עובדים זרים בנושאים הקשורים לעבודה זרה
סיכום קצר
בנוגע לעובדים זרים המטפלים בקשישים יהודים יש מספר שאלות שהתייחסו אליהם. סיכום זה מתייחס לשאלות הנוגעות לע"ז, ולכן אין התייחסות לבישולי גוים, מעשה שבת וענייני צניעות. נראה כי הפוסקים התייחסו לשאלות הבאות:
- האם מותר שהעובד יכניס עבודה זרה לתוך הבית של היהודי? ומה הדין לגבי צלב?
- האם מותר לתת מתנות לעובד הזר?
- האם מותר לשבח את העובד?
- האם מותר לשלם לו משכורת לפני או ביום חגו?
- האם מותר לתת לעובד להתפלל בבית היהודי?
- האם מותר ללמד את העובד תורה?
- האם יש בעיה להתייחד עם העובד?
לגבי הכנסת עבודה זרה לבית היהודי, לכאורה הדבר אסור משום "לא תביא תועבה אל ביתך". וכ"כ בישיב יצחק מד, לג שהמנהג הוא שצלב שתלוי בצוואר נחשב עבודה זרה ולכן אין להכניס פועל לבית שעונד צלב.
בחשוקי חמד עבודה זרה כא, א כתב שמותר להעסיק מטפלת נכריה שיש לה צלב בצוואר. כאשר מסתמך על הרא"ש שהתיר הכנסה ארעית (הזכיר סברא שאם זה בצוואר המטפלת העבודה זרה נחשב ברשותה, אולם השאיר בצ"ע). בספר הרימו מכשול – לפני עיור כא, מט כתב שהחשוקי חמד התיר רק מטפלת שבאה והולכת שהיא נחשבת ארעית אבל לא מטפלת שנשארת לגור אצל הקשיש.
וכן אסר בספר יעבדוך עמים ע"ז ד, אמנם בדיעבד אם הזהרנו את העובד והוא בכל זאת מכניס יש להעלים עין (על פי דעת הרא"ש).
הרב עזריאל אריאל בתשובה באתר ישיבה התייחס לצלב בגודל בינוני המונח על השלחן, וחילק שאם לא עושים בו מעשי פולחן אינו נחשב עבודה זרה. אולם אם עושים בו מעשי פולחן (תפילה, נישוק, השתחוויה) הוא נחשב עבודה זרה. הפתרון שהוא מביא לכתחילה לבקש מהעובד הזר להוציא את הצלב. אולם אם תהיה תרעומת אפשר להשאיל או להשכיר את החדר לעובדת ויכניסו את התנאי לחוזה. אם יעשו כך לא תהיה בעיה של "לא תביא תועבה אל ביתך". ומוסיף שעדיף להוריד את המזוזה. וכ"ד הרב צבי רימון בספרו עת זקנה עמ' 235.
הרב ואזנר התיר בשעת הדחק אם הגוי משאיר את העבודה זרה אך ורק בתיקו ואז נחשב כרשות אחרת (מובא בויקהל משה ג פרשת עקב השכרת בתים לעובדים זרים, לרב משה קליין). הרב רימון מביא אותו כאופציה לפני השכרת החדר.
בספר עזרת אבות עניינים שונים יט כתב שצלב לא נחשב עבודה זרה ומותר לתת לעובד להיכנס איתו. וכ"ד אהל יעקב – יין נסך קנא, יג.
לעניין מתנה, בספר עזרת אבות עניניים שונים ז כתב שמותר לתת מתנה לעובדים זרים כאשר עיקר הכוונה לחזק את רוחו של העובד שיטפל כראוי. הרב רימון בעת זקנה עמ' 132 הרחיב בעניין וכתב להקל על בסיס שני היתרים: 1) בשו"ת הרשב"א כתב שמותר לתת מתנה לנכרי כאשר היא על טובה שעשה לו הנכרי בעבר מפני שאינה מתנה אלא מעין תשלום. 2) על פי התוספתא שמותר לתת מתנה לנכרי שמכירו מפני שזה נחשב כמכירה. לכן טוב לתת מתנה לעובד הזר בהזדמנויות שונות להראות הערכה ובסוף עבודתו.
לעניין שבח, הרימו מכשול כא, נ, הערה קה כותב שמותר לברר על טיבו של עובד זר ואין חשש שיכשיל את השני באיסור לשבח נכרי. בהערה הזכיר שגם שו"ת בצל החכמה שאסר לשבח נכרי גם לצורך ממון יתיר מפני שהדבר דומה לשבח של מוצר. וכמו שמשבחים בריה נאה כדי לשבח את ה' ואותה בריה היא רק "היכי תימצי" כדי לשבח (לברך ברכת המזון כשהעובד נמצא אסור מפני שמברך אותו כשאומר "יברך כולנו יחד". אולם עי' בספר מאיר עוז ח, קפט א לרב מאיר ערבה שהאריך לכתוב שמותר כאשר יש עובד זר. מתבסס על ספר חסידים תשצ שמותר לברך גוי הגון שעוזר לישראל, ועוד קולות בשבח נכרי כמו המכירו). בעת זקנה עמ' 134-135 מביא מקרים שחכמים שיבחו גוים ולמדו משם שמותר לשבח על מעשים טובים שיש בגויים. בנוסף מביא שההיתרים לתת מתנה לעובד (גמול או כדי לקבל תועלת) חלים גם בדברי שבח. לכן מותר וראוי לשבח את העובד על עבודתו.
לעניין שילום משכורת ביום חגו של העובד, כתב הרב רימון בעת זקנה עמ' 237 שמותר להביא משכורת אפילו ביום החג של העובד, אולם עדיף אם אפשר שלא להביא.
בעזרת אבות עניינים שונים א-ב כתב שאסור ללמוד תורה עם הגוי, אך לענות לו אם מדבר נגד ה' מותר וגם לא צריך למחות בו כשמעיין בספרי קודש. וסעיפים ד-ה כתב שייחוד עם הגוי – עקרונית היה אסור, אולם המנהג פשט להקל, אולם יש לשים לב מה קורה שיש עובדים זרים המתעללים בזקנים. וראוי להתקין מצלמה נסתרת בבית וליידע את הגוי.
האם מותר שהעובד יכניס ע"ז לתוך הבית של היהודי? ומה הדין לגבי צלב?
ישיב יצחק מד סימן לג, הרב יצחק שכטר[1]
מביא דעת התרומת הדשן שצלב שתולים על הבגדים אינו עבודה זרה ורק זיכרון. אולם מביא מהש"ך שיש לחוש אולי עבדו אותו כי נמצא על בגדים מכובדים. וכן הסביר הדברי יציב את הרמ"א. מביא שאם יש פנינים על הצלב יש שהתירו שהוא תכשיט. ולכן אם אין מרגליות אסור. בנוסף מעלה שיש שאמרו שצלב לזיכרון מותר הוא רק אם קיבלה אותו כמזכרת אבל אם תולה בצוואר מוכח שמאמינה בזה.
כותב שהמנהג הוא למנוע הכנסה של עבודה זרה לביתו ולחנותו. שמתייחסים לצלב גם בזמנינו כעבודה זרה, וגם יש איסור הסתכלות בצלב. ומסיים בתשובה של הרב אלישיב שהתייחס לצלב שתלוי בצוואר כעבודה זרה:
"האם מותר להכניס פועל שיש עליו צלם שתי וערב או יש חילוק בין אם מחזיקו בגלוי או בכיסו?
לכבוד מכובדינו מאד נעלה הרב החשוב ר' א. קליין שליט"א – לונדון
בנידון שאלתכם בישראל שיש לו משרת או פועל עכו"ם ועונד לו על צווארו צלם שתי וערב האם מותר להכניסו לביתו או יש בזה איסור לא תביא תועבה אל ביתך או יש חילוק בין אם מחזיקו בגלוי או רק בכיסו. ע"כ.
א. הנה בעיקר הדין כבר דנו בזה הראשונים בעבודה זרה סוף פרק א ובתסופות וברא"ש ובשאר ראשונים בגדר האיסור ואי יש חילוק בין מכניסו דרך קבע או ארעי.
ב. או יש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל או בין ישראל מכניסו או עכו"ם מכניסו ובפרט בעל כרחו של ישראל.
ג. ומה הדין בבית שישראל ועכו"ם שותפין בו.
ד. האם עיקר האיסור דלא תביא כוו' הוא ההכנסה או רק אם נהנה ממנו.
ה. ועוד יש לדון בזה האם צלם שתי וערב האם דינו כעבודה זרה ממש.
ו. או יש חילוק בין בזמנם או בזמן הזה שיש לומר דאין דרך כל כך לעבוד עבודה זרה ואפילו במדינות ידועות שעובדין עבודה זרה יש להם סוג עבודה זרה אחרת.
ועוד שאר דברים שיתבהרו בהמשך התשובה בעזרתו יתברך.
היות שהדבר שכיח ביותר בין בחו"ל ובין בארץ ישראל שלוקחים משרתים נכרים ובפרט בזקנים וחולים שלוקחים פיליפינים שדרים בקביעות בבית ישראל מה הדין בזה, אמרתי אעבור פרשתא דא וזאת החלי בעזרת השם יתברך.
בעיקר דינים אלו הארכתי בספרי שו"ת ישיב יצחק בנידונים שונים וכן בספרי שו"ת ישיב יצחק חלק כה (סימן יח-כא).
גדר תמונת שתי וערב שלהן
בשו"ת תרומת הדשן (סימן קצו) הביא מה שכתב המרדכי (פ"ג דע"ז) בשם ראבי"ה שהצלב שתולין הכומרים על בגדיהם אינו אלא לזיכרון ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה (וכן הוא לפנינו בראבי"ה).
תמונת שתי וערב שתולין אותו בצואר לזכרון
ובתמונת שתי וערב שלהם אי דינו כעבודה זרה הרמ"א יו"ד סימן קמ"א (סעיף א) כתב דאותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר ובש"ך שם (סק"ו) כתב על דברי הרמ"א היינו בידוע שלא השתחוה לו (ואתא לאשמועינן דל"ת כיון שתולין אותו בצואר מיד נאסר) הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבים דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון דרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן (סעיף ג) והכי נמי איכא למיחש להכי.
צרותו שתי וערב עם פנינים או לא
וכן פסק להדיא הלבוש סימן קמא (ס"א) וכן מובא בב"ח סימן קמ"א (ס,"ו) וכן בעיקרי הד"ט סימן י"ט (ס"ק י). א. וז"ל העיקרי הד"ט שם עיין להרב זרע אמת ח"ב (סימן מה) דהפך לזכות הנוהגים לישא וליתן בשתי וערב של כסף ונחושת אף שאין בהם פנינים ומרגליות, ב. ודחה הוראת הרב ב"כ הנזכר דגדש סאה להחמיר אפילו בפנינים ומרגליות וסיים הזרע אמת דאנו נוהגים לאסור כהש"ך חוץ משתי וערב של מרגליות דהם ודאי לנוי, אבל במקום שיש מנהג להתיר אין בידינו לאסור דיש לומר על מנת לסמוך.
ובעיקר דברי הרמ"א הנ"ל האריך מו"ר רבינו זי"ע בשו"ת דברי יציב יו"ד (סימן מה) וציין לשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג (סימן עא) דמה שהתיר הרמ"א היינו בידעו שלא השתחוה לו האם לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עכו"ם דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כלדקמן שם (ס"ג) והכא נמי איכא למיחש וכו'.
מה גדר לזכרון וכו' – יש פירשו לזכרון שקבלו למזכרות
וכתב ריבנו זי"ע וצ"ב הך דלזכרון מה הגדר בזה ויש לומר דמ"ש הראבי"ה והרמ"א לזכרון הכוונה שקיבלה כמזכרת וכיו"ב ובכי האי גוונא דייקא מותר כיון שאין הכוונה לעבודה זרה כלל מה שאין כן כשתולה כדי להתייחס אל התלוי כיון דסוף סוף תכליתו בזה להראות שמאמין בעבודה זרה או ששייך לכת המאמינם אפשר שיש בזה צד איסור, ובפרט שיש סברא לומר דעתו גם כן להשתחוות לצורה זו במקרה ולא תזדמן לו צורה גדולה.
יש אומרים שהקונים זאת יראו שקודם ישברם העכו"ם תחילה כדי לבטלם
ובשו"ת מאורי אור חלק קן טהור (ד, נ"א ע"ב) כתב שיש להזהיר הקונים אותם שבצואר שישבר הגוי תחילה לבטלם משום שידוע שבעת אכילה ושינה משתמשים בנישוק ופילול ואולי בימי הרב לא נהגו רק לזכרון עיי"ש. ועיין מה שכתבתי על דבריו בהליכות עולם ח"ז ( עי ר"פ).
ובחכמת אדם כלל פ"ה (ס"א ) כתב וז"ל אבל צורת שו"ע שתולין על הצואר לא נעשה לזכרון ולא נקרא צלם ומותר ונ"ל דאין חילוק אם תלוי על האדם או לא עכ"ל. וכן נראה להדיא מתשובת בית שלמה יו"ד סימן קצו (עי' שם סוף התשובה), וציין לש"ל יו"ד סימן קמ"א (ס"ק ה) שם שכתב דהיניו בידוע שלא השתחווה לו וכו' דבעכו"ם עצמו אין לחלק בין מכובד לבזוי עכ"ל.
חילוק אי י"ס רק צורת שתי וערב או גם משובץ בו אבנים טובות
וריבנו זי"ע בדברי יציב כתב יסוד גדול לחלק בזה במהות צורת התכשיט דאם אין בה אלא שתי וערב בלבד הרי חזינן שמתכוין דייקא לזה ורוצה ללבוש למזכרת עון לזכור העבודה זרה דמי שאינו מבני אמונתם לא היה לובשה כתכשיט מה שאין כן כשעושה כצורת שאר תכשיט שמשובצים בו אבנים טובות וצורת שתי וערב דמוכחא מילתא שלתכשיט קא מכוין וגם השתי וערב עושה שלם הוי לתכשיט ודו"ק וכן הוא לעיל מה שכתב בזה בעיקרי הד"ט.
וכעין חילווק זה כתב בשו"ת זרע אמת יו"ד ס (סימן מה) ע"ד השאלה שם אם מותר לעשות משא ומתן בשתי וערב של כסף ונחושת הואיל והמנהג באותו מקום לסחור בהם והשיב אף שלפי דעת הש"ל שכתב שם (בס"קו) אינו מותר אלא אם כן ידוע שלא השתחוה לו והיינו כי יש עושים אותו לעבודה ויש שעושים לנוי לכך מספק אם השתחוה לה חיישינן מכל מקום בשתי וערב של מרגליות אלו ודאי עושים לנוי בעלמא ובמקום שיש מנהג אין בידינו כח לאסור, וכן כתב בשו"ת דברי יציב שם (סי'ד מ"ב) בסופו.
דייק מזה בצורת שתי וערב שאינו משובץ במרגליות יש בו איסור עבודה זרה כמו שכתב מרן זי"ע בדברי יציב הנ"ל וכמו שכתב הש"ל הנ"ל.
י"א רק אם העכו"ם יוציא האבנים טובות ויבטל השותי וערב שרי
וציין שם לשו"ת בתי כהונה הנ"ל שכתב גם כן כעין זה עיי"ש מ"ש בזה באריכות גדול ולמעשה התיר רק אם הנכרי יוציא האבנים טובות ויבטל השתי וערב עיי"ש וע"ע בשו"ת לב חיים ח"ג (סימן ק).
המנהג בזה למנוע לעסוק בעבודה זרה ומשמשיהם – והמכניסו בביתו עובר על לאו דלא תביא תועבה וכו'.
וכתב שם בדברי יציב (סוסק"ב) אמנם במקומותינו נהגו איסור בזה ומאז ומתמיד ישראל קדושים משכו ידיהם מלעסוק בעבודה זרה ומשמשיהם וטמא טמא יקרא ובפרט שבזמן הזה אין חשש איבה ויש לו חנויות אחרות שיכול לקנות בהם צורות שתי וערב ולכן המכניס אצלו צורת שתי וערב ההוי בגדר מה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ועיין ספר חסידים (סימן ת"ל) והבאתיו בהמשך התשובה.
רק יש לדון האם יש בזה חילוק בין ישראל המכניסו לביתו או עכו"ם מכניסו לבית ישראל שלא ברצון הישראל, ובפרט בפועל שלא בדרך קביעות כדלהלן.
עכו"ם בזמנינו גם כן עבודתם עבודה זרה.
ובעיקר דין זה אי שתי וערב הוי עבודה זרה מבואר בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד (סימן קנב) דצורת שתי וערב הוא עבודה זרה עיי"ש שהביא מהרמב"ם בפרק יא מהלכות מאכלות אסורות (ה"ז בדפוס ונמציא) דעכו"ם בזמנינו נהי שאינם אדוקים אבל עבודתם ע"ז וכן הוא משו"ת חתם סופר יו"ד (סימן קלא) עיי"ש.
ובעיקר שיטת הש"ך הנ"ל דשתי וערב שתולין בצואר לכולי עלמא אסור בהנאה שהדרך שמשתחוין לו כן האריך בזה בשו"ת מהר"י אסאד חלק יו"ד (סימן קעז) וכן הוא המהרש"ם בע"ת יו"ד סימן קמ"א (סוף ס"א) וציין שם שכן משמעות שו"ת בית שלמה יו"ד (סימן קצד- קצ).
הסתכלות על ע"ז ונויה
ובלאו הכי אפילו אינו עובר במה שהעכו"ם מכניסו שלא בקביעות צלם שתי וערב על צווארו אסור להניחו שישאר על צווארו בביתו במשך עבודתו מפני שיש בזה איסור הסתכלות על עבודה זרה ונויה כדאיתא בשו"ע יו"ד סימן קמב (סט"ו) ובנעבד גם לש"ך שם (סקל"ג) אסור, והגם שכל זה בנהנה בראייתו כמש"כ שו"ע שם או בנתכוין לזה כמש"כ רמ"א מכל מקום יש למנוע מזה כדבסמוך.
ועיין מה שכתב בזה בספרי שו"ת ישיב יצחק ח"ב (סי"ט) וחלק כ (סימן כט) בנידון לסחור עם תמונות שיש בהם שתי וערב. והבאתי שם מה שכתב רבינו זי"ע בשו"ת דברי יציב הנ"ל יו"ד (סי' מה) ממה שהביא בשם זקיני הרה"ק מהרי"מ מזלאטשוב זי"ע חומר הדבר בפנימיות במסתכלות על שום צלם ועבודה זרה שאין מקבלין תפילתו מ' יום. עיין מש"כ בזה בספר חסידים (סימן תל) ובספרי שם חלק כ (סימן לב).
בית חרושת לקישוטי דת ההבל
שו"ר בשו"ת קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ג (סימן קכ) שנשאל באיש חילוני שהיה לו בית חרושת של עשיית צלמים שתי וערב והיה מוכרם לנוצרים בבית לחם ואחר כך חזר בתשובה והפסיק לייצר את הצלמים אך עקב זה נשאר ללא פרנסה והגיע עד ככר לחם האם יש מקום להתיר. והביא הרמ"א הנ"ל כי אותם שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם. עיי"ש שהביא גם כן השו"ת זרע אמת הנ"ל שמחלק בין אם השתי וערב משובץ במרגליות דאז הוי רק נוי, ובלא משובץ יש בו חשש עבודה זרה כש"ל הנ"ל.
בנידון דידן יש חשש גדול שעובדים לזאת
ולפי זה כתב שם בנידון דידן לא ברור אם אלו הנוצרים הקונים אם לא מגפפים ומנשקים את השתי וערב ואולי גם משתחוה לו הרי לכאורה יש איסור בעשיית השתי וערב משום לאו דלא תעשה לך פסל ועיין גם כן בשו"ת אבני נזר יו"ד (סקכ"ב)
גם יש לאסרם בהנאה
וסיים גם הגאון הרב אלישיב זצ"ל והנה בצלם של שתי וערב אם משתחוים להצלם הרי זה אסור בהנאה כמבואר ברמ"א שתי וערב בגלל הצנזור, ואם לפי דברי הש"ך כל עוד ואין הדבר ברור שלא השתחוה להם הרי זה אסור בנהאה.
וכן סיים שם מרן זי"ע בשו"ת דברי יציב הנ"ל ביו"ד ח"א (סימ מה) בסופו, וזאת תורת העולם מן האמור שמכמה טעמים אין ראוי לסחור בצורת שתי וערב, ויש בזה גם משום אל תפנו אל האלילים כשבת (קמ"ט ע"א) וברמב"ם פ"ב מעבודה זרה (הלכה ב) ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור וכו', ובשו"ע יו"ד סימן קמב (סעיף טו) מדין איסור הנאה".
חשוקי חמד עבודה זרה כא, א, הרב יצחק זילברשטיין
כתב שמותר להעסיק מטפלת נכריה שיש לה עבודה זרה על ליבה (מן הסתם הכוונה לצלב והוא יוצא מנקודת הנחה שהצלב הוא עבודה זרה) מפני שהרא"ש והרשב"א התירו באיסור "לא תביא תועבה אל ביתך" כאשר מכניסים רק בצורה עראית ולא על דעת הישראל. מוסיף סברא ששרשרת על הצוואר נחשב כרשות האדם שעליו השרשרת ולכן לא נחשב כהכנסת עבודה זרה לרשות היהודי:
"מטפלת נכריה הבאה לעבוד בבית ישראל ועונדת ע"ז על לבה
שאלה נכריה הבאה לעבוד בבית ישראל, והיא עונדת על צווארה ע"ז, האם יש בזה איסור של לא תביא תועבה אל ביתך ?
תשובה נאמר במסכת עבודה זרה דף כא ע"א אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קנא ס"י) וז"ל: אף במקום שהתירו להשכיר, לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו, אבל לא לדירה, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים בקבע. ומשמע מדברי השו"ע שרק אם מכניס ע"ז בקבע אסור, אבל באופן ארעי משמע דשרי. וכן מבואר בדברי הרא"ש (ע"ז פ"א סימן כב, הו"ד בב"י סימן קנא) שכתב וז"ל: ובימיהם היו רגילין להכניס עבודת כוכבים לבתיהן בקבע תמיד… והאידנא שאין העובדי כוכבים רגילין להכניס עבודת כוכבים לבתיהם אלא בשעת חולי שרו. [ויעוין בתוס' (שם ד"ה אף) שהסתפקו בזה].
וכן מבואר ברשב"א (ח"א סימן קעז ציינו הב"י או"ח סימן תמ) וז"ל: גוי מהו שיאכל חמצו בביתו של ישראל, מי שרי לישראל להניחו להכניס חמץ שאין זה כעבודה זרה שעובר על לא תביא תועבה אל ביתך או לא. תשובה: דבר ברור הוא זה שהרי מקבלין פקדונות מן הגוים בשלא קבל עליו אחריות… ואפילו בעבודה זרה בכי הא מנין שהוא אסור, שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו. אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו דלא תביא אמרה תורה, יעו"ש.
אכן יעוין בכנסת הגדולה (סימן קנא שיירי כנה"ג הגהות טור אות כב) שהביא בשם מהר"ש הלוי שאסר אפילו בדרך עראי, וכתב עליו הכנה"ג שאולי ס"ל שכל מה שהרשב"א התיר היינו שלא מדעת הישראל, אבל להכניסו מדעתו אסור אפילו באופן עראי, יעו"ש.
על פי הנ"ל, נראה שבנידוננו שהנכריה הכניסה את הע"ז לבית הישראל באופן ארעי, שלא מדעת הישראל, אין בזה איסור לכו"ע.
ויש להוסיף סברא נוספת להתיר, על פי המבואר בגיטין (דף עח ע"א) ששאלה הגמרא לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת' אמאי, כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה קלתה תלויה בה, יעו"ש. הרי לפנינו שכאשר קלתה תלויה בה אין זה ברשות הבעל אלא ברשות האשה, ואולי יש ללמוד לנידוננו, שכאשר הע"ז תלוי בצוואר הנכריה, אין זה תועבה בבית הישראל, אלא הוא ברשות הנכרי.
אמנם יש לחלק, דלגבי קניינים, הכל תלוי בבעלות ושליטה, ואין לבעל בעלות על הדברים התלויים על האשה, אבל בע"ז סוף סוף נכנס ע"ז לתוך אויר ביתו, ואין זה משנה שהוא ברשות הנכריה, וצ"ע."
הרימו מכשול – לפני עיור כא, מט
הרימו מכשול – לפני עיור (הרב אלכסנדר זושא יגלניק) כא, מט ובהערה קד כתב שאין להכניס, ומה שהתיר החשוקי חמד היה באופן ארעי ולא באופן שהעובד הזר גר בבית היהודי:
"חברה המתווכת עובדים זרים הדרים בבית הישראל, ויש מהם העונדים עבודה זרה של שתי וערב, עיין בהערה"
הערה קד:
"לכאורה כיון שהוא ידור בקבע אצל הישראל, נמצא מכשיל את הישראל בלאו דלא תביא תועבה אל ביתך. ועיין בחשוקי חמד (ע"ז כא) שהתיר להעסיק עובד כזה, כי זה רק הכנסה ארעית של תועבה. וצ"ל שהוא מיירי בעובד הבא לנקות והולך לו, ולא בעובד שדר בקביעות אצל הישראל. וע"ע בחשוקי חמד (מכות כב) מה שהביא מהגרי"פ פערלא ומהאדר"ת."
יעבדוך עמים עבודה זרה ד (הרב רחמים פנחסי[2])
כתב שיש להזהיר את העובד שלא יכניס עבודה זרה (כולל צלב) לבית. בהערה מביא בסוף שאם הזהיר ולא שמע בדיעבד יש להעלים עין ולסמוך על דעת הרא"ש:
"עובדים זרים שיש להם חדר בתוך הדירה, צריך להזהירם שלא יביאו שום צורה של עבודה זרה כגון אילן, או חמה ולבנה, או אשה מינקת את בנה, או שתי וערב וכד' שנאמר "לא תביא תועדה אל ביתך"".
הערה קט:
"קט. שו"ע יור"ד סימן קנא' סעיף י'. השו"ע כתב אף במקום שהתירו להשכיר זה דווקא לשם מחסן לאוצר, אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקביעות, ודעת הרמ"א מותר להשכיר כיוון שאין נוהגים להכניס ע"ז בבתיהם, ומ"מ משמע שלכו"ע אם מכניס יש בזה איסור, אולם הש"ך כתב (שם ס"ק י"ז) שלדעת הראב"ן אם משכיר בחו"ל יש מקום להקל, משום שאותם ישראלים נותנים מס קרקע לעכו"ם, ממילא אינו נקרא בית מיוחד לישראל וכן דעת הב"ח והתוספות ועוד, (אבל למכור בית לגוי במקום שמותר כגון בחו"ל, מותר אפילו שיודע שיכניס אח"כ ע"ז לתוכו כיון שאין לישראל זכות בו, ב"י).
אפילו אם הגוי מכניס על דעת עצמו לחדרו, יש בזה דין מסייע ואסור ליתן לו להכניס היות וגם בני נח מצווים על ע"ז, ואף עובר על לא תביא תועבה אל ביתך אא"כ נעשו לשם נוי כדלעיל, ובצורת אדם יש אסור אפילו כשעשה לשם נוי אא"כ אינה צורה שלמה (שם סעיף ז'), ובחשוקי חמד (ע"ז דף כא.) כתב כל שמכניס בעראי מותר, וכן מבואר ברא"ש (ע"ז פ"א סימן כב') והאידנא שאין העובדי כוכבים רגילין להכניס ע"ז לבתיהם אלא בשעת חולי שרי ע"ש, ולכן כתבנו שבדיעבד אם לא ישמע ועושה על דעת עצמו יש להעלים עין."
הרב עזריאל אריאל, אתר ישיבה
נשאל על עובדת זרה שיש לה צלב בינוני שיש לה על השלחן, האם מותר, והאם מותר לישון בחדרה:
"שלום כבוד הרב לאבי שליט"א יש מטפלת זרה שהוא תלוי בה לתפקוד היום יומי. בחדרה, יש צלב בגודל בינוני שהיא מניחה על השולחן, וגם חומר כתוב נוצרי. שאלותי: 1. האם מותר? 2. כשאנחנו מגיעים לשבת, והמטפלת לא נמצאת, האם אפשר לישון בחדרה? 3. במידה ולא, מה העצה, כי כאמור אבי פיתח בה תלות. תודה"
את תשובתו מחלק לשתים, תשובה קצרה והרחבה. בתשובה הקצרה מגדיר שרק צלב שעושים בו מעשי פולחן נחשב עבודה זרה ויש בו שאלה. לכתחילה יש להתנות שהעובדת לא תכניס צלב לבית ואם ניתן לבקש ממה להוציא. אם תהיה תרעומת גדולה מהבקשה להוציא, אפשר להשכיר או להשאיל את החדר לעובדת, ויכניסו זאת לחוזה. החדר שלה, הוא פטור ממזוזה ועדיף להוריד אם היא עושה מעשי פולחן. אין להשתמש בחדר ללא רשותה:
"תשובה
לשואל, שלום וברכה!
- אם הצלב משמש רק לקישוט ולא עושים בו מעשי פולחן (תפילה אליו / נישוק / השתחוויה) הוא לא בגדר "עבודה זרה", ואפשר להתעלם ממנו. אם יתכן שהוא משמש גם לפולחן (מאחד הסוגים הנ"ל), יש בו חשש עבודה זרה.
- לכתחילה מי שמעסיק עובד זר שהוא עובד עבודה זרה צריך להתנות אתו מראש שלא יכניס לבית את צלמיו, כדי לקיים "ולא תביא תועבה אל ביתך". כעת אתם לאחר מעשה, כאשר כבר נוצרה תלות בעובדת זו. אף על פי כן, אם הדבר ניתן יש לבקש ממנה להוציא את הצלב מהבית. לגבי החומר הכתוב זה פחות משמעותי, כי אין זה חפץ שהוא עצמו עבודה זרה.
- אם הבקשה לסלק את הצלב צפויה לעורר תרעומת רבה, ניתן לפתור את הבעיה בדרך הבאה: לקבוע עם העובדת שהחדר מושכר לה (ולו במחיר סמלי) או מושאל לה לשימושה באופן קבוע כל עוד אביך זקוק לה. מעשית, זה אומר שבעל הבית יתן לה נייר בחתימתו ובו נאמר: "חדר זה מושאל לך לכל משך עבודתך בבית" (לעניין זה לא מספיק שסוכם מראש בחוזה העסקתה שיש לה זכות למגורים בבית, אלא אם כן הוגדר בחוזה שהחדר המסוים מיועד לה). השכרה/השאלה זו מגדירה מעתה את החדר כ"ביתה" ולא כבית אביך, ונמצא שהחפץ הנ"ל אינו בביתו.
- לאחר שתסכמו איתה כאמור, אין להשתמש בחדר זה ללא רשותה כל עוד היא עובדת אצלכם.
- לאחר ההשכרה החדר פטור ממזוזה. אם נעשים בחדר מעשי פולחן לעבודה זרה, עדיף להסיר את המזוזה ממנו.
- כאשר העובדת מרשה להשתמש בחדר, מותר לשהות בו למרות שאין בו מזוזה ולמרות שחפציה נמצאים שם, אבל עדיף לכסות אותם, ובוודאי אין להתפלל מולם.
בהרחבה, מתחיל באיסור לא תביא שהוא דרבנן מכמה טעמים: 1) כשאין ליהודי תועלת, 2) אם היהודי מכניס זה איסור תורה, אבל אם גוי דרבנן, 3) בבית מושכר האיסור דרבנן,
לפי שני הטעמים הראשונים אין איסור תורה בהכנסת העבודה זרה על ידי העובדת. אולם לטעם השלישי יש להשאיל חדר לעובדת ששם יהיה העבודה זרה.
למרות שלפי הרשב"א השכרה מחמירה את הדין, עדיף להשכיר כי יש אומרים שאין כאן איסור תורה, וגם הרשב"א התיר רק באקראי ולכן בכל מקרה יחמיר בעובדת הזרה כי היא נכנסת תמיד.
יש להכניס בחוזה תנאי שהחדר מושאל או מושכר לכל משך עבודתה, והחדר שלה ואסור להשתמש בו או להעביר אותה ללא הסכמתה. מותר לשהות בחדר ואין להתפלל לכיוון העבודה זרה, ועדיף להוריד את המזוזה.
"הרחבה:
- בתשובה קודמת ("תיווך דירות לגויים") הרחבתי על הכנסת חפצי עבודה זרה לבית, ועיקרי הדברים בקצרה: איסור "ולא תביא תועבה אל ביתך" משמעו שאסור להכניס לבית חפץ שהוא עבודה זרה. חז"ל אף אסרו להשכיר בית מגורים לגוי, מחשש שהוא יכניס לתוכו עבודה זרה. לדעת רוב הראשונים איסור ההשכרה הוא מדרבנן, מכמה טעמים: א. יש אומרים שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר ישראל נהנה ומפיק תועלת מסוימת (כלכלית, אסתטית, וכדומה) מאותה עבודה זרה שהוכנסה לבית (זוהי שיטת הרמב"ם, הרמב"ן והריטב"א, וכעין זה בספר החינוך). ב. יש אומרים שהאיסור מן התורה נאמר רק כשישראל מכניס בעצמו, כלשון התורה "לא תביא", ולא כשהגוי מכניס (ראב"ד, רשב"א ורא"ש), או אפילו כשהגוי מכניס, בהסכמת ישראל וכשהדבר רצוי לו (רבנו שמשון משאנץ). ג. לפי שיטה שלישית, האיסור נאמר אפילו בהכנסה שנגד רצון ישראל, אך דווקא בהכנסה לבית שישראל גר בו בפועל, וזהו גדר "ביתך" לעניין זה, ולא לבית מושכר שישראל אינו גר בו, אע"פ שהוא בבעלותו (ספר התרומה סי' קמד; סמ"ג לאוין מח; תוס' ע"ז כא ע"ב בשם רבנו אלחנן). עיין גם ר"ן בע"ז שם ומהר"ם חלאוה בפסחים ו ע"א. יש ראשונים שסברו שאפילו כאשר הגוי מכניס ע"ז לבית שהוא שוכר מישראל, ובניגוד לרצון ישראל, יש בכך איסור מן התורה (שיטת היראים). אולם הבית יוסף (יו"ד סי' קנא) פסק כדעות המקילות.
- ענייננו, לפי שתי השיטות הראשונות הנ"ל אין איסור תורה בעובדה שהעובדת הכניסה ע"ז לביתכם, מפני שהדבר לא נעשה על ידיכם ולא הבעתם רצון לכך (גם אם לא התנגדתם במפורש). לפי השיטה השלישית גדר "ביתך" דומה לדיני מזוזה (כפי שכתבו במפורש בספר התרומה וסיעתו הנ"ל), ולפי זה יש להגדיר את מעמדה של העובדת בבית: מסתבר (אם לא נכתב אחרת בחוזה העסקתה) שהיא כאורחת ותו לא, והבעלות על הבית היא של בעל הבית לכל דבר ועניין. כך כתב בערוך השלחן (יו"ד סי' רפו ס"ג) לגבי חיוב מזוזה בחדר שמיועד ללינה של גוי: "ויש להסתפק כשהישראל מחזיק בביתו משרתים אינם יהודים ומייחד להם חדר להם לבדם, אם אותו החדר חייב במזוזה. ונראה דחייב, דהא דירת ישראל היא לעבדיו, ולא דמי למשכיר ביתו לאינו יהודי, דפטור משום דמזוזה חובת הדר היא כמ"ש בסי' רצ"א, דהתם לא מקרי דירת ישראל, דשכירות לשעתו – כממכר הוא לכמה דברים, אבל הכא דירת ישראל היא". פירוש: יש הבדל מהותי בין עובד זר שסתם כך קיבל רשות לגור בחדר מסוים לבין מי ששוכר את החדר או מקבל אותו בהשאלה לתקופה מסוימת. ההשכרה היא כמו מכירה לזמן מסוים, ויש לכך ביטוי מעשי: האם ניתן להעביר אותה לחדר אחר, או להשתמש בעצמכם בחדר, ללא הסכמתה? אם היא רק קיבלה רשות לגור בחדר הזה, אתם רשאים לעשות כרצונכם; אבל אם החדר מושכר או מושאל לה לכל תקופת עבודתה, אינכם רשאים להעביר אותה לחדר אחר או להשתמש בחדרה ללא הסכמתה. ולעניין זה השאלת החדר היא מכירה לזמן, כמו שכירות (ריטב"א קידושין מז ע"ב: "שאלה – מתנה ליומא הוא", וכן בט"ז אה"ע סי' כח סקל"ו ובנתיבות המשפט סי' שמד סק"א; וכך עולה לענייננו מהריטב"א בע"ז טו ע"ב: "ואפילו היכא דאגרה או שאולה" וכו', עי"ש היטב). וממילא גם לעניין "לא תביא תועבה אל ביתך", על פי שיטת ראשונים זו המדמה את גדר "ביתך" למזוזה, אם החדר מושכר או מושאל לה – אין איסור מן התורה בכך שהיא מכניסה לשם חפצי עבודה זרה, אבל אם היא כעין אורחת חובתכם מן התורה לסלק חפצי עבודה זרה מחדר מגוריה.
- בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קעז) דן על מתן אפשרות לגוי להיכנס לבית עם עבודה זרה בידו, דבר שהשואל סבר שהוא אסור, ועל כך הגיב הרשב"א: "מנין שהוא אסור? שלא אסרו ואפילו בארץ אלא להשכיר לו ביתו, אבל אם נכנס גוי לביתו של ישראל ועבודה זרה שלו בידו לא שמענו שיהא חייב ישראל בעל הבית להוציאו, ד'לא תביא' אמרה תורה". הרשב"א הולך לשיטתו הנ"ל שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר ישראל בעצמו מכניס את העבודה זרה לביתו, וכאן הוא מוסיף לחדש שאמנם חכמים אסרו אפילו כאשר הגוי מכניס, אבל הם אסרו זאת רק בהשכרה ולא בכניסה סתמית. לאור זאת יש מקום להתלבט: לדעת ספר התרומה, כאמור, יש איסור תורה גם כאשר הגוי הכניס את הע"ז מעצמו, וההשכרה מקילה את האיסור, מפני שכעת אין זה "ביתך", ואין כאן אלא איסור מדרבנן. ואילו דעת הרשב"א הפוכה, שאיסור תורה אין בכל מקרה, וההשכרה מחמירה את האיסור מהיתר גמור לאיסור דרבנן. אם כן במה נבחר: האם להשכיר, ולהינצל מאיסור תורה לדעת ספר התרומה, או שלא להשכיר, ולהרוויח צד היתר לדעת הרשב"א? לענ"ד בהתלבטות זו עדיף להשכיר, משני טעמים: א. החשש מאיסור תורה חמור יותר (ולגבי האיסור מדרבנן יש לנו בלאו הכי היתר מחמת הספק, כדלקמן). ב. נראה שגם הרשב"א לא התיר באירוח קבוע של גוי אלא רק בכניסה אקראית, כפי שכתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור יו"ד סי' קנא ס"ק כב, וכן משמע בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' פה. ועיין בחשוקי חמד ע"ז כא ע"א שנקט שמטפלת שבאה יום יום ועל צווארה צלב הרי זה "עראי", אבל המקרה שלכם, שהיא מניחה על השולחן וגם כשהיא עוזבת את הבית, חמור יותר).
- לכן, אני מציע שתשכירו או תשאילו לה את החדר, ובכך הוא יוגדר כ"ביתה" לעניין זה ויצאנו מידי איסור דאורייתא לפי ספר התרומה וסיעתו. מעשית, זה אומר שעל בעל הבית לתת בידה נייר בחתימתו ובו נאמר: "חדר זה מושאל לך לכל משך עבודתך בבית" (קניין "חזקה" בעצם השימוש שלה אינו מועיל בגויים – שו"ע חו"מ סי' קצד ס"א), ומעתה אין להשתמש בחדר זה או להעביר אותה לאחר ללא הסכמתה, כל זמן עבודתה.
- אמנם עדיין נשאר כאן איסור דרבנן, שהרי חז"ל אסרו, כאמור, אפילו להשכיר בית לגוי שעלול להכניס אליו עבודה זרה, קל וחומר כאשר ידוע שיש לו חפץ כזה. אולם לגבי הצלב שמוחזק בבתים פרטיים (להבדיל מזה שבכנסיה) הדעות בפוסקים חלוקות, האם הוא נחשב ממש כעבודה זרה (הרחבתי בתשובה הנ"ל). הספק נובע מהעובדה שהנוצרי המצוי אינו משתחווה לצלם שבביתו, אלא לכל היותר מנשק אותו ואומר תפילות לידו, ולא ברור האם התנהגות זו מחשיבה את החפץ כעבודה זרה. ומכיוון שלאחר ההשכרה האיסור הוא רק מדרבנן, ויש בו ספק, הרי ספק דרבנן – לקולא. אציין שהרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"י, יו"ד סי' יד) התיר, במקרה של הפסד מרובה, למכור בגד עם צלבים המשמש את הכמרים, עקב המחלוקת הנ"ל על גדר הצלב. אין ספק שהצורך של אביך שיחיה בעובדת זו, שכבר התרגלה אליו, הוא לפחות כ"הפסד מרובה" וכצורכי חולה (יתכנו מצבים שהקשיש התרגל לעובד במידה כזו שעזיבת העובד עלולה לגרום לנסיגה חמורה במצב הקשיש, עד כדי כך שנגדיר את הצורך בנוכחות העובד כ"חולה שיש בו סכנה", אך כמובן הגדרה זו זקוקה להערכה מוסמכת של רופא).
- לגבי שימושכם בחדר: אם זהו "ביתה", דהיינו שהחדר הושכר או הושאל לה, מותר לכם לשהות בו – ברשותה! – גם כאשר יש שם חפצי עבודה זרה. אין איסור לשהות ליד חפצי עבודה זרה שאינם שלך ואין לך אפשרות ורשות לבערם, אלא שאסור להתפלל לכיוונם (עיין משנה ברורה סי' צד ס"ק ל).
- לאחר ההשכרה החדר פטור ממזוזה, כפי שהתבאר (לעיל סעיף 2). מסתבר שעדיף להסיר את המזוזה, מפני שנוכחות גלויה של עבודה זרה היא בגדר דבר מגונה.
- בכל הדיון התייחסתי רק לצלב ולא לספרות הנוצרית. אמנם אסור לקרוא את ספריהם, ומובן מאליו שאם משתמשים בחדרה צריך שהספר יהיה מוסתר, אבל הספר אינו "עבודה זרה" במהותו, מכיוון שלא משתחווים לספר עצמו (וגם אם מנשקים אותו הרי זה בתור גינוני כבוד ולא כתפילה אליו). לכן כאשר הוא בבית אין עוברים על "ולא תביא תועבה אל ביתך", כי איסור זה מתייחס רק לאליל עצמו או שנעזרים בו להקרבה לעבודה זרה (ראו שו"ע יו"ד סי' קלט סט"ו, שדן האם מותר לישראל למכור ספרים אלו לגוי, והדיון שם רק סביב איסור "לפני עוור" בהסתת הגוי לעבודה זרה, ומוכח שם שאין איסור בעצם החזקתם מצד "תועבה אל ביתך" וגם אין בהם איסור הנאה כחפץ של עבודה זרה). "
עת זקנה עמ' 121; עמ' 235; הרב יוסף צבי רימון
בעמ' 121 כותב שעדיף לבחור עובד זר שאינו עובד אלילים (מחשיב נוצרי כעובד אלילים), אך מפני שיש פתרונות אם אי אפשר למצוא אפשר להעסיק עובד זר שהוא עובד אלילים:
"שיקולים הלכתיים בבחירת עובד זר…
א. עובד זר שהוא עובד אלילים.
בחירה של עובד אלילים (לדוגמה: נוצרי כמעט מכל הזרמים (ראו שו"ת בני בנים ח"ג סימן לה אות א), בודהיסט או הינדואיסט) עשויה לעורר שאלות הלכתיות שונות (איסורי "לא ישבו בארצך", "לא תחנם", "ולא תביא תועבה אל ביתך" ועוד – ראו עמ' 132 וע' 357). לכן כשהדבר אפשרי יש לבחור עובד זר שאינו עובד אלילים (אלא אתאיסט או מוסלמי). עם זאת, כיוון שיש פתרונות הלכתיים לשאלות שהזכרנו, הרי שאם ניתן למצוא רק עובד זר שהוא עובד אלילים, מותר לעשות זאת (ויש לנהוג לפי המפורט בעמ' 132 ובעמ' 235)".
בעמוד 235 – לגבי הכנסת חפצי עבודה זרה וצלב הביא את הסוגיא של "לא תביא תועבה אל ביתך" והביא שיש לסכם עם העובד שלא יכניס חפצי פולחן. אמנם אם העובד מתעקש אפשר להשכיר לו את החדר ויכתבו את זה בדף, והחדר יהיה שייך לעובד. ועדיף להוריד את המזוזה מהחדר:
"איסורי עבודה זרה
כפי שכתבנו בעמ' 121, ישנה עדיפות מסוימת לבחור עובד זר שאינו עובד אלילים (אתאיסט, מוסלמי וכדומה). עם זאת, בפועל, פעמים רבות הדבר אינו אפשרי שיש שיקולים נוספים שגוברים על שיקול זה, ואז יש לבחור עובד זר שהוא עובד אלילים, במקרה זה יש לנהוג על פי ההנחיות להלן.
האם מותר להכניס לבית חפצי פולחן ועבודה זרה?
התורה אומרת: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ד', כו). מפסוק זה למדו חכמים שאסור ליהודי להכניס לביתו עבודה זרה (עבודה זרה כא; רמב"ם עבודה זרה, פ"י ה"ד: שולחן ערוך י"ד קנ"א, א) יש להדגיש: אין איסור להכניס לביתנו את עובד האלילים אלא רק את האלילים עצמם. כמו כן, האיסור הוא דווקא על הכנסת האליל עצמו אבל מעיקר הדין אין איסור שהעובד יכניס ספרות אלילית או נוצרית, אביזרי נוי או קשוטים שונים שידוע בוודאות שהוא אינו סוגד להם. מכל מקום בוודאי שאין להכניס חפצים אלו הביתה כשאין הכרח, וגם כאשר העובד מכניס – נכון לבקש ממנו שיסתיר אותם באופן שבני הבית והאורחים לא ייתקלו בהם (על פי הרמב"ם עבודה זרה פ"ב ה"ב).
האיסור להכניס עבודה זרה קיים גם כאשר הנכרי מכניס את האלילים לביתו של היהודי, וגם כאשר ביתו של היהודי מושכר לנכרי. מטעם זה אסרו חכמים להשכיר בית לעובד אלילים, שמא יכניס לתוכו אלילים (עבודה זרה כא; רמב"ם ושולחן ערוך שם). לכן יש לסכם עם העובד הזר לפני תחילת העבודה שלא יכניס לבית חפצי פולחן.
אם העובד הזר מתעקש להכניס חפצי פולחן לתוך חדרו, יש לסכם עם העובד שחפצי הפולחן יושארו בתיק שלו ולא יוצאו ממנו בתוך הבית (כך מובא בשם הרב ואזנר בספר ויקהל משה, וז"א, עמ' ריג).
אם דבר זה בלתי אפשרי, ניתן להשכיר לו את החדר שבו הוא מתגורר וכך הוא יהיה שייך לו (דהיינו לכתוב בחוזה ההעסקה שעליו חותמים והחדר שכור כל תקופת העסקתו. אפשר גם לקבל ממנו סכום סמלי עבור השכירות), ולסמוך על היתר זה כדי לאפשר לו להכניס חפצי עבודה זרה לחדר במקרה זה. אין להיכנס לחדרו של העובד הזר ללא רשותו, וכן אין להעבירו לחדר לעובד הזר במשך אחר ללא הסכמתו. כמו כן, עדיף להסיר את המזוזה מפתח החדר."
הערות 19- 23:
בהערה 19 דן במעמד של צלב שלפי הראבי"ה לא נחשב עבודה זרה, ומביא את דעת הש"ך שזה דווקא כאשר ברור שלא עבדו את הצלב. מנגד מביא מאבני נזר שהקל. כותב שעדיף לבקש מהעובד שלא יכנס לבית היהודי עם הצלב ורק אם אין אפשרות לסמוך על הדעות המקילות:
"האם צלב נחשב חפצי עבודה זרה: כאמור, רק חפץ שהנכרי משתחווה לו כלול באיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך". לאור זאת דנים הראשונים האם צריך לחשוש שהנוצרים סוגדים לצלבים שבצווארם. הראבי"ה (תשובות ופסקים, סימן אלף נ"א) כותב שלא צריך לחשוש לכך, וכך פוסק הרמ"א (יו"ד קמ"א, א). הש"ך (ס"ק ו) כותב שההיתר קיים רק אם ידוע שהצלב לא נעבד, אך בסתמא יש להחמיר, אולם שו"ת אבני נזר (חו"מ, סימן קי"ט) טוען שלא נראה כך מפשטות הראבי"ה והרמ"א, והוסיף שמסתבר שאין לחשוש שהנוצרים השתחוו לצלב שעל צווארם כי הם נכנסים איתו למקלחת בהיותם ערומים, וממילא ברור שהם לא סוגדים לו. אחרונים אחרים כותבים להחמיר בצלב מפני שהנוצרים מתפללים אל הצלב או מנשקים אותו (דרכי תשובה (לקט), אך בפשטות אין זו סגידה של עבודה זרה ולכן אין הצלב נאסר. למעשה, עדיף לבקש מהעובד הזר שלא יכנס לבית היהודי (או לבית הכנסת) כאשר הוא עונד צלב על צווארו, אך אם אין אפשרות כזו ניתן לסמוך על הדעות הסוברות שצלב איננו חפץ של עבודה זרה."
בהערה 20 מסביר את ההיתר שהעבודה זרה תישאר בתיקו של העובד, שהוא מבוסס על העיקרון שכליו של לוקח ברשות מוכר קונים:
"היתר זה מבוסס על העיקרון ש"כליו של לוקח ברשות מוכר קונים" כלומר כלי העובד הזר נחשבים רשותו הפרטית ואין זה נחשב שהכניס עבודה זרה לביתו של הקשיש."
בהערה 21 מביא שניתן לכתוב שהחדר מושכר לעובד גם תוך כדי ההעסקה:
"אם לא כתבו כך בתחילת ההעסקה, ניתן לכתוב זאת במהלך תקופת עבודתו. ניתן גם לכתוב זאת על דף נפרד."
בהערה 22 מביא שהראשונים דנים כיצד משכירים בתים לגוים למרות האיסור. הסבר הרא"ש הוא שבימינו לשכירות יש תוקף חוקי כמו קניין שאי אפשר להוציא את המשכיר מהבית. הרב רימון לא רוצה לסמוך רק על סברא זו, ולכן מצרף שהאיסור הוא מדרבנן לראב"ד, וגם אין איסור תורה לחלק מהראשונים כאשר היהודי לא נהנה מהעבודה זרה:
"הראשונים כותבים שהמנהג בפועל הוא להשכיר בתים לנכרים על אף האיסור המפורש בגמרא למציאות זו ניתנו הסברים שונים (עיינו לדוגמה ראב"ן, סימן רצ"א; רמ"א, יו"ד קנ"א, י). אחד ההסברים שמביא הרא"ש (עבודה זרה, פ"א, סימן כ"ב) הוא שבימינו יש לשכירות תוקף גדול והחוק אינו מאפשר להוציא את השוכר מן הבית באמצע תקופת השכירות, ובמצב כזה הדירה נחשבת כדירה שנמכרה לנכרי ולא כדירה של יהודי שנכרי גר בה בשכירות. למעשה, בדרך כלל עדיף לא להסתמך על פתרון זה, מפני שמבחינה הלכתית יש בו חסרונות שונים (עיינו שו"ת הרשב"א, ח"א, סימן קע"ז; שו"ת יש מאין, יו"ד, סימן י"ז, ואכמ"ל). עם זאת, כיוון שהאיסור להשכיר הוא מדרבנן (ראו בית יוסף, יו"ד קנ"א, י), וכיוון שפעמים רבות אין אפשרות מעשית להתנות עם העובד הזר שישאיר את חפצי הפולחן בתיקו ומדובר בשעת הדחק, ניתן להסתמך על פתרון זה למרות האיסור להשכיר דירה לנכרי, זאת בצירוף שיקולים נוספים להקל בהכנסת עבודה זרה לבית היהודי:
א. לדעת הראב"ד (עבודה זרה כא. ד"ה אף) והרשב"א (שם ד"ה ולעניין, וכן שם בתשובה) האיסור מהתורה על הכנסת עבודה זרה קיים דווקא כאשר בעל הבית היהודי מכניס אותה לביתו, ולא כאשר נכרי מכניס אותה לביתו (בניגוד לדעת התוספות (שם ד"ה אף) וספר התרומה (סימן קמ"ד), הסוברים שהאיסור הוא בעצם העובדה שיש עבודה זרה בבית היהודי)
ב. לדעת חלק מהראשונים, כאשר היהודי לא נהנה מהעבודה הזרה ואיננו מעוניין בה, אין איסור תורה בהכנסתה לביתו (רמב"ן עבודה זרה כא. ד"ה הא דתנן; וכך עולה מהרמב"ם עבודה זרה פ"ז ה"ב – ראו שו"ת בית הלוי, ח"א, סימן מ"ז אות ד).
לאור זאת. כאשר יש ספקות ביחס לאפשרות ההשכרה לנכרי, וכשהיהודי לא מעוניין בהכנסת חפצי הפולחן לביתו, יש יותר מקום להקל בנידון שלנו. לכן, כיוון שפעמים רבות אין אפשרות להתנות עם העובד הזר שישאיר את חפצי הפולחן בתיקו, ממילא במציאות זו השכרת החדר הוא הפתרון האפשרי היחיד (אם הייתה אפשרות לעשות קניין של ממש של החדר לענ"ד הייתה בכך עדיפות, אולם בדרך כלל דבר זה לא מתאפשר, בוודאי לא מבחינה חוקיות)".
בהערה 23 כותב שעדיף להוריד את המזוזה כדי להדגיש שמדובר בחדר השייך לעובד. ומותר להיכנס לחדר בהסכמתו:
"אמנם יש מקום לדון בכך לאור האמור לעיל (עמ' 232), אולם למעשה כתבנו שעדיף להסיר את המזוזה על מנת להדגיש שזו דירת העובד הזר. ומכל מקום מותר להיכנס לחדר זה (בהסכמת העובד הזר) אף שיש בו עבודה זרה (מפני שמותר לשהות בחדר שיש בו עבודה זרה)".
עזרת אבות עניינים שונים יט (הרב אליהו ביטון רבה של ביריה)
מעיקר הדין אין לצלב כיום דין של עבודה זרה, וראוי לבקש שיורידו אותו בשעה שמתפללים או מברכים ברכת המזון:
"יט. עובדים זרים העונדים צלב על צווארם מעיקר הדין כיום אין לזה דין של עבודה זרה משום שהם עונדים אותו לנוי בעלמא, ומכל מקום ראוי לבקשם להסתירו בשעת התפילה וברכת המזון".
עזרה כהלכה עמ' קמח
בספר עזרה כהלכה עמ' קמח הערה כט מובא בשם הרב צבי ובר:
"ושמעתי מעשה בעובד זר שהיה לו דמות עבודה זרה במכשיר הנייד שלו, שהיה עובד לו, ואמר לי הגר"צ ובר שליט"א שלא נקרא בזה מכניס עבודה זרה לבית".
אהל יעקב – יין נסך קנא, יג:
בסעיף יג כתב שלגבי צלב רוב הפוסקים הקילו:
"חברה המתווכת עובדים זרים הדרים בבית ישראל, ויש מהם העונדים לצווארם עבודה זרה של שתי וערב, נחלקו הפוסקים אם יש בזה משום הכשלת ישראל שמכניס תועבה לתוך ביתו, וכל המחלוקת הוא רק לפי מה שהעלה כמה פוסקים להחמיר להכניס גוי שעונד שרשרת של שתי וערב על צוארו לתוך בית ישראל, מיהו רוב הפוסקים הקילו בזה, וראה בהערה".
בסעיף יד כתב שאין איסור שהגוי יכניס פלאפון לבית הישראל שיש בו תמונה של עבודה זרה:
"גוי שעובד בבית ישראל בנקיון וכדומה, ובתוך הפלאפון שלו יש תמונה של שעבודה זרה שהוא עובד אותו, אין איסור להכניסו לתוך ביתו".
בהערה יג מרחיב על כך שדבר שבידו של הגוי נחשב ברשותו. אולם הביא מהרב אלישיב שאסר כאשר מתפלל ממש לתמונה שבפלאפון:
"נראה פשוט שבעל הבית היהודי לא עובר באיסור של לא תביא תועבה אל ביתך בכי האי גוונא, דכל זמן שמחזיקו בידו לא חשוב כמונח ברשות הישראל, ועוד שכן דרך הרבה גויים ללבוש על צוארם ע"ז וכדומה, או להדביק תמונה וכדומה, ולא מצינו שנהגו איסור שיכנסו בבית ישראל, ע"כ דנחשב שהוא ברשותם. ולנידון דידן לגבי הפלאפון כך פסק הגאון רבי צבי ובר שליט"א הובא בספר עזרה כהלכה (פרק יא הערה לג).
אחר כך ראיתי בספר קנין דעה שהביא משו"ת הרשב"א חלק א (סימן קעז) שגוי הנכנס לביתו של ישראל וע"ז בידו, אין הישראל חייב להוציאו. ובספר כנסת הגדולה (סימן קנא ס"ק כב) הקשה מדוע מתיר הרשב"א מאי שנא מהדינים שאסור להכניס עבודה זרה לביתו או אפילו הדין שאין לשכור בית שגוי שיש בתוכו עבודה זרה, כל שכן בבית ישראל, ולכן פירש בדברי הרשב"א שרק בדרך ארעי התיר. והביא שם מח' אם מותר בדרך ארעי או לא, ועיין בדבריו מה שביאר בשיטות האחרונים. ועל כל פנים פסק לדינא שאם אדם נכנס לבית חבירו ומחזיק בידו או על ראשו תקרובת עבודה זרה, אין שום איסור על הבעל הבית כיון שהתקרובת מונחת ביד האורח ולא הניחו בביתו.
אמנם אחר כך ראיתי בקובץ תל תלפיות (חלק סג אות רסט) שנשאל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות פילפינית אשר מתפללת לצלם שיש לה בפלאפון מחשב, דאם הוי בכלל "לא תביא תועבה אל ביתך", כיון שאין זה ממש. והשיב דהוי בכלל זה, כיון שהרי מתפללת לזה".
מתנה
עזרת אבות עניינים שונים
מותר לתת לעובד מתנה מפעם לפעם כי המטרה לעודד אותם לטפל כמו שצריך. מותר לקבל מתנה מהעובד אך לא ראוי לקבל צדקה:
"ז. עובדים זרים המטפלים בזקנים וקשישים כל ימות השנה, רשאים הזקנים ובני משפחתם לתת להם מידי פעם בפעם מתנות שונות, ואין לחוש בזה משום "לא תחנם", כשעיקר הכוונה היא לעודד את הגוי ולחזק את רצונו ורוחו לטפל בהם כראוי:
ח. מותר ליהודי לקבל מתנה מגוי, ולכן עובדים זרים המביאים מתנות למטופלים שלהם רשאים לקבל מהם:
ט. אין ראוי לקבל צדקה מגוי ובכלל זה עובדים זרים העובדים בבית ישראל, ומכל מקום איש שמצבו הכלכלי קשה מותר לקבל עזרה מהגוי בצנעא, ונתינת צדקה לגוי מותר:"
עת זקנה עמ' 132
עמ' 132 כותב שמותר לתת מתנה לעובד הזר על בסיס שני היתרים: 1) בשו"ת הרשב"א כתב שמותר לתת מתנה לנכרי כאשר היא על טובה שעשה לו הנכרי בעבר מפני שאינה מתנה אלא מעין תשלום. 2) על פי התוספתא שמותר לתת מתנה לנכרי שמכירו מפני שזה נחשב כמכירה. לכן טוב לתת מתנה לעובד הזר בהזדמנויות שונות להראות הערכה ובסוף עבודתו:
"מתנות ודברי שבח
כפי שציינו לעיל, אחד האיסורים המחייבים התרחקות מעובדי עבודה זרה הוא "לא תחנם", כפי שנאמר בפרשת ואתחנן (דברים ז, ב): "לא תכרת להם ברית ולא תחנם". איסור זה משפיע על כמה שאלות מעשיות הנוגעות ליחס בין הקשיש לבין העובד הזר. הגמרא (עבודה זרה כ.) לומדת מפסוק זה שלושה איסורים.
'לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם'.
אם כן, הציווי "לא תחנם" כולל איסור למכור לנכרים קרקע בארץ ישראל, איסור לשבח את הנכרים ואיסור לתת להם מתנות (רמב"ם עבודה זרה פ"י ה"ד). שני האיסורים הרלוונטיים בדרך כלל לעובדים זרים הם האיסור לשבח את הנכרים והאיסור לתת להם מתנות, ובהם נדון כעת.
נתינת מתנה לעובד הזר
כאמור, אחד האיסורים הנלמדים מ"לא תחנם" הוא האיסור לתת מתנת חינם לנכרי, לאור זאת לכאורה אסור לתת מתנה לעובד הזר, אפילו אם היא ניתנת כהוקרה על עבודתו ומסירותו.
אולם הראשונים מסייגים מעט את האיסור. המשנה (חולין צג:) אומרת שאדם יכול לשלוח ירך לנכרי, אף שלכאורה זו נתינת מתנה. ההסבר העיקרי שהובא לכך בשו"ת הרשב"א (ח"א, סימן ח') הוא שמתנה זו לא ניתנה בחינם אלא כתמורה לעזרה שהנכרי הושיט בעבר, או כדי לגרום לנכרי לעזור ליהודי בעתיד:
'דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם… ועוד, שלא אמרו אלא מתנת חנם, הא לסיבה, אפילו במקום שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא – מותר, שאין זו מתנת חנם'.
מכאן שכאשר מטרת הנתינה היא שתצמח מכך תועלת ליהודי – מותר לתת את המתנה לנכרי, שהרי אין זו מתנת חינם אלא נתינה עבור צרכי היהודי (וכן כתב מדפי הרי"ף ד"ה כל המשחרר וכן פסק בגליון מהרש"א ירר קנ"ט, א). זאת ועוד: בתוספתא (עבודה זרה פ"ג הי"ד) נאמר שמותר לתת מתנה לעובד אלילים כאשר מדובר באוהבו של היהודי או בשכנו, מפני ש"אינו אלא כמוכרו לך (וכן כתבו תוספות עירובין סד: ד"ה ולמדנו; רא"ש, עבודה זרה, פ"א סימן י"ט), כלומר: נתינות מתנה לנכרי כשיש עמו היכרות וקשר קודמים היא בעצם גמול על טובה שהנכרי עשה ליהודי או יעשה לו בעתיד, ונמצא שאין כאן מתנת חינם אלא תשלום על הנאה שהנכרי סיפר או יספק ליהודי (שו"ע, חו"מ רמט, ב; ט"ז יו"ד 'נא, ס"ר ח).
לאור שני ההיתרים הללו, מותר לתת לעובד הזר מתנה כהוקרה על עבודתו ועל מאמציו למען הקשיש. יותר מכך יש חשיבות גדולה בהכרת הטוב אפילו כלפי עובדי אלילים. כפי שמצאנו במקומות שונים בתנ"ך (יהושע ו. כה: שופטים א. כד-כה: שמואל ב י, ב), וכפי שכותבים הראשונים (רמב"ן, בראשית י"ט, יב: רד"ק תהילים ט"ו. ה: ספר חסידים סימנים תשמ"ו, תש"צ, תתקפ"ג) והפוסקים (שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ב. סימן ק"ל ד"ה ולכן נראה והלאה: שו"ת יחוה דעת, ח"ו, סימן ס').
לכן למעשה מותר (ואף נכון וראוי) לבטא את הכרת הטוב שלנו על עבודתו המסורה של העובד הזר ועל מאמציו למען הקשיש בהודאה במילים או בנתינת מתנה לאחר תקופה מסוימת, או כאשר העובד הזר מסיים את עבודתו."
בהערה 11 מביא שיש מחלוקת ראשונים אם איסור לא תחנם חל גם על נכרי שאינו עובד אלילים:
"לדעת חלק מהראשונים, איסור לא תחנם לא נאמר לגבי נכרי שאינו עובד אלילים, כגון מוסלמי או אתאיסט (שו"ת הרשב"א, ח"א, סימן ח'; מאירי, עבודה זרה כ.; ונראה שכך סוברים גם תוספות עבודה זרה שם ד"ה דאמר – ראו במאמרו של הרב איתם הנקין הי"ד, המעין טבת התשע"ו עמ' 8). אולם באופן פשוט הרמב"ם (עבודה זרה פ"י ה"ו) סובר שהאיסור כולל את כל הנכרים, וכך כותב הבית יוסף (חו"מ, רמ"ט), שיש איסור לא תחנם בכל נכרי שאיננו גר תושב, וכך פוסקים הש"ך (י"ד קנ"א, ס"ק יח), שו"ת משיב דבר (ח"ב, סימן נ"ו ד"ה והרב הנ"ל) ושו"ת שבט הלוי ח"ד, סימן רי"ג). יש פוסקים שהבחינו בהקשר זה בין מכירת קרקע לבין נתינת מתנה וכתבו שאף אם איסור מכירת קרקע לא חל על נכרים שאינם עובדי עבודה זרה, הרי שהאיסור לתת מתנת חינם חל על כל הנכרים (ראו מזבח אדמה יב: ד"ה אמנם: שו"ת משפט כהן (סימן ניה שעה, אם). ועיין גם עמוד הימיני, סימן י"ב, פ"ג אות ה; חזון איש שביעית, סימן כ'דמניה ג). למעשה, במצבים שבהם התרנו לתת מתנה לעובד הזר, יש סניף נוסף להקל כאשר הנכרי אינו עובד אלילים".
בהערה 12 כותב שיש גם היתר לתת מתנה מפני דרכי שלום, ולכן אם מקובל לתת מתנות בסיום העבודה של העובד הזר מותר לתת לו מתנה:
"היתר נוסף לתת מתנה הוא "מפני דרכי שלום", כלומר שלא תהיה אפליה בין היהודי והנכרי שתגרום לאיבה. לכן לדוגמה אם נותנים מתנה לכל שאר העובדים היהודים, או שידוע לכולם שנותנים מתנה לכל עובד בסיום עבודתו – יש לתת גם לעובד הזר (תוספות שם: שו"ת הרשב"א)".
בהערה 13 דן בדרישת שלום של דוד לחנון מלך בני עמון:
"בספר שמואל מסופר שדוד המלך עשה חסד עם חנון בן נחש כגמול על הטובה שאביו עשה עימו. מכאן לומדים היראים (סימן ר"ג) והגהות מיימוניות (מלכים פ"ו אות א) שמותר לדרוש בשלומם של עמון ומואב ולעשות עימם חסד כאשר מדובר בהשבת גמול על טובה שנעשתה ואמנם הכסף משנה (מלכים פ"ו ה"ו) העיר שבמדרש רבה (במדבר כ"א, ה) נאמר שמעשיו של דוד היו שלא כהוגן, אך מדברי המדרש עולה שהיינו מפני שכלפי בני עמון ישנו איסורי ייחודי "לא תדרוש שלומם וטובתם", אבל בשאר עובדי אלילים – אין איסור. בנוסף, האור שמח (שם) מסביר שהבעיה במעשיו של דוד המלך הייתה שחנון עצמו לא עשה חסד עם דוד אלא אביו אבל כאשר באים להכיר טובה למיטיב עצמו – אין איסור, ואדרבה יש בזה ערך של הכרת הטוב".
בהערה 14 מציין שאם המתנה סמוכה לאחד החגים יש בעיה נוספת:
"כאשר נותנים את המתנה סמוך לאחד החגים שהעובד הזר מציין במסגרת דתו, תיתכן בעיה. נוספת של "לפני ימי אידיהן". בעניין זה ראה להלן עמ' 237."
עת זקנה עמ' 238
מביא שמותר לתת לעובד מתנה:
"הכרת תודה ונתינת מתנה לעובד הזר
אחד האיסורים הנלמדים מ"לא תחנם" הוא האיסור לתת מתנת חינם לנכרי, לאור זאת לכאורה אסור לתת מתנה לעובד הזר, אפילו אם היא ניתנת כהוקרה על עבודתו ומסירותו. אולם כאשר מטרת הנתינה היא שתצמח מכך תועלת ליהודי או כאשר יש היכרות וקשר קודמים עם הנכרי והמתנה היא בעצם גמול על טובה שהנכרי עשה ליהודי או יעשה לו בעתיד – מותר לתת לו מתנה (ראו בהרחבה בעמ' 132)
לכן למעשה מותר (והדבר אף ראוי ונכון) להכיר טובה לעובד הזר ולהודות על מאמציו למען הקשיש, ומותר לבטא הכרת טובה זו בהודאה במילים או בנתינת מתנה לאחר תקופה מסוימת, או כאשר העובד הזר מסיים את עבודתו (או בהספד וכדומה).
בדומה, מותר ואף ראוי במהלך העבודה או בסופה לשבח את העובד הזר על מסירותו לקשיש, על הטיפול הרגיש ועל שאר הדברים החיוביים שיש במעשין כמו כן כאשר העובד הזר מסיים את עבודתו עבור הקשיש ומבקש מכתב המלצה וכדומה. מותר לכתוב מכתב זה ולשבח בו את העובד הזר על רגישותו. מסירותו וחריצותו (ראו בהרחבה בעמ' 134)."
לשבח את העובד
הרימו מכשול כא, נ, הערה קה; יח, מט
כותב שמותר לבבר על טיבו של עובד זר ואין חשש שיכשיל את השני באיסור לשבח נכרי. בהערה נכנס לזה שגם שו"ת בצל החכמה שאסר לשבח נכרי גם לצורך ממון יתיר מפני שהדבר דומה לשבח של מוצר. וכמו שמשבחים בריה נאה כדי לשבח את ה' ואותה בריה היא רק "היכי תימצי" כדי לשבח:
סעיף נ:
"מותר לברר על טיבו של עובד נכרי"
הערה קה:
"קה. מצוי שהרוצה להעסיק עובד נכרי, מברר עליו אצל המעסיק הקודם, על טיב עבודתו, והאם הוא אמין וישר וכו'. ופעמים שהמשיב משבח את העובד על יעילותו ואמינותו, ונמצא לכאורה עובר על לא תחנם, שכלול בזה גם לא תתן להם חן, שאסור לשבח נכרי בין את יופיו ובין את מעשיו ודבריו וכדאיתא ביו"ד (סי' קנ"א י"ד, והובא במ"ב סי' רכ"ה סקל"ג), ואמנם זה ספק האם הוא ישבח או לא, מ"מ אין זה בכלל ספק מכשול שמותר, כי זה דמי למכירת בהמה לסוחר שימכור לקונה הראשון, שכתבנו (בפרק י"א סעי' ג' אות ב') שזה ספק דאורייתא לחומרא. ואף שכוונת המספר היא לא לעצם השבח, אלא לתועלת חבירו שלא יפסיד, מ"מ מצינו בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' מ"ו) שאסר לשבח אף כשכוונתו לטובת עצמו, וכתב שאף שבאיסור לתת מתנת חנם מבואר ביו"ד (שם סעי' י"א) שאם הוא מכירו ויש לו תועלת בזה מותר, שאני התם שהאיסור הוא לתת "מתנת חנם", וממילא כשיש לו תועלת אין זה בחנם, משא"כ לתת להם חן הוי ככל שאר איסורי תורה שלא הותר לעבור עליהם משום בצע כסף. וחיליה דידיה מהירושלמי שאוסר לגדל שערות נכריה וליפותה, אף שהכוונה היא להרויח ממון. אלא שמצינו שהחזו"א התיר בכה"ג, דהנה בשביעית (סי' כ"ד סק"ד) אסר למכור קרקע לנכרי אף שכוונתו לתועלת הישראל כדי שיוכל לעבוד בשביעית, וכתב וז"ל: "אע"ג דלענין לא תתן להם חן כל שעושה לריוח ישראל מותר…
הכא לענין חניה בקרקע אין חילוק, דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה, אבל לא בדורש טובת עצמו, אבל חניה בקרקע המציאות של עובד ע"ז על אדמת ישראל בקנין, שנאוי לפני המקום". ובשו"ת הר צבי (זרעים ח"ב סי' מ"ז) חלק על החזו"א, וכתב שמאן מפיס להכריע דכאן הטעם הוא משום דשנואה לפני המקום חנייתו, וכאן הקפידה על רגש חנינה של הנותן. ועי"ש שנקט שאף בחניית קרקע אם זה לטובת הישראל מותר.
ולכאורה נראה דהכא אף הבצל חכמה יתיר, כי הרי אין כוונתו כלל לשבח את הנכרי, אלא הוא כמשבח מכונת עבודה. וראיה לדבר שהרי נפסק (יו"ד שם) שמותר לומר כמה נאה עכו"ם זה אם כוונתו כדי לשבח את הקב"ה שברא בריה נאה, ובהכרח שכיון שאין כוונתו לתת חן לנכרי, אלא רק לשבח ולהודות לד', וכשם שהרואה שאר בריות נאות כמו סוס נאה, הוא מברך לד' וכדאיתא במ"ב שם, הכא נמי הנכרי זה רק היכ"ת להודות לד' על בריה נאה, ונמצא שהוא לא נותן חן לנכרי אלא לבריה של השי"ת. ושאני גודלת שער שנחשב שהוא נותן חן לנכרי, אלא שכוונתו להרויח ממון א"נ שכל האיסור לגדל זה רק בחנם א"נ שבאמת הפוסקים לא הביאו לירושלמי, ויתכן שלא קי"ל כן, כי הוא לא מספר בשבחו, אלא מלכים אומניך (עמ' שמ"ג) ובספר לא תחנם (רוזנר, עמ' ל"ג) ובנשמת אברהם (יו"ד סי' קנ"א בשם הגרש"ז) שנקטו מסברא שמותר לשבח עובד נכרי כאשר מבררים עליו. ואולי אף אם יהיה מי שיאסור, הוה ס"ס ספק אם ישבח או לא, ואף אם ישבח יתכן וזה מותר."
בהרימו מכשול – לפני עיור יח, מט כתב שאסור לברך ברכת המזון באותו חדר שהעובד הזר נמצא בו מפני שאומרים בברכת המזון "כן יברך אותנו כולנו יחד" ואסור לברך את הגוי שיש בזה איסור לא תחנם:
"אדם העורך סעודה, ומזמין אליה נכרי, וכגון: שמזמין את אביו, הנעזר על ידי עובד זר (פיליפיני), ואף העובד ישהה במקום הסעודה, והמשתתפים יברכו את ברכת המזון בנוסח הרגיל, הרי הוא עובר משום לפני עיוור".
הערה קפג:
"קפג. שהרי כאשר הם יברכו ברהמ"ז הם יאמרו "כן יברך אותנו כולנו יחד", ונמצא שכללו בברכתם גם את הגוי, ועברו על לא תחנם. וכדכתב הכלבו (סי' כ"ה, כ"ג ג'), והובא במג"א (סי' קפ"ט סק"א) שכשיש עכו"ם בבית, נוהגים לומר כולנו יחד בני ברית, לפי שאסור לברך לעכו"ם, דכתיב לא תחנם (ובשו"ת מנחת יצחק בליקוטי תשובות סי' קכ"ט כתב שהאיסור הוא רק כשהגוי באותו חדר שמברכים, אבל אם הוא רק באותו בית מותר). והט"ז (ביו"ד סי' רל"ב סקי"ד) כתב שאינו נכון לומר כך, כי נמצא שרגע אחד הגוי היה בכלל הברכה, עד שבסוף מוציאו מכלל הברכה, ולכן יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד (וכ"כ הגר"ז), והפמ"ג הביא את הא"ר (סי' קפ"ז א') דכיון שזה תוכ"ד, אין קפידא איך שיאמר. (ולכאורה זהו טעמו של הרמ"א סי' קצ"ג ג' שהאוכל בבית הגוי, לא יאמר הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה, אלא יאמר הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה, בהליכתנו ובישיבתנו עד עולם). ונמצא בפשטות שכיון שהמברכים יברכו כהרגלם, משום שלא יודעים שהמג"א אסר, או משום שלא נותנים אל ליבם שנמצא כאן גוי, והם עוברים במתעסק על לא תחנם, וממילא המזמינו מכשילם ועובר בלפנ"ע (שהרי גם המכשיל את המתעסק עובר כמבואר בפרק ה' סעי' ח'). וליכא למימר שהמזמין לא עסוק עם המברכים, אלא עסוק להזמין את אורחו הנכרי, וממילא הם מכשילים את עצמם וכדברי המהריל"ד (הובא בפרק ח' סעי' ד'), דנראה שכיון שהם לא יודעים מהאיסור, זה דמי לדין הפמ"ג (בסי' ק"ב, המובא לעיל סעי' כ"ז אות א')."
עת זקנה עמ' 134-135
בעמ' 134-135 לגבי לשבח את העובד. מביא שמקרים שחכמים שיבחו גוים ולמדו משם שמותר לשבח על מעשים טובים שיש בגויים. בנוסף מביא שההיתרים לתת מתנה לעובד (גמול או כדי לקבל תועלת) חלים גם בדברי שבח. לכן מותר וראוי לשבח את העובד על עבודתו:
"דברי שבח ומחמאות
האיסור הנוסף שנלמד מ"לא תחנם" ורלוונטי למציאות של עובדים זרים הוא "לא תתן להם חן". מכוח איסור זה הגמרא (עבודה זרה כערכין יד.) אומרת שאסור לאדם לומר כמה נאה נכרי זה". הרמב"ם (עבודה זרה פיי ה"ד) מרחיב את הדברים ופוסק:
'אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו. קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר "ולא תחנם" – לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים'.
לאור זאת יש לשאול: ראינו שמותר להודות לעובד הזר על עבודתו המסורה אך האם במסגרת זו מותר גם לשבח תכונות טובות שיש לעובד הזר, כגון מסירות אכפתיות, תשומת לב, רגישות וכדומה?
בגמרא ישנם מספר מקרים שבהם חכמים משבחים את הנכרים על תכונות ומעשים שונים. כך לדוגמה חכמים משבחים את דמא בן נתינה על שכיבד את אביו (קידושין לא), מכנים את כורש מלך פרס "מלך כשר" (ראש השנה ג:) ומשבחים את המדיים והפרסיים על ענייני דרך ארץ ומידות טובות שנמצאו בהם (ברכות ח:). לאור זאת מסביר רבי חיים פלאג'י (נשמת כל חי, סימן נה ד"ה כשאני) שהגדרת האיסור היא לשבח "דבר מדבריהם" (כלשון הרמב"ם), דהיינו שאסור לשבח את הנכרי על כישרונות או על מעשים שאינם קשורים למוסריות או להתנהגות טובה (בין אם הם שליליים ובין אם ניטרליים). אך כאשר הנכרי מתנהג בדרך שיש בה מידות טובות ומעשים ערכיים, הרי שאלו "מנהגים טובים הנוטים לתורתנו הקדושה" ואין כל פגם בכך שנידבק בדרך זו, ולכן מותר לשבח את הנכרי על כך (וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר, חט"ו, סימן מ"ז אות ב).
בנוסף, ייתכן שההיתרים שנאמרו לגבי נתינת מתנה קיימים גם לגבי דברי שבח: ראשית, ייתכן שאין איסור לא תחנם כשדברי השבח לנכרי נאמרים כגמול על טובה שעשה הנכרי שנית, ייתכן שמותר לומר דברי שבח על נכרים כאשר יש ליהודי תועלת מאמירה זו, כגון שדברי היהודי ידרבנו את העובד הזר לעבוד בחריצות וכדומה.
לכן נראה שמותר ואף ראוי במהלך העבודה או בסופה לשבח את העובד הזר על מסירותו לקשיש. על הטיפול הרגיש ועל שאר הדברים החיוביים שיש במעשיו. כמו כן כאשר העובד הזר מסיים את עבודתו עבור הקשיש ומבקש מכתב המלצה וכדומה, מותר לכתוב מכתב זה ולשבח בו את העובד הזר על רגישותו, מסירותו וחריצותו."
מסכם שלמרות שהתורה מרחיקה אותנו מעובדי עבודה זרה מותר לתת מתנה לגוי להכרת תודה או לצורך תועלת, וכן מותר לשבח את העובד על מידותיו ומעשיו הטובים. מסיים שיש לשים לב שהקירבה לא תביא לידי עבירה:
"סיכום
התורה מצווה אותנו להתרחק מעובדי עבודה זרה, ואוסרת לתת להם מתנת חינם, לספר בשבח מעשיהם או לחבב דבר מדבריהם. עם זאת, אין איסור לתת מתנה לנכרי מתוך הכרת הטוב וכגמול על מעשיו, או מתנה שתגרום תועלת ליהודי. לכן מותר (וגם נכון וראוי) לבטא את הכרת הטוב שלנו על עבודתו המסורה של העובד הזר ועל מאמציו למען הקשיש בהודאה במילים או בנתינת מתנה. כמו כן, ראוי שהכרת הטובה לעובד הזר תכלול גם שבח על מסירותו ורגישותו לצרכי הקשיש. מפני שהאיסור לשבח עובדי עבודה זרה לא נאמר ביחס למידות טובות ומעשים חיוביים שיש בהם, ולכן מותר לציין מעשים אלו.
יחד עם זאת, יש לשים לב שהקרבה לא תהיה כזו העשויה חלילה להביא לידי עבירה, ויש לשים לב לנהוג בעניין זה בתבונה וברגישות, בהתאם לעובד הזר ובהתאם למציאות המשפחתית".
בהערה 15 מביא מספר החינוך את הטעם שאין לשבח נכרי שאם ישבח נקשר אליהם ומגיע לבסוף לחיבור נשפי עימהם וילמד ממעשיהם:
"וראו גם בספר החינוך (מצווה תכ"ו), שהסביר שכאשר אדם מעריך (במחשבה או בדיבור) תכונה מסוימת של עובדי עבודה זרה, הוא נקשר אליהם ומעריך אותם, ומתוך כך יגיע גם לחיבור נפשי עימהם וילמד ממעשיהם. לכן ציוותה התורה להתרחק מכל שבח לעובדי עבודה זרה, "כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים".
בהערה 16 כותב שהרב אלישיב מסביר כיצד רבי יהודה שיבח את הרומאים כי מותר לשבח דברים טובים שהגוים עושים ולהיות בהכרת הטוב:
"בדרך זו מסביר הרב אלישיב (הערות על מסכת שבת לג: אות ח) את העובדה שרבי יהודה שיבח את הרומאים על הדברים הטובים שעשו למען יושבי הארץ: "דאף על גב דכתיב לא תחנם…הני מילי בסתמא. אבל כשעושים טובה ודאי צריך לשבחם משום הכרת הטוב, ולא חשיב בכלל לא תחנם".
בהערה 17 מביא עוד פוסקים שאמרו שאמירת שבח מותרת כאשר מדובר בטובת עצמו, אמנם יש החולקים על כך:
"כך משמע מהפלפולא חריפתא (עבודה זרה פ"א סימן י"ט, ס"ק ד). וכן כתבו שו"ת ערוגת הבושם (או"ח, ח"א, סימן לג, ד"ה גי"ה לנכון) והחזון איש (שביעית, סימן כ"ד ס"ק ד). לטענתם איסור נתינת חן "אינו אלא ברגש החנינה, ולא בדורש טובת עצמו" (חזון איש שם). ולכן כאשר יש ליהודי סיבה שבגללה הוא חולק שבח לנכרי, אין זה בכלל האיסור. אך יש חולקים על היתר זה (שו"ת בצל החכמה, ח"א, סימן מ"ו)."
ימי החג של העובד
עת זקנה עמ' 237
בעמ' 237 מסביר שמותר להביא משכורת אפילו ביום החג של העובד, אולם עדיף אם אפשר שלא להביא:
"ימות החג של העובד הזר
המשנה (עבודה זרה ב.) אוסרת לתת הלוואה או לשלם חוב (או משכורת וכדומה) לעובד אלילים בימי החג שלו או שלושה ימים לפני החג. הסיבה לכך היא שדבר זה גורם לו להודות לאליליו על הכסף שקיבל. הגמרא (עבודה זרה ז) אומרת שבעובדי אלילים שבחוץ לארץ האיסור הוא רק ביום החג עצמו ולא לפני כן. ורש"י (שם) מסביר (על פי הגמרא בחולין יג) שזה מפני שבחוץ לארץ הנכרים לא אדוקים בעבודה זרה אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ולכן הדברים הללו אסורים רק ביום החג עצמו ולא לפניו. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קמ"ח, ד). העובד הזר מגיע מחו"ל, ולכן מסתבר שביחס אליו הדברים הללו אסורים רק בימי החג עצמם ולא לפניהם.
עם זאת, כבר בימי הראשונים נהגו לשאת ולתת עם הנכרים גם בימי החג עצמם, וניתנו לכך כמה טעמים. הרשב"ם (הובא ברא"ש ע"ז, פ"א, סימן א') כותב בשם רש"י, שכיום הנכרים כלל לא אדוקים בדתם עד כדי כך שאינם מודים לאליליהם אפילו ביום אידם, וכך כותבים ראשונים נוספים. הסבר רווח אחר בראשונים (הובא ברא"ש שם) הוא החשש שהפסקת המסחר תיצור איבה בין היהודי לנכרי. השולחן ערוך (שם, יב) פוסק דברים אלו להלכה:
יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים.
הרמ"א (שם) מביא את הנימוק השני (חשש איבה), ומוסיף שבעל נפש ראוי שיחמיר בזה.
למעשה, יש הידור שלא לתת לעובד הזר משכורת או מתנה בימי החג שלו אלא להקדים את התשלום (החגים של כל הדתות מופיעים באינטרנט). אך אם התנהלות זו עלולה לגרום למתיחות בין הקשיש לעובד – ניתן לשלם את המשכורת כרגיל גם ביום אידו ואף לתת לו מתנה (ראו בפסקה הבאה)."
תפילה בבית היהודי
עזרת אבות דיני בית הכנסת ותפילה ו
בעזרת אבות דיני בית הכנסת ותפילה ו אסר לנוצרים להתפלל בחדרם בבית הישראל והתיר למוסלמים:
"עובדים זרים שומרי דתם המבקשים להתפלל בחדרם בבית ישראל, אם הם מוסלמים אין למנעם, ואם הם נוצרים קתולים או עובדי עבודה זרה אחרים יש למנעם".
לימוד תורה
עזרת אבות עניינים שונים א- ב
בעזרת אבות עניינים שונים מביא הלכות שונות. אסור ללמוד תורה עם הגוי, אך לענות לו אם מדבר נגד ה' מותר וגם לא צריך למחות בו כשמעיין בספרי קודש:
"א. אסור ללמד תורה לגוי בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין כולה ובין מקצתה, ולכן עובדים זרים המבקשים ללמוד תורה ומצוותיה אין ללמדם דבר, ואם הם מבקשים ללמוד על שבע מצוות בני נח יש להקל בדבר, ומכל מקום גוי המדבר דברי כפירה ומדבר סרה נגד ה' ותורתו ראוי לענות כסיל כאוולתו, ועל כך נאמר "דע מה שתשיב לאפיקורוס":
ב. גוי העובד בבית ישראל ונוטל על דעת עצמו ספרי קודש שבבית ומעיין בהם אין צורך למחות בידו, אבל אם הוא שואל שאלות שונות בעניני תורה ויהדות יש להשתמט ממנו":
ייחוד עם הגוי
עזרת אבות עניינים שונים ד-ה
ייחוד עם הגוי – עקרונית היה אסור, אולם המנהג פשט להקל, אולם יש לשים לב מה קורה שיש עובדים זרים המתעללים בזקנים. וראוי להתקין מצלמה נסתרת בבית וליידע את הגוי:
"ד. מעיקר הדין אין ליהודי להתייחד עם גוי בבית נעול משום שהוא חשוד על שפיכות דמים, וכיום כבר פשט המנהג להקל בהעסקת עובדים זרים בבית ישראל, אלא שלאחרונה הולכות ומתפשטות שמועות על התעללות זרים בזקנים המטופלים על ידם, ומשום כך יש לבני המשפחה לגלות נוכחות מתמדת, ואלה המתגוררים רחוק מהוריהם ימנו שכנים וחברים לצורך זה ושומר פתאים ה':
ה. ראוי ונכון להתקין בבית מצלמה נסתרת המתעדת את צעדי הגוי, והגוי יהיה מודע על כך, ודבר זה יפיל עליו מורא ופחד, כי יודע הוא שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים:"
[1] חסיד צאנז בן ימינו
[2] כתב ספר על הלכות עובדים זרים בכל מיני הלכות. בנוסף כתב ספר "אבידה ומציאה" על הלכות השבת אבידה ועוד ספרים. משגיח בישיבה באר יהודה בירושלים.