מסחר – החפצים האסורים וטעם האיסור

סיכום לסיכום

עיקר הסוגיא

בסוגיא זו אנו עוסקים באיסור שהמשנה מתארת לסחור עם גויים עובדי ע"ז לפני אידיהן. טעם האיסור וגדריו לא ברורים לחלוטין וישנן גמרות רבות שעוסקות בו ומכל אחת מהן נשמע מעט אחרת.

ישנן שלוש שיטות בראשונים ומעט ניואנסים בתוך שיטות אלו:

שיטת ר"ת שיסוד האיסור הוא מחשש לפני עיוור, שלא למכור לגוי צרכי הקרבה. שיטת 'הראשונים' שכוללת את הראב"ד רי"ד הרמב"ם ריטב"א ר"ן מאירי ואו"ז וכן נראה שגם דעת תלמידי רבינו יונה רשב"א רא"ש ועוד – לדעתם יש טעם נוסף לאיסור והוא 'הרווחה' – שהגוי ילך ויודה לע"ז על הרווח הכספי או על החפץ שהצליח לקנות. לשיטתם אסור למכור גם חפצים שאינם מיועדים להקרבה, ובעצם כל אופן של מסחר שיש בו רווח לגוי אסור. והדברים יפורטו. שיטה שלישית היא שיטת רש"י. לדעת רש"י הכל האיסור הוא משום 'אזיל ומודה'. למעשה שיטתו דומה מאוד לשיטת הראשונים, אלא שהוא מתיר לקנות מגוי חפץ שאינו בעל תוקף קרוב, מפני ש'מוכר עצב הוא', ולא יבוא להודות לע"ז, ולשיטת הראשונים הדבר אסור, מפני שיהיה בידו מעות שקיבל מהמכירה, ועל כך הוא יודה.

כל שיטה צריכה לתרץ את כל המקורות (7 ואולי יותר):

1. המשנה אוסרת 'לשאת ולתת'. לראשונים זה מסתדר, ואף לרש"י, אלא שהוא סובר שלשאת אסור בדבר שאינו מתקיים, ולתת אסור בדבר המתקיים. לר"ת צריך לבאר שהכוונה רק למכור דבר תקרובת.
2. הגמרא מסבירה ששלושה ימים הם הזמן שלוקח להכין צרכי הקרבה כמו בהמות. לר"ת מתיישב, והוא מוכיח מכאן שזה מה שהמשנה התכוונה – צרכי הקרבה. רש"י והראשונים מבארים: א. כיוון שהגוי עוסק בצרכי הקרבה של בהמות, אז שם הע"ז שגור בפיו והוא 'אזיל ומודה' על כל דבר שקונה, גם לא צרכי הקרבה. ב. לא רק בהמות הן צרכי הקרבה, כל דבר יכול להיות צרכי הקרבה, ואפילו מעות, שמצאנו שיכולות להיאסר כתקרובת.
3. הגמרא מסתפקת מה טעם האיסור 'הרווחה' או 'לפני עור'. ואומרת שנפק"מ למכור בהמה לגוי שכבר יש לו אחת. ר"ת מביא ראיה לשיטתו שלא אמרו נפק"מ האם מותר למכור דברים שאינם צרכי הקרבה, הרי שפשוט שאין בזה איסור. ולשיטתו הספק לא הוכרע והולכים לקולא שכל האיסור הוא משום לפני עור. הראשונים מבארים שאולי זו נפק"מ נכונה, אבל העדיפו נפק"מ מחודשת יותר, שאפילו צרכי הקרבה יש צד להתיר. ומבארים שברור שיש איסור לפני עור וכל הספק היה האם יש גם איסור אזיל ומודה. ולמעשה, חלקם סוברים שהספק נפשט מהמשך דברי הגמרא (מקור 5) שבו נאמר שהלוואה והשאלה ופירעון כולם משום אזיל ומודה, וחלקם סוברים שהספק לא נפשט, ובאמת לא ברור שיש אזיל ומודה בקניה ומכירה שבהם כל צד מרוויח ומפסיד כאחד, מה שאין כן השאלה והלוואה שיש בהם רווח טהור שיש יותר מקום להודות עליו. ויש עוד גוונים רבים בראשונים בזה (ראב"ד, מאירי).
4. לאחר שהגמרא מסיימת לדון מה הדין אם עבר ונשא ונתן, היא מביאה ברייתא שהאיסור לשאת ולתת הוא בדבר המתקיים, אבל דבר שאינו מתקיים מותר. ואז עוד ברייתא שגם דבר שאינו מתקיים מותר למכור אבל אסור לקחת. על הראשונים ורש"י אין מכאן קושיות גדולות (ומה שבכל זאת יש לדון יובא כבר בסיכום עצמו). אלא שרש"י מבאר שכוונת הברייתא היא שדבר המתקיים אסור למכור, אבל אין בעיה לקנות, והטעם: דרך מוכר להיות עצוב, ולכן בקניה לרוב אין איסור. אלא שבדבר שאינו מתקיים יש רצון עז למכור כדי לא להיתקע עם סחורה פגת תוקף. ואילו הראשונים מבארים שדבר המתקיים אסור בין לקנות ובין למכור, כי הגוי יודה על הסחורה או על המעות שקיבל, אבל בדבר שאינו מתקיים אין איסור למכור כי החפץ לא יהיה בידיו כשיגיע יום אידו. אבל ר"ת צריך לתרץ מה הבעיה לקנות מהם דבר המתקיים. רבים (תוספות, רשב"א ועוד) תירצו שלקחת פירושו לקבל מתנה, ולא לקנות. ובאמת אסור לקבל מתנה מהגוי ביום אידו. הרא"ש לעומת זאת כתב שר"ת מודה לשאר הראשונים שיש חשש של אזיל ומודה במקרה של קניית דבר שאינו מתקיים, שבו יש הנאה ושמחה מובהקת אצל הגוי.
5. הגמרא מסתפקת מה הטעם של להלוות וללוות, להשאיל ולשאול, לפרוע ולהיפרע. רבא מסיק פעם אחר פעם – כולה משום אזיל ומודה. לשיטת הראשונים ורש"י יש כאן פשיטה של הספק של הגמרא במקור 3, ומתברר שכל האיסורים במשנה הם משום אזיל ומודה (אמנם ברור שכאשר יש גם לפני עור זה יותר חמור). (ואמנם במקור 3 כתבנו שיש כמה מהראשונים שסוברים שהספק לא נפשט). ר"ת נאלץ במקור זה להודות שיש איסורים רבים שאכן אסורים משום אזיל ומודה, אבל משא ומתן הם לא מהאיסורים האלה.
6. מקור זה איננו קושיא על אף אחד אלא רק רקע לדברי רש"י.
7. במקור זה שמואל אומר במפורש שאסור לשאת ולתת עם גוי בדרכו לתרפות, כי הוא 'אזיל ומודה'. ולכאורה זו תיובתא על שמואל. הראשונים לא התייחסו לגמרא זו כלל, גם לא החולקים על ר"ת. מה שמביא את הב"ח והחזו"א להסביר שהמילים 'דילמא אזיל ומודה' הם תוספת מאוחרת לגמרא, ולא הופיעו לפני הראשונים. (אמנם גירסא זו מופיעה בפסקי הרי"ד, בתלמידי רבינו יונה, ובנמוקי יוסף. ויתכן שיתרץ שבאמת במקרה של גוי שהולך כעת לעבוד ע"ז חוששים לאזיל ומודה, אבל לא בסתם יום איד. שהרי ר"ת מודה שסברת אזיל ומודה קיימת בהלוואה והשאלה וכו')

למעשה השולחן ערוך פסק כשיטת הראשונים, וכך נראה שפסקו שאר האחרונים, ובזה נסתם הגולל על המחלוקת לכאורה.

חומרת 'אזיל ומודה'

עדיין נותר לדון: מה חומרת האיסור של 'אזיל ומודה'?

נראה שלדעת רש"י רמב"ן ריטב"א רא"ה ר"ן מבי"ט וגר"א האיסור הוא מדרבנן, שכן פשט הכתוב 'לא ישמע על פיך' הכוונה על פיו של ישראל, ומה שאמרו שאסור שהגוי ישמיע בגלל הישראל – זה מדרבנן. וכן נראה מראשונים רבים שהקלו באיסורים אלו מפני איבה וכדומה.

לעומת זאת ספר החינוך נוקט שהאיסור הוא מהתורה.

אזיל ומודה – מדוע אינו לפני עיוור?

מדוע אין איסור 'לפני עיוור' בכך שאדם גורם לגוי להודות לע"ז? מדוע מדובר רק באיסור 'לא ישמע על פיך' (שלרוב הפוסקים הוא דרבנן)?

הראב"ד בחידושיו, שלא צוטטו כמעט בראשונים ובאחרונים, מסביר בניגוד לרש"י ש'אזיל ומודה' אינו משום 'לא ישמע על פיך' אלא הוא עצמו משום 'לפני עיוור'. ולמסקנת הגמרא אכן יש בו משום לפני עיוור (ולא ברור האם דאורייתא או דרבנן).

אולם האחרונים שלא הכירו פירוש זה, והלכו לפי פירוש רש"י הזדקקו לשאלה זו:

הב"ח כתב שהאיסור של 'לא ישמע על פיך' לא נאסר לגויים, (לפי הכלל שכל שיהודים לא חייבים עליו מיתת בית דין – גויים מותרים בו).

הט"ז דחה את תירוץ הב"ח משום שהזכרת שם ע"ז יכולה להיות 'קבלה באלוה' שנאסרה לבני נוח. ותירץ שאין לפני עיוור אלא ב'תרי עברי דנהרא' והגוי יכול להודות ללא סיוע הישראל. נקודות הכסף (א) דחה את דחיית הט"ז משום שיהודי חייב על מודה בעבודה זרה, ולא על מודה לעבודה זרה, כלומר אם רק מודה מבלי לקבלו באלוה. גם המנ"ח העיר שדברי הט"ז לא ברורים.

האם יש לפני עור בקניה מגוי שאין לו מעות?

התוספות הקשו על רש"י איזה צד של לפני עיוור יכול להיות בקניה מגוי, ותירצו שממציא לגוי מעות. הב"ח בכיוון דומה חידש שהגמרא כלל לא הסתפקה במקרה שאין לגוי בו מעות, כי אז פשוט שקניה ממנו היא לפני עוור. והדרישה הביא דבריו.

מקורות הגמרא, והצגת הסתירות הפנימיות

1. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

המשנה אוסרת לסחור עם גוים, לשאת ולתת, להשאיל ולשאול, להלוות וללוות, לפרוע ולהיפרע. ורבי יהודה מתיר להיפרע, מפני שמצר לו. וחכמים אוסרים כי הוא שמח לאחר זמן.

"מתני'. לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים – אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן; רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שמיצר הוא לו; אמרו לו: אע"פ שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן."

המשנה לא מציינת אילו חפצים אסור לשאת ולתת, אבל מכיוון שנזכר כאן גם לשאול וללוות וכו' הרי שלכאורה כלולים בזה גם חפצים שאינם קשורים לפולחן, וגם מעות. זה המקור העיקרי לשיטה הבסיסית של רש"י ו'הראשונים', שאיסור מסחר הוא לא רק בחפצי פולחן.

2. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב

הגמרא מצטטת את המשנה ושואלת מדוע צריך 3 ימים לאסור מסחר, הרי בעניין איסור 'אותו ואת בנו' רק בערב יו"ט צריך להודיע ללוקח שמכר גם את האמא. הגמרא מתרצת שכאן הגויים לוקחים להקרבה וצריכים זמן לבדוק את הבהמות ממומים ולכן הם לוקחים שלושה ימים מראש.

"ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו'. ומי בעינן כולי האי? והתנן: בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: עיו"ט האחרון של חג, עיו"ט הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ר"ה, וכדברי ר' יוסי הגלילי – אף ערב יוה"כ בגליל! התם דלאכילה סגיא בחד יומא, הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי. ולהקרבה סגי בתלתא יומי? (והתנן) +מסורת הש"ס: [והתניא]+: שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רשב"ג אומר: שתי שבתות! אנן דשכיחי מומין דפסלי אפילו בדוקין שבעין – בעינן תלתין יומין, אינהו דמחוסר אבר אית להו – בתלתא יומי סגי"

שאלת הגמרא מניחה בבירור שמדובר במשנה על בהמות לפולחן, ותשובת הגמרא מקבעת הנחה זו, כי הסיבה שאסרו שלושה ימים היא שלוקחים כמה ימים לבדוק את הבהמות ולכן הגוים קונים אותן שלושה ימים מראש. זו הראיה העיקרית של ר"ת לכך שמסחר הוא רק במכירת חפצי פולחן לגויים.

3. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א-ב

הגמרא שואלת האם האיסור הוא משום הרווחה או משום לפני עיוור. והנפק"מ היא במקרה שכבר יש לו בהמה – אם אסור משום לפני עיוור – כבר אין בזה לפני עיוור.

"איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה – הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול – הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע – דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, ש"מ."

4. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

הגמרא דנה בדין כאשר נשא ונתן. מביאים סיוע לר"ל שסובר שמותר, מברייתא שאומרת שלא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בשאינו מתקיים לא אסרו, ואף בדבר המתקיים אם נשא ונתן מותר. וברייתא נוספת אומרת שדבר שאין מתקיים מוכרים אבל לא לוקחים. ומספרים שם על מין ששלח דינר לרבי יהודה נשיאה, ורבי יהודה ניסה להתחמק באופן שלא יגרום איבה, ולבסוף הציעו לו שיפיל את הדינר לבור כלאחר יד.

"איבעיא להו: נשא ונתן, מאי? ר' יוחנן אמר: נשא ונתן – אסור, ר"ל אמר: נשא ונתן – מותר. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן – אסורין; מאי לאו לפני אידיהן! לא, אידיהן דוקא. א"ד, איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן: אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן – אסור; אידיהן אין, לפני אידיהן לא! תנא, אידי ואידי אידיהן קרי ליה. תניא כוותיה דר"ל: כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם – לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים לא, ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן – מותר. תני רב זביד בדבי רבי אושעיא: דבר שאין מתקיים מוכרין להם, אבל אין לוקחין מהם.

ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו, הוה יתיב ריש לקיש קמיה, אמר: היכי אעביד? אשקליה, אזיל ומודה! לא אשקליה, הויא ליה איבה! א"ל ריש לקיש: טול וזרוק אותו לבור בפניו. אמר: כל שכן דהויא ליה איבה! כלאחר יד הוא דקאמינא."

5. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

הגמרא מביאה שלגבי שלושת האיסורים המשלימים במשנה 'להשאיל ולשאול' 'להלוות וללוות' ו'לפורען ולפרוע מהן' שואלים שאם זה משום הרווח אז מה הבעיה כאשר היהודי לוקח מהם ולא נותן להם, ורבא משיב שהכל אסור משום אזיל ומודה.

"להשאילן ולשאול מהן כו'. בשלמא להשאילן – דקא מרווח להו, אבל לשאול מהן – מעוטי קא ממעט להו! אמר אביי: גזרה לשאול מהן אטו להשאילן. רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה הוא.

להלוותם וללוות מהן. בשלמא להלוותם – משום דקא מרווח להו, אלא ללוות מהן – אמאי? אמר אביי: גזרה ללוות מהן אטו להלוותם. רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה הוא.

לפורען ולפרוע מהן כו'. בשלמא לפורען – משום דקא מרווח להו, אלא לפרוע מהן – מעוטי ממעט להו! אמר אביי: גזירה לפרוע מהן, אטו לפורען. רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה הוא.
וצריכי, דאי תנא לשאת ולתת עמהן, משום דקא מרווח להו ואזיל ומודה, אבל לשאול מהן דמעוטי קא ממעט להו – שפיר דמי; ואי תנא לשאול מהן, משום דחשיבא ליה מילתא ואזיל ומודה, אבל ללוות מהן – צערא בעלמא אית ליה, אמר: תוב לא הדרי זוזי; ואי תנא ללוות מהן, משום דקאמר: בעל כרחיה מיפרענא, והשתא מיהא אזיל ומודה, אבל ליפרע מהן דתו לא הדרי זוזי – אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה, צריכא."

ראשית ייתכן שגמרא זו מגדירה מהו אותו 'מרווח' שמופיע במקור 3 – אזיל ומודה. ושנית אוסרת בכל האיסורים הנלווים האלו מהטעם הנ"ל. משמע מכאן שאסור לא רק בחפצים שנועדו להקרבה – שכן טעם האיסור הוא משום שהגוי ילך ויודה על כך הפעולה הכלכלית המטיבה (גם אם לא באופן מידי) שהתרחשה. גם מקור זה נוטה לדעת רש"י והראשונים.

6. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב

המשנה אומרת שבעיר שיש ע"ז – אסור לקנות בחנויות המעוטרות ומותר לקנות בחנויות שאינן מעוטרות.

"מתני'. עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות"

7. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לב עמוד ב

הגמרא מביאה מהמשנה שההולכין לתרפות (ע"ז) אסור לשאת ולתת עמהם. ושמואל אומר שיש חילוק, שגוי בהליכה אסור, משום שאזיל ומודי, ובחזרה מותר. (בניגוד ליהודי מומר שאסור גם בחזרה).

"ההולכין לתרפות – אסורין לשאת ולתת עמהם. אמר שמואל: עובד כוכבים ההולך לתרפות – בהליכה אסור, דאזיל ומודי קמי עבודת כוכבים, בחזרה מותר, מאי דהוה הוה"

שיטת רש"י

נביא תחילה את דברי רש"י היסודיים ולאחר מכן נסקור את ההתייחסות שלו לכל אחד מהמקורות.

רש"י מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"מתני'. לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן – וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו."

רש"י מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב

"ומי בעינן כולי האי – דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן"

רש"י מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א

"משום הרווחה – דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך"

רש"י מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

"כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן – לפני אידיהן.

לא אסרו אלא בדבר המתקיים – עד יום אידיהן דחזי ליה קמיה ביום אידו ואזיל ומודה.

אבל דבר שאינו מתקיים – כגון ירק וכיוצא בו מותר.

בדבי רבי אושעיא – במתניתא דבי רבי אושעיא דאיהו סידרה למתניתא וכן ר' חייא.

אבל לא לוקחין מהן – דמרווח ליה שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו."

רש"י מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב

דיבור מתחיל זה הוא המקור המרכזי של שיטתו.

"שאין מעוטרות מותרות – דבאותן שאין מעוטרות לא שקלי מינייהו מכסא לעבודת כוכבים ולא מטיא לעבודת כוכבים הנאה מינייהו ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודת כוכבים אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא."

על הטענה האחרונה, שמוכר עצב הוא, לכאורה קשה מאוד:

תלמידי רבינו יונה, ע"ז יג, א

מקשה למה שסוחר יהיה עצוב במכירת דבר המתקיים. ואמנם בבעל הבית זה נכון, אבל בסוחר באמת קשה על רש"י

"… ולפי זה קשה דהיכי קאמר דדבר המתקיים לוקחים מהם, מפני שמתעצב במכירתו. אדרבה הוא שמח כשמוכר סחורתו שהרי כל הסוחרים מביאים בגדים ושאר מיני סחורות ומוכרים אותם, ולוקחים בדמיהם שאר סחורות ושמחים במכירתם: ומאי דאמרינן לעיל דבר שאין מתקיים מוכרים מהם אבל לא לוקחים מהם, איידי דתנא רישא היתר המכירה להם דבר שאין מתקיים, תנא סיפא איסור הלקיחה מהם דבר שאין מתקיים: ונהי שדברי רש"י ז"ל מתקיימים בלוקח מבעל הבית כגון שמוכר בגדיו וכלי תשמישו שהוא מתעצב במכירתם, אבל מסוחר שדרכו בכך מאי איכא למימר:"

ברכת שי (ע"ז ו, ב)

"התינח במי שמוכר חפציו הפרטיים מחמת דוחקו אבל מי שמוכר בחנות קבועה הא ודאי שמח בכל משהו ומשהו שמוכר ואיך נימא דעצב הוא, וצ"ע."

ובאמת נראה שהמאירי כתב שרש"י דיבר דווקא במוכר לא כדרך סחורה:

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"ולוקח מהם כשאין מתקיים אסור שמתוך שאדם קופץ למכור דבר שאין מתקיים אזיל ומודה ביום אידו במתקיים מותר אא"כ הוא דבר הנמכר בסחורה דרך ריוח מחשש הודאה על הריוח"

עתה נפרוס בקצרה, כיצד רש"י עונה על ששת המקורות:

ראשית, רש"י מכריע בספק של מקור 3 – אסור גם כאשר אין חשש 'לפני עיוור', וכל החשש הוא 'אזיל ומודה, וכפי שרבא מדגיש שוב ושוב במקור 5.

מקור מספר 4 הוא יסוד שיטתו – האיסור למכור הוא דווקא בדבר המתקיים – והאיסור הוא דוקא למכור להם, אבל לקנות מהם דבר המתקיים – אין איסור, משום שלא יהיה לפניו חפץ ביום אידו אלא מעות, ולא ילך ויודה עליהם. בדבר שאינו מתקיים אין איסור למכור לגוי, כי החפץ לא יחזיק מעמד עד האיד. אבל אסור לקנות כי הוא מאוד ישמח על כך שהצליח למכור חפץ בעל תוקף קצר, ויודה על כך ביום אידו. לאור דברים אלו הוא מסביר את מקור 1 שכאשר המשנה אמרה 'לשאת ולתת' היא התכוונה למכור, אבל לא לקנות, ובניגוד לפשט הביטוי. מקור 6 מתפרש בהתאם לכל הנאמר בלי קושי מיוחד.

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א, א

פורס את שיטת רש"י בקצרה.

"לפני אידיהן… פירש"י דאיירי במשא ומתן של מקח וממכר כך מוכיח מתוך פירושו שפירש לקמן בפירקין משום דאזיל ומודי לעבודת כוכבים ואסור משום לא ישמע על פיך דעל ידו מזכיר העובד כוכבים שם עבודת כוכבים"

הערות על שיטת רש"י

תוספות מסכת עבודה זרה דף יב עמוד ב

נראה שרש"י חזר בו כאן (יב, ב) ממה שכתב על המשנה בסתם ש'לשאת ולתת אסור', מפני שכאן נראה שבמתקיים יש איסור רק למכור, ובאינו מתקיים רק לקנות.

"הכא משמע שחזר בו רש"י ממה שהיה מפרש לעיל (דף ב.) דלשאת ולתת היינו מקח וממכר"

מקור 3 לרש"י

כמה ראשונים שואלים מנין רש"י הכריע שטעם האיסור הוא משום אזיל ומודה אם הגמרא הסתפקה בכך ולא הכריעה במקור 3. ותשובתם – מקור 4 מכריע בשאלה זו.

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"אסור לשאת ולתת עמהם. פי' רש"י ז"ל משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידו, ואיכא למידק דהא בגמרא איבעיא לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה או משום ולפני עור ולא אפשיט בעיין, וכיון דכן נקטינן לקולא דטעמא משום ולפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה שרי, ואפשר היה לומר דמרן ז"ל סובר דאע"ג דהתם לא אפשיט בתר הכי איפשיטא מדרבא דאמר כולה משום דאזיל ומודה הוא"

חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

"מתני' לשאת ולתת עמהן. פירש"י ז"ל משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידם. ואע"ג דבעיינן בגמ' האי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא. כלומר ואזיל ומודה, או משום לפני עור לא תתן מכשול ולא אפשיטא. נקיט לי' רש"י ז"ל לטעמא דאזיל ומודה משום דסוגין בגמ' הכי וכמו שנפרש והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש משום דאזיל ומודה ביום אידם. ולא פי' דאזיל ומודה מהשתא. שאם אתה אומר כן שכל מה שהוא מרויח ג' ימים קודם לאידו מיד הוא מודה לע"ז שלו א"כ למה אמרו בברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם. הא אזיל ומודה סמוך למקחן. אלא ע"כ לא חיישינן דאזיל ומודה. עד יום אידו. ולפיכך כל שאין אותו דבר בעינו ביום אידו אינו מודה עליו:"

הראיות שר"ת מביא לעצמו ממקורות 2 ו3 הן ודאי קושיות על רש"י. התירוצים שהראשונים מביאים לשיטתם על קושיות אלו נכונות גם לשיטת רש"י, ולכן לא נטרח להעתיק הכל לכאן. בכל זאת נביא רצף חידושים של הב"ח בשיטת רש"י על מקורות 3 ו4, כשטענתו העיקרית היא שברור לגמרא שיש 'אזיל ומודה' בחפצים שאינם חפצי ע"ז. כל השאלה היא האם בחפצי ע"ז שייך 'אזיל ומודה' שכן הגוי לא קונה אותם עבור עצמו אלא עבור הע"ז, ואם כן אולי הוא לא מודה עליהם.

ב"ח יורה דעה סימן קמח, ד

מקשה על רש"י מדוע התלמוד הסתפק, הרי ברור שיש איסור באזיל ומודה כמו בשאר איסורים.
ומתרץ שמעת שעוסק בצרכי הקרבה הוא שם ליבו על כל הנאה שבאה לו בימים אלו ויודה לע"ז עליה.

ולפי זה, ברור שהגמרא לא הסתפקה על כל סוגי המסחר, אלא רק במה שעוסק בצרכי ע"ז יש ספק האם יש גם אזיל ומודה, או שלא מודה על צרכי ע"ז שקנה כי זה עצמו נועד להקרבה, ומה יש להודות על זה.

וספק זה בלבד לא נפשט. וכך לא קשה קושית ר"ת למה לא אמרו נפק"מ האם נאסר גם דבר שאינו להקרבה – כי לפי מה שפירשתי פשוט לתלמוד שיש אזיל ומודה, ובזה כלל לא הסתפקו, אלא דווקא בדבר שאכן יש בו איסור הקרבה.

"ולפירוש רש"י מאי קמיבעיא ליה הא סבירא ליה לתלמודא דמקח וממכר נמי אית ביה משום אזיל ומודה ואם כן פשיטא דאפילו אית ליה בהמה לגוי אסור למכור לו בהמה אחרת משום דאזיל ומודה כשאר כל מקח וממכר ואמאי לא איפשיטא בעיין וכך משמע באשיר"י שרבינו תם הקשה קושיא זו על פירוש רש"י.

ונראה לי ליישב דסבירא ליה לרש"י דמה שאסרו שלשה ימים לפניהם מוכח בגמרא (דף ה' ב) דטעמא משום דכל שלשה ימים מחזר הגוי אחר בהמות שלא יהא בה מום מחוסר אבר להקריבה ביום אידם. וסבירא ליה לתלמודא דכל זמן שעוסק בתקרובת עבודה זרה אזיל ומודה ביום אידם בכל הנאה שתבא לו תוך שלשה ימים כי אומר שסייעתו עבודה זרה שלו לפי שעוסק בצרכיה וכמו שפירש הרא"ש לדעת רש"י ריש פרק קמא (סי' א)

והשתא ניחא לרש"י דסבירא ליה לתלמודא דבכל מקח וממכר דאית ביה הנאה לגוי תוך שלשה ימים פשיטא דאית ביה משום אזיל ומודה ביום אידם כי אומר שסייעתו עבודה זרה שלו לפי שעוסק בצרכיה אבל על מה שעוסק בצרכי עבודה זרה גופא קא מיבעיא ליה אי אית ביה נמי משום אזיל ומודה דלא גרע משאר מקח וממכר או דילמא ליכא בהא מילתא אזיל ומודה כי מה לו להודות על קנייתו בהמה זו ביחוד הלא הקרבתו אינו אלא כדי לעבוד אלוהו ולהודות לו על כל הטובות אשר גמלוהו ולא אסור אלא משום ולפני עור בלבד
והאי מילתא לחודא לא איפשיטא לן אבל כל שאר משא ומתן פשיטא לן דאסור משום אזיל ומודה ביום אידם. ולפי זה נמי לא קשה מה שהקשה רבינו תם (תוס' ב א ד"ה אסור) עוד דלפירוש רש"י אמאי קאמר נפקא מיניה דאית ליה בהמה לדידיה ואמאי לא קאמר נפקא מינה במידי דלא חזי להקרבה דמשום הרוחה אסור ומשום לפני עור שרי כדאיתא בהרא"ש (שם) דהא למאי דפרישית לרש"י פשיטא ליה לתלמודא דבמידי דלא חזי להקרבה אית ביה משום אזיל ומודה דלא קא מיבעיא ליה אלא בדזבין בהמה להקרבה אי אית ביה נמי משום אזיל ומודה או לא ובסמוך הבאתי לשון רש"י אמתניתין דחנויות המעוטרות משמע להדיא כדפרישית עיי"ש."

ב"ח קמח, ד – מתרץ את מקור 4 לפי חידושו הנ"ל

גם מה שהקשה הרא"ש שמדברי רב זביד שאוסר לקנות דבר שאינו מתקיים יש לפשוט שאסור משום 'הרווחה' מתורץ לפי זה (שהסתפקו לגבי צרכי הקרבה, אבל ברור שכל מה שקשור במסחר בדבר שאינו להקרבה אסור משום אזיל ומודה, ולכן אמירת רב זביד לא פושטת את הספק).

"גם מה שהקשה עוד הרא"ש לפירוש רש"י מדתני רב זביד אין לוקחין מהן דבר שאינו מתקיים משום דמתאוה למוכרו ואזיל ומודה דאם כן תפשוט מינה דטעמא משום הרוחה דאי משום לפני עור אמאי אין לוקחין מהן דהא למאי דפרישית לא קא מיבעיא ליה אלא בדזבין בהמה להקרבה אי אית ביה משום אזיל ומודה אם לאו אבל שאר מקח וממכר פשיטא דאית ביה משום אזיל ומודה. גם מה שפירש הרא"ש ונדחק לפירוש רש"י דלשאת ולתת לא מיירי אלא במכירה ליתא להאי דוחקא כמו שאפרש בסמוך (ס"ו) אצל והראב"ד כתב עיי"ש כן נראה לי ליישב כל הקושיות שכתובים בהרא"ש שהקשה רבינו תם על פירוש רש"י"

ב"ח יורה דעה סימן קמח, ה – ז

מצטט את דברי רש"י על כך שמותר לקנות דבר המתקיים כי סתם מוכר עצב, ואומר שמוכח מכאן שרש"י סובר שפשוט לתלמוד שיש אזיל ומודה בכל מקרה, ורק לגבי בהמה להקרבה הסתפקו כפי שפירש לעיל.

"ה ומ"ש הילכך כל דבר המתקיים וכו'. ברייתא (בדף ו' ב) כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידיהן דחזי ליה קמיה ביום אידו ואזיל ומודה אבל דבר שאינו מתקיים כגון ירק וכיוצא בו מותר כך פירש רש"י וכתבו התוספות (ד"ה לא) והרא"ש (סי' א) פירוש מכר דוקא דאילו לקנות אסור בדבר שאינו מתקיים יותר מדבר המתקיים ופשוט הוא וכך משמע להדיא מפירוש רש"י וכדתני רב זביד דברים שאין מתקיים מוכרים להם אבל אין לוקחין מהם ופירש רש"י דאין לוקחין מהן משום דמרוח להו דמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו עכ"ל. ומהך סוגיא לא נשמע מפירוש רש"י דמותר לקנות מהם דבר המתקיים אבל ממה שפירש רש"י במתניתין דהיו בה חנויות מעוטרות וכו' (סוף דף יב) וז"ל ואי משום דנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב ליה לעבודה זרה אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למיזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא עד כאן לשונו שמעינן (דאסור) [דמותר] לקנות מהם דבר המתקיים ומהך דפירש רש"י מוכח להדיא כדפרישית דסבירא ליה לרש"י דבשאר מקח וממכר פשיטא ליה לתלמודא דאית ביה משום דאזיל ומודה אלא דבבהמה להקרבה קא מיבעיא ליה ולהכי נקט רש"י בפירוש דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודה זרה אי נמי דרך לוקח וכו' דאלמא דסבירא ליה לרש"י דבבהמה דוקא קא מיבעיא ליה ולא איפשיטא ולכן לא נקט בבהמה טעמא דאזיל ומודה אלא טעמא דאזיל ומקריב לה לעבודה זרה ועבר אלפני עור אי נמי דמזבין להו שאר דברים המתקיימין שאין ראויין להקרבה ודרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה וק"ל:"

מקור 4 לרש"י

רא"ש ע"ז א, א – קושיא ותירוץ על רש"י ממקור 4

מקשה על רש"י – למה הברייתא נקטה שכל האיסור הוא בדבר המתקיים, אם למסקנה במתקיים יש צד איסור וצד היתר, בדיוק כמו באינו מתקיים.

ומתרץ, שהברייתא נסמכת על המשנה. והמשנה עסקה רק במכירה לגוי. ועל זה השמיעו שדבר שאינו מתקיים מותר לגמרי מבחינת המשנה כלומר מותר למכור. ולמרות שגם באינו מתקיים יש צד איסור – הוא איסור שלא קשור למשנה.

"ומיהו ק' הא דקתני בברייתא דתניא כוותיה דר"ל כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים מותר והלא בכל אחד מהן יש צד אחד היתר וצד אחד איסור דבר שמתקיים אסור לימכור ומותר ליקח ודבר שאין מתקיים אסור ליקח ומותר למכור. וי"ל דהך ברייתא קיימא אמתני' דלא איירי אלא במכירה ואשמועינן דדבר שאינו מתקיים מותר למכור ואף ע"פ שיש גם בלקיחה צד היתר וצד איסור לא נחתא הברייתא לפרושי דין לקיחה ובברייתא דרב זביד מפרש דין לקיחה."

טעם האיסור – לפני עיוור/הרווחה?

רש"י מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

רש"י אומר לגבי המשנה שהיא כולה משום אזיל ומודה. מתעוררת השאלה – הרי הגמרא הסתפקה בזה בדף ו, א – ומניין לרש"י להכריע?

"מתני'. לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן – וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו."

תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מביא את פירוש רש"י. אומר שזה ספק בגמרא, ולמרות שלא נפשט – רש"י נקט כך משום שבמקור 4 רבא אמר 'כולהו משום אזיל ומודה'.

ואכן לגבי להשאיל וכו' – אין ספק וברור שהם משום אזיל ומודה. ורק לגבי לשאת ולתת הסתפקו. ומקשה: זה שייך רק בלמכור, אבל לקנות זה ודא לא לפני עיוור. ומתרץ שזו אכן גזירה, וכפי שאביי אמר על שאילה אטו השאלה, ללוות אטו להלוות. וגם רבא יודה. או שאולי רבא יסבור שמלכתחילה הטעם של לשאת ולתת זה אזיל ומודה, כי פחות שייך כאן לגזור, וכמו שאמרו שדבר שלא מתקיים מותר למכור אבל לא לקנות, ולא גזרנו על זה משום זה.

"אסור לשאת ולתת. משום דאזיל ביום אידם ומודה לע"ז, כך פ"ה. ובעיא הוא בגמרא אסור לשאת ולתת עמהם משום הרויחא הוא או משום לפני עור לא תתן מכשול. פי' משום הרויחא דכי קא רוח גוי אזיל ומודה. ואע"ג דלא איפשיטא נקט הקו' טעמא דאזיל ומודה משום דשיטת התלמוד הכי ריהטא. וקאמר רבא בגמ' גבי להשאילן ולשאול מהם להלוותן וללות מהן כולה משום דאזיל ומודה. וא"ת מאי קא מיבעיא לן, הא ע"כ בלהשאילן ולהלוותן ולפורען לא שייך טעמא דלפני עור, דלאו מילתא דתקרובת הוא, דאפי' זוזי אסורין. וי"ל דהנהו חיישינן משום דאזיל ומודה. ומיהו ולשאת ולתת הוא דקא מיבעיא ליה משום דאזיל ומודה, דבמקח וממכר כי היכי דרוח האי גוי רוח האי ישראל. וא"ת ומשום לפני עור, תינח למכור, אלא לקנות לשתרי דלא שייך ביה לפני עור. וי"ל גזירה לקנות אטו למכור, כי היכי דגזר אביי לשאול אטו להשאיל וללות אטו להלוות וליפרע אטו לפרען. ואפי' רבא דלא גזר, דילמא בלשאת ולתת מודה. אי נמי רבא טעמא דלשאת ולתת משום דאזיל ומודה כדפ"ה… דהכא אין נראה כלל לגזור לקנות אטו למכור ע"כ שרי לקנות… [וכמו שאמרו דדבר] שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין ולא גזרי' למכור אטו לקנות [כמו כן לא גזרי'] לקנות אטו למכור, אע"ג דגזרי' בנדרים דילמא שאני נדרים דאורייתא ואע"ג דלפני עור נמי דאורייתא מי יימר דעביד מילי דתקרובת."

שיטת הראשונים

רמב"ם ע"ז ט

הרמב"ם אוסר לקנות ולמכור להם דבר המתקיים (ומכאן שאינו סובר כרש"י), ומתיר רק למכור דבר שאינו מתקיים. ולא הזכיר שמדובר דווקא בצרכי הקרבה, אלא אדרבה נתן כדוגמא ירקות ותבשיל (מכאן שלא סובר כר"ת).

"הלכה א

שלשה ימים לפני חגם של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים ללוות מהן ולהלוותם ליפרע מהן ולפרוע להם מלוה בשטר או על המשכון אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם ומותר למכור להן דבר שאינו מתקיים כגון ירקות ותבשיל עד יום חגם במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד עבר ונשא ונתן עמהן באותן השלשה ימים הרי זה מותר בהנאה והנושא ונותן ביום חגם עמהן הרי זה אסור בהנאה."

פסקי רי"ד מסכת עבודה זרה גמרא דף ב עמוד

מסביר שאסור שלושה ימים כי בימים אלו מודה לע"ז על כל רווח שמגיע לידו, והתורה אמרה 'לא ישמע על פיך'. מכאן שסובר שיסוד איסור המסחר הוא 'אזיל ומודה'

"לפני אידיהן כול'. פי' שלשה ימים לפני אידיהן הן עסוקין לצורך יום אידם, ואי מטי ליה שום הרויחא הוא מודה לע"ז דיליה, ומשום הכי אסור לשאת ולתת עמהן דילמ' מודה על ידך לע"ז, והתורה אמרה ולא ישמע על פיך."

פסקי רי"ד מסכת עבודה זרה גמרא דף יא עמוד ב

מעיר שאף שמותר למכור לגויים דבר שאינו מתקיים – ביום אידם עצמו אסור, כי ישתמש בו לצורך האיד ויודה או שמא יקריב. ופשוט, כי ביום אידו כל דבר הוא מתקיים לאותו היום.

"אמ' שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. ויום אידם מי אסיר, והא רב יהודה שרא להו לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל לזבוני חיטי, בחגא דטייעי. פי' יום אחד בשנה מתקבצין כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולצחק לשם ע"ז פלנית. ומתרץ, שאני חגא דטייעי דלא קביעא, פי' אין חוששין לה כל כך אם אין עושין אותה בכל שנה. ומיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן, דוקא לפני אידיהן, אבל ביום אידם אפי' דבר שאין מתקיים אסור, דילמ' מקריב ליה לע"ז, או דילמ' אזיל ומודה, דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן."

חידושי הראב"ד ע"ז ב, א

דברי הראב"ד לא ברורים כל צרכם, ולעיתים בסוגריים ניסיתי להסביר כיצד אני מבין את סברתו.
יש לנו ידע מוקדם שהוא סובר כ'שיטת הראשונים' ואצל כמה ראשונים הוא מופיע כ'אבי השיטה'.
כיון שהגוי עוסק בצרכי הקרבה בשלושה ימים, אסור למכור להיום כל דבר, שמא ישתמשו בכל דבר לפני הע"ז, ויש בזה לפני עיוור. להשאיל זה גזירה משום משמשי ע"ז. ולהלוות – שמא יקח במעות בהמה וכדומה.

"לפני אידיהן של גוים לשאת ולתת עמהם – מקח וממכר שיש בו נטילה ונתינה.

ג' ימים – מפני שאנו חוששין שזה הגוי הלוקח בהמה באלו הג' ימים לתקרובת יום אידו הוא לוקח אותה והוא מקדים בלקיחתה ג' ימים כדי לבקרה מן המון כדמפ' בגמ', ומתוך שהוא זקוק לענין בקור התקרובת של יום אידו ג' ימים קודם יום אידו אמ' דאסור למכור להם כל דבר תוך אלו ג' ימים, ואפילו דבר שאינו צריך ביקור כלל, מ"ט, דאמ'[רינן] מכיון שלוקח בהמה לתקרובת ע"ז שלו לוקח מיד, כמו כן כל מה שצריך להקרבתה, ואם הוא דבר שאינו ראוי להקרבה, נמי אמ'[רינן] שמא ישמשו בו לפניה, ואיכא משום לפני עור לת"מ (לא תתן מכשול), שהרי בני נח מוזהרין על ע"ז.

להשאילן – הוא שאלת החפץ, ואסור משום גזי' משמשי ע"ז כדפרשי'.

להלותם – הלואת מעות, שמא יקח מהן בהמה או כל תקרובת."

ראב"ד ע"ז ה, ב

בגמרא בהמשך מפרש שהגמרא סברא שמה שקונה שלושה ימים לפני זה אולי כדי להכין צרכי אכילה ליום אידו ומודה על כך ביום אידו, אבל להקרבה לא חיישינן, והגמרא מתרצת שכן קונה שלושה ימים לפני בשביל הקרבה כדי לבקר מומים. ומה ששאלו האם זה משום הרוחה כלומר שמא יודה או שחוששים רק ללפני עור, ונ"מ כשיש לו בהמה – נפרש לקמן.

הרוחה הכוונה ש'התרווח לו העולם' שהייתה לו בהמה אחת והיה מקריבה בלית ברירה, אבל עכשיו כשיש לו שתים – הרבה יותר קל לו להקריב, והוא מודה על כך או לא חוששים שיודה על כך, אבל חוששים ללפני עור. ונ"מ כשיש לו בהמה אחרת וכדומה שמצד לפני עור רגיל אין איסור, אבל אם חוששים שילך ויודה ויש בזה לפני עוור בעצמו. ומנגד אפשר לומר שאין זה מוגדר 'לפני עור' כי 'לא תתן' זה כאשר הגוי מחזר על הדבר לצורך הרוחה אבל השמחה וההודאה שמגיעים לאחר מכן – אינם המכשול (אולי הכוונה שהם אינם המכשול שהיהודי שם, אלא תוצאה של המכשול, ולכן אין בהם איסור). ולפי הסברא שאין חשש לפני עוור באזיל ומודה – אסרו ללוות ולשאול ולפרוע משום גזירה, כשיטת אביי.

"ומי בעי' כולי האי – קס"ד טעמ' דמתני' מפני שכל ג' ימים קודם יום אידו קונה לאכילת יום אידו ומודה לע"ז ביום אידו אבל להקרבה לא חיישי', ומי בעיא כולי האי לאכילה ותריץ ליה טעמ' דמתני' משום דחיישי' כי לצורך הקרבה הוא קונה ומשום בקור וכ' כדפ' במתני', והא דאבעיא לק' משום הרוחה הוא כלומר דחיישי' נמי לשמא יודה או דלמא שמא יודה לא חיישי' אלא ללפני עור מיהא חיישי', ונ"מ היכא דאית ליה בהמה ומפ' לה לקמן.
משום הרוחה – נמי הוא שהעולם נתרווח עליו כשיש לו ב' בהמות אע"פ שלא היה לו אלא א' היה מקריבה, אעג"ב טוב שיקריב האחת תעמוד האחרת בידו ולא נשאר בלא בהמה ואזיל ומודה, או דילמא לשמא יודה לא חיישי' מיהו לפני עור חיישי', ונ"מ היכא דאית ליה בהמה אחריתי, או כל דכוותיה דההוא מידי דקא מזבין ליה או דקא משאיל ליה, ליכא איסורא,

ואי ק"ל כיון דאזיל ומודה היא אלפני עור, איכא למימר אע"ג דעורון המכשול הוא לדידיה מיהא לא קרינא ביה לא תתן אלא במידי דגוי קמהדר עילויה לצורך הרוחה דידיה ושמחה והודאה בתר הכי אתיין לאו נותן מכשול קרינן ביה, הלכך איכא למימר דלא חיישינן לשמא יודה,

ואי ק"ל אי לא חיישינן לשמא יודה ללות ולשאול ולפרוע מהן אמאי אסור, ואיכא למימר גזירות הן כדאמ' אביי לקמ'."

קושיא: אם גזרו על לשאול אטו להשאיל – שיגזרו יש לו בהמה אטו אין לו! ויש לומר שגזרנו על לשאול כי הגוי משאיל עכשיו כדי שנשאיל לו בחזרה בעתיד, אבל במכירה לא שייך לומר סברא זו.
מיהו קשה: אפילו אם יש לו בהמה למה שלא נחשוש שלא התכוון להקריבה כדי לא להשאר בלי בהמה ועכשיו לקח את השניה כדי להקריבה! ועוד, שמא עתה יקריב את שתיהן ונמצא שאנו מרבים בע"ז, ויש בזה לפני עור. ולגבי נזיר באופן דומה אם יש לו כוס של יין מניין שמותר להושיט לו עוד אחת. ומכך שלא חששו בכך, בכל ענייני לפני עוור יש בידו אותו דבר שיוכל לעבור עליו – לא חוששים לתוספת האיסור ומותר למכור (כלומר, ברגע שיש לו את היכולת לעבור – אין זה משנה מה תוכניות והאם אנו מוסיפים באיסור שהוא מתכוון לעבור). ולמרות שהספק לא נפשט, משמע שחוששים להרוחה, כי הגמרא בהמשך אומרת 'השאלה דקמרווח להו', וגם רבא אומר 'כולהו משום אזיל ומודה', ואפשר שגם אביי מודה לזה בעיקר, אלא שיש דברים שאין בהם כלל הנאה והודאה ובהם זה רק גזירה.

"ואי ק"ל כי היכי דגזרי' גזירה לשאול אטו להשאיל לגזור נמי היכא דאית ליה בהמה אטו היכא דלא אית ליה בהמה, ואיכא למימר התם הינו טעמא דגזרי' משום דלשאול לא צורך להשאיל הוא עכשיו הוא משאיל לנו כדי שנשאילהו פעם אחרת אבל הכא לא גזרי',

מיהו ק"ל אע"ג דאית ליה בהמה לדידיה אמאי מותר ניחוש שמא לא היה רוצה להקריבה לפי שלא היה רוצה לעמוד בלא בהמה ואי לא היתה לו אלא א' לא היה מקריבה ולא שוחטה כלל ועכשו לקח זו האחרת להקריבה, ועוד שמא לקחה להקריב את שתיהן ונמצא מרבה בעבודת ע"ז על ידינו ואיכא לפני עור, וגבי נזיר נמי היכא דאית ליה כוס א' של יין מהיכי תיתי שיהא מותר לתת לו עוד כוס אחר של יין ונמצא מרבה באסור על ידינו, ש"מ מדלא חיישי' בהכי, בכל הנך מילי דחיישי' משום לפני עור אם יש בידו מזומן מאותו דבר שיוכל לעבור עליו אם ירצה שלא יהא בה הפסד לא חיישי' לתוספת האסור ומותר למכור לו כיוצא בו, ואע"ג דבעיין לא אפשט' סוגיין מיהא משמע דמשום הרוחה נמי הוא וחיישי' שמא יודה דאמ' לקמ' בשלמא להשאילן דקמרווח להו, ורבא נמי פשיט כולהו משום דמודה הוא, ואביי גופיה דקא מפ' להו משום גזי' איכא למימר נמי דס"ל דחיישי' שמא יודה ויש הרוחה בזה שאין בזה מיהא בההיא הנאה פורתא דלשאול וללות לא מודה אלא גזירה הם."

נמצא לסיכום שהראב"ד סובר שעיקר האיסור הוא משום 'לפני עוור – הקרבה' אך הגמרא מסתפקת האם יש חשש נוסף של 'אזיל ומודה' שהוא בעצם גם סניף של לפני עוור, או שאין לפני עיוור בזה כי היהודי לא מוכר לגוי 'שמחה' אלא חפץ, והגוי כבר הולך ושמח כפועל יוצא מכך. ולמסקנה יש בזה חשש לפני עוור. נמצא שהראב"ד כמעט זהה לשאר הראשונים, אלא שבניגוד לרש"י הוא סובר שאזיל ומודה אינו איסור של 'לא ישמע על פיך' אלא איסור 'לפני עוור'. לא נתברר האם זה איסור תורה או דרבנן.

ראבי"ה אלף נא

מתייחס לשיטת ר"ת ואומר שלא כך פשוטה של השיטה.

"ואית מרברבתא דמוקי לה לכולה מתניתין דווקא במשא ובמתן והלואה מידי דהוה לתקרובת ע"ז אבל זוזי לא. כדתנן (נא ע"ב) מצא בראשו מעות הרי אלו מותרין ובהרויחה דתקרובת ע"ז מיירי. ואינה כן פשוטה של השיטה"

מאירי ב, א – שיטתו העקרונית

וא"כ בכל מקום שיש חשש מכשול – הוא העיקר, וההודאה נטפלת ורק כאשר אין מכשול האיסור נשאר רק משום הודאה. ולפי זה כל שאין לגוי מעות – אסור לקנות ממנו אפילו דבר המתקיים, וכל שיש לו – מותר לקנות דבר המתקיים. אבל שאין מתקיים אסור לקנות בגלל ההודאה. ולמכור להם – מתקיים אסור שאינו מתקיים מותר (כי לא ישאר לו על מה להודות ביום האיד). להשאיל, להלוות ולפרוע – אסור משום לפני עיוור והודאה טפל, אבל לשאול ללוות ולהפרע – אסור רק מחשש הודאה. ולמרות שיש חולקים בזה, כך הלכה.

"וא"כ כל שיש בו חשש מכשול הוא הוא עקר האיסור ואסור הודאה נטפל עמו וכל שנפקע דין מכשול נאסר משום הודאה ולדעת זה כל שאין מעות לגוי אסור ליקח ממנו אף דבר המתקיים וכל שיש לו מותר ליקח ממנו דבר המתקיים, ושאין מתקיים אסור משום הודאה ולמכור להם דבר המתקיים אסור שאין מתקיים מותר שאין כאן לא ריוח ולא הודאה אחר שאינו מתקיים ליום האיד שאינו מודה במה שכבר עבר יומו ושאר הנזכרים להשאילן ולהלוותן ולפרען אסור מטעם מכשול ומצרוף הודאה ולשאול מהם וללוות מהם ולהפרע מהם אסור מחשש הודאה לבד וענין שאלה הוא נאמר בדבר החוזר בעין והלואה במעות שאין חוזרין בעין וכן כל כיוצא בהן…

ואף לקצת רבנים דעות אחרות בענינים אלו הן לענין פירוש הן לענין פסק ועיקר הדברים כמו שכתבנו"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב – מתייחס למקור 4

כותב שאסור לקנות מהם כל דבר, אפילו אינו מתקיים. משום אזיל ומודה. ומה שכתוב במקצת ספרים גירסא שדבר המתקיים מותר לקנות אבל לא למכור – זה לא נכון. הרי שלא סובר כרש"י.

"אבל לא לוקחין מהן. פירוש כל דבר אע"פ שאינו מתקיים, דאיסור מקח משום דאזיל ומודה הוה וכל דכן דאזיל השתא ומודה.

הא דגרסינן במקצת ספרים ודבר המתקיים לוקחין מהם אבל לא מוכרין להם, לא דייק, דבמקח כל דבר אסור ליקח מהם דאדרבה בדבר המתקיים אי לא דרווח לא הוה מזבין לה, וליתא בנוסחי עתיקי."

חידושי הר"ן ע"ז ו, א – פריסת השיטה של רי"ף ורמב"ם

מסביר את הספק של הגמרא במקור 3. לגבי השאלה והלוואה ברור שזה משום אזיל ומודה, כי הגוי נהנה בדבר ולא מפסיד כלום. אבל במקח וממכר הסתפקו האם שייך שילך ויודה שהרי הוא מפסיד משהו (סחורה או מעות) ומרוויח כנגדו משהו (מעות או סחורה), או שמא כיוון שקיבל את מה שרצה בו יותר – הרי שהוא שמח.

ומקשה את קושיית ר"ת – למה אמרו שהנפק"מ היא בדבר שלא ראוי לתקרובת. ומתרץ שהעדיפו לומר נפק"מ שיש בה צד היתר אפילו בבהמה שהיא חפץ הקרבה. והספק לא נפשט. וכיוון שמדובר באיסור דרבנן – יש להקל, כך כתבו רמב"ן ורא"ה. ולפ"ז מותר למכור כל מה שאינו ראוי להקרבה, ואם כבר יש לו מותר אפילו דברים שראויים. אבל לא נראה שכך דעת הרי"ף שהזכיר רק את המשנה והשמיט גמרא זו. וכן הרמב"ם אסר בכל גווני ולא חילק בין דבר שראוי להקרבה ללא. ונראה כדבריהם, כי הסתפקנו בגמרא על הטעם של השאלה והלוואה, ומדוע לא הסתפקנו מה הדין של קניה מהם שמוזכר במשנה? והיו צריכים לענות שזה משום גזירה. אלא ודאי שמשמע לתלמוד שגם משא ומתן אסור משום אזיל ומודה.

ואפילו למי שרוצה להסביר ש'משא ומתן' לא כולל למכור להם, ולפי זה אין מהגמרא כאן הכרעה, עדיין צריך להכריע כרמב"ם מכך שאמרנו " וצריכי, דאי תנא לשאת ולתת עמהן, משום דקא מרווח להו ואזיל ומודה" הרי שהטעם של האיסור 'לשאת ולתת' הוא אזיל ומודה.

"אבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרוחה הוא דאסור וכו' פירש בלהשאילן ולהלותן פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה הוא שהרי הן נהנין בדבר ואינן חסירין כלום. אבל במקח וממכר מבעיא לן מי אמרי' אזיל ומודה אין כאן לפי שכמו שבא לידו חפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הילכך ליכא בה משום אזיל ומודה. אלא משום לפני עור. או דילמא כיון שבא לידו מה שהי' רוצה אזיל ומודה. ואמרי' למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי'. וא"ת אמאי לא אמרי' נ"מ לזבוני לי' מידי דלא חזי לתקרובת. ותרצו דאין ה"נ אלא דאתא לאשמעי' רבותא דכי אית לי' בהמה לדידי' לית בי' משום לפני עור. – ולא אפשיט בעיין.
וכיון דהאי אסורא מדרבנן הוא כ' הרמב"ן ז"ל דנקטינן לקולא. וכן כ' הר"ר אהרן הלוי תלמידו זצ"ל. ולפ"ז מותר למכור להם כל דבר שאינו של תקרובת. ואי אית לי' בהמה לדידי' אפי' דברים שראוים להקרבה.

ואיני רואה שיהיה זה דעת הגאונים ז"ל. שהרב אלפסי השמיט בעיא זו וכ' משנתינו בסתם משמע דס"ל דכולא בחד גונא היא משום דאזיל ומודה. וכן ראיתי לר"מ במז"ל שכ' בפ"ט מה' ע"ז שלשה ימים לפני אידיהן של עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להן דבר המתקיים. הרי שאסר הכל ולא חילק בין דברים הראוים לתקרובת לשאינן ראוים. ובין אית לי' בהמה לדידי' ללית לי'. וכדבריהם נ"ל. דאע"ג דבעיין הכא אפשיט סוגיין משום אזיל ומודה הוא. שהרי אם נפרש לשאת ולתת עמהם ליקח ולמכור כמו שאתה סובר מד' הר"מ במז"ל שהוא מפרש אותם כן. אם אתה אומר דטעמא משום לפני עור הוא ולא משום דאזיל ומודה. ע"כ ליקח מהם אינו אסור אלא משום גזירה דלמכור. וא"כ כי בעינן בסמוך בשלמא להשאילן דקא מרווח אלא לשאול מהם מעוטי קא ממעט להו. ואמר אביי גזירה לשאול מהם אטו להשאילן. ה"נ הוה לן למבעיא במקח וממכר בשלמא למכור להן משום ולפני עור. אלא ליקח מהן אמאי. והוה צריכין לשנוי דמשום גזירה הוא. ועוד דלרבא דלית לי' גזירה בכולה מתני' הי' צריך לפרש יותר דרישא בלוקח משום גזירה הוא. א"ו משמע לי' לתלמודא דלשאת ולתת משום אזיל ומודה הוא. ולהכי לא בעי לה דבין ליקח בין למכור מדינא אסור
ואפי' לדברי מי שמפרש דלשאת ולתת הכא אין משמעו למכור להם. ולפ"ז הפי' אין בידינו הכרע מזו שאמרנו. אעפ"כ יש להכריע כד' הגאונים ז"ל מדאמרי' בסמוך וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מרווח להו אבל לשאול מהם דמעוטי קא ממעט להו אימא שפיר דמי אלמא טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא וכדאמרי' בהדיא משום דקא מרוח להו. שאם אתה אומר דלשאת ולתת משום ולפני עור וכו' הוא אין שום דמיון בינה ובין לשאול מהם כדי שנעשה בהן צריכותא, דהאי טעמא לחוד. והאי טעמא לחוד כנ"ל: ולכן להלכה אסור בדבר המתקיים בין למכור ובין לקנות, ובדבר שאין מתקיים מותר למכור, ולא לקנות. וכפשט הברייתא."

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צח

לאחר שמביא את ר"ת ודוחה את קושיותיו חוזר לטענה המקורית שכל מקח וממכר אסור.

"הילכך הואיל ולא איפשיט איתסר לן כל מקח וממכר אפי' דלאו מידי דבר תקרובת ולא שרינן בכל משא ומתן"

מקור 4

רשב"א ע"ז ב, א – הסבר הראשונים (ראב"ד) למקור 4

מביא את שיטת רש"י שדבר המתקיים אסרו רק למכור אבל לקנות מותר, אבל הראב"ד מוסיף שאסור גם לקנות כי המעות מתקיימות בידם.

"ומה שאמר בבריתא אחריתי באסרו לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא בדבר המתקיים לא קאי אלא אמכירה לבד כי מכירה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ, אבל הקנייה לא אסרו בו דבר המתקיים, אבל הראב"ד ז"ל מוסיף בה דברים דליקח מהם אסור בכל דבר כי מ"מ [המעות] מתקיימים הם בידם."

חידושי ר"ן ע"ז ו, א – מקור 4

כותב שזה שאמרה הברייתא ש'לא לוקחים' לגבי דבר שאין מתקיים אין הכוונה שלקיחה תהיה מותרת בדבר המתקיים, אלא זה בא על גבי הברייתא הקודמת שאמרה שבאינו מתקיים הכל מותר לכאורה. זו שיטת הגאונים ובניגוד לשיטת רש"י.

"וכי קאמר אבל לא לוקחין מהם גבי דבר שאין מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים אלא כלפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאין מתקיים מותר תני ר' זביד דלאו מותר לגמרי קאמר אלא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאינו מתקיים. זו היא שיטת הגאונים ז"ל. – אבל יש כאן דעה אחרת לרש"י ז"ל וכו' עד וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ט מה' ע"ז. (ככתוב בפי', הר"ן להרי"ף ז"ל עיין שם):"

איך יתרצו את מקור 2?

מקור 2 קשה על שיטת הראשונים, כי לפיו הסיבה שאסור לסחור שלושה ימים הוא בגלל שאז הגוי מתחיל להתעסק בצרכי הקרבה לאידו. ולכאורה זה שייך רק לאיסור מכירה של דבר שמיועד להקרבה, וכשיטת ר"ת.

מצאנו שלושה תירוצים לקושיא זו:

לא פלוג

חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

אכן שלושה ימים זה הטעם דווקא לדברים להקרבה (ובשאר הדברים אסור רק ביום אידו), אבל גזרו גם על שאר הדברים שלושה ימים כדי לא לחלק.

"ומיהו נראה לי שזאת אינה ראיה גמורה ודילמא ה"ק הכא דלפעמים להקרבה בעי לה, ואז ודאי דין הוא דלבעי תלתא משום בקור, אסרו כל מקח וממכר כל תלתא יומי בדבר המתקיים כדי שלא תחלוק בין מכר למכר, דאיפשר נמי דליום אידו בעי לה ואז ילך ויודה, ומן הטעם הזה אתה צריך לאסור דבר הראוי לתקרובת אפי' הוא דבר שאינו צריך ביקור כגון כלי תשמיש דאי לא כיון שאינו בר ביקור אמאי בעינן כולי האי, אלא כדי שלא תחלוק בין מכר למכר הראוי להקריבו ביום אידו."

ריטב"א ע"ז ב, א – תירוץ לראשונים מקור 2

אמנם ראיות ר"ת יפות, אבל אין בהם כדי לדחות את פירוש ה'ראשונים'.

מה שהגמרא אמרה שלשה ימים משום הקרבה, זה משום שלכולי עלמא יש איסור מכירה בדבר שיש בו הקרבה. ובהמשך הסתפקנו האם האיסור הוא משום לפני עוור בלבד או שאסרו גם משום תקרובת. וכיוון שלכולי עלמא יש איסור בצרכי הקרבה שלושה ימים – אסרו הכל שלושה ימים כדי לא לחלק. ועוד תירוץ – שברגע שהגוי מתחיל להתעסק בענייני ע"ז – הוא תולה את כל הרווח שמגיע לו בימים אלו בע"ז.

"והלשון הזה נראה יותר נכון בסוגית הגמרא, ומכל מקום אין ראיותיו ראיות גמורות לסתור בהן פירוש הראשונים ז"ל, דמאי דקאמר מרן ז"ל דנקט תלמודא טעמא דשלשה ימים משום הקרבה, היינו משום דלכולי עלמא יש איסור מכירה משום חשש תקרובת, ואנן לא איבעיא לן בתר הכי אלא אי טעמא דמתני' משום לפני עור בלחוד או משום הרוחה נמי, וכיון דלכולי עלמא איכא איסור הקרבה ובעי שלשה ימים אסרו אף לקנות ולהלוות ולהשאיל כל שלשה ימים שלא לחלוק"

ריטב"א ע"ז ה, ב

מתרץ בדומה למה שכתב לעיל, שמשום לא פלוג אסרו שלושה ימים.

"אינהו דמחוסר אבר אית להו סגי בתלתא יומי. פירוש ובעי נמי תלתא יומי כדאמרינן מעיקרא, וא"ת הניחא לזבוני להו מידי דצריך ביקור כבהמה אלא לזבוני מידי דלא צריך ביקור למה לי תלתא יומי, י"ל דלא פלוג רבנן כיון דכולהו מידי דהקרבה, ואע"ג דפליג בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים כדלקמן (ו' ב')."

מתחיל לעסוק בהקרבה – מודה על כל דבר

ר"ש ע"ז ב, א – ראשונים מקור 2

ואמנם אפשר לדחות שמשעה שעוסק בצרכי הקרבה לחג הוא מודה על כל דבר.

"מיהו יש לדחות דמשעה שעוסק להכין תקרובתו [אדוק] בע"ז שלו ואזיל ומודה בכל מילי"

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צז

כל שלושה ימים ע"ז שגורה בפיו ומודה על כל הנאה שבאה לידו.

"מיהו הא לאו ראיה היא דלעולם מתני' איירי בכל מקח וממכר אפי' מידי דלאו בת תקרובת ואסיר ואי מתרמי ליה רווחא בהא זבינא אזיל ומודה והכי קאמר הכא דלהקרבה בעי תלתא יומי כלו' הואיל שהוא צריך לתקרובת ביום אידם מקדים שלשה ימים וקונה ומזמין וע"ז שגורה בפיו כל שלשה ימים. הילכך מתוך שהיא שגורה בפיו כל רווחא דמטי ליה אזיל ומודה ואומר שע"ז שלו גרמה לו זה הריוח הילכך אסיר בכל משא ומתן אפי' מידי דלאו בר תקרובת."

רא"ש ע"ז א, א תירוץ לראשונים למקור 2

מתרץ שמעת שהגוי עוסק בצרכי הקרבה הוא מודה על כל הנאה שבאה לו.

"ומיהו י"ל כל זמן שעוסק בתקרובת עבודת כוכבים אזיל ומודה בכל הנאה שתבוא לו כי אומר שסייעתו עבודת כוכבים שלו לפי שעוסק בצרכיה"

חידושי הרא"ה, ע"ז ב ,א – מקור 2

ולשני הטעמים אין לחשוש אלא שלושה ימים שבהם עסוקים בצרכי הקרבתם. ולטעם של אזיל ומודה הפירוש שרק מעת שמתעסק בצרכי הקרבה הוא מתחיל להודות ליראתו על כל הצלחה, אבל לפני כן לא מודה. והנפק"מ בין הטעמים זה כאשר יש לגוי בהמה אחרת. וכן יש עוד נפק"מ האם מותר למכור דבר שלא ראוי לתקרובת.

"ולהני תרי טעמי ליכא למיחש אלא שלשה ימים לפני אידיהן, ששלשה ימים בלבד לפני אידיהן הן עסוקין בצרכי חגם לצר[כי] הקרבתן… ולאידך טעמא נמי דאזיל ומודה אינו אזיל ומודה אלא מכי עסיק בצרכי חגא, סבור יראתו קשה ש[הצל]חתו בשביל אותו זכות. אבל קודם לכן לא. ונפקא מינה בין הני תרי טעמי היכא דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה ואזיל ומודה אסיר, ואי אמרת משום תקרובת כיון דאית ליה לדידיה ואפשר ליה לקרובי בלא דידן תו ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפילו היה מקריב שתיהן, שכן הוא עובר באחת כמאה. והוא הדין נמי דנפקא לן מינה היכא דמאי דמזבנינן לא ראוי לתקרובת, דמשום אזיל ומודי איכא, משום תקרובת ליכא."

ריטב"א ע"ז ב, א – תירוץ שני

מתרץ כרא"ש

"ועוד מן הטעם שפירשנו לעיל שהוא תולה שבא לו הריוח ההוא מפני שהם ימי הזמנת ע"ז שלהם"

מאירי ע"ז דף ב עמוד א – תירוץ לראשונים למקור 2

מתרץ כרא"ש

"אי משום רווח אי משום ולפני עור ופירשו רבים אי משום הרוחה כלומר מפני שמרויח במקחו או בממכרו וכל שהוא תוך שלשה ליום אידו זכור היא ואזיל ומודה וכל שאנו גורמים בהודאתו אנו עוברים על לא ישמע על פיך"

ניתן לקנות צרכי הקרבה במעות

דברי התוספות אמנם שייכים למקור 3, אבל התירוץ שהם מביאים רלוונטי כאן:

תוספות ע"ז ו, א

התוספות אמנם מקשים על רש"י אבל הקושיא באמת יותר מתאימה לראשונים – אם המשנה עוסקת במקח וממכר – מה שייך להסתפק על לפני עיוור בקניה מהגוי? התוספות מתרצים שאולי יש חשש שממציא לו מעות לצרכי ע"ז.

"או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול – יש מקשין מכאן לפ"ה דמתני' דפי' דלתת ולשאת היינו מקח וממכר תינח מכר אבל מקח מאי לפני עור איכא ושמא י"ל שממציא לו מעות לקנות צרכי עבודת כוכבים."

מנגד:

רא"ה ע"ז ב,א

מעות לא ראויות להקרבה, ואם יקנה בהם תקרובת – זה לפני דלפני ומותר.

"והשתא דאתינן להכי, דפרישנא דעד כאן לא מיבעיא לן אלא בלשאת ולתת עמהן, דהיינו מקח וממכר דמיבעיא לן מאי טעמא הוא הדין במקח וממכר גופיה דלא מיבעיא לן אתרווייהו. דודאי ליקח מהן לא אפשר דמיתסר אלא משום דאזיל ומודה, דמשום תקרובת ליכא דהא זוזי שקיל מינייהו דלא חזו לתקרובת. ואי אמרת זבין בהו תקרובת, בהא נמי ליכא איסורא לדידן, דכיון דלא זבין תקרובת גופיה מינן, אנן לא עברינן משום לפני עור לא תתן מכשול, דלפני דלפני הוא, ולא מפקדינן עלה כדפרישנא."

ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רלב

כותב שלא נצטווינו על 'לפני דלפני', ולכן הסתפקו רק לגבי 'לשאת ולתת' אבל הלוואה ופירעון והשאלה אין ספק שאינם משום 'לפני עיוור', כי מעות אינן ראויות לתקרובת, ואף אם יקנה בהם צרכי הקרבה – זה לפני דלפני שלא הוזהרנו עליו.

"מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה [י"ד ע"א] דאלפני מפקדינן אבל לפני דלפני לא מפקדינן. ומפני כן פירשו שם דכי איבעיא לן בגמרא [שם ו' ע"א] טעמא דמתניתין אי משום דאזיל ומודה אי משום לפני עור, דלא הוה מסתפק בטעמא דמתניתין אלא בלשאת ולתת עמהם דיהיב ליה ישראל לגוי מידי דחזי לתקרובת ובכי האי גוונא אפשר דאיכא ביה משום ולפני עור, אבל שאר מתניתין כולה, כגון להלוותן ולפורען ולהשאילן משום דאזיל ומודה הוא איסורא, דמשום לפני עור ליכא למימר דשאלה בעינה הדרא, ולהלוותן ולפורען נמי זוזי יהבינן להו וזוזי לא חזו לתקרובת, מאי אמרת דילמא זבין בהו תקרובת, הוה ליה לפני דלפני ובכי האי לא מפקדינן כמו שאמרנו, וכן כל כיוצא בזה."

מקריבים מעות

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א – שיטת הראשונים מקור 2 – גם מעות מקריבים

יש מפרשים שלשאת ולתת הכוונה לשאת חפצים ולתת מעות, אבל למכור כלי ודאי אסור משום שמקריבו לע"ז, וזה דוחק, כי לשון לשאת ולתת כולל קניה ומכירה. ולכן נראה לרבנו יונה, שאפילו לקנות כלים אסור, כי הם מקריבים את המעות לע"ז, ואסור משום לפני עיוור. ויש ראיה לזה מהירושלמי.

"לשאת ולתת עמהם. י"מ לשאת מהם כלי ולתת להם מעות מותר כלומר לקנות מהם כלים וחפצים, אבל למכור להם כלי ודאי אסור מפני שמקריבו לע"ז, ודוחק הוא, שלשון לשאת ולתת בכל ענין משמע בין לקנות מהם בין למכור להם. על כן נראה למורי הרב ר' יונה זצ"ל , דאפילו לקנות מהם כלים אסור מפני שאפילו המעות היו מקריבין לע"ז. והביא ראייה לדבריו, מדאמרינן בירושלמי מצא לפני הקלקלין כיסין מלאין מעות אסורין, פירוש לפני הקלקלין מקום הטנופת ששם מושיבים עבודה זרה, ובאותו מקום כל דבר שנמצא לשם אסור בהנאה, ואפילו דבר שאינו לנוי לפי שודאי הקריבוהו לע"ז. אבל אם הוא חוץ לקלקלין דבר שהוא לנוי אסור, ושאינו לנוי כגון כיסין מלאין מעות מותר, ואע"פ שאינו כעין פנים, דבעינן דומיא דזבח וליכא, אפילו הכי אם נהנה אדם משם בשום דבר חייב מיתה, דכיון שהקריבוהו לע"ז אסור בהנייה וכיון שהוא דרכם להקריב לע"ז גם את המעות אסור לקנות מהם כלים לפי שמקריבים המעות לע"ז, והוי כאילו מכר להם דבר של תקרובת, והוא עובר משום לפני עור לא תתן מכשול."

תורת חיים מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב

מתרץ ששייך תקרובת ע"ז בכל דבר, כמו שעולה מהרמב"ם לגבי המוצא כסות או כלים או מעות בראש עבודה זרה, שכל שנמצא במקום עבודתה – ודאי שהכניסוהו משום שהוא חלק מהפולחן.

"ועוד דאי במקח נמי איירי היאך בעי למימר דטעמא משום ולפני עור דבמקח מאי לפני עור איכא יש לומר דתקרובת עכו"ם שייך בכל דבר שבעולם אפילו במעות וכסות וכלים שמניחין אותן לפני העכו"ם והוי תקרובת כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות עכו"ם שכתב המוצא כסות וכלים ומעות בראש עובדי כוכבים וכו' בד"א בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאן בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור וכתב שם בכ"מ ובב"י דס"ל דכל הנמצא לפנים מן הקלקין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם משמע דכל מידי חזיא לתקרובת ואפילו מעות"

ועיין לעיל ברא"ה וחינוך שהבאנו שחולקים על סברא זו.

וכן כתב הריטב"א:

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

ולגבי הסיפא לא הסתפקו אלא אמרו שזה משום אזיל ומודה. וכן מתבקש כי הלואה היא במעות שאינם ראוים לתקרובת ולא מצוי שעושים מהם נוי לע"ז.

"וגבי סיפא לא אדכר אלא טעמא דאזיל ומודה, וכן בדין דהא סתם הלואה במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מינייהו נוי לע"ז"

דיונים נוספים סביב מקור 2

חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב

הרשב"א מקשה על הגמרא – למה הגמרא מחלקת בין צורכי אכילה שהם יום אחד לצורכי הקרבה שהם שלושה ימים, הרי מהרגע שעוסק בצרכי החג כבר עלול להודות! והרי זה בדיוק הטעם של ר' ישמעאל לאסור גם את שלושת הימים שאחרי. ולמרות שחכמים חולקים עליו בפועל הם לא חולקים על הטעם. ומתרץ שאי אפשר לומר שהחשש הוא שהגוי יודה לעבודתו כעת, שאם כן היה אסור למכור דבר שאינו מתקיים, אלא החשש הוא שילך ויודה ביום אידו על דבריו שקיימים לפניו עתה.

"גמרא ומי בעינן כולי האי והא תנן בארבעה פרקים בשנה וכו'. תמיהא לי ומאי קושיא דאפי' תימא דלאכילה דהשתא בעי לה איכא למיחש דילמא מתוך שע"ז שגורה בפיו כל תוך שלשה ימים שלפני אידו מפני שהוא טרוד בענייני תקרובת האיד שמא ילך ויודה מעתה בכל מה שהוא לוקח וכטעמא דר' ישמעאל בג' דלאחריו, (דאמר) [דמנא תיתי] דנחלוק בין טעמא דת"ק לטעמא דר' ישמעאל באיסור (שלישי) [שלשה] שלפניו, וניחא לי דאי איפשר לומר דת"ק משום שם ע"ז ששגורה בפיו ויודה מעתה דאם כן בריתא דקתני דאינו אסור למכור לו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא אמאן תרמיה לא כת"ק ולא כר' ישמעאל, דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, אלא ודאי ש"מ דטעמא דת"ק משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא, ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו."

איך יסבירו את מקור 3?

ראשית נפתח באופן שבו הראשונים מסבירים את הספק של הגמרא.

ברור שיש לפני עיוור, והספק הוא האם יש גם 'הרווחה'/אזיל ומודה

ראב"ד ה, ב

"והא דאבעיא לק' משום הרוחה הוא כלומר דחיישי' נמי לשמא יודה או דלמא שמא יודה לא חיישי' אלא ללפני עור מיהא חיישי', ונ"מ היכא דאית ליה בהמה ומפ' לה לקמן."

חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א

הרשב"א אמנם לא מתרץ את הקושיא של תוספות, אבל מבאר שהספק של הגמרא הוא רק כלפי מקח וממכר שבהם לא ברור שיש 'אזיל ומודה'. אבל לגבי השאלה והלוואה וכו' – ברור שיש אזיל ומודה.

"איבעיא [להו] אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה הוא. פי' דוקא טעמא דלשאת ולתת עמהם קא מיבעיא לן, דדילמא במקח וממכר לא אזיל ומודה, אבל אידך דמתני' בודאי איכא משום דאזיל ומודה, ולפורען ולהלוותן ולהשאילן ליכא משום לפני עור אלא משום הרוחה ואזיל ומודה."[1]

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א

מסביר שהסתפקו האם יש משום הרווחה גם או רק משום לפני עיוור.

"משום הרוחה היא או משום לפני עור. פירוש משום הרוחה נמי היא או משום לפני עור לחוד, אבל לפני עור לכו"ע חיישינן ואיסור תורה נמי הוא."

תלמידי רבינו יונה ע"ז ב, א – שיטת הראשונים מקור 3

לשאת ולתת זה מקח וממכר, ורש"י הסביר שטעם האיסור הוא 'אזיל ומודה', ולכן גזרו חכמים על שלושה ימים כי אז הוא מתחיל לקנות צרכי ע"ז והוא כבר מרגיש כאילו זה יום אידו והולך ומודה לע"ז אפילו בשוק. או שאפשר לפרש שלא מיד יודה אלא ביום אידו. ובגמרא הסתפקו מה טעם האיסור, משום הרווחה – אזיל ומודה, או לפני עיוור בלבד אבל אזיל ומודה אין בזה כי תמורת מה שקיבל שילם. והנפק"מ שיש לגוי בהמה אחרת, שיש בזה הרווחה אבל לא לפני עיוור. ולכאורה מה יש להסתפק הרי אסרו גם השאלה שבה החפץ חוזר בעין ולא שייך לפני עיוור? והתירוץ הוא שאכן לגבי השאלה אין ספק, ושאלו רק על לשאת ולתת.

"לפני אידיהם של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו', פי' היום הקבוע להם לעבוד בו ע"ז שלשה ימים לפניו אסור לשאת ולתת עמהן, והיינו מקח וממכר: וכתב רש"י ז"ל דעיקר טעמיה הוא משום דקאזיל ומודה לע"ז ביום אידו, והאי ישראל דקא גרים ליה ההודעה קא עבר משום לא ישמע על פיך כלומר ע"י מעשיך, והיינו טעמיה דבעי הרחקה שלשה ימים, משום דשלשה ימים לפני יום אידו טרח למזבן מאי דצריך לתקרובת ע"ז ביום אידן כדמפרש בגמרא. הלכך גזרו בהו רבנן, משום דכיום אידם חשיבי להו, ואזיל ומודה מיד לע"ז אפילו בשוק, דכיון דעסיק במילה מדכר דכיר לה. א"נ דמודה עלה ביום אידו, דכל הנאה דמטיא ליה מכי עסיק בצרכי אידו, ביום אידו מודה עלה:

ובגמרא בעי טעמא מאי אין נושאין ונותנין עמהן, אי משום הרויחא הוא דאסיר, דקא מרווח ליה בצרכי יום אידו, ואזיל ומודה קמי ע"ז ביום אידו. או דילמא משום לפני עור וכו' דחיישינן דהאי בהמה דקא מזבן ליה לישראל לאקרובה קמי ע"ז קא זבין לה. ומאן דמזבנה ניהליה, קא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל משום הרויחא ליכא, דכיון דבזוזיה קא מרווח ליה, לא חיישינן לאודויי

ואמרינן למאי נפקא מינה ומהדרינן כגון דאית ליה לגוי בהמה אחריתי, אי אמרת משום הרויחא אע"ג דאית ליה לדידיה הא קא מרווח ליה ואסיר אלא אי אמרת משום לפני עור הא אית ליה לדידיה, וכי אית ליה לא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול. וכי תימא היכי קא מיבעיא ליה לתלמודא אי הוי משום הרויחא אי משום לפני עור דמדקתני להשאילן ולשאול מהם על כרחך לא שייך בשאלה טעמא דלפני עור, דשאלה הדרה בעינא ולא מצי לאקרובי לע"ז הכלי ששאל ממנו י"ל דודאי גבי להשאילן ולשאול מהם פשיטא ליה לתלמודא, דעיקר איסורא משום הרויחא וקא אזיל ומודה, כי קא מיבעיא ליה אלשאת ולתת עמהם מאי. דכיון שהוא מקח וממכר, והאי רווח מספקא לן אי משום הרויחא וקא אזיל ומודה אי משום לפני עור דמילתא דתקרובת היא."

מאירי ע"ז ב, א – תירוץ מקור 3 לראשונים

מבאר שעיקר האיסור של המשנה הוא משום לפני עיוור שילך ויקריב. אלא שהגמרא מסתפקת האם גם כשאין 'לפני עיוור' עדיין אסור משום הרווחה. ואין הכרעה, ולכן מחמירים.

"ומתוך כך עיקר הפירוש לדעתנו שסתם משנתנו מחשש מכשול הוא שמא ישתמש באותו דבר או יקנה דבר לעבודת הע"ז ומה ששאלו בגמ' אי משום רווחא אי משום לפני עור פירושו שנחוש אף לרווחא עד שאם יפקע משום דין לפני עור כגון שיש לו אותו דבר על הדרך שביארנו יהא נשאר שם אסור הודאה ואם אין לו שיעבור על שתיהן. ולא הובררה ומחמירין בה"

הר"ן כותב בדומה לריטב"א ולמאירי ומבאר יותר למה לא ברור שיש איסור באזיל ומודה – כי בקניה ומכירה האדם נותן משהו בתמורה למה שקיבל, ולא ברור לו שהרוויח, ולא בטוח שיודה על כך (והדברים מזכירים את חידושו של הב"ח בשיטת רש"י לעיל), וזה כבר תירוץ לשאלה בה פתחנו – הסיבה שהגמרא מסתפקת לגבי מכירה האם יש בה לפני עור או אזיל ומודה היא שבאמת לא ברור שיש אזיל ומודה בקניה ומכירה, ואולי באמת האיסור יהיה רק בדברים שאסורים משום לפני עור. אך הספק לא נפשט והמסקנה היא להחמיר, ובניגוד לר"ת שפשט להקל (או שהסביר את 'הרווחה' אחרת):

חידושי הר"ן ע"ז ו, א – מקור 3, הסברת הספק

מסביר את הספק של הגמרא במקור 3. לגבי השאלה והלוואה ברור שזה משום אזיל ומודה, כי הגוי נהנה בדבר ולא מפסיד כלום. אבל במקח וממכר הסתפקו האם שייך שילך ויודה שהרי הוא מפסיד משהו (סחורה או מעות) ומרוויח כנגדו משהו (מעות או סחורה), או שמא כיוון שקיבל את מה שרצה בו יותר – הרי שהוא שמח.

"אבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרוחה הוא דאסור וכו' פירש בלהשאילן ולהלותן פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה הוא שהרי הן נהנין בדבר ואינן חסירין כלום. אבל במקח וממכר מבעיא לן מי אמרי' אזיל ומודה אין כאן לפי שכמו שבא לידו חפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הילכך ליכא בה משום אזיל ומודה. אלא משום לפני עור. או דילמא כיון שבא לידו מה שהי' רוצה אזיל ומודה."

כיווּן שונה מעט מצאנו ברא"ה, שדן בדברים מכמה צדדים, ולבסוף מסיק שרק לגבי למכור להם הסתפקנו, ולגבי שאר האיסורים ברור שהטעם הוא משום אזיל ומודה, ואת הספק עצמו מסביר בדומה לר"ן:

חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף ב עמוד א – מקור 3, טעם האיסורים

מקור 3 – בגמרא הסתפקו בטעם איסור משא ומתן- משום אזיל ומודה, שעובר משום 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' ומשמע גם לגרום לאחרים להזכיר, והיינו על דעת לעבדם, שזה משהו שגם בני נח אסורים בו מהתורה. או שזה משום תקרובת ולפני עיוור. ולטעם של 'אזיל ומודה' אין בעיה של לפני עיוור, כפי שיבואר לקמן. ובמה שפרשנו שלפני עיוור זה רק במה שאינו יכול לעשות בעצמו, משא"כ אזיל ומודה שהוא יכול לעשות תמיד וזה גרמא בעלמא ואין בזה משום לפני עיוור.

"בגמרא איבעיא לן לשאת ולתת משום הרווחה או משום לפני עור לא תתן מכשול, פירוש משום הרווחה שמרויח בדבר ואזיל ומודי לע"ז שלו, שהוא סבור שהצליחה אותו, ועובר משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו ויש במשמע [לגרום] אפילו לאחרים הזכרה האסורה להם, והיינו על דעת לעבדם שהרי אסורין בני נח מן התורה. או משום לפני עור לא תתן מכשול, כלומר משום תקרובת, שאנו חוששין כשאנו מוכרין להם בהמה או דבר הראוי לתקרובת, שמא יעשה ממנה תקרובת, ונמצא שאנו עוברין משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל לטעמא קמא דאמרינן משום אזיל ומודה [לי]כא איסורא משום לפני עור לא תתן מכשול, כדמוכח בהדיא לקמן. ובמאי דפרישנא בסוף פרקין משום לפני עור לא תתן מכשול, דלא שייך בה משום לפני עור לא תתן מכשול אלא במה שאינו יכול לעשות אלא על ידינו, מה שאין כן באזיל ומודה שהוא בידו בכל שעה, ומשום גרמא בעלמא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח במאי דפרישנא בסוף פרקין…"

ואמנם, כל זה דווקא לגבי לשאת ולתת, אבל להלוות ולפרוע ולהשאיל הכל משום אזיל ומודה. ואין בזה חשש הקרבה. ולפורען גם נותן לו מעות וזה לא ראוי לתקרובת, והחשש שילך ויקנה במעות אלו תקרובת – זה כבר לפני דלפני ומותר. וכן גם שאר המשנה להיפרע ולשאול וללוות זה כולם משום אזיל ומודה. וגם ליפרע מהן אסור כי ישמח שסיים עם החוב שלו, וגם ללוות ולשאול מהם שירגיש חשוב שהבריות צריכות לו ויודה. ועוד משום גזירה אטו להלוות להם ולפרוע להם, וכפי שנחלקו אביי ורבא בזה. וכיוון שכך, בעצם רק לגבי למכור להם הסתפקנו האם אסור משום לפני עיוור או אזיל ומודה כי לא פשוט שאדם מודה כאשר הוא קונה שהרי הוא מאבד את המעות שהיו לו, ומעות הן דבר שאנשים אוהבים, ואכן ספק זה לא נפשט. אבל לקנות מהם ודאי אסור משום אזיל ומודה.

"והוי יודע דעד כאן לא מיבעיא לן אלא בלשאת ולתת. אבל שאר מתניתין כולה, כגון להלוותן ולפורען ולהשאילן, כולה משום דאזיל ומודה הוא בודאי, דלא סגיא בלאו הכי. דמשום תקרובת ליכא למימר, דשאלה בעינה הדרה למ[ריה]. ולפורען נמי זוזי יהבינן להו, ומיירי דלא ראוי לתקרובת הוא. מאי אמרת, דילמא זבין בהו תקרובת, בהא לית ביה איסורא דלפני עור לא תתן מכשול. אלא לשני המוכר לו אותו דבר הראוי לתקרובת, וכדאמרינן בגמרא, דכי מפקדינן אלפני עור לא תתן מכשול, אלפני דלפני לא מפקדינן. אלא כולה שאר מתניתין משום דאזיל ומודה, ליפרע מהם ולשאול מהן וללוות מהן בכולהו איכא משום דאזיל ומודה. ליפרע מהן, משום שהוא שמח לאלתר שפרע חובו, ואזיל ומודה. ללוות מהן ולשאול מהן, שהוא מתחשב שהבריות צריכין לו. ותו משום גזרה אטו להלוותן ולפורען ולהשאילן, כדאיתא בגמראי) פלוגתא בהא מילתא, הני אחריני, כגון ליפרע מהן וללות מהן, אי משום גזרה דגזרינן אטו הני דאמרינן או משום אזיל ומודה.

והשתא דאתינן להכי, דפרישנא דעד כאן לא מיבעיא לן אלא בלשאת ולתת עמהן, דהיינו מקח וממכר דמיבעיא לן מאי טעמא הוא הדין במקח וממכר גופיה דלא מיבעיא לן אתרווייהו. דודאי ליקח מהן לא אפשר דמיתסר אלא משום דאזיל ומודה, דמשום תקרובת ליכא דהא זוזי שקיל מינייהו דלא חזו לתקרובת. ואי אמרת זבין בהו תקרובת, בהא נמי ליכא איסורא לדידן, דכיון דלא זבין תקרובת גופיה מינן, אנן לא עברינן משום לפני עור לא תתן מכשול, דלפני דלפני הוא, ולא מפקדינן עלה כדפרישנא. אלא ודאי ליקח מהם משום דאזיל ומודה הוא דאסוריא). אבל למכור להם הוא דמיבעיא ליה, מי אמרינן דמשום דאזיל ומודה הוא דאסור, או דילמא בהא ליכא משום דאזיל ומודה, דהא ודאי כל שיש לו מעות מוצא ליקח, דזוזי דאיניש אינון ערבין ביה. אבל משום תקרובת איכא, ולא איפשיטא."

נזכיר שגם הרשב"א שהובא לעיל הסביר שכל הספק של הגמרא היה לגבי מכירה, אבל שאר האיסורים ודאי נאסרו משום 'אזיל ומודה. וכן עולה משאר הראשונים שהבאנו בתת כותרת זו.

קושיית ר"ת ממקור 3: מדוע לא נקטו את הנפק"מ האם נאסר רק צרכי הקרבה?

רשב"א ע"ז ב,א – תירוץ לשיטת הראשונים על הדיוק של ר"ת ממקור 3

מתרץ שהנפק"מ של ר"ת היא המובנת מאליה אלא שהגמרא נוקטת נפק"מ מחודשת יותר, שאפילו בדברים שראויים להקרבה יש צד היתר לפי הטעם של 'לפני עיוור'.

"ונראה דהא נמי אינה ראיה, דהיכי לימא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת שזו היתה עיקר שאלתו (או) [אי] איסורא דמתני' בדברים הראויים לתקרובת דוקא ומשום לפני עור, או דילמא אפי' בדברים שאינם ראויים לתקרובת ומשום דאזיל ומודה על הריוח שהוא מרויח ומשתכר בו, אבל מאי דקאמ' ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה היא נפקותא מחודשת וצריכא תלמוד, ולומר דאפי' בדברים הראויים לתקרובת גופייהו נמצא צד היתר כגון דאית ליה בהמה לדידיה וכו'."

ריטב"א ע"ז ב,א – תירוץ לראשונים למקור 3

מתרץ שהעדיפו נפק"מ של יש לו בהמה כדי להשמיע שאין לפני עיוור כשיש ל'נכשל' אפשרות לחטוא כבר, והראיה שהגמרא תמה מהחידוש הזה. ולכן העדיפו נפק"מ זו שיש בה צד היתר אפילו בדבר שנועד להקרבה.

"ודקאמר מרן ז"ל אמאי נקט דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה ולא נקט אידך נפקותא, י"ל דניחא ליה למנקט האי נפקותא לאשמועינן אגב אורחיה דכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה ליכא משום לפני עור, ותדע דהא ס"ד דלא הוי דינא הכי וכדפרכינן עלה מההיא מתניתא דלא יושיט, הילכך הא ניחא ליה טפי לאשמעינן דאפילו במידי דחזי להקרבה נפקא לן מיניה."

חידושי הר"ן ע"ז ו, א – מקור 3, הסברת הספק

מסביר שרצו להשמיע את הנפק"מ היותר מחודשת, אבל גם הנפק"מ של האם נאסרו גם דברים שאינם צרכי הקרבה.

"ואמרי' למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי'. וא"ת אמאי לא אמרי' נ"מ לזבוני לי' מידי דלא חזי לתקרובת. ותרצו דאין ה"נ אלא דאתא לאשמעי' רבותא דכי אית לי' בהמה לדידי' לית בי' משום לפני עור. – ולא אפשיט בעיין."

בניסוח דומה האור זרוע מתרץ שבעצם זה בדיוק הספק של הגמרא – האם נאסר משום אזיל ומודה ואז אסור אפילו דבר שאינו תקרובת ובכל מקח וממכר, או שהאיסור הוא משום לפני עיוור ואז כשכבר יש לגוי בהמה אחרת יהיה מותר:

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צז

"מיהו הא נמי לאו ראיה היא דאיכא לפרש דהכי קא מיבעיא ליה משום הרויחא דקא מרווח ואזיל ומודה. הילכך אסיר אפי' מידי דלאו בר תקרובת ואסיר בכל מקח וממכר. או דילמא משום לפני עור ולא אסור אלא מידי דתקרובת דוקא. הילכך היכא דיש לו בהמה אי משום הרויחא אסור למכור ליה בהמה אחריתי דמרווח ואזיל ומודה. מן כל משא ומתן נמי אסיר ואזיל ומודה. ואי משום לפני עור כיון דאית ליה בהמה לדידיה שרי דהא בלאו הכי פלח. ולהקרבה מן המובחר ליכא קפידא ולא איפשיט"

דיונים נוספים סביב מקור 3

תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א

הרי"ד מתקשה איך הגמרא הסתפקה האם האיסור הוא משום לפני עיוור הרי מפורש בגמרא שחכמים אוסרים לפורען משום 'שמח הוא לאחר זמן'!

ומתרץ: חכמים בדבריהם לרבי יהודה לא התכוונו שזו שיטתם, אלא הם באמת (לפי הספק בגמרא) אוסרים רק משום לפני עיוור, ואמרו לרבי יהודה – לשיטתך שאתה אוסר משום שמחתו שילך ויודה – הרי גם לפורען הגוי יהיה שמח לאחר זמן.

"(ח) איבעיא להו משום הרויחא אסור או דילמא משום ולפני עור כו' קשיא לי והא טעמא דמתני' מוכח דמשום הרויחא הוא ומשום דמודה לע"ז ולא משום ולפני עור מדתני אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן: [מהדו"ק]

ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' אטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיל ומודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן: [מהדות"ל]"

מקשה הרי רק למכור אפשר שיהיה משום לפני עיוור, וכן להשאיל (אם זו השאלה שלא חוזרת בעין), ואפילו על להלוות להם אפשר לחשוש שמא יקנה בזה בהמה להקרבה. אבל לשאול וללוות וליפרע – מה שייך לפני עיור, ואם תאמר שזה גזירה, א"כ למה שלא נגזור על מקרה שכבר יש לו בהמה אטו אין לו, כשם שגזרו על קניה אטו מכירה?

במהדורה תליתאה מקשה את הקושיא שוב, ומתרץ: שיש מקום לגזור על מי שאין לו, שיש מצבים שבהם אסור למכור לו ולכן תמיד לאסור. אבל מי שיש לו – אין מצב שאסור למכור לו (לפי הטעם של לפני עיוור) ולכן לא גזרו.

"איבעיא להו משום הרויחא אסור או משום ולפני עור לא תתן מכשול ומאי נפקא מינה דאית לי' בהמה לדידי' כו' קשי' לי טובא נהי דלמכור להם מצינן לפרושי משום ולפני עור וכן להשאי' שלא ישאל לו דבר הצריך לו להקריבו ואע"ג דשאלה הויא בדב' דהדר בעין הא אשכחן לשון שאלה במס' שבת אפילו בדבר שאינו חוזר בעין כדתנן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני ומפרש התם דשאלה הויא לזמן מועט ואע"ג דלא הדרא בעין וכן להלוותן ולפרען שלא יקנה באותן הדמים קרבן לע"ז אלא לקנות מהן ולשאול וללות וליפרע מהן אמאי אסור מאי משום מלפני עור איכא ואי אמרת משום גזירה כדמפרש אביי לקמן א"כ כי אית לי' נמי אמאי לא גזרי' משום דלית לי' השתא לקנות אטו למכור גזרי' כי אית לי' אטו לית לי' לא גזרי': [מהדות"נ]

איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי'"

עוד שאלה שיש לשאול היא איך הגמרא הסתפקה האם יש לפני עיוור בקניה, הרי לא ממציא לגוי חפצי הקרבה כלל!

תשובה אחת לשאלה זו מופיעה כתשובה לקושיא במקור 2, והיא שגם מעות הם צרכי הקרבה, מפני שהגויים נוהגים להקריבם לע"ז. כך הציעו תוספות, וכך דעת רבנו יונה.

עתה נראה תשובה נוספת:

ריטב"א ע"ז ב,א – מקור 3

מקשה לשיטת הראשונים שהאיסור כולל גם לקנות – איך שאלו האם האיסור הוא משום לפני עיוור? והרי הגמרא מפורש שאלה את זה רק על המקום בו זה רלוונטי והוא משא ומתן ולא שאלה על הלוואה שזה ברור שאין לפני עיוור, כי מעות אינן ראויות לתקרובות ולא מצוי שיעשו מהם נוי, וגם זה שיתנו את זה כשכר לכומרין – זה לא נאסר לבני נוח, ואם יקנו בהם בהמה – זה כבר לפני דלפני. ואם כך אז גם לגבי לקנות מהם (שלפי הראשונים כלול בביטוי משא ומתן שעליו הגמרא הסתפקה) היה צריך להיות ברור שאין בזה לפני עיוור.

ומתרץ – למרות שאיסור משא ומתן כולל קניה, הגמרא הסתפקה רק על החלק של המכירה, כי אי אפשר לחלק לשתים את הביטוי 'לשאת ולתת'. וכפי שהגמרא אמרה 'לשאת ולתת' לגבי דבר המתקיים והתכוונה דווקא לגבי מכירה (כי לגבי קניה אסור בין במתקיים ובין בשאינו).

"אבל הראשונים ז"ל פירשו לשאת ולתת לקנות ולמכור, ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן בגמרא (ו' א') אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה היא או משום ולפני עור, דהא גבי לקנות מהם לא שייך טעמא דלפני עור כי היכי דלא שייך גבי להלוותן, ולא איתמר בגמרא דלפני עור אלא ברישא בלחוד, מדאמרינן איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה או משום לפני עור, דאי לא תימא הכי הו"ל למימר איבעיא להו מתני' משום הרוחה היא או משום ולפני עור, וגבי סיפא לא אדכר אלא טעמא דאזיל ומודה, וכן בדין דהא סתם הלואה במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מינייהו נוי לע"ז, ואי משום דיהבי מינייהו לכומרין בשכרן בזו לא נאסרו בני נח, ואי משום דזבני מינייהו בהמה לע"ז האי כלפני דלפני היא ולא מפקדינן, ואם כן הוא הדין בלקנות מהן דיהבינן להו זוזי דחד טעמא הוא, והיכי נקטינן טעמא דאסור לשאת ולתת אי משום הרוחה או משום ולפני עור, דהא אמרת שיש איסור קניה מהם בכלל לשאת ולתת עמהם, ויש לומר דאע"פ שיש בכלל הלשון איסור קניה אנן לא נקטינן בעיין על כולה לשאת ולתת אלא על איסור מכירה בלבד דבדידיה נמי איכא משא ומתן, ואי אפשר לנו לחלק הלשון ונקטינן ליה כוליה, והיינו נמי דאמרינן לקמן (ו' ב') כשאמרו אסור לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים וקאי אמכירה בלחוד כדמוכחא סיפא דברייתא בהדיא.

מעתה לפי שיטת הראשונים ז"ל אסור לקנות מהן כל דבר ואסור למכור להם כל דבר המתקיים ואף על גב דלא חזי לתקרובת דילמא רווח ואזיל ומודה."

מקור 5

מאירי ב, א – תירוץ לראשונים מקור 5

והרווחה שנאמרה לגבי השאלה זו הרווחה שונה מאשר לגבי משא ומתן, שבהשאלה הכוונה לזה שרחיב דרכו ונותן לו עוד ממון לעבוד ע"ז. או שמא אמר זאת כדי לאסור גם במקום בו אין חשש לפני עיוור. מה שרבא אמר 'כולה משום מודה' זה לא על משא ומתן אלא רק על לשאול וכו'.

"ומה שאמרו דלהשאילן משום דמרווח, לא ממין רווחא האמור כאן הוא, דלא שביק איסור מכשול ונקיט איסור הודאה, אלא מלשון רווח ביתא, כלומר שמרחיב לו את הדרך ונותן לו מקום לעבוד ליראתו. או שמא לרווחא דמילתא קאמר הכי לאסור אף במקום שאין בו דין לפני עור לא תתן מכשול.

ומה שתירץ רבא כולה משום דמודה לאו כולה מתניתין קאמר אלא על הצדדין השניים שבה ר"ל לשאול מהם וללוות מהם וליפרע מהם שהרי על אלו באה הקושיא."

שיטת ר"ת

הצגת השיטה

תוספות מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

ר"ת מפרש שאסור לשאת ולתת דוקא בתקרובת, ובזה המשנה עסקה, 'לשאת' – לקחת את הסחורה, 'לתת' – לשלם את המעות תמורתה. וראיה ממקור 3. ולא שייך לטעון שיש 'אזיל ומודה' בסחורה, כי שני הצדדים מרוויחים משהו ומפסידים משהו כנגדו ואינם יודעים בבירור שמקחם יעלה יפה.

"ור"ת היה מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה בין ללישנא דלפני עור לא תתן דלא אסרו אלא למכור דוקא מידי דתקרובת ולשאת ולתת הכי פי' לשאת מהן המעות ולתת להם מידי דתקרובת חליפי המעות ומביא ראיה מדאיבעיא (לקמן דף ו.) בגמרא טעמא דלשאת ולתת עמהם אי משום הרווחה פירוש משום שמרויח ומשתכר ואזיל ומודה לעבודת כוכבים או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול וקאמר נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה ואי מידי דלאו תקרובת אסור – אמאי לא קאמר נפקא מינה למידי דלאו תקרובת דמשום הרווחה איכא? אלא וודאי מידי דלאו תקרובת שרי. דלא שייכא אזיל ומודה במקח וממכר כיון שנותן המעות תחת החפץ והוא לוקח וגם אינו בטוח כ"כ שירויח בסחורה ובעיא דגמרא הכי מפרש טעמא דאסור לשאת ולתת עמהם במידי דתקרובת משום הרווחה שיהיה לו בהמות רבות בריוח אפי' אית ליה לדידיה נמי אסור שמתוך שיהיה לו הרבה בהמות יקריב מן המובחר או משום לפני עור ונפקא מינה דכי אית ליה בהמה לדידיה שרי"

רשב"א ע"ז ב, א – סיכום להלכה של ההבדלים בין ר"ת לראשונים

מסכם להלכה: ר"ת מתיר לקנות ולמכור כל דבר שאינו ראוי לתקרובת. אפילו ביום אידו. ואסור לקחת ממנו דורון, ואסור למכור דבר הראוי לתקרובת ואפילו יש לו כבר ומשום הרוחה, בתנאי שהדבר מתקיים עד יום אידו. ולשאר המפרשים אסור למכור כל דבר מתקיים עד יום אידם, ודבר שאינו מתקיים מותר למכור כי ודאי יאכלנו עתה ולא יודה עליו, כי מודה רק על מי שמגיע עד זמן האיד, אך אסור לקנות כי שמח שהצליח למכור.

"נמצא עכשיו לפי פסק הלכה לדברי ר"ת ז"ל מותר לקנות ממנו כל דבר ואפי' ביום אידו דלא אזיל ומודה, ומותר למכור לו כל דבר שאינו ראוי לתקרובת, ואסור ליקח ממנו שום דבר בדורון, ואסור למכור לו כל דבר הראוי לתקרובת ואפי' אית ליה לדידיה משום הרוחה ובלבד דבר המתקיים עד יום אידו, ולדברי שאר המפרשים אסור למכור להם כל דבר המתקיים עד יום אידם אבל דבר שאינו מתקיים עד יום אידם הוא מותר דודאי לאכילת השתא קא בעי ליה ולא אזיל ומודה ביום אידו דלאו מודה אלא בדבר דקאי קמיה ביום אידו, ואסור לקנות מהם דברים שאינם מתקיימים כגון ירק וכיוצא בו דמתוך שאינו מתקיים מתאוה למוכרו ואזיל ומודה, וכדאמר בגמרא בבריתא דרב זביד דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, אבל לקנות מהם דברים המתקיימים מותר, וכן פירש"י ז"ל בשמועה זו ולקמן (י"ב ב') גבי מתניתין דחנויות המעוטרות ושאינם מעוטרות משום דסתם מוכר דבר המתקיים הוא עצב ולא אזיל ומודה"

ריטב"א עבודה זרה ב, א

מביא שר"ת מוכיח את שיטתו ממקור 2, שמדובר על הקרבה. והוא מסביר שמה שהגמרא הסתפקה האם האיסור משום הרווחה או לפני עיוור – הרווחה איננו 'אזיל ומודה' כמו שפירש רש"י, אלא שיהיו לו בהמות ב'רווח' מעבר לדרוש, ובדיוק כפי שהגמרא הסתפקה. ורבא במקור 4 לא התכוון לומר שכל האיסורים כולל 'משא ומתן' הם משום אזיל ומודה, אלא רק האיסורים בהם דובר שם.

"והביא ר"ת ראיה לדבריו דהא ברישא דשמעתין בגמרא מפרש תלמודא להדיא דטעמא דשלשה ימים היינו משום דלהקרבה בעינן תלתא יומא, ואם כן היכי מבעיא לן בתר הכי אי הוי טעמא משום הרוחה דאזיל ומודה, ועוד מדאמרינן בגמרא על ההיא בעיא דנפקא מינה להיכא דאית ליה לגוי בהמה אחריתי, ולמה לי האי נפקותא דהא נפקא מינה לענין לקנות מהם אי נמי למכור להן מידי דלא חזי לתקרובת, אלא ודאי דלכולי עלמא ליכא באסור לשאת ולתת טעמא דאזיל ומודה כלל, ומאי דאמר משום הרוחה היא לאו משום דרווח ואזיל ומודה כדפרש"י ז"ל, אלא משום הרוחה וריבוי ממון שיהו לו בהמות לרוב להרבות בתקרובת ע"ז שלו דאפילו הא נמי אסור, והיינו דאמרינן דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה, וכיון דבעיין לא אפשיטא הוי לקולא ואינו אסור אלא למכור מידי דחזי לתקרובת והוא דלית ליה לגוי כיוצא בו כלל, ומאי דקאמר רבא (שם) כולה משום דאזיל ומודה הוא לאו משום כולה מתני' ממש אלא משום לשאול וללוות ולהפרע מהן, ולאפוקי מדאביי דאמר דהנהו משום גזירה נינהו."

תירוץ מקור 1

רא"ש ע"ז א, א – תירוץ לר"ת למקור 1

מסביר ש'לשאת ולתת' הכוונה לשאת מעות ולתת חילופיהן.

"ולשאת ולתת דמתני' מפרש ר"ת למכור להם דבר הראוי לתקרובת עבודת כוכבים וה"פ לשאת מהן המעות ולתת להן חילופיהן"

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

מסביר כרא"ש

"אבל ר"ת ז"ל פירש… ואסור לשאת ולתת דקתני אין בכלל הלשון הזה אלא לשון מכירה בלחוד ולשאת מהן המעות ולתת להם המקח"

מקור 2

בפשטות מקור 2 הוא ראיה לר"ת, וכבר הובאו דבריו בעניין לעיל. ואמנם, הרשב"א מקשה על ר"ת קושיא במקור זה ומתרצהּ.

רשב"א ע"ז ב,א – קושיה על עיקר שיטת ר"ת

מקשה על ר"ת שגם מעות הם דבר שראוי להקרבה, וגם לשיטתו היה צריך לאסור לקנות מהם כדי לא לספק להם מעות. ור"ת מן הסתם יתרץ שמעות תמיד יש לגוי, ואף אם נחשוש להרווחה זה לא שייך כאן, כי יש לו מעות די והותר כדי לתת לכומר וכדומה, והוא ממילא ילך ויודה, ואין לתוספת שום משמעות.

"ומ"מ עדיין קשה דאפי' לדבריו שאסר למכור לו מידי דתקרובת מ"מ היה לו לאסור לקנות מהם כל דבר במעות משום הרוחה דמידי דתקרובת או נויין הוא, כדתנן (נ"א ב') מצא בראשו מעות וכו' הרי אלו מותרין ואוקימנא לה בגמרא בכיס תלוי בצוארו (הוא) [הא] מונחין לפניו אסורין משום נויין, אי נמי שנותן מהם לכומר ביום אידם וכיון דקי"ל דטעמא דמתני' משום הרוחה הוא ואע"ג דאיכא למימר דכולהו אית להו מעות אם מעט ואם הרבה שיספיק להם לאותו תקרובת שאין נותנין לכומר אלא דבר מועט, מ"מ הוא אסור דלטעמא דהרוחה אפי' כי אית ליה נמי לדידיה אסור, ועוד שיש כאן הרוחה גדולה שאם לא היה לוקח ממנו אותו חפץ לא היה נותן לכומר כלום לפי שאין דרכם לתת להם חפץ ששוה הרבה ועכשיו תהיה לו הרוחה לתת לו כמה שירצה בין רב למעט, וי"ל לדבריו דלא שייך למימר הרוחה אלא בריבוי דברים שיש שינוי בגופם כגון בהמות שזו שמנה וזו כחושה, ויש בזה הרוחה לפי חפץ המקריב שיש רוצה בהכחשה ויש רוצה בשמנה, אבל במעות כל שם מעות אחד הוא, וכיון שיש לומר שיש לו שיספיק למתן הכומר אם אנו ממציאין לו יותר אין בכך כלום, דלמה ילך ויודה על זה והוא כבר היה בידו די ספקו."

מקור 3

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

אין אזיל ומודה כאשר הגוי נותן תמורה

"ולא שייך במכירה ולא בקניה טעמא דאזיל ומודה, דכיון שהגוי נותן חליפין מה שהוא לוקח הן במעות הן במטלטלין לא אזיל ומודה בהאי"

תירוץ למקור 4

תוספות מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

אמרו בברייתא 'לשאת ולתת' ואמרו על זה שדווקא בדבר מתקיים. וודאי שמדובר במכירה ולא בקניה, כי בקניה דווקא בשאינו מתקיים הדין חמור יותר. מכאן שהביטוי 'לשאת ולתת' שמופיע בברייתא (וגם במשנה) עוסק דווקא במכירה ולא גם בקניה כפי שהיה אפשר לחשוב. וזה קשה על רש"י. כוונת התוספות לאופן שבו הם הבינו את רש"י בדף ב' ועל זה כתבו שחזר בו, כי רש"י דווקא מפרש שהמשנה לא עוסקת בקניה. באמת זו קושיא על שיטת הראשונים שפירשו את 'משא ומתן' כפשוטו שכולל גם קניה.

"לא אסרו אלא בדבר המתקיים – פירוש מכר דוקא דאילו לקנות ודאי אסור בדבר שאינו מתקיים יותר מדבר המתקיים אלא ודאי לא איירי הך ברייתא אלא במכר ואפ"ה קרי ליה בסיפא נשא ונתן כפר"ת ולפי' הקונטרס קשה."

אך יש קושי מסוף המקור:

תוספות מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב

מסביר שמה שנאמר לגבי דבר שאינו מתקיים שאסור לקחת מהם הכוונה לקבל מהם דורון, ולא לקנות מהם

"אבל לא לוקחין מהם – לפר"ת דלא אסור שום קניה צ"ל לוקחין קבלת דורון וה"ה נמי בדבר המתקיים שאין מקבלין הימנו דורון ואין לדקדק הא דבר המתקיים לוקחין דהא דינר קיסריינא דבר המתקיים הוא."

וכן הובא ברשב"א ע"ז ב, א 'והוצרך לפרש':

רשב"א ע"ז ב,א – תגובה על התירוץ של ר"ת לקושיא ממקור 4

מקשה על תירוץ ר"ת, שלעולם המילה 'לוקחים' משמעותה קניה, וכאשר רוצים לציין מתנה אומרים 'לקבל'.

"ועוד דמה שפירש לא לוקחין מהם בדורון קשה, כי בודאי לא לוקחין מהם דומיא דמוכרין להם קאמ' דדבר והפכו הוא, ומה מוכרין במעות או בחליפין [ה"נ] אבל לא לוקחין במקח וממכר קאמ', ועוד דלשון חכמים לעולם בלקיחה [בדרך מקח] אומר לשון לקיחה, לקח ממנו בדינר (ב"מ ס' ב'), לוקחין מהם עבדים, ובקבלה אחרת שלא בדרך מקח אומר המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימינו (ב"ק צ"ד ב'), והרבה בדומה לו…"

מאירי ע"ז ב, א – התייחסות לשיטת ר"ת מקור 4 (אחרוני הרבנים)

כותב שקשה מאוד להסביר ש'לוקחין' זה מתנה. וביחוד שזה הוזכר עם מכר. ומכל מקום גם ר"ת מודה שבהשאלה והלואה יש איסור של 'אזיל ומודה' בגלל שההנאה באה בחינם. והדברים זרים, והראיות אינן כלום.

"יש בדברים אלו דעה אחרת לאחרוני הרבנים (הלא הוא ר"ת. ד"ש) והוא שהם פי' לשאת ולתת דוקא במכירה ודעתם שיקח מהם לא נאסר לעולם שאין כאן הודאה אחר שהוא מחליף לו חפצו בדמים ואף במכירה להם דווקא בדבר הראוי לתקרובת ומה שאמרו בגמ' דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחים הם מפרשים אותה במקח שבדרך דורון ואין נראה כן שזה לשון קבלה הוא ולא לשון מקח שלא נאמר לשון מקח אלא בקנין וכל שכן במקום שהוזכר עם לשון מכר ומ"מ בהשאלה והלואה אף הם מודים באיסור אחר שהנאתם באה להם בחנם והדברים זרים ואע"פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אינם כלום"

רא"ש ע"ז א, א – תירוץ לר"ת למקור 4

לוקחים – הכוונה לקבל מתנה.

"והא דתניא בגמ' בברייתא דרב זביד מוכרין להן דבר שאינו מתקיים אבל לא לוקחין מהן לאו במקח איירי אלא בקבלת דורון דומיא דמייתי התם ההוא מינאה דשדר דינרא קיסרינא לר' יהודה נשיאה"

ר"ש ע"ז ב, א – ר"ת מקור 4

מה שאמרנו בגמרא שאסרו רק דבר המתקיים – באו להשמיע שלא חוששים שיקריב מיד לפני החג. ומה שאמרו 'לוקחין' הכוונה מתנה, וכפי שמתואר שם על רבי יהודה נשיאה. ואמנם יש שגורסים בברייתא הראשונה ש'דבר המתקיים לוקחים אבל לא מוכרים' ולפי זה מה שאמרו 'לקיחה' היא ודאי קניה, אבל גירסא זו לא נכונה.

"הא דאמרי' בגמ' כשאמרו אסור לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים אפי' עד יום האיד אבל דבר שאינו מתקיים מותר, לפר"ת מיירי במידי דתקרובת ואיצטריך לאשמעינן דלא נימא דילמא מקריב ליה לאלתר לפני האיד. והא דתני רב זביד בגמ' דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן מפר"ת דהאי לוקחין לאו לקנות מהן קאמר דכל מילי שרי אלא בקבלת דורון קאמר כי ההוא מינאה דשדר דינרא קיסראה לר' יהודה נשיאה ביום אידו. ומיהו אית ספרים דגרסי בברייתא דרב זביד דבר המתקיים לוקחין מהן אבל לא מוכרין להן משמע דמיירי במקח וממכר ולא בקבלת דורוןטז) [אבל] אין אותה גירסא נכונה דקתני בתוספתאיז) בברייתא דרב זביד תניא כוותיה דריש לקיש ואפי' דבר המתקיים לקח או שמכר הרי זה מותר משמע לקח דיעבד אבל לכתחלה אסור ובקבלת דורון… לפר"ת לכך אסור לכתחלה ע"כ."

רא"ש ע"ז א, א ישוב מקורי לשיטת ר"ת במקור 4

אפשר שר"ת מודה שיש איסור לקנות דבר שאינו מתקיים כי הוא שמח מאוד במכירתו, וזה מקרה חריג יותר מסתם מקח וממכר. כי דוחק לפרש ש'לוקחין' זה קבלת דורון.

"ואפשר דר"ת מודה דדבר שאינו מתקיים אין לוקחין מהן דכיון דמתאוה למוכרו שמח ואזיל ומודי אע"פ שפירש דבמקח וממכר לא שייך אזיל ומודי בדבר שאין מתקיים שמח בו כי דוחק הוא לפרש אבל אין לוקחין מהן דאיירי בקבלת דורון דמשמע דאיירי דומיא דמוכרין דרישא דהוי דבר וחילופו:"

חידושי הריטב"א ע"ז ב, א

לוקחים זה מתנה ולא קניה. קושיא על זה ותירוץ.

"ומאי דקתני בברייתא (שם) אבל לא לוקחין מהן, לאו בתורת מקח הוא אלא בתורת דורון ודומיא דעובדא דמייתי עלה בסמוך, ואיכא דקשיא ליה דאם כן הוה ליה למיתני אבל אין מקבלין מהן דהאי לישנא איתמר בכל דוכתא גבי מתנה, ונראה לי לתרץ דאיידי דקתני לישנא דמוכרין להם נקט אבל לא לוקחין מהם"

תרומה סימן קלד

כותב שלר"ת דבר המתקיים שהתרנו לקחת במתנה מגוי הוא דבר תקרובת, כך שהגוי יצטער שנתן אותו, אבל לקבל מתנה מהגוי אסור כפי שעולה מהסיפור של רבי יהודה נשיאה עם הדינר.

"ודבר המתקיים דשרי בברייתא דרב זביד ליקח מהם בדורון היינו מידי דתקרובת דממעט לתקרוב' ומצטער לאחר זמן אבל ברייתא דלעיל דמסיים בה בלוקח ומכר מותר דמשמע אבל לכתחלה אסור ה"ק אפי' בדבר המתקיים שיש למצוא בו איסור בין ליקח בין למכור ליקח כגון לקבל דורון בדבר שאין ראוי לתקרובת כי ההיא דינרא"

כלומר, מקור 2 הוא יסוד שיטתו של ר"ת, שהאיסור הוא בדברים שנוגעים להקרבה. וגם ממקור 3 הוא מוכיח את שיטתו, שלא הציעו נפק"מ לטעמים בדבר שלא ראוי להקרבה. מקור 1 שהוא המשנה צריך להתפרש על פי מקור 2, וצריך להסביר ש'לשאת ולתת' הכוונה לשאת מהם מעות ולתת להם בהמה וכדומה, ולא כפשט הביטוי. תחילת מקור 4 נוח לו, שלא אסרו אלא בדבר המתקיים, כלומר כזה שיכול להיות להקרבה ממש, אך המשך מקור 4 קשה לשיטתו, כי למה שיהיה איסור לקנות דבר שאינו מתקיים, ולכאורה מוכח שיש חשש נוסף מעבר להקרבה. וגם מקור 5 קשה ביותר, מדוע שיהיה אכפת לנו שהגוי ילך ויודה על השאלה או הלוואה או פירעון וכו'? בייחוד כאשר הגוי הוא הנותן ולא הלוקח.

תירוץ למקור 5

ר"ש ע"ז ב, א – ר"ת מקור 5

ר"ת מפרש שלשאת ולתת זה לא לקנות מהם שזה ודאי מותר לכל הטעמים, אלא בלמכור. והראיה – מקור 3, שלא אמרו נפק"מ האם מותר למכור דבר שאינו להקרבה. והרווחה של מקור 3 שונה מזו של מקור 5, ששם הכוונה להרוויח ולהתפרנס. וגם ר"ת צריך להודות ששייך שם טעם של אזיל ומודה. עוד ראיה – ממקור 2.

"ועוד מפר"ת דלשאת ולתת לא איירי בלקנות… [דודאי] שרי בין לטעמא דהרויחא [ובין לטעמא דאזיל ומודה] אלא בלמכור ודוקא במילי דתקרובת [אבל דלאו מילי דתקרובת מותר] אפי' למכור, תדע מדלא קאמרי נפקא מינה במידי דלאו תקרובת [דמשום הרווחה איכא אלא ה"פ] משום הרויחא הוא שיש לו תקרובת בהמות [הרבה ואין] צריך לצמצם ומקריב מן המובחר ומתוך כך אזיל ומודה, [ולא] הוי כמו דקמרוח להו דגבי להשאילן ולהלותן דהוא לשון רוח ושכר, ומ"מ גם לפר"ת צריך לומר טעמא דאזיל ומודה כדמוכח צריכותא דרבא. ועוד מדקדק ר"ת מדפריך בגמ'יד) ג' ימים אסור לשאת ולתת מי בעינן כולי האי והא תנן בד' פרקים בשנה וכו' ומשני התם דלאכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה בעי' ג' ימים אלמא מידי דהקרבה דוקא הוא דאסור."

רשב"א ע"ז ב,א – הצעת תירוץ לר"ת למקור 5

מקשה מדוע אסרו להלוות ולפורע, הרי שזה לא דבר שמקריבים. ומתרץ שר"ת מודה שיש חשש אזיל ומודה כאשר מתחדש לגוי איזה דבר שלא היה, ואז אומרים אזיל ומודה. אבל במסחר רגיל שהאדם נותן ומקבל – אין התחדשות של שמחה ולא חוששים שיודה.

"ועוד לדבריו למה אסרו להלוותן ולפורען משום שהוא מרויח וממציא להם מעות, והלא לא אסרו ליקח מהם כל דב[ר] ואע"פ שהמציא להם מעות, אלא שזו אינה קושיא כל כך, דאיכא למימר דבהלואה ופריעה שהוא מרויח עליו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חליפיו זה ודאי הרוחה גדולה לו ואזיל ומודה עליה, אבל במקח וממכר אע"פ שהוא מרויחו במעות מחסרו בחליפיו ולא אזיל ומודה…"

להשאילן ולשאול מהם וכו'. נראה דאפי' לדברי רת"ם ז"ל אסור להשאילן ולהלוותן אפי' דברים שאינם ראויין לתקרובת כמש"כ למעלה דכיון שהוא מרויחו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חלופו, בהרוחה גדולה כזו ודאי אזיל ומודה, והגע עצמך דאלו לשאול וללוות שמיעטו מהם אסור משום דמגו דחשיבא ליה מילתא אזיל ומודה, כל שכן השאילן והלוה להם שמרויחו שאסור ואפי' במידי דאינו ראוי לתקרובת."

רא"ש ע"ז א, א – תירוץ לר"ת למקור 5

במסחר אין אזיל ומודה כי לא יודע אם ירוויח מזה. והדברים כבר הובאו בתוספות בהצגת השיטה.

"ופר"ת ז"ל דלא שייך אזיל ומודי אלא בלהשאילו ולהלוותו ולפורעו דאית ליה רווחא סגי וכן לשאול מהן וללוות מהן דחשיבא להו מילתא דישראל צריך לו ואזיל ומודי אבל במשא ומתן של מקח וממכר לא חשיב ליה רווחא כולי האי שכן הוא ריוח הישראל כמו ריוח שלו וגם כשהוא קונה עדיין אינו יודע אם ירויח במקחו וכשהוא מוכר הוא דואג שמא יוציא המעות קודם שמוצא לקנות סחורה אחרת ולא אזיל ומודי"

תירוץ למקור 7

ב"ח יורה דעה סימן קמח,ז – ר"ת מקור 7

וקשה על ר"ת ממה שכתוב שההולכים לתרפות אסור לשאת ולתת עמהם, שלא לסחור עמהם דילמא אזיל ומודה לע"ז. ונראה אכן שר"ת לא גרס כך וזו הגהה מאוחרת בגמרא.

"ותימה לפירוש רבינו תם הא דתנן בפרק אין מעמידין (דף כ"ט ב) ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהם צריך נמי לפרש לשאת מהן המעות ולתת להן דבר הראוי לתקרובת עבודה זרה אבל ליקח מהן שרי דליכא במקח וממכר משום אזיל ומודה והרי בגמרא (דף ל"ב ב) בפיסקא ההולכין לתרפות וכו' קאמרינן אמר שמואל גוי ההולך לתרפות בהליכה אסור דאתי ומודה קמי עבודה זרה וכו'. ונראה דהאי דכתוב בספרים שלנו דאתי ומודה קמי עבודה זרה הגה"ה היא ולא גרסינן לה וכך היא הנוסחא באלפסי (יא ב) ובאשיר"י (פ"ב סי' יט) בהליכה אסור בחזרה מותר וכו' ותו לא."

חזון איש יודה דעה סב,י – ר"ת מקור 7

החזון איש מתרץ כמו הב"ח שדברי הגמרא במקור 7 אכן אינם מגוף הגמרא, כמו הב"ח, ואת עצם המימרא של שמואל יש להסביר שהוא מדבר על מוצר של תקרובת.

"דאזיל ומודה, לעיל ו' או קמבעיא ליה אי שייך בלשאת ולתת טעמא דאזיל ומודה, ולכאורה היה יכול למפשט מהא דשמואל הכא, אלא דלא בעי למפשט אלא ממשנה וברייתא, ואפשר דהאי סיומא דאזיל ומודה גמ' קאמר ליה ולאו מדשמואל, ומימרא דשמואל יש לפרש גם ללישנא דלפני עיוור, דבחזרה לא יקריב עוד לעכו"מ, אבל ישראל מיהדר הדר, ויש לחוש משום תקרובות, מיהו שמעינן מסוגין כטעמא דאזיל ומודה, ולפר"ת, ה"נ אינו אסור רק במידי דתקרובות, וטעמא דהודאה למיסר אע"ג דאית ליה לדידיה."

פסיקת ההלכה

פסקו כראשונים

שו"ע יו"ד קמח, א

"שלשה ימים לפני חגם של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים ומותר למכור להם דבר שאינו מתקיים עד יום חגם כגון ירקות ותבשיל…"

גר"א יו"ד קמח, א ליקוט:

"אסור וכו'. היא שיטת הרמב"ם והגאונים והיא המחוורת"

טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח: א

"שלשה ימים כו'. כולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו:"

טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח: ב

"אסור ליקח מהם ולמכור. הטעם דדבר המתקיים אסור למכור הוא מחמת ששמח שיש לו ביום אידו ואסור לקנות מהם אע"פ שהוא צער לו מחמת שאזיל מידו דבר המתקיים מ"מ הרי המעות בידו משום הכי מותר למכור להם דבר שאין מתקיים דביום אידו לא יהיה לו מעות ולא חפץ מתקיים:"

שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח:א:א

"אסור. משום דאזיל ומודה לפני אליל ביום חגו:"

פרישה יורה דעה סימן קמח – פוסק כמו התירוץ של הרא"ש

"שלשה ימים לפני אידיהן וכו' אסור לשאת ולתת עמהם. הטעם משום דבעו למזבן בהמות להקרבה מזכירין תמיד ביום אידם והעבודה זרה רגיל בפיהם וחיישינן דילמא אזיל ומודה עיי"ש ריש ע"ז דף ה' (ע"ב):"

פרישה יורה דעה סימן קמח

"(ט) הילכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם. פירוש אפילו הוא דבר שאינו ראוי להקרבה אבל אם הוא דבר הראוי להקרבה אע"פ שהוא דבר שאינו מתקיים אסור נמי משום לפני עור לא תתן מכשול ועיין דרישה:"

חומרת איסור 'אזיל ומודה'

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך א, אידיהן של עכו"ם

"22. רש"י יב א ד"ה הכא ור"ן שם ואו"ז שם סי' קכג; ריטב"א ו ב ד"ה איבעיא וד"ה ההוא; מאירי ב ד"ה יש מקשים. וע"ע עבודה זרה שיש אומרים שאף עיקר האיסור של לא ישמע על פיך הוא אסמכתא ואינו אלא מדרבנן."

תוספתא ע"ז א, ג

"ארבע אבקות הן: אבק רבית, אבק שביעית, אבק עבודת כוכבים, אבק לשון הרע.

אבק של רבית – לא ישא אדם ויתן בהלואתו של חברו, מפני אבק רבית.

אבק שביעית – לא ישא אדם ויתן עם העובד כוכבים בפירות עבודת כוכבים, מפני אבק שביעית.

אבק עבודת כוכבים – לא ישא אדם ויתן עם העובד כוכבים ביום אידו, מפני אבק עבודת כוכבים.

אבק לשון הרע – לא ישא אדם ויתן בטובתו של חברו, מפני אבק לשון הרע."

רש"י ע"ז יב, א

"הכא נמי – לא מחזקינן דמי עבודת כוכבים בידי עובדי כוכבים שבחוצה לה דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהן מחמת בהמה זו דמי עבודת כוכבים הן שהבהמה היום לצורך בני תוכה היא ונקרבים היום לעבודת כוכבים והוא איסור דאורייתא מלא ידבק בידך מאומה וגו' (דברים יג) וכ"ש היכא דידעינן דמשל חוצה לה הן דלספק איסורא דרבנן לא חיישינן דנימא דלמא האי גברא שייך בתר בני תוכה והוי היום יום אידו ועבר האי גברא אדרבנן דאסרי לישראל לשאת ולתת עמם ביום איד:"

ראב"יה תשובות אלף נא

"…וכל הני מדרבנן הוא שעשו סייג כדתניא בתוספתא דע"ז בפרק א' (ה"ג) לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו מפני אבק ע"ז…"

רמב"ן ע"ז יג, א

"נקטינן בה לקולא משום דחששא דרבנן היא וכדאי הוא העת לסמוך בדוחק ולהקל"

ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קכג

"וקא עבר האי גברא אדרבנן דאסרי לשאת ולתת עמהם ביום אידם"

רא"ה ע"ז ו, ב

"והויא לה חששא דרבנן, ומספיקא עבדינן זה לקולא"

ריטב"א ע"ז ו,ב

"שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששא ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם"

קרית ספר למבי"ט, הלכות ע"ז פרק ט

"שלשה ימים לפני אידיהם של גוים אסור ליקח מהם ולמכור להם וכו' אי משום דאזיל ומודה ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך או משום לפני עור לא תתן מכשול ונראה דכל זה הוא מדרבנן ואסמכינהו אקראי אבל דברים שהם מיוחדים למין ממיני ע"ז שבאותו מקום אסור למכור להם לעולם משום לפני עור לא תתן מכשול ומדאורייתא דגוי מוזהר אעבודה זרה וראי לע"ז קונים כיון שהם מיוחדים לע"ז ואפילו שאינם מיוחדים אם פי' הגוי לע"ז אסור למכור אלא אם כן פסלו מלהקריב לע"ז ומעורבים דברים מיוחדים עם שאינם מיוחדים מוכר הכל סתם."

גר"א קנא, ח

"י"א הא כו'. כמש"ש ו' א"ב ועתוס' שם סד"ה מנין. ומיירי כו' אבל הר"ן שם כ' דכל מש"ש היינו לאיסור דאורייתא אבל מ"מ אסור מדרבנן שהרי מחוייב להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה וכ"ב תוס' בשבת ג' א' ד"ה בבא כו' והרא"ש שם. ד"מ וז"ש ויש מחמירין כו' ומגמ' דעבודת כוכבים שם משמע דאפילו מדרבנן מותר בעובד כוכבים דאל"כ הדק"ל מאי נ"מ הא מתני' אינו אלא מדרבנן וקושית הר"ן ותוס' דשבת י"ל דוקא בישראל אסור לסייע אבל דינו של המרדכי לא נראה דדוקא באית ליה אמרו שם דאינו עובר ולא במוצא דאל"כ תקשי ההיא דנדרים ס"ב ב' וכי לא היה עצים בעולם ועי"ל כמ"ש הר"ן דמדרבנן אסור ומ"מ נ"מ דלפני אידיהן כיון דאין ידוע שקונה לעבודת כוכבים אלא דרבנן גזרו בכה"ג לא גזרו סוף סוף ההיא דנדרים מכרעא כסברא שניה וכ"ה דוחק גדול שכל המתני' וכן שם ט"ו ב' רבה זבין כו' שלא ה"ל ליקח חמור במקום אחר וכן כלי זיין דשם:"

חזון איש יו"ד סב, ז

"וענין לפני עוור דקים להו לחז"ל, יש לעיין מנ"ל דישראל בב"נ מוזהר על זה, ועוד היכי דחברו מזיד מנ"ל דמקרי מכשילו, ומה שחייב להצילו הוא ענין אחר, ואם נפרש, דהאיסור הוא שגורם עשית תועבה ותקלה בעולם ניחא, ולפ"ז גם פשטי' דקרא, משום שגורם הכאת אדם, שהוא ענין רע לפני ד', ונראה דאפי' לטעמא דל"ע אסור במידי דבר הקרבה, אע"ג דרובא לאו להקרבה קא זבני דאי רובא להקרבה אפי' בכל ימות השנה אסור, וכדאמרינן נדרים ס"ב ב' רוב עצים להסקה, אלא דלפני אידיהן, אסרו חכמים משום גדר דל"ע במידי דבר הקרבה, והלכך היכי דאית לי' לא גזרו, ואפי' לדעת הפוסקים דמדרבנן אסור אפי' היכי דאית לי' לדידי', מ"מ הכא בלפני אידיהן, דאפי' היכי דל"ל לדידי' אינו אלא מדרבנן לא גזרו היכי דאית לי', כ"מ בדברי הגר"א סי' קנ"א סק"ח, וכן לטעמא דהרוחה אינו אלא מדרבנן דלא מקרי גורם באמת, ועיין רש"י לקמן י"ב א' ד"ה משום וד"ה וה"נ, וכ"מ מהא דהתירו במלוה על פה, ויעוין בר"נ שכתב דאפשר אפי' שייך הודאה במלוה ע"פ מ"מ שרי, וכ"ה בתו' סנהדרין ס"ג ב' וש"מ וכ"מ מהא דהתירו משום איבה."

ספר החינוך פרשת אם כסף מצוה פו

מסביר שיש מפרשים שעיקר לאו 'לא להשבע בעבודה זרה' הוא לגבי מי שסוחר עם גוי באופן אסור והגוי הולך ומודה לע"ז, ועובר בכך על 'לא תזכירו', מפני שאסור לבני נוח לעבוד עבודה זרה ובכלל זאת להזכיר את העבודה זרה בדרך הודאה ועבודה.

"שלא לישבע בעבודה זרה

שלא נשבע בשם עבודה זרה אפילו לעובדיה, ולא נשביע לגוי בה, שנאמר [שמות כ"ג, י"ג] ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ובכלל האזכרה שמענו בין נשבע בין משביע, ויש מפרשים שעיקר לאו זה אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום אידו ומרויחו דאזיל ומודה, וקא עבר על לא תזכירו, כלומר שלא יזכירום אחרים על דרך הזכרה האסורה להם, דהיינו על דעת לעבדם שהוא אסור אף להם גם כן מן התורה, שבני נח מוזהרים על עבודה זרה. ועוד הוסיפו זכרונם לברכה הרחקה, ואמרו בסנהדרין [דף ס"ג ע"ב] שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית."

עבודת עבודה, הרב שלמה קלוגר, עמוד יב

דן בזה מצדדי ספק ספקא.

"והתנן בד' פרקים וכו' קשה לי מאי פריך הרי י"ל דלעולם קונין הרוב לשחיטה ב' וג' ימים קודם יו"א אך לשחיטה ממש אין שוחטין רק בעיו"ט ולא קודם או עכ"פ ספק הוי אם ישחטו ב' או ג' ימים קודם יו"ט או ימתינו עד עיו"ט ולכך הכא דבקנין תליא מילתא אזלינן בתר רובא וכיון דרוב קונין ג' ימים קודם החג לשחיטה לכך חיישינן לאזיל ומודה משא"כ התם דאין תליית הדבר במכירה רק בשחיטה ולכך לשחוט לא שחטי עד עיו"ט ובפרא דבזה הוי ס"ס דמצרפין המיעוט שאין קונין לשחיטה אל הספק דלמא לא ישחטו היום רק למחר והוי ס"ס דילמא לא קנהו כלל לשחיטה ואת"ל קנהו לשחיטה דילמא לא ישחטנו היום רק למחר משא"כ אם קונה בעיו"ט דאז אם קנהו לשחיטה ודאי שחטוהו היום ולכך הוי רק חד ספיקא ואזלינן בתר רובא דרוב קונין היום לשחיטה אבל בזה דבקנין תליא מילתא וכיון דרוב קונין ג' ימים קודם לכך אסרו לשאת ג' ימים עמהן ואפשר כיון דהך חשש דאזיל ומודה אינו ודאי רק ספק בעלמא א"כ פריך שפיר דגם הכא איכא ס"ס דילמא אין קונה לצורך החג ואת"ל קונה לצורך החג דילמא לא אזיל ומודה. אך לפי"ז תינח אם הוי הטעם מכח אזיל ומודה אבל אם הוי הטעם מכח לפני עור א"כ הוי חד ספיקא אם הוי לצורך החג או לא דאם הוי לצורך החג הוי ודאי איסור וליכא ספיקא במילתא ושוב לא הוי קשה מהך דד' פרקים דשם הוי ס"ס ויהיה קושיות הש"ס רק בדרך פשיטות כיון דלקמן מיבעיא ליה אי הוי טעמא מכח לפני עור או מכח אזיל ומודה ולכך פריך דתפשוט דטעמא מכח לפני עור דאין לומר מכח אזיל ומודה דא"כ קשה והתנן בד' פרקים ולזה משני דלעולם לא תפשוט וי"ל דעיקר טעמא מכח אזיל ומודה רק הכא דלהקרבה קאי וכו':"

בשולי הדברים נביא מקורות קשורים לגבי שותפות עם גוי שגם נאסרה בגלל 'לא ישמע על פיך':

חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף כא עמוד ב

כותב לגבי עשיית שותפות עם גוי שאסורה שמא יתחייב לו שבועה – שזה דרבנן.

"גרסינן בפרק ארבע מיתות אמר אבוה דשמואל אסור לו לישראל לעשות שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז, והתורה אמרה לא ישמע על פיך. פירוש ומשמע לן דהכי קאמר לא ישמע שם ע"ז אפילו לאחרים על ידך, ולאו איסורא קאמר, ואפילו דרבנן משום לפני עור לא תתן מכשול ליכא אלא במה שאין בידו אלא שמגיע לו על ידי ישראל כגון מושיט כוס יין לנזיר במקום שאין בידו ליטלו, כדמוכח בגמרא. ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרין על זו, וקרא דלא ישמע על פיך נמי לא אתי להכי כלל, אלא לישראל גופיה מזהר רחמנא. אבל כי האי גונא אפילו מדרבנן לא מיתסר, כיון שאין ישראל משביעו בע"ז אלא הגוי הוא שנשבע מאיליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל. והכי מוכח התם, דאמרינן דאמר ר' תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי גוי, משום דאבוה דשמואל, ואי אמרת דאיסורא דרבנן הוא מאי תיתי לי איכא דלא עבר אדרבנן, אלא ודאי מדת חסידות הוא, והיינו תיתי דמשתבח בה, וכדאמרן. רבנו נ"ר. ותו לא מידי."

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ז עמוד א

רמב"ן כתב שהאיסור לעשות שותפות עם גוי – אינו אסור של ממש (הכוונה דאורייתא) כי הרי אין זה אסור משום לפני עיוור אפילו מדרבנן, כי אין כאן 'תרי עברי דנהרא', והפסוק של 'לא ישמע על פיך' לא מדבר לגוים.

"והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרים שלא לידור ולא לקיים בשם עבודת כוכבים וקרא דלא ישמע על פיך נמי לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופיה מזהר רחמנא אבל כי האי גוונא אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שאין ישראל משביעו בעבודת כוכבים אלא העובד כוכבים הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי"

מדוע אין בו 'לפני עוור'

פירוש הראב"ד ה, ב

הראב"ד (שאותו האחרונים לא הכירו ככל הנראה) דן בשאלה זו, ולשיטתו כל המושג 'אזיל ומודה' שייך לאיסור 'לפני עיוור'. הספק של הגמרא היה האם אכן זה אסור או שאין זה כלול ב'לפני עור' ולמסקנה מחמירים. אם כן – יש לפני ב'אזיל ומודה', וזהו איסורו.

"משום הרוחה – נמי הוא שהעולם נתרווח עליו כשיש לו ב' בהמות אע"פ שלא היה לו אלא א' היה מקריבה, אעג"ב טוב שיקריב האחת תעמוד האחרת בידו ולא נשאר בלא בהמה ואזיל ומודה, או דילמא לשמא יודה לא חיישי' מיהו לפני עור חיישי', ונ"מ היכא דאית ליה בהמה אחריתי, או כל דכוותיה דההוא מידי דקא מזבין ליה או דקא משאיל ליה, ליכא איסורא, ואי ק"ל כיון דאזיל ומודה היא אלפני עור, איכא למימר אע"ג דעורון המכשול הוא לדידיה מיהא לא קרינא ביה לא תתן אלא במידי דגוי קמהדר עילויה לצורך הרוחה דידיה ושמחה והודאה בתר הכי אתיין לאו נותן מכשול קרינן ביה, הלכך איכא למימר דלא חיישינן לשמא יודה, ואי ק"ל אי לא חיישינן לשמא יודה ללות ולשאול ולפרוע מהן אמאי אסור, ואיכא למימר גזירות הן כדאמ' אביי לקמ'"

קושיא: אם גזרו על לשאול אטו להשאיל – שיגזרו יש לו בהמה אטו אין לו! ויש לומר שגזרנו על לשאול כי הגוי משאיל עכשיו כדי שנשאיל לו בחזרה בעתיד, אבל במכירה לא שייך לומר סברא זו.
מיהו קשה: אפילו אם יש לו בהמה למה שלא נחשוש שלא התכוון להקריבה כדי לא להשאר בלי בהמה ועכשיו לקח את השניה כדי להקריבה! ועוד, שמא עתה יקריב את שתיהן ונמצא שאנו מרבים בע"ז, ויש בזה לפני עור. ולגבי נזיר באופן דומה אם יש לו כוס של יין מניין שמותר להושיט לו עוד אחת. ומכך שלא חששו בכך, בכל ענייני לפני עוור יש בידו אותו דבר שיוכל לעבור עליו – לא חוששים לתוספת האיסור ומותר למכור (כלומר, ברגע שיש לו את היכולת לעבור – אין זה משנה מה תוכניות והאם אנו מוסיפים באיסור שהוא מתכוון לעבור). ולמרות שהספק לא נפשט, משמע שחוששים להרוחה, כי הגמרא בהמשך אומרת 'השאלה דקמרווח להו', וגם רבא אומר 'כולהו משום אזיל ומודה', ואפשר שגם אביי מודה לזה בעיקר, אלא שיש דברים שאין בהם כלל הנאה והודאה ובהם זה רק גזירה.

חידושי הרא"ה מסכת עבודה זרה (בשיטת הקדמונים) דף ב עמוד א – מקור 3, טעם האיסורים

מקור 3 – בגמרא הסתפקו בטעם איסור משא ומתן- משום אזיל ומודה, שעובר משום 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' ומשמע גם לגרום לאחרים להזכיר, והיינו על דעת לעבדם, שזה משהו שגם בני נח אסורים בו מהתורה. או שזה משום תקרובת ולפני עיוור. ולטעם של 'אזיל ומודה' אין בעיה של לפני עיוור, כפי שיבואר לקמן. ובמה שפרשנו שלפני עיוור זה רק במה שאינו יכול לעשות בעצמו, משא"כ אזיל ומודה שהוא יכול לעשות תמיד וזה גרמא בעלמא ואין בזה משום לפני עיוור.

"בגמרא איבעיא לן לשאת ולתת משום הרווחה או משום לפני עור לא תתן מכשול, פירוש משום הרווחה שמרויח בדבר ואזיל ומודי לע"ז שלו, שהוא סבור שהצליחה אותו, ועובר משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו ויש במשמע [לגרום] אפילו לאחרים הזכרה האסורה להם, והיינו על דעת לעבדם שהרי אסורין בני נח מן התורה. או משום לפני עור לא תתן מכשול, כלומר משום תקרובת, שאנו חוששין כשאנו מוכרין להם בהמה או דבר הראוי לתקרובת, שמא יעשה ממנה תקרובת, ונמצא שאנו עוברין משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל לטעמא קמא דאמרינן משום אזיל ומודה [לי]כא איסורא משום לפני עור לא תתן מכשול, כדמוכח בהדיא לקמן. ובמאי דפרישנא בסוף פרקין משום לפני עור לא תתן מכשול, דלא שייך בה משום לפני עור לא תתן מכשול אלא במה שאינו יכול לעשות אלא על ידינו, מה שאין כן באזיל ומודה שהוא בידו בכל שעה, ומשום גרמא בעלמא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח במאי דפרישנא בסוף פרקין…"

ב"ח יורה דעה סימן קמח, ז

ויש לדייק מדוע 'אזיל ומודה' אינו אסור בעצמו משום לפני עיוור. ויש לתרץ שאכן זה לא חמור מ'גיפוף ונישוק' שהגוי לא מוזהר עליו, כי כל שאין היהודי חייב עליו מיתה- הגוי אינו מוזהר עליו.

"ואיכא למידק אמאי דפירש רש"י (בדף ו' א ד"ה משום הרווחה) דבאזיל ומודה אסור משום לא ישמע על פיך וכ"כ רבינו ואמאי לא אמרינן דאסור משום לפני עור י"ל דהאי אזיל ומודה לא חמיר טפי מגיפוף ומנישוק שאין הגוי מוזהר עליו ואם כן ליכא הכא משום לפני עור דכללא הוא אף בעבודה זרה היכא שאין הישראל חייב מיתה אלא באזהרה בלחוד אין הגוי מוזהר עליו:"

פרישה יורה דעה סימן קמח – מדוע אין לפני עיוור ב'אזיל ומודה'

כותב כב"ח

"(ח) ועובר משום לא ישמע על פיך. פירוש הישראל אבל היכא דאזיל ומודה אין הישראל עובר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) אף שהגוי מצווה על העבודה זרה דלא עדיף מגיפוף ונישוק שאין הגוי מוזהר עליו (רצה לומר שאינו מוזהר על הודאה לעבודה זרה אלא מוזהר שלא יקריב) דכללא הוא אפילו בעבודה זרה היכא שאין ישראל עובר אלא באזהרה ולא במיתה אין הגוי מוזהר עליו. מורי ורבי (מהרש"ל בביאורו לטור ד"ה על):"

ט"ז יורה דעה סימן קמח – מדוע אין לפני עיוור ב'אזיל ומודה', קושיה על הב"ח

מקשה על הב"ח – ישראל חייב מיתה על 'מודה לעבודת כוכבים' וודאי שגויים אסורים בזה. ומתרץ שאין לפני עיוור אלא ב'תרי עברי דנהרא' וודאי שהגוי יכול להודות ללא סיוע הישראל.

"ומו"ח ז"ל הקשה למה פרש"י דבמודה לאליל עובר על לא ישמע ואמאי לא אסור משום לפני עור ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה"ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו ותמהתי כאן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים כדאי' פרק ארבע מיתות (דף ס') מתניתין באומר אלי אתה כו' ובהדיא אמרינן כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה וקושיא מעיקרא אין כאן דהא מבואר שם בגמרא פ"ק דעבודת כוכבים (דף ו') דאין שייך לפני עור אלא במקום שא"א לעובד כוכבים לעשות זולת הישראל כמו במושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא שלא היה אפשר לנזיר ליקח היין אבל אם היה אפשר לו רק שהישראל מסייע ומקרב לו הדבר אין כאן לפני עור וכמ"ש המרדכי ריש עבודת כוכבים הביאו רמ"א סימן קנ"א לענין למכור להם השייכים לעבודתם אם יוכלו לקנות במקום אחר ואפילו להיש מחמירין שמביא שם היינו מדרבנן ולא מן התורה אבל משום לא ישמע יש כאן שמ"מ על ידו נשמע אע"פ שבלאו הכי היה ג"כ נשמע דמ"מ עכשיו נשמע על פיך"

נקודות הכסף סימן קמח, א

משיב לט"ז, מדוע אין לפני עיוור ב'אזיל ומודה'.

"[ט"ז ס"ק ג] ותמהתי (כן) דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודה זרה כדאיתא פרק ארבע מיתות כו'. לא קשה מידי, דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה:"

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן עא

"בדבר קושיתך החמורה בריש ע"ז כיון דלגרום גם לעכו"ם שיודה וישבע לעכו"ם הוא איסור דאורייתא מקרא דלא תזכירו או מלא ישמע איך שייך להתיר משום איבה בזמן הזה לתוס' ורא"ש שם הא לא איירי באופן שהוא סכנה. וגם אם הוא לאו דאורייתא מ"ט לא יחשב אביזרייהו דע"ז שהדין הוא יהרג ולא יעבור כדאיתא ביו"ד סי' קנ"ז ברמ"א סעי' א' ואף שמפורש שם דאלאו דלפני עור יעבור ואל יהרג אף בע"ז הא מפורש הטעם בר"ן ס"פ בן סורר דהוא מחמת דלפני עור אינו לאו מיוחד בע"ז אלא כולל לכל המצות עיי"ש א"כ בלא תזכירו ולא ישמע שהם לאוין מיוחדין רק בע"ז יש להחשיבם אביזרייהו דע"ז שיהרג ולא יעבור. אך אף אם נימא דלא כהר"ן בזה אלא דמה שיהבינן להו קוואקי ודימוניקי הוא מחמת שאינו עובד בעצמו ולעשות שהעכו"ם יעבוד אין להחשיב זה מאיסורי ע"ז שהישראל עושה שרק על המרת ישראל נאמר בכל נפשך עיין ברש"י סנהדרין דף ע"ד ד"ה ואהבת שכתב ואהבת את ה' משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים, ומה שעכו"ם עובד ע"ז אף שהישראל גרם זה אין להחשיב זה להמרת הישראל. וא"כ אף על לא תזכירו ולא ישמע אף שהם לאוין המיוחדים בע"ז יש לו לעבור ולא ליהרג דלא כהר"ן מ"מ יקשה קושיא הא' דהא לא איירי באופן סכנה.

אבל לע"ד נראה דליכא איסור דאורייתא בלשאת ולתת אף שאזיל ומודה משום דהוי דבר שאין מתכוין בהמשא ומתן שיודה העכו"ם ודבר שאין מתכוין הא מותר לרבנן ורק הכא החמירו לתקן איסור משא ומתן וכדומה משום חומרא דע"ז שלא יגרום בשום אופן, ולא מבעיא כשאינו ברור שיודה אלא אף בברור שיודה אין זה שייך לפסיק רישיה אף לתוס' יומא דף ל"ד דפסיק רישיה נחשב כמתכוין דכיון דעכ"פ אינו הכרח דהא אפשר לו גם שלא להודות אין שייך להחשיבו בחומרא דפסיק רישיה. ולכן התירו משום איבה כיון שהוא רק איסור דרבנן. ולר' יהודה שאוסר באין מתכוין וביומא שם איתא שהוא דאורייתא לדידיה בשאר איסורין אפשר אה"נ שאסור לדידיה גם כשאיכא חשש איבה. אך מה שנהגו היתר בזמן הזה הוא מחמת שאין הלכה כר' יהודה. וגם אפשר שגם ר' יהודה אינו אוסר בלא מתכוין אלא דבר שאם יעשה הדבר שרוצה לעשות נעשה בהכרח האיסור ממעשיו אך אף שלא היה ברור כפסיק רישיה שיעשה אבל עכ"פ אם יעשה האיסור הוא ממעשיו בהכרח בזה אוסר. אבל כשתלוי בדעת אחרים כגון הכא שהעכו"ם צריך לעשות האיסור להודות דאף כשהודה ונעשה האיסור לא היה זה הכרח ממעשיו שהרי לא נעשה זה אלא ברצון חדש של העכו"ם אפשר מודה שאין לאסור בלא מתכוין לזה. וא"כ אף לר' יהודה אין לאסור מדאורייתא במשא ומתן וכדומה אלא שאסרו מדרבנן לכן התירו משום איבה"

מנחת חינוך פרשת אם כסף מצוה פו

מביא את החינוך שהסוחר עם גוי והולך ומודה עובר על לפני עיוור ועל לא להשביע בע"ז. וקשה: איך הגמרא מסתפקת האם אסור משום אזיל ומודה או משום לפני עוור, והרי גם באזיל ומודה עובר ב'לפני עור' לפי החינוך, ולכן הגמרא הייתה צריכה לשאול האם אסור משום אסור משום הרווחה או רק משום לפני עוור. כי בהרווחה גם עובר על לפני עוור.

רש"י פירש שהרווחה זה אזיל ומודה ועובר משום אזיל ומודה. ונראה מדבריו שאין לפני עוור באזיל ומודה כי לא חששו שהגוי יודה לע"ז באופן שאסור משום ע"ז, כלומר בקבלה באלוה. כי אם היינו חוששים לזה – היה הש"ס אומר שגם באזיל ומודה יש 'לפני עיור'.

לגבי מה שהקשה הט"ז על הב"ח – אין דבריו מובנים. מציע שיש עוד נפק"מ לספק של הגמרא – שאם זה 'אזיל ומודה' דאורייתא אזי זה אביזרייהו דע"ז שצריך להרג עליו, אבל לפני עיוור לא נחשב אביזרייהו כידוע.

"והנה העוסק עם העכו"ם בענין דאזיל ומודה בדרך האסור לב"נ חוץ מה שעובר על לאו זה עובר גם כן על לאו דלפ"ע כיון שב"נ מצווה ע"ז. וקצ"ע בע"ז ד"ו דאבעיא שם על איסור מו"מ אי משום הרווחה היינו דעי"ז אזיל ומודה או משום לפ"ע למנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה וכו' יקשה הא באזל ומודה עובר על לפ"ע גם כן אם כן הו"ל להש"ס לנקוט הלשון אי משום הרווחה או משום לפ"ע לבד למנ"מ כו' כיון דהרווחה עובר גם כן על לפ"ע ועיין פירש"י שם פירש משום הרווחה דאזיל ומודה ועבר ישראל משום לא ישמע ע"פ. ונראה מדבריו דא"ע על לפ"ע דאזיל ומודה לא חששו שיהי' בדרך שב"נ מוזהר כגון אלי אתה אלא בדרך שא"ח רק דנוהג כבוד והוי כמגדף כו' או נודר ומקיים כו' אבל אם בדרך איסור לב"נ צע"ק לשון הש"ס דגם בהרווחה עובר על לפ"ע. וע"ש ד"ב ע"א תוסד"ה אסור לשאת ולתת כו' שיטת ר"ת שם.

שו"ר בט"ז יו"ד הקשה בשם הב"ח על רש"י למה לא פי' משום לפ"ע ותי' דאזיל הוי כמו גיפוף ונישוק כו' כמ"ש והנאני. ומה שהקשה הט"ז דישראל חייב מיתה כה"ג באומר אלי אתה אין קושיא דאזיל ומודה ומפאר אבל אינו אומר אלי אתה ומה שתי' הט"ז על רש"י אין דבריו מובנים לענ"ד. ועוד יש נ"מ אי משום דאזיל ומודה דהישראל עובר משום לאו זה או משום לפ"ע לענין אם מחויב למסור נפשו דבלאו זה אע"פ שאין בו מיתה כתבנו לעיל דחייב למ"נ דהוי אבזרא דע"ז אבל משום לפ"ע א"צ למסור נפשו כיון דאין הלאו מיוחד בע"ז כמבואר וביו"ד סי' קמ"ג אך נקט הנ"מ זה ויש עוד נ"מ וחדא מינייהו נקט. ותשובה על לאו זה כ"כ דאפשר דאף דהוא רק לאו מ"מ כיון דהוא אבזרא דע"ז הו"ל מן החמורים דאין יו"כ מכפר ועמש"ל אי"ה בפ' נשא. וחש"ו אינם מוזהרים והוי ככל הלאוין שבתורה. ופשוט דמ"מ המשביע אותם עובר המשביע בלאו הזה דלא גרע ממשביע לעכו"ם דהו"ל גורם וגם הוי כמאכיל לחש"ו נבלה בידים דעובר כמ"ש כ"פ:"

[1] ובאריכות הרשב"א כתב בעוד מקום:

חידושי הרשב"א מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

הרשב"א מציע שהספק של הגמרא במקור 3 נפשט ע"י מקור 4 בסופו, שאביי ורבא שניהם מודים שכל האיסורים הם משום אזיל ומודה. אך מציע שהספק של הגמרא היה רק לגבי משא ומתן, אבל לגבי הלוואה השאלה ופירעון לא הסתפקו, ולכן ההכרעה של הגמרא שהם נאסרו משום אזיל ומודה אינם משליכים על טעם האיסור של משא ומתן.

"אסור לשאת ולתת עמהם. בגמרא איבעיא לן טעמא דמתני' אי משום לפני עור בלחוד הוא וכי אית ליה בהמה לדידיה שרי, או אפי' משום הרוחה היא ואפי' אית ליה בהמה לדידיה משום דאזיל ומודה על הרוחתו ואיכא משום לא ישמע על פיך, ולא איפשיטא בעיין בהדיא. ומיהו סוגייא דשמעתא מוכחא דמשום הרוחה היא, מדאמר בגמ' בהדיא בשלמא להשאילן דקא מרווח ליה, ורבא נמי דקא פשט דבכולי מתני' משום דמודה הוא, ואפי' אביי דקאמ' דלשאול וללוות גזירות נינהו, בלהשאילן והלואתן נראה דמודה משום דאזיל ומודה הוא, מדאמרינן אמר אביי גזירה לשאול אטו להשאיל ולא קאמ' אביי מתניתין משום ולפני עור לא תתן מכשול הוא וגזירה הני אטו הני, וע עוד מדקאמר רבא כלה משום דמודה הוא ולא קאמ' משום דמודה הוא ש"מ דאביי במקצתן מודה דמשום דאזיל ומודה הוא ובלשאול וללוות הוא דפליג משום דבההיא פורתא לא אזיל ומודה, [ומיהו] לאו ראיה גמורה היא, דאיפשר לומר דלא [איבעיא] להו בגמרא אלא בלשאת ולתת עמהם בלחוד אבל בלהשאילן ולהלוותן ולפרען על [כרחין] משום דאזיל ומודה הוא, ורבא דקאמ' כלה משום דאזיל ומודה הוא לאו כלה מתני' קאמ' אלא כלפי שאמר אביי להשאילן ולהלוותן משום דאזיל ומודה, ולשאול מהם וליפרע מהם גזירה, אמר רבא כלה כלומר להשאילן ולשאול מהם [להלוותן וללוות מהם] לפרען וליפרע מהם כלהו משום דאזיל ומודה, וזה עקר."