כל הדברים שלא נאסרו בהנאה למרות שעבדום, כגון דברים שאין בהם תפיסת יד אדם כאבנים ובהמות (לעיל ג), או שהתבטלו על ידי גויים (לעיל ה), כיוון שעבדו אותם, נעשו מאוסים ונפסלו לעבודת המקדש (ערוה"ש העתיד איסורי מזבח נה, כ). לפיכך, המשתחווה לבהמתו – נפסלה לקורבן, ואין עושים מצמרה בגדי כהונה. המשתחווה לאבני הר – נפסלו לבניית המזבח. המשתחווה למעיין שנובע בחצרו – כל המים שהיו בו באותה עת פסולים לניסוך המים. וכן עץ אשרה שגויים עבדוהו ואח"כ ביטלו אותו – אין מביאים ממנו גזרי עצים למזבח (רמב"ם איסורי מזבח ד, ז).
נחלקו הראשונים האם דברים אלו נאסרו גם לשאר מצוות, כגון לשופר, לולב וציצית. למעשה נפסק, שגם אם היו של נוכרי וביטלם, כך שהם מותרים בהנאה, נעשו מאוסים למצווה ולכתחילה לא ישתמש בהם לצורכי מצווה.
בדיעבד, אם השתמש בהם למצווה, הדין תלוי בשאלה האם ניתן לבטלם או לא. אם הם של ישראל, לא קיים את המצווה, שהואיל וחובה לאבדם מהעולם, הם נחשבים כמושמדים וממילא אין אפשרות לקיים בהם מצווה. אולם אם הם של נוכרי, כיוון שאפשר לבטלם הם אינם נחשבים כמושמדים, ולמרות שבפועל לא בוטלו ולכן הם אסורים בהנאה, בדיעבד יצא בהם ידי חובת קיום המצווה, כי קיום המצוות אינו נחשב הנאה.[9]
כהמשך לכך כתב בשו"ת רא"ם פא (לר' אליהו מזרחי), שמותר ליהנות מבגד שכמרים לבשו בעת ששימשו לע"ז, אך אין להכין ממנו טלית של מצווה, משום שהוא מאוס. וכ"כ שו"ע יו"ד קלט, יג. אולם התיר הרא"ם שם להיכנס לבית כנסת עם בגד שהיה של כמרים.
