אסור ליהנות משמיעת שירים ומנגינות ששרים או מנגנים לעבודה זרה, וכן אסור ליהנות מראיית צורותיה של עבודה זרה או מהרחת קטורת שמקטירים לה (רבנו ירוחם יז, ה, שו"ע קח, ז; קמב, טו). והמפנה עצמו ליהנות או להתבונן בהם, עובר באיסור תורה, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (שבת קמט, א; להלן יג, א).
הנצרך לעבור בדרכו ליד מקום פולחן בעת שעולה ממנו ריח קטורת שמקטירים שם, או בעת שנשמע ממנו קול שירה או נגינה ששרים או מנגנים לפני העבודה זרה, או במקום שהוא רואה את נויה – רשאי לעבור בתנאי שאינו מתכוון ליהנות ממנה, וגם אין הכרח שיהנה ממנה, כגון שאם יעלה לו רצון ליהנות יוכל לסתום את אפו שלא יריח, או לאטום את אוזניו שלא ישמע, או להסב את מבטו שלא יראה. ואזי כל זמן שאינו מתכוון ליהנות, גם אם יריח או ישמע או יראה, מותר לו לעבור. אבל אם אינו יכול להימנע מלהריח או לשמוע או לראות, גם אם אינו מתכוון ליהנות – אסור לו לעבור שם. קל וחומר שאסור לו לעבור שם כשהוא מתכוון ליהנות (רבנו ירוחם שם; ש"ך קמב, לד). דין הנאה ממוזיקה ותמונות שהוקלטו וצולמו במקום פולחן יבואר להלן (יג, ח).[8]
שאלו הראשונים על רשב"ל: והרי הקונה אינו מתכוון להריח. וביארו, שהואיל והוא מתעכב שם יש חשש שיתכוון ליהנות (ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי ועוד). עוד שאלו, הרי מקובל 'דריחא לאו מילתא היא', ומדוע אסור. רבים ביארו שבדבר המיועד לריח, כמו ורד והדס, ריחא מילתא היא ואסור (רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי, רוקח, ועוד). ויש אומרים שמשום חומרת ע"ז מחמירים גם בריח היוצא מדבר שלא נועד לריח (ר"ש משאנץ. ויש אומרים בשם ר"י, שהריח שאין בו איסור הוא ריח שמזיק לזה שמריח אותו).
מפשט הגמרא בפסחים כו, א, עולה שהנאה מריח של הקדש אסורה מהתורה, ואילו הנאת מראה וקול מדרבנן, וכ"כ רש"י שם, סמ"ג (עשין רי), וכן משמע מרמב"ם (מעילה ה, טז). רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה) השווה את דין ע"ז להקדש, והביאו ב"י ושו"ע יו"ד קמב, טו, וביאר ראש יוסף (פסחים שם), שגם לעניין ע"ז איסור ריח מדאורייתא ואיסור קול ומראה מדרבנן, וכן עולה מתורת מרדכי (קכח, ב), הרב יצחק ענתבי (בית אב על רמב"ם שבת א, ה), ופני יהושע (פסחים כה, ב). ועי' ביאור הלכה (ריז, ז, 'ואם רוב'). ויש סוברים שלעניין ע"ז גם קול ומראה אסורים מדאורייתא (חת"ס חולין פט, א), ומאידך יש שכתבו שלעניין ע"ז אף ריח אסור מדרבנן (תוס' ישנים יומא ס, א; חכמת התורה לרש"ק ויצא עמ' שצו).
הנאה הבאה לאדם בעל כרחו: מהסוגיה בפסחים כו, א, עולה שהלכה כרבי שמעון, שאם לא מתכוון ליהנות, מותר ללכת בדרך בה יריח או יראה או ישמע ע"ז גם כאשר יש לו דרך אחרת. ק"ו שמותר ללכת בה כאשר אין לו דרך אחרת, היינו: 'אי אפשר ולא מיכוון'. הוסיפו תוס' (כה, ב, 'לא אפשר'), שגם לרבי שמעון בפסיק רישא אסור. ביאר רא"ש (פסחים ב, ב) שההיתר הוא "כגון שיכול לסתום נחיריו שלא יהנה מן הריח", ואז גם אם לא יסתום נחיריו מותר. אבל אם אינו יכול לסתום את האף, גם אם אינו מתכוון ליהנות, כיוון שהוא פסיק רישא שבהליכתו שם יריח קטורת ע"ז – אסור. וכ"כ רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה). וכ"כ למעשה ש"ך קמב, לד. (דבריו בוארו ב'חפץ חיים' כלל ו, הגהה על באר מים חיים ס"ק יד). מנגד, לר"ן (חולין לב, א, מדפי הרי"ף), אם אינו מתכוון ליהנות, גם בפסיק רישא שיהנה, מותר, משום שבאיסורי הנאה הולכים אחר הכוונה, ואם אינו מתכוון ליהנות, ההנאה שבאה לו בעל כרחו אינה נחשבת הנאה. וכן נראה מהגהות ריא"ז על שלטי גיבורים.
