שימוש למצווה בדבר של ע"ז
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מו עמוד א עד דף מז עמוד א
לאחר שהגמרא עוסקת בדין דבר המחובר לקרקע שלא נאסר משום ע"ז, עוברת לדון האם הוא ראוי לבית המקדש ולמצווה. בסוגיה זו יש כמה שאלות:
לשאלה על שימוש באבני הר שהשתחוו לו למזבח – הגמרא מביאה ראיה שאסור (הגמרא שם מביאה קושיות על הראיה ודוחה את הקושיות).
עוד שואלת לגבי שינוי, שהדבר שנעבד בהיותו מחובר כעת נשתנה, האם מותר להביא ממנו קרבן – הגמרא מביאה ראיה לאסור ודוחה את הראיה. אין הכרעה.
השאלה האחרונה לענייננו היא לגבי מצווה, האם במקרה שהשתחוו ללולב (בהיותו מחובר) הוא נאסר למצווה כי הוא מאוס. הגמרא מביאה הסבר נוסף לפיו השאלה היא על ע"ז שהגוי ביטל – האם לאחר שנדחתה למצווה נשארת דחויה – הגמרא מסיימת בתיקו. הגמרא מזכירה גם שצמר לציצית מבהמה שהשתחוו לה – זו בעצם אותה שאלה.
"בעי רמי בר חמא: המשתחוה להר, אבניו מהו למזבח? יש נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה? את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה, מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא? אמר רבא: ק"ו, ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט – אסור במחובר לגבוה (ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית. רש"י), דכתיב: אלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, לא שנא תלוש ולא שנא במחובר, נעבד שאסור בתלוש להדיוט – אינו דין שאסור במחובר לגבוה…
בעי רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו למנחות? יש שינוי בנעבד, או אין שינוי בנעבד? אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, ת"ש: כל האסורין לגבי מזבח – ולדותיהן מותרים, ותני עלה: רבי אליעזר אוסר; ולאו אתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת – כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו – ד"ה אסורין? וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו דמי. איכא דאמרי: מחלוקת – כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו – ד"ה אסור, והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי. הכי השתא, התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה, דשא הוא דאחיזא באנפה (דלתי הרחם היו סגורין בפניו. רש"י), הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא.
בעי ר"ל: המשתחוה לדקל, לולבו מהו למצוה? באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך, דאפילו להדיוט נמי אסור, כי תיבעי לך – באילן שנטעו ולבסוף עבדו; ואליבא דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך, דאפי' להדיוט נמי אסור, כי תיבעי לך – אליבא דרבנן, לענין מצוה מאי? מי מאיס כלפי גבוה או לא? כי אתא רב דימי אמר: באשירה שביטלה קמבעיא ליה, יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות? … תיקו. בעי רב פפא: המשתחוה לבהמה, צמרה מהו לתכלת? תכלת דמאי? אי תכלת לכהנים, היינו בעיא דרמי בר חמא! ואי תכלת לציצית, היינו בעיא דר"ל! אין ה"נ דלא הוה למיבעי ליה, והאי דקא בעי ליה הא, משום דאיכא מילי אחרנייתא…"
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כח עמוד א
הגמרא מביאה שאין לתקוע בשופר של ע"ז ובדיעבד יצא, אבל בשופר של עיר הנדחת גם בדיעבד לא יצא כי הוא עומד לשריפה ונחשב כשרוף ואין לו שיעור. הטעם שבו עוסקת כל הגמרא שם הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
"אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה – לא יתקע, ואם תקע – יצא (דמצות לאו הנאה נינהו. רש"י). בשופר של עיר הנדחת – לא יתקע, ואם תקע – לא יצא. מאי טעמא? עיר הנדחת – כתותי מיכתת שיעוריה."
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לא עמוד ב
הגמרא מחלקת בין לולב של ע"ז שלכתחילה אין ליטול ובדיעבד יצא, לבין לולב של 'אשירה דמשה' ועיר הנדחת שעומד לשריפה ונחשב כשרוף ואין לו שיעור.
"של אשרה ושל עיר הנדחת. ושל אשרה פסול? והאמר רבא: לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל – כשר! – הכא באשרה דמשה עסקינן, דכתותי מיכתת שיעוריה. דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, שמע מינה.
רש"י מסכת סוכה דף לא עמוד ב
"לא יטול – דמאיס לגבוה.
ואם נטל כשר – ואף על גב דאיסורי הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו."
הר"ן על הרי"ף מסכת סוכה דף יד עמוד א ד"ה 'של אשירה'
מהר"ן יוצאים לנו שני דברים:
- החילוק בגמרא הוא בין ע"ז של ישראל שעומדת לשריפה ולא יוצאים בה יד"ח, לבין ע"ז של גוי שיש לה אפשרות של ביטול ולכן בדיעבד אפשר לצאת בה יד"ח.
- זה שבע"ז של גוי לכתחילה לא – זה רק לפני הביטול, אבל לאחר הביטול מותר ליטול אותו לכתחילה!
"באשרה דמשה כלומר אותן אשרות שמצאו ישראל בארץ דהוו ע"ז דישראל דלית להו בטול כדכתיב ואשריהם תשרפון באש דכתותי מיכתת שעוריה דכל העומד לישרף כשרוף דמי אבל באשרה דעכו"ם לא יטול ואם נטל כשר… והא דרבא אפילו קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפילו לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דריש לקיש מבעיא ליה התם בפרק כל הצלמים (דף מז א) רבא פשיטא ליה וכו' כמ"ש שם בס"ד."
תוספות מסכת עבודה זרה דף מז עמוד א ד"ה מי מאיס
התוס' לא פירשו כר"ן, אלא מסבירים שמה שרבא אמר שלכתחילה לא זה לפני ביטול ושאלתו של ר"ל היא לאחר ביטול.
"מי מאיס או לא – ר"ל אית ליה שפיר דרבא (סוכה לא:) דלולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא מיירי אחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא."
בית יוסף אורח חיים סימן תרמט
בב"י לאחר שהביא את דברי הר"ן כתב שמרש"י לא משמע כך, ונראה לי שכוונתו שלרש"י גם לאחר ביטול אין ליטול אותו לכתחילה.
"וכתב הרב המגיד (פ"ח ה"א) דעת רוב המפרשים שראיתי הוא לפרש באשרה דמשה שהיתה בארץ בימי משה שלא היה לה ביטול לפי שהיתה של ישראל דזכו בארץ והוא הדין לעבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול שאף היא אין יוצאין בה אבל אשרה אחרת של גוי אף היא דינה כעבודה זרה אחרת שאם נטל יצא ומכל מקום [אף] בעבודה זרה אם נתכוין ישראל לזכות בה הוה ליה עבודה זרה דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום טוב שני שאדם יוצא בשאול עכ"ל וכן כתב הר"ן (יד. ד"ה של אשרה) וכך הם דברי רבינו וכתב עוד הר"ן (שם) דהא דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר אפילו קודם ביטול הוא דאי לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואף על גב דרב מיבעיא ליה בפרק כל הצלמים (ע"ז מז.) רבא פשיטא ליה כמו שכתבתי שם (כ. ד"ה וגרסינן תו בגמרא בעי רשב"ל) עכ"ל ומיהו מדברי רש"י (לא: ד"ה לא יטול) שכתב לא יטול משום דמאיס לגבוה לא משמע הכי."
תוספות מסכת סוכה דף לא עמוד ב ד"ה באשרה דמשה
התוס' מביאים דעה נוספת בסוגיה, דעת ר"ת, שהחילוק בגמרא הוא בין לפני ביטול שאפילו בדיעבד לא יוצאים יד"ח לבין אחרי ביטול שבזה בדיעבד יוצאים יד"ח.
"ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז."
מרדכי מסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין רמז תשטז
במרדכי הדברים יותר מפורשים שלפי ר"ת לא יוצא ידי חובה בדבר של ע"ז לפני ביטול. והוסיף שאם נתבטל לאחר שהגיע זמן המצווה יש להחמיר.
"ורבינו תם פירש דאפי' בע"ז של עכו"ם לא יצא אלא דווקא לאחר ביטול ואפילו לאחר ביטול לכתחילה לא יטול ואם נטל יצא וכגון שנתבטל מעי"ט אבל בי"ט בעיא היא פרק כל הצלמים אם יש דיחוי אצל מצות ולא אפשיטא:"
שו"ע או"ח תרמט, ג הלכות לולב
השו"ע בדיני לולב ושופר פסק שהחילוק הוא ששל ישראל פסול, ושל גוי לכתחילה לא ובדיעבד יצא, ולא כתב שזה דווקא כשנתבטל. ולגבי נר אסר להשתמש גם במקרה שביטל, מכאן נראה שפסק כתוס'.
מהרמ"א בהלכות לולב נראה שפסק כתוס', ובהלכות שופר הביא את דעת ר"ת כ'יש מחמירין'.
"וכן של עיר הנדחת ושל אשירה של ישראל פסול אבל של עבודת כוכבים לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך דלא בעינן לכם… הגה: ודוקא שלא נתכוון לזכות בו, אבל אם נתכוון לזכות בו ה"ל של ישראל דאינו יוצא בו; ודוקא קודם שנתבטל, אבל אם נתבטל ביד כותי, אפי' מכוון לזכות בו אח"כ, יצא בדיעבד."
שו"ע או"ח תקפו, ג
"תקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל, לא יצא, שאינה בטילה עולמית וכתותי מיכתת שעוריה. אבל בשל עבודת כוכבים של עובד כוכבים, וכן במשמשי עבודת כוכבים של עובד כוכבים, לא יתקע; ואם תקע בו, יצא. והוא שלא נתכוין לזכות בו; אבל אם נתכוין לזכות בו, לא יצא, דהוה ליה עבודת כוכבים של ישראל. (ויש מחמירין דאפילו בשל עובד כוכבים אינו יוצא, אלא בנתבטל בערב יום טוב (מרדכי)."
שולחן ערוך או"ח קנד, יא
בשו"ע פסק גם דין נוסף לאסור להשתמש לבית הכנסת בנרות ששימשו לע"ז, למרות שנתבטלו. ביו"ד קלט, יג כתב דין זה גם לגבי נר שבת ונר חנוכה. מקור דבריו הוא במרדכי בשם ראבי"ה.
"נרות של שעוה שנתנם כותי לעבודת אלילים וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל אסור להדליקם בבית הכנסת. הגה: אף על פי שמותרים להדיוט. מומר עובד כוכבים שנתן שעוה או נר לבית הכנסת אסור להדליקו."
שולחן ערוך או"ח יא, ח
גם את הדין שהגמרא בע"ז הזכירה בסוף הסוגיא השו"ע מביא, שצמר של בהמה שהשתחוו לה פסול לציצית.
"המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית."
מגן אברהם סימן תקפו
המג"א הסביר שפסיקת השו"ע והרמ"א היא כדעת התוס', ושמה שכתב בדין ציצית 'פסול' הכוונה לכתחילה אבל בדיעבד יוצא בזה.
"ונ"ל דדעת הטור והרב"י והפוסקים כמ"ש התו' בע"א דבעי' דר"ל אינו אלא לכתחל' ובזה מתורצי' כל הקושיו' שהקשו התו' בסוכ' ע"ש וא"כ הוי דינא הכי בדיעבד יצא אפי' בלא ביטול ולכתחלה לא יטול אפי' אחר שנתבטל דמאיס כלפי גבוה וכ"כ סי' קנ"ד סי"א ולפ"ז צ"ל דהא דכתב בסי' י"א ס"ח צמרה פסול היינו לכתחלה דבדיעבד יצא."
משנה ברורה סימן תקפו ס"ק יח
גם במשנ"ב פסק כדעת התוס', ואמנם הוסיף שמי שהיה לו רק שופר כזה ותקע בו ואח"כ מצא שופר כשר – צריך לתקוע שוב כדי לצאת יד"ח לדעת ר"ת, ובלי ברכה. ומצד שני הכריע בשער הציון שאין לסמוך על שיטת הר"ן ולהתיר לכתחילה אם נתבטלה.
"ולענין דינא קי"ל כסברא הראשונה שהוא סברת רוב הפוסקים ואפילו בלא נתבטלה כלל יכול לתקוע בו אם אין לו אחר, רק אם ימצא אח"כ שופר כשר צריך לתקוע בו מחדש לצאת ידי סברא זו ובלי ברכה:"
שער הציון סימן תקפו, כו
"והוא בעיא דלא אפשטא לפירוש התוספות בעבודה זרה דף מ"ז דיבור המתחיל מי מאיס, וכן דעת ריטב"א ראש השנה כ"ח בשיטת רש"י, וכן כתב הר"ן בשם הראב"ד בעבודה זרה, אברא דהר"ן והרשב"א בסוכה (שהוא גם כן להריטב"א כידוע) הכריעו דלשיטת רש"י בביטל מותר לכתחלה, וצריך עיון. איך שיהיה, יש להחמיר בזה משום דכן משמע דעת רמ"א לקמן בסימן תרמ"ט סעיף ג, עיין שם, וכן משמע הכרעת מגן אברהם בסעיף קטן ו ומטה יהודא, עיין שם:"
סיכום
דבר ששימש לע"ז פסול משימוש לקרבן ולמזבח. לגבי שימוש למצווה נחלקו:
- דעת הר"ן שע"ז שלא נתבטלה אסורה למצווה לכתחילה ואם נתבטלה מותרת לכתחילה.
- דעת התוס' שאסורה לכתחילה, בין נתבטלה ובין לא נתבטלה.
- דעת ר"ת שכשלא נתבטלה פסול גם בדיעבד, וכשנתבטלה פסול לכתחילה ובדיעבד כשר.
מהשו"ע והרמ"א נראה שפסקו כתוס', וכך פסקו המג"א והמשנ"ב.
הטעם לאסור הוא משום מיאוס.