ביום שני – אז הוא מחדש דת. אמנם, בתורה ובשבת – גם אם מקיים כהלכתה – אסור לו. מאחר ומדובר בפלפולים ולא בדיון מעשי – קשה להוכיח מדבריו שפסק כמו הרמב"ם.
"הרמב"ם כתב… ורצה מעלת כבוד תורת הרב ידי"נ… לומר דגם בתורה ושבת יש לו רשות לעכו"ם לעשותם כדי לקבל שכר ונפקא מינה מזה דגם גר שמל ולא טבל יכול לעשות כדי באופן שיהיה כונתו כדי לקבל שכר. (וכונת הרמב"ם ז"ל שאם עושה אותם בעבור שחושב שמצווה בהם דזה הוי בדית דת מונעין אותו ממנו מה שאין כן אם עושה אותם כדי לקבל שכר בתור אינו מצווה ועושה דלא הווי בדית דת, גם בתורה ושבת אין מונעין אותו ממנו וכן משמע מדברי הרדב"ז ז"ל שנד"מ בגיליון הרמב"ם…ולבבי לא כן ידמה…
ושיעור דברי הרמב"ם ז"ל לענ"ד, כן הוא, דבאמת ענין בדת דת לא הווי כי אם באופן שמקיים מצוה שלא כהלכתה דבזה שמקיים מצוה חדשה הוי בדית דת אבל אם מקיים מצוה כהלכתה אפילו אם אינו מקיים שאר מצוות לא הוי בדיית דת, ולא כתב הרמב"ם ז"ל טעם דבדית דת כי אם על היכא ששבת בשני בשבת וכהאי גוונא משאר מצות שמחדש דבר דבזה חייב משום בדית דת, אבל אם מקיים מצוה כהלכתה אין מונעין אותה ממנו, וזהו בשאר מצות, אבל בתורה ושבת גם אם מקיימים אותם כהלכתם חייב מיתה."
חמדת ישראל – א, הרב פלוצקי, עמ' קטז
דן בדברי הרמב"ם ומסביר אותם (לא הבאתי את הקטע של הציטוט איסור בדיית דת, אבל זה הנושא). לא ברור האם אפשר ללמוד מכאן למעשה.
"וברור הדבר שאין כאן מחלוקת וסתירה כלל וכוונת הר"מ ז"ל הכא גם כן לא דווקא לקבל שכר אלא שידע שאינו מצווה והוא רוצה לעשות המצווה כמו שאינו מצווה ועושה וכמש"ל בשם הרדב"ז, וכן מבואר מדברי הר"מ… אבל במכוון למצוה אפילו אינו רוצה להתגייר מכל מקום כיון דעכו"ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה כמו שאינו מצווה ועושה על כל פנים אם כן שייך במצוות, וזה ממש כדבריו בפירוש המשניות "
חבלים בנעימים ג, מז
שני קטעים שבהם הוא דן בענייני חידוש דת וקיום מצוות ומתפלפל בדברי הרמב"ם.
מקשה על הרמב"ם פרק י' ממלכים ה"י כתב בן נוח שרצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר אין מונעים אותו לחדש דת ולעשות מצוה לעצמם. פשוט אם עושה מצוה לקבל שכר כאינו מצוה ועושה שרי, ועי' פירוש המשניות לרמב"ם תרומות ג, ט.
ועוד קטע, חבלים בנעימים ג, נד:
"ועוד יש לומר על שבת במרה, לפי מה שכתב רמב"ם בפרק י' ממלכים הלכה ט' דאיסור לגוי לעסוק בתורה ולשבות הוא מטעם אחד שהוא מחדש דת ועושה מצוה מדעתו אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו. ומה שכתב רמב"ם שם הלכה י' דאם עשה מצוה לקבל שכר אין מונעים אותו. הפירוש הוא כאינו מצווה ועושה ואין כוונתו לחדש דת שרי. ועיי' פי' המשנה לרמב"ם תרומות פ"ג מ"ט. ועי' תשובות ויחי יעקב לשארי הרה"ג מלובראניץ יו"ד סי' נ"ג שנתקשה בזה ולא קשיא מידי. ולפי טעם זה דוקא לאחר שניתנה תורה אסור אבל במרה שלא היה עוד דת תורה לישראל לא שייך חידוש דת כלל ואין איסור גוי ששבת. ובאמת הראיה ממרה תמוה, דהא הם לא שמרו שבת מעצמם רק על פי צווי ה' אבל בעלמא מל ולא טבל אסור לשבות כמו כל בן נח."
שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ד – עניינים שונים סימן שנח
תוך כדי פלפולים וקושיות על כיצד האבות שמרו מצוות לפני מתן תורה, דן בדברי הרמב"ם על חידוש דת. לא ברור שפסק כך למעשה, מדובר בפלפולים ולא מעבר.
"והנה באמת כת"ה דבר חכמה דבר, אבל כשאני לעצמי אחרי שהביא לנו כ"ת מטעמי הרמב"ם ז"ל רואה אנכי כי פנים חדשות באו לכאן, דלפ"ד ז"ל אין כאן התחלת קושיא לא מבעיא לדידן לאחר מתן תורה כקושית הבחור נ"י, אלא אפי' קושית הפלאה על האבות, דהרי כ' הרמב"ם ז"ל שם "כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן כו'". הרי ברור דס"ל בהא דגוי שעסק בתורה וששבת, הטעם הוא משום עושה דת לעצמו מדעתו, והוא הדין בעושה שאר מצות שנתנו לנו, וממילא מט"ז פשיטא דהיינו דוקא בעושה בכונה לשם מצוה ודת, וממילא ודאי דאינו ענין כלל להא דרפ"י בדין עבר על אחת ממצותיו, דאפי' לרש"י מכות הנ"ל דס"ל דגם שוגג חייב ב"נ, מ"מ אי משום הא הי' אפשר לומר בכאן מודה דצריך כונה לכעין שבת מטעם הנ"ל. אלא דלא אפשר למימר הכי מטעם שאכתוב לקמן בשיטת רש"י.
ועכ"פ לדעת הרמב"ם, ל"מ לדידן ודאי ל"ש אזהרת יום ולילה לא ישבותו, דהרי כ' הרמב"ם שם "אלא או יהי' גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע", הרי דאם יהי' ג"צ יוכל לשבות ל"מ בשבת דיהי' מצווה, אלא אפי' בכ"ע שירצה ישבות ומשמע דמיד שהוזהרו על השביתה בשבת תו ל"ש אזהרת יום ולילה לא ישבותו משום חידוש דת, וכשעושי' רש"מ כל ימות החול מלאכתם נעשי' ע"י אחרים כמבואר בגמ'. "
חלקו על הרמב"ם
למעשה, לא מצאתי מי שחלק ישירות. אמנם, כן מצאתי מקור אחד בו מופיע כדבר פשוט שאין בעיה שגוי יבדה דת לעצמו, ורק ליהודי אסור. אולם לא ברור אם התכוון לומר כן להלכה ולמעשה ולחלוק על הרמב"ם.
ספר המו"ד (מור דרור) – ג עמ' ב (הרב יעקב הירש, גרמניה תרנ"ב)
"והנה באמת זה נגד שכל האנושי להכריח לאיש באמונתו ומדוע לא ניתן חופש לכל איש להאמין מה שירצה ומה שלבו חפץ ונהי שניתן עונש לעובר על דתו כי הוא משחית חברת אנושי ומהרס הדת אשר כל אחד יעשה מה שלבו חפץ, אבל אם ירצה להמיר דתו או לחדש דת אחרת בחברת אנושים אשר רוצים לתקן הכל על סידור נכון מדוע נכריחנו שלא לעזוב דת אבותיו. אמנם כל זה הוא טענה נכונה אצל שארי אומות שיש להם קיום בעולם הזה על פי המזל מה שאין כן לישראל אשר קיומם רק האמונה…"
[1] כפי שנראה בשיטת המאירי לא חייבים מתוך הניסוח הזהה של הגמרא להסיק כי יש כאן כלל מחודש של איסור העומד בפני עצמו, אלא אפשר בעקבות הניסוח הזהה של הגמרא למצוא את המכנה המשותף בין שני הדינים של רבי יוחנן וריש לקיש, להגדיר את טעם דיניהם וזהו.
[2] אשר לתארוך התשובה (שהיא חלק מקובץ תשובות נרחב שכתב הרמב"ם לתלמידי ר' אפרים מצור) כותב הרב שילת (שם עמ' קצה) שתשובה זו נחתמה ונשלחה לתלמידים בחודש סיון שנת דתתקל"ז ליצירה. בקובץ התשובות הנ"ל מזכיר הרמב"ם את ספרו 'משנה תורה' שבע פעמים ו- "משמע שהספר עדיין אינו ידוע ומפורסם והרמב"ם כאילו מציג אותו בפני השואלים". לגבי תארוך כתיבת ספר 'משנה תורה', סיכם הרב שילת (שם עמ' קצו) "נראה איפוא כי בשלהי דתתקל"ז היה כבר ספר משנה תורה כולו כתוב לפני הרמב"ם, לפחות בכתיבה ראשונה". ולגבי חתימת ספר 'משנה תורה' מציין הרב שילת לכתב יד המציין את שנת דתתקמ"א ליצירה לתארוך החתימה, וכותב על זה (שם, עמ' רב): "עצם התאריך יכול להתקבל על הדעת, שכן תקופה של שנתיים־שלוש היא פרק זמן סביר להעתקתו הסופית של ספר משנה תורה כולו".
גם החכם אברהם גייגר – מי שנחשב למייסד התנועה הרפורמית – כתב (Moses ben Maimon : Studien, עמ' 83-84, אפשר למצוא במאגר HathiTrust Digital Library) כי תשובה זו נכתבה לפני פרסום ספר 'משנה תורה': "כל התשובות האלה אשר השיב הר"ם לתלמידי הר"ר אפרים כתב בזמן חברו את חבורו הגדול משנה תורה ועודנו היה עסוק במלאכת הטהורה, על כן לא ידעו השואלים דבר מן חבורו גם הוא לא השיב להם 'הביאו את ספרי וראו בו', כ"א הודיעם איזה פעמים אם יבוא ספרו לידם יראו בו כל הצורך". אגב, גם לגבי התשובה שלנו העוסקת בלימוד תורה לגוי כתב גייגר: "וכן הענין בתשובה אשר לפנינו שהביא את פירושו אשר הרחיב בו פה בחבורו ה' מלכים פ"י ה"ט, אם גם לא זכר שם ההיתר ללמד תורה לנוצרים והכ"מ שם לא ידע מתשובה הזאת דבר".
[3] אמנם אין זה נוגע במישרין ממש לסוגייתנו שכן מדובר בפרט מסוים של איסור לימוד התורה, אך יש בתשובה זו של הרמב"ם חילוק מפורש בעניין איסור לימוד תורה בין נוצרים למוסלמים, וכך מסביר זאת הרב שילת (שם):
"ביחס לשני היסודות העיקריים של אמונת ישראל – מציאות ה' ותורה מן השמים – ישנם חילוקים הפכיים בין הנצרות לאיסלאם: הנוצרים עדיפים על המוסלמים ביחסם אל קדושת התורה שבכתב, שכן הנוצרים מאמינים שתורה־נביאים־וכתובים כפי שהם בידינו, הם כתבי־קודש שניתנו מאת ה', והם אף מצרפים אותם עם כתביהם (ועי' שבת קטז: בדפוסים שלא צונזרו), ואילו המוסלמים, עם היותם יודעים על תורה שניתנה מאת ה' למשה – אינם מקבלים את תורתנו כצורתה, אלא מוסרים ממנה סיפורים קטועים בכתביהם, עי' לעיל קב, 17, קלא, 9, ועי' הל' מלכים יא, ד (בדפוסים שלא צונזרו). לעומת זאת, ביחס לעיקר ייחוד ה' עדיפים המוסלמים על הנוצרים, שכן המוסלמים מייחדים לאל "ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי" (להלן רלח, 11, ועי' גם לעיל לב, 15), ואילו הנוצרים אינם מייחדים כראוי, עי' מו"נ ח"א פ"נ, ונחשבים לעובדי עבודה זרה, עי' פיהמ"ש עבודה זרה א, ג-ד, הל' עבודה זרה ט, ד, הל' מאכלות אסורות יא, ז, שם יג, יא (בדפוסים שלא צונזרו)".
ומוסיף הרב שילת הערה:
"ויש להעיר כי עצם ההוראה כאן, המתירה ללמד תורה שבכתב לנוצרים כדי למושכם אל האמת, מהווה חידוש לעומת הל' מלכים י, ט, שם אינו מחלק בין הגויים".
[4] יש לדייק בלשון הרמב"ם בתשובתו בהבחנה שבין המוסלמים לנוצרים. בנוגע למוסלמים הבעיה מתחילה בלימוד "דבר מכתוביה" של התורה. אותו דבר "סותר למה שבדו מלבם", ולכן "יפרשוהו לפי הקדמותיהם הנפסדות", זהו משפט שאפשר להבינו באחת משתי האפשרויות הבאות: או כנתינת פרשנויות מוטעות לתורה עצמה (לאותו "דבר מכתוביה") אבל מתאימות לדת האיסלאם, או שמדובר בנתינת פרשנויות מוטעות לתורה עצמה וגם סותרות לדת האיסלאם. לפי כל אחת מהאפשרויות, לאחר נתינת אותה פרשנות יחוש המוסלמי צורך לענות, "ויתחילו להשיב עלינו בו לפי טענתם". זאת בעיניי הטענה המרכזית. הצורך למענה וליישוב הדת שלהם יביא לבעיה. אם אותו לימוד הוא סותר לתורה ומתאים לאיסלאם, יבוא המוסלמי ויראה כיצד הפרשנות של התורה מתאימה לדת האיסלאם, והפירוש החדש הזה יצרום ליהודי. ואם כאפשרות השנייה שאותו לימוד סותר גם לתורה וגם לאיסלאם אזי המוסלמי יראה כיצד צריך לדחות את אותו דבר, וזה גם כן יצרום ליהודי שמסירים תוכן מסוים מהתורה. לכן איך שלא יהיה התורה תיפגע.
לעומת זאת בנוגע לנוצרים אצלם "לא ימצאו בכתביהם חלוף מה שבכתבינו", ולכן אם נלמד אותם "דבר מכתוביה" אפשר ואולי סביר שהנוצרי יפרש אותו באופן מוטעה. אף על פי כן דווקא במקרה כזה אם נגלה להם את הפירוש הנכון, אזי "אפשר שיחזרו בהם". לפתע הם יראו כי הפירוש הנכון הוא הגיוני ומחמם את הלב. סופו של דבר "לא יתחדש לנו מזה מכשול" – כלומר לא יהיה פגיעה מלימוד תורה של נוצרי על ידי יהודי.
מעניין לציין כי הפרשנויות המוטעות של הנוצרים את התורה לא מפחידות את הרמב"ם. מה שמפחיד אותו זה מה שיקרה כתוצאה מהצורך ביישוב הדת של המוסלמים: "ויתחילו להשיב עלינו בו לפי טענתם". נדמה כי הסיבה לכך היא שהפנייה של המוסלמים אל היהודים נובעת מצורך ליישב את דתם, וצורך כזה שיכול לבוא לידי ביטוי הן ברמת תוכן הטענות והן בסגנונן עלול להביא לאותן השלכות המפחידות את הרמב"ם החושש לנפשו של היהודי המאמין. לעומת זאת צורך שכזה לא יהיה קיים אצל הנוצרים ומשכך לא תיפתח מחלוקת על התורה.
[5] ההסתייגות היחידה שניתן להעלות כאן לראייה מהתשובה על כך שמדובר בפרט מתוך מלחמת דעות דתית היא שאולי הרמב"ם שינה את דעתו בין כתיבת התשובה לתלמידי ר' אפרים מצור לבין חתימת ההלכה ב'משנה תורה' בעניין ההקשר של 'איסור לימוד תורה לגוי' (במידה ואכן קיים פער של שנים ביניהם לטובת התשובה לתלמידי ר' אפרים מצור). בוודאי שבפרט הלכתי כזה או אחר, זה בהחלט מאורע המתקבל על הדעת (וכפי שאולי אפשר להבין לגבי האיסור ללמד תורה את הנוצרים, שחזר בו הרמב"ם במשנה תורה מההיתר שכתב בתשובה). אך פחות סביר שהרמב"ם ישנה את דעתו בעניין ההקשר של ההלכה והיותה חלק ממלחמת דעות דתית.
[6] כך כותב פרופ' זאב הרוי (בין פילוסופיה מדינית להלכה במשנת הרמב"ם, הע' 3): "נומוס, ב'חוק נימוסי', מתכוון הרמב"ם לכל חוק מדיני שאינו 'אלוהי'", ולזה מסכים גם פרופ' יואל קרמר ('נאמוס ושריעה במשנת הרמב"ם', עמ' 187-188). לעומת זה המינוח המתאים בערבית שבו השתמש הרמב"ם ל'חוק אלוהי' הוא יותר מורכב, ראה שם במאמרים המלאים. לענייננו דווקא חשובה ההגדרה המוסכמת של 'נאמוס' כחוקים חילוניים.
[7] ראה 'מורה הנבוכים' הוצאת מפעל משנה תורה, חלק א, פרק ה, הרחבה 2.
[8] וכך נראה שמסביר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה את הציות לנביא אמת ואת האיסור ללכת אחר נביא שקר:
"אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹך, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח,יח)? לא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא, אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ".
[9] כלומר בהלכה במשנה תורה אין איזשהו ציון לנושא הנבואה.
[10] כמובן שאין זה משנה האם מסקנת ההלכה שמותר ללמד תורה את הנוצרים או אסור ללמד אותם, העיקר כאן הוא בעצם הקישור בין נושא הנבואה ותורה מן השמיים לבין סוגיית 'חידוש דת לגויים'.
[11] מצאתי ביד פשוטה שהבין את סדר ההלכות הפוך לגמרי מהטענה המובאת כאן. לפי הרב רבינוביץ':
"גוי העוסק בתורה יש סיכוי לא מבוטל שאנשים פשוטים יחשבו שהוא משלנו ויטעו אחריו, אבל אין בכך עדיין ייסוד דת חדשה שבדה מלבו. מה שאין כן, אם קבע שבתות ומועדים לעצמו הרי זה מרים יד בתורת משה ומציג את עצמו כנביא המייסד דת חדשה. לפיכך גם שינה רבינו את סדר ההלכות. בגמרא מובא דין גוי ששבת תחילה ואחר כך דינו של גוי העוסק בתורה, ורבינו הקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם להדגיש כי כל שכן הוא".
טענתו שבקביעת שבתות ומועדים יש ייסוד דת חדשה היא בוודאי נכונה, אך לענ"ד אין כאן מתודת 'כל שכן', אלא מתודת 'חשוב' ולאחר מכן 'חשוב בדרגה נמוכה יותר', וכפי שאראה זאת להלן לגבי התייחסותו של הרמב"ם למצוות השבת. אציין כי אני מסכים מאוד לעיקר הטיעון של הרב רבינוביץ' לכך שמצוות שבת היא יותר חמורה בהקשרים דתיים (של נראות וכיוצא בזה) ממצוות לימוד תורה, אך אינני סבור כי הרמב"ם חשב כך.
[12] אשר לחשיבות דעת חידוש העולם עצמה, ראה מורה נבוכים ב,יג6: "זוהי (=דעת חידוש העולם) אפוא אחת הדעות, והיא בלי ספק יסוד בתורת משה רבינו, והוא שני ליסוד הייחוד".
[13] הנוסח בתלמוד שלנו שונה מהנוסח שהשתמש בו היד רמ"ה שגורס מילה נוספת בגמרא 'פשיטא', וראה להלן בביאור שיטתו של היד רמ"ה.
[14] לא ניתן להתכחש לעובדה כי ניסוחו הייחודי של היד רמ"ה דומה באופן מפתיע לתרגום מערבית לעברית של תשובת הרמב"ם "למה שבדו מלבם" (מהסעיף הקודם). מדובר בהפתעה כיוון שהנוסח "למה שבדו מלבם" לא מופיע כלל במשנה תורה, וכאילו נראה שהיד רמ"ה ראה את תשובת הרמב"ם. ועדיין קשה לעכל שהיד רמ"ה ראה את התשובה משני פנים: האחד קשה להעריך האם תשובות אלה שנשלחו בכלל לצור (וסביר שהועתקו אצל הרמב"ם במצרים) פורסמו כבר בספרד והגיעו לטולדו, מקום מושבו של היד רמ"ה. והשני והכבד יותר, היד רמ"ה כלל לא מביא את דינו של ר' יוחנן על איסור גוי ללמוד תורה, אלא עוסק רק בדינו של ריש לקיש על איסור גוי לשבות. אם אכן קרא היד רמ"ה את תשובת הרמב"ם היה חייב להזכיר בהקשר כלשהוא את דינו של ר' יוחנן, וזה אינו. לא ניתן להימנע מהמסקנה כי היד רמ"ה הבין מעצמו את דעת הרמב"ם במשנה תורה ולמעשה ניפק הסבר התואם את ההסבר לעיל שהובא כאן.
ושמא היד רמ"ה בחר במרוצת הכתיבה דווקא בניסוחו (המתורגם!) של רבי יהודה הלוי בשם הפילוסוף בספר הכוזרי א, א, עמ' ג במהדורת שילת: "וכאשר תהיה בזאת התכונה מן האמונה, אל תחוש באיזה אפן תכנע ותקבל על עצמך דת ותגדל, ובאיזה דבור ובאיזו לשון ובאילו מעשים, או בדה לעצמך דת לענין הכניעה וההגדלה והשבח, ולהנהגת מדותיך, ולהנהגת ביתך ומדינתך אם הם סומכים עליך ומקבלים ממך, או קבל על עצמך את החקים השכליים אשר חברו הפילוסופים, ושים כונתך ומטרתך זך נפשך" (ככל הנראה אפילו הרמב"ם הכיר באופן כזה או אחר את ספר הכוזרי, כך מוכח מאיגרתו של ר' יהונתן מלוניל אל הרמב"ם שמזכיר את ספר הכוזרי, אגרות הרמב"ם, שילת, עמ' תקיא).
[15] רש"י שם, ד"ה עובד כוכבים ששבת, גרס לפני דעת רבינא 'פשיטא' (וכך היתה גירסת היד רמ"ה, ראה בהערה הבאה) אלא שמחק את המילה 'פשיטא', והסביר את המחיקה כך: "פשיטא לא גרסינן דהא טובא קא משמע לן דאבני אדם קאי". כלומר לפי רש"י יש כאן חידוש גדול בדינו של ריש לקיש ואין כאן באמת מקום לשאלת 'פשיטא'. כמו שהסברנו לפי רש"י ריש לקיש לא עוסק רק בחוקי הטבע המיוצגים על ידי ששה עיתים (זרע, קציר וכו'), אלא איסור השביתה נאמר גם על בני אדם. זהו חידוש גדול "דהא טובא קא משמע לן דאבני אדם קאי", וזו הסיבה שהוא בחר למחוק את המילה "פשיטא".
[16] גם גירסתו של היד רמ"ה נראית שונה מגרסתנו בגמרא. נראה שגרס "פשיטא" בגמרא לפני תשובת רבינא (כפי שהיתה הגירסה הראשונית של רש"י המובאת בהערה הקודמת), וכך הגירסה בכתב יד בספר דקדוקי סופרים, וכך הגירסה בכתב יד הרצוג 1 ירושלים.
[17] זה לשון המדרש אבות דרבי נתן, נוסחה א, פרק יא:
"רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה שנאמר ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ"ט ל"ג) הרי שנכפה ונפל על אומן שלו ומת הא אינו מת אלא מתוך הבטלה היה עומד על ראש הגג ועל שפת הנהר ונפל ומת אינו מת אלא מתוך הבטלה".
[18] ועיין במה שפלפל בזה בספר מצות השם, פרק ג', בהע' 56, שרצה לומר שאפשר שגם דעת הריטב"א והרמב"ן היא שאין איסור כזה של 'חידוש דת' מתוך השיטה שלהם שבן נח צריך לקבל על עצמו מחדש שבע מצוות בפני בית דין ישראל על מנת לעשותם לשם מצווה, ומשמע מכאן שבן נח יכול לקבל על עצמו עוד מצוות ברצונו. ע"כ תורף דבריו. ולענ"ד אין לזה קשר לסוגיית 'חידוש דת לגויים', ואכמ"ל.
[19] מה שמכונה על ידי המאירי בהרבה מקומות בש"ס בניסוח כזה או אחר 'עמים הגדורים בדרכי הדת', ראה פירוט רב בספרו של פרופ' משה הלברטל 'בין תורה לחכמה – רבי מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס' פרק שלישי, וכן במאמרו של פרופ' יעקב בלידשטיין 'על הלגיטימיות של פולחן נכרי אצל הרמב"ם והמאירי', אות ב'. וראה מה שהרחבנו בזה בסעיף 4 'שאלות שונות'.
[20] דברי השרידי אש קצת קשים שכן הרדב"ז כתב בדיוק להיפך כפי שנביא להלן. ונראה שהבין בדעת הרדב"ז שיש לחלק בין 'שביתה במקרה' שהיא שביתה ללא אידיאולוגיה אלא רק לשם מנוחה, לבין 'שביתת קבע' שהיא עם אידיאולוגיה וכלשונו של השרידי אש כשהוא מתאר את השביתה עם האידיאולוגיה האסורה: "לשם מצוה עצמית, שיש בזה חידוש דת והוספת מצוות" וכן "הקביעות והכוונה לחדש דת".
[21] אולם למעשה הביא שרש"י חולק, ושכדעת רש"י נראה מהגמרא ולכן כתב ש"ספק אם אפשר לסמוך על דעת הרמב"ם ולהתיר לגוי לשבות בשבת", ועיין מה שתירץ שם.
[22] עיקרו של הדיון בתשובת האגרות משה הוא באם יש שכר לגוי שעושה מצוה או אין שכר והוא מאריך בכך ולא נכנסנו לסוגיה זו כאן.
[23] דעתו מעט קשה. מצד אחד כתב על הלכה ט, סוף ד"ה גוי ששבת: שכתב "גר תושב רוצה לשבת בארץ ישראל בתוך עם ישראל, וקבל עליו שבע מצוות "בפני שלושה חברים". אם הוא רוצה לאמץ לו מצוות בודדות בנוסף על שבע המצוות שלו, הרי שאין חשש שיחדש דת. לגר תושב אין איסור ללמוד תורה ולשמור שבת, שהרי אין לו רצון לחדש דת ולא לגייס לדתו המחודשת יהודים תמימים. אבל גוי הלומד תורה או קבוע לעצמו שבת ומועד משלו, ואינו מקבל עליו שבע מצוות בפני שלושה חברים – אין זאת אלא שבא לחדש דת" – ומשמע שמחלק הרב רבינוביץ' בין גר תושב לגוי. אולם בהלכה י', ד"ה בן נח, כתב "ברם כל זה (עשיית מצווה על ידי גוי) אמור אפילו בסתם נכרי שאין אנו מכירים בו שהוא שומר שבע מצוות והוא 'בן נח' או 'גר תושב', אבל אם לא נתברר שהוא עובד עבודה זרה והוא הנקרא 'גוי'". הרי שאפילו סתם גוי שאין אנו מכירים בו שהוא שומר שבע מצוות יכול להוסיף מצוות, וצ"ע.
[24] ויש פוסקים שהביאו סברה זו בשם רבי עזריאל הילדסהיימר אך זאת טעות, שכן בתחילת התשובה מובאת שאלתו של רבי צבי הירש קלישר באריכות רבה, ולאחריה תשובתו של רבי עזריאל הילדסהיימר שדחה תירוצו של הרב קלישר.
[25] וזה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים ח, י:
"וְכֵן צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל כָּל מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוָּה נֹחַ, וְכָל מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל – יֵהָרֵג".
[26] התיובתא שהקשה רבי מאיר על הגמרא שלנו בסנהדרין נט,א תורצה בגמרא על ידי האמירה שמדובר בעיסוק בשבע מצוות בני נח, ועל זה אמרו "שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!". אם מעמידים את הלכה ט' ברמב"ם בגוי שעובד עבודה זרה, הרי בהכרח זה גם מה שרבי מאיר אמר.
[27] לא הצלחתי למצוא את החלק השני של המאמר שקיבל ביקורת באתר של ערוץ 7 כאן.
[28] וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ט, א:
"לְפִיכָך, אִם יַעֲמֹד אִישׁ, בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין מִן הָאֻמּוֹת, וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת, וְיֹאמַר שֶׁיי שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה, אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה, אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְווֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמֹּשֶׁה, אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, אֶלָּא מִצְווֹת לְפִי זְמַן הָיוּ – הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר, שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם יי אֲשֶׁר לא צִוָּהוּ, שֶׁהוּא בָּרוּך שְׁמוֹ צִוָּה לְמֹשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט,כח), וְ"לא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כג,יט)"
והביאו הדברי יציב, אות ז.
[29] רק אציין שוב שהמאירי כלל לא הזכיר איסור 'חידוש דת', אלא רק יצר מכנה משותף בין שני האיסורים שנאמרו בתלמוד.
[30]כך גם הבין פרופ' יעקב בלידשטיין במאמרו 'על הלגיטימיות של פולחן נכרי אצל הרמב"ם והמאירי', אות ב', עמ' 47: "או אז מתברר כי הדגש התלמודי על השבת בא ללמד שנכרי אסור רק במצוות היהדות, ואז רק במצוה אחת ממצוות אלה, ולא בצורות פולחן שהוא מחדש לעצמו. פעילות פולחנית חדשה, כזו שלא תגרום ליהודים לבלבל בין עצמם לבין הנכרי, תותר ותתקבל בברכה. בפועל, ברמה ההיסטורית, יתכן כי מאירי בא להורות כי פולחן הנוצרים והמוסלמים, בני אדם "הגדורים בדרכי הדתות", איננו פסול. מצד אחד, יתכן כי פולחנם של אלה יתאפיין כפולחן חדש; ומצד שני, הרי אין שום סכנה שהנכרים יזוהו כ"בני עמנו"".
[31] אולם הרב יעקב חי זריהן חלק עליו במה שסובר שרק בלימוד תורה ושמירת שבת קיים איסור של 'חידוש דת' (ההתכתבות ביניהם מובאת בסעיפים לג-מא בשו"ת הנ"ל) וכך כותב בסעיף לו: "וזה כמעט מבליט ומרגיש דפירוש דת דנקט רבינו (=הרמב"ם) הם חלק מן הדת אפילו בשאר מצות. ויראה עוד דבשבת ותורה נקט סתמא ובשאר מצות כתב דבר חדש. דבר זאת אומרת שהוא לשם דת מה שאין כן בשבת ותורה בכל גוונא וכדכתיבנא מאז (מכתבו הקודם המובא בסעיף לו בשו"ת הנ"ל). זו היא דעתי בפירוש דברי רבינו. ודעתי שאין זה מוכרח דיש לדחות [ותדע שהרי הגאון מהרש"א ויש עוד שלא הבינו כן] מ"מ אני מוכרח לומר דעתי שזהו פשטא והפשט לא יופשט".
[32] וראה במאמרו של אלחנן אדלר "The Sabbath Observing Gentile: Halakhic, Hashkafic and Liturgical Perspectives" שפיתח את הכיוון הזה בשיטת רש"י, וכך אכן אפשר לפרש את מדרש חכמים. לדוגמא, ראה דברים רבה א, כא:
"ויאמר ה' אל משה ראה החלותי וגו', הלכה אדם מישראל שהיה מהלך בדרך ערב שבת וחשכה לו והיו בידיו מעות או דבר אחר היאך צריך לעשות כך שנו חכמים מי שהחשיך לו [בדרך] נותן כיסו לנכרי ולמה מותר לו שיתן אותו לנכרי א"ר לוי כשנצטוו בני נח לא נצטוו אלא על ז' דברים ואין השבת מהן לפיכך התירו שיתן אותו לנכרי ואמר ר"י בר חנינא עובד כוכבים ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה ולמה שלא נצטוו עליה ומה ראית לומר עובד כוכבים ששמר את השבת חייב מיתה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר (שמות לא) ביני ובין בני ישראל לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו לימול חייב מיתה רבנן אמרי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לפי שלא נצטוו עובד כוכבים על השבת תאמר אם הם עושים אותה אתה נושא להם פנים א"ל הקב"ה מן הדבר הזה אתה מתיירא חייך אפי' הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילן בפניכם מנין ממה שקרינן בענין ראה החלותי תת לפניך".
וכן במדרשים רבים נוספים, כגון: מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא, מסכתא דשבתא פרשה א:
"ביני ובין בני ישראל. ולא ביני ובין אומות העולם. – אות היא לעולם".
ילקוט שמעוני כי תשא שצא:
"ביני ובין בני ישראל ולא ביני לבין האומות, אות היא לעולם מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם… השבת היא [אות] בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לפיכך כותי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה".
שמות רבה כה, יא:
"ראו כי ה' נתן לכם את השבת, לא היה צריך לומר אלא דעו מה ראו אלא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא אם יבואו עובדי כוכבי' ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הזה אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת, ומהו נתן לכם לכם נתנה ולא לעובדי כוכבים מכאן אמרו אם יבואו מעובדי כוכבים וישמרו את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר וכו' שנאמר (בראשית ח') ויום ולילה לא ישבותו וכן הוא אומר (שמות לא) ביני ובין בני ישראל וגו' משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב".
ועיין לתשובת הרב יעקב חי זריהן המובאת בשו"ת ישמח לבב, סעיף לד שכתב לרב המחבר:
"אלא הטעם לקוצ"ד הוא משום דהשבת הוא קשר היחס אהדדי שאנו חלק ה' דוקא וזה הוא האות ביני וביניכם. ובכן זה החוזה והקונטרא'ט שיש בינינו לבין ה', אין רשות לזר להתערב עמנו כשהוא עדיין זר אפילו שלא יכוין לשום חידוש דת אלא כשאינו מצווה ועושה לשם שכר אסור לו בכל גוונא. וכן עסק התורה אחרי שהתורה היא ארוסתנו אסור לאחר לנגוע בארוסת חבירו המקודשת לו בכל גוונא וחייב מיתה".