מימון כנסיות בישראל

השאלה:

מדינת ישראל מעניקה תקציבים למוסדות דתיים, ככלל, לצורכי בנייה, וזאת כחלק ממחויבותה לאזרחי המדינה כולם. עיקרון זה מושתת על מגילת העצמאות, בה נאמר שהמדינה תהיה מבוססת על שוויון זכויות דתיות, והוא הפך לחוק באמצעות חוק יסודות התקציב. לאור זאת נכון לבחון את השאלה אם מותר למדינת ישראל לתקצב כנסיות. השאלות ההלכתיות הן שתיים: האחת היא האיסור להַנות ע"ז מרכושנו (ע"ז יג, א; רמב"ם ע"ז ט, יד) והשנייה היא חיוב ביעור ע"ז ובפרט מארץ ישראל (דברים ז, ה; יב ב-ג; רמב"ם ע"ז ז, א; חינוך תלו). הנושא מהווה נקודת ביקורת מרכזית של מתנגדי המדינה על הדתיים והחרדים המשתפים פעולה עם המדינה.

ניתן לחלק את קווי המענה של הפוסקים לשלושה, כאשר בדר"כ הפוסקים שילבו ביניהם:

מדינת ישראל אנוסה, ואין ידה תקיפה למנוע איסורים כאלו.

האסלאם אינו ע"ז, ואף הנצרות מותרת לעובדיה וממילא אין חיוב לבערה, ואולי גם דתות אחרות בכלל זה[1].

המימון נעשה באופנים שלא אסורים: כגון על ידי ממון שלא משמש דווקא לפולחן, או באופן של 'לפני דלפני'.

הרב הרצוג – תחוקה לישראל על פי התורה

ב'תחוקה לישראל על פי התורה' כרך א' פרק ב' דן הרב הרצוג בזכויות המיעוטים הדתיים בישראל[2]. בתחילה הוא דן בשאלת השארתם של הנוכרים בארץ ומעמד גר תושב. החל מסעיף ה' ואילך הוא דן בחופש הפולחן שלהם בארץ. תחילה הוא דן בשאלת המוסלמים ומסיק שכיוון שאינם עובדי ע"ז אין אסור בקיום מקומות פולחנם. לאחר מכן הוא מרחיב היתר זה גם לגבי הנוצרים כיוון שעבודתם בשיתוף ונראה שלא נאסרה עליהם, ובוודאי שהיום עיקר כוונתם לשמים.

"[פולחן המוסלמים]

ה) לענין סובלנות הפולחן שלהם. ודאי שבזה אין שום קושי, מאחר שהנחנו שאין אצלם עבודה זרה. ואנו לא נצטוינו אלא לעקור עבודה זרה מארצנו ולא להניח לגוים לעבוד עבודה זרה בארצנו, אבל מכיון שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, אין מקום לשאלה זו כלל.

[מעמדם של הנוצרים]

ו) עד כאן דננו בשאלת המיעוט הגדול של הערבים המושלימים, ועתה נבוא לשאלת המיעוטים הקטנים של הנוצרים מכל העדות והכתות. ודאי שתהא קפידה עצומה מצד המעצמות והאומות הקטנות הנוצריות בנוגע לזכויותיהם של אלו, ובפרט שהרי סוף סוף כל האומות המוסלימיות נגדנו, ורק בין האומות הנוצריות נמצאו לנו מליצים, ואיך יתכן לסכן את סיכויינו ואת קיומנו כבר בתחילה ע"י הפליות קשות כנגד הנוצרים? כדי לסלק את הקשיים המפורשים לעיל בדרך שסילקנו אותם בקשר עם המושלימים, צריך יהי' להוכיח שהנוצרים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש. ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה איננו צרוף, וסוף דבר מצבם תלוי במחלוקת אם בני נח נצטוו על השיתוף שזהו ענין אמונתם. ולדעתי הדלה דעת הגאון רבי זאב וולף הלוי באסקוביץ ז"ל מכרעת שבני נח לא הוזהרו על השיתוף ומכיון שמנו רבותינו ז"ל בראש שבע המצוות איסור עבודה זרה, ומכיון שהוכח, מאידך גיסא, שעל השיתוף לא הוזהרו, הוה אומר שהעבודה בשיתוף, כלומר העבודה בבת אחת לא-ל היחיד ללא ראשית וללא תכלית בורא השמים והארץ בצירוף אליו יתברך בר מינן, כח הגוף או אחת מתופעות הטבע, או איש שהדמיון שהלך שובב העלהו לדרגת אלוה, באופן שהראשון עיקר והשני טפל, אפילו אם זו עבודה זרה לישראל לחייב עליה מיתת בית דין או מיתה בידי שמים, אין הדבר כן לבני נח שעליהם לא נאסרה כלל. ולפי"ז יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המושלימים סובב גם עליהם, ככל האמור לעיל.

ובכל אופן על דרך שאמרו רז"ל, עכו"ם שבחו"ל אינם עע"ז ממש אלא מנהג אבותיהם בידיהם, (חולין יג, ב), כך עכ"פ הנוצרים שבזמננו, אפילו קאטולים אינם עובדי ע"ז במובן המקורי אלא לבם לשמים, אעפ"י שהם בעצמם אינם תופסים בשכלם את השוואת הסתירה שבין האחדות והשילוש.[3]"

מבחינת הפולחן, לפרוטסטנטים אין כלל צלמים של השתחויה אלא רק צלבים שהם זיכרון בלבד. ואף הקתולים שיש להם צלמים אינם משתחווים לצלמיהם אלא הם נועדו ליצור הערצה לדמויות שהם מייצגים ולכן ייתכן שאין בפולחנם לצלמים אלו אין איסור ע"ז. ומכיוון שאין כאן איסור ב'קום עשה' ניתן לסמוך על היתרים אלו במקום איבה גדולה כל כך, ונסמוך על דברי הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן ואיסורי דרבנן הותרו במקום איבה.

"[סובלנות הפולחן של הנוצרים]

ז) בנוגע לקיום הפולחן שלהם, הנה בנוגע לפרוטסטנטים, מכיון שבאופן היותר גרוע אין אמונתם אלא אמונה של שיתוף, ואין להם אנדרטות בפולחנם, אלא השתי והערב בלבד וזה ברור שאינו אלא סמל לזכרון ולא נעבד, אבל גם הקאטולים ידוע לנו שאינם עובדים לאנדרטות בתור אלהות, אלא בתור הערצה לאישים שהתמונות מציירות, ואם כי ודאי שאנו מצווים להתרחק מלהכנס למקומות התפלה שלהם כשם שאסור לנו השיתוף, וכן כל אביזרייהו של השיתוף, להתרחק תכלית הריחוק, אבל כאן השאלה אם אנו מחוייבים למנוע את הפולחן הזה בכח במדינה היהודית, וכלפי זאת אני אומר שלא נחטא כנגד תורתנו הק' אם נסבול את קיומו, הואיל ואינו ברור שמוטלת עלינו מצוה זו מן התורה, וכיון שזה ספק, אפילו יהא זה ספק דאורייתא, בשעת הדחק גדול כזה לכל עם ישראל נסמוך על רבינו הגדול ז"ל שספק מן התורה לקולא, ואיסור שאינו של תורה מתירים מפני איבה, ועיין נוספות ונספחות, וכלום אפשר איבה גדולה מזו שתעלה חימה וקצף ושנאה עזה בכל מדינות הנוצרים, וג"כ שסוף סוף העבירה על מצוה זו היא בשוא"ת, לא בקום ועשה, וע"כ ברור לדעתי שאין כאן עון אשר חטא מצד הציבור בסבלם את הענין הזה, אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות."

על גבי נימוקים אלו הוא מסביר את מצבה המיוחד של מדינת ישראל שרשות האומות לקיומה מותנת בחופש פולחן לכל הדתות[4] ואם לא נתחייב לתת חופש זה לא נוכל לקבל מדינה או להמשיך לקיימה. ומכיוון שקיום המדינה הוא הצלת נפשות פיזית ורוחנית, ברור שעלינו להעדיף את המדינה בתנאי זה, ואפילו אם היינו נדרשים לאפשר קיום פולחן אלילי של ממש:

"רובו של הפרק הקודם לא הודגש כל צרכו המצב כמו שהוא, ולכל היותר בקשר עם הצעת הצד ההלכותי דברנו ע"ד החשש של איבה. ועתה הגיע הזמן להסתכל במצב כמו שהוא ממש ולבחון את ההלכה מתוך אותה ההסתכלות הריאלית. אנחנו לא כבשנו עד עכשיו ולא יכולנו לכבוש את הארץ כנגד רצונם של האומות ואפילו חלק ממנה. את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, עפ"י הסכמתם, ואין שום ספק שעד שיבוא משיח צדקנו נצטרך להגנתם עלינו כנגד ים של אויבים מדיניים מקיפים מסביב שידם תגיע גם לתוך המדינה, וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המושלימים והנוצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו.

ב) מעתה השאלה צריכה שתוצע בצורה, במדה מרובה, אחרת, מזו שבה הופיעה עד כאן לפנינו. נתנת לנו האפשרות לקבל מהאומות כח להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, אך בתנאים שנסבול בני דת אחרת, יהיו אפילו עובדי אלילים (ובלבד שאין עבודתם מפריעה את קיום המוסר הכללי ואת החוק המוסרי), שישבו בארצנו ויקיימו את הפולחן שלהם, ועכ"פ אם יקבלו את הנתינות של המדינה היהודית לא תושלל מהם הזכות לרכישת קרקעות ונכסי דלא ניידי. מה עלינו לעשות? להגיד לאומות : אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה, מפני שתורתנו הק' אוסרת על ממשלה יהודית להתיר הישיבה בארצנו לנוצרים ומכ"ש לעובדי אלילים, ונוסף על זאת היא אוסרת עלינו להרשות פולחנם בארצנו ואוסרת עלינו להרשות להם לרכוש קרקעות? דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תוה"ק. אפילו אם נניח שבקבלנו את המדינה בתנאי הנ"ל תעבור הממשלה היהודית עבירה כשתקיים אם התנאי, גם אז הייתי אומר שהעבירה נדחית מפני פק"נ של עם ישראל, בשים לב למצב האומה בעולם. ואם כי אין פק"נ עומד בפני איסור ע"ז ואפילו אביזרייהו, זהו בנוגע לישראל עצמם, אבל איסור הסבילות של פולחנם ואצ"ל האיסור של חנייתם בקרקע וכדומה, אין זה בכלל, ואין זה דוחה פק"נ של כלל ישראל, יתר ע"כ, הלא יש אופנים שבהם אפשר להתיר אפילו איסור תורה משום איבה, וכלום יש מצב יותר הולם היתר כזה מהמצב הנוכחי. נקל לתאר לנו מה תהא התגובה של האומות לגישה כזו הנ"ל מצדנו. אפשר מאד להגיד שיש כאן משום גרם סכנה לכלל ישראל."

על גבי זה טיעון ה'אונס' הוא מוסיף קומה נוספת: המצווה מוטלת על הציבור בהתאם ליכולותיו, ואם מראש המדינה נתנה בתנאים מסוימים הרי שמצווה לא חלה כלל.

"ג) ואולם אין אנו זקוקים להיתירים, לא על היסוד שמדינה יהודית היא בבחינת הצלת האומה ויש בכלל זה הכנת מקום מקלט לעת צרה, ח"ו, עד שיבוא משיח צדקנו, לאור הטרגדיה האיומה של גלות אירופא בימינו וכמעט לעינינו, ולא על היסוד שהדחיה בידים של ההזדמנות הזאת מפחד אותה העבירה, תכבה את גחלת התקוה בלב רוב האומה ותקעקע את בירת היהדות כולה, ובכגון זה עת לעשות לד', אלא אפילו אם זה היה נוגע לעובדי אלילים ממש, מעצם הדין אין כאן עבירה, לפי דעתי.

(א) המצוות הללו שהן מצוות ציבוריות, המוטלות לא על כל יחיד ויחיד אלא על הגוף השליט, על הממשלה היהודית באיזו צורה שתהא, שהכח בידה לקיימן, לא הוטלו לכתחילה אלא על העם היהודי הכובש את הארץ והמקבל את הסוברניות מעצמו, מבלי להתחשב עם הגוים. הרי זהו הרקע בתורה של אותן המצוות, ופשטות הענין מעידה על עצמה. אם כן איפוא בהעדרו של רקע זה, ובתנאי מציאות כזו שהמדינה ניתנת על מנת כך, אין חלות לאותן המצוות כמו שאין חלות לאותן המצוות בגולה, או אף בארץ ישראל כשאין ידינו תקיפה.^* וכלום אמר אדם מעולם שאסור לנו לישב בא"י בזמן שידם תקיפה, מפני שאסור להכניס עצמו באונס רחמנא פטריה? וממילא אין מקום לאמר שמוטב לנו שלא לקבל את המדינה היהודית מלקבל ולעבור על אותן המצוות, שמכיון שלא ניתן לנו להקים את המדינה העברית אלא בתנאים כאלה, באופן כזה לא נצטווינו, ומצוה אין כאן ועבירה אין כאן.

[היתרון שבהקמת המדינה אף כפי שמוצע עם בעיית המיעוטים]"

טעם נוסף: מכיוון שטעם האיסור הוא 'פן יחטיאו אתכם לי' ברור שעדיפה מדינת ישראל ובה מיעוטים נכריים מאשר שנמשיך לגור בין הגויים ולהיות מושפעים מהם

"(ב) שוב יש לנו להתבונן. הלא הטעם של המצוות הללו מפורש בתורה, פן יחטיאו אתכם, שלא נקבל השפעה מהם ומעבודתם, ומי זה לא יודה שיש סכנה של השפעה יותר גדולה מהגויים על היהודים כשהיהודים כבושים תחתם, בין בגולה בין בארץ ישראל, ממה שיש כשהיהודים אינם כבושים תחתם, ובמובן ידוע יש להם בתור אומה עליונות עליהם. ברור איפוא שעם ישראל במצב כזה שהם כבושים תחת יד הגוים, ואנו מדברים עכשיו מתוך ציור שהגוים שאנו דנים עליהם הם עובדי אלילים (לא מושלימים ונוצרים), ויש בידנו לשנות את המצב אך בתנאי של סבלנות במובן ולעיל כלפי אותם הגוים, שעלינו להשתמש בהזדמנות זו האחרונה[5]. עד בוא משיח בן דוד הרי "זיל בתר טעמא". הסכנה פן יחטיאו אתכם הרבה יותר גדולה עכשיו, ונמצא שבתנאים של מצב כזה, שינוי המצב ע"י ניצול אותה ההזדמנות לא רק שמותר אלא שהוא מצוה וחובה, שעל כרחנו אנו מתקיימים עכשיו במצב שרוחפת עלינו הסכנה של פן יחטיאו אתכם, ואם על ידי סבילת פולחן הגוים נפחית הסכנה הזאת הדרך שלפנינו פשוטה. מה תאמר שעכשיו אנו אנוסים, משא"כ במדינה היהודית נעבור ברצון, אין זה ברצון שא"א אחרת.

ג) כמו כן יש לנו להתחשב (א) עם העובדה שעי"כ ייגאלו שטחים רבים של הארץ הק' שעלולים ליפול לידי הגוים וע"י ניצול ההזדמנות ההיא יפלו בגורלנו ויהפכו לנחלת ישראל,(ב) שע"י כך תרום קרן ישראל וכבוד אלקי ישראל, כלומר מושג האלהות של היהדות יתרבה בעולם, ונמצא שיש כאן מצות קידוש ה' לעיני הגויים וזה ראוי לדחות את הלאוין ההם, הואל והמצוה ההיא כ"כ רבה וכ"כ דרבים."

יתירה מזו, במצב שבו קיום המדינה מותנה בהסכמת האומות הרי שיש כאן מעין 'שותפות' איתם, (שותפות שבה רוב הכח אצל ישראל ורק מיעוטו אצל נכרים) ותנאם בשותפות הוא לאפשר חופש פולחן. ממילא לא חלה עלינו החובה כלל, ולכן אף אם נחוייב לתת חופש פולחן לעובדי אלילים גמורים יש להתיר:

"(ד) מכל האמור יש לנו להתבונן עוד. הלא יסוד המדינה מעצמו הוא מעין שותפות. הרי זה כאילו ע"י תיווך ידוע באו גוים, נניח אפילו עובדי אלילים, לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרא על שמנו. כלום היתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המדה של מלכות ישראל כימי דוד ושלמה, של מלכות ישראל במובן של המלכות שהיתה עומדת להיווסד בכניסת ישראל לארץ כנען, שהיא התמונה המרחפת בכל הרקע של תורת משה בקשר עם אותם המצוות? הרי זה ענין אחר. בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נכרי בתנאים כאלה, המבטיח לשותף הראשון מדה ידעה של עליונות. השאלה איפוא יכולה רק להיות אם מותר לנו לעשות שותפות כזו. לכאורה יש כאן דמיון לכריתת ברית. וכבר נפסקה הלכה שאין כורתין ברית לעכו"ם, רמב"ם פ"י מהלכות עכו"ם, אבל זהו רק דמיון כוזב. שם הוא ענין של אחת משבע האומות שעשו ישראל עמם מלחמה שאסור לכרות עמה ברית ע"מ להניחה לעבוד עבודה זרה בא"י. כריתת הברית כוונתה מין חוזה הדדי שהנכבש מקבל ג"כ תמורה עבור כניעתו, כלומר שיכול היה להמשיך את המלחמה, וגם אחרי הכיבוש והדיכוי ההחלטי יכול הוא ג"כ להציק במחתרת ולהתמרד. ואעפי"כ זה אסור בקשר עם שבעת העממים, אבל משמע שעם שאר אומות אין זה אסור. וכגון כששבו בימי זרובבל ומצאו אומות זרות עובדות כו"ם בארץ והיו נלחמים אתם והיה צריך להמשיך זמן רב במלחמה כדי לדכותם כלה, וגם אז היה הדבר נשאר במצב מסובך וקשה, מכיון שאלו לא היו מז' האומות היה מותר ליהודים לכרות אתם ברית, וק"ו ששותפות כהנ"ל שציירנו שהיא מותרת, לפי שידנו על התחתונה ובלי רצון האומות בדרך הטבע א"א לכבוש אף חלק מן הארץ. ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל אוסר להרשות אף לגוים שלא מז' האומות, כשעובדים אלילים לשבת באר"י, מ"מ בנוגע לכריתת ברית איננו מרחיב את המסגרת ומגביל האיסור לשבע האומות."

לסיכום הוא אומר שמותר לישראל להכנס בהקמת המדינה אפילו אם היינו נדרשים להכניס עובדי אלילים של ממש. אמנם בפועל הוא אומר שאינו יודע האם גויים רלוונטים כגון ההודים הסינים והיפנים הם עובדי ע"ז בשיתוף או לא. בנוסף הוא מדגיש שמדינת ישראל כן תאכוף תועבות מוסרית על בני דתות אחרות (כגון שריפת האלמנה במות בעלה) וכפי שנוהגים עמים אחרים כגון הבריטים.

"וק"ו במצב כזה שהיה מותר לישראל לעשות שותפות בזאת שהיא לטובת קיומנו, אפילו אם הגוים שהם נושא הדיון הזה היו עובדי אלילים ממש, ומכש"כ שהם מושלימים ונוצרים. אינני יודע אם השאלה של רשיון לגוים בלתי נוצרים ובלתי מושלימים לבוא להתישב בארץ, לפי מדת חוקי ההגירה בלבד, תעלה על הפרק בעתיד הקרוב. הגוים התרבותיים שאפשר לחשוב עליהם בקשר עם זה, הם ההודים, הסינים והיאפנים, ובנוגע להם עדיין איננו ברור לי שאפילו אלה אינם עובדים בשיתוף, כי לא למדתי כראוי את דתותיהם ודרכי הפולחן שלהם. אבל אפילו אם יש להם דין של עובדי ע"ז ממש, מכ"מ אם גם הם יוכללו בשטח הדרישה לדימוקרטיות במדינה היהודית מצד האומות המאוחדות, חושבני שלא יהא קושי שא"א להתגבר עליו מצד חוק תוה"ק במסיבות ובמצב הנוכחי של עם ישראל, ובלבד שלא יורשו לעשות מעשי תועבה ואכזריות במדה שיעליבו את רגשי המוסר הכלליים, וכגון התועבה של עמי הודו בנימוס של דתם שהאלמנה עולה על המוקד אחרי מות בעלה, וכדומה. ודאי שכל תועבה שהמשטר הבריטי אוסר על ההודים בארצם הם, אנו נאסור על ההודים והדומים להם מהסינים והיאפנים בארץ קדשנו אנו, ומי שלא יציית ענוש יענש וגרוש יגרש כלה מן הארץ."

הרב עובדיה יוסף – תורה שבעל פה כא עמ'

בתשובתו הידועה לגבי מסירת שטחים, משתמש הרב עובדיה בטענות כעין טענותיו של הרב הרצוג, לפיהן אנחנו מוגבלים מגירוש הכנסיות בארץ, כדי להוכיח שאין בגדר כיבוש ישראל היום כיבוש גמור שעליו ציוותה התורה אפילו לפי הרמב"ן:

"ועוד יש מקום לומר שאפילו אם תמצא לומר שלדעת הרמב"ן כיבוש ארץ ישראל והחזקתה אף בזמן הזה מצות עשה מן התורה היא, מכל מקום בכיבוש שלנו שאין לנו שליטה מלאה על כל הנעשה בארץ ישראל לא נחשב לכיבוש גמור שציותה עליו התורה. וכמו שכתב הגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו חלק יו"ד סימן סו שעיקר המצוה אליבא דהרמב"ן אינה אלא כשהירושה והישיבה היא כאדם העושה בתוך שלו וזוהי המצוה בכיבוש ארץ ישראל שתהיה תחת חזקתינו וירושתינו ולא על ביאה ריקנית של עתה ע"ש. והרי בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את המיסיון ושאר עובדי עבודה זרה כפי שמצוה עלינו התורה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ואפילו הכנסיות של עבודה זרה שלהם על עומדם יעמודו ומוגנות על ידי השלטונות ואיז פוצה פה וכל זה מיראת אומות העולם וברור שאין זה בכלל מצות כיבוש שעליו ציותה עלינו התורה ולכן אין עלינו להסתכן על החזקת שטחים כאלה."

הרב ישראלי – חוות בנימין יג

הרב ישראלי בחוות בנימין יג (אות ו) משיב על טענות הרב עובדיה, וביניהן לטענה זו. הוא מוכיח מלשון הראשונים שמצוות כיבוש הארץ היא גם כשאי אפשר לעשותה באופן שלם מפני ש'אין יד ישראל תקיפה', ועל כרחנו אין הכוונה למצב של פיקוח נפש ממשי. כמו כן, אף המדינות החזקות ביותר מעדיפות לציית לחוק הבינלאומי על מנת למעט במלחמות. בנוסף הרב ישראלי כותב שעל פי דברי הסוברים שהנצרות אינה אסורה לבני נח מסתבר שאין חיוב להרחיקם מן הארץ.

"עוד כתב הגרע"י בזה:

שעיקר המצוה אליבא דהרמב"ן אינה אלא כשהירושה והישיבה היא כאדם העושה בתוך שלו … והרי בכיבוש שלנו היום, אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם וטירותם. ואפילו את האומות העובדות ע"ז אין בידינו להזיזם ממקומם … ואפילו הכנסיות של ע"ז שלהם על עמדם יעמודו … וכל זה מיראת אוה"ע. וברור שאין זה בכלל מצות כיבוש, שעליו ציוותה התורה לפי דברי הרמב"ן…

…אך הן הרמב"ן דיבר על מצות הכיבוש שקיימת בכל הדורות, וחייב בה גם כל יחיד מישראל. האם אין זה אומר, שאין פגם בכל אלה שלא ייחשב כאדם העושה בתוך שלו? ומהו זה הפגם שאין אנו מגרשים הערבים, והם יושבים לבטח "בחצריהם וטירותיהם", וכי ברצוננו להתנכל להם? הרי אין אנו מעונינים אלא שישבו בשקט, ויקבלו עליהם החובות שישנם על כל אזרח במדינה!

והרי כבר פסק הרמב"ם (פ"ו מע"ז) שאין האיסור של ישיבת עכו"ם במדינה אלא כשיד ישראל תקיפה. ופירוש הדברים "שאין היד תקיפה" הוא, על כרחך – לא משום סכנת נפשות, כי זהו דבר שאצ"ל הוא, והוא פטור בכל המצוות. אלא הכוונה, שהתנהגות זו נחוצה למען אפשרות קיום יחסים נורמליים עם עמי הסביבה, וכן שלא לתת פתחון פה לגויים במדינותיהם, נגד היהודים היושבים בארצותיהם. א"כ אין כיום חיוב זה, של גרוש נכרים מתוכנו.

ובכלל, לא מובנת טענה זו. דברים אלה מעוגנים הם בחוקים בינלאומיים, וכל אומה, ואפילו המדינות החזקות ביותר, מעונינות בקבלת הסכמה כללית, למען המעיט עד כמה שניתן מלחמות מן הארץ בין מדינה ומדינה ובין עם ועם. והאם עי"ז תפגם עצמאות המדינות כולן בכל מקום שהם, עי"ז ששומרות בקפדנות על קיום החוק הבינלאומי? אתמהה, ומכאן תשובה גם לטענה על שאנו נמנעים מלבער מקומות ובנינים של ע"ז. שכ"כ החינוך (מצוה תלו): "…שמצוה עלינו לאבד שם ע"ז, אם יש כוח בידינו". אבל אין אנו חייבים לרדוף אחריה ולאבדה, אלא בזמן שידינו תקיפה על עובדיה.

ונוסיף עוד, שלפ"מ שהביא רמ"א (או"ח סי' קנו בשם הראשונים) שבני נח אינם מצווים על השיתוף, והללו כולם הרי מודים בבורא עולם, וממש"כ החינוך הנ"ל נראה, שביעור ע"ז תלוי בחיוב ביעור עובדיה, ולפי הרמ"א, הרי אין על עובדיה בשיתוף תורת עובדי ע"ז, ואם כי יש מהאחרונים שחלקו ע"ז, והבינו אחרת דברי הראשונים, אין לדחות בקנה דעת הרמ"א, והני דס"ל כוותיה…"

הרב ד"ר זרח ורהפטיג – היחס למעוטים הדתיים במדינת ישראל

הרב ד"ר זרח ורהפטיג (שימש כשר הדתות בשנים תשכ"ב-תשל"ד) כתב מאמר שלם בנושא זה בשם 'היחס למעוטים הדתיים במדינת ישראל' שיצא בתוך חוברת בשם 'בעיות דת ומדינה' בשנת תשל"ג.

בפתיחת המאמר הוא מדגיש שהמטרה העיקרית שלו היא לשלול גישה השוללת תמיכה כזו מכל וכל ולא לחתוך את ההלכה ב'סכין חריפה'.

"התמיכה הממשלתית שמשרד הדתות מושיט למוסדות דת שאינם יהודיים מעוררת בחוגים מסויימים תהייה. נשאלתי לא פעם: הכיצד אתם כיהודים דתיים תומכים בדחות אחרות. האין בכך אבק של עבודה זרה?

אין בכוונת המאמר דלהלן לחרוץ דין מבחינת ההלכה כי אם להתוות קו מבחינת הגישה אין דבר מנוגד יותר לאופי ההלכה מאשר ההכללה. כלי זינה של ההלכה הם הניחוח וההפרדה. בסכינא חריפתא שבידה היא חותכת גוזרת את הדין בכל מקרה לגופו ולפי עניינו גם בנידון שלנו יש לחת להלכה לומר את דברה בכל מקרה לגופו ולא להקדים אותה, כביכול, בפסילה טוטאלית של הנושא מכל וכל. כנגד גישה פסקנית פסלנית זו מכוונים הדברים דלהלן."

ראשית הוא מראה באריכות[6] כי בעיית קיומם של מיעוטים דתיים הייתה כבר בימי חז"ל, והוא קובע כמסקנה כללית שחז"ל שאפו לקיום חיים תקינים עם אוכלוסיות אלו:

"הנכון הוא שכבר בימי קדם מראשית צעדי האומה הישראלית על במת ההיסטוריה ניטל עליה להתמודד עם בעיות של מיעוטים דתיים או לאומיים… עקב מציאות זו אנו מוצאים במשנה ובגמרא כמה וכמה הלכות שביסודם מונחת הדאגה ליחסים תקינים עם המיעוט הנוכרי: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, מבקרין חולי נוכרים וקוברין מתיהם – מפני דרכי שלום (גיטין מא א וראה בתוס' ישנים שבת יט א הרחבת המושג גם לשטחים אחרים).

מקבלים מהם קרבנות נדרים ונדבות (נזיר סב, א) וכן מתנות לבדק הבית (ערכין ו, א) ובתנאים מסויימים מקבלים מהם אף צדקה משום שלום מלכות (בבא בתרא י, ב) – כל אלה הן בעיות שצמחו על רקע קיומו של מיעוט נוכרי, מציאות שהיתה בבל הדורות ואין להתכחש לה או להתעלם ממנה.

נמצינו אפוא למדים כי מעולם לא היתה בהלכה מגמה להרע את היחסים עם המיעוטים הנוכריים שבתוכנו כי אם אדרבא היתה דאגה לתקנתם ליצור רקמת יחסים של קיום הדדי בכבוד אף כי לא מתוך קירבה יתרה."

מכאן הוא מונה מספר נימוקי קולא באיסור 'סיוע לדבר עבירה' במימון דתות אחרות: א. לא ברור שהדתות הן ע"ז. ב. להלכה הסכמת רוב הפוסקים שאין היום איסור לפני עיוור אלא במידי דתקרובת. ג. הנכרים יכולים להשיג את הצרכים גם בדרכים אחרות ולכן אין בכך משום לפני עיוור. ד. מותר להשתתף בשמחת גויים שמכירם 'מפני שהוא כמחניף להם'. ה. הגויים שותפים בתשלום המיסים וממילא זכאים להנות בהם בשווה (אף אם חלקם במיסים קטן מחלקם באוכלוסיה).

"א. ראשית יש לפקפק בדבר אם האיסור הוא בכלל רלבנטי לנושא דידן, כי המוסלמים ודאי שאינם עובדי ע"ז והנוצרים אולי יש בדתם משום שיתוף ע"ז. (עיין תוס' ע"ז ב א ד"ה אסור שצידדו בדבר לכאן ולכאן)

ב. בדבר האיסור לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן הסכימו רוב הפוסקים שכיום אין האיסור נוהג למעשה אלא רק במידי דתקרובת אף כי הגיעו לכך מתוך הנחות שונות… מכל מקום כך היא רהיטות לשונו של השו"ע יור"ד קנא שאין לאסור משום לפני עוור שהוא הטעם התופס גם כיום אלא רק במידי דתקרובת ולא כבנושא דידן שמדובר באמצעים תקציביים.

ג. גם במידי דתקרובת העלה הש"ך (ביור"ד שם סק"ו) כי דבר מוסכם הוא על דעת כל הראשונים שאין איסור לפני עוור לגבי נוכרי אפי' מדרבנן אלא רק בקאי בתרי עברי נהרא דהיינו שהוא ממציא לידי הנוכרי אפשרות כזו שהוא בלתי נתנת להשגה כלל בלעדיו.

ד. מן הענין הוא לציין גם את דברי הירושלמי, שנאמרו כהסתייגות בדין האמור במשנה דאסור לשאת ולתת עמהם וכו', כדלהלן 'במה דברים אמורים, בנכרי שאינו מכירו אבל בנכרי שמכירו – מותר, מפגי שהוא כמחניף, ותניא הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם" אין ספק כי המיעוטים הדתיים הם ביחס לשלטונות המדינה בגדר "נכרי שמכירו".

ה. דבר נוסף שיש להביא בחשבון, הוא שבעצם הממשלה אינה נותנת משלה אלא גובה מסיס מהאוכלוסיה ומחלקת אותם לפי הצרכים, ומאחר שהיא גובה מסים מלא יהודים כיהודים ממילא ניטל עליה והיא גם רשאית על פי דין לחלק אותם אף לשאינם יהודים לפי צורכיהם יהיו אשר יהיו. ואין לומר בכגון זה שהחלוקה לנוכרים לצורכי דת שלהם תהיה מותרת אד ורק כשהיא ביחס שווה למה שגובים מהם אלא מכיוון שנשתתפו כולם בקופה אחת, יד כולם שווה בקופה זו לפי הצרכים…ועיין בשו"ת דעת כהן למרן הראי"ה קוק זצ"ל סי' קלב שהסיק מכאן כי מפרנסים עניי ישראל מקופה זו גם אם פרנסתם מרובה על מה שהטילו לכיס עשירי ישראל. כן יש לזמר גם בנידון שלנו בו זכותם של הנוכרים לסיפוק צורכי דת שלהם, בגין השתתפותם בתשלומי מסים וכן ההיתר שנובע מזה אינם מוגבלים."

לאחר מכן הוא מציין באופן כללי את הרגשות היהודיים שאחרי הסבל שעברנו בגלות רגישים יותר למיעוטים אחרים. וכן את הפתעתו לטובה מכך שלמרות שהיהודים סבלו מאוד מהגויים הם גילו אליהם סובלנות. (פרט לנוגע למיסיון שאכן נאסר בחוק)

משם הוא ממשיך לתיאור המצב המעשי ולראשי הפרקים של היחס למעוטים כפי שהוא בא לידי ביטוי בישראל. ומציין 5 נקודות: א. חופש דת מוחלט כולל החופש להמרת דת. ב. חופש לחינוך דתי כרצון האב (אם כי לא תמיד הוא ממומן על ידי המדינה). ג. סיפוק צרכי דת לכל הדתות, אם במימון ישיר ואם בניכוי מיסים. ד. כיבוד האוטנומיה של מנהיגי כל דת להלחליט לגבי דתם שלהם. ה. שמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות.

"א. חופש דת לרבות כאשר זה בא לידי ביטוי אקסטרמי בחופש המרת הדת. בלא הרבה מדינות בעולם קל להמיר את הדת כמו בישראל. העדפנו ללכת בדרך הקשה של מאבק קונסטרוקטיבי במיסיון מאשר להתנקש בעקרון זה ולאחוז באמצעים תחוקתיים שממילא לא היו מועילים הרבה.

ב. חופש מתן חינוך לפי הדת שהאב רוצה בה. דבר שאין צריך לאמר כי יש להבחין בין חופש זה לבין הבטחת החינוך הדתי על ידי המדינה שבזה ייתכן כי היו הפליות. אבל היה בכל התקופות חופש מלא למתן חינוך דתי ע"י הגורמים הדתיים כשהם לעצמם.

ג. סיפוק הצרכים הדתיים לבני כל דת לפי דרישתם בענין זה מתחלקים בני המיעוטים לשני סוגים המוסלמים והדרוזים מצד אחד הנוצרים והבאהיים מצד שני. לראשונים אנו מספקים את צרכיהם הדתיים בדרך תקציבית, פחות או יותר לפי אותה המתכונת שאנחנו מספקים ליהודים לרבות החזקת בתי הדין שלהם שהם מבוססים על חוק… ועזרה בבניית מסגדים ובהחזקת האימאמים המואזינים ושאר המשמשים.

לעומת כן, הנוצרים שהם יותר משלשים סקטות, והבאהים שהם סקטה נפרדת, הם לא נזקקים לעזרה הכספית שלנו. הסיוע שהם מקבלים מאתנו, מתבטא בהחזרת מכס ובפטור ממסים… מלבד זה מושיט לחם המשרד כל עזרה אדמינסטרטיבית הנדרשת על ידיהם.

ד. כיבוד האוטונומיה הפנימית של כל דת ודת באופן עקרוני אין המדינה מתערבת באוטונומיה הפנימית של הדתות, אם כי לפעמים היא מחוקקת חוקים כדי להסדיר אוטונומיה זאת, אין הדבר נעשה אלא רק לפי דרישתה של הקהילה הדתית המעונינת בכך ובעצה אחת אתה…הוא הדין גם לגבי לא יהודים. בוועדות למנוי קאדים וקאדים מדהב דאגנו לכך כי החוק יבטיח רוב בועדה לראשי אותה דת. כמו כן, אנו מכירים בסמכותם האוטונומית האישית של בתי הדין הנוצריים.

ה. שמירה קפדנית על המקומות הקדושים לכל הדתות …"

לאחר מכן הוא מסכם ומסביר שישנו דווקא יתרון בכך שהאחריות על הדתות האחרות היא בידי יהודי דתי שכן הוא זוכה לאמון הן מהרבנים והן מראשי הדתות האחרות. כדוגמא למקרה מוצלח הוא מספר על פתרון בעיית המיסיון כאשר עם הזמן הנוצרים למדו לכבד את העמידה של מדינת ישראל כנגדו (אף שזו מצווה עיקרית בדתם).

"והא ראייה בעיית הנצרות והמיסיון. לעתים היה דומה כי הנה תבוא בעייה זו לכלל התפוצצות מסוכנת, שהרי ככל שמובן מאליו שלא ייתכן מצדנו שום ויתור בנושא זה, ולעומת זאת היתה מקובלת אצל הנוצרים התפיסה כי דבר זה הוא בנפש דתם…אולם לאחר לאמץ הסברתי ממושך במשך שנים שוכנעו ראשי הדת הנוצריים והם מבנים עתה כי יש להבחין בין נצרות למאמיני הדת הנוצרית, לבין מיסיון בקרב יהודים. הם הסתגלו למחשבה כי פעולת המסיון מתקבלת ע"י הצבור היהודי כהתקפה החורגת לתור תחומה של היהדות ועל כן הוא מתגונן וימשיר להתגונן בכל האמצעים הלגיטימיים שיעמדו לרשותו."

הרב אבינר – שאילת שלמה ג' יו"ד קצ

הסתמך על היתרו של הרב הרצוג אותו הציג כסמיכה על דעת התוס' ביחס לנוצרים משום איבה.

"שאלה כיצד ניתן לתת כסף לכנסיות ומנזרים בארץ ישראל על ידי משרד הדתות בזמן שיש ציווי להשמידם. ואם זה כורח לאומי האם לא צריך להילחם נגד זה ולמצוא פתרון לבעיה?

תשובה: לפי הרמב"ם הנצרות היא עבודה זרה (הלכות עבודה זרה ט ד) דעת התוספות מתפרשת שעבודה זרה בשיתוף אינה אסורה על בני נח (תוס' סנהדרין סג ב ש"ך יו"ד קנא ס"ק) לפי הגריא"ה הרצוג אפשר לסמוך על דעה זו ולסבול פולחן של נוצרים בארצנו בשעת הדחק כדי לא לעורר איבה…

הדינים שקשורים לסכנה נכתבו על עובדי עבודה זרה פראים ורוצחים אבל אם הם אנשים מתורבתים והגונים אין צורך להיזהר וכגון זה כבר כתב המאירי בכמה מקומות בבא קמא קיג ב."

הרב זאב שמע – מימון כנסיות על ידי מדינת ישראל

במאמר 'מימון כנסיות על ידי מדינת ישראל' (אמונת עתיך עמ' 142) הרב זאב שמע מונה מספר נימוקים להקל ומספר נימוקים להחמיר:

טעמי האיסור: מכיוון שהנצרות היא ע"ז יש חובה שלא להנות ע"ז מנכסינו, ואף לדעת רוב הפוסקים הסוברים שנצרות היא ע"ז בשיתוף שלא נאסרה לבני נח, מכל מקום יש אומרים שאין לישראל לסייע לנכרי העובד בשיתוף:

"בשו"ת 'מטה לוי' (או"ח ב סי' כח) דן בשאלה אם אסור ליהודי לתרום כסף לכנסייה. לאחר שהסיק שלהלכה אין איסור לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף – על פי שיטת הרמ"א הנ"ל – כתב: "דכיון שבני נח אינם מצווים על השיתוף, ואנן לא מוזהרים אלפני עור בזה כדעת ר"ת והרמ"א, אין זה דומה אלא להא דמחזיקין בדברים את מי שאינו ישראל העובד את שדהו בשביעית…" ברם, בשו"ת 'מלמד להועיל' (ח"ב יו"ד סי' קמח) חלק על ה'מטה לוי', למרות שגם הוא סבור כי עבודה זרה בשיתוף אינה אסורה לגוי…לדידו, אמנם לגוי מותרת עבודה זרה בשיתוף, ולכן גוי יכול לתרום לבניין כנסייה, אך מכיוון שעל ישראל נאסרה עבודה זרה בשיתוף, לכן כל תרומה של ישראל לבניין הכנסייה הרי היא כמהנה עבודה זרה. דברים דומים כתב גם בשו"ת 'בנין ציון' (סי' סג) .

ולכן לכתחילה ודאי יש להחמיר."^[7]

על היתרו של הרב הרצוג הוא מעיר (בהערה 3) שתי הערות: הראשונה היא שייתכן והיום המצב הוא שונה[8]. השניה היא שאף אם יש צורך מעשי במימון הכנסיות חשוב לדעת מהי האמת העקרונית.

"הרב הרצוג מבסס היתר זה על 'מעין שותפות' שקיימת לכאורה בין ישראל לבין האומות בהקמת המדינה. אמנם יש מקום להעיר על כך שתי הערות: 1) דברים אלו נכתבו בשנות הקמת המדינה כאשר היה ברור שהקמת המדינה מבוססת על החלטת האו"ם, וממילא עם השותפות עימה, ברם, מאז עברו הרבה שנים וידוע שמדינת ישראל בהחלטות רבות אינה נשמעת למועצת האו"ם ואם כן קשה לומר שמדינת ישראל רואה את האומות כשותפים מתמשכים להקמת המדינה. 2) גם אם נקבל את הנחתו של הרב הרצוג הדיון פה הוא בהנהגה הנכונה לכתחילה וכפי שכותב הרב אלישע אבינר במאמרו 'מעמד הישמעאלים במדינת ישראל לפי ההלכה', תחומין, ח תשמ"ז, עמ' 362: 'לית מאן דפליג שיש להתחשב בשיקולים של 'דרכי שלום' ו'איבה' אולם הם מציגים אילוצים שונים. חייבים אנו להפריד הפרדה מוחלטת בין הנהגה של לכתחילה אליה עלינו לשאוף לבין הנהגה של דיעבד. מחוייבים אנו להתחשב באילוצים שונים אבל יחד עם זה עלינו להדגיש מה הם העקרונות היסודיים על פיהם אנו רוצים לבנות את החברה, כדי שהם לא יטשטשו או ישחקו, זוהי המטרה לשמה נכתב המאמר'."

הוא מציע לומר שאולי ההיתר הוא מכוח חוק המדינה שמחייב לתקצב באופן שוויוני, אך דוחה זאת שאין כוח לחוק המדינה נגד ההלכה

"לאור זאת יש לשאול האם יש למחויבות זו משמעות הלכתית, ובפרט כאשר היא נוגדת לכאורה את ההלכה. הרב בניהו שנדורפי במאמרו 'סמכותה של הנהגה תורנית ביחס לתקנות אזרחיות', מונה פוסקים רבים שסבורים כי 'חוקי המדינה תקפים, זאת מדין תקנת הקהל, ולמרות שאין הסכמת אדם חשוב'. ואולם נידוננו שונה שכן מדובר בחוק שמחייב את המדינה לפעול – לכאורה – בניגוד להלכה."

אמנם הוא כותב טענה להיתר שכיוון שבדר"כ הנוצרים יכולים לבנות את הכנסיה גם בלא עזרתנו אין כאן איסור גמור, ומכל מקום טוב להתנות להמימון ילך לדברים שאינם ע"ז באופן ישיר.

"יש מקום להתיר למדינה לממן בניית כנסיות – אפילו אם נניח שנצרות מוגדרת עבודה זרה – על פי דברי הגמרא בנדרים (סב ע"ב): "רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה לבי נורא. א"ל רבינא לרב אשי האיכא לפני עור לא תתן מכשול! א"ל, רוב עצים להסקה ניתנו"…וכך נפסק ב'שלחן ערוך'.[9] בשו"ת 'בני בנים' (ח"ג סי' לו) דן בפשרן של המילים 'והמונע יצליח': ..וכן כתב שו"ת 'עטרת פז' (ח"ב יו"ד סי' ב)…לפי זה נראה, שבדרך כלל אין איסור למדינת ישראל לתמוך תקציבית בבניית כנסיות, משום שברוב המקרים הנוצרים יכולים לממן זאת גם ללא עזרת המדינה. עם זאת, ככל שהדבר אפשרי, נכון להתנות את התקצוב בהפנייתו לתועלת ציבורית, לא פולחנית."

אמנם הוא מעלה צדדים לומר שבמדינת ישראל ובארץ ישראל יש להחמיר יותר מדברי הפוסקים ביחס לסיוע לבניית כנסיות בחו"ל: שכן ייתכן והאיבה במדינת ישראל היא פחותה, וכן חומרתה של ע"ז בשיתוף בא"י חמורה יותר וכמו שכתב היעב"ץ ורמז הרצי"ה[10]:

"ההיתרים השונים שניתנו לעיל לתרום לבניית כנסיות (פרק ג) התייחסו להקמת כנסייה בחוץ לארץ, ובחלק גדול מהתשובות אחד מהסניפים להיתר מבוסס על חשש איבה ומשום דרכי שלום. השאלה היא אם חששות אלו רלוונטיים במדינת ישראל – האם מדינת ישראל צריכה לחשוש שאם לא תתמוך בהקמת כנסיות, הדבר עלול ליצור איבה מצד תושביה הנוצריים של המדינה שתשפיע על מצבה המדיני והביטחוני, כמו גם מצד נוצרים ברחבי העולם, שעלולים לפגוע ביהודים בחוץ לארץ בשל כך. היבט נוסף שיש לתת עליו את הדעת: גם אם נצרות היא עבודה זרה בשיתוף ואינה אסורה לבני נח, שמא בארץ ישראל דבר זה – לכל הפחות – אינו ראוי. בהקשר זה כתב רבי יעקב עמדין (מור וקציעה סי' רכד): 'וכן הארץ נחלת ה' היא, צבי לכל הארצות, מורשה לעם ה', ומיוחדת למקבלי עול מלכותו בלבד, ואינה סובלת עובדי אלילים להתיישב עליה, על כן הקיאה עובדי ע"ז ממנה. וגם אחר שגלו ישראל, שממו עליה אויבינו, כמ"ש בתורה (ויקרא כו, לב) ובמלכים (ב' יז, כו) בגרי האריות שהיו הורגין באשר לא ידעו משפט אלהי הארץ, משא"כ בשאר ארצות, כשם שלא נצטוו יושביהן על השיתוף כך אין צריך לבקש על עקירת ע"ז מהן, דהא בהא תליא ודאי.'

…אגב כך יצוינו דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק (להלכות ציבור, כרוז רג) שבדיון אודות שימוש בתאריך לפי הלוח הנוצרי, סבור שאיסור עבודה זרה בארץ ישראל חמור יותר: "…שגם אם הגויים אינם מוזהרים על השיתוף, אמנם אלינו לישראל יש בזה איסור, ועל אחת כמה וכמה בא"י.""

בסיכום הוא מעלה שוב את צדדי הקולא (שהנוצרים יכולים לבנות את הכנסיות לבד וחשש איבה) וצדדי החומרא (שאולי בארץ שייך פחות חשש איבה, ומאידך יש להחמיר יותר בע"ז בשיתוף לגויים):

"ניתן לבסס היתר לתקצוב בניית כנסיות על ידי מדינת ישראל, על הטיעון הבא:

עיקר האיסור הוא כאשר בניית הכנסייה אינה יכולה להיעשות בלא תקצוב המדינה. במרבית המקרים לא זה המצב, וכנסיות יכולות להיבנות גם ללא תקציבי מדינה. כך מעיקר הדין, ועם זאת, ייתכן שבמדינת ישראל יש מקום להחמיר ולא לתקצב, משני נימוקים:

א. ההיתרים ניתנו בחוץ לארץ והם היו מבוססים על חשש איבה ומשום דרכי שלום, יש לבחון מה המשמעויות של חשש איבה ביחס לאדם פרטי הגר בחוץ לארץ מול חשש איבה למדינה, ובאילו דרכים המדינה יכולה להתמודד איתם.

ב. יש הסוברים שמימון עבודה זרה בשיתוף בארץ ישראל חמור יותר מבחוץ לארץ."

ארחותיך למדני ח, קמט

נשאל כיצד ניתן לשלם מיסים למדינת ישראל או לכל מדינה המממנת גם ע"ז שכן קי"ל שבדאורייתא אין ברירה הרי שכספו של היהודי משמש לשם ע"ז. תשובתו היא שכיוון שהממון ניתן לאחר שוב אין כאן 'ברירה' ואין הישראל עובר על העבירה. ואף לפני עיוור אין כאן מפני שלפני עיוור אינו מתקיים בדברים שיש ספק אם ישמשו לע"ז. ומאותה סיבה עצמה אף ביחס לאנשי הממשלה היהודים אין חשש שהרי הם מקבלים כסף סתם שלא ברור שילך לע"ז.

"שאלה: איך מותר לשלם מסים אם הממשלה משלמת כספי מיסים אף לע"ז? תשובה לכבוד הרה"ג אלישיב אדרעי שליט"א כתב כת"ר קיי"ל שבדאורייתא אין ברירה… עוד ידוע הוא שבעווה"ר מדינת ישראל משלמת כספי מיסים גם לעבודה זרה כגון משרד הדתות מתקצב גם כנסיות וכד' לפ"ז כיצד ניתן לשלם מיסים למדינת ישראל או למדינה בחו"ל כאשר בדאורייתא אין ברירה. וידוע הנוב"י ועוד פוס' הו"ד בשו"ת יבי"א ח"ב יו"ד י"א אות ד' שנצרות הינה ע"ז…

תשובה:… לא שייך לומר דין ברירה בנד"ד שזה שייך רק כשהממון עדיין שלו אבל אם הוא כבר נתן ממונו לאחר ושוב אין הממון שלו ממילא שאין הממון שייך אצלו והוא אינו עובר על איסור אם האחר עושה עבירה באותו הממון … אבל בנד"ד כשהוא משלם את המס שוב הממון הוא של המששלה ואין לו שייכות בממון זה ואם הממשלה עוברת על איזה איסור בממון שהוא כבר נתן להם אז אין לו אחריות על זה כיון שעכשיו אין הממון שלו.

מ"מ אף שהוא אינו עובר על העבירה עצמה מ"מ עדיין יש לדון אם הוא עובר על לפני עו.ר כתב מרן בי"ד ס"קנא א, דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר. ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם …וכל חשש איסור כאן הוא רק משום לפני עור וכמ"ש רש"י בע"ז יד. "אלפני מפקדינן על לפני עור אנו מצווין שלא ליתן מכשול בדבר האסור לו וכל הני דאסרינן לזבוני להו משום לפני עור לא תתן מכשול דבן נח מוזהר על עבודת כוכבים" ולפי זה כשיש ספק אם מה שהוא מוכר לעכו"ם הוא לעבודת ע"ז או לא אז מותר למכור אותו דבר וזה מ"ש מרן "ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם"… וממילא שאין הישראל עובר על איסור ע"ז אלא רק נשאר החשש של לפני עור ובזה כשיש ספק אם אותם דברים הם לעבודת ע"ז או לא אין איסור… …ואף אין כאן חשש של לפני עור אם אנשי הממשלה הם ישראלים ואין לומר שהוא מסייע אותם לעבור על עבירה כשהם נותנים ממון זה לע"ז שהרי אף בזה י"ל שכיון שאין ניכר בגוף הממון שהוא לעבודת ע"ז ממילא אין איסור של לפני עור כשהישראל משלם את המס לממשלה וזה דומה ל"ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם"."

קטעי ביקורת לדוגמה

שאלת מימון הכנסיות משמשת פעמים רבות בידי המתנגדים למדינה כדי לנגח את החרדים והדתיים המשתפים פעולה עם המדינה. מצורפות כמה דוגמאות:

האדמור מסאטמר ב'המאור' שנה תשעית קונטרס ח עמ' 5

"והצליחו מעשי בעל-דבר שגם כמה מאלו המכנים עצמם כרבנים ודתיים התמכרו להם בכל נפשותם ועוזרים להם למילוא שאיפותיהם הכפרניוה ומשעבדים עצמם לע"ז והרי פסק הרמב"ם בפ"ג מהלי עכו"ם שגם המנשק והמגפף והמכבד והמרבץ הוא ג"כ מעובדי ע"ז וחייב על עבודתו זו ומכל שכן בעלי משרד הדתות שמחזקין ע"ז בידים."

א' ירושלמי. החומה, קובץ מאמרים של אנשי נטורי קרתא, כרך יח עמ' 44 באוצה"ח)

"עתוני הציונים מודיעים בתרועות גיל על ההשתתפות הכבודה של ראשי צבא הציוני ומפקדיהם הראשיים בטכס תפילות החגיגיות של חגא הנוצרית מפליאים בעיקר את הסדר והכבוד הלאומי שיש להם בזה וככה מחדירים רוח הזוהמה של הנצרות לתוך לבותיהם של יהודים חלושי היהדות בראותם את הכבוד שמשתבחים בה לעשות להכומרים והאיך שמחשיבים כל צעד של כומר זה או משומד זה עד שכל המדינה הועמדה על רגליה.

פעם היתה עבודה זרה זו בתפקיד משרד הדתות (המשרד החולש על כל הדתות עכ"ל) והם טיפלו לפאר ולרומם את הכנסיות והמנזרים אבל כעת נכנס גורם נוסף בתמונה שחצנית זו – שלטון הצבא המשך בעמול הבא"

האמת לאמיתו בעניין איסור הבחירות (ירושלים תשנ"ו)

"האם מן הצורך להזכיר שכל חברי הכנסת של הקואליציה אישרו בשם בוחריהם ושולחיהם הקמתו של משרד לעניני דתות במדינת ישראל שכל מלאכתו אפילו תחת הנהלתו של דתי או חרדי לסייע לקיומם ותקומתם של כל הדתות במדינת ישראל?

האם מן הצורך להזכיר שכל חברי הקואליציה אישרו מדי שנה בשם בוחריהם ושולחיהם הוצאות כספיות לתמיכה בכל הדתות במדינת ישראל? האין זה ענין של קום ועשה האין החתימה המחייבת בחירה עבור שליחים אלו כחתימה עבור תמיכה בהקמת מוסדות עכו"ם בארץ ישראל.

אם כיום כבר נשמעות סברות שאין חיוב לעקור ע"ז תחת שלטון יהודי בארץ ישראל משום שהמדינה תחזור ותקימם מחדש, היא הנותנת! וכי מי ממשיך לאשר ולהשבע אמונים להתחייבות ממלכתית זו להקמתם והחזקתם של בתי עכו"ם בארץ הקודש וכי מי משתמש בשירותי משרד לעניני דתות שמתחילה נועד לסייע בקום ועשה לכל הדתות במדינת ישראל?"

פוסקים בנושאים קרובים

הרב חיים דוד הלוי עשה לך רב ט, ל

הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ט,ל) נשא הרצאה בנושא שימוש הלכתי בדרכי שלום אף שעיקר דין דרכי שלום הוא משום 'איבה' וכשיד הגויים תקיפה, מכל מקום מעלה הצעה נוספת.

"…מכאן שכל ההלכות שנאמרו "מפני דרכי שלום", תקפים היו בגלות, או בזמן שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אפילו בארצם.

דרכי שלום בזמנינו

מה מקומם של אותן תקנות "מפני דרכי שלום" בזמנינו וביחוד במדינת – ישראל, שמא יעלה על הדעת שהיא נכנסת תחת ההגדרה של "יד ישראל תקיפה עליהם", בודאי שלא, כאשר בעולם המערבי הדימוקרטי שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דימוקרטית לאפליות על רקע דתי. ואף אילו היינו מעצמה עולמית אדירה לא היינו יכולים לנהוג כך, ולכן. ברור שגם לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, דין חברתנו כדין יד עכו"ם תקיפה על ישראל. (פרט לכך שיש החולקים על עצם סברתו)."

מכאן הרב הלוי נוטש את סברת דרכי שלום ומאריך להסביר שלנוצרים בימינו אין עובדי ע"ז:

"אבל כל זה רק לכאורה, כי אליבא דאמת נראה לי שאין זו דעת ההלכה על גויי זמנינו. כי כל הנ"ל מדובר בעובדי עבודה זרה ממש, היינו פסל ומסכה, ואילו הגוים החיים בקרבנו, ולמעשה הם הרוב המכריע של הזרים החיים במדינה, הם מוסלמים, והאיסלאם ודאי שאינו עבודה – זרה…וביחס לנצרות אף כי מקובל לחשוב שהיא עכו"ם אין זו אמת, ונבאר הדברים מיסודם להלן, אך נקדים מספר מלים על יחסינו הכללי לנצרות ולנוצרים…"

ומכאן הוא עובר באריכות על ההלכות שבמשך הדורות הראו את נטית הנוצרים את האליליות ומסכם:

"עתה נשוב לסיכום אל נקודת הפתיחה:

כיון שאין לגויי נכר בזמנינו דין עע"ז, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמנינו כדין עע"ז. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עע"ז, ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד סימן קנ"א סעיף י"ב) ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא."

בתשובה לשואל הוא מסביר שזו הייתה גם כוונת הפוסקים שהתירו מסחר וכד', ואין זו רק דעת המאירי:

"בויכוח שהתעורר אחרי הרצאתנו הנ"ל, הציג לנו פרופי' מנחם אלון, שופט ביהמ"ש העליון, השאלה דלהלן: אמנם ידועה שיטת המאירי המוציא את הנוצרים מכלל עובדי עבודה – זרה וזו שיטתו העקבית, אבל כל יתר הפוסקים לא הסכימו אתו, אף כי בהלכות מסויימות נטו להקל, וכיצד הגענו למסקנא הלכתית כוללת להוציא את הנוצרים בזמנינו מכלל עובדי עבודה זרה.

וזו תשובתינו: אמת ונכון שהמאירי הוא לכאורה יחיד בשיטתו הכוללנית להוציא את הנוצרים למעשה מכלל עע"ז בכל מכלול ההלכות שנזכרו בהן עע"ז, אבל אין הוא יחיד בסברתו שהנוצרים אכן אינם בגדר עע"ז. וכבר ציינו בדברינו היתרי גדולי הפוסקים בדין משא – ומתן בימי אידיהן ולפניו, וכן הקולא בהנאה מסתם יינן (אף כי לא נתקבל על דעת כל גדוה"פ). ואמנם הסבה הישירה היתה משום הפסד ממון, אבל בסיס ההיתר הוא משום שאינם בגדר עע"ז. והטור בסוף סימן קמ"ח ציטט מ"ש הרשב"ם בשם רש"י "שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם", והיתר זה כולל כל מה שנכתב באותו סימן (עיין בבית – יוסף שם), וזה כבר כולל גם דין שאלת – שלום וכפילת – שלום שאינו שייך להפסד ממון. מעתה, מה מונע מאתנו על אותו בסיס הלכתי להרחיב את ההיתר גם לגבי שטחי חיים אחרים, וביחוד על יסוד אותה סברא שהבענו שאפילו הרמב"ם המחמיר הגדול לגבי הנוצרים לו חי בזמנינו יתכן והיה משנה דעתו (עיין בפנים). וכבר הוכחנו מאותו ביטוי חריף שכינה עע"ז בשם "רשעי עולם" שאולי אין כונתו לאסור השבת אבידה לנוצרים שקשה לכנותם "רשעי עולם". ואכן כך פסק גם הגאון ר"מ רבקש בבאר – הגולה (כפי שציינתי בפנים). ולא מצאנו לשום פוסק שחלק עליו להדיא, וניתן לראות בכך הסכמה שבשתיקה. ולכן על משמרתי אעמודה שיש בידינו דרך היתר לגבי נוצרים בזמנינו מכח ההלכה."

הרב נפתלי בר אילן – משטר ומדינה בישראל על פי התורה כרך ד' סימן סו, סעיף שכא

הרב בר אילן האריך במקורות על חשיבות היחס ההגון והשיוויני לגויים מנימוקים שונים, אולם הוא בדר"כ לא מתעסק בשאלות ההלכתיות הישירות. השאלה העיקרית עמה ראיתי שהוא מתעסק היא ההיתר להשהות היום עובדי ע"ז בארץ ישראל. הוא מונה שלושה נימוקים להיתר זה: יד ישראל אינה תקיפה, הצעת הרב כץ לפיה מכירת קרקע תעשה בתמורה לרכישת קרקע במדינה זרה, ונימוקו של הרב הרצוג בדבר רשות העמים.

""זו תורת משה לא תבטל", אולם מחמת שלושה נימוקים אין למנוע מעובדי עבודה זרה לגור בארץ ישראל.

א. יד ישראל אינה תקיפה.

ב. הרב ראובן כ"ץ מחדש: "חוקת המדינה תקבע באופן מפורש מתן רשות כללית לרכישת קרקעות על ידי כל התושבים. אולם זה יותנה בתנאי שחוק דומה ביחס לזכות היהודים לרכישת קרקעות יהיה קבוע גם במדינות ערב ומדינות אחרות. כתוצאה מחוקי גומלין אלו, הרי בסופו של דבר לא תהיה כאן מכירה מוחלטת של קרקע יהודים לצמיתות אלא כל מכירה תוכל להחשב כעין חליפין, שכן תמורת זכות מכירת קרקע במדינת ישראל ניתנת זכות ליהודים לרכישת קרקעות במדינה אחרת, ובנדון כזה לא חל האיסור של "לא תחנם" כפי שראינו אצל שלמה וחירם".

ג. כותב הרב הרצוג ערב קום המדינה: "וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים (לפולחן על פי דרכם וחניה בארץ ישראל)… נקבל לתאר לנו מה תהא התגובה של האומות לגישה כזו הנייל מצדנו. אפשר מאד להגיד שיש כאן משום גרם סכנה לכלל ישראל".

פוסקים אחדים מציעים להגביל את חופש המגורים של נכרים בארץ ישראל. פוסק הרב וולדינברג: "יש להקפיד שעכו"ם לא יהוו רוב בשום עיר מערי ארץ ישראל שנכבשה תח"י (מלבד השאלה הבטחונית), כי כשהם מהוים רוב ממעטים איך שהוא מקדושתה של העיר". הרב רוזן סובר שאין לאפשר יצירת ריכוזים של נכרים שיתנו להם עילה לדרוש אוטונומיה."

[1] יש לציין כי קביעה זו היא חידוש, שכן ייתכן שחובת הביעור מארץ ישראל אינה תלויה באיסור כלפי הגוי אלא כלפי היהודי.

[2] הספר נכתב על ידי הרב הרצוג זמן מועט לפני הקמת המדינה. נמצא בעזבונו. הפרק הרלוונטי לעניננו 'זכויות המעוטים לפי ההלכה' נדפס בתחומין כרך ב (תשמ"ב) עמ' 169 ואילך. הספר כולו הודפס בשנת תשמ"ט שם נמצאים פרק זה בתוך כרך א' פרק ב'. הכותרות בסוגריים מרובעים הם כנראה של עורכי תחומין.

[3] יש לשים לב לאופן שבו מתאר הרב הרצוג את 'מעשה אבותיהם בידיהם' – אין הכוונה שהם אינם נוצרים אדוקים, אלא שהם אינם דבקים בצד האלילי. הם ממשיכים לדבוק באותה דת אך האמירה שלהם שהם משתחווים לאליל היא 'מעשה אבותיהם' ובליבם לשמים.

[4] הרב בר אילן מעיר שדבריו מכוונים כנראה להצהרת בלפור ולמנדט של חבר הלאומים

[5] הערת הרב נפתלי בר אילן (משטר ומדינה בישראל על פי התורה עמ' 1571) לנגד עיני הרב הרצוג עמדה הצהרת בלפור: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ותעשה את מיטב המאמצים להשגת מטרה זו בתנאי שלא תיפגענה זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל…". כמו כן, עמדה לנגד עיניו החלטת האו"ם מספר 181 מיום 29.11.47 בדבר הקמת מדינת ישראל, בה נאמר בסעיף C פסקה 2, שלא תהא במדינה כל אפליה, מכל סוג שהוא, על בסיס גזע, דת, שפה או מין. מעיר הרב נבנצל על דברי הרב הרצוג: "אם כן, עדיף שלא לקבל מדינה".

[6] הוא מתאר מיעוטים שונים, מן הגבעונים ואילך. מפאת הקיצור השמטתי כאן את הדוגמאות.

^[7]. מעין זה הייתה גם השגת הרב יעקב אריאל על כותבי המאמר בתחומין כב (עי' הערה 8): 'מה שהביאו מחברי המאמר… שבעלי התוספות סוברים שהנצרות אינה ע"ז – לא זו הכוונה בדבריהם! התוספות מגדירים את הנצרות כ'ע"ז בשיתוף', ע"ז כזו אינה אסורה להם, כבני נח, אבל מבחינתנו זוהי עבודה זרה גמורה. ועובדה היא שאבותינו מסרו את נפשם ומביניהם מבעלי התוספות, על סירוב להתנצר, ועליהם אנו אומרים מדי שבת בשבתו 'אב הרחמים' '.

[8] הוא מבין את הרב הרצוג כמין 'שותפות' שלנו עם אומות העולם בהקמת המדינה, וממילא אומר שאולי כיום בטלה שותפות זו. בפועל נראה שגם היום מדינת ישראל זקוקה לתמיכה בין לאומית לצורך קיומה וכמו שכתב הרב הרצוג עצמו..

^[9]. שו"ע, יו"ד סי' קלט סעי' טו.

[10] לכאורה הי יכול להביא את ההבדל הפשוט יותר שבא"י חובה לשרש אחרי העבודה זרה כמבואר ברמב"ם ע"ז ז, א.