השכרת בית לגוי
סיכום
המשנה מפרטת דיני מכירת והשכרת נדל"ן לגויים בא"י, סוריא וחו"ל, ומסייגת ש'אף במקום שהתירו להשכיר – לבית דירה אסור מפני שמכניס לתוכו ע"ז, והתורה אמרה "לא תביא תועבה אל ביתך". בכמה מקומות הגמרא מנסה לפשוט מכאן ששכירות לא קונה, כלומר השוכר לא נעשה בעלים גמור של הנכס, כי אילו היה נעשה בעלים הרי הבית כלל לא היה של היהודי. ואמנם הגמרא דוחה שזה משום חומרת עבודה זרה.
התוספתא מחלקת שבאורוות אוצרות ופונדקאות מותר להשכיר. הירושלמי באופן מפתיע כותב שבמקום שנהגו למכור (חוץ לארץ) מותר אף להשכיר לבית דירה.
כמה ראשונים הזכירו את האיסור מבלי לסייג דבר (ר"ח ע"ז כא, א; רי"ף ע"ז ו, ב; אשכול קצ, ב; רמב"ם הלכות ע"ז י, ד; ר"י מלוניל ע"ז משניות ו, ב).
אמנם בעלי התוספות כתבו שמנהג להקל בזה, וניסו לתת הסברים. הטענה העיקרית היא שהירושלמי מתיר בחו"ל. אמנם עדיין נותר להסביר מה טעמו של הירושלמי ולהראות שאינו חולק על הבבלי והתוספתא.
חלק מההסברים מתמקדים בלהוכיח שמדובר באיסור דרבנן:
- האיסור מהתורה לא עוסק בהבאת ע"ז אלא ברכישת והחזקת ע"ז. (רא"ה)
- האיסור מהתורה הוא רק כאשר היהודי מכניס ברצונו, ולא כאשר הגוי מכניס בלי רצונו.
- האיסור מהתורה הוא רק בבית שדר בו ממש עד שחייב במזוזה, ולא בבית מושכר.
- האיסור מהתורה הוא רק 'בביתך' ובחוץ לארץ לא קיים המושג 'בית'. (רבנו חיים, ורבים חלקו, שהרי לא ייתכן לומר שאין קניין ליהודי בחוץ לארץ)
- אמנם לפי ההלכה שכירות לא קונה, אך יד האומות תקיפה עלינו וחייבים לדון בדיניהם, ובדיניהם שכירות כן קונה.
- הקרקעות אינן באמת שייכות ליהודי, כי אנו משלמים מכס לגויים על הקרקע.
והוסיפו לטעון שבמציאות שלנו חכמים לא גזרו כי:
- חכמים גזרו רק בהכנסה קבועה שיכולה להוביל לכך שיעבדו את הע"ז, ואילו הגויים שלנו (אינם אדוקים ולכן) לא מכניסים לעבודה זרה לבתיהם באופן תדיר, אלא רק כאשר מישהו חולה או מת. ואת זה לא אסרו.
- המשך של 3 מהרשימה הקודמת: גזרו רק בארץ ישראל שבה נצטווינו לשרש ע"ז, אך בחו"ל לא גזרו.
יסוד האיסור
משנה ע"ז כ,ב – כא,א
המשנה מביאה מחלוקת, לדעת רבי מאיר: אסור להשכיר בתים ושדות בארץ ישראל. ובסוריא מותר להשכיר בתים ולא שדות, ובחו"ל למכור בתים ולהשכיר שדות. ולדעת רבי יוסי: בא"י מותר להשכיר בתים ולא שדות, ובסוריא מותר בין למכור בתים ולהשכיר שדות, ובחו"ל מותר למכור בין בתים בין שדות.
אף במקום שאמרו שמותר להשכיר – אין הכוונה לבית דירה, כי מכניס לתוכה ע"ז ונאמר 'לא תביא תועבה אל ביתך'. כלומר, ישנם מחלוקות באשר למכירה והשכרה בארץ ובחו"ל שנובעות מדיני 'לא תחנם' ושיקולים דומים, אבל באופן פשוט מצד 'לא תביא תועבה אל ביתך' תמיד יהיה אסור להשכיר לבית דירה. בהמשך נראה שראשונים רבים נדחקים לפרש ש'אף במקום שאמרו להשכיר' לא מופנה כלפי חו"ל אלא רק כלפי א"י וסוריא.
"מתני' אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחו"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים שנאמר (דברים ז, כו( לא תביא תועבה אל ביתך ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו"
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א-ב
הגמרא מסבירה שכיוון שחו"ל רחוק מא"י, לא גזרו שאם ימכור שם יבוא למכור בא"י. רב יהודה אומר שהלכה כרבי יוסי (שמותר להשכיר בתים בא"י, ובסוריא מותר אף למכור בתים ולהשכיר שדות, ובחו"ל מותר למכור אף שדות). ובלבד שלא יעשנה שכונה, כלומר אזור שיש בו גויים רבים דבר שעלול לפגוע ביהודים שמתגוררים שם.
מלשון המשנה 'אף במקום שאמרו' הגמרא מדייקת שיש מקום שאסור להשכיר בתים. אולם לרבי יוסי בכל מקום מותר להשכיר בתים, לכן מוכרח שאמירה זו היא בשיטת רבי מאיר. (אולם אין הכרח שרבי יוסי יחלוק עליה).
"ובחו"ל מוכרין וכו'. מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. אמר רב יוסף: ובלבד שלא יעשנה שכונה. וכמה שכונה? תנא: אין שכונה פחותה משלשה בני אדם. ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד עובד כוכבים, ואזיל היאך ומזבין לה לתרי! אמר אביי: אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן. אף במקום שאמרו להשכיר. מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי, וסתמא כרבי מאיר (רש"י: דאמר בא"י אין משכירין.) דאי ר' יוסי, בכל דוכתא מוגרי."
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף טו עמוד א
הגמרא דנה האם שכירות היא כקניין גמור של הנכס לפרק זמן מסוים, או רק רכישה של זכות השימוש מבלי לבעל בעלות גמורה על הנכס. הגמרא מביאה ראיה לכך שהשכירות לא קונה מכך שאסרו להשכיר לגוי מפני שמכניס ע"ז, ואם השכירות הייתה קונה הרי שהגוי היה מכניס את הע"ז לביתו שלו ולא לבית היהודי. אלא מוכרח שהשכירות לא קונה. הגמרא דוחה – עקרונית שכירות אכן קונה, אולם שונה היא ע"ז שהיא חמורה במיוחד.
"ושכירות מי קניא? והתנן: אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים; ואי ס"ד שכירות קניא, האי כי קא מעייל – לביתי' קא מעייל! שאני עבודת כוכבים דחמירא, דכתיב: ולא תביא תועבה אל ביתך."
תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה ט
"כאן וכאן לא ישכיר ישר' את ביתו לגוי מפני שבידוע שמכניס לתוכה עבודה זרה אבל משכירין להן אוריאות אוצרות ופונדקאות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה ר' שמעון בן גמליאל אומ' מכל מקום לא ישכיר מרחיצו לגוי מפני שנקראת על שם ישר' ורוחצין בה בשבתות ר' שמע' אומ' בכל מקום לא ישכיר שדהו לגוי מפני שנקראת על שם ישר' ועושין בה מלאכה בימים טובים:"
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק א
הלכה י
"מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנאמר [דברים ז כו] ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו וגו' ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו: גמ' הא במקום שנהגו למכור מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפי' בית דירה."
פסקו את האיסור בלי להזכיר קולות
רבינו חננאל מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א-ב
לא מקל אלא רק כותב את הגמרא, בניגוד לנטען בשמו. וכנראה שהיה לפני הראשונים נוסחא אחרת בר"ח, או שאולי התכוונו לר"ת ולא לר"ח. וצ"ע.
"אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים וכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתך מכלל דאיכא דוכתא דאין משכירין להם בתים:
וסתמא כר' מאיר דאי ר' יוסי האמר אף בא"י עצמה משכירין להן בתים:"
רי"ף מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב
פוסק את האיסור
"מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו"
רמב"ם ע"ז י,ד
מביא את האיסור, וכשמסביר את האיסור נוקט במילה 'ונאמר'
"אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר"
מראה הפנים, על הירושלמי ע"ז פרק א הלכה י
מדייק מהרמב"ם שסובר שזה דרבנן מהמילה ו'נאמר'
"וכך הוא נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מעכו"ם הלכה ד' אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עכו"ם ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך. הרי שלא כתב ועובר על לא תביא וגו' כדרכו ז"ל לומר בכל מקום שיש בו איסור מן התורה אלא ונאמר קאמר ולומר דאסמכוה אהאי קרא ולא התירו חכמים להשכיר לבית דירה"
ספר האשכול (אלבק) הלכות עבודה זרה דף קצ עמוד ב
"להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז וכת' לא תביא תועבה אל ביתך, ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ וכו', וכבר מפורש זה בהלכות שבת:"
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת עבודה זרה (לפי דפי הרי"ף) משניות דף ו עמוד ב
"אף במקום שאמרו להשכיר, כלו' בין בסוריא בין בחוצה לארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא לבי דירה אמרו כלו' שיאכל שם וישכב שם לפי שיכניס לתוכה ע"ז וכתיב [דברים ז'] לא תביא תועבה אל ביתך, דהא קימ' לן דשאלה ושכירות לא קניא אלא ישכירנה לו לעשות ממנה אוצר לפירותיו או לעצים או לעשות מהן רפת בקר דבהכי ליכא למיחש להכניס שם ע"ז כיון שאינו נכנס שם אלא לפרקים…"
האם ההשכרה אסורה מהתורה או מדברי חכמים?
ספר יראים סימן שסד [דפוס ישן – עג]
מתאר את ההשכרה כחלק מהאיסור מבלי לסייג, ובסוף דבריו כותב שהמכניס בביתו בפקדון או השכיר וכו' – עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך.
"תועבה לא תביא. ויראת מאלהיך ולא תביא עבודה זרה בביתך דכתיב בפ' עקב ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו ותניא בע"ז פ"א [כ"א א'] אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך וכל משמשי עבודה זרה ונוייה בכלל תועבה הם וכולם לא תביא שהרי כולם הוזהרו למעלה פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וכתיב בתריה ולא תביא תועבה אל ביתך למדנו ע"ז ונוייה בכלל תועבה הם הלכך הלוקח נויי ע"ז ומשמשיה במשכון כגון מעילים וגביעים וכל שאר נוייהם ומשמשיהם עובר בלא תביא תועבה אל ביתך ועוד שנהנה מהם ועובר בלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפי' מכניס בביתו בפקדון או השאיל או השכיר ביתו לאחרים בשאלה ושכירות לא קניא ועובר בלא תביא וגו' המשאיל והמשכיר. והפורש מהם ושם דרכיו רואה בישע אלהים."
הסברים למנהג להקל
אסרו רק בבית שדר בו כמו לעניין מזוזה
תוספות רבנו אלחנן ע"ז כא, א
תמה על כך שנוהגים להשכיר אף לבית דירה, ואין מי שחולק, וגם הגויים רגילים להביא ע"ז לביתם כשהם חולים – אולם שמא כיון שזה לא כל כך מצוי שמביאים אין איסור.
"אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית אמרו מפני שמכניס וכו' ותמהני על מה סומכים העולם עכשיו להשכיר בתיהם לגוים לבית דירה דמתני' אסרא ליה וליכא מאן דפליג וגם עכשיו רגילים להביא ע"ז בבתיהם כשהם חולים וגם פעמים אחרות, [ו]שמא הואיל ואינו מצוי כל כך לא אסרינן משום דזימנין דמיתרמי."
וצריך עיון האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן כאשר הגוי מביא שלא לרצונו של הישראל.
"וצ"ע אי הוי לא תביא תועבה אל ביתך כי האי גוונא דאורייתא או דרבנן כשהגוי מכניסו שם שלא ברצון הישראל ושלא מדעתו."
ומביא צד להתיר – מכך שהתוספתא מתירה להשכיר אורוות ואוצרות, ונראה שהטעם הוא שאין איסור תורה כאשר היהודי לא מביא את הע"ז ולא נוח לו בהבאה. ולכן רק בבית דירה שהגוי רגיל לקבוע בו ע"ז אסרו. או שאפילו אם יש בזה איסור תורה – התורה אסרה רק כאשר הגוי מביא בקביעות ולכן אורוות מותרות, אפילו אם ידוע שהגוי מכניס לשם ע"ז בקביעות. ולכן עכשיו שאין דרכם של הגוים לקבוע ע"ז אפילו בדירות – הרי הדירות כמו אורוות. וכ"ש בבתים של גוים כאלו שלא ידוע אם יכניסו לשם כלל (מחוץ מכאשר יהיה להם חולה נוטה למות).
"ונ"ל שיש קצת היתר שכירות של משכירי בתים לגוים שלא לאסור עליהם מדתניא בתוספתא פ"ב ה"ג כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שמכניס לתוכו ע"ז אבל משכירין להם אורוות ואוצרות ופונדקאות אעפ"י שמכניס לתוכן ע"ז, ויש לפרש הטעם דבכי האי גוונא ליכא איסורא דאורייתא משום תועבה אל ביתך כיון דישראל אינו מביאה ולא ניחא ליה נמי בהבאתה, ולכך לא החמירו אלא בבית דירה שרגיל הגוי לקבוע שם ע"ז לעובדה בתדירות ואי נמי אסור מן התורה להשכיר לו לבית דירה מפני שמכניס שם לתוכו ע"ז וי"ל דלא אסרה תורה אלא הבאה של קביעות ולכך מותר אורוות ואוצרות ופונדקאות אעפ"י שבידוע שמכניס בתוכו ע"ז, ועכשיו כיון שאין דרכן של גוים שבמקומות הללו לקבוע ע"ז בבתי דירות הוו להו לענין דבר זה כאורוות ואוצרות ופונדקאות כי שם מותר אעפ"י שבידוע שמכניס לתוכן ע"ז, וכ"ש בבתיהם של אילו שאינו בידוע שיכניס שאין דרכם להכניס אלא כשיש להם חולה נטוי למות."
אמנם יש לדחות – אורוות מותרות כי הן לא 'בית' של הישראל ולא נאסרו בכלל.
"ויש לדחות טעם זה להיתר, ולומר הטעם דהיתר אורוות משום דביתך היינו ביתו של ישראל של דירתו, אבל אותו שאינו לו בית דירה מותר, ואותו דוקא שעשוי לדירתו של ישראל אסור להכניס בבו ע"ז אבל אורוות ואוצרות ופונדקאות מותר, ובית דירה של ישראל קאמר ולא לבית דירה אבל הנך שרו, וזה כתב גליון."
עוד טעם להתיר – הירושלמי (שהובא לעיל, ואומר שבמקום שבו מותר למכור מותר גם להשכיר לבית דירה). ומה טעמו: נראה להסביר כי האיסור מהתורה הוא רק בבית שאתה דר בו במובן שחייב במזוזה. ולכן התוספתא מחלקת אפילו באיסור חכמים בין בית דירה לאורוות שאינן בית דירה.
"ועוד נ"ל טעם להיתר של ירושלמי דלא תביא תועבה אל ביתך אינו כאן מן התורה כי אם בביתך שאתה דר בו כמו גבי מזוזה. ומהאי טעמא מחלקת התוספתא אפי' מדרבנן בין בית דירה לאינו בית דירה, אבל מן התורה בעינן שהישראל דר בו כבמזוזה, והואיל ומדרבנן הוא הקלו בחוצה לארץ ע"כ."
ובשם הרב חיים כהן הביא שהסביר שלא נחשב 'ביתך' אלא בארץ ישראל. ומקשה על זה: שהרי יש ליהודי קנין בחוץ לארץ. ואין נראה לומר שהאיסור הוא 'מצוה שחלה על הבית'. וגם אם נאמר שכן – אז לפחות מדרבנן היה ראוי שיגזרו לאסור הכנסת ע"ז כמו שחייבו מזוזה מדרבנן.
"ובשם הר"ר חיים נאמר לי טעם להיתר דגרסינן הכא בירושלמי בגמרא של משנה זו אף במקום שאמרו להשכיר הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה, והטעם אמרו לי משמו משום דלא מיקרי ביתך אלא בארץ.
וטעם זה לא נכון בעיני כי למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ נהי דאיכא מאן דאית לי' אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, לישראל יש קנין בחוצה לארץ כמו לגוי כי למה [יגרע], ואעפ"י שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, מ"מ בכך לא יגרע מליחשב ביתו, ואין נראה לומר דהויא מצות בית לענין זה ולענין מזוזה מצוה התלויה בארץ שלא לנהוג אלא בארץ, ואי נמי הוי כמו שיש חיוב מזוזה בחוצה לארץ מדרבנן לכל הפחות ה"ה לענין דבר זה שיהא ראוי ליאסר מדרבנן"
וגם קשה על הירושלמי מהתוספתא שאומרת ש'כאן וכאן לא ישכיר ביתו לגוי מפני שמכניס ע"ז'. ומשמע שאף במקום שמותר למכור אסור להשכיר. ואם היה לנו הסבר ברור לירושלמי היינו יכולים לתרץ את התוספתא זה כלפי ר' יוסי שדיבר על השכרה בא"י ובסוריא. אבל כיון שהירושלמי לא ברור – קשה לדחות תוספתא בגללו.
"וגם קשה לי על הירושלמי מאותה ברייתא דתוספתא שהבאתי כי כך שנוייה בתוספתא דע"ז אין משכירין להם בתים שדות וכרמים ואין נותנין להם ערביות וקבלות בהמה אחד הגוי ואחד הכותי בד"א בארץ ישראל ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז, אלמא אפי' במקום שמותר למכור אסור להשכיר. ומיהו אם היה לנו טעם ברור על הירושלמי היינו יכולים לתרץ התוספתא שלא תיקשי עליו ולומר שמה ששנוי' בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר כו' לא קאי אדלעיל מיני', אלא אתנא קמא דר' יוסי מדתני' וקאי כאן וכאן אארץ ישראל וסוריא שאסור שם למכור לת"ק דר' יוסי, אבל מאחר שטעם הירושלמי אינו ידוע קשה להורות הלכה מתוכו להתיר, ועוד שקשה עליו מן התוספתא לכאורה."
ושמא הירושלמי התיר דווקא בתלמיד חכם שמקנה לגוי את הנכס לכל זמן השכירות (מקנה את הפירות, שזה כקנין הגוף[1]), וכיון שכך – הבית באמת לא מוגדר שלו לפי הסוברים שקניין פירות כקניין הגוף. אמנם לסוברים שקניין פירות אינו כקניין הגוף – הבית עדיין נחשב ברשותו.
"ושמא הירושלמי שמתיר להשכיר במקום שמותר למכור זהו דוקא בתלמיד חכם שיודע שאסור להשכיר וגמר ומקני לזה הגוי לפירות לכל זמן השכירות, ולמכר זה דלפירות נפיק ליה מרשותו ולא מיקרי תו ביתו של ישראל וכמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, דלמ"ד לאו כקנין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש כדמוכח בהחובל (ב"ק פט,ב)"
עוד אפשרות – לא מדובר במוכר ת"ח, אלא שסתם שכירות בית לגוי נחשב בדיני הגויים כמכירה, וכיון שיד האומות תקיפה עלינו ואנו דנים בדיניהם – הרי שהבית נחשב כמכור.
"אי נמי אין המוכר תלמיד חכם, סתם שכירות בית לגוי עד הזמן שקובע לו בדיניהן חשוב מכר בלשון שכירות כמו בלשון מכר, ובזמן שיד האומות העולם תקיפה על עצמן צריך הישראל המשכיר לדון ביניהן הוי שכירות דידיה מכר עד הזמן שקבעו ביניהן,"
וזה שאמרנו שמסתבר שגזרו חכמים גם על חו"ל (אף אם נקבל את הטענה שאיסור התורה הוא רק בארץ ישראל) – זה רק לסוברים שקניין פירות אינו קניין גוף, שלפי שיטה זו גם אם היהודי פירש בהשכרה שזו 'מכירה לזמן' אין זה מועיל. עוד אפשרות – זה נאמר לפי לסוברים שקנין פירות נחשב כקנין הגוף, ובזמן שיד ישראל תקיפה. (לפי שתי התירוצים האלה, בזמן הזה אין גזירה כזו)
"והאי דאמרן לעיל גזירה משום שכירות, היינו כמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דלדידי' אפי' פירש בהדיא בלשון מכר עד זמן הנקבע אכתי הויא בהמתו של ישראל, אי נמי אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אתי שפיר בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם."
קושיא: מה ההבדל בין מכירה לזמן – לשכירות לזמן? למה מכירה לזמן תקנה לגוי יותר מאשר שכירות – הרי דינם שווה לכל דבר. ויש לתרץ: גם אם הדינים שווים, הקנין עמוק יותר במכירה. ועוד שיש ביניהם חילוקים, למשל בשוכר בהמה לזמן, ששם כולם יודו שהלוקח לא חייב בשמירות.
"וא"ת מה בין מכר לזמן לשכירות לזמן למה יהא קנוי לגוי בתורת מכר יותר מבתורת שכירות מה לי הכי ומה לי הכי כיון שדינן שוה, וי"ל שאפילו דינו שוה קנוי יותר בלשון מכר מבלשון שכירות, ועוד שיש דברים שיש בהם חילוק ביניהם כגון שוכר בהמה חייב על שמירתו כמו שומר חנם או כשומר שכר לר' יהודה כדאית ליה ולר' מכיר כדאית ליה ובמכר לזמן [כ"ע מודו] שאין הלוקח חייב על שמירתו, ושוכר בית אי נפל ליה דיתיה דמשכיר מצי א"ל לא עדיפת מנאי ומוציא את השוכר מביתו, ובמכר לזמן לא יוכל להוציאו ושמא יש למצוא ענינים אחרים שהם חלוקים בהם. ולפי' זה שפירשתי שיש להעמיד הירושלמי כמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אין להתיר מתוך הירושלמי דהא קיימא לן כריש לקיש גבי מכר הבן בחיי האב דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואיכא למימר דה"ה לענין דבר זה שפירשתי דלאו כקנין הגוף דמי"
תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
כותב שלא נזהרים זה כי איסור התורה הוא רק כאשר נוח לישראל בהבאת הע"ז לביתו, וגזרו גם כשלא נוח לו. או שרק בבית שדר בו עד שחייב במזוזה. וחכמים גזרו רק כאשר הע"ז שם בקביעות עד שיש חשש שיעבדו אותה, אבל הגויים של ימינו לא מכניסים ע"ז תדיר, ולכן זה כמו אורוות שלא גזרו בהם כי גם אם יביא בתדירות לא יבואו לעובדה שם.
מביא את הירושלמי, ואת פירוש הרב חיים שלא נקרא 'ביתך' אלא ארץ ישראל.
ודוחה – שלמרות שאסור לצאת מהארץ, עדיין לא יתכן שלא יהיה ליהודי קנין. ועוד שאם נאמר כך אז נצטרך לומר שגם לענין מזוזה בית בחו"ל אינו 'ביתך' ואינו חייב במזוזה. ואם תאמר – אין הכי נמי, אולי מזוזה והבאת תועבה הם מצוות התלויות בארץ – אז כשם שחייבו מזוזה בחו"ל מדרבנן, כך יש לאסור הבאת תועבה מדרבנן.
"אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז.
מה שאין נזהרין עכשיו מלהשכיר בית לגוי יש לפרש משום דדילמא לא אסור מדאוריתא אלא כשישראל מביאה או ניחא ליה בהבאתה כדכתיב לא תביא תועבה אל ביתך אלא דגזור רבנן אע"ג דלא ניחא ליה לישראל במה שהגוי מביאה. אי נמי משום דביתך משמע בית שהוא דר בו כמו ביתך דמזוזה ומדרבנן הוא דגזור
וכי גזור במקום שמביאות בבית לעובדה שם בקביעות אבל עכשיו אין נוהגין להביאה בבית אלא אקראי בעלמא כשיש לגוי חולה בתוך ביתו נטוי למות והו"ל כאורוות ואוצרות ופונדקאות דשרי דהכי תניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז אבל משכיר להם אורוות אוצרות ופונדקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז והיינו טעמא כדפרישית שבבית קובע לעובדה שם בתדירות מה שאין כן באורוות ואוצרות ופונדקאות.
ובירושלמי אמרי' אף במקום שאמרו להשכיר הא במקום שנהגו למכור מוכר לו ואפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה. ומפרש ה"ר חיים דלא מיקרי ביתך אלא בא"י, ולא יתכן שלא יהיה קנין בחו"ל לישראל כמו לגוי אע"פ שאסור לצאת מארץ לחו"ל. ועוד לעניין מזוזה נמי לא יחשב ביתך בחו"ל וכ"ת הכי נמי דחשיבא מזוזה והבאת תועבה מצוה התלויה בארץ אי הכי כי היכי דמזוזה דרבנן יאסר תועבה נמי מדרבנן."
ועוד קשה על הירושלמי מהתוספתא, שאומר 'כאן וכאן לא ישכיר ביתו לגוי מפני שמכניס ע"ז', ומשמע שזה גם בחוץ לארץ. ונראה שהירושלמי סובר שקנין פירות הוא כקנין הגוף ולכן חולק על התוספתא. אבל להלכה קיי"ל כרשב"ל שסובר שקנין פירות לאו כקנין גוף דמי. והוא ממשיך לתרץ שדברי התוספתא 'כאן וכאן' אינם מכוונים כלפי חו"ל אלא כלפי ארץ וישראל. וכאן דבריו נקטעו במהדורות שלפנינו, אולם נראה שטענות אלה מופיעות בדברי ראשונים נוספים
"ועוד קשיא לפי הירושלמי אההיא דתוספתא דקתני רישא אין משכירין להן בתים שדות וכרמים ואין נותנין להן אריסות וקבלות בהמה אחד הגוי ואחד הכותי בד"א בא"י ובסוריא (ס"א) משכירין להן בתים אבל לא שדות כאן וכאן לא ישכיר אדם שדהו לגוי דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אף בא"י משכירין בתים ובסוריא (ע"כ) מוכרין בתים ומשכירין להן שדות ובחו"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז משמע… דקאי נמי אחוץ לארץ ופליג אההיא דירושלמי [וטעם דירושלמי הוא דס"ל] קנין פירות כקנין הגוף דמי. ועוד דקי"ל כרשב"ל בההיא דמכר הבן בחיי האב דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וי"ל דכאן וכאן לא קאי אחו"ל אלא אא"י…"
ספר התרומה הלכות עכו"ם סימן קמד בשם ר"י
שמועה זו כולה מובאת בשם 'רבי יצחק ב"ר שמואל' הלא הוא 'ר"י הזקן' בעל התוספות.
מקשה איך אנו מקילים. ומביא בשם רבו שלא אסרה תורה אלא כשהגוי מכניס בקביעות, ולכן מותר להשכיר אורוות למרות שברור שמכניס, ומותר כי לא מכניסים שם בקביעות.
אמנם יש לדחות ראיה זו, שאולי ההיתר באורוות הוא משום שזה לא 'בית' שגרים בו, אבל בבית באמת אסור להכניס גם בדרך עראי, וזה ההיתר של אורוות.
"פסק דין. היאך אנו משכירין בתים לעכו"ם לדירה פעמים מכניס לתוכה עכו"ם אף במקום שאמרו להשכיר. לא לדירה אמרו משום דאגרא לא קני' ומכניס לתוכו עכו"ם. וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך.
ועכשיו רגילות הוא להשכי' בתים לעכו"ם. וכן מכניסין לתוכן עכו"ם כשהם חולים ופעמים אחרים. ותימה על מה סומכים. ואו' רבי דשמא לא אסרה תורה אלא כי מביא עכו"ם בביתו בקביעות להשהותה שם ימים רבים. ועכשיו אין רגילות לעשות כן. והכי תניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעכו"ם מפני שידוע שמכניס עכו"ם בתוכו. אבל משכירין להם אריות ואוצרות ופונדקאו' אע"פ שידוע שמכניסין לתוכו עכו"ם. ונראה דהיינו טעמא דשרי התם דאין דרכן לקבוע שם עכו"ם כי אם בבתים.
מיהו יש לדחו' זו ראיה ולומר דשמא לא אסרה תורה להביא עכו"ם אלא בבית שדרים שם ולשם אפילו דרך עראי להביא עכו"ם בלא קביעות אסור. ולהכי שרי ארוות ואוצרות."
הרב חיים התיר משום שרק בארץ נחשב 'ביתך'. וקשה – למה שלא יהיה ליהודי קנין בחו"ל, כמו לגוי. וכן קשה שבמזוזה חייבים מהתורה בחו"ל (והראיה שאמרו 'ביתך' ללמד שזה כדרך ביאתך, כלומר צד ימין, ולמה לא אמרו 'למעוטי חו"ל'). ועוד שמשמע שאחר שלושים יום שאדם דר בבית בחו"ל חייב במזוזה מהתורה (שהרי גזרו על השוכר למעלה משלושים יום אטו המתגורר, ואם זה דרבנן מה שייך לגזור).
"והרב רבי חיים הוא היה אומר טעם להתיר דגרסי' בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפילו לבית דירה ומשכיר לו אפילו לבית דירה. והיה אומר הטעם דבחוצה לארץ לא איקרי ביתך כי אם בארץ ישראל.
וקשה על טעם זה. למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ אפילו למ"ד אין קניין לעכו"ם בארץ ישראל. מיהו בחוצה לארץ למה לא יהא לישראל קניין כמו לעכו"ם ולמה יגרע הישראל ממנו. וכן גבי מזוזה דכתיב ביתך. וכי פטור הוי ממזוזה בחוצה לארץ מן התורה. א"כ בראשי' הגז דבעי האי ביתך דגבי מזוזה למה לי דכדרבא דרך ביאתך דרך ימין. לימא למעוטי חוצה לאר'. וכן בהתכלת אמרי' השוכר בית בחוצה לארץ כל ל' יום פטור ממזוזה. מכאן ואילך היא חייבת. והיינו טעמא דכל ל' יום פטורה דידעי עלמא דאינו שלו. וכתיב ביתך שלך. והיינו מביתך דכתיב בפרשה שניי'. דבית' קמ' אתי לדרך ביאתך. ומל' יום ואילך חייב' דסברי עלמא שלו היא. והיינו טעמא דקאמר התם טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית דכתיב כסותך ולא כסות של אחרים. ומשלשים יום ואילך סבורין שהי' שלו משמע דאי הבית שלך חייבת במזוזה מן התורה ואפי' בחוצה לארץ. ולכך גזרו אפי' שוכר משלשים יום ואילך שנראי' שהיא שלו. והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. מאי טעמא משום יישוב ארץ ישראל."
ועוד קשה על הירושלמי מהתוספתא. 'כאן וכאן לא ישכיר מפני שמכניס עכו"ם'. אך יש לתרץ ש'כאן וכאן' אינו מכוון כלפי חו"ל אלא כלפי א"י וסוריא לשיטת רבי יוסי. אמנם עדיין טעמו של הירושלמי לא ברור.
"ועוד ק' על הירושלמי דתניא בתוספתא אין משכירין להם בתים שדות וכרמים. ואין נותנין להם ערסיות וקברות בהמה אחד העכו"ם ואחד הכותי. בד"א בא"י. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעכו"ם. מפני שידוע שמכניס לתוכו לעכו"ם. אלמא אפי' במקום שמותר למכור אסור להשכיר. מיהו יש לומר דכאן וכאן לא ישכיר לא קאי אדלעיל אלא את"ק דר' יוסי דמתני' וקאי כאן וכאן אארץ ישראל וסוריא שאסור שם למכור בתים לת"ק דר' יוסי. ועת' לא תקשי התוספתא על הירושלמי. ומ"מ טעם הירושלמי לא נתברר מהו."
ושמא הירושלמי מדבר בתלמיד חכם שיודע שאסור להשכיר סתם, ומשכיר באופן שמקנה את הפירות לגוי כל זמן השכירות וזה נחשב כמכירה לפי אחד השיטות בגמרא (שביארנו בדעת רבנו אלחנן). אמנם אנו לא יכולים לסמוך על זה כי להלכה פוסקים כריש לקיש שקנין פירות לא נחשב כקנין גוף.
"ושמא הירושלמי שמתיר להשכיר במקום שמותר למכור. זהו דווקא בתלמיד חכם שיודע שאסור להשכיר וגמר ומקני ליה לפירות לעכו"ם לכל זמן השכירות. ובמכר זה דלפירו' נפיק מרשותיה ולא איקרי תו ביתו של ישראל וכמ"ד קניין פירות כקניין הגוף דמי דלמ"ד לאו כקניין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה. אבל לא לאיש. כדמוכח בפרק החובל. מיהו לדידן אין להתיר מטעם זה דהא קיימא לן כר"ל גבי מכר הבן בחיי האב דקניין פירו' לאו כקניין הגוף דמי. כדפסקי' כוותיה בהחולץ. אמנם אומר ר"י שהירושלמי סובר שמהתורה אסור רק בבית שהיהודי דר בו ממש כמו בחיוב מזוזה – הוא שאסור להכניס אליו תועבה. וכיון שזה אסור מדרבנן הקילו בחוץ לארץ, ובתים שאינם לדירה כלל לא גזרו בהם. ונראה שעל זה סמכו.
מיהו או' מו' רבי' שנראה הטעם של הירו' דמן התורה אין אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר שם א' הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך כמו גבי מזוזה דפטורה. כדאיתא שם בהתכלת. דשוכר בית פטור מן המזוזה מן התורה. ולמעלה פרשתיה. וכי השכירו לאחרים אסור מדרבנן להכניס שם עכו"ם. וכיון שאינו אסור רק מדרבנן הקלו בחוצה לארץ. ובתים שאינן לדירה לכך לא גזרו אף מדרבנן כגון אורוות ואוצרות. ומטעם זה יש לסמוך להתיר להשכיר בית לעכו"ם. זה מפי מורי הקדוש ר' יצחק ב"ר שמואל."
ספר התרומה סימנים הלכות עכו"ם סימן קמד
בימינו מקילים עפ"י הירושלמי, שר"י מסביר שהאיסור הוא רק בבית שיהודי דר בו ממש עד שחייב במזוזה, ומדרבנן אסרו בבית שלא דר בו, ובחוץ לארץ לא גזרו. ואף בארץ במקום שאינו 'דירה' כמו אורווה – לא גזרו. ממש כפי שהוא מסיק לאחר הדיון הארוך שב'תרומה פסקים'.
"אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז דאגרא לא קניא ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך והאידנא שמשכירין בתים לעכו"ם דאיתא בירושלמי מקום שאמרו למכור מותר למכור אפי' לבית דירה ולהשכיר אפי' לבית דירה. אם כן בחוצה לארץ שמותר למכור מותר להשכיר אפי' לבית דירה והטעם אומר מורי רבינו דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר שם דומיא דמזוזה אבל מדרבנן אסו' לביתו אלא אם כן דר שם ולכך בחוצה לארץ לא גזר. ואף בארץ ישראל לא גזר מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן וארוות."
תוספות מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
מפקפק על המנהג, מביא את הטיעון שמהתוספתא יש ללמוד שכל שלא מכניס בקביעות מותר, ולכן גם הגוים שלנו לא מכניסים בקביעות ומותר. דוחה את הראיה כמו בתרומה. מביא את רבי חיים. ומקשה את כל קושיות התרומה. ומקשה על הירושלמי מהתוספתא כמובא בתרומה. ומסיק כטעמו של ר"י שהירושלמי מתיר כי מהתורה אסור רק בבית שדר בו ממש עד שחייב במזוזה, ומסיים שעל כך אנו סומכים להלכה.
"אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' –
יש לפקפק על מה היו סומכים בני אדם למכור ולהשכיר בתים לעובדי כוכבים ואף לבית דירה ויש רוצים להביא ראי' להתיר מדתניא בתוספתא (פ"ב) כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכה עבודת כוכבים אפ"ה משכירין להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים משמע הטעם משום שמחלק בין מקום שמכניס עבודת כוכבים בקביעות בין שאינו מכניס ובהנך שאומר אינו מכניס עבודת כוכבים בקביעות שרי ולפי זה בעת שהעובדי כוכבים שבינינו אינם מכניסין לבתיהם עבודת כוכבים בקביעות אלא כשיש שם מת או שנוטה למות וגם אותה שעה אינן עובדין אותם מותר
אכן משם אין ראיה גמורה כי יש לתלות טעם היתר דארוות ואוצרות דשמא לא אסרה התורה אלא בבית העשויה לדירה דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ולשם אפילו דרך עראי אסור אבל אותם בתים שאינם עשוים לדירה לא אסרה תורה ולהכי שרי ארוות ואוצרות
ורבינו חיים כהן היה מביא ראיה להתיר מדגרסינן בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הא במקום שנהגו למכור מוכר אף לבית דירה ומשכיר אף לבית דירה והיה נראה לו הטעם דבחוץ לארץ לא מיקרי ביתך אלא בארץ
וקשו בה טובא חדא כי אין נראה לר"י שיגרע ישראל בחוץ לארץ מעובד כוכבים דאפילו למ"ד אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל בחוצה לארץ מיהא יש לו קנין ועוד קשה לרבי יהודה דגבי מזוזה דכתיב ביתך הכי נמי תימא דמי שיש לו בית בחוצה לארץ יפטר מן המזוזה הא אמר בפ' התכלת (מנחות דף מד. ושם) השוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת והטעם כדפרישית לעיל שסוברים העולם שהיא שלו משמע דאם היא שלו חייבת מיד ועוד קשי' לר"י על הירושלמי מאותה תוספתא שהבאתי לעיל דקתני רישא (אין) משכירין להם בתים ולא שדות וכרמים ואין נותנין להם ערבות וקבלות אחד הכותים ואחד העובדי כוכבים בד"א בא"י ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחו"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים אלמא אף במקום שמותר למכור אסור להשכיר
מיהו נראה לר"י דהירושלמי שהביא רבינו חיים ראיה גמורה היא ומן התוספתא לא קשיא מידי דכאן וכאן קאי אא"י וסוריא ואף ת"ק דמתני' נמי סבר הכי דאסור בתרוייהו מכירת בתים אבל בחו"ל שהתירו למכור מותר להשכיר כדאי' בירושל' ולאו מטעמיה דרבינו חיים אלא הטעם מפרש הר"ר אלחנן מפני כשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתך איכא למימר לא אסור אלא בבית הישראל עצמו שהוא דר בתוכו בעודו דר בו ואפי' בא"י כמו במזוזה שאינו חייב בה אלא בביתו בעודו דר בו אבל השוכר בית אף בא"י פטור מן המזוזה מן התורה ורבנן הוא דגזרו שלא להשכיר לעובד כוכבים מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים והשתא דדוקא בתים העשויים לדירה אבל אינם עשויים לדירה לא גזרו ולכך התירו להשכיר ארוות ואוצרות וכיון דשכירות בית דירה אינו אסור אלא מדרבנן אף בארץ אם כן בחוצה לארץ הקלו."
יד הגויים באמצע והקרקע לא שייכת לנו
ראב"ן עבודה זרה סימן רצ-רצא
מביא שאנו מוכרים לגוים בתים ושדות כי הקרקעות לא באמת שייכות לנו אלא ניתנות לנו ברישיון מהגויים. וזו גם הסיבה להתיר להשכיר בתים לבית דירה, כי האיסור הוא רק כשיש בעלות ליהודי, אבל בחו"ל אנו נותנים מס לגוים מקרקעות שלנו – אין בעלות אמיתית ליהודי.
ועוד שסומכים על כך שהגוים בחו"ל אינם עע"ז, ואין לחוש שיכניסו ע"ז לביתם כי הם לא אדוקים ותולים לקולא. אבל ברוסיא ויון הם אדוקים וטעם זה לא שייך.
"ר' יוסי אומר בחו"ל מוכרין להן בתים ושדות וכרמים ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. והא דתניא [כ' א] לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע, מוקי לה ר' יוסי בא"י, ולהכי מזבני להו בתים ושדות בזמן הזה, ועוד שהקרקעות אינן מיוחדות לנו כי לטסקא הן בידינו מן הגוים.
ומזה הטעם אנו משכירין בתים לגוים עכו"ם בזמן הזה, אע"ג דתנן אף במקום [שאמרו] להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז אע"ג דשכירות לא קניא, אין בו משום לא תביא תועבה אל ביתך, דכי אמרו לא תביא תועבה ה"מ בא"י ובסוריא שהיא ביתם מיוחד להם ול"ה יד גוי באמצע, אבל אנו שנותנין מס לגוים מקרקעות שלנו אינו מיוחד, ועוד סמכינן אהא דגוים שבחו"ל לא עובדי ע"ז נינהו ואין לחוש למכניס לתוכו ע"ז שאינם אדוקין בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד, אבל ברוסיא ובארץ יון ודאי אדוקין שהם עושין על שעריהן ועל פתחי בתיהן (ובכולי) [ובכותלי] בתיהן ע"ז."
אינם אדוקים
ראב"ן עבודה זרה סימן רצ-רצא
מביא שאנו מוכרים לגוים בתים ושדות כי הקרקעות לא באמת שייכות לנו. ועוד שסומכים על כך שהגוים בחו"ל אינם עע"ז, ואין לחוש שיכניסו ע"ז לביתם כי הם לא אדוקים ותולים לקולא. אבל ברוסיא ויון הם אדוקים וטעם זה לא שייך.
"… ועוד סמכינן אהא דגוים שבחו"ל לא עובדי ע"ז נינהו ואין לחוש למכניס לתוכו ע"ז שאינם אדוקין בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד, אבל ברוסיא ובארץ יון ודאי אדוקין שהם עושין על שעריהן ועל פתחי בתיהן (ובכולי) [ובכותלי] בתיהן ע"ז."
ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קלו – קלז (בעיקר קלז)
מתיר לפי הירושלמי, ולפי ההסברים שבדיני הגוים השכרה היא כמכירה, או שדירה שלא דרים בה היא דרבנן.
מביא שלא נמנעים והטעם מצונזר. ומביא את טעמו של הרב חיים, ואת דחיותיו של ר"י הזקן. ואת פירושו של ר"י הזקן לגבי 'קנין פירות'. ואז את הטעם שלא נוח ליהודי בהבאה.
"[דף כ"א ע"א] מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. ועכשיו אינם נמנעים מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים אף על פי שמכניס לתוכו ע"ז כשיש להם… או…:
וכבר התיר רבינו חיים כהן זצ"ל מדאמרינן בירושלמי בשמעתין הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה. ופי' הטעם דלא מיקרי ביתך אלא בארץ.
ואינו נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כי למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ כמו בארץ. וכי ישראל גרע מגוי שלא יהיה לו קנין בחוצה לארץ וכו'.
ותו לענין מזוזה וכי נאמר דלא מיקרי ביתך ויפטר מן המזוזה והא לא מישתמיט בשום דוכת' דפטור מן המזוזה.
ותו הקשה מתוספתא דמכילתין דתניא בפ' לוקחין אין משכירין להם בתים שדות וכרמים ואין נותנין להם אריסות וקבלנות בהמה אחד הגוי ואחד הכותי. בד"א בארץ ישראל אבל בסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות ובחוצה לארץ מוכרין להם אלו ואלו. וכאן וכאן לא ישכיר ביתו לגוי מפני שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. אבל משכיר להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. אלמא אפי' במקום שמותר למכור כגון בחוצה לארץ אסור להשכיר.
ויש לפרש דכאן וכאן לא קאי אארץ ישראל וחוץ לארץ אלא אארץ ישראל וסוריא ואתנא קמא דמתניתין קאי. והירוש' מפרש רבינו יצחק זצ"ל דשמא מיירי בתלמיד חכם אדם המשכיר ומקני ליה לגוי לפירות לכל זמן השכירות וכר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. אבל למ"ד לאו כקנין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש כדאיתא בהחובל ואנן קיימא לן לאו כקנין הגוף דמי.
ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו טעמא דאין נמנעין מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים משום דכי האי גוונא ליכא איסורא משום לא תביא תועבה אל ביתך כיון דאין ישראל ולא ניחא ליה בהבאתה. ולכך לא החמירו בהבאתה כדתניא בתוספתא אבל משכיר להם אוצרות וכו'."
או משום שהתורה אסרה רק כשמכניס בקביעות, והגוים שלנו לא רגילים בזה. אמנם מהיתר 'אורוות' לא כל כך מוכח כך.
"אי נמי אפי' אסור מן התורה לא אסרה תור' אלא היכא שרגיל הגוי לקובעה בתדירות. והני גוים של עכשיו אינן רגילין לעבוד ע"ז לקובעה שם תדיר אלא כשיש להם… ואותה שעה נמי אין רגילין לעבוד אותה.
מיהו אין זו ראיה דאיכ' למימר הטעם של תוספתא דמתיר ארוות משום דביתך היינו בית דירתו דישראל אבל אוצרות וארוות לא עבידי לדירה. ולפי זה אין לנו ראיה להתיר להשכיר להם בית דירה."
אמנם יש לסמוך על רבנו חיים. כי גם אם קשה על הסברו בירושלמי – סוף סוף כך מוכח מהירושלמי, ולא מסתבר להעמיד שהירושלמי דיבר בת"ח שמקנים קנין פירות. ויש לפרש שאנו דנים בעל כרחנו בדיני הגוים בהם השכרה היא כמכירה. או טעמו של הר"י שרק בית שדר בו ממש אסור מהתורה, וחכמים הקלו בחו"ל. וכך יש להקיים המנהג. ובהלכה רופפת 'פוק חזי'. כ"ש שאין זה רופף אחר הירושלמי מתיר, ואפשר להסביר את טעמו.
"מ"מ יש לנו לסמוך על רבי' חיים כהן זצ"ל שהתיר. דהא להדיא משמע להתירא בירושלמי דאע"פ דטעמא דיהיה לא מיקרי ביתך לא נהירא כדפרי' מ"מ איזה טעם ופי' שיהי' לירוש' אנו רואין בפי' שמתיר היכא שנהגו להשכיר. דלא מסתבר כלל לאוקומי בתלמידי חכמים דדוחק גדול הוא זה. ותו דלא משמע הכי דהא מקום שנהגו קתני אטו כולהו תלמידי חכמים נינהו.
ויש לפרש טעמא דירושלמי לפי שסתם שכירו' דגוי בדיניהם עד זמן הקבוע לו הוי כמו מכר כיון שיד אומות העולם תקיפא על עצמן כיון דבדיניהן אינו יכול להוציא ממנו.
אי נמי כמו שפי' הרב ר' אלחנן זצ"ל דהיינו טעמא של ירושלמי דלא תביא תועבה אל ביתך לא הוי מן התורה אלא בית שדר בו הישראל עצמו כדמשמע בהתכלת כמו גבי מזוזה. ומהאי טעמא מחלק התוספת' אפי' מדרבנן בין בית דירה לשאינו בית דירה. והואיל והוי מדרבנן אפי' היכא דלא דייר ביה הקילו בחוצה לארץ. ועל זה יש לנו לסמוך ולקיים המנהג הואיל שאנו רואים שהירוש' מתיר בפי' יש לנו לומר שזהו הטעם של הירושל'. ואמ' בירוש' דפיאה פ"ו מהו שיהא חייב במעשרות. פי' דבעי א"ל במר ר' יהושע בן לוי דא"ר אבין אמר ר' יהושע בן לוי לא סוף דבר הלכה זו. א"ל כל הלכה שהיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג ואנו צבור דלא מפרשי'. הא למדת דבהלכה רופפת אפילו להקל אמרי' פוק חזי מאי עמא דבר. כ"ש הא דאתינן עלה שאינה רופפת שהירוש' מתיר בפירוש אלא דלא איתברר לן פירושו. כ"ש שנאמר שכך הוא הפי' כדפרי' ונקיים המנהג"
פסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן
אומר בשם התרומה שאיסור התורה הוא רק כשהישראל דר בו, וחכמים הקלו באיסורם בחוץ לארץ שלעיתים הגוי מכניס ע"ז.
"ז. ולא ישכיר (אדם) ביתו לגוי אלא להשתמש בו שאר תשמישין, ולא לבית דירה, מפני שמכניס ע"ז לביתו, והתורה אמרה ולא תביא תועבה אל ביתך 95.
ח. ובספר התרומה אומר שלא נאסר מן התורה אלא כשישראל עצמו דר שם, אבל כשמשכירה לגוי איסורו מדברי סופרים, ולפיכך היקלו בזמן הזה להשכיר בתים לגוים בחוצה לארץ אפי' לדירה, ואע"פ שפעמים מכניס לתוכו ע"ז96.
ט. וכן המביא עצי אשירה לתוך ביתו, עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך, כמו שמבואר בפסחים בפרק ואילו עוברין 97."
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
"ור"ח ז"ל כתב בפירושיו וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמיחה בכך."
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
מסביר שעיקר האיסור הוא בארץ ישראל כי שם אנו מצווים שלא להכניס ע"ז לארץ, ויש גזירה על סוריה. אבל בחו"ל זו רק הרחקה דרבנן, כי עיקר האיסור הוא כשהיהודי מביא בעצמו. והראיה שבירושלמי כתב שבמקום שנהגו להשכיר – משכיר לו אף לבית דירה. וכן ר"ח כתב שראה שנוהגים להשכיר ואין מוחה. וכן אפשר לדייק מדברי הגמרא שדייקה 'מכלל שיש מקום שבו לא משכירים', והיה לה לנקוט 'אף' (לא מבין את הראיה). אמנם בתוספתא כתוב 'כאן וכאן לא ישכיר וכו' אבל אורוות מותר (כי לא עובד שם ע"ז), ומשמע שאף בחו"ל אסור. אמנם אולי כיון שהם עומדים לשכירות יש משום איבה, ואפשר לדחוק ש'כאן וכאן' בתוספתא זה א"י וסוריא. ובעל נפש צריך להימנע מלהשכיר אף בחו"ל.
"הא דתנן לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. משמע דהכי פירושא אף במקום שאמרו להשכיר כגון סוריא לא התירו לבית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך, דבא"י אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצנו וחייבים לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותנו, וגזרינן סוריא אטו א"י ואפילו למ"ד לאו שמיה כיבוש, אבל (אמר) בח"ל לא. ומיהו הרחקה דרבנן היא דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה, והכי איתא בפ' בתרא דמכות (כ"ב א'). ואצטריכנא להאי פירושא משום דאשכחן בירושלמי דאמרי הכי, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה, ור"ח ז"ל כתב בפירושיו וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמיחה בכך.
ולהך פירושא הא דדייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי, מדקתני אף, דהו"ל למתני אף ובמקום שאמרו, אלא שבתוספתא מצאתי חילוף דתניא ר"י אומר אף בא"י משכירין בתים בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות בח"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי שבידוע שמכניס שם ע"ז. [אבל משכירין להם אורוות אוצרות לפונדקיאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז]. פי' מפני שאינו עובדה שם אבל בבית דירתו שם הוא עובדה ולפיכך הוא אסור. ואפשר מפני שאלו לשכירות הם עומדים ואיכא משום +אולי צ"ל משום איבה+ מ"מ מדקתני כאן וכאן משמע אפילו בח"ל, אא"כ אתה דוחק דארישא קאי אא"י וסוריא. ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בח"ל. ועוד בירושלמי ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר שאל לר' יוחנן א"ל יבורו ואל ישכירם לגוי שאל לר' יהושע מהו להשכירם לגוי ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויים."
תלמידי רבינו יונה, ע"ז כא, א
תמצות: 1. רק כשנוח, בחו"ל לא גזרו. 2. רק כשדר וחייב במזוזה, בחו"ל לא גזרו.
מביא בשם ר"י שהאיסור הוא כשידוע שיכניסו, אבל בימינו אינם מכניסים אלא כשהם חולים או מתים. והראיה מהתוספתא שמתירה אורוות, למרות שידוע שיכניסו לשם ע"ז כי זה לא דרך קבע. אמנם ניתן לדחות שההיתר הוא בגלל שהאורוות אינם מיועדות למגורים ולא נקראות בית. לכן רבנו חיים כהן פירש שמותר להשכיר לבית דירה כמו שכתוב בירושלמי, כי מהתורה אסור רק כשנוח לישראל בהבאת הע"ז, וחכמים הם שאסרו ודווקא בא"י גזרו. ועוד שמהתורה אינו אסור אלא בבית שהישראל דר בו, עד שחייב במזוזה, ואמנם חכמים גזרו אבל לא בחו"ל.
"מתניתין אף במקום שאמרו להשכיר וכו'. קשה היאך אנו משכירין בתינו לגוים. ורבנו יצחק הזקן ז"ל אומר דדווקא הוא אסור להשכיר לגוי בית דירה היכא שידוע ודאי שמכניס לשם ע"ז בקביעות. אבל עכשיו שאין מנהגם להכניס ע"ז בבתיהם אלא כשהם חולים או מתים מותר. והביא ראייה מן התוספתא דגריס אין משכירין להם בתים לבית דירה מפני שמכניס לשם ע"ז. אבל משכירין להם אורוות ואוצרות ופונדקאות, ואע"פ שידוע שמכניס לשם ע"ז. ומינה דווקא בתים שמכניסה לקיום אסרו להשכיר, אבל אורוות ואוצרות דדרך ארעי מותר. וראייה זו נוכל לדחותה ולומר דמשום הכי התירו חכמים לשכור להם ארוות ואוצרות ואע"פ שמכניס לתוכן ע"ז מפני שאינם עשויין לדירה, והתורה לא אסרה אלא דבר שעשוי לדירה כדכתיב אל ביתך.
על כן פירש רבנו חיים כהן ז"ל דבמקום שאמרו מותר למכור מותר להשכיר אף לבית דירה. דהכי אמרינן בירושלמי, אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה ע"ז, הא במקום שאמרו למכור מותר להשכיר אף לבית דירה. והטעם דקרא דלא תועבה אל ביתך היינו כשהישראל מביאה או ניחא ליה בכניסתה לביתו או מביאה אדעתא דנפשיה. וגזרו זו לא היתה אלא בא"י אבל בחו"ל לא גזור. ועוד דמן התורה אינו אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר דומיא דמזוזה כדכתיב על מזוזות ביתך, ודרשינן ביה דירתך, אבל בבית שאינו דר שם אינו חייב במזוזה. אבל מדרבנן אסור להכניס ע"ז בביתו אע"פ שאינו דר שם, ובחו"ל לא גזור רבנן."
חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
תמצות: רק כשהישראל מביא אסור מהתורה, וחכמים לא גזרו בחו"ל כי לא נצטווינו לעקור בה ע"ז. ומסיים בשם הרמב"ן שבעל נפש צריך לפרוש.
מביא בשם הראב"ד שדווקא בשכירות יש בעיה של מכניס ע"ז, אבל במכירה מותר (ומביא לזה ראיה מהגמרא בדף ט"ו) ועוד, שמהתורה אסור רק כשהישראל מכניס. והלכה כר' יוסי, על כל המשתמע, ובפירוט בארץ אסור גם למכור בית דירה משום שנצטווינו לעקור ע"ז מארצנו. ובחו"ל משכירים אפילו לבית דירה, כי האיסור מהתורה הוא רק כשהיהודי מביא, ובארץ גזרו משום קדושתה, אבל בחו"ל לא, וכך מוכח מהירושלמי. וכך כתב ר"ח בפירושיו.
"אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל אומר [אני] דוקא שכירות אבל מכירה שרי דכי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל וקרא דלא תביא אסמכתא היא ולאו איסורא דאורייתא דלא אסרה תורה אלא הכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא.
ונראה לי שזה מפורש הוא בגמרא דלעיל (ט"ו א') בפרקין בפלוגת' דשכירות אי קניא אי לא קניא אמרינן ת"ש אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שמכניס לתוכה ע"ז ואי סלקא דעתך שכירות קניא כי קא מעייל לביתי' קא מעייל, אלמא כל היכא דאית ביה קנייה גמורה לא איכפת לן דלביתיה קא מעייל, ועוד דבהדיא קתני במתני' דלר' מאיר בחוצה לארץ מוכרין להו בתים ולר' יוסי אף בסוריא, וכיון דהתירו למכר, גוי בביתיה מאי דבעי עביד, דבשלמא בשכירות כיון דאתני בהדיה לאוקומי בהו חיותא ולמכבש בהו פירי בלחוד אי דאיר בהו מצי מעכב עליה אבל במכירה מכי מזבנה ניהליה מי מעכב עליה.
ולענין פסק הלכה הלכה כר' יוסי כדאמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות אבל לא בית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצינו וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו, ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה דגזרי' סוריא אטו ארץ ישראל אע"ג דכבוש יחיד לא שמיה כבוש ומשום דמקרבא לארץ ישראל, אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל.
ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפי' לבית דירה דקרא דלא תביא היא אסמכתא דרבנן דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא, והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפי' לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי' לבית דירה, ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך,"
וכותב שכך נראה לדייק מהגמרא, שאומרת 'אף במקום שאמרו להשכיר'. להשכיר זה משהו שמותר בא"י ובסוריא, אבל בחו"ל מותר אפילו למכור, והיה אפשר לכתוב 'אף במקום שאמרו למכור' והיינו לומדים שאם בחו"ל אסור ק"ו שגם בארץ.
ואמנם ניתן לומר שהמשנה כתבה כך כדי שיהיה ניתן לדייק שהיא כרבי מאיר. אבל אז יכלה המשנה לכתוב 'אף במקום שאמרו להשכיר ולמכור'. למרות שבתוספתא לא משמע כך – אפשר ש'כאן וכאן' הכוונה סוריא וא"י. וכתב הרמב"ן שבעל נפש צריך לפרוש.
"ונראה לי דמתני' נמי הכי דייקא מדנקט (אבל) [אף] במקום שאמרו להשכיר דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמרו להשכיר שאינו משכיר לבית דירה, אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמרו להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כר' מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כר' מאיר, ומ"מ אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור, ואע"ג דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שבידוע מכניס לתוכה ע"ז ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפי' הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא, וכתב הרמב"ן ז"ל ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפי' בחוצה לארץ."
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א,כב
תמה על המנהג. מביא שהתוספתא מתירה אורוות, ומדוע? נראה שמדאורייתא אסור רק ליהודי להכניס בעצמו, וחכמים גזרו, ודווקא על בית דירה. ובימיהם הגוים היו מכניסים דרך קבע, ובכל זאת התירו אוצרות וכו', כי זה לא הכנסה בקבע. ולכן בימינו שהגויים לא מכניסים בקבע אלא רק בשעת חולי – מותר. ועוד שאמנם לפי ההלכה שכירות לא קונה, יד האומות תקיפה עלינו ולפי דיניהם היא כן קונה.
"תימה על מה שנהגו האידנא היתר להשכיר בתים לעובדי כוכבים ואע"פ שמכניס לתוכו עבודת כוכבים סמוך למיתתו.
ויש להביא ראיה להתיר מדתניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעובדי כוכבים מפני שידוע שמכניסין לתוכו עבודת כוכבים. אבל משכירין להם שדות ואוצרות ופונדקאות אע"פ שמכניס לתוכו עבודת כוכבים. ומאי שנא דשרי שדות ואוצרות ופונדקאות שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים. הלכך נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לעובדי כוכבים היינו מדרבנן. דפשיטא דקרא קמזהר לישראל גופיה אלא שחכמים אסרו להשכיר לעובדי כוכבים דהעובד כוכבים מביא עבודת כוכבים לבית ישראל. הלכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה. ובימיהם היו רגילין להכניס עבודת כוכבים לבתיהן בקבע תמיד. והתירו בשדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים כיון שאין מכניס בקביעות. והאידנא שאין העובדי כוכבים רגילין להכניס עבודת כוכבים לבתיהם אלא בשעת חולי שרו. ועוד נהיי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר*:"
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
ר"ת – לא מכניסים בקבע. רבינו חיים סובר שהמשנה אסרה רק בארץ ובסוריא (וכך יש להסביר את הוספתא), וכירושלמי. וקשה: למה שלא יהיה אסור בחו"ל מהתורה – כי מהתורה זה רק בבית שדר בו וחייב במזוזה, ולכן גזרו רק בא"י שנצטווינו לעקור ממנה ע"ז.
"מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. הקשה ר"ת היאך אנו נוהגים להשכיר בתים לגוים לבית דירה, ותירץ דלא אמרו אלא בזמן התלמוד שהיו נותנים הגוים עבודה זרה בבתיהם דרך קבע מה שאין כן בזמן הזה שאין ע"ז נכנסת בביתו אלא כשהוא נפנה +א"ה, יתכן דר"ל כשהוא מת ומפנין אותו משם, או כשנוטה למות, עי' תו'.+
ורבינו חיים הכהן ז"ל תירץ שלא אמרו במשנתינו אלא במקום שאמרו להשכיר בלבד ולא התירו שם למכור כגון ארץ ישראל לרבי יוסי וסוריא לרבי מאיר, שכשם שהחמירו בו במכירה למעלת הארץ החמירו בשכירות לבית דירה, אבל בחוצה לארץ מותר, וכן אמרו בירושלמי הא במקום שאמרו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה, ומה שאמרו בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר לו לבית דירה, משום ארץ ישראל וסוריא קאמר. וכרבי מאיר שאוסר למכור לו בתים בסוריא,
ואם תאמר וכיון דמשום איסור לא תביא תועבה אל ביתך הוא למה לא יהיה אסור אפילו בחוצה לארץ, תירץ ר"ת ז"ל דבחוצה לארץ אינו חשוב בתינו, והא דמחייבינן במזוזה משום דמזוזה חובת הדר היא וביתך דרך ביאתך, והנכון דהאי דרשא מדרבנן היא שאסרו לגוים הכנסת ע"ז בבתינו ואסמכוה אהאי קרא, דאילו קרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה, הילכך בארץ ישראל או בסוריא שנצטוינו לעקור משם עבודה זרה בכל כחנו גזרו, אבל לא בחוצה לארץ."
חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף לט עמוד א
חוזר על הטענה שהאיסור מהתורה הוא רק בדירה שדר בה ממש
"ומה בהמתך אפילו בחוצה לארץ. דהא חובת הגוף היא אף הרכבה אפילו בחוצה לארץ, ואלא הכתיב שדך, פירוש ובחוצה לארץ אין קנין לישראל דקנין עראי הוא.
ומכאן הביא ראיה רבינו תם ז"ל דהא דתנן במסכת עבודה זרה (כ"א א') אף במקום שמשכירין לא לבית דירה אמרו מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה והתורה אמרה ולא תביא תועבה אל ביתך, דבארץ ישראל קאי, אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך, והדין אמת כמו שכתבנו שם, ואע"ג דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפילו הכי נוהגת בחוץ לארץ, התם הא קיימא לן (פסחים ד' א') דמזוזה חובת הדר הוא וחובת הגוף חשיב ומאי ביתך דרך ביאתך (יומא י"א ב')."
מרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן, רמז תתה (ע"ז כא,א)
הגויים לא רגילים להכניס ע"ז. ועוד, שהירושלמי מתיר (ולא מסביר מדוע)
"… ועכשיו רגילות הוא להשכיר בית לעובד כוכבים אע"פ שמכניסין לתוכו עבודת כוכבים ואומר ר"י שמא לא אסרה תורה אלא כשמביא עבודת כוכבים להשהותה בקביעות ימים רבים ועכשיו אין רגילות לעשות כן ועוד היה אומר"י [*עי' בתוס' שם] טעם להתיר משום דגרסינן בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הא במקום שאמרו למכור כגון בחוצה לארץ מוכר אפילו לבית דירה [ומשכיר אפילו לבית דירה והיה אומר הטעם דבחוצה לארץ לא מקרי ביתך כי אם בארץ ישראל]"
טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא
מתיר כי לא רגילים להכניס אלילים בבתיהם
"ולא התירו להשכיר אלא לאוצר או לשאר תשמיש חוץ מלדירה אבל לדירה אסור להשכיר מפני שמכניס לתוכו אליל והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס אליל בבתיהם"
ספר כלבו סימן צז
מתיר כי מהתורה אסור רק בית שדר בו בקביעות, ובחו"ל לא גזרו.
"אף במקום שאמרו להשכיר להם בית לא לבית דירה אסרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה דאגרא לא קניא ועובר משום לא תביא תועבה אל ביתך, והאידנא שמשכירין בתים לעכו"ם דאיתא בירושלמי הוא מקום שאסרו למכור, מותר לשכור אפילו לבית דירה ולהשכיר אפילו לבית דירה אם כן בחוצה לארץ שמותר למכור מותר להשכיר אפילו לבית דירה, והטעם אומר מורי דמן התורה אינו אסור אלא בבית שהוא עצמו דר דומיא דמזוזה, אבל מדרבנן אסור בביתו אפילו אינו דר שם, ולכן בח"ל לא גזור מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית ותבן ואורוות"
ספר כפתור ופרח פרק י
מתיר כי מהתורה אסור רק בית שדר בו, ובחו"ל לא גזרו. ומוסיף שלישמעאלי מותר אף בארץ ישראל כי אינו עע"ז, אבל למכור אסור משום לא תחנם.
"אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ומייתי לה נמי מסכת פסחים פרק קמא (ו, א) דאגרא לא קניא, ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז). ומה שהוא מותר בחוצה לארץ להשכיר דירה, הביא ה"ב התרומה ז"ל טעם, דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו, ורבנן אסרו אפילו אינו דר שם, ולכך בחוצה לארץ לא גזרו. ואפילו בארץ ישראל לא גזרו מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן ואורוות, עד כאן. תוספת' מסכת עבודה זרה פ"ב (הלכה ג) וכן לא ישכיר ישראל את ביתו מפני שבידוע שנכנס לתוכו עבודה זרה, אבל משכירין להם אורוות אוצריות ופונדקיות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז.
ומסתברא שעכשו שהארץ בחטאינו היא ביד הישמעאלים, ששוכר אפי' מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל, שהרי אינו עובד ע"ז שיכניסנה שם, וכמו שקדם. אבל לערלים שהם עובדי ע"ז, נראה שאינו יכול להשכיר הרגיל לדירה. והכותי כגוי לפי התוספתא דלקמן. אבל למכור להם בתים או שדות בארץ ישראל, כלל כלל לא, משום לא תחנם (דברים ז). וכהר"ם ז"ל בספר המדע (הלכות עכו"ם פ"י ה"ג) אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל, ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה. ואין שכונה פחותה משלשה. ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות. ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בהם שתים, מפקיע מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע ע"כ."
חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
מביא את הירושלמי, ומסיק מזה שכך יש לפרש את הבבלי שבחו"ל מותר. והטעם – שעיקר האיסור הוא כשהיהודי מכניס בעצמו, ובחו"ל שלא מצווים לשרש אחר ע"ז – לא גזרו. ומקשה – אם אנו מדייקים מהמילים 'אף במקום שאמרו להשכיר' שזה לאפוקי מקום שמותר למכור כלומר חו"ל, אז כיצד הגמרא דייקה שזה כרבי מאיר. ויש לומר שלמדנו משם את שני הדברים: מכך שאמרו 'מקום שאמרו להשכיר' אנו לומדים שיש מקום שלא התירו (וזה כרבי מאיר), ומכך שאמרו 'אף' לומדים שלמרות שהקילו בשכירות לא הקלו בבית דירה. ומכך שהשמיעו לנו שלא הקילו בבית דירה משמע שהיינו אומרים כך אילולא דברי התנא (לא מבין את המשפט הזה). ולכן במקום בו הקילו יותר – מסתמא הקילו אף לבית דירה. ויש לכך עוד ראיה, שהמשנה סיימה 'ובכל מקום לא ישכיר לו מרחץ', הרי שהשכרת דירה בניגוד למרחץ היא לא בכל מקום.
"מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. אמרי' עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפי' לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי' לבית דירה. ולפ"ז מתני' ה"פ אף באותן מקומות שהקילו להשכיר כגון סוריא לר"מ או א"י לר' יוסי לא לבית דירה הקילו. אבל בחו"ל שהקילו אפי' למכור אף להשכיר לבית דירה התירו.
וטעמא דמילתא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מילתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז בביתו הוא. והכי מוכח בסוף מכות [ד' כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכתה לא"י. אבל בחו"ל שאין אנו מצווים לשרש אחרי'. משכיר אפי' לבית דירה.
וא"ת אי האי במקום שאמרו להשכיר למעוטי חו"ל אתי היכי דייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר. דילמא בכל דוכתי מוגרי ומתני' למעוטי חו"ל שהתירו אף למכור אתיא. וי"ל דתרתי שמעת מינה מדקתני מקום שאמרו להשכיר מכלל דאי' דוכתא דלא מוגרי. ומדקתני אף משמע אע"פ שהקילו בשכירות לא הקילו לבית דירה. ומדאצטריך לאשמעי' שאע"פ שהקילו בכך לא הקילו לבית דירה משמע שהייתי אומר כן אם לא שלימדנו התנא. הילכך במקום שהקילו יותר כגון בחו"ל מסתמא אף לבית דירה הקילו. ולפיכך נהגו להשכיר בחו"ל אפי' לבית דירה.
ולי נראה דמתני' נמי דיקא הכי דקתני סיפא ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ. ואי איסור בית דירה בכ"מ נמי הוא. לא הו"ל למתני ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכ"מ היא. אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא דוקא בא"י אבל בחוצה לארץ [לא] כדברי הירושלמי. משו"ה תנא סיפא ובכ"מ:"
הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב
מביא את הירושלמי, ואומר שלפי זה גם המשנה יש לפרש שאסרה רק בא"י וסוריא, אבל בחו"ל התירו, כי האיסור מהתורה הוא רק כשהישראל מכניס, ובחו"ל שלא מצווים לשרש אחר ע"ז לא גזרו. ומביא את הראיה מהמימרא של מרחץ.
"מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפילו לבית דירה ולפי זה מתני' ה"פ אף באותן מקומות שהקלו להשכיר כעין סוריא לר"מ או א"י וסוריא לרבי יוסי לא לבית דירה הקלו אבל בחו"ל שהקלו אפילו למכור אף להשכיר לבית דירה התירו והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות (דף כב א) הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר עבודת כוכבים אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לא"י אבל בחו"ל שאין אנו מצווין [לשרש] אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו כלומר ועובד כוכבים עושה בו מלאכה בשבת וי"ט כדאיתא בגמרא ואם איתא דאיסור בית דירה בכל מקום נמי הוה [הוה] ליה למתני ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתיה אלא בא"י וסוריא אבל בחו"ל לא ומשום הכי תנא סיפא בכל מקום"
חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף כא עמוד א – מהתורה אסור להנות, ולא להכניס
מביא את פשט הבבלי, אבל בירושלמי התירו. מקשה על שיטה זו, שאם כן היאך דייקו בגמרא שהמשנה שאמרה 'אף במקום שאמרו להשכיר' זה לא כרבי יוסי, אולי זה פשוט בא לאפוקי חו"ל. ויש לתרץ שדייקו מהמילים 'אף במקום' שמהם נשמע שיש מקום שאסור להשכיר, אבל באמת במקום שהתירו מכירה התירו שכירות כדברי הירושלמי.
וההסבר הוא שמהתורה אסור רק להנות מע"ז, והאיסור להכניס לבית הוא דרבנן. ולא גזרו אלא לבית דירה, וכן בחו"ל לא גזרו. וכן התירו בירושלמי, אפילו שדות בארץ ישראל אם לא מוצא למי להשכיר. ואת הקושיא מהתוספתא יש לדחות כמבואר בשאר הראשונים.
"…פירוש מתניתין משמע ודאי לפום פשטה דכל היכא דשרינן שכירות אינו מותר לבית דירה. והיינו דדייקינן מינה בגמרא (דייקינן) עלה דמתניתין מדקתני במקום שאמרו להשכיר, מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי, וסתמא דלא כר' יוסי, דאי כר' [יוסי] ליכא דוכתא דלא מוגרי, דאפילו בארץ ישראל משכירין בתים.
אבל בירושלמי אמרו אף במקום שאמרו להשכיר בלבד, ולא למכור ולא לבית דירה, כיון שלא הותר אלא שכירות, אבל במקום שהתירו מכירה התירו שכירות אפילו לבית דירה, ודאמרת היכי דייקינן בגמרא מתניתין דלא כר' יוסי, דילמא האי דקאמר במקום שאמרו להשכיר לאו למעוטי דאיכא דוכתא דלא מוגרי, אלא כי קאמרינן הכי קאמרינן, במקום שאמרו להשכיר ולא למכור. יש לומר דהאי הוא קא דאיק דאף במקום משמע דאיכא דוכתא דלא מוגרי, אבל לעולם אימא לך במקום שהתירו מכירה התירו שכירות, ואפילו לבית דירה.
וכי תימא והיכי אפשר למישרי שכירות בשום דוכתא, והא קרא קאמרינן ולא תביא תועבה אל ביתך, יש לומר דקרא אסמכתא בעלמא, דלא איירי אלא באיסור הנאה, דלא ליתהני מינה, אבל איסור הכנסה דרבנן, ורבנן לא אסרו שכירות אלא במקום שאסור למכור. וסתם נמי כי אסרו דוקא לבית דירה ושלא לבית דירה מותר, כגון שמשכירו לצורך וחנות, אפילו מכניס לתוכו ע"ז, דכיון דלאו בית דירה לא הוי אלא עראי ולא פלח לה התם, ובהא לא אסרי רבנן. וכן בכל מקום שמותר למכור מותר להשכיר אפילו לבית דירה, דבהא נמי לא אסרי רבנן אפילו לבית דירה.
וכן בירושלמי התירו אפילו בשדות ואפילו בארץ ישראל להשכיר לגוי במקום שאינו מוצא להשכיר לישראל. ובזמן הזה נהגו היתר בדבר. אבל בתוספתא שבכל מקום אסרו להשכיר לבית דירה משמע דבין בארץ בין בחוצה לארץ קאמר. ויש לדחות ולומר, דכאן וכאן דקאמר, היינו אארץ ישראל וסוריא."
נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב
מצטט את הרא"ש, ואז את ר"ח שאמר שמתירים, ואז את הרמב"ן שכתב שבעל נפש יפרוש.
"מתניתין אף במקום וכו'. בין בסוריא בין בחוצה לארץ, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לא לבית דירה. אלא לאשתמושי בהו בציבי ותבנא, שנאמר לא תביא תועבה, ושכירות לא קניא הילכך ביתך הוא. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, תימא על שנהגנו היתר האידנא להשכיר בתים לגוים ואע"פ שמכניסין לתוכן ע"ז סמוך למיתתן. ויש להם ראיה להתיר מדתניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז, אבל משכירין להם ארוות אוצרות ופונדיקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז. ויש לפרש הטעם, דהא דאסרינן להשכיר היינו מדרבנן, דפשטיה דקרא קא מזהר לישראל גופיה, אלא שחכמים אסרו להשכיר לגוי והגוי מביא ע"ז לבית ישראל, הילכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה, שבו היו רגילין בימים ההם להכניס ע"ז בקבע תמיד, והתירו ארוות ופונדקאות ואוצרות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז, כיון שאין מכניס שם בקביעות, וכן האידנא אין רגילין להכניס ע"ז לבתיהם אלא חולים, הילכך מותר. ועוד דנהי דלדידן שכירות לא קניא, האידנא יד אומות תקפה על עצמן, ובדיניהן שכירות ליומיה כמכר ואינו יכול לסלקו, עכ"ל. ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו, וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר, ולא ראיתי מי שימחה בכך, ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב אם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בחוצה לארץ, ע"כ."
נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) מסכת קידושין דף לט עמוד א
מביא את היתר רבנו חיים (שבחו"ל לא נחשב 'ביתך')
"ואלא הא דכתיב שדך. כלומר ובחוצה לארץ אין קנין לישראל, דקנין ארעי הוא. ומכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה דהא דתנן במסכת ע"ז אף במקום שמשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהגוי מכניס לתוכו ע"ז והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך, דבארץ ישראל קאי, אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך."
בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף כא עמוד א
מתיר כשיטתו שאינם עע"ז בימינו.
"אף במקום שאמרו להשכיר פירוש בתים כגון ארץ ישראל לר' יוסי וסוריא לר' מאיר לא לבית דירה אמרו שהרי מכניס שם ע"ז והרי זה ביתו שלו ושכירות לענין איסור אינה קונה אלא לאוצר ולתבן וכיוצא בו ואח"כ מה שירצה יעשה …
ולענין פסק דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו אבל בחוצה לארץ ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה ובשורה מותר וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם:"
רבינו בחיי דברים פרשת ואתחנן – עקב פרק ז
כותב שזה אסמכתא, ומצאנו מהגאונים שהאיסור הוא רק בא"י. וכן דעת ר"ח. אבל הרמב"ן כתב שבעל נפש יפרוש.
"(כו) ולא תביא תועבה אל ביתך . מכאן למדו חז"ל (ע"ז כא א) בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה, וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה, וכן נראה בירושלמי (ע"ז ס"פ א'), וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב: בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים"
מהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף ו עמוד א
מביא שפשט הבבלי לאסור בחו"ל (מכך שדייקו מהמילים 'אף במקום' כנ"ל בראשונים רבים), ובירושלמי התירו, ואפשר שהבבלי מודה אלא שדייקו את שני הדברים. ומהתורה אסור רק במביא לביתו ממש, וכן נהגנו אנו להתיר, ופוק חזי.
"אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז התם במס' ע"ז דייקינן עלה בגמר' דמדקאמר במקום שאמרו להשכיר אלמא יש מקו' שאין משכירין דהיינו בארץ ישראל וסתמא כר' מאיר וטעמא משום לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע וכיון שכן תו לא דייקינן מינה מידי אלא דכ"מ שאמרו להשכי' דהיינו בסוריא ובחו"ל לבית דירה אסור. ואע"ג דבחו"ל מותר למכור בתים טפי עדיף למכור מלהשכיר דלהשכי' לא תביא תועבה אל ביתך קרי ביה. אבל בירושלמי דייקי מקום שאמר ולהשכיר דוקא הוא שאסור לבית דירה דהיינו בסוריא אבל מקום שמותר אפי' למכור דהיינו בחו"ל מותר אפילו להשכיר לבית דירה. ואפשר נמי דגמרינן לא פליגי עלה דתרתי נמי איכא למידק מינה ואע"ג דכתיב ביתך והאי ביתך קרי' ליה דשכירות לא קניא אפי"ה מותר בחו"ל דעיקר פשטיה דקרא במביא תועבה אל ביתו ממש היא וכן נהגנו אנו להשכיר בית לגוי אפי' לבית דירה ובכל כי הא פוק חזי מה עמא דבר."
אורחות חיים הלכות עבודה זרה
מביא בשם מורו שמהתורה אסור רק בבית שדר בו עד שחייב במזוזה, ולכן בחו"ל לא גזרו במקום שאינו (כנראה כמו שלא גזרו על מקום שאינו רגיל לדירה).
"ד. ושכירות בתים לגוים אף במקומות שאמרו להשכיר להם בית לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס שם ע"ז דאגרא לא קניא. [ועובר] משום ולא תביא תועבה את ביתך. והאידנא שמשכירין בתים לגוים דאיתא בירושלמי הא מקום (שאמרו) [שנהגו] למכור מותר לשכור לבית דירה. והטעם אמר מורי דמן התורה אינו אסור אלא בבית שהוא עצמו דר בה דומיא דמזוזה אבל מדרבנן אסור בביתו אפילו אינו דר שם ולכן בחוצה לארץ לא גזור מקום שאינו רגיל לדירה כמו בית התבן ואוורות:"
האגודה מסכת עבודה זרה פרק א – לפני אידיהן, דף כא, א
מביא את הירושלמי שמותר להשכיר, ומפנה לתרומה.
"פר"י איך אנו משכירין להם בתים, ואומר הרי חיים כהן דאמר בירושלמי [ה"י], מתניתין דאמר לא לבית דירה אמרו להשכיר ולא למכור אבל בחוצה לארץ דמותר להשאיל ולמכור שרי, עיין בספר התרומ'."
מדוע אין לפני עור בהשכרה
ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא
מסביר שמכך שאסרו שכירות והתירו מכירה אנו לומדים שאין בעיה למכור לו בית למרות שבתוכו יעבוד ע"ז. ומה שאסרו למכור אפילו מים ומלח כשהגוי מפרש שצריך את זה לע"ז – דווקא כשאין לו אחר.
"ואמרינן נמי (כא ע"א) לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכה, ודייקינן מינה דשכירות לא קניא וקא עבר הישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך, הא לאו הכי דביתו של גוי הוה מיקרי לא היה עובר הישראל אפילו משום לפני עור וגו' (טעמא) שממציא לו בית לע"ז, וטעמא משום ד[ב]לאו ביתו הוה פלח נמי. והא דתנן (יג ע"ב) סתמא מותר פירושו אסור ותניא בתוספתא דמכילת' [בפ"ק] בסופו מוכר לו יין ואינו חושש שמא מנסכו לע"ז ואם פירש לו אפילו מים ומלח אסור למכור לו, דווקא בדלית ליה לדידיה ואז אסור במפרש."
מהו עיקר מצוות 'לא תביא תועבה אל ביתך'?
תלמוד בבלי מסכת מכות דף כב עמוד א
"אלא, אפיק הבערה ועייל עצי אשירה, ואזהרתיה מהכא: ולא ידבק בידך וגו'. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולילקי נמי משום בלא תביא תועבה אל ביתך!"
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה כה
"והמצוה הכ"ה היא שהזהירנו מחבר דבר מעבודה זרה אל ממוננו אבל נרחק ממנה ומבתיה ומכל מה שייוחס אליה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) ולא תביא תועבה אל ביתך. ומי שנהנה בדבר ממנה חייב מלקות. וכבר ביארו בסוף מכות (כב א) שמי שבישל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ודע זה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלישי מעבודה זרה:"
רמב"ן דברים פרשת ואתחנן – עקב פרק ז
"(כה – כו) לא תחמד כסף וזהב עליהם – יחסר "אשר", לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, והוא נויי ע"ז. צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם", ואסר גם כן הנויין שעליהן. והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו – לאסור בהנאה כל עניני ע"ז, היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין:"
ספר מצוות גדול לאוין סימן מה
"שלא ליהנות מע"ז ומכל משמשיה שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והנהנה מאחד מהן לוקה שתים אחת משום לא תביא ואחת משום לא ידבק וגומר (ע"פ רמב"ם ע"ז פ"ז הל' ב ע"ש)."
ספר החינוך פרשת עקב מצוה תכט
"שלא להדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו ליהנות בו
(א) שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו ליהנות בו, ועל זה נאמר [דברים ז', כ"ו], ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'.
משרשי המצוה כדי להרחיק כל ענין עבודה זרה הנמאסת.
דיני מצוה זו גם כן בפרק שלישי ממסכת עבודה זרה.
וביארו לנו [מכות כ"ב ע"א], שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, משום ולא תביא תועבה, ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ששני ענינים הם, אחד המכניס דבר עבודה זרה לרשותו כדי ליהנות בו, ואחד הנהנה בו, שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ עליה, ולוקה על שניהם כמו שכתבנו. ואף על פי ששניהם עיקר אחד להם והיא ההנאה, שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה, מכל מקום מכיון שיהנה לוקה שתים, וכענין שאמרנו למעלה בסדר אמור לאו ח' בסימן רצ"ד [מצוה רע"ג] בכהן גדול שבעל אלמנה שלוקה שתים, ואף על פי ששני הלאוין עיקר אחד להן כמו שכתבנו שם.
ובכלל איסור זה בין עבודה זרה עצמה בין משמשיה בין תקרובת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל או של גוי. ומה בין זו לזו, של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר [דברים ז', כ"ה], פסילי אלהיהם, משפסלו, ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד, שנאמר [שם כ"ז ט"ו], ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר.
ומן הנכלל במצוה זו, שלא ידביק האדם אל ממונו שחננו האל בצדק ממון אחר שהוא של גזל או חמס, או מרבית או מכל דבר מכוער, שכל זה בכלל משמשי עבודה זרה הוא, שיצר לב האדם רע חומד אותו ומביאו אל הבית, והיצר הרע נקרא בשם עבודה זרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה שבו נאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל [שם ט"ו, ט'], וכתיב בענין עבודה זרה [שם י"ג, י"ד], יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'. ובממונות כאלו שזכרנו ובמשמשי עבודה זרה על כולן נאמר והיית חרם כמוהו, כלומר שכל הנדבק עמו הוא חרם, שאין ברכת האל מצויה בו ואבד וכלה, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה שפרוטה של רבית מכלה כמה אוצרות של ממון, שבא זה ומאבד את זה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ולקח שום דבר מעבודה זרה והביאו לרשותו ונהנה בו, לוקה שתים, משום ולא תביא וגו', ומשום ולא ידבק וגו', כן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מעבודה זרה ה"ב]."
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ה
"(ז) שלא ליהנות מע"א ומכל משמשיה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, מתרי"ג:"
הכתב והקבלה דברים פרשת ואתחנן – עקב פרק ז
"(כו) ולא תביא תועבה וגו' חרם כמהו. ארז"ל (מכות כ"ב) הנהנה מאשרה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) אליל ומשמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה. ע"כ. ועוד אמרו (ספ"ב דקדושין) והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמהו, וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ט) עבר ומכר אליל או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה שנאמר והיית חרם כמהו כל מה שאתה מביא מאלילים ומכל משמשיה ותקרובתה ה"ה כמוה; הנה לדעת רז"ל מקרא זה ילמדנו שאסור ליהנות מאליל, ושדמיה אסורים בהנאה, וצריכים אנו להשתדל להבין ענין זה בלשון המקרא עצמו, ויראה שבלשון ולא תביא תועבה אל ביתך אין המכוון בו איסור הבאת התועבה עצמה אל הבית כפשוטה, כי איסור זה כבר ידענוהו ממאמר הקודם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אבל מלת לא תביא הוא פעל מן שם תבואה, אשר יורה בדרך העיוני על השכר הבא לאדם ממעשה ידיו ומהשתדלותיו (געווינן, איינקינפטע) כמו תבואת שפתיו ישבע (משלי י"ח), תבואת רשע לחטאת (שם י') (עמ"ש בכי תצא (כ"ג כ"ה) כי תבא בכרם) ועל היתר הנאת פירות שבשנה החמישית אמר (קדושים י"ט כ"ה) להוסיף לכם תבואתו, כמ"ש הרנ"ו שם; ומלת אל ביתך מענין מתי אעשה גם אנכי לביתי, שטעמו לצורכי ביתי וטעם לא תביא תועבה אל ביתך, התועבה לא תרויח לך שכר והנאה ליהנות ממנו לצרכי ביתך (דאס אבשייליכע זאלל דיר ניכטס איינברינגען, צו דיינעם הייזליכען בעדארף) תי"ו ממלת תביא היא תי"ו הנסתרת; ומלת והיית אין ענינו מציאות וישות (זיין, ווערדען), אבל ענינו קנין הדבר (האבען, בעזיטצען) כמו ויהי לי שור, יהי לך אשר לך, וטעם והיית חרם כמהו, השכר והריוח שבא לידך בחליפו אליל יהיה ברשותך קנין חרם (דוא בעזיטצעסט גלייכזאם הירמיט איין ווירקליך פערבאננטעס גוט), ויתכן עוד לפרש מלת והיית ענין הנאה (ווירדעסט נוטצען, פארטהייל האבען) כענין מה הוה לאדם (קהלת ב') דתרגומו מה הנאה אית לגבר, כי שרש היה משולב עם שרש הוה, כמו הוה גביר לאחיך, במקום היה. ומענין זה, לא יהיה למצרים מעשה (ישעי' י"ט) כלומר לא יועיל להם שום מעשה ולא יהנו ממנו. וכן (שם נ"ט ו') קוריהם לא יהיו לבגד, ע"ש בתרגום, (ועמ"ש בפ' בא בימעט הבית מהיות משה), וטעם המקרא, אף אם לא תהנה מן התועבה עצמה כ"א בגרמא דילה דהיינו ע"י מכירה וחליפין, מ"מ הרי הוא כאלו נהנית מן החרם עצמו. הנה מבואר מרישא דקרא דאסור ליהנות מן התועבה, ומסיפי' שדמי חליפיו אסורים בהנאה."
משך חכמה דברים פרשת ואתחנן – עקב פרק ז
"(כו) ולא תביא תועבה אל ביתך . עיקר פשטו הוא בישראל המכניס עבודה זרה לביתו. והא שאמרו במשנה פרק קמא דעבודה זרה (כא, א) דאין משכירין בית לדירה לעובד עבודה זרה (מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז, שנאמר "לא תביא תועבה אל ביתך") הוא אסמכתא (בעלמא) – דברי רבינו נסים. ונראה עיקר פשוטו, משום דכתיב ביפת תואר במלחמה (להלן כא, יב) "והבאתה אל תוך ביתך", לכן אמר שהיא חסה על העבודה זרה על מחמדיה הכסף והתכשיטין שיש עליהן, ותביא עמה לביתך. לכן אמר "לא תביא תועבה אל ביתך" שלא יביא רק החשוקה לבדה, ומגלגל עמה עד שתתגייר. לכן אף שהוא אינו זוכה בהעבודה זרה, כיון שלוקחה לאשה מוזהר על זה. לכן אסרו חכמים להשכיר בית למי שמכניסה לשם אף שאינה של ישראל. ולכן אמר "תועבה", שכשהיא עדיין לא קיבלה שבע מצוות, אז יכולה לבטל ויהיה ככל כסף וזהב שאינה חשובה אצלם, ואין זה "תועבה". רק אם לא ביטלה אסור להביא. כן נראה לפי הפשט, ויעויין ספר המצוות בזה."
תורה תמימה דברים פרשת ואתחנן – עקב פרק ז
"ולא תביא תועבה – המבשל בעצי אשרה לוקה משום ולא תביא תועבה אל ביתך מג) [מכות כ"ב ב']:
אל ביתך – אין משכירין בתי דירה לעובדי כוכבים בארץ ישראל מפני שמכניסין לתוכן עבודת כוכבים, וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך מד) [ע"ז כ"א א']:"
ובהערה שם:
"מד) ומבואר דבחו"ל מותר, ואע"פ דפסוק זה בסתמא כתיב בין בארץ בין בחו"ל, אך כל פסוק זה לענין זה הוי אסמכתא בעלמא משום דעיקר קרא איירי בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו, ולכן בארץ שאנו מצווים לשרש אחר עבודת כוכבים אסרו חכמים להשכיר לבית דירה משא"כ בחו"ל, ועיין בר"ן ובתוי"ט כאן:"
תוספות יום טוב מסכת עבודה זרה פרק א
"במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה – אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפי' לבית דירה והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עכו"ם לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות [דף כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי. דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. ואם איתא דאיסור בית דירה בכ"מ נמי. ה"ל למתנייה ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא בארץ ישראל וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש"ה תנא סיפא בכל מקום. הר"ן:"
פסיקת הלכה
שולחן ערוך ורמ"א יו"ד קנא, י
"אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה: והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור) השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי' של עובד כוכבי' (הגהות אשיר"י ספ"ק דעבודת כוכבים):"
שולחן גבוה יו"ד קנא, לג
"והאידנא וכו', הרי זה לשון הטור והוא מדברי התוספות והרא"ש שם שהאריכו למעניתם להביא סמך וראיה למה שנהגו האידנא היתר להשכיר בתים לגוים ואף על פי שמכניס לתוכו עבודה זרה סמוך למיתתו, וסיים הרא"ש וז"ל, ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקפה ובדיניהם ליומיה נמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עד כאן לשונו, והקשה הש"ך דהא חזינן דמכניסין עבודה זרה בבתיהם אפילו בקבע, ומשני דסומכין אאידך שנויא דכתב הרא"ש דנהי דלדידן וכו' כדבסמוך וכו' כדבסמוך ושכן כתבו שאר פוסקים ע"ש, וכן ראיתי פה שאלוניקי לשני בעלי בתים שהשכירו בתיהם לגוים מערי פראנקיאה אך לא עלתה על ידם יפה שירדו מנכסיהם עד נודד ללחם ואין, לכן שומר נפשו ירחק ממנו."
שו"ת יש"א איש יו"ד סי' ב
"לשון השאלה:
שאלה ראובן יש לו חצר בארץ ישראל העומדת לשכירות ולפי כי אין נמצא בעירו יאודים להשכיר להם החצר הנזכר מפני כי אנשי עירו שיש בהם ממש כל אחד יש לו בית עבור דירתו אם מנחלת אבותיו אם ממעשה ידיו והנשארים הם עניים מרודים ואין להם יכולת להשכיר להם בתים גדולים וטובים ולזה החצר הנזכרת נשארת ריקנית, ולא מלבד דמטי ליה הזיקא דמי השכירות גם זאת ושאיה יוכת שער ואף גם זאת ראובן הנזכר דחיקא ליה שעתא לצורך מזונותיו ולזה הוכרח בעצמו והשכיר חצרו הנזכרת לאשה אחת הנלוית ללועזים שהם בעירו הדרים בבתים אחרים והאשה הנזכרת מלאכתה ללמד לשונות העמים לבנות שאינם בני ברית. ומה גם כי ראובן הנזכר ראה אנשים רבים ונכבדים מאדמת קדש צפת תבנה ותוכנן וטבריה תבנה ותיכונן, נהגו להשכיר בתיהם להישמעאלים ונוצרים ואפיקורסים ואין פוצה פה ומצפצף והא ודאי כי יש להם על מה שיסמוכו, ועל כל זאת ראובן הנזכר נפשו אותה לדעת אם יש חשש איסור בדבר יורנו המורה לצדקה ושכרו כפול מן השמים.
הנה קודם כל אדברה ואומר כי יפלא לפני עיני חכמים שאול ישאלו בראשונה לאמר אעיקא דדינא פרכא מה לי הכא לקרבה אל המלאכה לדון בדבר הלכה…
הן קדם ראוי לחקור בנידון דידן… ד. אם הגוים אשר בזמנינו זה דין עכו"ם יש להם או לא ובפרט אלו הלועזים הנמצאים עתה בארצנו הקאים בשם אפיקורוסים אם דין אפיקורוסים או מסיתים או נוצרים או ישמעאלים יש להם מאחר שהם מרחיקים שתי וערב מבתיהם ומבית תפלתם ושום צורה או תמונה לעבודה אין להם….
וכתבו התוס' ד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכו' יש לפקפק על מנת סומכים עתה להשכיר בתיהם אף לדירה וכו' מיהו נראה לר"י דהירושלמי שהביא ר"י חיים ראייה גמורה. והטעם מפרש הר"ר אלחנן ז"ל מפני שאמרה תורה לא תביא תועבה וכו' איכא למימר לא אסור אלא בבית הישראל שהוא דר בו ובעודו דר בו. אבל אם משכירו לעכו"ם אפילו בא"י אינו אסור מדאורייתא. ורבנן הוא דגזרו שלא להשכיר לעכו"ם בא"י לדירה מפני שמכניס לתוכו ע"ז בקבע עכ"ל.
וכתב הרא"ש ז"ל ספ"ק דעבודה זרה על האי דתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך וכתב הוא שם תימה על מנת שנהגו היתר להשכיר בתים לעכו"ם אף על פי שידוע שמכניסים לתוכו עבודה זרה. ויש להביא ראיה מדתניא דתוספתא כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעכו"ם מפי שידוע שמכניסים לתוכו עבודה זרה אבל משכירים שדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שמכניסים לתוכו עבודה זרה ומאי שנא דשרי אוצרות ושדות ופונדקאות שידוע שמכניס לתוכו ע"ז הילכך נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לעכו"ם היינו מדרבנן דפשטיה דקא קמזהר לישראל גופיה. אלא שחכמים אסרו להשכיר לעכו"ם דהעכו"ם מביא עבודה זרה לבית ישראל. הילכך לא אסרו חכמים אלא בית דירה ובימיהם היו רגילים להכניס ע"ז בבתיהם בקבע תמיד והתירו בשדות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שידוע שמכניס לתוכו עבודה זרה כיון שאין מכניסים בקביעות והאידנא שאין רגילים בקביעות אף לדירה שרי. ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד עכו"ם תקיפה ובדיניהם שכירות ליומיה כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר ושרי עכ"ל.
וכן פסק בנו הטור…
הרב דינא דחיי לאוין סוף סי' מ"ח הביא דברי הרא"ש שמתיר לדירה אף בא"י וכתב הוא ז"ל וז"ל אבל קשה בעיני לומר שהרב המחבר סובר דאף בא"י מותר שהרי בתוספתא אמרו כאן וכאן לא ישכור בית דירה וכו' ולכן נראה לי שאף דברי הרב המחבר ז"ל צריך לפרשם כדברי ר"י דתוספות ובחו"ל מותר ובא"י אסור…
רב יקר, מכתבו מחודש רחמים העבר הגיעני לנכון על ידי בנו היקר הי"ו ובתוכו רצוף שני פסקי דין אשר כוננו ידי קודשו ואותי שאל אחוה דעי על הדין ועל האמת ויען ימי המועדים שעברו ימי המעשה ואנא נפשאי נהייתי ונחליתי מיום ר"ה… פניתי דעתי להשיב מפני הכבוד על שאלתו אי שרי להשכיר החצר להאשה שהיא מכת המסיתים (פורטיסטאנטיס).
הנה בדיני מצרנות הביא הטור… [דן מצד מכירה לגוי במקום ליהודי, ומעלה את הסברות להתיר]
ובכן מאחר דאיכא הני תרי טעמי שהחצר פנוי ואין שום יאודי רוצה להשכיר אפילו בפחות וגם שהוא צריך לפרנסה והוא אנוס הן מצד החצר שלא יארע לו שום נזק לסיבת היותו פנוי והן מצד דוחק הפרנסה ומפסיד השכירות, נראה דמותר להשכירו לגוי.
אך מה נענה כי השאלה הנזכרת היא בארץ ישראל ואיכא איסורא דלא תחנם וגם איסורא דלא תביא תועבה אל ביתך.
והנה ידוע מה שכתב התוספות שם בע"ז ד' כ"א, א בד"ה אף במקום וכו' שכתבו בסוף דבריהם דאיסור שכירות לגוי בא"י הוא מדרבנן יעויין שם באורך. וגם הרא"ש ז"ל כתב שם בפסקיו וז"ל נראה לפרש דהא דאסרינן להשכיר לגוי הוא מדרבנן דפשטיה דקרא קא מזהר לישראל גופיה שלא יכניס ע"ז לביתו. אלא שחכמים אסרו וכו' והאידנא שאין הגויים רגילים להכניס ע"ז לבתיהן בקבע שרי. ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא והכוונה דנקרא ביתו של ישראל, כיון דבדיניהם שכירות הוי כמכר ואפילו אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר [והכוונה בלא הוי ביתו של ישראל ולא עבר על לא תביא תועבה אל ביתך דלאו ביתו מיקרי] עכ"ל יעש"ב.
וראב"ן ז"ל הביא דבריו הב"ח ז"ל שם בסי' קנ"ה דהתיר הלשכיר לגויים מטעם שאנו משלמים עסקא למלך והם משועבדות למלך מדינא דמלכותא כמו שכתוב בשאלה דנידון דידן דמפורש יוצא בתוך הקושאן הניתן מהשררה ירום הודו ליד הקונה שאם לא ישלם העסקא ימכרנה המלך יר"ה לגבוה הטסקא ואף שלא דר בה שום אדם. ובכהאי גוונא לאו ביתך מיקרי כיון שיד הממשלה יר"ה שולטת בו. וכ"כ הש"ך שם בס"ק י"ז בשם הראב"ן ז"ל יע"ש [ואל תתמה כי גם בימי התלמוד היו משלמים טסקא כדאיתא בפיר' חזקת דנידון דידן ע"ב כבר תמהו התוס'…]
באופן דנמצאו כמה טעמים להתיר השכירות לגוי בארץ ישראל. ועוד מצינו להרב בנימין זאב סי' קס"ד שכתב וז"ל ועוד י"ל דהא דמתיר בהירושלמי להשכיר לגוי היינו בת"ת שיודע להשכיר לגוי וגמר ומקני הבית לההוא גוי לכל זמן השכירות ולפי זה נפיק מרשותיה דההוא ישראל המשכיר ולא חשיב תו ביתו של ישראל ולא עבר על לא תביא תועבה אל ביתך וכו' יע"ש.
הרי מצינו עוד אופן אחר לסמוך עליו להתיר את השכירות לגוי אע"ג דאינו יודע הגוי השוכר שהישראל הקנה לו הבית לכל זמן השכירות מהני הקנאה כזאת להציל את המשכיר מאיסור לא תביא תועבה אל ביתך. ובפרט כשאין לו במה להתפרנס כמ"ש בשאלתינו. דבטעם זה יהיה ריוח והצלה להמשכיר הזה דנידון דידן והוא שראיתי להרב שלחן גבוה יו"ד סי' קנ"א ס"ק ג"ל שאחר שהעלה להתיר להשכיר כתב בסוף דבריו כי הוה עובדא בזמנו ז"ל בשני בעלי בתים שהשכירו בתיהם לגוים מערי פראנקיאה, ולא עלתה להם יפה שירדו מנכסיהם עד נודד ללחם ואין רח"ל. לכן שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל יעש"ב.
ובאמת כי דברי הרב שולחן גבוה ז"ל, הללו יורדים חדרי בטן ומי ירהיב עז בנפשו להתיר אם לא דבהכרח לומר דנדון הרב שולחן גבוה ז"ל היה באנשים עשירים ולא היו צריכים לפרנסה ומשום הכי לא עלתה בידם וירדו מנכסיהם רחמנא ליצלן. מה שאין כן בנידון דידן דמלבד כל הטעמים יש עוד טעם כעיקר הטעם אחר דצריך לפרנס את עצמו וגם אין לו מי שישכור החצר ומטי ליה פסידא אם תשאר ריקנית ושאינה יוכת שער. דודא מתירין לו בשופי להשכיר לגוים האלה אשר בודאי וברור להם שלא יכניסו ע"ז בשום זמן ובשום אופן כנזכר בשאלה ודוק. ועיין בספרי הקטן מעשה אי"ש בתשובה ליו"ד סי' ב'.
את זה כתבתי לאהבת הרב הפוסק הנזכר לעיל בקיצור למרן כחותה על הגחלים ממש מסיבת רובי טרדותי וחלישות מאור עיני… אחרי כתבי כל הנזכר שהסכמתי להיתר נתודע לי שהחצר הנזכר רצה להשכירו להמסיתים לצוד נפשות יקרות. ותכף גזרתי עליו לימנע מלהשכירו וקבל דברי תכף ותלי"ת שלא יצאה המכשלה מתחת ידינו זולת יועיל פסק דין זה להתלמד למקום אחר."
ובלבד שלא יעשו שכונה
האם הבעיה היא שלושה בתים או שלושה גוים?
הערות על פסקי ריא"ז, ע"ז פרק א – לפני אידיהן
"94 משנה כ, ב: אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים, אבל לא שדות, ובחו"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובח"ל מוכרין אלו ואלו, ובגמרא כא, א: מאי טעמא, כיון דמרחק לא גזרינן, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה, וכמה שכונה, תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם, ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד עובד כוכבים, ואזיל היאך ומזבין לה לתרי, אמר אביי אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן. רבינו מפרש הא דלא יעשה שכונה קאי על מכירה בחו"ל, וכן פירש רב האי גאון בהמקח והממכר שער י, וכ"פ רוב הראשונים, וטעם הדבר פירש ר"י מלוניל משום חשש שפיכות דמים. ומ"ש רבינו: ובלבד שלא ימכור ביתו לשלשה גוים שעושה שכונה של גוים בדירתו, מחדש רבינו דשלשה גוים נקרא שכונה אפילו בבית אחד, ונראה דרבינו מדייק לשון הגמרא: תנא אין שכונה פחותה "משלשה בני אדם", וכן מלשון הגמרא: ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד עובד כוכבים, ואזיל היאך ומזבין לה לתרי, משמע דהקפידא היא על מנין האנשים ולא על הדירות, אבל בארחות חיים ח"ב הלכות ע"ז אות ג כתב דאין שכונה פחותה "מג' בתים", וכ"כ רבינו ירוחם נתיב כד ח"ג, וכ"כ תוס' כתובות כח, א ד"ה ואם. אבל הרמב"ם בהלכות ע"ז פרק י הלכה ג כתב דהא דלא יעשה שכונה נאמר על שכירות בית בארץ ישראל, וז"ל: ומשכירין להם בתים בא"י ובלבד שלא יעשו שכונה, ויש לפרש הטעם שלא נעשה קביעות נכרים בא"י, ועיין דגול מרבבה יור"ד סימן קנא מה שכתב על דברי הש"ך ס"ק טו. ועיין תשובות הגאונים אסף (תרפ"ז) סימן נא."
[1] אקדים את הסבר הסוגיא במילים שלי, ולאחר מכן אצטט את הגמרא, כיון שגמרא זו חשובה להבנת דברי רבנו אלחנן והראשונים שיבואו בעקבותיו.
ראשית הסוגיא בשתי ברייתות סותרות: אחת אומרת שהכאת שן ועין של אישה בעבד שהוא נכסי מלוג שלה מוציאה אותו לחופשי, ובברייתא השניה נאמר שהכאה כזאת אינה מוציאה לחופשי.
אחד ההסברים (יש עוד הסברים, לא אכנס לשאלה כמי נפסק לעת עתה) שהגמרא מציעה לסתירה הזאת הוא כדלהלן:
שיש כאן מחלוקת בשאלה של מי הבעלות הגמורה על עבד שהוא נכסי מלוג של האישה. ככלל נכסי מלוג שייכים לאישה, אך לאיש יש זכות לאכול את הרווחים המופקים מהם, בלשון חכמים 'פירות'. אם זכותו של הבעל לאכול את הפירות נחשבת 'בעלות' הרי שהיא גורעת מהזכות הבלעדית של האישה על העבד, ואם זכות לאכול פירות אינה בעלות הרי שהאישה היא הבעלים המוחלט של העבד. למאי נפק"מ? עבד שהוכה על ידי אדונו באופן שגרם להפלת שן ועין חייב לשחררו לחופשי. אך זה דווקא אם ההכאה הייתה על ידי הבעלים המוחלט, אבל אם הבעלים אינו מוחלט אלא בשותפות – ההכאה אינה מוציאה אותו לחופשי.
לפיכך – אם אכילת הפירות היא בעלות אזי הכאת האישה לא מוציאה את העבד לחופשי כי היא אינה הבעלים היחיד, האיש גם הוא בעלים במובן מסוים. ואם אכילת הפירות אינה בעלות – האיש אינו בעלים כלל, האישה בעלים יחיד – והכאתה מוציאה את העבד לחופשי.
וכך היא הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פט עמוד ב – צ עמוד א
"דתני חדא: עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה, אבל לא לאיש; ותניא אידך: לא לאיש ולא לאשה…
ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא, והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי"