יב – פאות ששערן מהודו

[12]. הספק הראשון: האם גילוח השיער הוא פעולת פולחן או רק הכנה לקראת בואם לאליל. מבירורי הדברים נראה שהמקילים צודקים, שכן כהני הדת עצמם אמרו שהגילוח אינו פולחן והשיער נחשב עבורם כטמא ואינו ראוי לקורבן, וכך גם אמרו הדיוטות. בכך הדיון היה צריך להסתיים. אלא שלמרות זאת המחמירים התעצמו לטעון שרבים מההדיוטות חושבים שהגילוח הוא פולחן ולכן הוא נחשב לדרך עבודת אותו אליל ובכך השיער נאסר.

הספק השני: גם אם נקבל את דעת המחמירים שגזירת השיער היא פולחן, למדנו לעיל בהערה 3, שנחלקו הראשונים אם השיער נאסר בכך: לדעת רמב"ן, רשב"א וריטב"א, רק פולחן הדומה לעבודת המקדש אוסר את התקרובת, וממילא כאן שאינו דומה – מותר. ולדעת ראב"ד, תוס' ושו"ע קלט, ג, כל זמן שדרך הפולחן באותו דבר, אם דרך הפולחן דומה במקצת לעבודת המקדש, הדבר נאסר בהנאה, וממילא כאן שגזירת השיער דומה לשחיטה – השיער נאסר. למעשה, בדין איסור הנאה של ע"ז, בספק ספיקא הלכה כמקילים (ש"ך קמא, ז). לפיכך, גם כאשר ידוע ששיער הפאה מטירופטי, הפאה מותרת.

הספק השלישי נוגע לדיני תערובות: למקילים, מיעוט מהשיער המובא לתעשיית הפאות מובא מהודו, ומיעוט השיער המובא מהודו מובא מטירופטי. לכן אף שהחמירו חכמים שאיסור ע"ז אינו בטל אפילו באלף, כאן שהשיער המובא מטירופטי מתערב פעמיים ושלוש במקומות שונים, ובכל פעם הוא מיעוט, בכך הוא מתבטל (שו"ע יו"ד קמ, א. אמנם לשו"ע יו"ד קח, י, ההיתר רק בתערובת שלישית, אולם הרמ"א כתב שבספק איסור – ההיתר הוא בתערובת שנייה. וללבוש בכל אופן ההיתר בתערובת שנייה, ולש"ך קי, נ, בהפסד מרובה יש להקל בתערובת שנייה). גם אם יהיה ספק אם בכל התערובות השיער מטירופטי היה מיעוט, מדובר בספק דרבנן שדינו לקולא, שכן בסך הכל השיער מטירופטי מתבטל ברוב מהתורה. מנגד, המחמירים טוענים שהשיער המובא משם נחשב 'קבוע', ואין כאן שני שלבים אלא עירוב אחד של השיער ממקום הפולחן בשאר השיער שבכל העולם.

למרות שלפי שלושת הספקות יש להתיר, דוברי המחמירים נהגו כ'בעלי מחלוקת' וביזו וביטלו את דעת המקילים וכתבו נגדם חוברות נאצה בעילום שם, ולטענת המקילים, אף מנעו מהם לשטוח את דבריהם בפני הרבנים הישישים שבשמם אסרו.