ורד והדס של ע"ז שאינו מתכוון להריחם
עבודה זרה יב, ב
"מתני'. עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות.
גמ'. אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא… (ודעת רבי יוחנן שגם מעוטרות בפירות אסור כי מהנה לע"ז)"
מדוע אסור והרי הוא לא מתכוון להריח?
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
הרמב"ן הביא שני תירוצים:
- חשש שכיוון שהוא מתעכב שם במסחר – יתכוון ליהנות בלי משים.
- ריש לקיש פירש את המשנה הזו כדעת חכמים שדבר שאינו מתכוון אסור.
"הא דאמר ר"ל לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקמתהני מריחא. ק"ל וכה"ג מי אסור והא לא מיכוין ואפילו בדאפשר שרי כדקי"ל בפסחים (כ"ה ב'), וי"ל דילמא איידי דמיעכב התם לישא וליתן מיכוין ולאו אדעתיה, א"נ ריש לקיש לית ליה דבר שאין מתכוין מותר למתני', דמוקי לה כרבנן דפליגי עליה דר"ש בדבר שאין מתכוין."
חידושי הראב"ד ע"ז יב, ב
גם הראב"ד כתב שהחשש הוא שיתכוון לריח, וזה אסור.
"דקא מתהני מריחא – ודילמא מכוין ליה ואסיר."
חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
הרשב"א כתב שהחשש הוא שכיוון שהוא מתעכב שם במסחר – יתכוון ליהנות בלי משים.
לגבי הקושיה מ'ריחא לאו מילתא' כתב שכאן זה מיועד להריח ולכן אסור (וכפי שנאמר בפסחים שהנהנה מריח הקטורת מעל).
"גמרא אמר רשב"ל לא שאנו אלא מעוטרות בוורד והדס. שהן נויי ע"ז ומתהני מריחא דע"ז, דאע"פ שאין מתכוין וקיי"ל (פסחים כ"ה ב') דאיפשר ולא קא מתכוין שרי חיישינן דילמא מתוך טרדתו במשא ומתן יתכוין להריח ולאו אדעתיה, ואע"ג דריחא לאו מילתא היא כדקאמ' לקמן בבת תיהא ה"מ גבי יין דלאו לריחא עביד אבל וורד והדס לריחא עבידי ודרך הוא זה ואסור וכדאמר רבא בפרק כל שעה גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו."
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
גם הריטב"א כתב כרשב"א.
"גמרא אמר רשב"ל לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס. פירוש דהוי נוי ע"ז או משמשין שלה ואסורין בהנאה דקא מתהני מריחא. פירוש ואע"ג דריחא לאו מילתא היא אפילו באיסורי הנאה ואפי' ביין נסך כדאמרינן לקמן (ס"ו ב') גבי בת תיהא, הני מילי במידי דלא עביד לריחא אבל בהני דלריחא עבידי ריחא דידהו כאכילה דאידך ואסור, וכדאמרינן התם (פסחים כ"ה ב') בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דהיכא דקא מיכוין ואיתהני מינה אסור משום ריחא דקטורת תועבה משום דההיא לריחא עביד, וכי תימא והא הכא לא מיכוין לריח ולא מתהני מינה וקיימא לן התם דאפי' אפשר ולא קא מיכוין שרי, איכא למימר דהתם היא דרך העברה ושרינן ליה אפי' לכתחילה, אבל הכא דנסיב ויתיב התם חיישינן מתוך (עברתו) [עכבתו] שם דמיכוין ומתהני ולכך לא שרינן ליה לכתחילה, מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח [בו] שאין ערלה נוהגת בו, אבל אתרוג של ערלה אסור דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא."
חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
גם הר"ן כתב כרשב"א והריטב"א.
"אמר רשב"ל לא שנו אלא שמעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא. וא"ת דהא לא קא מכוין וקיי"ל בפ' כל שעה [ד' כ"ה] דכל דלא מכוין אפי' אפשר שרי י"ל חיישינן דילמא מתוך טרדתו לישא וליתן מכוין ולאו אדעתי'. וא"ת עוד כי מכוין מאי הוי והא קיי"ל כרבא דאמר לקמן בפרק השוכר [ד' ס"ו] גבי בת תיהא ריחא לאו מילתא י"ל הני מילי גבי יין דלאו לריחא קא עביד. אבל וורד והדס דלריחא קא עביד. ריחא בכה"ג מילתא היא וכדאמר רבא בפ' כל שעה [שם] גבי הנאה הבאה לו לאדם בע"כ."
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
וכ"כ גם המאירי.
"ועטור זה נחלקו בו בגמ' ריש לקיש דוקא במעוטרים בורד ובהדס שמעטרים אותם מן הורדים שמקריבים לפניה ועיקר האסור מפני שנהנה מריח אותם הורדים ואע"פ שכל שאין מתכוין מותר חוששין שמא מתוך טרדתו יכוין להריח בהם וכן אע"פ שבבת תיהא אמרו ריחא לאו מילתא היא אין עיקרה להריח אבל זו עיקרה להריח וכל שעיקרו להריח ריחו אסור."
הרי למדנו ש'ריחא לאו מילתא'?
רוב דברי הראשונים בזה מובאים בשאר הסיכום.
התשובות:
- התשובה ה'קלאסית' היא שכאן אסור כי זה מיועד לריח. כ"כ רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי, רוקח רצא (לא ציטטתי) . וכ"כ גם אחרים שהוסיפו תירוצים נוספים.
- הר"ש הוסיף, שבע"ז אסור גם אם זה לא מיועד לריח. וכ"כ תוספות בלשון שמא.
- ריח שאינו אוסר זה ריח שמזיק למריח, אבל ריח שאין ממנו היזק – אסור. כ"כ תוספות, רבינו יונה בשם ר"י (לא ציטטתי), תוספות רבינו אלחנן (לא ציטטתי).
- בתוספות חכמי אנגליה (לא ציטטתי, ראיתיו בקובץ שיטות קמאי), נשאר על קושיה זו בצ"ע.
האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן
דברי הראשונים (נאמרו על הגמרא בע"ז)
תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
הר"ש משאנץ סובר שחייבים מלקות על ריח של ע"ז אפילו שלא כדרך הנאתן (שבתורה האיסור לא נאמר על אכילה)!
בדבריו התייחס לקושיא מהכלל 'ריחא לאו מילתא'. בתחילה ענה שכאן שזה עומד לריח – אסור, ואז הוסיף שבע"ז גם בדבר המיועד לאכילה ושתיה הנאת הריח אסורה (מהתורה!)
"דקא מיתהני מריחא. לא דמי לפת חמה ולחבית פתוחה ובת תיהא דפ' בתרא דשרי רבא משום דריחא לאו מילתא היא, דהנהו לא קיימי לריחא אבל וורד והדס עיקרייהו לריחא וכן קטרת דקודם מצותו מועלין ואחר שנעשה מצותו אסירא מיהא איכא דעביד לריחא. ועוד יש לפרש דבע"ז מיתסר ריחא אפי' במידי דעיקרו לאכילה ולשתייה דאע"ג דאמרי' בפ' כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן משמע הא איסורא איכא אם לא משום חולה שאין בו סכנה כרב אשי דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה הא אמרי' התם הכל מודים בכלאים שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ"ט לא כתיב ביה אכילה וה"ה נמי בע"ז, והא דכתיב ויאכלו זבחי מתים היינו דברי קבלה אבל באוריתא לא כתיב אכילה אלא לא ידבק בידך מאומה מן החרם, והא דשרי לקמן בת תיהא ישראל בדגוי אע"ג דבכעין איסור ע"ז החמירו בסתם יינם, היינו משום דההוא ריחא ליכא הנאה ואביי דאסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח חזק ביותר וכאילו נכנס הממש בתוך גופו דאפי' תמצא לומר דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה שתיה גסה יש לאסור הריח שדומה לממש אע"פ שאינו נהנה."
תוספות רבינו אלחנן ע"ז יב, ב
גם כתב כדברי הר"ש.
תוספות מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב
בתוספות כתב כדברי הר"ש, שלוקים [דאורייתא] על ריח ע"ז אפילו כשזו הנאה שלא כדרכה, בלשון 'שמא'. ייתכן שהוא סובר שבוודאי שאיסור ההנאה מריח הוא דאורייתא בדבר שנועד לריח, ומה שכתב כאן 'שמא' זה רק על דבר שלא נועד לריח (שמא אסור, ואם אסור שמא גם לוקים עליו).
"אלא בוורד והדס דקמתהני מריחא – הקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דאמרינן לקמן פ"ב (דף סו:) דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא ואפילו לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דהא דאמרינן (פסחים דף כד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מכל מקום איסורא מיהא איכא ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם דלוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבא בהו אכילה ובעבודת כוכבים נמי לא כתיב בה אכילה באורייתא אלא בדברי קבלה (תהלים קו) ויאכלו מזבחי מתים ואע"ג דכתיב (דברים לב) אשר חלב זבחימו יאכלו מכל מקום לא הוזכר אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה דאיתקש זבח למת ויאכלו מזבחי מתים כדאיתא פרק אין מעמידין (לקמן דף כט:) ואפילו אם תמצא לומר דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא אבל בת תיהא אע"ג דביין נסך מיירי דכעין איסור עבודת כוכבים החמירו בו התם ליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפילו את"ל דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה [ועי' תוס' לקמן סו: ד"ה אביי]."
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יח חלק ג
רבינו ירוחם חלק על הדברים לעיל לגבי הנאה שלא כדרך הנאתו, וכתב שנראה משאר הפוסקים שהנאה שלא כדרך הנאתו בע"ז מותר לחולה שאין בו סכנה [כלומר – איסורו רק מדרבנן].
ניתן לדייק מדבריו, שהוא חולק רק במקום שזו לא דרך הנאתו, אבל כאשר דרך הנאתו בריח האיסור מהתורה.
"וכתבו התוספות כי כל שאסור מחמת עבודה זרה אפי' שלא כדרך הנאתו אסור מן התורה ואינו נראה כן משאר הפוסקי' כי יין נסך אע"פ שהוא מחמת ע"ז במקו' חולי אפילו שאינו של סכנה מותר שלא כדרך הנאתו דכתיב ביה שתיה דכתיב ישתו יין נסיכם וה"ה בבשר בחלב כמו כלאי הכרם דלא כתי' בהו אכילה אבל כל דבר שכתוב בו איסור אכילה כגון ערלה מותר ליהנות בו שלא במקו' סכנה לרפואה במקום חולי שלא כדרך הנאתן כגון לסוך בזתים או לסוך בשמן של ערלה ושלא הביא שליש בישולו כך מוכח בההיא עובדא דמר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה."
עיקר הסוגיה בפסחים
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כו עמוד א
על הכלל 'קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה', מקשה הגמרא, שהרי למדנו בברייתא שהמריח בקטורת מעל (ופטור מכרת). ומתרצת, שריח שונה ממראה וקול, שיש בו מעילה לפני שנעשתה מצוותו, אבל לאחר שנעשתה מצוותו אין בו מעילה (וזו הכוונה בכלל שהבאנו בהתחלה). [המשך הגמרא עוסק בדיון על הכלל שדבר שנעשתה מצוותו אין בו מעילה, והמסקנה שהכלל נכון חוץ משני חריגים: תרומת הדשן ובגדי כהונה].
הקשר הדברים – הוכחה של רבא שבהנאה שבאה לאדם בעל כרחו, גם כשאין אפשרות אחרת, אם הוא מתכוון ליהנות עובר באיסור. והכלל 'קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה', נאמר בהקשר למראה שרואה הנכנס לקודש הקדשים לביצוע תיקונים וכדומה.
"… אמר אביי: מנא אמינא לה – דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא, דלא אפשר ומיכוין – ושרי. – ורבא אמר: שאני היכל דלתוכו עשוי. אמר רבא: מנא אמינא לה – (דתניא): +מסורת הש"ס: [דתנן]+ לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים, שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. והא הכא, דלא אפשר וקא מיכוין – ואסור. ותסברא? והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה! – אלא: מעלה עשו בבית קדשי הקדשים. איכא דאמרי; אמר רבא: מנא אמינא לה – דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא – איכא. מאי לאו – לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור. – לא, לאותן העומדין בחוץ.
גופא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. וריח אין בו משום מעילה? והא תניא: המפטם את הקטורת להתלמד בה או למוסרה לציבור – פטור, להריח בה – חייב. והמריח בה – פטור, אלא שמעל. – אלא אמר רב פפא: קול ומראה – אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש. וריח, לאחר שתעלה תמרותו – אין בו משום מעילה, הואיל ונעשית מצותו. למימרא דכל היכא דנעשית מצותו אין בו משום מעילה? והרי תרומת הדשן, דנעשית מצותה ויש בה משום מעילה, דכתיב ושמו אצל המזבח – שלא יפזר, ושמו – שלא יהנה, – משום דהוו תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. תרומת הדשן – הא דאמרן, בגדי כהונה – דכתיב והניחם שם – מלמד שטעונין גניזה. – הניחא לרבנן, דאמרי: מלמד שטעונין גניזה, אלא לרבי דוסא דפליג עלייהו, דאמר: אבל ראויין הן לכהן הדיוט, ומאי והניחם שם – שלא ישתמש בהם ביום כפורים אחר, מאי איכא למימר? – משום דהוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. – הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין, מאי איכא למימר? – תרי מיעוטי כתיבי, כתיב ושמו, וכתיב הערופה."
רש"י מסכת פסחים דף כו עמוד א
בהקשר למראות שרואים אנשי התחזוקה בקודש הקודשים, כתב רש"י (והובא בתוספות) שהכלל ש'קול מראה וריח אין בהם משום מעילה', הכוונה היא שאין בזה איסור תורה אבל מדרבנן יש בהם איסור (וכיוון שהאיסור רק דרבנן, כשחייבים להיכנס כך במקדש – לא אסרו חכמים).
רש"י ותוספות דיברו בשלב שהגמרא עוד לא אמרה שבריח יש מעילה, וגם הקשר דבריהם הוא על מראה ולא על ריח. מסקנת הגמרא היא שבריח יש מעילה (לפני שנעשית מצוותו).
יש לציין, שבפמ"ג (לקמן) הסיק שלדעת רש"י ותוספות אין איסור דאורייתא בריח.
"אין בהן משום מעילה – דאורייתא, הואיל ואין בהם ממש, וכיון דמדאורייתא שרו, כי לא אפשר כגון הכא – אמאי אטרחינהו רבנן, אלא מעלה בעלמא הואי."
תוספות מסכת פסחים דף כו עמוד א
התוספות רק הרחיבו את ההסבר של רש"י, שכיוון שהאיסור רק דרבנן, כשחייבים להיכנס כך במקדש – לא אסרו חכמים.
"ותסברא והאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה – פ"ה וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשה לר"י הא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא ופליג רבא ואסר בלא אפשר ומיכוון ומאי קא מוכיח אביי לרבא וי"ל דה"פ כיון דלא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא."
רמב"ם הלכות מעילה ה, טז
כך גם סיכם הרמב"ם את העולה מהסוגיה.
"קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין, במה דברים אמורים כשהריח בקטרת אחר שעלתה התימורת אבל אם הריח בקטרת כשתעלה תמרתה מעל."
דברי האחרונים (נאמרו בהקשר לסוגיה בפסחים)
בית אב (על הרמב"ם) הלכות שבת א, ה
הרב יצחק ענתבי, כדי להוכיח שהסוגיה בפסחים על הנאה הבאה בעל כרחו מדברת באיסור דאורייתא, הביא את דברי רש"י על הדוגמה של ריח ע"ז, וכתב שבזה ודאי שיש איסור דאורייתא.
"גם מדברי רש"י משמע דהסוגיא מיירי אפילו באיסור תורה שפירש אפשר וקא מכוין כגון ריח של עבודה זרה דבזה ודאי איכא איסורא דאורייתא…"
פני יהושע מסכת פסחים דף כה עמוד ב
כך כתב גם הפני יהושע, שהסוגיא מדברת בדאורייתא, והמקרה ה'קלאסי' של איסור דאורייתא בהנאה שמגיעה מאליה הוא בריח של ע"ז.
"שם אתמר הנאה הבאה לו לאדם וכו'. לכאורה משמע מסוגיא דשמעתין ומפירוש רש"י ותוס' לקמן גבי מעילה הוא דליכא [כ"ו ע"א], דעיקר פלוגתא דאביי ורבא היינו באיסורי הנאה מדאורייתא אפ"ה קאמר אביי דשרי ללישנא קמא באפשר ולא מתכוין וללישנא בתרא בלא אפשר ולא קמכוין, ולפי"ז אתי שפיר טובא מה שכתב רש"י ז"ל דהיינו כגון ריח של עכו"ם וכן כתב הר"ן ז"ל משום דפשטא דלישנא דהנאה הבאה לאדם משמע דהנאה זו באה לו מאיליו בלי שום מעשה בגופו והא לא משכחת אלא בכגון קול ומראה וריח דמייתי הש"ס בסמוך [כ"ו ע"א] וכיון דמסקינן דקול ומראה אין בהם מעילה וכ"ש דליתא בשאר איסורין א"כ תו לא משכחת להך מילתא דהנאה הבאה מאיליו אלא בריח לחוד. והיינו דוקא בעכו"ם דאילו בשאר איסורין הא פליגי אביי ורבא בעכו"ם בפרק השוכר את הפועל (דף ס"ו ע"ב) דאביי אמר ריח מילתא היא ורבא אמר ריח לאו מילתא היא אם כן האיך יחמיר רבא טפי מאביי לענין ריח, ולכך הוצרך רש"י לפרש דאיירי בריח דעכו"ם ובכה"ג כו"ע מודים דאסור מדאורייתא כמ"ש תוס' בפרק קמא דע"ז (דף י"ב ע"ב ד"ה אלא) גבי חנויות מעוטרות בוורד והדס דכיון דבעכו"ם לא כתיב ביה אכילה אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן מדאורייתא. משא"כ בשאר איסורין דלא הוי אלא באיסורא דרבנן היכא שאין עיקרן עומד לריח משו"ה נקיט רש"י ריח דעכו"ם משום דהוי מילתא דפסקא דאסור מדאורייתא."
עמודי אש סימן יג אות יב
רבי ישראל אייזנשטיין, חלק על ה'יד המלך' שכתב שאיסור ריח של ע"ז אסור משום רוצה בקיומו, כי רוצה בקיומו הוא איסור דרבנן והריח אסור מהתורה.
"וראיתי להעיר על דברי היד המלך [פרק ט מהלכות ברכות הלכה ט] שכתב דאיסור ריח עבודה זרה הוא משום רוצה בקיומו. עי"ש. וליתא, דהא ריח בעבודה זרה אסור מן התורה וכמבואר בפרק כל שעה, ואיסור רוצה בקיומו הוא רק מדרבנן וכמו שכתב הפרי חדש באורח חיים [סימן תנ סעיף ו]. ותו דלפי דברי הטור ושלחן ערוך שם דגם בחמץ בפסח אסור רוצה בקיומו, אם כן מדוע דעת כמה פוסקים דגם חמץ בפסח מותר ריחא. וגם להאוסרים הוא משום דעל כל פנים משהו איכא ולא משום רוצה בקיומו. ומה שהכריחו לזה להיד המלך משום שתמה שם על הרמב"ם שכתב דאם נתערב ריח שמותר להריח בריח שאסור להריח, דאם הרוב מההיתר מותר, ולכן הקשה דבעבודה זרה לא מועיל ביטול. לא קשיא מידי, דהרמב"ם לא קאי התם על איסור ריח בעבודה זרה רק על שאר הדברים שהזכיר שם. וכן כתב המעשה רוקח שם בשם מהר"ש. ואם כן מעיקרא לא קשיא."
יד המלך (לנדא) הלכות ברכות פרק ט
בספר יד המלך, הבין שהגמרא בפסחים שאומרת שיש מעילה בריח מתכוונת לומר שיש מעילה בסממנים שעושים את הריח [ניתן להסביר שכוונתו שגם אם רק עושה מעשה קל, כגון שמתקרב לבשמים כדי להריח ייחשב מעילה, שכן זה פעולה בבשמים. בשונה ממי שעבר מחוץ לעיר והריח בשמים, שלא עשה שום פעולה בבשמים], ומזה הקשה – משום מה אסור להריח בשמים של ע"ז?
התשובה שלו היא שהאיסור הוא משום שנהנה מע"ז (הוא דיבר על רוצה בקיומו, ושזה יותר חמור מרוצה בקיומו, כיוון שכתב אח"כ שזה איסור דאורייתא אני מסביר אותו שהכוונה שנהנה מע"ז). וזה איסור דאורייתא.
"והנראה לי לחדש בדין זה, דהנה יש עלינו להבין גוף הטעם של איסור ריח דע"ז, הלא אנו רואין באיסור הקדש דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ואף דמסיק הגמרא בפרק כל שעה [פסחים] דף כ"ו [ע"א] דריח מועלין בו, היינו דמועלין בסממנים ומשום דיש בהם ממש, אבל גוף הריח עצמו דאין בו ממש ודאי אין מועלין בו, ולמה יהיה ריח אסור בע"ז. וגדולה מזו מצינו בירושלמי פ"ה דביצה [הלכה ה'] דחמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת, וחשיב [שם] בשלהבת של ע"ג מותרת לכתחילה ליהנות ממנו משום דאין בו ממש, והלא גם ריח אין בו ממש ולמה של הנאת שלהבת מותר והנאת הריח אסור.
ויגעתי להמציא מקום נכון לאיסור זה, ומצאתי דהא אנן קיימינן דרוצה בקיומו אסור באיסורי הנאה, וכמסקנת הסוגיא דפרק השוכר את הפועל [ע"ז] דף סד [ע"א], והביאו רבינו בפי"ג מהלכות מ"א [הלכה כ"א]. והנה שורש האיסור של רוצה בקיומו באיסורי הנאה אינו רק הנאה זו עצמה של מילוי רצונו בהקיום, וניחא בזה פירוש הערוך שהביא התוס' ע"ז דף ס"ד [ע"א] ד"ה ר' עקיבא שפירש מקיים בכלאים שמניח כלאים ליגדול בתוך שדהו, והתוס' שם תמהו על פירוש זה דהיאך לוקה והלא הוי לאו שאין בו מעשה. ואף דכל רוצה בקיומו אין ההנאה מעצם האיסור, רק דההנאה הוא השגת השלמת הרצון דנתמלא חפצו ורצונו ע"י איסורי הנאה. וכמו כן גם בריח של איסור הנאה, אף דבעצם הריח לא היה שייך בו איסור ומשום דאין בו ממש, בכל זאת באם רצונו בכך להריח ריח של ע"ז והריח בו הרי נהנה מהשגת חפצו ורצונו ע"י ע"ז, וגרע טובא מאיסור של רוצה בקיומו. ולכן שפיר בשלהבת של ע"ז דאין בו מקום לאיסור רוצה בקיומו, שהרי בריבוי השלהבת הרי הוא רוצה להרבות התבערה ולשרוף הע"ז עוד מהר יותר, הגם דהוא נהנה בריבוי התבערה הזאת, בכל זה כל למעט בתיפלה ודאי שרי, וכמו שאמרו בריש השוכר את הפועל [ע"ז סג, ב], ולפיכך שפיר בשלהבת של ע"ז מותר להנות לכתחילה.
והנה מילוי רצון והשלמת החפץ הזה לא שייך רק בהריח באיסור במזיד, דשייך שפיר לומר דנפשו איותה ויעש והשיג תאותו והשלים רצונו על ידי ע"ז. משא"כ בהריח באיסור בשוגג לא שייך בזה שום לתא דאיסור כלל, דהא בגוף הריח אין בו איסור דהא אין בו ממש, והשלמת הרצון והחפץ ג"כ לא שייך בהנאה בשוגג, דאף דבשעת הריח נהנה ממנו, הלא ההנאה זו באה לו ממילא והוא לא ראה ולא ידע כלל מההנאה טרם באה אליו, ואיזו השלמת הרצון שייך בדבר שלא ידע כלל, ואדרבה יכול להיות דאם היה יודע מזה היה געלה נפשו מליהנות מדבר איסור, ולכן בחיוב קרבן מעילה כיוון דאין קרבן מעילה רק בשוגג על כן שפיר אין בריח שום מקום לקרבן מעילה כלל. וניחא בזה הא דדייק הגמרא [פסחים שם], דמעילה הוא דלית בהו אבל איסורא איכא, והיינו איסור תורה וכדמוכח שם בסוגיא פרק כל שעה, אמנם עדיין לא נדע טעם הדבר דאם אין בריח קרבן מעילה ומשום דאין בו ממש מהיכי תיתי יהיה בו איסור תורה. ולפי מה שהסברתי ניחא, דכיוון דאיסור הנאה בהקדש בלתי קרבן חיוב מעילה אין מקום לאזהרתו רק במזיד, ובמזיד שפיר קאמר הגמרא דמעילה הוא דלית בהו, דהיינו חיוב קרבן מעילה אשר על הנאת שוגג אין בהו, אבל איסורא איכא, דהיינו דליהנות במזיד מוטל עליו איסור תורה שלא ליהנות גם מקול ומראה וריח של הקדש, דאף דכל אלה אין בגוף ההנאה שלהם ממש, בכל זאת אם רוצה ליהנות מהם יהיה רצון זה באיזה הנאה שיהיה, בכל אופן אסור לו למלאות תאותו ורצונו ולהשלים חפצו מהקדש. וכן מורה גם שם בירושלמי שהבאתי בשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין בו, הרי הנאת שלהבת של הקדש אסור לכתחילה, ואף דהנאת שלהבת של ע"ז מותר אף לכתחילה, והחילוק הוא משום דבע"ז כל למעט בתיפלה שרי, ולכן בשלהבת דהוא למעט בתיפלה כל הנאתו שרי, משא"כ בהקדש כל אופן של מילוי רצון של נהנה אסור."
ביאור הלכה ריז, ז
הביאור הלכה הניח שאיסור ריח ע"ז הוא דאורייתא (שאיסורו משום "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"), ולכן התקשה במה שפסקו שכאשר יש ספק שקול על בשמים אם אסורים משום ע"ז יש לברך עליהם. וכתב שאם נגיד שכל האיסור בריח הוא רק דרבנן אין קושיה, והפנה לפמ"ג [שהסיק שיש בזה מחלוקת ראשונים] והשאיר בצ"ע.
"ואם רוב – עיין במ"ב שכתבתי דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך כן הסכים במגן גבורים וכדעת הרוקח שלא מצינו מי שיחלוק עליו. ולענ"ד קשה כיון דהוא מחצה על מחצה הו"ל ספיקא דאורייתא דריח של ע"ג הוא מלא ידבק בידך מאומה מן החרם [וכמו שכתוב בפירוש המשניות להרמב"ם[1]] ולחומרא דיינינן ליה וא"כ כיון שאסור להריח מספיקא איך אפשר לברך עליו אם לא דנימא דכל עיקרו של ריח אינו אלא מדרבנן ועיין בפמ"ג וצ"ע:"
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם ריז, ז
הפמ"ג, על דברי השו"ע והמג"א לגבי המריח ריח מהעיר שיש לו ספק אם הוא ריח של ע"ז, כתב שביחס לשאלה אם ריח אסור מהתורה או מדרבנן, מהרמב"ם משמע שאסור מהתורה ומרש"י ותוספות משמע שאסור מדרבנן.
מדבריו ברור שהוא לא סבר שיש דין מיוחד בריח של ע"ז, כי המקורות שהוא מביא הם ביחס למעילה בריח [הערה: לא מובן איך למד כך מרש"י ותוספות, הם דיברו בשלב של אמצע הסוגיה ש"קול מראה וריח אין בהם משום מעילה", אבל מסקנת הגמרא היא שבריח יש מעילה לפני שנעשתה מצוותו, וזה בדיוק מה שפסק הרמב"ם. כך תמה עליו גם אחד מרבני זמנינו[2]].
(במשבצות זהב קצו, א כתב כחלק מתירוץ קושיה בדעת הראב"ד, שהאיסור להריח בבשמים של ע"ז הוא איסור דאורייתא).
אח"כ מצאתי, שבספרו ראש יוסף כתב הפמ"ג עצמו, שבע"ז ריח אסור מהתורה.
"אינו. עיין מ"א. בחדושינו [ראש יוסף ברכות נג, א ד"ה ת"ר היה] הארכנו, חדא דמה בכך דעשוי למכור לעבודה זרה הזמנה לאו מלתא אם לא שמכרו כבר, ב'. אי ריח איסור דין תורה אסור או דרבנן עיין ר"מ הלכות מעילה פרק ה' הלכה י"ו משמע דין תורה, ורש"י [ד"ה אין בהן] ותוספות [ד"ה מעילה] פסחים כ"ו [ע"א] משמע דרבנן…"
ראש יוסף מסכת פסחים דף כו עמוד ב
"עיין בהג"א כאן קול ומראה וריח אין בו מעילה הא איסור' איכא. ונ"מ קול ע"ז ומראה ע"ז לעיין במראות הצובאות של ע"ז איכ' איסור דרבנן. ומיהו ריח של ע"ז דאוריית' הוה דבמקדש לאחר שנעשה מצותו הוה איסור דרבנן ובע"ז הוה דאוריית'."
[1] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות ח, ו
"כבר ידעת שמפורש בתורה שאסור ליהנות בשום דבר משל עבודה זרה, והוא אמרו יתעלה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ונר של גוים אסור להבדיל עליו מפני שלא שבת, כלומר שלא הושבת בשבת, וכלל הוא אצלינו אור שלא שבת אין מברכין עליו. ובשמים של גוים אין מברכין עליהם לפי שכל מעשיהם אינם אלא לשם עבודה זרה וכל הקשור בה".
[2] דברי חן ברכות מג, ב, עמ' 572 באוצה"ח (מהרב מתתיהו מינצר. בני ברק תשפ"א)
"ודברי הפמ"ג צ"ע דנראה דמה שהביא מרש"י בפסחים הוא מש"כ קול של כלי שיר שהן הקדש וריח הקטורת אין בהן משום מעילה דאורייתא הואיל ואין בהם ממש וכיון דמדאורייתא שרו וכו' עכ"ל ומה שהביא מהתוס' נתכוון למש"כ התוס' שם בד"ה ותסברא דלא אסירי אלא מדרבנן וקשה דכל זה הוא בס"ד דהגמ' שם דקול ומראה וריח אין בהם מעילה לפי שאין בהם ממש אבל למסקנת הגמ' ריח רק לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה הואיל ונעשית מצותו".