דין פאות שיש בהם חשש תקרובת ע"ז
ישנו מנהג הינדואיסטי לגזוז את השיער לקראת ראיית פני האליל שבמקדש בהרי טירומלה (ליד העיר טירופטי. זהו המקדש המרכזי ויש מקדשים נוספים), ובפועל את השיער הזה אחר כך מוכרים וחלקו המובחר מגיע לתעשיית הפאות. ויש לשאול האם יש בשיער איסור תקרובת ע"ז, ובזה יעסוק החלק הראשון של הסיכום. שאלה נוספת שיש לשאול במידה ונאמר שיש בזה בעיה של תקרובת – מה הדין בשיער שיש ספק אם הגיע משם, או בתערובת מכמה סוגי שיער שרק חלקו הגיע משם, ובזה נעסוק בחלק השני של הסיכום.
יש לציין כי הרבה מהמחלוקת בנושא היא מחלוקת במציאות, ולכן יש צורך לברור רק את העמדות ההלכתיות בסוגיות השונות. עם השנים המציאות הלכה והתבררה, אולם יש פרטים שעדיין לא ממש ברורים למרות הבירורים שנעשו בנושא.
ההשתלשלות ההיסטורית
שאלת איסור ההנאה בשיער עלתה לראשונה לפני הרב רבינוביץ' בתשכ"ח ולפני הרב שטרנבוך בתש"ל, כשהמציאות שהוצגה בפניהם היא שמקטירים את השערות ממש בפני ע"ז, ושניהם כתבו לאיסור. בשנת תשל"א המכון הטכנולוגי בלונדון בירר את העניין (עם חוקרים באוניברסיטה שם) והסיק שאין בזה איסור. בשנת תש"נ הרב אלישיב התיר על סמך חוו"ד מאיזה מומחה (והדגיש שזה דווקא אם דבריו נכונים), והרב שטרנבוך ענה שצריך לבדוק את העניין ואסר מספק.
בשנת תשס"ד החל פולמוס גדול בעניין, והרב קרליץ ביקש מהרב חיים יוסף דוד ווייס שישלח לשם את אמיר דרומי שהכיר קצת את הודו, ועל פי עדותו פרסמו הרב קרליץ והרב וואזנר שאין להשתמש בפאות שמהודו, והרב ווייס כתב להתיר. כמה ימים אח"כ שליח בד"ץ העדה החרדית הרב אהרן דוד דונר נסע לשם, ובעקבות עדותו הרב אלישיב אסר את הפאות גם כאשר יש ספק אם הגיעו מהודו[1], גם הרב שטרנבוך כתב לאחר הבירור שיש לאסור לגמרי. הרב מנשה קליין (משנה הלכות) כתב לאחר הפולמוס תשובה ארוכה להתיר, אבל סיכם שמשום הרחקה אין לקנות פאות שידוע שהן מהודו (הרב קליין גם הזכיר שהאג"מ התיר).
בשנת תשע"ח נתגלתה אגדה חדשה שלא היתה מוכרת בתשע"ח, לפיה האליל הוכה בראשו ונתקרח ונסיכה/אלילה הביאה לו את שערה והוא אמר שמי שיביא/יקריב (תלוי בתרגום) שיער לכבודו יבורך. בעקבות כך נתעורר הפולמוס מחדש, ושוב נשלחו להודו אמיר דרומי וכן ר' גרשון וועסט. לדעתי [אורי] אף אחד לא שינה את דעתו בעקבות שליחותם, והתברר שהאגדה הזו הומצאה בתשס"ו כדי להגדיל את ההכנסות ו(לפחות רוב) המגיעים למקדש אינם מאמינים בה.
בשנים האחרונות יצאו מספר חיבורים סביב הנושא[2]: מצד האוסרים: 'פאת קדמה' (תשע"ט?), 'הישכם אוהבים', 'וילאו למצוא הפתח'. ומצד המתירים ספר 'הכצעקתה' (תש"פ) שפורש באופן מקיף את הסוגיה. מההתרשמות שלי יש כאלו שמשקיעים המון במגמה לאסור ולפרסם את האיסור (גם בצורה של מחלוקת מכוערת שאינה לשם שמים), ומנגד יש מי שכותב לבסס את ההיתר, והפולמוס עדיין בוער.
דין השיער שמגלחים בשל האמונה ההינדואיסטית
פתיחה
השאלה האם השיער שמעורב בפולחן ההינדואיסטי נאסר בהנאה, תלויה בעיקר בשאלה האם הכוונה שלהם בתגלחת מחשיבה את השיער כתקרובת לע"ז שלהם, וגם האם הולכים בזה לפי המתגלח או רק לפי המגלח (שברור שכוונתו לע"ז פחותה). בנוסף, כיוון ששיער לא קרב בִפְנים, יש לשאול האם גילוח השערות נחשב 'כעין פנים'.
תיאור המציאות
במרחק מה (סביבות קילומטר) מהמקדש עצמו ממוקם בית התגלחת שאליו באים להתגלח (בעבר היו מתגלחים בחוץ, קרוב יותר למקדש עצמו). אחרי התגלחת רוחצים בנהר ואח"כ הולכים לראות את פני האליל. בסמוך למקדש של האליל נמצא כלי גדול שאליו מביאים את הקרבנות לע"ז[3] (קוקוס, כסף וזהב, ועוד). לפני הרבה שנים היו שורפים את השערות, עד שנהיה משתלם למכור אותן ומאז מוכרים את השערות וההכנסות הולכות למקדש (בעיקר תחזוקה של האזור וכד'). בספרי דתם נכתב שהשיער טמא ואסור להביאו בפני האליל וכן אומרים הכמרים, אולם יש מהמתגלחים שכשנשאלו על כך, ענו שהאליל אוהב שיער או שמקריבים[4] לו שיער וכד'. יש מחלוקת על מעשיהם בשעת הגילוח (אומרים או חושבים שם האליל, מכופפים את הראש בצורה מסוימת ועוד), וכן יש מחלוקת על היחס שלהם כלפי אליל שנמצא בחדרון קטן בקומה התחתונה של בית התגלחת (שזה משפיע על השאלה האם זה נחשב בפני האליל), גם יש שטענו שכל המרחב מקודש בעיניהם וממילא כולו נחשב בפני האליל. עוד יש טוענים שלפעמים יש כאלו שלוקחים מעט שיער לכלי שאליו מביאים את הקרבנות, אולם לא ברור שאכן זה המצב.
תשובות ראשוניות
תשובת הרב רבינוביץ' בתשכ"ח ותשובת הרב שטרנבוך בתש"ל הסתמכו על ההנחה הברורה שבפועל מקריבים את השיער לע"ז, בלי שידעו מה המציאות בפועל, ולכן אסרו, ואין ללמוד מהן כל כך למעשה:
שיח נחום נא עמוד 178 (186 באוצה"ח) – תשכ"ח
הרב רבינוביץ' הסיק שכיוון שהגילוח הוא לשם עבודה זרה, הרי הוא כעין פנים כמו בצירה והשיער נאסר (המציאות שהוצגה בפניו היתה שמקריבים את השיער בפנים).
"(השאלה:) ליום איד ידוע מתגלחים ומקריבים את השיער לעבודה זרה. לפנים היו שורפים את השיער המתקבץ שם לקמצים אחרי טקס ההקרבה. אולם כאשר ראו הסוחרים בהונג קונג שהשיער שווה כסף, השפיעו על השלטונות למנוע איבוד השיער, מאחר שהוא יכול לשמש מקור למטבע זר. מכיון שמטעם אמונתם אין השריפה בכלל עבודתם, כי ההקרבה בלבד היא עיקר, והשריפה היתה רק כדי לפנות המקום, לפיכך ראו השלטונות הצעה זו בעין יפה…
יש לחקור אם השיער הבא מהודו נאסר בתקרובת, כי שמא אינו אלא חוק שלהם להתגלח באותו יום איד אבל לא יותר. אולם לכאורה זה אינו, כי כפי השמועה מגישים את השיער לעבודה זרה. אלא שהרי בשלחן ערוך פסק (יו"ד סי' קלט, ג): "דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא אם כן עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת". ובכסף משנה הנ"ל פירש כן גם בדעת הרמב"ם. והלא שיער אינו ראוי לפנים, ואין להביא ראיה משיער הנזיר ששורפין אותו תחת הדוד, ששם אינו דומה כמובן. ברם מבואר ברש"י (נא, א): "שבצרן מתחילה לצורך עכו"ם ובבצירותן עבדה לעכו"ם, דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה". מעתה כל שהגילוח נעשה לשם עבודה זרה לא יהא אלא כבצירה דדמי לזביחה, והרי הוא תקרובת ונאסר…
סוף דבר: מפני שהדבר נוגע לרבים ובפרט להרבה בנות ישראל הכשרות לא מלאני לבי לומר בזה הלכה, בפרט אשר לא ראיתי ולא שמעתי מי שיתעורר על זה, ושמא ראו חכמים איזה צד להקל. אולם מאידך אין להחריש במקום אפרושי מאיסורא, על כן אמרתי להציע את השאלה לפני מורי הדור אשר על פיהם ישק כל העם."
תשובות והנהגות ב, תיד וכן 'דת והלכה' א – הרב משה שטרנבוך (שניהם), תש"ל
הרב שטרנבוך גם כתב שהשיער אסור, ולמד זאת מדין הבצירה. וגם הוא מסתמך על ההנחה שהגזיזה היא עבודה (וגם שמקריבים את השיער לפני האליל).
"הנה בהודו לפי האמונה העתיקה שלהם המכונה "הינדו", הם עובדי עבודה זרה ממש כימי קדם, ולשיטתן שערות בני אדם הן קודש ואסור לגלחן, ורק כשיש במשפחה איזה צרה ונושעו וכדומה, אז מגלחין השערות ומביאים אותם לכומר שמקטיר אותם לעבודה זרה… וכפי ששמעתי המוני העם שבכפרים עד היום מדמין שהכומר מקטיר אותן, שבלאו הכי לא היו מסכימים לגלחן…
שורש האי דינא בע"ז (נא א) דפירות שבצרן לע"ז נאסרו בכך שהבצירה דומה לשחיטה, וא"כ הכי נמי בגזז שערות ראשו להקטיר לע"ז הוה כשחיטה ונאסר בהנאה מה"ת כדין תקרובות עבודה זרה, דמאחר שעבודתם בהשערות והוא גזז לע"ז דומה לשחיטה ואסור… (התשובה ארוכה מאוד, וגולשת לנושאים נוספים. אורי) ועכ"פ פשוט שאין להקל כלל בשערות אלו וראוי לאוסרן כתקרובות עבודה זרה ממש."
תשובות נוספות
תשובות והנהגות כרך ג סימן רסה – סיון תש"ן (התאריך ע"פ 'הכצעקתה')
בשנת תש"נ הרב שטרנבוך נשאל בשנית, והשואל הביא שלפי דברי הכמרים אין בהסרת השערות פולחן וזה צריך להיות מותר. ותשובתו היא שצריך לראות גם מה דעת המתגלחים עצמם, וכפי שהמסייע להקפת פאת הראש עובר בעצמו על האיסור.
"הנה כת"ר בדק שורש דתם, ומביא שע"פ דברי הכמרים אין בתגלחת עצמה שום פולחן רק המטרה להסיר השערות הטמאות לפי אמונתם, שלא יכנסו עמהם לבית תיפלתם, אכן יש לבדוק מהו רצון המתגלחת, ולפי ששמעתי אף שלפי דתם עיקר הגילוח הוא שלא ליכנס בשערותיהן הטמאות לדבריהם לבית אליליהם, מ"מ הרי המתגלחות רואות בעצם גילוח השערות מסירות נפש ועבודה בעצם ההתנוולות, ולכן עושות כן סמוך לבית אליליהם, שיראה מסירות נפשם עבורו, כדי שאליליהם יעזרו להם, ולא מתנדבות כאן השערות לצורך האלילים, שלא יודעות כלל שמוכרים ומרויחים, רק כל כוונתן לעשות בזה נחת רוח לאלילים, אף אם לא חייבים בכך לפי דתם, מ"מ כיון שמגלחות סמוך לאליל בחצר דוקא, מוכיחות בזה שכוונתם בגילוח עבורו דוקא, ותקותם שיושיע אותם בזכות זאת ויש בזה מעשה כעין שחיטה לכבודו. ואף שלדברי הכומר במעשה הגילוח גופא שם אין מעשה עבודה לפי דתם, מ"מ כיון שעושות דוקא שם ומתכוונות בגילוח זה כמסירות נפש עבור אלילם, נחשב לה כמו עבודה בשבילו, וע"כ צריך לבדוק הדבר גם אצל המתגלחות ולא רק אצל הכומרים.
הן אמת דאף שהמתגלחת כוונתה לע"ז, אבל המגלח אותם שהוא עושה למעשה את הגילוח אינו מתכוין בזה לע"ז אלא להרויח כסף, מ"מ הלוא מבואר במכות כ: שהמסייע לוקה, ועי' בהשגות הראב"ד ר"פ י"ב מהל' עכו"ם שהמסייע נקרא מקיף ממש ע"ש בכ"מ ואחרונים, ועכ"פ לענין ע"ז יש לומר דאף בסיוע גרידא יש כאן מעשה לאסור, שמספיק בזה מעשה כל דהו וכמבואר בחולין מ ע"ב, וכיון שעל ידיה שהוא כוונתה לע"ז מסייעת הגילוח נאסר, ולא דמי למקיף וניקף בעלמא, דהכא מיקרי כעין שחיטה בע"ז בכל דהו ומספיק בסיוע כזה…"
תשובות והנהגות כרך ה סימן רס
בתשובה מאוחרת יותר (לאחר הבירור שבתשס"ד) ביאר שעיקר הפולחן אצלם הוא עצם התגלחת, ולכן השיער הוא תקרובת ע"ז ונאסר בהנאה (והחיתוך הוא כעין זביחה), ועוד שכל מעשה לשם ע"ז מחשיב תקרובת גם כשאינו עיקר הפולחן וכפי שאמרו 'שבצרן מתחילה לכך' (וכפירוש הרשב"א שלא מדובר שעובד בכך). וזה שהמגלח הוא שעושה מעשה זה לא משנה, כי חוץ מזה שגם הוא מאמין באמונתם וכנראה מתכוון לע"ז (למרות שעיקר כוונתו למשכורת), הרי המתגלח עצמו מסייע ובעבודה זרה אפילו מעשה כלשהו אוסר. והוסיף, שבזה שמתגלח כדי לתת מכבודו לאליל זה נחשב כקרבן לע"ז.
בירור המציאות
"הנה בהודו, דתם העתיקה המכונה "הינדו" הינה ממש עבודה זרה כבימי קדם, ואחד מדרכי פולחנם לע"ז, הוא בהקרבת שערותיהם לאליל, על ידי שמגלחין שערותיהם לאליל. וזה סדר פולחנם, כי אצל ההינדים השער הוא החלק החשוב – הנעלה ביותר של האדם, ובפרט אצל הנשים ההינדיות ששער ראשן אינו רק ענין של יופי, אלא זהו גאוותן, ואינן מגלחות שערותיהן אלא בדרך הקרבה לאליל, ובדרך כלל, כאשר רוצה ההינדי לבקש בקשה רצינית מן האליל, נודר הוא שאם תתמלא בקשתו, יבוא לטירופטי – שהוא מקומו של האליל, ויקריב שם את שערו… ואף שיודעים הם, שהשערות נמכרות לאחר מכן, אין זה מפריע להם, כי עיקר הפולחן הוא עצם התגלחת לאליל, ולכן לא איכפת להם מה יקרה אח"כ עם השערות, (ועי' רשב"א ע"ז נא: ד"ה ואותן)…"
השער נחשב תקרובת ע"ז
"והנה הדין הוא שבגזיזת שערות לעבודה זרה, נאסרו השערות בהנאה מדין תקרובת עבודה זרה, וכמפורש בשו"ע (יו"ד סי' קל"ט סעיף ג') דאף בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים, נאסר כשעשה ממנו כעין זביחה וכו', כיצד עבודה זרה שעובדים אותה בזה שמקשקשים לפניה במקל, ושיבר המקל לפניה, נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה. ומקורו מדברי הגמ' ע"ז (נא א). וכן פסקו הטור והרמב"ם והראב"ד, [ודלא כהרמב"ן והריטב"א], וה"נ חיתוך השערות הוא כעין זביחה וכשהדרך לעובדה בשער נאסר. וכן הוא להדיא במאירי (ע"ז נא ד"ה ספת) שכל חיתוך הוא תולדה דזביחה.
ומעתה, כיון שעיקר הפולחן הוא עצם מעשה התגלחת לאליל שזהו הקרבן לע"ז (ולכן אף שיודעים שמוכרים את השערות לא איכפת להם מכך וכמש"כ לעיל), א"כ כיון שעשה בחיתוך השערות את עיקר העבודה ע"כ הוו השערות תקרובת ע"ז ואסורין בהנאה וכמ"ש. ועוד, שכל שעושה מעשה לשם ע"ז אף כשאינו מעיקר הפולחן, חשיב תקרובת ע"ז, וכמבואר בגמ' ע"ז (נ"א) דבצירת פרכילי ענבים להביאם על מזבח ע"ז נאסר משעת בצירה, כיון שבצרן מתחילה לכך, וכמבואר ברשב"א (ד"ה ואותן) דכל שא"א להביא מן השוק, אלא צריך לבוצרן לשם ע"ז, או ללוש לשם ע"ז, אע"פ שעיקר הפולחן הוא בהבאה לפניה, מ"מ חשיב תקרובת ע"ז, ואף שהבצירה והלישה הוי מעשה לשמה גרידא, אפ"ה נאסר מדין תקרובת ע"ז, א"כ ה"ה במעשה הגילוח שעושה זאת לשם ע"ז…"
אין להתיר מצד שהמגלח מכוון לשם ממון
"ומה שדנו להתיר, מצד שאף שהמתגלחים מתכוונים לשם ע"ז, מ"מ כוונת המגלח היא לשם ממון, הנה מלבד שאין הדבר נכון שהרי המגלח הוא בעצמו א' מהכת הטמאים ושייך לדתם, ומאמין באמונתם הטפילה, ובודאי נהנה כשמספרים לכבוד האליל ומתכוין לע"ז, הרי שגם במעשה הטיית הראש של המתגלח לעבודה זרה, נאסרים השערות מדין מסייע, כאילו היה מתגלח בעצמו, ואף שלפי הרבה מהפוסקים ס"ל דבכל התורה כולה [מלבד בפאות הראש] מסייע אין בו ממש, עי' נקודת הכסף (יו"ד ס' קצ"ח ס"כ), ומג"א (ריש סימן ש"מ), ומ"ב (שם ס"ק ג'), ובסי' שכ"ח (ס"ק י"א), ועי' מג"א סי' שכ"ח (ס"ק ט"ז), ומ"ב (שם ס"ק ס'), מ"מ לגבי עבודה זרה קי"ל, דאפילו שנים שוחטין, וא' מהם מסייע שאין בו ממש, ומתכוין לע"ז, נאסרת הבהמה מדין תקרובת, כמבואר ב"תבואות שור" (שמלה חדשה סי' ד' ס"ק ט"ו), וטעם הדבר, משום שבשוחט לע"ז, אפילו במעשה כל דהו נאסר, וכ"ש לפי שיטת הט"ז והחכ"צ (סי' פ"ב), דס"ל שגם בכל התורה כולה אמרינן, דגם בסיוע של הטיית הראש או הושטת אצבעו, הוי כעושה מעשה בעצמו ואסור, [ועי' חת"ס (סי' שכ"ח וסי' ש"מ) שנשאר בצ"ע אי קי"ל כהט"ז או כהנקה"כ]."
נתינת השער לע"ז היא חלק מהפולחן
"והנה, אפילו אם היינו אומרים גבי עבודת פעור, שאין הצואה נאסרת, כיון דהעבודה היא בעצם מעשה הניוול שפוער עצמו לפעור, והצואה היא רק תוצאה צדדית ואינה לע"ז, ולכן אינה נחשבת תקרובת, אבל הכא פשיטא דהשערות נאסרות, דהרי פולחן גזיזת השערות של ההינדים הוא במה שנותן מכבודו לאליל, ולא שהתגלחת נועדה לנוול את האדם המתגלח, אלא, שהתגלחת היא לתת שערו שזהו כבודו לאליל (אף שאין צורך אח"כ לאליל בשער עצמו וכמש"כ לעיל), ולכן הוי כקרבן לע"ז, שהרי מתחילה הם נודרים בעת צרה, שאם יוושעו יגלחו את השער לאליל…"
הרב אלישיב (לפני הבירור) – קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן עז – תש"ן
הרב אלישיב נשאל על הפאות ויחד עם השאלה הועברה לו חוו"ד מקצועית לפיה השערות אינן קרבן והתגלחת היא הבעת מסירות והכנעה בפני האליל. הרב אלישיב התיר, והדגיש בתשובתו שזה ע"פ אותו מומחה ושצריך לברר את הדבר היטב.
"ע"ד השאלה אם מותר להשתמש בפאות נכריות העשויות משערותיהן של עובדי אלילים הגרים בהודו שהם מסתפרים לע"ז שלהם. אם אין בהם משום תקרובות ע"ז ואסורים בהנאה.
ודאי עצם השאלה תלוי במציאות באיזה אופן הם עושים זאת, אמנם כת"ר צירף למכתבו חוו"ד של אחד הידוע כמומחה הכי גדול בעניני הודו, ד"ר…. לפי"ד נתינת השערות אינם בגדר קרבן אלא גדר נדבה ואם אירע לאחד איזה צרה או שמחה נודר דבר חשוב לע"ז כגון כלי זהב וכסף כך יש שמנדבים שערותיהן… השערות מעולם לא מכניסים לבית ע"ז כי כאמור הם דבר טמא אצלם. אלו המסתפרים בכלל אין להם ענין בזה לאן הולכות השערות העיקר אצלם לגלח שערותיהם בשטח הקרוב לבית הע"ז…
לפי המומחה הנ"ל – אין במעשה התגלחת שום סרך של עבודת עבודה לע"ז אלא הני עובדי אלילים רק מראים במעשה התגלחת עד כמה הם אדוקים בע"ז ושהם מוכנים להשחית ולאבד את היקר להם בגללם. אבל אין שום חלות שם ע"ז על עצם השערות.
אכן כל דברינו סובבים והולכים עפ"י דברי המומחה הנ"ל. וכמובן שאין בידי לקבוע עד כמה דבריו מתאימים למציאות. כי לפי"ד כת"ר קיים הכחשות וסתירות בעצם מעשה התגלחת. והדבר טעון איפוא בירור גופא דעובדא היכי הוי."
הרב אלישיב (לאחר הבירור) – קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ג סימן קיח – יא סיון תשס"ד
לאחר שהרב דונר ביקר בטירופטי והביא דבריו לפני הרב אלישיב, הרב אלישיב אסר. בתשובה לרב בעלסקי (לקמן) שניסה לשכנעו להתיר, הוא מתאר חלק מהשיקול לאיסור, אבל לא מצאתי הסבר כתוב מלא מדוע בדיוק אסר.
הוא מסכים שעפ"י דעת הרמב"ן (שבירה כעין זביחה לא נאסרה) לא יהיה איסור הנאה על השיער, וכן שלדברי הרב דונר כך עובדים את הע"ז וכ'מעביר שערו לכמוש' שהזכיר הרמב"ם כדרך ע"ז, והוסיף שבזמן התגלחת מזכירים את האליל ולמרות שהמגלחים עובדים בשביל המשכורת הרי גם הם רואים בזה פולחן וסתם מחשבתם לע"ז. מדברי הרב בעלסקי (לקמן) ניתן ללמוד גם שהרב אלישיב החשיב את כל ההר כ'לפני האליל'.
"עוד כתב "א"א להתחמק מהמון רבוותא דס"ל להלכה בשביל שבירת מקל כעין זביחה לא נאסרה ה"ה הרמב"ן והרא"ש והר"ן" -. והנה הטור בסי' קל"ט פסק "אליל שעובדין אותה במקל פירוש שמקשקשין לפניה במקל ושבר מקל לפניה נאסר ששבירת מקל דומה לזביחה". וכ"כ בשו"ת שבות יעקב בהשמטות לח"א סי' י"ב. זל"ש "באשר שידוע ומפורסם הביאו הסמ"ע בדוכתי טובא – שבכל מקום שפסק הטור נגד הרא"ש אביו צריך להביאו". זאת ועוד בפרא"ש שלפנינו כתוב "והא דבעינן זריקה המשתברת היינו בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים כגון שבירת מקל". והר"ן, הן בפירושו על הרי"ף והן בחידושיו, אמנם הביא דעת הרמב"ן, אבל הביא גם דעת החולק ע"ש.
אשר לטענה הראשונה, לפי"ד הרא"ד שליט"א עצם התגלחת, עבודתה בכך. וכנראה זה עפימ"ש הרמב"ם בסה"מ מ' ל"ת (ה – ז) ו', זל"ש "ובתנאי שיעבוד כדרכה, כלומר בדבר שדרכה שתיעבד כו' כמו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו לכמוש".
ובזמן התגלחת הם מזכירים שם האליל. והמגלחים אמרו לו על אף שעושים בשביל קבלת שכר עבור התגלחת מ"מ אמרו הלוא גם הם מאלה הטמאים הרואים בזה פולחן לע"ז. ובכה"ג הדבר פשוט שאומרים בזה סתם עכו"ם לע"ז (ע' חולין י"ג) שהרי עצם מטרת המתגלחים היא לע"ז."
שלחן הלוי א סימן כח (הרב בעלסקי, ראש ישיבת תורה ודעת בברוקלין, תשס"ד)
הרב בעלסקי כתב לרב אלישיב לאחר שנתפרסם שהוא אסר את הפאות בעקבות עדותו של הרב דונר. והוא כותב כמה שיקולים להתיר:
- כיוון שהכמרים אומרים שזו לא עבודה, ורק מפשוטי העם יש שמחשיבים את ההתגלחות כעבודה – הרי זו עבודה שלא כדרכה, ולהלכה שבירת מקל לפני ע"ז שלא עובדים במקל אינה אוסרת.
- הולכים אחר מחשבת העובד, והספרים דעתם כדעת מי ששולח אותם שהם הכמרים, ולדעתם זו לא עבודה.
- יש להתחשב בדעה שבשבירת מקל וכד' כעין זביחה לא אוסרת (הוא כתב שזו דעת רמב"ן, רא"ש, ר"ן ועוד, והרב אלישיב ענה שזו לא דעת הרא"ש והר"ן).
במכתבו השני לרב אלישיב הוסיף שהפוסקים השמיטו את דברי הגמרא 'שבצרן מתחילה לכך', וטעמם שלמסקנה אין צורך בתירוץ זה, וממילא אין מקור לחידוש שנלמד ממנו. ועוד הקשה על לימודו של הרב אלישיב מהעברת השיער לכמוש שהרי הע"ז שלהם היא משהו אחר ודרך עבודתה שונה שהוא נקבע בידי המומחים שבהם.
"א המצב ההלכתי שנתקבל טרם נסיעתו של הרב א"ד
מאחר שהעידו ומסרו המון אנשים וכולם כוונו לדבר אחד ביניהם בעלי תשובה ילידי הודו ביניהם גרים בני כמרים והרבה כמרים עצמם ומומחים ופשוטי עם נקטו לדבר פשוט שדרך פעולתם בסביבות האליל היא כך עולים לבנין התספורת שבגובה ההר סמוך להיכל האליל ושם עושים תגלחת. כולם אמרו שתועלת התגלחת היא להשפלת הגאוה והיופי ואף את"ל שיש בתגלחת עצמה עבודה לאליל לית בזה דין תקרובת דהרי הפעולה הנקובה היא מעשה ההתגלחות בגוף האדם לא הקדשת השער ע"י התגלחות – רק פעולה בגוף. ומה שמשתמשים בשער אח"כ לטובת האליל אין בו כדי לאסור, כי אין כאן לא דבר הקרב בפנים ולא עבודה כעין פנים…
ב ביקורו של הרב א"ד גילה כמה דברים חדשים:
- על אף שהכומרים והמומחים עדיין בשלהם עומדים דאין בהתגלחות שום צד הקדשת השער, מ"מ אצל ההמון הפשוט יש הרבה שאומרים להיפך, ר"ל שתועלת ההתגלחות היא להביא נחת רוח לאליל כי הוא אוהב שער ומגלחים כדי להעניק לו את השער החביב שלהם. והרב א"ד שמע מהם ע"י מתורגמן כמה ביטויים המוכיחים על זה ואם כן מה בכך שהסדר הרשמי הוא דלא כהבנתם מ"מ כך העובדים מבינים ודי בזה כדי להחשיב את השער כתקרובת עבודה זרה ולאוסרו והנה אף שיש לטעון שעם כל זה עדיין הקדשת השער היא דבר נפרד מההתגלחות ועל זה הכריע מרן בדעתו הרמה שיש לקבוע כי הבנתם של הפשוטים שונה מזו של הכמרים וא"כ יש במעשיהם עבודת תקרובת כעין פנים, וקרוב למה שאמרו ז"ל על פרכילי ענבים שבצרם מתחילה לכך.
- בענין שלא לפני האליל, ראה מרן שליט"א שהואיל וההר כולו בעיניהם כמקום קדוש, הוה בזה כלפני האליל ממש, ואזדא ליה האי טעמא.
ג. מה שיש להעיר לענ"ד:
- נקטינן להלכה כדעת רש"י ז"ל [-ע"ז נ ע"ב ד"ה שבר] וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' קל"ט [-סעי' ג] דשבירת מקל אינה אוסרת אא"כ דרך עבודתה בכך או שעובדין אותה במקל ע"י קשקוש וכד', אז אף שאין בשבירה דרך עבודה יש בה במה לאסור. והנה כאן אין בשער שום פעולה כעין קשקוש כלל מלבד החיתוך מראשם גופיה… ולכאורה דבר פשוט הוא שדרך עבודתה מיקבע ע"י מה שהכומרים והמומחים מחליטים ועל הדרך הרשמי המובא בספריהם וע"י מה שמפרסמים בכל רחבי העולם והנודע לגרים וכו' וכו', לא ע"י מה שהפשוטים מבטאים מתוך התלהבותם. ואף שנוכל לנקוט שיש בזה כוונת עבודה ותקרובת, מ"מ בלי דרך עבודה לית בזה כלום.
- נקטינן דאין מחשבה וכוונה אלא אצל העובד ולא אצל הבעלים, ואין הבעלים מפגלים או מחשבים כלל. והנה הרב א"ד הגיד לי שהספרים אמרו שעובדים ע"פ מה שמשלמים להם שכר פעולתם, והרבה ביטויים כולם מסוג זה, וברור שמשתלמים ע"י ההיכל והכמרים, א"כ עושים לפי דעת אלו בדוקא ולא לפי דעת המתגלחים, והלוא הכמרים ואנשי ההיכל כולם סוברים ומצהירים על התגלחת שהיא מעשה בגוף האדם לשוייה למגולח, או למגולח במקצת כעין האי עובדא דהנערות בעלות שער יפה, ולא בשום פנים כהקדשת השער ע"י גלוח, ואיך נעמיס בדעת הכמרים ובדעת שלוחיהם מה שלא נמצא רק בדעת הפשוטים המתפתים…
- סוכ"ס א"א להתחמק מהמון רבוותא דס"ל להלכה דבשביל שבירת מקל ותלישה כעין זביחה לא נאסרה שום תקרובת, דלא נקטינן להלכה כמ"ד דס"ל הכי, הלוא המה הרמב"ן ותלמידיו והראש והר"ן ועוד. ואף דהמחבר בשו"ע לא הביאם, הלוא לא הביא ג"כ הא דבצרן מתחילה לכך, ומידי ספיקא לא נפקינן, הרי לפנינו עוד צירוף חשוב לקולא."
התשובה השניה (שולחן הלוי שם)
"מש"כ מרן בענין דעת הרמב"ן וכו', לא הבאתי זה אלא לצירוף להקל… ובפרט היכא דכל יסוד האיסור בנוי על הא דפרכילי ענבים דנאסרו בבצרן מתחילה לכך, והרי השמיטוהו כל הפוסקים, ולכאורה טעמם מוכח דלא קאי האי תירוצא במסקנא, שהרי אסרו דברים המובאים בפנים בהבאה בעלמא, ולא צריך לדחוקי בתירוצא דבצרן מתחילה לכך…
מש"כ מרן דיש הוכחה מדברי הר"מ בסה"מ דהעברת שער מקרי דרך עבודתה מהא דכלל בין אלה שדרך עבודתה בכך הא דמעביר שער לכמוש, לא זכיתי עדיין לירד לעומקא של דעתו הבהירה, חדא דמאן יימר דמה שדרך עבודתה אצל כמוש יחשב גם דרך עבודתה אצל שיקוץ אנשי הודו אחרי שכל חכמי דתיהם אומרים דאינו כן אצלם… ומה בכך שידידי הרב א"ד שמע שעה שעתיים מאחדים מפשוטי העם ע"י חבל תרגומים חלשים (ומסביר איך היה תרגום מתרגום, כשלא מדובר בשפות אם)… ואף את"ל שעל ידי כל הנ"ל יצאה לו להרב א"ד אמיתת כוונתם של אלו, הלא דרך עבודתה מיקבע ע"י המומחים וספרי הדת שלהם (כך הם דברי הרשב"א [-ע"ז נא ע"ב ד"ה מתני' מצא, וז"ל: "שאינה נקראת תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי הע"ז שלהן שהיא חפצה בכך"] ופשוט הוא), א"כ מה בכך שאצל כמוש הוה העברת שער דרך עבודה, מאחר דאינו כן הכא."
הרב ואזנר והרב קרליץ – חוט שני שבת ג עמוד רצד – כרוז מל"ג בעומר תשס"ד
ב'הכצעקתה' הביא ציטוטים בשמם, שהמציאות לא היתה ברורה להם מספיק ולכן לא אסרו בסכינא חריפא. וראה באור ישראל ו מאמר מבנו של הרב וואזנר שהרב וואזנר סובר שבאמת מותר, ולעומתו כרוז שפרסם הרב קרליץ בכ"ב אייר תשס"ד שאסור. וצ"ע עוד מה בדיוק דעת כל אחד מהם.
"היות שע"פ הידיעות שהגיעו אלינו גזיזת השערות שם נעשה לשם עבודה זרה, ויש בזה ספק תקרובת עבודה זרה האסורה בהנאה (ההדגשה במקור. אורי), אף שיש צדדים בהלכה בזה, דעתינו דעת תורה כיון שהדבר נוגע לפגם עבודה זרה החמור על כן אין להשתמש בכאלה מכאן ואילך.
אלו שיש להם פאות שבאים ממקומות הנ"ל, ישתדלו מאד להחליפם בפאות בלי חשש הנ"ל".
למטה חתומים הרב וואזנר והרב קרליץ.
שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קטו – כה סיון תשס"ד
הרב מנשה קליין כותב ששאל לכמה כמרים ומדבריהם יוצא שאין בתגלחת עבודה זרה, שהתגלחת היא לשבר את הגאווה ובשום אופן אינה קרבן, וכיו"ב אמר ר' צבי וייסמן. וכאשר דיבר עם הרב דונר אמר לו שהרבה מתגלחים אמרו בפירוש שכוונתם לע"ז ממש, אך לא דיבר עם הכמרים ואנשי מדע מביניהם כי הם 'אפיקורסים' ומתביישים במעשיהם ולכן מנסים להצדיקם.
וכתב שאדרבה הכמרים הם הקובעים מה היא דרך עבודתם והביא לזה ראיות (לדוגמה, שמי שמנסה לבזות את פעור – זו עבודתו, הרי שכוונת העובד אינה הקובעת), ותמה על סברתו שהם מסתירים את הטעם האמיתי שהרי הם לא מסתירים את שאר שטויותיהם. ודחה את הטענה כי פעמים מישהו לוקח שיער לאולם הע"ז (ובכך אוסר), כי כיוון שהוא לוקח מעט והרוב לא לוקחים והכמרים אומרים שזה לא טוב הרי שזו לא דרך עבודה, והוא טעה או שמביא מסיבה אחרת.
עוד מתבסס על היסוד שמנהג אבותיהם בידיהם, כלומר שרובם אינם מבינים את משמעות מעשיהם ואין בזה איסור הנאה, ואמנם לא תמיד משתמשים בזה אלא הכל לפי מצב האנשים והזמן, (וכן שיש ס"ס כי לפחות ספק אם זה תקרובת וספק אם הגיע מאחד שזו כוונתו, וי"א שתקרובת היא דרבנן). וכאן ההיתר מרווחף שהרי לכמרים זו לא עבודה, הרי אפילו אם לא נאמר שבטלה דעתם של אותם פשוטים שחושבים שזו עבודה, ודאי שבזה אומרים מנהג אבותיהם בידיהם, שהרי אינם יודעים בטיב ע"ז.
והוסיף שיש בזה הפסד מרובה ושכבר הוחזק בהיתר (שהורו כ-20 שנה קודם), ובכל זאת למעשה הסכים שלא לקנות פאות שהגיעו במפורש מהודו משום הרחקה, אבל מדינא אין לאוסרם.
"הנני בתשובה על דבר אשר שאלוני רבים בנידון העומד על הפרק, בשערות אדם הבאים מהודו…"
בירור המציאות
"והיות כי ראיתי חילוקי דיעות במציאות השאלה, לכן אביא בקצרה מציאות השאלה כפי מה שאנחנו דרשנו וחקרנו בעצם עבודה זרה שלהם. ראשונה, דברתי עם שלשה כומרים מאמונתם מכמה מקומות ברחבי ארה"ב, כי הכומרים המה מייצגי דתם, וההמון נמשכים אחריהם…
ואמרו לי… כשהאדם רואה שצריך לתקן עצמו מפני שמפחד שתגיעהו רעה, או שכבר קיבל הרבה טוב ורואה שלא עשה טוב ואינו ראוי לקבלת הטוב הזה, אז תרופתו לשבר את גאוותו ולהשפיל את עצמו, מכיון שהשער הוא היופי של האדם ובזה הוא מתגאה, ולכן מבזה עצמו על ידי גזיזת שערותיו ובזה סר ממנו הגיאות.
ואמרו עוד, שפה באמריקה ישנם גם כן הרבה תיפלות כאלו, וגם ישנם כאלו שגוזזים שערותיהם על ידי ספר ככל מה שעושים בהודו, אלא שכאן הוא בזעיר אנפין נגד הודו, שמשלמים סכום לבית העבודה זרה לטובת העבודה זרה, ואחרי כן הולכים לספר הסמוך שאינו קשור כלל לתיפלה שלהם, ושם מגלח את שערו, ולפעמים משאירו שם ולפעמים לוקח המסתפר את שערו לבית העבודה זרה…
וחקרתי את הכומרים כמה פעמים, אם גזיזת השער הוא באיזה אופן כעין קרבן שמקריבין, והכחישו את זה לגמרי, שבדת שלהם אין מקריבין שערות כלל. והסיבה של הגזיזה הוא לשבור הגיאות ולהכניע ולהשפיל עצמן, וזה הכנה ליכנס למקום עבודה זרה. והשערות שמשאירין לאחר הגזיזה, אין עושין עמהן שום הקרבה, והוא נשאר להכומר או להספר. ואצלם התקרובת שמקריבים לפני עבודה זרה, הוא רק פרחים או פירות או קוקונאט"ס [אגוז קוקוס], וזה מה שהאליל אוהב עפרא לפומיהו, אבל שערות שהם מותרות הגוף ודבר טומאה אצלם כצואה, לא יעלה על הדעת שיקריבום לפני האליל. ובדרך תימה אמר הכומר, היעלה על דעתך ליתן לאשתך צלחת מלא צואה למתנה או קרבן.
עוד אמרו, שמנהג זה של התספורת במקום הזה, התחיל בערך לפני מאה או מאה וחמשים שנה או קצת יותר, ולכן לא נמצא בספרים הישנים של כתביהם ואמונתם שום דבר מזה כלל…
והנה קיימא לן בשו"ע (יו"ד סי' קל"ט ס"ג), דדבר שאין מקריבין ממנו, אינו נאסר מדין תקרובת, אלא אם כן עשה כעין עבודה כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת. וצריך שיהא דרך לעובדה באותו דבר, כגון אם היו עובדים עבודה זרה שלהם [בהקרבת שערות] באיזה אופן שהוא, כמו עבודה זרה שמקשקשין לפניה במקל ושבר המקל, שאז שבירת המקל דומה לזביחה. אבל אם אין עובדין לעבודה זרה במקל כלל, אינו נאסר.
ולכן, אפילו נימא שהם מוסרים השערות שיקריבו אותן בחושבם שיש בזה הקרבה, מכל מקום הרי הכומרים והספרים ושאר שמשים יודעין שאין בזה הקרבה, ושבמציאות אין מביאין השערות לשום הקרבה. ואם כן, אי נימא שהמתגלחים חושבים על איזה עבודה שיעשו לאחר הגילוח, אבל הרי ליכא במקום זה שום תקרובת שערות במציאות, ופשוט דלא נאסרו השערות מדין תקרובת עבודה זרה. וחז"ל קבעו לנו (ע"ז דף נ"א ע"ב) מגזירת הכתוב, איזו דברים נאסרים משום תקרובת, וכל שאינו כעין פנים או כעין זביחה לא נאסר לנו. ואם כן, בדידן דליכא כאן שום הקרבה כלל, ודאי דלא נאסרו השערות משום תקרובת. ובפרט דקיימא לן (חולין דף ל"ח ע"ב), דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן."
דעת הכמרים
"והנה מרן הרב אלישיב (שליט"א) [זצ"ל], סמך על הבירור של ידיד נפשי הרב הגאון רבי אהרן דוד דונר שליט"א דיין בלונדון אנגליה, שנסע במיוחד להודו לעיר ששם מקום קבוע של עבודה זרה הזו, ובירר הדבר בכל פרטיה ודקדוקיה, ומפי עדותו יצא לו שמקום הגילוח כולו עבודה זרה, וגם השערות הם תקרובת עבודה זרה. ובשמעי זאת בערב שבת קודש בהר בחוקותי, מיד צלצלתי לידידי הגרא"ד דונר שליט"א ודברתי עמו, ודיווח לי כל מה שראה שם. וזה תורף דבריו, שעל ההר שם יש בנין מיוחד ובו גוזזים השערות, ושאל את הנגזזים, והרבה מהם אמרו לו בפירוש שחושבים לשם עבודה זרה, ונותנים את שערותיהם לאדון שלהם שהוא אוהב שערות. וראיה לזה שזה לעבודה זרה ממש ולא רק מטעם הכנעה וכדו', כי ישנם נשים שאינם רוצים לחתוך את כל שערותיהם, ולכן מניחים לחתוך רק כמה שערות מצד זה שבראשם, ועוד כמה שערות מצד האחר. וגם בשעת הגזיזה מתפללים תיפלה קצרה, כאותו תיפלה שהם אומרים כשמקריבים תקרובת פרחים ופירות לפני האליל. נמצא שעצם הגזיזה נעשית לשם הקרבה לעבודה זרה.
ושאלתי את הרה"ג רא"ד דונר שליט"א, אם שאל את הכומרים מה דעתם בזה, וגם אמרתי לו מה שהכומרים אומרים שאין זה הקרבה כלל. והשיב לי, שגם הוא יודע שהכומרים אומרים כן, ולפני שנסע לשם גם חקר את כומריהם ובדק בספריהם וידע מכל הנ"ל, אבל בהיותו שם לא שאל מהם, משום שהכומרים הם אפיקורסים ואומרים שאין בזה שום הקרבה או עבודה, וכן כל אנשי המדע ביניהם מתביישים באמונות ופעולות כאלו, ולכן נותנים טעמים הנשמעים הגיוניים למעשיהם המשונים.
והנה לפענ"ד אדרבה, שעיקר הבירור היה צריך לשאול מכומריהם, שחשוב מאד לדעת דעתם על זה…
ופשוט מאד שהכומרים קובעים בעבודת עבודה זרה שלהם, ודבר זה פשוט בין מסברא ובין מגמרא עבודה זרה והלכותיה, שהכומרים הם החשובים והם הקובעים דרך עבודתם, כדחזינן מדין מעביר זרעו למולך שמוסרו לכומרים (עי' רמב"ם עבודה זרה פ"ו ה"ג). ועוד בגמרא (תמורה דף כ"ט ע"א), אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו, עולא אמר רבי יוחנן עד שימסרוהו לכומרי עבודת כוכבים. עיין שם וברש"י (ד"ה עד שיעבדו), וברמב"ם (איסורי מזבח פ"ד ה"ד).
וכעין ראיה מגמרא סנהדרין (דף ס"ד ע"א), תנו רבנן מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא, לאחר שיצא אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא, אמרה לו ולא יהודי אתה, אמר לה ומאי איכפת ליך, נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו ואומרים, מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך, ע"כ. ושמעינן מזה, דלא אזלינן בתר דעת העובד, שהרי בעובדא דידן דעת העובד לא היתה אלא לבזותה וכיוצא בזה, ואפילו הכי הרי עובד עבודה זרה בשוגג, ומינה דהדבר תלוי במחזיקי העבודה זרה, הם הקובעים מה דרך עבודתה שלהם ואין העובד יכול לשנות במחשבתו.
ומה שסבירא ליה להרה"ג רא"ד דונר שליט"א, שכל הכומרים וחכמיהם מעלימים טעם האמיתי מאתנו, שגזיזת השערות הוא תקרובת לאליל. אתמהה, הלא שאר דברי שטותם אינם מעלימים… ומה שטוען שנמצא לפעמים שאחד שעולה לאולם עבודה זרה, לוקח כמה שערות ואחר כך מחזיר את זה, אינו כדאי לטפל, דאדרבה כיון דכמעט כולם אין נוטלות שערות לשם, וגם הוא לוקח רק מעט שערות, וגם הכומרים אומרים שבנימוסיהם אין להביא את השערות לפני העבודה זרה, ממילא נראה שאין זה דרך עבודה. ורק זה שלקח, או שטעה, או לאיזה כוונה אחרת עושה כן.
שוב דברתי עם מוה"ר צבי וייסמאן מקאליפארניא, שגר שם במקום ההוא כמה וכמה שנים, והיה שם מאות פעמים, והעיד לפני שאין הגוים מחשיבים זה לתקרובת כלל וכלל, אלא רק ענין של הכנעת עצמו וכדומה. והעבודה זרה שלהם היא הפסל הגדול שנמצא בבנין מעבר לרחוב, ושם מקריבים מה שהעבודה זרה אוהבת, כפרחים ופירות והעיקר הרבה ממון, וגם מרחיצים וסכים אותה וקוראים לפניה העתון היומי [וכתבתי זאת, כי כל ליצנותא אסורא בר מליצנותא דעבודה זרה (מגילה דף כ"ה ע"ב)], אך אין לזה שייכות כלל לגזיזת השערות. ומה שבא הרב הנ"ל שליט"א למסקנתו, הוא משום שהמתורגמנים שלו תרגמו מהשפה המקומית להודית ומהודית לאנגלית, ובלשונם המקומית [שנקרא טאמי"ל] אף קורים למעשה תגלחת זאת 'התקרחות', ואין קורים למעשה זו 'הסתפרות', שעיקר מעשה זו הוא להיות בלי שערות, ולא שהשערות הם דבר חשוב שעולים לתקרובת או כיוצא בזה. ומה שקצת מהנשים מניחים לגזוז רק קצת מהשערות, הוא מטעם שמתביישים להתגלח לגמרי, ובזאת שגוזזים קצת מהשערות מראים רצונם להכניע את עצמם לפני האליל במדת האפשרי. ועל כל פנים נמצא שהעדות מוכחשת היא…"
עכו"ם בזמן הזה אינם עובדי אלילים
"עוד נראה לפענ"ד יסוד שני, דהנה עצם איסור עבודה זרה בזמן הזה לכאורה צריך ביאור. ובגמרא אמרו (חולין דף י"ג ע"ב), עכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי אלילים הם, אלא מנהג אבותיהן בידיהם.
וביאר הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין (פ"א מ"א) וזה לשונו… שעובדי עבודה זרה נחלקין לשני חלקים. האחד, הם היודעים את מעשיה, כלומר חישוב הצומח בשעת עשייתה והורדת הרוחניות על ידה, ויתר אותן ההזיות ודברי השטות המטנפים את השכל שמדמים בעלי הסוג הזה. והחלק השני, הם העובדים אותן הצורות העשויות כפי שלמדו, ללא ידיעה היאך נעשו ולא לאיזו מטרה נעשו, זולתי ספורי מעשה חכמיהם בלבד, וכך הם רוב עובדי עבודה זרה, והחלק האחרון הזה אמרו בהם חכמים דברים בנוסח זה, גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן אלא מעשה אבותיהן בידיהם (חולין דף י"ג ע"ב)…
ולדעת הרמב"ם בפירוש המשניות ריש חולין (פ"א מ"א), צריך לומר דכל היכא דמוזכר בהלכות עבודה זרה איסור הנאה, הכוונה לעובדי כוכבים ממש…
אלא שבבית יוסף (יו"ד ריש סי' קכ"ג, בחלק שנשמט ברוב דפוסים מיראת הצנזור) כתב, ונראה שדעת הרמב"ם, שלא לחלק בין גוים שבזמנם לגוים שבזמננו, שכתב בספרו (מאכלות אסורות פי"א ה"ז) כל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה, וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, וסתם יינם אסור בהנייה, עכ"ל. ומדסתם ולא חילק, משמע דלא מפליג בין זמן לזמן כלל, עכ"ל. ולפנינו ברמב"ם הנדפס (שם) הגירסא היא, כל עכו"ם שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתיה ומותר בהנייה, וכן הורו כל הגאונים. אבל אותם העובדים עכו"ם, סתם יינם אסור בהנייה, עכ"ל. ולפי זה יש לפרש, דרק אלו היודעים בטיב עבודה זרה אוסרים יין בהנאה. ולפי גירסת הבית יוסף יש לומר, דהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות לענין דינא, אך מכל מקום חילוקו קיים בין עכו"ם שיודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה, ובין אלו האוחזים מעשה אבותיהם, ולדידן קיימא לן לחלק כן…
ויסוד זה שעכו"ם בזמן הזה מנהג אבותיהם בידיהם ולאו עובדי עבודה זרה, מובא בכמה מקומות בשלחן ערוך, בהלכות יין נסך ובהלכות עבודה זרה… ועיין ב"ח (יו"ד סי' קכ"ג), הביאו הש"ך (שם סק"ב), שהוסיף להקל ביותר, דאפילו שפכו ליה קמי עבודת כוכבים כדרך ניסוך פנים, מכל מקום כיון דקיימא לן דעובדי כוכבים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן, אם כן מה שמנסכין יין לעבודת כוכבים אין קרוי ניסוך, כיון דקרינן בהו שאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיהם, דמהאי טעמא אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, כלומר אין רגילין לנסך תמיד אלא לפעמים, עכ"ל. וחזינן מדבריהם להקל, אפילו בנסך ממש ותקרובת בזמן הזה לענין היתר הנאה. ולפי זה, אפילו יכוונו בשערותיהן לתתן לאליל לא יאסרו…
ואמנם, כי לא השתמשו הפוסקים בסברא זו בכל דיני עבודה זרה, והרי גם בגמרא חולין אמרו זאת רק לענין שחיטה סתם, ולא לענין היכא שמכוון לעבודה זרה ממש ואדוק בה. וגם לענין יום אידיהם איתא בגמרא (ע"ז דף ז' ע"ב), בגולה אין אסור אלא יום אידם. ופירש רש"י (ד"ה בגולה), אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים, כדאמרינן (חולין שם) עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים נינהו. ומכל מקום כתב הרא"ש (שם פ"א סי' א'), והשתא דחזינן דגוים שבחוץ לארץ לא אדוקי כלל אפילו ביום אידם, יש להתיר לכתחלה. ולשון הריב"ש בתשובה (סי' קי"ט), הובאו דבריו בגליון השו"ע (סוף סי' קמ"ח), שחכמים בתקנה זו לא השוו בה מידותיהם, אלא הכל לפי הזמנים ולפי המקומות ולפי האנשים…
ובתבואת שור (סי' ד' ס"ק י"ז) כתב, לענין שותפים בבהמה, ואחד אמר ששוחט לעבודה זרה, דאף על גב דמשמע מדברי התוספות בחולין (דף י"ג ע"ב ד"ה תקרובת) וכן בעבודה זרה (דף ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא), דהנאת תקרובת עבודה זרה דאורייתא, וכן משמע מהרמב"ם (עבודה זרה פ"ז ה"ב), מכל מקום משמע מדברי התוספות בבא קמא (דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי), דיש לומר שהוא מדרבנן, מדכתיב (תהילים קו כח) 'ויאכלו זבחי מתים' לענין אכילה איתקש למת ולא להנאה, ע"כ. ומי יודע באיזה פוסקים מצא הטור כדבריהם, דהנאה דרבנן הוא והקיל בספיקו. וכן נראה לי לדינא להקל בזמן הזה בהפסד מרובה, דהא מקילינן בכמה קולות לענין עבודה זרה ויין נסך כמבואר בהלכותיהן, מטעם גוים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הן, ע"ש.
ועל כל פנים, הרי לן היתר גמור בשערות דאולי אין כאן איסור תקרובת, ואפילו אם תמצי לומר שיש בזה משום תקרובת (בשיער של המכוונים לעבודה בתגלחת. אורי), מכל מקום בכל פאה יש להסתפק שמא אינה מהאדם המחשב לעבודה זרה אלא מהמחשב לשם הכנעה וכדו', ואם כן שוב יש לסמוך דתקרובת מדרבנן, ולהקל בספקו בהפסד מרובה…
ובנידון דידן ההיתר מרווח יותר, לא מיבעיא להכומרים שהם אומרים שאין זה עבודת כוכבים כלל, אין ספק דשרי, אלא אפילו לחלק מההמון שחושבין שזה עבודה זרה, מכל מקום הרי בטל דעתם לגבי הכומרים שלהם, האומרים שגזיזת השערות מעולם לא היה לתקרובת עבודה זרה. ואפילו נימא שלא בטל דעתם, מכל מקום כיון שאין דעת הכומרים אתם, אם כן וודאי כולי עלמא מודו דהכא מנהג אבותיהם בידיהם, ואין זה תקרובת הנאסר משום עבודה זרה גמורה. ולשון הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל בחילוקו השני, שהוא כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי כוכבים. וכאן אף גם זאת לא הוי, שהרי חכמיהם מכחישים שזו תקרובת, ואם כן אפילו שהרבה מכוונים לעבודה זרה, אך אי אפשר לכנותם בקיאים בטיב עבודה זרה. וכל שכן לפי מה שהעידו אחרים, שאין הם מתכוונים כלל להקריב שערותיהם לעבודה זרה, שלפי זה ההיתר ברור ומבורר…
ולפי זה אין למנוע מללבוש ולחבוש שערות אלו…"
הפסד מרובה
"עוד מוכרח אני לבאר מה שלא דנו בו כלל, והוא, כי לבד מחלק האיסור, יש בפסק זה גם כן דין מדיני ממונות. ונעשה חשבון קצר, הנה פשוט דהלכה זו ופסק זה נוגע לרוב מנשי בני ישראל החרדים, ומסתמא יש קרוב למיליון נשים בכל העולם שלובשות שייטעל, ולכל אחת יש בערך שני שייטלע"ך, ואם נפסוק לזרוק את הספק ולקנות חדשים תחתיהם, אז יפסידו כל משפחה בערך אלף דולר או יותר עבור פסק זה, ויעלה החשבון ליותר ממיליארד דולר לבד מהצער שגרמנו. והנה כשאנו דנין, צריכין אנו להתחשב לא רק עם הספק איסור אלא גם על הודאי ממון… וכיון דכבר נהגו נשי ישראל רבות בשנים לצאת בשייטלען כאלו, בהוראות של גאוני ישראל לפני כעשרים שנה, והוי ליה הוחזק בהיתר על פי התורה, וכל דבר שהוחזק בהיתר צריכים עדות גמורה ולא מוכחשת, בין לאיסורא ובין לממונות [עיין בגמרא (גיטין דף נ"ד ע"ב) ובשו"ע (יו"ד סי' קכ"ז ס"ג) ובש"ך (שם ס"ק כ"ג)], וכל שכן הכא דאיכא לתרוייהו. ואנן מצינו עדות מוכחשת מכמה עדויות שמכחישין את המציאות, וגם אני בעניי ביררתי דלא כוותיה, אם כן לכל הפחות עד שיתבררו כל הענינים לא היה לן לצאת באיסור לכל העולם. ופשוט דיכולין לומר אנן אהיתר של ראשונים מחזיקן…
ובכל זאת, להלכה אני מסכים לדעת הגדולים והפוסקים להפסיק לקנות השערות מהודו, משום סחור סחור אמרינן וכו' ולכרמא לא תקרב (שבת דף י"ג ע"א) [וגם זה רק בהודו, או שמוכרים ממש שערות מהודו במפורש, אבל חוץ ממדינת הודו לא שמענו לאסור כלל], אך לענין להחשיבם תקרובת ולאסרם בהנאה מדינא, לפענ"ד לא שמענו."
הרב חיים יוסף דוד ווייס – מתוך קובץ אור ישראל לו עמוד נח והלאה
הרב ווייס קיבץ תשובות שלו בנושא בקונטרס שנקרא ראש דוד ונדפס בסוף ספרו ויען דוד ו. נדמה שבתשובה זו (שגם נמצאת שם, תשובה ט) הוא מביא את כל הסברות העיקריות.
הוא מבאר שאין עבודה במעשה התגלחת בפועל, ולמרות שהגילוח הוא לכבוד ע"ז זה רק מצד המתגלח אבל המגלח ודאי אינו מתכוון לעבודה, ועוד שכיוון שכוונת הגילוח להסרת השערות ודאי שאינן תקרובת. והמתגלחים עושים זאת כמסירות לאליל, ואף אם היו עושים לשם עבודה מסייע אין בו ממש. ולגבי מקצת השערות שנטען שמביאים לפני האליל, הרי אין שם כעין פנים שייאסר מדין תקרובת.
"ג מעשה גילוח השערות
היות שהנכרים הבאים להתגלח לשם עבודה זרה אין עושין מעשה הגילוח בעצמן אלא מתגלחין על ידי ספרים בעלמא (השפלים שבאומה), לא על ידי כומרין, ושלא בפני עבודה זרה, ובבית התגלחת שאין בו שום אליל, והבנין לא נחשב להם לבית עבודה זרה, וכל מעשה הגזיזה עושין בדרך אומנות, ואין מזכירין שם עבודה זרה, ואין עושין שום תנועה לעבודה זרה, וכן לא הוזכר לא בפי הכומרים ולא בספריהם (אשר שמה מבואר כל סוגי עבודתם) שיש ענין של פולחן במלאכת החיתוך, נמצא דאין כאן עבודה בעצם מעשה הגילוח, ואף דודאי הגילוח הוא לכבוד העבודה זרה, היינו שמתגלחים לכבודה, וזה מצד המתגלח שמסיר שערו, אבל מעשה הגזיזה מצד המגלח ודאי דאינו עבודה וכנ"ל… ואפילו את"ל דיש במעשה הספרים ענין עבודה, דהלא יודעים (לפי דעתם המשובשת) שיש נחת רוח להאליל בגזיזת השערות, מכל מקום השערות לא נחשבין לתקרובת, דעיקר כונת מעשה הגילוח הוא להסיר השערות (לנוול בזה את המתגלחים לכבוד עבודה זרה), וודאי אין כוונתם לעובדה בהקרבת השערות על ידי שבירתן, ודמי למה שכתבו הרמב"ן והרא"ה לענין שיירי שעוה של נרות שהודלקו לפני עבודה זרה, דלא נאסרו מדין תקרובת, (וכמו שנפסק בשו"ע שם סעיף מ'), הגם שעשה מעשה שבירה והקטרה על ידי הדלקת הנרות, מכיון שאין בכוונת העבודה עצם חיתוך ושריפת השעוה לשם הקרבה והקטרה אלא מדליקין הנרות להאיר לכבודה ולא דמי לשבירת מקל שכוונת העובדה שישבר המקל לכבודה, וכן כתב הרשב"א וז"ל, כללא דמלתא, דלא נקרא תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי העבודה זרה שלהן שהיא חפצה בגופו של דבר…
ד כונת המתגלחים לעבודה זרה
והנה כוונת המתגלחים עצמם בהסרת תפארתם במסירות נפש לעבודה זרה ולזה מורידין שערותיהם והיות שאין מתגלחין בבית עבודה זרה ולפני עבודה זרה, מקום שעושין כל עבודותיהן המתועבות וגם אין עושין מעשה כלל ולא נמנה בספריהם בכלל העבודות שעושין לכבודה נראין הדברים שעצם התגלחת לא נחשב להם עבודה ולא כל דבר שעושין מחמת אמונתם ודעתם המשובשת הוי בכלל עבודה… ואפילו אם תמצא לומר שדעת המתגלחים לעובדה בעצם הגילוח הרי אין עושין בעצמם מעשה שבירה ונקטינן (יו"ד סימן ד' סעיף ג') דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, וזה ברור דכפיפת ראשם של המתגלחים אינו מעשה גזיזה לעבודה, זרה דמסייע אין בו ממש (נקודת הכסף יו"ד סימן קצ"ח), ועכ"פ פשוט דאינו משתתף כלל בפעולת הגילוח, ובלא"ה פשוט מאד שאין כוונת המתגלח לעבוד עבודה בעצם הסיוע שמסייע במעשה הגזיזה של הספרים.
ה הבאת שערות לעבודה זרה
מאחר שאין עבודה בגזיזת השערות כמו שנתבאר לכן אפילו אותן השערות שהובאו אחר כך לפני עבודה זרה לא נאסרו מדין תקרובת שאין לו ביטול, שהרי השערות אינן קרבין למזבח, ולמעשה השערות שעושין מהן תסרוקת שאנו דנין עליהן, אין מביאין לפני עבודה זרה כלל, ומה שמניחין השערות בהונד"י בבית התגלחת, אינו בדרך תקרובת כלל, אלא מניחין שם כדי שהעבודה זרה ירגיש (על ידי כחות המדומים שבהונד"י) את מסירת נפשם בסילוק השערות לכבודה…"
דין תערובת וספק – דין השיער שלא ברור אם הגיע מטירופטי
אם אכן השיער שמגיע מהודו יש לו דין של תקרובת ע"ז, אזי כאשר הוא מתערבב עם שיער של היתר אינו בטל אפילו באלף וגם פאות אלו אסורות. לפי הידוע, ישנם מקומות שבהם מכינים פאות משיער שלא הגיע מהודו, אבל כן מערבים שם מעט שיער שהגיע מהודו שהוא הרבה יותר זול. וא"כ יש לדון בתערובת זו. עוד יש לדון, מה דין פאות שיש לגביהם ספק מהיכן הגיע השיער, ולכן יש לברר גם מהי הכמות של השיער מהמקדשים בהודו בתעשיית הפאות.
עיקר הדין
במשנה (ע"ז עד, א) הובא שעבודה זרה, וכן תקרובת ע"ז שהתערבבו עם היתר, אינם בטלים אפילו באלף:
מסכת עבודה זרה עד, א
"אלו אסורין ואוסרין בכל שהו: יין נסך, ועבודת כוכבים, ועורות לבובין (שהיו קורעים את העור ומוציאים את הלב, ומקטירים לע"ז. רש"י שם כט:, 'עורות')…".
ובגמרא בזבחים (עד, א) מצינו שגם משמשי ע"ז אינם בטלים אפילו באלף. ואם היתה תערובת טבעות של ע"ז וטבעת אחת נפלה כל התערובת מותרת, שאנו אומרים שמה שנפל זה האיסור:
מסכת זבחים עד, א
"אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב: טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהם לים הגדול – הותרו כולן, דאמרינן: הך דנפל היינו דאיסורא. איתיביה רבא לרב נחמן: אפילו אחת בריבוא – ימותו כולן, אמאי? נימא, דמית איסורא מית! א"ל: רב דאמר כר' אליעזר; דתנן, רבי אליעזר אומר: אם קרב הראש של אחד מהן, יקרבו כל הראשים כולן. והא אמר ר"א: לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים, אבל אחד אחד לא! א"ל: אנא תרתי קאמינא".
וכדברים האלו פסק השו"ע (יו"ד קמ, א):
שו"ע יו"ד קמ, א
"עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובתה, אוסרים בכל שהוא, שאם נתערב אחד מהם, אפילו באלף, כולן אסורות… וכן אם אחד מהתערובות הראשון נפל לים או נשרף בענין שנאבד מהעולם, כל הנשארים מותר ליהנות בהם שנים שנים ביחד, אבל לא מאחד לבדו".
עוד הובא בגמ' בזבחים (עד, א) שאם טבעת של ע"ז התערבה במאה טבעות, והתערובת התחלקה ארבעים למקום אחד ושישים למקום אחר, והתערובת של הארבעים נפלה לתערובת נוספת, כל הטבעות מותרות, מטעם 'איסורא ברובא איתיה':
זבחים (שם)
"אמר רב: טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות, ופרשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר, פרשה אחת מארבעים – אינה אוסרת, אחת מששים – אוסרת; מאי שנא אחת מארבעים דלא? דאמרינן: איסורא ברובא איתיה, אחת מששים נמי אמרינן: איסורא ברובא איתיה! אלא, אם פרשו ארבעים כולן למקום אחד – אין אוסרות, ששים למקום אחד – אוסרות".
וכן הובא עוד שספק עבודת כוכבים אסור, אך ספק ספיקא מותר. ולכן אם דבר של ע"ז נפל לתערובת ואסר את כולה כאמור, ואחד מהתערובת פירש לתערובת אחרת (נחלקו הראשונים האם צריך שתי תערובות או שלוש תערובות. ואכמ"ל) אזי התערובת מותרת מטעם ס"ס:
"ספק עבודת כוכבים אסורה, וספק ספיקה מותרת; כיצד? כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות – כולן אסורין, פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא – מותרין…".
וככל הדברים האלו פסק הרמב"ם (ע"ז ז, י) להלכה:
רמב"ם ע"ז ז, י
"ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקה מותר, כיצד כוס של עבודת כוכבים שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורים מפני שעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרין בכל שהן, פירש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים,[5] נתערבה במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות כלן מותרות שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא, נפלו הששים לטבעות אחרות כולן אסורות".
תשובת הרב רבינוביץ'
הרב רבינוביץ' היה הראשון שדן בעניין השיער הבא מהודו. תשובתו פורסמה בעלון 'קול תורה' ניסן תשכ"ח, בעת שכיהן כרב בקנדה. מאוחר יותר, פורסמה תשובה זו בשו"ת שיח נחום (סי' נא).
בחלק האחרון של התשובה, דן בעניין שיער שיש ספק האם הוא מתקרובת ע"ז. כגון שאינו מהודו, או שאכן הוא מהודו אך יש ספק אם שייך בו תקרובת. ולמסקנה העלה להחמיר, שכן אף אם נאמר שרוב השיער מהודו מותר (דבר שאינו נכון ע"פ השמועה), אם התערב מקצת שיער האסור התערובת אינה בטלה. ואף בתערובת שנייה שלישית שכפי שלמדנו לעיל אפשר להקל, מ"מ כאן שאפשר לזהות את האיסור, אינו בטל:
"… אלא שכל זה אמור בידוע שהשיער הוא מתקרובת עבודה זרה, אבל על סתם שיער בשוק לכאורה יש להסתפק שמא אינו מהודו, ואפילו הוא מהודו שמא אינו מתקרובת עבודה זרה, כי מסתמא יש גם שיער אחר שם. אולם זה אינו, כי אף אילו היה רוב השיער מהודו מותר, הרי כל שנתערב בו תקרובת עבודה זרה נאסרה כל התערובת (סי' קמ), ובפרט שעכשיו אשר כפי השמועה רוב השיער משם הוא ודאי אסור, ורק מן הסברא באנו לומר שיש שם גם מיעוט של היתר, אפילו נתערב השיער משם באחר אוסר את כל התערובת. עוד זאת, אפילו בתערובת שניה או שלישית, אם צדקו דברי השואל שהמומחים הבקיאים יודעים להכיר את השיער הבא מהודו, הרי האיסור ניכר ולא שייך בו ביטול כלל".
עוד הוסיף, שכיוון שלרמב"ם ועוד פוסקים[6] תקרובת ע"ז אסורה בהנאה מהתורה, ממילא יש כאן ספק תורה, ולכן ללא בירור קפדני שאכן השיער אינו מהודו, אין להשתמש בפאות העשויות משיער אדם. וסייג שצריך לברר האם אכן אפשר לברר בירור כזה:
"והנה לדעת רוב הפוסקים תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה מדאורייתא ותופסת דמיה (רמב"ם הל' עבודה זרה וחוקות הגוים ז, ט) שלא כתוספות (בבא קמא עב, ב ד"ה דאי) שמחלקים בין אכילה להנאה (עיין שדי חמד, כללים, מערכת התי"ו כלל כה), וכל ספק דאורייתא לחומרא (עיין בספר הקובץ על הרמב"ם שם). על כן לכאורה נראה שבלי בדיקה קפדנית לברר שהשיער הוא אירופאי, אין להשתמש בפיאה נכרית עשויה משיער אדם. ואף גם זאת צריך לברר אם באמת אפשרית בדיקה כזו".
תשובות והנהגות – לעניין פאות מאירופה
בשו"ת תשובות והנהגות (ב, תיד) נשאל ג"כ אודות הפאות מהודו, והעלה שהן אסורות מהתורה מחמת תקרובת ע"ז. ולאחר מכן דן בפאות הבאות מאירופה, שהן יקרות ואיכותיות יותר, אך לפעמים מערבבים שם שיער הבא מהודו שהוא זול יותר, ולפעמים גם משביח את הפאות. כיוון שהאריך בדבריו, התשובה מחולקת לכמה חלקים.
כל דפריש מרובא פריש
כלל ישנו בידנו: "כל דפריש מרובא פריש",[7] ולכאורה כיוון שהמציאות לפי התשובות והנהגות שהשיער מהודו הוא מיעוט, אזי אין לחשוש בפאות מאירופה. אלא שדין פריש נאמר דווקא שהדבר האסור והמותר שניהם שווים, אך אם האסור זול יותר לא שייך בזה דין רוב. וה"ה לנד"ד, שהשערות אינן אותו סוג, ואדרבה מעדיפים לערב שיער מהודו שהוא מיעוט באירופאי מאשר סוגים אחרים:
"…ועכשיו נבוא לבירור הלכה, דלכאורה הא קיי"ל כל דפריש מרובא פריש, וא"כ למה נחוש שמעורב עם שערות מהודו שאינו אלא מיעוט, אבל זה אינו, דעיקר הדין כל דפריש מרובא פריש מיירי כשבשר כשר ונבילה מאותו סוג ומחיר בזה אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכנראה לקח מהרוב, אבל אם בשר נבלה זול טפי ועכו"ם קונה נבילה שזול יותר, אף שהרוב כשר אמרינן שקנה דנבילה דזול טפי, ולא שייך בזה דין רוב, כ"כ הר"ן בפ"ז דחולין, ע"ש. (ועיין עוד בדברי א"ז התבו"ש יו"ד סימן ס"ג ס"ק ה' ובפמ"ג בשפ"ד), ולפ"ז הכא נמי אין השערות שוין, ואדרבה לצורך העירוב באירופאי מועיל טפי השערות דהודו דוקא, שהטיב מעולה ודומה לאירופא, ע"כ המרמין רצונם באלו דוקא שמשביח טובא ולא ברוב דאסיא שאולי פוגם בהטיב, ולא שייך כאן דין כל דפריש, ויש לחוש מדינא לתערובות דהודו, ודו"ק היטב כי זה ברור…".
ביטול ברוב בע"ז
עוד דן הרב שטרנבוך בעניין ביטול ברוב בע"ז. בראשית דבריו, מציין שיש מחל' בפוסקים האם שייך ביטול בע"ז, ונראה שתערובת של שיער לכו"ע אינה בטלה, משום שהשערות מעורבבות היטב וא"א להפרידן. ודימה זאת ליין כשר שנפל ליין נסך שאין לו ביטול.
"… וכן יתבאר הדין בע"ז דלא בטל, באיזה אופנים אמרינן כל דפריש, ועכ"פ עיקר השאלה אי לא צריך לחוש לתערובת השערות כיון דרוב השערות הם דאירופא ממש [כיון שמטרתן שער אירופאי דמשובח וע"כ אפילו מערבין משער דהודו דגרוע הוא במעט כדי שלא יהא ניכר שעירבו משער דהודו ולא יהא משובח] שבלאו הכי ניכר, וא"כ ראוי לחקור אי ע"ז בטל ברוב או לא, ונאריך כאן בענין זה, שזהו היסוד ועיקר השאלה לדינא בשערות מאירופא. הנה במחבר (יו"ד סימן ק"מ) נראה שלע"ז אין דין ביטול, וברמ"א (סימן קל"ד סעיף ב') נראה שיש דין ביטול לעבודה זרה ורק בדבר חשוב לא בטל, ודעת הגר"א זצ"ל (ביו"ד ר"ס ק"י וסימן קל"ד ס"ק ח' בשם הרמב"ן והר"ן ע"ש) שאין ביטול כלל לעבודה זרה, ונראה לע"ד דבנידון דידן אפשר שלכ"ע אינו בטל, דכשם שיין ביין נסך לא בטל במתערב יחד [והיינו כשלא נתערבו החביות אלא שנתערב יין כשר ביין נסך], הכי נמי שערות שמעובדין יחד ואי אפשר להפרידם אין דין ביטול בעבודה זרה שמעורבין היטב, ולכן נראה דלכו"ע לא בטל באלף, כיון שהנאת לבישה מתקיים בשניהם, ולכן בזה לכו"ע אין ביטול לעבודה זרה, ואף דיין ביין אין לו ביטול היינו דוקא ביין כשר שנפל ליין נסך אבל ביין נסך שנפל ליין כשר כיון שנפל לכשר עד כדי ששים בטל ומותר, והתם בעירוב היין נסך בכשר שוב אין היין נסך כבעין, אבל בשערות דע"ז שאף בעירובן הרי הם כבעין שעומדים כבפני עצמן אלא שאין ניכרין להפרידן משערות אחרות, דינם עכ"פ כיין כשר לתוך יין נסך שאין לו ביטול, וד"ז צ"ב ולהלן יבואר…".
עוד ביאר הרב שטרנבוך, שיש צדדים שתקרובת של ע"ז לא בטלה בכלשהו, ולמסק' כתב ששיער הוא דבר חשוב שאינו בטל ומדרבנן. ולכן לכאורה הפאות מאירופה שמעורב בהן שיער מהודו, יהיו אסורות:
"… ונקדים שבעיקר דין ביטול ברוב בשערות, יסודו בגמרא סוף תמורה (לד, א) דאייתי משנה דערלה (פ"ג מ"ג) דהאורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד, ומקשינן ליבטל ברוב, ומתרצינן בציפורתא, והיינו שמייפה בשער האסור, משמע דבלאו הכי הדין דבטל ברוב, ולפ"ז בנידון דידן בנתערבו שערות באיסור עבודה זרה יש כאן דין ביטול, אי ע"ז בטל, אבל ברמב"ם ספ"ג דבכורות כתב בגיזת בכור בעל מום אפילו באלף לא בטל, וכן באורג מלא הסיט בבגד ידלק ולא הביא האוקימתא דציפורתא, ומשמע דלדידיה צמר לא בטל בכל גוונא ואפילו אחד באלפים, וע"ש בכ"מ שהרמב"ם סובר שהאוקימתא דלא כהלכתא, ובש"ע יו"ד ס"ס ש"ח מסיק המחבר כדעת הרמב"ם דלא בטל כלל, אבל ברמ"א שם מביא יש אומרים דמחלקי דדוקא בדבר חשוב כגון ציור בבגד לא בטל אבל כשאינו דבר חשוב בטל ע"ש, חזינן מחלוקת בין המחבר ורמ"א בשערות אי אמרינן דחשיבי אי גם בלא עביד כציפורתא בטל או לא, וא"כ הני שערות היום שיקרים טפי מצמר, להמחבר לא בטל, ולרמ"א בטל ברוב מאחר דלא עביד מינייהו ציפורתא, ובאמת דגם הרמ"א גופא לא הכריע שכן, אלא הביא יש אומרים שכן, וע"ש בפ"ת בשם הנו"ב, ועכ"פ לשיטת המחבר ודאי בנידון דידן אף אי עבודה זרה בטלה ברוב, כאן לא בטל דשערות דבר חשוב ולא בטל והיינו מדרבנן וכמבואר בפוסקים.
אמנם נראה לע"ד דלכאורה ראוי לחוש כאן לאיסור תורה לכל הדיעות. ונקדים דבעצם קשה היאך שייך ביטול בבגד שארג בו שערות מבכור, והא נפסק בש"ע יו"ד (ר"ס ק"ט) דמין במינו יבש ביבש אף שבטל, לחד דיעה אסור לאכול בבת אחת מדינא ע"ש, וא"כ היאך לובש את הבגד והא ע"כ נהנה מהאיסור והוה כאוכל בבת אחת דלא שייך ביטול, שוב מצאתי בחזו"א (ערלה ס"ס ט) שהקשה כן והניח בקושיא.
אע"כ חזינן שרק תערובת של יבש ביבש שכל אחד במקומו ורק מעורבין מחמירין וכמבואר להדיא ברמ"א שם, אבל בגד שנתערב בו הוי הוא כאחד ממש שנעשה בגד, ובכה"ג דנין בתואר הבגד כולו דוקא, וזה תלוי ברובו ולכן בטל, ובזה לע"ע אין בו החומרא דבת אחת שאין דנין בכל חתיכה וחתיכה, וא"ש דשייך בזה דין ביטול אף שלובש בבת אחת דהוה בגד ודנין לכ"ע ע"פ רוב מהו תוארו, ולכן בפאה נמי דנין ע"פ רוב ושרי…
וע"כ נראה כפירוש הגר"א זצ"ל (יו"ד ס"ס ש"ח) שהטעם דהוה דבר חשוב, ולא בעינן לזה בציפורתא דוקא, רק צמר בשיעור מלא הסיט חשיבי בכל גוונא ומש"ה לא בטל, והרמב"ם דחה הסוגיא דסוף תמורה שמוקים בציפורתא, מפני שבבכורות (כה ב) אמרינן בגיזת בכור בעל מום דלא בטל ולא מיירי בציפורתא, וע"כ משמע דבכל גוונא הוה דבר חשוב ולא בטל, וצ"ל דהגיזות חשיבי טפי מצמר, דבגיזות השיעור בכל שהוא ולא צריך מלא הסיט וצ"ב (וע"ש בפתחי תשובה שנדחק בזה), ועכ"פ בנידון דידן השערות היום חשיבי טפי ויקרים מגיזת צמר, וא"כ נראה דהוה דבר חשוב ולא בטל…".
ספק דרבנן לקולא
עוד כתב, שלכאורה נראה להתיר בפאות מאירופה, שכן יש לנו רק ספק האם מעורב שם שיער מהודו, ועל פי מה שהעלה לעיל, מדובר בספק דרבנן ולקולא. אלא שדחה סברא זו, שכן אם ע"ז לא בטלה משום החומרא שהיא אוסרת במשהו וכמו חמץ, אזי כמו שספק חמץ אסור, ה"ה לע"ז (וק"ו, שיש מצווה להתרחק יותר מע"ז) ויש לאסור אף בספק. ולמסקנה דימה זאת לדברי הש"ך בשם הר"ן על שו"ע יו"ד ריש סי' צח בדין 'נשפך', שכאשר יש ספק אקראי בדין דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא, אבל לא נתיר באופן תדיר כל ספק דרבנן, ובפרט שיש יכולת להעמיק ולברר כיצד מייצרים את הפאות:
"אמנם נתבונן בנידון דידן בשערות אירופא, אי נימא דאינו אלא ספק בעלמא אי מעורב שם משערות הודו או לא, ולפי מה שביארנו הדין דלא בטל אינו אלא מדרבנן דדבר חשוב לא בטל או ע"ז לא בטלה, וא"כ לכאורה בספק נימא דהוה ספק דרבנן לקולא, והיה אפשר להתיר היום בהנאה השערות מאירופא מטעם דספק דרבנן לקולא.
אבל באמת נראה שאי עבודה זרה לא בטלה דחמירא דאוסרת במשהו, א"כ הלא דומה לחמץ לדידן דאוסר בכל שהוא בפסח ואינו בטל, וכשם שבחמץ שלא בטל משום דחמיר דאוסר בכל שהוא, גם בספק לא שרי, וכמבואר ברמ"א א"ח תס"ז ואחרונים שם. וכן הסכימו כל הפוסקים דגם בספק משהו חמץ לא בטל, דהתם מחמרינן במשהו וע"כ אסרינן נמי מספק, ולכן צוקער אוסר שם בפסח במשהו שמא עירבו הפועלים שם משהו דחמץ, וכ"ש עבודה זרה דתועבה וכדכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ואסור במשהו ודאי דראוי לאסור נמי מספק.
וביותר נראה לדמות להדין ביו"ד צ"ח. דלכאורה יש סתירה בדברי השו"ע, שלגבי נתערב מין במינו ונשפך וספק אם היה שם שיעור ששים קיימא לן להקל, דמין במינו דבעינן ששים היינו רק מדרבנן דמהתורה בטל ברובו ולכן אזלינן בספיקו להקל, ולגבי מין בשאינו מינו ואיסורו מדרבנן, בגוונא דאיכא ספק לפנינו אם יש שישים לא מקילינן שאי אפשר לעמוד על שיעורו מטעם דספק דרבנן לקולא, דמן התורה הא ליכא איסורא כלל. וע"ש בש"ך (ס"ק ט') בשם הר"ן שמחלק שבנשפך הוי ספק במקרה ובזה אזלינן לקולא, אבל בביטול הספק אי יש כשיעור אי נימא דספק לקולא, כל אחד ישער בעיניו ויסמוך שספק דרבנן לקולא, וע"כ לא שרינן בהכי, ע"ש, ולפ"ז בספק במקרה מקילינן ואמרינן ספק לקולא, אבל להתיר בתמידיות לכל ישראל את הפאות מטעם שספק דרבנן לקולא אין להתיר, ובפרט שנראה שיש אפשרות שחכמי הדור כאן ובחוץ לארץ ייכנסו לעובי הקורה לדרוש ולחקור היטב במומחין עד שיבררו הענין היטב, ויהיה אפשר לברר הדבר ולדרוש שיעשו בהשגחה דוקא, ולא להסתתר מאחורי ההיתר דספק דרבנן לקולא, ומכל טעמים אלו אין להתיר השערות מאירופא אף שספק דרבנן לקולא…".
עוד דן לעניין ביטול, שאף שלכאורה בפאות מאירופה יש כאן תערובת מין בשאינו מינו, שכן בתערובת של ע"ז הולכים לפי השם, ויש שיער מאירופה ושיער מהודו, מ"מ זה אינו משני טעמים; האחד, כיוון שהשינוי אינו ניכר אלא רק ע"י מומחים, יש לזה דין מין במינו שאינו בטל. והשני, שאף אם תמצי לומר שניכר, מ"מ הכל משם אחד הוא – 'שיער':
"… ועכשיו נחזור לעניננו, בשערות מאירופא שרוב השערות מאירופא, אבל ראוי לחוש טובא שעירבו מהם שערות דהודו, וביארנו שלהרבה פוסקים הוה במשהו ואין דין ביטול, ונראה דאף שיש כאן שינוי השם שאלו נקראים ונמכרים כשערות מאירופא ואלו דהודו, ולענין מין במינו מפורש ברמ"א (יו"ד צ"ח ס"ק ב') דאזלינן בתר שמא ע"ש, ואפילו לש"ך שם דפליג היינו במקום דתלוי בנותן טעם, אבל בשערות שלא תלוי בטעם הוה כשינוי שמות מין באינו מינו ובע"ז בטלה וכמבואר בש"ך שם, וא"כ כאן נמי נימא דבטל השערות ושם שערות דאירופא עלייהו, אבל נראה דלא דמי כלל דבעינן שינוי הניכר, וכאן שרק המומחין מכירים השינוי בשערות שבין הודו לאירופא, מסתברא דיש לזה דין מין במינו ובע"ז במשהו, רק האמת שאפילו ניכר כיון שתרוייהו הוו שערות, דאלו נקראים שערות מאירופא ואלו מהודו לא סגי למיהוי בכך מין באינו מינו ע"י שינוי שם המדינה גרידא, (ודוחק לומר שאינו סתם שם – מדינה אלא שם עצם. ובמקום לומר שערות דקים אומרים שערות – הודו וכן במקום שערות עבים אומרים שערות אירופא)…".
מסקנת הדברים
ובסוף דבריו לעניין הפיאות מאירופה כתב, שאי אפשר לסמוך על כך שהרוב אינם מערבבים שיער מהודו, מכמה טעמים. ולמעשה העלה, כיוון שיש בדבר צדדים וספיקות שונים, לא הורה לאסור. ולכן, מי שכבר קנה אין בידינו לאסור, אך לכתחילה כדאי להחמיר בזה ולא לקנות פאות מאירופה אם יש חשש שעירבו בהם שיער מהודו (ומ"מ עדיף פאה כזאת מאשר מטפחת רפויה):
"… ונבאר עוד דהקונה שערות מאירופא אינו יכול לסמוך שרובם לא מערבין דהודו, שאי אפשר לקבוע בזה רוב, דתלוי בעונה ודרישה והיום כך ולמחר כך, וכן אי אפשר לדון בזה לילך בתר רוב פירמות, שיש להם שינויים קלים בתוצרתם, דשמא לפיאות אלו יפה העירוב ולזה אולי לא יפה כ"כ. וכבר הבאנו שמייצרי הפיאות עטפו המסחר דשערות ובפרט עיבוד השערות בסודיות רבה, עד שקשה מאד לברר את הפרטים. ואפילו הרוצה לסמוך על רוב שאינם מהודו, הלוא נחלקו גדולי האחרונים בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת נבלה, אבל בחנות של נבלה יותר בשר מהתשע דבשר שחוטה, עיין היטב ב"פתחי תשובה" (סימן ק"י ס"ק ב') שמביא דברי החוות דעת זצ"ל דאזלינן בתר רוב החנויות. ועיין בחכ"א ושאר אחרונים ואכמ"ל, ונראה דכאן אדרבה רוב בתי החרושת מייצרים עם שערות דהודו, וא"כ אי אפשר למיזל בתר רוב שאינם מהודו, וכיון דבכל חנות שמערבין ראוי למיחש מדינא ליכא רוב כלל. ויש עוד טעם דאין לסמוך כאן על רוב כיון שמצוי איסור וכמו בריאה דלא אכלינן אף שיש רוב בלי בדיקה, כיון שאפשר לברר, עוד נראה דהוה רוב התלוי במעשה דלא מועיל מה"ת או מדרבנן, והא דאיתא בע"ז (לד ב) גבי גבינת בית אונייקי שרובן אין מערבין וסמכינן עלייהו לרבנן שאין חוששין למיעוט, ואמרינן שאין בזה חשש דתקרובות ע"ז, היינו טעמא מפני שלעולם עבדי הכי שלא צריכי לעירוב דע"ז, ואין לחוש בסתמא למיעוט, אבל בנידון דידן אי אפשר לקבוע את הרוב, ותלוי תמיד בגורמים שונים, וע"כ ראוי לחוש בכל אופן.
ועכשיו נבוא לדון למעשה על השערות שמאירופא, שלפי מה שביארנו יש מקום לחוש שלפעמים מערבין בו שערות דהודו, מיהו כיון דאיסור משהו בע"ז אינו אלא דרבנן ולא ברור, וכן לא ברור אי שערות חשיבי ולא בטלי, ויש בזה עוד צדדים וספיקות כנתבאר לעיל, לא נוכל להורות בזה דאסור, אמנם פשוט שלכתחילה כדאי להחמיר בזה, בחשש איסור חמור כי האי, ובפרט לבני תורה, ולכן לכתחילה ראוי שלא לקנות פאות אלו דאירופא אם יש חשש שעירבו בהם משערות דהודו להשביחם, אבל בקנה כבר אין בידינו לאוסרם מדינא וכמ"ש. (אמנם אף שלע"ד ראוי למנוע מפאות כאלו, מ"מ עדיף לאשה לחבוש פאה כזאת מאשר לכסות הראש במטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה עוברים על איסור מעיקר הדין כמ"ש)…".
שו"ת שלחן הלוי
בשו"ת שלחן הלוי (יו"ד סי' כח)[8] בתשובתו לעניין הפאות מהודו, כותב לעניין תערובת ששמע מן המומחים שרוב השיער מהודו אין בו חשש של ע"ז. ולכן שהוא נמכר לשאר מקומות ומתערבב בתערובת שנייה, גם אם אכן יש שם תקרובת ע"ז הרי היא בטלה. וזה כמובן קולא לפאות הבאות ממדינות אחרות:
"… שמעתי מן המומחים שאף השער הבא ממדינת הודו רובו הוא דלא מהני של הנ"ל. ואף את"ל שיש לחשוש לדין קבוע לא גרע מספק השקול, וא"כ משנמכר ונשלח לשאר מקומות מתערב פעם ב' עם שערות המקום, ולדעת הר"מ אף ע"ז ניתרת בב' תערובות (יו"ד סי' ק"י ש"ך ס"ק נ"ב) ומעולם לא נתברר אצל מישהו דבאלו התערובות יש רוב ברור של שער הנ"ל, א"כ לפי"ז במקום דנתערב יהא מותר להשתמש ישר בתערובת השניה…".
הרב אלישיב בתשובה השניה
מנגד, כתב ריש"א (קובץ תשובות ג, יו"ד קיח. והובא גם בשלחן הלוי הנ"ל) שלעניין כמות השיער, הראו לו מסמך מהשלטונות בהודו ש 75% מהשיער הבא מהודו הוא השיער שגולח בבית הע"ז.[9] ואף אם זה אינו, יש לשיער דין 'קבוע' ע"פ הדברי חיים. ולעניין תערובת שנייה כתב שלא שייך לומר כן, משום שבאמת אין כאן תערובת, שכן השיער מכל מדינה הוא שונה ומחיר שונה וניתן לזהותו:
"הנה לפי שמסרו לי שבאו מסמך משלטונות הודו ש-75 אחוז השערות המובאות מהודו מאלה שנתגלחו בבית ע"ז שלהם. גם אם זה להיפך דין קבוע להם כמ"ש בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' נ"ז וזל"ש: "כשהקונה כותב ומבקש ממנו מן הגוי שישלח לו כו"כ והוא שולח מביתו, בכה"ג הו"ל כלקח מן הקבוע ולא יחלוק ע"ז זולת". והנדון של שני תערובות, כתוב בשו"ע יו"ד סי' ק"י סעי' ח נתערבו באחרים ונפל מהתערובות הזאת א' לשנים אחרים כו'. ובעצם הדבר מה שייך כאן לומר שמתערבים בשערות אחרים הלא כל מדינה ומדינה השערות הוא מסוג אחר ומחיר מיוחד לכ"א ואחד ואף גם הדמים מודיעים לדעת מאיזה סוג קונה…".[10]
קונטרס פאת קדמה
ובקונטרס פאת קדמה (עמ' נד-סח. לרב משה אפרים אינדיק, נדפס בתשע"ט) ניתח בהרחבה מה המקור של השיער בעולם לפאות. וע"פ נתונים של האו"ם וארגונים נוספים, רוב השיער בעולם שראוי לפאות מקורו מהודו. ורוב השיער הנ"ל מגיע מהמקדשים. ולכן כתב שיש לחוש בכל שיער שלא ידוע שבא ממקור נאמן, שיש בו תקרובת ע"ז:
"… כללו של דבר, כיון שבודאי הרבה מהשיער מגיע מהודו, יש לחוש בכל שיער שלא יודעים שמגיע ממקור נאמן שיש בו חשש תערובת תקרובת ע"ז שאינה בטילה… למעשה, ע"פ חשבון נראה שודאי רוב השיער בהודו מקורו מהמקדשים, כי ע"פ החשבון שעשינו לעיל יש כ 3,650 טון של שיער מקדשים שמייצא הודו כל שנה, ובכל הקודים של האו"ם יחד הודו מייצאת 4,450 טון.
כללו של דבר: ע"פ נתוני האו"ם רוב השיער בעולם מקורו מהודו, ועכ"פ רוב השיער במקומות שבהן עושים הפאות, ולכאורה כל שער הוא ממקור לא מוסמך יש לחוש ולומר כל דפריש מרובא פריש. כאמור, אין בקודים האלו של האו"ם בירור ודאי, אבל ניתן לקבל תמונה כללית מה המצב בשוק, ובודאי למיחש מיהא בעי, במיוחד כאשר אין שום סיבה לחשוב אחרת ממה שהאו"ם אומרים".
שו"ת משנה הלכות
אמנם בשו"ת משנה הלכות (יט, קטו) דן באריכות לעניין הפאה הנכרית, והעלה שאמנם יש להפסיק לקנות פאות שידוע במפורש שבאו מהודו, מטעם 'לך לך אמרינן לנזיר', אך אין בהם חשש של תקרובת ע"ז כלל. ולמי שכבר יש פאה אינה צריכה לחשוש כלל לספק, שכן יש כאן ספיקות רבים לקולא. שהרי הודו היא מדינה גדולה ומקום הע"ז הוא קטן, ויש שיערות שלוקחים ממקומות אחרים שאינם קשורים לע"ז. ואף מי שירצה להחמיר באותן שערות, ספק שמא לא נעשה בהן איסור:
"… כמו כן לא דנתי כאן כלל מדיני ספיקות, וספק ספיקות ורוב, שכולם התירים. שהרי בהודו נמי צריך לחלק ממקום למקום, שהרי המדינה גדולה מאד ויש בה מיליארדי אוכלוסין, והמקום טירופאטי הוא מקום מועט לגבי כל המדינה. וכן יש שערות מהודו שלוקחים שלא ממקום העבודה זרה, ושערות אלו מותרים לכולי עלמא. וממילא יש כאן ספק ספיקא, ספק אם השערות הם מהגוזזים במקום שיש שם עבודה זרה או ממקום אחר בהודו. ואילו למי שרוצה להחמיר ולאסור שערות שנעבד בהם עבירה, מכל מקום מאן מפיס שפאה זו היא מהחושב לעבודה זרה, ואולי היא רק מהחושב לשם הכנעה, ויש לצרף עוד ספיקות רבים. כל זה הוא מה שעלה לפענ"ד…
ובכל זאת, להלכה אני מסכים לדעת הגדולים והפוסקים להפסיק לקנות השערות מהודו, משום סחור סחור אמרינן וכו' ולכרמא לא תקרב (שבת דף י"ג ע"א) [וגם זה רק בהודו, או שמוכרים ממש שערות מהודו במפורש, אבל חוץ ממדינת הודו לא שמענו לאסור כלל], אך לענין להחשיבם תקרובת ולאסרם בהנאה מדינא, לפענ"ד לא שמענו".
'הכצעקתה' לרב יואל שילה
ובספר הכצעקתה לרב יואל שילה (עמ' 240-255) הביא צדדים רבים להתיר וביניהם:
רוב וחזקה דמעיקרא
רוב השיער בתעשיית הפאות איננו מהמקדשים, ונתוני האוסרים מוכחשים. לפי זה, הכל יהיה מותר מדין 'הלך אחר הרוב'. ואמנם לדעת הרב אלישיב מדובר כאן ב'קבוע' ע"פ הדברי חיים שהובא לעיל, אלא שיש שחלקו עליו, ולכאורה בנד"ד גם הדברי חיים יודה להקל. ואף אם לא נקבל זאת, מ"מ לא גרע מתרי ותרי שהולכים אחר חזקה דמעיקרא, ולשיער עצמו יש חזרת היתר, שהרי וודאי היה היתר קודם הגזיזה:
"יש רבנים שניסו לברר האם באמת רוב הפיאות הן ממקדשי הודו, והגיעו למסקנות שונות לחלוטין, שרק כ-3% ולכל היותר 10% הם מהמקדשים, ובדקו את נתוני האוסרים (שטענו שיותר מ- 95% מהפאות הן ממקדשי הודו) ומצאום מוכחשים וכפי שהעידו עליהם – הם בגדר הוחזק כפרן. אם כנים דבריהם הרי שיש כאן היתר של 'הלך אחר הרוב'.[11] ואמנם הגריש"א טען דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי, ע"פ שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' נ"ג) שאם מבקש ממפעל להביא לו ממקום הקביעות נידון כקבוע. אך הגאון רבי שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה ח"ב סי' י"ד) נחלק עליו בזה וכ"כ החזו"א (יו"ד ל"ז סקט"ו) בפשיטות.
גם לשיטת הדברי חיים נידון דידן לכאו' שונה בתכלית, שהרי טענתו שם היא דכיון שהוא שלוחו להביא, ה"ז כאילו לקח בעצמו ממקום הקביעות, אבל כאן הקונה מהפיאנית לוקח מן המוכן, ואף אם מבקש שישלחו לו, הרי אין זה עניינו מאיזה סוחר הפיאנית תביא, ובודאי שאינו מבקש שיביאו לו דוקא ממקום שהאיסור בו קבוע.
גם אם לא נוכל להסתמך על הבירורים הנ"ל, מ"מ לא גרע מ'תרי ותרי' שיגרום לנו ספק השקול מהיכן הוא הרוב, ובכה"ג אזלינן בתר חזקה (יבמות ל"א.) והרי כל השיער המחובר היה בודאי היתר וכבר היה נידון כחפץ לעצמו שאינו מגוף האדם כמו שהוכחנו לעיל מחציצה ושיער המת ומספקא לן האם נגזז לשם תקרובת, וצריכים אנו להעמידו על חזקת ההיתר דמעיקרא, שמסתמא לא נאסר. מיהו עדיין יש לדון בזה, מפני העיבוד שהשיער עובר שככל הנראה הוי שינוי גמור ופנים חדשות באו לכאן, האם אין זה מפקיע את החזקת היתר. אמנם מדברי האחרונים נראה שהחזקה קיימת".
ביטול ע"ז
אמנם בתקרובת לא מועיל ביטול, אך לדעת הב"ח בתקרובת שאינה של אוכל ביטול מועיל. וכן מבואר ברמב"ם וכן משמע מעוד ראשונים וביניהם ר"ח שדבריו דברי קבלה. ומכירת המקדש ביטול הוא לדעת כמה פוסקים, ויבוש השיער ואריזתו לכאורה הוי ביטול גמור לכו"ע:
"באיסור הנאה מע"ז ונויה ומשמשיה ישנו היתר ע"י ביטול של נכרי שיעשה בהם פעולת ביזוי, אך בתקרובת לא מהני ביטול, וילפינן לה (ע"ז נ.) מזבחי מתים – מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת אין לה בטילה. אך דעת הב"ח (קל"ט ס"ג) דבתקרובת שאינה של אוכלין מהני ביטול, דגזירת הכתוב דילפינן מזבחי מתים נאמרה רק על מאכל, וכדכתיב 'ויאכלו' זבחי מתים, ורק אם נעשתה בו פעולה כעין זביחה, כדכתיב 'זבחי' מתים. ואע"פ שכתבו הראשונים דכשדרכה במקל הוי המקל כבהמה בפנים, זהו רק על גדר מהות תקרובת, שסיבת האיסור היא שהחפץ התייחד כקרבן לע"ז וזה קיים בכל חפץ שדרכה בכך, אבל 'שם' זבח שייך רק בבהמה, וע"כ סיבת האיסור קיימת בכל חפץ, אך גזה"כ דלא מהני ביטול רק באוכלין שנעשתה בהם זביחה.
וכן מבואר ברמב"ם (שאר אבות הטומאה פ"ו ה"ז) זה לשונו: "ואע"פ שאין תקרובת ע"ז של 'אוכלין' בטלין לעולם להתירה בהנאה, אם בטלה הרי זה ספק לטומאה (ואע"פ שכוונתו לחלק בין אוכלין לכלים לענין טומאה כשביטלן, הול"ל ואע"פ שאין תקרובת בטילה להתירה בהנאה אם ביטלה ה"ז ספק לטומאה במידי דאכילה, ובכלים טהור). וכן פי' הערוך השולחן (ערוה"ש העתיד ח"ב קל"ד י"ח) בהדיא דברי הרמב"ם. וכן משמע ברבינו חננאל (ע"ז נ"ב.) זה לשונו: 'כלים לא מיבעיא ליה, כיון דאית להו טהרה במקוה כי מבטיל להו בשבורה טומאה 'נמי' בטילה, כי קא מיבעיא אוכלין' – אלמא דבכלים יש ביטול גם לענין טומאה חוץ מלענין הנאה. וכן מבואר לכאורה ברבינו ירוחם, וכן משמע לכאורה ברש"י וברא"ש ובנימוק"י ומהר"ח או"ז, ודיוק לשון הטור (וכן משמע מהכנה"ג שהעתיק הב"ח בשתיקה) ובנידו"ד איכא ביטול ע"י מכירת המקדש, דמכירה ביטול היא לדעת הרבה ראשונים, וכ"פ הרמ"א (יו"ד קמ"ו ח') ובסוגריים איתא שכן משמע מהטור וכ"כ הב"י, ואף השו"ע (שם קל"ט י"ב) שהביא את שתי הדעות הרי הביא את המתיר כסתמא, ועי' ש"ך (קל"ט סק"ז) שכן נקט, ועי' ט"ז סק"ח. ולכאו' יבוש השיער והאריזה הוי ביטול גמור כמו כיבוי הנרות שהזכירו הראשונים וא"כ לדעת כל הני רבוותא שיש ביטול לתקרובת שאינה אוכלין גם אם השערות נאסרו חזרו להיתרם.
ואמנם ביבמות קג: גבי סנדל תקרובת מבואר בראשונים דאין לו ביטול, אלא שתלוי בפירושי הראשונים שם, דלפי הרשב"א והריטב"א דמיירי שעשוהו מעור בהמת תקרובת – אין משם ראיה, דבזה כו"ע מודו דלא בטיל דהוא חלק מזבחי מתים ממש. אך המאירי וההשלמה (ביבמות שם) והשאילתות (פ"ח הביאו הראבי"ה בע"ז נ"א:) פירשוהו כשחתכוהו לשם ע"ז, ולשיטתם מוכח שאין ביטול אף לכלים, וכן מבואר שם בר"י הזקן (הובא בתוס' ר' יהודה מפאריז תלמידו). וכן מבואר במאירי (ר"ה כ"ח.) גבי שופר שנחתך לע"ז, וכן מבואר בספר המכתם ובספר המאורות (סוכה ל"א:) בשם ההשלמה, וברבי אברהם מן ההר (שם) בענין לולב, וכן משמע ברוקח (סי' ר"כ) בענין הדס, וכן מבואר ברמ"ך (הובא בכס"מ ע"ז ח' ט') וכן מבואר בב"י (קל"ט ס"י) בענין הנרות וכן משמע מסתימות הפוסקים. אמנם מאחר ורבינו חננאל שכל דבריו דברי קבלה נמצא בצידם של המתירים והאחרונים לא ראוהו יש לזה משקל גדול, וצל"ע".
שו"ת דברות אליהו
ובשו"ת דברות אליהו (ז, מו. לרב אליהו אברז'ל) נשאל אודות הפאות מהודו אם יש בהן חשש של תקרובת ע"ז. וכתב שרוב רובו של השיער המגיע מהודו וממדינות אחרות, אינו שייך לע"ז כלל, וממילא בפאות הבאות משם יש רק חשש של ע"ז. ולכן, אם קונים השערות מהסוחרים ואח"כ עושים פאות עם תערובת שערות אחרות, ממילא יש כאן ס"ס. ומטעם זה כתב למסקנה שמי שיש לה כבר פאה, יכולה להקל להמשיך להשתמש בה. ומי שרוצה לקנות, יש לוודא שזה לא נמכר ממקום של ע"ז:
"… וכן הוא רובא דרובא בהודו שמוכרין שערם ולא דרך בית עבו"ז כלל וכלל, וכן כל השערות הבאים מסין ועוד מדינות אחרות אינם משתייכים לעבו"ז אלא למכירת שערותיהם בלבד. וא"כ אין זה בודאי שהפאות ששערם הובא משם של עבו"ז, רק חשש אולי יש בהם תערובת משערות של תקרובת עבו"ז.
ולפ"ז הרי פסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ד הלכה י': 'ספק עבודת כוכבים אסור, ספק ספיקא מותר. כיצד? כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורים, מפני שעבודת כוכבים וכל משמשיה אסורין בכל שהן. פירש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין'. ע"כ. וכן פסק מרן השו"ע יו"ד סימן מ[12] סעיף א וז"ל: 'עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובתה אוסרים בכל שהוא, שאם נתערב אחד מהם אפילו באלף כולן אסורות, אם אחד מהתערובת הראשון נתערב בשנים אחרים, ונפל מהשלשה אחד לשנים אחרים הרי אלו האחרים מותרים וכו". ע"כ.
וא"כ הכא נמי בנידון דידן כאשר מביאים שערות מהודו לא קונים דוקא מבית עבו"ז, אלא ממוכרים שמרכזים אצליהם השערות למכירה ואולי א"כ חשש שיש בהם מאלו של עבו"ז אבל לא בודאי, וזה חשש רחוק שהרי הקונים אינם הולכים לקנות מבית עבו"ז. וא"כ כאשר אח"כ עושים מהם פיאות יחד עם תערובת שערות אחרות הרי ספק ספיקא הוא, ספק אם בכלל היו שערות של עבו"ז בשערות אלו, ואם ת"ל שכן מי אמר שאותם שערות הם נמצאים בשערות האלו האחרים שאינם של עבו"ז, ופסקו הרמב"ם ושו"ע דמותר מדין ספק ספיקא.
המורם מהאמור, שלא להביא שערות לפאות נשים מהודו סתם, אלא ממקום שמוכרים אותו לא דרך בית עבו"ז אלא דרך אנשים פרטיים… אלו שכבר קנו פאות כאלו, יש להקל להם להמשיך להשתמש מדין ספק ספיקא דמותר".
[1] האנתרופולוג ר' צבי וייסמן ששהה 6 שנים בטירופטי סיפר שניסה לדבר על כך עם הרב אלישיב ללא הצלחה, ולדעתו גורמים מסביב ניסו להרחיק את המידע מהרב אלישיב. (ע"פ ראיון איתו מתשע"ח, הכצעקתה עמוד 89).
[2] בנוסף אליהם יש להפנות לקובץ אור ישראל חלק ו, שם אספו הרבה תשובות שונות סביב הפולמוס של שנת תשס"ד.
[3] הכלי נקרא 'הונדי' שזו קופסה בשפתם (כך לפי ר' צבי וייסמן), וכיוון שגם את השיער בבית התגלחת שמים ב'הונדי' טעו האוסרים לחשוב שהכלי שבו שמים את השיער בבית התגלחת גם קדוש מבחינתם.
[4] המתירים טוענים שהתרגום של המילה מקריבים בין השפות לא נכון, ובשפתם זהו לא קרבן כמו דבר שמביאים לפני האל, אלא כמו 'הקרבה עצמית' שהאדם מוותר על דבר שחשוב לו עבור האל. ושהרב דונר שמע מפי המתורגמן שהבין לא נכון.
[5] הרמב"ם נקט 'שתי טבעות', משום שבהמשך הגמ' בזבחים אמר ר"ל את אותו דין לעניין חבית תרומה. ונחלקו האמוראים האם ר"ל בא להוסיף על רב נחמן או לחלוק עליו. ולדעת רבה שם, ר"ל חולק והתיר דווקא חבית אחת משום שמינכר נפילתה. והכס"מ ביאר שהרמב"ם סבר להלכה כרבה, ולכן הצריך דווקא שתי טבעות ולא אחת, שבכך ניכר נפילתה.
[6] רמב"ם (ע"ז ז, ט):
"עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". בסיכום של הרב יאיר הדבר בואר בהרחבה.
[7] חולין צה, א:
"תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח – ספקו אסור, ובנמצא – הלך אחר הרוב".
[8] לרב ישראל הלוי בלסקי. חי בין השנים 1938-2016, שימש ראש ישיבת תורה ודעת בניו יורק. פוסק הלכה בארה"ב.
[9] ובקונטרס ילקוט יוסף בענייני פאה נכרית (עמ' פד ואילך. נדפס באייר תשפ"א) הובא שהמציאות כיום היא שרוב השיער המשווק בעולם מגיע מהשיער שגולח בבתי הע"ז, שהוא מגוון וזול יותר. ואף פאות אירופאיות ועוד, הם מיוצרות מהשיער הנ"ל.
[10] אך הרב בלסקי השיב כנגד דבריו של הרב אלישיב; לעניין כמות השיער כתב, שלאחר בירור נמצא שפקיד אחד טעה בנתונים, ואכן רוב השיער מהודו לא מגיע מבתי הע"ז. ובנוסף התברר שמה שאמרו על מפעל אחד שכל שערותיו מהמקדשים גם אינו נכון, והוברר שרוב השיער המשמש לייצור פאות אינו כלל משם. ולעניין קבוע כתב, שהשיער נאסף מכל רחבי הודו ומתערבב כולו, ומחלקים לפי צבע, איכות וכד', ואז באים הסוחרים וקונים. וזה לא המציאות שדיבר הדברי חיים, שכן הכל מעורבב. עוד כתב, שאין לומר שכל התערובת של הסוחרים הראשונים תיאסר כי תקרובת לא בטלה, שכן מניין שבכל קיבוץ שיערות יש איסור ואולי הוא מהרוב המותר. ועוד י"ל, שתקרובת אינה בטלה דווקא בדבר החשוב, משא"כ שיער שאינו חשוב. ועוד שיש כאן תערובת שנייה. וז"ל:
"בענין מה שמסרו השלטונות ש-75 אחוז מהשערות המובאות מהודו הן מאלו שהתגלחו מבית ע"ז שלהם, אמת שכן מסר פקיד אחד וכבר בדקו אחריו ושאלוהו מנין לו והלה אמר כי כן ראה באינטרנט וזיהה מאיפה לקח, והביטו שם ומצאו להיפך ממש ואולי הלה התבלבל כי רגיל לקרות מימין לשמאל, ומה שראה היה באנגלית ולכן קרא בהיפך. ומעתה גם עדותו של הפקיד הנמוך הלז משתוה עם המון המסמכים אשר בידינו. אגב מה שהזכיר ידידי הרב י"א נ"י שגילו שהשער שהשתמשו בו לפאות במפעל היה משל המקדשים, וזה אחרי אשר הצהיר בעל המפעל בעצמו שכל מה שברכושו מהם הוא. והביא הרב י"א את זה לראיה על שקרנותם של המייצרים וגם לחזק בו את שיטתו שהרוב הוא מן המקדשים. והנה המצב האמיתי יצא לאור ביום שלפני פגישתנו כי אז ישבו ראשי ומנהלי מערכת הכשרות עם בעל המפעל עצמו שמונה שעות רצופות, ובדקו וחקרו ולבסוף יצא להם שאמת דיבר הנ"ל מעיקרא וכל החומר שלו לא מן המקדשים הוא לגמרי… והנה בשלב הראשון של מסחר השער אוספים מכל מדינות הודו מהודו ועד הודו, רובו ממה שמוכרים העניות… ומצרפים הכל יחד ומחלקים אותם כפי האורך והצבע והאיכות, ואח"כ אחר שכל מה שבידם התערב היטב וכבר אזדא לה היכולת לחלק ביניהם, אז באים סוחרי העולם וקונים כפי צרכם ואין להם חילוק כלל מאיפה מקור השער. נמצא שבמה שלפנינו אין לו שייכות כלל להא דשו"ת דברי חיים, דשם מיירי במי ששלח לקחת ממקום שהאיסור וההיתר מובדלין כל אחד לבדו וזה לוקח מן הקבוע ממש, והא דידן הוא לוקח ממה שכבר נתערב ביד עכו"ם… ואין לטעון דכל התערובת שביד סוחרי השלב הראשון תהא אסורה הואיל ותקרובת ע"ז אינה בטילה, זה אינו, חדא דמאן יימר דבכל מלא הכף של קיבוץ שער מצא מן האיסור, כי ברור שהרבה מהם נקיים לגמרי מן האיסור, ועל כל אחד נימא זיל בתר רובא ומותר מיד בלי תערובת שניה…
שנית דהא דתקרובת אינה בטילה מקורו הוא מזבחים ע"ד, ושם מיירי בטבעות וכוסות דאינם בטילים מחמת חשיבותם, אבל שער דלא חשיב ודאי בטיל בלי תערובות שנייה (עיין בש"ך סי' ק"י סק"ד דס"ל כן, וכן הוא בחזון איש סי' נ"ו ס"ק י"ד ורוב הפוסקים). והא דשער בכור לא בטיל בבגד מחמת חשיבותו (ערלה פ"ג מ"ג) הוא דוקא היכא דעשה ממנו ציפורתא (תמורה ל"ד) וכן הובא בר"ש בערלה שם, ואי לאו בטיל ברוב. שלישית דאצלנו יש גם תערובת שנייה ואף בכוסות וטבעות יתבטלו בב' תערובות כשנ"ת.
ומש"כ מרן דליכא תערובת שניה, דמייחדים שערות של כל מדינה ומדינה לבד, בודאי כן הוא לפעמים ומזה לא קמיירי, ולא השתמשתי בחשבון זה אלא להתיר מה שלא נתייחד לשער הודו, אלא לדוגמא לשער אוקריינא ושער אונגארן ושער קוריא, שיצא על כולם קלא דלא פסיק דמערבים בהם משער הודו, ע"ז אמרתי מה בכך הלא באופן זה יש תערובת שניה ומותר הואיל ועדיין נמצא ביד עכו"ם או ביד ישראל מומר עד שנכנס הישראל או שלוחו ולוקח מתערובת הב' הנ"ל. אבל העיקר הוא מש"כ לעיל דכבר ניתר מעיקרא בתערובת הראשונה לרוב הפוסקים…".
[11] הערה מהספר: "אמנם בע"ז החמירו חכמים שלא יתבטל ברוב (או בשישים בלח בלח) כמבואר בזבחים ע"ד. שטבעת של ע"ז אוסרת מאה טבעות, ובע"ז ע"ד. דיי"נ ועבודת כוכבים אוסרים בכל שהוא (בתערובת מין במינו). אבל דין 'הלך אחר הרוב' עניינו לתלות שאין האיסור לפנינו, וזה שייך גם בע"ז (זולת בתערובת כנ"ל, דהתם הוי קבוע מאחר שלא נתבטל, ואע"ג שאין האיסור ניכר הוי קבוע כמבואר בזבחים ע"ג. ובתוה"ב ב"ד ש"א). כמבואר בע"ז ל"ד: גבי העמדת גבינה בקיבה של תקרובת דרק לר"מ דחייש למיעוטא בכל התורה אסור, אבל אנן לא קיי"ל כוותיה וכן משמע בדף מ' עיי"ש".
[12] צ"ל 'קמ'